נידה סט ע"ב

And she requires eight immersions during the day to purify her from her ziva, as it is possible that she experienced bleeding for three consecutive days, rendering her a greater zava, and one of those was on this day that she came before the court, and it is also possible that the day she arrived she did not experience bleeding, and she was a zava during her last clean day and had to immerse that day. If she comes before us at night, we give her eight immersions to purify herself from her menstruation, including one on the night that she comes before the court, and seven immersions during the day to purify herself from her ziva.

The Gemara raises a difficulty: With regard to her ziva, she still requires eight immersions. Since it is possible that she experienced bleeding for the third day on the day before coming to the court, she might be a greater zava, who starts her clean days only the day after she arrived. In addition, any of the first seven days may be the last clean day, on which she has to immerse herself. The Gemara answers: Rather, in both this case and that case she requires seven immersions to purify herself from the impurity of menstruation, and eight immersions to purify herself from the impurity of ziva.

The Gemara raises a further difficulty: If the woman comes at night to the court, she requires eight immersions to purify herself from her impurity of menstruation. Why does the baraita require her to immerse a total of only fifteen times when there are cases where she must immerse sixteen times?

The Gemara answers: With regard to purifying herself from the impurity of ziva, which can be taught in a distinct manner, as there is no difference whether she comes before us during the day and there is no difference whether she comes before us at night, the baraita counts the fixed amount of eight immersions. By contrast, with regard to purifying herself from menstruation, which the tanna cannot teach in a distinct manner, as when she comes before us at night she requires eight immersions but if she comes before us during the day she does not require eight immersions, the tanna did not count both options, but mentioned only seven immersions, which is the minimum number required.

The Gemara returns to the initial purpose of this discussion, which was to indicate that the Rabbis do not require all seven days of counting before the court. And if it enters your mind that we require seven days of counting before us, why do I need all of these immersions? She should count seven clean days and only afterward immerse. Rather, must one not conclude from this that the baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis, who disagree with Rabbi Akiva and who say that we do not require seven days of counting before us?

Rav Aḥa, son of Rav Yosef, said to Rav Ashi, in rejection of this proof: But didn’t you resolve a difficulty in the baraita? Since you admit that the baraita in any event requires revision, resolve this difficulty too, and say this: If a woman comes and says: I counted clean days but I do not know how many days I counted, and I do not know whether I counted during the days of menstruation or whether I counted during the days of ziva, the court instructs her to immerse fifteen immersions. If so, there is no proof that the Rabbis hold that the counting does not need to be before the court.

The Gemara raises a difficulty with regard to this interpretation of the baraita: If it is referring to a case where the woman said: I counted clean days but I do not know how many days I counted, it is impossible that she did not count at least one clean day. If so, she should not be required to immerse on the eighth day, in which case she is lacking one immersion, as the baraita rules that she must immerse fifteen times.

The Gemara answers: Rather, say that she claims: I do not know if I counted any clean days or I did not count any clean days. Likewise, she does not know whether she saw the blood during her days of menstruation or during her days of ziva. Therefore, she must immerse fifteen times, as it is possible that she has not yet counted at all.

MISHNA: The corpses of a zav, and a zava, and a menstruating woman, and a woman after childbirth, and a leper, who died, transmit ritual impurity by carrying their corpses, until the flesh decays. With regard to the corpse of a gentile who died, although when alive he transmits impurity like a zav, once he dies he is ritually pure and is prevented from transmitting impurity.

Beit Shammai say: The status of all women when they die is as though they were menstruating women at the time of death. Therefore, the garments that they were wearing before they died are impure and require immersion. And Beit Hillel say: Only a woman who died with the impurity of a menstruating woman has the status of a menstruating woman after death.

GEMARA: The mishna teaches that the corpse of one of these impure people transmits ritual impurity by carrying. The Gemara asks: What does the mishna mean by the term: By carrying? If we say that it literally means by carrying, that is difficult: Is that to say that every other corpse does not impart ritual impurity by carrying? Since every corpse imparts impurity through carrying, why does the mishna need to specify this halakha in these specific cases?

Rather, what does the mishna mean when it states: By carrying [bemassa]? It means imparting impurity through a very heavy stone [even mesama]. There is a unique halakha with regard to the ritual impurity of a zav and a menstruating woman. If they sit on an item, even one that cannot become ritually impure, and beneath that item there is a vessel, although the weight of the zav or the menstruating woman has no physical effect on the vessel, it becomes ritually impure.

The Gemara notes that the word mesama is based on a verse, as it is written: “And a stone was brought and placed [vesumat] upon the mouth of the den; and the king sealed it with his own signet and with the signet of his lords, that nothing might be changed concerning Daniel” (Daniel 6:18). Accordingly, the mishna is teaching that although a corpse does not normally impart ritual impurity to vessels under a heavy stone, these specific types of corpses do transmit impurity in this manner.

The Gemara asks: What is the reason that the Sages decreed that these specific types of corpses impart ritual impurity through a heavy stone? Rav said: It is a decree due to the possibility that perhaps one of these people might faint while sitting on the heavy stone, and it might be mistakenly thought they are dead and do not impart impurity to the vessels beneath.

A tanna taught in a baraita that the Sages said in the name of Rabbi Eliezer: All of these types of corpses listed in the mishna impart ritual impurity through a heavy stone until the belly of the corpse bursts. The Sages imposed their decree only in cases where the corpse resembles a person who has fainted. Once the corpse is clearly no longer alive, it no longer imparts ritual impurity through a heavy stone.

§ The mishna teaches: With regard to the corpse of a gentile who died, although when alive he transmits impurity like a zav, once he dies he is ritually pure and is prevented from transmitting impurity. It is taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi said: For what reason did the Sages say that the corpse of a gentile who died is ritually pure and is prevented from transmitting impurity by carrying? Because his impurity that he transmits even when alive is not by Torah law, but by rabbinic law. The Sages decreed that every living gentile imparts ritual impurity in the manner of a zav; they did not extend their decree to include the corpse of a gentile in the manner of the corpse of a zav.

§ The Sages taught: The wise people of Alexandria asked twelve matters of Rabbi Yehoshua ben Ḥinnana. Three of them were matters of wisdom, three were matters of aggada, three were matters of ignorance, and three were matters of behavior.

The Gemara lists the questions. Three were matters of wisdom: The first question was with regard to a zav and a zava and a menstruating woman and a woman after childbirth and the leper, who died: Until when do they transmit ritual impurity by carrying? Rabbi Yehoshua said to them: Until the flesh decays. This is the halakha taught in the mishna.

The second question referred to the daughter of a wife who had been sent away by her husband, i.e., divorced, who then married another, but after her divorce from her second husband or his death she returned and remarried her first husband, to whom she is forbidden (see Deuteronomy 24:1–4), and a daughter was born from this marriage. What is her, i.e., the daughter’s, status with regard to marrying a priest?

Do we say an a fortiori inference: And if in the case of a widow married to a High Priest, whose prohibition does not apply to all, i.e., it is prohibited for her only to marry a High Priest (see Leviticus 21:13–15), and yet the lineage of her son is flawed, as he is disqualified from the priesthood, then in the case of this daughter of a remarried divorcée, whose prohibition applies equally to all men, is it not right that her son should be of flawed lineage? Or perhaps this comparison can be refuted: What is notable about a widow married to a High Priest? It is notable in that she herself is disqualified from the priesthood, i.e., if a High Priest engages in intercourse with her she is disqualified from partaking of teruma, whereas a remarried divorcée is not disqualified from partaking of teruma.

Rabbi Yehoshua said to them:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סט - ב

ותמני לזיבה, שטובלת שבעה ימים החל מיום בואה שמא באותו יום נגמרים שבעת ימי הנקיות, וכמו כן טובלת ביום השמיני שמא ראתה גם ביום בואה ראיה של זבה גדולה ונמצא שהתחיל מנין ז' נקיים רק למחרת.

אבל, אתאי קמן בלילותא -

יהבינן לה תמני לנדה, שצריכה לטבול בכל לילה מליל בואה שמא הסתיימו בו שבעת ימי נדותה, ובלילה השמיני גם צריכה לטבול שמא ראתה בליל בואה ונמצא שהסתיימו שבעת ימי נדותה רק בלילה השמיני.

ושב לזיבה, שבכל בוקר במשך שבעה ימים טובלת משום שיתכן שהסתיימו בו ימי ז' נקיים.

ותמהה הגמרא: טבילות זיבה - תמני שמונה טבילות בעיא ולא שבע! שהרי אם ראתה בלילה יש לחוש שטרם בואה באותו הלילה ראתה ראיה של זבה גדולה, ונמצא שכלים ימי נקיותה רק ביום השמיני, וצריכה טבילה נוספת גם ביום השמיני!?

אלא - אידי ואידי, בין באה ביום ובין באה בלילה - שב לנדה ותמני לזיבה!

וחוזרת הגמרא ותמהה: והא אם באה בלילותא - תמני לנדה בעי!?

ומתרצת: הן הכי נמי, דאי באה בלילה טובלת שמונה טבילות, בשמונה לילות, לנדותה. אלא הא שהחשיבה הברייתא שמונה לזבה ולא החשיבה שמונה לנדה הוא מחמת שזיבה דפסיקא ליה דבכל ענין היא טובלת שמונה טבילות, דלא שנא כי אתא קמן ביממא לא שנא כי אתא קמן בליליא טבילותיה הן שמונה במספר. לפיכך חשיב לה לטבילה השמינית.

אבל הטבילה השמינית של נדה דלא פסיקא ליה, דרק כי אתא קמן בלילותא בעי תמני, אך כי אתא קמן ביממא לא קבעי תמני - לא קחשיב לה.

וחוזרת הגמרא לבאר את ההוכחה שלדעת רבנן לא בעינן ספורים ובדוקים:

ואי סלקא דעתך דשבעת הימים הנקיים ספורים לפנינו בעינן כדברי רבי עקיבא, כל הני טבילות דזיבה בבוקר למה לי? והרי כל הימים שלפני בואה לא היו ספורין בפנינו שהרי לא בדקה כלל, ואם כן תספור מעתה ז' ימים נקיים, והדר תטבול לזיבתה טבילה אחת בלבד!? אלא, לאו, שמע מינה דתנא דברייתא רבנן היא, דאמרי: לא בעינן ספורין לפנינו.

אמר ליה רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי: וכי לאו תרוצי קא מתרצינן לה להא ברייתא דאשה טועה, ואם כן תריץ נמי ואימא הכי -

ספרתי ימים נקיים ואיני יודעת כמה ימים ספרתי. וכמו כן איני יודעת אם בימי נדה ספרתי את הימים הנקיים, ואם [או] בימי זיבה, ספרתי, מטבילין אותה ט"ו טבילות, דבכל יום במשך שבוע צריכה לטבול בבוקר שמא עתה הסתיימו שבעת הימים הנקיים, שהרי היא בדקה וספרה ימים נקיים אלא שאינה יודעת אימתי וכמה, וכמו כן היא צריכה לטבול בכל לילה שמא בליל זה הסתיימו ימי נדתה.

ובצורה זאת איירי הברייתא אפילו לרבי עקיבא דאמר בעינן ספורין בפנינו!?

