כל גגות וכו׳ כבר ביארנו בראש המסכתא שעניני המסכתא נחלקים לארבעה חלקים והרביעי מהם ענין הרשויות ומפרטיו על איזה צד מטלטלין בתוך הרשות עצמו בכלו או בארבע אמות לבד בקצת רשויות וכן על איזה צד מטלטלין מזה לזה הן ברשויות המיוחדות זו לאחד וזו לאחד הן בחצרות ובתים שנפרצו למקום האסור להם. ובא זה הפרק בעניני זה החלק. ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשני חלקים: הראשון לבאר ברשויות המיוחדות זה לאחד וזה לאחד על איזה מטלטלין מזה לזה ועל איזה צד אין מטלטלין: והשני בחצרות ובתים שנפרצו למקום האסור להם על איזה צד נאסרו: זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים כמשפט סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:
והמשנה הראשונה ממנו תחל לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר כל גגות העיר רשות אחת ר״ל אעפ״י שהדיורין חלוקים למטה לכמה בני אדם שלא עירבו זה עם זה הגגות מיהא הואיל ואין תשמישם תדיר אחר שהם למעלה מעשרה אין בהם דין חלוק רשויות ומותר להוציא כלים ששבתו בגג זה לגג הסמוך וכן בכל גגות העיר מגג לגג שכלם נידונין כחצר אחת גדולה שמותר לטלטל בכלה ואפי׳ היתה מחיצה בין הגגין אפי׳ מחיצה עשרה כל שפתח פתוח בה מטלטלין מגג לגג דרך הפתח וכמו שאמרו בגמרא לדעתו מאי לאו דרך כותל. ותירץ לא דרך פתחים. ואמר אחר כן ובלבד שלא יהא גג אחד גבוה או נמוך עשרה ר״ל גבוה מחברו עשרה דברי ר׳ מאיר ושאלו בגמרא מאחר שהוא סובר שדיורין חלוקים מלמטה אין דיורין חלוקים מלמעלה ומשום שכל למעלה מעשרה רשות אחת היא אף בגבוה או נמוך עשרה נאמר כן. ופרשוה שמן הדין כך הוא אלא שמתורת גזרה אמרה וממה שהיה ר׳ מאיר אומר כל מקום שאתה מוצא שתי רשויות והם רשות אחת ר״ל שתי רשויות מופלגים זה מזה ושניהם רשות אחת כגון עמוד רחב ארבעה וגבוה עשרה שהוא ברשות היחיד אלא שהוא במקום משותף לכמה בני אדם כגון שהוא בחצר שהוא רשות היחיד לזרוק ולטלטל אלא שהוא משותף ואחר שהחצר משתף וכן העמוד משתף היה לנו לדון את הכל כחצר להתיר תשמיש מחצר לעמוד אלא שמכח גזרה אסר ר׳ מאיר לכתף על אותו עמוד מן החצר ר״ל גזרה משום תל ברשות הרבים שהרי הרואה סבור שאף החצר הואיל ומשותפת לכמה [בנ״א] רשות הרבים היא ויבא מזה לכתף על עמוד כזה ברה״ר להעלות מרה״ר לתוכו ולהוריד מתוכו לרשו׳ הרבים ואף זה כל שגבוה מחברו עשרה הרי הוא כעמוד.
וחכמים אומרים כל אחד ואחד רשות לעצמו וכל שלא עירבו [בדיורין] של מטה אסורים לטלטל מזה לזה שכשם שהדיורין חלוקין מלמטה כך חלוקים מלמעלה ואסור להוציא מגגו לגג חברו בשלא עירבו בדיורין של מטה. ור׳ שמעון מיקל על ר׳ מאיר בשני דברים אחת שאף בגבוה או נמוך עשרה מחבירו הוא מתיר בכלן. והשנית שלדעת ר׳ מאיר דוקא מגג לגג אבל גגות עם חצרו׳ או קרפיפו׳ לא. שלדעתו גגות רשות אחת לעצמן וחצרו׳ רשות אחת לעצמן וקרפיפו׳ רשות אחת לעצמן. ולדברי ר׳ שמעון גגות וחצרות וקרפיפות כלן רשות אחת הן. ואעפ״י שאינם רשויות שוים שהרי גגות למעלה מעשרה והאחרים קרקע גמור מכל מקום שוים הם מצד אחר והוא מצד שאין תשמישם תדיר ומתוך כך מטלטלין מזה לזה בקרפף מיהא דוקא שאינו יתר מבית סאתים שאם יתר מבית סאתים אף לטלטל בתוכו בחוץ לארבע אמות אסור שכרמלית הוא שלא עשו רשות אחת אלא כל אותם שמן הדין הם רשות היחיד אבל אותם שהם כרמלית לא הא בבית סאתים מותר עם האחרים שהזכרנו ואפי׳ היו של בעלים חלוקים ואפי׳ מחצר של רבים לחצר של רבים בלא שום עירוב ואין צריך עירוב אלא להוציא מן הבית כלים ששבתו בתוכה לחצר אבל כלים ששבתו באחת מאלו מוציאין אותם לכל האחרים שהוזכרו הא כלים ששבתו בתוך הבית אעפ״י שעירבה החצר והוציאום לחצר אין מוציאין אותם לאחת מאלו ולא אף לחצר הסמוכה לה אם לא עירבו שתי החצרות ביחד אם הם מאותן שמערבין אחד וכן לא לגג חברו וכל שכן לקרפף חברו שהרי אף מביתו לקרפף של עצמו אסור לדעת קצת כמו שהתבאר. והלכה כר׳ שמעון אלא שבעמוד ברשות היחיד מיהא אנו פוסקים כר׳ מאיר לדעת קצת כמו שיתבאר:
ויתבאר בגמרא לענין פסק שגג וחצר ואכסדרא ומרפסת וקרפף ומבוי כלן רשות אחת הן לטלטל מזה לזה לכלים ששבתו בתוכן אבל לא לכלים ששבתו בבית וכבר הזכירו בה הוראת הלכה למעשה כמו שאמרו בגמרא אמ׳ ר׳ כשהיינו למדים תורה אצל ר׳ שמעון בתקוע היינו מעלין שמן לסוך ואלונטית להסתפג מחצר לגג ומגג לקרפף ומקרפף לקרפף עד שהיינו מגיעין אצל המעיין שהיינו רוחצין בו ואמ׳ ר׳ בשעת הסכנה היינו מעלים ספר תורה מחצר לגג ומגג לקרפף לקרות בו. ופי׳ הדברי׳ בשמן ואלונטית וספר תורה שכתבנו בחצר. ונחלקו בה בגמרא שלדעת רב דוקא כשלא עירבו בני החצרות כל אחת לעצמו שנמצא שאין כלי הבית מצויים בחצר אבל אם עירבו כל אחת לעצמה שנמצאו כלי הבית מצויים בחצר ולא עירבו החצרות ביחד אסור לטלטל מזו לזו אף כלים ששבתו בחצר שמא יטעה ויוציא הכלים ששבתו בבית המצויים שם לחצרות. ולענין הלכה אף בעירבו כן ואין גוזרין זה מפני זה והרי נמצאו שני כלים בחצר אחת זה אסור ר״ל אותו ששבת בבית וזה מותר ר״ל אותו ששבת בחצר. ופירש רב יהודה בגמרא שכשאתה בא לדקדק ענין מחלקתה של משנתנו אתה מוצא שלדעת ר׳ מאיר גגים רשות לעצמן לטלטל בלא עירוב מגגו לגג חברו בכלים ששבתו בגג וכן חצרות רשות לעצמן לטלטל מחצרו לחצר חברו בלא עירוב או בחצר של רבים בכלים ששבתו בחצר וקרפיפות רשות לעצמן לטלטל מזה לשל חברו או משל חברו לשל חברו בכלם שהרי הוא אומר בגגים שהם רשות אחת לעצמן ומצד שאין רשויות מתחלקות מחמת שנוי בעלים אלא בבתים מפני שהם תדירות לדירה ואם כן הוא הדין בחצרות מזו לזו דרך פתחים שביניהם ובקרפיפות מזה לזה אבל מגג לקרפף או לחצר לא אפי׳ היו של אחד לדעת גדולי הרבנים. ולדברי חכמי׳ גגות וחצרות ואכסדרא ומרפסת רשות אחת מזה לזה וכל שכן כל מין מהם (כמינו) [במינו] חוץ מן הגג שבמינו אסור מצד חלוק דירותיו ושלא במינו מותר והמבוי רשות לעצמו ובמינו מצד ששתופו לרבים גדול מכל האחרים. וכן לדעתם הקרפיפות רשות אחת לעצמן שהרי אמרו בגמרא גג וחצר אכסדרא ומרפסת רשות אחת הן ולא הזכיר בה קרפף ומבוי והעמדנוה לדעת חכמים ואם כן משתמש הוא מגג לחצר ומחצר לחצר וכן בכלם זה עם זה חוץ ממבוי וכן חוץ מקרפף אעפ״י שאינו יתר מבית סאתים עם האחרים. וקרפיפות מיהא במינם מותרין זה עם זה אלא אם כן יש בו [יותר] מבית סאתים שזה אף בעצמו אסור. ואעפ״י שאף מגג לגג הם אוסרים בשנוי בעלים הוא מפני שהגגים כעין בתים שחלוקים למטה מהם אבל מגג לחצר מטלטלין אפי׳ מגג שלו לחצר המשותפת שאין הגג כבית ממש ליאסר טלטול ממנו לחצר המשותפת וכל שכן מגג המשתף לחצר המשתפת וכל שכן מחצר לחצר. וכן הקרפיפות רשות אחת אפי׳ הם של שנים. וזהו שאמרו כל אחת ואחת רשות לעצמו כלומר דוקא גגות מצד חלוק דירות של מטה אבל חצרות רשות אחת שאם לא כן לשמעינן חצרות וכל שכן גגין אלא שמע מינה חצרות רשות אחת לעצמן ורשות אחת עם הגגין מטעם זה בעצמו אבל בקרפיפות הואיל ונשתנה דינם לענין שיעור בית סאתים נתחלק מאלו גם כן מהיות רשות אחת עמו. ומכל מקום יש לי מקום עיון אחר שאתה אוסר לדעת חכמים מגג לגג מצד דיורין של מטה שבוקעים ועולים היאך אתה מתיר מגג לחצר ויאסר מצד דיור שלמטה מן הגג כאלו מוציא מן הבית לחצר. אלא שמדברי גדולי המפרשי׳ נתברר לי שאין אומרים לאסור מצד הדיורין של מטה אלא הגג שמכניסי׳ בו. ומתוך כך כתבו שלדעת חכמי׳ אסור לבעל חצר זו לטלטל מכלים שבחצרו לגגו של חברו שכמו שאסור לו להכניסם לביתו של חברו כך הדין לגגו שדיור ביתו בוקע ועולה אבל מגגו לחצר חברו או מחצר חברו לגגו הואיל ואין דיור בחצר שיאסרנו ואויר גג וחצר הוא הואיל ושניהם תשמיש שוה להיותם תשמיש דירה ולא גוף דירה מותר והלכך כל מגגו לחצרות ומחצרות לגגו מותר אבל מחצרו לגגות אסור. ומכל מקום אין הדברים מתישבים בעיני:
ונשוב לדברינו והוא שלדברי ר׳ שמעון כלם רשות אחת ואפי׳ הם של בעלים חלוקים ואפי׳ זה עם זה שאם לעצמן היינו ר׳ מאיר לפי מה שפי׳ רב יהודה בדבריו אלא אף זה עם זה וכמעשה האמור בשמן ואלונטית. וזהו שאמרו בגמרא על אותו מעשה תניא כותיה דרב יהודה שאלמלא מה שפי׳ הוא בדברי ר׳ מאיר היינו יכולין לפרש דברי ר׳ שמעון במה שאמר במשנתנו אחד גגות וכו׳ כל אחד במינו ופי׳ הוא בהם אף זו עם זו כמעשה של שמן ואלונטית. אלא שמכל מקום דוקא לכלים ששבתו בתוכם אבל לא לכלים ששבתו בבית. והלכה כר׳ שמעון אף בעירבו כמו שהתבאר. ומה שאסרנו מבית לקרפף לדעתנו דוקא כשהן של בעלים חלוקים אבל אם הכל שלו מותר וכן כתבוה גדולי המפרשי׳:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
מאחר שפסקנו כר׳ שמעון אף בגבוה ונמוך משאר גגות עשרה ממילא נדחה מה שהיה ר׳ מאיר אומר שעמוד ברשות היחיד גבוה עשרה ורחב ארבעה אסור לכתף עליו אלא מותר שהרי זו נגררת אחר דבריו שבמשנה ונדחית בדחיית חברתה. וכן נראה דעת גדולי הפוסקי׳ והמחברים שלא הביאוה. ומכל מקום יש אומרי׳ שבזו הואיל והוזכרה בה גזרה ר״ל משום תל ברשות הרבים הלכה כר׳ מאיר בגזרותיו ואעפ״י שאביי אמ׳ הכא נמי גזרה וכו׳ אינו כן אלא בזו משום חלוק רשויות הוא ופוסקי׳ בה כר׳ שמעון אבל זו גזרה גמורה היא והלכה כדבריו. וכן ראיה ממה שנשאו ונתנו על זה אם נאמר כן אפי׳ במכתשת וגיגית והעלו בה שלא אסרו אלא בעמוד ואמת הריחים ר״ל מקום מושב הריחים שמקומם קבוע ודומים לתל אבל מטלטלין כגון מכתשת וגיגית ותיבה שגבוהים עשרה לא גזרו לטלטל בה ברשות היחיד. ומאחר שפסקנו כר׳ מאיר צריך שתזכור שלא אמרו ברשות היחיד גמור אלא במקום משתף כגון חצר שלא עירבו שהיא כדאי לטעות עם רשות הרבים וזה שהוא קוראין שתי רשויות שהן אחת פירושו כעין שתי רשויות כשלא עירבו והן רשות אחת כשעירבו כמו שפירשנו בראשון של שבת אבל ברשות היחיד עצמה לא וכן בשתי רשויות ועירבו אין כאן גזרה כלל. ואף גדולי המפרשי׳ כתבו שלא גזר ר׳ מאיר אלא בעמוד וכותל וכיוצא בו אבל בבור שבחצר לא גזר שבור ברשות הרבים אינו מצוי ומה שאינו מצוי לא גזרו בו. ומכל מקום גדולי הרבני׳ פרשו שמועה זו אף בשהחצר לאחד. ואינו מחוור שכל שהוא לאחד אין כאן גזרה שהרי כל שהוא לאחד אף הוא משתמש מביתו לעליה ולחצר. אלא עיקר הדברים שלא אמרה אלא בחצר משותף ושלא עירבו. וכן ביארנוה בראשון של שבת. אחר שכן זה שאמ׳ ר׳ מאיר שהחצרות רשות אחת לטלטל מזו לזו כלים ששבתו בתוכם אף בלא עירוב והרי החצרות ודאי כותל עשרה ביניהם שאם לא כן אינם כדין. שתים מכל מקום לא דרך כותל שבין שתי חצרות גבוה עשרה ורחב ארבעה שבזו אעפ״י שאלו עולין מכאן ואוכלים וכו׳ מכל מקום אין מכניסין מזו לזו דרך בה אלא דרך פתחים שבה כמו שהוזכר בסוגיא זו. ומכל מקום באלו עולין מכאן וכו׳ הואיל והפירות לשם אין זה כתוף. ולענין פסק מיהא לר׳ שמעון אף דרך הכותל:
יש דברים בסוגיא זו שנאמרו לדעת חכמים אלא שיש מקום לקצתם אף לר׳ שמעון שהלכה כמותו ומתוך כך אנו צריכים לכתבם ומתוך בלבולים שיש בה אני רואה להעירך תחלה בביאורה דרך קצרה והוא שזה שאמרו לרבנן שהגגות כל אחת רשות בפני עצמה שלא לטלטל ממנה לחברתה אבל טלטול בעצמו מיהא מותר וסתם גגות אין מחיצות עשרה ביניהם ומתוך כך נחלקו בטלטול זה של עצמו רב ושמואל שלדעת רב אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות שהרי סמוך הוא לחברו שאינו רשאי לטלטל מזה לסמוך לו ואחר שכן הרי גג זה נפרץ למקום האסור לו ולדעת שמואל מטלטלין בכלו שמחיצות המבדילות בין הבתים שלמטה מהם רואין אותן כאלו עולות ומבדילות בין הגגים מטעם גוד אסיק ולא סוף דבר במחיצות הניכרות כגון שעולות על הגג שלשה טפחים בין גג לגג או לדעת קצת מפרשי׳ כל שאין תקרת הגג מכסה את הכותלים אעפ״י שאין הכותלים בולטים שבזו אף רב מודה בה אלא אף במחיצות שאין נכרות כגון שהגגים מחברים ומכסים המחיצות שבין הדיורים מטלטלין בכל הגג כלים ששבתו בגג או בביתו כמו שנבאר. ובסוף הסוגיא נתחלף המחלקת בגגים השוים לר׳ מאיר שהם רשות אחת הואיל ואין ביניהם גג גבוה עשרה מחברו והוא הדין אף בשאין שוין לר׳ שמעון שהרי בשוין אין חלוק בין ר׳ מאיר לר׳ שמעון אלא אף שאין שוים לר׳ שמעון כשוים לר׳ מאיר. וכן גג יחידי אף לדעת חכמים ר״ל שאינו סמוך לאחרים שאין ממנו פרצה לרשות האסור בכל אלו לדעת רב מטלטלין בכלו ולשמואל דוקא בארבע אמות. ואם כן לדעת שמואל לא אמרו בגגות רשות אחת לטלטל מזה לזה אלא בשתי אמות לזה ושתי אמות לזה. והקשו שם דרב אדרב ודשמואל אדשמואל. ותירצו בה דרב אדרב לא קשיא התם ליכא מחיצאתא הכא איכא מחיצאתא. ויש גורסי׳ התם לא מינכרן מחיצאתא הכא מינכרן מחיצאתא כלומר גגים השוים לרבנן שכל אחד רשות לעצמו שהיה רב סובר לדעתם שאין מטלטלין בו אלא בארבע אמות הוא מפני שמאחר שאתה דן את הגגים כחלוקים זה מזה עד שאין לטלטל מזה לזה וגוד אסיק אין כאן שהרי אין המחיצות ניכרות על הדרך שביארנו הרי נמצא גג זה נפרץ למקום האסור לו אבל לר׳ מאיר הואיל וכלם כרשות אחת הם אצלו הרי מחיצות החיצונות שהן נכרות מכשירות כאלו הם כגג אחד ואין לאסור משום בני רשות הרבים העוברים לפניהם ולאחריהם ובצדי החצרות אעפ״י שאין מחצר לגגין מחיצות תחתונות וכן בגג יחידי אין בני רשות הרבים וחצרות שסביבותיו אוסרים ולשמואל הואיל והוא סובר גוד אסיק אף במחיצות שאין נכרות במחלקת ראשונה והוא גגים לרבנן אפי׳ שוים שכל רשות אחד רשות אחת לעצמו. הוא סובר שמטלטלין בכלו לדעת רבנן שכל אחד אתה רואה רשות אחת לעצמו וכן שאתה רואה מחיצות של מטה כאלו עולות למעלה הרי נשאר כל גג מוקף בעצמו והרי אין בו יתר מבית סאתים אבל לר׳ מאיר ור׳ שמעון שאתה דן את כל הגגות כאחת ואתה מתירן במחיצות החיצונות הרי יש כאן בין כל הגגות יותר מבית סאתים ואין זה היקף דירה והרי הוא כקרפף שכל שאינו מוקף לדירה דינו כקרפף ומחיצות של מטה הואיל ואין אתה דן את הגגות כחלוקים בפני עצמן אין גוד אסיק שבהם מועיל לעשות היקף דירה שהמחיצות אינן עשויות אלא למטה לדור בחללן והרי זה היקף יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה ואין מטלטלי׳ בו אלא בארבע אמות וכן בגג יחידי לרבנן בשיש בו יתר מבית סאתים שהרי שמואל לא אסר אלא ביתר מבית סאתים ובמה ששמואל אוסר רב מתיר אלא שמצריך בו היכר מחיצות ומכל מקום אם אינו יתר מבית סאתים אף בלא היכר מחיצות מותר ומפני שכל שאינו יתר על בית סאתים אין דינו ככרמלית אלא כחצר והלכה כרב. לפיכך כל שאין יתר על בית סאתים אף בלא היכר מחיצות מותר אבל יתר על בית סאתים ואין בו היכר מחיצות אף בשלו אסור לטלטל אלא בארבע אמות שכרמלית הוא אבל כל שאינו יתר מבית סאתים אינו ככרמלית אלא כחצר דלא גרעי מקרפף דעלמא. וכשאסרו בגג בכלים ששבתו בבית אעפ״י שאינו יתר על בית סאתים דוקא מביתו לגג חברו או המשתף אבל מגגו לביתו אף בלא היכר מחיצות כל שאינו יתר על בית סאתים מותר (במביתו) [כמביתו] לחצרו שבמקצת הוא חשוב לדירה כחצר אחר שאין בו יתר על בית סאתים ואין לו דין קרפף כלל ומותר אפי׳ עם הבית. ובזו הקלו בגג מקרפף דעלמא שלא הוקף לדירה שאלו קרפף דעלמא אף בפחות מבית סאתים אסור בכלים ששבתו בתוך הבית וזה מותר. וכן כתבוה בתוספות ואף גדולי הדור נסכמים בה אלא שיש חולקי׳ בה להקל אף בקרפף בשהבית והקרפף לאחד כמו שביארנו בפרק פסים. וכן יש חולקי׳ להחמיר אף מביתו לגגו מדין קרפף:
וכן לענין ביאור הסוגיא שאמ׳ שמואל לדעת רבנן שאף במחיצות שאין נכרות מטלטלים בכלו כתבו גדולי המפרשי׳ שלא סוף דבר כלים ששבתו בגגו אלא אף כלים ששבתו בביתו וזהו שהוצרך שמואל במשנת גג גדול סמוך לקטן שהקטן אסור בשיש דיורין על זה ועל זה שנמצא הקטן מחיצה נדרסת הא לאו הכי אף קטן מותר ואלמלא לא היה שמואל מתיר אלא כלים ששבתו בגג הרי היה אפשר להעמידה בכלי׳ ששבתו בבית. אלא שבכלם מתיר שמואל לדעת חכמים. ולפיכך הוצרכו להעמידה בשיש דיורין עליהם. ואף הם למדו מכאן במה שאסרו לדברי הכל כלים ששבתו בבית להוציאם לקרפף דוקא לקרפף חברו אבל לקרפף שלו מותר מידי דהוה אחצרו המיוחדת שהרי אף בגג הוא סובר שאויר קרפף הוא ונאסר ביתר מבית סאתים כמו שכתבנו לדעת שמואל ואעפ״י כן מביתו לגגו מותר כשאין בו סאתים והרבה חולקים בזו כמו שכתבו גם הם בפירושיהם.
ובמה שנחלקו רב ושמואל לדעת חכמים בטלטול כל אחד לעצמו הקשו בגמרא לרב ממה שאמרו כל אחד רשות לעצמו שהדברים נראין שכל אחד יכול לטלטל מיהא בשלו כמי שאומר כל אחד רשות לעצמו לטלטל בו בכלו. ותירצו בה לדעתו שלא נאמר אלא שלא לטלטל מזה לזה אף בארבע אמות כגון שתי אמות בגג זה ושתי אמות בגג זה כמי שאומ׳ כל אחד רשות לעצמו שלא לטלטל ממנו לחברו. וחזרו והקשו לו מלשון משנה שהיו שונין בבית מדרשו של שמואל וחכמי׳ אומרי׳ אין להם אלא גגם. ובבית מדרשו של שמואל היו מקשין מתוספתא זו לרב שלשון זה ודאי מוכיח שגגם מיהא כלו מותר להם ותירצו לדעת רב שאף לשון זה אפשר לתרצו כלשון האמור בנוסח משנה שלנו ר״ל כל אחד רשות לעצמו ופירושו אין להם אלא גגם לטלטול ארבע אמות אבל מזה לזה אף בארבע אמות כגון שתי אמות בזה ושתי אמות בזה לא. ומכל מקום יכול היה לתרצה במחיצות הנכרות אלא שהיה רוצה לתרצה אף בשאין נכרות וכן שהמשנה סתם נאמרה.
