נידה עב ע"א

ואילו בית הלל אומרים כי אמנם הריהם מטמאים משכב ומושב, ואולם הם פטורים מן הקרבן, מאחר שאין היום השנים עשר מצטרף ליום האחד עשר לזיבה (ולכך, אם תראה ביום השנים עשר וביום השלושה עשר — אין היא נעשית בכך זבה גדולה), מעתה אף אין זו שרואה ביום אחד עשר צריכה לשמור יום כנגד יום. ומטעם זה, אין הם מביאים קרבן על תשמיש זה.

ואם טבלה רק ביום של אחריו, היום השנים עשר, ושמשה את ביתה (בלשון נקיה: עם בעלה) במהלך היום, שמותרת בכך כיון ששמרה מקצת היום (בתוך אחד עשר יום אסורה היא לשמש עם בעלה באופן זה, אף ששמרה מקצת היום, ומפני החשש שמא תראה לאחר מכן דם, ויצטרפו הימים לזיבה), ואחר כך ראתה דם — בית שמאי אומרים: הריהם מטמאין משכב ומושב מדברי חכמים (שהרי מן התורה טבילתה זו נחשבת לה, שכן שמרה מקצת היום), שגזרו בה משום העושה כן כשהיא שומרת יום כנגד יום, בתוך אחד עשר ימי הזיבה, ואולם הריהם פטורין מן הקרבן, שהרי שמרה מקצת היום, ואין הראיה שראתה לאחר התשמיש נחשבת להצטרף לזיבה, כיון שהיתה בתקופת נידה.

ואילו בית הלל אומרים: הרי זה הבעל הינו גרגרן (זולל למילוי תאוותו), שלא התאפק עד שתסיים שמירת כל היום השנים עשר, ואולם אין זו עבירה ממש, ולכך אין אלה מטמאים משכב ומושב. ומודים בית הלל לבית שמאי בזו הרואה בתוך אחד עשר יום, וטבלה לערב ושמשה עם בעלה, ובלא ששמרה יום טהור כנגדו — שהריהם מטמאין משכב ומושב, שנחשבת זבה, מאחר ולא שמרה יום כנגד יום, ובעלה נחשב כבועל זבה. וחייבין בקרבן.

ואם טבלה ביום של אחריו, ביום השנים עשר, ולאחר ששמרה מקצת היום עמדה ושמשה עם בעלה — הרי זה תרבות (הנהגה) רעה, שהרי אפשר שתראה לאחר התשמיש, ותצטרף ראיה זו לראיה קודמת שראתה, והריהי זבה, ולא עלתה לה טבילה זו. ולכך משום הספק דין מגען (טהרות שנגעו בהן) וכן דין בעילתן (אם יתחייבו עליה קרבן חטאת כביאת זבה) תלויין באם תראה באותו יום שטבלה. שאם תראה — הטהרות טמאות, וחייבים בקרבן, ואם לא תראה — אין החטאות טמאות, ופטורים מלהביא קרבן.

א גמרא שנינו במשנתנו שנחלקו בית הלל ובית שמאי בחיוב זו שראתה ביום אחד עשר וטבלה בערב בקרבן על כך. ומביאים עוד בענין מחלוקת זו ממה שתנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: ושוין בית הלל ובית שמאי בדעתם בזו הטובלת בלילה לטהרת זבה קטנה — שאינה טבילה. וכן שוין בית הלל ובית שמאי בדינה של הרואה בתוך אחד עשר יום (ימי זיבה), שהיא איפוא זבה קטנה, וצריכה שימור יום שלא תראה בו, ולטבול למחרת ביום, כדי לשמש עם בעלה. ואילו זו לא שימרה את יום המחרת, אלא טבלה לערב ושמשה עם בעלה — אין טבילת הלילה עולה לה, והרי תשמיש זה נחשב להם כמי ששימשו בו ביום ולפני טבילה. ולכך היא (וכן בועלה) מטמאה משכב ומושב, וחייבין בקרבן אף לדעת בית הלל.

ולא נחלקו בית שמאי ובית הלל אלא בזו הרואה ביום אחד עשר יום בתקופת ימי זיבה, וטבלה בערב ושימשה עם בעלה. שבית שמאי אומרים כי דינה כשל זבה קטנה, ולכך הריהם מטמאין משכב ומושב וחייבין בקרבן. ואילו בית הלל פוטרין אותם מקרבן, שכן אין חובת שמירה על ראיית היום האחד עשר, שאף אם תראה ביום השנים עשר, אין זו מצטרפת לראייה הקודמת לעשותה זבה גדולה.

אמרו להן בית שמאי לבית הלל בשאלה על שיטתם: מאי שנא [במה שונה] דינה של הרואה ביום אחד עשר מתקופת ימי זיבה, שלדעתכם אינה צריכה שימור, מדינה של זו הרואה ביום שהוא תוך תקופת אחד עשר ימי הזיבה, שצריכה שימור. והרי אם שיוה (שווה) לו לענין טומאה של משכב ומושב, שבזו ובזו הריהם מטמאים משכב ומושב (שכן אף בית הלל מודים בכך), מעתה מדוע לא ישוה לו גם לענין קרבן, שיתחייבו בקרבן אף ברואה ביום אחד עשר וטבלה בערב?

אמרו להן בית הלל לבית שמאי בתשובה: לא, אין זו שאלה. שכן אם אמרת שחייבים בקרבן ברואה בתוך אחד עשר יום — טעם יש לדבר: שכן יום שלאחריו מצטרף עמו לזיבה (שאם תראה גם בימים שלאחרי כן, הריהי זבה גדולה), תאמרו כן גם ברואה ביום אחד עשר, שאין יום שלאחריו שנצטרף עמו לזיבה?!

אמרו להם בית שמאי לבית הלל: השוו מדותיכם (שיטתכם בהלכה), אם הרואה ביום אחד עשר שיוה לו לרואה בתוך אחד עשר הימים, לענין טומאה — ישוה לו גם כן לענין הקרבן, ואם לא שיוה לו לענין הקרבן — כמו כן, לא ישוה לו לטומאה.

אמרו להם בית הלל לבית שמאי בתשובה: אם אמנם אנו משווים את הרואה ביום אחד עשר לרואה בתוך תקופת אחד עשר הימים, אין זה אלא כשבכך הביאנוהו לידי טומאה — והרי זה להחמיר עליו, גזירה מפני הרואה בתוך אחד עשר יום. ואולם לא נשווה אותו לרואה בתוך תקופת אחד עשר יום שבכך נביאהו לידי קרבן — והרי זה להקל עליו, להתיר לו להביא חולין לעזרה.

ועוד הוסיפו בית הלל בתשובתם לבית שמאי: מתוך דבריכם שלכם אתם נושכין (מוקשים) באותה קושיה שהקשיתם עלינו, שאף אתם אינכם משווים את שיטתכם בהלכה. שהרי אתם אומרין בדינה של זו שראתה ביום אחד עשר, ולא טבלה בו בערב, אלא טבלה ביום שלאחריו (ועשתה איפוא מקצת שימור) ושמשה עם בעלה, ואחר כך ראתה — שהריהי מטמא משכב ומושב, ואולם פטורה מן הקרבן. מעתה אף אתם השוו מדותיכם, שהרי אם דינה של הטובלת ביום שנים עשר שיוה לו לדינה של הטובלת במוצאי יום אחד עשר לענין טומאה, מעתה ישוה לו גם כן לענין קרבן, ואף בטובלת ביום שנים עשר יביאו קרבן על שימושם.

ואם הוא לא שיוה לו לענין קרבן, שבטובלת ביום שנים עשר פטורים מן הקרבן, ובטובלת במוצאי יום אחד עשר חייבים בקרבן — מעתה גם לא ישוה לו לענין טומאה, ובטובלת ביום שנים עשר אין הם מטמאים משכב ומושב! אלא אף אתם סבורים שמשווים אנו רק להחמיר (כבדין הטומאה) ולא להקל (בדין הקרבנות, להביא חולין לעזרה), הכא נמי [כאן, בהשוואת הרואה ביום אחד עשר לרואה בתוך תקופת אחד עשר, גם כן] — משווים אנו רק להחמיר ולא להקל.

ב ומביאים עוד בבירור שיטת בית שמאי ממה שאמר רב הונא: האשה הרואה בתוך אחד עשר יום של תקופת זיבות, והריהי צריכה לשמור יום, ולא שמרה את כל יום המחרת אלא מקצתו, שהלכה וטבלה בו ולא המתינה ללילה — משכבה ומושבה ששכבה או ישבה עליהם ביום השני (ביום שלמחרת יום ראייתה), לאחר טבילתה, בית שמאי מטמאין אותה, אף על פי שטבלה ביום שלמחרת, ולאחר ששמרה מקצת היום, ואף על פי שלא ראתה לאחר שטבלה. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — שכך גזרו בה חכמים, כיון שאילו חזיא [ראתה] ביום שלמחרת ולאחר הטבילה — הריהי מטמאה מן התורה, לכך השתא [עכשיו], אף שלא ראתה לאחר הטבילה, נמי מטמיא [גם כן מטמאה].

אמר רב יוסף בתמיהה על דברי רב הונא אלה: מאי קא משמע לן [מה הוא משמיע לנו] בדבריו, והרי תנינא [שנינו] במשנתנו שזו שראתה ביום אחד עשר, וטבלה ביום שלאחריו, ושמשה את ביתה, ואחר כך ראתה — בית שמאי אומרים: הריהי מטמאה משכבות ומושבות, ופטורה מן הקרבן! וטומאתה מגזירת חכמים מפני זו שראתה בתוך אחד עשר יום (שהריהי טמאה מן התורה). וכמו כן יודעים אנו שחכמים גזרו בזו שראתה בתוך אחד עשר יום וטבלה למחרת ולא ראתה מפני זו שטבלה למחרת היום וראתה (שהריהי טמאה מן התורה)!

אמר רב כהנא בתשובה לשאלת רב יוסף: ממשנתנו לא היינו יודעים את דינו של רב הונא, שכן היינו אומרים כי דווקא במקרה שראתה אחר טבילתה, הוא שגזרו בה חכמים, כי שאני [שונה] הדבר, שהרי ראתה. מה שאין כן בדברי רב הונא שגזרו חכמים אף באופן זה שלא ראתה ביום שלמחרת ראייתה ולאחר טבילתה.

אמר רב יוסף בדחיית דברי רב כהנא אלה: ואף כי [כאשר] אמנם ראתה ביום השנים עשר, למחרת ראייתה ביום האחד עשר, מאי הוי [מה נהיה, מה בכך], אין זו סיבה לגזור עליה מפני זו שראתה בתוך תקופת האחד עשר ימים של זיבות, שהרי ראייה זו של יום שנים עשר, אינה ראיה של זיבות, אלא ראיה של נדה היא, שהרי היום השנים עשר הוא היום הראשון לתקופת ימי הנדה.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף בהסבר דברי רב כהנא: הכי קא קשיא ליה [כך היה קשה לו], שהתקשה בדברי רב הונא האומר שגזרו חכמים ברואה בתוך תקופת זיבתה, וטבלה למחרת, שטמאה אף שלא ראתה לאחר טבילתה, וכגזירה מפני הרואה באותו יום: בשלמא היכא [זה נוח היכן, במקרה] שראתה ביום השנים עשר — גזרינן [גוזרים אנו] ראייה של נדה אטו [משום] ראייה של זבה, וכדין האמור במשנתנו. אלא היכא [היכן] שלא ראתה, וכדין האמור בדברי רב הונא — מאי נגזר [מפני מה נגזור] בה?

ועוד הקשה על דברי רב הונא, שכן תנן [שנינו] במשנה בדין טומאתו של הזב הרואה ראייה אחת של זוב, וטבל — בית שמאי אומרים: דינו כדינה של השומרת יום כנגד יום (זבה קטנה), למחרת ראייתה, שטובלת ושומרת יום זה, והמעשרות שנגעה בהם לאחר טבילתה תלויים ועומדים: שאם תראה בהמשך היום — הריהם נטמאים למפרע. ואף זב זה שטבל, טומאתו תלויה: שאם יראה שוב, הרי זו מצטרפת לזיבה, וייטמאו המעשרות. ואילו בית הלל אומרים כי דינו של זב זה שטבל הריהו כבעל קרי הנטהר מטומאתו בטבילתו, ולכך המעשרות שנגע בהם טהורים. שאף אם יראה שוב לאחר טבילתו — אין הוא נטמא כזב אלא מכאן והלאה.

And Beit Hillel say: Although they transmit impurity to items designated for lying or sitting, they are exempt from bringing the sin offering. Since the twelfth day is unfit for the flow of a zava, and even if she were to experience bleeding on the eleventh, twelfth, and thirteenth days she would not become a greater zava, one who experiences bleeding on the eleventh does not need to observe a corresponding clean day.

If the woman immersed on the day following the eleventh day and she engaged in intercourse with the man of her house, i.e., her husband, on that twelfth day and then saw blood, Beit Shammai say: They transmit impurity to items designated for lying or sitting by rabbinic law, as the Sages issued a decree of impurity in the case when the second day is the twelfth day, due to a case when the second day is within the eleven days fit for the flow of a zava. And they are exempt from bringing the sin offering, as she observed part of the twelfth day, and the bleeding she experienced after engaging in intercourse, which occurred during her period of menstruation, is not fit to be appended to the discharge of the zava on the eleventh day.

And Beit Hillel say: That husband is a glutton, as he could not wait for the conclusion of the twelfth day before engaging in intercourse. Nevertheless, the Sages did not issue a decree of impurity. And Beit Hillel concede to Beit Shammai in a case where the woman sees blood in the midst of the eleven-day period, and she immersed in the evening and engaged in intercourse with her husband without observing a corresponding clean day, that they transmit impurity to items designated for lying or sitting. And each of them is liable to bring a sin offering for participating in intercourse involving a zava.

If she saw blood in the midst of the eleven days and observed part of a corresponding clean day and immersed on the day following the day that she saw blood and engaged in intercourse with her husband, that is wayward conduct, as the possibility exists that she will experience bleeding after intercourse that will be appended to the bleeding of the previous day, rendering her a zava and disqualifying the immersion. And the status of ritually impure items with which they came into contact and the status of their intercourse is contingent upon whether she experiences bleeding on the day of her immersion, in which case the ritually pure items become impure and they are liable to bring a sin offering, or whether she does not experience bleeding that day, in which case the ritually pure items remain pure and the woman and man are exempt from bringing a sin offering.

GEMARA: The Sages taught in a baraita: And Beit Shammai and Beit Hillel agree with regard to a woman who immersed at night to purify herself after having been a lesser zava, that it is not a valid immersion. And Beit Shammai and Beit Hillel also agree with regard to a woman who sees blood in the midst of her eleven days of ziva, rendering her a lesser zava who must wait one clean day and immerse the day after, but she immersed in the first evening without waiting one clean day and engaged in intercourse with her husband, that she transmits impurity to items designated for lying or sitting that came in contact with the couple, and she and her husband are liable to bring a sin offering.

They disagree only in the case of a woman who sees blood on the eleventh day of her days of ziva, and immersed that evening, and engaged in intercourse with her husband. As Beit Shammai say: They transmit impurity to items designated for lying or sitting and are liable to bring a sin offering, and Beit Hillel deem them exempt from bringing a sin offering.

The baraita continues: Beit Shammai said to Beit Hillel: What the difference between the eleventh day itself and another day in the midst of the eleven days of ziva? If you equate the eleventh day to the other days with regard to ritual impurity, will you not equate it with regard to liability to bring an offering?

Beit Hillel said to Beit Shammai: No, if you say that she is liable to bring an offering if she experiences bleeding in the midst of the eleven days, that is because the following day combines with it as a day of ziva. Will you say the same with regard to the eleventh day, when the following day does not combine with it as a day of ziva?

Beit Shammai said to Beit Hillel: Apply your method equally. If you equate the two cases, bleeding on the eleventh day and bleeding on one of the other days of ziva, with regard to ritual impurity, equate them also with regard to liability to bring an offering. And if you do not equate them with regard to liability to bring an offering, do not equate them with regard to ritual impurity either.

Beit Hillel said to Beit Shammai: Even if we have brought a woman who experiences bleeding on the eleventh day and the man who engages in intercourse with her to ritual impurity, due to a decree to be stringent, so that people should not confuse one who experiences bleeding on the eleventh day with one who experiences bleeding during the other days with regard to ritual impurity, we will not bring them to the liability of bringing an offering, to be lenient. It would be a leniency to permit them to bring an unnecessary and therefore a non-sacred animal into the Temple courtyard.

And furthermore, from your own statement you are refuted, as you say that if she immersed on the following day and engaged in intercourse, and afterward she saw blood, she transmits impurity to items designated for lying or sitting, but she is exempt from bringing the offering. You too should apply your method equally. If you equate a zava who immersed on the twelfth day with one who immersed on the night after the eleventh day with regard to ritual impurity, equate these cases also with regard to liability to bring an offering.

And if you do not equate them with regard to liability to bring an offering, do not equate them with regard to ritual impurity either. Beit Hillel continued: Rather, you agree with us that the two are equated to be stringent, but not to be lenient. We say that here too, the two should be equated to be stringent but not to be lenient.

§ Rav Huna says, in further clarification of Beit Shammai’s opinion: If a woman experiences bleeding during the eleven days of ziva and must observe one clean day, but did not wait until the conclusion of that second day before immersing, with regard to her items designated for lying or sitting, on the second day, Beit Shammai render them impure by rabbinic law. This is the halakha even though she has immersed in a ritual bath and even though she did not see any blood after her immersion. What is the reason? Since if she would see blood she would render these surfaces ritually impure by Torah law, now too she renders them ritually impure by rabbinic law.

Rav Yosef said: What is Rav Huna teaching us? We already learn in the mishna: If the woman immersed on the day following the eleventh day and she engaged in intercourse with the man of her house on that twelfth day and then saw blood, Beit Shammai say: They transmit impurity to items designated for lying or sitting by rabbinic law. And they are exempt from bringing the sin offering. Her impurity applies by rabbinic law, lest this case be confused with one where she experiences bleeding during the eleven days when she would be impure by Torah law. By inference, if she experienced bleeding on one of her eleven days and immersed on the following day, she would likewise render items designated for lying or sitting ritually impure by rabbinic law.

Rav Kahana said: Rav Huna is teaching that Beit Shammai render her ritually impure even if she does not experience bleeding. Based on the mishna alone, one might have thought that the case where she saw blood is different, and it is only in this situation that Beit Shammai render her impure by rabbinic law.

Rav Yosef said, in refutation of Rav Kahana’s claim: And if she saw blood on the twelfth day, what of it? A discharge of blood on the twelfth day is a sighting of a menstruating woman, which does not render her a zava by Torah law. Therefore, it is comparable to a case where she experienced bleeding on one day during her eleven days of ziva and immersed on the following day, and she does not experience bleeding on that following day at all.

Abaye said to Rav Yosef: This is what is difficult for Rav Kahana: Granted, in a case where she saw blood on the twelfth day, it stands to reason that we decree impurity with regard to a sighting of a menstruating woman due to a sighting of a zava. But in a case where she did not see any blood at all, for what reason should the Sages decree impurity upon her?

Abaye continues: And furthermore, we learned in a mishna (Zavim 1:1): If a man sees one sighting of ziva (see 35b), Beit Shammai say: His status on the following day is like that of a woman who observes a clean day for a day she experiences a discharge. In other words, he must immerse and observe that day in purity, and if he touches tithes their status is suspended, since if he sees another discharge on that day, they are retroactively impure. And Beit Hillel say: His status is like that of a man who experiences a seminal emission, who is purified by his immersion, and therefore any tithes this man touches on the second day remain pure even if he later experiences a second discharge.