נידה ע ע"א

באיסור המחזיר גרושתו אמרה תורה "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה לו לאשה אחרי אשר הוטמאה כי תועבה היא לפני ה' " (דברים כד, ד), ומדייקים מלשון הכתוב "כי תועבה היא", שדווקא היא האשה הגרושה שנישאה שוב לבעלה הראשון תועבה, ואולם אין בניה הנולדים מנישואין אלה תועבין. ולפיכך הבת הנולדת מנישואין אלה, מותרת להינשא לכהן.

והדבר השלישי ששאלו, שני מצורעין עשירים (שלאחר שגילחו וטבלו מביאים שלוש בהמות לקרבנותיהם: חטאת, אשם ועולה) שנתערבו קרבנותיהן שהובאו לכפרתם זה בזה, וקרב קרבנו (קרבן החטאת) של אחד מהן, ואין אנו יודעים קרבנו של מי היה זה, ולאחר מכן מת אחד מהן (מהמצורעים הללו), השני (המצורע החי) מה תקנה תהא עליו שיוכל לאכול בקדשים. שכן אילו לא מת אחד מהם — היה כל אחד מהם מקריב קרבן אחד לשם מי שהוא בעליו, וכיון שמת אחד — אי אפשר לו למצורע החי להקריב את קרבן החטאת שלפניו, שהרי יתכן שהוא קרבנו של חבירו המת, והחטאת שמתו בעליה מומתת. ואף קרבן חטאת אחר אינו יכול להביא, שהרי יתכן שאותו קרבן שקרב היה שלו, ומאחר שכבר קרב קרבן חטאתו, אינו יכול לשוב ולהביא קרבן שני לחטאת.

אמר להן ר' יהושע לאנשי אלכסנדריה בתשובה: תקנתו היא שהריהו כותב בשטר מתנה שנותן הוא את כל נכסיו לאנשים אחרים (שסומך הוא עליהם, שישובו ויתנו לו אותם במתנה לאחר מכן) — והוי [והריהו] מעתה נקרא עני, ודינו של המצורע העני שהריהו מביא את חטאתו ואת עולתו מן העופות, והריהו איפוא מביא חטאת העוף, הבא על הספק.

ותוהים על פתרון זה: והאיכא [והרי יש] גם קרבן אשם שהמצורע מביא לכפרתו, ואולם האשם בא רק מן הבהמה, ואינו בא על הספק, ומה יעשה המצורע החי בהקרבת אשמו? אמר שמואל: תקנה זו שהציע ר' יהושע אמורה רק כשקרב כבר אשמו של המצורע החי (לפני שהתערבו קרבנותיו בקרבנות המצורע שמת).

אמר רב ששת בתמיהה על הסברו זה של שמואל: גברא רבה [אדם גדול] כשמואל לימא כי האי מילתא [יאמר כדבר הזה]? שהרי כשיטתו של מאן [מי] אמר שמואל את דבריו, אי [אם] כשיטת ר' יהודה שאמר כי הקרבת האשם קבעה את דרך כפרתו של המצורע. שמצורע שהיה עשיר בשעה שהקריב את אשמו — נקבעה בכך כפרתו כשל מצורע עשיר, ומעתה אף אם ייעשה עני, חייב עדיין להביא שתי בהמות לחטאתו ולעולתו. וכיון שכבר קבעה לה אשם בעשירות — שוב הוא לא מצי מייתי [אינו יכול להביא] את קרבן החטאת בדלות כדינו של מצורע עני (המביא חטאתו ועולתו מן העוף).

דתנן [שכן שנינו במשנה]: מצורע עני שהביא אחד מקרבנותיו כקרבן עני, ולאחר מכן העשיר, א ובמקרה הפוך, שהיה מצורע עשיר והביא אחד מקרבנותיו, ולאחר מכן העני — הכל הולך אחר (הגדרתו נקבעת לפי) קרבן החטאת. שאם הקרבן שהקריב במצבו הקודם היה חטאת (וכגון שהיה עני, והביא מן העוף) — אף את שאר קרבנותיו הריהו מביא כבמצבו הקודם (ויביא את עולתו מן העוף). ואם הקרבן שקרב היה עולה או אשם (וכגון שהיה עני, והביא את עולתו מן העוף) וקרבן החטאת טרם הוקרב — את שאר קרבנותיו הריהו מביא כבמצבו הנוכחי (ולכך יביאם מן הבהמות). אלה הם דברי ר' שמעון.

ואילו ר' יהודה אומר: הכל הולך אחר קרבן האשם. ר' אליעזר בן יעקב אומר: הכל הולך אחר צפורים (באיזה מצב היה המצורע ביום הראשון לסדר טהרתו, כשהביא את שתי הציפורים).

ואי [ואם] תאמר ששמואל אמר את דבריו בהסבר פתרונו של ר' יהושע כשיטתו של ר' שמעון שאמר כי החטאת היא שקבעה, כיון שהקריב זה את אשמו מן הבהמה (כמצורע עשיר), יכול הוא להביא את חטאתו ואת עולתו מן העוף — אין להעמיד את דברי ר' יהושע כשיטתו של ר' שמעון, שהרי לדעת ר' שמעון אף על גב [אף על פי] שלא קרב קרבן האשם של המצורע החי לפני שהתערבו קרבנותיהם של המצורע המת והחי, יש לו תקנה, ובאופן זה: ניתי [שיביא] קרבן אחר, שיוקרב כאשם בתנאי שהוא מתנה שאם קרבן האשם שכבר הוקרב היה של חבירו שמת — הרי קרבן זה יהיה קרבן אשמו שלו. ואם קרבן האשם שכבר הוקרב היה שלו — יהא קרבן זה לשלמים. דהא שמעינן ליה [שהרי כך שמענו אותו] את ר' שמעון שאמר בדינו של מי שהוא ספק מצורע, כי לייתי ולתני [שיביא ויתנה].

דתניא [שכן שנויה ברייתא], אמר ר' שמעון בדינו של ספק מצורע, שנוהג בשבעת ימי טהרתו ככל שאר המצורעים, ביום הראשון בתגלחת ובהבאת שתי ציפורים, והריהו מתגלח שנית וטובל ביום השביעי, ולמחרת (ביום השמיני) הריהו מביא את אשמו ולוגו (לוג השמן המשמש להזאה ולנתינתו על המצורע) עמו, ומעמידו בשער נקנור שבהר הבית, ומתנה עליו, ואומר: אם קרבן זה של מצורע הוא — הרי זהו אשמו וזה הוא לוגו הבא עמו. ואם לאו [לא], שאין הוא מצורע, איל אשם זה — יהא של שלמי נדבה, שכן דרך הקרבתם שווה.

ואותו אשם של ספק הריהו טעון (חייב)

With regard to one who remarries his divorced wife, the Torah states: “Her former husband, who sent her away, may not take her again to be his wife, after she is defiled, for that is an abomination before the Lord; and you shall not cause the land to sin, which the Lord your God gives you for an inheritance” (Deuteronomy 24:4). By inference, she, the divorced wife, is an abomination, but her children are not abominations. In other words, if he transgressed the prohibition and remarried this woman, the daughters from that marriage are not disqualified from marrying priests.

The third question was as follows: Two wealthy people who were lepers came to purify themselves and each brought a sin offering, a guilt offering, and a burnt offering. Their offerings became intermingled with each other, and the offering of one of them was sacrificed, and subsequently one of them died. What shall be with the second individual, i.e., how can he complete his purification process? If the other one had not died, they could both bring the remaining offering with the stipulation that it should be sacrificed on behalf of whoever is the owner. But now that one is dead, the other person may not bring the remaining animal, as one may not sacrifice a sin offering for one who is dead. He may also not bring another animal instead, as the animal that was already sacrificed might have been his, and one may not bring a second sin offering.

Rabbi Yehoshua said to them: The solution is for him to write a contract giving all his possessions to others, whom he trusts to return them as a gift later, and he is then considered to be destitute. And as a poor leper, he brings a bird sin offering, which can be brought even in a case of uncertainty.

The Gemara challenges: But there is the guilt offering that a leper must bring, and this must be an animal not a bird, and may not be brought in a case of uncertainty. How can this leper bring his guilt offering? Shmuel says: Rabbi Yehoshua was referring specifically to a case where his guilt offering had already been sacrificed, before the animals became intermingled.

Rav Sheshet said: Is it possible that a great man like Shmuel would say a statement like this? In accordance with whose opinion does this solution apply? If it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who says that if the leper was wealthy when he sacrificed his guilt offering he has thereby fixed his manner of atonement, and must bring animals as his other two offerings, it is difficult: And once he fixed his guilt offering as an animal while he was wealthy, he may not bring a bird sin offering when he is destitute.

As we learned in a mishna (Nega’im 14:11): With regard to a leper who brought an offering of a destitute person and thereafter he became wealthy, or if he brought an offering of a wealthy person and thereafter he became destitute, everything follows after the sin offering; this is the statement of Rabbi Shimon. If he was wealthy when he brought the sin offering, he brings the burnt offering of the wealthy; if he was destitute at that time, he brings the burnt offering of the destitute.

And Rabbi Yehuda says: Everything, i.e., the sin offering and the burnt offering, follows after his status at the time that his guilt offering was brought. Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: Everything follows after the offering of the birds, brought seven days earlier, at the start of his purification process.

Rav Sheshet continues: And if Rabbi Yehoshua’s statement is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who said that the sin offering fixed the status of the remaining offerings, it is difficult: Why did Shmuel state that the case is where his guilt offering had already been sacrificed? Even if the guilt offering had not been sacrificed before the animals became intermingled, let him bring another animal as his guilt offering, and stipulate that if the guilt offering that was already slaughtered was his, this animal should be a peace offering. As we have heard that Rabbi Shimon said: Let him bring another animal and stipulate with regard to it.

As it is taught in a baraita that Rabbi Shimon says, with regard to a leper of uncertain status who must bring a guilt offering and a log of oil for his purification: The following day, on the eighth day of his purification, he brings his guilt offering and his log of oil with it, and the priest stands him at the Gate of Nicanor, and the leper stipulates with regard to the offering and says: If this person, i.e., I, was a leper, this is his guilt offering and this is his log of oil with it. And if not, this animal that I brought for a guilt offering shall be a voluntary peace offering, as the two offerings are sacrificed in the same manner.

And that guilt offering of uncertain status requires