נידה עב ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עב - ב

ותניא: אדם טהור המסיט את הראיה [דהיינו: את טיפת הזיבה הראשונה שראה הזב],

בית שמאי אומרים: תולין את הטהרות שנגע בהם המסיט, שמא יחזור הזב ויראה היום ראיה נוספת, וייעשה זב גמור למפרע ^[128], ואז יתברר למפרע שגם לזוב הראשון היה דין של זיבה המטמאה בהיסט.

ובית הלל מטהרין את המסיט וממילא את הטהרות שנגע בהן. לפי שיטתם שאין הראייה השניה נותנת לראיה הראשונה דין של זוב למפרע, אלא הראיה הראשונה היא לעולם כקרי בעלמא, שאינו מטמא בהיסט.

משכבות ומושבות שבין ראייה ראשונה לראיה שניה -

בית שמאי תולין, מאותה סיבה, שמא יראה הזב ראייה נוספת ויהיה דינו למפרע כדין זב המטמא משכב ומושב.

ובית הלל מטהרין משום שבראיה השניה הוא ייעשה זב מכאן ולהבא בלבד.

וקתני רישא: זב הרואה ראייה אחת של זוב -

בית שמאי אומרים דינו כ"שומרת יום כנגד יום", שתולין את הטהרות שנגעה בהם ביום הנקי שהיא משמרת אותו: שאם לא תחזור ותראה עד הערב עלתה לה הטבילה שטבלה בבוקר לטהרה מדין זבה קטנה. אך אם תחזור ותראה באותו יום ואפילו לאחר שטבלה הרי היא טמאה למפרע, שהתברר עתה שלא עלתה לה הטבילה לטהרה.

אלמא, "שומרת יום כנגד יום" - לבית שמאי אינה מטמאה בודאי טומאת משכב ומושב, ואפילו לא מדרבנן, אלא רק תולין, ואך ורק אם תראה פעם נוספת היא תטמא למפרע. ודלא כרב הונא הסובר שלפי בית שמאי מטמאה שומרת יום כנגד יום משכב ומושב בודאי, מדרבנן.

ומתרצת הגמרא: לא תימא דזב לאחר ראייתו הראשונה הוא כשומרת יום כנגד יום שטבלה, משכבה ומושבה של זו טמא מדרבנן בודאי, ואע"פ שלא ראתה - וכדברי רב הונא.

אלא אימא אחרי ראייה ראשונה הרי הוא כבועל שומרת יום כנגד יום שדינו של הבועל שומרת יום כנגד יום לאחר שטבלה שמשכבו ומושבו תלויין בלבד, שלא גזרו עליו רבנן טומאת משכב ומושב בודאי.

ומסבירה הגמרא: מאי שנא איהו, הבועל, דלא גזרו עליו שיהא מטמא משכב ומושב. ומאי שנא איהי דגזרו עליה דמטמיא ליה למשכבה ומושבה? ^[129]

איהו, הבועל, דלא שכיחי ביה דמים - לא גזור ביה רבנן היכא דהנבעלת לא חזרה וראתה באותו יום.

איהי, דשכיחי בה דמים - גזור בה רבנן לטמא משכב ומושב אטו היכא דחזרה וראתה באותו יום, שבטלה טהרתה למפרע.

וחוזרת הגמרא ומקשה: אם באשה דשכיחי בה דמים גזרנו שתטמא - ומאי שנא משכב ומושב דמטמיא ליה, ומאי שנא בועל דלא מטמיא ליה, דהרי טומאת הבועל היא טומאה שמטמאתו האשה? ומתרצת: משכב ומושב דשכיח שתשב עליו בזמן זיבתה מטמיא ליה, בועל דלא שכיח שיבעלנה בזמן זיבתה לא מטמיא [והיינו: דלא הוצרכו חכמים לגזור על מידי דלא שכיח].

ותו מקשינן מהא דתנן: שומרת יום כנגד יום שטבלה יום שלאחריו, ושמשה, הרי זו תרבות רעה! מגען ובעילתן תלויין! דשמא תחזור ותראה ונמצא שבעילתה היתה באיסור וחייבים קרבן, ומגען היה מגע טמא בטומאה של זבה ובועלה.

מאי לאו, האי מתניתין - דברי הכל היא! ונמצא דגם לבית שמאי מגען תלוי ולא טמא בודאי, ודלא כדאמר רב הונא אליבא דבית שמאי!?

ומתרצינן: לא! מתניתין רק אליבא דבית הלל היא, דלבית שמאי טמאין בודאי.

וראיה לדבר מהא דתניא: אמר להם רבי יהודה לבית הלל ^[130] - וכי לזו, הנבעלת ביום המחרת לראייתה לאחר שטבלה, אתם קורין "תרבות רעה" בלבד, והלא לא נתכוון זה אלא לבעול את הנדה!

ותמהה הגמרא: "נדה" סלקא דעתך? והרי איירי בימי זיבה!

ומתרצת: אלא אימא - לבעול את הזבה!

ותמהה הגמרא שוב: "זבה" סלקא דעתך? והרי טבלה לזיבתה.

ומתרצת: אלא אימא - לבעול שומרת יום כנגד יום!

ומכל מקום מוכח שהסיפא של המשנה שהמשמשת ביום שלאחריו אליבא דבית הלל ואילו לבית שמאי היא ודאי טמאה מדרבנן.

איתמר: הרואה דם בתום ימי זיבה ביום העשירי -

רבי יוחנן אמר: הרואה ביום עשירי הרי היא כמי שרואה ביום תשיעי - מה תשיעי בעי שימור, אף עשירי בעי שימור ביום הי"א.

ריש לקיש אמר: העשירי הרי הוא כאחד עשר - מה אחד עשר לא בעי שימור שהרי לעולם הוא לא יצטרף ליום הבא אחריו לעשותה זבה, כי ביום הבא מתחילים ימי נידה, אף עשירי לא בעי שימור, שהרי רק י"א יכול להצטרף עמו לזיבה ובראייה של יומיים בלבד אינה נעשית זבה גדולה.

איכא דמתני לה לפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש אם יום העשירי בעי שימור אם לאו, אהא דתנן במסכת מנחות -

אמר לו רבי אלעזר בן עזריה לרבי עקיבא: אפילו אתה מרבה בלימוד פסוקים שנאמר בהם בדיני המנחה "בשמן" "בשמן" כל היום כולו ללמוד מהם, בלימוד של ריבוי אחר ריבוי ^[131], שחלות ורקיקין של תודה דינם בחצי לוג שמן בלבד - איני שומע לך ללמוד דין זה מן המקרא.

היות והדין של חצי לוג שמן לתודה, ורביעית יין ^[132] לנזיר, והדין של אחד עשר יום שבין נדה לנדה - הלכה למשה מסיני הם, ולא מן הכתוב הם נלמדים!

ומסבירה הגמרא: מאי "הלכה" שנאמרה ביחס לי"א יום שבין נדה לנדה? [כי משמע לגמרא שהכוונה היא שיום הי"א שונה מהימים שלפניו בהלכותיו ^[133], ושואלת הגמרא במה הוא שונה].

רבי יוחנן אמר: הלכה אחת בדין יום י"א. שבדבר אחד חלוק יום הי"א משאר הימים.

ריש לקיש אומר: הלכות אחד עשר. שבשני דברים הוא חלוק משאר הימים.

ומסבירה הגמרא: רבי יוחנן אמר "הלכה אחד עשר" - דהיינו: היום האחד עשר הוא דלא בעי שימור לאחריו ביום הי"ב, הא ליומי אחריני אם ראתה ביום שלפניו עביד הוא בעצמו שימור דהיינו שצריך לשומרו בטהרה ומכאן שרבי יוחנן סבר שיום העשירי בעי שימור ועביד ליה לשימור ביום האחד עשרה.

וריש לקיש אמר "הלכות אחד עשר", שבשתי הלכות הוא שונה מקודמיו:

א. לא אחד עשר בעי שימור בזמן שראתה בו - והיינו שאינה צריכה לשמור את יום הי"ב שלאחריו

ב. ולא שימור לעשירי הוי יום י"א, בזמן שראתה בעשירי משום שעשירי לא בעי שימור אליבא דריש לקיש.

ושואלת הגמרא: וכי הני י"א יום שהם ימי זיבה ^[134] "הלכות למשה מסיני" נינהו? והלא הני קראי נינהו דבר זה מן הפסוקים הוא נלמד!

דתניא: ^[135] יכול הרואה דם בג' ימים בתחילת ימי נדה כשהם רצופים - תהא זבה, ותצטרך למנות ז' נקיים ולהביא קרבן.

ומה אני מקיים את הפרשה הראשונה האמורה בנדה: "אשה כי תהיה זבה - דם יהיה זובה", שאינה צריכה למנות ז' נקיים ואינה חייבת בקרבן - ברואה יום אחד בלבד. אבל אם תראה ג' ימים בימי נדתה יהיה דינה כדין זבה שחייבת למנות ז' נקיים ולהביא קרבן.

הערות

^[128] המהרש"א דקדק מרש"י [ד"ה בית שמאי אומרים תולין] שלדעת בית שמאי אם ראה ראיה שניה נעשה זב גמור מהתורה למפרע. ועיין חזון איש [יו"ד סימן רט"ו] שהוכיח שאין לומר שהזב נעשה למפרע טמא מדאורייתא בראיה שניה. וכמו כן בדעת התוס' [ד"ה מאי] צריך לומר שסוברים הם שהזב לדעת בית שמאי נעשה טמא למפרע מדרבנן בלבד.

^[129] התוס' [בד"ה מאי] פירשו, שכוונת הגמרא להקשות מאי שנא איהי, ברואה ביום הי"א שאינה סותרת למחרת אלא מדרבנן, וגזרינן שמשכבה ומושבה טמאים שמא תסתור. ומאי שנא איהו, זב שראה ראיה אחת וסותר בראיה השניה מדרבנן למפרע, וכל עוד שלא ראה אינו מטמא משכב ומושב?! [כן ביאר החזון איש יו"ד רט"ו את דבריהם, ועיין מהרש"א וחכמת בצלאל].

^[130] גירסת הגר"א "אמרו להם בית שמאי לבית הלל". ולדבריו מפורש בברייתא שאין הסיפא מדברי בית שמאי.

^[131] שכל הוא בידינו ש"אין ריבוי אחר ריבוי - אלא למעט", ולפיכך אילו היה כתוב "בשמן" פעם אחת בלבד - היינו למדים שצריך לתת לוג שמן במנחה, וכשרבתה התורה "בשמן" "בשמן" - מיעטה את כמות השמן לחצי הלוג. [רש"י].

^[132] צריך לומר "רביעית שמן" - וכן הגירסא בגמרא במנחות [פ"ט א] [ואמנם אמת הוא שהשיעור שלוקה הנזיר על שתיית יין הוא "רביעית" אבל אין זה הלכה למשה מסיני מיוחדת בנזיר אלא ככל שיעורי איסורין שבתורה]. חכמת בצלאל.

^[133] כן מתבאר מפרש"י [ד"ה מאי] ואולם התוספות [ד"ה רבי יוחנן] תמהו על זה, שמשמעות דברי רבי אלעזר בן עזריה הם על עצם הדין שאחד עשר יום שבין נדה לנדה נחשבים לימי זיבה, ואין מוזכר כלל בדבריו הלכה מיוחדת בהקשר ליום האחד עשר?! ועוד הקשו, שאם כן, מדוע ממשיכה הגמרא ומקשה שהלכות אלו נלמדים מן הפסוקים ולא מ"הלכה למשה מסיני"? והרי לדברי רש"י יכלה הגמרא לתרץ שימי הזיבה שהם "אחד עשר יום" נלמדים מהפסוקים, והלכות יום האחד עשר נאמרו למשה מסיני?! ולפיכך כתבו התוספות, שאין כוונת הגמרא שרבי יוחנן וריש לקיש נחלקו בפירוש כוונת רבי אלעזר בן עזריה, אלא מחלוקתם היא בסברא בלבד האם הלכה אחת נוהגת ביום האחד עשרה או שני הלכות. ועיין בתוס' הרא"ש שכתב שנראה מדברי רש"י שגירסתו בדברי רבי אלעזר בן עזריה "ויום אחד עשר שבין נדה לנדה" - ולפי זה מפורש שאין כוונת רבי אלעזר בן עזריה ללמדנו על מהות האחד עשר יום שבין נדה לנדה. והוסיף וכתב שכוונת הגמרא בהמשך להקשות שמאחר שידעינן מהלכה למשה מסיני את דין יום האחד עשרה ממילא שמענו שישנם אחד עשר יום בין נדה לנדה, ואין צריך ללמוד זאת מהפסוקים.

^[134] עיין בהערה הקודמת.

^[135] בתורה [ויקרא ט"ו י"ט-ל"ג] יש שתי פרשיות העוסקות באשה שדם זב ממקורה. הפרשה הראשונה עוסקת באשה אשר דם זב מגופה בלא לציין שנעשה הדבר בעיתוי או באופן מיוחד, וזו דינה שטמאה שבעה ימים, ואחר כך טובלת וטהורה. ואילו הפרשה השניה עוסקת באשה אשר דמה זב "ימים רבים", "בלא עת נדתה", ודינה של זו לספור שבעה ימים נקיים מיום הפסקת זוב הדם מגופה, ולאחר מכן להביא קרבן ביום השמיני [ואין הבאת הקרבנות מעכבת מלהטהר לבעלה אלא רק לגבי כניסה למקדש ואכילת קדשים] ובברייתא זו דנה הגמרא על האופן בו דברה התורה בפרשה השניה שמתחייבת היא לספור שבעה נקיים, ולהביא בסיומם קרבן.

ותניא [ושנויה ברייתא] בדינו של הזב בראייתו הראשונה, כי הטהור המסיט את הראייה (טיפת הזוב) הראשונה, מהו דינו שייטמא במשא, ויטמא את הטהרות שנגע בהן — בית שמאי אומרים כי תולין (מסופקים) אנו בדינו של זה. שכן אם יחזור ויראה היום עוד זיבה, נעשה הוא בכך למפרע זב גמור, והרי הזוב מטמא במשא, ונטמא. ואם לא ישוב ויראה ראיית זוב נוספת — אין זה נטמא בטומאת משא. ואילו בית הלל מטהרין את הטהור שהסיט. שכן עתה אינו אלא כבעל קרי, שאינו מטמא בהיסט. ואף אם ישוב הזב ויראה לאחר מכן, אינו מטמא בזיבה למפרע, אלא מכאן והלאה.

וכיוצא בדבר נחלקו בדינם של משכבות ומושבות ששכב או ישב עליהם בין ראייה ראשונה לראייה שנייה, שלדעת בית שמאי — הרי אנו תולין בדינם של אלה, ולא יקבע דינם אלא משיוודע אם ראה ראיה נוספת של זיבה אם לא. ואילו בית הלל מטהרין משכבות ומושבות אלה, אף אם לאחר מכן ישוב ויראה זיבה.

ומעתה נלמד, שהרי קתני רישא [שנינו בתחילת המשנה שבמסכת זבים] כי הזב הרואה ראייה אחת של זוב, בית שמאי אומרים שדינו כדינה של השומרת יום כנגד יום, אלמא [נסיק] מכאן כי אף בשומרת יום כנגד יום לשיטת בית שמאי אנו תולין. שאין זו טומאה וודאית, אלא מן הספק, ושלא כדברי רב הונא שלדעת בית שמאי השומרת יום כנגד יום מטמאת (מדברי חכמים) בטומאה וודאית!

ומשיבים: אין זו ראיה, כי לא תימא [אל תאמר, תשנה בדברי המשנה] שדינו של זב זה כדינה של שומרת יום כנגד יום, אלא אימא [אמור] שדינו של הזב כדינו של הבועל שומרת יום כנגד יום לאחר שטבלה. שאין משכבו ומושבו מטמאים (מדברי חכמים) בוודאות, אלא מן הספק.

ומבררים: מאי שנא איהו [במה שונה הוא, הבועל שומרת יום כנגד יום], שלא מטמא משכב ומושב ששכב או ישב עליהם, ומאי שנא איהי [במה שונה היא, שומרת יום כנגד יום], דמטמיא ליה [שמטמאה אותו, את משכבה ומושבה]?

איהו [הוא] דלא שכיחי ביה [שאין מצויים בו] דמים — לא גזור ביה רבנן [גזרו בו חכמים] שיטמא משכב ומושב אלא מן הספק, והריהם טהורים אם לא חזרה וראתה. ואילו איהי דשכיחי [היא, שמצוים] בה דמים — גזור [גזרו] בה רבנן [חכמים], שטמאה מן הודאי, אף שלא חזרה וראתה ביום זה שטבלה בו.

וממשיכים: ומאחר שגזרו חכמים באשה (ומשום הטעם שמרובים דמיה), מעתה מאי שנא [במה שונה הוא] משכב ומושב ששכבה או ישבה עליו, דמטמיא ליה [שמטמאה אותו], ומאי שנא [במה שונה הוא] הבועל, דלא מטמיא ליה [שאין היא מטמאה אותו]?

ומסבירים: משכב ומושב דשכיח [שמצוי] הוא, שתשכב ותשב עליהם — הריהי מטמיא ליה [מטמאת אותו], ואולם בועל דלא שכיח [שאין זה מצוי] — לא מטמיא [אינה מטמאה].

ומוסיפים עוד לשאול על דברי רב הונא מדברי משנתנו, שכן תנן [שנינו] בזו שראתה ביום אחד עשר לימי זיבות, וטבלה ביום שלאחריו, ששמרה מקצת היום, ושמשה באותו יום עם בעלה — הרי זו תרבות (הנהגה) רעה, ו

מגען (לענין טומאה וטהרה) ובעילתן (לענין הבאת קרבן על כך) תלויין, שאם תראה באותו יום — הרי זה מגע הזבה המטמא, והריהם חייבים בקרבן. ואם לא תראה — אין זה כמגע הזבה ואין הם חייבים בקרבן. ומעתה נשאל: מאי לאו [האם לא] משנה זו כדברי הכל היא, ואף לשיטת בית שמאי. ונמצא איפוא כי גם לדעת בית שמאי אין השומרת יום כנגד יום מטמאת ודאי אלא מן הספק, ושלא כדברי רב הונא!

ודוחים: לא, אין המשנה כדברי הכל, אלא כשיטת בית הלל היא, ולא כבית שמאי. ומביאים ראיה לדבר, דתניא [שכן שנויה ברייתא], אמר להם ר' יהודה לבית הלל: וכי להנהגה זו אתם קורין רק "תרבות רעה", והלא לא נתכוון זה אלא לבעול את הנדה! ותוהים על דבריו: נדה סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר, והרי המדובר בשומרת יום כנגד יום לזיבתה?

ומתקנים: אלא כך אימא [אמור] בדברי ר' יהודה לבית הלל "והלא לא נתכוון זה אלא לבעול את הזבה". ואף על נוסח דברים זה תוהים: זבה סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר, והרי המדובר בשומרת יום כנגד יום לזיבתה, ולא במי שהיא זבה? ומתקנים: אלא כך אימא [אמור] בדברי ר' יהודה לבית הלל "והלא לא נתכוון זה אלא לבעול שומרת יום כנגד יום". נמצאנו למדים כי דברי סוף משנתנו הריהם לשיטת בית הלל, ולא לשיטת בית שמאי.

א ומביאים עוד מדברי חכמים בדינה של הרואה בסוף תקופת ימי הזיבות. איתמר [נאמר] האשה הרואה ביום העשירי בימי זיבותה, ר' יוחנן אמר: הרואה ביום העשירי דינה כזו הרואה ביום התשיעי בתקופת ימי זיבות. מה הרואה ביום התשיעי — הריהי בעי [צריכה] שימור (כדינה של השומרת יום כנגד יום. שהרי אם תראה ביום העשירי וביום האחד עשרה, הרי אלה שלוש ראיות המטמאות אותה כזבה גדולה). אף הרואה ביום העשירי — בעי [צריכה] שימור, אף שאין אפשרות שתהא בכך זבה (שכן אף אם תראה ביום האחד עשר, אין לה אלא שתי ראיות בלבד).

ואילו ריש לקיש אמר: הרואה ביום העשירי דינה כשל הרואה ביום האחד עשר. מה הרואה ביום האחד עשר — לא בעי [אינה צריכה] שימור, שהרי למחרת אין זה שוב מכלל ימי זיבתה. אף הרואה ביום העשירי — לא בעי [אינה צריכה] שימור.

ומביאים כי איכא דמתני לה אהא [יש ששונה אותה מחלוקת בין ר' יוחנן לריש לקיש על זו], בהקשר למה ששנינו בדין חלות ורקיקים הבאים כמנחות במקדש, שחייבות במתן מחצית לוג שמן. ודרש כן ר' עקיבא מדרשות הכתובים, שנאמר בהם "בשמן" "בשמן" (ויקרא ז, יב), ואמר לו ר' אלעזר בן עזריה לר' עקיבא: אפילו אתה מרבה "בשמן" [" בשמן"] כל היום כולו — איני שומע לך (איני מקבל את דבריך) שיש ללמוד את ההלכות הללו מן הכתובים, אלא ההלכה האומרת שחצי לוג שמן הניתן ללחמי תודה, וכן ההלכה האומרת שרביעית יין היא השיעור האסור לנזיר בשתיה, שהריהו לוקה אם שתה יין כשיעור זה. וכן ההלכה בדינה של האשה הרואה דם בפרק הזמן של אחד עשר יום שבין תקופת נדה לתקופת נדה — כל אלה הן הלכה למשה מסיני.

ונשאלה השאלה מאי [מהי] הלכה זו שנאמרה לתקופת אחד עשר הימים שבין נדה לנדה? ונחלקו בדבר ר' יוחנן וריש לקיש, שר' יוחנן אמר: הכוונה להלכה אחת שנבדל בה יום האחד עשר מעשרת הימים האחרים. וריש לקיש אומר כי הכוונה היא לשתי הלכות שנבדל בהן יום האחד עשר משאר הימים.

ומפרטים: ר' יוחנן אמר כי בהלכה אחת נבדל יום האחד עשר משאר הימים, שכן יום האחד עשר הוא עצמו יום דלא בעי [שאין צריך] שימור, ולענין שאם ראתה ביום זה — אין היא צריכה לשמור את יום המחרת. הא לאחריני [הרי לימים אחרים] שבתוך האחד עשר — הוא עביד [עושה] שימור, שאם ראתה ביום העשירי, הריהי צריכה לשמור את היום האחד עשר. ואילו ריש לקיש אמר כי הכוונה היא לשתי הלכות שבהן נבדל היום האחד עשר משאר הימים: כי לא [אין] ראייה שראתה ביום האחד עשר בעי [צריכה] שימור ביום השנים עשר. ושלא כשאר הימים, שראיית יום זה מצריכה שימור ביום המחרת. וכן שיום האחד עשר, לא שימור לעשירי הוי [הינו], ומשום שראייה ביום העשירי לא מצריכה שמירה ביום המחרת. ואף בדבר זה נבדל היום האחד העשר משאר הימים.

ותוהים על דברי ר' אלעזר בן עזריה שאמר כי אחד עשר יום שבין נדה לנדה הריהם הלכה למשה מסיני: וכי הני [אלה] הלכות למשה מסיני נינהו [הן], והלא הני קראי נינהו [אלה מקראות הן], שמהן נלמדים אנו כך. דתניא [שכן שנויה ברייתא]: יכול יהא הדין שכל אשה הרואה שלשה ימים אף שחלים ימים אלה בתחילת תקופת נדה, ושלושה ימים אלה הם רצופים, שתהא נחשבת בכך זבה, ותתחייב איפוא בספירת שבעה נקיים ובהבאת קרבן לאחר מכן (כאמור בפרשת הזבה, ויקרא טו, כח—ל). שכן נאמר בזבה "ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים" (ויקרא טו, כה), והרי "ימים רבים" אלה שלושה.

ובמה אני מקיים את הכתוב בפרשיה הקודמת "ו אשה כי תהיה זבה דם יהיה זבה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה" (שם יט), שאין הכתוב מצריכה לטהרתה אלא טבילה לאחר שבעת ימים אלה, ובלא ספירה וקרבן — בזו הרואה יום אחד בלבד, (אבל הרואה שלשה ימים בתחילה תהיה זבה). לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר):

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And it is taught in a baraita: If one moves the discharge seen by a zav on the first day, Beit Shammai say: Due to the uncertainty, his status of ritual purity is contingent upon whether he sees another emission. If the zav sees a discharge a second time he will retroactively have been a full-fledged zav and his discharge renders one who moves it impure. But if he does not see another discharge he will remain like one who experienced a seminal emission, which means that his discharge does not render one who moves it impure. And Beit Hillel deem him pure. The discharge has the status of a seminal emission and does not transmit impurity to one who moves it.

The baraita continues: With regard to items designated for lying or sitting and their status between the first sighting and the second sighting, Beit Shammai say: Due to the uncertainty their status of ritual purity is contingent upon whether he sees another emission, and Beit Hillel deem them pure.

Abaye explains Rav Kahana’s difficulty with Rav Huna’s opinion: It is taught in the first clause of the baraita that if a man sees one sighting of ziva, Beit Shammai say: His status is like that of a woman who observes a clean day for a day she experiences a discharge. Apparently, according to the opinion of Beit Shammai the ritual purity status of a woman who observes a clean day for a day she experiences a discharge is contingent upon whether she experiences an emission of blood. This is difficult for Rav Huna, who explains that Beit Shammai hold that a woman who observes a clean day for each day of discharge is definitely impure, by rabbinic law.

The Gemara answers that Rav Huna would explain: Do not say that his status is like that of a woman who observes a clean day for a day. Rather, say that he is like one who engages in intercourse with a woman who observes a clean day for a day after she has immersed. Rav Huna agrees that items designated for lying or sitting that this man sits or lies on is ritually impure only if she experiences bleeding before the end of the day.

The Gemara asks: What is different with regard to him, a man who engages in intercourse with a woman who is observing a clean day for a day, that he does not transmit impurity to items designated for lying or sitting, and what is different with regard to her, that woman herself, that she does transmit impurity to items designated for lying or sitting?

The Gemara explains: With regard to him, as he does not frequently see blood, the Sages did not issue a decree rendering him impure to such an extent, if the woman has not seen blood on the second day. Whereas with regard to her, as she does frequently see blood, the Sages did issue a decree rendering her definitely impure to this degree.

The Gemara further inquires: And since a decree was applied to her, as she commonly sees blood, what is different with regard to items designated for lying or sitting, that she transmits impurity to them, and what is different with regard to the one who engages in intercourse with her, that she does not render him impure?

The Gemara answers: With regard to items designated for lying or sitting, she renders them ritually impure because she frequently sits or lies on them, whereas with regard to one who engages in intercourse with her, which is not nearly as frequent, she does not render him ritually impure.

The Gemara raises another difficulty with regard to Rav Huna’s opinion. We learned in the mishna: If she saw blood on the eleventh day and observed part of a corresponding clean day and immersed on the day following the day that she saw blood and engaged in intercourse with her husband, that is wayward conduct, as the possibility exists that she will experience bleeding after intercourse that will be appended to the bleeding of the previous day, rendering her a zava and disqualifying the immersion.

The mishna adds: And the status of ritually impure items with which they came into contact and the status of their intercourse is contingent upon whether she experiences bleeding on the day of her immersion. The Gemara explains the difficulty. What, is it not correct to say that all, i.e., Beit Shammai and Beit Hillel, agree with this clause of the mishna? If so, Beit Shammai concur that this woman renders items impure only due to uncertainty. This is not in accordance with the statement of Rav Huna.

The Gemara answers: No, this clause of the mishna is only in accordance with the opinion of Beit Hillel. As it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda said to Beit Hillel: Do you call this type of behavior wayward conduct? But he intended only to engage in intercourse with a menstruating woman. The Gemara questions the meaning of Rabbi Yehuda’s statement. Can it enter your mind that he intended to engage in intercourse with a menstruating woman? The mishna and baraita are not referring to a man who engages in intercourse with a menstruating woman.

Rather, say that Rabbi Yehuda meant that this man intended only to engage in intercourse with a zava. The Gemara rejects this formulation as well: Can it enter your mind that Rabbi Yehuda said he intended to engage in intercourse with a zava? The mishna and baraita are not referring to a man who engages in intercourse with a zava either. Rather, say that Rabbi Yehuda meant that this man intended to engage in intercourse with a woman who observes a clean day for a day she experiences a discharge. This baraita indicates that the latter clause of the mishna is only according to the opinion of Beit Hillel, as Rabbi Yehuda directed his comments specifically to them.

§ The Gemara cites another discussion concerning a woman who experiences bleeding toward the end of her eleven days of ziva. It was stated with regard to a woman who experiences bleeding on the tenth day of her eleven days of ziva, that Rav Yoḥanan says: The tenth day is considered like the ninth, i.e., just as the ninth day requires the observance of a day clean from discharges on the following day, so too does the tenth day require observance of a day in case she experiences bleeding on the eleventh day.

Reish Lakish says: The tenth day is considered like the eleventh day, as in such a case it is impossible for her to experience bleeding for the three consecutive days within the eleven days of ziva. Just as the eleventh day does not require the observance of a day clean from discharges, so too the tenth day does not require the observance of a day clean from discharges, since even if she experiences bleeding on both the eleventh and the twelfth days, the last of the three consecutive days was already the start of her days of menstruation, and therefore she does not become a greater zava.

There are those who teach the dispute between Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish with regard to this case: Rabbi Elazar ben Azarya said to Rabbi Akiva: Even if you were to amplify and derive halakhot from the repeated terms “in oil,” “in oil,” stated with regard to the thanks offering (see Leviticus 7:12) for the entire day, I would not listen to you and accept your claim. Rather, the halakha that one-half of a log is the requisite amount of oil for the thanks offering, and the halakha that one-quarter of a log is the amount of wine for a nazirite, and the halakha that a woman who experiences an emission of blood during the eleven days that are between one period of menstruation and the next period of menstruation is a zava, each of these is a halakha transmitted to Moses from Sinai. None of the halakhot are derived from verses.

The Gemara asks: What is the halakha mentioned here with regard to the eleven days between one period of menstruation and the next? Rabbi Yoḥanan says: It is referring to the halakha that distinguishes the first ten days from the eleventh day. Reish Lakish says: It is referring to two halakhot that distinguish the first ten days from the eleventh.

The Gemara elaborates: Rabbi Yoḥanan says that this is referring to the halakha which distinguishes the first ten days from the eleventh. It is the eleventh that does not require the observance of a day clean from discharges, but for the other ten days she must perform observance. And Reish Lakish says: It is referring to two halakhot that distinguish the first ten days from the eleventh. The eleventh day does not require observance, and it does not serve as a day of observance for the tenth day, i.e., the tenth day also does not require observance. The tenth day does not require observing since day eleven is excluded from being a day of observation for the previous day.

The Gemara raises a difficulty with regard to Rabbi Elazar ben Azarya’s claim that the eleven days of ziva is a halakha transmitted to Moses from Sinai. Are these halakhot transmitted to Moses from Sinai? Not so; rather, these are derived from verses. As it is taught in a baraita: One might have thought that one who sees blood for three consecutive days at the beginning of the days of menstruation will be a zava and is required to count seven clean days and to bring an offering afterward (see Leviticus 15:28–30).

And if so, how do I realize the meaning of the verse: “And if a woman has a flow, and her flow on her flesh be blood, she shall be in her impurity seven days; and whoever touches her shall be impure until the evening” (Leviticus 15:19)? This is referring to one who sees blood on only one day. But perhaps one who sees blood for three days at the beginning of her days of menstruation should become a zava? The verse states:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וקתני רישא הרואה ראייה של זוב בש"א שומרת יום כנגד יום. אלמא לב"ש שומרת יום כנגד יום תולין. תמיה לי מאי קא פריך דב"ש וב"ה פליגי ברואה ראייה אחת דטמאה דאורייתא דב"ה משוי ליה לבעל קרי וב"ש משוי ליה כשומרת יום כנגד יום דאורייתא. וי"ל דאם איתא דלב"ש מטמאה משכב ומושב בשני אפילו לא ראתה לא הוה להו למימר בשומרת יום כנגד יום דלא לייתי למיטעי לטהר אותה בשלא ראתה קודם כמו רואה ראייה אחת של זוב:

לא תימא כשומרת יום כנגד יום אלא אימא כבועל שומרת יום כנגד יום. תימה דרב הונא מדמי תוך י"א בלא ראתה כמו י"ב בשראתה כדקאמר רב יוסף לעיל אף אנן נמי תנינא וא"כ היכי קאמר דבתוך י"ב בשלא ראתה דבועלה טהור הא תנן במתניתין טבלה ביום שלאחריו ושמשה את ביתה ואח"כ ראתה בש"א מטמאה משכב אלמא בועלה טמא ביום י"ב כשראתה וא"כ ה"ה יום י"א אע"פ שלא ראתה. וי"ל דס"ל לרב הונא דאע"ג דגזרו תוך י"א בשני שלה היכא שלא ראתה אטו ראתה לענין משכב ומושב כי היכי דגזרו חכמים ביום י"ב שראתה אע"ג דאינה סותרת אטו ראייה דתוך י"א יום. לענין בועלה דלא שכיח לא רצו להחמיר בלא ראתה בשני שלה אטו ראתה אע"פ שגזרו חכמים בבועל כשראתה ביום י"ב אטו ראתה תוך י"א:

מאי שנא איהו ומאי שנא איהי. פרש"י מאי שנא בועל דלא מטמא משכב ומושב כל זמן שלא ראתה אחר תשמיש דיליה ומאי שנא איהי דמטמא. ותימה דהיינו אידך קושיא דפריך בתר הכי מאי שנא משכבות ומושבות דמטמיא ומאי שנא בועל דלא מטמיא ונראה דה"פ מאי שנא איהו רואה ראיה אחת של זוב דמשכבות ומושבות שבין ראשונה לשניה לב"ש תולין ואם לא ראתה ראייה שניה טהורין ומאי שנא איהי רואה תוך י"א יום דמטמאה משכב ומושב אפי' לא ראתה כדקאמר רב הונא. ומיהו המדקדק פרש"י לא קשה מידי דה"פ מאי שנא איהו בועל דלא מטמא משכב ומושב אחר תשמיש ומאי שנא איהי דמטמאה והדר תו פריך מאי שנא משכבות ומושבות דגזור ביה משום דשכיחי ביה דמים ומאי שנא דלא גזור בה שתטמאנו במגע אלא טהור גמור הוי:

ר' יוחנן אמר הילכתא י"א. תימה במאי קא מיפלגי ר' יוחנן ור"ל בדברי ר' אלעזר בן עזריה הא איהו לא איירי כלל ביום י"א אי הוי שימור אי לא אלא קאמר שיש י"א בין נדה לנדה דשייכא בהו זיבות ולא נדות. ועוד לפי דברי ר' יוחנן ור"ל מאי קא פריך קראי נינהו הא לא איירי קרא בדין י"א יום אי בעי שימור או לא. או אי הוי שימור לאחריני ומתוך לשון רש"י משמע דגרס במילתיה דר' אלעזר בן עזריה ויום י"א יום שבין נדה לנדה ול"ג י"א יום כו' דפרש"י מאי הילכתא דמשמע איום י"א קאמר ר' אלעזר דהוי הלכה למשה מסיני ובעי תלמודא מה הן הלכותיו משאר הימים שהיו לפניו. והא דפריך קראי נינהו ולא קפריך הילכתא למה לי אלא קשה ליה קרא למה לי דכיון דהילכתא היא די"א לא בעי שימור ממילא שמעינן שיש י"א בין נדה לנדה. ומיהו קשה הא דמשני קראי לר' עקיבא הילכתא לר' אלעזר ב"ע הא מקראי דר' עקיבא לא שמעינן אי בעי שימור או הוי שימור לאחריני. וי"ל דלר' עקיבא שמעינן להו מסברא:

בד"ה אלא אימא כבועל כו' דהיינו ביום י"ב דשכיח בועל גבה כו' מטמא בועל משכב ומושב אע"ג דלא ראתה כו' עכ"ל לדבריהם אלו נראה לפרש בשמעתין לרב הונא דמטמא משכב ומושב בלא ראתה היינו אפי' ביום י"ב ומטעם דקאמר רב יוסף וכי ראתה מאי הוי וכיון דמטמאה בראתה מטמאה נמי בלא ראתה והוצרכו לזה לפר"י לקמן שפי' מ"ש איהו רואה ראייה של זוב דתולה ומ"ש איהי בלאחר י"א דמטמאה ובשלמא אם נימא דאף בלא ראתה לאחר י"א דמטמאה ניחא דשפיר מדמי לה דכמו דבראיית הזוב לא גזרינן לא ראה משום ראה דאף אם יראה לא יסתור ה"נ בלא ראתה לאחר י"א לא נגזור משום ראתה דהא אף אם תראה לאחר י"א לא תסתור אבל אם לא מטמאה לאחר י"א אלא בראתה אכתי תקשי הא לא דמי דבראתה לאחר י"א שפיר גזרינן משום ראתה תוך י"א דסתרה אבל בראית הזוב למה נגזור לא רואה כיון דאפי' אם יראה לא יסתור כך נראה שיטת ר"י למאי דקיימא מלתא דרב יוסף אבל בפרש"י אין נראה כן אלא דלא מטמא רב הונא לב"ש אלא בלא ראתה תוך י"א גם מפירושו נראה דבראייה שניה של זוב הוה זב גמור למפרע ודו"ק:

בד"ה רבי יוחנן אמר כו' דקאמר ראב"ע לא איירי אלא במנין הימים כו' עכ"ל כצ"ל:

ד"ה מ"ש איהו וכו' תימה דהיינו האי דפריך בתר הכי וכו'. צ"ל דבספרים של התוס' לא היתה הגירסא בקושיא דפריך בתר הכי בגמ' כמו בספרים שלנו דגרסינן בתר הכי מ"ש משכב ומושב דמטמאים ליה וכו' דלפי גירסא זו לא הוי מקשו התוספות מידי:

ד"ה רבי יוחנן אומר הלכתא י"א וכו' וי"ל דודאי הלכתא דקאמר רבי אלעזר בן עזריה לא איירי אלא במנין הימים וכו'. כן נ"ל להגיה:

גמ' אפילו את מרבה בשמן בשמן כל היום כולו כו' כצ"ל:

שם אבל רואה ג' ימים בתחלה תהיה זבה כל זה נמחק:

רש"י בד"ה דלא מטמא משכב ומושב דיליה ומ"ש כו' הד"א:

בד"ה עשירי אין כו' להו תרי הס"ד:

בד"ה שבין נדה לנדה כו' להיות נדה לישב לראייה אחת כו' כצ"ל:

בד"ה שימור לאחריני לעשירי הס"ד:

בד"ה ברואה יום כו' תהא זבה הס"ד:

תוס' בד"ה אלא אימא כו' וסבר רב הונא דלענין כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה אלא אימא כו'. דמודה ר"ה בבועלה בשני כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה בשמן בשמן. גבי רבוכה כו'. ומסיים רק דרשת תרי בשמן דכתיבי גבי חלות ורקיקין. ודרשת בשמן ג' דכתיב גבי רבוכה השמיט. דדרשינן מיניה שם ריבוי שמן לרבוכה הא כיצד כו' חציו לחלות ולרקיקין וחציו לרבוכה:

בא"ד הייתי אומר ככל המנחות כו'. כצ"ל וע"ש דלא מסיק הכי:

תד"ה אלא אימא. והא תנן טבלה ביום שלאחריו כו'. כצ"ל:

תד"ה אלא חצי לוג. אע"ג דלא אשכחן. נראה דלפניהם הי' הגירסא פה רביעית שמן לנזיר כלפנינו במנחות. דאילו ברביעית יין לנזיר הביאו התוס' עצמם בעירובין (ד) ובסוכה (ו) מהתוספתא פלוגתת ראב"ע ור"ע. דלר"ע הוא בכזית ולראב"ע ברביעית. (וק"ק לגי' זו דהא בירושלמי שהביאו התוס' שם ושם איתא דמ"ד רביעית טעמו דיליף גז"ש שכר שכר ממקדש וכאן אמר הלכה). מיהו גם לגי' רביעית שמן י"ל דר"ע יליף לה מתודה דלשני המינין האלו הי' רביעית וכדאיתא במנחות (עח) שלמיו לרבות שלמי נזיר כו' ולרביעית שמן וע"ש בפרש"י. וראב"ע דס"ל דחצי לוג לתודה הלכה וקי"ל דאין למדין מהלכה. לכן צ"ל ע"כ דלנזיר היה הלכה בפ"ע. ולהרמב"ם בחבורו פ"ח מהל' נזירות ה"א משמע דהיה לו הגי' רביעית שמן וכמ"ש הכ"מ שם. וכ"מ מדבריו בפ"ט מהל' מעה"ק הכ"ג. אולם בהקדמתו לזרעים העתיק ורביעית יין ואולי ט"ס הוא. כי גם זולת זה יש שם ט"ס שכ' לוג שמן לתודה וצ"ל חצי לוג:

מה תשיעי בעי שימור וכו' הלשון הזה אין לו שחר הא דברי ר"ל נכונים בטעמם דזיל בתר טעמא מה טעם די"א לא בעי שימור משום שאינו מצטרף לזבה גדולה א"כ ה"ה לעשירי גם כן אינו מצטרף ומה ענין תשיעי לכאן. גם הוא אריכות לשון שלא לצורך. ויש לומר לדעת ר' סעדיה גאון דס"ל אפי' ראתה ג' ימים מפוזרים בתוך י"א יום נמי נעשית זבה גדולה להצריכה נקיים כמ"ש תוספות בשמו לעיל נ"ד ע"א ד"ה ארבעה ע"ש. ולדידיה ע"כ א"א לומר הטעם דמשו"ה צריכה לשמור יום כנגד יום משום שאותו היום ראוי להצטרף עם חבירו. ז"א דאם כן הרואה יום א' תשמור כל הי"א שהרי כולם ראוים להצטרף דהרי אפי' אם תראה בפיזור נמי נעשית זבה גדולה אלא ע"כ הוא גזה"כ בלי טעם. וכיון שהשמירה אינו מטעם צירוף אם כן ה"ה נמי מה שקבלנו הל"מ י"א לא בעי שימור אין הטעם משום שיום י"ב אינו ראוי להצטרף עמו דהרי השימור אינו מטעם צירוף אלא ע"כ גם זה הוא גזה"כ בלי טעם. ואם כן מנ"ל לחדש קולא גם ביום עשירי:

ואולי לזה דקדק ר' יוחנן ואמר מה תשיעי לא בעי שימור משום דאכתי הו"מ למימר מה י"ב דלא צריך שימור לא נעשה נמי שימור לי"א. ה"נ י"א כיון דלא בעי שימור לא נעשה נמי שימור לעשירי וא"כ ממילא דעשירי לא בעי שימור כיון די"א לא נעשה לו שימור לכן [אמר] דז"א דא"כ אחר שלמדת שעשירי לא בעי שימור הדר תאמר שלא יעשה נמי שימור לתשיעי ולא יהיה גם התשיעי בעי שימור וככה תאמר על כל אחד עשר יום וזה א"א לשמוע אלא ע"כ כי היכי דתשיעי ודאי בעי שימור הה"נ עשירי בעי שימור. ויראה דגם ר"ל מודה לסברא זו דר' יוחנן אלא דס"ל הלכות אחד עשר דכך נאמרה הלכה שי"א לא יעשה שימור לעשירי אבל אי לא"ה מסברא בעלמא לא הוה אמר הכי:

ובזה יש לומר מ"ש תוספות דמה ענין פלוגתת ר' יוחנן ור"ל לדר"ע ור"א בן עזריה. ונ"ל דלכאורה צריך להבין דהא דפשיט לנו דלא כרב סעדיה וקיי"ל דבעינן רצופים והיכי רמיזא והיינו מדכתיב ימים רבים והוי סד"א רק ג' ימים אלא דילפינן כל הראויה לספירה ראויה לזבה ותינח אי הני ימים רצופים הם אבל אי נימא דמפוזרים נמי מהני איזה גבול תתן לזה וכמה ימים תהיה ראויה לזבה אלא ע"כ דרצופים קאמר. והשתא אע"ג דאיכא למימר דלבתר דילפינן שכל י"א ימים ראויה לזבה ממילא מהני נמי ג' ימים מפוזרים בתוך הני י"א. מ"מ מנ"ל לומר כן כיון דע"כ בתחלת ההבנה בקרא אינו אלא רצופים כן צ"ל. והשתא יש לומר לרב סעדיה ס"ל נהי דלר"ע דיליף מקרא אה"נ דבעינן רצופים מ"מ לר"א בן עזריה דהלכה למשה מסיני היא מה"ת להמציא קולא דבעינן רצופים דוקא אלא במפוזרים נמי סגי וכיון דקיי"ל כר"א ב"ע בהא אם כן ממילא דבמפוזרים נמי בעינן ז' נקיים. והא"ש דודאי לר"ע דמקראי יליף ליה ולדידיה בעינן רצופים אם כן יש לומר הטעם דבעינן לשמור יום כנגד יום משום דחזי לאצטרופי וממילא מובן דמשו"ה י"א לא בעי שימור משום דלא חזי לאצטרופי ואם כן ה"ה לעשירי דהרי נמי לא חזי לאצטרופי וגם ר' יוחנן מודה בהא. אמנם לר"א ב"ע דהלכה למשה מסיני ולדידיה אפי' במפוזרים נמי בעינן ז' נקיים וע"כ טעם השימור אינו משום דחזי לאצטרופי והא די"א לא בעי שימור גזרת הכתוב בעלמא הוא. משו"ה ס"ל לר' יוחנן דלא שייך למילף עשירי מי"א. משו"ה אתיא פלוגתת ר"י ור"ל דוקא בתר דברי ראב"ע ומיושב קו' תוס' הנ"ל:

ובזה מיושב נמי קו' תוספות לעיל נ"ד ע"א ד"ה תשמש בתישסר כו' שהקשו וז"ל ותו דפלוגתא דר"י ור"ל היא לר"ל עשירי בעי שימור. והא"ש דהרי כ' תוס' שם ד"ה וארבעה וכו' דמזאת הברייתא מוכח דלא כרב סעדיה גאון ז"ל. ולפי הנ"ל נאמר דהך ברייתא אתיא כר"ע דיליף מקרא. ומשו"ה בעינן רצופים. וכבר העלינו דלר"ע מודה ר' יוחנן דעשירי לא בעי שימור וכמבואר ולק"מ:

ובזה מיושב נמי בפ' כיצד צולין פ"א ע"א דפריך לר' יוסי זבה גמורה היכי משכחת לה ומשני בשני בין השמשות ועיין היטב במ"ש תוס' במשנתינו לעיל ע"א ע"ב ד"ה הרואה וכו' עי' היטב. ולכאורה לפי הסוגיא דס"פ במה מדליקין דברואה בשני בין השמשות הו"ל ספק לטומאה. ומכ"ש למ"ד ספיקא דאורייתא מן התורה לקולא היכי דלא אתחזק איסורא חוץ מטומאה דילפינן מסוטה. והכא בספק ראיה לא ילפינן מסוטה כמ"ש על קו' תוס' לעיל ריש מכילתין ד"ה מעל"ע ועי' עוד לעיל י"ז ע"ב ד"ה ואין וכו' מ"מ קשיא דהוה ליה למימר ג' בין השמשות דיצאנו מידי כל ספק. ועי' היטב שם ס"פ במה מדליקין ל"ד ע"ב תוספות ד"ה ספק וכו'. ונהי דהסוגיא דפ' כיצד צולין אזלא לר' יוסי דס"ל בין השמשות כהרף עין ולדידיה ליכא ספיקא וברואה בין השמשות א"א שלא יהיה פלגא מן היום ופלגא מן הלילה ושפיר משני. מ"מ הא גם לר' יוחנן דס"ל כר' יוסי בפ' כיצד צולין שם. נמי אתאינן להך שינויא. ואיהו ס"ל נמי כר' יהודא בבין השמשות כמבואר שם בשבת ל"ח ע"א א"ר יוחנן הלכה כר' יהודא. ואם כן הו"ל לשנויי בשלשה בה"ש והא"ש דלר' יוחנן דס"ל כראב"ע דהל"מ ס"ל כרבינו סעדיה דלא בעינן רצופים אם כן בלאה"נ לא קשה קו' הש"ס זבה גמורה היכי משכחת ליה אמאי לא כיון דלא בעי רצופים. וע"כ לא הקשה הש"ס אלא לר' יוסי אי ס"ל כר"ע רבו דמקראי ילפינן י"א יום. וליתא לדרבינו סעדיה אבל לר' יוחנן לק"מ קו' הש"ס:

וא"ש נמי בסוף פ"ב דנזיר דמשני הש"ס באמת ברואה ג' ימים סמוך לשקיעת החמה. משום דהתם בעי לשנויי נמי לרב דס"ל התם כר' יוסי ורב אפשר דסבר כר"ע וס"ל נמי כר' יהודה דספ"ב דשבת לכן משני ג' בין השמשות וא"ש וק"ל:

והנה מה שפירש"י שם בפרק כיצד צולין דלמ"ד מקצת היום ככלו מהני נמי שמירת הלילה מבואר מדבריו דודאי מאן דלא ס"ל מקצת היום ככולו לא מהני שמירת לילה וכפשטא דמתני' ספ"ב דמגילה וכמתני' דשמעתין וכמ"ש תוס'. אך דלמאן דס"ל מקצת היום ככלו הא דמהני שמירת לילה. והוא דנ"ל הא דלא אמרינן מקצת היום ככולו בספירה נפ"ל משום דכתיב שבעת ימים וילפינן גז"ש מסוכה ומלואים עי' היטב ר"פ לולב וערבה והתם ז' ימים שלימים בעינן. והנה לכאורה היה נראה מסברא דהכא סגי בספירת לילה. דהא רש"י ספ"ב דמגילה פי' דמדכתיב ז' ימים משמע ולא לילות. וזה יש לדחות נהי דבעלמא ימים ולא לילות מ"מ הכא כתיב ריש הפרשה כי תזוב וגו' ימים רבים והיינו לילה דכתיב על נדתה סמוך לנדתה כבשמעתין. אם כן ימים דהך פרשה היינו לילה וה"ה ז' ימים דסוף הפרשה נמי (לילה) הכי הוא ומנ"ל שצריכה שתמתין עד נץ החמה דיום השביעי. וצ"ל נמי מהך גז"ש ז' ימים ממלואים דכתיב להדיא לילה ויום ולא מהני לילה בלא יום הה"נ הכא בעינן עכ"פ יום וא"כ תינח למ"ד לא אמרינן מקצת היום ככולו משום דאית ליה הך גז"ש. אבל מאן דס"ל גבי זבה מקצת היום ככלו ע"כ לא יליף גז"ש ממלואים. א"כ ממילא מהני נמי ספירת לילה ולק"מ קו' תוס' על רש"י. והא"ש נמי דלא רצה לפרש כפי' ר"ת דזבה ביממא היכי משכחת לה מדאמרינן אימר ביממא תיהוי זבה ובלילה נדה. והא"ש דלפי אותה ההו"א מפרשינן ימים רבים ימים ממש ואז באמת ילפינן גז"ש ז' ימים ממלואים ולא מהני ספירת לילה והו"מ לשנויי דחזיא בלילה וק"ל כי הקצרתי מאד:

תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב י"ל דאחז"ל אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה וכן לדבר הלכה נמצא מי ששונה הלכות בכל יום ע"כ כל ימיו בשמחה והוא מהנעלבים ואינם עולבים שמחים בה' כל ימיהם למדים במדות ההשתוות ומובטח שהוא בן עוה"ב:

והנה במסכת מגילה מייתי ליה הש"ס הכי ר"ל הוה דרי ליה ההוא גברא דתני ד' סדרים ונצטער ר"ל וא"ל ההוא גברא בעינא דלשמעי' למר א"ל גמירי מינאי האי מילתא דאר"ז בנות ישראל החמירו על עצמן אפי' רואות טפת דם כחרדל יושבת עליה ז' נקיים תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב. ולפי הנ"ל יובן כך כי ר"ל הבין בההוא מרבנן שהוא מאד נכנע נבזה בעיניו ונמאס שהרי תני ד' סדרים ודרי ליה אכתפיה וגם לא היה ניכר במלבושיו שהוא צורבא [מרבנן] וכל זה להיותו נבזה בעיניו נמאס. וזה יקרה להחכמים להיות כל מעשיהם הטובים מעט מזעיר בעיניהם נגד עוצם עבירה קטנה שעשו בילדותן והיא נגד עיניהם תמיד כמ"ש והאריך החסיד בחו"ה. אמנם אע"פ שזה הוא מדרך הצדיקים והחסידים מ"מ יהיה נזהר מעצבות ויהיה לבו שמח בה' תמיד כל היום והיינו דקאמר ליה ר"ל בנות ישראל המה החמירו על עצמן שאפי' על עבירה קטנה המרומזת בטפת דם כחרדל הרי הם כל ימיהם בתשובה דהיינו ז' נקיים שהם שבעים שנות האדם ואתה כאחד מהם בלי ספק. מ"מ הוי יודע כי תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום שהוא שמח וטוב לב הוא מובטח שהוא בן עוה"ב כי אין השכינה שורה מתוך עצבות אלא מתוך שמחה של מצוה:

ועד"ז אפרש מקראי קודש חטא חטאה ירושלים ע"כ לנדה היתה וגו' טומאתה בשוליה לא זכרה אחריתה כי מלבד קשי ההבנה שבפסוקים אלו עוד צ"ל מ"ט הכא קרי ליה חטא שוגג והכא קרי ליה טומאה מזיד. וי"ל דהנה בטעם היות מרע"ה בהר ארבעים יום וארבעים לילה נחלקו המפרשים כי בודאי לא יבצר מה' ללמדו התורה על רגל א' דהרי בכל זאת כתיב בפ' השבוע ויתן אל משה ככלתו פירש"י שנתנה לו במתנה כחתן לכלה. נמצא בכל האחור והעכוב הזה חזר ונתנה לו במתנה מפני שלא היה יכול להשיגה. ומזה שפטו קצת מדרשי חז"ל שלא היה שם ללמוד אלא לזכך נפשו מכל חלאת עוה"ז וכנתינתה כך נטילתה כמו שנתינת חיית עוה"ז לאדם הוא מ' יום שהוולד נוצר בו כך היה זמן הזיכוך ואחר כך ניתנה לו התורה במתנה בשעה ורגע א'. ואם כדבריהם. הרי זה בבחינת אשה נדה שרואה כל ימיה ופוסקת ברגע א' לבסוף וטובלת ואינה צריכה נקיים. והרי ה"נ היה כל ארבעים יום עדיין מלא מזוהמת עוה"ז ופסק לבסוף וקבל התורה. אמנם מה שנראה יותר להלכה מדברי חז"ל שכבר היה מזוכך ונקי בתחלת עלייתו להר והארבעים יום היו נקיים וזכים וקבל התורה מיד בעלייתו. אלא שהוצרך לחזור אחר לימודו מ' יום כדי שיהיה שמור אצלו ומזה למדו ק"ו אם משה רבינו שקבל תורה מפי הגבורה הוצרך מ' יום לחזור אחר לימודו מה נעשה אנן. והנה לפי דבריהם היה זה בבחינת זבה שיושבת נקיים אחר הפסקת טהרה. ורש"י פי' בפ' תשא היא פ' שבוע הזאת שישראל טעו וחשבו יום העליה בכלל מ' יום וביום מ' לחשבונם ראו כי בא שש ולא בא וכו' והם טעו כי היה להם לחשוב ממחרת עלייתו ע"ש. והנה טעותם היה בהנ"ל כי חשבו שהמ' יום אינם נקיים אלא כימי נדה וידוע כי סוף היום עולה לה בתחלתה ואין תחלת היום עולה לה בסופה. וההיפך בנקיים דזבה דתחלת היום עולה לה בסופה ואין סוף היום עולה בתחלתה. כמ"ש תוס' במתני' בתי' הר"י. וישראל שחשבו ארבעים יום כימי נדה ע"כ חשבו שסוף היום עולה בתחלתו וחשבו גם יום עלייתו להר בחשבון ארבעים יום וטעו בזה כי באמת דעת השני אמיתיות והיה בבחינת זבה ואין יום הראשון עולה לחשבון נקיים. והנה זה הטעות הוא שוגג וטעות אמנם מה שהוא קרוב למזיד מה שטעו עוד ביום מ' כיון שבא שש ולא בא עשו העגל. הא כיון דסוף היום עלה בתחלה א"כ ממילא אין תחלת היום עולה בסופו וצריכין להמתין עד הלילה ומדוע מיהרו בבא שש. אע"כ מרוע לבבם וחשקם לע"ז כמאחז"ל על פסוק ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו זה הביאום לסמיות עינים בזה. וזה חטא חטאה ירושלים הם ישראל נקראו אנשי ירושלים הם חטאו מתחלה רק בשוגג ע"כ לנדה היתה חשבו שהוא בחינת נדה שסוף היום עולה בתחלת החשבון. אמנם טומאתה בשוליה לסוף נולד מזה טומאה ומזיד שלא זכרה אחריתה שתחלת היום אינו עולה באחריתו:

וזה מרומז במה שאחז"ל לא היו ישראל ראוים לאותו מעשה אלא להורות תשובה ר"ל כי זה שהיה משה רבינו ע"ה למעלה מ' יום בבחינת נקיים היינו בחינת צדיקים גמורים כמ"ש לעיל שכל ימיהם נקיים והם מדומים בעצמם כאלו ראו טפה כחרדל כמ"ש לעיל. ועוד יש לרמז בזה משאחז"ל ויתן אל משה ככלותו כחתן לכלה כי הכלה צריכה ז' נקיים ואחרי ככלות כל ההכנה הגדולה הזאת בועל בעילת מצוה ופורש ותחזור לקדמותה לספור נקיים. וה"נ אחרי שטרח ויגע וזכה לכוון הלכה א' אל האמת לא יאמר כי כבר השיג כי יחזיר ויחזור לראש וימצא בו טעם חדש כדד היונק והיינו כחתן וכלה הנ"ל לכן חתן על כלה גימטריא תרי"ג לרמז על התורה כנ"ל. ה' אלהינו ישימנו מאנשי עבודתו. הזוכים לחזותו. בנועם זיוו הדר עוזו ותפארתו. ותחז עינינו ציון בבנותו. קדוש וברוך יאמרו לעומתו. יצו ה' עלינו את ברכתו. ללמוד וללמד אתו תורתו. לשמור ולעשות את כל מצותיו חקיו ודתו אמן כן יאמר ה':

(עב ב) אמר להם ר' יהודה לב"ה^*[בכ"י מינכן ליתא "לב"ה" !] וכי לזו אתם קורין תרבות רעה וכו'.—עי' בהגהות הגר"א כאן שמגיה "אמרו להם ב"ש לב"ה". ונראה שטעמו בהגהה זו, כי לדעתו מכונים ב"ה רק אותם התלמידים שלמדו בישיבות הללו וקבלו ממנו, ומאחר שהלל נהג נשיאותו ארבעים שנה, מאה שנה בפני הבית, א"א שתלמידיו יהיו קיימים בזמן ר' יהודה. אבל אין זה מוכרח, כי גם תלמידי תלמידיהם של שמאי והלל שהלכו בשיטתם היו מכונים זמן רב אחר החורבן "בית שמאי" ו"בית הלל" על שם בוני הבתים האלה ושיטותיהם (ועי' מ"ש להלן ב"נספח"). ואפשר עוד כי ר' יהודה אמר דבריו אלה לפני חביריו, והקשה על ב"ה בלשון כזה כאילו היה מתווכח עם בני בית הלל בעצמם. וכעין זה בחגיגה (כב ב): "א"ר יהושע בושני מדבריכם ב"ש וכו'", כאילו היה מדבר לנוכח בני בית שמאי עצמם, ובאמת היה זה שלא בפניהם, כדמוכח שם. ועוד סיימו שם: "נטפל לו תלמיד אחד מתלמידי ב"ש", ושם משמע שתלמיד זה היה תלמיד לתלמידי ב"ש, וכעין שאמרנו למעלה בתלמידי ב"ה. בין כך ובין כך אין צורך כאן להגהה כל עיקר. וסייג מצאנו לנוסחא הישנה שלנו בתוספתא נדה פ"ט הי"ט דתני התם: "לאותו שהיו ב"ה קורין אותו גרגרן ר' יהודה היה קורא אותו בועל נדה". והרי מבואר שר' יהודה הוא שחולק על ב"ה וקורא "בועל נדה". ואע"פ שבתלמוד כאן חולק ר' יהודה על "תרבות רעה" של ב"ה, ובתוספתא אמרו שחולק על "גרגרן" של ב"ה, מ"מ נראים הדברים, ששניהם לדבר אחד נתכוונו, אלא שמחולקין במקצת ענין זה.

ותניא. בזב בראייה ראשונה: המסיט את הראייה. טהור שהסיט את הטפה ראשונה: ב''ש אומרים תולין. אם יחזור הזב ויראה היום שנים נמצא זב גמור למפרע וזוב מטמא במשא: וב''ה מטהרין. כמסיט את הקרי דלא מטמא במשא: משכבות ומושבות כו'. אלמא מדמקשי ב''ש ראייה ראשונה לשומרת יום וקתני משכב ומושב של בין ראייה ראשונה לשניה תולין אלמא משכב ומושב דשומרת יום בשני שלה תולין ואם לא תראה טהורה ודוקא בשני אבל בראשון לא סלקא לה טבילה עד שתשמור קצת שני וכל זמן שלא טבלה זבה היא: אלא אימא כבועל שומרת יום. דמודה רב הונא בבעילה בשני לאחר טבילתה שהיא תולה כל זמן שלא ראתה ואין טומאתה עליו אפילו מדרבנן: מאי שנא איהו. בועל: דלא מטמא משכב ומושב. דיליה ומאי שנא איהי דמטמאה: איהו דלא שכיח ביה דמים לא גזרו ביה רבנן. לטמא משכב ומושב כל זמן שלא ראתה לאחר תשמיש: ומאי שנא משכב ומושב. כיון דאמרת איהי דשכיחי בה דמים גזרו בה רבנן מאי שנא בועל דלא גזרו ביה רבנן שתטמאנו: דברי הכל. ואפילו ב''ש וקתני בשני שבתוך י''א מגעה תלוי וקשיא לרב הונא: עשירי. אין לו צרוף לזיבה שאין מצטרף עמו אלא י''א דהוי להו תרי: כתשיעי. דפשיטא לן ביה דבעי שימור אם ראתה בו דהא ראוי להביאה לידי זבה גמורה: אף עשירי. אם התחילה לראות בו: בעי שימור. י''א כנגדו אע''ג דאינה ראויה לבא לידי זבה גמורה: כי''א. לב''ה דאמרי לא בעי שימור: בשמן בשמן. גבי רבוכה של תודה במנחות בפ' ב' מדות (דף פט.) דכתיב והקריב על זבח התודה וכתיב תלתא בשמן ותניא אילו נאמר בשמן הייתי אומר כל המנחות ללוג ת''ל בשמן בשמן דחלות ורקיקין הוי ריבוי אחר ריבוי למעט לחצי לוג: איני שומע לך. ללמד דבר זה מן המקרא שהלכה למשה מסיני על פה הוא: שבין נדה לנדה. בין סוף נדה לתחילת נדה משכלו ימי נדה אינה חוזרת להיות נדה לישב לראייה אחת ששה והוא עד שיכלו י''א יום: מאי הלכה. דמשמע איום י''א קאמר רבי אלעזר בן עזריה דהוי הלכה למשה מסיני ובעי הש''ס מאי הלכותיו משאר הימים שלפניו: הלכה י''א. בדבר אחד הוא חלוק משלפניו: הלכות י''א. בשני דברים הוא חלוק: שימור לאחריני. לעשירי: לא איהו בעי שימור. מדאורייתא לשמור י''א כנגדו ולא לאחריני הוי שימור דעשירי לא בעי שימור מדאורייתא הואיל ולא תבא בהן לידי זיבה ומדרבנן מיהא אפילו רואה יום י''א אסורה לשמש ביום שלאחריו כדקתני מתני' ה''ז גרגרן ואמרינן בפרק בא סימן (לעיל דף נד.) גרגרן דתנן אסור: יכול הרואה ג' ימים בתחלת נדה רצופים תהא זבה. לספירת ז' נקיים ולקרבן דכתיב (ויקרא טו) ימים רבים וקמצריך לה ספירה וקרבן: מה אני מקיים ואשה כי תהיה זבה. האמור בפרשה ראשונה שלא הצריכה ספירת נקיים וקרבן: ברואה יום אחד. אבל ראתה ג' תהא זבה: תלמוד לומר. בפרשה שניה:

אלא אימא כבועל שומרת יום כנגד יום. וקשה דא''כ מסקינן דשומרת יום כנגד יום בשני שלה אין בועלה מטמא משכב ומושב והא תניא טבלה ביום שלאחריו ושמשה את ביתה ואח''כ ראתה מטמאין משכב ומושב ומטמאין משמע לשון רבים דקאי אתרווייהו היא ובועלה וליכא למימר ראתה שאני דהא מתרצא מילתא דרב יוסף ואידחי רב כהנא וי''ל דהך מסקנא דהכא ליישובי מילתא דרב הונא אתא דלא תקשי ליה מברייתא ומיהו מילתא דרב יוסף אדחי וניחא נמי טפי לרב הונא דלא תקשי מאי קמ''ל דודאי ראתה שאני כדמתרץ אביי מילתיה דרב כהנא וסבר רב הונא דלענין בועלה דלא שכיח אית לן למימר ראתה שאני אבל איהי דשכיחי בה דמים אפי' לא ראתה גזרינן אטו ראתה כי היכי דגזרינן ראתה ביום י''ב אטו ראתה תוך י''א ואע''ג דראיית י''ב אינה סותרת ועוד אור''י דאפילו קיימא מילתא דרב יוסף ניחא דלא קשה ממתני' דודאי ביום שלאחריו דהיינו ביום י''ב דשכיח בועל גבה דליכא איסור דאורייתא מטמא בועל משכב ומושב אע''ג דלא ראתה אבל תוך י''א יום בשני שלה אע''ג דגבי דידה לא מפלגינן בין ראתה ללא ראתה מ''מ בועל אינו מטמא משכב ומושב אלא בראתה: מאי שנא איהו. פי' בקונטרס מאי שנא בועל דלא מטמא משכב ומושב ותימה דהיינו האי דפריך בתר הכי מאי שנא בועל דלא מטמא משכב ומושב וי''ל דמעיקרא פריך משום לתאי דידיה וכי משני דלא שכיח ביה דמים פריך ולטמא משום לתאי דידה ור''י מפרש מ''ש דאיהו רואה ראייה אחת של זוב דתולין משכבות ומושבות שבין ראשונה לשניה ואין מטמא אלא ע''י תלייה אם יראה ואם לא יראה טהורין ומאי שנא איהי דכי רואה תוך י''א יום דמטמאה משכב ומושב ואע''ג דלא ראתה לרב הונא מיהו לא דמי דהתם משום דכי ראתה סתרה ולכך החמירו בלא ראתה אבל זב אפילו יראה לא יסתור לכך נראה מאי שנא איהי דכי טבלה יום שלאחר י''א יום ושמשה וראתה דמטמא משכב ומושב בלא תלייה אע''ג דהתם נמי אין סתירה ולהאי פירוש דפרשינן דראתה לאו דוקא פריך אבל לאידך פירושא דאמרינן ראתה שאני אבל לא ראתה תולין שוין איהו ואיהי: אלא חצי לוג שמן לתודה ורביעית יין לנזיר. נראה דהכי שמע מרביה וגרסינהו א''נ ר''ע חלק עליו מכל שלשה אלה כדאמר לקמן גבי אחד עשר יום הלכתא לר' אלעזר בן עזריה קראי לרבי עקיבא והוא הדין נמי דבשלישי פליג אע''ג דלא אשכחן: רבי יוחנן אמר הלכה אחד עשר. תימה במאי פליגי ר' יוחנן ור''ל הא רבי אלעזר בן עזריה לא איירי אלא בחשבון הימים שבתוך אחד עשר דשייכא בהו זיבה אבל בשימור אחד עשר לא איירי כלל וכן משמע מדפריך לקמן הני קראי נינהו ואי איהו איירי בהלכתא אחד עשר לישני קרא למנין הימים שהיא זבה והלכתא לשימור אחד עשר ויש לומר דודאי הלכה דקאמר רבי אלעזר בן עזריה לא איירי אלא במנין הימים דשייכי בהו זיבה ורבי יוחנן ור''ל בסברא בעלמא פליגי דרבי יוחנן קאמר כיון דיום שאחר י''א הוא נדות אין י''א צריך ספירה ור''ל סבר דאפילו שימור אינו נעשה לעשירי כיון דאינו ראוי להצטרף לזיבה גדולה דליכא אלא ב' ימים והשתא ניחא דהש''ס פריך שפיר קראי נינהו:

דף עב - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד