נידה סח ע"א

אלא תסגי אייתי [תסתפק בזה שתבוא] למחר לדבר אתי בענין זה. ומתוך דבריה ידע רב נחמן בר יצחק מאי קאמרה ליה [מה היא אומרת לו], שרומזת שלא חפפה מבעוד יום, ואינה יכולה עתה לטבול. אמר לה: האם דודי [דודים] חסרת או שמא טשטקי [כסאות] חסרת או עבדי [עבדים] חסרת שכל אלה הינם מן הדברים הנצרכים לחפיפה?! ומכאן נלמד שאף לדעת רב נחמן בר יצחק מותרת החפיפה הנעשית בלילה לטבילה שתטבול באותו לילה.

א ובענין חפיפה שאינה בסמוך לטבילה, דרש (הורה ברבים) רבא: אשה שחל ליל טבילתה במוצאי שבת, הריהי חופפת בערב שבת וטובלת במוצאי שבת. אמר ליה [לו] רב פפא לרבא, והא [והרי] שלח רבין באגרתיה [באגרתו] כי אשה לא תחוף (תחפוף) בערב שבת ותטבול במוצאי שבת, אלא תחפוף במוצאי שבת, ותטבול בסמוך לחפיפתה.

והוסיף ואמר, תמה על עצמך (יש מקום לתמוה): היאך התירו חכמים לאשה הטובלת באחד מימות החול שתהא חופפת ביום וטובלת בלילה, הא בעינן [הרי צריכים אנו] שתכף לחפיפה תהא הטבילה, וליכא [ואין כאן], ולא התירו חכמים לעשות כן אלא בקושי רב, ומשום החשש שאם תצטרך לחפוף בלילה בסמוך לטבילתה, עלולה היא שלא לחפוף היטב. ואולם עיקר הדין הוא שתהא החפיפה סמוכה לטבילה. ולכך במקרה של הטובלת במוצאי שבת, יש להעמיד את הדין על עיקרו, ותהא חופפת בלילה.

ומסופר כי בעקבות הדברים הללו, הדר אוקי [חזר, והעמיד] רבא אמורא (חכם העומד לפני רבו, וחוזר ומשמיע את דברי רבו לציבור) עליה [עליו, לפניו] ודרש: דברים שאמרתי לפניכם, טעות הן בידי. ברם כך אמרו משמיה [משמו] של ר' יוחנן: אשה לא תחוף בערב שבת ותטבול במוצאי שבת, ותמה על עצמך: היאך חופפת ביום וטובלת בלילה, הא בעינן [הרי צריכים אנו] שתהא בסמוך לחפיפה הטבילה, וליכא [ואין כאן]!

ומסכמים: והלכתא [והלכה] היא: אשה חופפת ביום וטובלת בלילה. והלכתא [והלכה] היא: אשה לא תחוף אלא בלילה. ותוהים: (אלא) קשיא הלכתא אהלכתא [קשה מהלכה זו על הלכה זו]!

ומתרצים: לא קשיא [אין זה קשה], שכן הא [זה] שאמרנו שחופפת ביום — כשאפשר לעשות כן, וכגון שטובלת באחד מימות החול, ואילו הא [זה] שאמרנו שחופפת בלילה — כשלא אפשר לעשות כן, וכגון שטובלת במוצאי שבת, שכן אסורה החפיפה ביום השבת.

ב משנה האשה הטמאה נדה שבדקה את עצמה ביום השביעי לנדתה, בשחרית (תחילת) היום, ומצאה שהיא טהורה, ויכולה היא להיטהר בטבילה, ואולם בזמן של בין השמשות של היום השביעי שלפני טבילתה בלילה לא הפרישה (לא בדקה את עצמה בבדיקה זו לקראת ההפרשה מטומאה לטהרה, לאחר שתטבול), וטבלה בלילה בזמן הראוי, בליל שמיני. ולאחר כמה ימים בדקה את עצמה ומצאה שהיא טמאה — הרי היא בחזקת טהורה בכל הימים הללו מעת שטבלה ועד לזמן שמצאה שהיא טמאה, ולכך הטהרות שהתעסקה בהן בתקופה זו, אינן טמאות.

ואם בדקה את עצמה ביום השביעי בשחרית ומצאה שהיא טמאה (שעדיין היא רואה דם), ובזמן בין השמשות לא הפרישה, וטבלה בליל שמיני. ולאחר זמן בדקה את עצמה ומצאה שהיא טהורה (שאין היא רואה דם) — הרי זו בחזקת טמאה. שכן ראתה דם בבדיקה האחרונה שעשתה בימי נדתה, ויש חשש שהמשיכה לראות דם גם לאחר מכן (בימים הנקראים "ימי זיבה"), והריהי זבה, וטבילתה שטבלה בליל שמיני לא עלתה לה.

ומסבירים עתה כי מה ששנינו שזו שבדקה את עצמה בתחילת היום השביעי ולא ראתה דם, ולא בדקה שוב את עצמה בין השמשות, ולאחר כמה ימים ראתה דם, שהריהי בחזקת טהרה, ואין היא מטמאת את הטהרות שנגעה בהן — הרי זה אמור רק ביחס לימים שעברו מטבילתה והלאה, ואולם הריהי מטמאה את הטהרות שנגעה בהן בפרק הזמן של מעת לעת (יממה) שקדמה לראייה זו של הדם, ומפקידה לפקידה (מבדיקה לבדיקה), וכדינה של כל אשה הרואה דם, וכמבואר בתחילת המסכת. ואם יש לה וסת ביום זה שבדקה עצמה ומצאה שראתה דם — דיה שעתה, שאין היא מטמאת את הטהרות למפרע, אלא מכאן והלאה.

ור' יהודה אומר: כל נדה ביום השביעי לנדתה שלא הפרישה בטהרה (שלא בדקה עצמה בדיקה שלקראת הטבילה) בזמן שמן המנחה ולמעלה — הרי זו בחזקת טמאה, ובכלל זה, אף האשה שבדקה את עצמה בתחילתו של היום השביעי ומצאה שהיא טהורה, ושלא כדעת התנא הראשון. ואילו חכמים אומרים כי אפילו אם בשנים (ביום השני) לנדתה היא בדקה ומצאה שהיא טהורה (שאינה רואה עוד דם), ובין השמשות לא הפרישה, ולאחר זמן בדקה ומצאה שהיא טמאה — הרי זו בחזקת טהורה.

ג גמרא שנינו במשנתנו דינה של זו שלא בדקה את עצמה לפני הטבילה בסופו של היום השביעי לנדתה ("שלא הפרישה"), ומביאים עוד בענין זה מחלוקת חכמים בדינה של זו שלא הפרישה, ועברו עליה שלושה ימים מאז הטבילה (שהם ימי זיבה, שהרואה בהם הריהי זבה). איתמר [נאמר] שרב אמר כי הריהי זבה ודאי, ונוהגים בה כל דיני הזבה, שצריכה לספור שבעה נקיים, ולהביא קרבן זבה. ואילו לוי אמר שאין היא אלא זבה מן הספק.

ומבררים את מחלוקתם: אהייא [על איזה חלק ממשנתנו נאמרו הדברים]? אילימא ארישא [אם תאמר שעל תחילתה] של המשנה, בזו שבדקה עצמה בתחילת היום השביעי ומצאה שהיא טהורה — הלא "הרי זו בחזקת טהורה" קתני [שונים אנו] בה, שאין אנו חוששים בה שהמשיכה לראות דם, ואין היא זבה כלל.

אלא יש לומר כי אסיפא [על סופה] של המשנה נאמרו דברי רב ולוי, בזו שבדקה עצמה בתחילת היום השביעי ומצאה שהיא עדיין רואה דם, ובסוף היום לא בדקה את עצמה, ולאחר כמה ימים בדקה את עצמה ומצאה שהיא טהורה — בשלמא [זה נוח] שספק זבה אמרינן [אומרים אנו] בה, ולכך אמרה המשנה שהריהי בחזקת טמאה, כדעתו של לוי, אלא זבה ודאי, וכדעתו של רב, נמי [גם כן] אומרים אנו בזה? והרי בדקה את עצמה עתה ומצאה שהיא טהורה!

אלא יש לומר כי איתמר [כאשר נאמרה] מחלוקת רב ולוי — כשמעתא באפי נפשה איתמר [הלכה בפני עצמה נאמרה], ולא כמוסבת על האמור במשנתנו, אלא באופן אחר נחלקו: נדה שבדקה עצמה ביום השביעי בשחרית ומצאה שהיא טמאה, ובין השמשות לא הפרישה, ולאחר ימים בדקה ומצאה טמאה — רב אמר: הריהי זבה ודאי, ולוי אמר: הריהי זבה ספק.

ומנמקים את דעותיהם, רב אמר: הריהי זבה ודאי, כיון דמעיקרא [שמתחילה, בבדיקה שבדקה בבוקר יום השביעי] נמצאת טמאה, ועכשיו (כמה ימים לאחר הטבילה) גם כן נמצאת טמאה — הרי זה מורה שלא הפסיקה לראות דם, וראתה איפוא בתקופת ימי הזיבה, ולכך הינה טמאה כזבה מן הודאי. ואילו לוי אמר כי אין היא אלא ספק זבה, שכן אימר [אמור, יש מקום לומר] כי היא פסקה מלראות דם ביני וביני [בין בוקרו של יום השביעי לנדתה לבין זמן זה שראתה בו עכשיו].

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סח - א

תסגי די בכך אייתי למחר - היה לך לבוא מחר לפייסני שאטבול. וידע רב נחמן מאי קאמרה ליה, מדוע אמרה לו כך - שלא חפפה מבעוד יום.

אמר: וכי דודי קדירות להחם בהם מים חסרת, וכי טשטקי שיושבים עליהם חסרת, וכי עבדי חסרת, שלא חפפת מבעוד יום? הרי את יכולה לחפוף עכשיו ולטבול הלילה! ומכאן הוכיח רב אדא מסורא שמותר לאשה לחפוף בלילה ולטבול.

דרש רבא: אשה חופפת בערב שבת וטובלת במוצאי שבת.

אמר ליה רב פפא לרבא: והא שלח רבין באגרתיה: אשה לא תחוף בערב שבת ותטבול במוצאי שבת.

ותמה על עצמך: היאך כל אשה חופפת ביום וטובלת בלילה - הא הלא בעינן תכף לחפיפה טבילה, וליכא! אלא שאמרו שתחוף ביום שמא בלילה לא תחוף היטב משום שממהרת לחזור לביתה ולשמש. והיינו, שבקושי התירו להרחיק את החפיפה מהטבילה ולהקדימה ליום משום שחששו שלא תחוף כראוי בלילה. אך לא התירו להרחיק כל כך ולהקדים לחפוף מערב שבת.

הדר חזר אוקי והעמיד רבא אמורא עליה לידו, ודרש: דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי.

ברם כך אמרו משמיה דרבי יוחנן: אשה לא תחוף בערב שבת ותטבול במוצאי שבת,

ותמה על עצמך היאך חופפת ביום וטובלת בלילה - הא בעינן סמוך לחפיפה טבילה ולי כא!

והלכתא: אשה חופפת ביום וטובלת בלילה.

והלכתא: אשה לא תחוף אלא בלילה. (אלא) קשיא הלכתא אהלכתא!

לא קשיא, הא - דאפשר, הא - דלא אפשר - והיינו שכל אשה הטובלת ביום חול צריכה להקדים ולחפוף ביום. ואולם במקום שלא אפשר מפני שהוא מוצאי שבת, חופפת וטובלת בלילה ולא תקדים את חפיפתה לערב שבת ^[67].

מתניתין:

הקדמה

אשה שראתה דם בימי נדותה, הרי היא מעתה בחזקת רואה דם אפילו לאחר שעברו שבעת ימי נדה והחלו הימים הראויים לזיבה, כל עוד שלא בדקה עצמה ומצאה שפסק מעין דמיה.

בדיקה זאת נקראת 'פרישה בטהרה' או 'הפסק טהרה'.

ונחלקו תנאים במשנה להלן האם אפשר 'לפרוש בטהרה' ולקבוע בכך שפסק הדם עוד לפני סוף היום השביעי ^[68] [אם כי הטהרה עצמה בטבילה תהיה רק בתחילת ליל שמיני], או שיש לחוש שתראה שוב פעם דם לאחר הפרישה בטהרה ואין ערך לבדיקה לפני סוף שבעת ימי הטומאה. ונתבארו במשנתנו ג' דעות -

א. דעה ראשונה - דעת תנא קמא.

נדה שבדקה עצמה ביום השביעי של ז' ימי נדתה בשחרית בלבד, ומצאה עצמה שהיא טהורה, ובין השמשות של היום השביעי לא הפרישה [הפסיקה] בטהרה, שלא בדקה את עצמה בסוף יום השביעי לנדתה וטבלה בליל יום השמיני, בסיום ימי נדתה, הרי היא בחזקת טהרה.

שכיון שפסק דמה לצאת ביום השביעי בשחרית אין לה לחוש שמא המשיך הדם לצאת לאחר מכן. ולכן, אפילו אם לאחר ימים בדקה עצמה בימים הראויים לזיבה, ומצאה עצמה שהיא טמאה - הרי היא בחזקת טהורה עד עכשו, שאנו אומרים שדם זה עכשיו הוא בא, ועד עכשיו מוחזקת היא לנו בטהרה מכח בדיקת שחרית של היום השביעי ^[69].

וממשיכה המשנה לבאר את חומרת הבדיקה לצורך פרישה בטהרה מימי נדותה:

בדקה עצמה ביום שביעי שחרית ומצאה טמאה. ובין השמשות לא בדקה עצמה, ונמצא כי לא הפרישה בטהרה בבדיקה. אזי אפילו לאחר זמן, אחרי טבילתה, בדקה ומצאה טהורה - הרי זו בחזקת טמאה, כיון שבבדיקתה האחרונה בימי נדותה נמצאה טמאה חיישינן שנשארה בטומאתה, שהמשיך הדם לצאת גם בימי זיבתה, ולא עלתה לה טבילה, והרי היא בספק זבה גדולה.

ועתה חוזרת המשנה לבאר את הדין הראשון:

אותה אשה שבדקה עצמה ביום ז' שחרית ומצאה טהורה, ואח"כ לא הפרישה בטהרה בסוף היום השביעי, והחזקנוה כטהורה לראייתה, בכל זאת, אם ראתה לאחר כמה ימים הרי היא - מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה כדין כל אשה שאין לה וסת, שלפני ראייתה יש לה חזקת טהרה, ובכל זאת כשרואה דם גזרו עליה חכמים שתטמא למפרע ^[70], גם כשרואה בימי זיבה [שגזרו טומאה למפרע גם על דם שרואה בימי זיבה, אף על פי שהיא באותם ימים בחזקת 'מסולקת דמים', שהרי הראיה בימים אלו מוגדרת בתורה כראיה 'בלא עת נדתה'].

וחידוש נוסף - שעל אף שהתברר לעיל [בדף לט] שאין האשה קובעת וסת בימי זיבה, היינו רק לענין שאינה צריכה לחוש לו היות ובימי זיבה היא בחזקת 'מסולקת דמים', אבל היא כן קובעת וסת בימי זיבה לענין טומאה למפרע במקרה שבכל אופן ראתה דם. ולכן כשראתה דם בימי זיבה -

אם יש לה וסת קבוע - דיה שעתה, ואינה מטמאה למפרע, ככל אשה שיש לה וסת ורואה בשעת וסתה.

ב. דעה שניה - דעת רבי יהודה.

רבי יהודה אומר: אין להסתמך על בדיקת שחרית ביום השביעי, אלא -

כל שלא הפרישה, בבדיקה, בטהרה ביום השביעי מן המנחה ולמעלה - הרי זו בחזקת טמאה! דכיון שלא בדקה כדינה בסוף היום, ולא פרשה בטהרה משבעת ימי נדותה, מחזקינן לה כטמאה שתמשיך לראות דם, ושלא עלתה לה טבילה ^[71].

ג. ומביאה המשנה דעה שלישית של "רבנן בתראי".

וחכמים אומרים:

אפילו בדקה עצמה לפני יום השביעי, ואפילו אם בשנים לנדותה [דהיינו: ביום השני של שבעת ימי נדות] בדקה וכבר אז מצאה טהורה, נחשב מעינה כסתום.

ולכן גם אם לא בדקה יותר עד סוף שבעת ימי נדות, ובין השמשות של יום השביעי לא הפרישה בבדיקת טהרה, וטבלה.

ולאחר זמן, אחר יום הטבילה, בדקה ומצאה טמאה, אפילו הכי - הרי זו בחזקת טהורה. ואין לחשוש שחזרה וראתה אחר כן. ולפיכך אין חוששין שמא זבה היא, אלא מוחזקת היא לנו בחזקת טהרה. [ולענין טהרות שנגעה בהן מטמאת מעת לעת, ומפקידה לפקידה] ^[72].

גמרא:

איתמר, שנינו בענין אשה שלא פרשה בטהרה, שלא בדקה בימי נדותה כדינה, ועברו עליה שלשה ימים בימים הראויים לזיבה -

רב אמר: הרי היא זבה ודאי, ולאחר שתספור שבעה נקיים תביא קרבן והוא נאכל כדין קרבן חטאת ודאי, שכיון שלא ביררה שפסק מעינה הרי היא בחזקת רואה דם כאילו ודאי לנו שהמשיך מעינה לנבוע גם בימי זיבה.

ולוי אמר: הרי היא זבה ספק. ומביאה קרבן מספק אך הוא אינו נאכל.

ולא נתבאר באיזה אופן נחלקו רב ולוי, ולכן דנה הגמרא:

אהייא על איזה חלק מהמשנה נאמרו דברי רב ולוי?

אילימא ארישא של המשנה שמדובר באופן שבדקה רק בשחרית של היום השביעי ומצאה עצמה טהורה ולא בדקה מן המנחה ומעלה -

והלא "הרי זו בחזקת טהורה" קתני! אלא, אסיפא, שבדקה עצמה ביום השביעי שחרית ומצאה טמאה ולא הפרישה בסוף היום בטהרה, וטבלה, ולאחר כמה ימים בדקה עצמה ומצאה טהורה, שכיון שלא פרשה מימי נדות בטהרה יש לחוש שמא ראתה במשך שלשה ימים בימי זיבותה ולאחר מכן פסקה לראות, ונחלקו רב ולוי אי הויא זבה - ודאי או זבה - ספק.

בשלמא דעתו של לוי שהיא "ספק - זבה", אמרינן מובנת, משום שלאחר שלא הפרישה בטהרה, שלא היתה לה בדיקה טהורה ביום השביעי לא שחרית ולא ערבית, יש לחוש שמא ראתה ביום ח' ט' י' שהם ימי זיבות.

אלא דעתו של רב שהיא "ודאי זבה" כיצד אמרינן? - והרי בדקה עצמה לאחר כמה ימים ומצאה טהורה, ואם כן אין כל ראיה מבדיקה שעשתה בימים הראויים לזיבה שראתה דם, ואם כן כיצד ניתן לקבוע שהיא זבה בודאי על סמך זה שלא פרשה בטהרה מנדותה.

אלא, כי אתמר כשנאמרה מחלוקת רב ולוי

- שמעתא באפי נפשה בפני עצמה איתמר נאמרה ולא על דברי המשנה.

וכך נחלקו רב ולוי: נדה שבדקה עצמה ביום השביעי שחרית ומצאה טמאה, ובין השמשות לא הפרישה ולאחר ימים בימי זיבה בדקה ומצאה טמאה -

רב אמר: זבה ודאי, ולוי אמר: זבה ספק.

ומבארת הגמרא:

רב אמר: זבה ודאי, כיון דמעיקרא בבדיקתה ביום השביעי נמצאת טמאה, ועכשו גם נמצאת טמאה, הרי היא טמאה ודאי, דהרי היא בחזקת רואה מהיום השביעי עד היום, ונמצא שראתה במשך שלשה ימים רצופים ^[73].

ולוי אמר: ספק זבה - אימר פסקה מלראות ביני וביני, דכיון שבימי זיבה היא נחשבת 'מסולקת דמים' אין לה חזקה שימשיך מעינה לנבוע בודאי גם בימים הראויים לזיבה. והדם הנמצא בהתחלה ובסוף אינו מוכיח שהיתה ראיה במשך כל הזמן באמצע.

הערות

^[67] כך פירש רש"י את הסוגיא, וכתבו התוס' שאף שפסקנו לעיל הלכה כרב חסדא, ומבואר בדבריו שמותר לחוף בערב שבת ולטבול במוצאי שבת, זה במקום הצורך שאי אפשר לחפוף במוצאי שבת כגון שחל במוצאי שבת יום טוב, שאי אפשר לחפוף בו ולפיכך חופפת בערב שבת. ואולם ה"שאלתות דרב אחאי" [הובא בתוס'] פירש הא דאפשר, היינו, ההלכה שאשה חופפת אלא בלילה, והיינו, שכל אשה מחויבת לחפוף בדוקא בלילה וההלכה שאשה חופפת ביום וטובלת בלילה, בדלא אפשר כגון שחל יום טוב במוצ"ש שאז חייבת לחפוף בערב שבת. ושיטה שלישית היא שיטת רבינו תם שפירש את כל הסוגיא לענין חפיפה בערב שבת וטבילה במוצאי שבת, ולא מדברת הסוגיא כלל לגבי דין חפיפה ביום חול אם תיעשה בלילה או ביום.

^[68] עיין לקמן הערה 71.

^[69] ולפיכך אין אנו חוששין שמא היא זבה. ואמנם לענין טהרות שנגעה בהן מטמאה למפרע מעת לעת כמבואר בהמשך המשנה.

^[70] והיינו, שמטמאה היא למפרע את הטהרות בזמן של מעת לעת [24 שעות] קודם ראיה זו או "מפקידה לפקידה" שאם פקדה [בדקה] את עצמה בתוך זמן זה ומצאה שטהורה היא אינה מטמאה למפרע אלא עד זמן בדיקה זו.

^[71] בפשיטות דעת רבי יהודה שאין מועילה בדיקת "הפסק טהרה" לנדה אלא ביום השביעי מן המנחה ולמעלה, וכן מתבאר בפירוש המשניות להרמב"ם, ואולם מדברי הב"י [קצ"ו עמ' קס"א] והגר"א בביאורו סק"ד נראה, שלדעת רבי יהודה מועיל ההפסק טהרה מן המנחה ולמעלה אפילו בשאר הימים ולאו דוקא ביום השביעי, והיינו, שלדעת תנא קמא מועילה בדיקת שחרית בשביעי בלבד, ולדעת רבי יהודה אין מועילה אלא מן המנחה ואפילו בשאר הימים [ואף תנא קמא מכשיר בדיקת "מן המנחה" בשאר הימים]. ובסדרי טהרה [קצ"ו סק"ט] תמה על דברי הבית יוסף, מאחר שמועילה בדיקת מן המנחה בשאר הימים האיך אפשר שלא תועיל בדיקת שחרית ביום שלאחריו. [ויש לבאר, שכוונת הב"י והגר"א שמשנתנו עוסקת באשה שבדקה מיד אחר סיום ראיתה, וכוונת המשנה שאם ראתה עד ליל שביעי מועילה בדיקה ביום לדעת תנא קמא, ולדעת רבי יהודה אין מועילה משום שיום שראתה בו אין מועילה בדיקת שחרית אלא בין השמשות ודעת חכמים שמועילה בדיקת שחרית ביום שלמחרת ליל ראיתה אפילו בשני לנדתה. ועיין לקמן הערה 75].

^[72] א. בגמרא מתבארת דעה רביעית, שיכולה לפסוק בטהרה אפילו בראשון לימי נדותה. ב. תוס' הרא"ש מפרש שדברי חכמים במשנה באו לפרש את דעת תנא קמא שאין דעתו שצריך בדוקא לפרוש בטהרה ביום השביעי אלא כוונתו שאין צריך להפריש מן המנחה ביום השביעי אלא אפילו בשחרית, ואפילו בשחרית של היום השני.

^[73] הסדרי טהרה [ק"צ ס"ק צ"ג] כתב שדעתו של רב כאן שנעשית "זבה ודאית" מנוגדת לדינו של שמואל [לעיל נח ב] ש"אין האשה מתטמאת מן התורה בנדה או בזבה עד שתרגיש ותראה דם" - [רמב"ם פ"ט א"ב] שהרי כאן נעשית "זבה ודאית" מדאורייתא, וחייבת בקרבן זיבה, אף על פי שלא הרגישה בזמן יציאת הדם, ואין אנו מטמאין אותה אלא מכח "חזקה" שלא פסקה מלראות דם, ואולם בספר "מרחשת" [ח"א סימן ל"ה ענף ב', א'] חלק על דבריו וכתב שכל דינו של שמואל ש"צריכה להרגיש ביציאת הדם" אינו אלא בתחילת הראיה ואולם בסוגייתנו שמחזיקים אנו שראיתה נמשכת מתחילת ימי נדה בלא הפסקה אינה צריכה לחזור ולהרגיש ביציאת הדם בתחילת "ימי זיבתה" משום שהמשך ראית הנידות [שבאה בהרגשה] היא. [והוכיח כן מדברי הרמב"ם שפסק כדעת רב בסוגייתנו שנעשית "זבה ודאית" ומאידך פסק כדעת שמואל הנ"ל].

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rather, it is sufficient if you come back again tomorrow and speak with me then about this matter. And Rav Naḥman bar Yitzḥak knew what she was saying to him. She was alluding to the fact that she had not washed her hair while it was still daylight, and therefore she could not immerse that evening. Rav Naḥman bar Yitzḥak said to her: Are you lacking kettles [dudei] to heat water to wash your hair? Are you lacking buckets [tashtekei] to bring the water to wash your hair? Are you lacking servants, who can help you prepare to wash your hair? It can be inferred from this story that Rav Naḥman bar Yitzḥak holds that it is permitted for a woman to wash her hair and immerse on the same night.

§ Rava taught: A woman may wash her hair on the eve of Shabbat and immerse at the conclusion of Shabbat. Rav Pappa said to Rava: But didn’t Ravin send the following halakha in his letter: A woman may not wash her hair on the eve of Shabbat and immerse at the conclusion of Shabbat? Instead, she should wash her hair after the conclusion of Shabbat immediately before she immerses.

And furthermore, you should be astounded with yourself: How did the Sages deem it permitted for a woman on a weekday to wash her hair during the day and immerse at night? Don’t we require that her immersion must be immediately after washing her hair? And if she washes her hair during the day, this requirement will not be fulfilled. The Sages reluctantly permitted a woman to wash her hair during the day, and they permitted this only due to the concern that she might not wash her hair properly if she would wait until night. Consequently, with regard to an immersion on the conclusion of Shabbat, she should avoid washing her hair a day or more in advance.

As a result of Rav Pappa’s comments, Rava then appointed an interpreter before him to publicize his retraction, and he taught: The statement I said to you was a mistake of mine. But in fact this is what the Sages said in the name of Rabbi Yoḥanan: A woman may not wash her hair on the eve of Shabbat and immerse after the conclusion of Shabbat. And furthermore you should be astounded with yourself. How can a woman wash her hair during the day and immerse at night? Don’t we require: Her immersion must be immediately after washing her hair? And if she washes her hair on the eve of Shabbat, this principle will not be fulfilled.

The Gemara concludes: And the halakha is that a woman may wash her hair during the day and immerse at night. And the halakha is that a woman may wash her hair only at night. The Gemara comments: This is difficult, as one halakha contradicts the other halakha.

The Gemara answers: It is not difficult. This ruling that she may wash her hair during the day is referring to a case where it is possible, e.g., when she immerses on a weeknight and can wash her hair shortly beforehand during the daytime. That ruling that she is permitted to wash her hair only at night is referring to a case where it is not possible, e.g., when her time for immersion is after the conclusion of Shabbat. Since she may not wash her hair on the eve of Shabbat for an immersion after the conclusion of Shabbat, she must wash her hair at night, after Shabbat has ended, immediately before she immerses.

MISHNA: In the case of a menstruating woman who examined herself on the seventh day of menstruation in the morning and found that she is ritually pure and eligible to immerse in a ritual bath that evening, but during twilight of the seventh day she did not perform an examination that marks the transition between the days when she has a flow of blood and the days when she no longer has a flow of blood but immersed despite not having performed the examination, and after several days she examined herself and found that she is ritually impure, the presumptive status of that woman is one of ritual purity from the time of her immersion until her examination, and all ritually pure items that she handled in the interim remain pure.

If she examined herself on the seventh day of menstruation in the morning and found that she is ritually impure, i.e., her menstrual flow continued, and during twilight of the seventh day she did not perform an examination to confirm the transition from ritual impurity to ritual purity but immersed nonetheless, and after several days she examined herself and found that she is ritually pure, the presumptive status of that woman is one of ritual impurity from the time of her immersion until her examination, and all ritually pure items that she handled in the interim are impure. Since she found blood during her last examination in her days of menstruation, the concern is that the flow of blood continued during the days that followed, and therefore her immersion on the eve of the eighth day was ineffective.

In a case where there was no blood found during the examination on the seventh morning and she did not examine herself during twilight, and several days later she discovered blood, where the mishna says that a woman’s presumptive status is one of ritual purity, that is the halakha only for the days following immersion. But she transmits ritual impurity to the ritually pure items that she handled before the examination in which she found blood for a twenty-four-hour period and from examination to examination, in accordance with the halakha of a woman who experiences bleeding (see 2a). And if she has a fixed menstrual cycle, on the day that she examined herself and found blood, her time is sufficient, i.e., it is assumed that the bleeding began then, and she does not transmit impurity retroactively.

And Rabbi Yehuda says: With regard to any woman who did not perform the examination marking her transition from ritual impurity to ritual purity on the seventh day from minḥa time onward, even if she performed an examination and found no blood that morning, the presumptive status of that woman is one of ritual impurity. And the Rabbis say: Even if on the second day of her menstruation she performed the examination and found that she is ritually pure, and she did not perform the examination marking her transition from ritual impurity to ritual purity on the seventh day during twilight, and after several days she examined herself and found that she is ritually impure, the presumptive status of that woman is one of ritual purity from the time of her immersion until her examination.

GEMARA: The Gemara cites a dispute between amora’im with regard to a case where a woman did not perform an examination indicating her transition from ritual impurity to ritual purity, and three days passed in which it is possible that she received the status of a zava, and then she found that she was ritually impure. It was stated that Rav says: This woman is a definite greater zava. And Levi says: She is an uncertain greater zava.

The Gemara asks: To which clause of the mishna does this dispute apply? If we say that Rav and Levi are referring to the first clause, i.e., a woman who examined herself on the morning of the seventh day and found herself to be ritually pure, but she did not examine herself at twilight, and several days later she examined herself and found herself to be impure, this cannot be correct, as the mishna teaches: The presumptive status of that woman is one of ritual purity. She is not a zava at all.

Rather, say that they are referring to the latter clause of the mishna, when she examined herself on the morning of the seventh day and found herself to be ritually impure. If so, granted Levi’s opinion is reasonable, as we say that this woman is an uncertain greater zava. But how can one explain Rav’s opinion that she is even a definite greater zava? After all, she examined herself and found that she is ritually pure. If so, how can she be a definite zava?

Rather, when the dispute of Rav and Levi was stated, it was stated as a distinct halakha unrelated to the mishna, as follows: With regard to a menstruating woman who examined herself on the seventh day in the morning and found that she was ritually impure, and at twilight of the seventh day she did not perform an examination to confirm her transition from ritual impurity to ritual purity, and after several days she examined herself and found that she is ritually impure, Rav says: This woman is a definite greater zava. And Levi says: She is an uncertain greater zava.

The Gemara explains their opinions. Rav says: This woman is a definite greater zava, since from the outset she found herself to be ritually impure, and now she found herself to also be ritually impure. Consequently, she is definitely impure. And Levi says: This woman is an uncertain greater zava, as one can say that perhaps she stopped experiencing bleeding in between the morning of her seventh day of menstruation when she first found herself to be impure and several days later, on the second occasion that she found herself to be impure.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דתנן וחכמים אומרים אפילו בשנים לנדתה בדקה וכו'. דוקא בשנים אבל בראשון הואיל והוחזק מעין פתוח לא דתחלת נדה אין דרכה לפסוק ביומה ואפילו בדקה ומצאה טהור חוששין לה שמא חזרה וראתה ואין צריך לומר כשלא בדקה כלל אלא שראתה תחלה דלעולם היא בחזקת טומאה עד שתפרש בטהרה כיון שראתה נדה וליכא מאן דפליגי, ומיהו בשני אפילו ראתה בשחרי' ופסקה טהרה באמצע יום ובין השמשו' לא הפרישה ואחר הימים מצאה טמא הרי זו בחזקת טהרה, ובברייתא תניא דרבי מטהר אפילו במצאה טהור בראשון.
ואין לפרש דלא פליגי אלא שני וה"ה לראשון דמכדי רבנן בתראי לטפויי מילתא אתו דתנא קמא רישא שביעי קאמר ואוסיפו אינהו אפילו בשנים אם כן לימרו ראשון וכן פי' רש"י ז"ל ומסתברא אפילו מצאה טהור כשבדקה אח"כ הרי זו חוששת דכיון שאין הפרישה של ראשון לנדה הפרשה גמורה אין בדיקה של עכשיו מחזיקה בטהרה למפרע ויש לדון בדבר אלא שהוא חומרא.

הכי גרסינן בכולהו נוסחי והילכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה והילכתא אשה לא תחוף אלא בלילה. והשתא נתחלפו הסברות דאלו למר זוטרא ולרב חיננא מסורא למיחף ביממה ולמטבל בלילה טפי עדיף דאי חייפא בלילה מתוך שמהומה לביתה לא חייפא שפיר והשתא אמרינן דמיחף בלילה טפי עדיף כי היכי דתיהוי חפיפה סמוך לטבילה ואמרינן קשיא הילכתא אהילכתא לא קשיא הא דאיפ' הא דלא איפש' כלומר איפשר בלילה כגון דטבילתה בחול לא תחוף אלא בלילה, לא איפשר בלילה כגון שטבילתה בשבת או ביום טוב חופפת ביום וטובלת בלילה ואפילו למיחף בערב שבת ולמיטבל בליל שני בשבת כגון שחל יום טוב להיות אחר השבת. והא דדרש מרימר הילכתא כותיה דרב חסדא וכדמתרץ רב יימר כלומר דשכן נמי אמרינן אידחי מיקמי הא דפסק תלמודא, ומיהו שכן הוא דלא אמרינן ומשום דאיפשר הא לחוף בערב שבת ולטבול במוציא י"ט שלאחר השבת שפיר דמי דהא לא אידחייא כיון דלא איפשר.

אשה לא תחוף בע"ש ותטבול למוצאי שבת ותמה על עצמך היאך אשה חופפת ביום וטובלת בלילה. פרש"י בקושי התירו להרחיק חפיפתה מטבילתה אלא משום דהכי עדיף לחוף ביום דאי חייפא בלילה מתוך שמהומה לביתה לא בדקה שפיר. וגם פי' הא דאפשר לחוף ביום כגון בימי חול חופפת היכא דלא אפשר לחוף אלא בלילה כגון שחל טבילתה במוצאי שבת שאם תחוף בערב שבת לא תהיה חפיפתה סמוך לטבילתה הילכך חופפת בליל טבילתה במוצאי שבת. ולפיכך פי' אף אם חל י"ט במוצאי שבת נראה שלא להתיר לחוף (אלא בלילה כגון שחל טבילתה במוצאי שבת) בע"ש ולטבול במוצאי שבת שהרי פי' דבקושי התירו לחוף ביום ולטבול בלילה אלא דעדיף טפי משום שמהומה לביתה אבל להרחיק כולי האי מע"ש למו"ש אסור אף אם חל יו"ט במוצאי שבת ומוטב שתדחה טבילתה. ובשאלתות דרב אחאי בפרשה אחרי מות פירש הא דאפשר לחוף בלילה כגון בימות החול לא תחוף אלא בלילה היכא דלא אפשר לה לחוף בלילה כגון שחל ליל טבילתה בשבת או ביו"ט אז חופפת ביום ואפילו אם היה י"ט חמישי וששי וחל ליל טבילתה בשבת חופפת ביום רביעי ולא תתבטל בעונתה. וסוגיא דתלמודא לא משמע כפי' דקא מיבעיא ליה נדה מהו שתחוף בלילה ותטבול בלילה אלמא משמע דיותר טוב הוא לחוף ביום דחיישינן דלא תחוף בטוב בלילה מתוך שמהומה לביתה (ותטבול בלילה אלמא משמע). ומיהו גם לפירוש השאלתות מנהג יפה הוא לנשים שלנו שמתחילות לחוף מבעוד יום ועוסקות בחפיפה עד שתחשך ואז טובלות. ועוד מחמירות על עצמן אע"פ שחפפו נושאות עמהן מסרק וסורקות עצמן בבית הטבילה. ור"ת פי' דאפשר ולא אפשר לא בא להורות כלל על דין חפיפה אם הוא ביום או בלילה אלא קאי אהא דקאמר אשה לא תחוף בע"ש ותמה על עצמך כו'. היאך תוכל לומר חופפת ביום בע"ש ותטבול בלילה למוצאי שבת והא בעינן סמוך לחפיפה טבילה דלמא לא תחוף אלא בליל מוצאי שבת. ודוגמתו איכא בפ' כל שעה ר' יוסי הגלילי אומר ותמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל ז' כלומר היאך תוכל לאוסרו אלא מותר הוא בהנאה ובתר הכי קאמר והלכתא אשה חופפת ביום פי' בע"ש וטובלת בלילה פי' למוצאי שבת לא קשה הא דאפשר לחוף בליל מוצאי שבת תחוף בלילה ולא תאריך חפיפתה מע"ש. הא דלא אפשר לחוף במוצאי שבת כגון יו"ט שחל להיות במוצאי שבת אז חופפת ביום בע"ש. וכן נוהגות הנשים האידנא ונזהרות בשבת מליתן תבשיל לבנה ומלהתעסק בדבר שיכול לבא לידי חציצה ומחממין קיתון של מים להדיח בית הסתרים ובית הקמטים כב"ה דמתירין להחם חמין לרגליו בי"ט אבל לא כל גופו וגם קושרות שערותיהן יפה שלא יתבלבל. וה"ר משולם התיר בעירו לחוף בע"ש שהיה שביעי שלה ולטבול ביום השבת כי היו יראות מלטבול בלילה. ור"ת כתב דתרי קולי בהדי הדדי לא אשכחן קולא דסרך בתה וקולא דהרחקת חפיפה מטבילה:

נדה שבדקה ביום ז' ומצאה טהורה. משמע טעמא דבדקה בז' ומצאה טהורה הא לא בדקה הויא בחזקת טומאה ובסיפא קתני בדקה בז' שחרי' ומצאה טמא טעמ' דבדקה ומצאה טמא הא לא בדקה הויא בחזקת טהרה ואיכא למימר דרישא כי לא בדקה בשביעי הויא בחזקת טומאה משום דלאחר ימים מצאה טמא וסיפא כי לא בדקה הויא בחזקת טהרה משום דלאחר ימים בדקה ומצאה טהורה. אבל אי אפשר לומר כן דאם לא בדקה בשביעי דמוקמינן לה בחזקת טהרה (כלאחר ימים בדקה ומצאה טהור אבל אי אפשר לומר כן דאם לא בדקה בשביעי) אע"פ שראתה ודאי בשביעי דמאי שנא כשבדקה בששי ומצאה טמא משום שאנו חוששין לומר שמא ראתה בשמיני ובתשיעי ועשירי נמי כשבדקה בששי ומצאה טמא יש לנו לחוש שמא ראתה בשביעי שהוא עדיין בימי טומאה וראתה גם בתשיעי ובעשירי דמה לי חשש ג' ימים מחמת ראיה של שביעי ומה לי חשש ד' ימים מחמת יום ששי. הלכך נראה דה"ה לא בדקה בשביעי ומצאה טמא אלא בששי או בשאר הימים אף בראשון רק שלא הפרישה בטהרה באחד מן הימים וגם בין השמשות לא הפרישה ולאחר ימים בדקה ומצאה טהור הרי זו בחזקת טומאה והאי דנקט בדקה עצמה ביום השביעי ומצאה טמא לאו דוקא אלא ה"ה באחד משאר הימים אלא משום דבעי למיתני ובין השמשות לא הפרישה נקט נמי בשביעי שחרית:

וחכ"א אף בשני לנדתה בדקה ומצאה טהור. וכדפרש"י דג' מחלוקות בדבר ת"ק סבר דוקא בשביעי ור' יהודה דוקא בין השמשות וחכמים אומרים אף בשני ולפירושו איכא עדיין תנא רביעי דבגמרא קאמר אפילו בראשון הלכך נראה דליכא אלא תרי תנאי וחכמים מפרשי מילי דת"ק משום דר' יהודה בעי הפרשה מן המנחה ולמעלה ולא סגי בהפרשה דשביעי שחרית ואתו רבנן לפרושי דאפילו בשפרשה בשני סגיא וה"ה בהפרשה בראשון אלא שאין דרך אשה לבדוק ביום ראשון אחרי שכבר בדקה פעם אחת ומצאה טמאה א"כ נשנית לפי הטעות שטעה ר' שלא שאל בראשון:

תוס' בד"ה כך אמרו משמיה כו' וי"ל דאיכא לאוקמא פסק דלעיל שליל טבילתה במ"ש כו' עכ"ל ולאו ממש קאמר הלכתא כרב חסדא כו' דהא רב חסדא אפי' אם ליל טבילתה חל בחול נמי קאמר אלא בהא הלכתא כר"ח בכה"ג אם חל ליל טבילתה בי"ט או בשבת דהשתא ע"כ כדמתרץ רב יימר דג' ימים הרחקה לא מצינן לאשכוחי בשחל ליל טבילתה בי"ט או בשבת ודו"ק:

במשנה ומטמאה מע"ל ומפקידה כו' פי' דמטמאה מע"ל כגון אם לא בדקה עצמה כלל בין הפרשת יום ז' בטהרה ובין הבדיקה שמצאתה טמאה אבל אם בדקה עצמה בשחרית ומצאתה טהורה ואח"כ באותו יום מצאתה טמאה הרי הפקידה ממעט מע"ל:

בתוס' ד"ה כך אמרו וכו' ואחר זה דבור שני והלכתא אשה חופפת וכו'. נ"ל דהכל דבור אחד הוא:

גמ' והלכתא אשה לא תחוף אלא בלילה קשיא הלכתא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה תסגי ואייתי למחר די לי אם אטבול למחר כלל:

בד"ה הא דלא אפשר לחוף ביום כגון מוצ"ש לא תחוף אלא בלילה כצ"ל:

תוס' בד"ה כך אמרו כו' בפסק של מעלה דדריש רב מרימר כו' כצ"ל:

[ד"ה אפילו] . ולר"י כו' עד שתפריש בה"ש. הן לעיל (סג ב) פרש"י מן המנחה ולמעלה היינו מסוף שש. ובהרב"י סי' קצ"ו בד"ה ובה"ש. מפרש מה"מ ולמעלה דקאר"י היינו מזמן מנחה קטנה דהוא ב' שעות ומחצה קודם הלילה ע"ש. ועי' בסוגיא דלעיל (נג) ובמש"כ שם בס"ד וצ"ע:

קשיא הלכתא אהלכתא כו' עי' תוס' בשם רב אחא גאון ולכאורה קשה אי חל ליל טבילה בליל שבת מ"מ מתירין להקדים לחוף ביום פי' שתצא מבית הטבילה בין חפיפה לטבילה ומדוע לא נצריכה לילך לשם סמוך לבין השמשות ולהאריך בחפיפה עד הלילה ואף ע"ג דבין [השמשות] אסור בעשייה מ"מ כיון שעוסקת בעיונא ה"ל חפיפה ארוכה ומכ"ש דאפשר דרחיצת גופה בחמין שרי' בין השמשות וסריקת הראש תעשה קודם בין השמשות וא"כ למה נתיר לה לחוף ביום ממש בהפסק יציאת חוץ בין חפיפה לטבילה בע"ש. ואין לומר משום דעליה מוטל מצות הדלקה וע"כ תצא לחוץ להדליק הא תוכל להדליק קודם כניסתה לבית הטבילה. אלא ע"כ מכאן סמך גדול לשיעורו של מהר"י פאדווה הנ"ל דשיעור חפיפה הוא לכל הפחות שעה ומבואר בר"ן ס"פ במה מדליקין ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר הדלקת נר שבת קודם הרבה לזמן תוספת שבת והוא כשיעור ג' רביעי שעה קודם בין השמשות וביהש"מ הוא רביע שעה קודם צאת הכוכבים וכן מבואר בשו"ע או"ח סי' רס"א ע"ש וכיון דשיעור חפיפה הוא שעה נמצא אם תלך לבית הטבילה שעה קודם צאת הכוכבים ותשאר שם ולא תצא חוץ עד הלילה ע"כ תדליק קודם הזמן והרי היא מקדמת קודם לשיעור תוס' שבת ואנן ובלבד שלא יקדים תנן ומוכח כדברי מהר"י פאדווא הנ"ל:

נדה שבדקה עצמה יום ז' שחרית כו' ממשנתינו זאת מבואר דנדה מכיון שפסקה בטהרה ולרבנן בתראי אפי' ביום שני לנדתה ולרבי דשמעתין אפי' ביום א' ולהפוסקים נמי דס"ל לית הלכתא כרבי היינו פסקה בצהרים דיום א' אבל ביה"ש לא וכיון שפסקה אז בטהרה ה"ל חזקת טהרה ממש ודחי חזקת טומאה דאח"כ שמצאה טמאה והרי היא טמאה לפנינו אפ"ה אלים חזקת טהרה דלמפרע ודחי חזקת טומאה דהשתא דאמרינן השתא הוא דנטמאת. אע"ג דלמפרע נמי לא היה לה חזקת טהרה ממש דהרי עדיין לא טבלה בשעה שפסקה בטהרה שפסקה בשני או בראשון ועוד אפשר דמיירי שגם עדיין לא טבלה לנדתה כמ"ש ה"ה רק שאנו דנין אם נחזיקנה בזבה להצריכה נקיים מ"מ אנו מחזיקין אותה בחזקת שאינה רואה וכמבואר בלשון תוס' גיטין ב' ע"ב ויבמות פ"ח ע"א. ואף ע"ג דהתם בתוס' אינו מבואר אלא שאין לה חזקת טומאה ואפשר חזקת טהרה נמי אין לה היינו התם דאי לא מאמינים לאשה אם כן אפי' פסיקת טהרה אין כאן שהרי אין אנו מאמינים לה. ומ"מ חזקת טומאה נמי ליכא דאין לה חזקה שתראה כל שעה וכיון שאין לה חזקה שתראה כל שעה גלה לן רחמנא דמהימנא מוספרה לה. וכיון דמהימנא ופסקה בטהרה הו"ל חזקת טהרה ואלימא טובא למידחי חזקת טומאה שמצאה טמאה אח"כ. ומ"ש תוס' בזבחים נ"ט ע"א דזה לא מיקרי חזקת טהרה אלא א"כ טבל ביום ז' שלו ונטהר לגמרי. אינו ענין לכאן דהתם רצה ר"ע לדמות סתירת זב אחר שהוחזק בטהרה לפגול שאחר שהיה לרצון אם יאכל ממנו ביום השלישי סותר הקרבן למפרע א"כ ע"כ הדמיון הוא מזב שטבל ונטהר ועוסק בטהרות ונכנס למקדש ביום השביעי וחוזר ורואה שסותר יומו משא"כ בזב שפסק בטהרה ביום ג' או ד' וכדומה וחוזר ורואה וסותר אינו דומה לדר"ע לכן פליגי התם אפירש"י דע"כ חזקת טהרה דהתם חזקת טהרה ממש קאמר ולא חזקת שאינו רואה אבל מסתמא לא יחלוק תוס' אמתני'. ומבואר נמי מדוקיא דמשנתינו דאי לא היה מפסקת בטהרה כלל וכלל אזי אי בדקה אחר ימים ומצאה טמאה הרי היא טמאה למפרע מספק דהרי טמאה לפנינו וחזקה דמעיקרא לית לה שהרי לא פסקה בטהרה. ומ"מ אי בדקה אחר הימים ומצאה טהורה הרי היא טהורה עתה לפנינו וליכא למימר אוקמה אחזקה דמעיקרא דרואה היתה ז"א דעכ"פ נהי דחזקת טהרה לית לה מ"מ חזקת טומאה נמי לית לה כמ"ש מתוס' דגיטין ויבמות הנ"ל והטעם משום דרוב או כל נשים לא שופעות דם כ"כ זמן רב ומסתמא פסקה וכיון שטהורה היא לפנינו מוקמי' לה באותה חזקה מעיקרא משעה שהיתה ראויה לטבול לנדתה. ואי לא תימא הכי דבשלא פסקה בטהרה ובדקה אחר הימים ומצאה טהורה הרי טהורה טמאה הרי היא טמאה א"כ תיקשה דיוקא דמתני' דרישא וסיפא אהדדי וקל להבין:

מיהו נ"ל היינו דוקא בימי נדה אבל בימי זבה מבואר לקמן ס"ט ע"א בדברי ר' ירמיה בר אבא אמר רב ובלשון רש"י בד"ה והכא שמעינן כו' דבעי דוקא הפרישה בטהרה והחילוק מבואר בשלמא בשמעתין דראתה נדה א"כ לא הוחזקה שתמשיך ראייתה לתוך י"א יום שרוב נשים מסולקים מדמי' בהם. ועוד כיון שהוחזק' בטומאת נדה לא נחזיקנה בטומאת זבה כי מה ענין זה לזה ומצורף לזה דרוב נשים אינן שופעות דם כ"כ זמן רב. ונהי דחזקת טהרה לא הוה מ"מ חזקת טומאה נמי לא הוה וטהורה היא. משא"כ בזבה שהרי ראתה בתיך י"א יום ובשגם שצריכה נקיים ובטפת דם כחרדל סתרה מנינה כל שאין לה חזקת הפסק טהרה ממש מחזקינן לה בספק טמאה ולכן בעינן הפרישה בטהרה. ומאי דמייתי רש"י לקמן ראיה ממתני' לדברי רב ומבואר במהרש"א דהיינו משנתינו נדה שבדקה עצמה בז' כו' אע"ג דאינו ענין לזבה מ"מ מייתי שפיר ממשנתינו דכל שלא פסקה בטהרה אין לה חזקת טהרה עכ"פ וממילא גבי זבה טמאה היא דבעינן שתוחזק בטהרה דוקא. ומ"מ מבואר נמי דאי פסקה בטהרה עכ"פ יש לה חזקת טהרה אפי' בזבה דבעינן נקיים וכל זה דלא כנוב"י בתשובותיו שכתב נגד זה ולא ידענו מה היה לו וכבר הכרחתי עוד יותר מזה בתשובה בראיה ברורות כראי מוצקות דלא כוותיה. ועי' מ"ש בזה לפנינו אי"ה:

ומפקידה לפקידה עי' סדרי טהרה דהקשה על פירש"י מה שייך מפקידה לפקידה דע"כ לא בדקה עצמה בין יום שביעי לבדיקה דלאחר הימים דא"כ בטלה לה חזקה קמייתא דהרי בנתיים בדקה ומצאה טהורה. וכיון דלא בדקה בנתיים מה שייך פקידה ע"ש. ואולי ס"ל לרש"י דבדיקת הפקידות לא בעי הכנסת חורין וסדקין. וא"כ א"ש דנהי דבדקה עצמה שחרית וערבית בלא הכנסת חורין וסדקין והועיל זה למעט על יד מפקידה לפקידה מ"מ לא הועיל לבטל חזקת טומאה דאית לה דהרי לא הכניסה לחורין וסדקין. ולפ"ז צ"ל הא דאמר שמואל לעיל פ"ק ה' ע"א עד שלפני תשמיש אינו ממעט כפקידה מ"ט הואיל ומהומה לביתה אינה מכנסת לחורין וסדקין משמע דבדיקת הפקידה בעי חורין וסדקין. שמואל ס"ל הכי ואיהו יפרש משנתינו כדרבא לקמן בשמעתין דאריש פירקין קאי ראתה ועודה בבית אביה. מיהו הך דרבא שינויא דחיקא הוא ולא סמכי' עלה כמ"ש מהרש"א בשמעתין. וא"כ לית הלכתא בהא כשמואל. אלא עד שלפני תשמיש נמי ממעט כפקידה. ובזה מיושב מה שפירש"י במתני' ריש מכילתין דלא כשמואל וכבר צווחו ביה קמאי וגם כבר ישבנו באנפין שונין ע"ש. והא"ש דלית הילכתא כשמואל. ובזה מיושב מה שפירש"י לקמן ד"ה אם יש לה וסת קא ס"ד אסיפא דמתני' קאי וקשה הא האמת כן הוא ומאי קס"ד דקאמר ועי' מהרש"א שירד להציל ולא הציל. ולפי הנ"ל א"ש דהא קו' המקשן הוא לרב הונא בר חייא אמר [שמואל] ולשמואל בלא"ה צ"ל כתי' של רבא דארישא דמתני' קאי וא"כ מאי מקשה. לכן פרש"י דקס"ד דהאי מקשה דגם לשמואל אסיפא קאי ולא אסיק אדעתיה הך שמואל דלעיל. ואה"נ התרצן הו"מ למימר ולטעמיך אלא משום דא"כ צ"ל דרב הונא בר חייא נמי ס"ל הך דשמואל דפ"ק וכהך שינויי דחיקא דרבא לכן מדייק הש"ס אמר לך ר"ה ב"ח ולא אמר נמי אמר לך שמואל. והא"ש דשמואל בעצמו לא יתרץ כן דאיהו בלא"ה צריך לתרץ כרבא אלא ר"ה ב"ח מיהא מצי לשנויי ולחלק בין תלתא זימני למיעקרא ובין דיה שעתה. ובזה מיושב מה שפירשנו לעיל ל"ט ע"א דהא דר"ה ב"ח אמר שמואל לענין דיה שעתה נמי קאי נגד סוגיין והשתא דלשמואל לא צריכי להך שינויי דאיהו משני כדרבא ולכן א"צ לחלק בין עקירת וסת לדיה שעתה:

שמעתא באפי נפשה אתמר צל"ע אכתי מי ניחא אמאי תהיה זבה ודאי הא מבואר בקידושין ע"ט ע"ב לרב יעקב דקיי"ל כוותיה הוא אומר שכ"מ והם אומרים בריא היה אוקמי' ממונא בחזקת מרי' אע"ג דמעיקרא נולד בריא והשהא נמי בריא הוא וכ"ע נמי בחזקת בריאים הם מ"מ לא אזלינן בתר כל הני וביאר הטעם בתשובת הר"ן הביאו ב"י בהל' מקואות סימן ר"א משום דחזקת בריאות עשוי להשתנות דאדם עשוי להתחלות מכ"ש הכא דחזקת ראיה של אשה עשוי להשתנות דרוב נשים לא חזיין כל שעה ואף ע"ג דיש לחלק דהתם איכא חזקת ממונא דמרא קמא משא"כ הכא ז"א חדא הכא איכא נמי רובא דרוב נשים לא חזיין כל כך בשפע ועוד מידי ספיקא מיהת לא מפקא ואיך תהיה זבה ודאי ומביאה קרבן ונאכל. וי"ל אה"נ אי בדקה עצמה ביום שני ומצאה טמאה ואחר הימים בדקה ומצאה טמאה אין כאן ודאי מטעם שכתבתי לעיל. אך האי דמצאה טמאה ביום השביעי הרי כבר מפקא מרוב נשים דלא חזיין ביום השביעי לנדתה דכבר פסק מעיינה והאי דחזיי' ביום השביעי ואית נמי חזקה דטמאה לפנינו הרי היא טמאה ודאי. ובזה י"ל נמי לשון רמב"ם שכתב אפי' ביום השביעי ודקדק בסדרי טהרה מאי אפי'. והא"ש דלא מיבעיא בד' או בה' דאיכא למימר מדשופעת כולי האי מפקת מרובא כנ"ל. משא"כ בשביעי ה"א האי פסקה ביום ג' כמו כל הנשים והשתא הוא דהדר חזיי' בתחלת ראיה שהרי אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדתה כדלעיל בס"פ בנות כותים ותראה יום או יומים ותפסוק ומה"ת לאחזוקי בזיבה ודאי קמ"ל דרוב נשים לא חזי' ב' פעמים בתוך ז' ימים ומשו"ה זיבה ודאי וא"ש:

תסגי ואייתי למחר. די לך אם אטבול למחר: וידע. רב נחמן: מאי קאמרה ליה. שלא חפפה: עבדי חסרת. להביא מים ולחמם: דודי. קדרות להחם בהם חמין: טשטקי. פלדושטו''ל לישב עליהן: ותמה על עצמך היאך אשה כו'. שהרי בקושי התירו להרחיק חפיפתה מטבילתה כל כך אלא משום דאי חפפה בליל טבילתה אימור לא חייפא שפיר משום דממהרת לטבילתה מתוך שמהומה לביתה: הא דאפשר. לחוף ביום חופפת ביום: הא דלא אפשר. לחוף כגון מוצאי יום טוב לא תחוף אלא בלילה: מתני' לא הפרישה. לא בדקה עצמה להפריש בטהרה: הרי זו בחזקת טהורה. בימים שבינתיים וטהרותיה שנגעה בהן לאחר שטבלה בליל שמיני טהורות דהשתא הוא דחזאי: ומטמאה מעת לעת. ארישא קאי דקתני אחר ימים בדקה ומצאה טמאה מטמאה מעת לעת של ראייה זו: אפילו בשנים לנדתה בדקה. שחרית ומצאה טהורה ובין השמשות לא הפרישה ולסוף ז' טבלה ואחר ימים בדקה ומצאה טמאה הרי זו עד עכשיו בחזקת טהורה ושלש מחלוקות בדבר לתנא קמא שביעי הוא דמטהרתה בדיקת שחרית אבל שני לא ולר' יהודה אפילו בדיקת שביעי שחרית לא מטהרה עד שתפריש בין השמשות ולרבנן בתראי אפילו בשני: גמ' זבה ודאי. מפרש ואזיל: אהייא. קאי: אסיפא. בדקה שביעי שחרית ומצאה טמאה ובין השמשות לא הפרישה: בשלמא ספק זבה לחיי. דכיון דלא הפרישה בטהרה לא שחרית ולא ערבית איכא לספוקי ברואה ח' וט' וי': אלא זבה ודאי נמי. בתמיה והרי בדקה לאחר הימים ומצאה טהורה ואיכא למימר כיון דמצאה טהורה עד השתא נמי לא חזאי: באפי נפשה. ולאו אמתניתין:

כך אמרו משמיה דרבי יוחנן אשה לא תחוף בערב שבת ותטבול למוצאי שבת ותמה על עצמך היאך אשה חופפת ביום וטובלת בלילה. שהרי בקושי התירו לה להרחיק חפיפתה כל כך אלא משום דאי חופפת בליל טבילתה אימור לא חייפא שפיר מתוך שמהומה לביתה ממהרת לטבילתה ופירש רש''י הא דאפשר לחוף ביום כגון בימי החול חופפת ביום וטובלת בלילה הא דלא אפשר לחוף ביום כגון שאירעה טבילתה במוצאי שבת ואם תחוף בע''ש תרחיק יותר מדאי מטבילתה חופפת בליל טבילתה במוצאי שבת וא''ת הא דפסקינן לעיל הלכתא כרב חסדא וכדמתרץ רב יימר לא קאי דהכא אמרינן דאינה חופפת ע''ש וטובלת למוצאי שבת וי''ל דאיכא לאוקמי פסק דלעיל שליל טבילתה במוצ''ש והוא יו''ט אז ודאי תחוף מע''ש ולא תפסיד עונתה הואיל ואינה יכולה לחוף בליל טבילתה ולא ביום שלפני טבילה מ''מ לפירוש רש''י נראה דמותר לחוף בליל טבילה אלא שטוב לה יותר לחוף ביום מפני שמהומה לביתה וכן משמע מדקאמר אשה חופפת ביום ולא קאמר אשה לא תחוף אלא ביום כדקאמר אשה לא תחוף אלא בלילה וכן משמע לעיל בעובדא דבי ריש גלותא דמותר לחוף בליל טבילה ולא מסתבר לפלוגי משום דאיקוט מדמייתי מההוא עובדא דנדה חופפת בלילה משמע אף בלא אונס ובשאלתות דרב אחאי פרשת אחרי מות [סי' צו] פירשה הא דאפשר לחוף בליל טבילה שהוא חול לא תרחיק חפיפה מטבילה כלל ואפילו אם היום כמו כן חול לא תחוף אלא בלילה והא דלא אפשר כגון שליל טבילה יום טוב או שבת אז תחוף ביום שלפני הטבילה ואפילו אם יום שלפני הטבילה כמו כן יו''ט או שבת אז תחוף מערב שבת או מערב יו''ט כפסק שלמעלה דדריש מרימר דהילכתא כרב חסדא וכדמתרץ רב יימר ולדברי השאלתות כל זמן שתוכל אין לחוף אלא בליל טבילה מיהא לפי מנהג הנשים של עכשיו ששוהות במרחץ עד הלילה מותר לחוף ביום אף לפי השאלתות ואינו אסור אלא לחוף מבעוד יום ולצאת מן המרחץ קודם הלילה אבל בששהתה שם עד הלילה חפיפה אריכתא היא שכל שעה עוסקת בחפיפת גופה ושערה ותבא עליה ברכה ועוד יש שמחמירות אע''פ שחופפת נושאות עמהן מסרק וסורקות עצמן בבית הטבילה ור''ת פירש ותמה על עצמך זהו כפל מלה כלומר היאך אתה אומר דבר זה שאשה חופפת ביום וטובלת בליל מוצאי שבת והא בעינן סמוך לחפיפה טבילה ואומר ר''י דכי האי גוונא איכא בפסחים פרק כל שעה (דף כג.) ותמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה: והלכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה. פי' בערב שבת וטובלת במוצאי שבת והלכתא אשה לא תחוף אלא בלילה פירוש במוצאי שבת ולא תמהר לחוף בערב שבת: הא דאפשר. לחוף במוצאי שבת שהוא חול תחוף בו ולא תמהר לחוף מערב שבת והא דלא אפשר לחוף במוצאי שבת ליל טבילתה כגון שהוא יום טוב חופפת מערב שבת אף על פי שטבילתה למוצאי שבת או ליל שני בשבת והם שני ימים טובים אחר השבת ולא איירי כלל הש''ס באיסור חפיפה שחרית וטבילה ערבית בלא הפסקת יום וכן לא איירי באיסור חפיפת לילה ואומר ר''י דאם אירע טבילתה ליל תשעה באב אסורה לטבול דלית הלכתא כהך ברייתא דכל כתבי הקדש (שבת קיא.) דכל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט' באב בין ביה''כ אלא קי''ל כרבי חנינא סגן הכהנים דאמר סוף פרק קמא דתענית (דף יג.) כדי הוא בית אלהינו לאבד עליו טבילה אחת בשנה ואומר עלה בירושלמי בפ''ב דביצה אורי רבי לוי כהדא דרבי חנינא סגן הכהנים ועוד יש לפרש דההיא דכל כתבי בימי התנאים שהיו עסוקים בטהרות והיו צריכים ביום תשעה באב להתעסק בטהרות לפיכך טובלת מבערב אבל בזמן הזה דלבעלה דוקא אפשר לה לחוף ולטבול במוצאי תשעה באב ואם אין לה פנאי לרחוץ ולחוף בלילה תרחוץ ותחוף ערב תשעה באב כדי שיהיה בקל לה עדיין לחוף קצת מוצאי תשעה באב ולטבול: