ברכות לב ע"א

ברכות לב ע"א - Steinsaltz

As it is written in a future prophecy: “In that day, says the Lord, I will assemble the lame, and I will gather those who are abandoned and those with whom I have dealt in wickedness” (Micah 4:6). God states that He caused Israel to act wickedly.

Similarly, Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, said: Had it not been for these three verses, the legs of the enemies of Israel, a euphemism for Israel itself, would have collapsed, as Israel would have been unable to withstand God’s judgment.

One is the verse just mentioned in which it is written: “Those whom I have dealt in wickedness.” And one is the verse in which it is written: “Behold, like clay in the potter’s hand, so are you in My hand, house of Israel” (Jeremiah 18:6). And one is the verse in which it is written: “And I will give you a new heart and a new spirit I will place within you, and I will remove the heart of stone from your flesh and I will give you a heart of flesh” (Ezekiel 36:26). These three verses indicate that God influences a person’s decisions, and therefore one does not have sole responsibility for his actions.

Rav Pappa said there is a clearer proof from here: “And I will place My spirit within you and I will cause you to walk in My statutes, and you will observe My decrees and do them” (Ezekiel 36:27).

And Rabbi Elazar said: Moses also spoke impertinently toward God on High, as it is stated in the verse following the sin of those who murmured against God in the desert: “And Moses prayed to the Lord and the fire subsided” (Numbers 11:2), and this verse is interpreted homiletically: Do not read to [el] the Lord, but rather onto [al] the Lord, which indicates that he spoke impertinently.

The Gemara explains the basis for this interpretation: As the Sages of the school of Rabbi Eliezer ben Ya’akov would indiscriminately read alef as ayin and ayin as alef and in this case transforming el into al.

The Sages of the school of Rabbi Yannai, however, say proof that Moses spoke impertinently toward God on High is derived from here, Moses’ rebuke at the beginning of Deuteronomy: “And Di Zahav” (Deuteronomy 1:1). This is an entry in a list of places where Moses had spoken to Israel. As there was no place encountered by that name, it is interpreted as an allusion to another matter.

We must clarify: What is the meaning of and Di Zahav? The Sages of the school of Rabbi Yannai said that Moses said the following before the Holy One, Blessed be He, to atone for Israel after the sin of the Golden Calf: Master of the Universe, because of the gold and silver that you lavished upon Israel during the exodus from Egypt until they said enough [dai]; it was this wealth that caused Israel to make the Golden Calf.

Establishing a general moral principle, the Sages the school of Rabbi Yannai said: A lion does not roar standing over a basket of straw from which he derives no pleasure, but he roars standing over a basket of meat, as he only roars when satiated.

Similarly, Rabbi Oshaya said: This is comparable to a person who had a lean, but large-limbed cow. At one point, he fed it lupines, a choice food, and soon thereafter the cow was kicking him. He said to the cow: Who caused you to begin kicking me if not the lupines I fed you? Here, too, the sin was caused by an abundance of good.

The Gemara offers another analogy: Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: This is comparable to a person who had a son; he bathed him and anointed him with oil, fed him and gave him drink, and hung a purse of money around his neck. Then, he brought his son to the entrance of a brothel. What could the son do to avoid sinning?

On a similar note, Rav Aḥa, son of Rav Huna, said that Rav Sheshet said: That is what people say in a popular maxim: Filling his stomach is a type of sin, as it is stated: “When they were fed and became full they were sated, and their hearts were lifted and they have forgotten Me” (Hosea 13:6). Rav Naḥman said: This principle is derived not from the verse in Hosea, but from here: “And your heart is lifted and you forget the Lord” (Deuteronomy 8:14). And the Rabbis say that this principle is derived from here: “And they will have eaten and been sated and fattened, and they will turn to other gods” (Deuteronomy 31:20).

And if you wish, say instead that it is derived from here: “And Jeshurun grew fat and kicked” (Deuteronomy 32:15). Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yonatan said: From where in the Torah is it derived that the Holy One, Blessed be He, ultimately conceded to Moses that the reason for the sin of the Golden Calf was indeed the riches lavished upon Israel? As it is stated: “And I gave them an abundance of silver and gold, which they used for the Ba’al” (Hosea 2:10).

The Gemara elaborates upon additional aspects of the sin of the Golden Calf. It is stated: “And the Lord said to Moses: Go and descend, for your people whom you have lifted out of the land of Egypt have been corrupted” (Exodus 32:7). What is the meaning of “go and descend”? Rabbi Elazar said: The Holy One, Blessed be He, said to Moses: Moses, descend from your greatness. Isn’t it only for the sake of Israel, so that you may serve as an emissary, that I granted you prominence; and now that Israel has sinned, why do I need you? There is no need for an emissary. Immediately, Moses’ strength waned and he was powerless to speak in defense of Israel. And once God said to Moses: “Leave Me be, that I may destroy them” (Deuteronomy 9:14), Moses said to himself: If God is telling me to let Him be, it must be because this matter is dependent upon me. Immediately Moses stood and was strengthened in prayer, and asked that God have mercy on the nation of Israel and forgive them for their transgression.

The Gemara says: This is comparable to a king who became angry at his son who had sinned against him, and beat him, administering a severe beating. At that moment, a well-wisher of the king was sitting before him and witnessed the entire event, and was afraid to say anything to the king about the excessive beating. Meanwhile, the king said to his son: Were it not for this well-wisher of mine who is sitting before me, I would have killed you. Upon hearing this, the king’s friend said to himself: This is clearly a sign that this matter, rescuing the son from the hands of his father, is dependent upon me. Immediately he stood and rescued him from the king.

In an additional aspect of the sin of the Golden Calf, God told Moses: “Now leave Me be, that My wrath will be enraged against them and I will consume them; and I will make of you a great nation” (Exodus 32:10). Explaining this verse, Rabbi Abbahu said: Were the verse not written in this manner, it would be impossible to utter it, in deference to God. The phrase: Leave Me be, teaches that Moses grabbed the Holy One, Blessed be He, as a person who grabs his friend by his garment would, and he said before Him: Master of the Universe, I will not leave You be until You forgive and pardon them.

In the same verse, God promised Moses: “And I will make of you a great nation.” What was Moses’ response? Rabbi Elazar said: Moses said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, if a chair with three legs, the collective merit of the three forefathers, is unable to stand before You in Your moment of wrath, all the more so that a chair with one leg, my merit alone, will be unable to withstand your wrath.

Moreover, but I have a sense of shame before my forefathers. Now they will say: See this leader that God placed over Israel. He requested greatness for himself but did not pray for God to have mercy upon them in their troubled time.

The Torah continues: “And Moses beseeched [vayḥal] before the Lord” (Exodus 32:11). Many interpretations were given for this uncommon term, vayḥal: Rabbi Elazar said: It teaches that Moses stood in prayer before the Holy One, Blessed be He, until it made him ill [heḥelahu] from overexertion. And Rava said: Moses stood in prayer until he nullified His vow, as the term vayḥal alludes to nullification of an oath. Here it is written vayḥal, and there referring to vows, it is written: “He shall not nullify [lo yaḥel] his word” (Numbers 30:3). And with regard to vows, the Master said: He who vowed cannot nullify his vow, but others, the court, can nullify his vow for him. Here, it is as if Moses nullified the Lord’s vow to destroy Israel.

And Shmuel said: The term vayḥal teaches that Moses gave his life, from the term ḥalal, a dead person, for Israel, as it is stated: “And if not, erase me, please, from Your book” (Exodus 32:32).

Rava, also interpreting this verse, said that Rav Yitzḥak said: The term vayḥal teaches that he caused the Divine Attribute of Mercy to take effect [heḥela] upon them.

And the Rabbis say that this term constitutes the essence of Moses’ claim: It teaches that Moses said before the Holy One Blessed be He: Master of the Universe! It is a sacrilege [ḥullin] for You to do something like this.

And another interpretation of the verse, “And Moses beseeched [vayḥal] before the Lord.” It was taught in a baraita: Rabbi Eliezer the Great says: This term teaches that Moses stood in prayer before the Holy One, Blessed be He, until he was overcome by aḥilu. Even the Sages were unfamiliar with this term. Therefore, the Gemara asks: What is the meaning of aḥilu? Rabbi Elazar, an amora of Eretz Yisrael, said that aḥilu is fire in the bones. However, this expression was familiar in Eretz Yisrael but not in Babylonia. They asked in Babylonia: What is the disease that they called fire of the bones? Abaye said that is a disease known in Babylonia as eshta degarmei, which in Aramaic means fire of the bones; in other words, a fever.

As Moses continues his prayer, he says: “Remember Abraham, Isaac and Israel Your servants, to whom You swore in Your name” (Exodus 32:13). What is the meaning of in Your name? Rabbi Elazar said: Moses said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, had You sworn to them by the heavens and the earth, I would say: Just as the heavens and the earth will ultimately be no more, so too Your oath will be null and void. Now that You swore to them by Your great name, just as Your name lives and stands for all eternity, so too does Your oath live and stand for all eternity.

In this verse, Moses continues: “And You said to them: I will make your offspring as numerous as the stars of heaven, and all this land of which I have spoken I will give to your offspring that they shall inherit it forever.” The Gemara clarifies a puzzling phrase in this verse. That phrase of which I have spoken, it should have said: Of which You have spoken, as Moses is referring to God’s promise to the forefathers.

Rabbi Elazar said: To this point, the verse cites the words of the student, Moses; from this point, and all this land of which I have spoken, the verse cites the words of the Master, God. And Rabbi Shmuel bar Naḥmani said: These and those are the words of the student; Moses spoke the entire verse. Rather, Moses said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, those matters which You told me to go and say to Israel in My name, I went and told it to them in Your name. I have already told Israel of God’s promise to the forefathers. Now what do I say to them?

The Gemara moves to a discussion of additional prayers offered by Moses. Moses said that if God fails to bring the Jewish people into Eretz Yisrael, the nations of the world will say: “The Lord did not have the ability [yekholet] to bring this people into the land which He swore to them, and He killed them in the desert” (Numbers 14:16). The Gemara examines this verse closely: The verse should not have utilized the term yekholet, an abstract feminine noun, but rather, it should have said: “The Lord was not able [yakhol],” a masculine verb.

Rabbi Elazar said: Moses phrased it that way because he said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, now the nations of the world will say that His strength weakened like a female and He is unable to rescue the nation of Israel. The Holy One, Blessed be He, said to Moses: And did the nations of the world not already see the miracles and the mighty acts that I performed on behalf of Israel at the Red Sea? Moses said before Him: Master of the Universe, they can still say: The Lord can stand up to a single king like Pharaoh and defeat him, but He is unable to stand up to the thirty-one kings in the land of Canaan.

Rabbi Yoḥanan said: From where is it derived that the Holy One, Blessed be He, ultimately conceded to Moses? As it is said: “And the Lord said: I have forgiven according to your word” (Numbers 14:20). The Sages of the school of Rabbi Yishmael taught: According to your word, it will be, as indeed in the future the nations of the world will say this.

The Gemara concludes: Happy is the student whose teacher concedes to him as the Lord conceded to Moses.

Explaining the next verse, “Nevertheless, as I live, and the glory of the Lord fills the entire world” (Numbers 14:21), Rava said that Rav Yitzḥak said: This teaches that the Holy One, Blessed be He, said to Moses: Moses, you have given Me life with your words. I am happy that on account of your arguments, I will forgive Israel.

Based on Moses’ prayers, Rabbi Simlai taught: One should always set forth praise of the Holy One, Blessed be He, and then pray for his own needs. From where do we derive that one should conduct himself in this manner? From Moses, as it is written in his prayer: “And I beseeched the Lord at that time” (Deuteronomy 3:23). And immediately afterward in his prayer, it is written: “Lord, God, You have begun to show Your servant Your greatness and Your strong hand, for what God is there in the heavens or on earth who can perform deeds such as Yours and Your might” (Deuteronomy 3:24)? Here, Moses began with praise of God, and it is only thereafter that it is written: “Please, let me pass over and see the good land that is beyond the Jordan, that good hill country and the Lebanon” (Deuteronomy 3:25). Only after his praise did Moses make his personal request.

The Gemara prefaces the next discourse with a mnemonic symbol: Deeds, charity, offering, priest, fast, shoe, iron.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לב - א

דכתיב בנבואת מיכה [מיכה ד ו] "ביום ההוא נאם ה', אוספה הצולעה, והנדחה אקבצה, ואשר הרעותי" - שאני גרמתי שירעו, בכך שבראתי בהם יצר הרע. ^[1]

אמר רבי חמא ברבי חנינא: אלמלא שלש מקראות הללו דלהלן, נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל במשפט, [הכוונה לישראל, ונקט לשון "סגי נהור"], כי לא היה עליהם שום לימוד זכות, אבל עכשיו שנכתבו מקראות אלו, יש לנו פתחון פה בדין, שהרי הם מעידים שיש ביד הקדוש ברוך הוא לתקן יצרנו, ולהסיר הרע מאתנו. ^[2]

ואלו הם שלשת המקראות: חד - דכתיב "ואשר הרעותי", ובראתי בהם יצר הרע, נמצא שאין אנו אשמים בחטאינו, אלא הוא כביכול גרם לכך.

וחד - דכתיב [ירמיה יח ו] "הנה כחומר ביד היוצר, כן אתם בידי בית ישראל", ונמצא שאף אחר שנתן בידנו בחירה וכח להכניע את היצר, עדיין יצרנו מסור בידו.

וחד - דכתיב [יחזקאל לו כו] "והסירותי את לב האבן מבשרכם, ונתתי לכם לב בשר", ונמצא שבידו לבטל יצרנו הרע, שהרי הוא מבטיח לנו שיעשה כך בעתיד. ^[3]

רב פפא אמר: יש מקור ברור יותר לכך שבידו לבטל יצרנו הרע ולתת בנו יצר טוב, מהכא: דכתיב [שם פסוק כז] "ואת רוחי אתן בקרבכם, ועשיתי את אשר בחקי תלכו".

ואמר רבי אלעזר: משה הטיח דברים כלפי מעלה, שנאמר [במדבר יא ב] "ויתפלל משה אל ה'" ^[4], אל תקרי "אל ה'" אלא "על ה'", ^[5] שכן דבי רבי אליעזר בן יעקב קורין לאלפין "עיינין", ול"עיינין" קורין "אלפין".

דבי רבי ינאי אמרי, מהכא מוכח שמשה הטיח דברים כלפי מעלה: שנאמר [דברים א א] "אלה הדברים אשר דבר משה וגו' ודי זהב".

מאי "ודי זהב"? אמרי דבי רבי ינאי, כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל בביזת מצרים וביזת הים, עד שאמרו "די" [והיינו "די זהב"], הוא גרם להם שעשו את העגל עם אותו זהב. ^[6]

והיינו דאמרי דבי רבי ינאי: אין ארי נוהם [שמח ומשתגע ומזיק] מתוך קופה של תבן, אלא מתוך קופה של בשר, ומשל הוא, שאין אדם חוטא מתוך דחקות, אלא מתוך שפע והרחבה.

אמר רבי אושעיא: משל נוסף, ^[7] למה הדבר דומה? - לאדם שהיתה לו פרה כחושה ובעלת אברים, האכילה אוכל הראוי לה מכרשינין, והשמינה, והיתה מבעטת בו, אמר לה בעליה: מי גרם ליך שתהא מבעטת בי? - הלא אין זאת אלא מחמת כרשינין שהאכלתיך! וכן אירע גם עם ישראל שמרוב שפע שהשפיע להם, באו לידי חטא. ^[8]

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: משל למה הדבר דומה? - לאדם אחד שהיה לו בן, הרחיצו האב את הבן, וסכו, והאכילו והשקהו, ותלה לו כיס עם מעות על צוארו, והושיבו על פתח של זונות. מה יעשה אותו הבן שלא יחטא!? וכן אירע גם עם ישראל, שמרוב כסף וזהב שניתן להם, באו לידי נסיון וחטאו.

אמר רב אחא בריה דרב הונא, אמר רב ששת, היינו דאמרי אינשי: "מלי כריסיה, זני בישי" [מילוי הכרס הוא ממין החטאים הרעים, כי הוא גורם את החטא] - והמקור לכך ממה שנאמר [הושע יג ו] "כמרעיתם וישבעו, שבעו וירם לבם, על כן שכחוני".

רב נחמן אמר, המקור שריבוי ממון גורם לחטא הוא מהכא: שנאמר [דברים ח יד] "ורם לבבך, ושכחת את ה'."

ורבנן אמרי שהמקור לכך מהכא: שנאמר [דברים לא כ] "ואכל ושבע ודשן, ופנה אל אלהים אחרים ועבדום, ונאצוני והפר את בריתי".

ואי בעית אימא מהכא: שנאמר [שם לב טו] "וישמן ישרון ויבעט".

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מנין שחזר הקדוש ברוך הוא והודה לו למשה על טענתו בדבר הזהב שהרבה להם?

שנאמר [הושע ב י] "וכסף הרביתי להם, וזהב עשו לבעל".

נאמר [שמות לב ז] וידבר ה' אל משה, לך רד כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים", ומבררת הגמרא: מאי "לך רד"?

אמר רבי אלעזר: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, רד מגדולתך! ^[9] שהרי כלום נתתי לך גדולה, אלא בשביל ישראל, שתלמדם תורה ומצוות, ועכשיו שישראל חטאו, אתה למה לי!? ^[10]

מיד תשש כחו של משה, ולא היה לו כח לדבר זכות על ישראל, ואולם כיון שאמר לו הקדוש ברוך הוא [דברים ט יד] "הרף ממני ואשמידם", ורמז למשה בכך, שאם לא יניח לו להשמידם אלא יתפלל עליהם, ימחל להם.

וכששמע משה כן, אמר משה: הרי דבר זה תלוי בי, לפיכך מיד עמד ונתחזק בתפלה וביקש רחמים. משל למה הדבר דומה? - למלך בשר ודם שכעס על בנו, והיה מכהו מכה גדולה. והיה אוהבו של המלך יושב לפניו, ומתיירא לומר לו דבר ולבקש ממנו רחמים על הבן, אך כיון שהמלך רצה שיפייסו האוהב לרחם על בנו, אמר המלך לבנו: אלמלא אוהבי זה שיושב לפני, הרגתיך! וכששמע האוהב רמז זה, אמר: הרי דבר זה תלוי בי, מיד עמד והצילו.

נאמר בהמשך דברי הקב"ה למשה [שמות לב י]: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול".

אמר רבי אבהו: אלמלא מקרא כתוב הוא, הרי זה דבר שאי אפשר לאומרו, שהרי לשון "הניחה לי" מלמד שכביכול תפסו משה להקדוש ברוך הוא, כאדם שהוא תופס את חבירו בבגדו ואינו מניח לו, ^[11] ואמר משה לפניו: רבונו של עולם, אין אני מניחך עד שתמחול ותסלח להם לישראל.

עוד נאמר בהמשך דברי הקב"ה למשה: [שם פסוק יא] "ואעשה אותך לגוי גדול" -

אמר רבי אלעזר: אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא והשיב: רבונו של עולם, ומה כסא של שלש רגלים [ישראל הנשענים על זכויות שלשת האבות], אינו יכול לעמוד לפניך בשעת כעסך, כסא של רגל אחד - העם שאתה רוצה לעשות ממני - על אחת כמה וכמה שלא יעמוד לפניך בשעת כעסך, שהרי לא יהיו לו אלא זכויותי. ^[12]

ולא עוד, אלא שאם אתרצה לכך, יש בי בושת פנים מאבותי. שמעכשיו יאמרו: ראו פרנס שהעמיד הקדוש ברוך הוא עליהם, שכשרצה הקדוש ברוך הוא להשמידם הסכים לכך, וביקש גדולה לעצמו, ולא ביקש עליהם רחמים.

עוד נאמר שם [פסוק יא]: "ויחל משה את פני ה' אלהיו" -

אמר רבי אלעזר: מה שנקט הכתוב לשון "ויחל" ולא "ויתפלל" מלמד שעמד משה בתפלה לפני הקדוש ברוך הוא, עד שהחלהו [הפציר בו בהקדוש ברוך הוא].

ורבא אמר: "ויחל" הוא מלשון חילול והפרה, ומלמד שעמד משה בתפלה עד שכביכול הפר לו לקדוש ברוך הוא את נדרו, שנדר ואמר "אכלם". ^[13]

והמקור לדרוש כך: כתיב הכא "ויחל", וכתיב התם בפרשת נדרים [במדבר ל ג] "לא יחל דברו", ואמר מר: רק הוא, בעל הנדר, אינו מיחל את נדרו, אבל אחרים מחלין לו את הנדר [והיינו התרת נדר על ידי חכם].

ושמואל אמר: "ויחל" מלשון "חלל" הוא, מלמד שמסר משה עצמו למיתה עליהם! ותלה את המשך חייו בקיומם, שנאמר [שמות לב לב] "ואם אין, מחני נא מספרך". ^[14]

אמר רבא אמר רב יצחק: "ויחל" מלשון חלות הוא, מלמד שהחלה [גרם שתחול] עליהם מדת הרחמים!

ורבנן אמרי: "ויחל" לשון חולין הוא, מלמד שאמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, חולין ^[15] הוא לך מעשות כדבר הזה - להשמיד את ישראל!

עוד שנינו על הכתוב "ויחל משה את פני ה'" - תניא: רבי אליעזר הגדול אומר "ויחל" מלשון "אחילו" הוא [ויתבאר בסמוך], מלמד שעמד משה בתפלה לפני הקדוש ברוך הוא, עד שאחזתו "אחילו".

מאי "אחילו"? - אמר רבי אלעזר: אש של עצמות.

מאי "אש של עצמות? - אמר אביי: אשתא דג רמי.

עוד אמר משה בתפלתו [שם פסוק יג] "זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך וגו'".

מבררת הגמרא מאי "נשבעת להם בך"? - אמר רבי אלעזר: אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם!אלמלא נשבעת להם בשמים וארץ, הייתי אומר כשם ששמים וארץ יכולים להיות בטלים, ^[16] כך שבועתך יכולה שתהיה בטלה. ואולם עכשיו שנשבעת להם בשמך הגדול [שנאמר בעקידת יצחק "בי נשבעתי"], הרי מה שמך הגדול חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים - כך שבועתך קיימת לעולם ולעולמי עולמים.

נאמר שם בסוף הפסוק: "ותדבר אליהם, ארבה את זרעכם ככוכבי השמים, וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו לעולם".

שואלת הגמרא: האי "אשר אמרתי" - "אשר אמרת" מיבעי ליה לכתוב, שהרי משה הוא שאומר להקב"ה שכך הבטיח לאבות לתת לזרעם.

אמר רבי אלעזר: עד כאן [עד "ככוכבי השמים"] דברי התלמיד [משה], ומכאן ואילך [סוף הפסוק] הם כבר דברי הרב [הקדוש ברוך הוא], שאמר לו, כן אעשה כדבריך ולא אשמידם, וכל הארץ אשר אמרתי לאבות אתן לזרעם, ונחלו אותה לעולם.

ורבי שמואל בר נחמני אמר: אלו ואלו דברי התלמיד הן, וגם סוף הפסוק מדברי משה הוא.

אלא כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, הרי דברים אלו שאמרת לי בסנה: לך ואמור להם לישראל בשמי, "ואמרת אליהם אעלה אתכם אל ארץ זבת חלב ודבש" והלכתי ואמרתי להם את הדברים בשמך, עכשיו, אם אי אתה מוחל להם - מה אני אומר להם!? ^[17] וכוונת הכתוב "אשר אמרתי", היא, שאחר שאמרתי דבר בשמך איך יתכן שלא יתקיים.

כשם שהתפלל משה אחר חטא העגל, כך התפלל גם אחר פרשת המרגלים, ושם מצינו שאמר משה לה': אם תמית את העם, יאמרו הגויים "מבלתי יכלת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם, וישחטם במדבר".

דנה הגמרא: למה נכתב [במדבר יד טז] "מבלתי יכולת ה'" בלשון נקבה? והרי "לא יכול ה'" מיבעי ליה לכתוב ^[18].

אמר רבי אלעזר: לשון זה נכתב ללמד שכך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, עכשיו יאמרו אומות העולם: כביכול תשש כחו של הקב"ה כנקבה, ואינו יכול להציל את עמו מידינו.

אמר הקדוש ברוך הוא למשה: והלא כבר ראו הגויים נסים וגבורות שעשיתי להם לישראל על הים, ואיך יאמרו שאין בכחי להצילם?!

אמר לפניו משה: רבונו של עולם! עדיין יש להם לאומות לומר: לנגד מלך אחד [לפרעה] יכול הוא לעמוד. אבל לשלשים ואחד מלכים [שמלכו אז בארץ כנען] אינו יכול לעמוד ולהורישם, ויטענו שמפני כך לא הכנסת אותם לארץ. ^[19]

אמר רבי יוחנן: מנין שחזר הקדוש ברוך הוא והודה לו למשה? - שנאמר [שם פסוק כ] "ויאמר ה' סלחתי כדברך".

תני דבי רבי ישמעאל: מאי "כדברך"? - עתידים אומות העולם לומר כן, כדבריך [שאכן חשבנו כי "לשלשים ואחד מלכים אינו יכול לעמוד"].

אשרי תלמיד שרבו מודה לו!

ומבארת הגמרא את המשך הכתוב שם [פסוק כא] "ואולם חי אני" - אמר רבא אמר רב יצחק: מלמד שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, החייתני בפני האומות בדבריך! ^[20]

דרש רבי שמלאי: לעולם יסדר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך יתפלל על צרכיו. ^[21] מנלן המקור לסדר זה? - ממשה. דכתיב [דברים ג כג] "ואתחנן אל ה' בעת ההיא", וכתיב לפני כן, "ה' אלהים אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה, אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך". הרי שקודם סידר משה את שבחי הקדוש ברוך הוא, ורק אחר כך בקש על עצמו, ^[22] ובקשתו מובאת בפסוק דכתיב בתריה "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן, ההר הטוב הזה והלבנון". ^[23]

[סימן מעשי"ם צדק"ה קרב"ן כה"ן תעני"ת מנע"ל ברז"ל - להלן יובאו מימרות בענינים אלו].

הערות

^[1] רש"י, ולהרמב"ם ביאורו שמנעתי מהם לשוב בתשובה.

^[2] ראה מהרש"א שהוא רק לימוד זכות, אך אין טענה זו מועילה לפוטרם בדין, שהרי יש לכל אדם בחירה חפשית, ויכול להתגבר על יצרו, וראה דבריו בסנהדרין [סד א]:

^[3] ביאור הראיות משלשת הפסוקים - ע"פ מהרש" א.

^[4] המהרש"א גרס "ואתפלל אל ה"' [דברים ט כו], שבו מצינו הטחת דברים, באומרו "מבלתי יכולת ה"', וכדלהלן. אך הפסוק בגירסא שלפנינו נאמר בפרשת המתאוננים, ולא מצינו בה "הטחת דברים". אמנם הצל"ח ביאר שלפני פרשת מתאוננים נאמר "ויצעק העם אל משה וגו"', ואותם דברים שצעקו העם אליו, הטיח משה כלפי מעלה, וזו כוונת רש"י בביאורו "הטיח לשון זריקה" - שהשליך מעליו תלונות העם וזרקם על ה', אבל לעיל גבי חנה ואליהו לא פירש מה היא "הטחה", כי שם נקט כפשוטו שהוא דיבור קשה וניצוח כלפי שמיא, ויעויין בפני יהושע ובהערה הבאה.

^[5] המהרש"א תמה, איך ניתן להוכיח מפסוק זה שמשה "הטיח דברים", והרי אין זה פשוטו אלא רק אם תשנהו ב"אל תקרי". וביאר הצל"ח שלא התפרש מה התפלל במתאוננים, ובהכרח שזרק טענותיהם כלפי מעלה, ולכן דרשו "אל תקרי".

^[6] ביאר המהרש"א שהגמרא מדייקת מיתור תיבת "די", שאילו היתה כוונת משה רק להוכיחם על מעשה העגל, היה אומר רק "זהב".

^[7] הגרא"מ הורביץ ביאר ששלשת המשלים הם כנגד סוגי החוטאים בעגל, "ארי" דרכו להזיק, והוא כנגד הערב רב שעליהם נאמר "שחת עמך". "פרה" אין דרכה לבעוט, אלא מחמת שמלאו כרסה, והיא כנגד ישראל, שלולי שפע הזהב לא היו חוטאים בעגל. ו"בן מלך" אינו חוטא אלא עם הושיבוהו בין חוטאים, והוא כנגד אהרן, שלולי הערב רב לא היה נכשל בעגל, וראה ביאור נוסף בבן יהוידע.

^[8] החינוך [רמח] ביאר כי הטעם ששפע האוכל מביא לידי חטא, הוא "לפי שהמזונות הם עיסת החומר, והתבוננות במושכל וביראת אלוקים ובמצותיו היקרות, הוא עיסת הנפש, והנפש והחומר, הפכים גמורים, הם כמו שכתבתי בראש הספר, ועל כן בהתגבר עסת החמר תחלש קצת עסת הנפש".

^[9] הגר"א ביאר שהכוונה לשתי האותיות הגדולות בפסוקים "לא תשתחוה לאל אחר" ו"ה' אחד" שבמעשה העגל הפסידום.

^[10] הב"ח גרס "למה לך גדולה".

^[11] כתב הצל"ח כי אף שדברים אלו נאמרו רק לשבר את האוזן, אעפ"כ דקדקו חז"ל בלשונם, להרחיק את ההגשמה כפי האפשר, ולא אמרו "כאדם התופס את חברו" סתם, אלא "בבגדו", כי הבגדים שאדם לובש מורים על מה שבלבו, שבשעת שמחה ילבש בגדי כבוד, ובשעת אבל ילבש שחורים, וכן הקב"ה, בו עצמותו אין שום שינוי, אבל השינוי הוא כביכול במדות שמשתמש בהם ביחס למקבלים, וכפי מעשי המקבלים כן ישתנו מדותיו, שאם עושים רצונו, הריהו לובש בגדי חסד, ואם מכעיסים לפניו לובש בגדי דין, והמדות מכונות "לבושים", ולכן אמר ש"תפסו בבגדו", דהיינו במדת הדין שנתלבש בה, ואמר "אינו מניחך עד שתמחול להם". והגר"א ביאר שהלוחות נחשבו חלק אלוה ממעל, וכל זמן שהם בידי ישראל, אפילו רק שבריהם, אי אפשר לכלותם, ועל כך אמר הקב"ה הניחה לי, והשב את הלוחות, ואכלם.

^[12] המהרש"א העיר, שהרי לבני משה יהיה כסא של ד' רגלים, כי שלשת רגלי האבות יועילו גם להם, ועל כך תתווסף להם זכותו של משה. ולכן ביאר שלא טען בדרך ק"ו מכסא של ג' רגלים, אלא שטען כי אם כסא של ג' רגלים יכול לעמוד כראוי, ובכל זאת בעת כעסך אין לו קיום והעמדה, אם כן, מה תועיל הרגל הנוספת. והפני יהושע תירץ, שכנגד כך אמר משה "ולא עוד, אלא יש לי בושת פנים מאבותי", והיינו שלא תעמוד לבניו זכות האבות, כי יתרעמו על כך שהסכים לכלות זרעם ולהעמיד עם אחר משלו. ובאור החיים [במדבר יד יז] הוכיח מכך שהגוי שהיה עומד ממשה היה מנטעי נשמות שלא באו מאברהם יצחק ויעקב. והחתם סופר ביאר ע"פ מה שאמרו לעיל [י א] התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים, והתולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו, הרי שאם יתלה בזכות אבות יהיה בעל רגל אחת, ואף אם יתלה בזכותו, ויתלו לו באבות, לא יהא אלא בעל ג' רגלים. ובן יהוידע ביאר ששלשת רגלי הכסא הם שלשת הבריתות שכרת ה' עם האבות, ואילו כילה את ישראל, הרי היה מפר בכך את בריתם, וכל קיום זרעו של משה היה מכח ברית חדשה שהיה כורת עמו, ונמצא שדומה לכסא בעל רגל אחת.

^[13] החינוך [ל] הקשה, הרי אין מפירים נדר אלא כשיש לנודר "פתח" שהוא סיבה שהתחדשה לו, אחר שנדר, ואילו ידעה מראש לא היה נודר, וא"כ לא יתכן למצא פתח לנדרו של הקב"ה שהכל ידוע לפניו. וביאר שודאי אין הקב"ה נצרך לנדר ולא להפרתו, אלא שהכוונה כלפינו, להורות שהחטא היה כל כך חמור עד שהעונש היה ברור, ולא היה כלל מקום לקבל תשובתם, ולפיכך נחשבת עקירת העונש בזכות תפלת משה, כהפרת נדר. וראה בגור אריה [בראשית ט ט] שרק אם דבר ה' נאמר בלשון שבועה יש לה התרה, אך אם נתן "אות", הרי הוא חזק וקיים ואין לו התרה. ובמשנה למלך [נדרים ז ט] הקשה לשיטת הירושלמי שנוגע בדבר אינו יכול להתיר נדר, איך התיר משה, והרי לולי היתרו היה יורד מגדולתו, וראה קהלות יעקב [נדרים טז].

^[14] ראה בר"ה [טז ב] שמקרא זה למדו שג' ספרים נפתחים בר"ה, [מחני משל רשעים, מספרך משל צדיקים וכו'], וביאר התוס' רי"ד שאמר אל תגיעני לר"ה להכתב באחד מהספרים, וכן ביאר הרשב"ם [שמות לב לב]. אך רש"י [שם] ביאר "מחני מכל התורה כולה, שלא יאמרו עלי שלא הייתי כדאי לבקש עליהם", ולדבריו מובן למה הוצרכו ללמוד מלשון "חלל" שמסר נפשו, כי "מחני" אינו אלא מן התורה.

^[15] ביאר המהרש"א שכוונתו כטענת אברהם בתפלתו על סדום [בראשית יח כה] "חלילה לך מעשות כדבר הזה - להמית צדיק עם רשע" ודרשו [ע"ז מה א] "חולין הוא לך", וא"כ מסתבר שזו היתה גם טענת משה, שבזכות הצדיקים שבעם לא ישמיד את כלם.

^[16] בשפתי חכמים ביאר שהכוונה למה שמצינו [ישעיהו סח יז] שעתיד הקב"ה לברא שמים וארץ חדשים, ומשמע שאלו הקיימים יבטלו לעתיד לבא [וראה סנהדרין צז א].

^[17] הצל"ח פירש כדברי הרמב"ם [בהקדמתו לפיה"מ], שדבר שההטיח הקב"ה על ידי נביא, אי אפשר שלא יתקיים, ואף החטא אינו גורם לבטלו, וזו היתה טענת משה: "דברים שאמרת לי לך אמור להם, הלכתי ואמרתי בשמך", ולפיכך אי אפשר שיתבטלו על יד שום חטא.

^[18] הגר"א ביאר ש"יכול" הוא שם תואר, והוא דבר קבוע ותמידי, ואילו "יכולת" היא שם מקרה [פעולה], ואינו קבוע בתמידות, אלא לפעמים יכול ולפעמים אינו יכול, וזו כוונת הגמרא "יכול" מיבעי ליה, כי טען שמא יאמרו, אף שכנגד פרעה הוא יכול, אבל נגד ל"א מלכים אינו יכול. וכן ביאר בגור אריה [במדבר יד טז] והוסיף, כי אע"ג שאין היכולת מביאה לארץ, אלא בעל היכולת, הלא היכולת היא כלי לבעל היכולת, וכיון שבא לומר שיאמרו האומות תשש כחו כנקיבה, לכך אמר "מבלתי יכולת", שהיכולת לשון נקבה, והוא ויכולתו אחד, ויטענו שכביכול תש כחו כנקבה.

^[19] ביאר הרשב"א שמשה טען לפרעה ועבדיו שהקב"ה הוא סיבת הכל והוא בחר בישראל, והם טענו נגדו שישראל ככל האומות שהם תלויים במזל, וכאשר עולה מזלם מתגברים וכיורד נופלים לפני אומה שמזלה עולה, ובעת יציאת מצרים הודו למשה, ואמרו "ה' נלחם להם", ולכן אמר משה שאילו ימיתם במדבר יחזרו לטעון שתלויים במזל. וטענה זו נרמזת בלשון "מבלי יכולת ה"', שהרי ודאי לא יאמרו ש"ה"' אינו יכול, שהרי הוא כל יכול וזו סתירה מיניה וביה, אלא יאמרו שכחם של ישראל אינו מצד "יכולת ה"' אלא של מזל, והיינו תשש כוחו כנקבה שאין כחם ככחו יתברך שהוא פועל הכל מצדו כזכר, אלא מצד המזל, שהוא כנקבה שהיא מקבלת, ותלויה במה שישפיעו לה.

^[20] כתב רב נסים גאון: זה הדבר היה קשה בפני התלמידים, [מה שייך "החייתני בדבריך"אצל הקב"ה שאין לפניו מיתה] ואני ברחמי שמים פירשתיה פירוש צח: דע כי ה"חיים" וה"יכולת" שתי מדות הן ממדותיו של הקב"ה, שהן מדות עצמו וגדולתו שאינן נחלפות ממנו כלל, כי הכח והיכולת אינם נמצאים אלא במי שהוא חי, ומי שהוא "חי העולמים" שלא יתמו שנותיו, אי אפשר שלא יהיה יכול, ובעת שאירע מעשה המרגלים ואמר הקב"ה להשמידם, אמר משה: יאמרו "מבלתי יכולת ה"', וכיון שלא היתה מתבררת לאומות העולם יכולת ה', לא היה מתברר להם שהוא "חי העולמים", ועל ידי תפלת משה והצלת ישראל, הודו אומות העולם כי הקב"ה חי וקיים, והיינו דא"ל הקב"ה למשה "החייתני בדבריך", שעל ידך נתבררה חיותי בעולם. וביאר מו"ר הגראי"ל כי כל תואר הנאמר כלפי הקב"ה, הוא רק כפי השגתינו, ונמצא שלהשגתינו הוא "חי", אך אומות העולם שסברו ש"אינו יכול" לא השיגו זאת כלל, וכשסלק טענתם הרי גרם שישיגו מעט ויבינו שהוא "חי", וכאילו החייהו בפניהם, וזו גם כוונת ביאור רש"י "החייתני, בפני האומות". והוסיף מו"ר, שהנהגת הקב"ה להפרע מהחוטאים אף שיהיה בכך חילול ה', ולכן רצה לכלותם, ומכאן, שדי בכך שיחיד כמשה רבינו כואב על חילול ה' כדי למנעו.

^[21] דעת הרמב"ם [תפלה א ב] שסידור השבח קודם התפלה על צרכיו הוא חיוב מה"ת, וראה לעיל [כט הערה 52] שביררנו איך כתב החינוך [תלג] שלדעת הרמב"ם בתפלה קצרה יוצא ידי חובת תפלה, אף שבנוסחה לא הוזכר שבח כלל.

^[22] בפמ"ג [פתיחה לסי' מו] ואור שמח [תפלה א ב] כתבו שלדעת הרמב"ם [שם] שיש שני חיובים בתפלה, שבח ובקשה, צריך גם לסיים בשבח, והמהר"ם שיק [מצוות תמידיות] כתב שדי לסיים בשבח ואין חובה דוקא לפתוח בו.

^[23] הטור [נא] נקט מאמר זה לגבי הקדמת פסוקי דזמרה לפני התפלה, אך רש"י [ע"ז ז ב] ביאר שכוונת רב שמלאי שלא ישאל צרכיו בג' ראשונות, [וראה אור זרוע קד, מעדני יו"ט נ]. וכן הוכיח הפני יהושע מדרשת הפסוק כי "גדלך" היא כעין ברכת "מגן אברהם", כי "גדולה" היא החסד והיא מדת אברהם. ו"ידך החזקה" היא מדת גבורה, וכנגד ברכת "אתה גבור", "ומי אל בשמים ובארץ" כנגד האל הקדוש. וכבר ביאר הרשב"א שצריך להקדים ג' ברכות אלו, כדי להודיע שמכיר בכך שמילוי בקשתו תלוי ברצון השי"ת, כי המבקש מאדם בקשתו תלויה בג' דברים: א. אם מבקש מאדם שחייב לו גמול. ב. אם ביכולתו למלאות מבושו. ג. אם יש עוד אדם שיוכל למלאות בקשתו. ועל כך הקדים משה, וממנו למדו להקדים ולומר בג' ברכות ראשונות, א. שה' נותן הכל במדת חסדו, כאדון הנותן לעבדו. ב. גבורתו ללא גבול ויכול למלאות כל בקשה. ג. "מי אל בשמים" וכן האל הקדוש שכל המלאכים מודים שכל כוחם ממנו, ובודאי אין מי שיכול למלאות מבוקשו מבלעדי השי"ת, וראה בית אלוהים [תפלה ב].

דכתיב [שכן נאמר]: בנבואה לעתיד: "ביום ההוא נאם ה' אוספה הצולעה והנדחה אקבצה ואשר הרעתי" (מיכה ד, ו), שה' אומר שהוא גרם לישראל שירעו מעשיהם.

א ומעין זה אמר ר' חמא בר' חנינא: אלמלא שלש מקראות הללו (הבאים) נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל (כינוי בלשון נקיה לעם ישראל), שלולא הכתוב בהם לא יכלו ישראל לעמוד בדינו של ה'.

חד [האחד] הוא פסוק זה דכתיב [שנאמר] בו "ואשר הרעתי", וחד [ואחד] נוסף הוא פסוק זה דכתיב [שנאמר] בו: "הנה כחמר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל" (ירמיהו יח, ו), וחד [ועוד אחד] הוא זה דכתיב [שנאמר] בו: "ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסרתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר" (יחזקאל לו, כו). שמשלושת המקראות הללו אנו למדים שביכולת ה' להשפיע גם על בחירתו של האדם, ולכן אין לו אחריות גמורה למעשיו.

רב פפא אמר שיש ראיה ברורה יותר, מהכא [מכאן ] מן הפסוק "ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם" (שם, כז).

והמשיך ואמר ר' אלעזר: אף משה הטיח דברים כלפי מעלה. שכן נאמר בכתוב בעקבות חטא המתאוננים במדבר: "ויתפלל משה אל ה' ותשקע האש" (במדבר יא, ב). ומדרש כתוב זה: אל תקרי [תקרא] בו "אל ה'" אלא "על ה'" והרי זו לשון של הטחת דברים.

ומסבירים מה טעם לחילוף זה של האותיות א' וע' שביסוד דרשה זו: שכן במדרשי הלכה רבים היו החכמים דבי [של בית המדרש] של ר' אליעזר בן יעקב קורין (קוראים) בחילוף לאלפי"ן עייני"ן, ולעייני"ן אלפי"ן.

ואילו החכמים דבי [של בית המדרש] של ר' ינאי אמרי [היו אומרים , מביאים ראיה מהכתוב שהטיח משה דברים מהכא [מכאן], מהאמור בתוכחתו של משה בתחילת ספר דברים: "ודי זהב" (דברים א, א), ומכיון שאין מקום הידוע בשם זה, אין זה אלא כרומז לדבר אחר, ויש לברר:

מאי [מה] עניינו של כתוב זה "ודי זהב"? ובפירוש זה אמרי דבי [אמרו החכמים מבית מדרשו] של ר' ינאי, שכך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא לאחר חטא העגל, בתפילתו לכפרת עוונו זה של עם ישראל: רבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל ביציאת מצרים ובביזת ים סוף, שכה רב היה עד שאמרו "די" — עושר זה הוא שגרם להם שעשו את העגל (שעשוי היה מזהב).

וכן כהוראה מוסרית כוללת אמרי דבי [אומרים החכמים מבית מדרשו] של ר' ינאי: אין ארי נוהם מתוך קופה (סל) של תבן שאינו יכול להנות ממנה אלא מתוך קופה של בשר, שלאחר ששבע יכול הוא לנהום.

וכן אמר ר' אושעיא: משל לאדם שהיתה לו פרה כחושה ובעלת אברים (גדולה), לאחר זמן האכילה כרשינין (שהם מאכל מובחר) והיתה הפרה מבעטת בו. אמר לה: מי גרם ליך [לך] שתהא מבעטת בי — אלא כרשינין שהאכלתיך. ואף כאן הגורם לחטא היה רוב טובה.

ומשל אחר לענין זה אמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן: משל לאדם שהיה לו בן. הרחיצו וסכו, והאכילו והשקהו, ותלה לו כיס (ארנק ובו כסף) על צוארו. ולאחר כל זאת, עוד הושיבו על פתח של בית שמצויות בו זונות. מה יעשה (כיצד יימנע) אותו הבן שלא יחטא?!

ובאותו ענין אמר רב אחא בריה [בנו] של רב הונא שכך אמר רב ששת: היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים בני אדם, כפיתגם עממי]: מלי כרסיה זני בישי [מילוי כרסו הוא ממיני החטא]. שכן נאמר בלשון הכתובים: "כמרעיתם וישבעו שבעו וירם לבם על כן שכחוני" (הושע יג, ו). רב נחמן אמר: מהכא [מכאן, מכתוב זה] נלמד הדבר: "ורם לבבך ושכחת את ה'" (דברים ח, יד). ורבנן אמרי [וחכמים אומרים], מהכא [מכאן, מכתוב זה] נלמד הדבר: "ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים"(שם לא, כ).

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] כי נלמד רעיון זה מהכא [מכאן, מכתוב זה]: "וישמן ישורון ויבעט" (שם לב, טו). אמר ר' שמואל בר נחמני שכך אמר ר' יונתן: מנין למדים אנו בכתובים שאף חזר הקדוש ברוך הוא והודה לו למשה שאכן סיבתו של חטא העגל היא שפע הטובה לעם ישראל, שכן נאמר: "וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל" (הושע ב, י).

ב ומשום הזכרת חטא העגל באים לברר דברים נוספים בנושא זה. נאמר "וידבר ה' אל משה לך רד כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים" (שמות לב, ז). מאי [מה פירושו] של "לך רד"? אמר ר' אלעזר: כוונת הדברים היא, שכך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, רד מגדולתך! כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, שגדולת משה ניתנה לו לשמש שליח לישראל. ועכשיו שישראל חטאו — אתה למה לי? שאם חטא העם, אין משמעות עוד לשליחותו. מיד תשש כוחו של משה, ולא היה לו כח לדבר להצדיק את ישראל. ואולם כיון שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לאחר מכן "הרף ממני ואשמידם" (דברים ט, יד), אמר משה לעצמו: אם הקדוש ברוך הוא מבקש ממני שארפה ממנו, הרי שדבר זה תלוי בי! מיד עמד ונתחזק בתפלה, ובקש רחמים על עם ישראל לסליחה על עוונם.

ומשלו משל בדבר זה: משל למלך שכעס על בנו בשל חטא שחטא הבן כלפיו, והיה מכהו מכה גדולה. והיה אוהבו (ידידו) של המלך יושב לפניו באותה עת, ורואה את הדברים הללו, ואולם מתירא היה ידידו של המלך לומר לו דבר על המכה היתירה שהוא מכה את בנו. ותוך כדי כך אמר המלך לבנו: אלמלא אוהבי זה שיושב לפני — הרגתיך. מיד כששמע כן, אמר ידיד המלך לעצמו: אין זה אלא רמז שדבר זה (הצלת הבן מידי אביו) תלוי בי. מיד עמד והצילו.

ומענין זה, עוד נאמר בעקבות חטא העגל, שכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול" וגו' (שמות לב, י). ובפירושו של מקרא זה, אמר ר' אבהו: אלמלא מקרא כתוב כך, אי אפשר לאומרו מפני כבוד ה'. שכן הביטוי "הניחה לי" מלמד שתפסו משה להקדוש ברוך הוא, כאדם שהוא תופס את חבירו בבגדו, ואמר לפניו: רבונו של עולם, אין אני מניחך עד שתמחול ותסלח להם. ועוד באותו כתוב.

הבטחה היא שהבטיח הקדוש ברוך הוא למשה "ואעשה אותך לגוי גדול" וגו'. ומה היתה תשובתו של משה על כך? אמר ר' אלעזר: אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, ומה כסא של שלש רגלים (כלומר, זכות שלושת האבות) אינו יכול לעמוד לפניך בשעת כעסך. כסא של רגל אחת (כלומר, שיעמוד רק בזכותי בלבד) — על אחת כמה וכמה שלא יוכל לעמוד כשיהיה עליו חרון אף!

ולא עוד אלא שיש בי בושת פנים מאבותי (שלושת האבות), עכשיו יאמרו: ראו פרנס זה שהעמיד עליהם (על עם ישראל). בקש גדולה לעצמו, ולא בקש עליהם רחמים בשעת צרתם, מפני שרצה את גדולת הבחירה לעצמו ולצאצאיו.

עוד נאמר "ויחל משה את פני ה'" (שם לב, יא). על ביטוי זה, שאינו מצוי, "ויחל" נאמרו פירושים רבים (מהרש"א): אמר ר' אלעזר שהדבר מלמד שעמד משה בתפלה לפני הקדוש ברוך הוא, עד שהחלהו, שחלה מרוב מאמץ. ורבא אמר: עמד משה בתפילה עד שהפר לו נדרו, ש"ויחל" רומז להפרת נדר. שכן כתיב הכא [נאמר כאן, בתפילת משה]: "ויחל", וכתיב התם [ונאמר שם, בדין הנדרים]: "לא יחל דברו" (במדבר ל, ג), ואמר מר [החכם] בדין זה שבנדרים: הוא הנודר עצמו אינו מיחל את נדרו, אבל אחרים (בית דין) מחלין לו, מותר להם להפר את נדרו. וכאן כאילו הפר משה להקדוש ברוך הוא את נדרו להשמיד את ישראל.

ושמואל אמר בפירוש לשון "ויחל": מלמד שמסר משה את עצמו למיתה (להיות חלל) עליהם (על בני ישראל). שכן נאמר: "ואם אין מחני נא מספרך" (שמות לב, לב).

ועוד בפירוש מקרא זה אמר רבא שכך אמר רב יצחק: מלמד כתוב זה "ויחל" שהחלה (שתחול) עליהם מדת הרחמים.

ורבנן אמרי [וחכמים אומרים] בפירוש הלשון "ויחל", שהוא תמצית נימוקו של משה: מלמד שכך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! חולין (חילול שמך) הוא לך מעשות כדבר הזה.

ועוד בפירוש מקרא זה "ויחל משה את פני ה'" תניא [שנויה ברייתא], ר' אליעזר הגדול אומר: מלמד ביטוי זה שעמד משה בתפלה לפני הקדוש ברוך הוא עד שאחזתו אחילו. על כך שואלים: מאי [מהו, פירוש] אחילו? כי מלה זו נשתכח פירושה אף מפי החכמים. אמר ר' אלעזר מאמוראי ארץ ישראל שהכוונה היא לאש של עצמות. ואולם ביטוי זה, שמובן היה בארץ ישראל, לא היה מובן בבבל. ולכן שאלו: מאי [מה] אש עצמות? אמר אביי שהכוונה היא למחלה הנקראת בבבל אשתא דגרמי, כלומר, קדחת.

ג בהמשך תפלת משה אומר הוא: "זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך" (שמות לב, יג). מאי [מה] "בך"? אמר ר' אלעזר, כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אלמלא נשבעת להם בשמים ובארץ, הייתי אומר: כשם ששמים וארץ בטלים — כך שבועתך בטלה. ועכשו שנשבעת להם בשמך הגדול, מה שמך הגדול חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים — כך שבועתך קיימת לעולם ולעולמי עולמים. והרי זו שבועה שאין לה ביטול.

בפסוק זה ממשיך משה ואומר: "ותדבר אליהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו לעולם ". בפסוק מבחינים בביטוי תמוה, האי [ביטוי זה] "אשר אמרתי" למה נאמר, והלא "אשר אמרת" מיבעי ליה [צריך היה לו, לומר]! שהרי משה מדבר בפסוק זה על הבטחת ה' לאבות.

אמר ר' אלעזר: עד כאן בפסוק הוא דברי תלמיד (כינוי למשה), מכאן ואילך, מ"וכל הארץ אשר אמרתי" — דברי הרב (כינוי לקב"ה). ואילו ר' שמואל בר נחמני אמר כי אלו ואלו דברי תלמיד, שכל הפסוק הוא מדברי משה, אלא כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, דברים שאמרת לי "לך אמור להם לישראל" בשמי, הלכתי ואמרתי להם בשמך, שכוונתו כך: את דברי הבטחת ה' לאבות כבר אמרתי אני לישראל. עכשו מה אני אומר להם? מדברי תפילה אלה של משה באים לדון גם דבר בתפילותיו האחרות.

משה אומר שאם לא יביא ה' את ישראל לארץ יאמרו אומות העולם: "מבלתי יכלת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר" (במדבר יד, טז). ויש לדייק בכתוב: לא היה צריך הכתוב לומר "יכולת" כשם עצם מופשט, כי אם כפועל "מבלתי יכול ה'" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], ובלשון זכר ושלא בלשון נקיבה.

אלא אמר ר' אלעזר: שכך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, עכשיו יאמרו אומות העולם על הקדוש ברוך הוא שתשש כחו כנקבה, ואינו יכול להציל את עם ישראל, ולכן נאמר בלשון נקיבה. על כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה: והלא כבר ראו אומות העולם נסים וגבורות שעשיתי להם לבני ישראל על הים (בקריעת ים סוף). אמר לפניו: רבונו של עולם, עדיין יש להם לומר: למלך אחד כגון פרעה מלך מצרים יכול ה' לעמוד ולנצחו, ואילו לשלשים ואחד מלכים שבארץ כנען אינו יכול לעמוד.

אמר ר' יוחנן: מנין שאמנם חזר הקדוש ברוך הוא והודה לו למשה, שכן נאמר: "ויאמר ה' סלחתי כדבריך" (שם, כ). ובפירוש המלה "כדבריך" תני [שנו] החכמים דבי [של בית המדרש] של ר' ישמעאל: כדבריך כן הוא, שבאמת עתידים היו אומות העולם לומר כן.

ומסכמים: אשרי תלמיד שרבו מודה לו כמו שהודה ה' לטענת משה.

ובפירוש המשך הדברים "ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ" (שם, כא), אמר רבא שכך אמר רב יצחק: מלמד מקרא זה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, החייתני בדבריך, כלומר, שמח אני שעל ידי נימוקיך אני סולח לישראל.

ד ומתפילות משה דרש ר' שמלאי: לעולם יסדר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך יתפלל ויבקש את הצריך לו. מנלן [מנין לנו] שכך יש לנהוג? — ממשה, דכתיב [שנאמר] בתפילתו: "ואתחנן אל ה' בעת ההיא" (דברים ג, כג). וכתיב [ונאמר] מיד אחר כך בתפילתו זו: "ה' אלהים אתה החלת להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך" (שם כד), הרי שפתח תחילה בשבחו של מקום. וכתיב בתריה [ורק בפסוק אחריו נאמר] "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון" (שם, כה), שלא התפלל על רצונו קודם שסידר לפני כן שבח המקום.

סימן: מעשי"ם, צדק"ה, קרב"ן, כה"ן, תעני"ת, מנע"ל, ברז"ל.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rava, also interpreting this verse, said that Rav Yitzḥak said: The term vayḥal teaches that he caused the Divine Attribute of Mercy to take effect [heḥela] upon them.

The Gemara concludes: Happy is the student whose teacher concedes to him as the Lord conceded to Moses.

The Gemara prefaces the next discourse with a mnemonic symbol: Deeds, charity, offering, priest, fast, shoe, iron.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואולם חי אני אמר לו הקב"ה למשה משה החייתני בדבריך. זה הדבר קשה היה בפני התלמידים והיו מלעיזים בו עלינו החולקין על דברי רבותינו ז"ל ואמנם כי פשוטו של זה הדבר נראה שאינו מתקבל על הדעת שמשתבשין בה ואני ברחמי שמיא פירשתיה פירוש צח וביארתי טעמיה ביאור יפה שהוא שוה לענין הכתוב ולסברא והרי אנו מזכירין המימרא כללא כדגרסי' בגמ' ואחר כן נאמר פירושה (במדבר י״ד:ט״ז) מבלתי יכולת ה' יכול ה' מיבעי ליה אמר ר' אלעזר אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע עכשיו יאמרו אומות העולם תשש [כחו] כנקבה ואין בו כח להצילם אמר לו בן עמרם והלא כבר ראו נסים וגבורות שעשיתי על הים אמר לפניו רבונו של עולם יאמרו לפני מלך אחד יכול לעמוד בפני ל"א (מלך) [מלכים] אינו יכול לעמוד אמר ר' יוחנן מנין שחזר הקב"ה והודה למשה שנא' (שם) ויאמר ה' סלחתי כדברך תנא דבי ר' ישמעאל כדבריך עתידין אומות העולם לומר אשרי תלמיד שרבו מודה לו ואולם חי אני אמר רבא א"ר יצחק אמר לו הקב"ה למשה משה החייתני בדבריך עד כאן היא הדרשה שנאמרה בזה הפסוק ופירושה אנו מזכירין דע לך כי החיים והיכולת שתי מדות הן ממדותיו של הקב"ה שהן מדות עצמו וגדולתו שאינן נחלפין ממנו כלל כי הכח והיכולת אינם נמצאים אלא במי שהוא חי ומי שהוא חי העולמים שלא יתמו שנותיו אי אפשר שלא יהיה יכול וזה הדבר אע"פ שהוא שריר ומקויים בסברא יש לו חיזוק מן הכתוב והיינו דכתב רחמנא (דברים ל״ב:מ׳) כי אשא אל שמים ידי ואמרתי חי אנכי לעולם פתח בזכרון היד שהוא היכולת וסיים בזכר החיים ואמר חי אנכי לעולם קיימת לו היכולת מפני שהוא חי העולמים ובעת שאירע מעשה המרגלים ואמר הקב"ה להשמידם לאומתו נגש הנביא עליו השלום בתפלה בעדם ואמר בכלל דבריו מבלתי יכולת ה' ולפי שידע הקב"ה כי אמת דבר וכי אם הוא משמיד את העם במדבר ואינו מכבש לפניהן את ארץ כנען האומות אומרים עליו כי קצרה ידו ותשש כחו ואינו יכול לעמוד כנגד ל"א (מלך) [מלכים] ולגרשם מפני בניו ולפיכך קבל תפלתו בעדם ונעתר לו ואמר סלחתי כדברך ואמר לו אחר כן ואולם חי אני הודיע לנביאו שבודאי אילו השמידם לעם היו האומות אומרים שאין לו יכולת ולא היו מכירין גבורתו והואיל ואין מתברר להם שהוא יכול גם כן אין מתברר להם שהוא חי והנה בשביל עתירת הנביא בעד העם הודו האומות כי יש להקב"ה החיים לעלמין ונתברר להם שהוא חי וקיים וזכה הנביא לשבח בשביל זה הדבר כי בשביל עתירתו נודעה גדולתו של מלכנו ועצמו וגבורתו ונתפרסמו בקצות הארץ ונתברר ונתקיים כי הקב"ה יתעלה שמו חי בעצמו ולפיכך א"ל רחמנא ואולם חי אני אחר שאמר כדברך תיכף לה ודרשי ליה רבנן החייתני בדבריך כלומר שבשביל עתירתך גרם הדבר ונתברר לאומות שאני חי וזה הוא צד התירוץ של זה הדבר והיה נעלם מאד וסייעני הקב"ה לגלותו ולפרשו ולא ראיתי אדם שקדמני לזה התירוץ וזה הפירוש יהיה שמור בידך:

לעולם כשאדם מתפלל לפני הקב"ה יסדיר שבחו ואחר כך מה שהוא רוצה לבקש כדרך שנתקן בתפלת י"ח וכן הדבר נרמז על ידי משה שאמר ואתחנן וגו' אשר מי אל בשמים ובארץ וכו' וכתיב אחריו אעברה נא ואראה וכו':

דכתיב ואשר הרעותי וגו'. לפי פשטיה ואשר הרעותי להם בגלות וכפירש"י בספר מיכה אלא דא"כ לא ה"ל לתלות הרעה בהקב"ה דמפי עליון לא תצא הרעות וגו' וע"כ דרשו ואשר הרעותי שבראתי להם יצר הרע כפירש"י הכא ובפרק החליל (סוכה נב:):

נתמוטטו כו'. פירש"י נתמוטטו רגליהם במשפט אבל עכשיו יש לנו פתחון פה כו' ע"ש הוא מבואר דודאי אין זה טענה אמיתית במשפט שהרי נתנה הבחירה לאדם וכמו שנאמר קידושין (ל:) בראתי יצר הרע בראתי תבלין שהיא התורה שאל"כ הותרה הרצועה ואין כאן שכר ועונש אבל כדי לזכותו ניתנה הבחירה לאדם שינצח היצר הרע ויזכה ליום הדין אלא דה"ק דיש לנו פתחון פה וטענה קצת במשפט שלא נתמוטטו לגמרי במשפט על שברא לנו יצה"ר שגורם לנו עונות וחטאים וראוי להיות זוכין בדין אחר שיענשו על חטאם ולא יתמוטטו לגמרי והיינו שהודה והסכים בזה לדברי אליהו שלא יתמוטטו לגמרי על ידי טענה זו ומ"מ קאמר שהטיח דברים כלפי מעלה שהרי טענה זו אינה אמיתית שיהיו פטורין לגמרי ביום הדין דכיון דניתן להם הבחירה היה להם לכוף יצרם ומייתי ג' קראי בג' ענינים ואשר הרעותי וגו' על שבראתי היצר הרע הנה כחומר ביד היוצר וגו' שיש ביד הקב"ה גם עתה שניתן הבחירה בנו להסיר היצה"ר ממנו והסירותי לב האבן וגו' שכן יעשה הקב"ה לנו לעתיד להסירו מאתנו בב"י:

שנאמר ויתפלל אל ה' וגו'. יש לעיין בזה דזה הלשון ויתפלל אל ה' נמצא בכמה נביאים והמקרא מלא מהם ומי הכריח לר"א לומר לגבי משה אל תקרי אל אלא על ושהטיח דברים כו' וגם לא מצינו שום קרא ויתפלל אל ה' וגו' גבי משה ואם נגיה ויתפלל משה אל ה' וגו' והיינו קרא דפרשת מתאוננים לא ידענו מאי הטחת דברים איכא שם ונראה להגיה ואתפלל אל ה' וגו' והיינו קרא דפרשת עקב דשם איכא הטחת דברים דכתיב מבלתי יכולת ה' וגו' וכדלקמן בשמעתין ומשום דבהאי קרא אל ה' נראה כמיותר דהוי סגי ליה למימר ואתנפל לפני ה' וגו' ואתפלל ואומר ה' אלהים וגו' וע"כ דרשו אל ה' אל תקרי אל אלא על שא"ל לישראל שהוצרך בשבילם להטיח דברים כלפי שמיא ודו"ק:

מאי ודי זהב כו'. ר"ל דלפי הענין שזה הפסוק אלה הדברים וגו' משתעי בתוכחות שדבר עם כלל ישראל ברמז לא ה"ל למכתב רק זהב שהוא רמז על העגל שעשו מזהב ומאי ודי זהב שהוא אדרבה התנצלותם דמתוך רבוי זהב שנתן להם עשו את העגל וע"כ דרשו שכך אמר משה לפני הקב"ה כו' ואתה גרמת להם ורש"י בחומש הביא דרשה זו אוישב משה אל ה' וגו' ויעשו להם אלהי זהב ע"ש:

שנאמר כמרעיתם וגו'. מייתי כל הני קראי דומים לג' המשלים שזכר וישבעו שבעו וירם לבם וגו" וכן פן תאכל ושבעת ורם וגו' הוא המשל לארי נוהם מתוך קופה של בשר ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים וגו' הוא המשל לבן שהרחיצו כו' והושיבו על פתח זונות כו' וישמן ישורון ויבעט וגו' הוא המשל לפרה כו' והיתה מבעטת בו כו':

והודה למשה כו'. גם בכאן יש לפרש דודאי אין זו טענה לפוטרם מעונש על מעשה העגל כיון שניתן להם הבחירה וכמ"ש וביום פקדי ופקדתי וגו' אבל הודה והסכים עם משה שלא יתמוטטו לגמרי כמ"ש בתחלה ויחר אפי בהם ואכלם וגו' ומייתי דהודה מדכתיב וכסף הרביתי להם וזהב וגו' מלת וזהב קאי גם אהרביתי וכפירש"י בספר הושע ועי"ל דהאי קרא לאו בעגל שעשו במדבר איירי אלא בבעל שעבדו ישראל בזמן הושע וקאי אקרא דוכסף הרביתי להם והם הוסיפו לעשות זהב לבעל ומייתי תלמודא דכ"ש כשהרבה להם זהב בעגל כדכתיב ודי זהב שהודה והסכים הקב"ה למשה:

רד מגדולתך כו'. אין לפרש דיצא להם זה הדרש משום דלך רד הוא לשון כפל דהוה סגי למכתב חד מנהון או לך או רד דהא מצינו האי לישנא גופיה דכתיב לך רד ועלית וגו' ומאי תדרוש ביה ונראה דלך רד כאן אין לו מקום לפי פשטיה דמה א"ל הקב"ה לך רד כיון דלא הוזכר בקרא כאן מה יעשה משה בירידתו משא"כ בלך רד ועלית וגו' שא"ל הקב"ה למשה שירד ויביא עמו אהרן וכהנים בעלייתו כמפורש בקרא וע"כ דריש הכא דמאמר לך רד היא גופא דמלתא לך רד מגדולתך כו' וק"ל:

אמר משה דבר זה תלוי בי כו'. לפום ריהטא זה המאמר סותר מימרא דבסמוך שאמרו ועתה הניחה לי וגו' מלמד שתפסו משה להקב"ה כו'. וא"כ ה"נ הכא שנאמר הרף ממני ואשמידם וגו' עש"ז קאמר שתפסו משה להקב"ה כו' ולא שהראהו שיש בידו כח למחול על ידי תפלה כפירש"י דהיינו הרף ממני וגו' דמשנה תורה והיינו ועתה הניחה לי וגו' דפרשת כי תשא ויותר קשה לפירש"י בחומש בפ' כי תשא שפירש ועתה הניחה לי עדיין לא שמענו שהתפלל והוא אמר ועתה הניחה לי אלא כאן פתח לו פתח והודיעו שהדבר תלוי בו כו' ע"ש והיינו כמאמרם הכא אקרא דמשנה תורה הרף ממני ואשמידם אבל אקרא דהניחה לי קאמר הכא מלמד שתפסו כו' ואפשר דמשמע ליה דהני אמוראי דהכא פליגי ומאן דמפרש ליה בקרא דהרף ממני ואשמידם שהודיעו שהדבר תלוי בו ה"נ מפרש לה בקרא דהניחה לי וכמו שפירש"י בחומש ומאן דמפרש ליה הכא אקרא דהניחה לי מלמד שתפסו כו' ה"נ דמפרש ליה אקרא דהרף ממני. אך קשה לדבריו דה"ל לתלמודא למימר ופליגא וע"ק מאן דמפרש ליה שהדבר תלוי בו אקרא דהרף ממני וגו' דמשנה תורה אמאי לא מפרש ליה הכי אקרא דפרשת כי תשא ועתה הניחה לי וכפירש"י בחומש ולולי פירושו בחומש נראה דלא פליגי ומשינוי הלשונות דפרשת כי תשא הניחה לי ודמשנה תורה הרף ממני משמע להו לפרש בב' ענינים דמתחלה תשש כחו של משה ולא ידע להתפלל עד שא"ל הרף ממני וגו' שהודיעו שהדבר תלוי בו ושוב אחר שהתחיל להתפלל תפסו להקב"ה כביכול בתפלתו ולא הניחו עד שימחול ויסלח להם ודו"ק:

ומה כסא של ג' רגלים כו'. תשובה זו למדו ממה שאמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל וגו' וכפירש"י בחומש דרשה זו אקרא דזכור לאברהם וגו' וכן יש לפרש שאמרו הכא ולא עוד אלא שיש לי בושת פנים מאבותי כו' אההוא קרא דזכור לאברהם וגו' הוא סמיך ובש"ר איכא כמה דרשות מזכירת ג' אבות ע"ש וכסא של רגל אחד עאכ"ו לאו דוקא דהא אותן ג' רגלים איתנהו נמי בבני משה אלא דה"ק כיון דכסא של ג' רגלים יכול לעמוד שפיר ומפני כעסך אין לו קיום והעמדה מה יועיל לי רגל אחד הנוסף להעמידו מפני כעסך וק"ל:

עד שהחלה כו'. רש"י גרס שהחלהו הפציר בו כו' ע"ש ולא ידענא משמעו וע"פ ש"ר יש לפרש שעשה עצמו חולין והכי איתא שם ויחל משה וגו' שעמד בקלות ראש לפני הקב"ה כו' הוי ויחל משה והיינו כדלעיל שהטיח דברים כלפי שמיא בשביל ישראל ולא היה מתפלל כדרך המתפללים בכובד ראש ועוד יש כמה דרשות בש"ר בזה ע"ש וכולן נדרשו מלשון ויחל דלא כתיב ויתפלל:

עד שהפר לו נדרו כו'. מפורש בש"ר כבר נשבעתי זובח לאלהים יחרם כו' אמר משה רבש"ע ולא נתת לי הפרה כו' הוא אינו מיחל כו' ע"ש באורך ומכאן נמי מוכח הא דקאמרינן בחגיגה (יו"ד.) באפי נשבעתי וחוזרני בי לא כמו שהבינו התוס' בפרק הספינה (בבא בתרא עד.) שהוא מיפר בעצמו אלא שחוזרני בי ויש לי פתח או חרטה להפר על ידי אחרים כדאמרינן בהדיא הכא בהקב"ה הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו והכי מפורש בש"ר אמר הקב"ה למשה תוהה אני על הרעה כו' אמר משה מותר לך כו' ועיין בחידושינו פרק הספינה:

חולין הוא לך כו'. וכה"ג דרשו בפ"ק דמסכת ע"ז (ד.) חלילה לך וגו' חולין הוא לך להמית צדיק עם רשע וגו' דה"נ הכא כמה צדיקים היו שלא עשו את העגל ותשא לכל העדה בשביל זכות הצדיקים וע"ש בפ"ק דמסכ' ע"ז בחידושינו:

ועכשיו נשבעת להם בשמך הגדול וכו'. מפירש"י בחומש באברהם כתיב בי נשבעתי וגו' וביצחק אמר והקימותי וגו' אשר נשבעתי וגו' וליעקב נאמר אני אל שדי פרה וגו' נשבע לו באל שדי עכ"ל:

אשר אמרתי אשר אמרת מבעי ליה. לכאורה ניחא אשר אמרתי דקאי אותדבר אליהם וגו' שכן דברת אליהם כבר וכל הארץ אשר אמרתי וגו' אלא דלא מצינו שדבר לאבות כבר בהבטחת ארץ בהאי לישנא אשר אמרתי אתן וגו' ולמאי דקאמר מכאן ואילך דברי הרב היינו שעכשיו דבר לישראל כך וכל הארץ הזאת אשר אמרתי כבר לאבות אתן וגו' והודה לדברי משה שלא לכלותם ומ"ד אלו ואלו דברי תלמיד כו' בדרך ויכוח להקב"ה ותדבר אליהם וגו' וגם אני אמרתי להם בשמך בהבטחת הארץ עכשיו מה כו' וק"ל:

יכול מבעי ליה כו'. בחומש פרש"י לפי פשוטו יכולת שם דבר הוא והדרש דהכא ימאן זה דא"כ הוה ליה למכתב מבלתי יכולת לה' וגו' בלמ"ד כמ"ש הרא"ם:

תשש כחו כנקבה כו'. הוא מבואר כמ"ש כי הקב"ה יחיד בעליונים ואדם יחיד בתחתונים הוא מושל על כל הברואים למטה וכמ"ש במין האדם ורדו בדגת הים וגו' ועיקר הממשלה במין האדם בזכר כי הנקבה יש לה מושל אחר עליה כמ"ש והוא ימשל בך וגו' וז"ש משה להקב"ה גם כי ראו במצרים כי יש לך ממשלה בעליונים כזכר הזה וכמ"ש ה' איש מלחמה וגו' עכשיו שתכלה אותם יאמרו אוה"ע כי אין זה אלא דוגמת ממשלת הנקבה על הברואים בתחתונים שיש לה עוד מושל אחר עליה שהוא הזכר וע"כ אין לו יכולת נגד ל"א מלכים כי יש מושל עליו בעליונים:

שחזר הקב"ה כו'. דהיינו שהודה לדברי ויכוח זה מבלתי יכולת וגו' שנאמר ויאמר ה' סלחתי כדבריך מיותר לומר שסלחתי להם כדברי ויכוח שלך וכפירש"י בחומש כדברך שאמרת פן יאמרו מבלתי יכולת ה' עכ"ל. ופירש הרא"ם לא כדברך שאתה אומר ועתה יגדל נא כח וגו' הסמוך לו דאל"כ כדבריך ל"ל מאחר שא"ל סלחתי למדנו שהוא כדבריו עכ"ל. ותנא דבי רבי ישמעאל הוסיף לומר מיתורא דכדברך לומר מעלת משה שעתידים אוה"ע לומר כן אשרי כו' נקט אוה"ע משום דבשביל פן יאמרו הגוים מבלתי יכולת וגו' חזר הקב"ה והודה למשה מלכלות ישראל וע"ז גם יאמרו אוה"ע אשרי תלמיד כו' ודו"ק:

החייתני וכו'. פי' רש"י בפני אוה"ע עכ"ל ומוסב אקרא דלעיל כדבריך שיאמרו האוה"ע מבלתי יכולת ה' להתיש כחו כנקבה החייתני לתת כח וגדולה לי כמ"ש ועתה יגדל נא כח ה' וגו' ולפי פשוטו פירש"י בחומש מלשון שבועה וכה"ג בפרשה זו אמור אליהם חי אני נאם ה' ורבים כמוהו בנביאים מל' שבועה אבל הדרש ימאן זה בכאן דא"כ הוה מקרא מסורס כפירש"י ורמב"ן בחומש וע"כ דרשוהו שהוא סמוך לכדברך הנאמר למעלה גם בכולם נאמר חי אני נאם ה' דקאי אשבועה דבתריה וכאן לא כתיב ביה נאם דקאי אדלעיל וק"ל:

לעולם יסדר אדם שבחו כו'. מפורש לעיל בפירקין ופ"ק דמסכת עו"ג (ברכות ז:) ע"ש:

גמרא יכולת ה' יכול ה' כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה הרף. שיש כח בידו למחול כו'. ברש"י שבע"י הגי' למחות:

גמ' בשביל כסף וזהב כו'. נ"ב במצרים ובים:

שם מיד תשש כחו של משה כו'. נ"ב שהיה ענו מאד ולא בא בדעתו לבקש גדולה לעצמו:

שם ראו פרנס שהעמיד עליהם בקש כו'. נ"ב כלומר טוב היה בעיניו הבטחת ואעשה אותך וגו' לפיכך לא בקש עליהם. והרי זה כאילו בקש זאת מידו:

שם עד שהחלהו נ"ב הוא כמשמעו כענין שכתוב (שופטים י) ותקצר נפשו בעמל ישראל שכך יפה כחן של נביאים וחכמים וכן בסמוך החייתני בדברך והרנה כיוצא בו במקרא ובתלמוד:

אִלְמָלֵא שָׁלֹשׁ מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ, נִתְמוֹטְטוּ רַגְלֵיהֶם שֶׁל שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל. נראה לי בודאי כי שלש מקראות אלו לא יצילו לפטרם בלא כלום, אלא יועילו שלא יתקיים מאמר הנבואה נפש החוטאת היא תמות, כדין עובר על גזירת מלך, אלא הקב"ה עושה עמו חסד לקבלו בתשובה, וינהוג בו דין ד' חלוקי כפרה, ולזה אמר שְׁלֹשָׁה הֵמָּה מֵיטִיבֵי צָעַד, הם שלוש מקראות אלו, וְאַרְבָּעָה מֵיטִבֵי לָכֶת, הם ארבעה חלוקי כפרה, והא דאמר נִתְמוֹטְטוּ רַגְלֵיהֶם שהזכיר הדבר על הרגלים, נראה לי בס"ד כי אף על פי שאמר הנביא נֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת, עם כל זה תורה היא שאין זה אלא ביחידים אבל בכללות ישראל אי אפשר לקיים מיתה ממש שהוא כליה בר מינן, דאי אפשר להיות כליה בישראל מפני שהם חלקו יתברך, ורק הכונה שיהיה להם עונש החשוב במקום מיתה, דהיינו 'עניות' כמו שאמרו עני חשוב כמת, אמנם על ידי שלש מקראות אלו גם מעונש זה שהוא עניות לכולם ניצולים ישראל, וידוע מה שכתבו רבותינו ז"ל על פסוק (דברים יא, ו) וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם, זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו, ולזה אמר כאן אִלְמָלֵא שָׁלֹשׁ מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ, נִתְמוֹטְטוּ רַגְלֵיהֶם, דהיינו ממונם.

אֵין אֲרִי נוֹהֵם מִתּוֹךְ קֻפָּה שֶׁל תֶּבֶן, אֶלָּא מִתּוֹךְ קֻפָּה שֶׁל בָּשָׂר. קשא למה הוצרך להביא שלשה משלים בזה? ונראה לי בס"ד שיש שוגג קרוב למזיד, כמו ענין לוט בלילה השניה שכבר ידע בראשונה ששתיה תביאהו לחטא זה, למה שתה בשניה, והב' מזיד גמור, שעושה העון מדעת שלימה מתחלה ועד סוף אך עושה לתיאבון, והג' פשע ומרד, שאין לו הנאה בדבר וחוטא להכעיס, ולכן כנגד המזיד שעושה מדעת לתאבון, הביא משל הארי שדורס ואוכל לתאבון, וכנגד המרד שאין לו הנאה וחוטא, הביא משל הפרה שבועטת ואין לה הנאה מזה, וכנגד שוגג הקרוב למזיד הדומה לענין לוט בלילה השניה, הביא משל הבן שהרחיצו וסכו וכו', והושיבו על פתח זונות דאף על פי שבעת שישב על הפתח עדיין לא עשה העבירה, עם כל זה נתפס הוא בכך, דהיה לו לחשוב בדעתו שסוף יבא לידי עבירה ממש, דהמקום ההוא גורם כך בודאי.

מָשָׁל לְאָדָם אֶחָד, שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן, הִרְחִיצוֹ וְסָכוֹ, וְהֶאֱכִילוֹ וְהִשְׁקָהוּ, וְתָלָה לוֹ כִּיס עַל צַוָּארוֹ, וְהוֹשִׁיבוֹ עַל פֶּתַח שֶׁל זוֹנוֹת, מַה יַּעֲשֶׂה אוֹתוֹ הַבֵּן שֶׁלֹּא יֶחֱטָא? הא דהאריך בפרטי המשל, נראה לי בס"ד שיש זונה אוהבת ניאוף והיא רודפת אחר המנאפים, לא בעבור אתנן אלא אדרבה היא נותנת אתנן להם שישכבו עמה, ויש זונה שהיא מזנה בשביל אתנן, ואם לא יתנו לה אתנן, לא תזנה, ולזה אמר הִרְחִיצוֹ וְסָכוֹ ובזה עשאו בריה נאה, ואז כל אותם הזונות הרודפים אחרי המנאפים יבאו אליו ויפתוהו לזנות עמהם, ועוד הֶאֱכִילוֹ וְהִשְׁקָהוּ ועל ידי כן נעשה בו כח וגבורה לבעול כמה נשים, ועוד תָלָה לוֹ כִּיס זְהוּבִים עַל צַוָּארוֹ, ואז כל אותם הזונות הרודפים המנאפים בשביל אתנן, יקפצו עליו לפתותו כדי לקבל אתנן, מאחר שרואין כיס זהובים על צוארו, ולכן נקיט עַל צַוָּארוֹ, כלומר גלוי לעיני הכל, ובזה יקפצו עליו בעלי אתנן, ועל כן מַה יַּעֲשֶׂה אוֹתוֹ הַבֵּן שֶׁלֹּא יֶחֱטָא?!, וכנגד שלשה אלה היה ביציאת מצרים, הלבישם שמלות נאים וטובים מביזת מצרים, וגם האכילם מן הערב מכל מאכלי עולם ומחזק את הגוף, כמו שכתב רבותינו ז"ל על פסוק (שמות טז, לא) כִּזְרַע גַּד הוּא, והשקם מי בארה של מרים המתוק, וחשוב מכל מימות שבעולם, ונתן להם כסף וזהב זה רכוש מצרים.

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה: לֶךְ רֵד" מַאי "לֶךְ רֵד". פירשו המפרשים ז"ל דקשיא ליה למה אמר לו תרי מילי לֶךְ רֵד, דדי לומר לו לֶךְ לחוד? ועוד קשיא ליה אם רֵד כפשוטו, היה לו לירד תיכף ומיד, ולא יוכל להתעכב אפילו רגע אחד? לכך פירש ר' אלעזר על הגדולה, ועדיין קשא לר' אלעזר למה אמר לו לֶךְ, כיון דכאן לא בא לומר לו אלא ענין ירידתו מן הגדולה? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתבו המפרשים ז"ל על פסוק (בראשית ג, יח) וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ, שהחוטא בעבודה זרה פוגם בדל"ת ד'אֶחָד', שמניח חס וחלילה רי"ש במקומו, ורי"ש (שמות לד, יד) ד'לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר', מניח דל"ת במקומו, ולכן אדם הראשון שהיה פגם שלו בזה נענש בקללה זו וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ, מפני שהניח רי"ש במקום דל"ת ודל"ת במקום רי"ש עד כאן דבריו, ולכן ישראל בחטא העגל גם כן פגמו באותיות ר"ד הנזכר, ולזה אמר לֶךְ רֵד, תלך אצל בעלי פגם ר"ד, ולכך גם אתה רֵד מגדולתך.

כְּלוּם נָתַתִּי לְךָ גְּדֻלָּה אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל. נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים כי תשא, כי משה רבינו ע"ה קודם שחטאו ישראל בעגל היו לו אורות מן הבריאה, אך אחר שחטאו לא היה לו אלא מן היצירה ועשיה, עיין שם, וידוע כי הבריאה היא סוד ה"א ראשונה שבשם הוי"ה ב"ה, וזה שאמר כְּלוּם נָתַתִּי לְךָ גִדוּלָה, אות גימ"ל בחירק וד"ו בדגש, הרי קרינן בה 'גִדוּל ה"א', או יובן על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בחמשה מעלות שזכה להם משה רבינו ע"ה, וזהו גידול ה"א.

כְּאָדָם שֶׁתּוֹפֵס לַחֲבֵרוֹ בְּבִגְדוֹ. נראה לי בס"ד עשו המשל בבגד כי ידוע הדבור יוצא מן האצילות. אך עולם הבריאה מלבשת לעולם האצילות, והיצירה לבריאה, ועשיה ליצירה, לכן בריאה, יצירה, עשיה, נקראים בגד, כי בריאה עולם השני, ויצירה עולם השלישי, ועשיה עולם הד', וכולם הם לבושים לאצילות, וידוע ישראל נשמתם מן הבריאה, ויש מיצירה ויש מעשיה, ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב מה שאמר יעקב אבינו ע"ה (בראשית כח, כ) וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, מעולם האצילות וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ מן בריאה, יצירה, עשיה, ומשה רבינו ע"ה רצה ללמד זכות מאחר שזכו ישראל לנר"ן מן בריאה, יצירה, עשיה, שהם נקראים בֶגֶד, אי אפשר שיהיה להם כליה חס וחלילה, דהתפילות מכנה אותם בתיקונים (דף סה) בשם מלבושין, כי בהם יתהוה אורות בסוד לבושין לתפארת ומלכות, ולכן בכח התפילות שלו שעלו למעלה, תפס משה רבינו ע"ה באור הלבושין שנעשו מהם להתחזק בהצלת ישראל.
או יובן הוא יתברך האציל עשר ספירות ואורו מתפשט בתוכם, לאנהגא עלמא בכל מדה ומדה כפום עובדהון דבני נשא, ולפי זה הספירות הם כמו לבושין לאורו יתברך המתפשט בתוכם, והוא כאלו אחזו בבגדו, דהיינו אחז באור ספירותיו לבלתי עשה פעולה עד שימחול לישראל.
או יובן על פי מה שכתוב בפתיחת אליהו זכור לטוב, לבושין תקינת לון דמנייהו פרחין נשמתין לבני נשא, ומשה רבינו ע"ה תפש באותו המקום כדי שלא יאבדו נשמות ישראל, ולזה אמר כאדם התופס בבגדו של חבירו:

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּמַה כִּסֵּא שֶׁל שָׁלֹשׁ רַגְלַיִם אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד לְפָנֶיךָ בִּשְׁעַת כַּעַסְךָ, כִּסֵּא שֶׁל רֶגֶל אֶחָד עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. מקשים והלא משה רבינו ע"ה גם כן מזרעם, ואם כן יש בזרעו כסא של ד' רגלים? ונראה לי דאמרו רבותינו ז"ל אף על פי כי זְכוּת אָבוֹת תמה, בְּרִית אָבוֹת לא תמה, וכאן קאי על בְּרִית אָבוֹת, ואם היה עושה כליה חס וחלילה, אז הופר ברית שהיה קודם, ורק יעשה עתה ברית חדשה עם משה רבינו ע"ה בלבד.
אי נמי כסא של שלש רגלים קאי על שלשה מדרגות, שיש בישראל שלשה מדרגות, כֹּהֲנִים אחוזים בחסד, שהוא סוד אברהם לְוִיִים בגבורה שהוא סוד יצחק, יִשְׂרְאֵלִים בתפארת שהוא סוד יעקב, אך משה רבינו ע"ה וזרעו כולם הם לווים שהם רגל אחת.

"וַיְחַל מֹשֶׁה", אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מְלַמֵּד שֶׁהִתְפַּלֵּל מֹשֶׁה עַד שֶׁהָחֳלָה. נראה לי בס"ד הכונה שקבל עליו לגלגל ניצוצותיו בכל דור, לסבול יסורין בעבור ישראל, וכמו שנאמר (בישעיה נג, ד) אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וכו', וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ וכו', וַהֳ' חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי וכו', ומאן דאמר עד שהחלהו להקב"ה, רצונו לומר מיתק מדת הדין העומדת לפניו, ומאן דאמר עד שהתיר לו נדרו, אין הדבר כפשוטו, אלא הכונה ביקש ממנו סליחה באופן שיהיה העון שלהם נעקר מעיקרו, כדרך ההתרה שעוקרת הנדר מעיקרו, ומאן דאמר עד שהוחל עליהם מדת הרחמים, יובן על פי מה שכתבתי בס"ד בפסוק (דברים ד' ד') וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּהֳ' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם, דשם הוי"ה במילוי יודי"ן ע"ב [72] [יו"ד ה"י וי"ו ה"י], ויִשְׂרָאֵל תקמ"א [541], הרי תרי"ג [613], ובזה נשמרים כל רמ"ח [248] אברים ושס"ה [365] גידים שלהם, וזהו חַיִּים כֻּלְּכֶם דייקא, ובעגל נסתלק השם במילואו מעליהם ועתה השיבו עליהם, וידוע כי מלוי זה של ע"ב הוא רחמים ביותר משאר מילואים, לכן הוא מספר חסד [72].

מַאי 'אֲחִילוּ'? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵשׁ שֶׁל עֲצָמוֹת. מַאי אֵשׁ שֶׁל עֲצָמוֹת? אֶשְׁתָּא דְּגַרְמֵי. קשא מה חידש אביי לשואל, אטו לא הוה ידע השואל כי עצמות הם גרמי בלשון תרגום? ונראה לי בס"ד כי השואל לא ידע מה ענין אש זה, אם הוא מן השמים או מן הארץ, (או אם הכונה חום אש של עצמות שרופים), ואמר לו אביי אין זה אש ממש, אלא הוא אשתי דגרמי כלומר קדחת של עצמות (דהיינו קדחת דבוקה בעצמות האדם כי יש קדחת שהיא בבשר) כי בזמנם קורין את הקדחת בשם אשתא, כנזכר בשבת פרק במה אשה לאשתא בת יומא, לאשתא תלתא, לאשתא צמרתא עיין שם, ונראה לי בס"ד דאחזתו קדחת אותה שעה כדי שבצער הזה שהגיע לו ניצולו ישראל מכליה, על דרך שאמרו רבותינו ז"ל שבאותו דם שיצא מן הנביא כאשר הכהו האיש, ניצולו כל ישראל מן הרג במלחמת ארם שלא נהרג אלא אחאב.

תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ כַּנְּקֵבָה, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַצִּילָן. נראה לי בס"ד שם 'אלהים' פועל בטבע, ושם 'הוי"ה' למעלה מן הטבע, ואומות העולם לא היו משיגים ויודעים באותו זמן אלא רק בשם אלהים, אבל שם הוי"ה לא נודע להם, ורק נודע ביציאת מצרים, שהיה משה רבינו ע"ה אומר כל דבריו לפרעה בשם הוי"ה, (שמות ה' א') כֹּה אָמַר הֳ', ובו עשה כל הנסים שהם למעלה מן הטבע, וידוע שאותיות שם 'אלהים' נחשבים נוקבה, ושם 'הוי"ה' זכר, ולזה אמר עתה יאמרו תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ כַּנְּקֵבָה, שאינו פועל עוד בשם הוי"ה שהוא זכר, אלא רק בשם אלהים שהוא נקבה, ואינו פועל אלא רק בטבע, ולא למעלה מן הטבע, וכיון שהולכים במדבר שצריך להם דברים למעלה מן הטבע, לכך הרגם כי לא יכול לזה חס וחלילה.
או יובן אומרו תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ כַּנְּקֵבָה, כלומר כמו הנקבה שעל ידי רבוי עבורים ולידות יותש כוחה, כן הוא חס וחלילה על ידי רבוי מעשה נסים תש כוחו חלילה.

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא [לְמֹשֶׁה] 'בֵּן עֲמְרָם'. כן היא הגרסא בעין יעקב, ויש להקשות למה לא קראו בשמו אלא קראו בן עמרם? ונראה לי בס"ד קראו כן דרך חיבה, כי כשעלה למרום קראוהו המלאכים ילוד אשה, והוא דרך גנאי קצת, ועתה אמר לו מן הראוי אקרא אותך ילוד אשה כאשר קראוך המלאכים דרך גנאי על אשר אמרת יאמרו תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ כַּנְּקֵבָה ולא דברת דרך כבוד, אך הועיל ולבך שלם, שאמרת כן להשתיק מדת הדין מעל ישראל, לא אזלזל בך לקראך ילוד אשה, אלא אקראך בן עמרם דרך כבוד וחיבה.

מִנַּיִן שֶׁחָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהוֹדָה לוֹ [לְמֹשֶׁה]? נראה בודאי לא שהשכיל משה רבינו ע"ה יותר בדבר הזה חס וחלילה, כי דבר זה הוא ידוע לפניו יתברך קודם שעלה בדעתו של משה רבינו ע"ה, אך השם יתברך רוצה לזכותו שהוא ישיב תשובה זו המועלת להצלת ישראל, כדי שיקרא הדבר על שמו להרבות שכרו, כי כן דרכו יתברך להרבות שכר הצדיקים ולזכותם, כמו שאמרו רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל וכו', ולכן כשאמר תחלה עכשיו יאמרו אומות העולם וכו', אמר לו וַהֲלֹא רָאוּ כְּבָר נִסִּים וכו', כדי שעתה ישכיל לברר דבריו, ועשה לו על דרך שאמר הכתוב (משלי לא, ח) פְּתַח פִּיךָ לְאִלֵּם וכו', שאז עתה השכיל באמת להשיב תשובה גמורה וברורה, עַכְשָׁיו יֹאמְרוּ לִפְנֵי מֶלֶךְ אֶחָד יָכוֹל לַעֲמֹד וכו', ואחר שבירר תשובתו כראוי, אז גילה השם יתברך הסכמתו על דבריו, ואמר לו כִּדְבָרֶךָ עֲתִידִין הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁיֹּאמְרוּ, כי הוא יודע הנסתרות ובזה נתרבה שכר משה רבינו ע"ה, כי נקראת כל הסניגוריא הזאת על שמו.

"וְאוּלָם חַי אָנִי", אָמַר רָבָא, אָמַר רַב יִצְחָק: מְלַמֵּד שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: מֹשֶׁה, הֶחֱיִתַּנִי בִּדְבָרֶיךָ. הלשון תמוה, ונראה לי בס"ד כי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה טען בסנגוריא שלו אלמלא בשמים ובארץ נשבעת להם, הייתי אומר מה שמים וארץ בטלים אף שבועתך בטלה, עכשיו שבשמך הגדול נשבעת להם, מה שמך הגדול חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, כך שבועתך קיימת לעולם! ולפי זה אם היה הקב"ה מבטל שבועתו חס וחלילה, היו אומרים שאין שמו חי וקיים לעולם חס וחלילה, אבל עתה שטען מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה כן, וביטל הקב"ה הגזרה וקיים שבועתו מחמת דבריו של מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה, אז נתברר ששמו יתברך חי וקיים ולא יבואו בני אדם לומר להפך חס וחלילה, ולזה אמר הֶחֱיִתַּנִי בִּדְבָרֶיךָ, כי עתה על ידי דבריך וטענותיך הכל ידעו ויודו שאני חי וקיים, כי בזה נתאמת שאני חי ושמי חי.
ועוד נראה לי בס"ד הכונה על דרך עם העני כאלו עשה חסד עם הקב"ה כביכול, מפני שישראל יש להם נשמה קדושה שהיא חלק אלוק ממעל, ולכן כתיב בהו (דברים ד' ד') וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּהֳ' אֱלֹהֵיכֶם, (שם י"ד א') בָּנִים אַתֶּם לַהֳ' אֱלֹהֵיכֶם, ולכן כאן שהחייה משה רבינו ע"ה את ישראל בסנגוריא שלו, אמר לו הקב"ה חייך דבר גדול עשית, ומעלה אני עליך כְּאִלּוּ הֶחֱיִתַּנִי בִּדְבָרֶיךָ, שזה החסד שעשית עם ישראל שהחיית אותם כאלו עשיתי עמי כביכול, ונראה לי דאמר לו כן כדי לעורר המלאכים ונשמות הצדיקים אשר למעלה שיהיו תמיד מליצי טוב על ישראל, דהא קא חזו עתה דכל כך ניחא ליה לקב"ה בזכות ישראל, עד שאמר למשה רבינו ע"ה כדברים האלה.

לְעוֹלָם יְסַדֵּר אָדָם שְׁבָחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל. נראה לי בס"ד הטעם כדי להציל תפילתו מן המקטרגים שהם מתקנאים אם יראו מתפלל על טובת עצמו והנאתו, אך כשרואין שהוא מדבר שבחו יתברך, לא יחשבו שזה רוצה להתפלל על צרכי עצמו, ולכן לא ישימו לבם על דבריו, וממילא כשאומר אחר הזכרת השבח תפילתו על צרכי עצמו, נמלטה תפילתו מן קטרוג שלהם, והנה בודאי משה רבינו ע"ה לא היה צריך להכרחה זו, כי אין לו פחד משום מקטרג ומשטין, אך עם כל זה היה נוהג בתפילתו כפי מה שראוי לכל אדם לעשות, וגם זה מרוב ענוה שלו, ולזה אמר לְעוֹלָם יְסַדֵּר וכו', למדנו בתיבת 'לְעוֹלָם', כלומר אפילו אם הוא צדיק גמור, שאין לו פחד משום מקטרג, מְנָא לָן? מִמֹּשֶׁה רבינו ע"ה שלא היה לו פחד, ועם כל זה סידר שבחיו יתברך תחלה.
אי נמי נראה לי בס"ד הטעם, כי אדם המתפלל על צרכיו לפני הקב"ה, נראה זה עזות מצח, כי האדם חוטא לה' ואיך יבקש ממנו טובה, אך אנחנו יודעים כי הוא יתברך אין מדתו כמדת מלך בשר ודם, והוא עושה טוב גם למכעיסיו, לכך אנחנו שואלין ממנו על צרכינו, ולכן יסדר שבחו יתברך להורות שאין מדתו כמדת מלך בשר ודם, ואחר כך ישאל צרכיו בתפילתו.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד הטעם בהקדים מה שאמרו במדרש (תהילים יט, יד) נִקֵּיתִי מִפֶּשַׁע רָב, אָמַר דָּוִד לפני הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתְּ אֱלוֹהַּ רַב וַאֲנָא חוֹבַי רַבְרְבָן, יָאֶה לְאֵל רַב דְּשָׁבֵיק לְחוֹבִין רַבְרְבִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהילים כה, יא) לְמַעַן שִׁמְךָ הֳ' וְסָלַחְתָּ לַעֲו‍ֹנִי כִּי רַב הוּא [פֵּרוּשׁ, זֶה רַאְיָה שֶׁהָרַב יִתְבָּרֵךְ אֱלוֹהַּ רַב , וְגַם הֶעָווֹן רַב]. ויש להקשות אדרבה נראה להפך, כיון דהוא אֱלוֹהַּ רַב, אז כל החוטא לו צריך שיהיה עונשו גדול ואין לו תקנה? אך פרשתי הענין על פי משל לאחד ששאל כלי מראה שעות חשוב מחבירו, ותיכף כאשר לקחו בידו הפילו לארץ ונתקלקל שאינו הולך כלל, הנה אם בעל הכלי הנזכר הוא אינו אומן שיודע לתקן הכלי, וגם אין אומן בעיר לתקנו, הא ודאי חשיב זה הפסד גמור דלא הדר, אך אם זה בעל הכלי הוא אומן גדול שיכול לתקן תיכף, אף על פי שהכלי נתקלקל בנפילה קלקול גדול, אין זה חשיב קלקול, ואין זה הפסד גמור, מאחר דביד בעליו לתקנו תיכף והוה זה פסידא דהדר, וכן הענין בין האדם לבין קונו יתברך, אע"פ שהאדם בחטאיו מקלקל בעולמות למעלה, עם כל זה אין זה חשוב קלקול והפסד לגביה דידיה יתברך, שבידו לתקן תיכף ברגע, ורק הוא מצפה למעשה ידיו של אדם שהוא יתעורר לתקן ואז הוא יתברך יגמור, וכמו שנאמר (איוב יד, טו) לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף, וכיון שבידו יתברך לתקן ברגע, חשיב כאלו הדבר מתוקן, ועל כן לא יעניש את האדם במיתה על עונו, אלא מאריך לו עד שישוב ויקבלהו בתשובה ויסלח לו, ועל זה אמר דוד המלך ע"ה אַתְּ אֱלוֹהַּ רַב, שתוכל לרפאת כל חלאי הנפש ברגע, ותתקן כל קלקול ופגם שעשה האדם בעולמו ברגע, ולכן קלקול האדם בעונותיו למעלה אין זה חשיב קלקול והפסד, מאחר כי הוא פסידא דהדר ברגע, ולכן יָאֶה לְאֵל רַב דְּשָׁבֵיק לְחוֹבִין רַבְרְבִין, דחשיבי כל הקלקולים לפניו כאלו הם מתוקנים משעת החטא, ולכן המתפלל יסדר שבחיו יתברך תחלה, יען כי איך יתפלל לפניו יתברך והנה הוא איש חוטא שעשה קלקול והפסד בעולמותיו יתברך, היתכן אחד יחריב ארמון המלך ויבקש טובה לעצמו מאת המלך?! לכך יְסַדֵּר שְׁבָחוֹ יתברך כדי שתהיה ביאתו בתפילתו בטענה זו שטען דוד המלך ע"ה יָאֶה לְאֵל רַב דְּשָׁבֵיק לְחוֹבִין רַבְרְבִין.

אִלְמָלֵא שָׁלֹשׁ מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ, נִתְמוֹטְטוּ רַגְלֵיהֶם שֶׁל שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל. צריך להבין, מאי משמעות 'רגלים' דנקיט הכא, ולמה תלה הדבר הזה ברגלים? ונ"ל בס"ד, כי ידוע שישראל מתקבלת תשובתם וניצולים מן הקטרוג בשתים.
חדא, על ידי השפלות והענוה, שיהיה כל אחד ואחד מך בעיני עצמו, דאז נחשב כאילו הקריב הקרבנות כולם ואף על פי שאין בית המקדש קיים, ובזה תתקבל תשובתם, ולא יהיה עליה קטרוג מצד חסרון הקרבנות, באומרו: תְּשׁוּבָה בְּלֹא קָרְבָּן לָא מְהַנְיָא.
והב', הוא השבת, כמ"ש רז"ל (שבת קיח:) ע"פ שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ (ישעיהו נו, ב) אַל תִּקְרֵי מְחַלְּלוֹ אֶלָּא מָחוּל לוֹ, דכיון שהם שומרים שבת לא יוכלו המקטרגים לקטרג על תשובתם, וכמ"ש רז"ל (ב"ר כב, יג): אמר לו אדם הראשון לקין, מה נעשה בדינך? אמר לו: עשיתי תשובה ונתפשרתי! א"ל: כל כך גדול כחה של תשובה?! פתח ואמר מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת (תהלים צב, א). וכבר המפרשים ז"ל, כתבו כמה טעמים לדבר זה שתהיה שמירת שבת מועלת לקבלת תשובה.
הרי איכא תרתי לקבלת ישראל בתשובה ויהיו ניצולים מן המקטרגים, חדא, מצות שבת, והב' ענוה ושפלות, שיהיה כל אחד ואחד מך בעיני עצמו. וב' דברים אלו רמוזים בסוף אותיות יִשְׂרָאֵל, כי ידוע דארז"ל: שם ישראל הוא אותיות לִי רֹאשׁ, וסוף לִי הוא אותיות מָךְ, וסוף רֹאשׁ הוא אותיות שַׁבָּת, וכל סוף הוא נקרא רֶגֶל להקודם אליו.
ואמר כאן, אף על פי דאיכא ב' דברים הרמוזים בסוף שם 'יִשְׂרָאֵל' שהם עוזרים ומסייעים את ישראל כנגד המקטרגים, עם כל זה אם לא היו שלשה מקראות אלו המורים שיש לישראל תקנה בתשובה, ולא ינהג בהם מאמר 'הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת' (יחזקאל יח, ד), כדינו של בשר ודם עם מלך בשר ודם, הָיוּ מִתְמוֹטְטִין רַגְלֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל ר"ל: ב' דברים אלו שהם 'מָךְ וְשַׁבָּת' הרמוזים בסוף שם 'יִשְׂרָאֵל'.

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, [מֹשֶׁה] לֶךְ רֵד מִגְּדֻלָּתְךָ. קשה, דהאי רֵד אינה ירידה של הליכה, אלא ירידה מן הגדולה, אם כן למה אמר לו לֶךְ רֵד, הול"ל: רֵד דוקא?
ונ"ל בס"ד, שרצה הקב"ה שיתפלל משה רבינו עליו השלום אותה שעה בעד ישראל, וימליץ טוב עליהם ויחזיר עטרה ליושנה.
וידוע, כי משה רבינו עליו השלום היה כוחו בפיו שיתפתלל ולא תשוב תפילתו ריקם, מפני שהיה בחינת גבורות של אותיות 'מי' דשם אלקים, שהם סוד הבל דפומא וחוטמא, ולכך היה לו כח גדול בדיבור שלו הן בתפילתו הן בהמלצת יושר שעושה על ישראל, ואם היה אומר לו רֵד מִגְּדֻלָּתְךָ, היה ירא להתפלל בעד ישראל ולהמליץ טוב עליהם, כי גדולתו היא זאת שיש לו כח בפה כאמור, ועתה נטל גדולתו וכחו ממנו, וכמה יוכל לרצות, ובאמת הקב"ה רוצה שיתפלל וימליץ טוב ויקבל דבריו להציל את ישראל, לכך אמר לו 'לֶךְ' רֵד מִגְּדֻלָּתְךָ, עתה בעודך למעלה אצלי עודך בגדולתך וכוחך שהיה לך, אך רק אחר שתלך מכאן אז רֵד מִגְּדֻלָּתְךָ. ובזה הבין כי עתה בעודו למעלה קודם שהלך מן המקום ההוא עודנו בתוקפו וגבורתו ולכך אז התחיל להתפלל ולדבר טענות של זכות בעד ישראל.
ולכן אמר בתחילה תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ שֶׁל מֹשֶׁה וְלֹא הָיָה בּוֹ כֹּחַ לְדַבֵּר, פירוש: תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ – הם הגבורות של אותיות 'מי' וְלֹא הָיָה בּוֹ כֹּחַ לְדַבֵּר, כי כח הדיבור שלו בא לו מן גבורות אלו שהם סוד הבל, אך כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ: הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם (דברים ט, יד) אמר משה דבר זה תלוי בי. ונ"ל בס"ד, הכונה דריש תיבת 'מִמֶּנִּי' – 'מן מי' שאמר לו הֶרֶף מן אותיות 'מי' דשם אלהים שהם סוד הבל שלא תתחזק בהם, אז ידע משה רבינו עליו השלום כי עדיין לא נסתלק כוחו זה ממנו, דאם נסתלק למה אמר לו 'הֶרֶף מן מי'? לכן אָמַר מֹשֶׁה: דָּבָר זֶה תָּלוּי בִּי, כלומר: כח זה של 'מי' עודנו תלוי 'בִּי' ולא פירש ממני, ואז מִיָּד נִתְחַזֵּק בִּתְפִלָּה וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים, כיון דידע דעדיין יש אצלו כח זה. ולא זז משם עד שאמר לו: סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ, ואז ממילא גם גזרת רֵד מִגְּדֻלָּתְךָ נתבטלה, מאחר דסלח לישראל, אם כן נעקר הגדר מעיקרו, וכאילו לא חטאו, ואז נשאר בגדולתו.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עַכְשָׁיו יֹאמְרוּ הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים: תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ כַּנְּקֵבָה. יש להקשות, למה נקיט כִּנְקֵבָה, לימא תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ? ועוד יש להקשות למה קראו בֶּן עַמְרָם? ועוד למה הביא הוכחה מן נסים של הים ולא אמר לו נסים שהיו במצרים גם כן שכולם פלאות הם?
ונ"ל בס"ד, כונת משה רבינו עליו השלום לומר, דאומות העולם אף על פי שידעו נסים ונפלאות שעשית במצרים, יאמרו שברוב הנסים נעשה חולשה ח"ו, כאשה זו דאף על גב דיולדת כמה עבורין לשלום, עם כל זה כיון שהתחיל ליהנות נסים ראשונים תש כוחו ח"ו כנקבה זו שמתעברת ויולדת וחוזרת ומתעברת, דאף על גב דכל לידות שלה הם לשלום עם כל זה תש כוחה עיבור אחר עיבור מחמת רבוי העבורים שמתעברת בזה אחרי זה, ולכן אמר: כַּנְּקֵבָה. והשיב לו הקב"ה: בֶּן עַמְרָם, וַהֲלֹא כְּבַר רָאוּ נִסִּים שֶׁעָשִׂיתִי עַל הַיָּם, ובהם ראו דאלו הנסים האחרונים חזקים עשר ידות על נסים הראשונים שהיו במצרים, שכל מכה ומכה שהיה במצרים היתה של חמש מכות, ולפי דבריהם היה צריך שיתמעט הכח באחרונים. והשיב משה רבינו עליו השלום אין הכי נמי, לדברים אלו שאומרים תָּשׁ כֹּחוֹ כַּנְּקֵבָה, שתש כחה ברבוי העיבורים יש סתירה מן נסים שעשית על הים, אך הם יאמרו עוד טענה אחרת ודבר אחר שאין לו סתירה מנסים שעל הים, והוא כי יֹאמְרוּ: לִפְנֵי מֶלֶךְ אֶחָד הָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד, וְלֹא כְּנֶגֶד שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים.
ובזה מובן מה שקראו עתה בֶּן עַמְרָם, כי ידוע בן גבור ותקיף בגבורתו קורין אותו על שם אביו הזכר, אבל החלש קורין אותו על שם אמו שהיא נקבה וחלושה. וידוע משה רבינו עליו השלום נשאר בכוחו וגבורתו עד יום פטירתו, לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה (דברים לד, ז), ולכן מאחר שלא נראה בו סימני חלישות ראוי היה לקראו בֶּן עַמְרָם על שם אביו הזכר, כי כל זכר גבור וכל נקבה חלושה, ולזה קראו עתה בֶּן עַמְרָם לרמוז כי איך יאמרו כי אני ח"ו זקנתי ותש כוחי חלילה, והלא אתה עתה בן שמונים ועודך גבור שראוי לקראך בֶּן עַמְרָם בעבור תוקף הגבורה שלך, ואם אתה שלוחי ועבדי כך, איך יאמרו כדברים האלה עלי שתש כוחי כנקבה ח"ו.

מִנַּיִן שֶׁחָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהוֹדָה לוֹ. אין הכונה שהשכיל משה רבינו עליו השלום יותר, שידע שיאמרו טענה זו דל"א מלכים, ולא ידע ח"ו השי"ת, דודאי החושב כן הרי זה כופר בעיקר!
אך זה דרכו יתברך לחבב הצדיקים בדרך זה, על דרך מ"ש בגמרא (כאן דף לג), הַהוּא דְּנַחֵית קַמֵּיהּ דְּרַבָּה וַאֲמַר: אַתָּה חַסְתָּ עַל קַן צִפּוֹר, אַתָּה חוּס וְרַחֵם עָלֵינוּ, אֲמַר רַבָּה כַּמָּה יָדַע הַאי צֻרְבָּא מֵרַבָּנַן לְרַצּוֹיֵי לְמָרֵיהּ!, אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי וְהָא "מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ" תְּנַן! ואמרו בגמרא דְּרַבָּה לְחִדּוּדֵי לְאַבַּיֵי הוּא דְּבָעֵי דאמר דברים שאינם כדי לידע אם אביי חכם הוא להרגיש בהם.
וכן כאן, בתחלה השיב השי"ת וַהֲלֹא כַּמָּה נִסִּים עָשִׂיתִי לָהֶם עַל הַיָּם, אף על פי שידע שיש טענה אחרת של ל"א מלכים שיאמרו האומות העולם, ולזאת אין סתירה מן הים, כדי לזכות את משה רבינו עליו השלום שהוא ישיב תשובה נצחת.

בגמרא ואמר ר"א משה הטיח דברים כו' שנאמר ויתפלל משה וכתב מהרש"א ז"ל שפסוק זה לא נמצא במקרא בזה הלשון אלא במתאוננים אבל אינו יודע מה הטחת דברים היה שם לכך כתב שנראה לו להגיה ואתפלל אל ה' שכתוב בפרשת עקב כו' ע"ש בלשון מהרש"א בח"א. אמנם לע"ד נראה דשפיר גרסינן ויתפלל משה אל ה' שכתוב במתאוננים דכיון דתפלה זו משונה מכל התפלות שבתורה גבי משה שמפורש בכתובים מה התפלל משא"כ הכא שלא נזכר בכתוב מה שהתפלל ע"כ אנו דורשין אל תקרי אל ה' אלא על ה' דלפ"ז התפלה היתה באותו ענין עצמו ע"י שהטיח דבריו כמתרעם על ה' לומר שהוא גרם להם והיינו ממש כדרבי ינאי בסמוך דדרש מקרא דכתיב ודי זהב דאע"ג דפסוק זה לא נזכר אלא בתוכחת משה לישראל ולא בדברי משה להקב"ה אפ"ה דבר הלמד מענינו הוא דכיון שבאמת ריבוי כסף וזהב גרם להם לעשות העגל מסתמא כך אמר משה לפני הקב"ה בתפלתו על מעשה העגל שהוא גרם להם ואין להעניש בזה כ"כ לישראל כדמייתי הש"ס כל הנך מימרי דבסמוך מענין זה מלי כריסי זני בישא ורם לבבך ושכחת וישמן ישורון ויבעט כמרעיתם וישבעו. נמצא שענין הטחת דברים כזו שייך יותר ויותר בענין המתאוננים המתאוים תאוה והתאוננו על התלבטותם בדרך שאמר משה להקב"ה שהוא גרם להם בתת להם בשר לאכול ושליו והטעימה במן כל מיני מטעמים שעי"כ נתאוו יותר ויותר עד שאמרו בלתי אל המן עינינו כפרש"י שם. נמצא שמזה הענין עצמו דכתיב על ה' אנו למידין שזאת היתה תפלת משה בעצמו כלומר אתה גרמת להם להתלונן ושקעה האש ע"י שחמת המלך מלכו של עולם שככה כדאמרינן בסמוך שחזר הקב"ה והודה לו כן נ"ל. ובזה יובן היטב המדרש ותשקע האש ושקעה במקומה והיינו שנשתקע' האש ומדת הדין וחזרה למקומה דקאי על הקב"ה שהוא מקומו של עולם כיון שהוא גרם להם:

שם ויאמר ה' אל משה לך רד אמר ר"א כו' רד מגדולתך. וכתב מהרש"א ז"ל בח"א דמלשון כפול דרש ר"א הכי ולענ"ד בלא"ה הך מלתא דלך רד יתירא הוא דכיון שכבר מסר הקב"ה הלוחות למשה באותה שעה שהיתה לסוף מ' יום ומ' לילה בתחלת שש כמו שאמר משה לישראל בשעת עלייתו אלא שטעו ישראל לומר שיום העליה מן המנין וא"כ כבר הגיע זמנו לירד ולמה הוצרך הקב"ה לומר לו לך רד אע"כ דרד מגדולתך קאמר כן נ"ל:

שם ואעשה אותך לגוי גדול אמר ר"א כו' ומה כסא של ג' רגלים אינו יכול לעמוד כסא של רגל אחד עאכ"ו. וכתב מהרש"א ז"ל בח"א דרגל א' לאו דוקא דאדרבה לגבי זרעו של משה הו"ל כסא של ד' רגלים דהא זכות ג' אבות שייך נמי לגבייהו כו' עיין שם בח"א. ולענ"ד אפשר לפרש דלכך אמר משה ולא עוד אלא שיש לי בושת פנים מאבותי שלא יאמרו כו' דמה"ט גופא כ"ש שלא יועיל לו ולזרעו זכות אבות כו' דאדרבה האבות יתרעמו עליו בכך כן נ"ל וק"ל:

שם אשר אמרתי אשר אמרת מיבעי ליה. פירוש דא"א שכל זה מדברי הקב"ה לאבות הוא שהרי לא מצינו שאמר הקב"ה לאבות הבטחת אתן לזרעכם קודם שהבטיח להם להרבות את זרעם ואדרבה מצינו להיפך דתחילת דברי הקב"ה לאברהם בדיבור הראשון אמר לו ואעשך לגוי גדול ואחר כך בדיבור השני כתיב וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת א"כ לפ"ז הבטחת רבוי הבנים קדמה להבטחת נתינת הארץ לזרעם כן נ"ל ועיין בח"א:

שם דרש רבי שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה כו' מנא לן ממשה כו'. נראה דעיקר מלתא דר' שמלאי היינו לענין שלא ישאל אדם צרכיו בג' הראשונות ויליף לה שפיר ממשה דמה שאמר את גדלך היינו מעין ברכת מגן אברהם שהיא נגד מדת הגדולה שהיא מדת אברהם ומה שאמר ואת ידך החזקה היא נגד ברכת אתה גבור שהיא מדת הגבורה דמש"ה מזכירין בה ג"ג והיא נגד מדת פחד יצחק ומה שאמר אשר מי אל בשמים ובארץ היא מעין ברכת האל הקדוש שהיא נגד מדת יעקב וא"כ ג' דברים הללו שהזכיר משה הן מעין ג' ברכות הראשונות של י"ח ואח"כ אמר אעברה נא שהיא שאלת צרכיו כן נ"ל ומתוך מה שכתבתי נתיישב לשון מדרש רבה פ' ואתחנן דאיתא שם ואתחנן אל ה' הלכה כמה תפלות מתפלל אדם בכל יום כך שנו חכמים ג' תפלות מתפלל כו' וזה נוטה למה שכתבתי דתפלת משה בפ' ואתחנן היה כענין י"ח ברכות. ויתיישב יותר לפי מה דאיתא במדרש פליאה שהתפלל משה תקט"ו תפלות כמנין ואתחנן והוא פלאי מה בעי ללמדינו בזה ונראה לי דודאי לאו מחושבנא דואתחנן יליף לה אלא דקושטא דמילתא הכי הוא שהתפלל משה תקט"ו תפלות בחשבון מכוון ודרשא דואתחנן אסמכתא בעלמא היא והיינו לפי מאי דאיתא במדרש ובפרש"י בחומש בפ' ואתחנן אל ה' בעת ההיא פירש"י לאחר שכבש ארץ סיחון ועוג אמר דמיתי שמא הותר הנדר נמצינו למידין דמקמי הכי לא היה פתחון פה למשה להתפלל שיכנס לא"י כיון שהיה ע"י שבועה של הקב"ה באומרו לכן לא תביאו ולכן לשון שבועה היא עד שמצא מקום לומר שמא הותר הנדר והיינו ע"י כבישת ארץ סיחון ועוג ומצינו ג"כ בפסוק פ' דברים שאמר הקב"ה למשה ראה נתתי בידך את סיחון מלך חשבון האמורי ואת ארצו החל רש וגו' היום הזה אחל תת וגו' ויש במדרש ובפרש"י בחומש שכפה שר של אמוריים של מעלה תחת רגליו של משה כו' נמצא דלפ"ז מאותו יום ואילך היה פ"פ למשה להתפלל ולומר שמא הותר הנדר ודיבור זה בכל פ' זו היה בט"ו באב כדאיתא בפ' י"נ דף קכ"א דהיינו ביום שכלו בו מתי מדבר דכתיב ויהי כאשר תמו ע"ש בפרש"י ותוס' באריכות וא"כ צא וחשוב מן ט"ו באב עד ז' באדר יום שמת בו משה כשתחשוב החדשים על הסדר א' מלא וא' חסר עולה מאתיים יום דהיינו ד' מלאים וג' חסרים ועוד ז' ימים ואם היה מתפלל משה בכל אותן ימים ג' תפלות בכל יום היה ת"ר תפלות רק שידוע שבשבת אין היחיד שואל צרכיו וא"כ כשתסיר כ"ח שבתות שהיו באותן ימים של ר' יום נשאר קע"ב ימים ג' תפלות בכל יום הרי תקי"ו אמנם שתפלת ט"ו בעצמו כיון שלא היה הדיבור מתייחד עם משה אלא ביום ולא בלילה א"כ באותו יום ט"ו לא היה מתפלל כ"א ב' תפלות הרי לך חשבון מכון שתקט"ו תפלות התפלל משה מאותו יום ט"ו באב עד יום מותו שהוא ז' באדר שמת בו בשעת מנחה כדאיתא במדרש כן נ"ל נכון. ובדרוש העליתי עוד שזה פירוש הפסוק רב לך אל תוסף דבר אלי עוד שאילו התפלל משה עוד תפלה א' שהם תקי"ו ועולה ו' פעמים כמנין אלקים היה ממתיק בזה ו' בתי דינין האמורין בפ' במה בהמה והיה נענה בתפלתו לכך אמר לו אל תוסף דבר ועיין עוד בסמוך:

משה הטיח דברים וכו' שנאמר ויתפלל וגו' אל תקרי וגו'. עיין מהרש"א בח"א ובשאר מפרשים שכלם נתקשו מה הטחת דברים מצינו למשה במתאוננים ומה הכריחו לר"א לומר אל תקרי וכו'. ונלע"ד דבהאי קרא לא נזכר כלל מה היתה התפלה ועיין בפ"י מיש בזה. ולי נראה דקאי על מה שלמעלה ממנו דכתיב ויצעק העם אל משה שהם כאשר בערה בהם האש צעקו אל משה שיעזרם ואותן הדברים שהמה צעקו אל משה הטיח משה הדברים כלפי מעלה כלומר אין צרכיהם תלוי בי רק עליך שאתה אביהם והרי זו כמו בפרשה שאחרי' שם שאמר משה האנכי הריתי לעם הזה וגו' כי תאמר אלי שאהו בחיקך כן כאן השליך דברי בקשתם על ה'. ולכן פירש רש"י כאן הטיח לשון זריקה. ולעיל גבי חנה ואלי' שהטיחו דברים וכו' לא פירש כלום כי שם אפשר לפרש שדברו קשות. אבל כאן לא דבר משה מאומה רק דבריהם של ישראל וצרכיהם השליך מעליו המשא וזרקו כלפי מעלה וכן גבי לוי שהטיח דברים כלפי מעלה פירש"י במס' סוכה דף נ"ג ע"א יטיח יזרוק וכו' לפי שגם לוי אמר עלית וישבת לך במרום ואי אתה משגיח על בניך ג"כ השליך צרכי ישראל על אביהם שבשמים:

מאי לך רד נלע"ד דהוקשה להם דהוה ליכתוב רד לחוד ומאי לך רד ולכן דרשו לך הוא לשון לך בקמץ תחת הלמ"ד מגדולה שנתתי לך מזה רד מגדולתך אי נמי הוקשה להם דלך רד משמע שצוהו לירד תיכף והרי אחר זה שוב נאמר אמירה חדשה ויאמר ה' וגו' ראיתי את העם וגומר ועתה הניחה לי וגו' וגם משה לא ירד תיכף כי התפלל תחלה כמו שנאמר שם ויחל משה. ואם הק"בה צוהו לירד ח"ו שיעבור משה על גזירתו של הק"בה לכן דרשו רז"ל דהאי רד אינו ירידה מן ההר רק ירידה מגדולתו. עוד נראה שהוקשה להם דהאי ענינא תחלתו קשה וסופו רך שתחלת הענין וידבר ה' אל משה וידוע שדיבור הוא לשון קשה וסוף הענין ויאמר ה' וגו' ראיתי את העם וגו' ואמירה הוא לשון רכות. ואמנם כך דרכו של הק"בה שופך חמתו טרם שיגיע העונש על ישראל כי אם ח"ו ישפוך חמתו על ישראל לא יוכלו לעמוד והוא ע"ד דכתיב במגלת קינות כלה ה' את חמתו שפך חרון אפו ויצת אש בציון שג"כ פירושו שבזה כלה חמתו במה שהצית אש בציון אבל אם הי' שופך חמתו על ישראל לא הי' שום תקוה וכן כאן במעשה העגל השליט מדת הדין הקשה במשה שזכותו רב מאד ויכול לעמוד אף במה"ד הקשה כאשר באמת לא הי' ח"ו למשה שום כליון רק בירידתו מגדולתו לפי שעה ושוב כאשר שקטה אש של חמה קצת שוב התחיל עם ישראל במדה"ד הרפה ויאמר וגו' ראיתי את העם וגומר לשון אמירה ולא לשון דבור. ובנוסחא שלפנינו בגמרא נרשם בטעות כי התחיל ויאמר ה' אל משה לך רד מאי לך רד ובאמת כאן לא כתיב ויאמר רק וידבר וכך ראוי להיות הנוסחא וידבר ה' אל משה לך רד מאי לך רד והוקשה להם דקאמר וידבר שהוא לשין קושי ולא מצינו כאן שום דבר קשה. לכן דרשו רד מגדולתך. ומשה רבינו בתחלה לא ידע שקושי הדבור ה' לטובת ישראל אדרבה למד ק"ו אם עליו גבר הכעס ק"ו על העם לכך תשש כחו ולא ה' לו כח לדבר עד ששוב ראה שאמירה שני' היתה בלשון ויאמר ואז אמר לו הק"בה הניחה לי ואז הבין כי רצונו של הק"בה שיתפלל מיד נתחזק. והרי"ף בע"י נדחק בזה ובמ"ש ניחא דמייתי כאן קרא דפרשת עקב הרף ממני וגו' ולא דרשו זה מקרא דועתה הניחה לי דפרשת כי תשא ידרוש מיני' בסמוך דרשה אחריתא לומר שתפסו משה בבגדו והיינו משום דכאן כיון שראה שמתחלה דבר הק"בה לשון דיבור ולבסוף בלשון אמירה כבר היא גילוי דעת למשה שיתפלל עליהם ולכן דרשו כאן קרא דהניחה לי לומר שתפסו משה להק"בה כביכול וכו' משא"כ בפרשת עקב כתיב גם קום רד בלשון ויאמר ואין בין אמירה לאמירה דרשו נתינת הרשות להתפלל מן הרף ממכי. ועיין מהרש"א בח"א:

מלמד שתפסו משה להק"בה כאדם שתופס חבירו בבגדו ואמר איני מניחך וכו'. הנה דברים הללו הם רק לסבר את האוזן. ואעפ"כ ראה חכמת לשונם איך דקדקו אפי' בדברים שהם לשבר האוזן דברו להרחיק הגשמית בכל מה דאפשר ולא אמרו כאדם שתופס את חבירו סתם אבל שתופס חבירו בבגדו. ורצונם בזה כי הבגדים שאדם לובש מורים על מה שבלבו כי אם הוא שעת חדוה ושמחה לובש בגדי חופש ואם הוא שעת צער ואבל לובש שחורים בגדי אבל וחוגר שק. ואם הוא שעת מלחמה לובש בגדי נקם חרב וחנית. כך הק"בה בו אין שום שינוי אבל השינוי הוא כביכול במדותיו שהם משתמש בהם הכל לפי המקבלים משתנין המדות ואם הוא שעת רצון שבריותיו עושים רצונו ומעשיהם עולים לריח ניחוח לפניו לובש בגדי רצון וחסד לבושא בתלג חיור ואם ח"ו הבריות מכעיסים לפניו במעשים רעים והוא שעת הזעם לובש כביכול בגדים המורים על מדת הדין ועל הרוגז מדוע אדום ללבושיך וכ"ז לשבר האוזן ומדותיו מכונים בשם לבושיו ואין לך שעת זעם כשעת העגל ואז כביכול נשתמש במדה"ד בגדי נקם ומשה רבינו לא הניח האף והחמה שהמה שלוחי מדה"ד לצאת פן ח"ו יהי' כליון בישראל. וזה שאמרו שתפסו משה להק"בה כאדם שתופס חבירו בבגדו כך משה תפס בבגדי נקם והיינו מדה"ד הקשה ואמר איני מניחך עד שתמחול להם:

כסא שלרגל אחד וכו'. ואף שגם משה הוא מזרעם של אבות וא"כ יהי' לפניו כסא של ארבע רגלים ומהרש"א בח"א נדחק. ולענד"נ שמשה רבינו כך אמר שהאבות יהי' להם כעס עליו על שלא התחזק בתפלה עבור זרעם ולא ירצו שיגין זכותם על זרעו וממילא לא ישאר לזרעו רק כסא של רגל אחד. ובזה ג"כ ניחא גם סיום דברי משה שאמר ולא עוד אלא שיש בי בושת פנים מאבות ורצונו בזה ממ"נ אם יחר להאבות עליו ממילא לא ישאר רק כסא של רגל אחד ואם המה יעברו על מדותם ויתפללו על זרעו יהי' לו בושת פנים שהמה מגינין על זרעו והוא לא הגין על זרעם. ועפי"ז נלע"ד לפרש דברי ר"א במאמר הסמוך שעמד בתפלה לפני הק"בה עד שהחלהו ועיין מהרש"א שלא ידע לפרש מהו שהחלהו. ולפמ"ש הוא לשון התחלה כאלו הוא תחלה שנקרא שם ה' עליו אלקי משה כלומר שאם אתה מכלה זרעם של אברהם יצחק יעקב שוב לא יקרא שמך אלקי אברהם יצחק יעקב וישאר רק כסא של רגל אחד אלקי משה וזהו שכתיב כאן ויחל משה וגומר את פני ה' אלקיו כלומר שהוא אלקיו ואינו בקרא שוב אלקי האבות אם ח"ו לא יזכור זכותם לזרעם:

דברים שאמרת לי וכו' הלכתי ואמרתי להם וכו' הכוונה בזה למ"ש רבינו הגדול בהקדמתו לפירוש המשנה שמדה טובה שמבטיח הק"בה ע"י נביא לעולם אי אפשר שלא תתקיים ואין החטא גורם לבטלה ומה שאמרו וירא יעקב שנתיירא שמא גרם החטא היינו הבטחה שמבטיח הק' בה להאדם בעצמו כמו יעקב שהבטיחו הק"בה והנה אבני עמך בזה נתיירא שיגרום החטא לבטל ההבטחה אבל מה שמבטיח ע"י נביא לעולם אינה מתבטלת. וזהו הי' טענתו של משה דברים שאמרת לי לך לאמור להם הלכתי ואמרתי בשמך לכך א"א שתתבטל ע"י שום חטא:

א"ר חמא ברבי חנינא אלמלא שלשה מקראות הללו נתמוטטו וכו'. פירש הרב בני חיי והביאו בס' חוזה דוד דף קל"א במ"ש התוס' פ"ק דשבת דף ד' אמאי דבעי רב ביבי הדביק פת בתנור התירו לאחר לרדות קודם שיבא לידי חטאת או לא התירו ומתקיף רב ששת וכי אומרים לאדם חטוא בשביל ישראל חבירו והקשו התוספות דאמרו בעירובין דף ל"ב ניחא לחבר דלעבד אסורא קלילא דשלא מן המוקף ולא לעביד עם הארץ איסורא רבה ותירצו דהתם כדי שלא יאכל ע"ה טבל על ידו דא"ל מלא לך כלכלה של תאנים אבל הכא שלא נעשה האיסור על ידו אין אומרים לאדם חטוא אפילו איסור קל כדי שלא יבא חבירו לידי איסור חמור. ואמרו בשלהי יומא גדולה תשובה שדוחה ל"ת שבתורה דכתיב הן ישלח איש את אשתו והלכה והיתה לאיש אחר וכו' ושובו אלי ונמצא כ"י שעובר הוא יתברך על לא יוכל בעלה הראשון וכו' והכא כפי מ"ש אין אומרים לאדם חטוא כדי שיזכה חבירך א"כ לא מצי לעבור על לא יוכל בשביל שיזכו ישראל והיו מתמוטטין רגלי ישראל אבל עתה דכתיב ואשר הרעותי שברא היצה"ר ודין גרמא שחטאו ונמצא כ"י שבא האיסור על ידו ח"ו אמטול הכין ניחא ליה כ"י דלעבד אסורא קלילא לעבור לא יוכל ולא לעבדו ישראל אסורא רבא שיטמעו בסט"א. זהו מה שהביא הרב חוזה דוד משם הרב בני חיי ע"ש ולא אתנו יודע עיקר דברי הרב בני חיי בצביונן ובקומתן:
ואפשר לפרש שאר הפסוקים במ"ש התוספות שם שתירצו תירוץ אחר דדוקא היכא דפשע הוא דאמרינן אין אומרים לאדם חטוא אבל הכא דלא פשע אז אתמר ניחא ליה דלעבד איסורא קלילא וכו' וקשיתנהו מפ' השולח דקאמר בההיא שמעתא גבי ההיא אמתא דכפו רבה לאפוקא לחירותא משום דהוה עבדא הני אסורית"א. וכתבו דההיא מתרצתא דהיתה אנוסה דהות להוטה ויצרא אלבשתא ותו דהוי כמצוה דרבים עיין שם. ועתה נבא לביאור המקראות מקבילות הלא לאות. קרא קמא בו תרמו"ז תירוץ ראשון דהוי נ"ד כההיא דעירובין דטול כלכלת תאנים דכיון דהוא הגורם בו יאמר מוטב דלעבד אסורא קלילא וה"נ הוא יתברך ברא היצה"ר וכדתרגמא הרב בני חיי ז"ל וזש"ה אוספה הנדחה והצולעה אקבצה כלומר אוספה הנדחה שנדחית מכח אזהרת לא יוכל בעלה הא' ועכ"ז הצולעה אקבצה לשון קדושין כמ"ש פ"ק דקדושין דעצורתי הוי לשון קדושין. וכי תימא אין אומרים לאדם חטוא וכו' לז"א ואשר הרעותי כביכול דהוא הגורם. ואם נפשך לומר דכשפשע אין אומרים לאדם חטוא כתירוץ אחר שכתבו התוס' לז"א כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל רמז הרומז תירוץ התוס' דלגבי רבים אמרינן לאדם חטוא והיינו דקאמר בית ישראל. ואכתי יש לטעון דאם אמרו בין אדם לחבירו אמנם מי ימלל מילין לצד עילאה שעבר ח"ו לאו לז"א והסירותי את לב האבן ונעשו בריה חדשה ופנים חדשות באו לכאן וליכא אסורא כלל:
ומצאתי בתשובות הגאונים כ"י סי' צ"א שפירשו מאמר זה וז"ל אלמלא ג' מקראות הללו שהבטיח הקב"ה לישראל להסיר מהם יצה"ר. בבא ישועת ישראל נתמוטטו כלומר שתהיה תקנתו שיהיו נושעים תשועת עולמים כי היצה"ר החריב בית א' ובית ב' ואם יעמוד בעת אשר יעמוד מיכאל ולא יוסר בביאת הגואל יחריב אף הג' המקדש וההראל. אך כאשר ראינו בהבטיחנו בוראינו להסירו מקרבנו באסוף גליותנו זו תקותנו ואמונתנו דישראל לבדו נושע תשועת עולמים ושני המקראות הם ראיה ברורה לענין הדרש ואשר הרעותי פירושא דקרא אוספה הצולעה וכו' וכן והסירותי את לב האבן כי הפרשה כולה לעתיד נאמרה. אבל הנה כחומר כדמות אסמכתא בעלמא ור"ל ונקל זאת בעיני ה' כאשר נקל ליוצר לעשות מהחומר חפצו ורצונו עכ"ל ועיין מה שכתבתי בעניותי במאמר זה בסוכה ונדפס בסוף קונטריס שמחת הרגל רות בס"ד:

מלי כריסיה זני בישי. ואתיא כמו שאמרו במדרש הביאוהו התוס' בכתובות דף ק"ד עד שאדם מתפלל שיכנסו דברי תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו ע"ש ופירשנו בעניותנו דכל המתענג במשתאות וסעודות הרשות הוא חלק הסט"א וכשמת יבק"ע כשח"ר כריסו על פניו וכמש"ה וזרתי פרש. והתורה מאכל רוחני קדוש ושניהם לא יכונו. וז"ש מילוי הכרס הוא מינים רעים ודבקתהו הרעה סט"א:

מלמד שתפסו משה וכו' עמ"ש בעניותי בס' הקטן ראש דוד דף ס"ח בס"ד:

עד שהפר לו נדרו וכו'. בעין יעקב גריס עד שהתיר לו נדרו והיא עיקר וכן מפורש ברבה פ' תשא דא"ל מותר לך ע"ש וכן כתבתי בס' הקטן ראש דוד שם דף ס"ח ומוכח דבלשון התרה התיר לו ע"ש והוא מפורש בש"ר כאמור:

עד כאן דברי התלמיד וכו' ורשב"ג וכו' עיין מה שפירשתי בעניותי בזה בס' הקטן ראש דוד דף ק"ב ע"א בס"ד:

החייתני בדבריך. כתוב בתשובות הגאונים כ"י לרב נסים גאון. פי' שאין הבורא נודע אלא מצד מעשיו ויכלתו. ויכולתו מורה על חיותו לפי שכל יכול חי ולולי שהאריך ה' לישראל היו א"ה כופרין ביכלתו וח"ו ככופרין בחיותו שאינו נודע מצד עצמו וכאשר האריך ה' לישראל בעבור משה ראו כל העולם יכלתו וכיון שראו ביכלתו הודו בחיותו לפי שאין יכול אלא חי על כן א"ל החייתני בדבריך עכ"ל:

מנין שחזר הקב"ה והודה לו למשה שנאמר וכסף וכו' יש להרגיש דודאי משה רבינו ע"ה אמר אמת ומהיכא תיתי שלא יודה לו אלא דאף שהוא אמת מקרי הטיח דברים כלפי מעלה וכמ"ש פ"ק דע"ז דף יו"ד כל דזכי למלכא וכו' אמנם אמרו ביומא דף ס"ט דירמיה לא אמר הנורא ודניאל לא אמר הגבור ופריך ורבנן היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה רבינו ע"ה אמר רבי אלעזר מתוך שיודעים בהקב"ה שאמיתי הוא לפיכך לא כזבו בו וזה עצמו טעם משה רבינו ע"ה שאמר ודי זהב וכן אליהו ז"ל שאמר ואתה הסיבות וכו' כמש"ל מתוך שיודעין שאמיתי הוא לא כזבו בו. ומ"ש הכא ולעיל גבי אליהו ז"ל ומנין שחזר הקב"ה והודה לו כלומר דמענותנותו יתברך הודה דאמת אמרו ולא נחשב להם לחטא על שהטיחו דברים ולכך הוא יתברך אמר ואשר הרעותי ואמר וכסף הרביתי לה' להודיע לבני האדם שמי שאומר לחברו דבר אמת לא יקפיד ויפרסם שהוא אמת ק"ו בנו של ק"ו מהקב"ה כביכול ודוק:

אמר הקב"ה למשה והלא כבר ראו נסים וגבורות שעשיתי להם על הים אמר לפניו רבש"ע עדין יש להם לומר למלך א' וכו' אפשר דהכונה דהגם שעשה נסים וגבורות בים יאמרו בגוים דממשלתו בים אבל לא ביבשה ח"ו וכמ"ש פ' הנזיקין דאמר טיטוס הרשע אם יש בו כח ילחם ביבשה וכן אמרו בירושלמי פ"ג דע"ז דאסכנדרוס ראה העולם ככדור וצייר ביד ע"ז שלו להורות דע"ז שלו ח"ו יש לו שליטה בכל העולם ופריך ולמה אין נותנין ביד הע"ז ציור קערה לומר ששולטת בים ומשני שכל עע"ז מודים שע"ז אין לה שליטה בים ולזה אמר משה רבינו ע"ה דאף שראו נסים וגבורות שעשה בים עדין יאמרו שאינו יכול ח"ו לעמוד נגד ל"א מלכים יושבי יבשה:

דכתיב ואשר הרעותי. רישא דקרא אוספה הצולעה והנדחה אקבצה ואשר הרעותי אני גרמתי להם שבראתי יצר הרע: אלמלא שלש מקראות הללו. שמעידין שיש ביד הקדוש ברוך הוא לתקן יצרנו ולהסיר יצר הרע ממנו: נתמוטטו. רגלינו במשפט אבל עכשיו יש לנו פתחון פה שהוא גרם לנו שברא יצר הרע: הטיח. לשון זריקה כמו כמטחוי קשת (בראשית כא): אין ארי נוהם. שמח ומשתגע ומזיק: מלי כריסיה זני בישי. מילוי הכרס הוא ממיני חטאים הרעים. זני מתרגמינן למינהו לזנוהי (בראשית א): הרף ממני. הראהו שיש כח בידו למחול ע''י תפלה: הניחה לי. משמע שהיה אוחז בו: שלש רגלים. אברהם יצחק ויעקב: שהחלהו. הפציר בו אנויי''ר בלע''ז: נדרו. דבורו שאמר ואכלם: שמסר עצמו למיתה. ויחל לשון חלל: שהחלה עליהם מדת רחמים. כמו יחולו על ראש יואב (ש''ב ג) לשון הניח: שאחזתו אחילו. גרס: אשתא דגרמי. מוליי''ר בלע"ז: אשר נשבעת להם בך. שנאמר בעקידת יצחק בי נשבעתי (בראשית כב): עד כאן. עד ככוכבי השמים: מכאן ואילך דברי הרב. אמר לו אעשה כדבריך: דברים שאמרת לי. בסנה אמרת לי אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ טובה ורחבה (שמות ג): החייתני. בפני האומות:

אין פירוש לקטע זה

ברכות לב ע"א