אך לפי אוקימתא זאת קשה מדוע צריכה ט"ו טבילות - והרי חד יומא, מיהא, אי אפשר דלא ספרה, דהרי היא מודיעה שהיא כן ספרה, ולפי זה יום בואה ודאי לנו שהוא ספור ובדוק ואם כן חסרה לה טבילה אחת, שהרי אינה צריכה לטבול ביום השמיני ליום בואה, דודאי לנו דיום בואה בדוק הוא ולא ראתה בו?!

אלא אמר רב אחא בריה דרב יוסף: תריץ ואימא הכי -

איני יודעת אם ספרתי אם לא ספרתי, שאז צריכה ט"ו טבילות אפילו לרבי עקיבא, כי שמא לא ספרה כלל וצריכה לטבול ביום השמיני מחשש שראתה ראיית זיבה ביום בואה, וכמו כן צריכה לטבול כל יום במשך השבוע בבוקר אפילו לרבי עקיבא כי יתכן שהיא כן ספרה ויש לחוש בכל יום שמא נגמרים בו ימי ספירתה ^[88].

מתניתין:

א. הזב והזבה והנדה והיולדת והמצורע, שמתו - מטמאין במשא.

לפי המתבאר בגמרא יש לתקן את לשון המשנה, ולומר: מטמאין ב"אבן מסמא" שהיא אבן כבידה המונחת על גבי כלים, והמת או הזבה או הנדה מונחים על האבן שממעל לכלים.

וכונת המשנה להשמיענו שאם הונחו הזב והזבה כשהם מתים על אבן זו שתחתיה כלים, הרי -

על אף שאין הכלים מיטמאין בטומאת משא של מת ^[89] [כיון שאין האבן עומדת להטלטל יחד עם המת, מחמת כובדה של האבן] ^[90].

וכמו כן אינם מיטמאין מדין משכב ומושב, שאין הזב והזבה מטמאין משכב ומושב במותם.

בכל זאת, גזרו חכמים על הכלים שמתחת לאבן המסמא שיטמאו ב"טומאת מושב" מדרבנן.

וטעמו של דבר, כדי שלא יבואו לטעות ולטהר אפילו כשישבו הזב והזבה על האבן מסמא בחייהם, בהיותם מעולפים, ויחשבו שהם מתים. ובחייהם הם מטמאים בישיבתם על ה"אבן מסמא" את הכלים שתחת האבן מדין מושב הזב, שאפילו היו כמה דברים זה על גבי זה וישב הזב על המשטח העליון נטמאים כל המשטחים שלמטה.

עד שימוק הבשר של הזב או הזבה המתים, שאז אין כבר מקום לחשוש שמא הם היו מעולפים.

ב. עובד כוכבים שמת - טהור מלטמא טומאת זיבה [שגזרו חכמים על כל הגויים טומאת זיבה בחייהם ואפילו לטמא באבן מסמא. והיות וכל טומאתם היא רק מדברי סופרים הקלו עליהם שלא יטמאו במותם בטומאת אבן מסמא].

ג. בית שמאי אומרים: כל הנשים המתות יש להן דין נדות. שגזרו חכמים אפילו על נשים שמתו כשהן טהורות, שינהגו כלפיהן כאילו היו נדות לפני מותן, ויטבלו את הכלים שהיו עליהן סמוך ליציאת נשמה, מפני כבודן של הנשים הנדות. וכפי שיתבאר בגמרא.

ובית הלל אומרים: אין נדה - אלא שמתה כשהיא נדה! שלא גזרו חכמים להטביל כלים שהיו על הנשים הטהורות לפני מותן.

גמרא:

שנינו במשנה: הזב והזבה שמתו מטמאים במשא.

והוינן בה: מאי חידש לנו התנא שהם מטמאים במותם במשא, דמאי שנא משאר מת שמטמא במשא!?

אילימא במשא ממש - אטו כל מת מי לא מטמא במשא! אלא: מאי במשא - באבן מסמא.

ומפרשינן מהו המקור לביטוי אבן מסמא: דכתיב "והיתית אבן חדא ושומת על פום גו בא".

והוינן בה: מאי טעמא גזרו על אבן מסמא?

אמר רב: גזרה שמא יתעלפה. שמא יתעלף הזב על גבי אותה האבן הכבידה בהיותו חי ויחשבו שהוא מת. ואי אמרת דזב מת אינו מטמא באבן מסמא, יטהרוהו, ויבואו גם לטהר ביושבו על אבן מסמא כשהוא חי ואז הוא מטמא מדין טומאת מושב.

תנא, משום רבי אליעזר אמרו: הרי הוא מטמא באבן מסמא עד שיבקע כריסו. אבל מכאן ואילך לא יבואו להחליפו בחי.

שנינו במשנה: עובד כוכבים שמת.

תניא, אמר רבי: מפני מה אמרו עובד כוכבים שמת - טהור מלטמא במשא?

לפי שאין טומאתו מחיים מדברי תורה, אלא מדברי סופרים.

תנו רבנן: שנים עשר דברים שאלו אנשי אלכסנדיא את רבי יהושע בן חנניא: ג' דברי חכמה [הלכה], ג' דברי בורות [שטות], ג' דברי דרך ארץ.

ג' דברי חכמה ששאלוהו הם:

א. הזב והזבה והנדה והיולדת והמצורע שמתו - עד מתי מטמאין במשא?

אמר להן - עד שימוק הבשר! ב. בת משולחת [גרושה שניסת לאחר וחזרה לבעלה הראשון באיסור] מה היא לכהן?

מי אמרינן קל וחומר - ומה אלמנה לכהן גדול, שאין איסורה שוה בכל, שאסורה רק לכהן גדול, בנה פגום לכהונה, זו, שאיסורה שוה בכל, בין בכהנים ובין בישראלים, אינו דין שבנה [בתה] פגום.

או דילמא - מה לאלמנה לכהן גדול שהיא עצמה מתחללת בביאה שבא עליה הכהן גדול [שנפסלת לתרומה ולהנשא לשאר הכהנים לכשתתאלמן ממנו], תאמר במשולחת שהיא עצמה אינה מתחללת ^[91], ולפיכך אף בתה אינה חללה!?

אמר להן -

הערות

^[88] להלכה פסקו הרמב"ם הראב"ד והרא"ש כדעת רב שאם בדקה בין בראשון ובין בשביעי - עלו לה ז' נקיים, וכתבו הראשונים שאף לדעת רב אם בדקה בשמיני לא עלו לה שבעה נקיים אלא משלמת עליו עוד ששה ימים וביאר הסמ"ג קי"א משום שלדעת רב צריך עכ"פ תחילתן או סופן וזה אחר סופן הוא. ואם בדקה בשלישי כתב הראב"ד שמסתבר להקל ובהשגות הרז"ה נחלק עליו. והסמ"ג וספר התרומה כתבו שיש להחמיר כדעת רבי חנינא, וכן פסק בשו"ע. הסדרי טהרה [קצ"ו י"ח] דן בטעם שלדעת רב לא מועילה בדיקת שמיני בלבד [והביא את דברי ה"מעיל צדקה". ש"ספירת שבעה נקיים" היא שעל האשה להחזיק עצמה בחזקת סופרת שבעה נקיים וכלשון התורה "וספרה לה" וכל שלא בדקה עצמה אפילו פעם אחת לא מועילה ולא מקרי ספירה. ולפיכך כתב, שאם התייאשה מהספירה אחר שבדקה עצמה ביום הראשון, כגון שבעלה הוצרך לעזוב את העיר, ואחר כך רצתה לחזור ולספור, אינה יכולה לצרף הימים הראשונים, מפני שאחר שהתיאשה ולא החזיקה עצמה כסופרת בימים הבאים, לא עלו לה ימים אלו. וכתב הסדרי טהרה, אפשר שטעם הדבר הוא משום שלא מועילה להרחיק את בדיקת סוף השבעה נקיים מהפסק הטהרה מעל לשבעה ימים, ודוקא תוך שבעה ימים מוחזק לנו שהימים שבינתיים טהורים מכח הבדיקות שבהפסק הטהרה ובסוף, ועי"ש עוד שהאריך לדון בדבר.

^[89] כן פירש רש"י בסוגייתנו ומבואר מדבריו שכלים הנושאים את הטומאה טמאים "בטומאת משא" וכן מבואר לעיל נד ב ברש"י ד"ה היא. ואולם ברש"י במסכת שבת פג ב מבואר להדיא שאין כלים מטמאין במשא, וכן מבואר במשנה זבים פ"ד מ"ו עי"ש. ומקור הדין הוא בתורת כהנים [פ' שמיני ד' ו'] "טמאים הם לכם" - לכם הם טמאים, ואינם מטמאים אוכלים ומשקים וכלים במשא. [ועיין תוס' רע"א כלים פ"א אות ב']. והתוס' לעיל [נה ב] ובשבת [שם] כתבו שדין "אבן מסמא" שייך לגבי כלים, לענין טומאת משכב ומושב [שבאופן שהכלי ראוי למשכב או מושב ועליו האבן ועל האבן ישב הזב מטמא הכלי כאילו ישב עליו הזב - בטומאת "משכב ומושב הזב"] ולענין טומאת משא - באופן שהטהור הניח אצבעו תחת האבן ועל האבן ישב הזב שמטמא הוא מדין "נושא את הזב". וברש"י בסוגייתנו משמע שטומאת "אבן מסמא" מדין מושב הזב. ואולם ברש"י לעיל [נה] משמע שחידוש הוא בהלכות טומאת משא.

^[90] בעיקר החידוש של טומאת "אבן מסמא", ברש"י בסוגייתנו מבואר שמאחר שאין ראוי המת להטלטל עם האבן [מפני כובדה] אין זה טומאת משא. וברש"י לעיל נ"ה משמע שזהו גופא נתחדש ב"זב וחבריו" שמטמאין כהאי גונא בטומאת משא. ובתוס' לעיל [שם] כתבו שאין זה נחשב כטומאת משא מפני שאין מורגש כובד הטומאה על הנושא מחמת כובדה הרב של האבן [וכן מבואר ברש"י שבת פב א על פי פירושו שם]. ועיין בר"ש [כלים פ"א, מ"ג, זבים פ"ה מ"ג-ז'] שכתב, שהחידוש של "אבן מסמא" הוא שאף על פי שאין הנושא מסיט את הטומאה אלא הטומאה מונחת עליו בלבד [מחמת גודל האבן] הרי זה נחשב כטומאת משא, בזב וחבריו השנויים במשנתינו, ואולם הנושא את המת, אם לא הסיטו ממקומו אין זה נחשב כ"משא", וטהור. [וע"ע ברמב"ם פ"ו מהל' מטמאי מו"מ ה"ה ושם פ"ח ה"ד, ובחידושי הגר"ח הלוי שם].

^[91] והטעם שאין היא מתחללת, ביארה הגמרא ביבמות ס"ט. שאין דין חילול האשה מן הכהונה [הנלמד מהפסוק "ובת איש כהן כי תהיה לאיש זר"] אלא כשנבעלת למי ש"זר אצלה מעיקרא", מה שאין כן "מחזיר גרושתו משניסת" אין בעלה זר אצלה מעיקרא, אלא נאסרה עליו על ידי נישואיה עם בעלה השני. [והיינו, שהאלמנה ברגע שחל עליה שם אלמנה נאסרה לכהן גדול וזרה היא אצלו, מה שאין כן "המחזיר גרושתו משניסת" מותרת לכל העולם אלא לשנאסרה לבעלה שהיתה מותרת לו מקודם - ואין זה "חלות" שם חדש עליה].

ותמני [ושמונה] טבילות של יום לטומאת זיבה. שאפשר שראתה אף ביום שבאה לפנינו, והריהי זבה גדולה, ולכך מתחילים ימי נקיותה מיום שלמחרת בואה, וטובלת לזיבתה ביום השמיני. והרי אלה חמש עשרה טבילות. וכמו כן כאשר אתאי קמן בלילותא [באה לפנינו בלילה] יהבינן [נותנים אנו] לה תמני [שמונה] טבילות לטומאת נדה, האחת כבר בלילה זה (שמא כבר הסתיימו שבעת ימי נקיותה), ועוד שבע טבילות בשבעת הלילות הבאים (שמא ראתה בלילה קודם שבאה אלינו, ומסתיימים שבעת ימי נקיותה רק ביום השמיני, ובלילו היא טובלת), וכן מצריכים אנו אותה שתטבול שב[שבע] טבילות לטומאת זיבה, החל מהבוקר שלאחר בואה לפנינו, במשך שבעה ימים, והרי אלה חמש עשרה טבילות.

ותוהים: כאשר היא באה לפנינו בלילה, מדוע היא טובלת רק שבע טבילות לטומאת זיבה, והלא תמני בעיא [שמונה טבילות היא צריכה], שהרי יתכן שראתה בלילה לפני שבאה לפנינו ראיה של זיבה, והריהי איפוא זבה גדולה, וצריכה שבעה ימי נקיים קודם לטבילתה! אלא יש לומר כי אידי ואידי [זה וזה], הן זו הבאה לפנינו ביום והן זו הבאה לפנינו בלילה נותנים אנו לה שב[שבע] טבילות לטומאת נדה ותמני [ושמונה] טבילות לטומאת זיבה.

ומקשים על תירוץ זה: ומדוע לזו הבאה לפנינו בלילותא [בלילות] נותנים אנו לטבול שבע טבילות לטומאת נדתה, והלא תמני [שמונה] טבילות לטומאת נדה היא בעי [צריכה], ואם כך שש עשרה טבילות הן, ואילו הברייתא אומרת שחייבת היא בחמש עשרה טבילות!

ומשיבים: הטעם שהזכירה הברייתא חמש עשרה טבילות, שכן מספר הטבילות שטובלת זו לטומאת זיבה דפסיקא ליה [שפסוק, שקצוב וקבוע הוא], דלא שנא כי אתיא קמן ביממא, לא שנא כי אתיא קמן בליליא [שכן אין זה משנה כאשר באה לפנינו ביום, אין זה משנה כאשר באה לפנינו בלילה], בכל מקרה היא טובלת שמונה טבילות — חשיב לה [מונה אותה] התנא כמספר קבוע, שמונה טבילות. ואולם מספר הטבילות שטובלת זו לטומאת נדה דלא פסיקא ליה [שלא פסוק, קצוב וקבוע הוא], דכי אתיא קמן בלילותא [שכן כאשר היא באה לפנינו בלילה] — בעי תמני [צריכה שמונה] טבילות, וכאשר באה לפנינו ביממא [ביום] — לא קבעי תמני [אין היא צריכה שמונה] טבילות אלא שבע, לכך לא קחשיב לה [אין התנא מונה אותה] את מספר שמונה טבילות, אלא הריהו מונה שבע טבילות (שבכל האופנים היא טובלתן), ועולה כלל הטבילות לחמש עשרה.

ועתה מסכמים כי לדעת חכמים (החולקים על ר' עקיבא) אין אנו צריכים שיהיו שבעת ימי נקיים ספורים לפנינו, שכן אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לומר כי שבעת ימים הספורין לפנינו בעינן [אנו צריכים] — כל הני [אלה] הטבילות המנויות בברייתא בדינה של זו שבאה לפנינו, שהריהי נדרשת לטבול מזמן שבאה לפנינו, למה לי? והרי כיון שלא ספרה לפנינו, דינה שתספור תחילה שבעה ימי נקיים, ורק לאחר מכן הדר [תחזור] ותטבול! אלא לאו שמע מינה [האם לא נלמד מכאן] כי ברייתא זו כדעת רבנן [חכמים] היא, דאמרי [שאומרים] כי לא בעינן [אין אנו צריכים] שיהיו אלה שבעה ימים הספורין לפנינו.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב יוסף לרב אשי בדחיית הוכחה זו: לאו תרוצי קמתרצינן לה [האם לא תירצנו, העמדנו נוסח דברים שונה של אותה ברייתא] באומרת "לא ראיתי"? אף כאן תריץ ואימא הכי [תרץ, תקן, ואמור כך]: האומרת "ספרתי ימי נקיים כדין, ואולם איני יודעת כמה ימים ספרתי. וכן אין אני יודעת אם בתקופת ימי נדה ספרתי ואם בתקופת ימי זיבה ספרתי" — מטבילין אותה חמש עשרה טבילות. ונמצא לפי נוסח זה, שאין להביא מכאן ראיה לענין ספירת שבעה ימי נקיות שיכולה להיעשות אף שלא בפנינו, שכן אפשר להעמיד ברייתא זו אף כר' עקיבא האומר שצריכים שבעת ימי הנקיות להיות ספורים לפנינו.

ומקשים על העמדה זו של דברי הברייתא: והרי במקרה של האומרת "ספרתי, ואיני יודעת כמה ספרתי" — חד יומא מיהא [יום אחד, הוא היום שבאה לפנינו, לפחות] אי אפשר שלא ספרה בו, שהרי הוא ספור לפנינו, ומדוע היא צריכה לטבול אף ביום השמיני לבואה, ונמצא שחסרה לה טבילה אחת!

אלא כך אימא [אמור, תקן]: "איני יודעת אם ספרתי, אם לא ספרתי. ואם היה זה בתקופת ימי נדה או בתקופת ימי זיבה — הריהי טובלת אף ביום השביעי, שכן יתכן שלא ספרה כלל.

א משנה הזב, והזבה, והנדה, והיולדת, והמצורע שמתו בעודם טמאים — הריהם מטמאין בטומאת משא, ונוהג בהם דין זה עד לשלב התבלות גוף המת שבו ימוק (ירקב) הבשר. גופתו של גוי שמת — אף שבחייו הריהו מטמא כזב, משעה שמת הריהו טהור מלטמא.

בית שמאי אומרים: כל הנשים המתות נחשבות כאילו היו נדות בשעת מותן, ולכך הבגדים שהיו עליהן בשעת מותן נטמאו, ויש להטבילם. ואילו בית הלל אומרים כי אין דין זה של טומאת האשה הנדה אמור אלא באשה שמתה כשהיא טמאת נדה, ולא בנשים אחרות.

ב גמרא שנינו במשנתנו בטמאים שמתו שהריהם מטמאים במשא. ודנים בדבר: מאי [מה] הכוונה שהריהם מטמאים במשא? אילימא [אם תאמר] שהכוונה שמטמאים במשא ממש — אטו [וכי] כל מת (ולא רק הטמא שמת) מי [האם] לא מטמא במשא! ואין איפוא צורך להשמיענו שכך היא הלכה באלה הטמאים שמתו!

אלא מאי [מה] הכוונה שהריהם מטמאים במשא — באבן מסמא (אבן כבדה, שלא נועדה לטלטול, אלא להנחה במקום אחד).

ומסבירים שכן מובנו של הביטוי "אבן מסמא" דכתיב [שכן נאמר] בדניאל שהושלך אל גוב האריות, "והתית אבן חדא ושמת על פם גבא" [והובאה אבן אחת והושמה על פי הבור] (דניאל ו, יח). ונלמד ממשנתנו שאף שסתם מת הנמצא על אבן זו אינו מטמא את הנמצא תחתיה (שהרי אין אבן זו נועדת לטלטול ולמשא), מכל מקום הטמאים שמתו, כשנמצאים הם על אבן זו הריהם מטמאים את הדבר הטהור הנמצא תחתיה.

ומבררים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אמר רב: גזרה היא שגזרו חכמים, משום שמא יתעלפה (יתעלף) הזב (או שאר הטמאים הנזכרים במשנתנו) בעודו יושב על אבן מסמא, ויחשבוהו למת, ויבואו שלא לטמא את הנמצא תחתיו, אף שלמעשה הוא נטמא (בטומאת מושבו של הזב). לכך גזרו חכמים שהזב (ושאר הטמאים שבמשנתנו) יטמאו באבן מסמא, אף כשמתו.

ומביאים ראיה, שכן תנא [שנה החכם בברייתא] כי משום [בשם] ר' אליעזר אמרו חכמים שכל אלה הטמאים שמתו הריהם מטמאים, עד שיבקע כריסו, שכן לא גזרו חכמים אלא על המתים הדומים במצבם ובמראיהם לאדם החי שהתעלף. ואילו מת זה שהתבקעה כריסו, שאינו נראה כמתעלף, לא נאמרה בו גזירה זו.

ג שנינו במשנתנו בדינו של הגוי שמת שאין הוא מטמא במשא. תניא [שנויה ברייתא], אמר רבי: מפני מה אמרו חכמים כי גוי שמת נחשב כטהור מלטמא במשא — לפי שאין טומאתו אף מחיים מדברי תורה, אלא מדברי סופרים, שאף שגזרו חכמים בגוי החי שהריהו נחשב כזב לכל דבריו, לא הוסיפו חכמים לגזור בו שיטמא משמת.

ד תנו רבנן [שנו חכמים]: שנים עשר דברים שאלו אנשי העיר אלכסנדריא שבמצרים את ר' יהושע בן חיננא, שלשה מהם דברי חכמה, שלשה אחרים דברי הגדה, ושלשה נוספים דברי בורות, ועוד שלשה היו דברי דרך ארץ.

ומפרטים: שלשה דברי חכמה: האחד, הזב והזבה והנדה והיולדת והמצורע שמתו, עד מתי הריהם מטמאין במשא? אמר להן: עד שימוק הבשר, וכהלכה השנויה במשנתנו.

והדבר השני, ששאלו, בת האשה המשולחת (שהתגרשה מבעלה), שלאחר שהתגרשה נישאה לבעל אחר, ואף ממנו התגרשה או שמת בעלה זה, ושב בעלה הראשונה ונשאה (שלא כהלכה, שכן אסורה היא על בעלה הראשון משעה שנישאה לאיש אחר), ונולדה להם בת מנישואין אסורים אלה, מה היא ההלכה, האם בת זו יכולה להינשא לכהן?

והסבירו את שאלתם, מי אמרינן [האם אומרים אנו] קל וחומר הוא: ומה אלמנה לכהן גדול, שאין איסורה שוה בכל, שהרי היא אסורה רק לכהן גדול — בנה הנולד מנישואין אסורים שכאלה הריהו פגום לכהונה, שהתחלל מכהונתו. זו (הגרושה שנישאה לאחר) שאיסורה שוה בכל אדם מישראל — אינו דין שבנה הנולד מנישואין אסורים אלה יהא פגום, ולכך תיחשב הבת הנולדת כפגומה לנישואין עם כהן. או דילמא [שמא] יש לפרוך קל וחומר זה, שכן מה לאלמנה לכהן גדול — שהיא עצמה מתחללת בנישואיה לכהן גדול, שהיא נפסלת מאכילת תרומה, ולכשתתאלמן מכהן גדול זה הריהי אסורה להינשא לכהן הדיוט.

אמר להן:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Yehoshua said to them:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דתנן בית שמאי אומרים כל הנשים מתות נדות. אוקימנא בגמרא טעמייהו דבי' שמאי כדתני' בראשונ' היו מטבילין על גבי נדות מתות והיו נדות חיות מתביישות התקינו שיהו מטבילין על הכל, ולא למימרא דבית הלל פליגו אהך תקנתא אלא בית שמאי סברי גזרינן בכולהו לעשותן כנדות בין בחיים בין במיתה לטמא באבן מסמא ובית הלל סברי לענין הטבלת כלים עשאום כנדות, אבל לא לשאר טומאת דחיים ולא לאבן מסמא במיתה.
ויש מפרשים שחזרו בית הלל ותקנו כב"ש ואינו נכון כלל ואחרים העמידו ברייתא זו כב"ש וגם זה שבוש.

הזב והזב והיולדת והמצורע. והא דלא תני והמצורעת בכ"מ כדקתני זב וזבה. מפרש בברייתא פרק ד' מחוסרי כפרה משום דזב וזבה חלוקין בטומאתן דזב מטמא בראיות וזבה בימים זב טהור באונס וזבה טמאה באונס אבל מצורע ומצורעת אין חלוקין בעיקר טומאתן. ומה שמדקדק התלמוד שם יותר מבשאר מקומות משום דקתני התם מטמא ד' מחוסרי כפרה. ומדקדק אמאי חשיב זב וזבה בתרי ומצורע ומצורעת לא חשיב בתרי:

ומטמא באבן מוסמא. תימה דמשמע הכא דמצורע מטמא משכב ומושב דאבן מוסמא מדין משכב ומושב מטמא דתניא בת"כ מנין לרבות י' מצעות זו על גב זו ואפי' באבן מסמא ת"ל בכל המשכב. ואמרינן נמי בריש בכל מערבין כל שהזב נישא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ומושב והאדם אלמא דאבן מסמא נמי בעיא דחזיא למשכב ומושב. ובת"כ בתחלת פרשה זאת תהיה דריש התם דמצורע [עושה] משכב ומושב. וקשה דבפסחים בריש אלו דברים קאמר דמצורע אינו עושה משכב ומושב ואינו מטמא כלי חרס בהיסט ואומר ר"ת דמצורע [עושה] משכב ומושב לטמא אוכלין ומשקין אבל [לא] לטמא אדם וכלים. וכן פרש"י במסכת פסחים ונראה דממעטי ליה מהזב ולא מצורע כי היכי דמתמעטי בבית המנוגעת לעיל בפרק דם הנדה. ודוקא מטומאה חמורה אבל אוכלין ומשקין מטמא. ולעיל בפרק דם הנדה פרש"י דאבן מסמא דהכא לאו מדין משכב ומושב מטמא מדקרי ליה משא:

מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת. ותימה היא גופה ניליף שתתחלל מק"ו מאלמנה. ור"ש פי' בפ"ק דיבמות תאמר במחזיר גרושתו דאינה מתחללת דאי להנשא לכהן כבר נפסלה משעת גירושין ואי לתרומה דנטמא לא מיפסלא כדאמרי' בפרק אלמנה דאינה מתחללת בביאת חייבי לאוין אלא בזר אצלה מעיקרא לאפוקי מחזיר גרושתו ויבמה לשוק דלאו זר אצלה מעיקרא הוא. וקשה לפירושו דנהי דלא ילפינן מכי תהיה לאיש זר אלא דהוי זר אצלה מעיקרו מ"מ תתחלל מק"ו. ונראה מפרש דמק"ו לא מצי למילף שתתחלל דאין חללה אלא מאיסורי כהונה כדאמרינן בפ' י' יוחסין ישראל הבא על אחותו זונה משוי לה ולא חללה משוי לה. משום דאין חללה אלא מאיסור כהונה אע"ג דאשכחן שמתחללת בלא איסור כהונה כדאמרינן בפ' אלמנה גר עמוני ומואבי ומצרי ואדומי כותי נתין חלל וממזר שבאו על הכהנת על הלויה ועל הישראלית שפסלוה התם מקרא דריש לה אבל מק"ו לא שייך למילף מחללות אלא מאיסור כהונה דלהכי אייתר לן חללה לומר דלא ילפינן מק"ו אע"ג דילפינן מק"ו דבנה פגום היינו דוקא פסול הזרע אבל פסול האשה דהיינו לשון חללות שהיתה כשרה ונתחללה לא ילפינן:

בד"ה אימא איני יודע כו' דלמא כל ז' שלא לפנינו ספרה כו' עכ"ל כך מצאתי מוגה:

תוס' בד"ה מה לאלמנה לכ"ג כו' דחייבי כריתות בנה פגום כו' לימא היא עצמה תתחלל מק"ו כו' עכ"ל ומכי תהיה לאיש זר ליכא למילף דאיכא חייבי כריתות הלאו זר מעיקרא הוא אצלה וק"ל:

בא"ד וי"ל כיון דבנכרי ועבד הולד ממזר ליכא למילף תו מנייהו פסול ביאה כו' עכ"ל ומגר עמוני ומואבי נמי כיון דבנו פסול לבא בקהל והוי כמו ממזר ליכא למילף מנייהו נמי פסול ביאה ולר"י דיליף בכה"ג לא חשו לתרץ הכא הך קושיא אליבי' דל"ל כי תהיה לאיש זר לגר עמוני ומואבי הא איכא למילף במה הצד מחלל ונכרי ועבד ואיכא למימר דההיא סוגיא אתיא כרבנן אבל בתוס' פ"ק דיבמות תירצו זה דלר"י נמי יליף גר עמוני ומואבי מנכרי ומעבד וחלל כיון דולד נכרי ועבד הוא ממזר גרע טפי מולד גר עמוני ומואבי והיינו משום דיש הכשר לבתו וק"ל:

בא"ד בפרק הערל דקאמר גר עמוני בתו כשרה לכהונה ופריך כו' אלא כיון דבתו פסולה לקהל לא ילפינן מיניה פסול כהונה אלא דוקא לר"י וא"ת כו' עכ"ל כצ"ל מתוך סוגיא שם וכ"מ מוגה וע"ש:

י"ב דברים שאלו כו' שלשה דברי חכמה כו'. יראה בזה דנקט בכאן ד' חלוקות בתורתנו הקדושה חלק הא' הוא הנגלה ממצות התורה והוא הנקרא כאן דברי חכמה ועוד ב' חלקים שהם נסתרים הא' הוא בדרכי הש"י ובמדותיו שקראו כאן דברי אגדה לפי שענין זה מסתירים בדברי אגדותיהם והב' הוא בחכמת היצירה והטבעיים ולפי שבזו רבים מן הפלוסופים טעו כמו שאפרש שגם אנשי אלכסנדריא טעו בחלק הזה ע"כ אמר דברי בורות לפי טעותם ועוד חלק אחד והוא דרך ארץ איך יתנהג האדם עצמו במדותיו שיש ללמדו ג"כ מתוך התורה ועל ענין זה רמזו בפרק עושין פסין דזכריה ראה ד' חלקי התורה כ"א לפי ענינה שאמר אני רואה מגילה עפה ארוכה עשרים אמה ורחבה י' אמה וכי פשטת לה ה"ל עשרין בעשרין וכתיב והיא כתובה פנים ואחור וכי קלפת ליה כמה היא הויא ליה מ' בכ' כו' ע"ש המאמר באורך והוא מבואר שראה אותה בענין זה כי הפנים הוא הנגלה במצות התורה והוא שקראו דברי חכמה ושוב שהיתה המגילה עפה ובקל אם יתפשט יתגלה עוד חלק אחד כראשון והוא חלק דרך ארץ שבקל יש ללמדו מהתורה ושוב שהיתה כתובה גם באחור שאחר הקילוף יתגלו עוד שני חלקים אחרים כראשונים והם חלק דברי אגדה וחלק חכמת היצירה שהם קשים להגלות עד אחר רב העיון כמו שלא נתגלה האחור הזה עד אחר הקילוף והנה שאלו ג' מדברי חכמה שהן גופי הלכות ועיקר החכמה כדמפרש להו בגמרא ומה שיש לדקדק בהם כבר פירשנום בחדושי הלכות ע"ש:

וששאלו ג' דברי אגדה. הם דברים נסתרים בדרכי ה' ומדותיו הא' כתוב אחד אומר כי לא אחפוץ במות המת וכתוב אחד אומר כו'. כאן בעושין תשובה כו' יראה דלא משני הכא תלמודא כאן קודם גזר דין כאן לאחר גזר דין כדמשני אקראי דלקמן כמו שהקשו התוספות משום דקשיא להו לישנא דקרא מאי במות המת דהל"ל במות הרשע וכה"ג דרשו ביומת המת וזה הביאם לומר דהאי קרא בסוד הגלגול איירי ופירושו כי לא אחפוץ במות עכשיו בגוף שני אותו המת כבר בגוף ראשון אף שכבר עבר עליו גזר דין של מיתה ומוקי ליה בעשה תשובה דכל עצמו לא נברא שנית אלא לעשות תשובה ולתקן מה שעוות בגוף ראשון הב' כתוב אחד אומר כי לא ישא פנים וכתוב אחד אומר ישא ה' פניו וגו' וכתבו התוס' לפי הפשט לא משמע שהקב"ה נושא את פניהם כו' מיהו תלמודא חשיב ליה כאילו כתיב פניך וטפי ה"ל לאקשויי כו' עכ"ל ואני לא אבין מי הגיד להם דלא ישא פנים הוא פנים של אדם ועוד כיון דבאומות עולם אפי' קודם גזר דין אינו נושא כמ"ש לקמן התוספות היאך מיתרצן כלל הני קראי דלוט ודאיוב למ"ד דאיוב נמי כותי הוה וע"כ הנראה דודאי הקב"ה נושא פנים של אדם אפילו באומות העולם כדמוכחין קראי דלוט ודאיוב ולא ישא פנים ע"כ בפנים של מעלה קמיירי ובלאחר גזר דין כדמוקמינן ליה וכן ישא ה' פניו כפשטיה בפנים של מעלה ובקודם גזר דין בישראל כדאיתא בברכות וענין נשיאות פנים של מעלה מבואר בספרי ישא ה' פניו יהפוך ה' פניו אליך אינו דומה שואל מחבירו תוך פניו כשואל מהצדדים הג' כתוב אחד אומר כי בחר ה' בציון וכתוב אחד אומר כי על אפי גו' למן היום אשר בנו אותה כאן לאחר שנשא כו' הענין מבואר קודם שנשא בת פרעה היה הקדושה בציון כמ"ש וישב שלמה על כסא ה' כי אז היה השם שלם והכסא שלם כנרמז בהאי קרא כי בחר ה' בציון איוה גו' אבל משנשא בת פרעה נתן יד וכח לצד כישוף וטומאה להתגבר אמר כי על אפי גו' למן היום אשר בנו אותה כינוי דאותה קאי על בנין רומי שע"י שנשא בת פרעה נבנית רומי כדאמרינן פ' כ"ג בשעה שנשא שלמה בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים ועלה שירטון ועליו נבנית כרך גדול של רומי:

דברי בורות בחכמת היצירה וטבעית וקראום דברי בורות לפי שהם נטו לטעות בהם כדעת הפילוסופים הא' אשתו של לוט מהו שתטמא שהם חשבו שאף שנשתנית להיות נציב מלח בצורתה החומר הראשון שהוא בשר עדיין קיים ותיטמא והשיב להם דאין נציב מלח מטמא שמה שמשנה הש"י במעשה בראשית בשינוי הטבעיים הוא שינוי גמור כאילו הוא בריאה חדשה ואין כאן חומר ראשון כלל שיטמא:

הב' בן שונמית מהו שיטמא שהם טעו לומר כי הגוף חשוב כמת ואלו החיים אשר באו לו ע"י תפלת אלישע אינם אלא מקריים והגוף הוא עדיין מת ויטמא טומאת מת והשיב להם דאין חי מטמא דאין כאן חיים מקריים כי ע"י הנביא ג"כ אפשר שישנה מעשה בראשית וכאילו לא מת כלל ואין כאן טומאת מת כלל:

הג' מתים לעתיד לבא צריכין הזאה ג' וז' כו' לא שאלו מעיקרא במתים לעתיד לבא מהו שיטמאו טומאת מת כמו ששאלו בבן השונמית כיון דאין במתים לעתיד לבא גוף הראשון שהבשר כבר נתעכל אין כאן טומאת מת שזה הגוף היא בריה חדשה אבל שאלו אם צריכין הזאה ג' וז' כדין מי שנטמא במת דכמה מתים שיחיו לעתיד לבא שנטמאו בהיותם בחיים במת ונעשו טמאי מתים ומתו אחר כך בלא הזאה ג' וז' ואותה הטומאה שהיתה מחיים להיכן אזלה ובבן שונמית דאיירו בה לא שאלו זה כמ"ש התוספות דהא כיון דגוף הראשון היה קיים ודאי אם כבר נטמא בחיים במת ולא היה לו הזאה קודם מותו שצריך עכשיו הזאה דאותה טומאה להיכן אזלה דלא עדיף מאלו לא מת כלל וא"ל לכשיחיו כו' דחה אותם דודאי כיון דבמתים לעתיד לבא אין כאן גוף ראשון אין כאן טומאת טמא מת לגוף שני אבל הם חשבו כי הנשמה מחיים כשנעשו טמאי מתים ג"כ נטמאה היא וזה טעותם שהנשמה טהורה והיא רוחנית ואין כאן טומאה כלל:

ג' דרך ארץ איך יתנהג אדם במדותיו ואלו הג' דברים דנקט הכא אמרינן בפ' כל היד שהם תחת הגזירה שמלאך הממונה על ההריון אומר טפה זו מה תהא עליה חכם או טפש עשיר או עני ואמרינן נמי בעלמא חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא אבל אמרו הכא מה יעשה אדם ויחכם לשנות הגזירה שנגזרה עליו להיות טפש ואמר שירבה בישיבה כו' כי בהשתדלות ועסק גדול ע"י סיוע דשמיא בתפלה ובזכיות אפשר לשנות הגזירה כדמסיק דהא בלא הא לא סגיא וכן הוא הענין בעושר ובבנים שאפשר לשנות הגזירה בהשתדלות עם סייעתא דשמיא כדמסיק:

בתוס' ד"ה מה לאלמנה וכו'. וי"ל כיון דאין חללה אלא מאיסור כהונה. כן נ"ל להגיה וע"כ ר"ל דאין לאו דאשה זונה וחללה כ"א מאיסור כהונה אכל איסורא יכולה להיות דאיכא למימר דלהכי אייתר חללה גבי כהן גדול למעוטי מלאו כל שאינו מאיסור כהונה דאי ר"ל דמאיסורא נמי אמעוט א"כ מאי מקשי התוס' בתר הכי ומיהו קשה נילף מאלמנה לכ"ג ומעובד כוכבים וכו' והא כבר תירץ דמייתורא דחללה אימעוט דאין חללה אלא מאיסור כהונה אלא ע"כ ר"ל דלא אימעוט אלא מלאו ומק"ו נילף איסורא ולעיל ר"ל כיון דאין חללה כ"א מאיסור כהונה לענין לאו ועכ"פ ליכא למילף מק"ו דאלמנה שתהא ממש מחוללת כמו אלמנה עצמה דהא באלמנה איכא לאו והכא ע"כ ליכא לאו דחללות סברא הוא דלא ילפינן מהאי קל וחומר שתתחלל כלל וק"ל:

בא"ד ומתוך האי שנויא מיתרצא קושיא אחרת בפ' הערל דאמר עמוני שנשא עמונית וכו' כן נ"ל להגיה וע"ש:

גמ' אלא לאו ש"מ רבנן היא כו' מי לא מטמא במשא אלא מאי כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ותמני לזיבה כו' ספורין שלה הס"ד ואח"כ מ"ה כלילותא אם בא לפנינו כו':

בד"ה ושב לזיבה כו' ימי הספירה הס"ד:

בד"ה אידי ואידי כו' בלילה וקא פריך כו' משום נדה ומהדר כו' הד"א:

בד"ה חד יומא כו' טבילות דשביעי הס"ד:

בד"ה מטמאין במשא כו' לא מטמו מדרבנן כו' שמא יתעלפה כצ"ל והס"ד:

בד"ה עד שימוק כו' ומת ודאי הס"ד:

בד"ה בת משולחת כו' והוליד בת הס"ד:

בד"ה זו כו' משום נשאת הס"ד:

גמרא ספרתי וא"י כמה ספרתי אם כו'. כצ"ל:

רש"י (ברה"ע). בשבת גופה דאתאי כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אידי ואידי. ומהדר משום זיבה כו' טבילת ספק זיבה כו' חשיב להו בתמני. כצ"ל:

רש"י ד"ה אלא לאו. ורב דאמר כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה חד יומא. ובצרי להו טבילה דשמיני. כצ"ל. וכן בדבור דלקמי' צ"ל ויום ח' נמי טבלה:

במשנה הזב כו' מטמאין במשא

ובגמרא אטו כו' אלא מאי במשא באבן מסמא. ועפרש"י. ועי' לעיל (ס"ד נד ור"ד נה) בפירושו ובתוס' שם ובשבת (פב ב) ד"ה באבן מסמא:

שם [במשנה] בש"א כה"נ מתות נדות. בפשוטו משמע דאיירי לענין דלעיל דמטמאות באבן מסמא ועי' לקמן (עא) בתד"ה אלא. ורש"י שפי' לענין כלים שקודם מיתתן נמשך אחר לשון הברייתא (דשם) בראשונה היו מטבילין כלים כו'. אבל י"ל דעיקר התקנה לא היתה אלא משום כלים. דאבן מסמא לא שכיחא. וכיון דתיקנו לא חילקו אף לענין אבן מסמא:

רש"י ד"ה זו שאיסורה שוה בכל. בישראל ובכהנים כו'. משמע קצת דכהן לוקה עליה שתים. אבל לכאורה נראה דלאו דלא יוכל בעלה הראשון כו' אינו חל על איסור גרושה לכהן הקודם:

רש"י ד"ה היא עצמה. ועמיו זו אשתו. עמש"כ ע"ד ביבמות (טו ב) ובמהרש"א ובגה"ש שם:

תד"ה מה. פי' מן התרומה ופרש"י כו'. כצ"ל. והוא שם. ומש"כ איירי באלמנה לכ"ג כו'. תמוה. א) דגם הוא אינו זר אצלה מעיקרא. ב) דאותה כבר ידעינן מבעמיו כדפרש"י. או ממה שהביא המהרש"א שם. ובפרש"י שם ליתא:

בא"ד וי"ל כיון דאין חללה אלא מאיסור כהונה. בקדושין (עז ב) יליף לה מיתורא דחללה אצל כה"ג:

בא"ד דכי פרכינן כו' או לחלל שכן איסור כהונה. קצת תימה לקרוא אותו איסור כהונה. כיון שמותר בה. ועוד ק"ק משם (עח) דבעי ר"י למילף מעיקרא בת גר מהצד השוה מחלל ומכ"ג באלמנה ליפרוך מה להצ"ה שכן פוסלין בביאתן. ול"מ למימר דגר נמי פוסל בביאתו באותו מה"צ. דאיכא למימר שכן איסור כהונה:

גמ' גזרה שמא יתעלפה נ״ב כדכתיב (יחזקאל ל״א ט״ז) עליו עולפה:

רש"י ד"ה אימא איני יודעת וכו׳ כל שבעה שלפנינו. נ״ב מהרש״א גריס שלא לפנינו והיא היא:

אמר רב גזירה שמא יתעלפה אין נראה כלל דנימוק הבשר היא נימוק ונרקב ממש שזמנו אחר בקיעת הכרס הרבה וכן משמע מלשון הת"ק שבתוספתא עד שנימוק רובו ויש שם ט"ס ע"ש דא"כ מאי גזירות עילוף שייך וכי יש לך אדם חי המתעלף וכריסו נבקעת ועודנו בחיים חיותו. אלא ע"כ תחלת התמקמותו קאמר יום או יומים אחר מותו. ויש בני אדם המתעלפים ותוארם כתואר אדם מת ואיכא למיגזר אטו הא אבל משהתחיל בשרו להמק תו לא מיחלף בעילוף. ומ"מ אני תמה מסברת ר"א וסברת ת"ק שבתוספתא מכיון שהתחיל בשרו להתמוקק איך נגזור עוד משום עילוף עד שיבקע כריסו או ימק רובו ומי איכא כי ה"ג. ואין לומר דס"ל דלא מיקרי מת כלל עד אותו השיעור ועודנו חיותו בקרבו עד שיבקע כריסו או אפי' א' מכמה ספיקות ומשום חומרא דטהרות חיישינן להא שמא הוא מתמותת והולך ועדיין לא מת ואפשר נמי דאזיל ר"א בזה לטעמיה בסוטה מ"ה ע"ב דס"ל עיקר חיותו בטיבורו ע"ש אבל זה א"א אתמהה איך קוברין אותו הלא ספק פ"נ דוחה שבת ואין הולכין אחר הרוב. וגם אם אחר מיתת הבעל קודם בקיעת הכרס נתקדשה האשה ואחר כך בא אחר וקדשה אחר בקיעת הכרס מי חיישינן לקידושי שני והלא אפי' גט לא צריכה. וע"כ צ"ל ברירא לן כיון שאין אנו מרגישים שום חיות בחוטמו שוב לא חיישינן ליה. כדילפינן מקרא ביומא פ"ה ע"א ואע"ג שהיו נוהגים לפקוד על המתים ג' ימים כמבואר בשו"ע סימן שצ"ד ס"ג מ"מ לא נ"ל שיהיה בזה שום חשש דאורייתא כמו שהוכחתי ואי איכא למיחש להכי מ"ט לא חשו לזה בשאר איסורים. וי"ל בדוחק דחיישינן אהאי גברא גופיה שמא אינו אלא מתעלף ומכיון שנמוק בשרו או נבקע כרסו ידעינן שכבר מת מימים רבים לכן לא צריכה גט משני. ומ"מ קשה איך קוברין אותו ביומו ועוד אם חזינן שנבקע כריסו של זב ומצורע זה היה לנו לטהר למפרע כל הטהרות שנשאו באבן מסמא שלו ובשמעתין משמע שהם טמאים לעולם. סוף דבר הדבר הזה צלע"ג ולא ראיתי מי שנתעורר בזה. תו קשיא לו טובא מנ"ל הא דכשמת פקע ליה טומאת זיבו וצרעתו וטומאה שבהם להיכן אזל. ומסברא היה נראה שטומאתו עליו עד שנרקב ונעשה עפר. וי"ל דכללא הוא בכל הטומאות נשברו טהרו וה"ה אדם דנטהר בשבירתו וס"ל לר' יהושע דמיתתו היינו שבירתו. אלא משום גזירת עילוף טימאוהו עד שיתחיל להמק. ור"א לא מחשב שבירה עד שנבקע הכרס ולדידיה מן התורה טומאתו עליו עד שיבקע ולת"ק דתוספתא לא מחשב שבור עד שנימוק רובו ועד אז מטמא מן התורה אמנם ר"ש פליג התם וס"ל שהוא מד"ס ע"ש וס"ל כר' יהושע דשמעתין. ואין להקשות מנ"ל לרב דטומאתן מדרבנן דילמא מן התורה ולא מחשב שבירתו עד שימוק הבשר י"ל דתחלת התמקמותו אין שום טעם לחשבו שבור יותר מקודם לזה אע"כ ס"ל מיתתו זו היא שבירתו ומשום גזירת עילוף גזרו עד שימוק כנ"ל בעניותו כי לא מצאתי מי שמסתפק בכל זה. ולקמן אי"ה בשאלות אנשי אלכסנדריא עוד נדבר קצת בזה:

תניא אמר רבי מפני מה אמרו נכרי שמת טהור יל"ד מה זו שאלה הלא כל עצמו לא גזרו עליו אלא שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור וכיון שמת בטל ליה אותו הטעם. וי"ל דהיינו תינוק קטן אבל גדול הרואה זיבה גזרו עליו בלא"ה גזירה אטו ישראל וזה גלה לנו מהרש"א במסכת שבת כ"א ע"ב בלשון תוס' ד"ה שהיה מונח בחותמו של כה"ג ע"ש וע' במסכת ע"ז ל"ו ע"ב דרבי בעצמו אמר שם הנח דברי ואחוז דברי ר"ח כו' ע"ש וק"ל:

ת"ר י"ב דברים שאלו אנשי אלכסנדריא כו' ע' מ"ש בדבורים הסמוכים לפנינו בשמעתין אי"ה ומשם תלקטו א' א' איך י"ב שאלות הללו מישך שייכי אהדדי ומה רצו אנשי אלכסנדריא בזה:

שהיא עצמה מתחללת פירש"י דכתיב בעמיו. וביבמות מ"ד ע"ב פירש"י מדכתיב לא יחלל ב' חלולים א' לולד וא' להאם. וכן הוא ש"ס ערוך בתמורה ה' ע"ב וע"ש בתוס' ד"ה שאני התם. והיה נ"ל דס"ל לרש"י דהיינו הך דמדכתיב ב' למדי"ן לא יחלל דרשינן ביה לא יחל זרעו ולא יחל עמיו והא בלא הא לא סגי ורש"י דהכא ודהתם חד הוא. וראיתי בספר רמון גדיש שכתב בשם אביו דס"ל לרש"י דלרבא דתמורה התם דפליג אאביי איהו דריש מעמיו. והתם ביבמות דמסיק הש"ס היא ולא צרתה ע"כ סוגיא דשמעתין כאביי דתמורה דלרבא אין קידושין תופסין במחזיר גרושתו דכל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וכיון שאין כאן קידושין אין כאן צרה וע"כ סוגיא דיבמות לאביי אזלא לכן פי' שם כאביי מלא יחלל. ושמעתין דקאמר היא ולא בני' אזלא לרבא לכן פירש"י מבעמיו. והוא דבר שכלי ולא אמתי דא"כ כל חייבי לאוין נמי לא תפסי קידושין לרבא ועוד הא לרבא לא לקי במחזיר גרושתו עד דבעל אחר קידושין דרך אישות כמבואר בקידושין ע"ח ע"א וע"כ קידושי תפסי בה. ומה שצ"ע בזה דבקידושין ע"ז ע"א מבואר בברייתא שם דחלול דידה דהאם נפקא לן מלא יחלל קרי ביה לא יחולל מי שהיה כשר ונתחלל זו האם לאפוקי הוולד שמחולל מעיקרא ומהתימא דרש"י ביבמות הנ"ל מייתי מש"ס דקידושין הלזה. וקו' זו מצאתי בגליון גמרא הרב המאה"ג מהו' בער בלאך ז"ל. וי"ל דמלא יחלל בעמיו לא הוה ילפינן אלא גרושה וזונה דפסולים לכל הכהנים דכי בא עליהם כהן נתחללו וכי יבא עליהם כהן אחר חייב ב' משום גרושה ומשום חללה וכמבואר שם דין זה אבל אלמנה לכה"ג דקיל איסורה שאינו שוה בכל הכהנים הו"א דלא מתחללה. א"נ הוי מוקמינן קרא דוקא באלמנה דנתחללה בביאתו של כה"ג ולכי יבא עליה אחר כך כהן הדיוט לוקה משום חללה. אבל גרושה וזונה דאסורה בלא"ה ה"א דלא ליחול עליה איסור חללה כלל. אבל השתא דכתיב לא יחולל והאי ע"כ אאלמנה קאי דהיא היא המתחללת עתה בביאתו דזונה וגרושה בלאה"נ פסולים וכיון דהך קרא אאלמנה מוקמינן אידך לגרושה וזונה נ"ל:

אמר להן היא תועבה ואין בניה תועבין לפי מאי דקיי"ל כרבא דקידושין ע"ח ע"א דאלמנה לכה"ג לוקה אבעילה לחודה משא"כ מחזיר גרושתו עד דמקדש ובעיל אבל אבעילה לא מיחייב א"כ איכא למיפרך אהך ק"ו מה לאלמנה שכן לקי אבעילה משא"כ מחזיר גרושה. ויש לומר שאין זה פירכא אהבת דמ"מ הבת נוצרה בבעילת איסור באלמנה הבעילה אסורה בלא קידושין ובגרושה אחר הקידושין מ"מ נוצרה בבעילת איסור וליכא למיפרך כי האי. אלא דמ"מ קו' תוס' מיושב שהקשו היא גופה נילף דעל האם שפיר איכא למיפרך דאלמנה דין הוא שמתחללת בביאה זו שהרי הבעילה גורמת עיקר האיסור משא"כ משולחת דאי היה בועל אותה בלא קידושין לא היה לוקה ולא מיפסלא ונמצא עיקר האיסור גורמין הקידושין ואין אותה הבעילה מגונה כ"כ כבעילת אלמנה וא"א למילף מינה למשולחת. ואפשר עיקר קו' תוס' מש"ס דיבמות דהתם אחייבי כריתות קאי דהבעילה גופה אסורה והו"ל שפיר למילף איהי גופה. ובזה מיושב מה שמקשים תוס' אדר"י דמייתי מהיא תועבה ולא מדמיפרך ק"ו ומקשים העולם דילמא משום קו' תוס' היא גופיה נילף דהשתא דכתיב היא ולא בניה תו ליכא למילף היא גופה דאיכא למיפרך מה לאלמנה שכן בניה תועבין. והא"ש דהכא בלא"ה ליכא ק"ו אהיא גופה דאיכא למיפרך כנ"ל וק"ל:

ואין בניה תועבה הקשו תוס' והא פרכינן ק"ו ועי' כי תירוצם דחוק מאד. ולפע"ד דודאי היא תועבה ממעט ולא אחר תועבה וממועט בניה וצרתה אך כל זה אי לא בעינן למידק מהאי קרא נגד סברא או ק"ו אבל אי אתי למילף נגד שום דבר אזי נאמר מנ"ל למעט בניה דילמא צרתה או בהיפוך. והנה ביבמות מ"ד ע"ב אמרינן שפיר אי לאו דמיפרך ק"ו מנ"ל מהיא נגד הק"ו דילמא אתא למעוטי רק צרתה. אמנם ביבמות י"ד ע"ב ר"י בן נורי קאי לב"ש דלית ליה איסור צרות כלל א"כ ע"כ היא ולא בניה קאמר ומדאיצטריך ולא בניה במשולחת ש"מ דשאר חייבי לאוין בנה פגום ע"כ אמר שפיר בנה פגום לב"ש ולא ס"ל דאיצטריך היא ולא בניה לגופיה משום דכתיב ביה טומאה. אמנם בהא פליג ר"י ביבמות ט"ו ע"ב ואמר בני צרות אני מעיד לכם דלב"ש לטעמיה דס"ל לא יגרש אא"כ מצא בה דבר ערוה ונהי דאיכא נמי גרושה בלא דבר ערוה כגון עבר וגירש א"נ שניהם רוצים. מ"מ קרא דלא יוכל בעלה הראשון אערות דבר דרישא קאי ומיירי קרא בסוטה ממש והרי כתיב בה טומאה כעריות ואיצטריך היא לגופה ולא למידק מיניה לאסור בת צרה לכן אמר בת צרה אני מעיד לכם. ובשמעתין אה"נ דהומ"ל משום פירכא דידהו שריא בת משולחת. אלא אי היה מחליט דהפירכא אמתיות אם כן היא ל"ל ע"כ ולא צרתה ומוכח דלא כב"ש בצרת הבת ור' יהושע לא רצה להחליט שהרי לא רצה להעיד על הצרה שלא להכניס ראשו בין ב"ש לב"ה כמבואר שם ביבמות ט"ו ע"ב הנ"ל. לכן אמר היא ולא בניה דאתיא ככ"ע ומיושבי' כל קו' תוס' ועי' בסמוך אי"ה. ואפשר דס"ל לב"ש דהך פירכא לאו פירכא היא משום דהיא גופיה נילף ולית ליה הא דרבא דקידושין ע"ח דבעינן עד דקדיש ובעיל במשולחת:

ויותר נראה בזה דודאי גם לב"ש הפירכא טובה ומשום כן העיד ר' יהושע על בנות צרה והיא תועבה איצטריך משום דכתיב ביה טומאה דלא יגרש אא"כ מצא בה ערות [דבר] אך בהא דלא יגרש לא ס"ל לר"י כב"ש. ובהך דצרת הבת לא רצה להכניס ראשו. ואי היה מחליט שהפירכא טובה אייתר היא תועבה דלגופיה לא צריכא דלא כתיב ביה טומאה [בקרא] דמגרש בלא ערוה לכן אמר היא ולא בניה:

וקרב קרבנו של אחד מהן ומת אחד מהן השני מה תהא עליו. הא דפשיטא להו חטאתו של מצורע שמת לא קרב דהא איכא למימר דוקא חטאת שבא על חטא הוא דלא קרב אחר מיתת החוטא משום דמיתתו כיפרה עליו אף ע"ג דכפרה גמורה לית ליה עד דחזי צערא דקברא פורתא כמבואר במסכת סנהדרין מ"ח ע"ב מ"מ פשוט הוא דיום המיתה מכפר נמי ומשו"ה לא קרב חטאתו. משא"כ חטאת מצורע דלאו כ"ע מודים דבא על חטא ואפשר דקצת משמע דר' יהושע לא ס"ל כן. דלכאורה מאן דס"ל לכפר היינו טעמא משום דס"ל אין שום קרבן חטאת בא בלא חטא לכן דחיק למצוא עון אשר חטא בכל החטאות דיולדת ודנזיר ודמצורע. וכמבואר היטב ממשמעות הש"ס שבועות ח' ע"א וע"ש היטב בתוס' ד"ה על ז' דברים. וד"ה ולר"א הקפר כו' ומבואר בנזיר י"ט ע"א דנזיר טהור נמי חוטא הוא לר"א הקפר וא"כ איך א"ר יהושע במתני' דנזיר י"ט ע"ב יבקש א' מן השוק שידור כנגדו בנזיר. בודאי הנודר בנזיר לשם שמים כנזירו של שמעון הצדיק בנזיר ד' ע"ב בודאי דשכר נזירו יותר גדול מחטאו על היין אבל לבקש אחד מן השוק שיזיר כנגדו לאהבתו ויחטא מן היין לא יתכן. ואולי משו"ה פליגי עליו שם ואמרו מי ישמע לו להזיר כנגדו. ועוד שהרי זה השני נזיר מן היין שלשים יום על מגן ואינו נזיר כלל כמבואר שם במתני' דזה האחר מן השוק סופר ב' נזירות ואינו נזיר אלא פ"א ואי ס"ד שיש שום נדנוד עבירה בהזירו מן היין איך נועצנו להזיר א' מן השוק אלא ע"כ דלא ס"ל לר' יהושע הא דר"א הקפר וע"כ נזיר מביא חטאת בלי שום חטא. א"כ מה"ת לנו לחדש דחטאת מצורע בא על ז' דברים דנהי דהאמת כן הוא דנגעים באים על ז' דברים מ"מ אין החטאת בא לכפר בשביל זה דמנגעים איכפר ליה וראיה שהרי על אותן ז' דברים אין מביאים קרבן בעלמא מי שאינו מצורע וכמבואר זה היטב בש"ס ותוס' דשבועות שהבאתי לעיל. וכיון שאין קרבן מצורע בא על חטא א"כ מאי פסקא שלא יביאנו אחר מיתה כמו שמביא היורש עולה וגם כל הקרבנות באים אחר מיתה חוץ מחטאת ואשם ומנ"ל דגם חטאת ואשם מצורע הדין כן. וי"ל משום שכבר שאלו ממנו הזב והזבה והמצורע שמתו עד אימתי מטמאין והשיב להם עד שימוק הבשר. וכבר מבואר לעיל בדברינו דהיינו טעמא משום דפשיטא ליה דמשמת פקע ליה שם זב ומצורע מיניה ולאפוקי מר"א דס"ל דלא פקע טומאתו ממנו עד שיבקע. אלא ר"י ס"ל מיד משעת מיתה פקע ליה טומאתו ככלי שנשבר שנטהר מטומאתו. וא"כ כיון דפקע מניה טומאתו סברא הוא דלא קרב קרבנו. וכמבואר כעין זה במסכת נזיר כ"א ע"ב דאשה שנדרה בנזיר והפרישה קרבנה והיפר לה בעלה אע"ג דמיגז גייז ועד השתא הויא נזירה מ"מ לא תקרב חטאתה. וה"נ מכיון שפקע שם מצורע מניה תו לא קרב חטאתו. נמצא דשאלה זו תליא במה ששאלוהו תחלה הזב והמצורע שמתו עד מתי מטמאים:

והאיכא אשם בשמעתין מבואר דלמאי דקיי"ל כר' יהודא דאשם קבע וקיי"ל נמי אין מביאים קדשים לבית הפסול בטלה הך תקנתא דשני מצורעים. והרמב"ם פסק הך תקנתא והקשה עליו בתוי"ט סוף מסכת נגעים. ולכאורה יש למצא תקנה קלה שיביא אשם ויתנה בשלמי תודה שגם הם אינם נאכלים אלא ליום ולילה ואי משום לחמי תודה גם הם מייתי ומתנה בחולין אלא דבמנחות פ' ע"א מבואר דאסור לעשות כן משום דמכניס חולין בעזרה וע' מ"ש תוס' בחולין ק"ל ע"ב ד"ה אי מגוואי וכו' ועי' מה שהאריך משנה למלך פ"ב מהלכות שחיטה. אם כן תינח אי חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא אפשר דשמעתין הכי ס"ל אבל להרמב"ם דמשמע פ"ב מהל' שחיטה דס"ל שהוא לאו דאורייתא וכמ"ש להדיא פי"ו ממאכלות אסורות ועי' לחם משנה פ"ב משחיטה הנ"ל א"כ הכא משום תקוני גברא פשיטא דמותר להכניס לחמי תודה על תנאי ומביא אשם ומתנה בתודה וא"ש. ועי' בזבחים ס"ח ע"א תוס' ד"ה אימר לחד תי' ס"ל לר' יהושע חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא. ולהך שינויי שם דס"ל לר' יהושע חולין בעזרה לאו דאורייתא אה"נ לר' יהושע אפשר לתקן כנ"ל והש"ס לאו לר' יהושע קאמר אלא למאן דס"ל חולין בעזרה דאורייתא וכן משמע בודאי דהא ר' יהושע לא הזכיר כלל מאשם אי מיירי בקרב או לא ומאי תקנתא יעשה לו. ויותר נ"ל דס"ל לר' יהושע מביאים קדשים לבית הפסול ומייתי ומתנה בשלמים מדסתם ולא הזכיר כלל תקנתא דאשם. והש"ס שקיל וטרי בתקנתא דמצורעים לדינא ולא לר' יהושע וע' מ"ש עוד בזה בסמוך אי"ה ועי' היטב במ"ל פ"ב משחיטה ד"ה אשר ע"כ וק"ל:

אלא דלפ"ז לא היה צריך להפקיר נכסיו אלא ידור בנזיר על תנאי ויביא חטאת נזיר על תנאי וכן שלמי נזיר ולחמו עמו הכל על תנאי אי ס"ל חולין בעזרה לאו דאורייתא להך תי' של תוס'. וי"ל דס"ל לר' יהושע הקפת כל הראש שמיה הקפה ואסור להקיף ראשו מספק. אע"ג דלר' יהושע אפשר שיבקש אשה שתדיר בנזיר והיא אינה מצווה אהקפה. י"ל אין זה תקנה שלא תשמע לו להתנוול וגם משום סמיכה דקרבן נשים לא בעי סמיכה משא"כ קרבן אנשים:

ובזה יש להמשיך זה לשאלה הקודמת דביבמות בסוגיא דעליה רצה הש"ס בתחלה למימר דאיצטריך אשה אל אחותה לא תקח לצרור עליה לומר דלא תיתי עשה דיבום ודחי ל"ת דערוה ודחיק הש"ס טובא מה"ת דתדחי ולבסוף מסיק רבא לערוה לא צריכי קרא כי איצטריך קרא לצרה. והנה מבואר לב"ש דמתיר הצרות לאחין לא איצטריך עליה להכי וע"כ צ"ל לב"ש כדקא ס"ד משום דהו"א אתי עשה ודוחה ל"ת. והעיקר בזה כסוגיא דנזיר נ"ח ע"א דאתיא מראשו דכתיב גבי מצורע למימר דאתי עשה דמצורע ודחי ל"ת דהקפת הראש וס"ל הקפת כל הראש שמיה הקפה ומסקי' שם למ"ד לא שמיה הקפה אתי ראשו לנזיר מצורע. וליכא למילף מניה עשה דוחה ל"ת בעלמא משום דשאני נזיר דישנו בשאלה. וע"כ ב"ש ס"ל כמ"ד הקפת כל הראש שמיה הקפה וילפינן עשה דוחה ל"ת מראשו ואיצטריך עליה לערוה גופיה ולא לצרת ערוה. וכל זאת הסוגיא איתא נמי ביבמות אלא דהש"ס דחי ליה התם. ובנזיר קיימא הך סוגיא ופרש"י ותוס' שהסוגית מחולקות. ולב"ש צ"ל כסוגיא דנזיר. והא"ש מדהשיב להם ר' יהושע בן חנניה היא תועבה ולא בניה וכבר כתבנו משום שלא רצה להכניס ראשו בין פלוגתת ב"ש וב"ה בצרת הבת לכן לא רצה להחליט הפירכא שלהם כי היכי דלא נילף היא ולא צרה. וא"כ קשה עליה ל"ל דלצרה לא איצטריך וע"כ לערוה גופיה דסד"א עשה דוחה ל"ת מראשו ומוכח דס"ל הקפת כל הראש שמיה הקפה וא"כ יש לשאל ב' מצורעים שנתערבו כו' דאי"ל ידיר עצמו בנזיר זה א"א משום הקפת כל הראש:

אמר שמואל בשקרב אשמו הקשה בסדרי טהרה על תוס' דפסחים פ"ט ע"א ד"ה הני מילי שהקשו משום ספק שמא יהיה נותר לא יעשו פסחו ויכנס לידי ספק כרת ותי' תוס' משום דרובם עושים שלא כהוגן וקשה מה יענו בשמעתין דאי לא קרב אשמו אין לו תקנה ואתה מדחהו לעולם מפסחו וחגיגתו. ולפע"ד מכאן ראיה להתוספות דודאי מה דמוקי שמואל בשקרב אשמו הוא שנויא דחיקא כמ"ש לעיל דמלישנא דר' יהושע משמע שלא קרב אשמו ועוד הרי הם שאלוהו סתם ואיך השיב להם סתם ולא הודיעם החילוק שבין קרב אשמו ללא קרב אלא ע"כ שינויא דשמואל דחיקא הוא. ואיהו ס"ל בחדא כר' יהודא ובחדא כר"ש ע"כ דחיק ומוקי אנפשיה אבל ר' יהושע בודאי ס"ל דמייתי אשם ומתנה. והנה דברי ר' יהושע הוא סתם מתני' סוף מס' נגעים וקיי"ל הלכה כסתם משנה וקשיא הלכתא אהלכתא דקיי"ל בעלמא אין מביאים קדשים לבית הפסול אלא ע"כ צ"ל משום תקוני גברא דלא לתחייב כרת אזלינן לקולא. ומביאים קדשים לבית הפסול דלא כשמואל ושפיר מקשי תוס' התם:

א"נ ויותר נראה לפמ"ש מ"ל פ"ב משחיטה ד"ה וא"ת כפי סברת רש"י כו' ועוד י"ל שאני תבלין שנתערבו בקדשים ונתבטלו ונפקי מתורת חולין ומשו"ה שרי. אך מהסוגיא דס"פ כל הזבחים ע"ז על ההיא דלמחר מביא אשמו ולוגו מוכח בהדיא דאף כשאין בלוג כ"א תערובת קצת שמן חולין איכא משום הכנסת חולין בעזרה עכ"ל. ומשום הא לא איריא דרבנן דר"ש הוא ר' יהודה דס"ל מין במינו לא בטיל ור"ש גופיה נמי הכי ס"ל כמ"ש הר"ש פ' טבול יום ומשו"ה לא בטיל טפת שמן חולין באידך שמן דקדש לבדק הבית. והנה אע"ג דהוכחתי לעיל דע"כ שמואל ס"ל חולין בעזרה דאורייתא דאל"ה יש תקנה קלה להתנות בתודה ולחמה מ"מ היינו דוקא בלחמי תודה דבעי תנופה כעין הקרבה. אבל טפת שמן שאין עושה בה שום מעשה בודאי אין כאן אלא איסור דרבנן. ודבר זה כתבו תוס' בחולין ק"ל ע"ב הנ"ל ובב"ב פ"א ע"ב ומנחות פ' ע"ב וכן העלה מ"ל הנ"ל. אמנם איסורא דרבנן מיהת הוה. והשתא י"ל אה"נ דמשום קדשים לבית הפסול לא נעמיד דברינו במקום כמה כריתות וכסברת תוס' פסחים פ"ט הנ"ל. ומשום חולין בעזרה דרבנן בעלמא נמי לא נעמיד דברינו במקום כרת אמנם תרי קולי בחד דוכתא לא מקלינן להביא אשמו ולוגו ומתנה בשלמים נמצא מביא חולין בעזרה וגם מביא קדשים לבית הפסול דהו"ל תרי קולי כולי האי לא מקלינן וכה"ג כ' תוס' לעיל ס"ז ע"ב ד"ה משום סרך בתה בסוף הדיבור ע"ש ומשום הכי פליגי רבנן אדר"ש. הנה כל זה אי מין במינו לא בטיל דהכי ס"ל נמי לשמואל דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל איסורים שבתורה מין במינו במשהו. אך למאי דקיי"ל מב"מ בטל הרי בטיל מעט שמן שבלוג וליכא אלא משום קדשים לבית הפסול לחוד וזה נדחה משום איסורי כרת כסתם משנה סוף נגעים ושפיר כתבו תוס' בפסחים פ"ט ע"א הנ"ל:

ובזה יש ליישב נמי פסק הרמב"ם דלעיל דס"ל אפי' אי לא קיי"ל כר"ש בהא דאשמו ולוגו משום דעכ"פ אפשר למיעבד כרבנן משא"כ הכא דלית ליה תקנתא לעולם מייתי ומתנה ואי משום לוגו דאית ביה חולין בעזרה נמי ההיא מתבטל וליכא אלא משום בית הפסול ולא העמידו דבריהם היכי דאיכא כרת וק"ל וע' מ"ש בסמוך אי"ה:

ותמני לזיבה. בשבת גופה אתאי מטבילין לה שמא שלשה ימים ראתה בימות זוב והיום כלין ספורין וכן למחר וכן ביום שבת הבאה יש לומר ביום שבאתה לפנינו ראתה והוא שלישי לזיבה והיום כלו ספורין שלה: בלילותא. אם באת לפנינו בלילה תמני לנדה באת בלילי שבת טובלת מיד שמא הלילה כלו ימי נדה וכן כל לילות שבוע זה ולילי יום שבת הבא משום דשמא בליל שבאת לפנינו ראתה הרי ח': ושב לזיבה. לאו מילתא היא דהא פרכינן זבה תמני הויין דהא למחר בשבת טבלה ויום שבת הבא נמי טבלה שמא בלילי שבת כשבאת לפנינו ראתה והוא שלישי לזיבתה והיום כלין ימי הספירה: אידי ואידי. בין באת לפנינו ביום בין באת לפנינו בלילה וקא פריך נדה בלילותא כו' כלומר כשבאת לפנינו בלילה איכא טבילה יתירתא שטובלת מיד משום נדה ומהדר ומשום זיבה דפסיקא ליה טבילה ספק זיבה דפסיקא ליה דתמני נינהו לעולם חשיב להו כתמני: למה לי. כל הני טבילות אטבילות דיממי דזיבה קא פריך לספור שבעה קמן ולטבלה בשביעית ומקמי הכי לא דאפילו שלמי נקיים דילה לאו בת טבילה היא הואיל ולא בדקה: אלא לאו ש''מ רבנן היא. דפליגי עליה דרבי עקיבא ורבי דאמר לא בעינן ספורין לפנינו כרבנן סבירא ליה: ספרתי. בדקתי קצת נקיים או כולן ואיני יודעת כמה או שמא נקיים שראיתי לאו אחר ימי הזוב היו אלא לאחר ימי נדות מטבילין אותה ט''ו טבילות שמא עכשיו כלין וכדפרישית: חד יומא מיהא אי אפשר דלא ספרה. וליכא לספוקה ברואה יום שבאת לפנינו ובצרי להו טבילות דשביעי: אימא איני יודעת אם ספרתי אם לא ספרתי. הלכך אפילו יומא קמא טבלה דלמא כל ז' (שלפנינו) ספרה ובדקה דהא קאמרה שמא ספרתי ויום ז' נמי טבלה שמא לא ספרה קודם לכן: מתני' מטמאין במשא. בגמרא פריך כל מת נמי מטמא במשא ומשנינן באבן מסמא דשאר מתים לא מטמו הכא מטמו מדרבנן הואיל ומחיים מטמו באבן מסמא מדאורייתא שהרי מטמאין מושב כל שתחתיהם גזור בהו רבנן לאחר מיתה כדמפרש טעמא בגמרא גזרה שמא יתעלפה: עד שימוק הבשר. דמהשתא הוי מת ודאי: עובד כוכבים שמת. אע''ג דמחיים הרי הוא כזב לכל דבריו ולטמא באבן מסמא משמת טהור מלטמא באבן מסמא כדמפרש בגמרא הואיל וטומאת זיבה שעליו מחיים אינה אלא מדברי סופרים: כל הנשים מחזקינן להו כנדות. ומטבילין כלים שהיו עליהן סמוך ליציאת נשמה וטעמא מפרש בגמרא: גמ' כדכתיב והיתית אבן חדא ושומת על פום גובא. לשון מסמא קא מפרש דהיינו אבן כבדה העשויה להינוח ואינה מטלטלת הלכך כשהיא על גבי כלים ומת נתון עליה אין זה משא הואיל ואינה ראויה להטלטל עמו: מאי טעמא. גזור רבנן בזב וזבה לטמא אף לאחר מיתה באבן מסמא: גזרה שמא יתעלפה. פאשמיי''ר ודומה למת ואי אמרת זב מת לא מטמא בזב חי אתי נמי לטהורי כי האי: דברי חכמה. הלכה: דברי בורות. שטות: בת משולחת. ישראל שהחזיר גרושתו משניסת לאחר והוליד בת: אלמנה אינה אסורה אלא לכ''ג: בנה פגום. חלל דכתיב (ויקרא כא) לא יחלל זרעו: זו שאיסורה שוה בכל. בישראל ובכהנים אסור להחזיר גרושתו משניסת: היא עצמה. משניסת לכהן גדול מתחללת שאם מת אסורה להנשא להדיוט ואם היתה כהנת נפסלת מן התרומה בביאתו דכתיב לא יחלל זרעו בעמיו ועמיו זו אשתו:

מה לאלמנה לכהן גדול שכן היא עצמה מתחללת תאמר במחזיר גרושתו שאינה מתחללת. פי' מן התרומה לפירוש רש''י דכי תהיה לאיש זר דמיניה ילפינן (יבמות דף סח.) כיון שנבעלה לפסול לה פסלה מן הכהונה איירי באלמנה לכ''ג דלא מיירי במחזיר גרושתו דלאו זר מעיקרא הוא אצלה מיהו קשה דנהי דלא מצינן למילף מהאי קרא מ''מ תתחלל מהאי קל וחומר גופיה וכן בפ' החולץ (שם דף מד.) דיליף לר' יהושע דחייבי כריתות בנה פגום מהאי קל וחומר דאלמנה לכ''ג ופריך כי הכא לימא היא עצמה מתחללת מק''ו ותאסר אף מתרומה וי''ל כיון דאין חלל אלא מאיסור כהונה ליכא למילף בעלמא לפסול האשה עצמה מאיסור כהונה דלהכי אייתר התם חללה למימר דאין חללה אלא מאיסור כהונה דהיינו פסול האשה שהיתה כשרה ונתחללה ואף ע''ג דגר עמוני ומואבי פוסלין אע''ג דלא הוו איסור כהונה התם מקרא דרשינן ליה אבל מק''ו ליכא למילף ומיהו קשה נילף מאלמנה לכה''ג ומעובד כוכבים ועבד אי נמי מחלל ועובד כוכבים ועבד או גר עמוני ומצרי ואדומי במה הצד דהיא עצמה מתחללת דכי פרכינן מה לאלמנה לכ''ג או לחלל שכן איסור כהונה איכא למימר עובד כוכבים ועבד יוכיחו דלאו איסור כהונה ופוסלין בביאתם מה לעובד כוכבים ועבד שכן אסורין לבא בקהל או דלא תפסי בהו קדושין אלמנה לכ''ג או חלל יוכיחו הצד השוה שבהן שאינם ברוב הקהל ופוסלין בביאתן אף מחזיר גרושתו יפסלנה בביאתו והכי מייתי ר' יהודה דגר פוסל בביאתו בפ' בתרא דקדושין (דף עח.) במה הצד דאיסור כהונה ומילתא אחריתי בהדה דהיינו מחלל ומצרי ראשון וכן נמי תקשה אמאי מצריך בפ' אלמנה לכה''ג (יבמות דף סח.) קרא דוכי תהיה לאיש זר לגר עמוני ומואבי דפוסלין בביאתם נילף במה הצד מחלל ועובד כוכבים ועבד כדפירשתי ויש לומר כיון דבעובד כוכבים ועבד הולד ממזר ליכא למילף תו מינייהו פסול ביאה כיון דחמירי כולי האי דוולדן ממזר דדוקא רבי יהודה יליף בקדושין (שם) דגר פוסל בביאתו ממצרי ראשון אף על גב דבתו פסולה לבא בקהל אבל רבנן פליגי עליה דלית להו הך סברא ומתוך האי שינויא מתרצא נמי קושיא אחריתי בפרק הערל (יבמות דף עז.) דקאמר עמוני שנשא בת ישראל בתו כשרה לכהונה ופריך ונימא דפסול במה הצד דאלמנה לכה''ג וחלל ומשני דאיכא למפרך מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד עבירה ואמאי לא קאמר מצרי ראשון יוכיח דהכי יליף בקדושין (דף עח.) לר' יהודה אלא כיון דבתו פסולה לא ילפינן מיניה פסול ביאה אלא דוקא לר' יהודה וא''ת למאן דאמר (יבמות דף מה.) עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר אם כן נילף דהיא עצמה מתחללת כדפי' ויש לומר דלא ילפינן מאיסור כהונה ומילתא אחריתי בהדה אלא לר' יהודה דוקא כדאשכחן בקדושין אבל לרבנן לית להו הך סברא: