ברכות כט ע"א

וְהִשְׁקִיף בָּהּ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת וְלֹא הֶעֱלוּהוּ אַמַּאי לֹא הֶעֱלוּהוּ וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב טָעָה בְּכׇל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן אֵין מַעֲלִין אוֹתוֹ בְּבִרְכַּת הַמִּינִין מַעֲלִין אוֹתוֹ חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא מִין הוּא שָׁאנֵי שְׁמוּאֵל הַקָּטָן דְּאִיהוּ תַּקְּנַהּ וְנֵיחוּשׁ דִּלְמָא הֲדַר בֵּיהּ אָמַר אַבָּיֵי גְּמִירִי טָבָא לָא הָוֵי בִּישָׁא וְלָא וְהָכְתִיב וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל הָהוּא רָשָׁע מֵעִיקָּרוֹ אֲבָל צַדִּיק מֵעִיקָּרוֹ לָא וְלָא וְהָא תְּנַן אַל תַּאֲמִין בְּעַצְמְךָ עַד יוֹם מוֹתְךָ שֶׁהֲרֵי יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל שִׁמֵּשׁ בִּכְהוּנָּה גְּדוֹלָה שְׁמֹנִים שָׁנָה וּלְבַסּוֹף נַעֲשָׂה צַדּוּקִי אָמַר אַבָּיֵי הוּא יַנַּאי הוּא יוֹחָנָן רָבָא אָמַר יַנַּאי לְחוּד וְיוֹחָנָן לְחוּד יַנַּאי רָשָׁע מֵעִיקָּרוֹ וְיוֹחָנָן צַדִּיק מֵעִיקָּרוֹ הַנִּיחָא לְאַבָּיֵי אֶלָּא לְרָבָא קַשְׁיָא אָמַר לָךְ רָבָא צַדִּיק מֵעִיקָּרוֹ נָמֵי דִּלְמָא הָדַר בֵּיהּ אִי הָכִי אַמַּאי לָא אַסְּקוּהוּ שָׁאנֵי שְׁמוּאֵל הַקָּטָן דְּאַתְחֵיל בַּהּ דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב וְאִיתֵּימָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא הִתְחִיל בָּהּ אֲבָל הִתְחִיל בָּהּ גּוֹמְרָהּ
הָנֵי שֶׁבַע דְּשַׁבְּתָא כְּנֶגֶד מִי אָמַר רַבִּי חֲלַפְתָּא בֶּן שָׁאוּל כְּנֶגֶד שִׁבְעָה קוֹלוֹת שֶׁאָמַר דָּוִד עַל הַמַּיִם הָנֵי תֵּשַׁע דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כְּנֶגֶד מִי אָמַר רַבִּי יִצְחָק דְּמִן קַרְטִיגְנִין כְּנֶגֶד תִּשְׁעָה אַזְכָּרוֹת שֶׁאָמְרָה חַנָּה בִּתְפִלָּתָהּ דְּאָמַר מָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה נִפְקְדָה שָׂרָה רָחֵל וְחַנָּה הָנֵי עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע דְּתַעֲנִיתָא כְּנֶגֶד מִי אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ כְּנֶגֶד עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע רְנָנוֹת שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה בְּשָׁעָה שֶׁהִכְנִיס אָרוֹן לְבֵית קׇדְשֵׁי הַקׇּדָשִׁים אִי הָכִי כֹּל יוֹמָא נָמֵי נֵמְרִינְהוּ אִימַּת אַמְרִינְהוּ שְׁלֹמֹה בְּיוֹמָא דְרַחֲמֵי אֲנַן נָמֵי בְּיוֹמָא דְרַחֲמֵי אָמְרִינַן לְהוּ
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר מֵעֵין שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה מַאי מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה רַב אָמַר מֵעֵין כׇּל בְּרָכָה וּבְרָכָה וּשְׁמוּאֵל אָמַר הֲבִינֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ לָדַעַת דְּרָכֶיךָ וּמוֹל אֶת לְבָבֵנוּ לְיִרְאָתֶךָ וְתִסְלַח לָנוּ לִהְיוֹת גְּאוּלִים וְרַחֲקֵנוּ מִמַּכְאוֹבֵינוּ וְדַשְּׁנֵנוּ בִּנְאוֹת אַרְצֶךָ וּנְפוּצוֹתֵינוּ מֵאַרְבַּע תְּקַבֵּץ וְהַתּוֹעִים עַל דַּעְתְּךָ יִשְׁפְּטוּ וְעַל הָרְשָׁעִים תָּנִיף יָדֶיךָ וְיִשְׂמְחוּ צַדִּיקִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וּבְתִקּוּן הֵיכָלֶךָ וּבִצְמִיחַת קֶרֶן לְדָוִד עַבְדֶּךָ וּבַעֲרִיכַת נֵר לְבֶן יִשַׁי מְשִׁיחֶךָ טֶרֶם נִקְרָא אַתָּה תַּעֲנֶה בָּרוּךְ אַתָּה ה' שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה לָיֵיט עֲלַהּ אַבָּיֵי אַמַּאן דִּמְצַלֵּי הֲבִינֵנוּ
אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל כׇּל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ מִתְפַּלֵּל אָדָם הֲבִינֵנוּ חוּץ מִמּוֹצָאֵי שַׁבָּת וּמִמּוֹצָאֵי יָמִים טוֹבִים מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר הַבְדָּלָה בְּחוֹנֵן הַדָּעַת מַתְקִיף לַהּ רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל וְנֵימְרַהּ בְּרָכָה רְבִיעִית בִּפְנֵי עַצְמָהּ מִי לָא תְּנַן רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר אוֹמְרָהּ בְּרָכָה רְבִיעִית בִּפְנֵי עַצְמָהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בַּהוֹדָאָה אַטּוּ כׇּל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ מִי עָבְדִינַן כְּרַבִּי עֲקִיבָא דְּהַשְׁתָּא נָמֵי נַעֲבֵיד כׇּל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ מַאי טַעְמָא לָא עָבְדִינַן כְּרַבִּי עֲקִיבָא תַּמְנֵי סְרֵי תַּקּוּן תְּשַׁסְרֵי לָא תַּקּוּן הָכָא נָמֵי שֶׁבַע תַּקּוּן תַּמְנֵי לָא תַּקּוּן מַתְקִיף לַהּ מָר זוּטְרָא וְנִכְלְלָה מִכְלָל הֲבִינֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל קַשְׁיָא
אָמַר רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי כׇּל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ מִתְפַּלֵּל אָדָם הֲבִינֵנוּ חוּץ מִימוֹת הַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר שְׁאֵלָה בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים מַתְקִיף לַהּ מָר זוּטְרָא וְנִכְלְלָה מִכְלָל וְדַשְּׁנֵנוּ בִּנְאוֹת אַרְצֶךָ וְתֵן טַל וּמָטָר אָתֵי לְאִטְּרוֹדֵי אִי הָכִי הַבְדָּלָה בְּחוֹנֵן הַדָּעַת נָמֵי אָתֵי לְאִטְּרוֹדֵי אָמְרִי הָתָם כֵּיוָן דְּאָתְיָא בִּתְחִלַּת צְלוֹתָא לָא מִטְּרִיד הָכָא כֵּיוָן דְּאָתְיָא בְּאֶמְצַע צְלוֹתָא מִטְּרִיד
מַתְקִיף לַהּ רַב אָשֵׁי וְנֵימְרַהּ בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה דְּאָמַר רַבִּי תַּנְחוּם אָמַר רַב אַסִּי טָעָה וְלֹא הִזְכִּיר גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים בִּתְחִיַּית הַמֵּתִים מַחֲזִירִין אוֹתוֹ שְׁאֵלָה בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לְאוֹמְרָהּ בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה וְהַבְדָּלָה בְּחוֹנֵן הַדָּעַת אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לְאוֹמְרָהּ עַל הַכּוֹס טָעָה שָׁאנֵי
גּוּפָא אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם אָמַר רַב אַסִּי טָעָה וְלֹא הִזְכִּיר גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים בִּתְחִיַּית הַמֵּתִים מַחֲזִירִין אוֹתוֹ שְׁאֵלָה בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לְאוֹמְרָהּ בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה וְהַבְדָּלָה בְּחוֹנֵן הַדָּעַת אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לְאוֹמְרָהּ עַל הַכּוֹס מֵיתִיבִי טָעָה וְלֹא הִזְכִּיר גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים בִּתְחִיַּית הַמֵּתִים מַחֲזִירִין אוֹתוֹ שְׁאֵלָה בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים מַחֲזִירִין אוֹתוֹ וְהַבְדָּלָה בְּחוֹנֵן הַדָּעַת אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לְאוֹמְרָהּ עַל הַכּוֹס לָא קַשְׁיָא הָא בְּיָחִיד הָא בְּצִבּוּר בְּצִבּוּר מַאי טַעְמָא לָא מִשּׁוּם דְּשַׁמְעַהּ מִשְּׁלִיחַ צִבּוּר אִי הָכִי הַאי מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לְאוֹמְרָהּ בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִילָּה מִפְּנֵי שֶׁשּׁוֹמֵעַ מִשְּׁלִיחַ צִיבּוּר מִיבְּעֵי לֵיהּ אֶלָּא אִידֵּי וְאִידֵּי בְּיָחִיד וְלָא קַשְׁיָא הָא דְּאִדְּכַר קוֹדֶם שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כט - א

והשקיף [ניסה להזכר?] בה שתים ושלש שעות, ^[1] ולא העלוהו מהתיבה ^[2] תמהה הגמרא: ואמאי לא העלוהו?

והאמר רב יהודה אמר רב: טעה בכל הברכות כולן ושכח לאומרן, אין מעלין אותו ^[3]. אבל בברכת הצדוקים מעלין אותו, משום דחיישינן שמא מין הוא, ובכונה לא אמרה, משום שנאמר בה "וכל המינים כרגע יאבדו", ואינו רוצה לקלל את עצמו. ^[4]

מתרצת הגמרא: שאני שמואל הקטן דאיהו עצמו תקנה, ואין לחושדו במינות.

מקשה הגמרא: וניחוש דלמא הדר ביה מצדקתו?

אמר אביי: גמירי, טבא - לא הוי בישא! - צדיק אינו נעשה רשע.

תמהה הגמרא: וכי לא יתכן שיעשה רשע?

והכתיב [יחזקאל יח כד] "ובשוב צדיק מצדקתו, ועשה עול".

מתרצת הגמרא: ההוא קרא עוסק ברשע מעיקרו, ששב מרשעתו ונעשה צדיק, ולפעמים הוא חוזר ונעשה רשע, אבל צדיק מעיקרו - לא מרשיע שוב.

שבה הגמרא ומקשה: וכי צדיק גמור לא יתכן שירשיע?

והא תנן [אבות ב ד]: אל תאמין בעצמך עד יום מותך. שהרי יוחנן כהן גדול ^[5] שימש בכהונה גדולה שמנים שנה - ולבסוף נעשה צדוקי! ובאותן שנים ששימש בכהונה גדולה ודאי היה צדיק, שהרי כל כהן גדול שאינו הגון, לא היה מוציא את שנתו, לאחר שנכנס להקטיר קטורת בבית קדש הקדשים.

אמר אביי: אף יוחנן היה רשע מעיקרו, ואחר כך נעשה צדיק. ולסוף שמונים שנה שוב קלקל, שהרי הוא "ינאי" הוא "יוחנן", וינאי רשע היה, שהרי הרג את חכמי ישראל.

ורבא אמר: "ינאי" לחוד, ו"יוחנן" לחוד, וינאי בנו של יוחנן היה. ינאי רשע מעיקרא, ויוחנן צדיק מעיקרו.

מקשה הגמרא: הניחא לאביי, ש"הוא יוחנן הוא ינאי", ונמצא שהיה רשע מעיקרו.

אלא לרבא ש"ינאי לחוד ויוחנן לחוד", ויוחנן צדיק מעיקרו היה - קשיא, איך לבסוף נעשה צדוקי?

לכן מסיקה הגמרא: אמר לך רבא, לעולם בצדיק מעיקרו נמי יש לחשוש דלמא הדר ביה ונעשה רשע. ^[6]

ואם תקשה, אי הכי, למה לא העבירו את שמואל הקטן מתפילתו כששכח ברכת הצדוקים?

יש לחלק, כי שאני שמואל הקטן דאתחיל בה באמירת ברכה זו, ובאמצעה טעה בנוסחתה, ובאופן זה אין חוששין למינות.

וכדאמר רב יהודה אמר רב: ואיתימא רבי יהושע בן לוי: לא שנו שמעבירין אותו, אלא כשלא התחיל בה בברכת הצדוקים, אבל אם התחיל בה וטעה באמצעה, אין מעבירין אותו, אלא הוא גומרה.

עוד דנה הגמרא: הני שבע ברכות שיש בתפלה דשבתא - כנגד מי נתקנו? ^[7]

אמר רב חלפתא בן שאול: כנגד שבעה קולות שאמר דוד על המים, במזמור "הבו לה' בני אלים" - "קול ה' בכח", "קול ה' בהדר", וגו' ^[8].

עוד דנה הגמרא: הני תשע ברכות שיש בתפילת מוסף דראש השנה - כנגד מי נתקנו?

אמר רבי יצחק דמן קרטיגנין: כנגד תשעה אזכרות השם שאמרה חנה בתפלתה כשהודתה על לידת שמואל, ותקנו כנגדה את תפלת ראש השנה, כדאמר מר: בראש השנה נפקדה שרה, רחל וחנה.

עוד דנה הגמרא: הני עשרים וארבע ברכות שיש בתפלה דתעניתא [כמבואר בריש פרק שני דתענית, שמתפלל י"ח שבכל יום, ומוסיף עליהן עוד שש ברכות - זכרונות, ושופרות, ועוד ארבעה מזמורים שחותם בהם מעין הפרשה] - כנגד מי נתקנו?

אמר רבי חלבו: כנגד כ"ד רננות שאמר שלמה בשעה שהכניס את הארון לבית קדשי הקדשים! וכ"ד עניני תפלה נזכרו בפרשה ההיא, בכמה לשונות, כגון "רנה" "תפלה" ו"תחנה" וכדומה.

מקשה הגמרא: אי הכי, כל יומא נמי נמרינהו לכל כ"ד הברכות, ומה ראו לתקן כן דוקא בתעניות?

מתרצת הגמרא: אימת אמרינהו שלמה לכ"ד רננות - הלא ביומא דרחמי אמרן, [שאז הוצרך לבקש רחמים שיפתחו שערי המקדש, אחר שדבקו זה בזה, ולא היו מניחים את הארון להכנס לקדש הקדשים] הלכך, אנן נמי, ביומא דרחמי [בתעניות ^[9]] בלבד, אמרי להו לכ"ד ברכות.

שנינו במשנה: רבי יהושע אומר: מתפלל אדם מעין שמנה עשרה.

דנה הגמרא: מאי "מעין שמנה עשרה"?

רב אמר: מעין כל ברכה וברכה - אומר תוכן כל ברכה וברכה בקיצור, ^[10] וחותם בברכה.

ושמואל אמר: אומר שלש ברכות ראשונות ושלש אחרונות, ובאמצע אומר ברכה אחת, וכולל בתוכה מענין כל הברכות האמצעיות. ^[11] וכך נוסחה:

הבינו ה' אלהינו לדעת דרכיך [כנגד "חונן הדעת"].

ומול את לבבנו ליראתך [כנגד "הרוצה בתשובה"].

ותסלח לנו [כנגד "המרבה לסלוח"].

להיות גאולים [כנגד "גאל ישראל"].

ורחקינו ממכאובינו [כנגד "רפאנו"].

ודשנינו בנאות ארצך [כנגד ברכת השנים].

ונפוצותינו מארבע קצוות הארץ תקבץ [כנגד קבוץ נדחים].

והתועים על דעתך ישפטו [שהטועים במשפט, השיבם ללמדם לשפוט כדבריך, והיא כנגד "צדקה ומשפט"]. ^[12] ועל הרשעים תניף ידך [כנגד ברכת הצדיקים].

וישמחו צדיקים בבנין עירך, ובתקון היכלך [כנגד בונה ירושלים].

ובצמיחת קרן לדוד עבדך, ובעריכת נר לבן ישי משיחך [כנגד "מצמיח קרן ישועה"].

טרם נקרא אתה תענה, ^[13]

ברוך אתה ה' שומע תפילה!"

לייט [קלל] עלה אביי אמאן דמצלי "הביננו", משום שמדלג את הברכות, וכוללן כולן בברכה אחת. ^[14]

אמר רב נחמן אמר שמואל: כל השנה כולה מתפלל אדם "הביננו" במקום שמונה עשרה, חוץ ממוצאי שבת וממוצאי ימים טובים, מפני שצריך לומר אז הבדלה בחונן הדעת, ואין ההבדלה מוזכרת בברכת הביננו.

מתקיף לה רבה בר שמואל לרב נחמן: למה לא יתפלל "הביננו" במוצאי שבת, ונימרה להבדלה כברכה רביעית בפני עצמה לאחר שלש ברכות ראשונות, קודם שיאמר "הביננו"?

וכי מי לא תנן: רבי עקיבא אומר: אומרה להבדלה בתפלת מוצאי שבת, כברכה רביעית בפני עצמה. רבי אליעזר אומר: אומרה להבדלה בברכת ההודאה!

מתרצת הגמרא: אטו כל השנה כשאנו מתפללים י"ח שלימות, מי עבדינן כרבי עקיבא לאומרה להבדלה בפני עצמה, דהשתא כשמתפללים הביננו נמי נעביד?

ואם תטען: כל השנה כולה מאי טעמא לא עבדינן כרבי עקיבא - הלא הוא משום שרק תמני סרי ברכות תקון רבנן בתפלה, אבל תשסרי לא תקון.

הרי עדיין הכא נמי, בתפלת הביננו, שבע ברכות תקון [שלש ראשונות ואמצעית ושלש אחרונות] - תמני לא תקון. וכיון שאי אפשר לומר את ההבדלה בפני עצמה, אם יתפלל הביננו הרי יפסידה.

מתקיף לה מר זוטרא לרב נחמן: ונכללה להבדלה מכלל ברכת "הביננו", ויאמר "הביננו ה' אלהינו המבדיל בין קודש לחול", כמו שכוללים אותה ב"אתה חונן". ולמה אמר שמואל, שאין להתפלל "הביננו" במוצאי שבת?

מסיקה הגמרא: קשיא! ^[15]

אמר רב ביבי בר אביי: כל השנה כולה מתפלל אדם תפלת "הביננו, " חוץ מימות הגשמים, מפני שצריך לומר שאלה [ותן טל ומטר] בברכת השנים, שאין היא מוזכרת בתפלת הביננו. ^[16]

מתקיף לה מר זוטרא לרב ביבי: ונכללה לשאלת הגשמים מכלל "הביננו", ויאמר "ודשננו בנאות ארצך, ותן טל ומטר וברכה", ולמה הצריכו להתפלל י"ח שלימות בימות הגשמים?

מתרצת הגמרא: אתי לאטרודי [לטעות בתפלתו] מחמת תוספת זו. ^[17] מקשה הגמרא: אי הכי, הבדלה "בחונן הדעת" נמי אין לכלול ב"הביננו", מטעם זה דאתי לאטרודי, ^[18] ולמה נשארה הגמרא לעיל בקושיה?

אמרי: התם בהבדלה, כיון דאתיא בתחלת צלותא של "הביננו", לא מטריד, אבל הכא בשאלת גשמים, כיון דאתיא באמצע צלותא, מטריד מחמתה, ויבא לידי טעות. ^[19]

מתקיף לה רב אשי: ונימרה לשאלת גשמים בשומע תפלה שהיא בסוף "הביננו", ולא יבא לטעות מחמתה.

דהרי אמר רבי תנחום אמר רב אסי: טעה ולא הזכיר גבורות גשמים [משיב הרוח ומוריד הגשם] בתחיית המתים, מחזירין אותו לראש התפלה. אבל אם לא הזכיר שאלה של גשמים בברכת השנים, אין מחזירין אותו, מפני שיכול לאומרה גם בשומע תפלה, כי היא בקשה, [אך "משיב הרוח" היא הזכרת שבח, ואין לה מקום ב"שומע תפלה"]. ^[20]

וכן אם לא הזכיר הבדלה בחונן הדעת, אין מחזירין אותו, מפני שיכול לאומרה על הכוס! מתרצת הגמרא: אם טעה ושכח להזכיר שאלה, שאני, ויכול בדיעבד להזכירה בשומע תפלה. אבל לכתחלה אין לאומרה אלא בברכת השנים, וכיון שבהזכרת ברכת השנים של "הביננו" אין יכול לאומרה, יש לו להתפלל י"ח ברכות שלמות.

גופא: אמר רבי תנחום אמר רב אסי: טעה ולא הזכיר גבורות גשמים ^[21] בתחיית המתים - מחזירין אותו. ^[22]

טעה ולא הזכיר שאלה בברכת השנים - אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה.

ואם לא הזכיר הבדלה בחונן הדעת - אין מחזירין אותו ^[23] מפני שיכול לאומרה על הכוס! מיתיבי: טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים, מחזירין אותו.

וכן אם לא הזכיר שאלה בברכת השנים מחזירין אותו.

אבל, אם לא הזכיר הבדלה בחונן הדעת, אין מחזירין אותו, מפני שיכול לאומרה על הכוס.

הרי, שהטועה בשאלה מחזירין אותו, ושלא כרב אסי.

מתרצת הגמרא: לא קשיא: הא ששנינו "מחזירין אותו" - ביחיד המתפלל לבדו.

ואילו הא שאמר רב אסי "אין מחזירין אותו" - ביחיד המתפלל עם הצבור.

מקשה הגמרא: וביחיד המתפלל עם הצבור - מאי טעמא לא מחזירין אותו? - הלא הוא משום דשמעה אחר כך משליח צבור בחזרת הש"ץ. ^[24]

אי הכי, קשה האי טעם שנתן רב אסי "אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בשומע תפ לה?" והרי אין צריך לטעם זה, אלא "מפני ששומע אותה משליח צבור" - מיבעי ליה לרב אסי לומר. ^[25]

ולכן מחלקת הגמרא באופן אחר: אלא אידי ואידי [בין הברייתא ובין רב אסי] עוסקים ביחיד.

ולא קשיא.

הא שאמר רב אסי "אין מחזירין אותו", מדובר באופן דאדכר קודם שומע תפלה, ואז אינו חוזר משום "שיכול לאומרה בשומע תפלה ".

הערות

^[1] בפרי חדש [סה] הוכיח מכאן שהשוהה בתפלה אפילו כדי לגמור את כולה, אינו חוזר לראש אלא למקום שפסק, שהרי המשיך להתפלל אף לאחר שלש שעות. והפני יהושע דחה, שאינו נחשב הפסק, כי הרהר בברכה זו כל אותו הזמן.

^[2] ונקטו לשון "העלוהו", משום שדרך המתפללים לעמוד במעמקים. מעדני יום טוב

^[3] רבינו יונה ביאר שאין מעכבים בידו מלעבור לפני התיבה בפעם אחרת. אבל מעבירין אותו מתפלה זו, כדלהלן [לד א] "העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו", ורק אם טעה בברכת המינים מסלקין אותו לגמרי. אבל הרשב"א הריטב"א והטור [קכו] ביארו שאין מעבירין אותו מפני טעותו, אלא כשטעה בברכת הצדוקים או כשאינו יודע לחזור, אך אם יודע לחזור למקום שטעה, ממשיך להתפלל גם תפלה זו. [ורבינו יונה סבר שאם יודע לחזור, אפילו בברכת המינים אין מסלקין אותו, כי החשש הוא רק כשאינו רוצה לאמרה כלל, ובהכרח סוגיין עוסקת באופן שאינו יודע לחזור, ולכן גם בשאר ברכות מעבירין אותו בתפלה זו]. והרמב"ם [תפלה י ג] כתב שרק אם שהה שעה ואינו יודע לחזור, מעמידין אחר תחתיו, ובכסף משנה הקשה הרי בסוגיין מצינו שהמתינו שעתיים ושלש. וכתב שלאוו דוקא הוא, ודי בשעה אחת [וראה בבה"ל שם ד"ה אין שתמה למה השמיט השו"ע שיעור המתנה זה]. והלחם משנה כתב שחלקו כבוד לשמואל הקטן כי הוא תקן את הברכה. ובפשטות יש ליישב כדברי הרשב"א והמאירי שהציבור לא אמרוה, ולפיכך הוכרחו להמתין עד שיזכר בה שמואל הקטן שתקנה.

^[4] כתב רבינו יונה שדוקא בברכת הצדוקים מעבירין אותו, כי יש בה קללה למינים, אבל אם טעה בתחית המתים, אין מעבירין אותו. כי אין בה היכר אם הוא מין, שהרי אף אם אינו מאמין בתחית המתים יכול לאומרה. והטור כתב בשם הירושלמי, שבשלש ברכות מעבירין אותו: בתחית המתים, שמא הוא כופר בתחית המתים, ב"מכניע זדים", שמא מין הוא, וב"בונה ירושלים", שמא אינו מאמין בביאת המשיח. וסיים הטור: ואני אומר, מין הוא ! שאף אם כופר בתחית המתים או בביאת המשיח הוא מין. ובשלטי גיבורים תמה, אם כן למה הטועה בברכת המינים מעבירין אותו, והרי כיון שהזכיר תחית המתים, התברר שאינו מין, וכן אם הזכיר ברכת המינים, שוב אין לחוש בהשמטת בונה ירושלים. אכן כבר תמה הב"י למה הזכיר הטור ירושלמי שחולק על הבבלי. ומדברי הט"ז משמע שהטור סבר שלא נחלקו, כי גם להבבלי נחשב מין בהשמטת "מחיה המתים", אלא שאין לכך היכר עד ברכת המינים [כרבינו יונה שאפילו אמרה יתכן שהוא מין], ואם דלג את שניהם, מתברר למפרע שמשום כך דלג "מחיה המתים", והש"ץ השני צריך לחזור מ"מחיה המתים".

^[5] התשב"ץ [ח"ג קלה] ותפארת ישראל [פרה ג ה] כתבו שהוא אבי מתתיהו כה"ג החשמונאי. אך הגר"א [באמרי נעם] נקט שהוא היה צדיק גמור כל ימיו, וכאן מדובר על יוחנן בן שמעון בן מתתיהו כה"ג.

^[6] ראה ביומא [לח ב] "כיון שיצאו רוב שנותיו של אדם ולא חטא, שוב אינו חוטא" ולכאורה יקשה לרבא. ויתכן ליישב כמו שכתבו שם תוס' ישנים שרק מכריעין אותו מכאן ואילך בלא עמל להטהר ולהתקדש, אך ודאי הבא ליטמא אין נועלין לו לגמרי, שהרי יוחנן כה"ג חטא בסוף ימיו.

^[7] הפני יהושע תמה הרי מעיקר הדין יש בה ז' ברכות, שהרי אין אמצעיות משום שאין שואלים צרכים בשבת, וג' ראשונות וג' אחרונות שהם סידור שבח, פשיטא שנאמרות גם בשבת, ואחת בעינן לקדושת היום. וביאר, שאילו לא נתקנו כנגד ז' קולות, לא היה להם לקבוע את קדושת היום כברכה בפני עצמה, אלא היו כוללים אותה בעבודה, כמו בראש חדש וחול המועד. וכן ביאר בסמוך, לגבי ט' ברכות במוסף של ראש השנה, שאילו לא נתקנו כנגד תפלת חנה, היה להם לכלול מלכויות זכרונות ושופרות בברכה אחת.

^[8] ביאר בתוס' רא"ש שמזמור זה עוסק במתן תורה, שנאמר בו "קול ה' יחיל מדבר, יחיל ה' מדבר קדש" ובמתן תורה היו קולות. ותורה ניתנה בשבת, הלכך תפלת שבת היא כנגד קולות שבמזמור זה.

^[9] ראה תנחומא [ריש וירא] שגם שלמה המלך ישב בתענית ביום חנוכת הבית.

^[10] ראה רבינו חננאל ואור זרוע [ק"ש צ] שביארו כיצד מקצר את תוכן הבקשה. אך הרמב"ם בפיה"מ כתב שאומר תחלת הברכה ומקצר סופה, כגון "אתה חונן לאדם דעת, ברוך אתה וכו"' והיינו שמזכיר את הברכה, ולא את הבקשה שבה.

^[11] הרמב"ם [תפלה ב ב] פסק כשמואל. וכתב הכסף משנה כי אע"פ שהלכה כרב באיסורי, כיון שתפלת הביננו מוזכרת בכל מקום, נפסק לאומרה. והוסיף המאירי כי אע"פ שהלכה כשמואל, אם אינו יודע את נוסח הביננו יכול לקצר כרב, ומשמע שאינם חולקים על נוסחה, אלא ששמואל הקיל שאפשר לקצר יותר מרב, אך גם הוא מודה שאפשר לקצר כל ברכה וברכה. וכן פסק החיי אדם [כד לא] שבימות הגשמים ומוצאי שבת שאינו אומר הביננו, יכול לקצר בכל ברכה, ולכלול הבדלה ושאלת גשמים. אולם מדברי רש"י [ד"ה לייט] משמע שאביי לייט רק על דעת שמואל, והיינו משום שנחלקו, ודעת רב שהביננו היא קיצור התפלה, ואין לכלול כל הבקשות בברכה אחת [אלא בשמע קולנו], ושמואל סבר שבתפלה אין לשנות ממטבע כל ברכה, ועדיף לומר הביננו שהיא תפלה בפני עצמה שנתקנה רק לשעת הדחק. [או שנחלקו אם מנין הברכות הוא חלק ממטבע התפלה, ולכן סבר רב שצריך לומר כל אחת בקיצור, או שהעיקר הוא בהזכרת עניני התפלה, ודי בחתימה אחת לכלן, וראה הערה 20].

^[12] עוד פירש רש"י, שהעוברים על דעתך, ישפטו על ידך. ותמה רבינו יונה שאין לכך קשר לברכת "השיבה שופטינו", ולכן פירש, שה"תועים" שהם ישראל, המטיחים דברים נגד הגלות על שעזבנו הקדוש ברוך הוא - יהי רצון שישפטו בדעתך, כלומר בחמלתך וחנינתך [מלשון "וידע אלקים"], והוא נגד ברכת "השיבה", שיסיר ממנו יגון ואנחה וימלוך עלינו ברחמים. והב"י [ריש קי] ביאר שהכוונה על בני ישראל התועים בין האומות, ונשפטים במשפטיהם, יהי רצון שישפטו במשפטי התורה, וזה יהיה רק כשישיב שופטנו כבראשונה.

^[13] הרי"ף הרמב"ם והרא"ש הוסיפו "טרם נדבר אתה תשמע, כי אתה עונה בכל עת צרה וצוקה, פודה ומציל מכל צוקה, ברוך אתה וכו"'.

^[14] כך פירש רש"י, וראה תוס' [ד"ה לייט] שלא קלל אלא למי שנמצא בעיר ויכול להתפלל כולה, אך בשעת הדחק, כגון שבא בדרך, אומר הביננו, שהרי מצינו שכך עשה רבי יוסי [לעיל ג א ד"ה היה]. והרי"ף פסק שבשעת הדחק אומרה אפילו בעיר. ובאופן שיכל להתפלל כל התפלה והתפלל הביננו, כתבו עולת תמיד ומאמר מרדכי שיצא בדיעבד, שהרי לייט עלה אביי, ומשמע כי אף שאינו ראוי, יוצא. והיינו שסברו כי הביננו היא מטבע של תפלת שמונה עשרה. אך באליהו רבה [קי] נקט שלא יצא, [וביאר שאביי לייט על מי שמתרגל להביננו כשאינו יכול לכוין בכוונה ארוכה], והיינו כי סבר שהביננו היא תפלה בפני עצמה, שנתקנה רק לשעת הדחק, אך כשהוא חייב בשמונה עשרה, אינו יוצא בה. ויתכן שמחלוקתם תלויה בנידון דלהלן [הערה 20] אם מנין הברכות הוא ממטבע התפלה, ובהכרח הביננו היא תפלה בפני עצמה, או שהעיקר הוא הזכרת י"ח הענינים בתפלה, והביננו היא קיצור התפלה בדוחק. [וראה ריטב"א [ל א] שאינו יוצא, אך היינו רק משום שפסק כי הביננו רק להולך בדרך, ולא ליושב בביתו ואינו יכול לכוון, ואילו הפוסקים דנו להלכה שאומרה גם בביתו].

^[15] הרשב"א הביא בשם מהרי"ץ גיאת, שדין זה נדחה להלכה מפני קושיית הגמרא, ויכול להתפלל הביננו במוצאי שבת ולכלול בה הבדלה. אבל בשם רב האי גאון כתב כי על אף שהגמרא נשארה בקושיא, ההלכה היא שאין תפלת הביננו במוצאי שבת. ורבינו יונה נתן טעם, שלא התקינו מעין הבדלה ב"הביננו", מפני שלא נתקנה הבדלה כברכה בפני עצמה. ואם היו אומרים אותה ב"הביננו", היה נראה שההבדלה היא ברכה בפני עצמה [שהרי כל פיסקא ב"הביננו" היא כנגד ברכה של שמונה עשרה]. והלבוש [קי] הוסיף, שיבואו לטעות כשמתפללים י"ח שלמות, ויאמרוה כברכה בפני עצמה. וכתב המג"א שבשאלת השנים אין חשש זה, כי הטעות שייכת רק בהבדלה שלדעת רבי עקיבא יש לה ברכה בפני עצמה. והב"ח דחה חששות אלו, שהרי רגילים לאומרה בחונן הדעת, אלא שיטעו שהשוכח הבדלה צריך לחזור. והט"ז ביאר שאין כוונת רבינו יונה שיטעו בתפלה שלמה, אלא שהביננו היא קיצור הברכות, ואילו הבדלה אינה ברכה בפני עצמה, וראה הערה 17.

^[16] הרשב"א דייק ממה שאמר רב ביבי "כל השנה", שהוא חולק על רב נחמן וסובר שאומרים הביננו במוצ"ש, [ופסק כמותו, כנ"ל]. והצל"ח דן אם גם רב נחמן שאמר "כל השנה" התכוון לחלוק על רב ביבי ולומר שבימות הגשמים אומרים הביננו, או שרק הוסיף כי גם במוצ"ש אין אומרים, וראה בערוך השלחן [קי ד] ששמואל חשש גם בהבדלה לטרדא, ורב ביבי סבר שחשש זה קיים רק בטל ומטר, כדלהלן. ויתכן לבאר שנחלקו [כנ"ל הערה 14] אם הביננו היא מטבע של תפלת שמונה עשרה, ולכן בהבדלה יש חשש של הוספת ברכה, כדלהלן. או שהיא תפלה בפני עצמה, שנתקנה רק לשעת הדחק, ואין חשש להוספה, אלא רק בשאלת השנים שמא יבא לטרדה. [ומה שאומרה בתעניות ובעשי"ת אפילו לדעת השו"ע שחוזר על "המלך המשפט", היינו משום שהן כהזכרת המאורע, וחיובן חל רק כשמתפלל שמונה עשרה, אך הזכרת גשמים הוא חיוב מחמת הזמן, וצריך להתפלל י"ח כדי להזכירם].

^[17] הב"י [קי] ביאר שהחשש שמא ידלג או יוסיף, מאחר שהביננו הם דברים קצרים, וביאר המג"א [שם ד] שכיון שהם מלים קצרות יכול לטעות אחר ההזכרה, ולא ידע לאן לחזור, [ולפיכך אם מובטח לו שלא יטרד יכול לומר הביננו], וטעם זה אינו שייך בהבדלה, כי היא בתחלת הברכה [ולכן הוצרך לטעם הנ"ל בהערה 17]. והפמ"ג [מש"ז א] למד מדברי הט"ז [הנ"ל], שביאר כי החשש בהבדלה הוא משום שכל תיבה חשובה כברכה, ונראה כמוסיף על הברכות, וטעם זה שייך גם בשאלת גשמים, וגם אם ודאי לו שלא יטרד, וראה הערה 19. ודן באופן שעבר והתפלל הביננו במוצאי שבת, והבדיל בה, אם צריך לחזור ולהתפלל כי עבר על תקנת חכמים או לא. ותלה בנידון הנ"ל, כי אם נראה כמוסיף אפילו בדיעבד לא יצא, ואילו מחשש טעות יצא. והגרעק"א [שם] דן במי שאין יכול להתפלל, אם יאמר הביננו כי אין הבדלה מעכבת, אך בשאלת גשמים לא יאמרנה, כי אם ישמיט, אינה תפלה, ואם יזכיר יראה כמוסיף.

^[18] הרשב"א הוכיח מכאן שרב ביבי סובר שבמוצ"ש אומר הביננו, ועל כך הקשה לו מר זוטרא "אי הכי וכו"', וראה מחצית השקל [קי ו]. אולם יתכן לבאר [כמבואר בפנים] שחלק זה הקשתה הגמרא, על מה שהניחו לעיל בקושיא.

^[19] בכסף משנה [תפלה ב ד] הביא דעת רבינו מנוח שאם מובטח לו שלא יטרד יכול לומר הביננו, ובאור שמח כתב שאין הלכה כמותו שהרי אפילו בהבדלה אין אומרים, אף שאין חשש טירדא, ותמוה, שהרי בהבדלה חששו שיראה כמוסיף [לדעת רבינו יונה הנ"ל]. אכן המאירי כתב שאם אינו חושש לטירדא אומר הביננו, ונקט שלדעת שמואל גם בהבדלה הטעם משום חשש טעות, ורק המקשן סבר שאין חשש טעות.

^[20] תוס' [ד"ה מפני] כתבו שיכול להשלים בשומע תפלה כל בקשה ותפלה, אך לא הזכרת שבח [והפני יהושע הקשה שיזכיר גשם דרך בקשה "שלח לנו גשמי ברכה"] אך בירושלמי [פ"ה ה"ב] אמרו, שגם אם לא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים, אינו חוזר, כי יכול לאמרה בשומע תפלה, והובא בתוס' [בע"ב] וברשב"א. [והוכיחו שנחלק על הבבלי, כי אין לומר שרק אם לא אמר בשומע תפלה מחזירין אותו, שהרי למסקנא הברייתא עוסקת בנזכר קודם שומע תפלה]. ובפרי חדש [קיט ג] העלה מדברי תוס' שאם חיסר ברכה בתפלה, יכול להשלימה בשומע תפלה. ונחלק עליו הפמ"ג [שם סוף משב"ז] וטען שבשומע תפלה אפשר להשלים רק את ההזכרות, אך לא את מנין הברכות, ויתכן שנחלקו אם ברכות שמונה עשרה הם רק הזכרת ההודאות והבקשות, או שגם מנין הברכות הוא חלק ממטבע התפלה [ובתפלת הביננו ברכת שומע תפלה נחשבת כחתימה לכל ברכה וברכה, או שהיא תפלה בפני עצמה] וראה ביאור הלכה [קיז ד"ה אם לא].

^[21] בירושלמי [שם] אמרו כי דוקא אם לא הזכיר לא "טל" ולא "מטר", מחזירין אותו, אבל אם הזכיר "טל", אף על פי שלא הזכיר "מטר" אין מחזירין אותו. אבל אם הזכיר "מטר" בימות החמה מחזירין אותו, כי הוא סימן קללה, ואילו טל נצרך כל השנה. וכתבו תוס' [ע"ב ד"ה הא] שלכן יש בני אדם שאומרים "טל" אף בקיץ, כדי שאם ישכחו "מטר" בימות הגשמים, ויאמרו רק "טל" לא יצטרכו לחזור. וכתב הרא"ש כי דוקא בהזכרה די ב"טל" תחת "מטר", אבל בשאלה, אם שאל "טל" בימות הגשמים מחזירין אותו, כי הטל בא גם בלא שאלה; שהרי הטל והרוחות אינן נעצרין לעולם.

^[22] הטור [קיד] הביא בשם ראבי"ה שאם נזכר קודם שהתחיל "אתה קדוש", אומרה שם בלא חתימה, וגם בשאלת גשמים, אם נזכר קודם שהתחיל ברכה שאחריה, אומרה שם, [ובשו"ע [קיז ה] הובאה עצה זו בשאלת גשמים, רק באופן שנזכר אחר שומע תפלה, ויתכן שסבר כי להזכרת שבח אין מקום אלא בברכה שנקבעה לה, ולכן אומרה אחר הברכה. אך לשאלת גשמים קבעו שני מקומות שוין להזכרה, או בברכת השנים או בשומע תפלה, ולכן לא יאמרה בין הברכות אלא בשומע תפלה, אך ראה נודע ביהודה תנינא ט, שאחר הברכה שההזכרה שייכת לה פשיטא שאומרה בין הברכות, והחידוש שה"ה בשומע תפלה שאומרה לתשלומין]. ורבינו יונה הביא בשם ר"י הזקן, שכיון שסיים הברכה ולא נזכר, נחשב כאילו התחיל את האחרת, וחוזר לתחילתה, [ולכן נקטו קשו"ע ובה"ל קיד ד"ה בלא, שבהזכרות יאמר "למדני חוקיך" ויחזור מהאזכרה ואילך, ובשאלת גשמים אם נזכר אחר סיום הברכה, עדיף לאמרה בשומע תפלה], וראה הערה הבאה.

^[23] כתבו תוס' [ל ב ד"ה מסתברא] שאם טעה ולא הזכיר הבדלה, ונזכר לאחר שסיים חונן הדעת [וכן כל אזכרות שאין חוזרים מחמתן, כגון על הניסים], ועדיין לא התחיל בברכה שאחריה אינו חוזר, והחוזר מברך לבטלה. והמרדכי כתב, שאין צריך לחזור לראש הברכה, אלא אומר שם "אתה הבדלת", וחותם בחונן הדעת. ובשם רבי אלחנן כתבו תוס', שכל זמן שלא פתח בברכה שאחריה, חוזר לראש הברכה, והוכיח כן מ"יעלה ויבא" של ברכת המזון, שאם נזכר לאחר ברכת "בונה ירושלים", מזכיר שם שבת וראש חודש, אף שאם החל ברכת הטוב והמטיב אין מחזירין אותו, והרא"ש דחה דבריו, וכן פסק הטור [רצד]. ותמה הב"י שסותר משנתו במה שפסק כהראבי"ה [בהערה הקודמת]. וחילק, שבדברים שאינו חוזר עליהם, נחשב סיום הברכה כטעות, ואינו חוזר, אך בדברים שחוזר עליהם, אף אחר סיום הברכה חוזר. וביאר בקהלות יעקב שהחוזר נחשב כמפסיק באמצע תפלתו רק בדברים שאינו חייב לחזור מחמתם, שהרי אינו צורך של הברכה הבאה, כי אף אם לא יזכיר, יוכל להמשיך בתפלתו. אבל בדברים שמחזירין אותו, אינו נחשב הפסק, כי הוא צורך תפלתו, שהרי אם לא יחזור, יצטרך להפסיק ולהתחיל את תפלתו שוב. וחזרה לצורך אינה הפסק כמו שמצינו ש"טול בריך" אינו הפסק אחר שנטל לידיו לסעודה. אך טעם זה אינו מועיל לשאלת גשמים, שהרי יכול לאמרה בשמע קולנו, ויתכן שסבר שההזכרה בשומע תפלה היא רק כתשלומין למקומה העיקרי, ולכן עדיף לאומרה במקומה.

^[24] במלא הרועים הקשה, אם כן למה על גבורות גשמים מחזירין אותו, והרי ישמענה אחר כך משליח צבור [והטור סוף קכו נחלק עם הרמב"ם אם מועילה חזרת הש"ץ לטעות בשלש ראשונות, ובמ"ב קכד לט נקט שלדעת הרמב"ם חוזר על גבורות גשמים, ובשערי תשובה קיד ח נקט שהטור יודה בזה, כי הטועה בהן נחשב כלא התפלל כלל]. והעלה מכך שגבורות גשמים היא חלק מנוסח הברכה, וכשמדלגה נחשב כשכח ברכה שלמה, שכתבו תוס' [ד"ה טעה] שאין הש"ץ מוציאו, אך שאלת גשמים היא רק הזכרה, שהרי יכול לאמרה בשומע תפלה, וכוונת הגמרא כי כיון שיכול לאמרה בשומע תפלה, לכן יכול לצאת מהש"ץ [וקושיית הגמרא שעיקר הטעם חסר מהספר]. ובכתבי הגר"ח נקט שטל ומטר הוא ממטבע הברכה, ולפיכך השוכח בערב שבת, מתפלל בשבת שתים, אף שאינו מזכירו, כי צריך להשלים את התפלה, ויתכן שכוונתו שחסר בגוף התפלה, אך אינו דין בברכת השנים דוקא, שהרי יכול להזכיר בשומע תפלה. [וראה פמ"ג קיט משב"ז ד, שאע"פ שהשוכח עיקר ברכה אינו יכול להשלימה בשמע קולנו, טל ומטר משלים, שאינו אלא שאלה].

^[25] תוס' [ע"ב ד"ה טעה, ראה הערה 28] כתבו שהשוכח יעלה ויבא וצריך לחזור, יכול לשמוע משליח ציבור. ויתכן שכאן נדחה טעם זה, כי השוכח טל ומטר נחשב כלא התפלל כלל, וראה הערה 28.

ועמד והשקיף (התבונן וניסה להזכר) בה במשך שתים ושלש שעות, ולא העלוהו (הפסיקו אותו מלעמוד לפני התיבה).

ושואלים: אמאי [מדוע] לא העלוהו? והאמר [והרי אמר] רב יהודה אמר רב: שליח ציבור שטעה בכל אחת מן הברכות כלן — אין מעלין (מפסיקים) אותו, ואולם אם טעה בברכת הצדוקים — מעלין אותו. והטעם: חיישינן [חוששים אנו] שמא מין הוא ואינו רוצה לקלל את עצמו. ואם כן, מדוע לא הפסיקו את שמואל הקטן?

ומשיבים: שאני [שונה] שמואל הקטן דאיהו [שהוא] תקנה לברכה זו, ואין לחוש לו.

ושואלים עוד: וניחוש דלמא הדר ביה [ונחשוש שמא חזר בו] ואף שהיה צדיק חזר בו והרשיע. על כך אמר אביי: גמירי, טבא לא הוי בישא [למודים אנו, מן המסורת, כי טוב אינו נעשה רע].

על כך מקשים: ולא (והאם אין זה כך)?! והכתיב [והרי נאמר] במפורש: "ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול ככל התועבות אשר עשה הרשע יעשה וחי, כל צדקותיו אשר עשה לא תזכרנה במעלו אשר מעל ובחטאתו אשר חטא בם ימות" (יחזקאל יח, כד). על כך משיב אביי: הכתוב ההוא מדבר בצדיק שהיה רשע מעיקרו (מתחילתו) ועשה תשובה ואחר כך שב והרשיע, אבל צדיק מעיקרו — לא יעשה רשע.

ושוב תמהים: ולא?! והאין זה קורה? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: אל תאמין בעצמך עד יום מותך, שהרי יוחנן כהן גדול שמש בכהונה גדולה שמנים שנה ולבסוף נעשה צדוקי. ואם כן אף אדם גדול בצדקתו עשוי שיהפוך ויהא מין!

על כך אמר אביי: הוא ינאי, הוא יוחנן. כלומר, כל שושלת החשמונאים זהה היתה, מתחילתה, ביחסה החיובי אל הצדוקים, ולא היה הבדל כלל בין יוחנן הורקנוס לבין אלכסנדר ינאי. ואולם רבא אמר: ינאי לחוד ויוחנן לחוד, ינאי — רשע מעיקרו, ויוחנן — צדיק מעיקרו. ואם כן, הניחא [זה נוח, מובן] לשיטת אביי, אלא לשיטת רבא קשיא [קשה] כיצד להסביר שהצדיק שב והרשיע.

על כך משיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רבא: צדיק מעיקרו נמי דלמא הדר ביה [גם כן, יש לחשוש, שמא חזר בו] כדרך שאירע ליוחנן כהן גדול. ואם כן שבה עתה הקושיה הראשונה: אי הכי, אמאי [אם כך מדוע] לא אסקוהו [העלוהו, הפסיקוהו] את שמואל הקטן?

על כך הוא עונה: שאני [שונה] שמואל הקטן דאתחיל [שהתחיל] בה ושכח באמצע את סיומה, ועל כן אין לחשוש שמא גם הוא בין המינים. וכן אמנם אמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יהושע בן לוי: לא שנו, שהטועה בברכת המינים מפסיקים אותו אלא באופן שעדיין לא התחיל בה, אבל אם כבר התחיל בה — מניחים לו להזכר ולגומרה.

א עד כאן נאמרו רמזים לשמונה עשרה הברכות של תפילת החול כנגד מה נאמרו. ומעתה שואלים: הני [אלה] שבע הברכות דשבתא [שבתפילה של שבת] כנגד מי תקנון? ומשיבים: אמר ר' חלפתא בן שאול: כנגד שבעה "קולות" שאמר דוד על המים, כלומר, כנגד שבע פעמים שנזכר "קול ה'" במזמור כט בתהלים שממנו למדו גם תפילת חול.

ומוסיפים לשאול: הני [אלה] תשע הברכות של מוסף ראש השנה כנגד מי תקנון? אמר ר' יצחק דמן קרטיגנין: הוא כנגד תשעה אזכרות של שם ה' שאמרה חנה בתפלתה (שמואל א ב, א–י), והקשר בין תפילת חנה לבין תפילת ראש השנה מובן על פי מה שאמר מר [החכם]: בראש השנה נפקדה (בבן) שרה רחל וחנה.

ומוסיפים לשאול: הני [אלה] עשרים וארבע ברכות דתעניתא [הנאמרות בתפילת שמונה עשרה שביום התענית] כנגד מי תקנון? אמר ר' חלבו: כנגד עשרים וארבע "רננות" שאמר שלמה בשעה שהכניס את הארון לבית קדשי הקדשים בחנוכת הבית, שמוזכרות שם (מלכים א פרק ח') עשרים וארבע פעמים לשונות רנה תפילה ותחינה. על כך שואלים: אי הכי, בכל יומא נמי נמרינהו [אם כך, גם כן נאמרם] עשרים וארבע ברכות! ועונים: אימת אמרינהו [אימתי אמרן] שלמה — ביומא דרחמי [ביום של בקשת רחמים], אנן נמי ביומא דרחמי אמרי להו [אנחנו גם כן ביום של בקשת רחמים אומרים אותן].

ב שנינו במשנה שר' יהושע אומר שבכל יום ויום מתפלל אדם מעין שמנה עשרה. ונחלקו הדעות מאי [מה] משמעות הביטוי "מעין שמונה עשרה"? רב אמר: מעין כל ברכה וברכה, שאפשר לומר את כל הברכות בקיצור ובכל נוסח. ושמואל אמר: הכוונה לברכה מיוחדת הנאמרת במקום שלוש עשרה הברכות האמצעיות בשמונה עשרה, ושיש בה מילים אחדות כנגד כל ברכה. ונוסחה: "הביננו ה' אלהינו לדעת דרכיך, ומול את לבבנו ליראתך, ותסלח לנו להיות גאולים, ורחקנו ממכאובינו, ודשננו בנאות ארצך, ונפוצותינו מארבע תקבץ, והתועים על דעתך ישפטו, ועל הרשעים תניף ידיך, וישמחו צדיקים בבנין עירך ובתקון היכלך, ובצמיחת קרן לדוד עבדך ובעריכת נר לבן ישי משיחך, טרם נקרא אתה תענה. ברוך אתה ה' שומע תפלה". אף על פי שהזכירו חכמים את התפילה הקצרה הזו ("הביננו")

לייט עלה אביי אמאן דמצלי [היה אביי מקלל את מי שמתפלל] "הביננו", כי לדעתו מותר להתפלל "הביננו" רק בשעת הדחק (ר"ח, המאירי).

ג את ההיתר להתפלל תפילה קצרה זו עדיין מגבילים והולכים. אמר רב נחמן אמר שמואל: כל השנה כולה מתפלל אדם "הביננו", חוץ ממוצאי שבת וממוצאי ימים טובים, מפני שצריך לומר הבדלה בתוך ברכת "חונן הדעת".

מתקיף לה [מקשה עליה] רבה בר שמואל: ונימרה [ונאמר אותה] ברכה רביעית בפני עצמה! שאחרי שלוש ברכות הפתיחה יאמרו ברכה רביעית לעצמה להבדלה ואחר כך "הביננו". וראייה שיש אפשרות כזו — מי [האם] לא תנן [שנינו במשנה] שר' עקיבא אומר: אומרה (את ההבדלה בתפילה) ברכה רביעית בפני עצמה. ר' אליעזר אומר: ההבדלה נאמרת בהודאה (בברכה המתחילה "מודים").

ומשיבים: אטו [וכי] כל השנה כולה מי עבדינן [האם עושים אנו] בענין זה כשיטת ר' עקיבא, דהשתא נמי נעביד [שעכשיו גם כן נעשה] כן?! הלא כל השנה כולה מאי טעמא לא עבדינן [מה טעם איננו עושים] כר' עקיבא — כי תמני סרי תקון [שמונה עשרה ברכות תקנו], תשסרי [תשע עשרה] לא תקון [תקנו], הכא נמי [כאן גם כן] שבע ברכות תקון [תקנו] תמני [שמונה] לא תקון [תקנו], ואין אם כן להוסיף ברכה רביעית להבדלה לעצמה.

על עיקר הדברים מתקיף לה [מקשה עליה] על הלכה זו מר זוטרא: ונכללה מכלל [ונכלול אותה, את הברכה הרביעית] בתוך תפילת "הביננו" בנוסח זה: "הביננו ה' אלהינו המבדיל בין קדש לחול"! על קושיה זו לא ניתנה תשובה והדבר נשאר קשיא [קשה].

ד הוסיף ואמר רב ביבי בר אביי הגבלה נוספת בענין תפילת "הביננו": כל השנה כולה מתפלל אדם "הביננו", חוץ מימות הגשמים, מפני שצריך לומר שאלה (בקשה על הגשם) בברכת "השנים". על כך מתקיף לה [מקשה עליה] על הלכה זו מר זוטרא: ונכללה מכלל [ונכלול אותה, את הברכה השביעית] בתוך תפילת "הביננו" בנוסח זה: "ודשננו בנאות ארצך, ותן טל ומטר"!

על כך משיבים: אין זה אפשרי משום דאתי לאטרודי [יבוא להתבלבל] כשיוסיף בברכת "הביננו" דבר שהוא שינוי מנוסח הברכה הרגיל. ושואלים: אי הכי [אם כך], משום מה לא נאמר תירוץ זה גם לבעיה הקודמת בענין הבדלה ששנינו שאינו כוללה בנוסח "הביננו" ואומרה ב"חונן הדעת", והלא יכול לתרץ ולהסביר כי אינו כוללה מאותה סיבה שיש לחשוש כי נמי אתי לאטרודי [גם כן יבוא להתבלבל]!

אמרי [אומרים] בתשובה לכך כי יש הבדל בין המקרים: התם [שם] בענין הבדלה ב"חונן הדעת" כיון דאתיא [שבאה] ההוספה בתחלת צלותא [התפילה, הברכה] — לא מטריד [אינו מתבלבל], הכא [כאן] בענין שאלת גשמים כיון דאתיא [שהיא באה] באמצע צלותא [התפילה] — מטריד [מתבלבל].

מתקיף לה [מקשה עליה] על הלכה זו רב אשי: אם כן ונימרה [ונאמר אותה] את שאלת המטר בברכת "שומע תפלה", שאמר ר' תנחום אמר רב אסי: אם טעה המתפלל ולא הזכיר גבורות גשמים בברכת "תחיית המתים" — מחזירין אותו לתחילת התפילה. אך אם לא הזכיר שאלה של גשמים בברכת השנים — אין מחזירין אותו, מפני שיכול לאומרה ב"שומע תפלה" עם שאר בקשות. וכן השוכח לומר הבדלה בברכת "חונן הדעת" — אין מחזירין אותו, מפני שיכול לאומרה על הכוס. ומכאן שאפשר לשאול גשמים ב"שומע תפילה" ולפיכך במקביל אפשר לומר זאת בסוף "הביננו" בלא להתבלבל. על כך משיבים: טעה שאני [שונה] ואין למדים מדינו של טועה לעשות כן לכתחילה.

ה קודם נמסרו דברי ר' תנחום בשם ר' אסי אגב הדיון. מעתה באים אנו לדון לגופא [גוף] הענין, אמר ר' תנחום אמר רב אסי: טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בברכת "תחיית המתים" — מחזירין אותו. טעה ולא הזכיר שאלה של גשמים בברכת "השנים" — אין מחזירין אותו, מפני שיכול לאומרה בברכת "שומע תפלה". ואם טעה ולא הזכיר הבדלה ב"חונן הדעת" — אין מחזירין אותו, מפני שיכול לאומרה על הכוס.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בתוספתא: טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בברכת "תחיית המתים" — מחזירין אותו. טעה ולא הזכיר שאלה של גשמים בברכת "השנים" — מחזירין אותו, ואם טעה ולא הזכיר הבדלה ב"חונן הדעת" — אין מחזירין אותו, מפני שיכול לאומרה על הכוס. ואם כן ההלכות השנויות, זו שבתוספתא וזו של רב תנחום, בענין טעה ולא הזכיר שאלה בברכת השנים סותרות זו את זו!

ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה], הא [זה] ששנינו שמחזירים אותו הרי זה מדובר במתפלל ביחיד, הא [זה] ששנינו שאין מחזירים אותו הרי זה במתפלל בצבור.

על כך מקשים: בצבור מאי טעמא [מה טעם] הוא לא צריך לחזור —— משום שכבר שמעה משליח צבור בחזרת התפילה, והוא מוציאו ידי חובה, אי הכי [אם כך] שזהו טעמו של דבר, סגנון הדברים אינו מדוייק, שכן האי [לשון זו] "מפני שיכול לאומרה בשומע תפילה" אינה מדוייקת, ו"מפני ששומע משליח ציבור" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], והרי זו הוכחה שהטעם שונה מזה שאמרנו.

אלא אידי ואידי [זה וזה, דברי ר' תנחום והתוספתא], ביחיד, ולא קשיא [קשה], הא [זה] ששנינו שאין מחזירים אותו, הרי זה באופן דאדכר [שנזכר] בטעותו קודם ברכת "שומע תפלה", ויכול עדיין לשאול על הגשמים בברכת "שומע תפילה".

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and scrutinized it, in an attempt to remember the blessing for two or three hours, and they did not remove him from serving as prayer leader.

The Gemara asks: Why did they not remove him? Didn’t Rav Yehuda say that Rav said: One who was serving as the prayer leader before the congregation and erred in reciting any of the blessings, they do not remove him from serving as the prayer leader. However, one who erred while reciting the blessing of the heretics they remove him, as we suspect that perhaps he is a heretic and intentionally omitted the blessing to avoid cursing himself. Why, then, did they not remove Shmuel HaKatan?

The Gemara answers: Shmuel HaKatan is different because he instituted this blessing and there is no suspicion of him.

The Gemara continues: Let us suspect that perhaps he reconsidered and, although he had been righteous, he had a change of heart? Abaye said: We learned through tradition that a good person does not become wicked.

The Gemara challenges this: And does he not become wicked? Isn’t it explicitly written: “And when the righteous one returns from his righteousness and does wicked like all of the abominations that the wicked one has done, will he live? All of the righteous deeds that he has done will not be remembered given the treachery that he has carried out, and in his sin that he has transgressed, for these he shall die” (Ezekiel 18:24)? Abaye responds: That verse refers to a righteous individual who was initially wicked and repented, but ultimately returned to his evil ways. However, one who is initially righteous does not become wicked.

The Gemara asks: And does he not become wicked? Didn’t we learn in a mishna: Do not be sure of yourself until the day you die, as Yoḥanan the High Priest served in the High Priesthood for eighty years and ultimately became a Sadducee. Even one who is outstanding in his righteousness can become a heretic.

Abaye responded: He is Yannai he is Yoḥanan. In other words, from its inception, the entire Hasmonean dynasty had the same positive attitude toward the Sadducees, and there was no distinction between Yoḥanan Hyrcanus and Alexander Yannai. Yoḥanan the High Priest had Sadducee leanings from the outset. Rava said: Yannai is distinct and Yoḥanan is distinct. They did not share the same position in this regard. Yannai was wicked from the outset and Yoḥanan was righteous from the outset. If so, it works out well according to Abaye’s opinion; however, according to Rava’s opinion, it is difficult. How could Yoḥanan, a righteous individual, have changed and turned wicked?

The Gemara responds: Rava could have said to you: There is also room for concern that one who is righteous from the outset will perhaps reconsider and turn wicked, as was the case with Yoḥanan the High Priest. If so, the original question is difficult: Why did they not remove Shmuel HaKatan from serving as the prayer leader?

The Gemara answers: The case of Shmuel HaKatan is different, as he began reciting the blessing of the heretics and while reciting it he became confused and forgot the end of the blessing. Consequently, he was not suspected of heretical leanings. Indeed, Rav Yehuda said that Rav, and some say that Rabbi Yehoshua ben Levi, said: They only taught that one who errs while reciting the blessing of the heretics is removed in a case where he did not begin reciting it. But if he began reciting it, then we allow him to collect his thoughts and finish reciting it.

To this point, the Gemara discussed allusions to the nineteen blessings that constitute the weekday Amida prayer. The Gemara asks: Corresponding to what were these seven blessings of the Shabbat Amida prayer instituted? The Gemara answers: Rabbi Ḥalafta ben Shaul said: Corresponding to the seven “voices” which David mentioned on the waters; in other words, the seven times that “the voice of God” is mentioned in Psalms 29, which served as the source for the weekday prayer.

The Gemara asks further: Corresponding to what were these nine blessings of the Rosh HaShana additional prayer instituted? Rabbi Yitzḥak of Kartignin said: They correspond to the nine mentions of God’s name that Hannah said in her prayer (I Samuel 2:10). The connection between Hannah’s prayer and Rosh HaShana is based on what the Master said: On Rosh HaShana, Sarah, Rachel, and Hannah were remembered and the divine decree that they would conceive their sons was issued.

The Gemara continues: Corresponding to what were these twenty-four blessings of the Amida prayer of the fast days instituted? Rabbi Ḥelbo said: They correspond to the twenty-four “songs” that Solomon said when he brought the ark into the Holy of Holies during the dedication of the Temple, as there are twenty-four expressions of song, prayer, and supplication there (I Kings 8). The Gemara asks: If so, then let us say these twenty-four blessing every day. The Gemara answers: When did Solomon say them? On a day of supplication for mercy. We, too, say them on a day of supplication for mercy.

We learned in the mishna that Rabbi Yehoshua says that each day one recites an abridged version of the prayer of eighteen blessings. The Gemara asks: What is the abridged version of the prayer of eighteen blessings? There are different opinions. Rav said: One recites an abridged version of each and every blessing. Shmuel said: An abridged version of the prayer of eighteen blessings refers to a blessing composed specifically to be recited in place of the thirteen middle blessings. It contains references to each of the thirteen middle blessings. The formula for that blessing is: Grant us understanding, Lord our God, to know Your ways, and sensitize our hearts so that we may revere You, and forgive us so that we may be redeemed, and keep us far from our suffering, and satisfy us with the pastures of Your land, and gather our scattered people from the four corners of the earth, and those who go astray shall be judged according to Your will, and raise Your hand against the wicked, and may the righteous rejoice in the rebuilding of Your city, and the restoration of Your Sanctuary, and in the flourishing of Your servant David, and in establishing a light for Your Messiah, son of Yishai. Before we call, may You answer. Blessed are You, Lord, Who listens to prayer.”

Although Shmuel mentioned this abridged prayer, Abaye would curse anyone who recited the prayer: Grant us understanding, as he held that one may recite it only in exigent circumstances (Rabbi Ḥananel, Me’iri).

The Gemara further restricts the occasions when one may recite the abridged prayer. Rav Naḥman said that Shmuel said: One may recite: Grant us understanding throughout the entire year, except for in the evening prayer at the conclusion of Shabbat and at the conclusion of Festivals, because he must recite the prayer of distinction [havdala] in the blessing: Who graciously grants knowledge.

Rabba bar Shmuel strongly objects to this: After reciting the three initial blessings, let us say havdala as an independent fourth blessing, and afterwards recite the prayer of Grant us understanding. This is feasible. Didn’t we learn in a mishna that Rabbi Akiva says: He says havdala as an independent fourth blessing? Rabbi Eliezer says: He says havdala in the blessing of thanksgiving.

The Gemara responds: Do we practice in accordance with the opinion of Rabbi Akiva throughout the entire year regarding this issue, that we will also practice this way now? Throughout the entire year, what is the reason that we do not practice in accordance with the opinion of Rabbi Akiva? Because they instituted eighteen blessings, they did not institute nineteen. Here too, they instituted seven blessings, they did not institute eight. Therefore, the possibility to recite havdala as an independent fourth blessing is rejected.

Mar Zutra strongly objects to this: Let us include havdala in the framework of the abridged blessing: Grant us understanding, Lord our God, Who distinguishes between sacred and profane. No response was offered to this objection, and it remains difficult.

Rav Beivai bar Abaye said: There is an additional restriction that applies to the abridged prayer. One may recite Grant us understanding throughout the entire year, except during the rainy season, because he must recite the request for rain in the blessing of the years. Mar Zutra strongly objects to this: Let us include the request for rain in the framework of the abridged blessing: And satisfy us with the pastures of Your land, and grant dew and rain.

The Gemara responds: That is unfeasible, as he will become confused by introducing a new element to the standard formula of the blessing. The Gemara asks: If so, by introducing havdala in the framework of the abridged blessing in the section alluding to the blessing, Who graciously grants knowledge, he will also become confused. Why did the Gemara fail to respond to Mar Zutra’s strong objection with regard to havdala in that manner?

The Gemara answers: They say that these cases are different: There, regarding havdala, since the introduction of the new element comes at the beginning of the prayer, he will not become confused. Here, since the request for rain comes in the middle of the prayer, he will become confused.

Rav Ashi strongly objects to this: If so, let us say the request for rain in the framework of the abridged blessing in the section alluding to the blessing Who listens to prayer. As Rabbi Tanḥum said that Rav Asi said: One who erred and did not mention the might of the rains in the blessing on the revival of the dead, we require him to return to the beginning of the prayer and repeat it. However, one who erred and failed to recite the request for rain in the ninth blessing of the Amida, the blessing of the years, we do not require him to return to the beginning of the prayer and repeat it because he can recite it in the blessing Who listens to prayer. And one who erred and failed to recite havdala in the blessing Who graciously grants knowledge, we do not require him to return to the beginning of the prayer and repeat it, as he can recite havdala over the cup of wine. One can ask for rain in the blessing Who listens to prayer, and, consequently, can introduce it at the end of the abridged blessing without becoming confused. The Gemara responds: One who erred is different, and only then does he have the option to ask for rain in the blessing Who listens to prayer. Ab initio, the request for rain may not be inserted there.

The statement that Rabbi Tanḥum said that Rav Asi said was incidental to the previous discussion. The Gemara attempts to understand the matter itself. Rabbi Tanḥum said that Rav Asi said: One who erred and did not mention the might of the rains in the blessing on the revival of the dead, we require him to return to the beginning of the prayer and repeat it. However, one who erred and failed to recite the request for rain in the blessing of the years, we do not require him to return to the beginning of the prayer and repeat it because he can recite it in the blessing Who listens to prayer. And one who erred and failed to recite havdala in the blessing Who graciously grants knowledge, we do not require him to return to the beginning of the prayer and repeat it, as he can recite havdala over the cup of wine.

The Gemara raised an objection based on what was taught in the Tosefta: One who erred and did not mention the might of the rains in the blessing on the revival of the dead, we require him to return to the beginning of the prayer and repeat it. One who erred and failed to recite the request for rain in the blessing of the years, we require him to return to the beginning of the prayer and repeat it. However, one who erred and failed to recite havdala in the blessing Who graciously grants knowledge, we do not require him to return to the beginning of the prayer and repeat it, as he can recite havdala over the cup of wine. The Tosefta contradicts the statement of Rabbi Tanḥum with regard to one who erred and failed to recite the request for rain in the blessing of the years.

The Gemara responds: This is not difficult. This case, where we require him to return to the beginning of the prayer and repeat it, refers to a situation where he is praying as an individual. While that case, where we do not require him to return to the beginning of the prayer and repeat it, refers to a situation where he is praying as part of a congregation.

The Gemara raises a difficulty: When praying as part of a congregation, what is the reason that he need not need return to the beginning of the prayer and repeat it? Because he can fulfill his obligation when he hears it from the communal prayer leader in the repetition of the Amida prayer. If so, Rabbi Tanḥum’s formulation is imprecise. That which he said that he need not return to the beginning of the prayer and repeat it because he can recite it in the blessing: Who listens to prayer, should have been: Because he hears it from the communal prayer leader. This proves that the attempt to rebuff the challenge from the Tosefta to Rabbi Tanḥum was incorrect.

Rather, both this statement of Rabbi Tanḥum and that statement in the Tosefta refer to one praying as an individual, and it is, nevertheless, not difficult. This case, where we do not require him to return to the beginning of the prayer and repeat it, refers to a case where he recalls his error before he reaches the blessing: Who listens to prayer, in which case he can ask for rain in that blessing.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הני כ"ד דתעניתא כנגד מי אמר ר' חלבו כנגד כ"ד רננות שאמר שלמה. הא מילתא פרשוה בתלמוד ארץ ישראל בפירקין ובפרק ב' דתענית (הלכה ב) ר' חלבו ור' שמואל כנגד כ"ד פעמים רנה תפלה תחנה שכתובין בפרשת שלמה ואית בגמרא בפ' משקין בית השלחין (מועד קטן דף ט) ובפרק כל ישראל יש להם חלק (דף קז) בשעה שבנה שלמה את בית המקדש ובקש להכניס ארון לבית קדש הקדשים דבקו שערים זה בזה אמר כ"ד רננות כו':

טעה בכל הברכות כולן אין מעלין אותו. פירוש: בשיודע לחזור למקום שטעה, הא לאו הכי מעבירין אחר תחתיו כדתנן לקמן (ברכות לד, א) טעה יעבור אחר ולא יהא סרבן באותה שעה.

מתקיף לה מר זוטרא ונכללה מכלל הביננו ה' אלקינו המבדיל בין קודש לחול קשיא. וכתב הגאון רב האי ז"ל דאף על גב דסלקא בקשיא לא מדחי הא דרב נחמן דאמר משמיה דשמואל כיון דלא סלקא בתיובתא אלא בקושיא, דדילמא אי עינינן בה משכחי' לה פירוקא ומשום קושיא לא דחינן לה. והלכך לא מצלינן הביננו במוצאי שבתות ובמוצאי יום טוב. ומסתברא דאפילו במוצאי שבתות וימים טובים דרב ביבי בר אביי דהוא בתרא וקאמר כל השנה מתפלל אדם הביננו חוץ מימות הגשמים, ודוקא חוץ מימות הגשמים קאמר ואפילו במוצאי שבתות וימים טובים וכדמשמע ממאי דאתקיף עליה מר זוטרא ונכלליה מכלל ודשננו בנאות ארצך ותן טל ומטר, ופריק דילמא אתיא לאיטרודי, ואקשינן א"ה הבדלה בחונן הדעת אתי לאיטרודי, אמרי כיון דבתחלת צלותיה לא מטריד, אלמא לרב ביבי אפילו במוצאי שבתות וימים טובים אמרינן ליה. והר"י ברבי יהודה בן גיאת ז"ל הכי פסק כאתקפתא דמר זוטרא. ומיהו בימות הגשמים משמע דלא מצלי לה, דהא פריק מאי דאקשי עליה מר זוטרא דכיון דבאמצע צלותיה הוא אתי לאטרודי.

אמר רב אסי א"ר יוחנן טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו. וגרסינן בירושלמי (פ"ה ה"ב): והוא דלא אדכר לא טל ולא מטר, הא אדכר טל אין מחזירין אותו מפני שהוא מיקל. דגרסינן בירושלמי בפרק אין עומדין (ה"ב): רבי זעירא בשם רבי חנינא היה עומד בגשם והזכיר של טל אין מחזירין אותו, בטל והזכיר של גשם מחזירין אותו, והתני בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר ואם רצה להזכיר מזכיר, לא דמי ההוא דמיקל לההוא דמצלי ולא מיקל. בגשם והזכיר של טל אין מחזירין אותו, והתני אם לא שאל בברכת השנים או לא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו בהדה דלא אדכר לא טל ולא מטר. ע"כ בירושלמי.

שאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה. וכתב רב האי גאון ז"ל שאם לא נזכר עד שהתחיל בעבודה מחזירין אותו לשומע תפלה, דכיון דיכול לאומרה בשומע תפלה למה מחזירין אותו לברכת השנים. והראב"ד ז"ל כתב שמחזירין אותו לברכת השנים וכענין שאמרו בהבדלה בפרק אין עומדין (ברכות לג, א) טעה בזו ובזו חוזר לראש. ומסתברא ודאי כדברי הראב"ד ז"ל מדתניא בברייתא טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים ושאלה בברכת השנים מחזירין אותו, ומחזירין ודאי דהכא לתחיית המתים ולברכת השנים קאמר, דהא בברייתא לא אדכר שומע תפלה, הלכך לברכת השנים קאמר, ואוקימנא לה בסמוך בדאדכר לבתר שומע תפלה,כך נראה לי. ואלא מיהו בירושלמי (שם) מפרש כדברי רב האי גאון ז"ל כמו שנכתוב בסמוך בסייעתא דשמיא.

והא דאמרינן: שאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני שיכול לומר בשומע תפלה. אמרינן בירושלמי (פ"ה, ה"ב) דהוא הדין לטעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים שאין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה. דגרסינן התם רבי זעירא בשם רב הונא לא שאל בברכת השנים אומרה בשומע תפלה, ודכותה אם לא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים אומרה בשומע תפלה, ומה שאלה שהוא מדוחק אומרה בשומע תפלה אזכרה שהיא מריוח לא כל שכן. והתניא אם לא שאל בברכת השנים או שלא הזכיר גבורת הגשמים בתחיית המתים מחזירין אותו, אמר רבי אבא מרי בשם רבי יוסה בשלא אמרו בשומע תפלה, להיכן הוא חוזר אמר רבי שמעון בשם רבי יוחנן בראש חודש אם עקר רגליו חוזר לראש ואם לאו חוזר לעבודה, אף הכא אם עקר רגליו חוזר לראש ואם לאו חוזר לשומע תפלה. ומכאן יש ראיה לדברי רב האי גאון ז"ל שאמר שאפילו לא נזכר עד לאחר שומע תפלה שאינו חוזר אלא לשומע תפלה, ושלא כדברי הראב"ד ז"ל ולא כמו שכתבתי.
ומכל מקום הא דגרסינן בירושלמי (שם) בהא דטעה ולא הזכיר גבורות גשמים שאין מחזירין אותו מפני שיכול לאמרה בשומע תפלה. לכאורה אין נראה כן מגמרין דידן דתני טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו שאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני שיכול לאמרה בשומע תפלה. דאלמא בגבורות גשמים לעולם מחזירין אותו דאי לא לערבינהו וליתנינהו טעה ולא הזכיר גבורות בתחיית המתים שאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרן בשומע תפלה. ומיהו בתוספות ראיתי שהסכימו כדברי הירושלמי.

לא קשיא הא דאדכר מקמי שומע תפלה הא דלא אדכר מקמי שומע תפלה. ומיהו מסתברא נמי דאיתיה לפירוקא קמא דהיכא דאיתיה בצבור לא צריך לאהדורי הואיל ושומעה משליח צבור, דע"כ לא דחינן ליה אלא משום דלא קתני הואיל ושומעה משליח צבור הא עיקר דינא מינח ניחא לן, ואף על גב דאמרינן בשלהי מסכת ראש השנה (לד, ב) לא פטר רבן גמליאל אלא עם שבשדות דאניסי אבל בני העיר לא, ואף על גב דהוי התם מתחלה ועד סוף והוא דבקיאי. התם היינו משום דלא התפלל כלל, אבל כאן שהתפלל אלא שטעה יוצא הוא בשמיעת שליח צבור והוא שיהא שם מתחלה ועד סוף. וכן כתב הרב בעל ההלכות זכרונו לברכה.
כתב רבנו אלחנן בן ר"י הזקן זצ"ל דכל מקום שאמרו אם טעה אין מחזירין אותו [כגון על הנסים] בחנוכה ופורים, ועננו, ויעלה ויבא בתפלת הערב, אם נזכר קודם שיפתח בברכה אחרת חוזר אף על פי שסיים אותה ברכה, כדאמרינן לקמן גבי יעלה ויבא בברכת המזון דלא הוי סיים אותה ברכה כפותח בברכה אחרת כדאיתא בפרק שלשה שאכלו (ברכות מט, ב). ומיהו נראה דאפילו לפי דבריו לא שהוא חוזר אותה ברכה, אלא שמזכיר המאורע קודם שיפתח ברכה אחרת, דהתם נמי אפילו לא פתח בהטוב והמטיב אינו חוזר לברכת בנין ירושלים, אלא שמזכיר המאורע קודם שיתחיל ברכת הטוב. ובתוס' אמרו דכיון שסיים אותה ברכה שוב אינו חוזר כלל, ומסתברא כוותיה דלא אמרו אלא בכעין שבת וראש חודש שהמאורע שלהן יש לו הזכרה קבועה מפני שיש בהן קרבן מוסף, ואף על גב דאילו טעה בראש חודש לגמרי אין מחזירין אותו (לקמן שם) משום דאי בעי לא אכיל, מכל מקום כיון שהוא מאורע שיש לו הזכרה אפילו השתא ובתפלה דינא הוא דכיון דלא פתח בברכה אחרת שיזכיר את המאורע באמצע, אבל חנוכה ופורים ועננו דאין להם הזכרה קבועה אלא כל שהוא מתפלל הצריכוהו להזכיר, כל שעבר מקום הזכרתו אין צריך להזכיר, וראש חודש נמי אף על פי שהזכרתו קבועה כיון דבלילה מיהא אין מקדשין אותו אין מחייבין אותו, ואף על גב דברכת המזון נראה דאפילו בלילה כל שלא פתח בהטוב והמטיב מזכיר של ראש חודש, התם הוא לפי שהוא סוף ברכות של תורה, אבל בתפלה כיון שסיים אותה ברכה אינו רשאי להזכיר באמצע כלום.

והשקיף בה יותר משתים וג' שעות ולא העלוהו. פי' לא העבירוהו מלהתפלל ואמאי לא העלוהו והתנן טעה בכל הברכות כולן אין מעבירין אותו וכו', וא"ת והיכי אמרינן דאם טעה בכל הברכות אין מעלין אותו והא אמרינן בפ' אין עומדין היה יורד לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו ולא יהא סרבן באותה שעה כלומר השני וסתם קאמר טעה אף בכל הברכות, י"ל דהכא הכי קאמר אין מעבירין אותו לעולם כלומר שלא ירד עוד ואין ה"נ שמעבירין אותו לשעה כהתם דהתם מאי דאמרינן דיעבור אחר תחתיו פירוש באותה שעה אבל אין מעבירין אותו לעולם ובברכת המינים מעבירין אותו לעולם א"נ י"ל דהכא דאמרינן דאין מעלין אותו כשיודע לחזור למקום שטעה והתם כשאינו יודע:

שאני שמואל דהוא תקנה. פירוש וכיון דאיהו תקנה ליכא משום חשד, וא"ת אע"ג דליכא למיחש מ"מ אמאי לא העלוהו כדין מי שטעה בשאר ברכות שמעבירין אחר תחתיו כדלקמן. ויש לומר דכי אמרינן שמעבירין אחר תחתיו בטעה בשאר ברכות ה"מ כשאנו יודעים שאותו האחר יודע אותה ברכה שטעה בה זה, אבל הכא אם שמואל הקטן לא היה יודע אותה מי ידענה עוד:

אמר אביי הוא ינאי הוא יוחנן. וינאי רשע היה מעיקרו שהרג חכמי ישראל כדאיתא בקדושין:

כנגד ט' הזכרות שאמרה חנה בתפלתה. שבראש השנה נפקדה:

הני כ"ד דתעניתא כנגד מי. התם במס' תענית מפרש הני ברכות והיו אומרים אותם בתענית צבור דהכי תנן בפ' סדר תעניות ואומר לפניהם כ"ד ברכות, י"ח שבכל יום ומוסיף עוד עליהם שש ואמרינן בגמ' שהיה אומר אותם בין גואל לרופא ומפרש להו בגמ' כנגד כ"ד רננות שאמר שלמה. פירוש בשעה שרצה להכניס ארון לבית קודש הקדשים שדבקו שערים זה בזה ולא הניחוהו ליכנס:

מאי מעין שמנה עשרה רב אמר מעין כל ברכה וברכה. כלומר אומרן בקצור אתה חונן לאדם דעת בא"י חונן הדעת וכן כולם ושמואל אמר הביננו שהוא ברכה אחת מעין כולם כגון הביננו ה' אלהינו לדעת דרכיך כנגד אתה חונן ומול את לבבנו ליראתך, השיבנו. ותסלח לנו, סלח לנו. להיות גאולי', ראה בענינו. ורחקנו ממכאוב, רפאנו. ודשננו בנאות ארצך, ברך עלינו. והנפוצים מארבע כנפות הארץ תקבץ, תקע בשופר. והתועים בדעתך ישפטו, השיבה שופטינו. ופירושו אותם שהם תועים עכשיו במשפט תשיבם ותלמדם לשפוט בדעתך שתשרה שכינתך על הסנהדרין. ועל הרשעים תניף ידיך, ולמלשינים. וישמחו צדיקים, על הצדיקים. בבנין עירך בתקון היכלך, תשכון. ובצמיחת קרן לדוד עבדך ובעריכת נר לבן ישי משיחך את צמח. טרם נקרא ואתה תענה בא"י שומע תפלה, כנגד שמע קולנו. לייט עלה אביי אמאן דמצלי הביננו במתא. וקיי"ל כאביי ולית הלכתא ככל הני שמעתתא דהביננו דלקמן ודוקא במתא אבל בדרך מותר ויוצא ידי חובתו:

מנין ברכות אלו סמכו אותם רבותינו שמנה עשרה שבכל יום כנגד שמנה עשרה אזכרות שבק"ש עם לשונות אלקות שבה וכנגד י"ח חוליות שבשדרה וברכת המינים חזרו וסמכוה כנגד אחד שבשמע וכנגד חוליא קטנה שבשדרה, וז' של שבת כנגד ז' קולות שאמר דוד על המים, וט' של ראש השנה כנגד ט' אזכרות שאמרה חנה בתפלתה וכ"ד של תענית צבור כנגד כ"ד רננות שאמר שלמה בשעה שהכניס הארון לבית קדשי הקדשים וכלם נזכרו במקרא בין לשון רנה ובין לשון תחנה ובקשה, ממה שאמרו כאן הני ט' דראש השנה כנגד מי למדו חכמים שבגירונדאה שבכל תפלה של ר"ה אומרים ט', ומגדולי זקנינו משיבים עליהם שאף בשבת היה מן הדין לומר י"ח ביוצר, וכמו שאמרו בפרק מי שמתו גברא בר חיובא הוא ולא נאמרו ז' וט' אלא במוסף ומכל מקום משום כבוד שבת לא הטריחוהו ובר"ה מיהא דוקא במוסף, ומכל מקום בתלמוד המערב נראה שמתחלה היו אומרים ט' ותוקעין בשחרית והוא שאמרו כסבורים אויבים עלינו הם באים ותקנו שלא יתפללו ולא יהיו תוקעין אלא במוסף כיון דחמון דקרון באורייתא ומצלון והדר תקעין אמרין בנימוסיהון אינון עסקין:

מי שטעה ולא הזכיר גבורות גשמים ר"ל מוריד הגשם בברכת תחיית המתים אין לה עוד מקום בתפלה להזכירה וחוזר לראש בשעה שנזכר הן שסיים הן שלא סיים, בד"א בשלא הזכיר אבל אם הזכיר טל אפילו בימות הגשמים ולא הזכיר גשם אינו חוזר וכן היא בתלמוד המערב שבפרק אין עומדין כמו שיתבאר במסכת תענית, ויש בזה חולקים כמו שיתבאר שם ר"ל בראשון של תענית:

טעה ולא הזכיר שאלה ר"ל ותן טל ומטר בברכת השנים אם נזכר קודם שומע תפלה אינו חוזר אלא שואלה בשומע תפלה ואם כבר עבר שומע תפלה בשעה שנזכר אם סיים תפלתו ועקר את רגליו חוזר לראש ואם לא עקר את רגליו אע"פ שסיים כתבו גדולי המפרשים שהוא חוזר לברכת השנים מפני שאחר שטעה בשתיהם ר"ל שלא הזכירה במקומה ולא קודם עקירת רגליו חוזר למקום הראוי לה מתחלתה דוגמת מה שאמרו בהבדלה סומך על של כוס ואם טעה בשתיהן כגון התפלל ולא הבדיל אכל ושתה ולא הבדיל חוזר לשתיהן, וכך היא בתלמוד המערב ואף שם נראה שהדין כן בין בגבורות גשמים בין בשאלה, והוא שאמרו שם לא שאל בברכת הגשמים אומרה בשומע תפלה דכותה בגבורות גשמים אם שאלה שהיא מדוחק אומרה בשומע תפלה הזכרה שהיא מריוח לא כל שכן, היכן הוא חוזר ר"ל אם לא אמרן בשומע תפלה אם עקר רגליו חוזר לראש, ואם לאו חוזר לעבודה, ואף ראשוני הגאונים פסקו כן בשאלה אבל בגבורות גשמים מודים שחוזר לראש שאם לא כן היה לו לכללם יחד טעה ולא הזכיר שאלה בברכת השנים וגבורות גשמים בתחיית המתים אין מחזירין אותו מפני שיכול לאמרה בשומע תפלה, ומכל מקום בתוספת גורסים אותה כן אבל אנו גורסים טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו שאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני וכו' ויש שאין גורסים גבורות גשמים כלל, ואין הדברים נראין::

היה יחיד זה בצבור אינו חוזר כלל אלא מתכוין לתפלת שליח צבור ואע"פ שאין שליח צבור מוציא את הבקי כמו שהתבאר בסוף ר"ה מכל מקום אחר שהתפלל הקלו בו וכמו שתירצו תחלה הא ביחיד הא בצבור ואע"פ שנדחה תירוץ זה בסוגיא לא נדחה מפני העניין אלא מצד הלשוןף:

טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס, ואפילו לא התחיל בברכה הסמוכה לה הואיל וגמר ברכה זו שהיה ראוי להזכירה אינו חוזר, וכן הדין בכל מקום שאמרנו שאם טעה אין מחזירין אותו אלא שיש אומרים שמאחר שלא התחיל באחרת מזכיר המאורע קודם שיתחיל בה כדרך שאמרו בפרק זימון בענין הזכרה בברכת המזון שלא אמרה בבונה ירושלים, ואין זה כלום שלא אמרוה שם אלא מפני שהיא סוף ברכות של תורה אבל תפלה שהוא ענין אחד כל שעבר על מקומו ולא הזכיר שוב אינו מזכיר, כלל ידוע בכל יום שיש בו קרבן מוסף שאם שכח ולא הזכיר כעין המאורע בכל תפלה שבו שהוא חוזר:

כנגד שבעה קולות שאמר דוד על המים. והם במזמור הבו לה', ובמתן תורה היו קולות, ומזמור זה נמי איירי במתן תורה דכתיב ביה קול ה' יחיל מדבר יחיל ה' מדבר קדש, ותורה ניתנה בשבת:

כנגד תשע אזכרות שאמרה חנה בתפלתה. וכתיב ביה ה' ידין אפסי ארץ והיינו בר"ה:

אלא אידי ואידי ביחיד. אבל בצבור אפילו נזכר אחר שומע תפלה אינו חוזר דהא שמע ליה מש"ץ. וכן כתב בה"ג שאם שכח אדם יעלה ויבא או דבר שצריך לחזור ולהתפלל יכוין דעתו וישמע מפי ש"ץ כל י"ח מראש ועד סוף ויצא ידי חובתו כדאמרי' בשילהי ר"ה [דף ל"ד ע"ב] כשם שהוא מוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי ואע"ג דאמרי' התם דלא פטר ר"ג אלא עם שבשדות דאניסי וטרידי אבל בעיר לא היינו היכא שלא התפלל (כבר) [כלל] אבל (הכא) [היכא] שכבר התפלל מוציא אף את הבקי, וכן פי' בשאלתות דרב אחאי פרשת ויצא:

בד"ה לייט עלה כו' כדמשמע במכילתין גבי ר' יוסי כו' עכ"ל בפ"ק דר' יוסי היה מתפלל בחורבה וא"ל אליהו היה לך להתפלל תפלה קצרה כו' ע"ש בתוספות וק"ל:

והתועים על דעתך כו'. פירש"י בל"א והתועים במשפט על דעתך ישפטו השיבם ללמדם כו' וכן עיקר נ"ל כו' עכ"ל והיינו דלהך לישנא הוא מעין הברכה השיבנו אבינו לתורתך כו' אבל לפירוש קמא של פירש"י לא הוה כלל מעין הברכה וק"ל:

ועל הרשעים תניף ידך כו'. זהו מעין ברכת המינין ואע"ג דשמואל אמתני' קאי מאי מעין י"ח מ"מ כיון דכבר נתקנה ברכת המינין ביבנה נקט שמואל נמי מעין אותה הברכה וק"ל:

גמרא ולא העלוהו כו' נ"ב פירוש לא סלקו אותו מלהיות ש"צ כו' עיין ברי"ף:

שם כולן אין מעלין אותו בברכת המלשינים מעלין אותו כו' כצ"ל:

שם פיסקא רבן גמליאל אומר כו' נמחק כל הפיסקא וצ"ל רבי יהושע אומר מעין י"ח וכו' מאי מעין י"ח רב כו':

שם הביננו נ"ב אתה חונן ומול את לבבנו נ"ב השיבנו. ותסלח לנו נ"ב סלח לנו. גאולים נ"ב גואל ישראל. ממכאובינו נ"ב רפאנו. ודשננו בנאות נ"ב ברך עלינו את השנה. ונפוצותינו נ"ב תקע בשופר. והתועים נ"ב השיבה. ועל הרשעים נ"ב ולמלשינים. וישמחו צדיקים נ"ב על הצדיקים. בבנין עירך נ"ב ולירושלים. ובצמיחת קרן נ"ב את צמח. טרם נקרא נ"ב שמע קולנו:

שם מי לא תנן כו' נ"ב לקמן (ברכות דף ל"ג:)

שם בין קודש לחול קשיא נ"ב אע"פ שעומד בקושי מ"מ הלכתא כשמואל דאין אומרים הביננו בפני עצמו עיין ברי"ף:

שם אי הכי הבדלה כו' נ"ב סתמא דתלמודא הוא דמקשה אמאי עמד לעיל בקושיא לישני נמי כה"ג וק"ל [עי' רשב"א]:

רש"י בד"ה מעין כל כו' אחת ואחת הס"ד:

גמרא ולא העלוהו. נראה משום דלשונם בכ"מ מורידין לפני התיבה (ועי' ברש"י ר"ה ל"ב א' ד"ה ירד) וא"כ הסלוק מהתיבה קרוי העלאה:

רש"י ד"ה הביננו. לסלוח לנו כו'. כ"ה גי' הרי"ף והרא"ש:

רש"י ד"ה מכלל. כדרך שהוא כוללה בתה"ד כו'. לכאורה הא אף שאר ברכות שהמה מיוחדות בי"ח כאו"א בפ"ע עכ"ז המה כלולים יחד בהביננו וגם לאיזה צורך הוסיף בסה"ד לדעת דרכיך שאינה בגמרא אבל נראה דבמתק לשונו אתא לאפוקי ממש"כ תר"י ליישב הקושיא מפני שהיה נראה שהבדלה היא ג"כ ברכה בפ"ע ע"ש לכן כתב כדרך שהוא כוללה כו' דהיינו באמצע מעין אתה חונן דהוא בין הביננו לבין לדעת דרכיך:

כְּנֶגֶד שִׁבְעָה קוֹלוֹת. נמצא ביום שבת לא יש באמצע אלא ברוך אחד, מפני כי השבת יחיד, שאין לו בן זוג, גם לרמוז שבשבת שאין בו משא ומתן ומלאכה ישים האדם בטחונו באל אחד, וצרכיו נעשין ממילא, וזהו שנאמר אחד ישראל, שהם גוי אחד בארץ באחד השבת יגשו, אין הגשה אלא לתפילה, ורוח ההרהור של חול לא יבא ביניהם.

אִי הָכִי, בְּכָל יוֹמָא נַמִּי נִמְרִינְהוּ. אף על גב שמצא טעם למספר י"ח ברכות בכל יום, חד אמר: כְּנֶגֶד שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה אַזְכָּרוֹת דמזמור הכ"ט, וחד אמר: כְּנֶגֶד שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה אַזְכָּרוֹת שֶׁבִּקְרִיאַת שְׁמַע. וחד אמר: כְּנֶגֶד שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה חֻלְיוֹת שֶׁבַּשִּׁדְרָה, עם כל זה מקשי דנאמר כ"ד בכל יום, שאז יהיו האמצעיות לבדם מספר י"ח הנז"ל, ובצירוף ג' ראשונות וג' אחרונות שהם של שבח, יושלם מספר כ"ד כנגד כ"ד רננות.

בגמרא והשקיף בה ב' או ג' שעות ולא העלוהו. נראה דאע"פ דהפסיק ב' או ג' שעות אפ"ה לא היה צריך לחזור לראש כיון שהרהר בכל אותו זמן באותה ברכה עצמה ולא הסיח דעתו ממנה א"כ לא גרע מהא דאמר רב לקמן טול ברוך טול ברוך דאין צריך לברך ה"נ דכוותיה וזה דלא כמ"ש הפר"ח בא"ח סימן ס"ה שרוצה להכריע מכאן כשיטת הפוסקים דאפילו בשהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר אלא למקום שפסק ולפמ"ש אין זו הכרעה של כלום דמסוגיא דהכא לא מוכח מידי:

בפרש"י בד"ה ינאי רשע מעיקרו ונעשה צדיק וחוזר לרשעתו עכ"ל. עיין מה שכתבתי בזה בקידושין דף ס"ו בהא דאמר אביי כו' דתניא מעשה בינאי המלך דמלשון הרשב"א ז"ל בחידושיו בשם הרמב"ן לא משמע כפרש"י:

בגמרא הני ז' דשבתא כנגד מי. ויל"ד דמאי מקשה כנגד מי ות"ל דמעיקר הדין צריכין להיות ז' ברכות דוקא לא פחות ולא יותר דכיון דבשבת לא שייך להתפלל י"ב האמצעיות שהם שאלות צרכיו אפ"ה ודאי צריך להתפלל ג' הראשונות וג' האחרונות שלא זזו ממקומן דהא ג' הראשונות שייכי בשבת וי"ט כמו בחול כדאמר ר' חנינא בס"פ אין עומדין דראשונות דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו ובג' האחרונות דומה לעבד שקיבל פרס מרבו דלכאורה שייך נמי בשבת כמו בחול וכדמשמע להדיא מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות תפלה הלכה ב' דאחרונות הן מענין שבח והודאה למקום ע"ש דלפי שיטתו שעיקר התפלה היא מן התורה נהי שאין לתפלה מנין ברכות אפ"ה עיקר תפלתו כך היא מן התורה להגיד שבחו של הקב"ה ואח"כ שואל צרכיו ואח"כ נותן שבח והודיה למקום על הטוב שהשפיע לו כו' ע"ש. נמצא דודאי ג' הראשונות וג' האחרונות שהן בזה הענין שייכי בשבת כמו בחול הרי שש וברכה אחת ודאי צריך להתפלל בשבת וי"ט באמצע הרי שבע והנראה לע"ד בזה דאי לאו שהוצרכו לתקן ז' ברכות כנגד ז' קולות לא הוו צריכין לתקן קדושת היום בפני עצמה כיון שאפשר לכלול קדושת היום בברכת העבודה כמו שמזכיר בחול המועד ור"ח בכל הג' תפלות. וכה"ג יש לפרש ג"כ בהא דמקשי בסמוך הני ט' דר"ה כנגד מי אע"ג דבלא"ה צריך להתפלל ג' ראשונות וג' אחרונות וצריך להתפלל ג' אמצעיות שהם מלכיות זכרונות ושופרות הרי ט' ולמאי דפרישית א"ש דאי לאו שהוצרכו לתקן כנגד ט' אזכרות שאמרה חנה היה באפשר לכלול מלכיות זכרונות ושופרות בברכה א' כמו שכולל קדושת היום עם מלכיות כנ"ל ודו"ק:

שם אמר רב ביבי בר אביי כל השנה כו' א"ה הבדלה בחונן הדעת נמי. לכאורה משמע דעיקר הקושיא היינו אמאי דאסיקנא לעיל אתקפתיה דמר זוטרא דמקשה דיכול לכלול הבדלה בכלל הביננו בקושיא ואמאי לא משנינן נמי דאתי למטרד וכן נראה שיטת רוב הפוסקים שפסקו להא דאמר ר"נ א"ש לעיל דבמוצאי שבת ויו"ט אין להתפלל הביננו אבל הרשב"א ז"ל בחידושיו כתב דמסתברא דלרב ביבי בר אביי דאמר חוץ מימות הגשמים משמע דבמוצאי שבת ויו"ט מתפלל הביננו דלא כשמואל אלא כאתקפתא דמר זוטרא לעיל וא"כ מקשה הכא שפיר בפשיטות אדרב ביבי בר אביי א"ה הבדלה בחונן הדעת נמי ודו"ק:

בתוס' בד"ה מפני שיכול לומר בש"ת כו' ודוקא בצרכיו כו' אבל הזכרה והבדלה ושאר שבחים אסור שאינן מעין ש"ת עכ"ל. נראה לכאורה שעיקר כוונתם כאן בזה לחלק בין הזכרת גבורות גשמים דמחזירין אותו ולא אמרינן נמי דאין מחזירין מפני שיכול לומר בש"ת כמו בשאלה (והיינו לפי גירסתם לקמן בסמוך וכמו שאבאר) וע"ז כתבו דכיון דאין ההזכרה משאלת צרכיו לא שייכא בש"ת ומשום הכי כתבו דמה"ט ה"ה להבדלה ושאר שבחים אסור שאינן מעין ש"ת כן נ"ל בכוונתן. אלא דלע"ד אכתי טעמא קלישא הוא לענין הזכרת גבורות גשמים דהא אכתי יכול להזכיר ולשאול כאחד בש"ת כגון שיאמר אתה המשיב הרוח ומוריד הגשם שלח לנו גשמי ברכה ונדבה וכיוצא בזה. דאף על גב דכבר שאל ותן טל ומטר בברכת השנים אפילו הכי אין בכך כלום אם יחזור וישאל כמ"ש בתחלת דבריהם דמי שיש לו חולה בתוך ביתו דמתפלל בש"ת אף על גב שכבר אמר רפאינו. ואע"ג שיש לחלק כמו שאכתוב בסמוך מ"מ בלא"ה לא ידענא למה הוצרכו לכך לענין הזכרת גשמים ולענין הבדלה דהא לכאורה טעמא רבה אית בהו דדוקא בשאלה בברכת השנים שפיר יכול לומר בש"ת כיון שהיא ברכה חשובה וכוללת הוי כברכת השנים משא"כ לענין גבורת גשמים כיון דמסקינן לקמן דף ל"ג דמה שקבעוה בתחיית המתים היינו מתוך ששקולה כתח"ה אם כן מש"ה שפיר מצינו למימר דצריך להזכירו דוקא בת"ה וה"ה לענין הבדלה בחונן הדעת אמרינן לקמן דלפי שהיא חול לפיכך קבעוה בתחלת ברכת חול וכדמשמע להדיא ממימרא דרבי אמי שם דהך מלתא דתחלת ברכת חול מעליותא היא ע"ש. ובתחלה היה נ"ל לפרש כן כוונת התוס' עצמם אלא מדמדמו שאר שבחים דאסירי להזכרה והבדלה משמע דכולה חד טעמא אית להו. לכך נ"ל בכוונתן דכיון דעיקר הזכרת גשמים לא שייכא בש"ת א"כ מה שמסיים סוף הברכה בא"י שומע תפלה לא שייכא כלל לענין ההזכרה וממילא דהו"ל כאילו הזכיר גבורות גשמים בלא סיום ברכה וכיון דע"כ היינו טעמא דהזכרה אם כן ממילא שמעינן דש"ת לא שייכא אלא בענין שאלת צרכיו ולפ"ז יפה כתבו דמה"ט גופא שאר שבחים אסור להזכיר בש"ת כיון שאינן מעין הברכה כלל כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד ונראה שכל האומר כו' אחר שסיים דברי תחנונים מיושב מגונה כדאמרינן מכאן ואילך כו' עכ"ל. ואין להקשות מהא דא"ר יהושע בן לוי בפ"ק דמסכת עכו"ם דף ח' אף ע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בש"ת אבל אם בא לומר אחר תפלתו אפילו כסדר יוה"כ אומר וה"נ אמרין בס"פ היה קורא דכמה תנאי ואמוראי היה להם תפלות מסודרות לאחר תפלתם אלא דכל הנך איירי שאומרן בלא סיום ברכה בא"י ש"ת אבל לסיים בברכה אסור וע"ז מייתי ראיה מהא דאמרי' במגלה דף י"ח מכאן ואילך אסור לספר בשבחיו של הקב"ה ופרש"י שם דאסור לספר היינו בקביעת ברכה והיינו כפירוש תוס' כאן. ואף ע"ג דלכאורה מלשון הגמרא שם במגלה לא משמע כן חדא דלשון בשבחיו של הקב"ה משמע דלא שייכא בשאלת צרכיו ועניני תפלה אלא בשבחים ותארים. ועוד דהא מייתי מימרא דא"ר אליעזר דמייתי מקרא דכתיב מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו והאי קרא לא שייך כלל לענין תפלה ושאלת צרכיו בדברי תחנונים אלא בשבחות וגבורות של הקב"ה ממש. אלא דאפילו הכי כיון דמייתי לה בגמרא במגלה שם לאחר סדר מנין י"ח ברכות משמע דהא דמסיים מכאן ואילן אסור לספר בשבחים כו' היינו נמי שאין להוסיף על י"ח ברכות שום ברכה מענין התפלה והא דיליף לה מהאי קרא דמי ימלל היינו משום דקשיא קרא דכתיב בלשון כפול דהיינו גבורות ה' היינו כל תהלתו ומה שייך כאן לומר למי נאה למלל גבורות ה' למי שיכול להשמיע דהא דא ודא אחת היא. אלא ע"כ דהא דכתיב מי ימלל גבורות ה' היינו לענין הוספת ברכה ופירוש הענין נ"ל שהוא מענין זה כיון דהתם עיקר מלתא במגלה בי"ח ברכות היינו שתקנו ג' ראשונות שהן שבחים של מקום וי"ב אמצעיות לשאלת צרכיו וג' אחרונות דברי הודאה למקום כעבד המקבל פרס ואם כן אכולה מלתא מסיים התם דמכאן ואילך אסור לספר בשבחיו של מקום דמה"ט שמעינן שפיר דאין להוסיף ברכה בשבחיו של מקום על ג' הראשונות דבהנך ודאי שייך שפיר מי ימלל גבורות ה' ומה"ט גופא נמי איכא למשמע שאין להוסיף ג"כ על הג' האחרונות שהן ברכות הודאה ושייכי ג"כ בלשון גבורות ה' ואין להוסיף עליהם ברכה. וממילא ידעינן מסברא דאין להוסיף ג"כ ברכה על האמצעיות ואפילו בברכת ש"ת עצמה נמי אין לומר אח"כ בא"י שומע תפילה כיון שכבר אמרה בי"ח ברכות דהא סתמא קתני מכאן ואילן אסור לספר. והיינו כפרש"י במסכת מגלה ותוס' כאן דאלת"ה קשיא להו ממעשה בכל יום שאנו מזכירין ומאריכין הרבה שבחים בקרוב"ץ וכיוצא בו ומהך סוגיא גופא דס"פ היה קורא דכמה תנאי ואמוראי היו מסדרים דברי תחנונים אחר תפלתם וממימרא דריב"ל במס' עכו"ם שהבאתי בסמוך דלאחר תפלתו יכול לומר אפילו כסדר יוה"כ. אלא על כרחך צריך לחלק ולומר דהא דאמרינן במגלה מכאן ואילך אסור לספר כו' היינו דוקא בסיום ברכה כן נ"ל ברור בכוונת רש"י ותוספות ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

בא"ד כדאמרינן מכאן ואילך אסור לספר כו' לומר לאותם ברכות כו' אסור שנראה כמוסיף על הברכות עכ"ל. וי"ל למה הוצרכו לה"ט שנראה כמוסיף על הברכות דאי לענין שאין לומר בא"י שומע תפלה טפי הו"ל לפרש דאסור משום דהוי ברכה לבטלה כדאיתא לקמן בפרק אין עומדין (ברכות דף ל"ג) דכל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא ול"ל דהתם איירי בברכה גמורה שמזכיר בה שם ומלכות דומיא דברכת הבדלה דאיירי בה התם משא"כ כשאומר בא"י ש"ת שאין מזכיר בו מלכות מש"ה לא הוי ברכה שאינה צריכה דקיי"ל כרבי יוחנן בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מ' ע"ב) דאמר דכל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה כמ"ש רוב הפוסקים הא ודאי ליתא חדא דהא בפרק אין עומדין מפרש דעובר משום לא תשא ובקרא דלא תשא את שם ה' משמע דבהזכרת השם לחוד עובר ועוד דהא בענין ברכות התפלה שהן שאלת צרכיו אין אומרים בו מלכות כמ"ש הב"י בא"ח סימן רי"ד בשם הרוקח ע"ש ועוד דאפילו בשאר ברכות פלוגתא דרב ורבי יוחנן היא לקמן ור"י בעל התוס' מסתפק הלכה כדברי מי כמ"ש הרא"ש והטור בשמו וא"כ לפ"ז הדרא קושיא לדוכתיה למה הוצרכו לה"ט שנראה כמוסיף ואם כתבו כן לענין מי שבא להתפלל י"ח עוד פעם אחרת כדמשמע מלשונם דעלה קאי א"כ קשה יותר מאי נראה כמוסיף שייך כאן שהרי כתבו התוספות בכמה דוכתי דמי שעושה מצוה אחת כמה פעמים לא שייך בל תוסיף מיהו אפשר דשאני הכא כיון שמנין התפלות ילפינן מקרא דדוד ודניאל שהן ג' מש"ה שפיר הוי כמוסיף נמצא דלפ"ז לא כתבו כן אלא לשיטתם דהא דאמר רבי יוחנן ולואי שיתפלל אדם כל היום היינו דוקא בספק התפלל ולא בודאי התפלל ומש"ה מדמי שפיר שאין לומר בא"י ש"ת למי שמתפלל י"ח עוד פעם אחת דמה לי ברכה אחת ומה לי י"ח שלימות ואדרבא ברכה אחת גרע טפי דמיחזי יותר כמוסיף על הברכות משא"כ לשיטת הסוברים דיכול להתפלל תפלת י"ח כמה פעמים דרך נדבה א"כ אפשר דלדידהו אין איסור לומר בא"י שומע תפלה אם רוצה להתפלל אותה דרך נדבה וכן נראה להדיא מלשון הרמב"ם פ"א מהלכות תפלה דלפי שיטתו שכתב שעיקר התפילה היא מן התורה כתב שם בהלכה ג' שמעיקר התפלה ג"כ אם היה רגיל מרבה בתחנונים ובקשות ע"ש ועיין מה שאכתוב בזה לקמן בשמעתין בתפלת הדרך ובפרק אין עומדין אבאר יותר ועיין בק"א ובעיקר דבריהם שכתבו שאין לומר בא"י ש"ת דמשמע מלשונם היינו נמי משום דהוי כמוסיף ולא כתבו דהוי ברכה לבטלה נראה מבואר דכיון שאמר אותה דרך תפלה תו לא שייך בה ברכה לבטלה לעבור משום לא תשא שהרי לכ"ע מותר להזכיר השם כמה פעמים באותן התפלות ותחנונים שאומר אחר תפלתו כדאיתא להדיא בסוגיא דס"פ הי"ק דכל הנך תנאי ואמוראי שהיה להם תפלות מיוחדות אחר תפלתם היו אומרים אותן בהזכרת כמה שמות ע"ש וכן במי שנכנס לבה"מ לעיל בדף הסמוך שאומר יהי רצון מלפניך ה' אלקי וכה"ג טובא וא"כ מה לי ענין מזכיר השם בתוך הוספת תפילתו או אם מסיים בא"י ש"ת לכך הוצרך לפרש טעם אחר דאסור לומר בא"י שומע תפלה היינו משום דהוי כמוסיף על הברכות כן נ"ל בכוונת התוס' ודו"ק:

חוץ מימות הגשמים וכו'. הקשה אחד מן התלמידים א"כ לעיל דף ט"ז ע"א דרמי אהדרי ברייתא דתניא מתפללים י"ח והתניא מעין י"ח למה לא משכי כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים וכולהו אליבא דר"ג ולפועלים הקילו בימות החמה אבל בימות הגשמים אפילו לפועלים לא הקילו מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים. ונראה דלפועלים גם בימות הגשמים הי' להקל למכללי' בשומע תפלה דפועלים אפי' לכתחלה לא גריעי משאר כל אדם בטעה דמשני טעה שאני והא דלא משני דהא דתנן שמונה עשר היינו במוצאי שבת מפני הבדלה נראה דלא שייך פועלים במ"ש שאין דרך לשכור פועלים לעשות מלאכה בלילה ועיין בדברינו לקמן דף ל"ב ע"ב:

בציבור מ"ט וכו'. והא דלא פריך אי הכי גבורת גשמים נמי לא נחזרי' שישמע הש"צ. נראה דאיכא לאוקמי ביום ראשון של פסח דהיחיד מזכיר גבורת גשמים והש"ץ אינו מזכיר:

תוס' ד"ה ונכללי' בהבינינו וכו' וי"ל וכו'. נראה כוונתם דמה דאמרינן דבתחלת צלותא לא מטרד היינו אם הוא רגיל בנוסח זה כל מוצאי שבת והוא בתחלת צלותא לא מטרד אבל שם בנדה דמיירי רק במוצאי יוה"כ משום חולשא דתענית והיא רק פעם אחד בשנה אפי' בתחלת צלותא ג"כ מטריד:

ולפסק הלכה אם אומרים הבינינו במוצאי שבתות וי"ט. נחלקו הפוסקים הרשב"א בחידושיו דחה דברי שמואל מהלכה מחמת קושיית מר זוטרא ונכללי' מכלל הבינינו וכו' המבדיל בין קודש וכו' וכדמסיק בסוף דבתחלת צלותא לא מטריד והוכחתו מדרב ביבי דהוא בתרא קאמר כל השנה מתפלל הבינינו חוץ מימות הגשמים וכו' וכל השנה אפי' מוצאי שבתות משמע וכן פסק הרי"ץ גיאות. אבל דעת רוב הפוסקים רבינו האי והרי"ף והרמב"ם והרא"ש ויתר גדולי הפוסקים דבשביל קושיות מר זוטרא לא דחינן דברי ר"נ משמי' דשמואל מהלכה כיון דלא קאמר תיובתא רק קשיא. והנה על כל אחת מהדיעות הנ"ל קשה לי. דעל דעת הרשב"א קשה דאיהו סובר דרב ביבי פליג עלה דשמואל ודייקינן מדאמר ר"ב כל השנה א"כ גם מ"ש וי"ט בכלל. ואני אומר ולטעמיך נדייק ג"כ בדברי שמואל דקאמר כל השנה חוץ ממ"ש וי"ט א"כ גם ימות הגשמים בכלל שהרי כל השנה קאמר ואיזה סברא נימא שבמ"ש לא יכלל הבדלה בהבינינו משום דאתי לאטרודי אף שהוא בתחלת צלותא ובימות הגשמים יאמר הבינינו ולא יחוש לאטרודי באמצע צלותא או בסוף צלותא כלפי לייא. ועל שטת רבינו האי ויתר כל גדולי הפוסקים שסוברים שנשארו דברי שמואל קיימים ולא משגחינן בקושיית מר זוטרא וגם בתחלת צלותא חיישינן לאטרודי א"כ איך מתקיף רב אשי ונימרה בשומע תפלה והלא לכאורה דבריו תמוהים דהרי כשאומר הבינינו אינו אומר כלל ברכת שומע תפלה בפני עצמה. וע"כ שכוונתו דבסוף קודם שסיים טרם כקרא וכו' יאמר ותן טל וכו' וקשה הרי חיישי' לאטרודי דגם אם נימא דסוף הברכה לא גרע מתחלת הברכה והרי גם בתחלת הברכה להנך גדולי הפוסקים חיישינן לאטרודי ואיזה סברה יש לנו להעדיף סוף הברכה מתחלתה. והנלע"ד לתרץ שני השטות וכל אחת תבוא על נכון והוא ע"פי מ"ש רבינו יונה ותמצית דבריו הוא שמה שאין אנו כוללים הבדלה בהבינינו הוא לא מפני שאנו חוששים גם בתחלת צלותא לאטרודי אלא מפני שאם יראו שאומרים בהבינינו מעין הבדלה יסברו שקבעו להבדלה ברכה בפ"ע כיון שאומרים בהבינינו מעין הבדלה כמו שאומרים מעין שאר ברכות עיין בר"י. ואומר אני שחשש זה שייך רק בהבדלה שהרי באמת איכא תנא דס"ל דאומרה ברכה רביעית בפני עצמו שהוא ר' עקיבא אבל בשאלה אין שום מקום לטעות שקבעו לה ברכה בפ"ע ולפי"ז אם הי' כוללים השאלה בהבינינו בשומע תפלה דקיינו בסופה ושם ליכא למיחש לאטרודי כמו שאין חשש טרדה בתחלתה לא הי' שום חשש כלל דלטעות שהיא ברכה בפ"ע ליכא שום הוה אמינא אבל נגד זה יש טעם שאין מקומה של שאלה בש"ת כי עקר מקומה בברכת השנים וטעה שאני כדמסיק בגמרא. ומעתה נבוא לבאר שטת הפוסקים והרשב"א שפיר דייק מדברי רב ביבי מדקאמר כל השנה וכו' ממילא גם מ"ש וי"ט בכלל וגם בדברי שמואל דייקינן מדקאמר כל השנה גם ימות הגשמים בכלל שהרי לא הוציא מכלל כל השנה רק מוצאי שבתות וי"ט ושמואל ור"ב בזה פליגי דשמואל סבר כיון שאמרו שאם לא הזכיר שאלה בברכת השנים אומרו בש"ת הרי היא כאלו גם שומע תפלה מקומה ממש ולא ס"ל דטעה שאני ולפי"ז יכול למכלל השאל' בהבינינו בסופה דהיינו בש"ת כאתקפתא דרב אשי ולכך גם בימות הגשמים אומר הבינינו אבל במ"ש וי"ט אינו אומר הבינינו מפני שאינו יכול למכללה בהבינינו אף דליכא למיחש לאטרודי איכא למיחש שיאמרו שתיקנו לה ברכה בפ"ע כמו"ש רבינו יונה. ורב ביבי ס"ל דלטעות שקבעו לה ברכה בפ"ע לא חיישינן ולכך במ"ש וי"ט אומר הבינינו דבתחלת צלותא ליכא חשש אטרודי אבל בימות הגשמים אינו אומר הבינינו דאיך יזכור שאלת המטר אם במקומה דהיינו באמצע כשאומר מעין ברכת השני' איכא למיחש לאטרודי ואם בסופה במקום ש"ת אין זה מקומה וטעה שאני. והכריע הרשב"א והרי"ץ גיאות כרב ביבי שהוא בתרא. ושטת רבינו האי וכל יתר הפוסקים הוא דרב ביבי לא בא לחלוק על שמואל אלא להוסיף על דבריו ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ודברי שמואל אינם נדחים מחמת קושיות מר זוטרא כיון דלא קאמר תיובתא ולא משום דגם בתחלת צלותא חיישינן לאטרודי דהא ודאי ליתא אבל טעמא דשמואל שלא יטעו לומר שקבעו לה ברכה בפ"ע וכדברי ר"י ולפי זה שפיר אתקיף רב אשי ונכללי' לשאלה בש"ת דאף דנשארו דברי שמואל קיימים שאין כוללים הבדלה בהבינינו מ"מ שאלה שפיר נכללי' בש"ת שהחשש שיש בהבדלה שיאמרו שהיא ברכה בפ"ע ליכא בשאלה וחשש אטרודי ליכא לא בתחלת צלותא ולא בסופה ואין כאן שום חשש ונכללי' בש"ת. ומשני טעה שאני אבל עקר מקומה אינה בש"ת לכך אי אפשר למכללי' בש"ת ונשארו דברי שמואל וגם דברי רב ביבי קיימים להלכה:

אמר אביי הוא ינאי הוא יוחנן ק"ק דמה תירץ למשנת אל תאמן בעצמך עד יום מותך דפריך מינה ובמתני' לא תנן שהרי יוחנן וכו' וסתמא קתני ומשמע אפילו בצדיק מעיקרא. וכן משמע קצת ממעשה דחסיד אחד דמייתי בירושלמי פ"ק דשבת דהוה קרי עד זקנותך וכו' ונראה דאביי לא חייש אלא אקושית יוחנן. אבל המשנה עצמה ל"ק כלל דפירושה אל תאמן שלא יחטא דמשכחת לה שיחטא ולפחות משכחת שיחטא וישוב וזהו אל תאמן בעצמך אך אביי אמר גמירי טבא לא הוי בישא דלא אפשר שיהיה רשע כמה דפריך על שמואל הקטן הקדוש דהדר והוי ח"ו מין דזה לא יתכן וקשיא מיוחנן ופריק הוא ינאי הוא יוחנן. והא דמייתי הש"ס נראה שהוא ברייתא דקתני שהרי יוחנן וכו' ולדעת אביי הכי פירושה שהרי יוחנן נעשה מין לפי שהיה רשע מעיקרא וצדיק מעיקרא לפחות יחטא ואל תאמן בעצמך ודוק:

אי הכי כל יומא נמי נמרינהו וכו' אע"ג דתקון כנגד י"ח אזכרות דדוד אי נמי דקרית שמע א"כ י"ח חוליות. מ"מ קשיא ליה דהני רמזים אינם בתפלה והני כ"ד הם בתפלה והו"ל לתקן כנגדם:
ויש לחקור בהני כ"ד דתעניתא דתקון כנגד כ"ד רננות השתא דתקון ברכת המינים הויין כ"ה וכנגד מי וי"ל כנגד י"ח אזכרות וז' קולות דמזמור לדוד. והיותר נראה דגם בתפלת שלמה המצא ימצא איזה תיבה על דרך שאמרו לעיל כנגד אל הכבוד או אחד:

רב אמר מעין כל ברכה. נראה דרב לא אמר כשמואל דהול"ל רבי יהושע אומר הביננו דתפלת הביננו מתוקנת מקדם או לימא שבע מעין י"ח כמ"ש בבריתא בנדה דף ח' ע"ב. ושמואל לא אמר כרב דהול"ל רבי יהושע אומר י"ח בקצרה:

ונימרה בשומע תפלה וכו' לדעת הרשב"א בחידושיו דלרב ביבי מתפלל הביננו במוצאי שבת ולדידיה פריך אי הכי הבדלה בחונן הדעת נמי. ניחא טפי דהכי סבר רב ביבי דבתחילת צלותא לא מטריד ואמר הביננו במ"ש וא"כ נימרה בשומע תפלה דהוי סוף צלותא דכיון דברישא לא מטריד ה"נ בסיפא ואמאי קאמר דלא יתפלל בימות הגשמים. ושמואל נקט מוצאי שבת ומכ"ש בימות הגשמים ולא פליג ודוק:

וכשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא. הגם שפירושו תפלת הדרך כדמפרש ואזיל אפשר דרצה לרמוז בלשונו שיכוין ליחד הדודים מ' עם ז"א וזהו המל"ך בקונ"ך וצ"א גימט' הויה ואדנות בשלוב שהוא גימט' צ"א, וכפי פשטן של דברים שמעתי כי הנה כשאדם נמלך עם גדול כשאומר לגדול הענין ונמלך בו לשית עצות בנפשו אותו הגדול משיב לו הדרך אשר ילך ואת המעשה אשר יעשה, וכפ"ז מה הלשון אומרת המלך בקונך והן לו יהי דיכוין דעתו לשאול. מ"מ דבר ה' היה יקר ואינו זוכה שישיבו לו מן השמים ומה יועיל בהמלכה. אמנם יש לומר דהתשובה היא אם שגורה תפלתו בפיו וז"ש הכתוב לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון כלומר הן האדם לבו יקבוץ ומעריך הדברים כלפי מעלה יורנו בדרך יבחר. והתשובה מלמעלה בדיק בלישנא אם שגורה תפלתו וכו' ז"ש ומה' מענה העניה מאת ה' לשאלתו היא לשון כלומר אם שגורה תפלתו וכו' עכ"ד]:

(כט א) והתועים על דעתך ישפטו.—עי' פרש"י. וראיתי בברכי יוסף א"ח סי' ר"י, שהעתיק נוסח הבינינו מר' ישעיה דטראני הראשון בלשון זה "והתועים בדרך תשפוט". ובנוסח הירושלמי (פרק זה ה"ג, ח סע"א): ותועים עליך לשפוט.

והשקיף. חשב לזכור אותה לשון סוכה כדמתרגמינן וישקף ואסתכי (בראשית יט): רשע מעיקרו. ושב מרשעתו פעמים שחוזר ונעשה רשע: הוא ינאי. ששנינו בקידושין (פ''ג דף סו.) שהרג חכמי ישראל: ינאי רשע מעיקרו. ונעשה צדיק וחזר לרשעתו: דאתחיל בה. התחיל לאומרה וטעה באמצעיתה: לא שנו. הא דאמר רב יהודה מעלין אותו: שבעה קולות. במזמור קול ה' על המים (תהלים כט): שאמרה חנה. בפרשת עלץ לבי (ש''א ב): כ''ד רננות. בפרשת ויעמוד שלמה (מלכים א ח) רנה תפלה תחנה כלהון כ''ד איכא: ביומא דרחמי. שהוצרך לבקש רחמים שדבקו שערים זה בזה ולא היו מניחין להכניס ארון לבית קדשי הקדשים כדאמרי' במועד קטן (דף ט. א): מעין כל ברכה. אומר בקוצר ומברך על כל אחת ואחת: הביננו. ואינו מברך אלא שומע תפלה בכל הברכות שבין שלש ראשונות לשלש אחרונות הביננו כנגד אתה חונן ומול את לבבנו כנגד השיבנו לסלוח לנו כנגד סלח לנו להיות גאולים כנגד גאולה וכן כולם: בנאות ארצך. לשון נוה כמו בנאות דשא ירביצני (תהלים כג) והוא כנגד ברכת השנים: והתועים על דעתך. העוברים על דבריך: ישפטו. כנגד צדקה ומשפט לשון אחר והתועים במשפט על דעתך ישפטו השיבם ללמדם לשפוט כדבריך וכן עיקר נראה לי וכן בה''ג: לייט עלה אביי. לפי שמדלג הברכות וכוללן בברכה אחת: כל השנה מי עבדינן כר' עקיבא. כלומר כשאנו מתפללין י''ח שלמות מי עבדינן כר' עקיבא לומר ברכה רביעית בפני עצמה דהשתא כשמתפללין הביננו נעביד כותיה: שבע תקון. שלש ראשונות ושלש אחרונות והביננו: ונכללה. להבדלה: מכלל. בתוך הביננו כדרך שהוא כוללה בחונן הדעת ויאמר הביננו ה' אלהינו המבדיל בין קדש לחול לדעת דרכיך: לאטרודי. לטעות: בתחלת. התפלה יכול אדם לכוין דעתו יותר מן האמצע: גבורות גשמים. הזכרה בעלמא היא לפיכך מחזירין אותו שאינה תפלה שיכול לאומרה בשומע תפלה: ביחיד. מחזירין אותו: בצבור. יחיד המתפלל עם הצבור: דאדכר קודם ש''ת. אין מחזירין אותו שיכול לאומרה בשומע תפלה:

לייט עלה אביי אמאן דמצלי הביננו. והכי קי''ל ויש ספרים דמסיק ה''מ במתא אבל בדרך שרי כדמשמע במכילתין גבי רבי יוסי וכו': ונכללה בהביננו. והא דאמרינן בפ''ק דנדה (דף ח:) כל השנה כולה מתפלל אדם י''ח חוץ ממוצאי יה''כ מפני טורח צבור מפני התענית וי''א שמתפללים י''ח שלימות מפני שצ''ל הבדלה בחונן הדעת ותימה אמאי לא פריך ונכללה בהביננו וי''ל דלא דמי דהתם כל השנה כולה מתפלל י''ח ואין לנו להקשות ונכללה מכלל כדי לשנות המנהג של כל השנה אבל הכא שכל השנה מתפלל הביננו פריך שפיר למה לי לשנות המנהג בשביל אתה חוננתנו ונכללה בהביננו: מפני שיכול לאומרה בשו''ת. כדאמר [לקמן לא.] (עו''ג דף ח) שואל אדם צרכיו בשו''ת ודוקא צרכיו כגון שיש לו חולה בתוך ביתו או שצריך שדהו מים דהוא מעין תפלה וכן שאלה אבל הזכרה והבדלה ושאר שבחים אסור שאינה מעין שו''ת ונראה שכל האומר ברוך אתה ה' שו''ת אחר שסיים דברי תחנונים מיושב מגונה כדאמרי' (מגילה דף יח.) מכאן ואילך אסור לספר בשבחו של מקום כלומר להוסיף ברכות על אלו ואפילו אם בא להתפלל שמנה עשרה עוד פעם אחרת אסור שנראה כמוסיף על הברכות והא דאמר לעיל (דף כא.) ולואי שיתפלל אדם כל היום היינו דוקא ספק התפלל אבל ודאי אוקמינן לעיל שפוסק אפי' באמצע ברכה כשמואל בפרק מי שמתו (שה) ומה ששליח צבור שונה בהן היינו להוציא רבים ידי חובתן ומה שמתפלל בלחש היינו כדי להסדיר תפלתו כדמוקמינן בפרק בתרא דר''ה (דף לד:):

ברכות כט ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף כט - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד