דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 218ימים לסיום הש״ס

ברכות לב ע"ב - Steinsaltz

Rabbi Elazar said: This story proves that prayer is greater than good deeds without prayer (Tosafot), as there was none greater in the performance of good deeds than Moses our teacher; nevertheless, his request was granted, albeit in a limited manner, in his request to enter Eretz Yisrael, only through prayer, when God permitted him to climb the mountain and look out over the land. As, initially it is stated: “Speak no more to Me,” juxtaposed to which is: “Go up to the summit of the mountain.”

After comparing and contrasting prayer and good deeds, the Gemara explores another comparison. Rabbi Elazar said: A fast is greater than charity. What is the reason that fasting is greater? Because a fast is a mitzva performed with one’s body as he afflicts himself, while charity is performed only with one’s money.

In another comparison, Rabbi Elazar said: Prayer is greater than sacrifices, as it is stated: “To what purpose is the multitude of your sacrifices to Me, says the Lord. I am full of the burnt-offerings of rams and the fat of fed beasts; I do not desire the blood of bulls and sheep and goats” (Isaiah 1:11). And several verses later it is written: “And when you spread forth your hands I will hide My eyes from you, and even if you increase your prayer, I will not hear; your hands are full of blood” (Isaiah 1:15). Not only Israel’s sacrifices, but even their prayers, which are on a higher spiritual level, will not be accepted.

Speaking of that verse in Isaiah, the Gemara cites that Rabbi Yoḥanan said: Any priest who killed a person may not lift his hands in the Priestly Blessing as it is stated: “And when you spread forth your hands I will hide My eyes from you…your hands are full of blood.” Here we see that the Priestly Blessing, performed with hands spread forth, is not accepted when performed by priests whose “hands are full of blood.”

On the subject of prayer, Rabbi Elazar also said: Since the day the Temple was destroyed the gates of prayer were locked and prayer is not accepted as it once was, as it is said in lamentation of the Temple’s destruction: “Though I plead and call out, He shuts out my prayer” (Lamentations 3:8). Yet, despite the fact that the gates of prayer were locked with the destruction of the Temple, the gates of tears were not locked, and one who cries before God may rest assured that his prayers will be answered, as it is stated: “Hear my prayer, Lord, and give ear to my pleading, keep not silence at my tears” (Psalms 39:13). Since this prayer is a request that God should pay heed to the tears of one who is praying, he is certain that at least the gates of tears are not locked.

With regard to the locking of the gates of prayer, the Gemara relates that Rava did not decree a fast on a cloudy day because it is stated: “You have covered Yourself in a cloud, through which prayer cannot pass” (Lamentations 3:44). The verse indicates that clouds are a bad omen, indicating that God has averted His face (Rav Hai Gaon).

And Rabbi Elazar said: Since the day the Temple was destroyed an iron wall separates Israel from their Father in heaven, as it is stated to the prophet Ezekiel, instructing him to symbolize that separation: “And take for yourself an iron griddle, and set it as an iron wall between yourself and the city…it will be a sign for the house of Israel” (Ezekiel 4:3).

The Gemara cites other statements in praise of prayer: Rabbi Ḥanin said that Rabbi Ḥanina said: Anyone who prolongs his prayer is assured that his prayer does not return unanswered; it will surely be accepted. From where do we derive this? From Moses our teacher, as it is stated that Moses said: “So I fell down before the Lord the forty days and forty nights that I fell down; and I prayed to the Lord” (Deuteronomy 9:26–27), and it is written thereafter: “And the Lord heard me that time as well, the Lord would not destroy you” (Deuteronomy 10:10).

The Gemara raises an objection: Is that so? Didn’t Rabbi Ḥiyya bar Abba say that Rabbi Yoḥanan said: Anyone who prolongs his prayer and expects it to be answered, will ultimately come to heartache, as it will not be answered. As it is stated: “Hope deferred makes the heart sick” (Proverbs 13:12). And what is the remedy for one afflicted with that illness? He should engage in Torah study, as it is stated: “But desire fulfilled is the tree of life” (Proverbs 13:12), and tree of life is nothing other than Torah, as it is stated: “It is a tree of life to those who hold fast to it, and those who support it are joyous” (Proverbs 3:18). This is not difficult. This, Rabbi Ḥiyya bar Abba’s statement that one will suffer heartache refers to one who prolongs his prayer and expects it to be answered; that, Rabbi Ḥanin’s statement that one who prolongs his prayer is praiseworthy refers to one who prolongs his prayer and does not expect it to be answered.

On a similar note, Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, said: A person who prayed and saw that he was not answered should pray again, as it is stated: “Hope in the Lord, strengthen yourself, let your heart take courage, and hope in the Lord” (Psalms 27:14). One should turn to God with hope, and if necessary turn to God again with hope.

Connected to the emphasis on the need to bolster one’s effort in prayer, the Gemara notes that the Sages taught in a baraita: Four things require bolstering, constant effort to improve, and they are: Torah, good deeds, prayer, and occupation.

For each of these, a biblical proof is cited: From where is it derived that Torah and good deeds require bolstering? As it is stated in the instruction to Joshua: “Only be strong and be extremely courageous, observe and do all of the Torah that Moses My servant commanded you; do not deviate to the right or to the left, that you may succeed wherever you go” (Joshua 1:7). In this verse, observe refers to Torah study and do refers to good deeds (Maharsha); the apparently repetitive language is not extraneous. The Gemara derives: Be strong in Torah and be courageous in good deeds.

From where is it derived that prayer requires bolstering? As it is said: “Hope in the Lord, strengthen yourself, let your heart take courage, and hope in the Lord.”

From where is it derived that occupation requires bolstering? As it is stated: “Be strong and we will be strong for the sake of our nation and for the cities of our God” (II Samuel 10:12). All of one’s labor requires bolstering.

The Gemara cites a midrash on the following verse from Isaiah, relating to the sin of the Golden Calf and Moses’ supplication for forgiveness: “But Zion said: The Lord has forsaken me and the Lord has forgotten me. Can a woman forget her suckling baby, that she would not have compassion for the child of her womb? These may forget, but you I will not forget” (Isaiah 49:14–15). The Gemara seeks to clarify: Forsaken is the same as forgotten. They are synonymous; why repeat the same idea twice? Reish Lakish said: The community of Israel said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, even when a man marries a second wife after his first wife, he certainly recalls the deeds of his first wife. Yet You have not only forsaken me, but You have forgotten me as well.

The Holy One, Blessed be He, said to Israel: My daughter, I created twelve constellations in the firmament, and for each and every constellation I have created thirty armies, and for each and every army I have created thirty legions [ligyon], and for each and every legion I have created thirty infantry division leaders [rahaton], and for each and every infantry division leader I have created thirty military camp leaders [karton], and for each and every military camp leader I have created thirty leaders of forts [gastera], and on each and every leader of a fort I have hung three hundred and sixty-five thousand stars corresponding to the days of the solar year. And all of them I have created only for your sake; and you said the Lord has forsaken me and the Lord has forgotten me?

The verse goes on to say: “Can a woman forget her suckling baby, that she would not have compassion for the child of her womb? These may forget, but you I will not forget.” The meaning of this verse is that the Holy One, Blessed be He, said to the community of Israel: Have I forgotten the ram offerings and firstborn animals that you offered before Me in the desert? The community of Israel replied to Him: Master of the Universe, since there is no forgetfulness before the Throne of Your Glory, perhaps you will not forget my sin of the Golden Calf? God responded to Israel: “These [eleh] too shall be forgotten.” “These” is a reference to the sin of the Golden Calf, regarding which Israel said: “These [eleh] are your gods.”

The community of Israel said before Him: Master of the Universe, since there is forgetfulness before the Throne of Your Glory, perhaps You will also forget the events revolving around the revelation at Sinai? God said to Israel: I [anokhi] will not forget you the revelation at Sinai, which began with: “I [anokhi] am the Lord your God.”

The Gemara notes: That is what Rabbi Elazar said that Rav Oshaya said: What is the meaning of that which is written: “These too will be forgotten”? That is the sin of the Golden Calf. And what is the meaning of I will not forget you? Those are the events that transpired at Sinai.

We learned in the mishna that the early generations of pious men would wait one hour in order to achieve the solemn frame of mind appropriate for prayer.

The Gemara asks: From where are these matters derived? Rabbi Yehoshua ben Levi said: This is alluded to when the verse states: “Happy are those who dwell in Your House” (Psalms 84:5), immediately after which it is said: “They will yet praise You, Selah.”

And Rabbi Yehoshua ben Levi said: One who prays must also wait one hour after his prayer, as it is stated: “Surely the righteous will give thanks unto Your name, the upright will sit before You” (Psalms 140:14), meaning that after thanking God through prayer, one should stay and sit before Him.

That opinion was also taught in a baraita: One who prays must wait one hour before his prayer and one hour after his prayer. From where is it derived that one must wait one hour before his prayer? As it is stated: “Happy are those who dwell in Your House.” And from where is it derived that one must stay one hour after his prayer? As it is written: “Surely the righteous will give thanks unto Your name, the upright will sit before You.”

The Sages taught in a baraita with regard to waiting before and after prayer: The early generations of pious men would wait one hour, pray one hour, then wait one hour again. This raises the question: Since the early pious men would spend nine hours per day engaged either in prayer or the requisite waiting periods before and after prayer, three hours each for the morning, afternoon, and evening prayers, how is their Torah preserved? There was little time remaining to review their studies. And how was their work accomplished?

The Gemara answers: Rather, because they were pious they merited that their Torah is preserved and their work is blessed.

Additionally, we learned in the mishna: Even if the king greets him while he is praying, he should not respond to him as one may not interrupt his prayer.

In limiting application of this principle, Rav Yosef said: They only taught this mishna with regard to kings of Israel, as a Jewish king would understand that the individual did not fail to respond to his greeting due to disrespect for the king. However, with regard to kings of the nations of the world, he interrupts his prayer and responds to their greeting due to the potential danger.

The Gemara raised an objection to Rav Yosef’s statement: One who is praying and saw a violent person, feared by all, coming toward him, or a carriage coming toward him and he is in the way, he should not stop his prayer but rather abridge it and move out of the way.

The Gemara responds: This is not difficult. Rather, this that teaches to abridge one’s prayer rather than stopping, refers to a case where it is possible to abridge his prayer and complete it in time, in which case he should abridge it. And if it is not a situation where he can abridge his prayer, he interrupts his prayer.

The Sages taught: There was a related incident, involving a particular pious man who was praying while traveling along his path when an officer [hegmon] came and greeted him. The pious man did not pause from his prayer and did not respond with a greeting. The officer waited for him until he finished his prayer.
After he finished his prayer, the officer said to him: You good for nothing. You endangered yourself; I could have killed you.
Isn’t it written in your Torah: “Take utmost care and guard yourself diligently” (Deuteronomy 4:9)?
And it is also written: “Take therefore good heed unto yourselves” (Deuteronomy 4:15)? Why did you ignore the danger to your life?
When I greeted you, why did you not respond with a greeting?
Were I to sever your head with a sword, who would hold me accountable for your spilled blood?

The pious man said to him: Wait for me until I will appease you with my words.
He said to him: Had you been standing before a flesh and blood king and your friend came and greeted you, would you
return his greeting?

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לב - ב

אמר רבי אלעזר: גדולה תפלה, יותר ממעשים טובים בלא תפלה, [24] שהרי אין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו, ואף על פי כן, לא נענה מחמת מעשיו הטובים לבד, אלא בתפלה.

שנאמר [דברים ג כו] "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה", לבקש להכנס לארץ, ורק מילא את בקשתו לראות את הארץ, שהרי סמיך ליה "עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה ותימנה ומזרחה וראה בעיניך, כי לא תעבר את הירדן הזה". ואף על פי שודאי היו בידי משה מעשים טובים, בכל זאת הוצרך לתפלה, הרי שתפלה גדולה יותר ממעשים טובים בלא תפלה. [25]

ואמר רבי אלעזר: גדולה תענית יותר מן הצדקה! [26]

מאי טעמא? - משום שאת זה [התענית] הוא מקיים בגופו, ואילו את זה [הצדקה] הוא מקיים בממונו.

ואמר רבי אלעזר: גדולה תפלה יותר מן הקרבנות. שנאמר [ישעיהו א יא] "למה לי רוב זבחיכם אמר ה'", וכתיב שם בהמשך, "ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם, גם כי תרבו תפלה אינני שומע", ואם קרבנות גדולים יותר מתפלה, למה הוצרך לומר שגם אינו חפץ בתפלתם, אחר שכבר אמר שאינו חפץ בזבחיהם? - בהכרח, שתפלה גדולה יותר, ולכן הוסיף שלא רק בקרבנותיהם אינו חפץ, אלא אף בתפלתם. [27]

אמר רבי יוחנן: כל כהן שהרג את הנפש, לא ישא את כפיו לברך את ישראל, שנאמר [שם פסוק טו] "ידיכם דמים מלאו". [28]

ואמר רבי אלעזר: מיום שחרב בית המקדש, ננעלו שערי תפלה, שנאמר [איכה ג ח] "גם כי אזעק ואשוע, שתם תפלתי". [29]

ואף על פי ששערי תפלה ננעלו, שערי דמעה לא ננעלו.

שנאמר [תהלים קט יג] "שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה, אל דמעתי אל תחרש". ומשמע שעל התפילה והשועה צריך להתחנן שהקב"ה ישמעם, אולם הדמעות נראות לפניו בכל מצב, שהרי לא אמר "את דמעתי תראה", ומשמע שהיא נראית לפניו, ולכן ביקש רק שהקב"ה ייענה לדמעות. [30]

רבא לא גזר תעניתא ביומא דעיבא [יום המעונן], משום שנאמר [איכה ג מד] "סכותה בענן לך מעבור תפלה!" שהענן משמש לפעמים כמלאך רחמים, אך יתכן גם שישמש כחסימה בפני התפילה שלא תעלה למעלה. [31]

ואמר רבי אלעזר: מיום שחרב בית המקדש, נפסקה [מפסיקה] חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים.

שנאמר [יחזקאל ד ג] "ואתה קח לך מחבת ברזל, ונתת אותה קיר ברזל בינך ובין העיר", והיא כנגד מחיצת הברזל המפסקת בין ישראל להקדוש ברוך הוא. [32]

אמר רבי חנין אמר רבי חנינא: כל המאריך בתפלתו, אין תפלתו חוזרת ריקם! [33] ומנא לן דבר זה? - ממשה רבינו! שנאמר במעשה העגל, [דברים ט כו] "ואתפלל אל ה', וכתיב בתריה [דברים ט יח] "וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא".

מקשה הגמרא: איני, והא אמר רב חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המאריך בתפלתו, ומעיין בה - מצפה שתתמלא בקשתו בזכות הארכתו, לבסוף אינה נענית, [34] ומחמת שלא התמלאה תאותו, הריהו בא לידי כאב לב, שנאמר [משלי יג יב] "תוחלת [תפלה, לשון חילוי ותחנה] ממושכה מחלה לב". ומאי תקנתיה שישיג מבוקשו? [35] - יעסוק בתורה, שנאמר בסוף הפסוק [שם ג יח], "ועץ חיים תאוה באה", ואין "עץ חיים" אלא תורה, שנאמר "עץ חיים היא למחזיקים בה", ואם כן קשה לרב חנין שאמר, כי על ידי אריכות התפלה, הוא נענה.

מתרצת הגמרא: לא קשיא, הא דאמר רבי יוחנן "סוף בא לידי כאב לב", מדובר באופן שהוא מאריך בתפלתו ומעיין בה, מצפה שתיענה מפני שהתפלל בכוונה. [36] ואילו הא דאמר רבי חנין "אין תפלתו חוזרת ריקם", מדובר באופן שהוא מאריך בתפלה, ולא מעיין בה.

אמר רב חמא ברבי חנינא: אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל: שנאמר [תהלים כז יד] "קוה אל ה' בתפלה, ואף אם לא נענית, חזק ויאמץ לבך, וקוה בתפלה נוספת אל ה'!".

תנו רבנן: ארבעה דברים צריכין חיזוק! שיש לו לאדם להתחזק בהם תמיד בכל כוחו.

ואלו הן: תורה, ומעשים טובים, תפלה, ודרך ארץ [משלח ידו של האדם. אם אומן הוא, צריך להתחזק באומנתו, ואם סוחר הוא, במסחרו. ואם איש מלחמה הוא, יתחזק במלחמתו].

מפרשת הגמרא: תורה ומעשים טובים מנין שצריכים חיזוק? - שנאמר [יהושע א ז]: "רק חזק ואמץ מאד לשמור ולעשות ככל התורה" וגו'. ודרשו, "חזק" בתורה, ו"אמץ" במעשים טובים.

תפלה מנין שצריכה חיזוק? - שנאמר: "קוה אל ה', חזק ויאמץ לבך, וקוה אל ה'". וכפל דברי החיזוק מורה שצריך להתחזק שוב ושוב כדי לכוון לבו כראוי.

דרך ארץ מנין? - שנאמר במלחמת עמון וארם, שאמר יואב [שמואל ב י יב]: "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלהינו, וה' יעשה הטוב בעיניו". וכפל דברי החיזוק בא להורות שישובו ויתחזקו במלחמה, וכן כל אחד צריך להתחזק במשלח ידו.

נאמר [ישעיה מט יד] "ותאמר ציון עזבני ה', וה' שכחני".

שואלת הגמרא: הרי היינו "עזובה" היינו "שכוחה", ומה מלמדנו כפל הכתוב?

אמר ריש לקיש: אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, טבע העולם כשאדם נושא אשה נוספת על אשתו הראשונה, הרי הוא עדיין זוכר את מעשה הראשונה, אף על פי שעזבה, אבל אתה, לא די שעזבתני אלא אף שכחתני.

אמר לה הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל: בתי, י"ב מזלות בראתי ברקיע. ועל כל מזל ומזל, בראתי לו שלשים חיל [ראשי גייסות על קבוצות חלוקות], ועל כל חיל וחיל בראתי לו שלשים לגיון, [37] ועל כל לגיון ולגיון בראתי לו שלשים רהטון, ועל כל רהטון ורהטון בראתי לו שלשים קרטון, ועל כל קרטון וקרטון, בראתי לו שלשים גסטרא, [38] ועל כל גסטרא וגסטרא, תליתי בו שלש מאות וששים וחמשה אלפי רבוא כוכבים, [39] כנגד שלש מאות וששים וחמשה ימות החמה. וכולן לא בראתי אלא בשבילך. ואת עוד אמרת "עזבתני ושכחתני!?"

על דרך זו מבארת הגמרא גם את הפסוק שאחריו [פסוק טו]: "התשכח אשה עולה, מרחם פרי בטנה, גם אלה תשכחנה, ואני לא אשכחך". שאמר הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל: כלום אשכח עולות אילים, ופטרי רחמים [בכורות בהמה], שהקרבת לפני במדבר!?

אמרה כנסת ישראל לפניו: רבונו של עולם, הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך, שמא לא תשכח לי אף את מעשה העגל!?

אמר לה: "גם "אלה" תשכחנה"! והיינו חטא העגל, שאמרו בו "ויאמרו "אלה" אלהיך ישראל".

אמרה לפניו: הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך, שמא תשכח לי אף את מעשה הר סיני!?

אמר לה: "ו"אנכי" לא אשכחך"! והיינו מעשה סיני שנאמר בו "אנכי" ה' אלקיך".

והיינו דאמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: מאי דכתיב" גם אלה תשכחנה - "זה מעשה העגל. ואילו הכתוב שאחריו "ואנכי לא אשכחך" - זה מעשה סיני. [40]

שנינו במשנה: חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין.

מבררת הגמרא: מנא הני מילי שכך ראוי לעשות?

אמר רבי יהושע בן לוי: יש לכך מקור ממה דאמר קרא [תהלים פד ה] "אשרי יושבי ביתך", ומשמע שבתחילה שוהים כ"יושבי ביתך", ורק אחר כך נאמר "עוד יהללוך סלה".

ועוד אמר רבי יהושע בן לוי: המתפלל צריך לשהות שעה אחת אחר שסיים תפלתו, שנאמר [שם קמ יד] "אך צדיקים יודו לשמך, ישבו ישרים את פניך". ומשמע כי לאחר שהודו, עדיין הם יושבים לפניך.

תניא נמי הכי: המתפלל צריך שישהא שעה אחת קודם תפלתו, ושעה אחת אחר תפלתו.

קודם תפלתו מנין? - שנאמר "אשרי יושבי בית ך".

לאחר תפלתו מנין? - דכתיב "אך צדיקים יודו לשמך, ישבו ישרים את פניך".

תנו רבנן: חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפלתן ומתפללין שעה אחת, וחוזרין ושוהין שעה אחת לאחר תפלתן, [41] נמצא שכל תפלה ארכה להם שלש שעות, ושלשת התפלות יחד, תשע שעות.

תמהה הגמרא: וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפלה, [42] תורתן היאך משתמרת? באיזה זמן הם חוזרים על תלמודם, ומלאכתן היאך נעשית והרי לא נותר להם זמן להתפרנס.

אלא, מתוך שחסידים הם, תורתם משתמרת בתוך לבם ואינה משתכחת, וכן מלאכתן מתברכת, אף שאין להם פנאי לעסוק אלא מעט. [43]

שנינו במשנה: אפילו המלך שואל בשלומו [באמצע תפלתו], לא ישיבנו!

אמר רב יוסף: לא שנו ש"לא ישיבנו", אלא למלכי ישראל, אבל למלכי עכו"ם, פוסק, כי אם לא ישיבנו יבא לידי סכנה, שמא יהרגנו.

מיתיבי: המתפלל, וראה אנס בא כנגדו, או שראה קרון בא כנגדו, לא יהא מפסיק בתפלתו, אלא מקצר בה, [44] ועולה ממנה [דהיינו מסיים], הרי שאפילו במקום סכנה אין להפסיק.

מתרצת הגמרא: לא קשיא - הא ששנינו בברייתא "לא יהא מפסיק", מדובר באופן דאפשר לו לקצר ולגמור בלא שיסתכן, כגון שעומד סמוך לסוף התפלה.

ואילו הא שאמר רב יוסף "פוסק", באופן דלא אפשר לו לקצר. והכלל בדין זה הוא: באופן שאפשר לקצר, מקצר. ואי לא, פוסק. [45] תנו רבנן: מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך, בא שר אחד ונתן לו שלום. ולא החזיר לו אותו חסיד שלום, המתין לו השר עד שסיים תפלתו.

לאחר שסיים תפלתו, אמר לו השר: ריקא, והלא כתוב בתורתכם [דברים ד ט] "רק השמר לך ושמור נפשך", ועוד כתיב בה [דברים ד טו] "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", [46] ואם כן כשנתתי לך שלום, למה לא החזרת לי שלום, וסכנת את עצמך?! והרי אם הייתי חותך את ראשך בסייף, מי היה תובע את דמך מידי!?

אמר לו אותו חסיד: המתן לי עד שאפייסך בדברים! [47]

הערות

[24] כך פירשו תוס' [ד"ה גדולה], ותמוה שהרי פשיטא שתפלה עם מעשים טובים עדיפים ממעשים טובים בלבד [ובשו"ת מהרשד"ם או"ח ל נקט שתוס' גרסו גדולה תפלה ממעשים טובים, ולא גרסו "יותר"]. ואכן המהרש"א נקט שהדברים כפשוטם, ותפלה בפני עצמה עדיפה ממעשים טובים, שהרי משה תלה שנענה בזכות תפלתו, ולא במעשיו הטובים. והפני יהושע כתב שאין הנידון לענין שכר, כי מצות התפלה אינה יותר מכל מצוה אחרת, [וביותר למ"ד שחיוב תפלה רק מדרבנן], אלא לענין לבטל גזר דין, כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ואילו בתפלה יכול לבקש מתנת חינם.

[25] ביארנו לפי תוס', אך הגרא"מ הורביץ דייק מדברי רש"י [ד"ה עלה] שביאר כי רק "בדבר הזה" - בזכות התפלה, ולא בזכות מעשים טובים - מילא בקשתו ואמר לו "עלה ראש הפסגה", ולביאורו נדחית ראיית התוס' ממשה שהוצרך לתפלה חוץ מהמעשים הטובים שהיו בידו.

[26] לכאורה תמוה, שהרי לעיל [ו ב] אמרו אגרא דתעניתא צדקה, ומשמע שהיא עיקר מעלת התענית, ואיך יתכן שהתענית גדולה ממנה [וראה רא"ש תענית פ"א טז, שהוכיח מכאן שאי אפשר לפדות תענית בצדקה]. ובעיון יעקב ביאר שבעוה"ז צדקה עדיפה, כי בכך הוא נוח לשמים ולבריות, אך לעוה"ב תענית עדיפה. ובאהבת איתן נקט שרבי אלעזר לטעמו [בתענית יא] שהיושב בתענית נקרא קדוש.

[27] כך פירש רש"י, והב"ח גרס גם את המשך הפסוק "ידיכם דמים מלאו", וכוונתו לבאר שתפלתם לא התקבלה רק משום שידיהם מלאו דמים, ומשמע כי לולי זאת היתה מתקבלת אף שהקרבן לא היה מתקבל.

[28] ביאר המהרש"א, שהדרש מתחילת הפסוק "גם כי תרבו תפלה אינני שומע, ידיכם דמים מלאו", והיינו יום כפור, שמרבין בו בתפלת נעילה, ומרבין בו בנשיאות כפים בכל התפלות, ועם זאת אינני שומע כי ביום זה הרגו הכהנים את זכריה בן אבקולס ומלאו ידיהם דמים, כמבואר בגיטין [נז ב]. ובתוס' [יבמות ז א, סנהדרין לה ב] הקשו למה הוצרך הפסוק "מעם מזבחי תקחנו למות", ללמד שכהן שרצח לוקחים אותו להמיתו אפילו אם יש בידו עבודה, והרי אם אינו ראוי לישא כפיו כל שכן שאין עבודתו עבודה, ותרצו שדוקא לישא כפיו אינו יכול, כי מצוה זו הוא עושה בידיו, ואין קטיגור נעשה סניגור, שהרי הרג בידיו, ועוד שחומרא היא שהחמירו רק בנשיאת כפים [וביאר הערוך לנר שהחמירו משום ששכינה שורה עליהם, ולפיכך אף שעיקר הברכה בפה, גם הידים נחשבות כ"סניגור"]. ובאור שמח [תפלה טו ג] כתב שסברת תירוצם היא כדעת הרמב"ם [שם] שאפילו אם עשה תשובה אינו נושא כפיו, משום שעשה בידיו עבירה, והיינו שהוא דין בנשיאת כפים דוקא, שנפסלו ידיו לברכה, אך הב"י [קכח] הביא שראבי"ה התיר לישא כפיו כשחזר בתשובה, כדי שלא לנעול דלת בפני בעלי תשובה, חוץ ממי שהוא מועד ומפורסם בכך, וסבר שהיא חומרא שהחמירו בנשיאת כפים. ובתורת כהנים [אמור א טז] מצינו שכשהרג חילל קדושתו, אך תשובה מועילה להחזיר קדושתו, כמבואר בביאור הר"ש משאנץ [שם]. ובפמ"ג [א"א נא] כתב שאפילו הרג גוי לא ישא כפיו, ובמאמר מרדכי נחלק עליו.

[29] במכתב מאליהו [ח"ב 47, ח"ד 262] ביאר שהשערים הנעולים הוא לשון מליצה על אטימות הלב שגבר מעת החרבן, ואי אפשר להבקיעו אלא באמצעות תפלה בדמע, שהיא בוקעת מקרב לב ומקרבתו להשי"ת.

[30] כך פירש רש"י [ד"ה אל] ובב"מ [נט א ד"ה שמעה] ביאר שתחלת הפסוק בלשון בקשה, ואילו "אל תחרש" הוא סיפור העתיד, דהיינו בזאת אני בוטח כי אין דרכך לשתוק ולהחריש במקום דמע, וראה סמ"ע [חו"מ רכז ה].

[31] מהרש"א, והרשב"א הביא בשם רב האי גאון שעננים ביום תענית הם סימן שלא תתקבל התענית והתפלות הנאמרות בה. ור' צדוק הכהן [דובר צדק 63] ביאר שיום הגשמים הוא כיום דין [תענית ח ב] ולכן לא תיקן בו תענית לבקש בה רחמים. ובשם החתם סופר אמרו שלפיכך תקנו לומר עשה למען שמך, ימינך, קדושתך, תורתך, שראשי התיבות "קשתי", ונאמר "את קשתי נתתי בענן".

[32] המהרש"א תמה שהרי אמרו [פסחים פה ב] אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. וביאר שבסוגיין מדובר על הבקשות שבתפלה, ואילו שם מדובר על השבח שאנו אומרים בקדיש וברכו, וראה תוס' סוטה [לח ב]. ור' צדוק הכהן [שם] ביאר שהמחיצה היא מתיחת הדין מחמת מיעוט מעשי המצוות, שרובן נחסרו מאתנו מעת החרבן.

[33] בחיי עולם כתב שאין הכוונה להאריך במשך התפלה, אלא לעסוק בה הרבה, כגון לשוב ולבקש כמה פעמים במשך היום. אך להלן [נד ב] כללה הגמרא דין זה בין ג' דברים שהמאריך בהם מאריכין לו ימיו ושנותיו, ובכלם מדובר על אריכות זמן עשייתם.

[34] תוס' [ד"ה כל] הקשו שהרי בשבת [קכז א] אמרו ש"עיון תפלה" הוא אחד מהדברים ש"אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא". וחילקו שאין הכוונה לעיון תפלה הנידון בסוגיין, אלא למי שמכוין את לבו בתפלה.

[35] המהרש"א ביאר שיתכן כי בקשתו לא התמלאה מפני שעוון ביטול תורה מנע קבלתה, וכאשר יתקנו תהא בכך תקנה גם לבקשתו [ויש שפרשו כי "תאוה באה" היינו עוברת, כמו "השמש באה", ולא יצטרך למלוי בקשתו, כי תעבור ממנו החמדה]. והגר"א [בביאורו למשלי] כתב שתפלה היא על ענייני העולם הזה, ועליו לבטוח בה' ולא לצפות שימלא בקשתו, כי יתכן שלא יתן לו, אך תורה מועילה לחיי עולם הבא, ואת שכרה ודאי יקבל בעוה"ב.

[36] תוס' [ד"ה כל], וראה להלן [נה א] שמתוך שחושב כך מפשפשין במעשיו אם אכן ראוי הוא לבטוח בזכויותיו, וכן הובא בשו"ע [צח ה].

[37] לגיון, רהטון, קרטון, וכו' כלם שמות של שררה בגרמי השמים, כמו שמצינו בצבא ובמלכות דרגות של שלטון, כהגמון ודוכס ופחה, וכל אחד מבעלי הדרגה הגבוהה שולט על שלושים מבעלי הדרגה שתחתיו.

[38] דהיינו 291, 600, 000 בעלי שררה.

[39] דהיינו 10, 643, 400, 000, 000, 000, 000, 000 כוכבים. וראה בראשית חכמה שמספר הכוכבים שישים רבוא, אך רש"י [דברים א י] נקט שהם רבים יותר.

[40] הרשב"א ביאר שכל הדרשות אינם ביאור פשוטו של מקרא, אלא שרצו לתת רמז לענינים נשגבים בפסוקים העוסקים מעין הענין, וראה דבריו כאן בה רחבה.

[41] טעם השהיה קודם התפלה מבואר בטור [צח] "שהיו מתבודדים ומכוונין התפלתן עד שהיו מגיעים קרוב להתפשטות הגשמיות ולהתגברות רוח השכלית, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה. וראה בדעת חכמה ומוסר [ח"א ק] שאחר התפלה שהו שעה כדי לרדת ממדריגתם העליונה, וכ"כ במכתב מאליהו [ח"ג 65]. והגרש"ז אויערבאך ביאר שהיו שוהין לברר את הנידונים שעלו בלבם בעת התפלה, והסירום ממחשבתם מפני שאסור לעיין באמצע התפלה. והרמב"ם [תפלה ד] כתב שכל אדם צריך לשהות גם אחרי התפלה, כדי שלא יראה כאילו תפלתו כמשוי עליו.

[42] רבינו יונה דייק מכאן שהיו שוהין שעה שלימה ממש, והטור [צג] כתב "ישהה מעט קודם שיקום להתפלל, דתנן חסידים הראשונים וכו", וביאר הפרישה שכוונתו שכל אדם ישהה מעט, כי חסידים היו שוהין שעה ממש, וזה ביאור הברייתא דלעיל "המתפלל צריך שישהה שעה אחת קודם תפלתו", ובה משמעות "שעה אחת" היא "זמן מועט". וכן נקט הריטב"א.

[43] המהרש"א ביאר שאין התורה משתמרת אלא ע"י חזרה תדיר, ולהם לא היה זמן לחזור. וגם השאלה אודות הפרנסה היא משום שתורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה, ועל כך אמרו שהתברכה מלאכתן כאילו השלימוה. וראה בן יהוידע שהגמרא לא שאלה מתי למדו, כי הרי "אין עם הארץ חסיד" וכיון שנקראו "חסידים" בהכרח שכבר למדו תורה והיו ת"ח, וכל הפלא איך "משתמרת". ואכן בירושלמי הנוסח "אימתי עוסקין בתורה - מתוך שהיו חסידים תורתן מתברכת".

[44] רש"י פירש כדלהלן, שמדובר באופן שעומד בסוף התפלה, והרא"ה כתב שאומר בחפזה, או מקצר ממש בברכות, או אומר הביננו. אך רבינו יונה ביאר שמקצר אומר את פתיחת הברכות וחתימתן בלבד, וכן פסק השו"ע [קד]. וכתב הצל"ח כי אף שלעיל [ל] נחלקו רב ושמואל, מהי תפלה קצרה, ודעת רב פותח וחותם בכל ברכה, ואילו שמואל סבר שהיא תפלת הביננו, והלכה כשמואל, בכל זאת כאן לא אמרו שיאמר "הביננו", כי אחר שהתחיל לומר ברכות האמצעיות, שוב אינו יכול לומר "הביננו". [והוכיח ממה שאין אומרים הביננו במוצאי שבת, משום הבדלה, ואינו יכול לומר רק "אתה חונן" ואחר כך הביננו]. ויתכן שרבינו יונה סבר כי "מעין י"ח" נחשב כקיצור שמונה עשרה, ואף שמואל מודה שהיא עדיפה, ו"הביננו" היא תפלה בפני עצמה, שנתקנה רק לאופן שאינו יכול לומר מעין י"ח. אך רש"י סבר שלשמואל לא תקנו כלל מעין י"ח, אלא רק "הביננו", ולכן כשאינו יכול לאומרה מקצר בתפלה.

[45] כך גירסת הרי"ף.

[46] הרמב"ם [רוצח יא ד] נקט שמשמעות פסוקים אלו שמצוה להשמר ולמנוע כל מכשול שיש בו סכנת נפשות. ותמה המנחת חנוך [תקמו] שהרי "השמר לך" נאמר על שכחת התורה, כמבואר באבות [פ"ג ה"י], ו"ונשמרתם" נאמר על עשיית פסל, ואינם עוסקים כלל בסכנת הגוף, ומסוגיין אין להוכיח, כי מה איכפת לן איך פירש השר הגוי הזה את הפסוק, וסיים שיתכן שסמך על מה שדרשה הגמרא [שבועות לו א] מ"השמר לך" שאסור לקלל עצמו [ודבריו הם ביאור דברי המהרש"א]: והגר"י קמנצקי [בהקדמת אמת ליעקב] כתב שבשכחת התורה למדו מ"השמר לך" שמתחייב בנפשו, וכיון שהוזהרו להשמר מכך, מוכח שאסור להסתכן.

[47] הט"ז [סו סק"א] תמה, איך סמך אותו חסיד על הנס, והכניס את עצמו לסכנה? ואפילו אם סמך שבזכות התפלה ינצל, מכל מקום לא השיב כלל על שאלת השר. וביאר, שאין דרך השררה להעניש מיד, אלא חוקר תחלה למה עשית כך וכך, ולכן אמר לשר: המתן עד שאפסיק בדברים, וכוונתו, שהרי כן היא דרכך להמתין, וסמכתי על כך שאפייסך, ותבין שלא עשיתי זאת מתוך מרידה, ונמצא שלא עברתי על "ונשמרתם ". והצל"ח הוסיף, שראה אותו חסיד שיש באותו שר מידת ענוה, מכך שהקדים לו שלום, ולכך בטח בו שלא יהרגנו עד שישמע טענותיו [וראה מהרש"א ומג"א קד א, ולהלן לג א הערות 2- 1].

א אמר ר' אלעזר: מכאן למדים אנו שגדולה תפלה יותר ממעשים טובים בלא תפילה (תוספות), שהרי אין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו שודאי אין גדול ממנו במעשיו הטובים שעשה, ואף על פי כן לא נענה הקדוש ברוך הוא לבקשתו להיכנס לארץ, אף במקצת, אלא בתפלה, ואז הורשה לפחות לעלות לראש הפסגה ולראות את הארץ. שכן נאמר בתחילה "אל תוסף דבר אלי" וסמיך ליה [וסמוך לו, לפסוק זה] נאמר: "עלה ראש הפסגה". ומתוך השוואת התפילה למעשים טובים, עוד השוואה ש

אמר ר' אלעזר: גדולה מעלת התענית יותר מן הצדקה. מאי טעמא [ מה הטעם לדבר] — שזה (בתענית) הריהי מצוה הנעשית בגופו של האדם המסתגף, ואילו זה (בצדקה) הריהי נעשית רק בממונו.

ועוד השוואה שאמר ר' אלעזר: גדולה תפלה יותר מן הקרבנות, שכן נאמר לישראל: "למה לי רב זבחיכם יאמר ה' שבעתי עולות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי" (ישעיהו א, יא), ובנוסף לזה כתיב [נאמר] אחר כך: "ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפילה אינני שומע, ידיכם דמים מלאו"(שם טו), שאף תפילתם שגדולה מעלתה משל הקרבנות אינה מתקבלת.

ואגב הזכרת מקרא זה מובא מה שאמר ר' יוחנן: כל כהן שהרג את הנפש — לא ישא את כפיו בברכת כהנים, שכן נאמר במקרא זה: "ובפרשכם כפיכם אעלים עיני... ידיכם דמים מלאו", הרי שברכת כהנים (הנעשית בפרישת כפים) אינה מתקבלת כאשר ידי הכהנים "דמים מלאו".

ב ועוד אמר ר' אלעזר בענין התפילה: מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה ואינה מתקבלת כמקודם, שכן נאמר בדברי הקינה על החורבן: "גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי" (איכה ג, ח). ואולם אף על פי ששערי תפילה ננעלו עם החורבן, שערי דמעה לא ננעלו, והבוכה לפני ה' מובטח לו שתשמע תפילתו, שכן נאמר: "שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש" (תהלים לט,יג), שמכיון שאין התפילה אלא שישים ה' לב אל דמעת המתפלל נראה שודאי הוא לו שעל כל פנים שערי דמעותיו לא ננעלו.

ובענין נעילת שערי תפילה, מסופר כי רבא לא גזר תעניתא ביומא דעיבא [תענית ביום מעונן], משום שנאמר "סכתה בענן לך מעבור תפלה" (איכה ג, מד), הרי שקבע הכתוב דבר זה כסימן רע של הסתרת פנים (רה"ג).

ועוד אמר ר' אלעזר: מיום שחרב בית המקדש נפסקה (חוצצת) חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים, שכן נאמר לנביא יחזקאל לעשות מעשה כסמל לדבר זה: "ואתה קח לך מחבת ברזל ונתת אותה קיר ברזל בינך ובין העיר... אות היא לבית ישראל" (יחזקאל ד, ג).

ג דברים אחרים בשבח התפילה אמר ר' חנין שכך אמר ר' חנינא: כל המאריך בתפלתו, מובטח לו שאין תפלתו חוזרת ריקם (ללא מענה), שוודאי שתתקבל. מנא לן [מנין לנו] דבר זה — ממשה רבינו, שכן נאמר שאמר משה: "ואתפלל אל ה'" (דברים ט, כו), וכתיב בתריה [ונאמר אחר כך]: "וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא לא אבה ה' השחיתך" (שם, י, יא).

על כך מקשים: איני [כן הוא]?! והא [והרי] אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: כל המאריך בתפילתו ומעיין בה (מצפה שתתקבל) בשל ההארכה — סוף בא לידי כאב לב כשאינו נענה, שכן נאמר: "תוחלת ממושכה מחלה לב" (משלי יג, יב). ומאי תקנתיה [מה תקנתו] של החולה בחולי זה — יעסוק בתורה, שכן נאמר: "ועץ חיים תאוה באה" (שם), ואין משמעות "עץ חיים" אלא תורה, שכן נאמר: "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר" (שם ג, יח). את הסתירה מתרצים: הא [זה] שנאמר שבא לו כאב לב, מדובר במי שמאריך ומעיין בה. ואילו הא [זה] שאמר ר' חנין בשבחו של המאריך בתפילתו הרי זה במי שמאריך ולא מעיין בה.

ומעין זה אמר ר' חמא בר' חנינא: אם ראה אדם שהתפלל, ולא נענה — ראוי שיחזור ויתפלל. וראיה לדבר, שכן נאמר: "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'" (תהלים כז, יד), שיש לו לאדם לפנות אל ה' בתקוה, ולחזור ולפנות.

מתוך הדגשת הנחיצות להתחזק בתפילה, מובא עוד מה שתנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: ארבעה דברים צריכין תמיד חזוק, שיתמיד בהם האדם ברוב כוח, ואלו הן: תורה, ומעשים טובים, תפלה, ודרך ארץ (העבודה היום יומית). ולכל דבר ראיה מן הכתוב.

תורה ומעשים טובים, מנין? — שכן נאמר בהוראה ליהושע: "רק חזק ואמץ מאד לשמר ולעשות ככל התורה אשר צווך משה עבדי אל תסור ממנו ימין ושמאל למען תשכיל בכל אשר תלך" (יהושע א, ז). "לשמור" — הוא לימוד התורה, "לעשות" - מעשים טובים (מהרש"א), ועל כן הכפילות. ולמדים: "חזק" — בתורה, "ואמץ" — במעשים טובים.

שיש להתחזק בתפלה מנין — שכן נאמר "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'".

שיש להתחזק בדרך ארץ מנין — שכן נאמר "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלהינו" (שמואל ב' י, יב), הרי שבכל עבודתו של אדם צריך הוא להתחזקות.

ד בהקשר למעשה העגל ותחינת משה למחילה שמסביב לו מובא עוד מדרש על הפסוק "ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני. התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה גם אלה תשכחנה ואנוכי לא אשכחך" (ישעיהו מט, יד–טו). ויש לברר: היינו [זהו] עזובה, היינו [זהו] שכוחה, שהרי לשתי המילים הללו משמעות זהה, ומה טעם לכפילות הלשון "עזבני", "שכחני" שבכתוב? אמר ריש לקיש: כך אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אף כאשר אדם עומד ונושא אשה אחרת על אשתו ראשונה, הריהו עדיין זוכר את מעשה האשה הראשונה. ואילו אתה לא רק עזבתני כי אם גם שכחתני.

ועל כך אמר לה הקדוש ברוך הוא: בתי, שנים עשר מזלות בראתי ברקיע, ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלשים חיל, ועל כל חיל וחיל בראתי לו שלשים לגיון, ועל כל לגיון ולגיון בראתי לו שלשים רהטון, ועל כל רהטון ורהטון בראתי לו שלשים קרטון, ועל כל קרטון וקרטון בראתי לו שלשים גסטרא, ועל כל גסטרא וגסטרא תליתי בו שלש מאות וששים וחמשה אלפי רבוא כוכבים כנגד ימות החמה. וכולן לא בראתי אלא בשבילך, ואת אמרת "עזבתני" ו"שכחתני"?!

ובהמשך הדברים בכתוב נאמר: "התשכח אשה עולה מרחם פרי בטנה ", ומשמעות הכתוב, שכך אמר הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל: כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים (הבכורות) שהקרבת לפני במדבר?! על כך אמרה לפניו כנסת ישראל: רבונו של עולם, הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך מאחר שאין שכחה לפניך, שמא לא תשכח לי לנצח את מעשה העגל? אמר לה הקדוש ברוך הוא: "גם אלה תשכחנה" — אף מעשה העגל (המכונה "אלה", שכן אמרו בו בני ישראל "אלה אלהיך ישראל") יישכח.

חזרה כנסת ישראל ואמרה לפניו: רבונו של עולם, הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך, שמא תשכח לי גם את מעשה סיני (קבלת תורה)? אמר לה הקדוש ברוך הוא בתשובה לכך: "ואנכי לא אשכחך", שלא אשכח את מתן תורה (שנאמר בו בראשיתו "אנכי ה' אלהיך")

ומעירים: היינו [זהו] שאמר ר' אלעזר שכך אמר רב אושעיא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "גם אלה תשכחנה" — זה מעשה העגל, "ואנכי לא אשכחך" — זה מעשה סיני.

ה שנינו במשנה כי חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפילתם, ושואלים:

מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר ר' יהושע בן לוי: רמז לכך, שכך אמר קרא [הכתוב] "אשרי יושבי ביתך" (תהלים פד, ה) ואחר כך "עוד יהללוך סלה" (שם).

ועוד אמר ר' יהושע בן לוי: המתפלל צריך לשהות שעה אחת גם אחר תפלתו, שכך נאמר: "אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך" (תהלים קמ, יד). שלאחר ההודאה לה' בתפילה יש עוד לשבת לפניו בשהיית זמן.

וכדברים אלה תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: המתפלל צריך שישהא שעה אחת קודם תפלתו, ושעה אחת אחר תפלתו. קודם תפלתו, מנין? שנאמר: "אשרי יושבי ביתך". לאחר תפלתו מנין? — דכתיב [שכן נאמר]: "אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך".

ועוד בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת, ומתפללין שעה אחת, וחוזרין ושוהין שעה אחת. ומעתה יש לשאול: וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפלה ובהכנות הסמוכות לה (שלוש שעות לכל אחת משלוש התפילות), תורתם היאך משתמרת אם אין להם זמן לחזור עליה, ומלאכתם היאך נעשית?

ומשיבים: אלא מתוך שחסידים הם — זוכים הם שתהא תורתם משתמרת, ומלאכתן מתברכת.

ו עוד שנינו במשנה שאפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, שאסור לאדם להפסיק מתפילתו.

ועל כך אמר רב יוסף כי יש לסייג כלל זה, שכן לא שנו דברים אלו במשנתנו אלא למלכי ישראל בלבד, שיבינו משום מה אותו אדם איננו פונה לכבדם, אבל למלכי אומות העולם — פוסק מתפילתו מחמת הסכנה.

על דברי רב יוסף אלה מיתיבי [מקשים]: והרי שנינו כי המתפלל וראה אנס (אדם קשה שהכל מפחדים מפניו) בא כנגדו, או קרון בא כנגדו, והוא בדרכו — לא יהא מפסיק את תפילתו, אלא הריהו מקצר ועולה בה!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], שאין מכאן סתירה, אלא הא [זה] שאמרו שלא יפסיק אלא יקצר, מדובר במקום שאפשר לקצר ולסיים קודם — אזי אכן יקצר. ואם לאו [לא], שהוא במקום שבו אינו יכול לקצר בתפילתו — פוסק.

ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך. בא הגמון אחד ונתן לו שלום, ולא הפסיק אותו חסיד מתפילתו ולא החזיר לו שלום. המתין לו אותו הגמון לחסיד זה עד שסיים תפלתו. לאחר שסיים תפלתו, אמר לו אותו הגמון: ריקא [ריק, קל דעת], שנהגת כך, שהרי יכולתי להמיתך על כך, וסיכנת עצמך, והלא כתוב בתורתכם "רק השמר לך ושמר נפשך", וכתיב [ונאמר] עוד בתורה "ונשמרתם מאד לנפשתיכם". ומשום מה לא חששת מן הסכנה, שכשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום? אם הייתי חותך ראשך בסייף, מי היה תובע את דמך מידי?!

אמר לו אותו חסיד: המתן לי עד שאפייסך בדברים. אמר לו: אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם, ובא חברך ונתן לך שלום — האם היית

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Elazar said: This story proves that prayer is greater than good deeds without prayer (Tosafot), as there was none greater in the performance of good deeds than Moses our teacher; nevertheless, his request was granted, albeit in a limited manner, in his request to enter Eretz Yisrael, only through prayer, when God permitted him to climb the mountain and look out over the land. As, initially it is stated: “Speak no more to Me,” juxtaposed to which is: “Go up to the summit of the mountain.”

After comparing and contrasting prayer and good deeds, the Gemara explores another comparison. Rabbi Elazar said: A fast is greater than charity. What is the reason that fasting is greater? Because a fast is a mitzva performed with one’s body as he afflicts himself, while charity is performed only with one’s money.

In another comparison, Rabbi Elazar said: Prayer is greater than sacrifices, as it is stated: “To what purpose is the multitude of your sacrifices to Me, says the Lord. I am full of the burnt-offerings of rams and the fat of fed beasts; I do not desire the blood of bulls and sheep and goats” (Isaiah 1:11). And several verses later it is written: “And when you spread forth your hands I will hide My eyes from you, and even if you increase your prayer, I will not hear; your hands are full of blood” (Isaiah 1:15). Not only Israel’s sacrifices, but even their prayers, which are on a higher spiritual level, will not be accepted.

Speaking of that verse in Isaiah, the Gemara cites that Rabbi Yoḥanan said: Any priest who killed a person may not lift his hands in the Priestly Blessing as it is stated: “And when you spread forth your hands I will hide My eyes from you…your hands are full of blood.” Here we see that the Priestly Blessing, performed with hands spread forth, is not accepted when performed by priests whose “hands are full of blood.”

On the subject of prayer, Rabbi Elazar also said: Since the day the Temple was destroyed the gates of prayer were locked and prayer is not accepted as it once was, as it is said in lamentation of the Temple’s destruction: “Though I plead and call out, He shuts out my prayer” (Lamentations 3:8). Yet, despite the fact that the gates of prayer were locked with the destruction of the Temple, the gates of tears were not locked, and one who cries before God may rest assured that his prayers will be answered, as it is stated: “Hear my prayer, Lord, and give ear to my pleading, keep not silence at my tears” (Psalms 39:13). Since this prayer is a request that God should pay heed to the tears of one who is praying, he is certain that at least the gates of tears are not locked.

With regard to the locking of the gates of prayer, the Gemara relates that Rava did not decree a fast on a cloudy day because it is stated: “You have covered Yourself in a cloud, through which prayer cannot pass” (Lamentations 3:44). The verse indicates that clouds are a bad omen, indicating that God has averted His face (Rav Hai Gaon).

And Rabbi Elazar said: Since the day the Temple was destroyed an iron wall separates Israel from their Father in heaven, as it is stated to the prophet Ezekiel, instructing him to symbolize that separation: “And take for yourself an iron griddle, and set it as an iron wall between yourself and the city…it will be a sign for the house of Israel” (Ezekiel 4:3).

The Gemara cites other statements in praise of prayer: Rabbi Ḥanin said that Rabbi Ḥanina said: Anyone who prolongs his prayer is assured that his prayer does not return unanswered; it will surely be accepted. From where do we derive this? From Moses our teacher, as it is stated that Moses said: “So I fell down before the Lord the forty days and forty nights that I fell down; and I prayed to the Lord” (Deuteronomy 9:26–27), and it is written thereafter: “And the Lord heard me that time as well, the Lord would not destroy you” (Deuteronomy 10:10).

The Gemara raises an objection: Is that so? Didn’t Rabbi Ḥiyya bar Abba say that Rabbi Yoḥanan said: Anyone who prolongs his prayer and expects it to be answered, will ultimately come to heartache, as it will not be answered. As it is stated: “Hope deferred makes the heart sick” (Proverbs 13:12). And what is the remedy for one afflicted with that illness? He should engage in Torah study, as it is stated: “But desire fulfilled is the tree of life” (Proverbs 13:12), and tree of life is nothing other than Torah, as it is stated: “It is a tree of life to those who hold fast to it, and those who support it are joyous” (Proverbs 3:18). This is not difficult. This, Rabbi Ḥiyya bar Abba’s statement that one will suffer heartache refers to one who prolongs his prayer and expects it to be answered; that, Rabbi Ḥanin’s statement that one who prolongs his prayer is praiseworthy refers to one who prolongs his prayer and does not expect it to be answered.

On a similar note, Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, said: A person who prayed and saw that he was not answered should pray again, as it is stated: “Hope in the Lord, strengthen yourself, let your heart take courage, and hope in the Lord” (Psalms 27:14). One should turn to God with hope, and if necessary turn to God again with hope.

Connected to the emphasis on the need to bolster one’s effort in prayer, the Gemara notes that the Sages taught in a baraita: Four things require bolstering, constant effort to improve, and they are: Torah, good deeds, prayer, and occupation.

For each of these, a biblical proof is cited: From where is it derived that Torah and good deeds require bolstering? As it is stated in the instruction to Joshua: “Only be strong and be extremely courageous, observe and do all of the Torah that Moses My servant commanded you; do not deviate to the right or to the left, that you may succeed wherever you go” (Joshua 1:7). In this verse, observe refers to Torah study and do refers to good deeds (Maharsha); the apparently repetitive language is not extraneous. The Gemara derives: Be strong in Torah and be courageous in good deeds.

From where is it derived that prayer requires bolstering? As it is said: “Hope in the Lord, strengthen yourself, let your heart take courage, and hope in the Lord.”

From where is it derived that occupation requires bolstering? As it is stated: “Be strong and we will be strong for the sake of our nation and for the cities of our God” (II Samuel 10:12). All of one’s labor requires bolstering.

The Gemara cites a midrash on the following verse from Isaiah, relating to the sin of the Golden Calf and Moses’ supplication for forgiveness: “But Zion said: The Lord has forsaken me and the Lord has forgotten me. Can a woman forget her suckling baby, that she would not have compassion for the child of her womb? These may forget, but you I will not forget” (Isaiah 49:14–15). The Gemara seeks to clarify: Forsaken is the same as forgotten. They are synonymous; why repeat the same idea twice? Reish Lakish said: The community of Israel said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, even when a man marries a second wife after his first wife, he certainly recalls the deeds of his first wife. Yet You have not only forsaken me, but You have forgotten me as well.

The Holy One, Blessed be He, said to Israel: My daughter, I created twelve constellations in the firmament, and for each and every constellation I have created thirty armies, and for each and every army I have created thirty legions [ligyon], and for each and every legion I have created thirty infantry division leaders [rahaton], and for each and every infantry division leader I have created thirty military camp leaders [karton], and for each and every military camp leader I have created thirty leaders of forts [gastera], and on each and every leader of a fort I have hung three hundred and sixty-five thousand stars corresponding to the days of the solar year. And all of them I have created only for your sake; and you said the Lord has forsaken me and the Lord has forgotten me?

The verse goes on to say: “Can a woman forget her suckling baby, that she would not have compassion for the child of her womb? These may forget, but you I will not forget.” The meaning of this verse is that the Holy One, Blessed be He, said to the community of Israel: Have I forgotten the ram offerings and firstborn animals that you offered before Me in the desert? The community of Israel replied to Him: Master of the Universe, since there is no forgetfulness before the Throne of Your Glory, perhaps you will not forget my sin of the Golden Calf? God responded to Israel: “These [eleh] too shall be forgotten.” “These” is a reference to the sin of the Golden Calf, regarding which Israel said: “These [eleh] are your gods.”

The community of Israel said before Him: Master of the Universe, since there is forgetfulness before the Throne of Your Glory, perhaps You will also forget the events revolving around the revelation at Sinai? God said to Israel: I [anokhi] will not forget you the revelation at Sinai, which began with: “I [anokhi] am the Lord your God.”

The Gemara notes: That is what Rabbi Elazar said that Rav Oshaya said: What is the meaning of that which is written: “These too will be forgotten”? That is the sin of the Golden Calf. And what is the meaning of I will not forget you? Those are the events that transpired at Sinai.

We learned in the mishna that the early generations of pious men would wait one hour in order to achieve the solemn frame of mind appropriate for prayer.

The Gemara asks: From where are these matters derived? Rabbi Yehoshua ben Levi said: This is alluded to when the verse states: “Happy are those who dwell in Your House” (Psalms 84:5), immediately after which it is said: “They will yet praise You, Selah.”

And Rabbi Yehoshua ben Levi said: One who prays must also wait one hour after his prayer, as it is stated: “Surely the righteous will give thanks unto Your name, the upright will sit before You” (Psalms 140:14), meaning that after thanking God through prayer, one should stay and sit before Him.

That opinion was also taught in a baraita: One who prays must wait one hour before his prayer and one hour after his prayer. From where is it derived that one must wait one hour before his prayer? As it is stated: “Happy are those who dwell in Your House.” And from where is it derived that one must stay one hour after his prayer? As it is written: “Surely the righteous will give thanks unto Your name, the upright will sit before You.”

The Sages taught in a baraita with regard to waiting before and after prayer: The early generations of pious men would wait one hour, pray one hour, then wait one hour again. This raises the question: Since the early pious men would spend nine hours per day engaged either in prayer or the requisite waiting periods before and after prayer, three hours each for the morning, afternoon, and evening prayers, how is their Torah preserved? There was little time remaining to review their studies. And how was their work accomplished?

The Gemara answers: Rather, because they were pious they merited that their Torah is preserved and their work is blessed.

Additionally, we learned in the mishna: Even if the king greets him while he is praying, he should not respond to him as one may not interrupt his prayer.

In limiting application of this principle, Rav Yosef said: They only taught this mishna with regard to kings of Israel, as a Jewish king would understand that the individual did not fail to respond to his greeting due to disrespect for the king. However, with regard to kings of the nations of the world, he interrupts his prayer and responds to their greeting due to the potential danger.

The Gemara raised an objection to Rav Yosef’s statement: One who is praying and saw a violent person, feared by all, coming toward him, or a carriage coming toward him and he is in the way, he should not stop his prayer but rather abridge it and move out of the way.

The Gemara responds: This is not difficult. Rather, this that teaches to abridge one’s prayer rather than stopping, refers to a case where it is possible to abridge his prayer and complete it in time, in which case he should abridge it. And if it is not a situation where he can abridge his prayer, he interrupts his prayer.

The Sages taught: There was a related incident, involving a particular pious man who was praying while traveling along his path when an officer [hegmon] came and greeted him. The pious man did not pause from his prayer and did not respond with a greeting. The officer waited for him until he finished his prayer.
After he finished his prayer, the officer said to him: You good for nothing. You endangered yourself; I could have killed you.
Isn’t it written in your Torah: “Take utmost care and guard yourself diligently” (Deuteronomy 4:9)?
And it is also written: “Take therefore good heed unto yourselves” (Deuteronomy 4:15)? Why did you ignore the danger to your life?
When I greeted you, why did you not respond with a greeting?
Were I to sever your head with a sword, who would hold me accountable for your spilled blood?

The pious man said to him: Wait for me until I will appease you with my words.
He said to him: Had you been standing before a flesh and blood king and your friend came and greeted you, would you
return his greeting?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו. ושנינו עוד בתוספתא הכותב את השם אפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו היה כותב ה' או ו' שמות כיון שגמר אחד מהן משיב שאילת שלום ואיתא להא ברייתא בגמרא דבני מערבא דפירקין:

תנו רבנן מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך. אית בבבא קמא בפ' הגוזל (בבא קמא דף קג.) כל מעשה בחסיד אחד אינו אלא ר' יהודה בן בבא או ר' יהודה בר' אילעאי ואיתא דכוותה בתמורה (דף טו) בפרק יש בקרבנות הצבור:

קודם תפלה מנין שנאמר אשרי יושבי ביתך. ולפיכך תקנו לומר פסוק זה קודם תהלה לדוד, אף על פי שהוא ממזמור שלמעלה ממנו.

שנים עשר מזלות בראתי בעולם כנגד י"ב שבטים וכו' וכל רהטון וכו'. מיני שרים מעולים זה מזה:

גם אלה תשכחנה זה מעשה העגל. דמתחיל אלה אלהיך ישראל. ואנכי לא אשכחך זה מעשה סיני דכתיב אנכי ה' אלהיך:

קודם תפלתו מנין דכתיב אשרי יושבי ביתך וכו'. בתחלה ישב והדר יהללוך. ומפני כך תקנו לומר פסוק זה קודם תהלה לדוד אע"פ שאינו מאותו מזמור דמתהלה לדוד מתחיל:

לאחר תפלתו מנין דכתיב אך צדיקים יודו לשמך וכו'. ברישא יודו והדר ישבו ישרים את פניך:

מתוך שחסידים הן תורתן משתמרת וכו'. וא"ת והא ברייתא דלעיל דתני המתפלל צריך שישהא שעה אחת קודם תפלתו בכל אדם קאמר וא"כ אימת יעשו תורתם ומלאכתם דליכא למימר בכל אדם טעמא דחסידי', י"ל דשעה דתני בשאר בני אדם לאו דוקא אלא בשישהו פורתא סגי:

אבל מלכי אומות העולם פוסק. פי' מספק חשש סכנה דאלו ודאי סכנה לא צריכא למימר:

גדולה תפלה יותר מן הקרבנות ויותר מן המעשים טובים וגדולה תענית יותר מן הצדקה, ואע"פ ששערי תפלה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו וכל המאריך בתפלתו אינה חוזרת ריקם, ואם אדם רואה שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל, ויזהר שלא יעיין בתפלתו כלומר שלא יתלה תפלתו בכך שאם יעיין ויראה אם נענה בתפלתו מוטב ואם לאו שיתרשל מן התפלה או שיראה במדת הבורא כלומר כבר התפללי יפה יפה עכשיו נראה אם תתקבל תפלתי אם לאו:

כהן שהרג את הנפש אסור לישא את כפיו שנא' ידיכם דמים מלאו ובפרישכם כפיכם וכו':

המתפלל כשם שהוא צריך לשהות מעט קודם תפלה כך הוא צריך לשהות מעט אחר תפלה שלא יהא כפורק משאוי מעליו והולך לו והוא שאמרו קודם תפלה מנין דכתיב אשרי יושבי ביתך ואחר כך יהללוך סלה, לאחר תפלה דכתיב אך צדיקים יודו לשמך ואחר כך ישבו ישרים את פניך ומכאן תקנו לומר פסוק של אשרי קודם תהלה לדוד ללמדנו שמאותו פסוק יצא לנו לשהות מעט קודם תפלה, וכן לטעם שאחר תפלה תקנו קריאת שיר מזמור או עלינו לשבח:

כבר ביארנו במשנה שכל המתפלל אינו מפסיק אפילו המלך שואל בשלומו ופירשנו שלא נאמר כן אלא במלכי ישראל אבל במלכי עכו"ם פוסק, ואין הדברים אמורים אלא בשאין יכול להשלים תפלה זו אף על ידי קצור קודם שיגיע המלך אצלו אבל אם יכול להשלימה קודם לכן על ידי קצור מקצר ואינו מפסיק ומכל מקום כל שיש לו סכנה הן מלך הן נחש הן עקרב אפילו שור תם במקום שמתיראין מהם מפסיק, והוא שאמרו תלמוד המערב אבל עקרב פוסק למה דהוא מחי והדר מחי:

כל המאריך בתפלתו ומעיין בה סוף בא לידי כאב לב. פי' שמצפה מתי תבא בקשתו לפי שהאריך בתפלתו בכוונה והיינו עיון תפלה דאמרינן בפ' בתרא [דף נ"ה ע"א] שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם וחשיב עיון תפלה, אבל ההיא דגט פשוט [דף קס"ד ע"ב] דקאמר ג' דברים אין אדם ניצול מהם בכל יום ואלו הן הרהור עברה ועיון תפלה ולשון הרע היינו שאין אדם יכול לכוין בכל שעה וכדאמרי' בירושלמי פ' היה קורא התפלל ומצא עצמו בשומע תפלה חזקה כיון ר' ירמיה בשם ר' אלעזר התפלל ולא כיון לבו אם הוא יודע שחוזר ומתכוין יתפלל ואם לאו אל יתפלל א"ר חייא רובא אנא מן יומוי לא כוונית אלא חד זמן בעית מכוונא והרהרית בלבי ואמרית מאן עליל קומי מלכא קדמוי אי ריש גלותא אי ארקפתא שמואל אמר אנא מנית אפרוחיא ר' אבין ב"ר חייא אמר אנא מנית דימוסיא א"ר מתניא מחזיק אנא טיבו לרישי דכד הוה מטי למודים כרע מגרמיה:

קודם תפלתו מנין שנאמר אשרי יושבי ביתך. לפיכך תקנו לומר, זה הפסוק קודם תהלה לדוד:

בד"ה גדולה תפלה יותר ממע"ט בלא תפלה שהרי כו' עכ"ל אם נפרש דבריהם דגדולה תפלה עם מ"ט שהיו במשה יותר ממע"ט בלא תפלה שהרי כו' הוא דחוק דזה ודאי אין צריך ראיה ויש לפרש דגדולה תפלה לחוד ממע"ט בלא תפלה שהרי משה שהיו בו מע"ט לא תלה לו הכתוב שהיה נענה כ"א בתפלה ודו"ק:

בד"ה קודם תפלתו כו' לאפוקי מהני דאמרי אשרי הרבה עכ"ל ואנן דאמרינן אשרי העם שככה לו וגו' לפי שהוא סמוך לתהלה לדוד וק"ל:

ע"ב שנאמר אל תוסף וגו'. וה"ק אל תוסף דבר אלי בדבר הזה דהיינו לבקש אעברה נא אבל בדבר אחר שבקשת ואראה את הארץ וגו' אעשה כדברך ועלה ראש וגו' וראה בעיניך וגו' וכן מפורש בילקוט ומדתלה הדבר בתפלתו שבקש ואראה ולא במע"ט שהיו לו הרי גדולה תפלה יותר ממע"ט שהתפלה הכריעה להיות נענה ולא המע"ט והתוספות נדחקו לפרש גדולה תפלה היינו ממע"ט בלא תפלה כו' וק"ל:

מ"ט זה בגופו כו'. וכה"ג אמרינן במס' סוכה (מט:) דגדולה ג"ח מן הצדקה שזה בגופו וזה בממונו ושאמרו בפר"ק (ו:) אגרא דתעניתא צדקתא לא שתהא הצדקה עיקר אלא שע"י הצדקה הוה תענית גמור כמ"ש שם:

למה לי רוב וגו'. עיין פירש"י ול"נ דמסיפא דקרא קדייק שנאמר גם כי תרבו תפלה וגו' דגבי רוב קרבנות קאמר למה לי כאלו מואס בהם וגבי ריבוי תפלה לא קאמר רק אינני שומע וק"ל:

כל כהן שהרג כו'. קאי ארישא דקרא שאמר ובפרשכם כפיכם גם ביום כי תרבו תפלה דהיינו ביה"כ שמרבין בתפלת נעילה כדאמרינן בילקוט שאז בתענית ביה"כ מרבין נשיאת כפים בכל התפלות אינני שומע כי ידיכם דמים מלאו דהיינו בהריגת זכריה ביה"כ כמ"ש פ' הניזקין (גיטין נז:) וק"ל:

מיום שחרב ביהמ"ק ננעלו כו'. מפורש בפרק הזהב ע"ש:

שנאמר סכותה בענן וגו'. כמ"ש בזה דיש מלאכים המקטריגים המפסיקין בין ישראל לאביהם שבשמים וז"ש לעיל מיניה דהאי קרא סכותה באף שהוא אחד ממלאכים המשחיתים כדאמרינן בנדרים (לב.) להפסיק בינך ובינינו ותרדפנו הרגת וגו' כאלו לא תשגיח בנו והוסיף בזה דגם בענן שדרכו להיות ממלאכי הרחמים כמ"ש בקריעת ים סוף ובמתן תורה סכותה לך להיות מהפך הרחמים למדת דין להפסיק בינך מעבור תפלה:

ונתת אותה קיר ברזל בינך וגו'. הוא דבורו של הקב"ה ליחזקאל וכינוי דבינך על יחזקאל קאי והוא במקום ביני ובין העיר ולענין תפלה דרחמי קאמר דאינה נשמעת כ"כ מיום שחרב ביהמ"ק אבל לענין שבחו ית' ב"ה לקדושה וברכו הא אמרינן דאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים וק"ל:

כל המאריך כו'. לעיל מיניה בהך פרשתא כתיב כה"ג וישמע ה' אלי וגו' אבל אינו מפורש שם התפלה אבל כאן כתיב ואתפלל אל ה' וגו' והאריך בתפלתו עד לבסוף כתיב ואנכי עמדתי בהר וגו' מ' יום ומ' לילה וישמע ה' אלי גם וגו' דמשמע בכל אותן ארבעים יום האריך בתפלה והכי אמרינן לקמן כלום מאריך יותר ממשה דכתיב ביה ארבעים יום וארבעים לילה וק"ל:

הא דמאריך ומעיין כו'. ק"ק ודקארי ליה מאי קארי ליה דהא בהדיא קאמר ומעיין בה וי"ל דהוה ס"ד דלרבותא קאמר ומעיין בה והמתרץ השיב דמאריך ומעיין גרע טפי כמ"ש התוס' דהיינו שמצפה שתבא בקשתו:

תוחלת. פירש"י לשון חילוי ותחנה עכ"ל ואין צורך אלא כפשטיה הוא מלשון מקוה ומצפה שתבא בקשתו כמ"ש התוספות ואי משום דאין מפורש בקרא דאיירי בתפלה פי' כן הא כה"ג דרשו בסמוך וקוה אל ה' דאינו מפורש שם דאיירי בתפלה ויש ליישב דההוא מזמור איירי כולו מלשון תפלה שנאמר אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש וגו':

יעסוק בתורה כו' שנאמר ועץ וגו'. שביטול תורה הוא המונע מלקבל תפלתו כמ"ש מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה:

ואמץ במע"ט כו'. דלשמור היינו למוד תורה כמו שכתב בפ"ק דקדושין (לז.) ושמרת זו משנה ולעשות היינו מע"ט ולגבי תפלה נמי כתיב לשון כפל חזק ואמץ וגו' ויש למדרש ביה דבעי ביה אימוץ וכוונת הלב בתפלה והכפיל לגבי ד"א חזק ונתחזק וגו' דעם אבישי אחיו ידבר יואב כן חזק אתה ונתחזק גם אני כמ"ש אם תחזק ארם והיתה לי לישועה ואם וגו' והלכתי להושיע לך וק"ל:

עזבתני ושכחתני כו'. עזובה כאלו נשאת אשה על הראשונה ושכוחה שלא זכרת מעשי הראשונה. ואמר

התשכח אשה עולה. א"ל הקב"ה בתי י"ב מזלות כו' לא ידענא מוצאו דהך מלתא מהאי קרא ולקמן דריש מיניה כלום אשכח עולות אילים כו' ואפשר דסמך בזה הדרוש אכתוב דבתרי' הן על כפים חקותיך וגו' ר"ל ואיך אשכחך הלא על כפים דהיינו שמי השמים וכל צבאם שהם למעלה מעננים וכפים חקותיך שאתה סבת חקותם כמ"ש אם לא בריתי וגו' חקות שמים וארץ לא שמתי כדמסיק וכלן לא בראתי אלא בשבילך והיינו אשה העולה למעלה מכל המזלות בצורת יעקב שחקוקה תחת כסא כבוד:

שלשים כו'. בכולן נקט מספר של שלשים דהיינו נגד ל' ימי החדש דבכל יום מהחדש ממונה א' מהם ונקט ז' מיני שררה זה למעלה מזה מזל וחיל ולגיון ורהטון וקרטון וגסטרא וכוכבים נגד ז' ככבי לכת אשר בז' רקיעים זה למעלה מזה:

עולה. פירש"י כמו עולה וקרבנות עכ"ל ואמלת אשה לא פירש כלום נראה מפירושו שהניחו כפשוטו והוא מחובר אדלעיל ואין נראה כן מתוך הדרש אלא אשה עולה לפי דרש זה כמו אשה עולה לריח ניחוח וגו' ופטרי רחמים היינו מרחם בן בטנה ואמר שהקרבת לפני במדבר היינו זוכר מעשים ראשונים דקאמר:

שמא לא תשכח מעשה עגל. כשם שלא תשכח ישראל בצורתו החקוקה תחת כסא הכבוד כך לא תשכח לי מעשה עגל כי צורת שור חקוקה ג"כ שם:

וא"ל גם אלה גו'. ודקאמר וביום פקדי ופקדתי וגו' ואין לך פקידה שאין בה ממעשה עגל (סנהדרין קב.) היינו כל זמן שישראל בגלות אבל לעתיד קאמר הכא גם אלה דהיינו שגם מעשה עגל תשכחנה ואמר שמא תשכח לי גם לעתיד לבא מעשה סיני. א"ל

ואנכי לא אשכחך. דהיינו קבלת הלוחות בסיני ועל זה הכוונה אמר אנכי אנכי הוא מנחמכם דהיינו לוחות שניות שנתנו לישראל אחר שנתכפר להם מעשה עגל הוא מנחמכם לעתיד שאשכח להם אותו מעשה העגל וע"כ נאמר בהם טוב כמ"ש (פ' הפרה נה.) ע"ש:

שנאמר אשרי יושבי ביתך וגו'. ויושבי מלשון שהוי ועכבה כמו ותשבו בקדש ימים וגו' ומלת עוד נאמר על דבר הנוסף מהשיעור וזה שאמר אשרי יושבי ושוהין בביתך עוד ויותר משיעור התפלה קודם התפלה דהיינו שיהללוך סלה אח"כ וקאמר לאחר התפלה שנאמר אך צדיקים יודו וגו' שאחר שיודו ויתפללו לשמך ישבו וישהו הישרים בראיית פניך לחוד בלא תפלה וק"ל:

תורתן היאך משתמרת כו'. שמירת התורה היא שאינה משתכחת ע"י שחוזר עליה תמיד בהרבה פעמים כמ"ש רק השמר לך וגו' פן תשכח את הדברים וגו' וזה החסיד ששוהה ביום ט' שעות בתפלה אין לו זמן לחזור על התורה ולזה אמר אעפ"כ תורתם משתמרת ולפי שאמרו כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה ואלו אין להם שהות לעשות מלאכתן במלואה וע"כ קאמר דמלאכתן המועטת מתברכת כאלו עשאו כולה וע"ז יש לכוין שאמר הכתוב ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך וגו' שפתח בלשון רבים וסיים בלשון יחיד שאמר לכלל ישראל ועבדתם את ה' דהיינו תפלה שהיא מיועדת לכל בר ישראל במקום עבודת קרבן ולפי שרוב הצבור אין יכולין לעמוד בה להיות עבודתן שלימה כל היום לה' וליבטל מעבודתן ומלאכתן סיים בלשון יחיד בחסידים ויחידי סגולה ששוהין בעבודת ה' כמעט כל היום ואין מבקשין המותרות רק לחם ומים וה' ברך את לחמך ואת וגו' כמ"ש דמלאכתן המועטת כדי סיפוק לחם ומים מתברכת וק"ל:

כתיב בתורתכם רק וגו'. האי קרא בשכחת התורה קמיירי כמ"ש פן תשכח את הדברים וגו' ובפ"ג דאבות שנינו כל השוכח ד"א ממשנתו כו' כאלו מתחייב בנפשו שנאמר רק השמר לך וגו' וכן האי קרא ונשמרתם מאד לנפשותיכם וגו' איירי שלא נאמין בשום תבנית פסל וגו' ולא איירי הני קראי כלל בשמירת נפש אדם עצמו מסכנה ומיהו במסכת שבועות (לו.) דריש ליה תלמודא נמי למלתא אחריתי דהיינו אזהרה למקלל עצמו מנין שנאמר רק השמר לך ושמור נפשך וגו' ע"ש וחסיד הזה גם שלא ידע אם יתפייס ההגמון מ"מ לא פסק להשיב לו שלום שלא היה חושש לסכנה כמו במלך עכו"ם ואנס שאמרו להפסיק וכ"ש דשרי להשיב מפני סכנה וק"ל:

גמרא ואתה בן אדם קח לך כו' שם ושכחתני התשכח אשה עולה נמחק התשכח אשה עולה:

גמרא כל המאריך כו' שנא' ואתפלל לפני ה' וגו'. נ"ל דצ"ל ואתנפל לפני ה' וגו' ועי' לק' (ל"ד א') כלום מאריך יותר ממ"ר דכתיב כו':

רבא לא גזר תעניתא ביומא דעיבא. נ״ב אלא ביממא דאסתנא דמגלי לשמיא וכדאכיי ופליגא דר"ח בהרואה (נט,א) א״נ יומא דעיבא שאני:

גְּדוֹלָה תְּפִלָּה יוֹתֵר מִמַּעֲשִׂים טוֹבִים, שֶׁאֵין לְךָ גָּדוֹל בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים יוֹתֵר מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ, אַף עַל פִּי כֵן, לֹא נַעֲנָה אֶלָּא בִּתְפִלָּה. נראה לי בס"ד הכונה דאמרו רבותינו ז"ל במשנה (אבות פרק ה' משנה כ"א) כָּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים, זְכוּת הָרַבִּים תָּלוּי בּוֹ, וכיון דתלוי בו מוכרח שיש לו חלק בכל אותם התלוים בו, ומשה רבינו ע"ה הוא לימד כל התורה וכל המצות לישראל, ולא שמעו תורה ומצות מזולתו, ולכן לא ימצא גדול כמוהו במעשים טובים, מחמת שלוקח חלק מן הכל, ולא יש צדיק שיש לו חלק שותפות במעשים טובים כמשה רבינו ע"ה, שהוא למד הכל ולא יש מי שלימד כמוהו, ולכן מוכרח שאין גדול כמוהו במעשים מאחר שמגיע לו חלק מאחרים, ומה שהביא שני כתובים אַל תּוֹסֶף וְעֲלֵה וגו', כונתו להביא מכל א' ראיה דהתפילה גדולה יותר, דהא מצוהו אַל תּוֹסֶף להתפלל, שקשה לפניו יתברך להחזיר תפילתו ריקם, ואם מעשים טובים גדולים מתפלה הא אית ליה מעשים טובים, ומה תועלת בזה שמצוהו שלא יתפלל מאחר דקאים ליה בדרבא מינה, אלא ודאי תפילה גדולה ממעשים טובים, ומפסוק עֲלֵה נמי מוכח דתפילה גדולה יותר ממעשים טובים, דהא על ידי תפילה הרויח מחצה, שאמר לו עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, ומעשים טובים היו לו קודם שהתפלל, ולא אמר לו עֲלֵה אלא עד אחר שהתפלל, אך עדיין יש להקשות דילמא מעשים טובים בלחודייהו גדולים מתפילה בלחודה, והא דנעשה פשרה אחר התפילה, היינו בצירוף התפילה עם מעשים טובים, והוי התפילה כננס על גבי ענק? ונראה לי בס"ד כי אומרו בדבר הזה נראה יתרון לשון, אך ר' אלעזר דריש סמיכות הכתובים ואתי שפיר, והכי קאמר לו אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי, שלא תתפלל, אך בדבר הזה היא התפילה שכבר התפללת עלה ראש הפסגה, נמצא תלה אותה הפשרה בתפילה לומר לו כי התפילה היא גרמה הפשרה.

מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נִנְעֲלוּ שַׁעֲרֵי תְּפִלָּה. פירש רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י, שערי תפלה שהם השפתים שהם נצח והוד שבבינה, עיין שם, ובזה יובן (תהילים ה' ב') אֲמָרַי הַאֲזִינָה הֳ' בִּינָה הֲגִיגִי, בִּינָה רצונו לומר בחינת הבינה, ששם הוא שערי תפילה, והנה בזה יובן בס"ד מאמר דלעיל כשאמר לו הקב"ה (שמות לב, ז) לֶךְ רֵד, מִיָּד תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וְלֹא הָיָה בּוֹ כֹּחַ לְדַבֵּר, וכיון שאמר (דברים ט, יד) הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם, אָמַר מֹשֶׁה: דָּבָר זֶה תָּלוּי בִּי, מִיָּד עָמַד וְנִתְחַזֵּק בִּתְפִלָּה וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים, והכונה כי משה רבינו ע"ה זכה לבינה, ושערי תפלה הם בבינה, וכיון שאמר לו לֶךְ רֵד תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ, שלא ידע לאיזה מדריגה ירד, ושמא ירד ממדריגה של הבינה שהיה עומד בה, דלפי זה שערי תפלה שהם בבינה נסתמו לפניו, ובמה יוכל להתפלל? אך כיון שאמר לו הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם, שרמז לו בזה על ד' ד'אחד', שמשם היה משה רבינו ע"ה, והוא סוד לאה שהיא סוד מלכות דבינה, וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בזה, אז הבין כי הוא עודנו עומד במקום בינה ולא ירד משם, אם כן ממילא גם שערי תפילה שהם בבינה פתוחים לפניו ואז נתחזק בתפילה, ולזה אמר משה דָּבָר זֶה תָּלוּי בִּי, פירוש עודנו תלוי בי ולא נפרד ולא נעקר ממני, אם כן ממילא ודאי תקובל תפלתי ברצון, וכן היה לו.

מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נִפְסְקָה חוֹמַת בַּרְזֶל בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. יש להקשות הוה ליה למימר נִפְסְקָה חוֹמָה בסתם, ולמה פירש מה היא? ועוד למה לא אמר חוֹמַת נְחֹשֶׁת, או חוֹמַת אֲבָנִים, והן אמת דקרא הכי הוא, גם על הפסוק תקשי, למה אמר (יחזקאל ד' ג') מַחֲבַת בַּרְזֶל, ולא אמר מַחֲבַת נְחֹשֶׁת? ונראה לי בס"ד כי המקלקלים בעונות, אף על פי שהם פוגמים בכל הספירות ובארבע אותיות השם ברוך הוא, עם כל זה עיקר הקלקול והפגם הוא במלכות, שהיא סוד ה"א אחרונה שבשם, ולכן כתיב (ישעיהו נ' א') וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם, שהוא סוד המלכות ה"א אחרונה, ולכן נקראת תְּשׁוּבָה 'תָּשׁוּב ה"א', וכנזכר בדברי רבינו ז"ל, גם ידוע ז' מתכות כך הוא סדר שרשם, כסף בחסד, זהב בגבורה, נחשת בתפארת, בדיל בנצח, עופרת בהוד, כסף חי ביסוד, ברזל במלכות, כנזכר בקה"י בשם הזוהר, ולכן כיון שעיקר הקלקול והפגם בעונות הוא במלכות, לכך אמר חוֹמַת בַּרְזֶל, ששרש הברזל הוא במלכות, ובזה ניחא מה שאמר קַח לְךָ מַחֲבַת בַּרְזֶל, למה אמר מחבת לימא לוח ברזל? אך ידוע כי אף על פי שעיקר הקלקול היא במלכות, שהיא סוד ה"א אחרונה שבשם, עם כל זה מגיע הפגם בכל ד' אותיות השם שהם סוד מחב"ת, שהוא ראשי תיבות חכמה בינה תפארת מלכות, וזה סדרם יו"ד חכמה, ה"א ראשונה בינה, וא"ו תפארת, ה"א אחרונה מלכות, ולכן קרי לה מחב"ת, ואפשר לפרש שהוא על מחב"ת שיש במלכות עצמה, שגם במלכות שהיא סוד ה"א אחרונה יש י' ספירות, ויש ד' אותיות השם.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד מה שאמר חוֹמַת בַּרְזֶל, כי ידוע דלאה ורחל שורשם למעלה כך, לאה פנים, ואחוריה עומד שורש זלפה, וכן רחל פנים, ואחוריה עומד שורש בלהה, וזה סדרן כשהיה בית המקדש קיים, אך אחר החרבן נתהפך עמידת אורות שורשיהן למעלה, ובמקום שהיה עומד שורש רחל עומד עתה שורש בלהה שפחתה, ובמקום שהיה עומד שורש לאה עומד עתה שורש זלפה שפחתה, ונתקיים בזה ושפחה כי תירש גברתה, וענין זה הוא מוכרח מדברי רבינו האר"י ז"ל שאמר בחרבו המלכות עומדת אחור באחור, ולפי זה נמצא במקום שהיה עומד הפנים מקודם עתה עומד האחורים שהם בחינת השפחות ודוק היטב.
נמצא לפי זה בחורבן עמידת שרשם למעלה הוא בסדר אותיות ברבותינו ז"ל, שהוא ראשי תיבות בלהה רחל זלפה לאה, ובזה פרשתי רמז הכתוב (ירמיהו ב, כא) וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שֹׂרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה, פירוש על ידי עונותם גרמו להפך האורות למעלה, והאחורים שהם בחינת זלפה ובלהה קרי להו סוּרֵי הַגֶּפֶן, מפני שהם דינין וגבורות, והיא נָכְרִיָּה שאין זה מקום עמידתה העיקרי, וכן איכא בשער מאמרי רשב"י שכתב רבותינו ז"ל שיש ב' בחינות מלכות, א' נקראת לאה, וא' נקראת רחל, ואחוריים של לאה היא בחינת הנקראת זלפה, ואחוריים של רחל היא הנקראת בלהה, ושתים אלו בלהה וזלפה הם גבורות ודינין, אך הם מבוסמות, ולכך נישאו זלפה ובלהה ליעקב אבינו ע"ה, עיין שם, נמצא לפי זה מובן בס"ד שפיר המאמר הנזכר דקאמר שפסקה חומת ברזל, וכן אמר לנביא מַחֲבַת בַּרְזֶל כי סדרן בחרבן הוא בסדר ברבותינו ז"ל.
ועוד נראה לי בס"ד מה שאמר חוֹמַת בַּרְזֶל, כי בזמן בית המקדש קיים היו הקרבנות מכפרים, ואחרי החרבן נעשו התפילות במקום קרבנות, אך בתפילות יש חסרון מצד הלב, שהיצר הרע עומד שם ומבלבלו במחשבות זרות, וידוע כי היצר הרע נקרא זר וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (תהילים פא, י) לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר, איזהו 'אֵל זָר' בקרבו של אדם? זה יצר הרע! והנה אם תכתוב אותיות לב למפרע המורה על בלבול, ותניח בתוכה זר למפרע יהיה מזה צירוף ברזל, ולכן העונות קרי להו חוֹמַת בַּרְזֶל, שהיצר הרע יושב בתוך הלב ומחטיאו, ואם היה תפילה ראויה בכונה שהיא במקום הקרבנות, היו התפילות מפילים את חומת ברזל הנעשית מן העונות, כי הקרבנות מכפרים ותפלה במקום קרבנות, אך בחרבן בית המקדש שנפסקו הקרבנות, וגם התפילות שהיו במקומן אינם שלמים בלב, לכך נשארה חומת ברזל, הם העונות הנעשים מן השראת יצר הרע שהוא זר בתוך לב האדם מפסקת בין ישראל וכו'.

מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה. מקשים אמאי אצטריך המקשן להביא דבר זה, דמאי תקנתיה כי אין בזה צורך לקושיא שלו? ונראה לי בס"ד כי המקשן הבין מעיקרא מה שכתוב מעיין בה, רצונו לומר מצפה שתעשה תפילתו פירות כדרך המצפין לישועה בחסד ה', ועל כן בלאו הכי ליכא קושיא דיש להבין דאו או קאמר, דהיינו כל המאריך ואף על גב דלא מעיין, רצונו לומר אינו מצפה לחסד ה', או מעיין שמצפה לישועה לחסד ה', אף על גב דלא מאריך הנה זה בא לידי כאב לב, שיהיה לבו נוקפו וכואב מחמת שהוא חושש בלבו אולי לא תעשה תפילתו פירות, אבל אם מאריך וגם מעיין שהוא מצפה לישועה של תפילה בחסד ה', זה לא יבא לידי כאב לב, כלומר אין לבו נוקפו בחששות לחשוב אולי לא תעשה תפילתו פרי, כי זה לבו בטוח שבודאי תפילתו תעשה פרי למחר או לשבוע הבא או בתוך חדש, כי מוכרח שתתקבל ותעשה פרי, יען כי יש לזה ב' סגולות, הא' שהאריך בתפילתו, והאריכות מסוגלת לקבל התפלה, והב' שהיה מעיין בה פירוש שהיה מצפה לישועה, וכל אדם המצפה לישועה לחסד ה', זכות זה הצפוי יגין ותגיע לו הישועה, וכל זה הוא במאריך וגם מעיין, דיש בידו ב' סגולות, אז לבו בטוח שתעשה פירות ולא יבא לידי כאב לב, מחמת שיחשוב אולי לא תעשה פירות, אבל מאריך ואינו מעיין, או מעיין ואינו מאריך, אין לבו בטוח שתעשה תפילתו פירות, מפני כי זה אין בידו אלא סגולה אחת, ולכך לבו כואב מן חשש זה, שעולה בלבו ספק על תפילתו, ולפי זה ליכא קושיא אהא דרבי חנינא דאמר כל המאריך אין תפילתו חוזרת ריקם, דהוא איירי במאריך ומעיין, דהיינו שהוא מצפה לישועה שיהיה נושע בתפילתו, ולא אצטריך רבי חנינא לפרש שהוא מצפה כי מסתמא הוא מצפה לישועה, והשתא אית ליה ב' סגולות אריכות וצפוי לישועה ולכך אינה חוזרת ריקם, אך השתא דקאמר ר' יוחנן מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, תו ליכא לפרש כונתו או או קאמר דאם כן למה עשה לו תקנה זו של עסק התורה, לימא ליה דלעביד תרתי שיאריך וגם מעיין דהיינו יצפה לישועה, דבזה בטוח ולא יבא לכאב לב, אלא ודאי ר' יוחנן איירי במאריך ומעיין, ועם כל זה אומר בא לכאב לב, ולהכי מקשי שפיר אהא דרבי חנינא, והשיב לו התרצן הא דמאריך ומעיין בה, נקיט ר' יוחנן מלת בה ללמדנו כגון שהוא מצפה לתפילתו שודאי תעשה פירות מאחד שהתפלל והאריך, ואינו מצפה להקב"ה כדרך המצפים לישועה, שמצפים לחסדו יתברך שיש להם זכות מזה הצפוי, אלא זה מצפה לכח תפילתו, שאומר כיון שהארכתי בה ודאי כדאי היא שתעשה פירות, אבל מאריך ואינו מעיין בה, כלומר אינו מצפה לכח תפילתו עצמה, אלא מצפה לחסדו יתברך כדרך המצפין לישועה אין זו חוזרת ריקם.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אָדָם נוֹשֵׂא אִשָּׁה עַל אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה, זוֹכֵר מַעֲשֵׂה הָרִאשׁוֹנָה, אַתָּה עֲזַבְתַּנִי וּשְׁכַחְתָּנִי. קשה מנא לן המונח הזה שהניחה שצריך לזכור מעשה הראשונה? ונראה לי בס"ד כי הכתוב אמר (משלי ה, יח) וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ, וקשה למה אמר מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ לימא מֵאִשְׁתְּךָ, שבזה כולל כל אשה שיקח אפילו אינה אשת נעורים? אך יובן כמו שאמרו רבותינו ז"ל אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה, וקשה למה דוקא ראשונה? ונראה לי הטעם כי כל הנאה שהאדם לא טעם אותה עדיין ולא הורגל בה הנה כאשר יהנה בה ישמח בה הרבה, כי אצלו היא חידוש, וטבע האדם לשמוח בכל דבר חדש שיהיה לו, ואף על פי שהוא מצוי אצל אחרים, ואין זה חידוש שנתחדש בכל העולם, מפני כי אצלו הוא דבר חדש, לכן בהיותו בחור שעדיין לא נשא אשה ולא טעם הנאת תשמיש אשה, הנה כאשר ישא אשה ויהנה ממנה הן בשימושו עמה הן בשימושה אליו בעשיית צרכיו, כל הנאות אלו אצלו דבר חדש אף על פי שמצויים אצל אחרים הנשואים, ולכן הוא שמח מאשתו ראשונה שמחה גדולה, מה שאין כן באשתו שניה אין לו אותה השמחה יען שכבר טעם טעמן של הנאות אלו באשתו ראשונה ואינם אצלו חידוש, לכך אמרו רבותינו ז"ל אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה, ולכך אמר הכתוב וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ. והנה כי כן מוכרח כאשר ישא אשה על אשתו הראשונה ודאי יזכור מעשה הראשונה, פירוש יזכור הנאות שהגיעו לו ממנה כמה וכמה שמחה היה לו בהם, מפני שהיו אצלו חידוש.

בִּתִּי, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַזָּלוֹת בָּרָאתִי בָּרָקִיעַ וְעַל כָּל מַזָּל וּמַזָּל בָּרָאתִי לוֹ שְׁלֹשִׁים חַיִל. מקשים בשם הרב בינה לעתים ז"ל איזה מופת יש בדברים אלו שמזכיר כאן דמוכרח שלא יהיו ישראל נשכחים? ונראה לי בס"ד דצריך להבין מה טעם יש במספר הי"ב [12] שעשה במזלות, ומה טעם יש במספר השלשים [30] שעשה בממונים שעליהם, והנה מספר י"ב מזלות כתבו המפרשים שהם כנגד י"ב שבטים, אך מה שעשה מספר שלשים בכמה מיני ממונים שעליהם, נראה זה המספר הוא כנגד דורות שאין עושין רצונו של מקום, דאז לא פחית עלמא מתלתין צדיקים כאשר הבטיח הקב"ה כן לאברהם אבינו ע"ה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (בראשית יח, יח) וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל, יִהְיֶה [30] בגימטריא תלתין, וכנגדן עשה הממונים כולם שלושים שלושים. נמצא לפי זה מספר י"ב עשאו כנגד זמן שישראל עושין רצונו של מקום דכולם צדיקים, אך מספר שלושים שעשאו בכמה מיני ממונים שעל המזלות, עשאו כנגד תלתין צדיקין שהם עומדים בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, ואם כן מכאן יש הוכחה דאין הקב"ה שוכח את ישראל, דגם על זמן שאינם עושין רצונו עשה רמז למעלה בבריאת הממונים אשר על המזלות, ונאמר משל על זה שהובא באהל יעקב פרשת כי תשא בענין אחר, והוא לעשיר שהיה לו בן אֱוִיל, וראה באצטגנינות שבנו וגם בניו אחריו יהיו אביונים דלים ורקים, כי אין להם מזל טוב, והבין בזה דודאי עושרו יתאבד מיד בנו, וישארו בנו ובני בנו כעניים מרודים שאין להם אפילו בגד ללבוש, לכן עלה בדעתו להכין להם מעתה בגדים אשר יעמדו ימים רבים שיספיקו לבנו ולבני בנו, ויצו את האורגים לארוג לו מלבושים מחוטים חזקים מאד, ויעשו האריגה חזקה ועבה, כדי שאפילו אם ילבשם האדם שבעים שנה לא יתבלו, וכן עשו לו, אחר כך הביא תופר אומן לתקן אותם בגדים לבנו ולתפרם לו, כי בנו עדיין לא הוליד בנים, ויבא האומן ויקח תחלה מדת קומת בנו בחוט אחד כדי לחתוך הבגדים על פי מידתו, ויגער בו העשיר ויאמר לעשותם ארוכים יותר ממידת בנו, ואז כשירצה בנו ללבשם, יכפול מעט על ידי תפירה לקצרם שיהיו כמידתו, ויאמר האומן למה תניח הרווחה כל כך באורך הבגד בחינם ותקצרם אחר כך, והלא בנך אי אפשר שיתארך עוד שכבר הוא בן כ"ה שנה, אמר לו אין אני עושה בגדים אלו לצורך הבן דוקא אלא גם בשביל בניו אשר יוליד אחרי זה, ושמא יוליד בנים ארוכים הרבה יותר ממנו, על כן המשל בשינוי קצת, וכן הנמשל כאן מאחר שמצינו שלא עשה הבריאה על פי מדת דורות הצדיקים בלבד, כי לא עשה גם הממונים י"ב י"ב כדרך שעשה במזלות, אלא עשאם שלשים שלשים על פי מדת דורות החסרים שאין בהם אלא רק תלתין צדיקים, מזה מוכח שגם דורות אלו הם חשובין בעיניו ולא מואס בהם, ואיך ישכחם עתה.

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כְּלוּם אֶשְׁכַּח עוֹלוֹת אֵילִים וּפִטְרֵי רְחָמִים שֶׁהִקְרַבְתְּ לְפָנַי בַּמִּדְבָּר. יש להקשות למה נקיט שתים אלה טפי משאר מצות שקיימו ישראל במדבר? ונראה לי בס"ד כי עוֹלוֹת באין על הרהור הלב כנודע, ומזה יש הוכחה כשחוטאין הם אנוסין מצד היצר הרע, דהא רודפין לבקש רפואה ותיקון גם בעבור הלב שאין מענישין עליו בעולם הזה, הרי מצדם הם בוחרים בטוב ורודפים אחריו, וכן מן פִטְרֵי רְחָמִים גם כן יש עליהם מליצה טובה, דידוע מה שכתב הרב יערות דבש ז"ל שכל בכור יתאחזו בו החיצונים יותר, לכך בן בכור צריך שמירה יותר, ולכך ראשית שלל החרימו, כדי שלא יכשלו בו מפני אחיזת החיצונים, ואף על פי כן נכשל עכן, ולכן צריך לברך על היכא דקדים בשולא, כדי שתבא הברכה ותדחה החיצונים, ולכן אמר לו יוסף הצדיק ע"ה, (בראשית מח, יח) לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ, כי מאחר שהוא בכור צריך לו שמירה יותר, לכן תשים הימין על ראשו, ולכך פֶּטֶר רֶחֶם בַבְּהֵמָה קָדוֹשׁ, שצריך לו שמירה בזאת המצוה וכנזכר ביערות דבש עיין שם. נמצא כאשר מקיימים פִטְרֵי רְחָמִים הם משתדלים לעשות שמירה לעצמם ממגע ואחיזת החיצונים, ואז ממילא יהיה לישראל סניגורייא ולא יהיו נשכחים מזכרון טוב לפניו יתברך.

חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת וְכוּ'. מְנָא הַנֵי מִילֵי? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: דְּאָמַר קְרָא: (תהילים פ״ד:ה׳) "אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ". הדבר הזה יפלא מהיכא משמע שעה אחת דילמא כל שהוא? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב בית דוד ז"ל (בסוף תשובות אורח חיים בשם תוספתא דברכות פרק א'), השעה כ"ד עונות, והעונה כ"ד עתים, נמצאת השעה תקע"ו עתים עד כאן, עיין שם. ובזה פרשתי בס"ד מדרש תמוה הביאו בס' פרשת תולדות וז"ל (בראשית, כה, כא) וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַהֳ' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, מלמד שהתפלל בעושר עד כאן. ובזה מובן שפיר כי השעה היא תקע"ו [576] עתים כמנין עושר [576], ובא לרמוז שנהג כמנהג החסידים לשהות שעה אחת קודם תפילה, ומפיק לה מדכתיב לַהֳ', רצונו לומר התפלל כמו דין, תפילות שהם לצורך גבוה, כי ידוע שתפילות אלו שהם לצורך גבוה להמשיך מוחין, לכך שוהין שעה א', ושעה א', ושעה א', כמפורש הטעם בדברי רבינו האר"י ז"ל, וכאן אמר לַהֳ' נראה יתיר, אך בא לומר שהתפלל תפילה זו כמשפט התפילות שהם לַהֳ', רצונו לומר לצורך גבוה ששוהין בם, כן הוא התפלל בעושר ששהה שעה אחת. והנה ידוע שבית המקדש הוא ת"ק [500] אמה כנזכר במשנה, ולפי זה אומרו יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ רצונו לומר 'יוֹשֵׁב שיעור בֵיתֶךָ' שהוא ת"ך, ונרמזו השארית שהם ע"ו [76] עתים באותיות ע"ו של עוד, וכאלו אמר אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ ע"וֹ, שתחבר אותיות ע"ו עם תיבת ביתיך המורה על ת"ק וזהו תקט"ו [515] שיעור שעה אחת, דיליף על שעה שאחר תפילה מפסוק (תהלים קמ, יד) יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים, גם זה תמוה מנא לן שעה אחת? ונראה לי בס"ד תיבת יֵשְׁבוּ היא אותיות ש"ב י"ו, ועם אותיות יְשָׁרִים עולה תקע"ו [576], כי ישרים תק"ס [560] ועם י"ו [16] הוא תקע"ו [576], והכי קאמר 'שב י"ו ישרים', מספר י"ו ומספר ישרים אֶת פָּנֶיךָ. אי נמי הכי קאמר יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים אחר שהודו לִשְׁמֶךָ, שהתפלל כמו שעשו את פניך ששהו שעה אחת לפנים. אי נמי את כינוי למלכות פניך כינו ליסוד והנה נמצא יסוד מלכות מספר תקע"ו [576], כנגד תקע"ו עתים של שעה אחת, וזהו שנאמר יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים כמספר הרמוז ביסוד ומלכות שהם אֶת פָּנֶיךָ.

חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת, וּמִתְפַּלְּלִין שָׁעָה אַחַת, וְחוֹזְרִין וְשׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת. כתב רבינו ז"ל בספר הכונות כי זהו סוד מה שאמרו חכמינו ז"ל על משה רבינו ע"ה שלא היו ידיו פרושות יותר משלש שעות, והטעם לפי שאין כח באדם להמשיך המוחין יותר משלש שעות, כענין הנזכר בחסידים הראשונים. ולפי זה נמצא בששת ימי החול ממשיכים המוחין נ"ד שעות תשע שעות בכל יום. ונראה לי דאפשר בזה מתקנים וממתקים את אותיות ד"ן, דשם אדני שהם דין גמור, ובזה נראה לי בס"ד דברי התנא (אבות פרק ד' משנה י') אַל תְּהִי דָן יְחִידִי, כי באלו ד"ן [54] שעות טוב שתהיה בעשרה ולא תתפלל יחידי, ונראה לי בזה רמז הכתוב (דברים יט ג') תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ וְשִׁלַּשְׁתָּ אֶת גְּבוּל אַרְצְךָ אֲשֶׁר יַנְחִילְךָ הֳ' אֱלֹהֶיךָ, ודו"ק.

וְכִי מֵאַחַר שֶׁשּׁוֹהִין תֵּשַׁע שָׁעוֹת בַּיּוֹם לִתְפִלָּה, תּוֹרָתָן הֵיאַךְ מִשְׁתַּמֶּרֶת? פירש בשלמא למודם היה קודם שנהגו בחסידות זו, שאחר שלמדו כל דבר אז נהגו בכך, אך הקושיא כיון דאין להם זמן הרבה ביום שיחזרו על לימודם, וגם שיעסקו במלאכתם, איך ישתמר הלימוד בקרבם ואיך נעשית מלאכתם.

מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל בַּדֶּרֶךְ, וּבָא הֶגְמוֹן אֶחָד וְנָתַן לוֹ שָׁלוֹם וְלֹא הֶחֱזִיר לוֹ שָׁלוֹם. הא דסיכן עצמו ולא חש לקראי (דברים ד' ט') הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד וְכוּ׳ וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם היינו שחשב אחד מעמא דארעא הוא, או חשב שהוא יהודי. אי נמי היה טרוד בתפילה ולא שמע שנתן שלום, ואחר שהוכיחו חשב אם יאמר לא שמעתי לא יאמין, לכך פייסו בדבר אחר.

הִמְתִּין לוֹ עַד שֶׁסִּיֵּם תְּפִלָּתוֹ. לְאַחַר שֶׁסִּיֵּם תְּפִלָּתוֹ אָמַר לוֹ: רֵיקָא. נראה לי קראו כן לומר, אתה יש לך דין מאבד עצמו לדעת, ובזה נעשית ריקם מן מצות שלך, כדין מאבד עצמו לדעת. אי נמי, אם יהיה לך נס עתה שלא אהרוג אותך הרי זה נס גדול, ונמצאת ריקן מזכיותך שמנכין לך הרבה בעבור הנס.

וַהֲלֹא כָּתוּב בְּתוֹרָתְכֶם: רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד וְכוּ׳ וּכְתִיב: וְנִשְׁמַרְתֶּם? קשא למה הביא שני פסוקים די לו באחד? ונראה לי בס"ד כי בחר להביא פסוק רַק הִשָּׁמֶר כי הוא ראשון, אך אמר לו אם תאמר זה ביחיד דעלמא מדבר, אבל אדם גדול שהוא יחיד בדורו נפיש זכותיה ואין לו לחוש, וכמו שאמרו בגמרא על רבי חנינא דלא חש לכשפים, שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה טובא, לכך הביא לו פסוק וְנִשְׁמַרְתֶּם דאיירי ברבים, ובודאי יחיד בדורו לא עדיף מן רבים.

כְּשֶׁנָּתַתִּי לְךָ שָׁלוֹם, לָמָּה לֹא הֶחֱזַרְתָּ לִי שָׁלוֹם? קשה די לומר לו למה לא החזרת לי שלום, דכיון שאמר למה לא החזרת משמע דנתן לו שלום, דלא שייך לשון חזרה אלא אם כן נתן שלום תחלה? ועוד תיבת לִי נראה יתיר? ונראה לי בס"ד הגדיל אַשְׁמָתוֹ בשתים, לומר אני לא נתתי שלום לאחרים העומדים סמוך אלא רק לך כי כבדתיך, וזה שאמר כְּשֶׁנָּתַתִּי לְךָ שָׁלוֹם, לְךָ דוקא, ולא לאחרים, איך אתה פשעת כל כך והקלת בכבודי וְלֹא הֶחֱזַרְתָּ לִי שָׁלוֹם, ודקדק לומר לִי, לומר צריך היית לחוש לגברא רבא ויקירא דכוותי, כי אין אני אדם פשוט, אלא שר וגדול אני. ועדיין יש להקשות במה שאמר וְלֹא הֶחֱזַרְתָּ לִי שָׁלוֹם, תיבת 'שָׁלוֹם' יתיר, כיון דנקט שָׁלוֹם קודם זה, ועלה מהדר בחזרה? ונראה לי בס"ד כי עוד האשימו בדבר זה יותר, כי מן הראוי אדם שנותנים לו שלום צריך להוסיף בחזרה שיאמר שָׁלוֹם בְּרָכָה וְטוֹבָה, או שָׁלוֹם וּבְרָכָה, ואתה שצריך להחזיר לי בכפלים, אפילו תיבת שָׁלוֹם בלבד בלא תוספות לא החזרת.

אִם הָיִיתִי חוֹתֵךְ רֹאשְׁךָ בְּסַיִף, מִי הָיָה תּוֹבֵעַ אֶת דָּמְךָ מִיָּדִי. קשה למה הוצרך לפרש בְּסַיִף, יאמר אם הייתי חותך רֹאשְׁךָ בסתם? ועוד די לומר מִי הָיָה תּוֹבֵעַ דָּמְךָ, ולמה הוצרך לומר מִיָּדִי? ונראה לי בס"ד כי זה היה מבני עשו שברכתם בחרב, וכתיב ביה (בראשית כז, כג) הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, ולזה אמר אִם הָיִיתִי חוֹתֵךְ רֹאשְׁךָ בְּסַיִף, שהוא ברכה שנתנה לנו מן השמים על ידי יצחק אבינו, מִי תּוֹבֵעַ דָּמְךָ מִיָּדִי דייקא, שאנחנו יש לנו כח בידים שהיא יְדֵי עֵשָׂו, וכונתו לומר אם בטחת על השמים, גם מן השמים לא יתבעו דָּמְךָ, ונמצא אין לך תובע לא בשמים ולא בארץ. אי נמי נראה לי שפירש לו בְּסַיִף רצונו לומר, אם בטחת על גבורתך שתעמוד כנגדי אם אבא להרגך, הלא אני בידי סייף ואתה בידים רקניות, ואיך תעמוד נגדי?! ועדיין יש להקשות דהוה ליה למימר 'אם הייתי הורגך בסייף', ולמה פירש 'חוֹתֵךְ רֹאשְׁךָ'? ונראה לי בס"ד כי אותו חסיד ודאי היה פריש סודרא על רישיה כדרך החכמים, ולכן זה צרה עיניו באותו מקום, ואמר לו אם הייתי חוֹתֵךְ רֹאשְׁךָ זה המכובד בסודר של גדולים בְּסַיִף, מִי הָיָה תּוֹבֵעַ אֶת דָּמְךָ.

אִלּוּ לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר־וָדָם הָיִיתָ עוֹמֵד, וּבָא אֶחָד וְנָתַן לְךָ שָׁלוֹם, הָיִיתָ מַחֲזִיר לוֹ שָׁלוֹם?!. מקשים למה עשה הדמיון על השר ולא עשאו על עצמו, לומר אם 'הָיִיתִי' עוֹמֵד לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר־וָדָם שבזה היו הדברים נוחין יותר בעיני השר משום שורת דרך ארץ? ונראה לי בס"ד כי החסיד חשש לעשות הדמיון על עצמו, כדי שלא יזכור חתיכת ראש על עצמו, שידוע 'כי ברית כרותה לשפתים', ובפרט בעת סכנה שהשר היה מלא כעס עליו, לכך התחכם לעשות הדמיון על השר עצמו, שאז הוכרח השר להשיב על עצמו שחותכין ראשו בסייף, ובזה יהיה הכנעה לקליפה של אותו הגמון, ולא יתגבר לעשות מזימת לבו להרגו. וכן היה כי מאת ה' היתה זאת, שירדו דברים אלו לחדרי בטן של אותו הגמון, ונתפייס ולא עשה כלום. אי נמי נראה לי עשה המשל על ההגמון, דאחוי ליה במחוג בזה המשל, אם אתה תעשה מה שלבך חפץ, גם עליך תעבור כוס אחר זה שימצא לך המלך שלך עילה כזאת, ויחתוך ראשך בסייף.

בָּרָאתִי לוֹ שְׁלֹשִׁים חַיִל פירוש: מחנה שקורין טאבו"ר. ואומרו: לִגְיוֹן וְרַהֲטוֹן וּקְרָטוֹן וכו'.. כולם מיני שררה הם, ונקיט ברישא הגדולים יותר, דרך משל: לִגְיוֹן מה שקורין מושי"ר, וְרַהֲטוֹן מה שקורין פרי"ק, וּקְרָטוֹן מה שקורין ליוו"א, וכן על זה הדרך ואמרו עליו כמו (במדבר ב, כ) וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה, דתרגומו: וְדִסְמִיכִין עֲלוֹהִי, שר"ל: נתלים בו.

הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ (ישעיהו מט, טו) אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כְּלוּם אֶשְׁכַּח עוֹלוֹת אֵילִים וּפִטְרֵי רְחָמִים שֶׁהִקְרַבְתְּ לְפָנַי בַּמִּדְבָּר. פירש רש"י ז"ל לשון עוֹלוֹת וקרבנות. וכתב מהרש"א אַמִּלַּת 'אִשָּׁה' לא פירש כלום. ונראה מפירושו שהניחו כפשוטו ואין נראה מתוך הדרש וכו' יע"ש.
ונ"ל בס"ד דהניח 'אִשָּׁה' כפשוטו, ויבא הפשט הזה נכון גם לפי הדרש, דְעוֹלוֹת ר"ל: קרבנות. דהא ארז"ל (נדה לא:) האשה בשעה שכורעת לילד נשבעת נשמתה שלא תזקק לבעלה, ואחר כך מתחרטת ומביאה קרבן לתקן עון חלול שבועה. וכאן הכי קאמר, דהאשה בעת שנשבעת שלא תזקק, אינה שוכחת עולה וקרבן אשר תביא אחר כך בעבור ביטול שבועתה, אלא היא זוכרת את הקרבן אשר תביא לתקן ביטול שבועתה זו. כן אני בעת שאני גוזר עליכם גזרה רעה, אינני שוכח את הזכות אשר בעבורו יהיה ביטול לגזרה רעה שאגזור עליכם, והזכות הוא: עוֹלוֹת אֵילִים וּפִטְרֵי רְחָמִים שהיה לכם בַּמִּדְבָּר.

חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת וְכוּ'. מְנָא הַנֵי מִילֵי? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי דְּאָמַר קְרָא: "אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה". קשה, מנ"ל דהישיבה שיעור שָׁעָה אַחַת?
ונ"ל בס"ד, ישבה אותיות יש בה, ואותיות י"ש במילואם יו"ד שי"ן עולה מספר השע"ה [380], ובסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע הבאתי מן התוספתא שהשעה תקע"ו [576] רגעים, וזה נרמז בפסוק עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה, והיינו אותיות עוֹד במילואם כזה עי"ן ו"ו דל"ת עולה תקע"ו [576]. ומפסוק (תהלים קמ, יד) יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים, יליף יְשָׁרִים גימטריא תק"ס [560], ועם מספר הקמ"ץ [16] שהוא תנועה גדולה עולה תקע"ו [576].
ועוד נ"ל אותיות יוֹשְׁבִין עולים שע"ח [378] כמנין שָׁעָה [375] עם האותיות.

גמ' כל כהן שהרג. בהגהה מוהרי"ב זצ"ל וכן בתוס' יבמות (דף ז ע"א) ד"ה שנאמר. וע' בתוי"ט סוף פרק ז' דבכורות:

תוס' ד"ה גדולה וכו' בלא תפלה. וע' תשובת מהרשד"ם חא"ח סי' ל':

בגמרא אר"א גדולה תפלה יותר ממעשים טובים. וכתבו התוס' יותר ממע"ט בלא תפלה ועיין במהרש"א בח"א ומהר"י פינטו שהאריכו ליישב דמילתא דפשיטא היא דתפלה ומע"ט עדיפא ממע"ט לחוד ועוד אמאי מייתי ממשה רבינו דכולהו הוי ביה. ונלע"ד בזה דודאי הא דאמר ר"א גדולה תפלה יותר ממע"ט לאו לענין שכר תפלה קאמר דמה"ת ומה סברא היא זו לא מבעיא למ"ד תפלה דרבנן אלא אפילו למ"ד תפלה דאורייתא אפ"ה לא הוי אלא מצוה חדא ולמה יהיה שכרה יותר מכמה וכמה מצות וכ"ש לגבי משה שבודאי קיים כל תרי"ג מצות ובהן כמה וכמה מצות ששקולים כנגד כולם אלא ודאי דר"א לאו לענין מתן שכר איירי אלא לענין לבטל גזר דינו של אדם דבהא ודאי מע"ט לא מהני לבטל גזר דין שיש עמו שבועה והטעם משום דלצדיקים גופייהו לא ניחא להו לקבל שכר המצות בעוה"ז לא מיבעיא למ"ד שכר מצוה בהאי עלמא ליכא אלא אפילו למ"ד דאיכא אפ"ה אין דרך צדיקים בכך לקבל שכרן בעולם הזה שכאפס ואין הוא נגד שכר עה"ב הצפון וגנוז להם בעה"ב וכ"ש לצדיקים גמורים דכתיב בהו עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו משא"כ בתפלה שמתפללין אותן הצדיקים שיש בידיהם מע"ט ומבקשים מהקב"ה שיתן להם מתנת חנם כדי היא אותה התפלה לבטל גזר דינו וכל זה מבואר להדיא בפרש"י בחומש בריש פ' ואתחנן דל' ואתחנן גופא היינו מתנת חנם אע"פ שיש בהן מע"ט כו' ע"ש והשתא א"ש דמייתי ראיה ממשה דאיירי בהך מלתא דואתחנן גופא אלא דאפ"ה לא ניחא ליה לר"א לאתויי ממילתא דאתיא מדרשא מש"ה ניחא ליה לאתויי מפשטא דקרא גופא ממה שאמר הקב"ה למשה אל תוסף דבר וכל כך למה הרי הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים אע"כ דהיינו מה"ט גופא שאם מתפלל יותר אפשר שהיתה מתקבלת תפלתו והקב"ה לא רצה לבטל גזרתו ועוד מייתי נמי ר"א מדסמיך ליה להאי קרא עלה ראש הפסגה דמקרא מיותר הוא דהא בפ' האזינו כתיב קרא אחרינא שאמר הקב"ה למשה ביום מיתתו עלה ראש הר העברים וראה וגו' אע"כ דקרא אתי לאשמעינן הך מלתא גופא דמה שזכה משה לראות את הארץ לא היה אלא בשביל תפלה לחוד דתפלה עושה מחצה כן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

שם וסמיך ליה עלה ראש הפסגה. לכאורה שזה סותר להא דדרש ר' שמלאי בספ"ק דסוטה מ"מ נתאוה משה רבינו ליכנס לא"י וכי לאכול מפריה או מטובה היה צריך אלא כך אמר משה רבינו הרבה מצות נצטוו ישראל כו' נמצא דלפ"ז שכל עיקר כוונתו של משה לא היה אלא בשביל קיום המצות א"כ מאי אהני ליה מה שאמר הקב"ה לעלות ולראות את הארץ בראיה לחוד דראיה זו מה טיבה לענין המצות ונהי דמסיק התם בסוטה שהבטיחו הקב"ה באותו שעה ליתן לו שכר אותן המצות כאילו קיים אותם ומייתי קרא שנאמר לכן אחלק לו ברבים תחת אשר הערה למות נפשו ואת פושעים נמנה וגו' אכתי לא רמיזא הך מלתא מתשובתו של הקב"ה מה שאמר לו עלה ראש הפסגה ושא עיניך וראה. ונלע"ד דשפיר רמיזא הך מלתא במה שהשיב לו הקב"ה ואמר לו רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה דודאי במלת רב לך היינו שהבטיחו הקב"ה לתת לו רב טוב הצפון לצדיקים לעוה"ב כדאיתא במדרש וכן כתב מהרש"א בח"א שם בסוטה ע"ש אלא דבלא"ה נראה יותר דתשובה זו רמז לו הקב"ה ג"כ במה שאמר אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה והיינו שלא יעלה לא"י שבשביל זה הדבר עצמו יזכה לשכר גדול שיקוים בו הך דרשה דסוטה שנאמר לכן אחלק לו ברבים וגו' ואת פושעים נמנה דדרשינן התם והיינו במה שנמנה עם מתי מדבר ונקבר בחוצה לארץ כן נ"ל. ועוד יש לפרש דלענין שכר אותן המצות של א"י נמי רמיזא בהאי קרא דעלה ראש הפסגה והיינו הא דאמר רבי אסי בפ' במה אשה (שבת דף ס"ג) אפילו חישב לעשות מצוה ונאנס מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה אלא דלכאורה א"א שיהיו שקולים לגמרי המחשבה כמעשה דהא מי שעושה מצוה בפועל כמו שצוה הקב"ה יש לו שכר המצוה אע"פ שלא נתכוון לטעם המצוה כמו שהיתה דזה בודאי א"א אפי' לאדם גדול כמשה רבינו שהרי חמשים שערי בינה נבראו בעולם ולא זכה משה אלא למ"ט כדכתיב ותחסריהו מעט מאלקים משא"כ כשעושה בפועל לקיים גזירת המלך יש לו שכרו משלם בכל הנ' שערים והיינו דכתיב עין לא ראתה אלקים זולתך שנדרש על אותו שער החמשים אם כן לפ"ז על דבר זה נצטער משה ונתאוה ליכנס לא"י כדי לקיים אותן המצות ויטול שכר מכל נ' השערים שבהן מה שא"א לו לזכות בהן ע"י מחשבה ותלמוד של אותן המצות שאינן אלא במ"ט שערים בלבד וע"ז השיב לו הקב"ה עלה ראש הפסגה ושא עיניך וראה והיינו כדדרשינן בפ' האזינו דכתיב ויראהו ה' את כל הארץ שנתן הקב"ה כח בעיניו של משה לראות מה שאין כל עין יכול' לראות והיינו שנתקיים בו קודם מותו ממש אותו הכתוב עין לא ראתה אלקים זולתך והיינו כדדרשינן שזכה משה בחייו לאותה חלקי הנשמה שנקראת יחידה שהיא שער החמשים כן נ"ל:

שם אמר רבי חנן אמר רבי חנינא כל המאריך בתפלתו כו' שנאמר ואתפלל אל ה' וכתיב בתריה וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא. ולכאורה יש לתמוה דאכתי לא ידעינן מאי תלמודא דבאריכות תליא מלתא לענין שאין חוזרת ריקם דבלאו הכי אשכחן קראי טובא שנתקבל' תפלתו של משה כגון בפ' ויחל במתאוננים ובמרגלים וכה"ג טובא ועיין מ"ש מהרש"א ז"ל בח"א ואין פירושו מספיק כל הצורך ועוד דבהאי קרא גופא דמייתי הכא שנאמר ואתפלל אל ה' דאיירי קרא במ' יום האמצעיים שהם ראשונים לעלייתו של משה להתפלל על חטא העגל לא כתיב בהאי פרשה וישמע ה' אלי אלא בפרשה דבתרא דכתיב בעת ההיא אמר ה' וגו' שהפסיק מענין לענין עד שאמר ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים ארבעים יום וארבעים לילה והם ארבעים יום האחרונים שנשלמו ביוה"כ ובהאי קרא הוא דכתיב וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא וא"כ לפ"ז אין זה לפי ענין סדר המקראות דמייתי הכא בשמעתין ואדרבה בפרשה דלעיל מהאי דואתפלל כתיב ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה דאיירי בהנך ארבעים יום גופייהו האמצעיים ובהן כתיב בהאי ענינא וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא כמ"ש ג"כ מהרש"א ז"ל ולמאי דפרישית נתבאר שאין פירושו מספיק:

לכך נראה לפע"ד ליישב חדא מגו חדא והיינו דעיקר מימרא דרבי חנינא הכא דכל המאריך בתפלתו אין תפלתו חוזרת ריקם כלל אלא שהתפלה עושה כולה להתקבל לגמרי ומש"ה לא מצי לאתויי מהאי קרא דואתנפל דנהי שהאריך משה להתפלל בכל אותן הארבעים יום בלי הפסק אפ"ה לא מקרי אריכות תפילה דכיון שהתחיל להתפלל ולא נענה היה צריך לחזור ולהתפלל כדאמר רבי חמא בר חנינא בסמוך ועוד שאותן ארבעים יום היה צריך משה לעמוד בהר ולהתפלל כנגד אותן הארבעים יום הראשונים שעלה לקבל הלוחות הראשונות ששבר משה ע"י מעשה עגל וא"כ דמש"ה דלא נקרא אריכות תפלה לא נתקבל' תפלתו לגמרי שהרי עיקר עלייתו בראשונה היה שיכפר הקב"ה לישראל כדכתיב בהדיא בפרשת כי תשא אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם ובזה לא נתקבלה תפלתו שהרי התפלל ואמר ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא השיב לו הקב"ה מי אשר חטא לי אמחנו מספרי וזה היפך תפלתו לגמרי אלא שתפלתו עכ"פ עשתה מחצה לענין שאמר לו הקב"ה קום לך עלה מזה אתה והעם בפרשת כי תשא ואמר לו ג"כ פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים כדכתיב ג"כ בפרשת עקב בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך ואארבעים יום האמצעיים דלעיל מיניה קאי וא"כ הרי חזרה תפלתו של משה ריקם במקצתה שלא כיפר הקב"ה לישראל לגמרי על מעשה עגל ואדרבא אמר לו ביום פקדי ופקדתי וכה"ג במאי שהתפלל משה בהאמצעים בעד אהרן כדכתיב ובאהרן התאנף ה' ג"כ לא עשתה תפלתו אלא מחצה ששני בניו מתו כמו שפירש רש"י בחומש באותו פסוק עצמו נמצא שחזרה התפלה במקצתה ריקם והיינו מטעמא דפרישית דכיון דכל אותן האמצעיים היו בכעס משום הכי לא מקרי אריכות תפילה. מה שאין כן מהאי קרא דואתפלל וכתיב בתריה וישמע ה' אלי מייתי רבי חנינא שפיר דכל המאריך אין תפלתו חוזרת ריקם כלל אלא שממלא הקב"ה כל תפלתו ודבר זה למדנו כיון דבהאי קרא דואתפלל דכתיב באמצע בין ואתנפל דרישא ובין ואנכי עמדתי בהר דסיפא בפרשה אחרת ומאי שנא דבהאי ענינא דואתפלל לא כתיב וישמע ה' אלי כמו בואתנפל דרישא ובענינא דואנכי עמדתי בהר דסיפא חזר משה ואמר וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא אע"כ כדפרישית כיון דתפלה הראשונה היתה בכעס לא מקרי אריכות תפילה מה שאין כן באחרונות שהיה הקב"ה ברצון בלוחות האחרונות כמו בראשונות כמו שפירש רש"י בהדיא בחומש בפ' עקב וא"כ לא היה משה צריך להתפלל כל אותן המ' יום בלי הפסק וכיון שהאריך בהם זכה שנתקבל' תפלתו לגמרי ולא חזרה ריקם כלל שהרי ביום הכפורים כפר הקב"ה לישראל במעשה עגל ונקבע אותו היום לכפרה לדורות ומסר לו ג"כ כן הלוחות אחרונות הרי שנתקבל' כל תפלתו של משה לגמרי ולא חזרה ריקם כלל והיינו משום שהאריך בתפלתו כן נראה לי נכון ודו"ק:

גדולה תפלה וכו' שנאמר אל תוסף וגו'. כבר דקדקו המפרשים מנ"ל דתפלה לחודה גדולה ודלמא צירוף שניהן גרמו שהרי משה רבינו גדול במעשים הוה. ואני נתתי לב לדקדק מה דתמי' לי שהפסיק בדרוש דר' שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו וכו' באמצען של מאמרו ר"א. ונראה לתרץ חדא מנו חדא דהא דיליף ר"א שתפלה אפילו לחודה היא גדולה יותר ממע"ט נראה דיליף לה מדכתיב אל תוסף וכו' בדבר הזה עלה ראש הפסגה וגו' דדריש ר"א האי בדבר הזה מקרא נדרש לאחריו בדבר הזה עלה ראש הפסגה מדקאמר הזה המשמעות בזה לחוד בלי צירף מע"ט שלך עלה ראש הפסגה ונמצא נענה בתפלה לחוד בלי צירוף מע"ט. ובמע"ט לחוד לא נענה ש"מ דגדולה תפלה יותר ממע"ט. אך שהי' לנו לדרוש האי הזה בענין אחר לכך הוצרך להקדים הך דדריש ר' שמלאי. ובמס' ע"ז דף ז' ע"ב ר"א אומר שואל אדם צרכיו ואח"כ יתפלל רי"א יתפלל ואח"כ ישאל צרכיו במאי קמ"פ כדדריש ר"ש לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל מנ"ל ממשה רבינו דכתיב ה' אלקים אתה החילות וגו' ר"י סבר ילפי' ממשה ור"א סבר שאני משה דרב גוברי' ופירש"י רב גוברי' גדולת מעשיו וחכמתו רבה נאה לו לשבח ע"ש. ולפי דבריו יש לפרש בדבר הזה שיש בכחך לסדר השבח תחלה שזה מורה היותך רב גוברך במעשים עלה ראש הפסגה וא"כ אדרבה האי קרא משמע דמעשים טובים שלו גרמו לו שיעלה ראש הפסגה ויראה את הארץ. ולכך הוצרך להקדים מה דדריש ר"ש דכל אדם יסדר תחלה שבחו של מקום ולא אמרינן שאני משה דרב גוברי' אלא אפילו מי שאינו בעל מעשים יסדר ג"כ תחלה שבחו של מקום וא"כ אין לפרש בדבר הזה כפירושי האחרון רק כפירושי הראשון ושפיר מוכח דגדולה תפלה יותר ממע"ט:

הא דמאריך ומעיין וכו'. ונלע"ד שזהו הוא הטעם של חסידים הראשונים שהיו שוהים שעה אחת אחר התפלה וכו' ולכאורה מה תועלת בשהייתם אחר התפלה ומה דהוה הוה. ואמנם באותו שעה היו מחשבים רוממות הבורא ושפלות האדם ושאינו כדאי שתקובל תפלתו וממילא לא היו מעיינים לבטוח שנתקבלה תפלתם ולא היו באים לידי כאב לב:

עולות אילים ופטרי רחמים וכו'. לא ראיתי לשום אחד מהמפרשים שהרגיש איזה עולות אילים כיון בכאן ובפרט שבקרא לא נזכר אילים דהרי כתיב התשכח אשה עולה ודי שדרשו לשון עולה אשה ריח ניחוח אבל למה קאמר אילים ועל איזה אילים שבמדבר כיונו כאן. וראיתי מי שרוצה לפרש על דם הברית שהקריבו נערי בני ישראל בסיני קודם מתן תורה. ואני תמה שהרי בפ"ק דחגיגה בעי רב חסדא אם הנך עולות היו כבשים או פרים אבל על אילים לא מספקא לי' כלל. ואם על שמיני למילואים כיונו הלא לא הי' אז רק איל אחד עולה בקרבנו של אהרן. ואם על עולות של מוספי רגלים ור"ח. א"כ למה דוקא שהקריבו במדבר הלא זה הי' תמיד גם במקדש ולמה דוקא אילים הלא היו בכל מוסף גם פרים וכבשים עולות. והנלע"ד שעל שבעת ימי המילואים כיוונו שהי' בכל יום איל אחד עולה וזה הי' שבעת ימים ולפי שאלו העולות הקריב משה רבינו שהוא שימש בכל ימי המילואים לכן הם יותר לזכרון משאר כל הקרבנות:

אמרה לפניו הואיל ואין שכחה לפניך שמא לא תשכח לי מעשה העגל. ויש לדקדק ובתחלה מאי קסבר הכנסת ישראל שהתחילה להתרעם עזבתני ושכחתני וע"פי המשל שהמשילו שאינו זוכר מעשה הראשונה למה לא דאגה שאם לא ישכח מעשי' לא ישכח גם מעשה העגל. והנראה דודאי ידעה שזה דרכו של הק"בה לזכור הטובות ולא בשביל זה יזכור גם המעשים רעים אבל כשראו שהבטיח שלא ישכח עולות אילים. ולפ"מ שביארתי דהיינו הקרבנות שהקריבו בשבעת ימי המילואים הי' קשה להם למה דוקא אלו ולא כל הקרבנות שהקריבו במדבר כל ארבעים שנה א"ו שהקרבנות שהקריבו משנבחר אהרן אינם כל כך רצוים לפניו בשביל העגל שעשה אהרן לכן דאגו עכשיו שמא לא תשכח מעשה עגל והבטיחם הק"בה מעשה העגל כבר נשכח ואעפי"כ הקרבנות שהקריב משה חביבים ביותר. וע"ז השיבה פן תשכח גם מעשה סיני כיון שבשעת העגל נשברו הלוחות ואף שמחל חטא העגל מ"מ כבר פסק מעשה סיני בשבירת הלוחות והבטיחם ואנכי לא אשכחך:

אלא מקצר ועולה. עין בש"ע סי' ק"ד ס"א דהיינו שיאמר תחלת כל ברכה וסופה. והנה לעיל דף ך"ט פליגי רב ושמואל מהו מעין י"ח ורב סבר מעין כל ברכה ושמואל אמר הביננו ושם פסקו כל הפוסקים כשמואל וכ"פ בש"ע סי' ק"י וצ"ל דלשון יקצר לא משמע הביננו. ואמנם הנלע"ד לדינא בזה דברייתא כאן דתני יקצר לפי שמיירי שבאמצע תפלתו ראה אנס או קרון בא כנגדו ואם כבר אמר ברכת אתה חונן כולה שוב אי אפשר לומר הביננו דשמנה לא תיקנו כדאמרינן לעיל דף ך"ט ע"א לענין הבדלה עם הביננו ולכך כיון ששוב א"א לומר הביננו לכן יקצר כל ברכה וברבה מאמצעית מאותה ברכה שבה ראה אנס או קרון והלאה אבל אם קודם שסיים אתה חונן ראה אנס או קרון נלע"ד דיאמר הביננו. וכן נלע"ד דמה דאמרי' לעיל דף ך"ט ע"א דמוצאי שבת או ימות הגשמים היינו שהביננו אינו יכול לומר אבל אכתי לר' יהושע מתפלל מעין י"ח דהיינו מעין כל ברכה וכדברי רב דגם שמואל מודה דיכול לעשות כן אלא שסובר שאינו צריך לעשות כן ויכול לכלול כלם כאחד בהביננו. ובזה מתורץ קושיית אחד מהתלמידים שהבאתי שם:

מעשה בחסיד וכו'. ולכאורה תמוה הוא על החסיד הזה איך סמך עצמו על הנס והכניס עצמו בסכנה. והט"ז בסי' ס"ו ס"ק א' האריך בזה. ולענד"נ כיון שראה החסיד שהשר הקדים לו שלום כבר ידע שיש בשר הזה מדת ענוה ולכך בטח בו שלא ימהר להרגו עד שישמע טענתו ובטח באמתלא זו שאמר לו אחר כך:

אמר רבי יוחנן כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו שנאמר ידיכם דמים מלאו. וכתב הרמב"ם ז"ל פט"ו מה' תפלה דאפילו בשוגג וכך הביא משמו מרן בב"י א"ח סימן קכ"ח וראיתי בנסחת דפוס אחד שהשמיטו שם בהרמב"ם אפילו בשגגה והיא נסחא מוטעת והעיקר כנסחא אחרת וכמו שהביאה מרן. וכך משמעותא דקרא ידיכם דמים מלאו כלומר אפילו שהיה בשוגג הרי הדמי"ם מודיעין ולא ישא את כפיו. ועוד אפשר לרמוז באומרו ידיכם דמים מלאו מ"ש התוספות ביבמות דף ז' דכהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו דאין קטיגור נעשה סניגור. ויש מי שהקשה דהרי אמרו פרק ראוהו ב"ד דהא דאין קטיגור נעשה סניגור היינו דוקא בפנים דאין הכהן נכנס שם בבגדי זהב אבל בחוץ לובש בגדי זהב דבחוץ אין להקפיד על אין קטיגור וכו' וא"כ איך כתבו התוספות דבברכת כהנים בבית הכנסת איכא אין קטיגור. ואני בעניי אמרתי דלק"מ דמ"ש פרק ראוהו ב"ד היינו במין הקטיגור דהוא זהב דבמין זהב עשו העגל וזהב זה הוא מין הקטיגור ובהא הוא דמחלקינן בין פנים לחוץ אבל הקטיגור עצמו בכל מקום אינו נעשה סניגורו. והכי אמרו בהדיא בירושלמי דלולב גזול פסול דאין קטיגור וז"ש התוספות דהכא הרגו בידים והם הקטיגור עצמו ואינו נעשה סניגור. וזה רמז הפסוק עצמו ידיכם דמים מלאו כלומר הם הקטיגור עצמו ולהכי אין לפרוש כפים בברכת כהנים:

אר"א גדולה תפלה יותר ממע"ט וכו' כתב הרב עיון יעקב רבי אלעזר אזיל לשיטתו דתלמוד גדול ממעשה דאי מעשה גדול מתלמוד דגדול מתפלה כ"ש דמעשה עדיף מתפלה עכ"ל ושותיה דמר לא גמירנא ומאי קאמר דר"א אזיל לשיטתו והיכן הוזכר דר"א דתלמוד גדול. ותו דרבי אלעזר הוא אמורא וזו שנשאלה לר"ט ור"ע והזקנים ונמנו וגמרו דתלמוד גדול וכמ"ש פ"ק דקדושין דף מ' והוא דבר שנפתח ונסתיים בגדולי התנאים. ותו דלדבריו תלמוד גדול מתפלה וא"כ מאי מוכיח ר"א דתפלה גדולה ממ"ט ממשה רבינו והרי תלמוד גדול מתפלה ומי לנו גדול ממשה בתלמוד למגמר ולאגמורי ואפ"ה לא נענה אלא בתפלה. ותו דהאמרינן זכה תאות לבו נתת לו ולמה משה רבינו ע"ה אצטריך לתפלה אלא נראה פשוט דהכא בתפלה לבטל גזרה מיירי [ועל פי זה מתורץ מה שמקשים במ"ש פ"ג דתעניות שבחא דצבורא היכי הוי אמר משיב הרוח וכו' דהאמרינן זכה תאות לבו נתת לו. ועם האמור לק"מ דההיא דזכה תאות לבו נתת לו מיירי כשלא יש גזירה. וההיא דשמואל דקאמרינן שבחא דצבורא אמר משיב הרוח וכו' היינו כשגרם החטא ועצר את השמים דאז צריך תפלה לעורר הרחמים ובעי לכפורי על קהל ישראל ואסתתום פי המקטרגים. פוק חזי דאפי' רב יהודה דמסר נפשו על קדושת ה' וקרי עליה שמואל אין זה ילוד אשה היה צריך הכנה ושליף חד מסאנא ודוק הטב. ועוד יש לחלק ואין כאן מקומו] ולזה גם תלמוד לא יועיל אלא תפלה ובזה לא נאמר תאות לבו כשיש גזרה ומשו"ה נקט ר"א גדולה תפלה יותר ממ"ט משום דאמרינן זכה תאות לבו נתת לו והיינו דיש לו מע"ט להכי קאמר דכשיש גזרה צריך תפלה ולא מהנו מ"ט וה"ה תלמוד דהא משה רבינו ע"ה רבן של ישראל בתורה ומע"ט ולא נענה אלא בתפלה. וההיא דאמרינן גבי עלי בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה וג"ח שאני התם דבעת הגזרה כך נאמר משא"כ לגזרה סתמית ודוק:

הא דמאריך ומעיין בה וכו' הקשה הרב ישרש יעקב דף פ"ו משם הרב תאוה לעינים דלפי מ"ש התוס' דתרי עיון תפלה איכא אחד שמכוין ואחד שמצפה שתעשה בקשתו לישני תרוייהו דמעיין בה הא דמצפה הא דמכוין לתפלה עכ"ד ויראה דיש לישב כי הנה פשט השמועה לתרוצי סוגיא הכי הויא דהמקשן סבר דרבי חנין דנקט המאריך בתפלתו לחוד ולא נקט המאריך ומעיין רבותא אשמועינן דאף דלא מעיין אין תפלתו חוזרת ריקם משום דסבר המקשן דמעיין פירושו מכוין ומשו"ה הקשה מדרבי יוחנן דאף דמאריך ומעיין בא לידי כאב לב. והתרצן חידש לו דמעיין נקט רבי יוחנן אינו מכוין אלא מצפה וכדמייתי מקרא דתוחלת ממושכה. ובחכמה יסד אר"ש התרצן ההוא אמר הא דמאריך ומעיין פירוש הא דר"י דמאריך ומעיין דוקא מאריך ומעיין דאי לא מעיין אינו בא לידי כאב לב וא"כ מוכרח דמעיין הוא מצפה הא דרב חנין דמאריך ולא מעיין לא תימא דלרבותא נקט מאריך ולא מעיין אלא דוקא נקט מאריך לחוד לומר דלא מעיין שמצפה. והשתא לפי תירוצו אידי ואידי במכוין או אידי ואידי דלא מכוין אך זה לא מצפה וזה מצפה ובהכי לק"מ כמבואר. ועוד י"ל דלא בעי למנקט האי לישנא תרוייהו דמעיין הא דמצפה והא דמכוין דהשתא אתא לאפוקי סבר' המקשן דמעיין דר"י לטובה ומשו"ה לא בעי לומר תרוייהו דמעיין. ותו דמאריך דרבי חנין משמע דמכוין דוקא דהא ממשה רבינו ע"ה יליף ומשה רבינו היה מכוין ואם כן גם השתא דמשני הא דמאריך ולא מעיין כונתו דודאי מכוין והוא בכלל תירוץ הש"ס ודוק הטב:

והיינו דא"ר אלעזר אמר רבי הושעיא מ"ד גם אלה תשכחנה וכו' ראיתי בנמוקי עטרת ראשי אבא מארי זלה"ה שפירש משם הרב הגדול מהר"ש סגיס זלה"ה רבו של הרב מהרימ"ט זלה"ה וארחיב קצת הענין בס"ד. הנה איכא למידק בש"ס דקאמר והיינו דאמר רבי אלעזר מה הלשון אומרת והיינו דאמר רבי אלעזר דלשון זה מורה דעד השתא לא היו מובנים דברי רבי אלעזר וקאמר הש"ס והיינו דאר"א ללמד דעת דבזה נבין דברי רבי אלעזר. דאי תימא דכונת הש"ס לומר דגם ר"א משם רבי הושעיא אמר כן הול"ל וכן אר"א א"ר הושעיא. ופירש הרב הנזכר דהנה רבי הושעיא תלמיד רבינו הקדוש והוא אמר גם אלה תשכחנה מעשה העגל ואנכי מעשה סיני והיה קשה לכל מאן דשמיע ליה מאי קאמר דהר סיני היה מראש מקדם ואחר מ' יום ויצא העגל ואמאי נקט איפכא ועוד הלשון בעצמו דקאמר מעשה העגל מעשה סיני אינו מדוקדק דהו"ל למימר גם אלה. אלה אלהיך. ואנכי. אנכי ה' אלהיך. אך עתה דהש"ס השמיענו כזאת ויכוח כ"י עם הקב"ה באים הדברים כמין חומר וכסדרן לפי שאלת כ"י ועתה נתבארו דברי רבי הושעיא מאד ומדוקדקים על פי ויכוח זה והוא מאי דקאמר הש"ס בעצם והיינו דאר"א כי עד האידנא לא נתבארו דבריו ועתה נחה שקטה האר"ש ועמ"ש בעניותי בקונטריס צוארי שלל הפטרת עקב בס"ד:

(לב ב) י"ב מזלות בראתי ברקיע ועל כל מזל וכו'.—כפי הנודע י"ב מזלות אלו המפורסמים הם שהשמש סובבת בהן במשך השנה, אבל לבד מאלו יש עוד כמה וכמה מזלות בדרומן של י"ב מזלות אלו ובצפונן, והתוכנים הקדמונים ימנו מ"ח מזלות בשמים, וא"כ יעלה מספר הכוכבים בכל כדור השמים רבי רבבות פעמים יותר ממה שחשבו כאן.

עלה ראש הפסגה. בדבר תפלה זו נתרציתי להראותך אותה: ובפרשכם כפיכם. אי לאו דגדולה תפלה כיון דאמר למה לי רוב זבחיכם למה לי תו ובפרשכם הא אפילו זבחיהם לא ניחא ליה: אל תחרש. מדלא כתיב את דמעתי תראה ש''מ נראית היא לפניו ואין צריך להתפלל אלא שתתקבל לפניו: ונתתה אותה קיר ברזל. סימן למחיצת ברזל המפסקת בינו לבינם: ומעיין בה. מצפה שתעשה בקשתו על ידי הארכתו סוף שאינה נעשית ונמצאת תוחלת ממושכת חנם והיא כאב לב כשאדם מצפה ואין תאותו באה: תוחלת. לשון חלוי ותחנה: ועץ חיים תאוה באה. סופו של מקרא הוא: קוה. והתחזק ולא תמשוך ידך אלא חזור וקוה: צריכין חזוק. שיתחזק אדם בהם תמיד בכל כחו: דרך ארץ. אם אומן הוא לאומנתו אם סוחר הוא לסחורתו אם איש מלחמה הוא למלחמתו: שלשים חיל. ראשי גייסות וחבורות חלוקות: לגיון וקרטון וגסטרא. שמות של שררה כגון שלטון והגמון ודוכס ופחה: עולה. כמו עולות וקרבנות: גם אלה. מעשה העגל שאמרו אלה אלהיך ישראל (שמות לב): ואנכי זה מעשה סיני. שנאמר בו אנכי ה' אלהיך (שמות כ): יושבי ביתך. והדר יהללוך: יודו לשמך. והדר ישבו ישרים את פניך: תשע שעות. לשלש תפלות: תורתם משתמרת. בתוך לבם שאין תלמודם משתכח: אבל למלכי עכו''ם פוסק. שלא יהרגנו: הא דאפשר בקצור. כגון שסמוך לגמור תפלתו:

גדולה תפלה יותר ממעשים טובים. בלא תפלה שהרי משה רבינו ע''ה אף על פי שהיו בידו מעשים טובים הוצרך לתפלה: כל המאריך בתפלתו ומעיין בה. פירוש שמצפה שתבא בקשתו לפי שכוון בתפלתו. תימה דהכא משמע דעיון תפלה לאו מעליותא הוא וכן משמע פ' הרואה (לקמן נה.) ג' דברים מזכירין עונותיו של אדם וקאמר עיון תפלה. ולא כן משמע בפ' מפנין (שבת קכז.) דקאמר אדם אוכל פירותיהן בעוה''ז וקא חשיב עיון תפלה אלמא מעליותא הוא וכן משמע בגט פשוט (ב''ב קסד:) דקאמר משלשה דברים אין אדם ניצול בכל יום וקאמר עיון תפלה פירוש שאין אדם מעיין בה אם כן משמע שהוא טוב וי''ל דתרי עיון תפלה יש עיון תפלה דהכא המצפה שתבא בקשתו ועיון תפלה דהתם שמכוין את לבו לתפלה: אל דמעתי אל תחרש. פרש''י דדייק מדיוקא מדלא קאמר ודמעתי תראה ש''מ שהיא נראית בכל פעם ואין להתפלל רק שתתקבל: קודם תפלתו מנין שנא' אשרי יושבי ביתך. ולפיכך תקנו לומר זה הפסוק קודם תהלה לדוד לאפוקי מהנהו דאמרי אשרי הרבה:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד