דף לא - א
אייתי כסא דמוקרא [כוס זכוכית יקרה] [1] בת ערך ארבע מאה זוזי, ותבר קמייהו דרבנן, [2] ואעציבו [3].
רב אשי עבד הלולא לבריה. חזנהו לרבנן דהוו קא בדחי טובא. אייתי כסא דזוגיתא חיורתא [כוס זכוכית לבנה, שהיא יקרה], ותבר קמייהו, ואעציבו.
אמרו ליה רבנן לרב המנונא זוטי, בהלולא דמר בריה דרבינא: לישרי [ישיר] לן מר שיר.
אמר להו: ווי לן דמיתנן [שנמות], ווי לן דמיתנן! [4] אמרי ליה רבנן: אנן, מה נעני בתרך!? כדרך המשוררים שהשומעים עונים אחריהם?
אמר להו: אמרו והאנחו אחרי: הי [היכן] תורה שעסקנו בה, והי מצוה שקיימנו, דמגנו [שיגנו] עלן מדינה של גיהנם?
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי: אסור לו לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, [5] שנאמר [תהילים קכו ב] "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה". ואימתי יעשה כן? - לעתיד לבוא, בזמן ש"יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה" [6], כאמור בהמשך הפסוק, אבל לא קודם לכן.
אמרו עליו על ריש לקיש, שמימיו לא מלא שחוק פיו בעולם הזה, מכי שמעה להך שמעתא מרבי יוחנן רביה.
תנו רבנן: אין עומדין להתפלל, לא מתוך ישיבה בדין, ולא מתוך משא ומתן בדבר הלכה, כי מתוך שדברים אלו צריכים עיון, יבוא להרהר בהם בתוך תפלתו.
ולפיכך אין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה, שאין בה שום צד פקפוק, ואינה צריכה עיון, ואין חשש שיבוא להרהר בה.
והיכי דמי הלכה פסוקה?
אמר אביי: כי הא דרבי זירא.
דאמר רבי זירא: מצינו בתורה שתי טומאות באשה שראתה דם: א. שבעת הימים מעת ראייתה הראשונה, נקראים "ימי נדות", וכל דם שהיא רואה בהם, הרי הוא דם "נדה". ב. י"א ימים שאחריהם נקראים "ימי זיבה", כי אין דרכה לראות בהם דם, ואם בכל זאת ראתה, הרי היא נעשית "זבה" ולא נדה. והרואה באותם ימי זיבה דם יום אחד או יומיים, נקראת "זבה קטנה", והיא טמאה בטומאת זבה רק באותו יום ולמחרתו, ואם ראתה ג' ימים רצופים, היא טמאה בטומאת "זבה גדולה".
זבה גדולה טעונה ספירת ז' ימים נקיים מדם כדי שתוכל לטבול ולהטהר מטומאת זובה, אבל נדה אינה צריכה ספירת ז' ימים נקיים, אלא מונה ז' ימים מתחלת ראייתה, ואף אם היתה שופעת כל שבעת הימים ופסקה לראות רק לפני סוף היום השביעי, הרי היא טובלת בליל שמיני, ונטהרת.
וכל זה מדין תורה, אבל בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל, [7] בכל זמן שהוא, בין בימי נדותן ובין בימי זיבתן, הרי היא יושבת עליה שבעה נקיים!
כי חששו שמא יטעו בחשבון ימי נדות וזיבות, ובימי זובן יסברו שהן נדות, ויבואו לטהר עצמן מבלי לספור שבעה ימים נקיים, או שבימי נדותן אם יראו דם במשך יום אחד בלבד יסברו שהן "זבות קטנות" ויבואו לטהר עצמן כעבור יום אחד נקי.
לכך נהגו בכל ראיה כחומר שבשתיהן; כחומר "זבה" שצריכה ז' נקיים. וכחומר "נדה", שאף בראיה אחת נטמאת שבעה ימים.
רבא אמר: איזו היא הלכה פסוקה - כי הא דרב אושעיא.
דאמר רב אושעיא: מן התורה אין התבואה מתחייבת בתרומות ומעשרות אלא אם הכניסוה לבית דרך הפתח וראתה התבואה את פני [פתח] הבית. ואין ראיית פני הבית קובעת את התבואה לחיוב מעשר אלא לאחר שנגמרה מלאכתה, וכגון מירוח התבואה.
ורבנן אסרו לאכול דרך קבע בלא לעשר, אף קודם גמר מלאכתה. אבל אכילת בהמה מותרת קודם שנקבעה למעשר אף מדרבנן, משום דלעולם חשיבא כאכילת עראי. ונמצא שמערים אדם על תבואתו לפוטרה מתרומות ומעשרות, על ידי שמכניסה לבית במוץ שלה. שהרי עדיין לא נגמרה מלאכתה, ואין ראיית פני הבית קובעתה למעשרות [8]. ומאחר שכניסתה לבית היתה בפטור, שוב אינה מתחייבת, אף אם יגמור מלאכתה לאחר שהכניסה לבית [9]. ואף שהוא עצמו יאסר באכילת קבע מדרבנן, יעשה כן כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר, [10] שלא גזרו אלא באכילת קבע של אדם.
ואי בעית אימא: איזו היא הלכה פסוקה, כי הא דרב הונא.
דאמר רב הונא אמר רב זעירא: המקיז דם בבהמת קדשים בחייה - אסור הדם בהנאה, ומועלין בו. אם נהנה באותו הדם, מתחייב קרבן מעילה. [11]
ואף ש"אין מועלין בדמים", היינו לאחר שנשחט הקרבן בעזרה, משום שנאמר "נתתיו לכם על המזבח לכפר", ודרשו "לכפר נתתיו - ולא למעילה", ודרשה זו נאמרה רק על דם הראוי לזריקה שניתן לכפרה, אבל לא בדם הקזה, [12] ולפיכך מועלין בו.
שלשה דינים אלו נחשבים כ"הלכות פסוקות", כי אין עליהם שום קושיות ותירוצים, ואין חשש שיהרהר בהם בתוך תפלתו.
רבנן עבדי כמתניתין, והתפללו מתוך כובד ראש. [13]
ורב אשי עביד כברייתא, והתפלל מתוך הלכה פסוקה. [14] תנו רבנן: אין עומדין להתפלל, לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך שיחה של ליצנות, [15] ולא מתוך קלות ראש [גאוה וזחיחות הדעת, שהיא היפך מכובד ראש], ולא מתוך דברים בטלים. [16]
אלא עומדין להתפלל מתוך שמחה של מצוה, כגון דברי תנחומים של תורה, כגאולת מצרים שאנו אומרים סמוך לשמונה עשרה בשחרית, ומזמור "תהלה לדוד" קודם מנחה. [ובחו"ל אומרים י"ח פסוקים קודם תפלת ערבית].
וכן לא יפטר אדם מחברו, לא מתוך שיחה, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים. אלא מתוך דבר הלכה, דהיינו שמחה של מצוה, שנאמר "פקודי ה' ישרים משמחי לב" [טור].
שכן מצינו בנביאים הראשונים שהיו בדורות הקודמים לדורנו, [17] שסיימו דבריהם בדברי שבח ותחנונים.
תנא מרי בר בריה דרב הונא בריה דרב ירמיה בר אבא: אל יפטר אדם מחבירו, אלא מתוך דבר הלכה, לפי שמתוך כך הוא זוכרהו. [18]
כי הא שמצינו דרב כהנא אלוייה [ליווהו] בדרך לרב שימי בר אשי, מפום נהרא עד בי צניתא [מקום דקלים] דבבל.
כי מטא להתם [לבי צניתא], אמר ליה: מר, ודאי דאמרי אינשי: הני צניתא [דקלים] דבבל, איתנהו מימות אדם הראשון ועד השתא. [19]
אמר ליה: אדכרתן [הזכרתני] מילתא דרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: מאי דכתיב [ירמיה ב ו] "בארץ אשר לא עבר בה איש, ולא ישב אדם שם"
- וכי מאחר דלא עבר שם אדם, היאך ישב בה? ומה בא סוף הפסוק להשמיענו?
אלא לומר לך: כל ארץ שגזר עליה אדם הראשון שתזכה לישוב, נתישבה.
וכל ארץ שלא גזר עליה אדם הראשון לישוב, לא נתישבה. ולכן אמרי אינשי על הני צניתא, שמאדם הראשון הם, שהוא גזר על אותו מקום לישוב דקלים. [20]
רב מרדכי אלוייה לרב שימי בר אשי, מהגרוניא ועד בי כיפי, ואמרי לה: עד בי דורא. [21] תנו רבנן: המתפלל - צריך שיכוין את לבו לשמים [22].
אבא שאול אומר: מצינו סימן לדבר זה: שנאמר [תהלים י יז] "תכין לבם תקשיב אזנך". ומשמעותו, שאם יכוונו לבם לכוין לשמים, אז יקשיב לתפלתם.
תניא, אמר רבי יהודה, כך היה מנהגו של רבי עקיבא:
כשהיה מתפלל עם הציבור, היה מקצר בתפלתו [23] ועולה, מפני טורח הציבור. [24]
וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו, היה מתרחק ממקומו הרבה בשעת התפלה, עד כדי כך שאם היה אדם מניחו בתחלת תפלתו בזוית זו, היה מוצאו בסופה בזוית אחרת!
וכל כך למה?
מפני שהיה מרבה בכריעות והשתחוויות בתפלתו [25].
אמר רבי חייא בר אבא: לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות, שנאמר [בדניאל ו יא, לאחר שיצא מכתב מאת המלך, כי כל מי שיבקש איזו בקשה מאת אלהים או שום אדם מלבד המלך, במשך שלשים יום, יושלך לבור אריות]: "ודניאל כדי ידע די רשים כתבא, על לביתיה, וכוין פתיחן ליה בעיליתה נגד ירושלים" [חלונות פתוחים לו בעלייתו נגד ירושלים]. [26]
עוד דין למדו מתפלת דניאל: יכול יתפלל אדם כל היום כולו תפלות רשות, מחוץ לתפלות החובה, בלי לחדש דבר בתפלה הנוספת? [27]
- הרי כבר מפורש על ידי דניאל, [שם] "וזמנין תלתא ביומה הוא ברך על ברכוהי ומצלא". הרי שהתפלל רק שלש פעמים, ולא יותר.
יכול משבא דניאל לגולה הוחלה [הותחלה] התפלה להאמר, ולא בזמן שבית המקדש קיים וקרבו בו הקרבנות, שהרי כל עיקר התפלה הוא במקום הקרבנות? [28]
הלא כבר נאמר שם "ומצלא ומודה קדם אלהה, כל קבל די הוא עבד מן קדמת דנא" [התפלל והודה לפני אלהיו כאשר עשה מקודם לכן], הרי שכבר קודם גלות בבל היה מתפלל.
יכול יתפלל אדם לכל רוח שירצה?
תלמוד לומר [שם]: "נגד ירושלם". [29]
יכול יהא כוללן את שלשת התפלות ויאמרן בבת אחת? [30]
כבר מפורש על ידי דוד שלא יעשה כך, דכתיב [תהלים נה יח]: "ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה, וישמע קולי".
יכול ישמיע קולו בתפלתו [31] ויתפלל בקול רם? [32]
כבר מפורש על ידי חנה, שלא עשתה כך, שהרי נאמר [בתפלתה, שמואל א א יג] "וקולה לא ישמע". [33] יכול ישאל אדם צרכיו המפורשים בברכות אמצעיות של שמונה עשרה, ואחר כך יתפלל שלש ברכות ראשונות, שהם שבח לקדוש ברוך הוא?
כבר מפורש על ידי שלמה, שקודם יסדר את השבח ואחר כך ישאל את צרכיו, שנאמר [מלכים א, ח כח] "לשמוע אל הרנה ואל התפלה".
"רנה" - זו תפלה של שבח, והיינו שלש ברכות ראשונות.
"תפלה" - זו בקשה על צרכיו.
הרי שהקדים הכתוב "רנה" ל"תפלה", וכך ראוי לנהוג בסדר התפלה.
ועוד למדו מכך: כי אף שכבר אמר "רנה" של שבח בקריאת שמע וברכותיה, אין אדם אומר דבר בקשה [34] אחר "אמת ויציב", עד שיסמוך גאולה לתפלה, ויאמר ג' ברכות ראשונות של שמונה עשרה, ורק אחריהם תקנו לבקש על צרכיו.
אבל אחר התפלה [35] יכול להוסיף בקשות, ואפילו אם רצה להאריך בסופה כסדר וידוי של יום הכיפורים, אומר.
איתמר נמי, אמר רב חייא בר אשי אמר רב: אף על פי שאמרו שואל אדם צרכיו דוקא בשומע תפלה, ולא בשאר ברכות שמונה עשרה. [36] אבל אם בא לומר בקשות אחר תפלתו - אפילו כסדר של יום הכיפורים, אומר.
אמר רב המנונא: כמה הלכתא גברוותא [הלכות גדולות] איכא למשמע מהני קראי דחנה: [37]
א. [שמואל א א יג] "וחנה היא מדברת על לבה" - מכאן למדנו למתפלל, שצריך שיכוין את לבו בתפלתו.
ב. "רק שפתיה נעות" [38] - מכאן למתפלל, שצריך שיחתוך ויהגה את התפלה בשפתיו, [39] ולא די שיהרהר בלבו. [40]
ג. "וקולה לא ישמע" - מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו. [41]
ד. "ויחשבה עלי לשכורה" [42] - מכאן [ממה שהוכיח אותה על שכרות] ששכור אסור להתפלל. [43]
הערות
[1] כתב הפמ"ג [תקס משב"ז ד] שבנישואין צריך לשבור כוס זכוכית, לרמז כי כשם שיש תקנה לזכוכית כך יש תקנה לביהמ"ק, [ולטעם זה אין חילוק בערך הכוס]. וראה ראבי"ה כאן שנוהגין לקחת כוס בעלת ערך שוה לכל חתן כדי שלא לבייש מי שאין לו, ובשדי חמד [ח"ז קצח ב] כתב שצריך ליקח כפי ערך שיהיה עצב לבעל השמחה, ותלוי בעשרו, והיינו לטעם של וגילו ברעדה [וראה הערה 3].
[2] כתב הפמ"ג [שם] שאין בכך משום "בל תשחית" כי יש לו תועלת בהשחתה, לרמז מוסר [ראה הערה הקודמת והבאה], אך היינו דוקא בנישואין, ואילו באירוסין שעושה כן רק כדי למעט את השמחה, ראוי ליקח כלי חרס שבור [אך ראה מהרש"א שבת קה ב שגם השובר לתועלת צריך ליקח כלי שבור] ובכתר ראש [נשואין קיד] כתוב שבאירוסין שובר של חרס, להראות שאין לו תקנה, כי אסור לבטלם, ואילו בנישואין שוברים של זכוכית, כי יש להם תקנה בגט. ובבן יהוידע כתב שהיתה הכוס עומדת להשבר, ורק הרואים היו סבורים שעדיין שויה ארבע מאות זוז.
[3] תוס' כתבו, שמכאן מקור המנהג לשבור כלי זכוכית בשמחת נישואין. ולדבריהם טעם שבירת הכוס, הוא משום גילו ברעדה. אך הכל בו [סימן ב] כתב שהטעם הוא כדי לעלות את ירושלים על ראש שמחתנו, וכן הוכיח הראב"ן [קעז] כי מה עצבון יש בחסרון כוס שוה פרוטה [וראה הערה 1]. והיש"ש [כתובות א יז] והשל"ה [שופטים] כתבו שהשבירה היא זכר לשבירת הלוחות. ואילו המהרש"א כתב שיש בכך רמז, לפי שכלי זכוכית יצירתו מן העפר, ושבירתו זו היא מיתתו, וכן האדם נוצר מעפר, ועומד למיתה לשוב ולהיות עפר [ולטעמים אלו גם בזמן המקדש היו שוברים כוס]. והצל"ח תמה, למה נקט דוקא כלי זכוכית? והרי אדרבה, בכלי זכוכית אמרו "נשברו, יש להם תקנה". וכתב לפרש, שהאדם דומה לכלי זכוכית שיצירתו מן העפר, ואם נשבר יש לו תקנה, ואין לו טהרה במקוה אלא שבירתו מטהרתו. וכן האדם, אם נשתבר על ידי פשעיו יש לו תקנה בתשובה. וגם אין לו שום טהרה אלא בשבירת רוחו. ככתוב, "לב נשבר ונדכה, אלהים לא תבזה".
[4] המהרש"א פירש את כפל הלשון, כי עבור שני טעמים יש להזכיר יום המיתה. א. כדי לנצח את היצר הרע, כדלעיל [ה א] "אם נצחו מוטב, ואם לאו יזכיר לו יום המיתה". וכנגד טעם זה אמר "הי תורה", כמבואר שם שעדיף לנצח את היצר הרע על ידי תורה, ורק "אם לא נצחו" מזכיר לו יום המיתה. והטעם השני, כדי לשוב בתשובה, כמו שמצינו [שבת קנג א] "שוב יום אחד לפני מיתתך", וע"י שיזכיר לעצמו שמחר הוא עלול למות, נמצאו כל ימיו בתשובה. וכנגד טעם זה אמר, "הי תורה והי מצוה דמגני עלן", שהרי צריכים הם להצילנו ממיתת יום מחר, שנאמר "כי הוא חייך ואורך ימיך". והגר"א [קול אליהו] ביאר שאם לא מקיימים התרי"ג מצות באים בגלגול, ויעויין עוד בצל"ח, ובאמרי נועם. עוד יתכן, שכפל ואמר שיתחייב מיתה בין אם ישבח את הכלה יותר ממעלתה [כדעת ב"ה כתובות יז א], שהרי מצינו שבעיר לוז לא מתו כי לא שקרו, ובין אם יאמר כדעת בש "כלה כמות שהיא", שהרי העושה כדברי ב"ש במקום ב"ה מתחייב בנפשו.
[5] הטור [תקח] גרס "בזמן הזה", ומשמע שהאיסור רק בזמן החרבן, וכתב הב"י שמקורו מהרמב"ן בספר תורת האדם, וביאר הרא"ה שחששו כי מתוך שחוק יתגבר יצרו עליו, אך בזמן המקדש לא יהא יצה"ר ולא יהא חשש זה. ורבינו יונה כתב, כי אף בזמן שבית המקדש קיים, אסור לאדם למלא שחוק פיו בעולם הזה, לפי שהשמחה מרגילה את האדם שישכח את המצוות, ורק בזמן ש"יאמרו הגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה", תהיה השמחה מותרת, כי אז יעשה עמנו נסים, ונשמח בכדי לגלות נפלאותיו וגבורותיו. ושמחה זו היא מצוה גדולה, משום פירסומי ניסא, וראה פרישה [תקס] שביאר דבריו.
[6] אף שכבר נאמר בתחילת הפרק "בשוב ה' את שיבת ציון", לא הוכיחה ממנו הגמרא שהשחוק יהיה בגאולה העתידה, כי הוא נסוב על גאולת גלות בבל, שנאמר בו "היינו כחולמים", ולכן הביאה פסוק זה העוסק בגאולה העתידה [מהרש" א].
[7] רבינו יונה הביא בשם מפרשים שהחומרא היתה, שטמאו אפילו דם שיש לו מראית חרדל. ודחה פירושם, שאין זו חומרא, שהרי מן הדין הוא נחשב כמראה טמא. וגם אין לפרש שהחמירו לטמא אפילו ראתה רק שיעור מועט כחרדל, כי גם זו אינה חומרא, שהרי מן הדין דם מטמא בכל שהוא. לכך פירש, שמסברא היה ראוי לחוש שמא ג' ימים רצופים נעקר ממנה דם בימי זיבתה, אלא שלא יצא לחוץ כי אם ביום השלישי בפעם אחת, ודינה כזבה גדולה, אבל כשהדם הוא מועט כחרדל, לכאורה אין לחוש שנעקרו שלשה "משהויין" בג' ימים, ונתקבצו יחד ויצאו ביום השלישי, ובכל זאת החמירו על עצמן לישב עליו ז' נקיים.
[8] הר"ש [מעשרות א ו] נקט, כי הטעם שאין ראיית פני הבית קובעת כשמכניס תבואה במוץ שלה, היינו משום שלא נחשבת כרואה פני הבית, כי היא מכוסה במוץ ואינה נראית, אבל פירות שגמר מלאכתן הוא באופן אחר, כגון פיקוס בקישואין, אם יכניסם לבית קודם גמר מלאכתן ויגמור מלאכתן בבית, יתחייבו במעשר. אך מפירוש רש"י בסוגיין נראה שאין לחלק כן, כי פטורה הוא משום שלא נכנסה בתור "דגן", כי מעורב בה מוץ, אף שכבר נדושה, וראה רשב" א.
[9] הפני יהושע העיר שלדעת רש"י [ב"מ פה ב] נחלקו האמוראים אם "ראית פני הבית" נצרכת דוקא בזיתים וענבים, שאינם בני גורן, או בכל הפירות ואפילו בפירות שהם בני גורן, ואם כן, איך תחשב כ"הלכה פסוקה"?.
[10] הרמב"ם [מעשר ג ו] כתב: מותר להערים על התבואה להכניסה במוץ שלה, כדי שתהיה בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר. וזורה מעט מעט אחר שהכניס לבית, ופטור לעולם מן התרומה ומן המעשרות, שהרי אינו מתחיל לגמור הכל. ומשמע, שאם יעשה גמר מלאכה בבית יתחייב במעשר. ובמאירי כתב, שטעם החיוב באופן זה הוא משום שהמירוח בבית מצטרף עם ראיית פני הבית דמעיקרא [שלא כרוב הראשונים שנקטו כי אין ראיית הבית שקודם מירוח קובעת למעשר]. ובמקדש דוד כתב שמדברי הרמב"ם אין הכרח לזה, כי יתכן לפרש שהרמב"ם הולך בזה לשיטתו, שכתב [שם כ], שאחר גמר מלאכה אסור להאכיל לבהמה אכילת קבע, אף קודם ראית פני הבית. לכך הוצרך לפרש שמדובר באכילה בלא גמר מלאכה, [וראה בחידושי הגרי"ז שביאר שיטת הרמב"ם]. אך לפי זה תמוהה לשון "הערמה", שהרי רבי אושעיא לא אמר אלא שמותר להאכיל לבהמה קודם גמר מלאכה, וראה ביאור הגר"א באמרי נועם.
[11] השפת אמת [מעילה יב ב] נקט כי מיד כשהקיז מעל, ואפילו קודם שנהנה בדם, ומשום כך יוצא מיד לחולין [ככל הקדש היוצא לחולין על ידי מעילה], ושוב אין מועלין בו. אך החזון איש [בכורות כא] הוכיח שאף לאחר מכן מועלין בו, ואין הדם יוצא לחולין, משום שהוא בכלל קדשי מזבח, שיש בהם מועל אחר מועל, ואינם יוצאים לחולין על ידי מעילה.
[12] רש"י [ד"ה אסור]. ובמעילה [יב ב] הוסיף, כי כיון שאינו ראוי לזריקה, כגופא דבהמה דמי, ומועלין בו. ותוס' כתבו, שעד זריקת הדם מועלין בו, אבל לאחר שנזרק וכבר נתכפרו הבעלים, אין מועלין בו, שהרי "כל דבר שנעשית מצותו אין בו מעילה". והקשה הצל"ח שהרי במעילה [יא א] מבואר שאף קודם זריקה אין מועלין בו. והעלה מכך, שמכל מקום יש בכך איסור דאורייתא, ולכך נקטו תוס' שמדובר אחר זריקה, משום שאז מותר בהנאה.
[13] תוס' [ד"ה רבנן] כתבו שהלכה כמתניתין, ולכן אין מתפללין מתוך קלות ראש ושחוק, אלא מתוך כובד ראש ושמחה של מצוה, כגון שעסק בד"ת, ולכן נהגו לומר אשרי ופסוקי דזמרה קודם התפלה. וכתב הפני יהושע למד מלשונם "מתוך כובד ראש ושמחה" שרב אשי ורבנן לא נחלקו.
[14] רש"י נקט שהכוונה לברייתא שאין מתפללין אלא מתוך הלכה פסוקה, ותמה הרשב"ץ שלא מצינו מי שיחלוק בדין זה, שאם עומד להתפלל מתוך דבר הלכה, צריך שתהא הלכה פסוקה. ורבינו יונה ביאר כי אע"פ שרב אשי היה מתפלל מתוך כובד ראש [כמתניתין] השתדל גם לעמוד מתוך שמחה, ורבנן לא חששו לכך, כי סברו שדי ב"כובד ראש" [והרא"ה נקט ש"כובד ראש" ו"שמחה" הם דברים סותרים, ורב אשי ורבנן נחלקו איזה מהם עדיף, וראה ריטב"א]. ובשם רבינו יונתן ביאר, שרב אשי השתדל להתפלל גם מתוך הלכה פסוקה, ורבנן לא חששו לכך.
[15] כך פירש"י, והוצרך לכך, כי סתם שיחה היא בכלל "דברים בטלים" בסמוך.
[16] הטור [צח] ביאר שהתפלה היא במקום קרבן, שנאמר בה "ונשלמה פרים שפתינו", ו"לעבדו בכל לבבכם", ולכך צריך ליזהר שתהא דוגמת קרבן, ולא יערב בה מחשבה אחרת, שהרי מחשבה [שלא לשמה] פוסלת בקדשים. עוד כתב: יחשוב כאילו הוא מדבר לפני מלך בשר ודם, שאז ודאי הוא מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל, קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים, שצריך לכוין אף מחשבתו. כי המחשבה כדיבור לפניו, כי הוא חוקר כל המחשבות, ואם תבא לו מחשבה אחרת בתוך התפלה, ישתוק עד שתתבטל המחשבה ההיא.
[17] ע"פ מהרש"א, שאין הכווונה לנביאים הראשונים ממש.
[18] הגר"א [בקול אליהו] ביאר כי מתוך דברים אחרים אי אפשר להזכיר את חבירו, שהרי ממה נפשך אם ידבר שבחו, הלא מתוך שבחו בא ליד גנותו, ואם יזכירהו בתחילה בגנותו בודאי עונשו כפול בלשון הרע ולא תשנא, אבל מתוך דבר הלכה מוכרח לזוכרו ויהיה שכרו כפול ומכופל, כי כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה.
[19] ראה שו"ת חתם סופר [יו"ד רלה] מרומי שדה, ומנחת יצחק [י קח] שביארו מהו דבר ההלכה שהוזכר בדברי רב כהנא.
[20] בראש יוסף ביאר, שאמר לו כי העולם טועה וסובר שאדם ראשון נטעם, אך באמת הביאור במה דאמרי אינשי "איתנהו מאדם הראשון ועד השתא" הוא, שהוא גזר שלא יהיו כאן אלא דקלים. ומו"ר הגראי"ל ביאר שהדומם והצומח לא נברא לשמש לאדם בצרכיו הגשמיים גרידא, אלא שע"י שייכותו של האדם לצרכו, הם נתקנים במלוי תפקידם, ולפיכך לא גזר אדה"ר על מקום יישוב, אלא אם היה בו צורך שיהיה נתקן ע"י יושביו, ואף מקום שכל יושביו גויים תכליתו להנות איש חסיד שיעבור בו [כמבואר בהקדמת פיה"מ].
[21] ביאר המאירי שכוונת הגמרא שהעיקר הוא עצם הליווי, ודבר נאה הוא להפרד מתוך דבר הלכה, אך אם לא נזדמן להם דבר הלכה אין בכך קפידא.
[22] כן הגירסא לפנינו, וביאורה, שיכוון שמתפלל לפני ה'. אבל הרי"ף גרס רק "צריך שיכוין את לבו", והשמיט "לשמים", וביאר רבינו יונה שיכוון פירוש המלות, וכתב שמפני כך אמר אבא שאול "סימן לדבר, תכין לבם", שלכאורה תמוה, הרי ראיה ברורה היא, ולא סימן בעלמא, ובהכרח שהפסוק מדבר בכונת טהרת הלב, ואילו הברייתא עוסקת בכוונת פירוש המלות. וראה הערה 3 למשנה.
[23] ביאר רבינו יונה שלא היה מקצר מנוסח התפלה, אלא מיעט באמירת תחנונים, ולא האריך באמירת המלות.
[24] המג"א [קכד ז] הוכיח מכאן שאם הרב מאריך בתפלתו אין ממתינים לו בחזרת הש"ץ, ואין לתמוה שהרי אדרבא, לכך הוצרך רבי עקיבא עצמו לקצר, כדי שלא ימתינו לו, כי יש ללמוד ממה שקיצר, שהמאריך עושה שלא כדין, ולכן אין להמתין לו [וראה מחצית השקל שם].
[25] ביאר רבינו יונה שהשתחואות הן בפישוט ידים ורגלים, ובכל פעם שקם מהשתחוותו התרחק מעט מן המקום שעמד בתחלה. וכתבו תוס' כי אף שאמרו [בסוף הפרק] "אם בא לשחות בסוף כל ברכה מלמדים אותו שלא ישחה" - רבי עקיבא היה שוחה באמצע כל ברכה וברכה, אבל בתחלה וסוף היה זוקף. והרא"ש כתב שרבי עקיבא כרע בתחנונים שבסוף התפלה, והראיה, שהרי היה נודד מזוית לזוית, ובאמצע התפלה אסור לזוז ממקומו, וכ"כ הרשב"א וריטב"א, וכן הביאו תוס' בשם הרב יוסף ודחו דבריו. וראה ט"ז [קד א] שלדעת הרא"ש הליכה באמצע התפלה נחשבת הפסק, ואילו תוס' סברו כרבינו יונה שאינה הפסק. והגר"א דחה, שאף לתוס' נחשבת הפסק, אלא שנקטו כי באופן של רבי עקיבא אינו נחשב הפסק, כי אינו יודע שזז ממקומו, וכ"כ במור וקציעה שאין להוכיח מכך כרבינו יונה [לעיל ג ב] שכל הבית כמקום אחד לגבי קביעות מקום לתפלה, שהרי לא ידע שיצא ממקומו.
[26] רש"י להלן [לד ב ד"ה חלונות] ביאר "שגורמין לו שיכוון לבו, כשהוא מסתכל כלפי שמים ולבו נכנע". ורבינו יונה [שם] כתב שני טעמים: א. שע"י ראיית האור תתיישב דעתו ויוכל לכוון כראוי. ב. שכאשר יביט בחלונות הפתוחות כנגד ירושלים, יכוון בתפלתו נגד ירושלים, ותהיה תפלתו רצויה ומקובלת. והב"י [צה] הביא שמהר"י אבוהב הוכיח כפירוש א' שהרי אמרו [יבמות קה ב] שהמתפלל צריך שיהיו עיניו בארץ ולבו בשמים, ואיך יביט דרך החלונות. ודחה שאין הכונה שיביט כל התפלה לשמים, אלא דרך העברה, וראה בב"ח [צ] שרק בעת תפלת שמונה עשרה צריך ליתן עיניו בארץ, אך כשעומד להתפלל יביט בחלונות לשמים או כנגד המקדש.
[27] רבינו יונה נקט שהנידון אם יכול להוסיף תפלה בלי לחדש דבר בתפלה הנוספת. ולעיל [יב ב בדפי הרי"ף] הוכיח כך, שהרי למאן דאמר תפלת ערבית רשות אין ג' תפלות חובה, אלא שבערב מתפלל כתפלת היום בלי לחדש דבר. אכן, דעת הרמב"ם [תפלה א] שמן התורה יש להתפלל כל יום, ואין מנין התפלות מן התורה, אלא כל אחד מתפלל לפי כוחו, יש שמתפלל פעם א' ביום, ויש מתפלל פעמים הרבה. ואנשי כנסת הגדולה הם שקבעו את מנין התפלות. ולכאורה תמוה שהרי דניאל היה קודם זמן אנשי כנסת הגדולה. והפני יהושע הוכיח מכך שהרמב"ם פירש, שלולא הכתוב בדניאל הוה אמינא שמצות תפלה נוהגת כל העת כמו תלמוד תורה, וכל זמן שאינו עסוק בתורה או במצוה אחרת, צריך להתפלל תמיד.
[28] ע"פ מהרש"א.
[29] המהרש"א העיר שהרי לעיל [ל א] אמור היה עומד בחו"ל יכוון פניו נגד ארץ ישראל, ולא רק לירושלים. וכתב כי כיון שהיה בבבל הקרובה לא"י יכל לכוון פניו נגד ירושלים כמו העומד בתוך א"י, וראה שם הערה 16
[30] ביאר רבינו יונה שהנידון הוא, כי אף שצריך להתפלל ג' פעמים ביום, מנין שנקבעו זמנים מסוימים לכל תפלה בפני עצמה, ושמא יכול לאומרם בכל זמן שירצה, ואפילו שלשתן זו אחר זו.
[31] המג"א [קא ג] כתב שהאר"י לא היה משמיע קולו אפילו בפסוקי דזמרה, ובבית אלוהים [ו] כתב שבעת צרה מותר להגביה קולו כשצועק מתוך לבו, שהרי מצינו שמשה צעק אל ה' [במכת צפרדע ובצרעת מרים], אך בשערי תשובה כתב שיחיד המתפלל על צרתו שלא בשעת התפלה, לא ישמיע קולו, שהרי למדו דין זה בסמוך מחנה שהתפללה על צרתה. וראה בערוך השלחן שנקט כי האיסור רק כשעומד לפני המלך, והיינו בשמונה עשרה, אך בשאר תחנונים מותר להשמיע קולו, אולם במחזיק ברכה דקדק מלשון "תפלתו" כי אפילו בבקשה פרטית אסור להגביה קולו, וראה עוד בהערות 42- 33, ולעיל [כד הערה 43].
[32] ביאר הרשב"א שלא ישמיע קולו לאחרים, כלומר שלא יתפלל בקול רם, אבל מצוה להשמיע לאזניו, והטור [קא] הביא י"א שלא ישמיע אפילו לאזניו, שהרי בתוספתא למדו מהמקור שהביאה הגמרא מחנה, ש"קולה לא ישמע" והיינו אפילו לאזניו, ודחה שלא התמעט אלא "השמעת קולו" והיינו לאחרים. וראה בב"י שהוכיח מהזוהר שלא ישמיע לאזניו, והמג"א דחה ראייתו. ובברכי יוסף הביא מדברי רש"י ביומא [עג א] שמותר להשמיע לאזניו, וראה לעיל כד הערות 52 - 50.
[33] בסוטה [לב ב] אמרו שתקנו להתפלל בלחש כדי שלא לבייש עוברי עבירה, ופירש רש"י שהמקור להתפלל בלחש הוא מחנה. ובבאר שבע [שם] תמה למה הוצרכו לתקן והרי מפורש הוא בחנה. ואין לומר שבסוגיין הכוונה שאין חיוב להתפלל בקול, והתקנה באה לאסור [ולכן כתב רש"י שלא יכלו לתקן כן ולבטל תפלה בקול, אלא רק מאחר שראו בתפלת חנה שאין חיוב להתפלל בקול] שהרי למדו מחנה "שאסור להגביה קולו". וגם אין לפרש שכוונת רש"י שהיא תקנה קדומה ולכן התפללה בלחש, שהרי היא התפללה כך אפילו בינה לבין עצמה, ואילו בושת בעלי עבירה שייכת רק כשאחר שומע, [ראה הערה 42, ולעיל כד הערה 42].
[34] כך הגירסא לפנינו, והרי"ף והרא"ש לא גרסוה, וכן משמע בתוס' לעיל [יג ב ד"ה שואל] שגם קדיש וקדושה אסור לענות, [אך שם הנידון בין גאולה לתפלה, וראה שו"ת באר שבע ט].
[35] המרדכי [סימן קג] ורבינו יונה כתבו שאומרם אפילו קודם "יהיו לרצון", אך בשו"ת הרשב"א [ח"ז תה] כתב שאומרם רק אחר "יהיו לרצון", כי הוא מכלל התפלה, וראה דרכי משה [קכב א].
[36] בעבודה זרה [ח א] אמרו שיכול לומר בסוף כל ברכה מעין הברכה, וביאר רבינו יונה שיש בזה ד' דינים. א. בשומע תפלה אומר באמצע בין לשון רבים ובין יחיד [וראה ב"י וב"ח קיט שדנו אם היינו רק לצרכיו או גם צרכי רבים]. ב. בסוף ברכה יכול להוסיף בלשון רבים, אך בלשון יחיד נחשב כהפסק, ומוסיף רק בסוף ברכה, אחר שהשלים מה שתקנו חכמים. ג. אם יש לו צורך זמני, כגון חולה בתוך ביתו, אומרו אפילו באמצע ברכה, אך רק בלשון יחיד, שלא יראה כחלק ממטבע הברכה. ד. אחר בתפלה מתפלל על כל צורך בכל לשון. אכן מדברי הרמב"ם [תפלה ו ב] והרא"ש למד הב"י שבכל ברכה שואל מעין הברכה בכל לשון ואפילו באמצעה, ואילו בברכת שומע תפלה יכול לשאול כל צרכיו בכל ענין. ובדעת הטור נקט שמותר לשאול צרכיו באמצע כל ברכה, ורק שלא ישאל בתחילת הברכה, אלא יתחיל מעין הברכה ואח"כ יבקש. ותוס' בע"ז [שם ד"ה אם] כתבו שרק יחיד אינו יכול להוסיף בקשה באמצע ברכה, אך הציבור מוסיפין כפי שנוהגין בתענית להוסיף פסוקים וסליחות ב"סלח לנו" [ולדעת הטור גם יחיד מוסיף כנ"ל, וראה דרישה].
[37] מהר"ץ חיות [נדרים כב ב] הקשה איך לומדים הלכות אלו מחנה, והרי אין נביא רשאי לחדש דבר. והעלה מכך שהלכות אלו נאמרו כהלכה למשה מסיני, ורק אסמכוה אקרא האמור בחנה, והוכיח כך מדברי הרמב"ן [סהמ"צ שרש ב, עי"ש]. אולם ראה בריטב"א [יבמות ע"א ב] שאע"פ שאין נביא יכול לחדש מצוה חדשה, הוא יכול לחדש וללמד פרטים בצורת קיום המצוה, וראה לעיל [יא הערה 18].
[38] במחזיק ברכה [מח] הביא שהרמ"ע מפאנו דקדק ש"רק שפתיה נעות" ולא כל גופה, שאין ראוי להתנענע בעת תפלת שמונה עשרה.
[39] במצפה איתן העיר שלדעת תוס' לעיל [כא א דה והרי] שגם בתפלה מועיל הרהור כדבור, בהכרח שרק לכתחילה צריך לחתוך בשפתיו, וחלק מהדינים הנלמדים מחנה הם רק לכתחילה [כגון איסור הגבהת הקול] וחלק לעיכובא [כגון כוונת הלב]. ובזכרון שמואל [יז] כתב שלכתחילה צריך גם להמיע לאזניו, וסוגיין כמ"ד הרהור לאו כדבור, ובדיעבד די בחיתוך שפתים, עי"ש. אך הרש"ש [על תוס' הנ"ל] הוכיח מסוגיין שרק בק"ש מועיל הרהור כדיבור ולא בתפלה שיש בה דין נוסף שטעונה חיתוך שפתים.
[40] ביאר המהר"ל [נתיב העבודה ב] כי אע"פ שהקב"ה יודע מחשבות לבנו, מצד האדם אין הבקשה שלימה עד שמוציאה בפה, כי הביטוי לחסרון אמיתי הוא רק בפה, וראה מכתב מאליהו [ח"ד, תפלה].
[41] בשל"ה [ר"ה יב] שעלי היה סבור שהיא מתפללת תפילת ר"ה, ובה מגביהים את הקול, ולכן גער בה, אך חנה היתה סבורה כי כיון שהיא מתפללת על צרכיה, אין לה להגביה קולה אפילו בר"ה, ומכך למדו שבשאר תפלות אין להגביה את הקול.
[42] רש"י בשמואל [א, א יג] ביאר שחשדה בשכרות מפני שהתפללה בלא קול, והם לא היו רגילים להתפלל בלחש. והקשה המהרש"א, הרי בסוגיין מבואר שכך ראוי לעשות, ואיך היו רגילים לעשות שלא כדין [וראה הערה 33]. ולכן ביאר, שחשבה לשכורה כי הרבתה להתפלל. וכמו שמצינו במדרש, שמפני שהרבתה להתפלל, קיצרה את ימיו של שמואל. והרד"ק שם כלל את שני הפירושים יחד, וכתב, כי אף שדרך המתפלל לדבר בלחש, אבל במקצת דבריו הוא צועק, ואילו חנה הרבתה להתפלל ועם זאת לא נשמע קולה במשך כל תפלתה, ומשום כך חשדה לשיכורה. וראה גם צל"ח שמיזג בין הפרושים באופן אחר. ובמחזיק ברכה נקט שעלי סבר שהאיסור רק בשלש תפלות, אך בקשה פרטית מותר להגביה קולו, והלכה כחנה שגם בזה אסור, וכן הוכיח השל"ה שלא התפללה תפלת חובה, שהרי אכלה קודם, וראה הערה 31.
[43] בעירובין [סד א] אמרו שאם שתה רביעית יין לא יתפלל, ואם התפלל, תפלתו תפלה. אבל שכור שהתפלל, תפלתו תועבה. וצריך לחזור ולהתפלל, כשיסור יינו מעליו. ו"שכור" הוא מי שאינו יכול לעמוד בפני מלך מרוב שתייתו. וכתבו תוס' דהיינו דוקא לענין תפלה. אבל הוא מותר בברכת המזון, כי הוא בכלל "ושבעת וברכת" [ו"שביעה" מתפרשת גם על "סביאה"]. ובטעם האיסור כתב הרמב"ם [תפלה ד יז] משום שאין לו כוונה, אך הטור ושו"ע [צט] השמיטו טעם זה, וכתבו שתפלתו תועבה, וכן משמע בתוס' בעירובין [סד א], שדימוהו למתפלל ונמצאת צואה כנגדו, כי כיון שחטא, תפלתו תועבה, וצריך לחזור ולהתפלל. ויתכן שסברו כי אחר שכבר למדו מחנה ש"צריך שיכוון את לבו", בהכרח ששיכור הוא איסור בפני עצמו. ואילו הרמב"ם ביאר כי חסרון כוונה הוא בפירוש המילים [ראה הערה 22] ואינו מעכב אלא באבות, ובשיכור התחדש חסרון בכוונתו לעמוד לפני המלך, ומעכב בכל התפלה.
דאמר רב הושעיא מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר. פירוש, במוץ לאחר שדשה מכניסה קודם שימרח, והא דנקט במוץ ולא נקט בשבלים, משום דאילו מכניסה בשבלים אפשר למטעי בה, דאפשר דלמוללן במלילות הוא מכניסה, ובהכי פלוגתא דרבי ורבי יוסי [ברבי יהודה] היא (ביצה יג, א) אם נקבעה בראיית פני הבית אם לאו, אבל כשמכניסה במוץ אינה ראויה למלילות, הראב"ד ז"ל.
והא דקאמר כדי שתהא בהמתו אוכלת הוא הדין דמדינא שהוא אוכל ממנה אפילו קבע שכבר נפטרה דבר תורה, וכדמשמע נמי בנדה בפ' כל היד (נדה טו, ב) בשמעתתא דאשה שיש לה וסת בעלה מחשב ובא עליה, דאמרינן התם דאין ספק מוציא מידי ודאי, ואקשינן עלה מחבר שמת והניח מגורה מלאה פירות הרי הן בחזקת מתוקנין, והא הכא דודאי טבל ספק מעושר ספק אינו מעושר וקא אתי ספק ומוציא מידי ודאי, ופריק הכי נמי ספק וספק הוא דילמא עביד להו כדרב הושעיא דאמר רב הושעיא מערים אדם על תבואתו, וההיא ודאי דחבר שמת הרי הן בחזקת מתוקנין אפילו לאכילת קבע של כל אדם היא, אלמא הא דרבי הושעיא נמי מדינא שריא אפילו לאכילת קבע, אלא דמדרבנן מיהא אסירא לאכילת קבע כדי שלא יראה כפוטר את תבואתו ומפקיע מן המעשרות. ויש מי שאומר דהא דרבי הושעיא אפילו לאכילת אדם קאמר שהוא פטורה ואפילו מדרבנן ליכא, וקא מייתו לה מההיא דנדה דאמרן, דאם איתא דמדרבנן מיהא חייבת לאכילת אדם אכתי ההיא דחבר היכי שריא לאכילת אדם דמכל מקום הוי ליה ודאי טבל דרבנן וספק מעושר וספק אינו מעושר והיכי אתי ספק ומוציא מידי ודאי דרבנן.
וא"ת הוה ליה ספק בדרבנן, הא לא אמרינן הכי גבי בדיקת חמץ (פסחים ט, א) דאף על גב דבדיקת חמץ מדרבנן דאילו מדאורייתא בבטול בעלמא סגי ואפילו הכי ספק בדוק ספק אינו בדוק צריך לבדוק. ולדבריהם הא דנקט רבי הושעיא כדי שתהא בהמתו אוכלת היינו משום דעכשיו כל זמן שהיא במוץ היא מוכנת לאכילת קבע של בהמה משום דכל אכילת בהמה הויא עראי, משום הכי נקט בהמתו לומר כדי שתהא בהמתו אוכלת אפילו לאחר מירוח והוא הדין לאדם. ואף על גב דבשמרחו בשדה אסור באכילת קבע ואפילו קודם ראיית פני הבית ואף על גב דמדאורייתא לא מחייבא במעשר עד שיראה פני הבית התם הוא משום דאפשר דאתיא לידי חיוב דאורייתא בראיית פני הבית אבל הכא דלא אפשר שריא ואפילו מדרבנן בין לבהמה בין לאדם.
והביאו עוד ראיה מדאמרינן במנחות בפ' רבי ישמעאל (מנחות סז, א) גלגול הנכרי פוטר, מירוח הנכרי אינו פוטר משום בעלי כיסין, כלומר משום בעלי בתים עשירים שמוכרין תבואתם לגוי קודם מירוח וחוזרין וקונים מהם לאחר מירוח כדי לפטור מן המעשרות, ופריך חלה נמי, ומשני אפשר דאפי הא פחות פחות מחמשת רבעים קמח ועוד, אי הכי תרומה נמי אפשר דעביד ליה כדרב הושעיא דאמר רב הושעיא מערים אדם על תבואתו ומכניס וכו', אלמא דלגמרי פטר לה בהכי, דאי להאכילה לבהמתו לבד מאי קא פריך, דאכתי דינא הוא דנאסור מירוח נכרי משום בעלי כיסין כדי שלא יפטרו תבואתן אפילו לאכילת עצמן על ידי מירוח נכרי, דאילו מדרב הושעיא לא פטר לה אלא לבהמה.
ואחרים פירשו דדוקא לאכילת בהמה הוא דפטר לה בהא דרבי הושעיא מדתניא בפרק קמא דביצה (שם) הכניס שבלין לעשות מהן עיסה אוכל מהן עראי, דאלמא עראי אין קבע לא. ומיהו בזה נראה שיש לדחות דשבלין שאני הואיל וראוי לעשות מהן מלילות דהויא פלוגתא דרבי ורבי יוסי [ברבי יהודה] וכדכתבינן לעיל. ואלא מיהו ההיא דמנחות קשיא, אלא דדחו לה דדילמא הכי קאמר בתבואה שאינה ראויה אלא לבהמה מה הועילו חכמים בתקנתם דהא אפשר דפטר לה כדרב הושעיא, וא"נ ה"ק מירוח נכרי ודאי לא פטר אלא לאכילת עראי משום דלא חשבינן ליה כמירוח וה"ל לאחר מירוח כקודם מירוח. אבל גלגול דינא הוא דפטר לגמרי מהאי טעמא דלאחר גלגול כקודם גלגול, והלכך פריך שפיר דלפוטרה מן המעשרות לאכילת עראי אפשר דעביד לה כדרבי הושעיא, וההיא דחבר שמת דמשמע דהוי לגמרי בחזקת מתוקנין דילמא ההיא בתבואה שאינה ראויה אלא לבהמה.
ואפשר לי לומר לפי דבריהם דאפילו לאדם קאמר דודאי ההיא לגמרי משמע דאי לא הוה להו לפרושי. ואלא דכיון דאיכא למימר דתקנן לגמרי, ואי נמי לא תקנן לא הכניס אלא במוץ ואי עביד הכי ליכא אלא איסורא דרבנן קלשא לה איסורא והלכך אפילו לאדם שריא, אבל היכא דודאי לא עשר אלא שהכניסה במוץ אסירא לאכילת אדם מדרבנן, וההיא דבדיקת חמץ דילמא חומר הוא בחמץ כמו שהחמירו בו לבדוק יותר משאר האיסורין, ונהגו בו כספק של תורה. כך נראה לי לפי דברי האוסרין.
רב אשי עביד כברייתא דתניא אין עומדין להתפלל לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר של שמחה. ירושלמי (בפרקין ה"א): רבי ירמיה בשם רבי אבא בר זזא הבא מן הדרך אסור להתפלל מה טעם ושכורת ולא מיין, רבי זריקא ורבי יוחנן בשם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אף המיצר. וגרסינן בעירובין בפרק הדר עם הנכרי (סה, א) אבוה דשמואל כי הוה אתי באורחא לא הוי מצלי תלתא יומי, שמואל לא הוה מצלי בביתא דאית בה שיכרא, רב פפא לא הוה מצלי בביתא דאית בה הרסנא.
שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותחנונים. ירושלמי (שם): א"ר אלעזר חוץ מירמיהו שחתם בדברי תוכחות, א"ל רבי יוחנן עוד הוא בדברי נחמות חתם, ואמר ככה תשקע בבל ולא תקום (ירמיה נא, סד), לפי שהיה ירמיהו חוזר ומתנבא בחרבן בית המקדש יכול בחרבן בית המקדש חתם תלמוד לומר עד הנה דברי ירמיהו, במפולת של מחריבו חתם ולא חתם בדברי תוכחות, והכתיב (ישעיה סו, כד) והיו דראון לכל בשר, בנכרים הוא עסוק, והא כתיב (איכה ה, כב) כי אם מאס מאסתנו, השיבנו תחת כי אם מאס מאסתנו.
אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת מפני הכרעות והשתחויות. פירוש: ולא בתפלה של שמונה עשרה ברכות, דבהנהו אינו רשאי לשחות אלא באבות והודאה, ועוד שאינו רשאי לזוז ממקומו, אלא בתחנונים שלאחר תפלה קאמר.
וקולה לא ישמע מכאן למתפלל שלא ישמיע קולו בתפלתו. מסתברא שלא ישמיע לאחרים, כלומר שלא יאמר בקול רם וכדתניא לעיל (ברכות כד, ב) כל המשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה. אבל להשמיע לאזנו רשאי ומצוה לכתחלה, וכדאמרינן בירושלמי בפרק היה קורא דגרסינן התם (לעיל פ"ב ה"ד): תני נתפלל ולא השמיע לאזנו יצא, למי נצרכה לרבי יוסה, היידן רבי יוסה [ר"ל: איזה רבי יוסה] הדה דתנינן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא רבי יוסה אומר לא יצא, דאלמא בדיעבד הוא דיצא הא לכתחלה צריך להשמיע לאזנו כקריאת שמע. אלא שמצאתי בהפוך בתוספתא דמכלתין דתניא התם בפרק שלישי (ה"ט) יכול יהא משמיע קולו לאזניו, פירש בחנה והיא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע. ומיהו כל המשמיע קולו לצורך מותר, כגון שאינו יכול לכוין דעתו כדאיתא לעיל בפרק מי שמתו (ברכות כד, ב) ודוקא במי שאין מתפלל בצבור כדאיתא התם. וא"נ אם משמיע קולו כדי שישמעו אחרים וילמדו ממנו להתפלל מותר כדאיתא בירושלמי בפרק תפלת השחר (ה"א) דגרסינן התם רבי בא בר זבדא הוה מצלי בקלא, רבי יונה כדהוה מצלי בכנישתא הוה מצלי בליחושא, כדהוה מצלי בביתא הוה מצלי בקלא עד דילפון בני ביתיה צלותא מיניה, אמר רבי מנא בני ביתיה דאבא ילפון צלותא מן אבא.
מכאן לשכור שאסור להתפלל. ירושלמי בפרק קמא דמסכת תרומות (ה"ד): רבי זעירא בעי קומי רבי יוסי שכור מהו שיברך, אמר ליה ואכלת ושבעת כתיב (דברים ח, י) אפילו מדמדם, כלומר שאינו יכול לדבר כראוי מתוך שכרות, דהכי משמע ואכלת ושבעת.
אמרו ליה אנן מה נימר בתרך. פי' מה נענה אחריך לזה השיר. הי תורה והי מצות דבטלו מינן, כלומר האנחו על התורה ועל המצות שבטלין כשנמות [ויש ספרים דגרסי] דמגנו עלן מן המיתה:
אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעה"ז. אין הטעם שאסור משום אבילות החורבן אלא משום שלא יתגבר יצרו עליו מתוך השחוק אבל לימות המשיח דליכא יצר הרע ליכא למיחש.
רבא אמר כדרב הושעיא דאמר מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר. פירוש מן התורה כל תבואה קודם שהוקבעה למעשר מותרת באכילת קבע אף לאדם וכש"כ לבהמה, אבל רבנן אסרו אכילת קבע לאדם ושרו ליה אכילת עראי ולבהמה אפילו קבע דכל אכילת בהמה חשיב עראי אבל משהוקבעה התבואה למעשר נאסרה לכל אדם מן התורה כשאר איסורין עד שיעשר ואיזהו קביעותה למעשר גמר מלאכתה ואיזהו גמר מלאכתה מירוח. פי' מרוח הוא שלאחר שנתקנה התבואה עושה אותה כמין כרי ומחליק פניה ברחת וזהו גמר מלאכתה שקובעתה למעשר, ואם נקה אותה ולא עשה בה מירוח זה שאמרנו יהיה קביעתה למעשר בראיית פני הבית ודוקא היכי דאידגן דכתיב ראשית דגנך, אבל אם הכניסו לבית קודם שיהי' דגן כלומר דלאחר שדש אותו הכניסו בבית במוץ פי' בתבן מעורב בתוכו לא חשיבא ראיית פני הבית במוץ ראיה. מיהו אם עשה לה מירוח אחר שהיא בבית חייבת דמירוח קובע בכל מקום אבל אם נקה אותה בפנים ולא עשה בה מירוח אלא שהניחה במערה בלא מירוח הרי נפטרה התבואה ושוב אי אפשר לה לבוא לכלל חיוב לעולם ואפילו מוציאה מן הבית וחזר והכניסה לבית שעכשו רואה פני הבית בלא מוץ שלה אין בכך כלום לחייבה כיון שכבר היא בבית כשנתנקה והיינו הערמה דר' הושעיא ואפילו לאדם מותרת לאכיל' קבע והאי דקאמר לבהמה דמשמע דלאדם אסורה לאו דוקא אלא משום דאסור להערים למאכל אדם אמר הכי:
שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומין. ואפילו סיומין של י"ת"ק"ק סימן שבח ונחמה הן לישראל, היאך, ישעיה סיים במפלתן של רשעים ותנחומי צדיקים שיבואו צדיקים להשתחוות לפני ה' ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים, תרי עשר נמי שסיים פן אבא והכיתי את הארץ חרם אדלעיל קאי דכתיב הנה אנכי שולח לכם את אליה והשיב לב אבות על בנים כדי שלא אבא להכות את הארץ חרם ותנחומין הן. קהלת שסיים אם טוב ואם רע קאי אאת אלהים ירא ואת מצותיו שמור כי כל מה שעושה האדם גלוי לפניו ושבח הוא. קינות שסיימו כי אם מאוס מאסתנו אהשיבנו קאי כלומר השיבנו אליך כי רב קצפת עלינו ונחמה הוא:
כל ארץ שגזר אדם הראשון עליה לישוב נתישבה. שהרבה שנים חיה בכדי שהלך מסוף העולם ועד סופו וכש"כ לפי המדרש שאומר דמתחלה קודם שחטא היה מלא כל העולם דכתיב אחור וקדם צרתני:
וסימן לדבר תכין לבם תקשיב אזניך. ולא אמר ראיה לדבר שהפסוק אינו מצוה לו שיכוין אלא שאם מכוין בתפלתו שתהא מקובלת יותר מכשאינו מכוין:
יכול יתפלל אדם כל היום כולו. פי' דרך חובה אבל תפלת נדבה הרשות בידו כדלעיל ובמחדש בה דבר: כבר פירש דניאל. החובה וכו':
אין אומרים דבר אחר אמת ויציב. פי' בין אמת ויציב לתפלה כדי שיסמוך גאולה לתפלה:
אין עומדין להתפלל לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך עצלות ר"ל יאוש ובלתי כונה ולא מתוך עצבות עד שיתישב דעתו, והוא שאמרו בעירובין [ס"ה ע"א] הבא מן הדרך אל יתפלל אלא שבאלו צריכים הם להתישב ולהתפלל וכן לא יעמוד להתפלל מתוך דברים בטלים ולא מתוך דבר הלכה עמומה שאפשר שיטריד מחשבתו בבלבולה בשעת תפלתו אלא מתוך מחשבה פנויה ומיוחדת ואם נפטר מתוך הלכה פסוקה שאין בה מחלוקת ולא משא ומתן אע"פ שהם דברים מחדשים עומד ממנה לתפלה ואין בכך כלום, ובתלמוד המערב אמרו מתוך סוף דין הלכה כלומר פסק הלכה וגמר דין שלה עד שלא יהא לבו עוד טרוד בה:
בנות ישראל הן החמירו על עצמן בספירת ימי נדתן שאפילו רואות בהתחלת הראיה ושלא במנין ז' הנקיים אפילו דם טפה כחרדל שהדברים מוכיחים בה שתחלת נדה הוא וממעין סתום הוא יוצא ואין בו חשש זיבה אעפ"כ החמירו על עצמן לישב עליו ז' נקיים, ודבר זה אע"פ שאין זה מקומו אחר שהיא נזכרת תמיד בכמה מקומות בתלמוד ושאין רוב תלמידים בקיאים בה, רואה אני להודיע בקצרה עקרי הדברים כדי לידע בבירור מהו חומרתן של בנות ישראל ומה ראו על ככה ומה הגי אליהן, והענין הוא שענין נדה חלוק לג' ענינים הראשון נדה של תורה, השני נדה של חכמים, השלישי נדה של בנות ישראל ר"ל שבאו חכמים והחמירו על של חכמים, וכיצד הוא דבר זה תדע שבדין תורה היה הענין צריך למנות בדין נדה ובדין זבה קטנה ובדין זבה גדולה ודרכים שבהם היו מונים כך הם, כשהיתה האשה מתחלת לראות דם טפה כחרדל או פחות או יותר הואיל והיתה רואה את הדם ממקור דמיה שאין הדין כך אלא ברואה הא במצאה כתם אין מחמירים בה אלא בכגריס ואף הן לא החמירו בהן על עצמם ולא נאמרה שמועה זו אלא על ראייה הבאה מן המקור ואל תחוש כלל למה שפרשוה רבים בכתם, שהדברים משובשים הם וטעות מפורסמת וכן רבים פרשו בדמיון החרדל שלא נאמר לענין כמותו אלא לענין צבעו שהיא ירוק ודעתם שהחמירו על עצמם אף בדם ירוק, ואף זה אינו שאע"פ שאין אנו בקיאים במראות הדמים הירוק והלבן מיהא טהורים לגמרי אף בזמן הזה כמו שבררנו במקומו:
ונשוב לדברינו והוא שכיון שהתחילה לראות טפת דם הרי היא נדה ועל זה נאמר שבעת ימים תהיה בנדתה ואין בזה הפרש בין שלא ראתה עוד כל ז' בין שראתה בכל יום מן הז' שאפילו ראתה כל ז' רצופין מכיון שפסקה בשביעי טובלת בלילה של שביעי שמחרתה שמיני וטהורה לביתה, המשל בזה הרי שראתה יום א' מונה עד יום שבת שהוא ז' והן שראתה כל השבעה אלא שפסקה בז' עצמו הן שלא ראתה אלא פעם ראשונה טובלת ליל מוצאי שבת וטהורה לביתה וצריכה היתה להזהר שלא לטבול מבעוד יום, ולא משום טבילה סמוך לחפיפה אני נוגע כאן, שאיני מכוין עכשיו אלא לבאר דרך משל ימי הספירה, אלא שמתוך שאמרה תורה שבעת ימים תהיה בנדתה למדו מפי השמועה שכל ז' תהיה בנדתה כלומר שלא תטבול לנדתה כל ז' ואם טבלה בשביעי מבעוד יום ואע"פ שלא כוונה להזקק לביתה עד הערב אין טבילתה טבילה כלל, והוא שאמרו [פסחים צ' ע"ב] כל חייבי טבילות טובלים ביום חוץ מנדה ויולדת שטובלות בלילה כלומר ככל חייבי טבילות רשאים לטבול ביום אחרון של טומאתן וטהורים מיהא לערב כענין מה שאמרו [יבמות ע"ד ע"ב] טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה, אבל נדה ויולדות הוזהרו שלא לטבול עד שיכלו לגמרי כל ימי טומאתן והוא שיעברו ז' ותכנס לליל ח' ולא משום פסול טבילת יום נגעו בה אלא משום פסול טבילה בתוך זמן טומאה, ונמצא מעיקר הדין שאם התרשלה ולא טבלה בליל שמחרתו ח' שרשאה לטבול ביום ח' אפילו ביום שהרי מכל מקום כלו ימי טומאה אלא שחכמים החמירו בדבר שלא לטבול ביום כלל אע"פ שכלו ימי טומאה, יתלו הטעם משום סרך בתה כלומר שאפשר שהבת הגדילה עם אמה ולומדת ממעשיה תראה שהיא טובלת ביום ושמא היא סבורה שיום ז' הוא ומרגלת עצמה לטבול לנדתה בשביעי:
ונשוב לדברינו והוא שטבילה בזמנה הוא בליל שעבר שביעי אלא שאם שהתה מלטבול טובלת לכשתרצה כל זמן שלא ראתה לאחר כן ועומדת באיסור נדה עד שתטבול ואע"פ שלא מצינו בתורה טבילה לנדה בהדיא תהיה בנדתה כתיב, ופי' בתורת כהנים תהא בנדתה עד שתטבול ואף בכל הטמאים כתיב ורחצו במים זה בנה אב לכל יומא שהוא בטומאתו עד שיטבול, וכן כתבוה גדולי המחברים וראשוני הגאונים הביאוה בקל וחומר ממגעה דכתיב הנוגע במשכבה ירחץ במים, ואחרוני הרבנים הביאוה מדכתיב בכלי מדין אך במי נדה יתחטא ופרשו גדולי הרבנים בסוף מסכת ע"ז מים שהנדה טובלת בהן אלמא נדה צריכה טבילה, ומה שכתבו גדולי הרבנים שטבילת נדה אינה מדברי תורה אלא דברי סופרים הואיל ולא מצינו טבילה בתורה לנדה אלא לזבה אין הדברים נראין:
ונשוב לדברינו והוא שאחר שעברו ז' ימי נדה נכנסים עליה ימי זיבה ר"ל שאם תראה אחר שביעי אין זו הראיה עושה נדה אלא זבה, והענין הוא שבז' הראשונים דמיה של אשה מרובים וראויה להיות שופעת יום אחר יום הן שיארע כן הן שלא יארע כך שהרי מכל מקום כלל הענין כך הוא בראוי ומפני זה החמירה בה תורה להיות טמאה כל ז' אף בראיה אחת אבל מכיון שעברו עליה ז' כבר נסתלקו דמיה ומפני זה הקלו בה מן התורה שאם תראה יום אחד באותן ימי זיבה ותפסוק יום אחר טובלת וטהורה לביתה, וכן בכל ימי זיבה שהם י"א יום והיא הנקראת שומרת יום כנגד יום או זבה קטנה עד שתראה בהם ג' רצופים אבל אם ראתה ג' רצופים מכיון ששקעה כל כך בזמן שהיו דמיה ראוים להסתלק החמירה בה תורה הרבה וקראתה זבה גדולה, ולא הפקיעתה מן הטומאה עד שתמנה ז' נקיים לאחר היום שפסקה ראיתה ותטבול ולא עוד אלא שהטעינה קרבן אחר טבילתה, וימי זיבה הללו שהדין בהם כך הם מתחילים אחר ז' של נדה והלכה למשה מסיני שהם נמשכים י"א יום שכל אותם י"א יום הדין בהם כך הן שראתה אותם הג' ימים בתחלתן הן באמצעיתם הן בסופן מכיון שכלו י"א, כלו ימי זיבה וחזרו לה דיניה הראשונים שבנדה מפני שכבר חזרו דמיה לאיתנן וכל ראיה שתראה בי"ב וממנו ואילך עושה נדה וסופרת ז' ימי נדה:
ונשוב לבאר דין י"א יום אלו והוא שאם ראתה יום א' מהם שהוא ח' לנדתה הן שראתה בתחלת הלילה תיכף שעבר ז' הן שראתה בסוף היום כיון שפסקה משמרת כל הלילה ואם לא ראתה כלום משמרת למחר וטובלת לאחר הנץ החמה שהזבה רשאה לטבול ביום אחרון של טומאתה ואע"פ שעדיין היא בתוך זמן טומאה ובלבד שלא תזקק לביתה עד הלילה וזו שטבלה משמרת אחר טבילה כל היום ואם לא ראתה טהורה לביתה בלילה וכן בכל יום שמי"א יום הללו שתראה בהם שומרת על דרך זה יום של מחרתו וכל שתמצא יום טהור כנגד יום טמא טובלת בבוקר וטהורה בערב על הדרך שביארנו, וזמן זה היא נקראת שומרת יום כנגד יום או זבה קטנה וכן אם אירע שלא הגיע ליום טהור כנגד ב' ימים טמאים ר"ל שראתה ב' ימים רצופים ושמרה הלילה שמחרתו ג' וטבלה ושמרה עד הלילה אף זו טהורה לביתה, לא הגיעה לכך אלא שראתה ג' ימים רצופים בתוך י"א אלו, הן בתחלתן הן באמצען הן בסופן הרי היא זבה גדולה ואינה חוזרת עוד לימי נדה עד שתספור ז' נקיים ספרה ז' נקיים טובלת בשביעי שהזבה טובלת ביום אחרון של טומאה כשאר חייבי טבילות אבל לא תשמש בו ביום שמא תראה ותסתור כל מנינה ונמצאת ביאתה בקרבן.
זהו דין נדה של תורה ובזמנים אלו שהזכרנו היו חכמי ישראל על כנם יודעים בטוב טהרה וטומאה והיה מתברר להם מתוך חכמתם איזהו מראה של דם טמא שממנו יהוא ראוי להתחיל במנין ז' ימי נדה ואיזה מראה של דם טהור שלא יהא מעלה או מוריד בה, אחר כן נתמעט לבן של חכמים מפני כובד הגליות ותכיפת הצרות וחששו שמא יטעו בדבר זה שזדונו כרת ושגגתו חטאת שהרי אפשר שתראה האשה ז' ימים וכל ששה הראשונים מהם דם טוהר ואינם מעלים ולא מורידים ונמצא שביעי שלה שהוא ראשון וסברוה לטבול בלילה והיא צריכה לישב עוד ו' ימים ואפילו תאמר שמא נמצא חכם בקי במראות שאפשר לברר הדבר על ידו אפשר שתטעה מצד אחר במנין הנדות והזיבה, הגע עצמך שיצאה מז' של נדה ונכנסה לימי זיבה של י"א יום וכלתה מקצתם בלא ראייה ואחר כך ראתה ג' רצופין בסוף י"א והם ט' וי' וי"א ומכיון שכבר עמדה רוב ימי זיבה בטהרה סבורה היא שתחלת נדה היא ולא תמנה ז' נקיים.
לפיכך עמד רבינו הקדוש והתקין שכל שראתה יום א' תשב ו' נקיים אחריהם וזה מחשש ראשון שהזכרנו ואם ראתה ג' אף בימי נדה תשב ז' נקיים אחריהם וזה מחשש שני שהזכרנו, ונמצא נדה של חכמים כל שראתה יום א' או ב' תשב ו' נקיים כל שראתה ג' רצופין תשב ז' אחריהם, ובדבר זה לא היתה צריכה להראות דם לחכם ולא למנות ימי נדות וזיבה כלל.
בנות ישראל החמירו עוד אחר כן וחששו שמא ברואה אחת שתקנו חכמים ו' נקיים אפשר לענין שיגיע לידי טעות הגע עצמך שהיתה זבה וסופרת ז' נקיים ושמא מתוך שכבר עמדה לה ו' ימים בטהרה היא סבורה שהיא תחלת נדה ולא תמנהאלא ו' נקיים ואע"פ שחששא זו רחוקה היא שהרי ספירת ז' דבר הניכר הוא מכל מקום יש לחוש בקצת נשים שאינן בקיאות וכן שהדבר נוח להם להיות המנין שוה בכלן ולא תהיה זו מונה ו' וזו ז' דנו בעצמן בנות זריזות מה לנו בעיכוב יום אחד ואין בין ו' לז' אלא יום אחד בלבד לפיכך תקנו בעצמן שכל ראייה שתראה אך שלא במנין הנקיות יהו חוששות עליו לזיבה גמורה ואפילו דם טפה כחרדל שהדברים מוכיחים בה שהיא יוצאת ממעין סתום ולא ממעין פתוח והרי עכשיו הוא מתחיל לצאת ואין לחוש שכבר נפתח ושתהא ראייה של יום ג' כדי למנות עליו ז' נקיים.
ולענין שפירשנו הוא אומר אפילו דם טפה כחרדל ולא שיהא בזה רבותא למיעוט הראייה שאף מן הדין האשה מיטמאה בכחרדל ופחות מיכן וכן לא נאמרה לענין כתמים שבכתמים לא החמירו כלל, נמצא עכשיו שכל ראייה בעולם שתראה בודקת עצמה בכל יום בבגד לבן וביום שתפסוק משמרת עד לערב שיכלו לגמרי ימי ראייה או יום ראייה לובשת בגדי לבן ר"ל חלוק לבן קודם שתכנס בתחום ז' נקיים ומונה ז' נקיים וא לא לבשה החלוק הלבן עד הבקר מנהג בנות ישראל שיום לבישת החלוק בכלל ימי הטומאה ואינה מתחלת למנות ז' נקיים עד הלילה שיום לבישת החלוק הוא נדון אצל הנשים בימי הפסק לכללו בימי הטומאה למנות ז' נקיים מיום מחרתו ומתוך כך יש מהן שלובשת אותו ביום ההפסק כדי למנות ז' נקיים תכף שנשלמו ימי הטומאה ולא הצטרכו להוסיף יום אחד מדעתן, ומעיקר הדין שתהא רשאה לטבול בשביעי אחר הנץ החמה שהרי אם נדות הן כבר כלו ימי טומאה ואם זבות הן הרי זבה טובלת ביום אחרון של טומאה אלא גזרו חכמים שלא יהו עושות כן שמא תשמש ביומא ותראה ותסתור אלא טובלת בלילה שהיא תחילת ח' ואף ביום ח' אסור מכח תקנה ישנה של סרך ביתה שהרי יש לה מקום אף בזמן הזה שמא תטבול בז' ותבא לידי ספק כרת אם שמא חס ושלום תרבות שלה רעה אלא במקום אונס כגון חשש צינה או אימת גנבים ולסטים התירו לה הואיל ועבר ז', ואף בלא שום חשש אם עברה וטבלה ב' אינה צריכה לחזור ולטבול אלא תזהר ותהא רשאה ושלטאה בעצמה שלא תבואה רגל גאונ ויד נמהר אל תנידה שמא תראה ותסתור ונמצאת בספק כרת, ויש מי שהורה שאין טבילתה טבילה, ואל תחוש לדבריו ואע"פ שגודלי המפרשים נסכמים בה, וכן יש מי שמשתבש להחמיר בזמן הזה לרואה דם למנות ז' ימי נדה ואחריהן ז' נקיים וכל זה שבוש גמור מבואר ההפסד לכל מי שבקי במקומות שהוראות אלו יוצאות משם אלא שבמקומן יתבארו פרטי הדברים יותר, אלא שכוונתי לכתוב בה כלל קצר לידע ענין חומרתן מצד שזהו המנהג שנהגו בה היום בכל מקומות ישראל מפני שחומרא זו אע"פ שבנות ישראל הן הן שהחמירו וחששות רחוקות הביאום לכך קבלוה חכמים מהם וקיימו את דבריהם ועשאוה כהלכה פסוקה שאין עליה תשובה והוא הענין שקראוה בכאן הלכה פסוקה:
אין התבואה חייבת מן התורה במעשר עד שתעשה דגן ר" שיתמרח ושיכנס בבית דרך פני פתח הבית וכלם למדנו מן המקראות שיתמרח שנאמר דגנך ואין דגן אלא אחר מירוח, ושיכנס בבית שנאמר בערתי הקודש מן הבית ודרך פתח הבית שנאמר ואכלו בשעריך, מרחו והכניסו לו דרך גגות או שהכניסו דרך פתח ולא נמרח אינו חייב מן התורה במעשר ומותר מן התורה אף לאדם ואך באכילת קבע אלא שחכמים גזרו שלא לאכול ממנו אדם אכילת קבע אלא אכילת עראי ואסור להערים בכך ר"ל שיעשה כן בכונה שיאכל ממנה עראי בלא מעשר, אבל לענין אכילת בהמה שכל אכילתה חשובה עראי הואיל ואין דין מעשר מן התורה אפילו בתבואה שנזרעה או נקחה לאדם אלא שכל שתהא נקבעת למעשר אסורה אף לבהמה מפני גזל השבט או מדין אסור אכילת עראי לאדם אף הוא רשאי להערים, מכאן אמרו מערים אדם על תבואה ואינו ממרחה אחר דישה אלא שמכניסה במוץ שלה שלא תתחייב במעשר להפקיע ממנה אכילת עראי ומאכיל את בהמתו וכל שכן אם הכניסה בשיבלין על דעת שיעשה ממנה עיסה, הא הכניס שבלים על דעת לעשות מלילות הוקבעו בכניסתו, אבל במוץ אין ראויות למלילות ומכל מקום אם חזר ומירח בפנים הוקבע למעשר שהמירוח קובע אף בראש גגו הואיל ונתחבר עמו ראיית פני הבית אלא שהוא זורה מעט מעט ואוכל, וכן מאכיל לבהמה הא אכילת קבע ולאדם ודאי אסור מדרבנן.
ויש מקשים לשטה זו ממה שאמרו בשני של נדה [ט"ו ע"ב] ובשלישי של ע"ז [מ"א ע"ב] בענין אין ספק מוציא מידי ודאי שהקשו בה ממה שאמרו [פסחים ט' ע"א] חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות אפילו הם בני יומן הרי הם בחזקת מתוקנים והא הכא דודאי טבל ספק מעושר וכו' וקאתי ספק וכו' ותירץ ספק וספק הוא דילמא עביד כר' אושעיא ובזו ודאי בחזקת מתוקנים לאכילת קבע הוא אומרה אלמא זו של ר' אושעיא אף לאדם ואף לאכילת קבע היא עד שמתוך כך כתבו גדולי המפרשים שאף זו של חבר דוקא לאכילת עראי או לאכילת בהמה ומכל מקום נראה לי לפרשה דילמא עביד כר' אושעיא ואין כאן אלא איסור חכמים ובמקום ספק וחזקת חבר לא גזרו, ואם תאמר והרי בדיקת חמץ דרבנן וספק בדוק ספק אינו בדוק צריך לבדוק, ההיא לכתחלה ומשום חומר חמץ ומכל מקום הם מפרשים מתוך קושיא זו שזו של ר' אושעיא הוא הדין לאדם ואף בקבע ואע"פ שבמרחו בשדה אסור לאדם בקבע אף קודם שיכנס לבית בזו מפני שאפשר לבו לכלל חיוב בראיית פני הבית אבל זו שאי אפשר לבא לידי חיוב מותר אף לאדם ובקבע, ושמא תאמר אף זו ימרחנה ותבוא לכלל חיוב כמו שכתבנו, הם פרשוה בשנקהו מן המוץ שלא על ידי מירוח שזו אינה באה לכלל חיוב לעולם ולפיכך אוכל מהם קבע, והאי דנקט בהמתו משום דלאדם אין דרך להערים בכך והלא גנאי הוא לו ומכל מקום אין צורך בכך כמו שכתבנו אלא שהם חוזרים ומביאים ראיה ממה שאמרו במנחות פרק ר' ישמעאל [ס"ז ע"ב] גלגול העכו"ם פוטר מירוח העכו"ם אינו פוטר ופרשו הטעם משום בעלי כיסין ר"ל עשירים שמוכים תבואתם לעכו"ם קודם מירוח וחוזרים לקנותה מהם לאחר מירוח, והקשה להם אם כן חלה נמי ותירץ עביד לה פחות משיעור והקשה תרומה נמי אפשר דעביד לה כר' אושעיא אלמא שאף לאדם מותרות בכך שאם לבהמה מה הועלנו מ"מ ימכרנה לעכו"ם ויחזור ויקננה ליפטר אף לאדם, ומכל מקום יש מפרשים בה מירוח עכו"ם בתבואה שאינה ראויה אלא לבהמה מה הועלנו והרי פוטרו מצד אחר כדר' אושעיא, או שמא מכל מקום יש לו בהמות מרובות וירויח אך בפטור לבהמה הרבה, או שמא יש לפרש הואיל ובחשודים לכך אנו עוסקים אף הוא מיקל בשל סופרים ועביד לה כר' אושעיא, וכל שכן במקום שמן הדין כך הוא אלא שמצד גזירה באין עליהם, ומה שאמרו במסכת ביצה (י"ג ע"א] הכניס שבלים לעשות מהן עיסה אוכל מהן עראי דאלמא הא קבע לא מסייעת לשיטתנו, אלא שהם דוחים אותה שמאחר שראויות לעשות מהם מלילות הוא שאמרו כן אלא שעיקר הדברים כדברנו וכסתם לשון השמועה שאמרו ומאכיל לבמהתו, יש מפרשים שמכיון שנכנסה לבית בלא חיוב כגון שהכניסה דרך גגות אם הוציאן אחר כן והכניסן דרך הפתח אינו חוזר לחיובו שמכיון שנפטרה נפטרה ואין הדברים נראין:
המקיז דם לבהמת קדשים אסור אותו הדם בהנאה ואם נהנה ממנה מביא קרבן מעילה כמי שמעל בגופה של בהמה אבל דם בהמת קדשים שנשחטה הואיל ועומד לזריקה ולכפרה אין בו מעילה והוא שתאמרו לכפרה נתתיו ולא למעילה, והקזה גופה יש אוסרין אותה לכתחלה משום הטלת מום ופרשו שמועה זו בדיעבד ומכל מקום נראה שאף לכתחלה מותר הואיל וכונתו לרפואה כגון שאחזה דם:
דברים אלו יראה שלא נאמרו אלא בתלמידים כדי שלא יעמדו לתפלה מתוך דבר הלכה עמומה ודעתייהו עילוה אבל מי שאינו שונה הלכה כל כך למה אלא יישב דעתו ויתפלל ובתלמוד המערב אמרו העוסק בצרכי צבור כעוסק בתורה כלומר וצריך לישב דעתו באיזה דבר ואנו נוהגין צתוך כך לומר אשרי קודם תפלה:
לעולם אל יפטר אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרו ויתגלגלו זו עם זה מענין לענין עד שיזדמן איזה דבר של הלכה ביניהם כדרך שהביאו ברב כהנא דאלוייא לרב אשי ושאלו מה שהיו רגילים לומר בציניאתא דבבל דמאדם הראשון איתנהו מה הכונה בענין זה והשיבו שהענין מדכתיב ולא ישב אדם שם ופירושו אדם הראשון כלומר שלא גזר עליה לישוב וכל שגזר עליה לישוב נתישבה והענין נאמר דרך משל כלומר לרוב חשיבותה שמעולם הוכנה בטבעה להיות כך, וכן הענין באותן ציניאתא שמעולם היה אותו מקום ראוי ומוכן לכך, ומכל מקום כל שלא נזדמן להם אינו צריך להביא להם שמועה שלא על אופן אלא שיפטר ממנו בדברי שבח ומוסר, וזהו לדעתי שאמרו כי הא כלומר שנזדמן להם כן על אופן וכן משאח"כ רב מרדכי אלוייה לרב דימי וכו' ולא הזכיר בה כלום ומה בא ללמדנו אם מצות לוייה גופה תינוקות של בית רבן יודעין, אלא שלא נפטר ממנו מתוך דבר הלכה ולמד שכל שלא נזדמן להם כך אין קפידא בדבר ולא מצות חכמים אלא שאם אפשר לגלגל כן הדבר נאה והיה לו לפרש אלוייה ולא נפרד ממנו בדברי תורה אלא מתוך שאין הדבר נאה לומר עליהם שתהא תורה זזה מפיהם שעה אחת שבקה, ומכל מקום צריך שיפטר דברי שבח ורצוי ומוסר, ומה שאמר בכך מצינו בנביאים הראשונים שהיו מסיימים דבריהם בדברי שבח כתבו עליה בתלמוד המערב אמר ר' אליעזר חוץ מירמיהו, אמר ר' יוחנן אף הוא בנחמות חתם ככה תשקע בבל ולא תקום וכתוב עד הנה דברי ירמיהו במפולת של מחריבו חתם ולא בחורבן המקדש והא כתיב והיו דראון לכל בשר ההוא בעכו"ם הוה עסוק, והא כתיב כי אם מאוס מאסתנו וכו' השיבנו במקום אם מאוס, ואף אליהו לא נפטר מאלישעא אלא מתוך דבר תורה דכתיב המה הלכו הלוך ודבר במה היו עוסקים ר' יהודה אומר בק"ש כד"א ודברת בם, ר' זעירא אמר בבריאת העולפ כד"א בדבר ה' שמים נעשו רבנן אמרין במרכבה דכתיב רכב אש וכו':
ומגדולי החכמים כשהיו מתפללים עם הצבור היו מקצרים ועולים וכשהיו מתפללים בינם לבין עצמם אדם מניחם בזוית זו ומוצאת בזוית אחרת מפני כריעות והשתחואות שהיו עושים בתחנונים ובקשות שאחר תפלת י"ח ואין לפרשה בי"ח כמו שפירשו קצת מפרשים חדא שאין יכול לשוח בכלם אלא באבות והודאה ועוד שאין רשאי לזוז ממקומו:
התבאר במסכת יבמות שהמתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה וכן שיראה את עצמו כאלו שכינה שרויה כנגדו שנא' שויתי ה' לנגדי תמיד וכאן אמרו שמכל מקום צריך שיכוין לבו לשמים והוא ענין לבו למעלה ופי' עיניו למטה כדי שיראה נכנע לפניו ית', בתלמוד המערב אמרו שהמתפלל בתוך ביתו בייחוד וכונה יתירה כאלו מקיף את עצמו מחיצות ברזל כלומר שהוא יכול לעמוד בטוח בתפלתו שהיא מקובלת ושאלו בה והא תני שצריך אדם להתפלל במקום המיוחד לתפלה ותירץ כאן ביחיד כאן בצבור:
כבר התבאר שג' תפלות אדם צריך להתפלל ביום וכבר נרמז כל על ידי דניאל וזמנין תלתא ביומא הוה בריך על ברכוהי וכו' וכן התבאר זמן מיוחד לכל אחת מהן וכבר נרמז כן על ידי דוד שנא' ערב ובקרא וצהרים אשיחה ואהמה, וצריך להתפלל לכתחלה לרוח שכנגד ירושלים כמו שנרמז בדניאל נגד ירושלים, ואין המנהג להקפיד אלא על רוח המערב שהופך עורף לבית המקדש:
המתפלל ראוי לו להתפלל בלחש כבר אמור על ידי חנה וקולה לא נשמע כלומר שאינו נשמע לאחרים הא מכל מקום צריך הוא להשמיע לאזנו, ומכל מקום יש אומרים שלא נאמר כן אלא בק"ש אבל בתפלה אין צריך שישמיע לאזנו והביאוה מברייתא שאמרו בה בפרק ג' יכול יהא משמיע קולו לאזנו ת"ל וקולה לא נשמע, ומכל מקום בברייתות שלנו אנו גורסים בה לאזנו, וכן נראה ודאי שלכתחלה צריך להשמיע אזן, ואף בתלמוד המערב שבפרק קורא אמרו תני התפלל ולא השמיע לאזנו יצא למי נצרכה לר' יוסה כלומר דקאמר בשמע לא יצא אלמא דלכתחלה מיהא צריך להשמיע לאזנו:
ולעולם יתן שבח לבורא ואחר כך ישאל אדם צרכיו וכבר מפורש על ידי שלמה לשמוע על הרנה ואל התפלה רנה זו תפלה תפלה זו תחנה או בקשה, ובתפלה הקבועה לא ישאל אדם צרכיו לא בג' ראשונות ולא בג' אחרונות אלא באמצעיות ופירשו הגאונים דוקא בצרכי יחיד אבל צרכי רבים שואלים ולזו התירו בזכרנו לחיים וכו' וכתוב לחיים וכו' ובתלמוד ע"ז התבאר שאם בא לשאול דבר שאינו קבוע בתפלה שואלו בשומע תפלה ואם בא לשאול בסוף כל ברכה וברכה מעין הברכה אומר:
אין אומרים דברים אחר אמת ויציב כדי שיסמוך גאולה לתפלה ואם בא לומר אחר תפלתו אפילו כסדר ודוי יום הכיפורים אע"פ שלא עקר את רגליו אומר ויפה לו לעשות כן:
בתלמוד המערב אמרו והיה כי הרבתה להתפלל מכאן שהמרבה בתפלה נענה, ומכל מקום לדעת גדולי המפרשים אחר שאמר יהיו לרצון וכו' אבל יהיו לרצון ראוי לאמרו אחר שמנה עשרה מיד שכן דוד אמרו לאחר י"ח פרשיות, וכן מוכיח מה שאמרו בפרק תפלת השחר, אבל רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו אינו חוזר לראש ואם איתא דיניו לרצון נאמר בסוף תיפוק לי דהא בעי מימר יהיו לרצון דעדיף מתחנונים אלא ודאי אחר י"ח אמרוהו מיד, ויש אומר שראוי לומר כן בתחנונים דאתי מעלמא אבל אלהי נצור שהוא קבוע בתפלה הרי מצינו בפרק קורא דמר בריה דרבינא אמר אלהי נצור וכו' עד יהיו לרצון וכו' ואע"פ שדוד אמרו לאחר י"ח פרשיות אף זה סוף י"ח הוא קרוי:
המתפלל צריך שיחתוך מלות התפלות בשפתיו שיהא דבורו ברור לו ועל ידי כן כונתו מצויה ביותר:
כל הרואה דבר בחברו שאינו הגון ראוי להוכיחו ולהודיעו שאינו ראוי לעשות כן וכבר התבאר במקום אחר עד היכן הוא תוכחה, ומי שחשדו אחר דבר שאין בו ראוי לו להודיע לזה שהוא חושדו שאין בו אותו דבר שעליו הוא חושדו, והחושדו צריך לו לפייסו על שחשדו וראוי לו שיברכהו:
אייתי זוגא חיורתא ואתבר קמייהו ואתעצבו. הכא משמע דזכוכית לבנה היתה מצויה אחר החורבן, והכי נמי משמע בפ' אלו מציאות [דף מ"ח ע"א] דקאמר התם מי שהניח לו אביו מעות ורוצה לאבדן ילבש כלי פשתן וישתמש בכלי זכוכית ומוקי לה בזגי חיורתא. וקשה דבפ' בתרא דסוטה תנן משחרב בית המקדש בטלה זכוכית לבנה ושירא פרנדא. וי"ל דודאי לא בטלה לגמרי אלא לא היתה מצויה כמו שהיתה בזמן הבית, תדע דקאמר התם דבטלה שירא פרנדא ובריש במה מדליקין אמרו דרבין ואביי הוו יתבי קמי דרב נחמיה [אחוה] דריש גלותא [חזייה] דהוה לביש מטכסא א"ל רבין לאביי היינו כלך דתנן א"ל אנן שירא פרנדא קרינן לה פי' לההוא מטכסא אלמא שירא פרנדא [היה] לאחר החורבן אלא לא היה מצוי כל כך כבזמן הבית, ור"ח דחק לפרש שירא פרנדא קרינא לכלך דמתניתין וניחא כדפר"י:
טיפת דם כחרדל. לאו טעמא, משום דפחות מחרדל אינה טמאה דהא תנן דמטמא, כחרדל ובפחות מכן אלא נקט כחרדל לאשמועי' שאע"פ שהיא ראיה מועטת ואינה ראויה ליחלק לשלש ראיות להיותה זבה גמורה אם ראתה בימי זובה אפ"ה יושבת עליה ז' נקיים:
רב אשי עביד כברייתא. ולכך נהגו לומר פסוקי דזמרה ואשרי קודם תפלה כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי שמחה של מצוה שעוסק בדברי תורה, ירושלמי ר' (אמי) [ירמיה] אומר לא יעמוד ויתפלל אלא מתוך דבר הלכה א"ר ירמיה העוסק בצרכי צבור כעוסק בד"ת:
שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדבדי שבח ותחנונים. ירושלמי א"ר אליעזר חוץ מירמיהו שחתם בדברי תוכחה א"ל ר' יוחנן עוד הוא בדברי נחמות חתם ואמר ככה תשקע בבל ולא תקום ולפי שהיה ירמיהו חוזה ומתנבא על המקדש יכול בחורבן הבית חתם ת"ל עד הנה דברי ירמיהו במפלת מחריביו חתם ולא חתם בדברי תוכחות, והכתיב] והיו דראון לכל בשר בכופרים בעיקר הוא עסוק, והא כתיב כי אם מאוס מאסתנו השיבנו תחת כי אם מאוס, ומסוף תרי עשר וקהלת לא פריך דלא חשיב הני קראי פורענות:
הני ציניתא דבבל איתנהו מאדם הראשון. והא דאמרינן במדרש איכה רבתי שארבעים שנה קודם שגלו ישראל לבבל נטעו שם דקלים לפי שהמתיקה מרגלת הלשון לתורה, מתחלה לא היו אלא באותו מקום ובארבעים שנה הללו נטעו בשאר מקומות:
ומוצאו בזויות אחרת [וכ"כ למה] מפני כריעות והשתחויות. וא"ת והא אמרינן לקמן [דף ל"ד ע"א] בסוף פרקין אם בא לשחות בסוף כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה. ואין לומר דמיירי הכא בתחנונים שהיה אומר אחר תפלתו ולא בי"ח ברכות דמשמע דמיירי דומיא דכשהיה מתפלל עם הצבור, י"ל דודאי בסוף כל ברכה וברכה אין לשחות אבל באמצע הברכה מותר לשחות וכשהיה מגיע לסוף הברכה הי' זוקף, ולכך יש נוהגין בר"ה וביה"כ כשמתפללין זכרנו ובכן תן פחדך ששוחין וכשמגיעין בסוף הברכה זוקפין שאין לשחות בסוף ברכה אלא היכא דתקון:
מכאן ששכור אסור להתפלל. בירושלמי מס' תרומות פ"ק ר' זירא בעא קומי דר' יוסי שכור מהו שיברך א"ל ואכלת ושבעת אפילו, מדומדם, פי' אפילו כ"כ שתוי שאינו יכול לדבר כראוי דהכי משמע ושבעת וברכת:
כסא דמוקרא כו'. פירשו בו הרמז שהוא כלי חשוב מאד ועיקר יצירתו ועשייתו מעפר ושבירתו זהו מיתתו. כן האדם נוצר מעפר ועומד למיתה תמיד לשוב להיות עפר וק"ל:
ווי לן דמיתנן ווי לן כו' לפי שמשני צדדים יש לאדם לזכור מיתתו תמיד. הא' כמ"ש בפ"ק לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצר הרע אם נצחו מוטב כו' וא"ל יזכור לו יום המיתה. והב' ע"פ מ"ש שוב יום א' לפני מיתתך שבת (קנג.) שיזכור תמיד בכל יום שלמחר ימות ואז יהי' כל ימיו בתשובה ולכך כפלו כאן לזכור ווי לן דמיתנן הא' לבטל מחשבות היצר הרע והב' לשוב היום על העתיד פן ימות למחר וא"ל אנן כו' א"ל הי תורה כו' לגבי יצה"ר אמר הי תורה כו' לנצחו בה כדאמר נמי התם אם נצחו מוטב וא"ל יעסוק בתורה ואם לאו יזכור לו יום המיתה ולגבי תשובה בכל יום אמר הי תורה והי מצות דמגני עלן ממיתת יום מחר כדכתיב בה כי הוא חייך ואורך ימיך:
אז ימלא שחוק פינו וגו'. בפסוק דלעיל מיניה בשוב ה' את שיבת ציון וגו' יותר מפורש לכאורה דעליה קאי אז ימלא שחוק וגו' ואפשר דסיפיה דההוא קרא כתיב היינו כחולמים דהיינו כשעלו מבבל שהיה הגלות שבעים שנה כמ"ש במסכת תענית פ"ג ולא היה אז גאולה שלימה שעדיין היינו תחת יד מלך פרס ואח"כ תחת יד מלכות יון ואח"כ תחת מלכות רומי ולהכי מייתי מסיפיה מהאי קרא אז יאמרו בגוים הגדיל וגו' דאיירי בגאולה העתידה שתהיה שלימה שיאמרו הגדיל ה' לעשות וגו' יותר מבגאולות הראשונות כמ"ש אל תזכרו ראשונות וגו' הנני עושה חדשה וגו' כמפורש פ"ק:
שכן מצינו בנביאים הראשונים כו'. ליכא לפרושי נביאים ראשונים דהיינו שאנו קורין נביאים ראשונים דהיינו יהושע שופטים שמואל מלכים דמאי דברי שבח ותנחומין איכא בסיומן דספר יהושע מסיים בקבורת אלעזר וספר שופטים מסיים איש הישר בעיניו יעשה ועוד דמאי מקשה בירושלמי מספר קינות כמה שכתבו התוס' אלא דודאי לא איירי כלל בהנהו נביאים שאינן אלא סיפור הקורות שבאותן הדורות אלא דאיירי באותן שאר נביאים שנתנבאו בפורענות של נכרים שבסיומן דברו בשבח ותנחומין ונביאים הראשונים דקאמר ליכא לפרושי לפי זה לאפוקי האחרונים ומאן נינהו חגי זכריה ומלאכי כדאמר' בפ"ב דסוטה (מח:) מאן נינהו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי דא"כ מאי הקשו התוספות מתרי עשר דהיינו מספר מלאכי ועוד דחגי זכריה נמי סיימו בדברי שבח ותנחומין כמו שאר נביאים של תרי עשר אלא נביאים ראשונים לאו דוקא אלא שהם ראשונים לדורות הללו וכתבו התוס' דבירושלמי מקשה מכי מאוס מאסתנו וגו' מיהו אההוא קרא דסוף תרי עשר וקהלת כו' ולא מיירי בפורענות דישראל עכ"ל לא ידענא אמאי לא הזכירו דבירושלמי פריך לעיל מיניה והיו דראון לכל בשר ומשני בעכו"ם עסקינן דהיינו בעצמו תירוצם שכתבו גבי תרי עשר וקהלת דלא מיירי בפורענות ישראל אלא בשל עכו"ם ודע דאהך דכי מאוס מאסתנו וגו' משני בירושלמי השיבנו תחת כי מאוס וגו' והיינו דהדר קרינן השיבנו וגו' כמו שפירש ביפה מראה ולפי מה דאיתא בכל הספרים דבישעיה נמי הדר קרינן והיה מדי חדש וגו' ובת"ע הדר קרינן הנה [אנכי] שולח לכם וגו' ובקהלת הדר קרינן סוף דבר וגו' וסי' יתק"ק ה"מ לשנויי בהו כדמשני התם גבי כי מאוס וגו' אלא דעדיפא משני בהו דלא איירי כלל בפורענות דישראל אלא בפורענות דעכו"ם והוי שפיר שבח ותנחומין של ישראל ועיין בתר"י ודו"ק:
שמתוך כך זוכרהו כו'. ר"ל שמתוך שבא הנפטר לומר דבר הלכה נזכר גם חברו בדבר ששמע כבר כי הא דאמר הוא הני צניתא דבבל איתנהו מאדם הראשון נזכר גם חברו ואמר אדכרתן מלתא דריב"ח מ"ד ארץ אשר וגו' מפורש בפ"ב דסוטה (מז:):
שנאמר תכין לבם תקשיב וגו'. פ' מצות חליצה (יבמות קה:) מייתי ליה דליבא למעלה מדכתיב נשא לבבנו אל כפים וי"ל דהכא לא נחית לאתויי אלא דבעי כוונת הלב ועיין בתר"י בזה באורך הכא ובמשנה גבי חסידים הראשונים כו':
לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות כו'. עיין בטור א"ח סימן צ' וצ"ה בב"י:
יכול יתפלל אדם כל היום כו'. ודאי תפלה הקבועה לכל אדם נגד תמידין תקנום דלא הוו רק ג' תפלות כנגדם וכן למ"ד אבות תקנום כדאמרינן ר"פ ת"ה (כו:) אלא דה"ק יכול שרשות הוא לאדם להתפלל כל היום ופי' תר"י בלא חידוש ומייתי מדניאל דהוה מפיש ברחמי טובא על הגלות ואפ"ה לא הוה מתפלל רק תלתא זמנין ביומא וק"ל:
יכול יתפלל אדם לכל רוח שירצה ת"ל כו'. יש לדקדק דהא אמרינן לעיל ס"פ ת"ה היה עומד בח"ל יכוין את לבו כנגד א"י כו' והעומד בארץ ישראל יכוין לבו נגד ירושלים כו' וכיון דדניאל היה עומד בבבל שהוא ח"ל הל"ל לקבל א"י ויש ליישב דבבל היה קרוב לא"י והיה יכול לכוין בה נגד ירושלים כמו העומד בא"י גופה וק"ל:
יכול משבא לגולה כו'. לפי פשוטו מקדמת דנא קודם הגזירה כל די יבעי מן אלהא ואינש עד וגו' יתרמא לגוב אריותא אלא דלא אצטריך ליה לקרא למימר הכי דודאי קודם הגזירה היה מתפלל דעיקר הגזירה היה בשביל שראו בו שהיה מתפלל למצוא בו עלילה בזה וע"כ דרשו מקדמת דנא קודם שגלו גם שביהמ"ק היה קיים והקריבו בו קרבנות היה הוא מתפלל תפלות אלו וק"ל:
יכול יהא כוללן בב"א כו'. מהא דתקנו ג' תפלות למר נגד קרבנות ולמר נגד אבות נמי מוכח אלו ג' זמנים אלא דבהאי קרא ערב ובוקר וצהרים וגו' מפורש טפי:
יכול ישאל אדם צרכיו ואח"כ יתפלל כו'. בפ"ק דע"ז (ז:) איכא תנאי דפליגי בהכי ולמ"ד נמי דיתפלל ואח"כ ישאל צרכיו מייתי ליה מקרא אחרינא דכתיב אשפוך לפניו שיחי צרתי לפניו אגיד והכא דמייתי ליה מקרא לשמוע אל הרנה וגו' זו תפלה ואל התפלה זו בקשה ר"ל דודאי מלת תפלה בלשון הכתוב ובלישנא דתלמודא על הרוב הוא מורה אלשון שבח ותחנה בכ"מ מורה אלשון בקשה ורישא דהאי קרא ופנית אל תפלת עבדך ואל תחנתו לשמוע וגו' דהיינו תפלה שהוא שבח ואח"כ תחנה שהוא שאלת צרכיו ואמר שאל תטעה בסיפא דקרא לשמוע אל הרנה ואח"כ אל התפלה דע"כ האי אל הרנה הוא אל התפלה דרישא דקרא ואל התפלה דנקט הכא ע"כ הוא פירוש דקרא ואל תחנתו שהוא בקשה ותו לא מידי ודו"ק:
מהני קראי דחנה כו'. הא ודאי דכמה דברים דחשיב הכא כגון שצריך שיכוין את לבו ואסור להשמיע קולו שמעינן להו נמי ממקומות אחרים כדלעיל אלא דקאמר דמהני קראי דחנה נמי איכא למשמע להו:
מכאן שאסור להתפלל כו'. שראה בתפלתה שהיו שפתיה נעות ומה שחשבה לשכורה פירש"י שם שלא היו רגילין להתפלל בלחש עכ"ל ואין נראה כן מתוך הסוגיא דקאמר מכאן שאסור להגביה קולו וכי היו רגילים לעשות שלא כדין ולמה חשבה לשכורה כיון שכדין עשתה אלא די"ל שחשבה לשכורה משום דהרבתה להתפלל וכמ"ש לה עד מתי תשתכרין וגו' וכ"ה במדרש ע"י שהרבתה בתפלה קצרה ימיו של שמואל שנאמר וישב שם עד עולם כו' וע"ז השיבה קשת רוח אנכי ובעי אפושי ברחמים כדאמרי' בר"פ דהות מרירה לבה טובא וק"ל:
גמרא בכל עצב יהיה מותר כו' נ"ב פי' יהיה לך יתרון:
רש"י בד"ה תפילין כו' שממשלת קוני כו' נ"ב פי' ואין אני כפורק עול ודו"ק:
גמרא שנאמר וכוין פתיחן כו' נ"ב פירוש חלון:
רש"י בד"ה אלא מתוך שמחה של מצוה כגון כו' כצ"ל:
בד"ה יכול משבא כו' לא היה רגיל בכך נ"ב פי' לא היה מתפלל וכן איתא בפירוש רב אלפס וצריך ליתן טעם שבגולה לא היה רק מתפלל על הגלות ועל אנשי הגולה אבל בעיני נ"ל יכול הוחלה כמשמעו כי מחמת חולשת הגולה לא היה מתפלל רק ג' פעמים אבל מקודם היה מתפלל כל היום בלי קבע והשתא קאי שפיר על הא דלעיל מינה וק"ל:
תוספות בד"ה ורבנן עבדי כמתני' וכותייהו ק"ל נ"ב פירוש כרבנן וכרב אשי ודו"ק:
גמרא לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות שנאמר וכוין כו'. וסופיה נגד ירושלים. משמע דצריך שיהיה החלונות נגד ירושלים וכ"כ להדיא הרמב"ם והשו"ע ותמיהני על בהכ"נ של חברא דגמחש"א דפה עירינו שאין שם חלונות לא לרוח מזרח ואף לא לרוח דרום וגם בבהכ"נ הגדולה המה למעלה בגובה הכותל ורש"י פי' לקמן בס"פ הטעם כדי שיהא מסתכל כלפי שמים שוב ראיתי בכ"מ שם שהביא משמי' דהרמב"ם בתשובה דדין זה אינו אלא ביחיד המתפלל בביתו כו' ואולי מדקאמר יתפלל אדם משמע אדם יחידי דוקא וכן מדקאמר בבית ולא אמר בביה"כ דקדק כן ותמיהני על האחרונים שלא הביאוהו:
שם דכתיב ערב ובקר וצהרים. הנה צהרים הוא תפלת המנחה ובפ"ב דנגעים מ"ב משמע דצהרים לר"י דהל' כוותיה הוה שעה ששית ושביעית (וכן ביומא (כ"ח ב') אמרינן צלותי' דאברהם מכי משחרי כתלי וכו' ע"ש) ולכן ק"ל מזה ע"ד הרמב"ם וכן סתם בשו"ע ר"ס רל"ג דלכתחילה אין מתפללין מנחה גדולה ואולי דדוד (היו) [היה] דרכו לאכול אחר חצי היום ועי' במדרש איכה בפסוק קומי רוני דהיה אוכל עד תשע שעות ופעמים עד הערב ובכה"ג אף להרמב"ם מתפלל מ"ג לכתחלה כמ"ש המ"א שם וע' בסוכה נ"ג א' משם לתפלת המנחה משם לתמיד של בה"ע הרי שהיו מתפללין מ"ג:
גמרא יכול ישמיע קולו כו' וקולה לא ישמע. ובסמוך וקולה לא ישמע מכאן שאסור להגביה קולו. הן לפי מה שמוכח לעיל (כ"ד ב') דמשמיע ומגביה תרתי מילי נינהו עיין שם ברש"י ומש"כ עליו יותר נראה גיר' הרא"ש מכאן שלא ישמיע קולו:
שם רק שפתיה נעות מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו. ר"ל אף דדרשינן ולעבדו בכל לבבכם זו תפלה וסד"א דאחר כוונת הלב ה"ה הדברים עי' לעיל (ט"ו) או דס"ל דבהת"כ הרהור כדבור דמי קמ"ל דבתפלה צריך שיוציא בשפתיו דוקא ועמש"כ לעיל כ"א א':
רש"י ד"ה כסא דמוקרא. כוס של זכוכית לבנה. עי' מה שציין הגרי"פ ול"נ שהלשון ברש"י ט"ס וצ"ל כסא דזוגיתא חיורתא:
[תד"ה המקיז. דאמר בפ"ג דעו"ג כו' אלו ואלו כו'. היא משנה ערוכה ביומא (נ"ח ב')] ועמש"כ בתמורה (י"ט ב'):
גמ' מפום נהרא עד בי צניתא נ"ב כאותה ששנינו (סוכה כט,ב) ציני הר הברזל ושמא יש לישב בזה מה ענין דבר הלכה בזה. אלא משום דהני צנייתא נמי קשים הן כציני הר הברזל. וס"ד דרב כהנא דלא חזו למצוה לפי שכבר נזדקנו מאד ולפיכך הוקשו. ואהדר ליה ר״ש דלא היא. אינן זקנים כל כן הלכך כשרין הן ונכון הדבר:
מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא עָבַד הִלּוּלָא לִבְרֵיהּ, חֲזִנְהוּ לְרַבָּנָן דַּהֲווּ קָא בַּדְחֵי טוּבָא. אַיְתִּי כַּסָּא דְּמוּקְרָא, בַּת אַרְבַּע מֵאוֹת זוּזֵי, וְתָבַר קָמַיְהוּ, וְאִיעֲצִיבוּ. קשא איך יאבד כלי יעקר כזה ולא חש לבל תשחית? ואף על גב דימצא כלי חרס פשוט צבוע על ידי אומן, שיהיה נראה כמו כסא דמוקרא דשוי ת' זוזי, מכל מקום מן הגמרא נראה דלא הוה הכי, אלא כסא דמוקרא ממש, על כן נראה לי דהיה סדוק ועומד להשבר ואינו ניכר לרואין, והם חשבו שהוא שלם ששוה ת' זוזי כי היה זה שומתו ידועה, גם דקדק להראותם כוס ששוה ת' זוזי ושברו לפניהם, כי היצר הרע אחד משמותיו נקרא 'מכשול', וכנזכר בגמרא, לכן שבר כוס שוה ת' זוזי כמנין מכשיל [400], להראותם כי היצר הרע מכשיל את האדם ברבוי שמחה כדי להחטיאו אחר כך, 'ואין לו שמירה אלא שבירה', ולכן הכוס היה זכוכית לבנה, לרמוז שבודאי היצר הרע שלהם הוא מלובן ונקי משאר היצר הרע דעלמא, עם כל זה צריך שבירה.
אָמַר לְהוּ: וַי לָן דְּמִיתְנָן, וַי לָן דְּמִיתְנָן. נראה לי בס"ד כפל הלשון על עונש חטא האדם עצמו, ועל עונש חטא אחרים שנתפס בו מדין ערבות, גם ב' פעמים ווי [22] בגימטריא דם [44], והם אותיות דם ד'אדם' כשהם לבדם בהסתלקות האל"ף הרומז לאחדות, ורומז גם כן לאילוף התורה, שאם יתחבר האל"ף יהיו אותיות אדם שלמים ויסתלק הווי, ואמר להם הֵי תּוֹרָה וְהֵי מִצְוָה הרמוזה באלף, וְהֵי מִצְוָה שגם הם רמוזים באל"ף, כי כולם נכללו בעשרת הדברות שמתחילים באל"ף.
אָמְרוּ עָלָיו עַל רֵישׁ לָקִישׁ, שֶׁמִּיָּמָיו לֹא מִלֵּא שְׂחוֹק פִּיו בָּעוֹלָם הַזֶּה, מְכִי שַׁמְעָהּ מֵרַבִּי יוֹחָנָן רַבֵּיהּ. קשא ודאי כל מילי דחסידותא דשמע ריש לקיש מן ר' יוחנן הוה מקיים, ומאי שנא האי דקא משמע לן עלה, ונראה לי בס"ד כי ריש לקיש היה טבעו בדחן, כמו בר קפרא, וכפי טבעו ומנהגו היה קשא עליו חסידות זו, ועם כל זה היה נזהר בה.
כִּי הָא דְרַב כַּהַנָא אַלְוְיֵיה לָרַב שִׂימִי. הקשא הרב פתח עינים בעירובין (דף סד), דהוא אמר דבר הלכה ומביא מעשה לסתור, שלא דברו בהלכות אלא מאי דאמרי אינשי ודרשת הכתוב עיין שם. ונראה לי בס"ד דנפקא מינה בשלאה זו לענין דינא, דקיימא לן כרכין מוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בט"ו, ואם הוא ספק קורין בי"ד בברכה, וקורין בט"ו בלא ברכה, ואם דקלים אלו מימות אדם הראשון ממש, יש לומר עיר הסמוכה לאותם דקלים היתה מוקפת חומה מימות יהושע, דמסתמא במקום דקלים שמוצאין פירות יהיה ישוב של בני אדם, ולכל הפחות תהיה אותה העיר הסמוכה לאותם דקלים כספק שקורין בי"ד וט"ו, והשיב לו, דאין הכונה לומר שהיו נטועים מאדם הראשון, אלא רצונו לומר שנטעו אותם על פי גזירת אדם ראשון, ולעולם דקלים אלו נטעום מחדש מזמן קרוב, ואין ראיה מהם לענין מקרא מגילה, ומה שעשה הרב פתח עינים ז"ל שם נפקותא לענין חוזר ומגיד, קשא דהנפקותא לפי זה היא מן המשיב, ולא מן השואל, ויש להבין דהשואל גם כן נסתפק בכך, ומה שעשה עוד נפקותא לענין נדר כנזיר, הנה נפקותא כזו תהיה גם על שאר דברי חול ועסקים שישאל אדם מחבירו, אם כן לפי זה נחשוב גם לדברי חול במקום דבר הלכה אתמהא, ובספר תאוה לעינים כתב שריש לקיש כיון דאיתנהו מימות אדם הראשון, צריך לברך בהם ברוך עושה מעשה בראשית עיין שם, דקשא על זה דהא אפילו לדאמרי אינשי אין רצונו לומר שנבראו במעשה בראשית אלא רצונו לומר שתלום בני אדם מימות אדם הראשון, או אדם הראשון שתלום, ועל זה ודאי אין לברך, ועוד כתב שם נפקא מינה להא דאמרו כל האוכל מעפר בבל כאלו אוכל מעפר אבותיו עיין שם, וגם על זה קשא דגם בזה ליכא איסורא, כיון שהוא עפר, ועוד יש להשיב ודו"ק:
הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן אֶת לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם. נראה לי בס"ד הכונה כי אף על פי שתראה ג' ראשונות וג' אחרונות הם שבח פשטי להשם יתברך, והאמצעיות כולם שאלת צרכי האדם בגשמיות, הנה לפי האמת כולם יש בהם סודות עליונים, ונתקנו לתקן בהם עולמות עליונים וספירות הקדש וכל כונות הכתובים בהם בסדור רבינו הארי ז"ל, ורבינו הרש"ש ז"ל המה לא יהיו אחד ממאה מן הצפון וטמון בדברים אלו, כי רבינו ז"ל גִּלָּה טֶפַח וְכִסָּה מֵאָה טְפָחִים, יען שדברים אלו נתקנו בנבואה ורוח הקודש שלא תקנום אנשי כנסת הגדולה על פי חכמתם, אלא רוּחַ ה' דִּבֶּר בָּם וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנָם, שהוא יתברך שָׂם בְּפִיהֶם דברים אלו לתקנם, כאשר ישים דבר בפי הנביא שבו צפון כמה וכמה נסתרים, כמשפט המקראות של תנ"ך שנתנו להדרש בשבעים פנים, ולכן העצה היא מפי המקובלים ז"ל, שהאדם יהיה מי שיהיה צריך לכוין בתפלה לדעת המקום ב"ה, אשר שם דברים אלו בדעת אנשי כנסת הגדולה לתקנם ולייסדם, ובזה נחשב כאלו כיון כל הכונות הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן אֶת לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם, כלומר יכוין שהוא מוציא דברי התפלה מפיו לדעת המקום ב"ה, אשר שם בדעת אנשי כנסת הגדולה ליסד דברים אלו, כי הוא לבדו יודיע אמיתות פרטי הכונות הצפונים בדברים אלה.
ועוד נראה לי בס"ד אומרם יְּכַוֵּן אֶת לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם, כי אמרו רבותינו ז"ל שָּׁמַיִם 'אש ומים' טרפן הקב"ה זה בזה ועשה מהם שָּׁמַיִם, ואף על פי שהם הפכיים עשו שלום ונשתוו לעמוד ביחד, וכמו שנאמר (איוב כה, ב) עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, והאדם צריך לעשות לבו דוגמת זו, כי בלב יש יצר הטוב ויש יצר הרע שהם הפכיים ונגדיים, והאדם צריך שישווה אותם זה עם זה, שיעשה יצר הרע כמו יצר הטוב, ויעמדו בשלום יחדיו אצלו, וכמו שכתוב אצל אברהם אבינו ע"ה (נחמיה ט' ח') לְבָבוֹ נֶאֱמָן, לבו לא נאמר אלא לְבָבוֹ, שעשה את היצר הרע כיצר טוב, וכן אמרו רבותינו ז"ל (דברים ו' ה') וְאָהַבְתָּ, אֵת ה' אֱלהֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ, בשני יצריך, וזהו יְּכַוֵּן לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם, רצונו לומר דוגמת השמים, שהם 'אש ומים' ועומדים בשלום יחדיו.
אי נמי נראה לי בס"ד הכונה היא בלב, והיא בסוד הבינה שנקראת 'מי', ואם תחבר אותיות 'לב' עם אותיות 'שמים', יהיה מזה צירוף 'של"ם במ"י', ולזה אמר סימן לדבר (תהילים י, יח) תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ, כי 'אוזן' הוא סוד הבינה שנקראת אוזן, 'והלב' הוא גם כן סוד בינה, כמו שכתוב בפתיחא 'בינה ליבא', וזהו תָּכִין לִבָּם בכונה שהיא בסוד בינה, אז מדה כנגד מדה תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ, והא דאמר סימן לדבר, ולא אמר ראיה לדבר, כי אין מכאן ראיה דהכתוב קאמר תָּכִין על הקב"ה, אך סימן איכא כי מכאן משמע שהלב יש בו צורך לתפלה, ואם כן שמע מינה שהאדם צריך שיכוין לבו ולא סגי בדבור פה בלבד, ואם תקרא הכתוב למפרע, גם כן תמצא שקבלת תפלה תלויה בלב, כי למפרע נקרא אָזְנֶךָ תַּקְשִׁיב לִבָּם.
תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: כָּךְ הָיָה מִנְהָגוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא. מקשים, מה שייכות יש לברייתא דמנהגו של רבי עקיבא עם ברייתא דיכוין לבו לשמים? ונראה לי בס"ד כי הש"ס בא ללמדנו בזה מה שאמרו יְּכַוֵּן לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם, היינו רצונו לומר שלא יעבור בלבו שום מחשבה אחרת בשיתוף זה, אלא רק יהיה לבו מכוין לשמים בלבד, ולא כאותם שמכוונים לבם לשמים לידע מה הם מדברים, ולפני מי הם מתפללים, אך יעבור גם כן בלבבם אותה שעה מחשבה אחרת על דברים אחרים, ולזה מייתי הא דרבי עקיבא שהיה מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, דמשמע שלא היה עובר בלבו מחשבה אפילו על גופו ועל מקום שעומד בו, דהא נשמט מאיליו מזוית לזוית ואינו מרגיש, ואם היה לו הבטה אפילו כל דהו על גופו ועל מקומו, היה מרגיש ולא היה נשמט, ואם כן מזה אנחנו מבינים דברי הברייתא שאמר יכוין לבו לשמים, צריך להיות כהאי גונא בלי שיתוף הבטה ומחשבה אחרת כלל.
אָדָם מַנִּיחוֹ בְּזָוִית זוֹ וּמוֹצְאוֹ בְּזָוִית אַחֶרֶת. הא דלא אמר מניחו בצד זה ומוצאו בצד אחר, או מניחו במקום זה ומוצאו במקום אחר, נראה לי בס"ד רמז ענין נסתר לפי דרכו, לומר שהיה מכוין תחלה לעשות זווג עליון דחכמה ובינה, ואחר כך זווג תחתון דתפארת ומלכות, וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בביאור כך עלה במחשבה, דאמור על רבי עקיבה שהוא כ"ף כפופה וכ"ף פשוטה הרומזים על זווג תחתון וזווג עליון כנזכר בשער הכונות, עיין שם, וידוע זווג עליון רמוז באות יו"ד עליונה של צורת אל"ף, וזווג תחתון רמוז באות יו"ד תחתונה דצורת אל"ף, והם בשני זווית, לכך מניחו בזוית זו דזיווג עליון, ומוצאו בזוית אחרת דזווג תחתון, כי תחלה צריך לעשות זווג עליון, ראה כמה עמקו דברי חכמינו ז"ל שבדבור אחד רומזים דברים הרבה, ולפי פשט המאמר נראה לי בס"ד לרמוז הכתוב (תהילים קמד, יג) מְזָוֵינוּ מְלֵאִים מְפִיקִים מִזַּן אֶל זַן, כי ידוע המתפלל בכונה נמשך לו אור מקיף סביבו, אלא שלא ניתן רשות לעין לראות, וידוע כי ג' תפילות שמונה עשרה הם 'זַּן' [57] ברכות, וזהו מְזָוֵינוּ, פירוש זויות בתינו מלאים אור מעבר לעבר, יען כי מְפִיקִים מִזַּ"ן ברכות ניצוצי קדושה, אֶל זַ"ן אל הקב"ה שהוא זן את העולם כי בתפילה מעלים מ"ן ודו"ק.
אָמַר רַב הַמְנוּנָא: כַּמָּה הִלְכְתָא גַּבְרְוָתָא אִיכָּא לְמִשְׁמַע מֵהַנֵי קְרָאֵי דְּחַנָּה. נראה לי בס"ד קרי להו גַּבְרְוָתָא רצונו לומר אנחנו לומדים מן פסוקים של אשה נקבה כמה הלכות שראוי ללמדם מפי גברים שהם החכמים הזכרים.
"וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ", מִכָּאן לַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן אֶת לִבּוֹ. נראה לי בס"ד אותיות הסמוכים ללֵב מכאן ומכאן הם אַךְ, גַּם, שמספרם עולה ס"ד [64], כמנין שם ס"ג עם הכולל, וידוע ששם ס"ג בבינה, וידוע כי הכונה שבלב היא בסוד הבינה, ולזה אמר עַל לִבָּהּ על סמוך, כמו ועליו מטה מנשה מכאן ומכאן. ומה שאמר צריך שֶׁיַּחְתֹּךְ בִּשְׂפָתָיו, רמזו רבותינו ז"ל לפי דרכם בצחות לשונם הטהור, שעל ידי התפלה יזמר עריצים ויכרית החוחים והקוצים הסובבים את השושנה העליונה, גם רמזו באומרם שיחתוך בשפתיו לסוד הנסירה ודו"ק.
מִכָּאן שֶׁהַשִׁכּוֹר אָסוּר לְהִתְפַּלֵּל. מקשים הוה ליה למימר דין זה מן אומרו (שמואל א' א, יד) עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין, שהוא מוכיחה באמת בדבר זה? ונראה לי בס"ד מהתם אין ראיה, דיש להקשות לעולם שיכור מותר להתפלל, והוכיחה משום דהיא אשה, וגנאי לה השכרות, אבל מפסוק זה יש הוכחה שפיר, דמנא ידע דנשתכרה שחשב עליה כך, אלא ודאי ראה אותה עומדת במקום תפילה ושותקת, כי לא נסתכל בה כדי שיראה שפתיה נעות, ולכן אמר למה שותקת ואינה מתפללת, אלא ודאי היא שכורה וממתנת עד שיעבור השכר ממנה, ולכך חשבה לשיכורה, ואם כן שמע מינה שיכור אסור להתפלל, ולכן אמרה לו לא אדון אתה בדבר זה ולא רוח הקודש וכו', כלומר אם הא דפשיטה לך שאני שכורה, יצא לך מהשערת השכל לא תקרא אדון בחכמה, כי טעית בהשערה זו, ואם יצא לך הדבר ברוח הקודש, ודאי אין זו השראת רוח הקודש באמיתות, אלא יש בה תערובת, יען כי לא כונת על האמת, והפרש שיש בין איכא דאמרי קמא לאיכא דאמרי בתרא, כי לאיכא דאמרי קמא אמרה לו כיון שחשדת אותי, לא תזכה עוד להשראת רוח הקודש מכאן ולהבא, ולאיכא דאמרי בתרא אומרת על העבר ועל באשר הוא שם, דודאי ליכא רוח הקודש גבך כיון שלא כונת על האמת.
גמ' כבר מפורש על ידי חנה. עי' יומא עג ע"א:
שם יכול ישאל אדם צרכיו. עי' לקמן לב ע"א:
בגמרא רבא אמר כי הא דאמר ר' הושעיא מערים אדם על תבואתו כו' הרשב"א ז"ל בחידושיו האריך בזה ע"ש ומה שיש לדקדק בדבריו אין כאן מקומו לכן אבוא בקצרה במאי דשייך לסוגיא דהכא דקשיא לי טובא משמעתין על פרש"י בפרק הפועלים דף פ"ח ע"ב דאמרינן בגמרא ואב"א כי קאמר רבי ינאי דאין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית היינו בזיתים וענבים דוקא דלאו בני גורן נינהו כו' וכתב רש"י ע"ז בד"ה אבל חיטין והא דאמר בעלמא כו' אימר דלא טבל כרבי אושעיא כו' לית ליה האי תירוצא כו' ע"כ לשון רש"י וא"כ לפ"ז אמאי אמרינן הכא בשמעתין דהא דרבי אושעיא הלכה פסוקה היא והאיך הוי הלכה פסוקה כיון דלתירוצא בתרא בפרק הפועלים לית ליה הך מימרא דרבי אושעיא וכבר כתבתי בזה בפ"ק דביצה דף י"ג גבי המולל מלילות ע"ש ובפ' הפועלים יבואר באריכות אי"ה:
שם אמר רב חייא בר אבא כו' יכול יתפלל אדם כל היום כולו כבר מפורש ע"י דניאל וזמנין תלתא כו'. יש לדקדק אמאי לא מייתי הכא מעיקרא האי קרא דמייתי בסמוך דכבר מפורש ע"י דוד דכתיב ערב ובוקר וצהרים דהא דוד מקמי דניאל הוי ועוד דאי הוה מייתי האי קרא דדוד מעיקרא תו לא הוי שייך להקשות יכול יהא כוללן בבת אחת דהא ממילא הוי שמעינן מינה תרתי וראיתי לרבינו יונה ז"ל שכתב בפ' מי שמתו גבי הא דאמר רבי יוחנן ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו דהא דאמרינן הכא בשמעתין יכול יתפלל אדם כל היום כולו כו' ודאי לא קמיבעיא ליה אם חובה שיתפלל אדם כל היום כולו שזה פשוט שאינו חובה אלא לענין רשות קמיבעיא ליה אם מותר להתפלל יותר מג' תפלות בלא חידוש ואהא מייתי מקרא דדניאל דכתיב וזימנין תלתא כו' ע"ש וא"כ לפ"ז היה באפשר ליישב קושייתינו דמקרא דדוד דכתיב ערב ובוקר וצהרים לא הוי שמעינן אלא שאין חובה להתפלל יותר אבל אם רוצה להתפלל יותר אפשר דטפי עדיף משום הכי מייתי מקרא דדניאל דקרא יתירא הוא דאי לאשמעינן דאין חובה להתפלל יותר מג' כבר שמעינן מקרא דדוד אלא ע"כ דאתא לאשמעינן שאסור להתפלל יותר מזמנין תלתא כך היה נ"ל לכאורה לפי שיטת רבינו יונה ז"ל אלא שכל זה אינו מספיק דאכתי הוה מצי לאתויי מעיקרא הנך שני כתובים הבאים כאחד לפי הסדר דכתיב ערב ובוקר וצהרים וכתיב נמי בדניאל וזמנין תלתא דבענין זה שפיר הוה מפרשינן כשיטת רבינו יונה ז"ל ולא הוי אצטריך לאתויי נמי הך בבא דיכול יהיה כוללן בבת אחת משא"כ השתא דמייתי קרא דדניאל לחוד מעיקרא תו לא שייך לפרש כפי' רבינו יונה ז"ל שאין זה סוגיית הש"ס ובר מן דין בעיקר דברי רבינו יונה ז"ל שמפרש דהא דקאמר יכול יתפלל אדם כל היום כולו לענין רשות ומסיק מקרא דדניאל דאסור קשיא לי מה צד איסור שייך בזה דהא ודאי מילתא דפשיטא טובא היא שכל מה שאדם מרבה בתפלות ובתחנונים שלא על סדר י"ח ברכות מצוה נמי איכא כדאשכחן בדוד גופא שהיה מרבה בתפלות ובתחנונים כדאמרינן להדיא בסמוך בר"פ שאני דוד דהוה מצער נפשיה ברחמי טובא ורוב פסוקי תהלים מורים על זה וכדכתיב נמי אלקי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי וכתיב נמי חנני ה' כי אליך אקרא כל היום וכי האי גוונא טובא ואפילו לשיטת הפוסקים שהביא רבינו יונה ז"ל שם דאסור להתפלל יותר מג' תפלות היינו דוקא על סדר י"ח ברכות והטעם בזה משום דהוי כמוסיף על הסדר שתקנו אנשי כנסת הגדולה כמ"ש התוספות לעיל דף כ"ט בד"ה מפני שיכול לאומרו וכמו שהביאו ראיה מהא דאמרינן במגלה מכאן ואילך אסור לספר כו' ואתקנות אנשי כנסת הגדולה קאי התם ועיין במה שכתבתי שם לעיל בלשון התוס' ואם כן לפ"ז לא מייתי שפיר מהא דכתיב בדניאל וזמנין תלתא דהא דניאל באותו מעשה מקמי תקנה דאנשי כנסת הגדולה הוי ולא שייך לגביה הך מילתא דבל תוסיף ואף שנראה שרבינו יונה ז"ל הרגיש ונזהר מזה ומש"ה מפרש הך ילפותא דקרא דדניאל שנאמר וזמנין תלתא ביומא כלומר אין לו להתפלל בנוסח החובה אלא ג' פעמים כו' עכ"ל ע"ש אלא דאכתי לא ידענא מאי קפידא יש בזה אם מתפלל בנוסח החובה או בנוסח אחר כיון דמקמי תקנת אנשי כנסת הגדולה הוי ומכ"ש דקשה יותר לפי שיטת לשון הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות תפלה שכתב דמצות עשה מן התורה מתפלל כל היום ואין משנה (רצונו לומר נוסח) התפלה הזאת מן התורה ואין להתפלה זמן קבוע מן התורה וסיים שם בהלכה ב' וג' שחיוב מצוה זו כך היה שיהיה אדם מתחנן ומתפלל בכל יום כו' כל א' לפי כחו אם היה רגיל מרבה כו' יש מתפלל פעם א' ביום ויש מתפלל פעמים הרבה כו' ובהלכה ד' מסיים וכיון שראו עזרא וב"ד כך עמדו ותיקנו להם י"ח ברכות על הסדר עכ"ל מצינן למידין מזה בביאור גמור שקודם עזרא וב"ד לא היה שום קפידא בנוסח התפלה ובמנין התפלות וכיון דדוד ודניאל קודם תקנת עזרא הוו ואם כן לא שייך לפרש כלל כפירוש רבינו יונה ז"ל לכך היה נ"ל לפרש יותר להיפך דהא דקאמר הכא יכול יתפלל אדם כל היום כולו ר"ל שיהיה מדרך חובה להתפלל כל היום כולו וכל עת שהוא בטל מתלמוד תורה ומעשיית מצוה ולא מיבעיא לשיטת הרמב"ם ז"ל שהבאתי שכ' דעיקר תפלה מן התורה ממה שנאמר ועבדתם את ה' אלקיכם מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם ואמרו חכמים כו' ע"ש ואם כן לפי זה מלתא דפשיטא דמסברא הוי לן למימר שמחויב אדם לעבוד עבודת ה' בזאת עבודה שהיא תפלה בכל עת ועונה כיון שלא נתנה התורה קצבה לדבר וקרא סתמא כתיב ועבדתם את ה' והיינו תמיד עד שבאמת נתקשו המפרשים בדברי הרמב"ם מה שכתב דבפעם א' ביום סגי ע"ש בכסף משנה ואם כן אף אנו נאמר דאי לאו קרא דדוד ודניאל היינו אומרים דמצוה זו היא בקביעות תמיד כמו תלמוד תורה דכתיב בה והגית בו יומם ולילה בקרא דדברי קבלה ולענין מצותו מן התורה סתמא כתיב ולמדתם אותם אפילו הכי קיי"ל דאין להם שיעור והיינו שצריך ללמוד תמיד כדאיתא לקמן בר"פ כיצד מברכין דפליגי תנאי לפרושי קרא דואספת דגנך וקרא דלא ימוש ע"ש ואם כן סד"א דה"ה וכ"ש לענין תפלה שצריך להתפלל תמיד וכדאשכחן נמי לקמן בפירקין דף ל"ב ע"ב דאמר ר"ח בר חנינא אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל ומייתי לה מקרא ומייתי עלה נמי ברייתא דארבעה צריכין חיזוק וקחשיב תורה ותפלה ופרש"י שם דצריכין חיזוק היינו שיתעסק בהן תמיד ולפי זה א"ש טובא הא דקאמר הכא יכול יתפלל אדם כל היום כולו והיינו דרך חיוב כיון שיש סברא לומר כן כדפרישית וע"ז מייתי שפיר קרא דדניאל ולא מייתי קרא דדוד משום דאפשר דשאני דוד שהיה עוסק בתורה כל היום כדכתיב מה אהבתי תורתיך כל היום היא שיחתי וכי האי גוונא קראי טובא ועוד שכל היום גם כן היה יושב ודן כדכתיב ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו ומשום הכי לא התפלל אלא ג' תפלות ערב ובוקר וצהרים משא"כ מדניאל מייתי שפיר דכיון שהיה ממונה תמיד על בית המלך לעילא מכל השרים ואפילו הכי לאחר שגזרו על התפלה הוי מצלי זמנין תלתא ביומא כל קביל די הוי עביד מן קדמת דנא ולא אשתני ממנהגו להתפלל יותר לאחר שבא לגולה כדאמרינן הכא יכול משבא לגולה כו' ע"כ היינו משום ג' תפלות לבד שהן חובה היה מוסר נפשו על הדבר לעבור גזירות המלך ושרים משא"כ יותר מג' תפלות כיון שאינן חובה לא היה רוצה לעבור על גזירות המלך כן נ"ל נכון לפרש סוגיית הגמרא לולי שרבי' יונה ז"ל מפרש להיפך כדי להביא ראיה לשיטת רב האי גאון ואני הנלע"ד כתבתי כדי ליישב שיטת רב אלפס שכתב להדיא שמותר להתפלל כמה תפלות דרך נדבה אפי' בלא חידוש כפשטא דלישנא דר' יוחנן דאמר ולואי שיתפלל כל היום כולו וא"כ לשיטתו צריך לפרש הסוגיא דהכא כדפרישית ודו"ק:
שם יכול ישאל אדם צרכיו ואח"כ יתפלל כבר מפורש ע"י שלמה כו' למאי דמשמע לכאורה דכל הני יכול דקאמר ממימרא דרחב"א נינהו א"כ יש לדקדק דהא הך מילתא אי שאלת צרכיו קודם לתפלה או איפכא פלוגתא דר"א ור"י הוא במס' עכו"ם ד' ח' ור"י הוא דקאמר דמתפלל ואח"כ שואל צרכיו ומייתי לה מקרא דתהלים ע"ש באריכות כל השקלא וטריא וא"כ הו"ל לרחב"א למימר דהלכה כר"י וגנבי גנובי ל"ל ועוד דטפי הו"ל לאתויי מקרא דתהלים דמייתי ר"י גופא דהא דוד מקמי שלמה הוי וכבר הרגיש בזה מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות ע"ש וכבר היה בלבי ליישב בכמה דרכים נכונים אמנם אחר העיון ראיתי דכל הני יכול בשמעתין לאו ממימרא דרחב"א נינהו אלא ברייתא מפורשת בתוספתא דמכילתין ע"ש וא"כ תו לק"מ דמר מייתי לה מהכא ומר מייתי לה מהכא ומשמעות דורשין איכא בינייהו ועוד נראה דלדינא נמי א"ב דלר"י דמס' עכו"ם איכא למימר דהא דקאמר מתפלל ואח"כ שואל צרכיו לאו לעיכובא קאמר אלא דאי בעי עביד הכי ולאפוקי מדרבי אליעזר דאמר איפכא שכן משמע שם הסוגיא והכי מסתבר טפי דלא פליגי ר"א ור"י בסברות הפוכות משא"כ האי תנא דברייתא דהכא דאמר יכול ישאל אדם צרכיו ואח"כ יתפלל משמע דבעי למימר שאסור לעשות כן ואהא מייתי שפיר כבר מפורש ע"י שלמה דמחליף תפלה בלשון רנה ובקשה בלשון תפלה וברישא דקרא אמר איפכא ופנית אל תפלת עבדיך ואל תחנתו ולמה שינה בלשון אלא ע"כ דשלמה טעמא אתי לאשמעינן דמה שיש להקדים תפלה לתחנה היינו משום דתפלה זו שאמר ברישא היינו רנה שהוא שבחו של מקום מש"ה יש לה מעלת הקדמה כן נ"ל נכון ודו"ק:
לעיל שם רבנן עבדי כמתניתין ורבי אליעזר עביד כברייתא תנו רבנן אין עומדין כו' כן הגירסא בכל הספרים שלנו ולפי זה האי כברייתא דקאמר היינו כפרש"י מתוך הלכה פסוקה מיהו בגירסת הרי"ף והרא"ש ז"ל לא משמע הכי אלא דה"ג עביד כברייתא דתניא אין עומדין להתפלל לא מתוך שיחה כו' ולענ"ד נראה שהיה ג"כ גירסת התוס' והרא"ש מה שכתבו רבנן עבדי כמתני' וכוותייהו קיי"ל ולכן אין מתפללין כו' אלא מתוך כובד הראש ושמחה של מצוה והשמיטו הלכה פסוקה א"כ משמע דהיינו כגירסת הרי"ף והרא"ש וסברו התוס' דמתניתין וברייתא לא פליגי וה"ה רבנן ור"א נמי לא פליגי אלא דאי בעי הכי עביד מתוך כובד הראש ואי בעי הכי עביד מתוך שמחה של מצווה דדא ודא אחת היא שמתוך כך ראוי שתקובל תפלתו על ידי כך משא"כ הך ברייתא דלעיל דקתני שאין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה מילתא אחריתא היא ואתי לאשמעינן שאסור להתפלל מתוך הלכה שאינה פסוקה כדי שלא תתבלבל מחשבתו בתפלה על ידי הרהור תורה כמו שפרש"י לעיל בסמוך כן נ"ל בכוונת התוספות וכן נראה שהיא דעת הטור וש"ע סי' צ"ג ועיין מה שכתב רבינו יונה באריכות:
אייתי כסא דמוקרא. כתב מהרש"א בח"א שרמז להם בזה כי הוא תחלת עשייתו מן העפר ושבירתו היא מיתתו כן האדם יצירתו מן העפר ועומד למיתה וכו' עיין במהרש"א. והנה במ"ש דשבירתו היא מיתתו אני תמה דמה ארי' כלי זכוכית הלא כל הכלים שבירתן היא מיתתן כדקיי"ל לענין בור דדרשינן שור ולא אדם חמור ולא כלים ובאדם יש חילוק בין מת להוזק אבל בכלים נשתברו פטור דשבירתן היא מיתתן. ואם כוונת המהרש"א דכל הכלים כי נשתברו יש להם תקנה א"כ אדרבה גם כלי זכוכית דומים בזה לכל הכלים כמפורש בפ"ק דשבת דף ט"ז ע"א דגזרו טומאה בכלי זכוכית וכיון דכי נשתברו יש להם תקנה בכלי מתכת לכן שוינהו בכלי מתכת להיות מיטמאין מגבן ובכלי חרס הוא דאמר דנשתברו אין להם תקנה. והנלע"ד שהאדם דומה בכל דבר לכלי זכוכית שיצירתו מן העפר כמוהו וכי נשתברו יש להם תקנה גם האדם גם כי נשתבר ע"י פשעיו יש לו תקנה בתשובה וגם אין להם שום טהרה אם נטמאו רק בשבירה ששבירתן היא היא טהרתן שאין להם טהרה במקוה. עיין ברמב"ם פ"א מהל' כלים הלכה י"ג כך האדם אין לו טהרה אם נטמא בעוונותיו אין לו שום טהרה רק שבירת רוחו כמו"ש לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה:
לישרי לן מר וכו וי לן וכו' כפל דבריו כי באמת סוף אדם למות והכל למיתה עומדים ולא שייך ע"ז וי לן אבל עקר מה דצוח וי הוא שלא נמות ח"ו מיתה כפולה בעוה"ז ובעוה"ב וע"ז שפיר השיבו לו הי תורה וכו' ואתי נמי שפיר מה שפירש"י הי תורה וכו' שיגינו עליו מדינה של גיהנם דלכאורה קשה גיהנם מאן דכר שמי' הלא הוא לא הזכיר רק אימת המיתה. ולפי מ"ש אתי שפיר:
כי הא דר' אושעיא וכו' מכאן מוכח שאין שום חולק על הא דר"א שהרי חשיב לה הלכה פסוקה. ובמס' ב"מ דף פ"ח ע"ב דקאמר ואב"א כי קאמר ר' ינאי וכו' אבל בחטין ושעורין וכו' וכ' רש"י שם בד"ה אבל חטין ושעורין וכו והא דאמר בעלמא גבי חבר שמת וכו' כר"א ואמר אדם מערים וכו' לית לי' האי תירוצא וכו'. הנה פקח עיניך איך רש"י דייק בלשונו שלא פירש דר"א גופי' לית לי' האי תירוצא דר"א עצמו שפיר מצי סבר כהאי תירוצא דבמנחות דף ס"ז ע"ב שהובא שם הך דר"א ופירש"י שם בד"ה במוץ שלה כעין מאכל בהמה ואוכל בהמה פטור מן המעשר לישנא אחרינא במוץ שלה שלא יראה פני הבית וההפרש בין שני הלשונות הוא דלפירוש הראשון הכונה שיכניסה במוץ שלה וישאירנה במוץ שלה שלא ימרחנה לעולם ומחשב תמיד מאכל בהמה ופטור מן המעשר אלא שאעפי"כ אין האדם רשאי לאכול ממנה קבע מגזירת חכמים שאסרו קבע אפי' בעודה במוץ שמא יבוא לאכול לאחר מירוח ולהאי לישנא שפיר אתי הך דר"א אפי' להאי תירוצא דר' ינאי לא בעי פני הבית בחיטין ושעורין דהרי טעמי' דר"א לאו משום חסרון ראיית פה"ב הוא אלא מטעם שאכתי מאכל בהמה הוא. ולישנא אחרינא הוא מטעם שאינו רואה פה"ב. ולכן שם במנחות פירש"י שני פירושים. אבל בפסחים ובחולין ובנדה שהובא מימרא דר"א לענין חבר שמת והניח מגירה וכו' ששם מיירי שעתה כבר נתמרח וא"כ לא שייך מטעם מאכל בהמה וע"כ הטעם משום שלא ראה פה"ב ולכן בזה ודאי לא ס"ל כהאי תירוצא דאב"א בב"מ שם. ולכן כתב רש"י שם במס' ב"מ דהא דאמר גבי חבר שמת וכו' כדר"א לית לי' האי תירוצא אבל דברי ר"א עצמו שפיר אתיין גם להאי תירוצא דעכ"פ בעוד במוץ שלה הבהמה אוכלת אפי' בבית. ודברי ר"א הם הלכה פסוקה. ומסולק תמיהת בעל פ"י:
יכול יתפלל אדם כל היום כלו כבר מפורש ע"י דניאל וכו'. הא דלא אמר כבר מפורש ע"י דוד ערב ובוקר וכו' כדמייתי לקמן. ונראה דודאי אין הכוונה באמרו יכול יתפלל כל היום שלא יפסק שום רגע דתורתו ומלאכתו אימת א"ו הכונה שנתפלל פעמים אין מספר כפי רצונו וא"כ אין מדברי דוד שים ראי' דערב ובוקר וצהרים הי' מתפלל אבל לא אמר כמה תפלות הי' מתפלל בכל פעם. ולכן הוצרך להביא מדניאל דכתיב זמנין תלתא וכיון שכבר למדנו המספר שוב שפיר הביא ראי' ששלש תפלות הללו אינם בבת אחת אלא בשלשה זמנים ערב ובוקר וצהרים:
יכול משבא לגולה הוחלה. ופירש"י הוחלה כמו התחלה אבל קודם לכן לא הי' רגיל בכך. ולענ"ד קשה פירוש זה דמתחלה קאמר יכול יתפלל כל היום וכו' א"כ אי לאו קרא דדניאל הי' סבור להרבות בתפלה והביא לו ראי' מדניאל שאין להרבות יותר משלשה תפלות ביום ושוב הקשה יכול משבא לגולה וכו' ולהקשות למעט בתפלות דכן משמעות לשון לא הי' רגיל בכך משמע שאפילו שלשה לא הי' רגיל. ואילולי פירש"י הייתי אומר דהאי הוחלה לשון חולי הוא שמחמת צער הגלות הוחלה ולא הי' בכחו להרבות ביום יותר משלשה זימנין אבל קודם בעוד הי' בכחו הי' מרבה תפלות יותר:
כמה הלכתא גברוותא וכו' מדברת על לבה מכאן למתפלל שצריך שיכוין לבו. ויל"ד דבריש פרקין דבעי למילף מחנה לכובד ראש דחה דדלמא שאני חנה וכו' וא"כ היכי יליף כאן לענין כונת הלב דג"כ יש לדחות דשאני חנה דהוית מרירא לבא טובא לכן כיונה לבה ביותר. ונראה דבשלמא בתחלת הסוגי' דבעי למילף רק מחנה דחה דאין למילף מחנה אבל כאן לענין כוונת הלב שכבר אמר אבא שאול לעיל בברייתא סימן לדבר תכין לבם וגו' וילפינן שצריך כוונת הלב בתפלה שוב גם חנה שכיונה לבה הוא מפני שכן הוא הלכות תפלה ועיין מהרש"א בח"א שכתב דמה דאמר רב המנונא דילפי' מקראי דחנה הוא לאו דוקא דמהני קראי הוא דילפינן דכבר שמעינן להו מקראי אחרינא עיין בח"א. ואכתי איכא למידק דלפי"ז גם גבי כובד ראש לבתר דילפי' לי' לעיל מקראי אחרינא ג"כ שוב לא אמרינן גבי חנה שאני ומפרשינן דמה דכתי' בחנה והיא מרת נפש הוא מפני שכן דין תפלה וא"כ ה"ל לרב המנונא כאן בחשבו הלכתא גברוותא להתחיל במרת נפש מכאן שהמתפלל צריך כובד ראש. ונראה דכובד ראש באמת אינו מוחלט דהרי בברייתא שנינו שהמתפלל צריך לעמוד מתוך שמחה של מצוה והרי רב אשי עביד כברייתא. והרי"ף והרא"ש גרסי לעיל בתר דאמר ורב אשי עביד כברייתא דתני' אין עומדין וכו' ומכל זה משמע דברייתא ומתני' פליגי אהדדי ולכן לא חשבי' רב המנונא דלברייתא דחינן באמת גבי מרת נפש דשאני חנה:
מכאן לרואה בחבירו דבר שאינו הגון וכו'. עיין במהרש"א בח"א וברי"ף בע"י שנתקשו מה הוא הדבר שאינו הגון שראה בה כיון שכל מעשי' בתפלה הזאת המה הלכתא גברוותא ומה עלתה על דעת עלי לחשבה לשיכורה. ומהרש"א בשם רש"י בשמואל כתב שחשבה לשיכורה לפי שהתפללה בלחש ולא הי' דרכם להתפלל בלחש. ומהרש"א הקשה ע"ז וכי הי' דרכם לעשות שלא כהוגן שהרי באמת ילפי' כאן שיש להתפלל בלחש. ומהרש"א תירץ לפי שהרבתה להתפלל לכך חשבה לשיכורה. ואני אומר אלו ואלו דא"ח רש"י בנביאים ומהרש"א בח"א לדבר אחד כיוונו דבאמת יש הפרש בין המתפלל ביחיד למתפלל עם הציבור כמבואר בש"ע סי' ק"א דביחיד יש לפעמים היתר להשמיע קולו אבל בציבור בכל גווני אסור והנה חנה עמדה אז בעזרה לפני מזוזת היכל ה' והתפללה כמפורש בפסוק ובודאי היו שם מקום תפלה ונתקבצו הרבה להתפלל ואמנם חנה הרבתה להתפלל והאריכה בתפלתה זמן גדול וביני לביני סיימו כל האחרים את תפלתן ונשארה היא לבדה עומדת בתפלה ודרכם הי' כשמתפללים עם הציבור היו מתפללים בלחש אבל כשמתפללים ביחיד לא הי' דרכם להתפלל כ"כ בלחש עד שקולו לא ישמע כלל ועלי כיון שראה שהרבתה להתפלל וכבר סיימו כל העומדים שם את תפלתן ואעפי"כ קולה לא ישמע לכן חשבה לשיכורה:
רש"י ד"ה לשרי וכו' שירה. כוונת רש"י לפי שלקמן דף מ"ו ע"א אמרו לר' זירא האי לישנא ממש לישרי לן מר והתם פירושו על ברכת המוציא שיבצע הפת ויברך המוציא וכאן אין שייך לפרש כן דלא שייך ע"ז מה דאמר להו וי לן וכו' לכן פירש"י דכאן פירושו של לשרי הוא שירה:
ד"ה אסור בהכאה וכו' כלומר אם נהנה מביא קרבן מעילה. כונת רש"י בזה שלא תאמר דהך ומועלין בו היינו מדרבנן ועיין בתר"י לכן כתב רש"י כלומר שמביא קרבן מעילה לומר שמועלין מן התורה. ואמנם כפל הלשון אסור בהנאה ומועלין בו שאם מועלין בו פשיטא שאסור בהנאה. ועלה בדעתי דזה מתרץ באמרו כלומר ורצונו דאי הוה קאמר רק מועלין בו הייתי א מר דהיינו מדרבנן אבל כיון שאמר כבר אסור בהנאה אם כן ע"כ מה שקאמר שוב מועלין בו היינו קרבן מעילה. ועוד נלע"ד דהאי דינא דהמקיז דם בבהמת קדשים כולל כל הקדשים בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים ובקדשים קלים ליכא מעילה גם בדם הקזה דלא חמיר דם היוצא מחיים מגוף הבהמ' שאין מעילה בקדשים קלים רק לאחר זריקה באימורין. ואמנם אף דליכא מעילה בדם הקזה של קדשי' איסורא דאורייתא איכא כ"כ הכ"מ בפ"ב ממעילה הל' י"א בשם הרא"ש וא"כ מילי מילי קתני המקיז דם בבהמת קדשים אסור בהנאה היינו בקדשים קלים ומועלין בו היינו בקד"ק. ועיין מה שנפרש בדברי התוס':
תוס' ד"ה המקיז דם וכו' וקשה דאמר בפ' כל הצלמים וכו' אלו ואלו נמכרים לגננים לזבל אלמא דאין מועלין בהם. דע דשם בפ' כה"צ לא הובא דבר זה אלא אגב גררא שנחל קדרון מעלה צמחים אבל עקר דבר זה הוא משנה במס' יומא דף נ"ח ע"ב אלו ואלו מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון ונמכרים לגננים וכו'. וא"כ תימה על התוס' ששבקו משנה מפורשת. ובחפזי רציתי להגי' המראה מקום שהי' כתוב בפ' כ"ה וכוונתן בשלהי פ' כל הבשר ששם שנינו במשנה חומר חלב מבדם שהחלב מועלין משא"כ בדם והמדפיס טעה וסבר שהוא ר"ת כל הצלמים. וחזרתי בי שהרי התוס' הזכירו שנמכרים לגננים וזה אינו בפ' כל הבשר וא"כ בודאי שהיינו כל הצלמים והדק"ל שהרי זה הוא משנה מפורשת במס' יומא והקשו ממס' ע"ז שהוא בסדר נזיקין וגם רק הובא אגב שיטפא. ורש"י באמת הביא ממס' יומא ומשחיטת חולין שהם משניות מפורשות ואי בעי רש"י הי' מביא ג"כ ממס' מעילה דף י"א שג"כ שנוי' במשנה שהדם בתחלתו אין מועלין בו אלא דאטו כי רוכלא לחשוב כל המקומות. אבל על התוס' אני תמה כנ"ל. ולולא דמסתפינא הייתי אומר שכל המראה מקום זה אינו מדברי התוס'. והתוס' הקשו רק בזה הלשון. ותימא דאמר גבי דמים חיצוניים וכו' שנמכרים לגננים ואח"כ הרשים מי שהרשים המראה מקום בפרק כל הצלמים ונעלם ממנו שהוא משנה ערוכה במס' יומא:
בא"ד וי"ל דהתם היינו לאחר זריקת דמים וכו'. לכאורה הקשו התוס' קושית רש"י ותירצו כמו שתירץ רש"י אבל באמת אינו כן דרש"י לא פירש דהתם הוא לאחר זריקת דמים רק תירץ דהתם כשנשחטו בעזרה ואין חילוק בין קודם זריקה לאחר זריקה. והדין עם רש"י' שכן מפורש בגמ' ביומא דף נ"ט ובכל הבשר דף קי"ז ובמעילה דף י"א דגם קודם זריקה אין מעילה בדם. וכן הוא ברמב"ם פ"ב ממעילה הל' י"א. ודברי התוס' לכאורה תמוהים ובודאי לא העלימו רבותינו בעלי התוס' עין מכמה סוגיות בגמרא. ואמנם הנלע"ד שהתוס' ס"ל דלא אימעט דם אלא ממעילה אבל איסורא איכא גם לאחר שחיטה ואפילו בקדשים קלים והרי הדם קודם זריקה כמו בחיי הבהמה שגם קדשים קלים אף דלית בהו מעילה איכא בהו איסורא דאורייתא כמפורש בתוס' במס' נדרים דף י' ע"א בד"ה מביא כבשתו לעזרה וברש"י בפסחים דף ך"ז ע"ב גבי עצי שלמים ע"ש ומעילה היא דליכא בהו משום דלא איקרי קדשי ה' כן הדם קדשי ה' הוא דלא איקרי ולכך אין מועלין בו אבל איסורא דאורייתא איכא קודם זריקה דזריקה הוא דמתיר לגמרי ולא קודם לכן ואף דילפינן מיעוטא דדם ממעילה מדכתיב ואני נתתיו לכם שלכם יהי' ע"ש ביומא ובחולין ובמעילה כבר פירש"י שם בחולין שלכם יה' אלמא לאו קדשי גבוה הוא ע"ש ברש"י ולמה לא פירש רש"י שלכם יהי' אלמא שמותר בהנאה א"ו דהאי לכם אלכפר קאי שלענין כפרה יהי' שלכם וילפי' דלא איקרי קדשי השם לענין מעילה. ותדע שהרי בפסחים דף ך"ב מקשה הגמ' על ר' אבוה והרי דם ואי ס"ד דבדם כתיב לכם להתיר בהנאה נסתר קושי' הגמרא. ומ"ש הגאון בעל פ"י שם בפסחים בתוס' בד"ה מועלין וכו' דהך דסוגיא בפסחים לא אתי' אליבא דמאן דמפרש טעמא דאין מועלין מדכתיב לכם אלא אליבא דאינך אמוראי וכו'. במחילה מכבודו שהי' סבור דעולא דיליף מלכם ותנא דבי ר"י דיליף מלכפר ור' יוחנן דיליף מדכתיב הוא פליגי ומר לית לי' דרסה דהאי. ולא עיין שם במקומו ביומא ובחולין דמסיק והני תלתא קראי בדם למה לי חד למעוטי ממעילה וחד למעוטי מטומאה וחד למעוטי מנותר הרי דדרשינן כולהו קראי לכ"ע וע"ש ביומא בתוס' בד"ה חד למעוטי בסוף הדבור דכל הני תלתא מיעוטי לא אתייהבו אלא למעוטי ממעילה אלא דבאם אינו ענין מוקמינן חד לנותר וחד לטומאה ע"ש. ועכ"פ מבואר דכולהו דרשי לכם וא"כ קשיא סוגיא דפסחים. א"ו הוא הדבר אשר דברתי דלכם אלכפר קאי שנתתיו שיהי' שלכם לענין שלא יהי' נחשב קדשי השם רק הוא שלכם ואין בו מעילה וכן מה דדריש מלכפר לכפרה נתתיו ולא למעילה ג"כ מבואר בפירש"י שם בחולין בד"ה לכפרה נתתיו ולא שיהי' קרוי שלי למעול בו שאינה עומדת אלא לכפר בשבילכם ע"ש ברש"י שכל זה מורה שלא מעטי' אלא ממעילה שאינו נקרא קדשי השם והרי גם קדשים קלים אינם בכלל קדשי השם לענין מעילה ואפ"ה אסירי בהנאה מן התורה ואפי' ר יוחנן דדריש הוא לפני כפרה כלאחר כפרה מה לאחר כפרה אין בו מעילה וכו' ג"כ דוקא לענין מעילה דרשינן כן וכך הוא הכונה הוא בהוייתו יהא לענין קדושתו כשם שלאחר כפרה שוב אינו נקרא קדשי השם כך לפני כפרה אינו נקרא קדשי השם אבל לענין איסור לא הוקש והרי הוא אסור בהנאה עד אחר זריקה. וא"כ צדקו דברי התוס' כאן לתרץ סוגי' דיומא דשם מותר לגמרי שהרי נמכרים לגננים ואי משום שהגננין נותנין דמים להקדש הרי קדושת הגוף אין לו פדיון ובמה הותר לגננין והוצרכו לתרץ דהתם לאחר זריקה ודע דבחולין וביומא תירצו התוס' באמת לחלק בין דם שיצא מחיים ליצא אחר שחיטה ולא הזכירו זריקה אדרבה בחולין כתבו בפרוש אף לפני כפרה. ונראה דשם לא הזכירו כלל הך דנמכרים לגננים ואפי' שם ביומא לא רשמו התוס' דבריהם על האי דנמכרין לגננין אבל רשמו על דברי ר"י הוא לפני כפרה כלאחר כפרה ועקר קושייתם על שאין בו מעילה לכן תירצו לחלק בין מחיים לאחר שחיטה. אבל כאן בברכות שהביאו התוס' האי דנמכרים שהוא היתר הנאה הוכרחו לומר שהוא לאחר זריקה. ודע שעקר דבר זה שחידשתי שבדם יהי' איסור הכאה מן התורה קודם זריקה מצאתי לכאורה סתירה ע"ז מדברי התוס' בתמורה דף ג' ע"א בד"ה לא נהנין מדרבנן שהקשו התוספת דלמה לנו למימר שהוא מדרבנן ודלמא מדאורייתא כיון דמרבינן שהגוים נודרים כישראל א"כ אף דאימעט ממעילה נימא שיהיו כשלמים דלא נהנין מדאורייתא אע"ג דאין בהן מעילה וצ"ל כיון דאין בהן קדושה לענין פיגול נותר וטמא אין בו קדושה לענין הנאה דאורייתא עכ"ל. ולפי"ז הרי גם דם אימעט מפיגול נותר וטמא ג"כ ראוי שלא יהי' בו קדושה לענין הנאה דאורייתא. ונראה דשאני קדשי נכרים שאמרינן דלא נחית קדושה לענין זה כלל. אבל דם הרי בחיי בהמה יש קדושה בדמה אפילו לענין מעילה וק"ו לענין איסורא דאורייתא. וא"כ בשחיטתה אף דמעטי' ממעילה נשאר איסור תורה:
אמר רבי אלעזר מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקראו להקב"ה צבאות וכו'. צריך להבין מ"ט דחנה שיצאת לידון בדבר חדש שלא קדמה אדם ולפי פשטן של דברים הדבר פשוט שרצתה לומר מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך ליתן לי בן. אמנם זאת לפנים פירשתי אני עני ועתה אוסיף קצת נפך בס"ד והוא במ"ש רבינו האר"י זצ"ל וזה תורף דבריו הקדושים בקצ"ר אמיץ דרז"ל קראו לשמואל רבן של נביאים גם אמרו רז"ל דמ' שנה קודם שילד בת קול מכריז עתיד צדיק לילד ושמואל שמו ומאי רבותיה דשמואל ועוד כמה הערות יש בענין והדברים מגיעים למ"ש בסבא ויגע בכף ירכו דמתמן אתפגים נצח ולא הוה נביא דמתמן אתנבי עד דאתא שמואל וכתיב וגם נצח ישראל לא ישקר ולסיבת פגם הנצח דמתמן נביאים לא היו יכולים שתהיה נבואתם בשלימות ולפנים נקרא רואה ושמואל תקן פגם הנצח ונקרא נביא כי על ידו נתקן הירך ולכן נקרא רבן של נביאים דמכחו נתנבאו כלם ולכן בת קול מכריז על לדתו כי כל העולם מצפים להתקן על ידו וז"ש חנה אם ראה תראה כי כשתקן שמואל הנצח ניתן אל הנחש הירך של סוטה תמורת ירך יעקב ואמרה חנה תן לי שמואל שיחטוף ירך יעקב מהסט"א ואז ישאר לסט"א ירך סוטה ואם לאו תראה אלך ואסתתר ובהיותי טהורה אחטוף גם ירך סוטה מהסט"א ואז יקטרג על ישראל ע"ש באורך:
ועל פי דברי הרב ז"ל יכון מאד מה שחנה קראה צבאות להקב"ה דשמעה הבת קול שעתיד לילד צדיק וכו' דמתקן הירך ואז יכולים להתנבאות מהנצח וידוע דשם צבאות רומז לנצח הוד ומשם יניקת הנביאים וז"ש ה' צבאות דרוצה לזכות לבן הזה שמתקן הירך והוא בחינת צבאות שמשם יניקת הנביאים. ואפשר דחנה בדקה בשמה כי חנה ר"ת חיזוק נצח הוד א"נ הוא ר"ת חוטף נחש הירך. א"נ ר"ת חוזר נצח הירך:
אמרה חנה וכו' נדה חלה והדלקת הנר כלום עברתי על אחת מהן וכו'. ואפשר שז"ש וזכרת את אמתך דרך צחות כלומר זכירת שמי חנה ר"ת חלה נדה הדלקה דנזהרתי בהם:
אייתי זוגיתא חיורתא ותבר קמייהו. טעמו דעיקר נשואין לקיום המין לפי שהכל למיתה הם עומדים כזכוכית דלישבר עומד ומה כלי זכוכית שנשברו יש להם תקון כמ"ש פרק אין דורשין גם האדם אשר ימות יש לו תקון ויזכה לעה"ב וגם דכלי זכוכית נשברו טהרו מטומאתן הראשונה וכמ"ש הרב פרשת דרכים סוף דרוש ב"ה ע"ש:
ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן כונתו דלא די פעם אחת אלא על הרוב צריך שיתגלגל ויסבול כמה מיתות ולכן אמר כפול. ואמר שיענו הי תורה והי מצות דמגנו עלן כלומר דאם היינו עוסקים בתורה כפי יכלתנו ומקיימים כל המצות כהוגן לא היה חסר לנו ולא היינו צריכים להתגלגל. ומשם רבני אשכנז שמעתי דרך הלציי במ"ש פ"ב דכתובות כיצד מרקדין לפני הכלה בש"א כלה כמות שהיא ובה"א כלה נאה וחסודה ואמרו לעיל דף י"א עשה כב"ש חייב מיתה ובפ' חלק (סנהדרין דף צ"ז) על דיבור שקר משום דרך ארץ מתו שני בניו. והשתא אם יאמר כלה כמות שהיא כב"ש ויי לן דמיתנן דעשה כב"ש וח"מ. ואם יאמר נאה וחסודה כב"ה אם הוא שקר ויי לן דמיתנן שדברנו שקר עכ"ד ואחר זמן נדפס ס' בני אברהם להרב המופלא מהר"א מיוחס ו[ב]דף יו"ד בדרושים ראיתי שפירש משם הרב מהרח"א זלה"ה שאם עון גרם למות קודם זמנו חוזרים ונפרעים מיתה שניה בעה"ב על שגרם שמת קודם זמנו וזהו הכפל עש"ב והרב המחבר פירש בסוד הגלגול כדכתיבנ' בעניותין אך בקצרה ע"ש:
המקיז דם לבהמת קדשים וכו'. כתבו התוספות וקשה דאמר פ' כל הצלמים (עבודה זרה דף מ"ד ע"א) גבי דמים חיצוניים ודמים פנימיים של קרבנות אלו ואלו נמכרים לגננין לזבל אלמא דאין מועלין בהם וי"ל דהתם היינו לאחר זריקת דמים וכבר נתכפרו הבעלים משא"כ הכא עכ"ל ואע"ג דהתם קתני ומועלין בהם כבר פירש"י שם דלאו קרבן מעילה קאמר אלא דאסור ליהנות בהם אלא בדמים. והראב"ד פ"ב דמעילה כתב דהוי מדרבנן ועיין מ"ש התוס' ביומא דף נ"ט. אמנם ק"ק במ"ש התוס' דהתם היינו לאחר זריקת דמים וכבר נתכפרו הבעלים דמשמע דאי קודם זריקה איכא מעילה והרי פ' הוציאו לו שם (יומא דף נ"ט) מפורש דבין לפני כפרה בין לאחר כפרה אין מועלין בו וכן פסק הרמב"ם שם פ"ב דמעילה. וכן מוכח מדברי רש"י בשמעתין וכ"כ בתוס' ישנים כ"י וז"ל המקיז דם בבהמת קדשים וכו' ולא דמי לדם קדשים של אחר שחיטה אין מועלין בו בין לפני כפרה בין לאחר כפרה כדאיתא בחולין ובזבחים ופסחים ומעילה. דדם הקזה הוי כמו שמועל בגופה כמ"ש במעילה עלה דלא מתקיימא בלא דם ומגופא הוי ולא כחלב ופרש אבל לאחר שחיטה דלא שייך למימר לא מתקיימא בלא דם לא שייך בו מעילה עכ"ד והכי הול"ל לתוס' דידן ולא לו' דהתם לאחר זריקה וכבר נתכפרו דמזה מובן דקודם כפרה מועלין ואין הדבר כן כמדובר. ובס' הישר לר"ת כ"י דף צ"ה כתב כדברי תוס' ישנים הנזכר בסגנון אחר:
שכן מצינו בנביאים ראשונים וכו' התוספות הביאו מהירושלמי דפריך והכתיב כי אם מאס מאסתנו וכו'. ובירושלמי משני השיבנו תחת כי מאוס מאסתנו. ופירש מהר"ר אליהו פולדא בפירושו לירושלמי וז"ל השיבנו תחת וכו' לכך אמר השיבנו שיהא זה במקום סיום עכ"ל ואינו מספיק. וראיתי להרב החסיד מהר"ם די לונזאנו זלה"ה בהגהותיו לירושלמי כ"י שפירש וז"ל פירוש פסוק כי אם מאוס הוא נתינת טעם להשיבנו והו"ל כאלו חתם בהשיבנו עכ"ל:
אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה וכו' עמ"ש בעניותנו בעירובין דף ס"ד בס"ד:
הני צניתא דבבל איתנהו מאדה"ר וכו' והא דאמרינן במדרש איכה רבתי שארבעים שנה קודם שגלו ישראל לבבל נטעו שם דקלים לפי שהמתיקה מרגלת את הלשון לתורה מתחלה לא היו אלא באותו מקום אבל במ' שנה הללו נטעו בכל המקומות. תוס' ישנים כ"י:
וקולה לא ישמע מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו ויחשבה עלי וכו' ק' אטו לא ידע עלי שאסור להגביה קולו בתפלה ואפשר דסבר דדוקא בתפלה קבועה ערב ובקר וצהרים דזמן תפלה לכל היא אבל כשמתפלל על דבר פרטי שלו שלא בזמן תפלה שרי דכיון דבזמן התפלה קבועה אינו מגביה קולו סגי ומשו"ה חשבה עלי לשכורה. וזהו שאמר מכאן שאסור להגביה קולו בתפלת"ו דיקא כלו' אף תפלתו פרטית שלו אסור להגביה קולו ודוק:
(לא א) דא"ר הונא א"ר זעירא.—ברי"ף וכן בד"ס בשם כי"י הנוסח "אמר זעירי" (בלי שם תאר "רבי"), וכן עיקר. ובענין זה בירושלמי ריש פרק זה (ח ע"ד); "זעירא בר חיננא". מזה מוכח דזעירא או זעירי (סתם בלי שום תאר) בבבלי הוא "זעירא בר חיננא" שבירושלמי. עוד מצינו בע"ז נג א "זעירי א"ר יוחנן וכו' בצורף ישראל מחלוקת" וט"ס שם וצ"ל "זעירי א"ר חנינא", וכ"ה הנוסח ברא"ש ור"נ שם, ואותו ענין בירוש' פ"ד ה"ה (מד ע"א) "זעירא בר חיננה בשם ר' חנניה". וראיתי במבוא הירושלמי להרז"פ ז"ל ערך ר' זעירא, שכתב בלי שום ראיה דאפשר שזעירא שבבבלי הוא זעיר בר חיננא, וספיקו אצלנו ודאי כמו שהוכחנו.
כסא דמוקרא. כוס של זכוכית לבנה: לישרי לן מר. שירה: הי תורה והי מצוה דמגנו עלן. היכן התורה שעסקנו והיכן המצות שאנו מקיימין שיגינו עלינו מדינה של גיהנם: הלכה פסוקה. שאינה צריכה עיון שלא יהא מהרהר בה בתפלתו: יושבת עליה ז' נקיים. לבד מאותו יום שפוסקת והתורה לא הצריכה ז' נקיים אלא לזבה שנאמר ואם טהרה מזובה ואין זבה אלא הרואה שלשה ימים רצופין בתוך י''א יום שבין נדה לנדה: ומכניסה. בבית: במוץ שלה. קודם שיזרה אותה שאין מתחייב במעשר מן התורה אלא בראיית פני הבית ומשנמרח בכרי אבל לפני מירוח אין ראיית פני הבית קובעתו דגבי תרומה ומעשר כתיב דגן ראשית דגנך (דברים יח) והוא המירוח לפיכך כשמכניסה לבית קודם מירוח לא הוקבעה למעשר מן התורה ורבנן הוא דאסרו אכילת קבע בדבר שלא נגמר מלאכתו אבל אכילת עראי לא אסרו ומאכל בהמה עראי הוא דתנן במסכת פאה (פ''א מ''ו) מאכיל לבהמה חיה ועוף עד שימרח הלכך בהמתו אוכלת ופטורה אבל איהו אסור באכילת קבע: אסור בהנאה ומועלין בו. ואע''ג דקי''ל אין מועלין בדמים ילפינן לה מקראי במסכת יומא (דף נט:) ובשחיטת חולין (דף קיז.) ה''מ כשנשחטו בעזרה דאיכא למימר נתתיו לכם על המזבח לכפר (ויקרא יז) לכפר נתתיו לך ולא למעילה אבל בדם הקזה מועלין כלומר אם נהנה מביא קרבן מעילה והנך הויין הלכות פסוקות שאין עליהן קושיות ותירוצים שיהא צריך להרהר בהן: כמתניתין. מתוך כובד ראש: כברייתא. מתוך הלכה פסוקה: שיחה. ליצנות: מתוך קלות ראש. חילוף של כובד ראש מתוך זחות לב ועתק: אלא מתוך שמחה. כגון דברי תנחומים של תורה כגון סמוך לגאולת מצרים או סמוך לתהלה לדוד שהוא של שבח ותנחומין כגון רצון יראיו יעשה שומר ה' את כל אוהביו וכגון מקראות הסדורות בתפלת ערבית כי לא יטוש ה' את עמו וכיוצא בהן: אלוייה. ליוהו בדרך: צניתא. דקלים: אדכרתן מילתא כו'. וזה שאומרים מימות אדם הראשון הם שהוא גזר על אותו מקום לישוב דקלים: אם תכין לבם. אז תקשיב אזנך: זמנין תלתא. שחרית מנחה וערבית: יכול משבא לגולה הוחלה. התפלה הזאת הוחלה כמו נתחלה אבל קודם לכן לא היה רגיל בכך: יכול יהא כוללן. לשלש תפלות הללו בשעה אחת: יכול ישאל צרכיו כגון ברכות דאתה חונן עד ש''ת ואח''כ יתפלל שלש ברכות ראשונות שהן של שבח: רנה זו תפלה של שבח: בקשה. שאלת צרכיו: אחר אמת ויציב. קודם ג' ראשונות:
אייתי כסא דזוגיתא חיורתא. מכאן נהגו לשבר זכוכית בנשואין: במקום גילה שם תהא רעדה. פשוטו של מקרא עבדו את ה' ביראה וכשיבא יום רעדה תגילו והכי מפורש בירושלמי עבדו את ה' ביראה היינו תפלה דאיקרי עבודה כדתניא בספרי (פ' עקב) ולעבדו בכל לבבכם זו תפלה: המקיז דם בבהמת קדשים וכו'. וקשה דאמר בפ''ג דע''ז (דף מד) גבי דמים חיצונים ודמים פנימיים של קרבנות אלו ואלו נמכרים לגננים לזבל אלמא דאין מועלין בהן וי''ל דהתם היינו לאחר זריקת דמים וכבר נתכפרו בעלים מה שאין כן הכא: רבנן עבדי כמתניתין. וכותייהו קי''ל ולכן אין מתפללין מתוך קלות ראש ושחוק אלא מתוך כובד ראש ושמחה של מצוה כגון שעסק בדברי תורה ולכן נהגו לומר פסוקי דזמרה ואשרי קודם תפלה: רב אשי עביד כברייתא ירושלמי לא יעמוד ויתפלל אלא מתוך דבר הלכה א''ר ירמיה העוסק בצרכי צבור כעוסק בדברי תורה דמי: שכן מצינו בנביאים הראשונים. שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומין. ומקשה בירושלמי חוץ מירמיה וכו' והא כתיב כי אם מאס מאסתנו (איכה ה) מיהו מההוא קראי דסוף תרי עשר וקהלת לא פריך מידי שחושבו בטוב בדברי תנחומין ולא מיירי בפורענות דישראל: ומוצאו בזוית אחרת. תימה דאמר לקמן (דף לד) הבא לשחות בסוף כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה ותירץ הר''ר יוסף דהכא מיירי בתחנונים שהיה אומר אחר י''ח ברכות ולא נהירא דהא מי''ח קאמר ונראה להר''י דודאי בסוף כל ברכה אסור לשחות אבל באמצע הברכה מיהא מותר לשחות ובהכי מיירי הכא וכשהיה מגיע לסוף הברכה היה זוקף ולכך נהגו העולם בראש השנה וביום הכפורים שמתפללין זכרנו ובכן תן ותמלוך ששוחים כשמגיעים לפסוקים ובסוף ברכה זוקפין שאין לשחות בסוף ברכות אלא היכא דתקון:
218ימים לסיום הש״ס