דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 218ימים לסיום הש״ס

ברכות כח ע"ב - Steinsaltz

After mentioning until when the additional prayer may be recited, the Gemara relates: Rav Avya was ill and did not come to Rav Yosef’s Shabbat lecture. When Rav Avya came the following day, Abaye sought to placate Rav Yosef, and through a series of questions and answers sought to make clear to him that Rav Avya’s failure to attend the lecture was not a display of contempt for Rav Yosef.
To this end, he asked him: Why did the Master not attend the Shabbat lecture?
Rav Avya said to him: Because my heart was faint and I was unable to attend.
Abaye said to him: Why did you not eat something and come?
Rav Avya said to him: Does the Master not hold in accordance with that statement of Rav Huna? As Rav Huna said: A person may not taste anything before he recites the additional prayer.
Abaye said to him: My Master should have recited the additional prayer individually, eaten something, and then come to the lecture.
Rav Avya said to him: Does my Master not hold in accordance with that statement of Rabbi Yoḥanan: A person may not recite his individual prayer prior to the communal prayer?
Abaye said to him: Was it not stated regarding this halakha, Rabbi Abba said: They taught this in a communal setting?
In other words, only one who is part of a congregation is prohibited from praying alone prior to the prayer of the congregation. Even though Rav Avya was incorrect, the reason for his failure to attend the lecture was clarified through this discussion.

And the Gemara summarizes: The halakha is neither in accordance with the statement of Rav Huna nor in accordance with the statement of Rabbi Yehoshua ben Levi. The Gemara explains: It is not in accordance with the statement of Rav Huna, as we said above with regard to the prohibition to eat prior to the additional prayer. It is not in accordance with the statement of Rabbi Yehoshua ben Levi, as Rabbi Yehoshua ben Levi said: Once the time to recite the afternoon prayer has arrived, a person may not taste anything before he recites the afternoon prayer.

MISHNA: In addition to the halakhot relating to the fixed prayers, the Gemara relates: Rabbi Neḥunya ben Hakana would recite a brief prayer upon his entrance into the study hall and upon his exit. They said to him: The study hall is not a dangerous place that would warrant a prayer when entering and exiting, so what room is there for this prayer? He said to them: Upon my entrance, I pray that no mishap will transpire caused by me in the study hall. And upon my exit, I give thanks for my portion.

GEMARA: The Sages taught in a baraita the complete formula of Rabbi Neḥunya ben Hakana’s prayer: Upon his entrance, what does he say? May it be Your will, Lord my God, that no mishap in determining the halakha transpires caused by me, and that I not fail in any matter of halakha, and that my colleagues, who together with me engage in clarifying the halakha, will rejoice in me. He specified: And that I will neither declare pure that which is impure, nor declare impure that which is pure and that my colleagues will not fail in any matter of halakha, and that I will rejoice in them.

Upon his exit, what did he say? I give thanks before You, Lord my God, that You have placed my lot among those who sit in the study hall, and that you have not given me my portion among those who sit idly on street corners. I rise early, and they rise early. I rise early to pursue matters of Torah, and they rise early to pursue frivolous matters. I toil and they toil. I toil and receive a reward, and they toil and do not receive a reward. I run and they run. I run to the life of the World-to-Come and they run to the pit of destruction.

On a similar note, the Gemara recounts related stories with different approaches. The Sages taught: When Rabbi Eliezer fell ill, his students entered to visit him. They said to him: Teach us paths of life, guidelines by which to live, and we will thereby merit the life of the World-to-Come.

He said to them: Be vigilant in the honor of your counterparts, and prevent your children from logic when studying verses that tend toward heresy (ge’onim), and place your children, while they are still young, between the knees of Torah scholars, and when you pray, know before Whom you stand. For doing that, you will merit the life of the World-to-Come.

A similar story is told about Rabbi Eliezer’s mentor, Rabban Yoḥanan ben Zakkai: When Rabbi Yoḥanan ben Zakkai fell ill his students entered to visit him. When he saw them, he began to cry. His students said to him: Lamp of Israel, the right pillar, the mighty hammer, the man whose life’s work is the foundation of the future of the Jewish people, for what reason are you crying? With a life as complete as yours, what is upsetting you?

He said to them: I cry in fear of heavenly judgment, as the judgment of the heavenly court is unlike the judgment of man. If they were leading me before a flesh and blood king whose life is temporal, who is here today and dead in the grave tomorrow; if he is angry with me, his anger is not eternal and, consequently, his punishment is not eternal; if he incarcerates me, his incarceration is not an eternal incarceration, as I might maintain my hope that I would ultimately be freed. If he kills me, his killing is not for eternity, as there is life after any death that he might decree. Moreover, I am able to appease him with words and even bribe him with money, and even so I would cry when standing before royal judgment. Now that they are leading me before the supreme King of Kings, the Holy One, Blessed be He, Who lives and endures forever and all time; if He is angry with me, His anger is eternal; if He incarcerates me, His incarceration is an eternal incarceration; and if He kills me, His killing is for eternity. I am unable to appease Him with words and bribe him with money. Moreover, but I have two paths before me, one of the Garden of Eden and one of Gehenna, and I do not know on which they are leading me; and will I not cry?

His students said to him: Our teacher, bless us. He said to them: May it be His will that the fear of Heaven shall be upon you like the fear of flesh and blood. His students were puzzled and said: To that point and not beyond? Shouldn’t one fear God more? He said to them: Would that a person achieve that level of fear. Know that when one commits a transgression, he says to himself: I hope that no man will see me. If one is as concerned about avoiding shame before God as he is before man, he will never sin.

The Gemara relates that at the time of his death, immediately beforehand, he said to them: Remove the vessels from the house and take them outside due to the ritual impurity that will be imparted by my corpse, which they would otherwise contract. And prepare a chair for Hezekiah, the King of Judea, who is coming from the upper world to accompany me.

MISHNA: The mishna cites a dispute with regard to the obligation to recite the Amida prayer, also known as Shemoneh Esreh, the prayer of eighteen blessings, or simply as tefilla, prayer. Rabban Gamliel says: Each and every day a person recites the prayer of eighteen blessings. Rabbi Yehoshua says: A short prayer is sufficient, and one only recites an abridged version of the prayer of eighteen blessings. Rabbi Akiva says an intermediate opinion: If he is fluent in his prayer, he recites the prayer of eighteen blessings, and if not, he need only recite an abridged version of the prayer of eighteen blessings.

Rabbi Eliezer says: One whose prayer is fixed, his prayer is not supplication and is flawed. The Gemara will clarify the halakhic implications of this flaw.

Rabbi Yehoshua says: One who cannot recite a complete prayer because he is walking in a place of danger, recites a brief prayer and says: Redeem, Lord, Your people, the remnant of Israel, at every transition [parashat ha’ibur], the meaning of which will be discussed in the Gemara. May their needs be before You. Blessed are You, Lord, Who listens to prayer.

While praying, one must face toward the direction of the Holy Temple. One who was riding on a donkey should dismount and pray calmly. If he is unable to dismount, he should turn his face toward the direction of the Temple. If he is unable to turn his face, it is sufficient that he focus his heart opposite the Holy of Holies. Similarly, one who was traveling in a ship or on a raft [asda] and is unable to turn and face in the direction of Jerusalem, should focus his heart opposite the Holy of Holies.

GEMARA: Since the mishna deals with the fundamental obligation to recite the Amida prayer, the Gemara seeks to resolve fundamental problems pertaining to this prayer. Corresponding to what were these eighteen blessings instituted? When the Shemoneh Esreh was instituted by the Sages, on what did they base the number of blessings?

Rabbi Hillel, son of Rabbi Shmuel bar Naḥmani, said: Corresponding to the eighteen mentions of God’s name that King David said in the psalm: “Give unto the Lord, O you sons of might” (Psalms 29). Rav Yosef said: Corresponding to the eighteen mentions of God’s name in Shema. Rabbi Tanḥum said that Rabbi Yehoshua ben Levi said: Corresponding to the eighteen vertebrae in the spine beneath the ribs.

Since Rabbi Yehoshua ben Levi’s opinion based the Amida prayer on the spinal vertebrae, the Gemara cites another statement of his that connects the two: Rabbi Tanḥum said that Rabbi Yehoshua ben Levi said: In those blessings where one is required to bow, one who prays must bow until all the vertebrae in the spine protrude.

Establishing a different indicator to determine when he has bowed sufficiently, Ulla said: Until he can see a small coin [issar], on the ground before him opposite his heart (Rav Hai Gaon). Rabbi Ḥanina said: There is room for leniency; once he moves his head forward, he need not bow any further. Rava said: But that applies only if he is exerting himself when doing so, and he appears like one who is bowing. However, if he is able, he should bow further.

Until now, the prayer of eighteen blessings has been discussed as if it was axiomatic. The Gemara wonders: Are these eighteen blessings? They are nineteen.

Rabbi Levi said: The blessing of the heretics, which curses informers, was instituted in Yavne and is not included in the original tally of blessings. Nevertheless, since the number of blessings corresponds to various allusions, the Gemara attempts to clarify: Corresponding to what was this nineteenth blessing instituted?

Rabbi Levi said: According to Rabbi Hillel, son of Rabbi Shmuel bar Naḥmani, who said that the eighteen blessings correspond to the eighteen mentions of God’s name that King David said in the psalm, the nineteenth blessing corresponds to a reference to God in that psalm, where a name other than the tetragrammaton was used: “The God of glory thunders” (Psalms 29:3). According to Rav Yosef, who said that the eighteen blessings correspond to the eighteen mentions of God’s name in Shema, the additional blessing corresponds to the word one that is in Shema. Although it is not the tetragrammaton, it expresses the essence of faith in God. According to what Rabbi Tanḥum said that Rabbi Yehoshua ben Levi said, that the eighteen blessings correspond to the eighteen vertebrae in the spine, the additional blessing corresponds to the small vertebra that is at the bottom of the spine.

In light of the previous mention of the blessing of the heretics, the Gemara explains how this blessing was instituted: The Sages taught: Shimon HaPakuli arranged the eighteen blessings, already extant during the period of the Great Assembly, before Rabban Gamliel, the Nasi of the Sanhedrin, in order in Yavne. Due to prevailing circumstances, there was a need to institute a new blessing directed against the heretics. Rabban Gamliel said to the Sages: Is there any person who knows to institute the blessing of the heretics, a blessing directed against the Sadducees? Shmuel HaKatan, who was one of the most pious men of that generation, stood and instituted it.

The Gemara relates: The next year, when Shmuel HaKatan served as the prayer leader, he forgot that blessing,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כח - ב

רב אויא חלש, ולא אתא לפרקא [לדרשה] דרב יוסף, שהיה דורש בפומבדיתא בשבת, קודם תפלת מוסף.

למחר, כי אתא רב אויא לפני רב יוסף, בעא אביי לאנוחי דעתיה דרב יוסף, שלא יקפיד על רב אויא.

ולכן, אמר ליה לרב אויא: מאי טעמא לא אתא מר אתמול לפרקא?

אמר ליה רב אויא: משום דהוה חליש ליבאי, ולא מצינא לבוא!

אמר ליה אביי: אמאי לא טעמת מידי לפני שבאת להתפלל מוסף, כדי לחזק את לבך, ואתית? [24] אמר ליה רב אויא: וכי לא סבר לה מר להא דרב הונא -

דאמר רב הונא: אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המוספין! [25] וכיון שדרשת רב יוסף היתה קודם מוסף, לא יכלתי אז לטעום דבר, ולפיכך נחלש ליבי.

אמר ליה: איבעיא ליה למר לצלויי צלותא דמוספין ביחיד קודם שיתפללו הציבור, ואחר כך לטעום מידי, ולמיתי לדרשא! [26]

אמר ליה רב אויא: וכי לא סבר לה מר להא דאמר רבי יוחנן: אסור לו לאדם שיקדים את תפלתו, לפני תפלת הציבור. ומשום כך לא יכולתי להתפלל ולטעום קודם הדרשה.

אמר ליה אביי: וכי לאו אתמר עלה דרבי יוחנן: אמר רבי אבא: האיסור להתפלל לפני שהציבור מתפללין, במתפלל בבית הכנסת עם הציבור שנו כן, אבל אם מתפלל בביתו, מותר לו להקדים תפלתו לתפלת הציבור. ואם כן, יכלת להתפלל ולטעום קודם הדרשה.

ומסקנת הגמרא: ולית הלכתא, לא כרב הונא, ולא כרבי יהושע בן לוי!

אין הלכה כרב הונא, בהא דאמרן בשמו, שאסור לטעום קודם תפלת המוספין. [27]

ואין הלכה כרבי יהושע בן לוי, במה דאמר רבי יהושע בן לוי: כיון שהגיע זמן תפילת המנחה - אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המנחה [28].

אלא, לא נאסרה טעימה כי אם קודם תפלת שחרית בלבד. כמו שדרשו מקרא "לא תאכלו על הדם".

מתניתין:

רבי נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש, וביציאתו משם, תפלה קצרה.

אמרו לו: מה מקום [29] לתפלה זו, ומה טיבה? [30]

אמר להם: בכניסתי אני מתפלל שלא יארע דבר תקלה על ידי. וביציאתי אני נותן הודאה לבורא על חלקי.

גמרא:

תנו רבנן: בכניסתו לבית המדרש - מהו אומר? [31]

יהי רצון מלפניך ה' אלהי, שלא יארע דבר תקלה על ידי, ולא אכשל בדבר הלכה, ומתוך כך ישמחו בי חברי על כשלוני [ויגרמו בזה שתי רעות. גם לי בעצם המכשול, וגם לחברי, שיענשו על ידי]. [32]

ולא אומר [33] על טמא שהוא "טהור" ולא על טהור שהוא "טמא".

ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ומתוך כך אשמח בהם על כשלונם". [34]

ביציאתו מבית המדרש [35] מהו אומר?

מודה אני לפניך ה' אלהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש, ולא שמת חלקי מיושבי קרנות [חנוונים או עמי הארצות שעוסקים בדבר שיחה [36] ובטלים מתורה]. [37]

שאני משכים והם משכימים -

אני משכים לדברי תורה, והם משכימים לדברים בטלים.

אני עמל, והם עמלים - אני עמל ומקבל שכר, והם עמלים ואינם מקבלים שכר. [38]

אני רץ, והם רצים -

אני רץ לחיי העולם הבא, והם רצים לבאר שחת! [39]

תנו רבנן: כשחלה רבי אליעזר, נכנסו תלמידיו לבקרו.

אמרו לו: רבינו, למדנו אורחות חיים, ונזכה בהן לחיי העולם הבא! [40]

אמר להם: הזהרו בכבוד חבריכם!

ומנעו בנכם מן ההגיון, שלא תרגילום במקרא יותר מדי. משום שימשכו לכך, ויתבטלו ממשנה ותלמוד [41].

ושמא תאמרו וכי מאחר שיש למונעם מן ההגיון, ילכו בטל? לא כן, אלא הושיבום בין ברכי תלמידי חכמים! כדי להרגילם במדות טובות, אף שעדיין אין הם ראויין לתלמוד [42] וכשאתם מתפללים, דעו לפני מי אתם עומדים, כדי שתתפללו ביראה ובכוונה, [43] ובשביל כך תזכו לחיי העולם הבא. [44]

וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לבקרו. כיון שראה אותם - התחיל לבכות. [45]

אמרו לו תלמידיו: נר ישראל, [46] עמוד הימיני, פטיש החזק, [47] מפני מה אתה בוכה? [48]

אמר להם: אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי לדין, שהיום הוא כאן ולמחר הוא בקבר.

שאם הוא כועס עלי - אין כעסו כעס עולם.

ואם אוסרני בבית האסורים - אין איסורו איסור עולם.

ואם ממיתני - אין מיתתו מיתת עולם [לעולם הבא].

ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון -

אף על פי כן הייתי בוכה מאימת משפטו.

ועכשיו, שמוליכים אותי לדין לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים.

שאם כועס עלי - כעסו כעס עולם.

ואם אוסרני - איסורו איסור עולם

ואם ממיתני - מיתתו מיתת עולם. [49] ואחר מיתתי, כבר איני יכול לפייסו בדברים [בתפלה], ולא לשחדו בממון [בצדקה]. [50]

ולא עוד, אלא גם אם לא תהא מיתתי מיתת עולם, ואזכה לחיי העולם הבא עדיין, יש לפני שני דרכים: אחת של גן עדן, ואחת של גיהנם, [51] להיות נידון בה י"ב חודש. [52]

ואיני יודע באיזו מוליכים אותי -

וכי לא אבכה?! [53]

אמרו לו: רבינו, ברכנו!

אמר להם: יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם!

אמרו לו תלמידיו: וכי עד כאן בלבד יהא עלינו מורא שמים, ולא יותר ממורא בשר ודם?

אמר להם: ולואי שכך יהיה עליכם מורא שמים, כמו מורא בשר ודם! שעל ידי כך תמנעו מהרבה עבירות.

תדעו שכך הוא, שהרי כשאדם עובר עבירה, הריהו אומר: ובלבד שלא יראני אדם! אבל אינו פורש מהעבירה מחמת הקדוש ברוך הוא, אף שהכל גלוי לפניו. [54] בשעת פטירתו אמר להם רבן יוחנן בן זכאי: פנו כלים מפני הטומאה, שלא יטמאו באוהל המת. [55]

והכינו כסא לחזקיה מלך יהודה, שבא עתה לקראתי. [56]

מתניתין:

רבן גמליאל אומר: בכל יום ויום מתפלל אדם שמונה עשרה ברכות, בכל תפלה ותפלה.

רבי יהושע אומר: מתפלל מעין י"ח ברכות בכל יום, ובגמרא יתפרשו דבריו.

רבי עקיבא אומר: אם שגורה תפלתו בפיו - מתפלל י"ח ברכות, כדברי רבן גמליאל. ואם לאו, שאין שגורה תפלתו בפיו - מתפלל מעין י"ח ברכות, כדברי רבי יהושע.

רבי אליעזר אומר: העושה תפלתו קבע והרי היא עליו כמשאוי - אין תפלתו ראויה, כי צריך להתפלל בדרך בקשה ותחנונים. [57]

רבי יהושע אומר: ההולך במקום סכנה והגיע זמן תפלה, ואינו יכול ליישב דעתו, אינו מתפלל תפלה שלימה, ואפילו לא "מעין שמונה עשרה", אלא רק תפלה קצרה.

וכך הוא מתפלל ואומר: הושע ה' את עמך, את שארית ישראל בכל פרשת העבור יהיו צרכיהם לפניך. ברוך אתה ה' שומע תפלה!" [לשון התפלה מבוארת להלן כט ב].

היה רוכב על החמור והגיע זמן תפלתו, לא יתפלל כשהוא רכוב, אלא ירד מן החמור ויתפלל.

ואם אין לו מי שיאחז את חמורו, ולכן אינו יכול לירד ממנו - יחזיר יפנה את פניו לצד ירושלים, ויתפלל כשהוא רכוב.

ואם אינו יכול להחזיר את פניו לצד ירושלים, יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים ויתפלל [58].

וכן אם היה מהלך בספינה, או שהוא באסדא ברפסודה, [59] ואינו יכול לעמוד ולהחזיר פניו לירושלים - יכוין את לבו ורעיוניו ויחשוב שפניו כנגד בית קדשי הקדשים, ויתפלל [60].

גמרא:

שנינו במשנה: מתפלל אדם שמונה עשרה.

דנה הגמרא: הני י"ח ברכות בתפלה - כנגד מי תקנום? [61]

אמר רב הלל בריה דרב שמואל בר נחמני: תקנום כנגד י"ח אזכרות של השם שאמר דוד במזמור [תהילים כט א] "הבו לה' בני אלים. [ובמזמור זה יש רמז לשלש ברכות ראשונות של תפלת שמונה עשרה, שהן: אבות, גבורות, וקדושת ה'].

רב יוסף אמר: כנגד י"ח אזכרות השם שבקריאת שמע, תקנום.

רבי תנחום אמר: רבי יהושע בן לוי אמר: כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה!

ואמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: המתפלל צריך שיכרע, עד שיתפקקו כל החוליות שבשדרה! כלומר, שיראו הפקקים [הקשרים] שבפרקי חוליותיו. [62]

עולא אמר: צריך לכרוע עד כדי שיראה איסר שכנגד לבו בלבד. שבשעה שהאדם מתכופף נוצרים שני קמטים. וצריך להתכופף בצורה כזאת שרוחב הבשר שביניהם ייראה כגודל איסר [63].

רבי חנינא אמר: כיון שנענע ראשו די בכך, ושוב אינו צריך לכרוע יותר.

אמר רבא: והוא דמצער נפשיה מחמת הכריעה, ומחזי שהוא רוצה לכרוע אלא שאינו יכול, שאז - נחשב כמאן דכרע, ושוב אינו צריך לכרוע.

מקשה הגמרא: וכי הני ברכות התפלה תמני סרי [י"ח] הויין? והא תשסרי [י"ט] הויין! ולמה שנינו "י"ח ברכות"?

אמר רבי לוי: בתחילה תקנו אנשי כנסת הגדולה י"ח ברכות, וברכת הצדוקים ["ולמלשינים אל תהי תקוה"] - ביבנה תקנוה לאחר זמן רב.

שואלת הגמרא: הרי י"ח ברכות נתקנו כנגד י"ח אזכרות, וכנגד מי תקנוה לברכה הנוספת? [64]

אמר רבי לוי: לרבי הלל בריה דרב שמואל בר נחמני שאמר כי י"ח ברכות כנגד י"ח אזכרות הויה שב"הבו לה' בני אלים" - תקנו ברכת הצדוקים כנגד [שם פסוק ג] "אל הכבוד הרעים", [65] שאף היא נחשבת אזכרה. [66]

ולרב יוסף שאמר כי י"ח ברכות הן כנגד י"ח אזכרות שבקריאת שמע - תקנו ברכת הצדוקים כנגד "אחד" שבקריאת שמע, שגם הוא כעין אזכרה, ונמצא שיש י"ט אזכרות.

ולרבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי, שאמר שנתקנו כנגד י"ח חוליות שבשדרה - תקנו ברכת הצדוקים כנגד חוליה קטנה שבשדרה שהיא החוליה הי"ט. [67] תנו רבנן: שמעון הפקולי [מוכר פקעות צמר גפן] הסדיר י"ח ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר שלהן ביבנה. [68]

אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש בכם אדם שיודע לתקן ברכת הצדוקים?

עמד שמואל הקטן ותקנה [69].

לשנה אחרת, כשעבר שמואל הקטן לפני התיבה, שכחה, [70]

הערות

[24] במאמר מרדכי [קכו ו] הקשה מכאן על דברי הרא"ש להלן [ל הערה 52] שהמחסר הזכרה בתפלתו אינו יכול לסמוך על התפלה הבאה, אלא בשחרית ומוסף שרגילין להתפלל אותן כאחד, והרי כאן משמע שהיו שבים לביתהם בין שחרית למוסף. וצידד דהיינו דוקא בשבת ויו"ט שהיתה דרשה אחר שחרית, אך בר"ח היו מתפללין מיד, אך אה שם [הערה 50] שהראשונים נחלקו אם מדובר במוסף של שבת או של ר"ח. ואמנם תוס' [בע"א ד"ה ושל] כתבו שמוסף של שבת היה קרב יחד עם התמיד, ומסתבר כי הטעם לזה, משום שאינו קרבן בפני עצמו ככל מוסף, אלא הוספה לתמיד, שנכפל בשבת, [כמבואר במנין המצוות ריש הל' תמידין ומוספין, וראה תנחומא פר' פנחס] ולכן אף שמפסיקים לדרשה יכול להשלים במוסף דוקא.

[25] בשאגת אריה [יח] כתב שכיון שזמן מוסף כל היום, חוששין שיפשע, ואפילו אם התחיל לאכול, פוסק, אך במ"ב [רלה ב] נקט בערבית שאם התחיל אינו פוסק, אף שזמנה כל הלילה. ובשו"ת חתם סופר [או"ח סט] כתב שכיון שהאיסור מחשש שמא ישכח להתפלל, מועיל לו שומר, אך בשו"ת שלמת חיים קעב] הוכיח מהגר"א שלא מועיל לו שומר. ובשש"כ [נב הערה נד] כתב שלדעת הצל"ח שאשה פטורה ממוסף, מותרת לאכול סעודה קבועה לפני מוסף, אך הביא שהגרעק"א כתב שנהגו להתפלל.

[26] בביאור הלכה [פט ד"ה וכן] הוכיח מכאן שאדם חלוש שאין בכוחו להמתין עד סוף התפלה, עדיף שיתפלל ביחידות, מאשר לאכול לפני התפלה כדי להתפלל במנין. אך בשו"ת מהר"י שטייף [מא] נקט שאחר ברכות השחר אין איסור אכילה לפני התפלה, וראה שו"ת מחזה אליהו [יט]. ולגבי תפלת מוסף, ראה חתם סופר [שם] שמותר לחולה לאכול לפני מוסף, ובלבד שלא יפסיד תפלה בציבור, והיינו שעדיף מאשר להתפלל ביחידות קודם האכילה, ובשו"ת זכרון יהודה [קה] כתב שכיון שהותר לו לטעום אינו רשאי להחמיר ולהתפלל ביחידות, כדי שלא לאכול לפני מוסף.

[27] הרשב"א הביא בשם הראב"ד שמדברי רב אויא מוכח שהנדון כאן הוא על טעימה הסועדת את הלב, ולמסקנא גם היא הותרה. והב"י [רפו] נקט שלדעת רבינו יונה [בסמוך] שלפני מנחה התירו רק טעימה כאכילת פירות או פת מועט - הוא הדין גם לפני מוסף, אבל בשם רבינו ירוחם הביא שאסור לטעום, וביאר שכוונתו לטעימה גדולה, וכהראב"ד, וכן פסק בשו"ע [שם ס"ג]. ושיעור פת מועט שהתירו, לדעת מג"א [סק"ב] היינו אפילו כביצה, ובמ"ב [סק"ח] כתב שמיני תרגימא מחמשת מיני דגן נחשבים כאכילת ארעי, ולא נתנו בהם שיעור, וציין לסי' תרלט, ושם מבואר שכביצה נחשב קבע, וראה שש"כ [נב הערה נב].

[28] תוס' ורא"ש כאן כתבו שלדעת ריב"ל אף אם התחיל באכילה צריך להפסיק. ואין הלכה כמותו אלא מותר אפילו להתחיל לאחר זמן המנחה [מלבד סעודה גדולה]. אבל בשבת [ט ב] כתבו, שרק בטעימה [כגון אכילת פרות, ורבינו יונה הוסיף "או פת מועט"] אין הלכה כמותו, אבל סעודה קטנה אסורה סמוך למנחה קטנה, ואף אם התחיל בה יפסיק, אבל התחיל בהיתר אינו מפסיק. וראה במעדני יום טוב שדן בסתירת דבריו. והנה הפני יהושע ביאר שמפסיק משום שבזמן מנחה קטנה נחשב כ"אין שהות" [הביאו המ"ב רלב יג, וכן משמע במהרש"א שם]. ותמוה, שהרי הרא"ש שם כתב שאם התחיל קודם הזמן אינו מפסיק, ואילו "אין שהות" צריך להפסיק אפילו אם התחיל בהתר [רמ"א רלב ב]. ובהכרח, שההתר להמשיך הוא רק באיסור "קביעות" סעודה, אך בזמן מנחה קטנה האיסור בעצם האכילה, כטעימה לפני שחרית, ובזה צריך להפסיק, כיון שכל מקצת אסור בפני עצמו, ורק אם התחיל בהתר, אינו מפסיק [ראה פט ה שנחלקו בזה, ויתכן שלדעת הרא"ש בכך גופא נחלק ריב"ל, שהרי לדעתו האיסור ב"טעימה" ואפילו התחיל בהתר, מפסיק, אך לדידן שהאיסור ב"אכילה" יש לה המשך כאכילה אחת, ואינו מפסיק]. וכעין זה כתב בקרבן נתנאל [בשבת שם] בביאו דברי הרא"ש בסוגיין, שאם ריב"ל אוסר פירות, ודאי לא תועיל התחלה בהיתר, כי ההיתר הוא כשנגרם לו "הפסק סעודה" אך בטעימה כל מקצת אסור, וראה חתם סופר ושפת אמת שם. והרי"ף והרמב"ם פסקו כלישנא בתרא [שם], שאפילו סמוך לזמן מנחה גדולה אסור להתחיל, ואף סעודה קטנה, שמא ימשך. ובעל המאור [שם] נקט שלפני מנחה גדולה מותר אפילו בסעודה גדולה, כי יש שהות, וקודם מנחה קטנה אף סעודה קטנה אסורה. וראה לעיל [י ב הערה 52] לגבי אכילה קודם שחרית.

[29] ראה ראשון לציון, תוס' אנשי שם, ותפארת ישראל [בועז ב] בביאור תיבה זו.

[30] הריטב"א נקט שתפלות אלו רשות, ובפתח עינים דייק כן ממה ששאלוהו לטיבם של תפלותיו, ולא הקדים ואמר להם שחיוב לאומרם, וכן ביאר ריבב"ן שהיו תמהים שלא היה מאריך בה, והבינו שאינה תפילת חובה, וראה הערה הבאה.

[31] הרמב"ם בפיה"מ דקדק מלשון הגמרא שחיוב לומר תפלות אלו, שהרי לא אמרו כסיפור דברים על רבי נחוניא "מה היה אומר", אלא כבירור חיובו של כל אדם "מה הוא אומר". ובערוך השלחן [קי טז] כתב שבזמננו לא מקפידים לאמרם, כי הלומדים בביהמ"ד אינם מורים הוראות, ואילו הרב יושב בביתו [אך הביא מהט"ז שגם הלומד ביחידות צריך לומר תפלה קצרה, כמובא שם], ואין בטעמיהם ביאור למה לא אומר ביציאתו. ואין בכך ביאור למה לא אומר ביציאתו. והגרא"מ הורביץ [ראה יא הערה 26] נקט שיוצאים בברכות אהבה רבה ואהבת עולם.

[32] רש"י. והמהרש"א ביאר שלא יכשל, וגם שישמחו בו חבריו בשמחתו שלא נכשל. ובשו"ת חתם סופר [או"ח רח] ביאר, שלא אכשל ויחזירוני חברי, וישמחו שזכו להצילני. ובארחות צדיקים [שער השמחה] ובהקדמת תפארת ישראל [מהר"ל] ביארו שגם ת"ח גדול טבעו לשמוח בשלמות אשר יש לו על זולתו, ויתפלל שלא ילך אחר טבעו:

[33] הרי"ף והרא"ש גרסו "שלא אומר", ונקטו שהוא פירוש לבקשה ש"לא אכשל בדבר הלכה". והרמב"ם [ברכות י כג] גרס: "שלא אכשל בדבר הלכה, שלא אומר על טהור טמא וכו', ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חבירי", וכפילות הלשון תמוהה, וביאר באבי עזרי [הקדמת נזיקין] שקודם התפלל, שלא יכשל בדבר הלכה, לכוונה לאמיתה של תורה, כפי שניתנה מפי הגבורה, ושוב התפלל ש"לא אכשל וישמחו בי חבירי", שגם החברים יסכימו אתו, ולא יהיו הרבים נגדו, כי אם לא כן, אף שיכוון לאמיתה של תורה, כיון ש"לא בשמים היא" ו"אחרי רבים להטות" אם לא יפסוק כרבים, יצא מדבריו מכשול.

[34] רש"י. ומהרש"א ביאר שישמחו בי על שלא נכשלתי, ובקשה נוספת, שגם אני אשמח בהם שלא נכשלו, שזהו אחד ממ"ח קניני התורה, "משמח את הבריות", וכן פירש הבית יוסף [קי] בשם מהר"י אבוהב, וראה חתם סופר [הקדמת יו"ד פ"ח ואחרי].

[35] המג"א [קי טז] כתב שהלומד כל היום, אומר בלילה, בגמר למודו.

[36] כך פירש רש"י, ובערוך [קרן] כתב שהם היושבים בקרנות העיר ועמלין בדברי שיחה.

[37] בתפארת ישראל [בועז ב] ביאר שחוץ מהודאתו, הוא מוסיף לגנות את העוסקים בהבלי החיים, כדי לחזק עצמו שלא ירגיש כעצל כנגד העמלים בעסקי ממונם, [ויתכן, שמשוה ובודק עצמו אם רץ ועמל כמותם].

[38] היינו שהם מקבלים שכר רק על תוצאת מלאכתם, ושכרם תלוי בהצלחתם, אך שכר לימוד תורה, הוא על עצם העמל, ונוטלו אף אם טעה בלמודו [חפץ חיים עה"ת, בחוקותי]:

[39] רבינו יונה הקשה למה הוצרך לחזור ולומר שזוכה לעולם הבא, והלא הוא בכלל מה שאמר תחלה "אני עמל ומקבל שכר וכו"'. וביאר שהוא דבר בפני עצמו, והכוונה שכשאני רואה שעוברים הימים, ואני רץ בכל יום ומתקרב למיתה. ומפני זה אני מכין צידה לדרך, כדי שאזכה לחיי העולם הבא, אבל הם אינם מרגישים במיתתם כלל עד שעת המיתה, ואינם מכינים צידה לדרכם.

[40] הצל"ח תמה, איך שאלו על שכר חיי העולם הבא, והרי אמרו "לא תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס". ופירש, שיש הזוכה ומתקיים בו "עולמך תראה בחייך". כי עיקר עולם הבא, הוא ההשגה שנזכה להשיג את בוראנו ולהתדבק בו, ובקשתם ללמוד "ארחות חיים" משמעותה על דרך והאמצעים, שהם קיום התורה והמצוות, שהם יהפכו אצלם לחיי העולם הבא ממש, אבל להמון בני אדם העולם הבא אינו "ארחות חיים", רק החיים האמיתיים עצמם.

[41] כך פירש רש"י, [ובעינים למשפט צידד שכוונתו, שחשש מפני הצדוקים שצערום בויכוח על המקראות, ואם יתעסקו במקרא יותר מדי, יבואו להתוכח עמהם, וימשכו על ידם מהלימוד], ועוד פירש רש"י ש"הגיון" הוא שיחת הבטלה של הילדים [ראה אבות ג י]. והמאירי והערוך [הג] ביארו שימנעום מללמוד מקרא כפשוטו, כי יש מקראות שנאמרו לשבר אזנו של אדם, ולולי ביאורם יכולים לבא לידי כפירה. ובשערי ציון [ח"ב כז] כתב שבזמננו שהחומש נדפס עם רש"י אין איסור ללמד מקרא. ובספר המאורות ובמעשה אפוד כתבו שהכוונה שלא ילמדו יותר משליש היום מקרא, אך שליש צריך ללמוד, כמו שאמרו [קידושין ל א], "לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא שליש במשנה שליש בגמרא". אכן דעת הרמב"ם [ת"ת א יב] שאין כלל זה אלא "בתחלת תלמודו של אדם, אבל כשיגדל בחכמה, ולא יהיה צריך, לא ללמוד תורה שבכתב, ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה, יקרא בעתים מזומנות בתורה שבכתב ודברי השמועה, כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה, ויפנה כל ימיו לגמרא בלבד" ויתכן שהכרחו מסוגיין. ובספר המאורות ובנמוקי יוסף [מגילה כה ב] ביארו בשם רב האי גאון שהכוונה לפילוסופיה, [וכ"ה בשאלת יעבץ מא, וראה מדרש שמואל לאבות ב טו שלא מנעוה אלא מ"בניהם" הצעירים, שלא ריוו שכלם בתורה, ויכולים להשתבש] אך התשב"ץ [בביאורו לאבות שם] דחה ביאור זה, וכתב ש"הגיון" הוא שיחה בטלה, כמובא ברש"י.

[42] ע"פ מהרש"א. והצל"ח ביאר שגם מקרא ילמדום אצל תלמידי חכמים, כדי שיקבעו בלבם דרשות חז"ל, ולא ימשכו אחר פשטות הכתובים.

[43] כך פירש רש"י [ד"ה דעו], ומכאן תימה לכאורה על דברי הגר"ח [תפלה ד א] שביאר כי העמידה לפני ה' אינה מדין כוונה, אלא היא מעצם מעשה התפלה, ואם אינו רואה עצמו עומד לפני ה' הרי הוא כמתעסק.

[44] הפני יהושע ביאר שאמר להם שלשה דברים מיסודות "תורה ועבודה וגמילות חסדים".

[45] לדעת המהרש"א הטעם שהחל לבכות רק כאשר ראה את תלמידיו, הוא משום שרצה ללמדם ענווה, ובאמת ידע את דרגתו. ובלב אליהו [שביבי לב קנד] כתב בשם הסבא מקלם, שידע שהוא שלם בינו לבין קונו, וחשש רק שמא לא הכיר כראוי בצרכיו של כל תלמיד.

[46] המהרש"א ביאר "נר ישראל" במצוות, דכתיב "כי נר מצוה ותורה אור". "עמוד הימיני" שעליו נשען הדור, כמו שמצינו בגיטין [נו ב] שהציל כמה צדיקים בזמן חורבן בית שני. ו"פטיש החזק", בתורה, דכתיב בדברי תורה "פטיש יפוצץ סלע". והגרעק"א [עה"ת] ביאר ששאלוהו, והרי ודאי חפצו ל"אור באור פני מלך", אלא שחפץ לחיות לתקנת הדור, ולכך שאלו אם רצונו להדריכם לטוב כ"נר ישראל" שמאיר להם הדרך, לראות כל דבר קטן. או שרוצה להגן בזכותו עליהם כ"עמוד הימיני" שהוא מרמז על ההנהגה למעלה מדרך הטבע, ואם ירא שלא היה בכוחו לכבוש את היצר אלא בעזרת ה', ולא מגיע לו שכר - הרי אתה "פטיש החזק" שמפוצץ יצר הרע.

[47] ביאר הערוך [פטיש]: כשם שמתפזרות ניצוצות תחת הפטיש, כך מתפזרות הלכות בשמו בכל העולם.

[48] מרן הגרא"מ שך תמה, וכי לא ידעו את הכתוב בקהלת [ז כ] "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". וביאר, שכוונתם למה בוכה היום, ולא אתמול ושלשום, ובהכרח מפני המיתה, ועל כך שאלוהו הרי זה זמן עליה, והשיבם, שבכל יום ראוי לבכות על מה שעבר, ואילו ביום זה ראוי לבכות יותר על ששוב אי אפשר לתקן. [מחשבת מוסר, תקעה].

[49] הגר"א [משלי כא טז] ביאר שרבי יוחנן דיבר על שלשה דינים שאדם נידון בהם אחר מיתה, א. "אם כועס" - בגיהנם. ב. "אם אוסרני" - בגלגול. ג. "אם ממיתני, מיתת עולם" - שנכרת מחיים, ואינו נידון, כי לא יחיה כלל, והוא החמור מכלם.

[50] ע"פ מהרש"א.

[51] באלשיך [תהלים טז] ביאר ששני דרכים לגן עדן, האחת ישרה לגן עדן, והשניה עוברת דרך גיהנם [ראה זהר ח"ג רכ, הובא טו הערה 32], וריב"ז חשש לעבור בדרך השניה שמא תתעורר עליו מדת הדין. וראה רבינו בחיי [בראשית מז ל] שהביא מדרש שאדם יודע ביום מותו להיכן הוא הולך, אם למקום צדיקים או רשעים. ובכוכבי אור [א] כתב שבמשפט לפני מלך בשר ודם, הנידון הוא אם להענישו או לא, אך לפני הקב"ה הוא נידון אם לשכר או לעונש, ונמצא שלוקה בכפלים, כי חוץ מהעונש גם מפסיד שכר.

[52] התבאר ע"פ מהרש"א. ומרן הגרא"מ שך [שם תעט, תקיח] ביאר שתחילה דיבר על הפחד מעצם העמידה לפני הקב"ה, ומהביקורת שעובר על מעשיו, כי אף שבעיניו הם טובים, הרי הדין בהם נורא. ואחר כך הוסיף, שחוץ מהבקורת הוא סבור שאינו נקי לגמרי, ויתכן שיראה גהנום. וראה בארחות חיים להרא"ש [לב] "יבהלוך רעיונך מידי זכרך חרדת רבי יוחנן בן זכאי".

[53] לכאורה תמוה, למה פחד ובכה, והרי היה צריך לעשות תשובה, המתקבלת אפילו ברגע האחרון ! ? וביאר הגר"ח שמואלביץ [מאמר צט] שריב"ז ידע שקיים כל התורה כולה, אך ירא שמא טעה בדרך עבודת ה' שלו, ועל כך לא שייך לחזור בתשובה, כי הוא סבור שהולך בדרך האמת. ומרן הגרא"מ שך תירץ, שבכיו לא היה על מה שעשה, אלא על מה שהיה יכול לעשות ולא עשה, ובכה גם על מעשיו הטובים, כאמור בקהלת [יב יד] שהמשפט "על כל נעלם אם טוב ואם רע", והיינו שלפי מעלתו נידון אם השלים מעשיו הטובים כראוי, ועל החסרון בשלימות מעשיו אין התשובה מועילה [שם תקיח]. ואכן, מרן ציין בצוואתו את החשש הזה של רבי יוחנן בן זכאי, והתריע שאם הוא חשש על אי מילוי תפקידו בעולמו, כמה צריך לחשוש על כך כל אדם. וראה שיעורי דעת.

[54] ביאר הגר"א שמפני אימת ה' אין אדם נמנע אלא קודם שהתחיל בעבירה. אבל כשרואהו אדם, יפרוש אף כשהוא כבר בעצם מעשה העבירה. וראה מלבי"ם [נחמיה ז ב] שבכלל דברי רבי אליעזר גם שאין אדם עושה מצוה נגד רצון הרבים, ועל כך נאמר [שם] "ירא אלהים מרבים".

[55] מכאן הוכיח היעב"ץ שגם צדיקים מטמאים במותם, [שלא כרבינו חיים בתוס' כתובות קג ב]. אך המהרש"א כתב שגם דברים אלו הם כהמשך לדברי ענוותנותו שירא מחטאיו [וראה דברי שאול יו"ד שעג]. ומדקדוק הלשון שאמר להוציא "כלים" משמע שלא חשש על טומאת כהנים, אלא על טומאת תרומה שהיתה בביתו, כי היה כהן [לשיטת רש"י שבת לד א והרמב"ם בהקדמת פיה"מ] ואף לרבינו חיים לא הותרה טומאת הצדיקים אלא לכהנים שיתעסקו עמהם.

[56] המהרש"א כתב שאמר להם כך, כדי שלא יהרהרו אחריו, אחר שאמר לפניהם שאינו יודע להיכן מוליכין אותו. וראה בריטב"א שחזקיה יצא לקראתו כי הוא מכת שלישית בעוה"ב ואליה בא ריב"ז, כמבואר בחגיגה [יד ב]. והגר"א ביאר שרבן יוחנן בן זכאי הרביץ תורה כמו חזקיה מלך יהודה בשעתו. והצל"ח ביאר שמיום שקיבל הלל את הנשיאות, לא פסקה מזרע בית דוד, וכשנהרג רבן שמעון בן גמליאל, עדיין היה בנו [רבן גמליאל דיבנה] קטן, ואז קיבל רבן יוחנן בן זכאי את הנשיאות. ולכן בא לקראתו חזקיה שהיה ממלכי בית דוד, להורות שאין לבית דוד תרעומת עליו, אך אחר מותו לא יושיבו את בנו במקומו, אלא יחזירו את הנשיאות לזרע הלל שהוא מבית דוד. ולכן אמר "הכינו כסא לחזקיה מלך יהודה" והיינו כסא של נשיאות. ובשער הגלגולים [נט ב] כתב שריב"ז היתה בו נשמת חזקיה המלך, ולכן אמר להכין לו כסא. ובאוצר הגאונים הובא מרס"ג שריב"ז בא מחזקיה, והיינו כדעת תוס' במנחות [כא ב] שלא היה כהן.

[57] הגר"א ביאר שיש בתפלה שני ענינים: א. קיום מצות תפלה. ב. שעל ידה נענות בקשותיו ומתמלאים צרכיו. וכשעושה תפלתו קבע, מקיים המצוה ומקבל שכר על כך. אבל אינו פועל בה שיתמלאו צרכיו, כי "תחנונים" היינו שמקבל מתנת חנם ע"י בקשתו וצעקתו, וכשתפלתו כמשאוי, איך יתן לו חנינה [ראה שנות אליהו ואמרי נעם].

[58] כתב התוס' יו"ט שאינו צריך להחזיר פניו לצד ארץ ישראל. כי דוקא רוכב על החמור, שלכתחלה צריך לעמוד, צריך להחזיר פניו אף כשהוא רכוב. אבל היושב בספינה, שלכתחלה מתפלל מיושב, אינו צריך להחזיר פניו. ובביאור הלכה [צד ד"ה היה] תמה שהרי הרמב"ם כתב כי גם בספינה וקרון אם יכול לעמוד, יעמוד. ומאידך קשה שהרי הלכה כרבי, שאפילו מן החמור אין צריך לירד. ולפיכך פסק שבכל אופן צריך להחזיר פניו, אם אפשר לו בכך, וראה פרי יצחק [ח"ב א].

[59] עוד פירש רש"י שנמצא בבית האסורים, ו"אסדא" הם הכבלים שברגלי האסירים.

[60] כן פירש הרמב"ם בפיה"מ. אולם בהלכות תפלה [ה] כתב, "יכוין את לבו כנגד השכינה ויתפלל", וכתב הלחם משנה שזו היא גם כוונתו בפיה"מ שיכון לבו לשמים ויחשוב עצמו כאילו הוא עומד בקודש הקדשים, והיינו הך. וכן משמע לכאורה ממה שאמרו להלן שסומא "יכוין לבו כנגד אביו שבשמים". אכן מדברי הרע"ב נראה שפירש כפשוטו, שיכוין בלבו ויחשוב שהוא מתפלל כנגד קדש הקדשים. שהרי הביא מקור לכך מהפסוק "והתפללו אל המקום הזה", ואילו להרמב"ם אין קשר לפסוק זה כלל.

[61] בירושלמי הובאו עוד כמה טעמים. א. כנגד י"ח אזכרות בשירת הים. ב. כנגד י"ח מזמורים עד יענך ה' ביום צרה. ג. כנגד י"ח פעמים שהוזכרו התורה "אברהם יצחק ויעקב". ד. כנגד י"ח פעמים שנאמר בהקמת המשכן "אשר צוה ה"' [וכ"ה בויקרא רבה פ"א]. וראה שנות אליהו שהאריך בזה, וראה עוד בספר חסידים [קנח].

[62] בירושלמי מבואר שמימרא זו היא טעם למה שתקנו י"ח ברכות כנגד י"ח חוליות דוקא, וראה טעם נוסף בפני יהושע.

[63] רש"י, על פי רבינו יונה. ורבינו האי גאון פירש, שבא לומר שלא ישחה גופו וראשו יהא זקוף, אלא צריך לכפוף גם את ראשו כאגמון, עד שיראה על ידי כך איסר שמונח על הארץ כנגד לבו. והערוך פירש, שכשהאדם מכופף את קומתו מתקפל טבורו לתוך מעיו, ובולט הסחוס שבשילהי החזה שגודלו כגודל איסר.

[64] הרמב"ם [תפלה ב א] כתב שתקנו ברכת המינים משום שהיו האפיקורסין מצירים לישראל, והיה בכך צורך גדול מכל צרכי בני אדם. ומסוגיין משמע כי אף אחר טעם זה עדיין נצרכו לקבעה כנגד אזכרה, והיינו משום שאין זה חיוב נוסף ונפרד משמונה עשרה, אלא מטבע אחת של י"ט ברכות, ואם לא החסירה לא יצא ידי תפלה [וראה פמ"ג משב"ז סוף קיט שלכן אם חסר ברכה אין לו השלמה בשומע תפלה] וזו כוונת הרמב"ם בסיום ההלכה "ונמצאו י"ט ברכות".

[65] הגר"מ שפירא מלובלין ביאר שפסוק זה מתאים כנגד ברכת המינים, שהרי לעיל [יב ב] אמרו "אחר לבבכם - זו מינות", ולהלן [נט א] אמרו שלא נבראו רעמים אלא לפשט עקמימיות שבלב, נמצא ש"הרעים" כנגד המינים.

[66] יתכן שנקראת תפלת "שמונה עשרה" גם אחר שהוסיפו בה ברכת המינים, משום שלא נתקנה כנגד אזכרת הויה, וכן לרבי תנחום לא נתקנה נגד חוליה, והיינו כי אף שהיא מטבע אחת מאזכרות ומהשדרה, אך אינה ככל הי"ח. וראה ביאור מהרז"ו [ויקרא רבה א].

[67] הערוך [לוז] כתב שהיא עצם הלוז, שעליה אמרו [ב"ר כח ג] שאינה נרקבת, וממנה יקומו בתחיית המתים [ראה תוס' ב"ק טז ב]. ולגבי מקומה, רש"י והערוך נקטו שהוא "בסוף י"ח חוליות השדרה", ובמדרש תלפיות [יד ג] נקט שהוא בסופה למטה, ואילו בחסד לאברהם [ה נב] ובספר הברית [ח"א יא י] כתבו שהיא העליונה תחת המוח.

[68] הריטב"א ביאר כי אף שאנשי כנסת הגדולה כבר סדרון, נשכחו וחזר וסידרן. ורבינו יונה כתב כי מתחילה לא נתקנו עם סדר מסויים, ושמעון הפקולי סדרן, ורבנו חננאל כתב שרק בברכות האמצעיות לא היה סדר, וכאשר שמע רבן גמליאל את תפלת שמעון הפקולי, ישרה בעיניו וקבעה לכל.

[69] הפני יהושע ביאר כי הטעם שהיה צריך לתקנת ברכה גברא רבה כשמואל הקטן, הוא כדברי הטור [קג], שכל התפלות מיוסדות על אדני פז, במנין התיבות ודקדוק האותיות שבכל ברכה וברכה, מלבד מה שיש בהם סוד מופלא, ומכח זה יכולין לעשות רושם למעלה, עד שיתקיים המכוון באותו ברכה. [וביאר, כי מה ששנינו [סוטה לב א] תפלה בכל לשון, היינו משום דרחמנא לבא בעי, ואם מכוון בתפלתו, עושה רושם כתפלה שתקנו אנשי כנה"ג]. ובספר באר מרדכי ביאר, שכלם חששו למסור דינם לשמים, כי אם מעורבת בכך נגיעה, המוסר את דינו לשמים הוא נענש תחילה. ורק שמואל הקטן, שאמר [אבות ב כד] "בנפול אויבך אל תשמח", היה יכול לתקן תפלה זו לשם שמים. וראה עוד בכתבי הגרי"ז עה"ת [קמט].

[70] הרשב"א העיר כי משכחתו משמע שלא היה רגיל לאומרה, ובתשב"ץ תירץ, שהיתה תורתו אומנותו, ולא היה מפסיק להתפלל [ראה שבת יא א]. ועוד כתב, שכל הקושיא רק אם מדובר שהתפלל סתם ושכח, אך אם גורסים "ירד" והיינו שהיה ש"ץ, יתכן ששכח מפני אימת הציבור, וראה רבנו חננאל. ובחידושי ר"מ בנעט ביאר להפך, שבתחילה לא היתה נאמרת אלא ע"י הש"ץ, וכיון שלא אמרה בתפלתו במשך שנה, שכחה. וכן עולה מדברי המאירי, שהציבור לא הזכירוהו, כי היה זה נוסח חדש שלא ידעוהו שאר בני אדם.

א כיון שהוזכר ענין זמן תפילת מוסף ועד מתי מותר לאחרו, מסופר: רב אויא חלש [חלה] ולא אתא לפרקא [בא לדרשת השבת] של רב יוסף. למחר כי אתא, בעא [כאשר בא רב אוויא, רצה] אביי לאנוחי דעתיה [להניח דעתו] של רב יוסף, ולברר בדרך שאלות ותשובות שרב אוויא נמנע מלבוא לדרשה לא מתוך זלזול בכבוד רב יוסף. על כן שאלו: אמר ליה [לו] מאי טעמא [מה טעם] לא אתא מר לפרקא [בא אדוני לדרשה]? אמר ליה [לו] רב אוויא: דהוה חליש לבאי [שהיה לבי חלוש] ולא מצינא [יכולתי]. אמר ליה [לו] רב אביי: אמאי [מדוע] לא טעמת מידי ואתית [דבר ובאת]? אמר ליה [לו] רב אוויא: וכי לא סבר לה מר להא [אין אדוני סובר, מקבל, את ההלכה הזו] שאמר רב הונא? שאמר רב הונא: אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המוספין! אמר ליה [לו] אביי: איבעי ליה למר לצלויי צלותא [היה לו לאדוני להתפלל תפילת] המוספין ביחיד, ולטעום מידי ולמיתי [דבר ולבוא לדרשה]. אמר ליה [לו] רב אוויא: ולא סבר לה מר להא [וכי אין אדוני סובר, מקבל, את ההלכה הזו] שאמר ר' יוחנן: אסור לו לאדם שיקדים תפלתו לתפלת הצבור? אמר ליה [לו] אביי: וכי לאו אתמר עלה [לא נאמר עליה, על הלכה זו] הגבלה זו שאמר ר' אבא שבצבור שנו, כלומר, שרק אדם הנמצא עם הציבור אסור לו להקדים להתפלל לפניהם. ואף על פי שלא צדק רב אוויא, מכל מקום הוסבר מתוך דבריו משום מה לא בא.

ומסכמים: ולית הלכתא [ואין הלכה] לא כרב הונא ולא כר' יהושע בן לוי בענין איסור אכילה לפני תפילת מוסף ומנחה. ומפרטים: כר' הונא — הא דאמרן [זו שאמרנו, בתפילת המוסף]. כר' יהושע בן לוי — שאמר ר' יהושע בן לוי: כיון שהגיע זמן תפלת מנחה, אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המנחה, ואין הלכה כמותו בענין זה.

ב משנה בנוסף להלכותיהן של התפילות הקבועות מסופר כי ר' נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו ממנו תפלה קצרה. אמרו לו: מה מקום לתפלה זו? שהרי אין בית המדרש מקום סכנה שיש להקדים תפילה לפני הכניסה אליו ואחר היציאה ממנו, אמר להם: בכניסתי אני מתפלל שלא יארע דבר תקלה על ידי בהיותי בבית המדרש. וביציאתי אני נותן הודאה על חלקי (גורלי).

ג גמרא תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא את הנוסח המלא של תפילת ר' נחוניא בן הקנה: בכניסתו מהו אומר? — "יהי רצון מלפניך ה' אלהי שלא יארע דבר תקלה בפסק הלכה על ידי, ולא אכשל בדבר הלכה, וישמחו בי חברי העוסקים יחד אתי בבירור ההלכה. ופירוט הדברים (מהרש"א): ולא אומר על דבר טמא שהוא טהור, ולא על דבר טהור שהוא טמא. ולא יכשלו חברי בדבר הלכה, ואשמח בהם".

ביציאתו מהו אומר? — "מודה אני לפניך ה' אלהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות (אנשים בטלים היושבים בפינת הרחוב). שאני משכים, והם משכימים. אני משכים לדברי תורה, והם משכימים לדברים בטלים. אני עמל והם עמלים. אני עמל ומקבל שכר, והם עמלים ואינם מקבלים שכר. אני רץ והם רצים. אני רץ לחיי העולם הבא והם רצים לבאר שחת".

ד אגב דברי ר' נחוניא בהערכת חלקו בין יושבי בית המדרש מובאים עוד סיפורים הנוגעים לנושא זה מצדדים שונים. תנו רבנן [שנו חכמים]: כשחלה ר' אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו. אמרו לו: למדנו אורחות חיים (אמור לנו כללים בהנהגת חיינו) כדי שנזכה בהן לחיי העולם הבא.

אמר להם: סיכם להם: הזהרו בכבוד חבריכם, ומנעו את בניכם מן ההגיון במקראות שיש בהם נטיה למינות (גאונים), והושיבום לבניכם בין ברכי תלמידי חכמים עוד בקטנותם, וכשאתם מתפללים — דעו לפני מי אתם עומדים. ובשביל כך תזכו לחיי העולם הבא. בדומה לזה מסופר על רבו של ר' אליעזר, ר' יוחנן בן זכאי. ש

כשחלה ר' יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו. כיון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו: אתה שהנך "נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק" האיש שכל המשך הקיום של העם היהודי נתמך על ידו, מפני מה אתה בוכה? מה הוא המצער אותך בחיים שלמים כשלך?

אמר להם: בוכה אני מפני מורא דין מעלה, שאין דיני בית דין זה דומה לדיני אדם. שכן אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי, שחייו הם אך חיי שעה שהיום הוא כאן ומחר הוא מת וניתן בקבר, שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם, ולפיכך אין ביכולתו לענוש עונשי עולם, ואם אוסרני בבית האסורים — אין איסורו איסור עולם, שיש תקוה לאחריתי שאשתחרר מן המאסר, ואם ממיתני — אין מיתתו מיתת עולם, שיש חיים לאחר המיתה שהוא גוזר, ויותר מכך — אני יכול לפייסו בדברים ואף לשחדו בממון, ואף על פי כן הייתי בוכה מהתרגשות אחר שעלי לעמוד לפני דין מלכותי, ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי — כעסו כעס עולם, ואם אוסרני — איסורו איסור עולם, ואם ממיתני — מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון. ולא עוד, אלא שיש לפני שני דרכים, אחת של גן עדן ואחת של גיהנם, ואיני יודע באיזו דרך מוליכים אותי, ואיך אם כן לא אבכה?!

אמרו לו תלמידיו: רבינו, ברכנו. אמר להם: "יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם". תמהו ואמרו לו תלמידיו: עד כאן ולא יותר? אמר להם: ולואי, כלומר, אכן אם יגיע אדם לידי יראת שמים כזו — דיו, וראייה לדבר: תדעו כשאדם עובר עבירה אומר הוא בלבו: "שלא יראני אדם", ואם יתבייש מהקדוש ברוך הוא כדרך שהוא מתבייש מבני אדם, לא יגיע לידי חטא.

ומסופר: בשעת פטירתו, ממש לפני מיתתו הורה ואמר להם ר' אליעזר לתלמידיו שני דברים: פנו כלים שבבית והוציאום חוצה לו מפני הטומאה, כדי שלא יטמאו (טומאת אוהל) מגופו המת, וכן הכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא מעולם העליון ללוות אותו.

ה משנה במשנה זו מובאת מחלוקת בדבר צד החיוב בתפילת שמונה עשרה. רבן גמליאל אומר: בכל יום ויום מתפלל אדם שמנה עשרה. ר' יהושע אומר: די לו בתפילה קצרה, ואינו מתפלל אלא מעין שמונה עשרה. ר' עקיבא אומר שיטת ביניים: אם שגורה תפלתו ורגילה בפיו — מתפלל שמונה עשרה, ואם לאו [לא], שאין שגורה תפילתו בפיו — אינו מתפלל אלא מעין שמונה עשרה.

ר' אליעזר אומר: העושה תפלתו קבע — אין תפלתו תחנונים, והיא פגומה משום כך. ובגמרא יבואר מהי המסקנה ההלכתית הנובעת מדברים אלה.

ר' יהושע אומר: ההולך במקום סכנה ואינו יכול להתפלל בשל כך תפילה שלמה, הריהו מתפלל תפלה קצרה, ואומר: "הושע ה' את עמך את שארית ישראל, בכל פרשת העבור (ובגמרא מוצעים פירושים למילים אלה), יהיו צרכיהם לפניך. ברוך אתה ה' שומע תפלה". בשעת התפילה על המתפלל לפנות לכיוון בית המקדש.

ולפיכך אם היה רוכב על החמור, אם יכול — ירד מעליו ויתפלל במנוחה, ואם אינו יכול לרדת מעליו — יחזיר (יפנה) את פניו לעבר מקום המקדש. ואם אינו יכול להחזיר את פניו — דיו בכך שיכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים. וכן הדין אם היה מהלך בספינה או באסדא (רפסודה) שאינו יכול לפנות לעבר ירושלים — יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים.

ו גמרא מאחר שמשנה זו עוסקת בעצם חיובה של תפילת שמונה עשרה, מבררים בגמרא בעיות יסוד השייכות לתפילה זו. הני [אותן] שמונה עשרה ברכות כנגד מי תקנון? כלומר, על מה בססו בשעה שתיקנו תפילה זו, מספר זה של ברכות?

אמר ר' הלל בריה [בנו] של ר' שמואל בר נחמני: כנגד שמונה עשרה אזכרות (שמות ה') שאמר דוד המלך במזמור "הבו לה' בני אלים" (תהלים כט). רב יוסף אמר: כנגד שמונה עשרה אזכרות שבקריאת שמע. אמר ר' תנחום אמר ר' יהושע בן לוי: הוא כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה למטה מן הצלעות. מאחר שר' יהושע בן לוי סמך בדרך זו את התפילה לשמונה עשרה החוליות בשדרה, מובא מאמר אחר שלו המקשר את שני אלה.

אמר ר' תנחום אמר ר' יהושע בן לוי: המתפלל צריך שיכרע באותן ברכות שחובה לכרוע בהן עד שיתפקקו (יתבלטו) כל החוליות שבשדרה.

עולא קבע סימן אחר למידת הכריעה ואמר: עד כדי שיראה איסר (מטבע קטנה) כנגד לבו, כלומר, שיתכופף עד שיוכל לראות מטבע קטנה של איסר המונחת לפניו (רה"ג). ר' חנינא אמר: יש להקל ולומר כי כיון שנענע ראשו — שוב אינו צריך להתכופף עוד. ואולם אמר רבא: והוא שדי בכך זהו רק כשמצער נפשיה [עצמו], מתאמץ, ומחזי כמאן דכרע [ונראה כמי שכורע] אבל לכתחילה יש להתכופף יותר.

ז ועד כאן דובר על שמונה עשרה ברכות, ככינוייה המקובל של התפילה. ואולם תמוה הדבר: וכי הני תמני סרי [אלה שמונה עשרה] ברכות הן?! והלא תשסרי הוין [תשע עשרה הן]!

אמר ר' לוי: ברכת המינים (הברכה שכוללת הקללה למלשינים) ביבנה תקנוה ואינה ממנין הברכות המקורי. ואולם מאחר וסמכו את מנין הברכות על רמזים מתחומים שונים, על כן יש לברר ברכה זו, התשע עשרה במספר, כנגד מי תקנוה.

אמר ר' לוי לדעת ר' הלל בריה [בנו] של ר' שמואל בר נחמני הסובר שהברכות הם כנגד שמונה עשרה אזכרות שבמזמור "הבו לה' בני אלים", ברכה זו מבוססת כנגד (על) אזכרת ה' שאיננה שם הויה אלא כינוי אחר: "אל הכבוד הרעים" (תהלים כט, ג). ולדעת רב יוסף שסובר שהם כנגד האזכרות שבקריאת שמע, הברכה הנוספת היא כנגד המלה "אחד" שבקריאת שמע, שאף שאיננה שם הויה, מכל מקום היא מבטאת את תמצית האמונה. ולדעת ר' תנחום שאמר בשם ר' יהושע בן לוי שהברכות הם כנגד החוליות שבשדרה, הברכה הנוספת היא כנגד חוליא קטנה שבבסוף השדרה. ואגב הזכרת ברכת המינים מסופר כיצד הותקנה ברכה זו.

תנו רבנן [שנו חכמים]: שמעון הפקולי הסדיר את שמונה עשרה הברכות שהיו עוד בזמן הכנסת הגדולה וקבען לפני רבן גמליאל נשיא הסנהדרין של יבנה על הסדר ביבנה. ואולם היה צורך גם לפי מצב הזמנים בהתקנת ברכה חדשה כנגד המינים ועל כן אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת הצדוקין? עמד שמואל הקטן שהיה מגדולי חסידי הדור ותקנה.

וספרו שבשנה אחרת כשעבר שמואל הקטן לפני התיבה שכחה, את הברכה הזו,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

After mentioning until when the additional prayer may be recited, the Gemara relates: Rav Avya was ill and did not come to Rav Yosef’s Shabbat lecture. When Rav Avya came the following day, Abaye sought to placate Rav Yosef, and through a series of questions and answers sought to make clear to him that Rav Avya’s failure to attend the lecture was not a display of contempt for Rav Yosef.
To this end, he asked him: Why did the Master not attend the Shabbat lecture?
Rav Avya said to him: Because my heart was faint and I was unable to attend.
Abaye said to him: Why did you not eat something and come?
Rav Avya said to him: Does the Master not hold in accordance with that statement of Rav Huna? As Rav Huna said: A person may not taste anything before he recites the additional prayer.
Abaye said to him: My Master should have recited the additional prayer individually, eaten something, and then come to the lecture.
Rav Avya said to him: Does my Master not hold in accordance with that statement of Rabbi Yoḥanan: A person may not recite his individual prayer prior to the communal prayer?
Abaye said to him: Was it not stated regarding this halakha, Rabbi Abba said: They taught this in a communal setting?
In other words, only one who is part of a congregation is prohibited from praying alone prior to the prayer of the congregation. Even though Rav Avya was incorrect, the reason for his failure to attend the lecture was clarified through this discussion.

And the Gemara summarizes: The halakha is neither in accordance with the statement of Rav Huna nor in accordance with the statement of Rabbi Yehoshua ben Levi. The Gemara explains: It is not in accordance with the statement of Rav Huna, as we said above with regard to the prohibition to eat prior to the additional prayer. It is not in accordance with the statement of Rabbi Yehoshua ben Levi, as Rabbi Yehoshua ben Levi said: Once the time to recite the afternoon prayer has arrived, a person may not taste anything before he recites the afternoon prayer.

MISHNA: In addition to the halakhot relating to the fixed prayers, the Gemara relates: Rabbi Neḥunya ben Hakana would recite a brief prayer upon his entrance into the study hall and upon his exit. They said to him: The study hall is not a dangerous place that would warrant a prayer when entering and exiting, so what room is there for this prayer? He said to them: Upon my entrance, I pray that no mishap will transpire caused by me in the study hall. And upon my exit, I give thanks for my portion.

GEMARA: The Sages taught in a baraita the complete formula of Rabbi Neḥunya ben Hakana’s prayer: Upon his entrance, what does he say? May it be Your will, Lord my God, that no mishap in determining the halakha transpires caused by me, and that I not fail in any matter of halakha, and that my colleagues, who together with me engage in clarifying the halakha, will rejoice in me. He specified: And that I will neither declare pure that which is impure, nor declare impure that which is pure and that my colleagues will not fail in any matter of halakha, and that I will rejoice in them.

Upon his exit, what did he say? I give thanks before You, Lord my God, that You have placed my lot among those who sit in the study hall, and that you have not given me my portion among those who sit idly on street corners. I rise early, and they rise early. I rise early to pursue matters of Torah, and they rise early to pursue frivolous matters. I toil and they toil. I toil and receive a reward, and they toil and do not receive a reward. I run and they run. I run to the life of the World-to-Come and they run to the pit of destruction.

On a similar note, the Gemara recounts related stories with different approaches. The Sages taught: When Rabbi Eliezer fell ill, his students entered to visit him. They said to him: Teach us paths of life, guidelines by which to live, and we will thereby merit the life of the World-to-Come.

He said to them: Be vigilant in the honor of your counterparts, and prevent your children from logic when studying verses that tend toward heresy (ge’onim), and place your children, while they are still young, between the knees of Torah scholars, and when you pray, know before Whom you stand. For doing that, you will merit the life of the World-to-Come.

A similar story is told about Rabbi Eliezer’s mentor, Rabban Yoḥanan ben Zakkai: When Rabbi Yoḥanan ben Zakkai fell ill his students entered to visit him. When he saw them, he began to cry. His students said to him: Lamp of Israel, the right pillar, the mighty hammer, the man whose life’s work is the foundation of the future of the Jewish people, for what reason are you crying? With a life as complete as yours, what is upsetting you?

He said to them: I cry in fear of heavenly judgment, as the judgment of the heavenly court is unlike the judgment of man. If they were leading me before a flesh and blood king whose life is temporal, who is here today and dead in the grave tomorrow; if he is angry with me, his anger is not eternal and, consequently, his punishment is not eternal; if he incarcerates me, his incarceration is not an eternal incarceration, as I might maintain my hope that I would ultimately be freed. If he kills me, his killing is not for eternity, as there is life after any death that he might decree. Moreover, I am able to appease him with words and even bribe him with money, and even so I would cry when standing before royal judgment. Now that they are leading me before the supreme King of Kings, the Holy One, Blessed be He, Who lives and endures forever and all time; if He is angry with me, His anger is eternal; if He incarcerates me, His incarceration is an eternal incarceration; and if He kills me, His killing is for eternity. I am unable to appease Him with words and bribe him with money. Moreover, but I have two paths before me, one of the Garden of Eden and one of Gehenna, and I do not know on which they are leading me; and will I not cry?

His students said to him: Our teacher, bless us. He said to them: May it be His will that the fear of Heaven shall be upon you like the fear of flesh and blood. His students were puzzled and said: To that point and not beyond? Shouldn’t one fear God more? He said to them: Would that a person achieve that level of fear. Know that when one commits a transgression, he says to himself: I hope that no man will see me. If one is as concerned about avoiding shame before God as he is before man, he will never sin.

The Gemara relates that at the time of his death, immediately beforehand, he said to them: Remove the vessels from the house and take them outside due to the ritual impurity that will be imparted by my corpse, which they would otherwise contract. And prepare a chair for Hezekiah, the King of Judea, who is coming from the upper world to accompany me.

MISHNA: The mishna cites a dispute with regard to the obligation to recite the Amida prayer, also known as Shemoneh Esreh, the prayer of eighteen blessings, or simply as tefilla, prayer. Rabban Gamliel says: Each and every day a person recites the prayer of eighteen blessings. Rabbi Yehoshua says: A short prayer is sufficient, and one only recites an abridged version of the prayer of eighteen blessings. Rabbi Akiva says an intermediate opinion: If he is fluent in his prayer, he recites the prayer of eighteen blessings, and if not, he need only recite an abridged version of the prayer of eighteen blessings.

Rabbi Eliezer says: One whose prayer is fixed, his prayer is not supplication and is flawed. The Gemara will clarify the halakhic implications of this flaw.

Rabbi Yehoshua says: One who cannot recite a complete prayer because he is walking in a place of danger, recites a brief prayer and says: Redeem, Lord, Your people, the remnant of Israel, at every transition [parashat ha’ibur], the meaning of which will be discussed in the Gemara. May their needs be before You. Blessed are You, Lord, Who listens to prayer.

While praying, one must face toward the direction of the Holy Temple. One who was riding on a donkey should dismount and pray calmly. If he is unable to dismount, he should turn his face toward the direction of the Temple. If he is unable to turn his face, it is sufficient that he focus his heart opposite the Holy of Holies. Similarly, one who was traveling in a ship or on a raft [asda] and is unable to turn and face in the direction of Jerusalem, should focus his heart opposite the Holy of Holies.

GEMARA: Since the mishna deals with the fundamental obligation to recite the Amida prayer, the Gemara seeks to resolve fundamental problems pertaining to this prayer. Corresponding to what were these eighteen blessings instituted? When the Shemoneh Esreh was instituted by the Sages, on what did they base the number of blessings?

Rabbi Hillel, son of Rabbi Shmuel bar Naḥmani, said: Corresponding to the eighteen mentions of God’s name that King David said in the psalm: “Give unto the Lord, O you sons of might” (Psalms 29). Rav Yosef said: Corresponding to the eighteen mentions of God’s name in Shema. Rabbi Tanḥum said that Rabbi Yehoshua ben Levi said: Corresponding to the eighteen vertebrae in the spine beneath the ribs.

Since Rabbi Yehoshua ben Levi’s opinion based the Amida prayer on the spinal vertebrae, the Gemara cites another statement of his that connects the two: Rabbi Tanḥum said that Rabbi Yehoshua ben Levi said: In those blessings where one is required to bow, one who prays must bow until all the vertebrae in the spine protrude.

Establishing a different indicator to determine when he has bowed sufficiently, Ulla said: Until he can see a small coin [issar], on the ground before him opposite his heart (Rav Hai Gaon). Rabbi Ḥanina said: There is room for leniency; once he moves his head forward, he need not bow any further. Rava said: But that applies only if he is exerting himself when doing so, and he appears like one who is bowing. However, if he is able, he should bow further.

Until now, the prayer of eighteen blessings has been discussed as if it was axiomatic. The Gemara wonders: Are these eighteen blessings? They are nineteen.

Rabbi Levi said: The blessing of the heretics, which curses informers, was instituted in Yavne and is not included in the original tally of blessings. Nevertheless, since the number of blessings corresponds to various allusions, the Gemara attempts to clarify: Corresponding to what was this nineteenth blessing instituted?

Rabbi Levi said: According to Rabbi Hillel, son of Rabbi Shmuel bar Naḥmani, who said that the eighteen blessings correspond to the eighteen mentions of God’s name that King David said in the psalm, the nineteenth blessing corresponds to a reference to God in that psalm, where a name other than the tetragrammaton was used: “The God of glory thunders” (Psalms 29:3). According to Rav Yosef, who said that the eighteen blessings correspond to the eighteen mentions of God’s name in Shema, the additional blessing corresponds to the word one that is in Shema. Although it is not the tetragrammaton, it expresses the essence of faith in God. According to what Rabbi Tanḥum said that Rabbi Yehoshua ben Levi said, that the eighteen blessings correspond to the eighteen vertebrae in the spine, the additional blessing corresponds to the small vertebra that is at the bottom of the spine.

In light of the previous mention of the blessing of the heretics, the Gemara explains how this blessing was instituted: The Sages taught: Shimon HaPakuli arranged the eighteen blessings, already extant during the period of the Great Assembly, before Rabban Gamliel, the Nasi of the Sanhedrin, in order in Yavne. Due to prevailing circumstances, there was a need to institute a new blessing directed against the heretics. Rabban Gamliel said to the Sages: Is there any person who knows to institute the blessing of the heretics, a blessing directed against the Sadducees? Shmuel HaKatan, who was one of the most pious men of that generation, stood and instituted it.

The Gemara relates: The next year, when Shmuel HaKatan served as the prayer leader, he forgot that blessing,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רבן גמליאל אומר בכל יום אדם מתפלל י"ח. בתלמוד ארץ ישראל הזכירו עוד טעמים אחרים (כעין) [אולי צ"ל על שתקנו] י"ח תוספת על מה שיש בתלמודינו דאמרינן ר' חנניה בשם ר' פינחס כנגד י"ח פעמים שאבות כתובין בתורה אברהם יצחק ויעקב אם יאמר לך אדם י"ט הן אמור לו והנה ה' נצב עליו לית הוא מינהון אם יאמר לך אדם י"ז הן אמור לו ויקרא בהן שמי ושם אבותי מינהון הוא ר' שמואל בר נחמני בשם ר' יונתן כנגד י"ח ציוויים שכתב בפרשת משכן שני אמר ר' חייא בר אדא ובלבד מן ואתו אהליאב בן אחיסמך עד סופיה דסיפרא:
היה יושב בספינה או באסדא. בגמ' דבני מערבא גרסי היא אסדא היא רפסודות דכתיב (דברי הימים ב ב) ונביאם לך רפסודות על ים יפו:

ולית הלכתא לא כרב הונא. פירוש: אלא מותר לטעום קודם תפלת המוספין. וכתב הראב"ד ז"ל דיש אומרים דוקא טעימה ולא אכילה. והוא ז"ל פירש דאפילו טעימה שיש בה כדי לסעוד את הלב כי הא דרב אויא.

ולא כרבי יהושע בן לוי. והני מילי להפסיק שאם התחיל אינו מפסיק, אבל לכתחלה אסור, כדאיתא בשבת (ט, ב).

עד כדי שיראה איסר כנגד לבו. פירש רב האי גאון ז"ל: שיכוף את ראשו כאגמון שאז רואה איסר שהוא מונח בארץ כנגד לבו, ולא שיחצה קומתו לשני חלקים ויכופנה כשהיא מוצבת וסימן לדבר הלכוף כאגמון ראשו (ישעיה נח, ה) דשמעת מינה דזהו מנהג כריעה, וכשכופף צוארו ושוחה כמעט עד שיראה איסר שבארץ כנגד לבו נראה כפיפת אגמון.

לשנה אחרת שכחה. קשיא לי דמהכא משמע שלא היה רגיל לאמרה, שאילו כן מאי קאמר לשנה אחרת שכחה.

ולית הלכתא כרב הונא. אלא מותר לטעום קודם תפלת המוספים. ולא כר' יהושע בן לוי דאוסר לטעום קודם תפלת המנחה דמשמע דאפי' התחיל פוסק ולית הלכתא כותיה דודאי אם התחיל אינו פוסק אבל לכתחלה אסור, וה"מ בשעת מנחה קטנה דאיכא למיחש שמא ימשך בסעודתו ויעבור זמנה אבל במנחה גדולה מותר ואפילו לכתחלה דעדיין יש שהות גדול. תוס':

מתני' רבי נחוניא בן הקנה היה מתפלל וכו'. איידי דאיירי מענין תפלה אייתי הא תפלה הכא ולא נפקא לן מידי ואשמועינן דמי שרוצה לומר הכי הרשות בידו:

אמר להם פנו כלים מפני הטומאה. כשהרגיש שנשמתו רוצה לצאת אמר להם הוציאו הכלים מן הבית שלא יטמאו, והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא ללוותני. ושבע כתות בג"ע וחזקיה הוא מכת שלישית ובא ללוות את רבן יוחנן בן זכאי שהיה מזומן לכת שלישית דהכי אמרינן בחגיגה על ר' יוחנן בן זכאי שיצתה בת קול ואמרה להם אתם ותלמידיכם ותלמידי תלמידיכם מזומנים לכת שלישית:

עולא אמר עד שיראה איסר כנגד לבו. רבינו האי ז"ל פירש שיכוף את ראשו כאגמון שיוכל לראות איסר שהוא מונח בארץ כנגד לבו ולא שיחצה קומתו לשני חלקים ויכופנה כשהיא מוצבת. ואפשר לפרש שיכוף את ראשו בכדי שאם היה איסר או שום דבר כנגד לבו שיראנו:

ת"ר שמעון הפקולי הסדיר י"ח ברכות וכו'. אין פירושו שהוא סדרם מעיקרא דודאי עזרא ואנשי כנסת הגדולה תקנום מעיקרא אלא שנשתכחו וחזר הוא ויסדם *) הגה"ה לא שנשתכחו מעולם רק שהיו אומרי' אותם שלא כסדר שאנו אומרים היום והוא הסדירם כסדר הזה אשר הוא בידינו וכן הוא העיקר, כך שמעתי וכך קבלתי אני הכותב. והראיה מהגמ' דאמרי' שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות ולא קאמר יסד. עד כאן הגה"ה בגליון: [והוא במגילה ד' י"ז ע"ב]:

המשנה השנית ר' נחוניא בן הקנה וכו', הורה בזה שאדם צריך לחדש תפלה על כל דבר שהוא רואה בעצמו שהוא צריך בו אל עזר אלקי, ואך יתמיד מחשבתו בעבודת השם באין פירוד ואמר על זה החכם שהיה מתפלל בכניסתו לבית המדרש שלא תארע תקלה על ידי הוראתי, וביצאתו היה נותן הודאה למי ששם חלקו בגורלן של תלמידי חכמים, זהו ביאור המשנה ומה שבאר עליה בגמ' כך הוא, כשאדם נכנס לבית המדרש אומר יהי רצון מלפניך ה' אלקי שלא תארע תקלה על ידי ולא אכשל בדבר הלכה וכו', וביציאתו אומר מודה אני לפניך ששמת חלקי וכו' והודאות אלו אין בהם פתיחה וחתימה ולא הזכרה ומלכות:

צריך אדם להזהר בכבוד חביריו ולגדל את בניו לתלמוד תורה ולחנכם מילדותם שלא לפתור פסוק כצורתו בכל דבר שפשוטו מוכיח איזה צד של כפירה והוא שנא' כאן מנעו בניכם מן ההגיון ר"ל מפתרון הפסוק כמו שהוא נקרא וכן צריך להשתדל להושיבם תמיד בין ברכי תלמידי חכמים וכשיתפלל צריך להזהר ולהתכוון ולהתבונן לפני מי הוא עומד:

המשנה השלישית בא להשמעינו בה נסח התפלה שבכל יום ואמר על זה רבן גמליאל אומר בכל יום ויום מתפלל אדם י"לח ואינו רשאי לפטור עצמו בברכה מעין י"ח והיא הכוללת כל האמצעיות, ר' יהושע אומר שיכול הוא אם הוא טרוד לפטור עצמו בכל יום במעין י"ח ר"ל ג' ראשונות וג' אחרונות וברכה אמצעית שכוללת כל האמצעיות אע"פ שאנשי כנה"ג י"ח תקנו ושהוא יכול לכוין דעתו לכלם, מכל מקום הואיל ודרך כלל כלהו איתניהו בה והוא יש לו אי זו טרדא אע"פ שהוא יכול לכוין לכלם יכול לפטור עצמו בה, ר' עקיבא אומר אם שגורה תפלתו בפיו ר"ל שבקי בשמנה עשרה ויכול לכוין בהם יתפלל י"ח ואין טרדתו מעכבתו ואם לאו יתפלל מעין י"ח מוטב שיקצר ויכוין משיאריך ולא יכוין, זהו ביאור המשנה והלכה כר' עקיבא שכל הבקי מתפלל בכל יום י"ח ועוד אחרת עמהם שהוסיפו ביבנה והיא ברכת המינים, וצריך שיאמרם על הסדר שנסדרו ואם היה בדרך או שעת הטירדה עד שלא מצא דעתו מכוונת מתפלל ג' ראשונות וג' אחרונות וברכה מעין אמצעיות באמצע ונסח שלה הביננו ה'אלקינו לדעת את דרכיך ומול את לבבנו ליראתך לסלוח לנו להיות גאולים ורחקנו ממכאובינו ודשננו בנאות ארצך ונפוצותינו מארבע רוחות תקבץ והתועים לדעתך ישפוטו ועל הרשעים תניף ידיך וישמחו צדיקים בבנין עירך ובצמיחת קרן לדוד עבדך ועריכת נר לבין ישי משיחך טרם נקרא ואתה תענה בא"י שומע תפלה:

ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמ' יתר על מה שביארנו בשמנה אלו הן, לא הותר לקצר ולומר הביננו במוצאי שבת ויו"ט מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת ולא בימות הגשמים מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים, שמא תאמר יכלול בה גם כן הבדלה ושאלה, מתוך שאין אדם רגיל בה כל כך יבוא בה לידי טעות ומכל מקום אם בטוח בעצמו שלא לעשות והוא שעת הדחק מותר על דעת גדולי המפרשי ואין הכל מודים בה, וקצת גאוני ספרד פסקו שלא לאמרה בימות הגשמים אבל במוצאי שבת ויו"ט אומרה וכולל בה הבדלה שכל שהוא בתחלת ברכה אין בו לטעות וכרב ביבי שאמרה כן בסוגיא זו, אלא שרוב פוסקים כתבוה כדברינו וכן פסקו רבים שאם אינו יודע נסח הביננו יכול לעשות כרב שאומר פתיחת הברכה וחתימתה, בחבורי קצת רבני צרפת ראיתי שכוללים בה שאלה בשם תלמוד המערב וברך שנותינו בגשמי ברכה:

המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו מעט מחליותיו מרוב השפלתו, ויש פוסקים עד שיראה איסר כנגד לבו ואינו צריך לשיעור שיתפקקו החליות, ופי' דבר זה הוא שיכרע כל כך עד שאם היה איסור בארץ לרגליו שהוא כנגד לבו כשהוא בכריעה הוא רואהו בלא שחיית הראש כנגד לבו, ולפי' זה אנו קורים שיראה מהבנין הקל, ויש קורים אותו מבנין נפעל ומפרשים שתעשה גומא כנגד לבו עשויה כעין איסר ואף בזו אפשר לפרשה מבנין הקל, ואם הוא מצטער בנענוע הראש דיו, בנענוע הראש עד שיראה כמשתדל לכרוע.:

שליח צבור שטעה באחת הברכות וגמגם ולא התחיל בברכה הראויה אלא שדלגה אין מסלקין אותו אלא ממתינים לו עד שנראה אם יוכל לחזור עליה או מעצמו או כשנזכירהו, ומה שאמרו בפרק אין עומדים המתפלל וטעה יעבור אחר תחתיו ההיא בשאינו יודע לחזור וכל שכן שאם התחיל שאין מסלקין אותו אלא ממתינים לו אם יוכל לחזור ולגמור מעצמו או בהזכרה אבל אם אירע לו כן בברכת המינים כל שלא התחיל מפקפקים בו אף ביודע לחזור ומסלקין אותו ואפילו היה מוחזק אצלנו בצדיק גמור מתחלתו ועד סופו, אבל אם התחיל גומרה כמו שיוכל וממתינים לו עד שיגמור אפילו שעה או שתים ואם אינו יודע לגמור יעבור, וי"א אף בברכת המינים אין ממתינים לו אלא בכדי אומד הדעת שאינו יכול לחזור או כשיזכירוהו ומה שהמתינו לשמואל הקטן ב' וג' שעות מפני שהוא תקנה והיה הנסח מחודש ולא היו שאר בני אדם יודעים אותו ואעפ"כ אלו לא התחיל בה היה ראוי לסלקו מחשש מינות ואע"פ שהוא תקנה חוששים שמא חזרר בו אבל מכיון שהתחיל בו ולא היו השאר יודעים אותה המתינו כל כך, וכן יש לחלק בהעברות אלו שכל שבברכת המינים מעבירים אותו לעולם עד שתתברר תשובתו ובשאר הברכות אין ממנין שעה זו אחר תחתיו:

אסור [לו] לאדם שיטעום כלום. ואפילו התחיל בהתר צריך להפסיק כדמשמע בפ"ק דשבת [דף ט' ע"ב] וכן משמע לישנא דאסור לטעום כלום:

ולית הלכתא כריב"ל ומותר לאכול כשיגיע זמן תפלת מנחה, וכן פסק ר"ת בפ"ק דשבת דמוקי מתניתין דלא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה גדולה ולא לאכול בסעודה גדולה ובמנחה גדולה אבל סעודה קטנה סמוך למנחה גדולה מותר להתחיל וכן נמי סמוך למנחה קטנה דלא חיישינן לאמשוכי כלל בסעודה קטנה דבשל סופרים הלך אחר המקל וסתמא דתלמודא דקאמר התם האי לישנא קמא ולישנא בתרא דרב אחא בר יעקב קאמר לה אע"ג דהאי דקא משני תלמודא בלישנא קמא אליבא דריב"ל קא משני ולא קיי"ל כותיה משמע הא אליבא דידן (אין אנו צריכין להעמיד המשנה במנחה גדולה מ"מ כיון דאוקמי הכי ולא קא משני מידי אליבא דידן] ש"מ דהלכתא הכי:

שלא תארע תקלה על ידי. שלא יטעו תלמידי בדברי לעשות מעשה שלא כהלכה. ולא אומר אפילו אמירה בעלמא:

עד שיראה איסר, כנגד לבו. פי' רב האי גאון שיכוף את ראשו כאגמון שאז רואה איסר שהוא מונח כנגד לבו ולא שישחה גופו וראשו זקוף:

אמר רבא והוא דמצער נפשיה. כגון חולה וזקן וכרבא קיי"ל דהוא בתראי:

כנגד אל הכבוד הרעים. ומתחלה לא קבעו כנגדו לפי שאינו שם המיוחד:

בד"ה כיון שהגיע כו' מפסיקין ואפילו מן האכילה ולא היא עכ"ל ר"ל דאפילו התחיל לאכול בהיתר צריך להפסיק ולא היא דאין הלכה כן עיין ברא"ש:

א"ל בי חבירי כו'. פירש"י על כשלוני הרי ב' רעות כו' שיענשו עכ"ל. וקאי וישמחו בי חבירי על לא אכשל ויותר נראה לפרש שמתפלל כן שבאמת ישמחו חברי על שלא נכשלתי וכן אשמח בהם על שלא נכשלו שזו אחד ממ"ח דברים שבו נקנית התורה משמח את הבריות וגרסי' שלא אומר על טמא כו' ולא על מותר אסור כו' וכ"ה ברי"ף וברא"ש והוא פי' שלא אכשל בדבר הלכה וק"ל:

אני עמל והם עמלים אני כו'. ע"פ מ"ש פרק חלק (סנהדרין צט.) כי האדם לעמל יולד איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה כו' ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה כו' הוי אומר לעמל תורה וקאמר שם נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו הוא עמל במקום זה ותורתו עומלת עליו במקום אחר והיינו ואני עמל ומקבל שכר דקאמר הכא שהתורה עומלת עליו הוא שכרו בעוה"ז ועוד ואני רץ לחיי עוה"ב שהוא השכר לעתיד ועיין בתר"י בע"א ודו"ק:

הזהרו בכבוד חבריכם כו'. והכי שמעינן ליה (בפ"ד) [בפ"ב] דאבות אר"א יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך:

מהגיון כו'. כפירש"י שלא ירגילום במקרא כו'. ואהא קאמר ושמא תאמר דא"כ ילכו בטל וקאמר הושיבום בין כו' להרגילם שם וגם אם לא באו עדיין לשנים שראויים למשנה ותלמוד מ"מ יקבלו שם מדות טובות והגונות כמ"ש חנוך לנער וגו':

וכשאתה מתפלל דע לפני כו' כענין דלקמן דאלו לפני מלך ב"ו הייתי עומד שהיום כאן כו' עכשיו שאני עומד לפני מלך מ"ה הקב"ה שהוא חי כו' ולזה נסמך המאמר דלקמן לכאן שענינם אחד בזה ודו"ק:

נר ישראל עמוד כו'. נר ישראל במצות כמ"ש כי נר מצוה וגו' ועמוד הימיני שהוא היה עמוד אותו הדור שהציל כמה צדיקים בחורבן של אספסינוס כדאיתא פרק הניזקין (גיטין נ"ו.) ופטיש החזק בתורה כמ"ש וכפטיש יפוצץ סלע וק"ל:

ואיני יכול לפייסו בדברים כו'. בעוה"ז יכולין לפייסו בדברים שהיא התפלה וכן לשחדו בממון בצדקה שנאמר וצדקה תציל ממות אלא בדין לעוה"ב קאמר דאז אי אפשר לפייסו ולא לשחדו בממון וקאמר ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים כו' ר"ל גם אם לא יהיה מיתתי לעולם הבא מיתת עולם כרשעים גמורים מ"מ אני מתיירא שמא יוליכו אותי (לדרך) לגיהנם להיות נידון י"ב חדש כדאמרי' פ"ק דר"ה (יז.):

א"ל י"ר שתהא מורא שמים כו' גם למאי דאמרינן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים אמר להם כן בדרך תוכחה שיעשו ומן שמים יסייעוהו כמ"ש בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו הבא לטהר מסייעין אותו וכה"ג כתבנו לעיל וק"ל:

ואיני יודע באיזה דרך מוליכין אותי כו'. מ"כ שלא היה הצדיק הזה מאמין בעצמו כענין שדרשו בדוד לולא האמנתי וגו'. או שלא רצה ליטול את השם לפני תלמידיו ללמדם בכך ענוה וע"כ א"ל פנו כלים מפני הטומאה כו' מ"מ הודיעם שחזקיהו מלך יהודה בא ללותו כדי שלא יהרהרו אחר מטתו עכ"ל:

כנגד ח"י אזכרות כו' הני ח"י י"ט הויין ברכת המינין כו' וז' דשבתא נגד ז' קולות כו'. הוא מבואר דברכות של חול הם ח"י כי הם על הרוב האמצעיים בשאלת צרכיו של אדם ע"כ רמז כל הח"י ברכות בשם הויה שהוא שם הרחמים בכל חתימת הברכות דבעי בחול בשאלת צרכיו אפושי רחמים ובעי בתחנונים בלי השמעת קול כפירוש ר"י והטור מה שאין כן בשבע ברכות דשבתא שהם כולם שבח נרמזו בקול דכתיב גבי שם הויה לומר שיש להרים קול בשבחו של מקום ומזה הני ט' דר"ה שהוא יום הדין ובעי נמי לאפושי רחמים נרמזו ג"כ בשם הויה שהוא רחמים ואסור להשמיע קולו בר"ה בתפלה וכ"כ ב"י בשם ספר הפליאה שקורא תגר על כך והתוספות נדחקו לקיים המנהג ושאמרו ברכת המינין לא נתקנה נגד שם הויה אלא נגד אל הכבוד הרעים דלא כתיב ביה שם הויה וכן לרב יוסף כנגד אחד שבק"ש נתכוונו לכוונה אחת והיינו משום דשם הויה לא ישתנה אך המינין מאל אחד משנין לומר אל אחר ואמר שהקב"ה הרעים עליהם ע"פ מ"ש פרק הרואה והאלהים עשה שייראו וגו' לא נבראו הרעמים אלא כדי לפשוט עקמומית שבלב וכ"ד דתעניתא כנגד כ"ד רננות כו' דבאותה תפלה של שלמה קחשיב כל הצרות והמאורעות אשר עליהן נתקנו התעניות וכנגד אותן כ"ד לשונות של תפלה ותחנה ורנה שיש שם תקנו כ"ד ברכות וק"ל:

גמ' כרבי יהושע בן לוי כו' נ"ב ותוס' מפרשים מפ"ק דשבת משוס דר"י ב"ל אסור לטעום אפילו פירות קאמר וליתא ע"ש:

רש"י בד"ה בצבור שנו פירוש כשהוא בב"ה ונ"ב כן הוא בפירוש רבינו יונה:

רש"י ד"ה שיתפקקו. מן הפקק ולמעלה. כצ"ל:

בשעת פטירתו. נ״ב אז לא בכה:

שם עמד שמואל הקטן. נ"ב עמ"ש פ״ק דסנהדין (יא,א):

מַה מָּקוֹם לִתְפִלָּה זוֹ? יש להקשות הוה ליה למימר 'מה אתה מתפלל?', ומהו ענין 'מה מקום'? ונראה לי בס"ד שהם ראו מתפלל בכניסתו בפתח בית המדרש, וביציאתו גם כן בפתח, והם לא רצו עתה לדעת מה היא תפלתו, ורק באו לשאל על מקום תפילתו שהוא מתפלל בפתח, דמה שייכות יש לתפלה זו שאתה מתפלל אצל הפתח ולא בפנים, והשיב להם אין זו תפלה על צרכי גופו, אלא אחת שלא יארע תקלה על ידי, לכך אני מקדים לתפילה תיכף בכניסתי בפתח, והשנית הודאה על חלקי שהושם בבית המדרש, לכך אני אומר זה בסוף בית המדרש אצל הפתח שאז אני נפרד ויוצא ממנו. ועדיין יש להקשות דהוה ליה למימר מה מקום לתפלות אלו, כי שתים ראו, ונראה לי בס"ד על הראשונה של כניסה לא שאלו, דידעו שהוא מתפלל שלא תבא תקלה, לכך מקדים בפתח, ורק על השנית שביציאה, המה ראו כן תמהו, מה מקום לתפלה זו דהא כבר גמר עסק התורה היום והולך לביתו, ומה נשאר לו לבקש עוד, והשיב הראשונה דוקא היא תפלה, אבל השנית היא הודאה.

שֶׁלֹּא יֶאֱרַע דְּבַר תַּקָּלָה עַל יָדִי, וְלֹא אֶכָּשֵׁל בִּדְבַר הֲלָכָה. נראה לי דְּבַר תַּקָּלָה היינו הוראה לענין המעשה, וּדְּבַר הֲלָכָה אינו לענין מעשה אלא לימוד הלכה לתלמידים. או נראה לי בס"ד מכשול בִּדְבַר הֲלָכָה, היינו טעות בגוף הדין עצמו, שהתיר את האסור בטעות, וּדְּבַר תַּקָּלָה הוא שהדין אמת אבל הענין היה מרומה, או שהעדים שהעידו להתיר האשה שמת בעלה טעו בדדמי והבעל עודנו חי, וכאשר נמצא כמה מעשיות כיוצא בזה, וכאשר מספרים מעשה נורא שהיה בזמן הגאון בעל משנה למלך ז"ל, ועל זה התפלל שלא יהיה היתר בתקלה על ידו, ובספר ויען אברהם להרב מהרא"ף נר"ו כתב מפי השמועה, דמרן ז"ל ומור"ם ז"ל היו חולקים בענין אחד דעיגונא, ומרן ז"ל אסרה ומור"ם ז"ל התירה ונתן רשות בחתימת ידו שתנשא, וגילה המגיד למרן ז"ל ואמר לו אתה כונת אל האמת לאוסרה מפני שהעדים טעו בדדמי, והעידו שבעלה מת והיה חי אך בו ביום שכתב מור"ם ז"ל רשות שתנשא הנה באותו היום מת בעל האשה במקום אחר שהיה שם, ולא באה תקלה על ידו של מור"ם ז"ל יעיין שם.

וְלֹא אוֹמַר עַל טָמֵא טָהוֹר. קשא, כל זה נכלל באומרו שֶׁלֹּא אֶכָּשֵׁל בִּדְבַר הֲלָכָה, ואם בא לפרוט צריך לפרוט הכל, כי ארבעה מינים הם כשר ופסול, אסור ומותר, טמא וטהור, חייב וזכאי? ונראה לי נקיט דבר זה דאית ביה רבותא מהנך שלש, דבכולה איכא הלכה למעשה, אבל בענין טומאה וטהרה ליכא בזמן הזה הלכה למעשה, כי אם הלכה בלבד.

מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ, ה' אֱלֹהַי, שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקִי מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקִי מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. פירוש לא מן 'הנחפזים' לצאת אלא מן 'המתעכבים', כי ישיבה לשון עיכוב כמו וַתֵּשְׁבוּ בְקָדֵשׁ יָמִים רַבִּים.
ועוד נראה לי בס"ד תלמיד חכם שיושב בבית המדרש ומלמד תורה לתלמידים, ולא עוד אלא שעושה חדושי תורה, הנה זה נקרא מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ, כי גם כשהולך לביתו נחשב יושב, מאחר שלומדים תורה אשר לימדם, וגם אומרים חדושי תורה שלו, הרי זה כאלו הוא יושב עמהם בבית המדרש, ומה שאמר וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקִי מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, נראה לי בס"ד כי הַקְרָנוֹת של שם מִּדְרָשׁ, הם אותיות מִּ"שׁ, ואדם רע תופס כמשמעות אותיות הַקְרָנוֹת, ולכך הוא מָשּ מִּבֵּית הַמִּדְרָשׁ, אבל אדם טוב אינו מש מבית המדרש, וכמו שנאמר גבי יהושע (שמות לג, יא) לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל, שאינו תופס אותיות הקרנות של מדרש אלא תופס אותיות אמצעיות שהם אותיות דר, שיהיה 'דר ולא מש משם', ולזה אמר שַּׂמְתָּ חֶלְקִי מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ, בית דייקא שהוא התוך, ולא שמת חלקי מיושבי קרנות, שתופסים עיקר אותיות קרנות של מדרש. או נראה לי בס"ד דקרי לרשעים יושבי קרנות, כי הצדיקים אוכלין מן הפירות בעולם הזה, והקרן קיים לעולם הבא, נמצא אין נהנים מן קרנות של מצות בעולם הזה כלל, אבל הרשעים אוכלים קרנות של מצות בעולם הזה, כי משלם לשונאיו אל פניו, לכך נקראים יושבי קרנות, כי ישיבתם בעולם הזה היא על סמך הקרנות, ולא על הפירות. או נראה לי בס"ד דקרי להו יושבי קרנות על פי מה שפירשו המפרשים בפסוק (ישעיהו ג, יא) אוֹי לְרָשָׁע רָע, כי הרשע בלא תערובת קדושה לא יתקיים, וזה חלק הקדושה רמוז באות ש' שבשמו, וחלק הרע באותיות רע, לזה אמר אוי לו כאשר יסתלק ממנו חלק הטוב שהוא אות ש', וישאר בו רק אותיות 'רע', אם כן הרשע סופו כך שלא ישאר בו אלא אותיות 'רע', שהם 'קרנות שמו', רי"ש בראש, עי"ן בסוף, לכך קוראם יּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת על שם סופם:

אֲנִי עָמֵל וְהֵם עֲמֵלִים, אֲנִי עָמֵל וּמְקַבֵּל שָׂכָר, וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר אֲנִי רָץ וְהֵם רָצִים, אֲנִי רָץ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שַׁחַת. פירוש העמל עצמו שאני עמל במצוה נחשב בעיני קבלת שכר, כי אני שמח ומשתעשע בזה העמל, ברם יש להקשות למה נקיט שלשה חלוקות, ובפרט כי חלוקה השלישית של הריצה היא נכללה בעמל? ונראה לי בס"ד שלימות העבודה שלשה חלוקות, הא' עסק התורה, והב' קיום מצוות עשה, והג' קיום לא תעשה, וכנגד הא' נקיט אני משכים לדברי תורה, וכנגד הב' נקיט אני עמל וכו', וכנגד הג' נקיט אני רץ לחיי עולם הבא, כי בלאוין ליכא מעשה בשמירתם, ורק יש ענין ריצה שאם ראה עבירה לפניו רץ ובורח ממנה, וכמו שאמר התנא ובורח מן העבירה, וברשעים גם כן יש בזה ענין ריצה, שבהיות עבירה לפניהם המה רצים לקראתה לעשותה במהרה, ונראה לי ראשי תיבות הנזכרים עמ"ר שהוא עמל משכים רץ, ולזה אמרו בגמרא [חגיגה דף טו:] שאל הגרדי לר"מ על עמר דנחית ליורה סליק, אמר ליה דנקי אגב אמיה סליק כלומר לאו כל בעלי שלשה הנזכרים מרוצים ומקובלים, אלא רק אותם שמתכוונים לש"ש, ויש להרחיב הדברים ודו"ק.

כְּשֶׁחָלָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, נִכְנְסוּ תַּלְמִידָיו לְבַקְּרוֹ. יש להקשות והלא מעשה דר' יוחנן בן זכאי קדים לר' אליעזר שהיה רבו והוה ליה להביא להא דר' יוחנן בן זכאי ברישא? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הגאון מעשה רוקח ז"ל במסכת סוטה על מה שאמרו כיון שראה אותם היה בוכה, דר' יוחנן בן זכאי בעת החורבן, כאשר צרו הרומיים על ירושלים, רצה ר' יוחנן בן זכאי לצאת לעשות הצלה פורתא לישראל, ומפני פחד הבריונים שהיו מעכבים הוציאו עליו קול שמת, ונשאוהו תלמידיו ר' אליעזר ור' יהושע בארון כאלו הוא מת והולכים לקברו חוץ לעיר, ואחר שיצא לחוץ נכנס אצל נירון קיסר ובקש ממנו ג' דברים וכו', ולכן כאשר באו ענה תלמידיו לבקרו בחוליו זה אשר נפטר בו מן העולם, כשראה את ר' אליעזר ור' יהושע מהלכים בראש התלמידים, זכר אותה שעה צרת החורבן, איך באותה זמן נשאו אותו התלמידים האלה בתורת מת, והוא עודנו חי, ועכשיו ישאוהו בהיותו מת ממש, ולכך בכה על החורבן שזכר אותו עתה, ועל צרתם של ישראל שהגיעה להם אותו זמן, ותלמידיו סברו שהוא בוכה על עצמו על מיתתו, ולכך אמרו לו מִפְּנֵי מָה אַתָּה בּוֹכֶה? שהצדיק צריך להיות שמח בסילוקו מן העולם הזה בשלום, וכמו שאמרו מת מתוך שחוק יפה לו, והשיב להם אִלּוּ לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם הָיוּ מוֹלִיכִין אוֹתִי כאשר הולכתם אותי אתם מקדמת דנא בשעת החורבן, גם כן הייתי בוכה, ועכשיו כל שכן שאבכה, ולפי דרכו הראה להם שהוא חרד מיום הדין, כדי לעורר אותם בתשובה, שגם להם יהיה חרדה, וכל שכן להמון העם, עד כאן דבריו בשינוי קצת, יעיין שם, ובזה מובן הטעם הא דנקיט הברייתא מעשה דר' אליעזר ברישא, ללמדינו דר' יוחנן בן זכאי לא בכה על מיתתו, אלא בעבור דבר אחר שזכר אותה העת, והוא צרת החורבן כאמור, דאם בכה על מיתתו, היה לו לר' אליעזר תלמידו גם כן לבכות עתה בחליו כשנכנסו תלמידיו, וכמו שראה כן לר' יוחנן בן זכאי רבו, ולמה לא בכה, אלא ודאי דהצדיק אין ראוי לו לבכות על מיתתו, דמת מתוך שחוק סימן יפה לו, ור' יוחנן בן זכאי בכה בשביל דבר אחר שזכר אותה העת, ולכך קודם שהביא הברייתא מעשה דר' יוחנן בן זכאי הביא מעשה דר' אליעזר תלמידו, לגלות לנו שאין בכיה זו דר' יוחנן בן זכאי על המות כמו שנראה בפשט המאמר, ואם לא היה התנא מקדים את המאוחר לא היינו יודעים טעם זה.

אָמְרוּ לוֹ: רַבִּי, לַמְּדֵנוּ אָרְחוֹת חַיִּים וְנִזְכֶּה בָּהֶם לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. נראה לי בס"ד הכונה דידוע שהמוחין נקראים חַיִּים, ופירש רבינו האר"י ז"ל חַיֵּי עוֹלָם הַבָּא הם מוחין הנמשכים מבחינת הכתר הרמוז בקוצו של יו"ד, לבחינת חכמה ובינה הנרמזים באותיות י"ה שבשם, כי אות ה"א ראשונה היא בינה הנקראת עולם הבא, ונראה שהם בקשו מרבם ללמדם אָרְחוֹת חַיִּים, רצונו לומר סוד המשכת המוחין, שיזכו להמשיך את מוחין העליונים שהם נקראים חיי עולם הבא, ואמר להם סגולות טובות השייכים לבחינות אלו שיהיו נזהרים בהם, ואז מכוחם יהיה להם עזר וסיוע להמשכת המוחין שהם חיי עולם הבא, ופרשתי טעם בכל דבר ודבר איך הוא שייך לענין זה ולא כתבתיו פה.
ועוד נראה לי בס"ד מה שאמרו אָרְחוֹת חַיִּים, שבקשו דברים חדשים שלא נגלו עדיין בעולם, כי ידוע מה שאמרו בזוהר הקדוש דרך נאמר על הפתוח מכבר, ואורח על הנפתח מחדש, גם רמזו לו שלא יפחות להם מארבעה דברים טובים, לכן אמרו ארחות חיים כי ד' פעמים טוב [17] עולה מספר חיים [68], ולכן גם הוא אמר להם ארבעה דברים בלבד.

אָמַר לָהֶם: הִזָּהֲרוּ בִּכְבוֹד חַבְרֵיכֶם, וּכְשֶׁאַתֶּם מִתְפַּלְּלִים, דְּעוּ לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִתְפַּלְּלִים. נראה לי בס"ד כלל בזה כבוד נשותיהם, דהכתוב אמר על האשה (מלאכי ב, יד) וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ, ועל ידי הכבוד שמכבד האדם לאשתו ירבה השלום ביניהם, ועל ידי שלום שבין איש לאשתו, יהיה עזר לאדם ליחד הדודים למעלה, ועוד אמר להם דְּעוּ לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִתְפַּלְּלִים, הנה דבר זה ביאר רבינו הגדול בשער מאמרי ר' שמעון בר יוחאי.
ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו ז"ל שכל עבודתנו ותפילתינו הוא לזעיר אנפין, ופירש בכסא אליהו הכונה הוא לאור אין סוף אשר בזעיר אנפין, וכמו שאמרו ברעיא מהימנא בתר דעביד האי דיוקנא דמרכבה דאדם עילאה נחית תמן ואתקרי בההוא דיוקנא הוי"ה עיין שם, וכן אמרו בספרי (דברים ד, ז) מִי כַּהֳ' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו, 'אֵלָיו, ולא למדותיו', רצונו לומר לאור א"ס [אין סוף] המתפשט בספירות יעיין שם. וכן סידר רבינו הרש"ש ז"ל בנוסח הבקשה בכל יום קודם תפילה, וז"ל שהוא עילת כל העילות, המתלבש בי"ס דאצילות על ידי שמו הגדול המתגלה בתפארת ומלכות, ואליו אנחנו מעלים כונת התפלה וכו', הוא היה טמיר וגניז בכתר, והוא הוה המתלבש בי"ס דאצילות, והוא יהיה המתגלה בתפארת ומלכות וכו' עד כאן לשונו, והכל עולה בקנה אחד והמבין יבין מדעתו, ובזה מובן דברי ר' אליעזר, וּכְשֶׁאַתֶּם מִתְפַּלְּלִים, דְּעוּ לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִתְפַּלְּלִים, כלומר ממי אתם מבקשים, ואל מי אתם מתפללים כונת התפילה.
או יובן בס"ד הכוונה על פי מה שכתב רבינו חיים בן רבינו אור זרוע בתשובה (סימן ל"ה), דאם טבלה הנדה, וחברתה רואה אותה ומכוונת לשם טבילה, מהניא לה כונת חברתה דבהכי מפרש לגמרא דחולין (דף ל"א) שאמרו כונה דחברתא כונה מעלייתא היא, דלא בעינן שתטבילה בידים, ומכאן דן לענין מצת מצוה, דבעינן שמור לשם מצת מצוה, דאם זה שהוא לש בפניו כיון מהני, אף על פי שלא כיון הלש בעצמו, יעיין שם, והוא הדין כאן לענין טבילה דרבו הכונות בה, כיון דאנחנו מתפללים לפני השם יתברך ואור שכינתו נגדינו בעומדנו בתפלה, הנה הוא יתברך משלים הכונה הראויה להיות בתפלה, ומהניא לן כאלו כוננו אנחנו בעצמנו, ולכן אנחנו מבקשים ויעלה לפניך כאלו כוננו בכל הכונת הראויות לכוין, ואיך יעלה כך, אלא יש טענה מצד הדין בכך, וכמו שכתב רבינו חיים ז"ל הנזכר מדין הגמרא דחולין, ודבר זה רמזו ר' אליעזר לתלמידיו, דְּעוּ לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִתְפַּלְּלִים, ולכן אם יחסר לכם איזה כונה הראויה הוא ישלמנה לכם.

וּמַנְּעוּ בְּנֵיכֶם מִן הַהִגָּיוֹן. נראה לי בס"ד קאי על דת נימוסות, שיש בה יושר המשפטים שהם מסודרים על פי שכל אדם חכם לב, אך באמת אין בתוכה פנימיות קדושה, מה שאין כן תורתינו הקדושה, כל דבר מדבריה פתוח אל מים העליונים, וכמו שכתב בזה רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בריש פרשת משפטים יעיין שם, ולכן קרי לדת הנימוסית בשם הִגָּיוֹן, שאין בה פנימיות קדושה אלא רק דברים בעלמא.
או יובן הגיון קאי על ספורים הקדמונים של מלכים, ועניינים שונים שהיו בדורות שעברו, כאשר יבאו במכתבי הגזיתא שלא יהיו נמשכים אחריהם ומאבדים הזמן בקריאתם בהם, ומה שאמר והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים, רצונו לומר גם בעודם קטנים שאין בהם דעת להבין דברי תורה שדורשים החכמים, תושיבום בין ברכיהם בעת שדורשים, כדי שיכנסו באזניהם דברי תורה ויעשו פועל בנפשם, צא ולמד מאמו של ר' יהושע בן חנניא, שהביאה אמו עריסתו בעודו קטן והניחתו בבית המדרש כדי שיכנסו דברי תורה באזניו, ומעשה זה עשו פירות שיצא חכם גדול מאד, וכמו שכתב רע"ב ז"ל בביאור משנה דאבות (אבות פרק ב' משנה יא) ר' יהושע בן חנניא אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ יעיין שם.

וּבִשְׁבִיל כָּךְ תִּזְכּוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. הא דסיים כן בפירוש, נראה רצונו לומר דלא סגי בחדא מנייהו, אלא בצירוף ארבעה אזהרות אלו הדבר תלוי.
או יובן רמז להם בזה דבר חמישי, בשביל כך דהיינו כ"ף כפופה בפיזור ענייני עולם הזה, וכ"ף פשוטה בפיזור עניני עולם הבא במדות אלו הנרמזים בשני כפי"ן שהם כ"ך, תִּזְכּוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, כי מדות אלו הם הכנה לכל זה.
או יובן בס"ד רמז להם על יחוד עליון שהוא של חכמה ובינה, ועל יחוד תחתון של תפארת ומלכות הנרמזים באותיות כ"ך, כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בסוד מאמר כך עלה במחשבה, שאמר השם יתברך למשה רבינו ע"ה על רבי עקיבא, שהוא זווג תחתון כ"ף כפופה, וזווג עליון כ"ף פשוטה, כנזכר בספר הכונות, ולימדם להזהר לעשות יחודים אלו של כ"ך.

אָמְרוּ לוֹ: רַבֵּנוּ, נֵר יִשְׂרָאֵל, עַמּוּד הַיְמָנִי, פַּטִּישׁ הֶחָזָק. נראה לי בס"ד נר ישראל, שהעמיד תלמידים הרבה והאיר עיני ישראל בתורה.
או יובן בס"ד על פי מה שכתב רבינו ז"ל בשער הגלגולים (דף מא), שהגבורה העולה מהיסוד אל שני שלישים התחתונים המגולים שבתפארת הוא ר' יוחנן בן זכאי עיין שם, ולהכי קראוהו נר ישראל, ודו"ק, ואומרם עַמּוּד הַיְמָנִי, כי הוא היה כהן, וידוע שהכהן הוא בחסד שהוא קו ימין.
או יובן על פי מה שכתב רבינו בשער הגלגולים (דף מ:), ר' יוחנן בן זכאי ורבי עקיבא היו בחינת זרועותיו של משה רבינו ע"ה, ימין ושמאל של משה רבינו ע"ה מעורבים בשרש קין, ולכן שלשתם היו שנותיהם שוים, עיין שם, ולכן קראו אותו עַמּוּד הַיְמָנִי, שהיה סוד זרוע ימין של משה רבינו ע"ה, גם רמזו בתיבת עמוד [120] למספר שנותיו שהיה ק"ך, ואות מ"ם של עמוד העומדת באמצע כנגד מ' שנה שעסק בפרקמטיא, ואותיות עוד [80 עמוד] הם פ' שנה שלמד ולימד, ולכך היתה אות מ' באמצע, לרמוז שנשלמה באותם השמונים הנרמזים משני צדדיה, ואומרם פַּטִּישׁ הֶחָזָק, כי הוא שפט את ישראל בדורו וגם תיקן תקנות הרבה אחרי החורבן, שהם קיימים עד ביאת הגואל, וּפַּטִּישׁ הוא אותיות שפט, ואותיות ישפט, כי הוא שפט לשעבר, וישפט להבא, בתקנותיו שתיקן לישראל, וכמו שנאמר על משה רבינו ע"ה (דברים לג, כא) צִדְקַת הֳ' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל, גם נראה לי בס"ד פַּטִּישׁ [399] גימטריא מַטֶה מֹשֶׁה [399], שהיה כמשה רבינו ע"ה בדורו. גם יובן קראו אותו פטיש שיזכה לנפש טוב של קין שה"ס הגבורות, לכך קראוהו פַּטִּישׁ בסוד הגבורה, ואומרם הֶחָזָק כי נפש זו היתה תחלה אצל חזקיהו המלך ע"ה, דלכך אמר ר' יוחנן בן זכאי והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה, וכמו שאמר בשער הגלגולים (דף נ"ט), ולכן קראו פטיש החזק, לרמוז על חזקיהו, ורוח ה' דבר בם לתלמידיו, ואמרו דברים אלו המיוסדים על אדני פז.
ועוד נראה לי בס"ד דקראו אותו עַמּוּד הַיְמָנִי, לפי פירוש רש"י ז"ל, דשני עמודים העמיד שלמה, שם הימיני יכין, ושם השני בועז, ושל הימיני הוא המשובח, עיין שם. ונראה לי ששני עמודים הנזכרים רומזים לתלמידי חכמים, יש חכם מלמד לאחרים וזה נקרא יָכִין לאחרים, ויש לומד לעצמו ואינו לומד לאחרים, וזה נקרא בֹּועַז, קרי ביה בֹּו עֹז, כלומר התורה שהיא עוז, בו דוקא, ואינה יוצאה לאחרים, ולכן לר' יוחנן בן זכאי קראוהו עמוד הימיני שהוא יכין כי הוא לימד תורה לאחרים, ומה שאמרו עליו שלשה תוארים דוקא, נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בחגיגה (דף יד), שאמר ר' יוחנן בן זכאי לתלמידיו אשריכם ואשרי יולדתכם, אשרי עיני שכך ראו, ואף אני ואתם בחלומי מסובין היינו על הר סיני, ונתנה עלינו בת קול מן השמים עלו לכאן, עלו לכאן, טרקלין גדולים ומצעות נאות מוצעות לכם, אתם ותלמידיכם ותלמידי תלמידיכם מזומנים לכת שלישית, ופירש רש"י לכת שלישית של כיתות היושבות לפני שכינה, עיין שם, והנה ידוע שכל הנשמות בכללם דומין לאילן, וכל כת וכת דומים לענפים, שכל כת בפני עצמו נקרא ענף, ולכן אמרו עליו ג' תוארים אלו, שהם ראשי תיבות ענף, ולרמוז כבר אתה בטוח על פי בת קול שאתה מזומן לכת שלישית, ועתה אתה נוסע לשם, ולמה תבכה אדרבה צריך אתה לשמוח.
או יובן בס"ד אמרו עליו ג' תוארים הנזכרים כנגד ג' עמודים שהעולם עומד עליהם, נֵר יִשְׂרָאֵל כנגד עבודה, אשר עתה התפילות הם במקום עבודה, והצדיק מעלה בתפילתו ניצוצי הנשמות של ישראל שנקראים נר, עַמּוּד הַיְמָנִי כנגד עמוד גמילות חסדים שהוא מתייחס לימין והוא והוא עשה חסד עם כל ישראל, וּפַּטִּישׁ הֶחָזָק כנגד עמוד התורה, שמשבר בה את הקליפות, עוקר הרים ומשבר סלעים כפטיש זה, וכמו שאמרו על ר' מאיר הרואה ר' מאיר בבית המדרש כאלו עוקר הרי הרים וטוחנן.

אִלּוּ לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם הָיוּ מוֹלִיכִין אוֹתִי, שֶׁהַיּוֹם כָּאן וּמָחָר בַּקֶּבֶר, שֶׁאִם כּוֹעֵס עָלַי, אֵין כַּעֲסוֹ כַּעַס עוֹלָם, וְאִם אוֹסְרֵנִי, אֵין אִסּוּרוֹ אִסּוּר עוֹלָם, וְאִם מְמִיתֵנִי, אֵין מִיתָתוֹ מִיתַת עוֹלָם. נראה לי בס״ד נקיט תלת שהם כַּעַס וּמַאֲסָר וּמִיתָה, כנגד גיהנם וגלגול וכרת שנכרת לגמרי, והיינו כעס כנגד גיהנם, ומאסר כנגד גלגול שחוזרת לעולם הזה, שהוא בית האסורים שלה, ומיתה כנגד כרת שנכרת לגמרי, והשם יתברך יצילנו מכולם, ומה שאמר וְאֵין אֲנִי יָכוֹל לְפַיְּסוֹ בִּדְבָרִים, היינו תפילה, וּלְשַׁחֲדוֹ בממון, היינו צדקה, כי תפילה וצדקה לא מהני לחודייהו בלא תשובה, ומה שאמר פנו את הכלים מן הטומאה, לאו משום דחס על הכלים אותה שעה, אלא כדי לרמוז לתלמידיו הכהנים שלא יתעסקו בו אחר מיתה על סמך שהוא צדיק גדול ואין טומאה בצדיקים, וכמו שאמר אליהו זכור לטוב לרבי יהושע הגרסי בפטירתו של רבי עקיבא, כנזכר במדרש משלי (פ"ט). ומה שאמר הָכִינוּ כִּסֵּא לְחִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ ע"ה, פירש רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים (דף נ"ט) על נשמה אחת גדולה שהיתה אצל שמואל הנביא ע"ה ואחריו חזקיהו המלך ע"ה, ואחריו ר' יוחנן בן זכאי וכו', וזהו טעם למה שאמר ר' יוחנן בן זכאי כשנפטר הכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא, עיין שם, ונראה לי בס"ד יוחנן [124] עם האותיות [5] וכולל המלה עולה חזקיה [130], גם נראה לי לכך זכה ר' יוחנן בן זכאי לנשיאות אשר היא היתה לזרע בית דוד.

יְהִי רָצוֹן, שֶׁיְּהֵא מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם כְּמוֹרָא בָּשָׂר וָדָם. נראה לי בס"ד ידוע הנשמה מכונית בשם שמים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (תהילים ג' ד') יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל, זו הנשמה, וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ, זה הגוף, ואמר להם שיהיו יראים וחסים על הנשמה שקרואה שמים, כמו שהם יראים וחסים על בשר ודם של הגוף שלהם, תדע אדם עובר עבירה הוא חס על גופו פן יתבזה או יתייסר, ולכך אינו רוצה שיתגלה לבני אדם, מה שאין כן על הנשמה שהיא נזוקת הרבה בעבירה ההיא, אינו חש ואינו שם על לב.

אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כְּנֶגֶד שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה חֻלְיוֹת שֶׁבַּשִּׁדְרָה. הקשה הצל"ח ז"ל למה באוקמתא דרב יוסף נקיט הש"ס רב יוסף אמר שהוא לשון פלוגתא, להשמיענו דרב יוסף פליג על טעם רב הלל, ובאוקמתא דרבי תנחום נקיט א"ר תנחום, שלשון זה מורה שלא בא לחלוק על טעמים האמורים אלא בא להוסיף, יעיין שם. ונראה לי בס"ד דעל רב יוסף לא שייך לומר שבא להוסיף טעם, כי מה חידש בטעם זה, דרב הלל אמר כנגד י"ח אזכרות, והוא אמר כנגד י"ח אזכרות, ואדרבה, עדיף לומר כדנקיט רב הלל, שהוא כנגד י"ח אזכרות דמזמור, משום דהתם כל האזכרות הם הויו"ת, והכי נמי הכא בברכות, מה שאין כן אזכרות דקריאת שמע לאו כולם הויו"ת, ואם כן מה בא להוסיף רב יוסף, אלא ודאי צריך להבין שבא לחלוק ולית ליה טעם רב הלל, והיינו דמה שייכות למזמור זה בתפילה זה לתקן כנגדו, אבל אם נאמר כנגד אזכרות דקריאת שמע, יש לזה שייכות עם התפילה, דקריאת שמע ותפילה באים ביחד בכל יום, וכפי הסוד נתקנה הקריאת שמע לצורך העמידה של י"ח, לכך נקיט רב יוסף אמר, לשון דמשמע דפליג דלית ליה להאי טעמא דרבי הלל, אבל באוקמתא דרבי שהוא ענין אחר בפני עצמו, שייך לומר שבא להוסיף, ואית ליה טעם הקודם, וסבירא ליה דמשום הא והא נתקנו.

שִׁמְעוֹן הַפָּקוּלִי הִסְדִּיר שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל עַל הַסֵּדֶר בְּיַבְנֶה אָמַר לָהֶם רַבָּן גַּמְלִיאֵל לַחֲכָמִים: כְּלוּם יֵשׁ אָדָם שֶׁיּוֹדֵעַ לְתַקֵּן בִּרְכַּת הַמִּינִים? נראה לי בס"ד סידר הכונות שלהם לומר ברכה זו כנגד ספירה זו, וכך וכך פרטים יש בה, וכן ברכה זו כנגד ספירה זו, וכאשר סידר אותם רבינו האר"י ז"ל בספר הכונות, ולכך באותו מעמד נתעורר רבן גמליאל ואמר לחכמים, כְּלוּם יֵשׁ אָדָם שֶׁיּוֹדֵעַ לְתַקֵּן בִּרְכַּת הַצִּדּוּקִים?, מפני שראה שבסדר הכונות של י"ח ברכות אין ברכה כנגד תיקון הכתר, והטעם מפני שאין הפגם מגיע שם, ולכך לא תקנו אנשי כנסת הגדולה כנגד זה, אך ראה רבן גמליאל שבעונותינו הרבים בזמנו נתרבו המינין, ומגיע פגם המינות עד הכתר להיותו חמור מאד, וכנזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל בספר הכונות. ולכן ראה לפי העת ההיא לצורך לתקן ברכה כנגד זה, אך צריך שיהיה המתקן חכם גדול ובעל רוח הקודש שכוחו כמו אנשי כנסת הגדולה שיוכל לתקן דברים מתוקנים וטובים שיהיה גנוז בהם סודות השייכים לענין זה, כדי שיעשו פרי למעלה כמו נוסח שאר ברכות של י"ח, שכולם ברוח הקודש נתקנו, ואז יָרַד הארי הגדול הוא החכם הנורא שְׁמוּאֵל הַקָּטָן, וְתִקְּנָהּ ברוח הקודש אשר הופיע עליו הקב"ה, ובאמת הוא ראוי לכך, כדאיתא בסנהדרין (דף יא), היו חכמים מסובין בעליה ביבנה, ויצאה בת קול ואמרה יש כאן אחד ראוי שתשרה עליו שכינה? נתנו עיניהם בשמואל הקטן, גם בשעת פטירתו נתנבא על הרוגי מלכות, עיין שם, ובירושלמי סוף סוטה איתא, יצאה בת קול ואמרה יש שנים ראוים לרוח הקודש ושמואל הקטן אחד מהם, עיין שם, ולכן כיון שראוי לכך נצצה בו רוח הקודש ותיקן אותה הברכה. והא דְשָּׁנָה הָאַחֶרֶת שְׁכָחָהּ, נראה לי בס"ד בתחלה כשתיקן אותה לא קבעו בתפילת העמידה שמתפללין בכל יום, אלא קבעו אותה בעמידה שמתפללין ביומא דרחמי, והוא בתענית ציבור, ולכן לשנה אחרת שכחה שלא הורגלו בה עדיין לאומרה בקבע בכל יום בשמונה עשרה, אך אחר כך קבעו אותה בכל יום בשמונה עשרה, ונראה לי סיבת השכחה גם כן היה מצד תגבורת הקליפה, כי זו הברכה היא נגדית להם, וידוע כי השכחה היא מצד הקליפה, בסוד וְאֵין שִׁכְחָה לִפְנֵי כִסֵּא כְבודֶךָ, אך הוא נתגבר על הקליפה וְהִשְׁקִיף בָּהּ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת וזכרה. ונראה לי בס"ד הוצרך ג' שעות לדחות הקליפות מן ג' עולמות 'בריאה, יצירה, עשייה', והוא עשה כונות ויחודים במשך ג' שעות אלו, ועל ידי כן דחה השכחה והמשיך הזכירה. ונראה לי בס"ד שמו הטוב בראשה ובסופה כי ברכה זו מסיימים בה בָּרוּךְ אַתָּה ה', שׁוֹבֵר אוֹיְבִים וּמַכְנִיעַ מִינִים, הרי כאן אותיות שמו"א מן שמואל בראשי תיבות הנזכרים, ואות למ"ד של שמואל רמוז בראש הברכה [לַמִינִים]. ונראה לי בס"ד שנרמזה ברכה זה שתיקן שמואל הקטן בנבואה של בלעם, שקרא אוי בנבואתו על ברכה שעתיד שמואל הקטן לתקנה, וכמו שנאמר (במדבר כד, כג) אוֹי מִי יִחְיֶה מִשֻּׂמוֹ אֵל, תחבר שני תיבות יחד וקרי בה משמואל, כלומר מה שעתיד לתקן ברכה בשביל ביטול הקליפות, והוא עמהם מין במינו לכך קרא אוֹי.

אֲנִי עָמֵל וּמְקַבֵּל שָׂכָר. נ"ל בס"ד, עמל הצדיק בתורה ומצוות בעולם הזה ידמה לאדם שאמר לו הרופא שצריך לעשות עמל לגופו כדי שיזיע מכח אותו עמל, ובזה יתרפא מחליו. והוא ראה פועלים כתפים ששכרן בעל הבית לשאת ולהביא אבנים ממקום למקום, ופסק להם שכרן בעד כל משא סך כך, והוא בשביל שאמר לו הרופא שצריך לישא עליו משאות הרבה כדי להזיע ובזה יתרפא, הלך מאיליו ונשא עם הפועלים ההם משאות אבנים להביאם ממקום למקום כדי שיזיע. ולעת ערב באו הפועלים אצל בעל הבית וקבלו שכרן כאשר פסק להם, והוא לא קבל שכר, יען כי העמל אשר עמל בו הוא היה שכרו דעל ידי העמל הזיע ונתרפא מחליו, מה שאין כן הפועלים לא היה להם תועלת מגוף העמל, ואם לא היה שוכרן בעל הבית לא היו נושאין משאות ממקום למקום, לכך צריך לקבל שכר בפני עצמו. כן הצדיק שיש לו בעולם הזה עמל בתורה ומצוות, הנה גוף העמל הוא ראוי להיות שכרו, כי על ידי העמל הזה פלט ויצא ממנו זוהמת הנפש והסיגים שבו, ונתרפא מחולי הנפש, כאותו האדם שצוהו הרופא שיגע כדי להזיע.
ולזה אומר אֲנִי עָמֵל וּמְקַבֵּל שָׂכָר ר"ל, העמל הזה שאני עמל, אני מקבלו בתורת שכר, שבו היתה רפואתי מחולי הנפש. מה שאין כן אותם יּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, אף על פי שיזדמן להם עמל כמו עמל שלי, דהיינו שיהיו לומדים תורה ועושים מצוות, אין מקבלים שכר בכך כמוני, כי לומדים שלא לשמה, ואין ביגיעתם בתורה פולטים הסיגים מהם.

הִזָּהֲרוּ בִּכְבוֹד חַבְרֵיכֶם. נ"ל בס"ד, כמו שאדם חייב בכבוד רבו בשביל שלמד ממנו תורה, כן חייב בכבוד חבירו דודאי למד ממנו תורה, וכמ"ש (מכות י.) הרבה תורה למדתי מרבותי ויותר מחבירי.

רַבֵּנוּ, נֵר יִשְׂרָאֵל, עַמּוּד הַיְמָנִי, פַּטִּישׁ הֶחָזָק, מִפְּנֵי מָה אַתָּה בּוֹכֶה. נ"ל בס"ד, רַבֵּנוּ – שהרבצת תורה בישראל. נֵר יִשְׂרָאֵל – שתקנת להם תקנות, והדלקת להם נרות כתקנות אלו להאיר להם בחושך לדעת הדרך ילכו. עַמּוּד הַיְמָנִי – שלם בחלק הסוד שהוא המיומן שבחלקי לימוד הפרד"ס. פַּטִּישׁ הֶחָזָק – 'פַּטִּישׁ' בהיפוך אתוון 'פשטי' ר"ל: גם חלק הפשטי שאתה לומד בפרד"ס הוא חזק שצריך לו נגר ובר נגר להבינו, על דעת שאמרו (סוכה כא:) שיחת תלמידי חכמים צריכה תלמוד להבין אותה. והנה שלשה שבחים נֵר עַמּוּד פַּטִּישׁ ר"ת: ענף, רמז לדבר מה שכתוב בפסוק ביחזקאל (יז, כג) וְנָשָׂא עָנָף וְעָשָׂה פֶרִי, שהרביץ תורה וְהָיָה לְאֶרֶז אַדִּיר. ומ"ש: מִפְּנֵי מָה אַתָּה בּוֹכֶה? נראה דציירו בדעתם שני טעמים, הא', בוכה על חסרון תלמידיו, כי מעתה הם חסרים מלימוד שהיה מלמדם עוד. והב', בוכה למתק הדינין כי השעה צריכה לכך, והוא השיב להם טעם אחר, כי מרוב ענוה שלו הראה עצמו שהוא חרד ומתפחד מאד מיום הדין, כדי שהם ילמדו קל וחומר ויהיה להם פחד ורעדה יותר, וכמו שכתב הרא"ש ז"ל בצוואתו לבנו: ומטתך בדמעה תמסה ויבהלוך רעיונך מידי זכרך חרדת רבן יוחנן בן זכאי.

גמ' כשחלה ר"א. במס' דרך ארץ רבה פ"ג איתא ר"א בן עזריה. וע"ש עוד איזה שינויים:

שם הני י"ח כנגד מי. עי' מדרש תנחומא ר"פ וירא עוד איזה טעמים. ושם איתא דריב"ל אמר נגד י"ח אזכרות שאמר דוד בהבו לה' בני אלים:

בתוספות בד"ה כיון שהגיע כו' ואית ליה לרבי יהושע מפסיקין ואפי' מן אכילה עכ"ל. כוונתם בזה דמדאמר אסור לטעום ולא קאמר אסור לאכול משמע שבא לומר אפילו אם התחיל לאכול צריך להפסיק באמצע אכילתו ולא יטעום יותר וכן מבואר בלשון הרא"ש ז"ל בשמעתין ובלשון התוס' בפ"ק דשבת ע"ש ומה שיש לדקדק בדבריהם בסוגיא דהתם בלשון התוס' ובלשון הרא"ש ביארתי בפ"ק דשבת:

בגמרא ת"ר כשחלה ר"א כו' אמר להם הזהרו בכבוד חבריכם כו'. נראה שהזהירם בשלשה דברים הללו שהם ענינים כוללים ביותר לארחות חיים ולחיי העולם הבא והם שלשה עמודי התוך שהעולם נשען עליהם כמו ששנו חכמים במשנתינו בפ"ק דאבות על ג' דברים העולם עומד והם תורה ועבודה וג"ח ובאמת שבענין ג"ח היסוד הכולל נלמד מפסוק ואהבת לריעך כמוך כמו שאמר הלל הזקן לאותו הגר בפרק במה מדליקין ואהבת לריעך כמוך זה הוא כל התורה כולה והדבר ידוע דסתם לשון ואהבת לרעך היינו רעך כמותך דדרשינן בלשון עמיתך עם שאתך בתורה כו' נמצא לפ"ז מה שאמר הזהרו בכבוד חבריכם הוא ענין ואהבת לריעך כמוך שהוא יסוד עמוד ג"ח כדפרישית וממילא נכלל בו ג"כ ענין עמוד התורה שמתוך כך ילמדו לשמה ולא לשם קנטור ומה שאמר להם מנעו בניכם מן ההגיון והושיבם בין ברכי ת"ח הוא עיקר עמוד התורה כדכתיב ולמדתם אותם את בניכם והרבה פסוקים כיוצא בו ובמה שאמר כשאתם מתפללים דעו לפני מי כו' הוא נגד עמוד העבודה שהרי התפלה במקום עבודה כן נ"ל:

שם הני י"ח כנגד מי. נראה דפשיטא להו טובא שמנין הי"ח ברכות הוא ענין מוכרח ומכוון היינו מהא דמסקינן במגלה דף י"ח ע"א דמכאן ואילך אסור לספר בשבחו של הקב"ה וכדאמרינן נמי במכילתין בכמה דוכתי תמני סרי תיקון תשסרי לא תיקון וכמו שאבאר עוד בסמוך בלשון התוס' ד"ה מפני שיכול ע"ש:

שם אמר רבי תנחום אריב"ל כנגד י"ח חוליות שבשדרה. נראה דמה שתקנו יותר כנגד חוליות שבשדרה היינו משום דכתיב כל עצמותי תאמרנה ועוד שדבר ידוע שרמ"ח אברים של אדם הם כנגד רמ"ח מ"ע נמצא דלפ"ז שכל אברי המעשה צריכין לקיום המצות ובאמת אינו כן דעיקר עשיות המצות מצויה באברי הידים ורגלים ומכ"ש באברי הפנים המיוחדים בראיה ושמיעה ובדיבור משא"כ באברי עצמות שבשדרה שהם ענינים גשמיים יותר מבכל אברים ולא ניכר בהם שום עשיית מצוה לכן הוצרכו לתקן כנגדם י"ח ברכות כדי שיהיה אדם נזכר בכל עת התפלה להתפלל בכל כחו ולהתנועע כדי לקיים המקרא שכתוב כל עצמותי תאמרנה והיינו נמי כאידך מימרא דריב"ל דצריך שיכרע בתפלתו עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה והיינו מטעמא דפרישית:

שם א"ל ר"ג לחכמים כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת הצדוקים כו' נראה מבואר שכל ברכות התפלות מיוסדים על אדני פז במספר התיבות ואותיות כמבואר בטוא"ח סימן ק"ג מלבד מה שיש בהם סוד מופלא דאי ל"ת הכי מה זה שאמר ר"ג כלום יש אדם שיודע לתקן דהא אפילו נשי דידן נמי יכולין לתקן כן כיון שאינן אלא עניני קללות השייך להתפלל על הצדוקים ומה רבותא נמי דשמואל הקטן שהוצרך לתקנה ולאחר ששכחה הוצרך להשקיף ב' או ג' שעות אע"כ כדפרישית שמספר התיבות ואותיות מצד עצמותם ומהסוד שבהם יכולין לעשות רושם למעלה עד כדי שיתקיים המכוון באותה ברכה ואי תקשה א"כ מה זה שאמרו חכמים תפלה בכל לשון דלפי מאי דפרישית היה צריך להתפלל דוקא בלה"ק זו אין קושיא דרחמנא לבא בעי וכל מי שמתכוון בתפלתו באיזה לשון שירצה אפ"ה אותה התפלה עושה רושם על אותו הדרך שתקנוהו אנשי כנסת הגדולה בלשון הקודש ובענין זה יש לפרש ג"כ בתפלת הביננו דלקמן בשמעתין:

ת"ר כשחלה ר"א וכו' למדנו ארחות חיים ונזכה בהם לחיי עוה"ב וכו'. הנה בשאלת התלמידים הללו שהם תלמידי אדם גדול ושאלו לרבם להורות להם הדרך אשר ילכו בה והי' זה בעת חליו אשר דאגו אולי המות יפריד ביניהם ולא יהי' שוב צד האפשר לשאול ממנו השבת השלימות א"כ הי' להם לשאול איך ישיגו השלימות היותר טוב ומובחר ולפי הנראה הם לא כן עשו רק ביקשו דבר שאינו שלימות האמיתי כי השלימות האמיתי היותר מאושר הוא אשר יעשה האדם המעשה הטוב מצד שהוא טוב. והיותר מאושר גם מזה הוא שלא יעשה מצד המעשה רק מצד מי שצוה והזהיר ע"ז שהוא הבורא. אבל התלמידים הללו שאלו מפאת טובת עצמם והנאתם שאמרו למדנו וכו' ונזכה בהם לחיי עוה"ב כאלו עקר חפץ שלהם הוא לזכות חיי עוה"ב ואין עקר תשוקתם למצוה רק לשכרה והוא ההיפך ממה שארז"ל במס' ע"ז דף י"ט ע"א אשרי האיש וגו' במצותיו חפץ אר"א במצותיו ולא בשכר מצותיו והיינו דתנן אל תהיו כעבדים המשמשים ע"מ לקבל פרס וכו' ואיך השלמים הללו ביקשו ע"מ לקבל פרס שהרי אמרו ונזכה בהם לחיי עוה"ב. וגם תשובתו של ר"א קשה כי לפי הנראה הקדים כבוד בשר ודם לכבוד המקום שהרי תחלה הזהירם הזהרו בכבוד חבריכם ובאחרונה אמר וכשאתם מתפללים וכו'. וגם סיום דבריו ובשביל כך תזכו לחיי עוה"ב קשה על דבריו כל מה שהקשיתי על שאלתם. אמנם כאשר נדקדק עוד במאמר התלמידים שאמרו למדנו א"ח ונזכה בהם לחיי עוה"ב. בהם מיותר ומה הי' חסר באם אמרו ונזכה לחיי עוה"ב. אבל הכוונה בזה דהא פשיטא דארחות חיים הם דרך מפולש לחיי עוה"ב ופשיטא שהעושה מצוה זוכה לעוה"ב אבל יש הפרש. יש שאינו זוכה לעוה"ב כי אם אחר מותו. אבל יש מתקיים בו עולמך תראה בחייך והוא כי עקר עוה"ב הוא ההשגה שנזכה להשיג את בוראינו ולהתדבק בו וכמאמר חז"ל עוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתי' אלא צדיקים יושבי' ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה וע"ז קאמר בברכות שבת"כ והתהלכתי בתוככם ופירש"י שאטייל עמכם בג"ע והזוכה בעוה"ז לעשיית המצוה באהבה גמורה ובחשק נפלא הנה הוא מתדבק בשכינה. וזה מדרגה יותר גבוה מעוה"ב עצמו כי בעוה"ב יש קיבול שכר הזה אבל אין שם קיום המצוה כי היום לעשותם ולא למחר. ובעוה"ז יש קיום המצוה וקיבול שכרה יחדיו מותאמים בזמן א' וזוכה זה בעוה"ז מה ששאר צדיקים זוכים לעוה"ב. ואולי זה כיון הפסוק ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. והנה צאת השמש בגבורה הוא לעוה"ב כי אז יהי' אור הלבנה כאור החמה ואור החמה כאור שבעת ימים ואמר ואוהביו זוכים בעוה"ז מה שזוכים שאר הצדיקים כצאת השמש בגבורתו דהיינו בעוה"ב. והנאני שמצאתי בתוס' במס' ב"ב דף ח' ע"ב בד"ה ומצדיקי הרבים כתבו בהדיא דהך כצאת השמש היינו שמש שלעתיד לבוא דהוא שבעתיים כאור שבעת הימים. והנה הדרך והאורח ההולך למחוז אינו המחוז עצמו כי דרך זה מהלך עד יבוא המחוז וכשיבוא להמחוז שוב אינו נקרא המקום ההוא אורח. וכך אורחת חיים היא הדרך המפולש ללכת בה לחיי עוה"ב אבל עוה"ב עצמו הוא החיים האמיתיים בעצמו ואינו נקרא אורחת חיים רק חיים נקרא וקיום התורה והמצות המה נקראים אורחת חיים אבל אכתי כיון שעשייתן בעוה"ז כי היום לעשותם ולכן אינן נקראים חיים רק ארחות חיים. וזה להמון בני אדם. אבל השרידים אשר דבר ה' קורא אליהם ועשייתם המצות באהבה גמורה אלו במיתתן שהוא בעוה"ז שהוא עולם המות כי אדם מיום שנברא עד יום מותו בכל יום הוא מת קצתו עד יום מותו אז פוסק מלמות ואלו העושים מאהבה במיתתן נקראים חיים כי הם טועמים בעוה"ז מעין חיי עוה"ב בדביקתן בבוראם שזה עקר חיי עוה"ב: וע"ז ארז"ל יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב. והנה תלמידי ר"א הגדול רצו לזכות למדרגה הגבוה הזאת ולכן שאלו לרבם ילמדנו א"ח ונזכה בהם לחיי עוה"ב בהם דייקא בארחות הללו עצמם דהיינו קודם שנגיע אל מחוז חפצנו דהיינו אחר המיתה כי בעודנו מהלכים בארחות הללו בעשייתנו המצות בעוה"ז בארחות הללו עצמם נזכה לחיי עוה"ב שנזכה לעשות באהבה ובדביקות שנזכה בעשיית המצות עצמם שזה יהי' אצלינו חיי עוה"ב ממש. והשלם האמיתי הזה ר"א הגדול השיב הזהרו בכבוד חבריכם. במס' שבת פ' ב"מ במעשה דההוא גר שאמר להלל גייריני ע"מ שתלמדני כל התורה כשאני עומד על רגל א' והשיבו הלל מה דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה ופירש"י חברך ריעך וריע אביך אל תעזוב זהו הק"בה וכו' ע"ש. וזהו ג"כ הכוונה כאן הזהרו בכבוד חבריכם אמר כל קיום התורה והמצות שלכם לא תכונו לכבוד עצמכם לקבל פרס בעוה"ז או בעוה"ב רק עקר כוונתכם יהי' להגדיל כבוד הק"בה ולעשות נחת רוח לפני כסא כבודו שאמר ונעשה רצונו. ואמר הזהרו וכל לשון אזהרה בל"ת הוא. אמר לא מבעי' קיום העשה שזה עקר הדביקות והאהבה שבכל מצוה מתדבק בקונו ושכר מצוה מצוה היינו הדביקות שהוא עקר השכר והוא עקר קיום המצוה ע"ד שכתבתי למעלה אלא אפילו הזהירות שלא לעבור על הל"ת לא תהי' הכוונה מיראת העונש אם בודאי כי עונש הל"ת קשה מאד כל עבירה ועבירה לפי חומר הנושא ויש חייבי מלקות וחייבי מיתה בידי שמים שהוא מיתת הנפש ויש חייבי כריתות שנכרתה הנפש משרשה וכל אחת לפי חומרה כך קשה הקליפה הנעשית מעבירה ההיא וכפי חומר העבירה כך תגבורת המחבל והוא המענש לאחר מיתה והמה הבנים משחיתים הבאים אח"כ אל הנשמה להשחית ולחבל ולקלע באבני הקלע בכף הקלע רחמנא יצילנו עכ"ז אין זה עקר לברוח מן העבירה מחמת היראה של העונש אבל ראוי לברוא מהעבירה מיראה שהוא מתיירא שלא יופסק הדיבוק שבינו לבין קונו כי ע"י העבירה הוא מתרחק מבוראו וזהו העונש האחרון והנקמה גדולה שאין למעלה הימנה וכמו"ש רבינו הגדול בהל' תשובה פ"ח הל' ה' הנקמה שאין נקמה גדולה ממנה שתכרת הנפש ולא תזכה לאותן החיים וכו'. ולזה כיון ר"א הגדול באמרו הזהרו בכבוד חבריכם שכל מה שתזהרו יהי' לכבוד חבור ודבוק שיש לכם בהק"בה שישאר החבור קיים לעוה"ב ולא ינתק חבל של הקישור האמיץ הזה וזהו הדבקות הגמור לאהבה את ה' ולדבקה בו:

עוד נלע"ד למדנו א"ח ונזכה בהם לחיי עוה"ב. כי הנה כמה ארחות יש והמה ארחות חיים אבל יש בארחות הללו כמה מכשולי' בדרך ומי שאינו יודע להזהר בנפשו הוא נופל במכמרות ובמהמורות ונהפכים לו אורחות חיים בדרכי מות והנה דורות הראשונים וראשון לכלם אברהם אבינו תחלת הכרתו האמונה האמיתות הי' ע"י חכמתו והסתכל בנפלאות הבורא בבריאה וכמו שאמר ד"ה ע"ה כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים וגו' וכמה האריך בעל חובת הלבבות בשער הבחינה וע"י עומק בחינתם בעניני הבריאה הכירו נפלאות הבורא והוסיפו אהבה על אהבתם ויראה גדולה מגודל רוממת הבורא אבל בדורינו יש שע"י גודל עמקם בטבע הבריאה כחשו בבורא ומיחסים הכל אל הטבע והכל אצלם בחיוב ובהכרח וכופרים בכל הניסים והנפלאות. וכמו כן דורות הראשונים התנאים השיגו השגה גדולה בעולמות העליונים אשר בשמים ממעל והסתכלו במעשה מרכבה והוא אורח חיים אבל מסוכן מאד וארבע מגדולי התנאים נכנסו בפרדס ולא יצא מהם רק אחד בשלום ולכן אפילו גדולי התנאים הרחיקו עצמם מללמוד מעשה מרכבה והנה אלה הדרכים הן הדרך להסתכל בבחינות הבר אה וחכמת הבורא בזה הוא מעשה בראשית והן הדרך בשמים להסתכל במעשה מרכבה כל אלה אורחות חיים הם לההולך בדרך ישרה בהם ושומר עצמו מלנטות אנה ואנה אבל אינם בטוחים לזכות בהם לחיי עוה"ב כי יש בהם כמה סכנות וברגע אחת הוא טפל בבירא עמיקתא. ולכן שאלו התלמידים מרבם למדנו א"ח שנהי' בטוחים בהם שבודאי נזכה לחיי עוה"ב ולא נכשל בהם כלל. וע"ז השיבם רבם הזהרו בכבוד חבריכם והוא ע"ד שכתבתי שהזהיר להזהר בכבוד המקום שהוא ריעך וריע אביך והוא ע"פי שאמרו במשנה פ"ב דחגיגה המסתכל בארבעה דברים ראוי לו שלא בא לעולם מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם ורבינו הגדול בפירוש המשנה משמעות לשונו דכל שלא חס על כבוד קונו אדלעיל קאי שהמסתכל בארבע דברים אינו חס על כבוד קונו. ולדעתי נרמז במשנה זו כת הפילסופים וגם כת חסידי זמנינו שאומרים על עצמם שהמה בעלי קבלה. והנה המקובלים המה מסתכלים מה למעלה ומה למטה כי הם מתפארים בעצמם שע"י מעשיהם למטה המה יודעים מה נעשה בשמים ממעל. ועוד משתגעים יותר מזה שהמה מסתכלים ממש בתפלתם מה למעלה ואף כי הם מסתכלים למטה וכיוצא בזה דוברים עתק בגאותם מרבים דברי גוזמא והבאי להגדיל עצמם בעיני ההמון וסימן דלא ידע כלום שבוחי. וכת הפילסופים המה מסתכלים מה לפנים ומה לאחור ויש מהם שהמה נדחים מדחי אל דחי ומכפירה רה לכפירה עד שכופרים בחידוש העולם וכן כופרים בחזרת העולם לתוהו כאשר יהי' רצון הבורא להחזירו לתוהו ובוהו כי המה מסתכלים מה לפנים ואם אין העולם קדמון א"כ יש שינוי רצון בעת הבריאה וכמו כן מה לאחור כ"ז נחשב להם שינוי רצון וכמו כן קצת מהם כופרים בנתינת הדת וקצת מהם שכופרים ג"כ בשכר ועונש והם אומרים עולם כמנהגו נוהג עולמי עד ובאמת בנים סכלים המה ואי אפשר להם להשיג ידיעת הבורא בדרכים הללו ואין אנו יכולים להשיב בזה מאומה וגבהו דרכיו מדרכינו ואין ידיעתו כידעתינו ולא מחשבותינו מחשבותיו ולכן התנא כאשר הזהיר לתלמידיו שילכו בארחות חיים הבטוחים ולא ילכו בדרכים המסוכנים המפולשים גם לדרכי מיתה אמר הזהרו בכבוד הבורא וכבודו הוא שלא תסתכל בארבע דברים הנזכרים ובזה הזהירם להרחיק חקירת הפלסופיא וגם למנוע עצמם מלכוין בתפלות ובמצות רק לעשות הדברים לשמן לקיים ציוי הבורא. ואמר ומנעו בניכם מן ההגיון וראיתי הכותב בעין יעקב כתב שאין לפרש הגיון היינו חכמת הגיון שהרי הוא חכמה מפוארה בם ללימוד התורה. ואני אומר ומה בכך שהוא שייך גם לחכמת התורה כיון שעקרו מתחלה הוקבע לחכמה החיצונית ראוי להתרחק ממנה על דרך עת לעשות לה'. ואני אומר ק"ו אם מפני תרעומת המינין בטלו מלומר עשרת הדברות בכל יום אף שהוא מצוה רבה לזכור מעמד הר סיני בכל יום אפ"ה בטלוהו מפני תרעומת המינין. חכמת הגיון שממשיך אחריו לימוד הפלסופיא שמזה ממשיך מדחי אל דחי לדחות כל דת התורה ק"ו שיש להתרחק מזה ומכל הקרוב לזה שימצא ושימצא דשימצא ולכן לעשות הרחקה יתירה מהפלסופיא האלהית הזהיר ר"א הגדול מנעו בניכם מן ההגיון. אך כדי לחוש ג"כ על התורה שידריכו בניהם בלימודים אמיתים ושלא לשגות בדרכי ההטעה שזה עקר פעולת ההגיון נתן להם עצה הגונה הושיבום בין ברכי תלמידי חכמים ומהם ישמעו אופני הלימוד בתורה וסברות הישרות ונכונות והם יורו להם הלימוד הנכון ולהרחיקם מן הפלסופים הנזכרת אמר מנעו מן ההגיון. ולהרחיקם מן כת המקובלים שלא יכוונו בתפלתם רק פירוש המלות הזהירם ואמר וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים לומר להם שלא יכוונו לשום מדה וספירה רק דעו לפני מי אתם עומדים והוא מקור שממנו מקבלים כל אחד שפעו והוא ישפיע לכל מדה נכונה בחסדו ובגבורתו וברחמיו אבל אתם לא תכוונו רק אליו לבד ולא תדעו דבר רק לפני מי אתם עומדים. ובשביל כך שתשמרו עצמיכם מדרכים המסוכנים ותלכו בדרך בטוח בודאי תזכו לחיי עוה"ב כי א כאן שום מכשול ולא תדאנו שתקבלו חלילה איזה עונש על שאין אתם מתפללים ע"פי סודות כמו שמדמים חסידי הזמן לא כן הוא ואין כאן עונש ואדרבה תקבלו שכר על הפרישה כי בשביל כך תזכו לחיי עוה"ב:

למדנו וכו' ונזכה בהם לחיי עוה"ב. הנה לעיל כתבתי דרך דרוש. ואמנם בדרך קצרה נלע"ד שלא בשביל קבלת פרס הם מבקשים חיי עוה"ב רק לכבוד רבם אמרו זה להורות כי קשה בעיניהם פרידתו מהם שלא יזכו שוב לקבל פניו ואמנם זאת היא קצת נחמתם אולי יזכו לקבל פניו בעוה"ב ואמרו לו שזה ודאי הוא שהוא מזומן לחיי עוה"ב וביקשו ממנו ילמדנו א"ח שגם הם יזכו לחיי עוה"ב ויקבלו פניו שם:

הזהרו בכבוד חבריכם. לעיל פירשנו שחבריכם קאי על הק"בה ואמנם אין הדבר יוצא מידי פשוטו ובודאי גם על חבריכם ממש ג"כ כיון ר"א הגדול ונלע"ד על פי דאמרי' לעיל דף י"ז ע"א שהעושים שלא לשמה נוח לו שלא נברא וכתבו רש"י ותוס' דהיינו בלומד לקנטר אבל בלומד שיקראהו רבי על זה אמרו מתוך שלא לשמה בא לשמה וזהו כוונת התנא כאן הזהרו בכבוד חבריכם ואם אתם נזהרים בכבודם בודאי שלא תלמדו לקנטר אותם ואז בודאי תזכו לחיי עוה"ב. שאפילו אם יהי' תחלת כוונתכם שלא לשמה תבואו לעשות לשמה ותזכו לחיי עוה"ב. ובזה ניחא מה שהקדים מעשה דר"א למעשה דריב"ז והרי מעשה דריב"ז קדים שהרי ריב"ז הוא רבו דר"א. ולפמ"ש ניחא דמעשה דר"א שייך לדלעיל לתפלת רנב"ה שלא יכשלו חבירי ואשמח בהם והלומד לקנטר ודאי ששמח בכשלון חביריו:

והכינו כסא לחזקי' מלך יהודה. נלע"ד שבא לקראתו מלך ממלכי בית דוד לפי שהלל הי' מזרע דוד משפטי' בן אביטל ועיין בכתובת דף ס"ב ע"ב ומיום שקיבל הלל הנשיאות לא פסק מזרעו ואמנם רשב"ג נהרג בעשרה הרוגי מלכות ובנו ר"ג שהוא ר"ג דיבנה קטן הי' אז וקיבל ריב"ז הנשיאות ולהראות לו שאין לדוד המלך תרעומת עליו על שקיבל הנשיאות ולא הי' מזרעו לכן בא חזקי' שהוא ממלכי בית דוד לקראתו. גם רמז בזה שאחר מותו לא יושיבו את בנו במקומו רק יחזרו הנשיאות לזרע הלל שהוא מזרע דוד ולכן אמר הכינו כסא לחזקי' מלך יהודה והיינו כסא של הנשיאות:

הני י"ח כנגד מי א"ר הלל וכו' ר"י אמר וכו' אמר ר"ח וכו' ויל"ד למה באוקימתא דר"י אמר בלשון רב יוסף אומר שהוא לשון פלוגתא דפליג על טעמ' דרב הלל ובאוקימתא דר"ת אמר אמר ר"ת שמורה שאינו בא לחלוק על טעמים ראשונים ואם יש לומר דהא והא איתא דכנגד אזכרות וגם נגד חוליות תקנוהו א"כ גם באוקימתא דרב הלל ואוקימתא דר"י נמי נימא דהא והא איתא וכנגד הני והני תקנוהו. ונראה דהך דר"ה ודר"י המה סתרי אהדדי ואי הא איתא ליתא להאידך דבהבו יש י"ח שמות הוי' ממש ועם שם אל שבאל הכבוד הם תשסר ובק"ש ליכא שמות הוי' רק אחד עשר רק בצירוף שאר שמות הם י"ח וא"כ איך נוכל לקיים תרוייהו ולמחשב י"ח אזכרות בק"ש וי"ח אזכרות במזמור הבו וממ"נ או בחד מיותר או בחד חסר ולהכי על כרחך פליגי דמר חשיב רק שם המיוחד ומר חשיב גם שאר אזכרות:

רש"י ד"ה מההגיון לא תרגילום במקרא יותר מדאי משום דמשכא נלע"ד משום שלימוד המקרא גם האפיקורסים לומדים בשביל הלשון כמו שלומדי' שאר לשונות ואם לא תשגיח על בנך בילדותו רק על לימוד המקרא יכול להיות שתקח לו מלמד אחד משלהם כי גם הם יודעים ללמדו ומתוך כך בנך נמשך אחריהם גם בדיעות נפסדים. ובפרט בזמנינו שנתפשט התרגום אשכנזי וזה מושך לקרות בספרי הגוים כדי להיות בקי בלשונם ולכן הזהיר חדל מזה אבל חנוך לנער ע"פי דרכי התורה והושיבום בין ברכי ת"ח גם בילדותם בלמדם מקרא קח לו מלמד תלמיד חכם וירגילו תכף גם במשנה וגמרא. והרבה יש להוכיח ע"ז בדורינו שפשתה המספחת מאד ומן השמים ירחמו:

אמרו לו מה מקום לתפלה זו וכו' יש להרגיש דלמה האריך התנא הו"ל לומר בקצרה ר' נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש שלא תארע תקלה על ידו וביציאתו נותן הודאה על חלקו ותו לא:
ואפשר דרצה לאשמועינן ענותנותו של ר' נחוניא דאף דהוא דבר הגון לומר הכי לא רצה לומר לחביריו אלא א"כ שאלוהו. אי נמי לאשמועינן דאסכימו על ידיה רבנן שתקו יחדיו ושתיקה זו הודאה היא וזהו לדעת הרמב"ם בפירוש המשנה וסיעתו דחיובא הוי. ולולי דמסתפינא הוה אמינא דלהכי אייתי מאי דאמרו ליה ומה שהשיבם ותני תנא הא מילתא בסגנון זה לאשמועינן דלאו חיובא הוא דאלו הוי חיובא ר' נחוניא קדים ואמר להו:

לא תארע וכו' שלא יטעו תלמידי בדברי ולא אכשל וכו' לעשות מעשה ולא אומר אפי' אמירה בעלמא. תוספות ישנים כ"י:

ולא אכשל וכו' אפשר כלפי מה שאמרו והמכשלה הזאת וכו' אין אדם עומד על דברי תורה אא"כ נכשל בהם לזה היה מתפלל שינצל מזה ויעמוד על בוריו של דין בלי כשלון:

וישמחו בי חבירי עמ"ש מרן הקדוש בבית יוסף א"ח סימן ק"י:

ששמת חלקי מיושבי בית המדרש. אפשר במ"ש בס' הקנה דכמו הישיבה של מטה כן כחות נשמות הישיבה בארעא. הם בישיבה למעלה ולזה כיוין ששמת חלקי מיושבי בית המדרש בישיבה של מעלה ומטה כי כאשר הא גופא עם החברים בעה"ז כן נפשי תערוג עם נפשם למעלה:

שאני משכים וכו' אפשר לפרש דאיכא מאן דסבר דאשה דהיה לה העדפה על ידי הדחק במעשה ידיה היא לעצמה וכתב הרא"ש דהיינו שעושה מלאכה בלילות וכתבו המפרשים דלפ"ז אנו שיש לנו דין אשה עם בעלה כלפי שמיא ומעשה ידינו תחת מזונותינו אם עשינו העדפה ע"י הדחק הוי לעצמנו וז"ש שאני משכים קודם היום והו"ל העדפה על ידי הדחק כמ"ש הרא"ש והוי לעצמי וזהו שסיים אני עמל ומקבל שכר דהוי לעצמי:
א"נ במשז"ל מי הקדימני ואשלם מי מל בנו עד שלא נתתי לו בן וכו' וכתבו המפרשים דאם האדם זריז ליכא טענת מי הקדימני ורמוז בלשון רז"ל שאמרו זריזין מקדימי"ן למצות וז"ש שאני משכים ועמל ורץ הכל בזריזות דליכא בהא מי הקדימני וז"ש ואני מקבל שכר דנקרא שכר מאחר דזריז קדי"ם כל קבל דנא הם עושים זריזות בדברים בטלים ויורדים לבאר שחת בזריזות. ואפשר לרמוז בפ' סור מרע ועשה טוב מר"ע ר"ת משכים רץ עמל סור מאלה שעושים אלו אופני הזריזות בדברים בטלים ועשה אלו הענינים בתורה וז"ש ועשה טוב אין טוב אלא תורה:

הזהרו בכבוד חבריכם וכו' אמר להם כללים כוללים כל התורה בקצרה לזכות לחיי העה"ב. הלא מראש ההוא אמר הזהרו בכבוד חבריכם שהוא כולל כל התורה כמשז"ל ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה דהוא כלל לכל מצות שבין אדם לחבירו וגם למצות שבין אדם למקום פירשו שיש צד רמז כמ"ש רעך ורע אביך וא"כ בכבוד חבריהם תלוי כל התורה וק"ו דאמר הזהרו בזהירות גדולה:
או אפשר דהזהירם על כבוד חבירי הישיבה וכן רבינו האר"י זצ"ל הזהיר מאד מאד על אהבת החברים. ואפשר לומר הטעם כמ"ש בסמוך משם ספר הקנה דישיבה בארעא מעין דוגמא של מעלה כי כחות ושרשי נפש החברים על עומדם יעמודו בישיבה למעלה וא"כ צריך מאד להזהר פה חברי הישיבה שיהיו בקשר אמיץ והיו לאחדים אשר לעומתן כה יהיה למעלה. ואם לאו ח"ו גם למעלה יהיה פירוד:
ועוד לטעם כעיקר נצרך האחדות בישיבה כי שמה ישבו יושבי שער שערים המצויינים בהויות דאביי ורבא ופלפל"א אריכתא ומשם נסעו משפטים ישרים ולכוין אל האמת צריך השראת שכינה כמ"ש וה' עמו שהלכה כמותו ואין השכינה שורה אלא באחדות כמשז"ל על פסוק והוא באחד וא"כ עיקר גדול לישיבה אחדות החברים שתהיה השראת שכינה כדי שיכונו אל האמת:
ואתיא כי הא דאמרינן בזבחים דף י"ב מפי ע"ב זקן למה לי למתני ע"ב זקן דכלהו בחדא שיטתא הוו קיימי ופירש"י בישיבה אחת היו יושבין וכלן היו כאיש אחד עכ"ל דבישיבה צריך שיהיה אחדות גדול כדי שיזכו להשראת שכינה ובזה יכוונו אל האמת כדבר האמור:

ומנעו בניכם מן ההגיון והושיבום בין ברכי ת"ח. אפשר לומר דהזהירם שלא ישתקעו בגירסא בניהם זמן ארוך וזהו מנעו בניכם מן ההגיון שיתחילו להסביר ההלכות ועי"ז יכולים ללמוד סברא מכמה חכמים כמ"ש פ"ק דע"ז דלמגרס מחד רבא עדיף ולמסבר מרבוואתא טובא עדיף. ובזה אמרתי רמז ויעקב איש תם כמ"ש בתרגום שלים כלומר שלים בגיר' משנתו ועי"ז יושב אהלים הרבה שם ועבר ויצחק דלמסבר צריך שמוש חכמים הרבה [וגם למד לפני אברהם אבינו שהיה בן ט"ו שנה כשנפטר אברהם אע"ה וכתב רבינו אפרים בפי' עה"ת כ"י פ' ויצא וז"ל אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק תימה שקרא לזקנו אביו ולאביו לא קרא אב נ"ל לפי שיעקב היה בחיי אברהם שהיה עוסק בתורה ובמצות והיה מחבבו ביותר ומרוב חיבה היה קורא אותו בני לכך קראו הקב"ה אביו וכו' עכ"ל]. והוא מ"ש מנעו בניכם מן ההגיון שלא יניחום שנים רבות בגירסת המשניות וכיוצא. והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים דייקא לשון רבים למסבר מינייהו דהא עדיף להו. והוא כלל גדול לזכות לבנים דקרו ותנו וסברי דברא מזכה אבא כי הסברא בהלכה הוא דבר נחמד לפני הקב"ה כמ"ש אוהב ה' שערים המצוינים בהלכה וכמו שהשיבו מן השמים בפירוש לרבינו יעקב ממרוי"ש זצ"ל הבאתיו בברכי יוסף א"ח סי' תקמ"ה ויהיה לאבות נ"ר בסבר אשר הם סוברים בניהם סבר פנים יפות בהלכה:

וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים להתפלל. פירש רבינו האר"י זצ"ל לפני מי לפני אימא להמשיך מוחין דאבא עכ"ד ואפשר דהזהירם גם בתפלות פרטיות שלהם שאינם שחרית מנחה ערבית יכוונו לזה והוא אומרו וכשאת"ם מתפללין כלומר גם בתפלתכם מלבד שמ"ע דעו תכוונו לזיווג עליון מלשון וידע אדם. ובשביל כך תזכו לחיי העה"ב כמו שפירש רבינו האר"י זצ"ל במזומן לחיי העה"ב לזווג א"א דע"י שכל ימיכם מכוונים להמשיך מוחין דאו"א בפטירתכם תזכו לחיי העה"ב כמ"ש האר"י זצ"ל פירוש חיי העה"ב:

כיון שראה אותם התחיל לבכות וכו' אף דידע איניש בנפשיה כי גדלה מעלתו כמ"ש פ' הישן ממעלות ריב"ז התחכם לעוררם במוסר גדול שישאו ק"ו ממנו ויוסיפו על קדושתם. וכבר הרא"ש זלה"ה באזהרותיו כתב ומטתך בדמעה תמסה בזכרך חרדת ריב"ז עכ"ד אף הוא מתכוין להחריד לתלמידיו:

נר ישראל עמוד הימני פטיש החזק מפני מה אתה בוכה וכו' פירשתי כפי קצורי בקונטריס דברים אחדים דרוש א' לשבת תשובה בס"ד עש"ב ועתה ראיתי להגאון החסיד מהר"ר אלעזר מקראקא זצ"ל בספרו מעשה רקח בסוטה שפירש מאמר זה כמין חומר. ובכלל דבריו פי' דקראוהו עמוד הימני שיונק מצד ימין משה רבינו ע"ה כמ"ש מג"ע אופן ע"ט ע"ש ולפ"ז אפשר לפרש פטיש החזק שהחסדים שהם בימין מכים בגבורות הקשות ונמתקות וזה עמוד הימיני מצד החסד ועי"ז פטיש החזק מכה בחזק שהם הגבורות. ותיבת החזק גי' ק"ך שחי ק"ך שנה כמשה רבינו ע"ה:

רב יוסף אמר כנגד י"ח אזכרות שבק"ש. אע"ג דרבי הלל אמר כנגד י"ח אזכרות שאמר דוד המלך ע"ה והוא טעם כעיקר כי רמוז שם אבות וגבורות וקדושת ה' כמו שפירש"י. ועוד דרמיזי התם ז' של שבת כדאמרינן לקמן. והנה אמת נכון לומר דגם י"ח רמוז שם וכנגד אזכרות שבו תקון. מ"מ רב יוסף טעמא טעים לי"ח אזכרות דקאמר דוד המלך ע"ה שהם כנגד י"ח אזכרות דק"ש וכנגדן תקון י"ח. ורבי תנחום יהיב טעמא לשל דוד ולשל ק"ש כנגד י"ח חוליות לזכות לאדם לקיים כל עצמותי תאמרנה ודוק:

כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים וכו' פירוש משום דהברכות הללו הם תקון למדות העליונות וכל דבריהם כגחלי אש וברקים רב להאיר על האר"ץ וברוח הקדש נאמרו וכגון דא לתקן ברכת המינים צריכא רבה באיזה סדר והיכן ולכוין הדברים כפי סודן ולז"א כלום יש אדם שיודע וכו' כלומר שידע מה פגם נעשה בעון המינים למעלה ולתקנו ולדחות יניקת הקליפה מהקדושה שנתגברה בעון המינים וכהנה רבות רזין עילאין:

(כח ב) מנעו בניכם מן ההגיון.—עיקר פירושו, שלא ידקדקו הרבה בלמודם, וכן לקמן סג ב: ילמד אדם תורה ואח"כ יהגה, ועי' רש"י שם.

(שם) נר ישראל עמוד הימיני פטיש החזק.—פי' נר ישראל ברוחניות, עי' גטין נו ב, שביקש מאספסיינוס "תן לי יבנה וחכמיה ושושילתיה דר"ג", וגם העמיד ריב"ז תלמידים ותלמידי תלמידים אשר האירו את העולם בתורה, וגם תיקן ריב"ז הרבה תקנות (עי' ר"ה לא ב). עמוד הימיני בגשמיות, עי' איכה רבה פ"א על הפסוק "היו צריה לראש", שריב"ז ביקש מאספסיינוס שיפתח את השער המערבי של ירושלים היוצא ללוד, שכל מי שיצא בו עד שעה רביעית נפשו תהיה לו לשלל. פטיש החזק רומז לזה שבירושלמי שבת (פט"ז ה"ח, טו סע"ד), שאמר ריב"ז; גליל גליל שנאת התורה סופך לעשות במסיקין. ועוד מהרס ומבטל דברי הצדוקים (ב"ב קטו ב, מנחות סה ב וידים פ"ב מ"ו).

(כח סע"ב) שמעון הפקולי הסדיר וכו' לפני ר"ג על הסדר ביבנה.—דעת היוחסין וסה"ד ערך ר"ג הזקן, שרבן גמליאל דהכא הוא ר"ג הזקן, שהרי שמואל הקטן נפטר עוד קודם רשב"ג הזקן, כמבואר בסנהדרין יא א, וכ"ה דעת הרלב"ח במאמר הסמיכה שלו קונטרס ב'; אלא שראיתי בהגהות מלא הרועים שכתב שבספרו "כנוס סופרים" סתר דעה זו, ולא זכינו לספרו זה.

(שם) לשנה אחרת שכחה וכו'.—נראה שבתחילה כשהתקינו את ברכת המינים היתה התקנה לומר אותה רק פעם אחת בשנה בלבד. דאם תקנו לאומרה בכל יום א' א שתשכח. אבל לאחר זמן התחילו לאומרה בכל יום.

לא על לפרקא דרב יוסף. שהיה ראש הישיבה בפומבדיתא והיה דורש בשבת קודם תפלת המוספין ולאחר הדרשה היו הולכים לבית הכנסת ומתפללים תפלת המוספין: בצבור שנו. אם הוא בבהכ''נ עם הצבור לא יקדים להתפלל: מתני' מה מקום. כלומר מה טיבה: גמ' ולא אכשל. וישמחו חברי על כשלוני הרי רעות שתים שיבאו על ידי שאגרום להם שיענשו: מיושבי קרנות. חנוונים או עמי הארץ שעוסקים בדבר שיחה. מההגיון לא תרגילום במקרא יותר מדאי משום דמשכא. לשון אחר משיחת ילדים: דעו לפני מי וכו'. כדי שתתפללו ביראה ובכוונה: עמוד הימיני. שני עמודים העמיד שלמה באולם שם הימני יכין ושם השמאלי בועז (מלכים א ז) הימיני לעולם חשוב: פטיש. המפוצץ פי''ק בלע''ז: אוסרני. חובש אותי: מיתת עולם. לעוה''ב: הייתי בוכה. מאימת משפטו אם לדין מוליכין אותי לפניו: עד כאן. בתמיה כלומר ולא יותר ממורא בשר ודם: ולואי. שיהא כמורא בשר ודם שאם כן תחדלו מעבירות הרבה: עבירה. בסתר ממורא הבריות ויודע שהכל הוא גלוי להקב''ה ואינו מניח בכך: מפני הטומאה. טומאת אהל המת בכל הבית: לחזקיהו שבא. אלי ללוותי: מתני' מעין שמנה עשרה. בגמרא מפרש: הושע ה' וכו'. זו תפלה קצרה: בכל פרשת העבור כו'. מפרש בגמרא: אם אינו יכול לירד. שאין לו מי שיאחז את חמורו: יחזיר את פניו. לצד ירושלים: באסדא. כמו ותשם בסד רגלי (איוב יג) בית הסהר שקורין ציפ''ש בלע''ז. לשון אחר עצים הקשורים זה עם זה הרבה יחד ובלשון מקרא קורא אותם רפסודות (ד''ה ב) ובלע''ז רדיי''ל ובלשון אשכנז ולו''ס ומשיטן בנהר להוליכן ממקום למקום ויכולין להלך עליהן כמו בספינה: גמ' הבו לה' בני אלים. שהוא רמז לאבות וגבורות וקדושת השם כדאמרינן בראש השנה (דף לב.) מנין שאומרים אבות ת''ל הבו לה' בני אלים כו': שיתפקקו. שיראו הפקקים הם הקשרים כמו ששנינו (ב''ב פ:) בקנים ובגפנים מן הפקק שלמעלה והיא הקשר שחלל הקנה פקוק וסתום שם: איסר. שני קמטים אחד מלמטה ואחד מלמעלה וכאיסר רוחב בשר באמצע: דמצער נפשיה. שהוא ניכר שחפץ לכרוע אלא שהוא מצטער: ביבנה תקנוה. לאחר זמן מרובה: הפקולי. מוכר פקולי צמר גפן שקורין קיטו''ן:

כיון שהגיע זמן תפלת המנחה אסור לטעום כלום וכו'. ואית ליה לרבי יהושע מפסיקין ואפילו מן האכילה ולא היא:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד