דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עג - א

תלמוד לומר בפרשה השניה העוסקת בזבה  "בלא עת נדתה" דמשמע שהכתוב מדבר באשה הרואה שלשה ימים אחרי ימי נדתה סמוך לנדתה, והיינו בימים שמיני תשיעי ועשירי אחרי תחילת ימי נדתה [136].

ואין לי אלא סמוך לנדתה - מופלג לנדתה רחוק מסיום נדתה יום אחד, מנין? והיינו שראתה ביום ט' וביום י' וביום י"א אחר תחילת נדתה.

תלמוד לומר: "או כי תזוב על נדתה".

ואין לי אלא מופלג יום אחד, מנין לרבות מופלג שנים [137], שלשה, ארבעה, חמשה, ששה, ושבעה, שמונה, תשעה, עשרה. מנין?

אמרת, מה מצינו ביום הרביעי שלאחר שבעת ימי נדה - שראוי לספירה של ז' נקיים, כשראתה בשלשת הימים הסמוכים לימי הנדה, וראוי לזיבה, מריבוי הכתוב, "או כי תזוב" שאם ראתה מופלג יום א' מנדתה - והיינו יום שני ושלישי ורביעי שאחר ימי נדתה שנעשית בזה זבה גדולה.

אף אני אביא העשירי - שראוי לספירה של ז' נקיים, וראוי לזיבה.

ומנין לרבות אחד עשר שאינו נספר ב"שבעת הימים הנקיים" כשרואה סמוך לנדתה - תלמוד לומר: "בלא עת נדתה"

- ואפילו מופלג הרבה מימי נדתה!

יכול שאני מרבה אף שנים עשר?

אמרת: לאו.

ומה ראית לרבות אחד עשר ולהוציא שנים עשר?

מרבה אני אחד עשר - שראוי לספירת "או כי תזוב". שהרי כשהתרבה היום הרביעי אחר ימי נדה לזיבה התרבה אז גם יום י"א לספירת ז' נקיים.

ומוציא אני י"ב - שאין ראוי לספירת ז' נקיים של "או כי תזוב".

ואין לי זבה הרואה דם אלא שלשה ימים, שני ימים מנין - תלמוד לומר "ימי" [138].

יום אחד מנין - תלמוד לומר "כל ימי". "טמאה" - מלמד שמטמאה את בועלה, בראיית יום אחד בלבד, כנדה.

"היא" - היא מטמאה את בועלה, ואין הזב מטמא מה שהוא בועל.

ומסבירה הגמרא את הטעם שהוצרכנו למיעוט זה:

והלא דין [קל וחומר] הוא: ומה היא, זבה, שאינה דומה לזב וטומאתה קלה, שאינה מטמאה בשלש ראיות כבשלש ימים, והיינו, שצריכה לראות שלש ראיות בשלשה ימים חלוקים כדי להעשות לזבה גדולה, מטמאה את בועלה.

הוא, הזב, שמטמא בשלש ראיות [139] אפילו ביום אחד, כבשלשה ימים - אינו דין שמטמא מה שהוא בועל?

תלמוד לומר: "היא" - היא מטמאה את בועלה, ואין הזב מטמא מה שהוא בועל.

ומנין שהיא עושה משכב ומושב?

ת"ל "כמשכב נדתה".

ואין לי שתעשה טומאת משכב ומושב אלא זבה הרואה שלשה ימים. זבה קטנה הרואה רק שני ימים מנין שתעשה טומאת משכב ומושב?

תלמוד לומר "ימי".

יום אחד מנין.

תלמוד לומר "כל ימי".

ומנין שסופרת אחד לאחד ששומרת יום כנגד יום?

תלמוד לומר "יהיה לה". הוסיף לה הכתוב "הויה נוספת" - דהיינו דין נפרד מזבה גדולה בשימור - שאינה משמרת שבעה ימים נקיים אלא שומרת יום כנגד יום.

יכול תספור שבעה לשנים?

ודין הוא: ומה הוא, הזב שטומאתו קלה, שאין סופר אחד לאחד - סופר שבעה לשנים ראיות בשני ימים.

היא, שטומאתה חמורה, שסופרת אחד לאחד - אינו דין שתספור שבעה לשנים? [140] [141]

תלמוד לומר: "יהיה לה" - אינה סופרת אלא יומה.

ומסיימת הגמרא את קושייתה מלעיל שמוכח שאין הלימוד על אחד עשר הימים שבין נדה לנדה הלכה למשה מסיני אלא אלמא, קראי נינהו!

מתרצת הגמרא: לרבי עקיבא - קראי לומדים הלכה זו ממשמעות הפסוקים.

לרבי אלעזר בן עזריה - הלכתא - הלכה למשה מסיני.

אמר ליה רב שמעיה לרבי אבא: כיון שלשון הכתוב בטומאת זבה "ואשה כי יזוב דמה ימים רבים", אם כן אימא, אם ראתה ביממא - תהוי זבה, אך אם ראתה בליליא - תהוי נדה!

אמר ליה: עלך אמר קרא "על נדתה" - סמוך לנדתה! והוא ליל שמיני, שהרי כלים שבעת ימי הנדות בסוף היום השביעי.

סמוך לנדתה אימת הוי - בליליא, וקא קרי לה זבה.

תנא דבי אליהו: כל השונה הלכות בכל יום - מובטח לו שהוא בן העולם הבא.

שנאמר "הליכות עולם לו" - אל תקרי הליכות, אלא הלכות! שהם משנה וברייתא והלכה למשה מסיני.

הדרן עלך פרק תינוקת וסליקא לה מסכת נדה


הערות

[136] שזמן ימי נדתה נמשך עד סוף "טומאת הנדה" - והיינו שבעה ימים מהזמן שהחלה לראות בו.

[137] כתבו התוס': מה שנקטה הגמרא כאן "שנים" אינו בדקדוק, משום ש"שנים" היינו מופלג יום אחד מנדתה. שאי אפשר לומר ששנים היינו מופלג שניים [והוא היום השלישי], שאם כן, המשך דברי הגמרא "עשירי" היינו מופלג עשרה [והוא יום האחד עשר]. ואם כן, אין מקום להמשך דברי הגמרא "ומנין לרבות אחד עשר".

[138] לשון הכתוב הוא [שם ט"ו כ"ה] "כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה תהיה טמאה היא" - ולמדה הגמרא שתיבת "ימי" מלמדת שאפילו ראתה ב' ימים [שמיעוט רבים - שנים] הרי זו טמאה.

[139] עיין מה שנכתוב בהערה הבאה.

[140] התוספות [ד"ה היא] הקשו שאפשר לפרוך ק"ו זה בטענה שאין טומאת הזבה חמורה משל הזב שאדרבה הזב חמור שמטמא ב"ראיות כבימים" וכדאמרינן לעיל. [וכמו כן יש להקשות על הגמרא לעיל שהוכיחה שהזב חמור והלא מצינו דברים שהזב קל בהן [כגון שאינו מטמא אם ראה באונס]. מה שאין כן הזבה, ולפיכך כתבו התוס' שאין לימודי ק"ו אלו ק"ו גמורים אלא "גילוי מילתא בעלמא".

[141] בתורת כהנים [פרשת מצורע] הגירסא היא "יכול תספור שנים לשנים". וכן גרס הרי"ף בפ"ב דשבועות, וכן הוא ברא"ש [סימן ד']. ובספר "קרבן אהרן" הקשה על גירסא זו, מדוע לא גרסו כגירסת הש"ס לפנינו, שמקל וחומר זה היה אפשר לרבות עד שבעה ימים נקיים? ובספר "חכמת בצלאל" יישב קושיא זו שכלל היא בידינו, "כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל, אינו דין". והיינו, שאין לדון קל וחומר להחמיר במקום החמור אם חומרא זו יש בסופה קולא. ולפיכך כתב, שלדעת הרי"ף והרא"ש אין לדון שהרואה יומיים תתחייב שבעה נקיים, משום שהלכה היא שאין זבה [הגדולה] חוזרת לימי נדתה עד שתספור שבעה נקיים [לדעת רוב הראשונים]. ולפיכך, אילו היינו מחמירים על הרואה יומיים לשבת שבעה נקיים, נמצא כאן קולא גדולה, וכגון שראתה ביום י' וי"א לימי זיבתה, והחלה לספור שבעה נקיים, וביום השביעי סתרה, וספרה שוב ז' נקיים, ואחר שגמרה שבעת נקיים אלו ראתה דם, שבזה היא חוזרת לימי נדתה, ואפילו תראה כל השבוע דם, טובלת בסוף שבעת הימים, וטהורה. אבל אם לא היינו מחייבים אותה בשבעה נקיים, נמצא שמחויבת לשמור רק יומיים [ולדעת בית הלל מסתבר שאף בזה רק יום אחד, משום שהי"ב אינו ראוי לזיבה], והדם שראתה בסוף השבעה הרי היא נדה, והג' ימים שראתה דם אחר שבעת הימים הנקיים הרי היא זבה גדולה. נמצא, שאם חייבנו את הזבה הרואה יומיים בשבעה נקיים, הקלנו עליה במצבים מסוימים שאפילו תראה דם ג' ימים לא תהיה זבה, ואילו היתה מחויבת אך יומיים היתה נעשית בראיה זו זבה גדולה.

"ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים "בלא עת נדתה" (על נדתה) או כי תזוב על נדתה כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה תהיה טמאה היא" (ויקרא טו, כה), ובא הכתוב ללמדנו שלא נאמר דינה של הזבה אלא כשהיא רואה בזמן הסמוך לימי נדתה, ולא בזו הרואה בתוך ימי נדותה.

וממשיכים ודנים: ואין לי ללמוד ממקרא זה אלא לזו הרואה ביום השמיני לימי נדותה, שהוא היום הסמוך לשבעת ימי נדתה, ואולם הרואה ביום התשיעי לימי נדותה, שהריהו מופלג (מרוחק) לנדתה יום אחד, מנין לי שאף היא באה בכך לדין זבה — לכך תלמוד לומר (מלמדנו הכתוב) "או כי תזוב על נדתה", להורות כי אף הרואה ביום מרוחק משבעת ימי נדתה, באה בכך לכלל זבה.

וממשיכים ושואלים: ועדיין אין לי ללמוד ממקרא זה אלא לזו הרואה ביום אחד המרוחק משבעת ימי הנידות, ומנין לי שכך הוא הדין אף לרבות את הרואה ביום שהוא מופלג שנים ימים מתקופת נידותה, או שלשה, ארבעה, חמשה, ששה, ושבעה, שמונה, תשעה, עשרה, מנין לי שבכל אלה הריהי באה לכלל זבה?

אמרת (יש לך לומר) כי למדים אנו כן בדרך הדרשה הנקראת מה מצינו (מצאנו), בהיקש לדבר הידוע לנו. שכן מוצאים אנו ברואה ביום הרביעי שלאחר שבעת ימי נידותה — שיום זה הריהו ראוי גם לספירה של שבעת ימי זיבה (כשראתה לזיבתה בשלושת הימים הראשונים שלאחר ימי נידותה). והרי גם ראוי לזיבה, שתחול על ידו שם זבה (שהרי למדנו למעלה כי לא רק הרואה ביום השמיני לשבעת ימי נידות באה לכלל זבה, אלא אף הרואה ביום התשיעי (הוא היום השני שלאחר שבעת ימי נקיות). ונזקקת היא לעוד יומיים של ראייה שתיחשב על ידם זבה, שהם היום השלישי והיום הרביעי. אף אני אביא את כל הימים שאחרי היום הרביעי, וכן את היום העשירי שלאחר תקופת ימי נדות — שאף הוא ראוי לשמש כיום ספירה של שבעת ימי נקיות לזיבה, וכן ראוי הוא לשמש כיום המתחיל דין זיבה.

וממשיכים ושואלים: ומנין שיש לרבות אף את הרואה ביום אחד עשר לאחר ימי נידותה, אף שיום זה אינו ראוי לשמש מאחד משבעת ימי נקיים (כשראתה בסמוך לתקופת נדתה) — לכך תלמוד לומר "בלא עת נדתה", אף ביום זה שהוא רחוק ביותר מתקופת נדתה. וממשיכים ומבררים: אלא מעתה, יכול יהא הדין שאני מרבה אף את הרואה ביום שנים עשר לתקופת נדתה, שאף זו באה לכלל זבה? אמרת בתשובה לכך: לאו [לא], אין לומר כן.

ואם תשאל: מה ראית לרבות לדין הזבה אף את הרואה ביום אחד עשר ולהוציא (למעט) מכלל דין הזבה את הרואה ביום שנים עשר? — מרבה אני את הרואה ביום אחד עשר — שכן ראוי יום זה לשמש לספירת שבעת ימי נקיות של הרואה ביום הרביעי שלאחר תקופת ימי נדות, שכן למדו מהכתוב "או כי תזוב" שאף הרואה ביום הרביעי שלאחר תקופת ימי נדות באה לכלל זבה, ומעתה למדנו גם לעניינו של היום האחד עשר שלאחר תקופת ימי נדות, שראוי לספירה. ומוציא אני מכלל דין זבה את הרואה ביום שנים עשר — שכן אין ראוי יום זה לספירת שבעת ימי נקיים של זוב הנלמדים מהכתוב "או כי תזוב".

וממשיכים בבירור דינה של האשה הנטמאת בראייתה: ואין לי שנטמאת אלא זו הרואה שלשה ימים, ואולם זו הרואה שני ימים מנין לי שאף היא טמאה — לכך תלמוד לומר "כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה תהיה טמאה היא", "ימי" — שאף הרואה שני ימים בלבד טמאה. וממשיכים ומבררים: והרואה יום אחד בלבד, מנין לי שאף היא נטמאת — לכך תלמוד לומר "כל ימי", ללמדנו שהריהי טמאה אף בראיית יום אחד.

ועוד בדרשת כתוב זה: נאמר בו "טמאה היא", והכתוב "טמאה" מלמד שהרואה יום אחד בלבד, מטמאה את בועלה כנדה. והכתוב "היא" מלמד: דווקא היא מטמאה את בועלה, ואין הזב מטמא מה שהוא בועל.

שהיה מקום לומר שיטמא הזב את מה שהוא בועל, והלא דין (קל וחומר) הוא, ובאופן זה: ומה היא הזבה, שהריהי קלה בדינה, שכן אינה מטמאה בשלוש ראיות בלבד (אם ראתה את כולן ביום אחד) להיחשב על ידן כזבה, כבימים, שהריהי נעשית זבה רק בראיה שראתה בשלושה ימים נפרדים — ובכל זאת הריהי מטמאה את בועלה. הוא (הזב), החמור בדינו, שכן מטמא בשלוש ראיות שראה, אף שראה את כולן ביום אחד, כדרך שהוא מטמא בראיות שראה בימים נפרדים — אינו דין שיהא אף הוא מטמא את מה שהוא בועל! לכך תלמוד לומר "היא" — דווקא היא מטמאה את בועלה, ואין הזב מטמא מה שהוא בועל.

וממשיכים בבירור דיניה של הזבה, ומנין לנו שהוא (שהיא) עושה משכב ומושב — לכך תלמוד לומר "כמשכב נדתה".

ודנים בהלכה זו: אין לי שהריהי עושה משכב ומושב אלא בזו שראתה שלשה ימים, שהריהי זבה גמורה ("זבה גדולה"), ואולם בזו שראתה שני ימים מנין לי שכך הוא — לכך תלמוד לומר "ימי". וזו שראתה יום אחד מנין לי שכך הוא — תלמוד לומר "כל ימי".

ומבררים עתה את דינה של הרואה יום אחד בתקופת ימי זיבתה, שהיא "שומרת יום כנגד יום", מנין לי שהריהי סופרת יום אחד לראייה של יום אחד — תלמוד לומר "יהיה לה". ושואלים: יכול יהא הדין שתספור שבעה ימים לראייה של שנים ימים, ולא יומיים בלבד. שכן יש מקום לומר כהלכה זו, והלא דין (קל וחומר), הוא, ובאופן זה: ומה הוא (הזב), שקל בדינו שהרי אין סופר אחד לאחד — בכל זאת הריהו סופר שבעה ימים נקיים לשנים ראיות. היא (הזבה), שחמורה בדינה, שהרי היא סופרת אחד לאחד — אינו דין שתספור שבעה נקיים לשנים? לכך תלמוד לומר "יהיה לה" — להורות שהיא אינה סופרת אלא יומה.

ומסכמים את השאלה: אלמא קראי נינהו [הרי איפוא מקראות הן] כל הלכותיה של תקופת אחד עשרה הימים הללו, ושלא כדברי ר' אלעזר בן עזריה! ומשיבים: לשיטת ר' עקיבא — אכן כל ההלכות הללו נלמדות מקראי [מקראות], ואולם לשיטת ר' אלעזר בן עזריה — הלכתא [הלכות למשה מסיני] הן.

ומתוך שהובאו דרשות הלכותיה של הזבה מן הכתוב "ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים", ובכללן, דין תקופת ימי זיבה הבאה בסמוך לתום תקופת ימי נדות, מביאים מה שאמר ליה [לו] רב שמעיה לר' אבא בשאלה: מאחר ואחז הכתוב בלשון "ימים", מעתה אימא [אמור] כי הרואה ביממא [ביום] — תהוי [תהא] זבה, והרואה בליליא [בלילה] — תהוי [תהא] נדה! אמר ליה [לו] ר' אבא לרב שמעיה בתשובה: עלך [עליך], כנגד החושב כך, אמר קרא [הכתוב] בהמשך דבריו "או כי תזוב על נדתה" — להורות: סמוך לתקופת נדתה. ומעתה נשאל: הזמן המוגדר כסמוך לנדתה אימת הוי [מתי הוא]? — בליליא [בלילה], וקא קרי [והוא הכתוב קורא] לה זבה.

וחותמים את המסכת בדבר אגדה, ממה שתנא דבי [שנה החכם של בית מדרשו] של אליהו: כל השונה הלכות בכל יום — מובטח לו שהוא בן העולם הבא, שכן נאמר "הליכות עולם לו" (חבקוק ג, ו), אל תקרי [תקרא] "הליכות" אלא הלכות, וללמדנו שכל השונה הלכות ("הליכות"), נוחל עולם הבא ("עולם לו").

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

“And if a woman has a discharge of her ziva blood for many days not in the time of her menstruation, or if she has a discharge beyond the time of her menstruation, all the days of the issue of her ziva she shall be as in the days of her menstruation: She is impure” (Leviticus 15:25). This verse teaches that a woman becomes a zava only if she experiences bleeding close to her days of menstruation, i.e., on the day following her days of menstruation, but not during her days of menstruation.

The baraita continues: And I have derived only that she is a zava in a case where she experiences bleeding close to her time of menstruation. From where do I derive that if she experiences bleeding one day separated from her days of menstruation she is also a zava? The verse states: “Or if she has a discharge beyond the time of her menstruation” (Leviticus 15:25).

The baraita further states: I have derived only that she is a zava in a case where she experiences bleeding one day away from her time of menstruation. From where is it derived to include a case when she experiences bleeding two, three, four, five, six, seven, eight, nine, or ten days separated from her days of menstruation that she is also a zava? From where is this derived?

You say as follows: Just as we find with regard to a woman who experiences bleeding on the fourth day of her days of ziva, that it is fit for counting, i.e., if she experiences bleeding for the first time on that day she must count one clean day for the one day that she experienced bleeding, and it is fit for ziva, i.e., if it is the last of three consecutive days of sightings that she becomes a greater zava, so too I will bring and include the tenth day, as it is fit for counting if she experiences bleeding for the first time on that day, and fit for ziva if she experiences bleeding for the third consecutive day on the tenth day.

The baraita continues: And from where is it derived to include a case where she experiences bleeding on the eleventh day after her days of menstruation? The verse states: “Not in the time of her menstruation” (Leviticus 15:25). One might have thought that I include even the twelfth day after her period of menstruation. You must say: No, as that is no longer within her days of ziva.

The baraita further states: And what did you see to include the eleventh day and to exclude the twelfth day? I include the eleventh day as it is fit for counting the seven clean days that follow sightings on three consecutive days which ended on the fourth day, as derived from the verse: “Or if she has a discharge beyond the time of her menstruation” (Leviticus 15:25), as explained; and I exclude the twelfth day as it is not fit for counting the seven clean days after the fourth day, a requirement derived from the same verse: “Or if she has a discharge beyond the time of her menstruation.”

The baraita continues: And I have derived only that a woman is impure as a zava if she experiences bleeding for three consecutive days. From where do I derive that she is impure if she experiences bleeding for two consecutive days? The continuation of the verse states: “All the days of the issue of her ziva she shall be as in the days of her menstruation: She is impure” (Leviticus 15:25). The plural “days” indicates two days. From where is it derived that she is impure if she experiences bleeding on only one day? The verse states: “All the days of the issue of her ziva she shall be as in the days of her menstruation: She is impure.”

The baraita further explains that the word “impure” in that verse teaches that a zava renders one who engages in intercourse with her impure, just like a menstruating woman does. The term: “She is impure,” indicates that she, a zava, renders a man who engages in intercourse with her impure, but a zav does not render a woman whom he engages in intercourse with ritually impure.

One might have thought that one who engages in intercourse with a zav has the same status as one who engages in intercourse with a zava. Could this not be derived through an a fortiori inference? And if a zava, who does not become impure through three sightings like she becomes impure if she experiences bleeding for three consecutive days, and yet she renders a man who engages in intercourse with her impure, then with regard to a zav, who becomes impure through three sightings even on a single day like he becomes impure by seeing a discharge for three consecutive days, isn’t it logical that he should render a women whom he engages in intercourse with ritually impure? Therefore, the verse states: “She shall be impure.” This teaches that a zava renders a man who engages in intercourse with her impure, but a zav does not render a woman whom he engages in intercourse with ritually impure.

And from where is it derived that a zava transmits impurity to items designated for lying or sitting? The verse states: “Every bed which she lies on all the days of her discharge shall be for her like the bed of her menstruation; and everything that she sits on shall be impure, as the impurity of her menstruation” (Leviticus 15:26).

And I have derived only that she transmits impurity to items designated for lying or sitting if she experiences bleeding for three consecutive days and is a greater zava. From where do I derive that she transmits impurity to items designated for lying or sitting if she experiences bleeding for two consecutive days and is only a lesser zava? The verse states “days.” And from where do I derive that she transmits impurity to items designated for lying or sitting even if she experiences bleeding on only one day? The verse states: “All the days of her discharge.”

The baraita continues: And from where is it derived that she counts one clean day for experiencing bleeding on one day? The verse states: “All the days of her discharge shall be for her.” One might have thought that she must count seven clean days for experiencing bleeding on two consecutive days. And this is a logical inference: Just as a zav, who does not count one clean day if he sees a discharge on one day, nevertheless must count seven clean days if he sees a discharge on two days, then with regard to a zava, who counts one clean day if she experiences bleeding on one day, isn’t it logical that she should count seven clean days if she experiences bleeding on two consecutive days? The verse states: “All the days of her discharge shall be for her,” which teaches that she counts only her one day even if she experiences bleeding for two consecutive days.

The Gemara explains the difficulty from this baraita: Evidently, the halakhot of the eleven days of ziva are derived from verses and are not a halakha transmitted to Moses from Sinai. The Gemara answers: According to the opinion of Rabbi Akiva these halakhot are derived from verses. According to the opinion of Rabbi Elazar ben Azarya they are a halakha transmitted to Moses from Sinai.

With regard to the verse discussing the days of ziva, Rav Shemaya said to Rabbi Abba: But one can say that if she experiences bleeding during the daytime she shall be a zava, but if she experiences bleeding at night she shall be a menstruating woman, as the verse specifies “days.” Rabbi Abba said to him: With regard to your claim, the verse states: “Beyond the time of her menstruation” (Leviticus 15:25), which teaches that she becomes a zava if she experiences bleeding close to her days of menstruation. When is the time close to her days of menstruation? At night. And with regard to an emission during this time the verse calls her a zava.

The Gemara concludes the tractate with a general statement with regard to Torah study. The school of Elijah taught: Anyone who studies halakhot every day is guaranteed that he is destined for the World-to-Come, as it is stated: “His ways [halikhot] are eternal” (Habakkuk 3:6). Do not read the verse as halikhot; rather, read it as halakhot. The verse indicates that the study of halakhot brings one to eternal life in the future world.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מנין לרבות שני ושלישי כו'. מדקא חשיב עד עשירי ואחד עשר אלמא האי שני הוא יום שני לימי זיבה וכדי נסבה דהיינו מופלג יום א' מנדתה וכבר ריבה אותו מאו כי תזוב אלא אגב ריהטא חוזר וכופלו בהדי אחריני:

מנין לרבות יום י"א (יום). דס"ד לא מרבינן ראוי לספירה אלא לעיקר זיבות הכתובה בפסוק אבל לא לספירה דמרבינן מאו כי תזוב:

ומה היא שאינה מטמאה בראיות כבימים. ותימה מה להיא שכן מטמאה באונס כו' ובסמוך דקאמר ומה הוא שאין סופר אחד לאחד וכו' איכא למיפרך מה להוא שכן מטמא בראיות כבימים כדאמרינן בריש בנות כותים דלא ילפי מהדדי מכח הנך פירכי. וי"ל דאינו סומך עיקר על הק"ו אלא כמו ילמד סתום מן המפורש. ויש דברים דילפי מהדדי כדמפרש בריש בנות כותים:

תאנא דבי אליהו כל השונה הלכות. איידי דאיירי לעיל בהלכות י"א שהיא הל"מ קא מייתי לה הכא כדפרש"י. הלכות משנה וברייתא והלכה למשה מסיני. ומיהו לא שייכא כל כך הכא טפי מבשאר דוכתי דלא מייתי לה אגב גררא זו אלא משום דניחא ליה לסיים בדבר טוב כדאמרינן באין מעמידין שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו בדברי שבח ותנחומין:

סליק פרק תינוקת בס"ד ובסליקותיה מסכת נדה ברחמי שמיא הכותב נסים כה"ר אברהם מוליכה ן' נ"ע

גמ' בלא עת נדתה סמוך לנדתה אין לי כו' כך הגירסא בגמרות שלפנינו וכך היה גירסת רש"י בפי' החומש שפירש בלא עת נדתה אחר שיצאו ז' ימי נדה דהיינו סמוך לנדתה ועל נדתה מופלג מנדתה יום א' כו' עכ"ל והרא"ם תמה שם לפרש"י אנה מצא רש"י כו' דבת"כ מפיק סמוך לנדתה מעל נדתה ועוד האריך ע"ש ובאמת גם הרא"ש והרי"ף הביאו הך ברייתא דת"כ דמעל נדתה מפיק סמוך לנדתה אבל רש"י שבחומש ודאי מצא גירסא זו כמו שהיא בגמרות שלפנינו והכי מסתבר דמתחלת קרא בלא עת נדתה לא הוה גמרינן אלא בסמוך לנדתה טפי ומריבויא דאו כי תזוב מרבינן עוד מופלג יום א' ומעל נדתה מרבינן עוד י"א וכצ"ל הגירסא לקמן מנין לרבות י"א ת"ל על נדתה וכצ"ל לקמן עליך אמר קרא בלא עת נדתה סמוך לנדתה כו' כנ"ל ליישב פרש"י בחומש לגירסת גמרות שלפנינו ברישא דברייתא דיליף סמוך מבלא עת נדתה וק"ל:

תנא דבי אליהו כל השונה הלכות מובטח לו שהוא בן העוה"ב כו'. התוספות כתבו דאיידי דאיירי לעיל בהלכתא מייתי לה לסיים בדבר טוב ואיתא נמי כן במגילה פ"ב כו' עכ"ל אבל לא הובא זה המאמר בפרק בתרא דמגילה בסיום המסכת גם דרך התלמוד לסיים במאמרי אגדה השייך קצת להלכה דמסיים בה יראה לפי מה שהובא זה המאמר פ"ב דמגילה בתר דאייתי התם חומרא דרבי זירא שאפילו רואות טפת דם כחרדל יושבת עליו ז' נקיים שכוונו בו כלפי מה שאמרו באבות קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות כו' דכל הני מילי תליין בחשבונות ובמספר וקרובים לטעות ובחשבון התקופות וגמטריאות קאמר שאינן אלא פרפראות לחכמה שהוא מצות שבתורה כדלעיל אבל אינן עיקר החכמה דאף אם יטעה בהם אין בכך כלום כדאמרינן בחשבון תקופות ומולדות אתם אפילו מוטעים אבל קינים ופתחי נדה חשבון ומספר דפתחי נדה כההוא שמעתא דטועה דפ' המפלת ושמעתא דפ"ב דערכין לתקן הטועה בפתחי נדה גם הקינין הבאין על הספק בפתחי נדה כההיא דס"פ בא סימן ראתה ב' ושלישי הפילה כו' ה"ז ספק זיבה ספק לידה מביאה קרבן ואינו נאכל כל אלו הן גופי הלכות שיצטרך ליזהר הרבה בהן כי אם יטעה בחשבונם וספירתם קרוב הוא לבא לידי ספק כרת דמשום הכי נתקנה חומרא דרבי זירא כדאיתא בפירקין והשתא אם יאמר האומר א"כ אין לי ללמוד מסכת נדה וכל דיני פתחי נדה לתקן טעותא דהא בחומרא דר' זירא נתקן כל טעותא וע"כ מייתי עלה בפרק בתרא דמגילה הך דתנא דבי אליהו כל השונה הלכות כו' שהוא הלכות נדה שהן הן גופי הלכות מובטח לו כו' ומה"ט נמי מייתי לה בסיום מסכת זו כל השונה הלכות שבמסכת זו ולא יסמוך עצמו לומר דבחומרא דרבי זירא נתקן כל טעותא אלא שהשונה אותן גופי הלכות שבמסכת נדה יזכה לחיי עולם הבא א"ס:

הדרן עלך פרק תינוקות וסליקא לה מסכת נדה בסייעתא דשמיא

גמ' ת"ל ימי טומאה מלמד כו' ומה היא שאינה מטמאה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה בלא כו' ימי נדתה הס"ד:

בד"ה יכול כיון כו' נדתה שאינו כו' הד"א:

בד"ה ליום י"א צ"ל יום י"א כו' כי תזוב דזיבת הד"א:

בד"ה ואין לי כו' לטומאה אלא כו' הד"א:

בד"ה ואין,לי כו' ימים מנין הס"ד:

בד"ה הוא שאיני כו' ביום סופר כו' הד"א:

בד"ה אלמא כו' לדין יום זיבה אלא כו' כדין פרשה כו' כצ"ל:

בד"ה קראי לרבי כו' הכי נמי יליף י"א יום כו' כצ"ל:

גמרא ומנין שהיא עושה מו"מ כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה וראוי לזיבה. משכי ז' נקיים עד יו"ד שיהו כו'. כצ"ל וכ"ה בר"ן בפ"ב דשבועות:

רש"י ד"ה יום י"א. דזיבת רביעי מתרבו מאו כי תזוב. כצ"ל:

רש"י ד"ה ת"ל ימי. תהיה. הס"ד. ומה"ד

רש"י ד"ה היא שאינה מטמאה. בשלש כו' טומאת זוב גמור לקרבן. הל"ל דאף לז' נקיים לא מזקקי לה:

שם בא"ד בפ' כיצד הרגל. הס"ד:

רש"י ד"ה ת"ל. כל המשכב אשר תשכב עליו כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אלמא קראי. שהרי לא רבינן לדין ימי זיבה אלא כו'. כצ"ל:

תד"ה אין לי. דהיינו מופלג יום אחד כו'. כצ"ל:

תד"ה ת"ל כל ימי. תימה כו'. כצ"ל. ומלת נדתה למחוק:

סליק מסכת נדה. עתה אחוי קידה. לתכן מים במדה.

ברש״י ד"ה ביממא. ראתה ביום. נ"ב אבל אין לומר דשאלת ר״ש היא שמא לא תהא זבה רק בימים בלבד ולא בלילית וכמ"ד דשבעת ימים דהשבתת שאור (פ״ק דפסחים) אי לאו דאיתקש לאכילת מצה וכן בכמה דוכתי דא״כ מ״ש בזבה דקשיא לי' בנדה נמי תקשי אימא שבעת ימים תהי׳ בנדתה בימים ולא בלילות. אלא ודאי הא ידע דתהיה לרבות הלילות כדאיתא בת״כ. א״כ בזבה נמי לא לקשי דהכתיב גבה נמי כימי נדתה תהי׳ טמאה הויה אחת לנדה ולזבה. אלא ע"כ הכי קא קשיא לי׳ דילמא לא נעשית זבה אלא ע"י ראיית ימים והיינו דאיכא בין זבה לנדה שהיא נעשית נדה בלילה. ואם אמנם גם מתשובתו של אביי מוכח קצת שכך היתה כוונת ר״ש בשאלתו אבל אינו מוכרח כל כך:

בהדרן ולומדי תורתך לשמה כו׳ להתחיל ספרים קדושים אחרים כצ״ל:

כָּל הַשּׁוֹנֶה הֲלָכוֹת בְּכָל יוֹם, מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא. נראה לי בס"ד דידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל מה שאמר 'יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לְעוֹלָם הַבָּא' הכונה שהוא נצרך לצדיקים אחרים להצטרף עמהם ואינו יכול לעשות ולעלות לבדו אבל מה שאמר 'בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא' אינו צריך לאחרים.
וידוע מדתו של הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה והשונה הלכות יש תועלת בלימודו לאחרים שיורה להם הדרך אשר ילכו בה והמעשה אשר יעשון ולכן מדה כנגד מדה יזכה שיהיה 'בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא' שאינו צריך לאחרים אלא אדרבה הוא מעלה ומושך עמו מעשה ותיקון של אחרים בארצות החיים.
ולזה אמר 'הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ' (חבקוק ג, ו) אַל תִּקְרִי 'הֲלִיכוֹת' אֶלָּא 'הֲלָכוֹת' פירוש על ידי שהוא שונה הלכות שיש בהם תועלת לאחרים אז יזכה דהליכות עולם הוא סוד העליה לעולם הבא תהיה לו לבדו ולא יהיה נצרך לאחרים לסייעו ולעזרו ובין הלכות להליכות יש יו"ד שהוא סוד עולם הבא שנבראת ביו"ד ונקראת אֶרֶץ הַחַיִּים.
סְלִיק מַסֶּכֶת נִדָּה

תנא דבי אליהו כל השונה הלכות וכו'. סיים בזה שלא תאמר מסכת נדה למה נשנית שכבר הן מחמירין כר' זירא לז"א כל השונה הלכות בכל יום ומשום הכי נשנית כ"כ התוס' הביאם הרב זקן אהרן סימן ט"ל וכתב רב האיי גאון בתשובה דעיקר התורה ועבודת ה' הוא ללמוד הש"ס אשרי הלומד תורה לשמה משמיא מיהב יהבי אורך ימים ושנות חיים:

בלא עת נדתה. אינו אומר לך אלא ברואה שלשה אחר ימי נדתה סמוך לנדתה שראתה יום ראשון אחר ז' ימי נדתה וראתה שמיני ותשיעי ועשירי: או כי תזוב. לרבות רואה ט' וי' ואחד עשר: מנין לרבות שנים שלשה כו'. שכולן יש להן דין אחד: אמרת מה מצינו ברביעי. לימים שאחר הנדה: שהוא ראוי. לספירת נקיים אם ראתה אב''ג ופסקה: וראוי לזיבה. לצרף עם בג''ד אם לא ראתה בא' דהא אתרבי מופלג יום אחד מקרא דאו כי תזוב דהיינו בג''ד אף אני מרבה כל אלו עד י' ויו''ד בכלל שהן ראויין לספירה אם ראתה שלשה ראשונים משכי ז' נקיים עד שיהו נמי נראין לזיבה באיזה מהם שתראה שלשה רצופין: מנין לרבות י''א. שיצטרף עם הראשונים לזיבה לג' רצופין ואע''ג שאינו ראוי לספירת נקיים של זיבת ג' ראשונים: ת''ל בלא עת נדתה. ואפילו מופלג לימים הרבה: יכול. כיון דכתיב בלא עת נדתה שאני מרבה אף י''ב שאם ראתה י' י''א י''ב תהא זבה גמורה ולא תהא תחלת נדה בראיית י''ב אלא מצטרף לזיבה: יום י''א. שהוא ראוי לספירת זיבה או כי תזוב דזיבה רביעי מתרבי מאו כי תזוב ולאותה זיבה משכי ימי ספירה עד י''א: ואין לי. שתקרא זבה לטומאה אלא רואה שלשה רצופין: ת''ל ימי. כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה תהיה: טמאה. מלמד שמטמאה את בועלה כנדה שמפורש בה אשר ישכב איש וגו': היא שאינה מטמאה. בשלש ראיות ביום אחד טומאת זוב גמור לקרבן כאילו ראתה שלשה ימים אבל זב מטמא בין בג' ראיות ביום אחד בין בג' ימים רצופין בב''ק בפ' כיצד הרגל (דף כד.): ואין לי. עושה משכב ומושב בימים שאחר הנדה אלא הרואה שלשה ימים שני ימים מנין: ת''ל. כל המשכב אשר ישכב עליו כל ימי זובה כמשכב נדתה: יהיה לה. הוסיף לה הויה של שמור: הוא שאינו סופר אחד לאחד. זב בעל ראייה אחת כבעל קרי וטובל בו ביום סופר שבעה לשנים: אלמא קראי נינהו. כל דין י''א שבין נדה לנדה מכאן למדנו שהן י''א יום והרואה בהם ג' הרי זו זבה והרואה בא' בב' סופרת יום כנגד יום ולסוף י''א מתחילין ימי נדה אם תראה אחד תשב ששה והוא שהרי לא רבינן לדין יום זובה אלא י''א ומכאן ואילך הרי היא בדין פרשה ראשונה דכתיב בה שבעת ימים תהיה בנדתה: לרבי עקיבא קראי. דלא גמר הך הלכתא הלכה למשה מסיני דקאמר ר' אלעזר בן עזריה וכי היכי דיליף חצי לוג שמן לתודה מקראי הכי נמי יליף אחד עשר יום שבין נדה לנדה מקראי: ביממי. ראתה ביום תהיה זבה כדכתיב (ויקרא טו) ימים רבים אבל ראתה בלילות לא תהא זבה: סמוך לנדתה. ליל שמיני שהרי ימי נדות כל שבעה עד הלילה כדכתיב שבעת ימים תהיה בנדתה: הלכות. משנה וברייתא הלכה למשה מסיני:

אין לי אלא יום אחד מנין לרבות מופלג שנים ושלשה. אגב ריהטא ' נקט שנים דשנים היינו יום שני לימי זיבה דהיינו מופלג יום אחד שריבה כבר דהא מני ואזיל עד י' וי''א וא''כ שנים היינו שני: הוא שמטמא בראיות כבימים אינו דין כו'. תימה דאיכא למפרך מה להיא שכן מטמאה באונס והכי אמרינן בריש פרק בנות כותים (לעיל לב:) דלא ילפינן מהדדי וכן לקמן דקאמר מה הוא שאינו סופר אחד לאחד כו' איכא למפרך מה להוא שכן מטמא בראיות כבימים מיהו בזה מצינן שפיר למילף דלגבי ספירה אחמיר רחמנא באשה מבאיש ולענין ספירה עביד שפיר ק''ו הואיל ולענין ספירה מצינו שהחמיר באשה מבאיש וצ''ל שאינו קל וחומר גמור אלא כמו גילוי מילתא בעלמא לגלות זה על זה וצ''ע דאיכא מקומות דאיכא תרי קראי לדם נדות ולזיבות ויש מקומות דנפקא מחד קרא: ת''ל כל ימי נדתה. תימה דהך מוקמינן כר''ע אלמא ר''ע קא דריש כל וכן בשלהי פ' התערובת (זבחים פב.) דריש ר''ע כל וא''כ כי קאמר בפסחים פרק אלו עוברין (דף מג:) מאן שמעת ליה דדריש כל ר' אליעזר הוא דלמא ר''ע הוא דדריש נמי כל ויש לומר דאין לדמות דרשות דכל להדדי דיש כל דשייך למדרש לכ''ע והאי דשמעתין דלמנינא מדרש שפיר דמדימי למנינא כל נמי למנינא: תנא דבי אליהו כל השונה הלכות. אית ספרים דלא גרסינן ליה מיהו בפירוש רש''י איתא ור''ת הגיהו בספרו וכן נראה דאיידי דאיירי לעיל בהלכתא מייתי לה לסיים בדבר טוב ואיתא נמי כן במגילה פרק בתרא (דף כח:) והכי נמי אמרינן באין עומדין (ברכות לא.) שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהן בדברי שבח ותנחומין:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד