נידה ע ע"ב

שתהא שחיטתו בצפון העזרה, כדין האשם, וטעון מתנת (נתינה) מדמו על בהונות המיטהר ועל אוזנו (יעוין ויקרא יד, יד), וסמיכה על ראש הקרבן, והבאת נסכים עם הקרבן, ותנופה (הנפה) של חזה ושוק כדין השלמים, ואולם דינו כדין האשם לענין שהריהו נאכל לזכרי כהונה למשך יום ולילה, ולא לשני ימים ולילה כדין השלמים.

ולא הודו לו חכמים לר' שמעון, בדינו של ספק מצורע, וטעם הדבר: מפני שבכך הריהו נמצא שמביא קדשים לבית הפסול. שהרי אפשר שקרבן זה הוא אמנם שלמים, הנאכלים לשני ימים ולילה. ועתה שנוהגים בקרבן זה כספק שלמים ספק אשם, ואין אוכלים אותו אלא ליום ולילה אחד בלבד (כדין האשם ולא כדין השלמים), נמצא שקרבן שלא נאכל באותו יום ולילה, מובל לשריפה כקדשים שנפסלו ("בית הפסול"). הרי איפוא, שאין להעמיד את הסברו של שמואל כשיטת ר' שמעון!

ומתרצים: אין זו קושיה, שכן אפשר לומר כי שמואל סבר לה [הריהו סבור] כשיטת ר' שמעון בחדא [בדבר אחד], ולענין זה שאין האשם קובע, ופליג עליה בחדא [והריהו חולק עליו בדבר אחד], לענין ההתנאה בקרבן.

א ועוד שאלו חכמי אלכסנדריה את ר' יהושע בן חנניה שלשה דברים בדברי אגדה. האחד, כתוב אחד אומר בהנהגת הקדוש ברוך הוא "כי לא אחפץ במות המת" (יחזקאל יח, לב), ואילו כתוב אחד אודות בני עלי אשר לא שמעו לתוכחת אביהם אומר "כי חפץ ה' להמיתם" (שמואל א ב, כה)! השיב להם ר' יהושע: אין זו סתירה, שכן כאן בכתוב האומר שאין ה' חפץ במות המת — מדובר בחוטאים העושין תשובה, ואילו כאן בכתוב האומר שחפץ ה' במותם — מדובר בחוטאים שאין עושין תשובה.

ועוד שאלו חכמי אלכסנדריה את ר' יהושע: כתוב אחד אומר בהנהגת הקדוש ברוך הוא "כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד" (דברים י, יז), ואילו כתוב אחד הנאמר בברכת כהנים לבני ישראל אומר "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום" (במדבר ו, כו)! השיב להם ר' יהושע: אין זו סתירה, שכן כאן בכתוב האומר שיש נשיאת פנים לפני המקום — מדובר קודם גזר דין, ואילו כאן בכתוב האומר שאין נשיאת פנים לפניו — מדובר לאחר גזר דין.

ועוד שאלו את ר' יהושע: כתוב אחד אומר "כי בחר ה' בציון אוה למושב לו" (תהלים קלב, יג), ומשמע כי העיר ירושלים היא העיר הרצויה לפני הקדוש ברוך הוא, ואילו כתוב אחד אומר על ירושלים "כי על אפי ועל חמתי היתה העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה עד היום הזה להסירה מעל פני" (ירמיה לב, לא)! והשיב להם ר' יהושע: כאן בכתוב האומר כי ירושלים היא העיר הרצויה לפניו — מדובר קודם שנשא שלמה את בת פרעה, ואילו כאן בכתוב האומר שיש בירושלים להכעסת הקדוש ברוך הוא — מדובר לאחר שנשא שלמה את בת פרעה.

ב ואף שלשה דברי בורות שאלו חכמי אלכסנדריה את ר' יהושע, ומפרטים: האחד, אשתו של לוט (שהיתה לנציב מלח, ככתוב בה "ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח", בראשית יט, כו), מהו דינה לענין שתטמא כאדם המת? אמר להם: דווקא האדם המת הוא המטמא, ואין נציב מלח (אף שהיה זה קודם לכן אדם חי) מטמא.

חזרו ושאלוהו: בן האשה השונמית (שהחיה אותו הנביא אלישע, כמובא במלכים ב ד, לג—לו), מהו דינו לענין שיטמא כאדם מת, לאחר ששב לחיים? אמר להן ר' יהושע: דווקא האדם המת הוא שמטמא, ואין אדם החי (אף שבשלב מסויים היה מת) מטמא.

ועוד שאלוהו בעניינם של המתים הקמים לתחיה לעתיד לבא, האם הם צריכין הזאה שלישי ושביעי, כדרך האדם הנטהר מטומאת מת (שהרי היו מתים בעצמם), או שאין הם צריכין הזאה לטהרם מטומאת מת? אמר להן: לכשיחיו — נחכם להן מהו דינם. איכא דאמרי [יש שאומרים] שכך אמר להם בתשובה לשאלתם זו: לכשיבא משה רבינו עמהם יאמר לנו מהו דינם של אלה.

ג וכן שאלו חכמי אלכסנדריה את ר' יהושע שלשה דברי דרך ארץ, ומפרטים: האחד, מה יעשה אדם ועל ידי כך ויחכם? אמר להן: ירבה בישיבה, וימעט בסחורה. אמרו לו בשאלה: והלא הרבה עשו כן, ולא הועיל להם! חזר ואמר להם ר' יהושע: אלא כן יעשו מבקשי החכמה, יבקשו רחמים (יבקשו בתפילה) מלפני מי שהחכמה שלו, שיעניק לו חכמה. שכן נאמר "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה" (משלי ב, ו).

ומביאים כי בענין זה תני [שנה] ר' חייא: משל למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו, שעבדיו אוכלים מהאוכל אשר לפניהם, ואולם המלך משגר (שולח) לאוהביו אוכל ממה שלפניו. וכן הוא בענין החכמה שהקדוש ברוך הוא נותן מחכמתו לאוהביו, שכן הוא בכתוב זה האומר "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה".

ושואלים: מאחר ודרך רכישת החכמה היא בתפילה מלפני ה', מאי קא משמע לן [מה הוא, ר' יהושע, משמיע לנו] בדבריו שאמר תחילה שהדרך לרכישת החכמה היא להרבות בישיבה ולמעט בסחורה? ומשיבים: ללמדנו, דהא [שזו, תפילה] בלא הא [זו, המרבה בישיבה וממעט בסחורה], לא סגיא [אינה מספיקה], שנצרך המבקש לחכמה לזה ולזה.

ועוד שאלו אנשי אלכסנדריה את ר' יהושע: מה יעשה אדם ויתעשר? אמר להן: ירבה בסחורה, וישא ויתן באמונה. אמרו לו בשאלה: והלא הרבה עשו כן, ולא הועילו בכך להיות לעשירים! חזר ר' יהושע ואמר להם: אלא כך יעשה הרוצה להיות עשיר, יבקש רחמים בתפילה מלפני מי שהעושר שלו, שיעניק לו עושר, שכן נאמר "לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות" (חגי ב, ח).

ושואלים: מאחר ודרך רכישת העושר היא בתפילה מלפני ה', מאי קא משמע לן [מה הוא, ר' יהושע, משמיע לנו] בדבריו שאמר בתחילה שהדרך לרכישת העושר היא להרבות בסחורה ולשאת ולתת באמונה? ומשיבים: ללמדנו, דהא [שזו, תפילה] בלא הא [זו, שירבה בסחורה וישא ויתן באמונה], לא סגי [אינה מספיקה], שנצרך המבקש עושר לזה ולזה.

ועוד שאלו אנשי אלכסנדריה את ר' יהושע: מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים? אמר להם: ישא אשה ההוגנת לו,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ע - ב

וטעון מתנת בהונות על אוזנו הימנית ועל בהן ידו ורגלו הימנית מספק כחומר קרבן אשם.

וטעון נמי סמיכה ונסכים ותנופה וחזה ושוק מספק כחומר קרבן שלמים ^[96].

ונאכל לזכרי כהונה, ליום ולילה בלבד, כחומר קרבן אשם!

ולא הודו לו חכמים לרבי שמעון שמצורע ספק מביא קרבן מספק ומתנה עליו - מפני שמביא קדשים לבית הפסול! שהרי יתכן שהקרבן הוא שלמים, ומספק הוא נוהג בו חומר של אשם ואינו אוכלו אלא רק ליום ולילה ולא לשני ימים ולילה, ונמצא שממעט זמן אכילתו, ושורף את מה שנותר אחר יום ולילה, על אף שמותר לאוכלו עוד יום אחד.

ומתרצת הגמרא: שמואל סבר לה כרבי שמעון בחדא, דאשם לא קבע.

ופליג עליה בחדא, וסבר שאין מביאין אשם בתנאי.

שלשה דברי אגדה:

א. כתוב אחד אומר "כי לא אחפוץ במות המת", וכתוב אחד אומר "כי חפץ ה' להמ יתם"!

אמר להם: כאן - בעושין תשובה, כאן - בשאין עושין תשובה.

ב. כתוב אחד אומר "כי לא ישא פנים ולא יקח שוחד" וכתוב אחד אומר "ישא ה' פניו אליך"? אמר להם: כאן - קודם גזר דין, כאן - לאחר גזר דין.

ג. כתוב אחד אומר "כי בחר ה' בציון".

וכתוב אחד אומר "כי על אפי ועל חמתי היתה העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה עד היום הזה!"

אמר להם: כאן - קודם שנשא שלמה את בת פרעה, כאן - לאחר שנשא שלמה את בת פרעה.

שלשה דברי בורות:

א. אשתו של לוט שנהייתה לנציב מלח - מהו שתטמא?

אמר להם: מת מטמא, ואין נציב מלח מטמא ^[97]. ב. בן שונמית שהחיה אלישע מהו שיטמא כשחי?

אמר להן: מת מטמא, ואין חי מטמא ^[98].

ג. מתים כשיחיו לעתיד לבא - האם צריכין הזאה שלישי ושביעי, או אין צריכין?

אמר להן: לכשיחיו - נחכם להן.

איכא דאמרי: לכשיבא משה רבינו עמהם הוא יענה על כך.

שלשה דברי דרך ארץ: א. מה יעשה אדם ויחכם?

אמר להן: ירבה בישיבה, וימעט בסחורה.

אמרו: הרבה עשו כן ולא הועיל להם!

אלא: יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו. שנאמר "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבו נה".

תני רבי חייא: משל למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו, ומשגר לאוהביו ממה שלפניו. כך הקב"ה מעניק לאוהביו חכמה מאוצר מיוחד ולא מהמקום שמעניק לשאר אנשים ^[99].

והוינן בה: מאי קאמר להו שירבה בישיבה, והא הדבר תלוי ברחמי שמים שהם תלויים בתפילת האדם?

ומשנינן: דאיבעי לתרוייהו - דהא בלא הא לא סגיא.

ב. מה יעשה אדם ויתעשר?

אמר להן: ירבה בסחורה ^[100], וישא ויתן באמונה ^[101].

אמרו לו: הרבה עשו כן ולא הועילו!

אלא: יבקש רחמים ממי שהעושר שלו. שנאמר "לי הכסף ולי הזהב".

ושוב הוינן בה: מאי קאמר להו שירבה בסחורה? והרי הדבר תלוי ברחמי שמים?

ומשנינן: דהא בלא הא לא סגי.

ג. מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים?

הערות

^[96] ברש"י מבואר, שאין אשם טעון סמיכה. ואשם זה סומכים עליו משום ספק שלמים. ואולם התוספות הוכיחו מהגמרא בזבחים [ל"ג] שלדעת כולי עלמא אשם מצורע טעון סמיכה אלא נחלקו אם היא מדאורייתא או מדרבנן. ולפיכך פירשו התוספות, מאחר שסמיכתו מדרבנן, ושונה היא מסמיכה דאורייתא, שנעשית בכל כוח הסומך, אלא נעשית בשימת היד בעלמא [שלא יעבור על איסור "עבודה בקדשים"] נקטה המשנה "סמיכה". [והוסיף בתוס' הרא"ש שלמאן דאמר סמיכת אשם מצורע דאורייתא, נקטה הברייתא "סמיכה" אגב שדרך התנא לנקוט בכל מקום סמיכה עם נסכים ותנופה. ועוד כתב, הטעם שתקנו סמיכה למאן דאמר סמיכתו מדרבנן, כדי שלא יהא שונה משאר קרבנות האשם שצריכים סמיכה]. והוסיפו התוס', הטעם שנקטה הברייתא "נסכים" אף על פי שאשם מצורע טעון נסכים כשלמים, להדגיש ששונה אשם מצורע משאר האשמות שאינם צריכים נסכים.

^[97] א. המהרש"א בחידושי אגדות מבאר שאנשי אלכסנדריא נטו אחר דעת הפילוסופים [ולפיכך מכנה הגמרא את דבריהם כ"דברי בורות" שהיו בורים בחכמת היצירה]. ולפיכך עלה בדעתם שאשת לוט, אף על גב שהפכה לנציב מלח, זהו רק בצורה החיצונית של החומר, אבל מהות החומר הוא בשרה, ולפיכך חשבו שיש לה לטמאות ככל מת. והשיבם רבי יהושע שהקב"ה משנה את הטבע לגמרי כאילו היא בריאה חדשה, ואין כאן טומאת מת כלל. וכיוצא בזה טעו בשאלתם על בן השונית, שלדעתם גופו מת, ואילו החיים אשר באו לו על ידי אלישע אינם אלא מקריים וחיצוניים אבל גופו נחשב כמת. והשיבם רבי יהושע שיש בכח הנביא על ידי תפילתו לשנות מעשה בראשית, וכאילו לא מת כלל. ב. החכמת בצלאל כתב להקשות בשם התוס' ישנים, מדוע לא שאלו אנשי אלכסנדריא את שאלתם על בן הצרפתית שהחייה אליהו [שקדם לאלישע] מהו שיטמא? ותירץ בשם ה"כנסת יחזקאל" על פי דברי הירושלמי שאין גוף המת מטמא, אלא הכח שהמיתו, והיינו החטא, מטמא [וכן כתב הרמב"ן בתחילת פרשת חוקת והוסיף שזהו הטעם שצדיקים אינם מטמאין], ולפיכך לא שאלו על בן הצרפתית, משום שהגמרא בסנהדרין קי"ג מבארת שכל מיתת בן הצרפתית היתה כדי להכריח את אליהו הנביא להחזיר מפתח של מטר להקב"ה [בתמורה למפתח "תחיית המתים" שיקבל לצורך החיאת בן הצרפתית]. נמצא, שלא מת מחמת חטא, ולפיכך פשיטא שאינו מטמא [ובזה תירץ את הקושיא כיצד נטמא אליהו הנביא, למאן דאמר שהוא כהן, לבן הצרפתית. עיין תוס' ב"מ קיד ב]. מה שאין כן בן השונמית אפשר שמת בחטא אביו ואמו, ולפיכך מטמא.

^[98] התוס' כתבו, הטעם שלא שאלו על בן השונמית אם הוא צריך הזאה שלישי ושביעי, משום שהיה פשוט להם שאין הוא צריך הזאה, מה שאין כן במתים לעתיד לבוא, שהפסוק מעיד "וזרקתי עליכם מים טהורים", לגביהם הסתפקו אנשי אלכסנדריא אם דבר זה נעשה משום הזאת שלישי ושביעי. והקשה על זה החכמת בצלאל, אם מתים לעתיד לבוא מחויבים בהזאה, מדוע שבן השונמית לא יחויב בהזאה, ומאי שנא? והמהרש"א בחידושי אגדות תירץ על קושית התוספות שכוונת אנשי אלכסנדריא היתה לשאול על המתים שנטמאו בעוה"ז קודם פטירתן לעתיד לבוא כשיחזרו לחיים האם טומאתן פקעה מחמת שבשר גופן נתעכל או שמאחר שנטמאו מחיים נטמאה נשמתן ולפיכך צריכין הזאה, ולפיכך לא שאלו על בן השונמית שנטמא מחיים, שזה ודאי שלא פקעה טומאתו מבשרו כשקם לחיים. [ובזה פירש המהרש"א הטעם שלא שאלו האם מתים כשיקומו לתחיה מטמאין כמו ששאלו על בן השונמית, שמאחר שגופן בריה חדשה, פשוט היה להן שאין הם נחשבים כ"מתים" ולא יטמאו].

^[99] והיינו, שעל מנת לזכות ב"חכמה" אין זה מועיל שירבה בישיבה ויתחכם, שזהו המהלך הטבעי הרגיל, ולפיכך צריך תפילה כדי לזכות בחכמה שהיא מ"שולחן המלך".

^[100] בהגהות הגר"א כתב שתיבות "ירבה בסחורה" נמחקות.

^[101] בפשיטות כוונת הגמרא שיהא משאו ומתנו עם הבריות ביושר, ואולם כתב הבן יהוידע שזהו "מילתא דפשיטא" שמצווה עליו כל אדם במשאו ומתנו, ולפיכך פירש שישא ויתן באמונה שהעושר מאת הקב"ה וברצות ה' יעשיר איש.

ועוד שאלו אנשי אלכסנדריה את ר' יהושע: מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים? אמר להם: ישא אשה ההוגנת לו,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that its slaughter must be performed in the north of the Temple courtyard, as in the case of a guilt offering, and it requires placement of the blood on the right thumb and right big toe and right earlobe of the leper, as described in Leviticus 14:14, and it requires placing hands on the head of the animal, and the accompanying wine libations and waving of the breast and thigh, like a peace offering. And it is eaten by males of the priesthood for one day and the following night, like a guilt offering, rather than for two days, like a peace offering.

But the Rabbis did not concede to Rabbi Shimon, because they hold that he thereby brings sacrificial animals to a situation where the time that they may be eaten is restricted, thereby increasing the likelihood of disqualification, as it might be a peace offering, which may be eaten for two days and one night.

The Gemara answers that Shmuel holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon with regard to one halakha, i.e., that it is not the guilt offering that fixes whether the leper must bring the offerings of a wealthy person or a destitute person, but he disagrees with him with regard to one other halakha, as he does not permit such a stipulation in the case of a guilt offering.

The Gemara details the three matters of aggada that the sages of Alexandria asked Rabbi Yehoshua. One verse states: “For I have no pleasure in the death of him that dies, says the Lord God; but turn yourselves, and live” (Ezekiel 18:32). And one verse states, with regard to the sons of Eli the High Priest, who did not pay attention to the reproof of their father: “If one man sins against another, God shall judge him; but if a man sins against the Lord, who shall pray for him? But they did not listen to the voice of their father, because the Lord desired to kill them” (I Samuel 2:25). Rabbi Yehoshua replied to them: Here, the verse in Ezekiel is referring to a case where the sinners repent, whereas there, the verse in Samuel is speaking of a case where the sinners do not repent.

The sages of Alexandria also asked the following: One verse states: “For the Lord your God, He is God of gods, and Lord of lords, the great God, the mighty, and the awful, Who shows no favor nor takes graft” (Deuteronomy 10:17), and one verse states: “The Lord shall show favor to you and give you peace” (Numbers 6:26). How can this contradiction be resolved? Rabbi Yehoshua replied to them: Here, the verse in Numbers is dealing with the time before one’s sentence is issued, when God shows favor and forgives; there, the verse in Deuteronomy is referring to after the sentence has been issued, when He no longer forgives.

The sages of Alexandria further asked: One verse states: “For the Lord has chosen Zion; He has desired it for His dwelling place” (Psalms 132:13), and one verse states: “For this city has been to Me a provocation of My anger and of My fury from the day that they built it until this day, so that I should remove it from before My face” (Jeremiah 32:31). Rabbi Yehoshua replied to them: Here, the verse in Psalms is referring to the time before Solomon married Pharaoh’s daughter (see I Kings 3:1), whereas there, the verse in Jeremiah is speaking of the time after Solomon married Pharaoh’s daughter.

The Gemara lists the three matters of ignorance that the sages of Alexandria asked Rabbi Yehoshua. What is the halakha with regard to the wife of Lot, who was turned into a pillar of salt as she fled from the city of Sodom (Genesis 19:26), in terms of whether she transmits ritual impurity as a corpse? Rabbi Yehoshua said to them: A corpse transmits ritual impurity, but a pillar of salt, even if it was formerly a person, does not impart ritual impurity.

The sages of Alexandria also asked Rabbi Yehoshua: What is the halakha with regard to the son of the Shunammite woman, who died and was brought to life by Elisha (II Kings 4:33–36), in terms of whether he transmits ritual impurity as a corpse? Rabbi Yehoshua said to them: A corpse transmits ritual impurity, but a living person does not transmit ritual impurity, even if he had been dead temporarily.

The sages of Alexandria also asked Rabbi Yehoshua: With regard to the dead who will be resurrected in the future, will they require sprinkling with ashes of the red heifer on the third and seventh days, like one who is purified after coming into contact with a corpse, or will they not require that sprinkling? Rabbi Yehoshua said to them: When they come to life, we will be clever for them and clarify the halakha. There are those who say that Rabbi Yehoshua said to them: When Moses our teacher comes with them, he will tell us the correct halakha.

The sages of Alexandria also asked Rabbi Yehoshua three matters of behavior: What should a person do to become wise? Rabbi Yehoshua said to them: He should increase his time spent sitting in the study house and minimize his dealings in merchandise. The sages of Alexandria said to Rabbi Yehoshua: Many people have done so, and it did not help them to acquire wisdom. Rabbi Yehoshua responded: Rather, they should pray for mercy to receive wisdom from the One to Whom wisdom belongs, as it is stated: “For the Lord gives wisdom; out of His mouth comes knowledge and discernment” (Proverbs 2:6).

With regard to the subject of wisdom, Rabbi Ḥiyya teaches a parable of a flesh-and-blood king who prepared a feast for his servants. The servants eat the food placed before them, but in addition he sends some of the food that is before him to those he loves. Similarly, God sends some of His wisdom to those He loves, as the verse states: “For the Lord gives wisdom.”

The Gemara asks: Since the path to wisdom is through prayer, what is Rabbi Yehoshua teaching us when he says that one should increase his time spent sitting and studying? The Gemara answers that Rabbi Yehoshua is teaching that this, prayer, without that, sitting and learning, does not suffice.

The sages of Alexandria asked: What should a person do to become wealthy? Rabbi Yehoshua said to them: He should increase his time involved in merchandise and conduct his business faithfully. The sages of Alexandria said to Rabbi Yehoshua: Many people have done so, and it did not help them become rich. Rabbi Yehoshua replied: Rather, they should pray for mercy to receive wisdom from the One to Whom wealth belongs, as it is stated: “Mine is the silver, and Mine the gold, says the Lord of hosts” (Haggai 2:8).

The Gemara asks: Since the path to wealth is through prayer, what is Rabbi Yehoshua teaching us when he says that one should increase his time spent involved in merchandise and conduct his business faithfully? Once again, the Gemara answers: Rabbi Yehoshua is teaching that this, prayer, without that, being involved in honest business, does not suffice.

The sages of Alexandria further asked: What should a person do to have male children? Rabbi Yehoshua said to them: He should marry a woman who is fit for him

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

סמיכה ונסכים. פרש"י סמיכה משום שלמים דבאשם ליכא סמיכה כדאמרינן בפ' שתי מדות. וליתא דאדרבה מוכח התם דטעון סמיכה דתנן התם כל קרבנות היחיד טעונין סמיכה חוץ מבכור מעשר ופסח ואלו אשם לא קא חשיב ועוד בפרק כל הפסולין איכא למ"ד סמיכות אשם מצורע לאו דאורייתא משום דבעינן תכף לסמיכה שחיטה מדאורייתא ומצורע אינו יכול ליכנס לעזרה ואיכא מ"ד סמיכות אשם דאורייתא ותכף לסמיכה שחיטה לאו דאורייתא אלמא דכ"ע מיהא בעי סמיכה ובהדיא תנן הכי במסכת נגעים בא לו אצל אשם וסמך שתי ידיו עליו. אלא י"ל דתנא סמיכה משום דסמיכה זו חלוקה משאר סמיכות שהרי באקפויי ידא. למ"ד סמיכה אשם מצורע לאו דאורייתא דלא תהוי עבודה בקדשים וה"ק ואותו אשם טעון סמיכת אשם דהיינו באקפויי ידא. ונסכים דקתני לאו משום דספיקא דשלמים דהא תנן בפ' ב' מדות דכל חטאת ואשם אין טעון נסכים. אלא שחטאתו ואשמו של מצורע טעונין נסכים. אלא מפני שאשם זה חלוק משאר אשמות דעלמא שטעון תנופת חזה ושוק כשלמים מזכיר כן כל הדברים שהוא חלוק מדין שאר אשמות אע"פ שבנסכים אינו חלוק משאר אשם מצורע. ומיהו למ"ד סמיכת אשם [מצורע] דאורייתא דהשתא הויא סמיכה גמורה כדי נסבה אלא אגב ריהטא דכולי תלמודא פריך מה לשלמים שכן טעונין סמיכה נסכים ותנופה חזה ושוק נקטיה נמי הכא ולמ"ד סמיכת אשם [מצורע] לאו דאורייתא הא דתקינו ביה רבנן סמיכה באקפויי ידא יותר מבשאר קדשים כגון מעשר בכור ופסח יש ליתן טעם משום דשאר אשמות סמיכתן דאורייתא. והא דאין נמנעין כאן מלהביא קרבן זה משום דאם שלמים הוא טעון סמיכה גמורה והך סמיכה באקפויי ידא למ"ד לאו דאורייתא אין יוצא בה ידי סמיכה גם היא שלמים. וכה"ג אשכחן בפרק האשה גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהם שפטורין מלעשות פסח שני ולא מתנה בשלמים משום דשלמים טעונין סמיכה ופסח אין טעון סמיכה. יש ליתן טעם משום דתקוני גברא כדפ"ל:

ונאכל ליום ולילה. ותימה ולתנייה בתודה דאם אינו אשם מצורע שהיא תודת נדבה. והכי שפיר טפי דלא ממעט כל כך באכילת קדשים דנאכלין ליום ולילה. י"ל דתודה לא מצי מתני משום לחם דלא משכח ליה תקנה לבוא על תנאי וכדאמרי' בפ' התודה:

כתוב אחד אומר ישא ה' פניו אליך. כ"ש היה תמיהא על קשיא זו דלא כתיב ישא פניך אלא ישא פניו דמשמע דיפנה אליך וישם לך שלום. א"נ כדדריש בסיפרי ישא פניו אליך ויסיר כעסו ממך כלומר פנים של זעם יסיר ממך. ויותר היה ראוי להקשות מוישא ה' את פני איוב או מהנה לדבר הזה נשאתי פניך דלוט. ובספרי מייתי ליה לקרא דלוט ובפ' מי שמתו אמרינן שאמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה כתוב בתורה לא ישא פנים ולא יקח שוחד ואתה נושא פנים לישראל שנאמר ישא ה' פניו א"ל ולא אשא פנים לישראל שאני אמרתי ואכלת ושבעת וברכת והם החמירו על עצמן עד כזית עד כביצה. והך נשיאות כפים דהתם הוי קודם גמר דין וא"ה אמרו מלאכי השרת שלא היה לו לישא פנים לישראל אפי' קודם גמר דין כמו שאינו נושא [פנים] לאומות:

כאן קודם תשובה כו'. בסיפרי מתרץ הך קושיא כההיא דלעיל כאן קודם גזר דין כו' ותימה מדמוקי הכא כי לא אחפוץ במות המת אחר תשובה ש"מ דמועלת תשובה אפי' ליחיד דומיא דבני עלי. וקשה דבפ"ק דר"ה מוקמינן הא דא"ר יוחנן גדולה תשובה שקורעת גזר דינו של אדם שנאמר ושב ורפא לובצבור אבל לא ביחיד כו'. וי"ל דשמעתין דהכא כר' יצחק דאמר התם יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין ואפי' ביחיד מיירי:

ואין נציב מלח מטמא. ואפי' לר' שמעון דאמר קברי עובדי כוכבים אין מטמאין ואיכא למ"ד בפ' הבא על יבמתו דאפי' במגע לא מטמא היינו דוקא בעובדי כוכבים שלאחר מתן תורה אבל קודם לכן אין חילוק בין ישראלים לעובדי כוכבים:

מתים לעתיד לבא צריכין הזאה. מה שלא שאלו אם מטמאין. משום דכבר השיב להם דאין החי מטמא ומה שלא שאלו בבן השונמית אם צריך הזאה י"ל דדוקא במתים לעתיד שאלו משום דכתיב בקרא וזרקתי עליכם מים טהורים:

בד"ה וסמיכה ונסכים כו' היינו באקופי ידא למ"ד כו' עכ"ל פירוש למ"ד דלא בעי סמיכה במצורע ה"ל סמיכה עבודה בקדשים אי לאו באקופי ידא וק"ל כדאיתא פ"ק דחגיגה ע"ש:

בד"ה כתוב א' אומר כו' שיפנה אליך להשים לך שלום כו' עכ"ל כצ"ל ודו"ק:

בד"ה ואין נציב מלח כו' וא"א לומר כך דהך סוגיא דכ"ג לא אתיא אלא כר"ש כו' עכ"ל פי' דהך סוגיא דכ"ג הוא מימרא דר"ל ודוחק הוא שנאמר דלא קאמר מלתיה אלא אליבא דר"ש דאצטריך או בקבר משום דלא למעט ליה מדכתיב אדם כפירוש הר"ם וק"ל:

בא"ד ולהכי אצטריך או בקבר וקאי ריבוי אכי ימות ולא אאדם כו' עכ"ל והיינו כתירוצם דקודם מתן תורה אין חילוק משום דריבוי דאו בקבר לא קאי אאדם וליכא לאקשויי אכתי לפי דרכם נמי כיון דאו בקבר גבי מגע כתיב לענין טומאת אהל דליכא ריבוי אימא דמכאן ולהבא הוא דכתיב די"ל כיון דגלי לן קרא לענין מגע דכתיב בהך פרשתא דלאו דוקא מכאן ולהבא הוא דכתיב אית לן למימר ה"נ הכי בטומאת אהל דכתיב נמי בהך פרשתא וק"ל:

רש"י בד"ה שחיטתו כו' וסמיכה חזה ושוק כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה כאן קודם כו' או הכא כהתם וי"ל כו' כצ"ל:

בד"ה כאן בעושה כו' ועוד להמיתם משמע כו' כרבי יצחק דאמר כו' כצ"ל:

גמרא וטעון מתנת בהונות. כצ"ל:

שם בן השונמית מהו שיטמא. הא דלא שאלו על בן הצרפית שקדום. י"ל עפ"י מש"כ הרד"ק שם בשם י"א שלא מת מכל וכל. ומש"כ בבן השונמית דגם בו יש לפרש כן ונסמך בזה על תשובת ר' יהושע ואין חי מטמא. תמוה דהרי שאלתם היה אלאחר שהחייהו כדפרש"י:

שם הרבה עשו כן ולא הועילו. כזה ביומא (מז):

תד"ה וסמיכה. דתנן כל כו' ואילו אשם לא מפיק. להדיא איתא בזבחים (יא) ולרבנן כו' אף אשם טעון סמיכה. וכן הביאו התוס' עצמם משם שם (ה) בד"ה מה. ודבריהם בקדושין (נה ב) ד"ה ודלמא שכ' ואשם אין טעון סמיכה צ"ע. וכבר העיר בזה הגרי"פ:

תד"ה כאן קודם גז"ד. וי"ל דלעולם שינויא דהכא עיקר כו'. אמ"ג דתרוויהו אמת ומה שחסר זה גילה זה. מ"מ קרו לדהכא עיקר דמוקי גם לההוא קרא דאשר לא ישא פנים בישראל נמי:

תד"ה כאן בעושה כו'. דאילו קודם גז"ד פשיטא דהקב"ה מקבל תשובה. ל"י אהיכי קאי האי פשיטא דאי אקרא דלא אחפוץ כו'. מאי פשיטותא הכתוב משמיע לן מדותיו של הקב"ה דמנקה לשבים. דמשורת הדין הנפש החוטאת היא תמות כדאיתא במדרשים. וי"ל:

תד"ה ואין. ועוד או בקבר גבי מגע כתיב כו'. עמש"כ לעיל (נז) בס"ד:

בסה"ד ולא אאדם. עי' מהרש"א. קושייתו כבר הקשו התוס' ביבמות (ריש דף סא) ונשארו בתימה. ומה שציין שם הגרי"פ דבב"ב כתבו ישוב לזה. ע"ש דישובם אינו עולה לקושיא זו:

תד"ה מתים. אבל בן השונמית פשיטא להו כו'. כצ"ל:

תוס׳ ד"ה כתוב א' וכו' מהנה נשאתי פניך וכו׳ ומן וישא ה' פני איוב כצ"ל. ונ"ב ולא מקשי מנייהו משום דבלוט מלאך הוא דקאמר לה. וידוע שאין הדבר תלוי בו אלא משום דלא נגזרה על אותה העיר גזרה. וכבר אמרו חז"ל שלכך נדחה ממחיצתו לפי שלא תלה הגדולה בבעליה. גם לא היה משא פנים בדבר אל לוט אלא לתת שאלתו להציל את העיר ההיא ומה׳׳ט נמי לק״מ מאיוב דאותו נשיאות פנים כמו כן לא היה לאיוב בעצמו אלא בהתפללו בעד רעהו ותלמודא לא אקשי אלא ממשוא פנים לאדם עצמו להעלים עין מחטאיו שלא תלקה מדת הדין נגד הכתוב לא ישא פנים דמיירי בהכי לומר שאינו מוותר כלום ואפי' לאוהביו והיינו דק״ל מהכתוב ישא וגו' דמאי מוסיף בברכה זו האחרונה על השתים דלכאורה כבר כוללות כל ברכות טוב אלא לישנא יתירא לאוסופי קאמר דאפי' אין עושין רצונו של מקום יתנהג עמהם לפנים משורת הדין מש״ה מקשה אהדדי:

יַרְבֶּה בִּסְחוֹרָה, וְיִשָּׂא וְיִתֵּן בֶּאֱמוּנָה (משלי ב, ו). נראה לי בס"ד אין הכונה לאפוקי שלא יגזול ולא יגנוב שבזה הוא מוזהר ועומד בתורה! אך הכונה שיאמין בהשם יתברך שהוא הנותן לנו כח לעשות חיל ולא יאמר כוחו ועוצם ידו עשה לו הריוח (דברים ח, יח) אלא יאמין שכל הרווחתו באה מאלהים חיים.

כתוב א' אומר כי לא אחפוץ וגו' וכ' א' אומר כי חפץ וגו' ויש להקשות הא אמרינן בפ"ק דיומא ט' ע"א משכן שילה מפני מה חרב מפני שהיו בה שני דברים גילוי עריות ובזיון קדשים כו'. ושם ע"ב מקדש ראשון מפני מה חרב מפני שהיה בה ג' דברים ע"ז ג"ע ש"ד וכו' ואלו בזיון קדשים לא קחשיב ש"מ דשם לא היה בזיון קדשים. וא"כ מאי פריך הא הך קרא דכי לא אחפוץ במות המת כ"א בשובו מדרכיו זה הוא מדברי יחזקאל לאנשי בית ראשון ושם לא היה בזיון קדשים אע"ג דהיה שם ג' חמורות מ"מ חפץ ה' בתשובתן משא"כ קרא דכי חפץ מיירי בבני עלי שהיה בהם בזיון קדשים דחמירי טובא שהרי לפי הסוגיא שלפנינו משום ספק ביאת קדשים לבית הפסול אתה מדחהו כל ימיו מפסחו וחגיגתו ש"מ דחמיר טובא מכמה כריתות וא"כ ה"נ מי שחטא בזה בשאט בנפש דין הוא שיחפוץ ה' להמיתו ומאי קושיא. אמנם לפמ"ש לעיל בסמוך דסתם לישנא דריב"ח הוא דלא כשמואל אלא אדרבא מביא אשמו מספק ומביאו לבית הפסול דלא חמירא מילתא כולי האי למידחי איסור כרת א"כ קשה שפיר השתא בבית ראשון דהיה ביה ג' חמורות אמר כי לא אחפוץ ק"ו לאנשי שילה מעתה וא"ש:

כאן בשעושים תשובה כאן בשאין עושים תשובה יל"ד מה לשון עושין ואין עושין דקאמר עשו ולא עשו הו"ל למימר. וגם ובסדרי טהרה הקשה כתיב ולא ישמעו לקול אביהם כי חפץ ה' להמיתם ופי' המפרשים כי נתחרטו ורצו לשמוע לקול אביהם וה' סגר בעדם כי חפץ להמיתם וא"כ הרי שבו ולא נתקבלו. י"ל אה"נ זה היה סברת אנשי אלכסנדריא דתרווייהו בעשו תשובה מיירי כדכתיב ולא ישמעו לקול אביהם כנ"ל אלא שסגר בעדם משום חומר דבזיון קדשים. אך ר' יהושע דלא חמירא ליה בזיון קדשים כולי האי. השיב להם כאן בשעושי' תשובה. פי' דצריך אתערותא דלתתא להכין עצמו לשוב אל ה' ואז חפץ ה' בהצדקו ומושיעו ופותח לו שערים גדולים וע"ז נאמר כי לא אחפוץ וגו' כ"א בשובו מדרכו והיינו בעושי תשובה לא שעשה תשובה שעושה עתה תשובה ופותח בחרטה. וכאן באין עושין תשובה כלל. וכן היה בבני עלי שלא היה להם התעוררת כלל מעצמם רק אחר ששמעו שנחרץ עליהם הגזירה אפשר שהיו שומעים לאביהם מפחד ואימת מות ולא היה להם בעצמם שום התעוררת ע"כ לא הספיק בידם וחפץ להמיתם וא"ש:

ובזה מיושב מ"ש מישא ה' פניו אליך וכ' תוס' שאין זה במשמעות נשיאות פנים כלל דהרי לא כתיב ישא ה' פניך. וגם בספרי דרש שיסיר פניו של זעם ממך ויפנה אליך לטוב. וי"ל דודאי אינהו הכי הוה ס"ל מעיקרא דישא פניו של זעם מעליך דהיינו כשחטאת ויכעוס עליך ישא פניו של זעם מעליך וכדכתיב כי לא אחפוץ וגו' ובני עלי שאני שבזו קדשים. אך לריב"ח שאין דבר עומד בפני התשובה ורק בעי התעוררות דלתתא וישא פניו אליך מבלי התעוררת שלך ישא כעסו מעליך משמע. וקשה הא כללא הוא שאינו עושה כן ואין לחלק בין בני עלי לכללות ישראל הא כתיב כי לא ישא פנים כי הקב"ה אינו נושא פנים לציבור ולגדול כי כל אפי' שוים אפי' לבני ביתי' לא נסיב אפי'. ואיך אמר לישראל ישא פניו אלא ע"כ דלכ"ע מסייע לתשובה והדרא קו' מבני עלי לדוכתא. וע"ז השיב להם הא דאמינא לעיל שאינו מעורר לאיש בלי התעוררת שלו היינו לאחר שנגזר דינו כבר כבני עלי ובעלי הגולה שדבר עמהם יחזקאל אבל קודם גז"ד הקב"ה שולח לאדם התעוררות תשובה מאליו נמי:

כתוב א' אומר כי בחר ה' בציון כו' יראה דזה הוא פשוט להם דבתחלה בחר ה' בציון ולבסוף כי בנו נשי שלמה במה למלכם ושיקוץ בני עמון היתה העיר על אפו וחמתו וכל זה מיקרי שפיר מיום אשר בנו אותה דעדיין עסקו בבנינה כמה שנים לבנות כל חשק שלמה דכן צ"ל נמי בהא דמשני כאן אחר שנשא בת פרעה. אלא דלפי הנ"ל דקודם גז"ד אין כאן חרון אף וכעס דעל זה נאמר ישא ה' פניו של זעם וישלח התעוררותו עליהם א"כ איך יאמר שהיה על אפו וחמתו מיום בנו אותה ואיה ברכת ישא ה' פניו. ולכן התחכם לתרץ להם אחר שנשא בת פרעה פי' מפני שחטא בנשים נכריות נידונו כנכרים שאינו נושא פנים של זעם כלל אפי' קודם גז"ד כמ"ש תוס' בשאלת מלאכי השרת. וביותר להיותה בת פרעה מלך מצרים וחטא בלא תשוב מצרים ושם הראה הקב"ה זאת גלוי לכל העמים החילוק שבין ישראל למצרים דשם נאמר ויחזק לב פרעה וההפך בישראל גם כי לא אבו שמוע למשה מעבודה קשה שהיה להם קשה לפרוש מע"ז והקב"ה שלח להם עזרתו מקודש לשוב אליו כמבואר אצלינו כמה פעמים בביאורי על התורה בעזה"י. ע"כ כשעברו ישראל ושבו מצרימה ותעלה מרכבה לשלמה ממצרים וגו' ונשא בת מלכם נדונו כאו"ה שיהיה זעמו וכעסו עליהם קודם גז"ד מבלי נשוא פניהם וזאת היא שהחריבו ארצינו. ואימתי נשוב לימי עלומינו לעתיד לבוא דכתיב וזרקתי עליכם מים טהורים שהכוונה שהוא ישלח התעוררותו מקודש להשיבנו אליו וזהו השיבנו ה' אליך ונשובה ע"י התעוררת דילך חדש ימינו כקדם כמו שהיה קודם שנשא שלמה בת פרעה:

ונ"ל דזה היה כל פרי פלפולם של אנשי אלכסנדריא בהקדם מ"ש אצלינו בדרושינו על פסוק מן הגוים אשר אמר ה' אתם לא תבואו בהם והם לא יבואו בכם בהם דבק שלמה דיל"ד מ"ט כפל ענין לא יבואו בהם והם בכם. ע"פ ש"ס דיבמות ע"ו ע"ב דקאמר אשלמה הנך אזלי לעלמא והני אחריני נינהו. והעליתי שם דהיה לשלמה קצת תירוץ דלא הוה בת מצרי דהיא אזלא לגבי דידיה וכל דפריש מרובא דעלמא פריש. וכי אזהר רחמנא למיזל במקום קביעותא דידהו. אלא ז"א דהא ל"ל קרא דהא אסור לשוב למצרים בלאה"נ. אלא ע"כ רחמנא אזהר אפי' בפריש והיינו דקאמר קרא מן הגוים אשר אמר ה' אתם לא תבואו בהם פי' לא תבואו לגור בארצם וא"כ ע"כ איסור חיתון הוא שהם לא יבואו בכם ולא נסמוך על רובא פריש בהם דבק שלמה לאהבה:

ונבוא אל המכוון בעזה"י דמזה מוכח בבירור איסור דירה במצרים דלא כמפקפקים שאומרים כל לאוי תורה האמורים בענין זה לא נאמרו אלא על דרך הבטחה שלא נצטרך לראותם עוד עד עולם. והשתא מוכח בהיפוך דהרי כל אפו וחמתו שעל ירושלים מן היום אשר בנו אותה א"א לתלות אלא במה שנשא בת פרעה ומזה מוכח דאסור לשוב מצרימה דאל"כ גם מה שנשא בת פרעה י"ל מרובא פריש אלא ע"כ אסור לשוב מצרימה. ומבואר בסוכה ר"פ החליל דאנשי אלכסנדריא חטאו ועברו על מ"ש לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד ע"ש נ"א ע"ב. וצ"ל דהם סברי שהוא רק בטחון בעלמא ושלמה לא נענש בשביל זה והא דכתיב כי על אפי וחמתי אע"פ שהיה קודם גז"ד הם לא חלקו בכך אלא בין עשו תשובה ללא עשו תשובה וכי לא אחפוץ מיירי בעשו תשובה וכי חפץ נמי בשעשו תשובה אלא משום בזיון קדשים דחמיר ור' יהושע השיב להם היפוך כוונתם וע' מ"ש עוד בסמוך אי"ה:

מתים לע"ל כו' ג"כ יתפרש ע"פ המשך הנ"ל דכבר כתבנו דקרא מסייע לר"י ב"ח דמבשרינו לע"ל וזרקתי עליכם מים טהורים ע"י התעוררתא דיליה מבלי סיוע שלנו כלל משא"כ היה קודם הגאולה מפני חטא בת פרעה כנ"ל. דלפרש הקרא אמים טהורים מי חטאת ממש כמ"ש תוס' הוא פי' תמוה דמאי קמ"ל בזה פשיטא אם נהיה טמאי מתים נצטרך הזאה ג' וז'. אלא לכאורה לפמ"ש פני יהושע פ' במה מדליקין כ"א ע"ב שהוקשה לו מה צורך לנס של חנוכה הא בלאה"נ טומאה הותרה בציבור והיו יכולים להדליק בטומאה. ותירץ שהקב"ה הראה להם חיבתם לפניו שאע"פ שטומאה הותרה מ"מ הוא מתנוסס נס לקבל קרבנם בטהרה. והנה כבר היה גלוי לפני ריב"ח ואנשי אלכסנדריא שעתיד אפר פרה לכלות ונהיה כלנו טמאי מתים בביאת הגואל אי"ה. ואם נאמר שגם המתים שעתידים להחיות צריכים הזאה נמצא אין כאן שום אדם טהור ואפי' אליהו שיגלה בב"א מתטמא ג"כ בהגלותו אצל חסידי הדור ובשגם שכבר עמד בבה"ק של עכו"ם סוף ב"מ. וא"כ מי יזה אפר הא בעינן והזה הטהור על הטמא וליכא וע"כ נקריב בטומאה. והבטחנו הקב"ה אף ע"פ שטומאה הותרה מ"מ רוצה הוא לקבל קרבן שלנו בטהרה ע"כ הוא בעצמו וכבודו יזה עלינו מים טהורים לטהרנו. והיינו וזרקתי עליכם כן אפשר לומר באופן שאין ראיה לריב"ח מכאן כלל. אלא שזה הוא אם נניח שהם בעצמם אינם מטמאים כמתים רק משום שכבר מתו פ"א צריכים הזאה ג' וז' א"ש אבל אי נימא שעדיין הם מטמאים כמתים א"כ לא יועיל להו הזאת ג' וז' והם יהיו רוב הצבור בלי ספק וממילא יעשו כל הקרבנות בטומאה וממילא א"א לפרש קרא וזרקתי עליכם כ"א כריב"ח על התעוררת דלעילא לתשובה. ולהזהר מזה ע"כ שאלוהו תחלה על אשתו של לוט והשיב להם אין נציב מלח מטמא והטעם דפנים חדשות בא לכאן כ"כ מהרש"א בח"א. והנה לכאורה ה"ה מתים שעתידים שכבר בלו ונתמקמקו ונתהפכו לעפר ג"כ פנים חדשות בא לכאן. אלא שיש קצת לפקפק בין ההיפוך לנציב מלח שהוא פנים חדשות ממש לההיפוך אל עפר שכן דרכן של מתים לכן שאל נמי מבן שונמית והשיב אין חי מטמא וא"כ ה"נ מתים לע"ל יהיו חיים ואין חי מטמא. אלא גם על זה יש לפקפק דבן השונמית אע"ג שמת מ"מ לא שב לעפר כשהיה ומיתתו היה ממש כחי משא"כ מתים דלע"ל. אמנם מצירוף ב' הסברות דהרי עכ"פ יש כאן פנים חדשות וגם הם חיים ולא מתים א"כ מבין הסברות היה להם סברא פשוטה דהם אינם מטמאים מעתה שאלו אי יצטרכו הזאה ג' וז'. וריב"ח לא היה יכול לפשוט להם ספק זה בברור. ע"כ בא להם מן הצד ואמר ב' תשובות בדבר א' לכשיחיו נחכם להם ומה לנו עתה בזה. ומה היה צורך בבשורה הזאת שהוא בכבודו יזה עלינו מי חטאת די אם יהיה אז. וזאת שנית לכשיבוא מרע"ה עמהם דהרי מרע"ה בודאי אינו מטמא במותו שהרי לא נתעסק בו אלא הקב"ה ולא מת ע"י מלאך ח"ו ואיך נתאר לו שום טומאה א"כ הוא יזה עלינו ומה צורך לזרקתי עליכם. אע"כ כדבריו כן הוא:

מה יעשה אדם ויחכם. כלפי שאמר והשריש להם שכל הדברים צריכין התעוררת דלמטה ואח"כ עזר מה'. ובמדרש יברכך. [ה'] בממון. יאר בחכמה חכמת אדם תאיר פניו. וישם לך שלום בבנים וראה בנים לבניך שלום על ישראל. וע"כ שאלו מה יכולת יש ביד אדם לעשות שלש אלה והוא השיב בודאי אין שום יכולת ביד אדם לגמור אותן הדברים. אבל התעוררותן הוא בידו ואח"כ יבקש רחמים לבעל היכולת ית"ש ויענהו משמי קדשו וא"ש וק"ל:

תוס' ד"ה וסמיכה פירש בקונטרס דבאשה ליכא סמיכה וכו' ולא עיין וכו'. עמ"ש התוס' בקדושין דף נ"ה ע"ב ודבריהם תמוהים ועיין מ"ש בספר ריח שדה לכמהר"ש דוויך באמצע הלקוטים ע"ש:

תוס' ד"ה ואין נציב מלח מטמא וכו'. עיין כל דבריהם ומה שכתבתי אנכי עפר דל בספרי הקטן שער יוסף דף צ"ב בס"ד:

שחיטתו בצפון ומתן בהונות וליום ולילה. כחומר אשם ותנופה וסמיכה וחזה ושוק כחומר שלמים דבאשם ליכא סמיכה כדאמרינן במנחות בפ' שתי מדות: לבית הפסול. דלמא לא מצורע הוא והוי שלמים וממעט זמן אכילתן ששורף את הנותר ליום ולילה והיה לו לאוכלו בשני ימים: כוותיה בחדא. דאשם לא קבע: ופליג עליה בחדא. שאין אשם בא על תנאי: בן השונמית. שהחיה אלישע מהו שיטמא לאחר שהחיהו מי חשוב כמת: נחכם להן. נתיישב בדבר: לאוהביו משגר ממה שלפניו. כך חכמה שהיא לאוהביו של מקום נתנה להם מפיו ולא מאוצר אחר: מאי קמ''ל. למה ליה למימר להו ירבה בישיבה הואיל וברחמים הדבר תלוי:

עד תגלחת שניה שיעשה כשיטהר בודאי מן הצרעת או שמא לא יביא אשמו כלל כיון שאינו אלא ספק טמא וא''צ לו להביא להכשירו שום דבר ומה שמביא חטאתו ביום תגלחתו היינו כר''ע דאמר במסכת נזיר שאם גלח בשמיני מביא קרבנותיו בו ביום והכא זהו כמו גילוח בשמיני ששהא אותו מפני נזירות טהרה ומתנה על חטאתו אם טמא אני חטאתי זו חובתי לנזירות טומאה ועולה נדבה פירוש עולת בהמה שהיא ספק משום נזירות טומאה ואם טהור אני עולה זו חובתי וחטאת מספק ומגלח ראשו וזקנו וגבות עיניו כדרך שהמצורעים מגלחים ואחר גילוח זה כתוב בתוספתא (פ''ו) מביא עולת בהמה כו' ונראה שחסר כאן וסופר שלשים יום פירוש לימי נזירות טהרה וספק נזירות טהרה הוא מונה ואינו יכול לגלח לצרעתו תגלחת שניה הראויה להיות לסוף ח' ימים של ראשונה עד שיזרוק עליו מן הדמים ושמא נזיר טהור הוא וטוב לו להביא עולה מספק מחטאת ושלמים כדפירשתי לעיל לפיכך ישהא החטאת והשלמים עד סוף נזירות טהרה שיהא אחר טהרת צרעתו בודאי ומתנה על העולה שהוא מביא עכשיו ואומר אם טמא אני פירוש אם טמא הייתי בתגלחת ראשונה העולה ראשונה היא נדבה וחטאת העוף חובה וזו תהא חובה ואם טהור אני עולה ראשונה היא חובה וזו נדבה כי תגלחת זו של עכשיו אינה כלום שאינה צריכה לא לנזירות ולא לצרעת כי אם הראשונה היתה של נזירות טהרה א''כ לא היה מצורע שימי צרעתו אינן עולין לימי נזירות כדאמרינן בפרק מי שאמר הריני נזיר מגלח (נזיר יז:) וכן בפ' ב' נזירים (שם דף ס:) וחטאת העוף שהבאתי אז ספק ומגלח ראשו וזקנו וגבות עיניו כדרך שהמצורעים מגלחים וזו היא תגלחת שניה של מצורע הראויה להיות בסוף ז' ימי ספירות מתגלחת ראשונה אלא שאינו יכול לעשות עד עכשיו מפני ספק נזירות שעליו שגילוח ספק מצורע אינו דוחה איסור גילוח נזיר כדפירשנו רבי שמעון אומר למחר מביא אשמו כו' כדין מצורע בשמיני שלו והוא יום ס''א ומתנה עליו כו' ואוכל בקדשים מיד היינו אוכל בקדשים אחר ששים יום דקתני לעיל ומוכח בהדיא שיום הס''א בשמיני שלו ומוכח נמי דלמחרת זהו למחרת של ס''א והוא במקום יום שמיני לתגלחתו כדפרישית: וסמיכה ונסכין. פי' בקונטרס דבאשם ליכא סמיכה כדאמרינן במנחות פרק שתי מדות (דף צב.) ולא עיין בה דתנן כל קרבנות היחיד טעונין סמיכה חוץ מבכור ומעשר ופסח ואילו אשם לא מפיק ובפרק כל הפסולין (זבחים דף לג.) פליגי אי סמיכת אשם מצורע דאורייתא או לא ומיהו לכ''ע סמיכה בעי ובפ''ב דנגעים (מ''ח) תנן בא לו [אצל] אשם סומך ב' ידיו עליו והא דקאמר הכא ואותו אשם טעון סמיכה היינו באקופי ידא למ''ד סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא ומשום דסמיכתו חלוקה משאר אשמות קאמר הכי וכן נסכים נמי לא קתני משום ספקא דשלמים דהא תנן (מנחות דף צ:) דכל חטאת ואשם אין טעונין נסכים אלא שחטאתו ואשמו של מצורע טעונים נסכים אלא משום דחלוקה משאר אשמות קא חשיב לכל הנהו מילי דחלוק מינייהו: כתוב אחד אומר ישא ה' פניו אליך. לפי הפשט לא משמע שהקב''ה נושא את פניהם דלא כתיב ישא ה' פניך ומשמע שיפנה אליך להשלים לך שלום ובספרי נמי דריש שיסיר הקב''ה פנים של זעם מיהו הש''ס חשיב ליה כאילו כתיב פניך וטפי ה''ל להש''ס לאקשויי מהנה נשאתי פניך גם לדבר הזה דלוט (בראשית יט) ומן וישא ה' פני איוב (איוב מב): כאן קודם גזר דין וכו'. תימה דבפרק מי שמתו (ברכות דף כ:) קאמר אמרו מלאכי השרת לפני הקב''ה רבש''ע כתוב בתורתך אשר לא ישא פנים מפני מה אתה נושא פנים לישראל אמר להם לא אשא פנים לישראל אני אמרתי ואכלת ושבעת והם מדקדקים עד כביצה משמע שמחלק בין עובדי כוכבים לישראל ואמאי לא משני כי הכא או הכא כהתם ויש לומר דלעולם שינויא דהכא עיקר וקרא דאמר לא ישא פנים מיירי בין בישראל בין בעובדי כוכבים בעובדי כוכבים אפילו קודם גזר דין שזהו קו המשפט ולישראל לאחר גזר דין אבל הוא נכנס להם לישראל לפנים משורת הדין ונושא להם פנים קודם גזר דין כדמשמע הכא מקרא דישא ה' פניו אליך ומלאכי השרת אמרו לפני הקדוש ברוך הוא למה נכנסת לישראל לפנים משורת הדין יותר מלעובדי כוכבים לישא להם פנים קודם גזר דין והשיב לא אשא להם פנים וכו': כאן בעושה תשובה וכו'. בספרי משני אהך קושיא כאן קודם גזר דין כו' ותימה דבר''ה פ''ק (דף יז:) אמר גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם שנאמר ושב ורפא לו מיתיבי השב בינתיים מוחלין לו לא שב בינתיים פירוש קודם גזר דין אפילו הביא כל אילי נביות אין מוחלין לו ומשני לא קשיא הא ביחיד הא בצבור אלמא ביחיד אין תשובה מקרעת גזר דין של אדם ובשמעתין משמע דמועלת תשובה אפי' ביחיד דומיא דבני עלי ואפי' לאחר גזר דין דאילו קודם גזר דין פשיטא דהקב''ה מקבל תשובה ועוד דלהמיתם משמע לאחר גזר דין וי''ל דסוגיא דשמעתין כרבי יצחק דאמר יפה צעקה בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין: ואין נציב מלח מטמא. משמע אבל אי לא הוה נציב מלח מטמא אפילו לרבי שמעון נמי איכא למימר דמטמא אפילו באהל וכן נמי ציון מערתא דרבי בנאה בפרק חזקת הבתים (ב''ב דף נח.) אתי נמי כר''ש דאחר מתן תורה דאיקרו ישראל אדם איכא לפלוגי אבל קודם מתן תורה אין חילוק והרב רבי משה מפונטיז''א פירש דבנזיר פרק כהן גדול (דף נד.) מרבי מאו בקבר קברי מתים שלפני הדבור אלמא קודם מתן תורה מטמא אע''ג דלא איקרו אדם ואי אפשר לומר כך דהך סוגיא דכהן גדול לא אתיא אלא כרבי שמעון דממעט להו מאדם ועוד או בקבר גבי מגע כתיב ואחר מתן תורה מטמאין קברי עובדי כוכבים במגע ולא אימעוט לרבי שמעון אלא מאהל והכי מסיק בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף סא.) ונראה לפרש דלפני הדבור היינו קודם שנאמר פרשת אהל דהיינו קודם שהוקם המשכן כדאיתא בגיטין פ' הניזקין (דף ס.) שמונה פרשיות נאמרו ביום הקמת המשכן וחשיב פרשת פרה ופרשת טמאין דס''ד כי ימות באהל מכאן ולהבא כתיב ולהכי איצטריך או בקבר וקאי ריבויא אכי ימות ולא אאדם וכי האי גוונא איכא בפ' בתרא דהוריות (דף י.) כי יהיה פרט שלפני הדבור דגבי זיבה: מתים לעתיד לבא צריכים הזאה. ואם תאמר אמאי לא בעי הך בעיא על בן השונמית דאיירי ביה וי''ל שמא משום דכתיב קרא לעתיד לבא (יחזקאל לו) וזרקתי עליכם מים טהורים ומספקא ליה אי הך זריקה הויא שלישי ושביעי אי לא אבל בן השונמית פשיטא ליה דלא בעי הזאה:

נידה ע ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף ע - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד