נידה סז ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סז - ב

שלש נימות הקשורות אינן מהודקות ולכן - אינן חוצצות.

שתים נימות הקשורות איני יודע אם הן מהודקות היטב עד שתחצוצנה.

ורבי יוחנן אמר: אנו אין לנו שתחצוץ אלא נימא אחת, שהיא מהודקת היטב אבל שתיים אינם מהודקות ולפיכך אינם חוצצות ^[57].

אמר רבי יצחק, דבר תורה. מדין התורה רובו של השער ^[58] או רוב גופו שיש בו חציצה, המקפיד עליו, שמקפיד על החציצה ומתכוין להסירה - חוצץ ^[59].

רובו ואינו מקפיד עליו - אינו חוצץ.

וגזרו חכמים על רובו שאינו מקפיד - משום רובו המקפיד - משום שאם רובו שאינו מקפיד לא היה חוצץ בטבילה היו טועים האנשים ומכשירים אף רובו המקפיד.

וגזרו על מיעוטו המקפיד - משום רובו המקפיד - שאם היו מכשירין מיעוטו המקפיד היו טועין ומתירין אף רובו המקפיד.

ומקשה הגמרא: ולגזור נמי על מיעוטו שאינו מקפיד משום מיעוטו המקפיד! ^[60]

ומתרצת: היא גופה דין מיעוט המקפיד בעצמו שחוצץ אינו אלא משום גזרה, ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה?

אמר רב: נדה הטובלת מדין התורה בזמנה, במוצאי היום השביעי לנדתה, [מדין תורה, קודם שהחמירו בנות ישראל על עצמן] אינה טובלת אלא בלילה, ואינה יכולה לטבול ביום השביעי. ובזאת חלוקה טבילת נדה מטבילת זבה הטובלת ביום השביעי למנין ז' נקיים ^[61].

ושלא בזמנה, שעבר ליל טבילתה במוצאי שביעי ולא טבלה בו, טובלת למחרת בין ביום ובין בלילה.

רבי יוחנן אמר: בין בזמנה ובין שלא בזמנה אינה טובלת אלא בלילה - משום סרך בתה! שלא תבוא הבת הרואה את אמה טובלת ביום לטעות ולחשוב שיכולה היא לטבול גם ביום השביעי.

ואף רב הדר ביה ואף רב חזר בו מהוראתו.

דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב: נדה, בין בזמנה בין שלא בזמנה אינה טובלת אלא בלילה - משום סרך בתה!

אתקין רב אידי בעיר נרש למטבל ביומא דתמניא - משום אריותא [מפחד האריות]!

התקין רב אחא בר יעקב בעיר פפונאי לטבול ביום השמיני - משום גנבי!

התקין רב יהודה בעיר פומבדיתא לטבול ביום השמיני - משום צנה הקור שהיה שורר שם בלילות! התקין רבא בעיר מחוזא לטבול ביום השמיני - משום אבולאי [שוערי העיר הנוכרים]!

אמר ליה רב פפא לרבא ולאביי: מכדי, מאחר האידנא, שעכשיו כולהו כל הנשים הרואות דם, ואפילו דם נידות, כספק זבות שוינהו רבנן, ולפיכך הם סופרות הם ז' ימים נקיים לאחר שפוסקות לראות דם. אם כן - ליטבלניהו יטבלו ביממא ביום דשביעאה השביעי, דכיון שכבר חלפו ז' ימי נידות וחוששת רק משום ספק זיבות אמאי אינה יכולה לטבול ביום? ^[62]

השיבו אביי ורבא: משום דרבי שמעון, דתניא: כתוב בפרשת טהרת הזבה מטומאתה: "וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר", בא הכתוב ללמדנו - "אחר", אחר לכולן, שלא תהא טומאה מפסקת בין ז' ימי הטהרה, אלא תמנה ז' נקיים ברציפות של טהרה - דברי חכמים.

רבי שמעון אומר: "אחר תטהר" - אחר מעשה, שספרה מקצת היום של שביעי, תטהר בטבילה! אבל, אמרו חכמים: אסור לעשות כן, לטבול בשביעי, שמא תבא לידי ספק, שיתכן שתראה בהמשך היום ותסתור טהרתה, למפרע ^[63]. ולפיכך אסור לה לטבול כי אם היא תטבול היא עשויה לשמש והרי היא נכנסת בשימושה זה לידי ספק כרת ^[64].

אמר רב הונא: אשה חופפת באחד בשבת וטובלת בשלישי בשבת - שכן מצינו שאשה חופפת בערב שבת וטובלת במוצאי שבת לפי שאי אפשר לה לחוף בשבת, ודנים אפשר מאי אפשר.

וכן אשה חופפת באחד בשבת וטובלת ברביעי בשבת - שכן אשה חופפת בערב שבת וטובלת במוצאי יו"ט שחל להיות אחר השבת.

וכן אשה חופפת באחד בשבת וטובלת בחמישי בשבת - שכן אשה חופפת בערב שבת וטובלת במוצאי שני ימים טובים של ראש השנה שחל להיות אחר השבת.

ורב חסדא אמר: כולהו, באותם זמנים שאי אפשר לסמוך את החפיפה לטבילה ^[65] - אמרינן שאינה חופפת בסמוך, אבל ללמוד מכאן לימי חול רגילים מהטעם "שכן מצינו" - לא אמרינן.

אלא היכא דאפשר - אפשר, ותסמוך. ורק היכא דלא אפשר - לא אפשר.

ורב יימר אמר: אפילו "שכן" - נמי אמרינן. לבר חוץ מאשה חופפת באחד בשבת וטובלת בחמישי בשבת. דלמוצאי שני ימים טובים של ראש השנה שלאחר השבת ליתא, שלא התירו לה להרחיק כל כך אפילו בראש השנה שחל לאחר השבת. דאפשר דחופפת בלילה וטובלת בלילה, ועדיף לחפוף בלילה על פני הרחקה כה מרובה של החפיפה מהטבילה.

דרש מרימר: הלכתא כרב חסדא, שאין דנין "אפשר" מ"שאי אפשר" וכדמתרץ רב יימר שאין לחוף בערב שבת ולטבול במוצאי ראש השנה, אלא תחפוף במוצאי ראש השנה.

איבעיא להו: אשה מהו שתחוף בלילה ותטבול בלילה? האם גזרו חז"ל שאסור לחפוף בלילה שמא תמהר לטבול ולא תחפוף יפה או שלא גזרו?

מר זוטרא - אוסר. ורב חיננא מסורא - שרי - מתיר.

אמר ליה רב אדא [מסורא] ^[66] ל (רב חיננא מסורא) [מר זוטרא] לאו הכי הוה עובדא בדביתהו באשתו [ד] אבא מרי ריש גלותא, דאיקוט, שהתקוטטה עם בעלה ולא רצתה לטבול. אזל רב נחמן בר יצחק לפיוסה. ואמרה ליה: מאי איתיה השתא, מדוע באת עכשיו הרי אין לך מה להאיץ בי שאטבול עוד הלילה.

הערות

^[57] כן מבואר מדברי הרמב"ם והסמ"ג והרא"ש שפסקו כרבי יוחנן ששתיים אינן חוצצות. ואולם הר"ן והרשב"א ורבינו ירוחם פסקו ששתים ספק הוא אם חוצצין, וכתב הבית יוסף שהם מפרשים את דברי רבי יוחנן "אנו אין לנו אלא אחת", כלומר, כדעת רבה בר הונא שאין אנו יודעים היאך ההלכה אלא באחת, שחוצצת, אבל בשתיים, ספק. [ועיין בתוה"א לב א שמבואר שלא כדברי הבית יוסף].

^[58] לדעת הגאונים הובאו ברמב"ם [פ"ב מהל' מקואות הט"ו] רוב הגוף נידון בפני עצמו, וכמו כן רוב השער נידון בפני עצמו, ואין השיער מצטרף להשלים לרוב "אינו חצוץ", כשגופו חצוץ בחציו או ברובו וכמו כן אם השיער חצוץ ברובו אף אם אין חציצה כלל בגופו - הוי חציצה. [ועיין בחידושי המאירי למסכת עירובין שחידש שלדעה זו אף כל אבר מאברי הגוף נידון בפני עצמו ולא מצטרף עם שאר גופו, וכנ"ל לגבי שיער - ואולם "דעת יחיד" היא, ודעת שאר הפוסקים שדין זה נאמר אך בשער]. ודעת הרמב"ם [שם] שאין השיער נידון בפני עצמו אלא הרי הוא כחלק מן הגוף ולפיכך אינה חציצה עד שיחצץ רוב גופו, וכמו כן מצטרף השער להשלים לרוב הגוף לענין חציצה. ובדעת רש"י נקטו התוס' בעירובין [ו ב] ובסוכה, וביבמות [עח א] שאין דין "רוב" ו"מקפיד" אלא בשער ואולם בגופו אפילו מיעוט חוצץ ואפילו אינו מקפיד, ובחידושי הריטב"א למסכת עירובין [ו ב] נקט שדעת רש"י כדעת הגאונים הנ"ל.

^[59] הרשב"א [תוה"ק ב"ז ש"ז] פסק שאף על פי שאין האשה מקפידה, אם דרך הנשים להקפיד על חציצה זו - הרי זו חוצצת, וכן פסק רבינו ירוחם. וכתב הבית יוסף שטעם הדבר משום שבטלה דעתה אצל כל אדם שאם לא כן "נתת דבריך לשיעורין". ובאופן שרוב הנשים אינם מקפידות ואשה זו מקפדת, דקדק הבית יוסף מדברי הרמב"ם שכתב [פ"ב מקואות] "שערה אחת שנקשרה חוצצת, והוא שיהא מקפיד עליה", עכ"ל הרמב"ם. והדבר ידוע שאין דרך העולם להקפיד על קשירת שערה אחת, ומכאן מוכח שאף קפידת האשה נגד דעת רוב העולם נחשבת כ"קפידא", וחוצצת. ואולם מדברי הרשב"א שכתב [תוה"ק לא ב] "היו שערותיה קשורין וכו' עד שדרך האשה להקפיד הרי אלו חוצצין" מדוקדק שהדבר תלוי בדרך העולם ולא בקפידתה של הטובלת. וכתב הבית יוסף שיש להסתפק בדעת הרמב"ם באופן שרוב העולם מקפיד והיא אינה מקפדת אם נחשב כ"קפידא". ולענין הלכה פסקו הטור והש"ע שבין אם היא מקפדת ובין אם דרך העולם להקפיד הרי זו חציצה. עוד כתבו הראשונים בסוגייתנו שאף אם עתה אינה מקפדת, כל שעתידה להקפיד על חציצה זו הרי זו "קפידא" וחוצצת.

^[60] וכמו כן נגזור על מיעוטו שאינו מקפיד משום שרובו שאינו מקפיד - כן הוא בעירובין ובסוכה [ו ב] - רש"ש.

^[61] וטעם הדבר הוא, שבספירת ז' נקיים של זבה משהגיע הבוקר של יום השביעי אמרינן "מקצת היום ככולו" ונחשב כאילו ספרה את היום עד סופו ולפיכך מדאורייתא טובלת ביום ומותרת לבעלה, מה שאין כן בשבעת ימי הנדה שאמרה התורה "שבעת ימים תהיה בנדתה", ללמד שאינה יכולה להטהר עד שיכלו כל שבעה ימי נדתה [רש"י, תו"כ].

^[62] כן פירשו רש"י והרמב"ן [וכן מבואר מדברי התוס' ד"ה אבל], והיינו, שאין כוונת רב פפא להקשות שיהיו מותרים לשמש עם בעלה ביום השביעי - כי משנה מפורשת היא לקמן עב א, שהמשמש ביום שעלול להתגלות למפרע כטמא הרי זו "תרבות רעה". [אמנם בחידושי הרשב"א ביאר שדעת חכמים החולקים על רבי שמעון ומתירים לשמש ביום ולא החשיבו זאת כ"תרבות רעה" משום שהזבה ביום השביעי בחזקת מסולקת דמים ואין לחוש שמא תראה ותסתור. ולקמן מדובר בשומרת יום כנגד יום שטבעה להמשיך ולראות ראיה ארוכה]. והרז"ה [השגות לבעה"נ שעה"ש] כתב ששאלת רב פפא לאביי ורבא היא מדוע שלא יתירו לטבול ולשמש עם בעלה ביום השביעי [וכנ"ל בדברי הרשב"א שאין חשש שמא תראה] ועל זה תרצו לו, כדרבי שמעון, שאסור לעשות כן. ואולם לדעת הרז"ה לא הוזכר איסור לטבול בלבד ביום השביעי משום שהטבילה בזמנה מצוה ולפיכך לא גזרו חכמים לבטל מצוה זו. [ועיין טור וב"י קצ"ז בדין טבילה בזמנה בזמנינו אם מצוה היא או לא].

^[63] הטעם שאם ראתה בהמשך היום "סותרת טהרתה למפרע" משום שאין טהרתה ב"מקצת היום ככולו" אלא משום שאנו מחשיבים את ספירת מקצת היום הנקי כאילו כבר עבר כולו וספרתו ואי"צ להמתין עד שיעבור בפועל ואולם בודאי שאין כוונת התורה אלא שתטהר על ידי שבעה ימים נקיים ואל על ידי ששה ומקצת היום השביעי, ולפיכך כשראתה בהמשך היום השביעי נמצא שאין כאן "מקצת היום השביעי - הטהור - ככולו" אלא יום שביעי זה נתברר שטמא הוא.

^[64] דעת רוב הראשונים שאף בזמנינו שאין הנידה טובלת בזמנה במוצאי היום השביעי אלא החמירו בנות ישראל על עצמן לספור שבעה נקיים אחר ראייתה, מכל מקום אסורה לטבול ביום השמיני משום סרך בתה [והיינו, שגזרה זו שייכת אף בזבה דאורייתא הסופרת ז' נקיים ולא רק בנדה ולפיכך החמירו אף בזמנינו שנחשבות הנשים כספק זבות]. ואולם דעת הראבי"ה [סימן ק"צ]. ור' שמחה [הגה"מ פי"א מהל' א"ב] שאין גזירת "סרך בתה" אלא בנדה דאורייתא, שאם תטבול ביום השביעי טבילתה פסולה מהתורה. מה שאין כן בזבה שאף אם תטבול ביום השביעי עלתה לה טבילה ואך חכמים הם שאסרו לעשות כן שמא תשמש - לא גזרו בזה לאסור לטבול ביום השמיני, [ועיין לעיל הערה 62 דעת הרז"ה].

^[65] והטעם ש"אי אפשר" לחפוף במוצאי שבת, משום שלדעת ר' חסדא חוששים שמא מתוך שתמהר לטבול לא תחפוף יפה, ולפיכך עדיף לחפוף קודם לכן.

^[66] כן גרס הב"ח, ואי אפשר לגרוס כגירסא שלפנינו מפני שמהעובדא דריש גלותא מוכח כדברי רב חיננא מסורא שהתיר.

וכמו כן ברור הוא כי שלש נימין הקשורות, אינן מהודקות היטב, ולכך אינן חוצצות בטבילה. ואולם מה דינן של שתים נימות הקשורות — איני יודע. ואילו ר' יוחנן אמר: אנו אין לנו במסורת לפסול בטבילה משום חציצה אלא בנימה אחת קשורה. ואולם שתי נימין הקשורות ויתר על כך, אינן חוצצות.

א ועוד בדיני חציצה. אמר ר' יצחק: דבר תורה (מדין תורה, כהלכה שנמסרה למשה מסיני) אין דבר חוצץ בטבילה, אלא כאשר החוצץ מכסה את רובו, וכמו כן כאשר הוא דבר שהטובל מקפיד עליו. וכאשר מתקיימים שני תנאים אלה — הרי זה חוצץ. אכן כאשר הדבר הוא אמנם רובו ואולם הטובל אינו מקפיד עליו — אינו חוצץ מדין תורה. וחכמים גזרו אף על רובו שאינו מקפיד שהריהו חוצץ. וטעם גזירתם: משום רובו המקפיד עליו. וכן גזרו אף על מיעוטו המקפיד עליו, שהריהו חוצץ, וטעם גזירתם: משום רובו המקפיד.

ושואלים: ולגזור נמי [ושיגזרו גם כן] על מיעוטו שאינו מקפיד שיהא חוצץ, ומשום מיעוטו המקפיד! ומשיבים: היא גופה [עצמה, מיעוטו המקפיד עליו] אינו חוצץ מדין תורה אלא רק מגזרה שגזרו חכמים, ואנן ניקום [ואנו נעמוד] ונגזור גזרה לגזרה?!

ב ובענין זמנה של טבילת אשה מטומאת נדתה אמר רב: אשה שהיתה טמאה נדה וטובלת לטהרתה בזמנה — אינה טובלת אלא בלילה (ליל היום השמיני), ולא ביום השביעי (שלא כאשה הזבה הטובלת ביום השביעי לספירת שבעת ימי נקיות). ואולם אם לא טבלה בליל יום השמיני, והריהי טובלת שלא בזמנה (ביום השמיני) — הריהי טובלת בין ביום בין בלילה. ואילו ר' יוחנן אמר כי בין הטובלת בזמנה, בין הטובלת שלא בזמנה — אינה טובלת אלא בלילה ולא ביום. וטעם הדבר: משום סרך (היגררות) של בתה. שיש לחשוש שבתה תראה את אמה הטובלת ביום. ומאחר שאין הבת יודעת שזו טבילה שלא בזמנה, עלולה היא לכשתינשא לטבול אף טבילה שבזמנה ביום ולא בלילה. ולא תעלה לה טבילה זו לטהרתה, שעדיין נדה היא.

ומוסרים כי אף רב הדר ביה [חזר בו], מהוראתו זו. שכן אמר ר' חייא בר אשי, אמר רב: נדה, בין בזמנה בין שלא בזמנה — אינה טובלת אלא בלילה, וטעם הדבר: משום סרך בתה. ואולם מסופר על חכמים שונים שהתקינו לטבול ביום השמיני, ומפני טעמים שונים.

אתקין [התקין] רב אידי בעיר נרש למטבל ביומא דתמניא [לטבול ביום השמיני], משום אריותא [אריות] ששוטטו בלילות באיזור זה, והיו פוגעים בנשים הטובלות בלילה. רב אחא בר יעקב התקין בעיר פפוניא לטבול ביום ולא בלילה, משום גנבי [גנבים] הגונבים בלילות, שהיו אלה מנצלים את זמן היעדרה של האשה הטובלת בלילה וגונבים מביתה.

ובדומה לכך רב יהודה התקין בעיר פומבדיתא שיטבלו ביום השמיני ולא בלילו, וטעמו של דבר: משום צנה המרובה בלילות, המסכנת את הנשים הטובלות בלילה. וכן התקין רבא בעיר מחוזא שיטבלו ביום השמיני ולא בלילו, ומשום אבולאי [שומרי העיר] המשוטטים בעיר בלילות, ועלולים לפגוע בנשים בדרכן אל בית הטבילה ובשובן משם.

אמר ליה [לו] רב פפא לרבא ולאביי בשאלה: מכדי האידנא כולהו [מכיון שבזמן הזה כל הנשים כולן] שראו דם, ואפילו בשיעור מועט כדין ספק זבות שוינהו רבנן [עשאון, קבעו בהן, חכמים], והריהן סופרות שבעה נקיים, אם כן מעתה ליטבלינהו ביממא דשביעאה [שיטבילון, שיתירו להן לטבול ביום השביעי], שהרי אם נדה היא — הרי ספרה שבעת ימי נדותה, ואם ספק זיבה היא — הרי הזבה טובלת ביום השביעי!

השיבו לו: הטעם שאין נוהגים כן, משום דרשתו של ר' שמעון, דתניא [שכן שנינו] על הכתוב בטהרת האשה הזבה "ואם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים אחר תטהר" (ויקרא טו, כח): כך אמרה תורה בדין טהרתה של הזבה, שתהיה הטהרה "אחר" — אחר לכולן, אחר כל ימי טהרתה, שיהיו אלה שבעת ימי טהרה רצופים, שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן. ואילו ר' שמעון אומר בדרשת הכתוב "אחר תטהר" — אחר מעשה (של ספירתה, שכיון שספרה מקצת היום של היום השביעי), תטהר.

אבל אמרו חכמים כי למעשה אסור לעשות כן, שתטבול ביום השביעי, לאחר שבדקה עצמה בתחילת היום ומצאה שהיא נקיה, שמא לאחר שטבלה תבא לידי ספק, שתשמש עם בעלה בו ביום, ולאחר שתשמש עמו תראה דם, ונמצא שלא היו אלה שבעה ימי נקיות וטבילתה פסולה, ובאה לידי איסור כרת בתשמיש בנדות.

ג אמר רב הונא: אשה מותר שתהא חופפת את שערה לקראת טבילה באחד (ביום ראשון) בשבת (בשבוע), וטובלת ביום השלישי בשבת (בשבוע). וראיה לדבר: שכן אנו מוצאים שאשה חופפת בערב שבת, וטובלת במוצאי שבת.

וכן מותר לאשה שתהא חופפת ביום אחד (ראשון) בשבת, וטובלת ביום רביעי בשבת. וראיה לדבר: שכן אנו מוצאים שאשה חופפת בערב שבת, וטובלת במוצאי יום טוב שחל להיות אחר (למחרת) השבת.

וכן מותר לאשה שתהא חופפת ביום אחד (ראשון) בשבת, וטובלת ביום חמישי בשבת. וראיה לדבר: שכן אנו מוצאים שאשה חופפת בערב שבת, וטובלת במוצאי שני ימים טובים של ראש השנה שחל להיות אחר השבת.

ואילו רב חסדא אמר כי אכן במקרים הללו (כטבילה במוצאי שבת, וטבילה במוצאי יום טוב ומוצאי ראש השנה שחל אחר השבת) כולהו [כולם] אמרינן [אומרים אנו] שהותרה בהם החפיפה הנעשית כמה ימים לפני הטבילה, ואולם על סמך מקרים אלה לומר "שכן", וללמוד מהם שאף בטבילות שבימות החול, הותרה החפיפה שתיעשה כמה ימים לפני הטבילה — לא אמרינן [אין אנו אומרים]. כי היכא [היכן, במקרה] שאפשר שתחפוף בסמיכות זמן לטבילה — הרי אפשר ואין מקום להתיר שתיעשה החפיפה לפני כן. ואולם היכא [היכן] שלא אפשר לחפוף בסמוך לטבילה, כגון בטבילות אלה הנעשות במוצאי שבת ויום טוב — הרי לא אפשר, ולכך הותרה רק בהם החפיפה שתיעשה לפני כן.

ואילו רב יימר אמר כי אפילו "שכן" נמי אמרינן [גם כן אומרים אנו], ולכך מותרת החפיפה ביום ראשון בשבוע לקראת טבילה שתיעשה ביום שלישי, לטבילה ביום רביעי. כדברי רב הונא, לבר [חוץ] מהיתרו של רב הונא שאשה תהא חופפת ביום אחד (ראשון) בשבת וטובלת ביום חמישי בשבת. וראייתו משום שכן מוצאים אנו בחפיפה לטבילה של מוצאי שני ימים טובים של ראש השנה שלאחר השבת. שבאופן זה של חפיפה כה מוקדמת לטבילה, מיום ראשון ליום חמישי — ליתא [אינו, אין לו מקום], שהרי אפשר לה שתהא חופפת בלילה וטובלת באותו הלילה, ולא תרחיק את החפיפה זמן כה רב עד לטבילה.

ובסיכומה של סוגיה זו מביאים שדרש (הורה ברבים) מרימר כי הלכתא [הלכה] היא להחמיר כשיטת רב חסדא, האומר שאין להקדים את החפיפה כמה ימים לפני הטבילה. וכן הוא בטבילה הנעשית במוצאי ראש השנה שחל לאחר השבת, אין חופפים בערב שבת (כפי שאמר רב חסדא), אלא יש לחפוף בלילה ולטבול בלילה, וכדרך שמתרץ [הסביר] רב יימר.

ד מתוך שנידונו ענייני החפיפה, מביאים שאיבעיא להו [נשאלה להם, לחכמי בית המדרש]: אשה מהו דינה שתחוף בלילה ותטבול בלילה? ונחלקו בדבר חכמים, שמר זוטרא אוסר לעשות כן. וטעמו, שמתוך שממהרת היא לטבילתה, אינה חופפת היטב. ואילו רב חיננא מהעיר סורא שרי [מתיר] לעשות כן.

אמר ליה [לו] רב אדא לרב חיננא מסורא: לאו הכי הוה עובדא בדביתהו דאבא מרי ריש גלותא, דאיקוט [האם לא כך היה מעשה באשתו של אבא מרי ראש הגולה, שהתקוטטה] עם בעלה, ולא רצתה לטבול כשהגיע ליל טבילתה. אזל [הלך] רב נחמן בר יצחק לפיוסה [לפייסה], ולשדלה שתטבול. ואמרה ליה [לו]: מאי איתיה השתא [מה יש עכשיו] עוד לעשות בענין זה? שאין טעם למהר אותי לטבול עתה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Three hairs tied together in a knot do not interpose, as three hairs cannot be tied so tightly that water cannot penetrate them. With regard to two hairs tied together in a knot, I do not know the halakha. And Rabbi Yoḥanan says: We have a tradition that only one hair interposes, but two or more do not prevent the water from reaching the body.

§ Rabbi Yitzḥak says: By Torah law, if there is an interposition between a person and the water, and it covers the majority of his body, and he is particular and wants the interposing substance removed, it interposes and invalidates an immersion in a ritual bath. But if it covers the majority of his body but he is not particular about that substance, it does not interpose. But the Sages issued a decree prohibiting substances covering the majority of his body with regard to which he is not particular, due to substances covering the majority of his body about which he is particular. And likewise, they issued a decree against substances covering the minority of his body with regard to which he is particular, due to substances covering the majority of his body about which he is particular.

The Gemara raises a difficulty: But let them also issue a decree prohibiting substances covering the minority of his body with regard to which he is not particular, due to substances covering the minority of his body about which he is particular. The Gemara answers: The Sages did not issue such a decree, as that prohibition is itself a rabbinic decree, and will we arise and issue a decree to prevent the violation of another decree?

§ The Gemara returns to discuss the issue of the correct time for immersion. Rav says: A menstruating woman who wishes to immerse to complete her purification process at her time, i.e., at the end of seven days, may immerse only at night, i.e., on the night after the seventh day, the night of the eighth day. But a woman who wishes to immerse not at her time, i.e., on the eighth day or afterward, may immerse either during the day or at night. Rabbi Yoḥanan says: Whether she is immersing at her time or not at her time, she may immerse only at night. This is because her daughter might follow her example when she is old enough, and also immerse in the daytime, but she may do so on the seventh day, when immersion is not valid.

And even Rav retracted his opinion and ruled that a woman who is immersing after menstruation may never do so during the day. As Rabbi Ḥiyya bar Ashi said that Rav said: A menstruating woman who wishes to immerse to complete her purification process, whether at her time or whether not at her time, may immerse only at night, because her daughter might follow her example and immerse during the daytime of the seventh day.

The Gemara cites examples of Sages who permitted immersion on the eighth day due to exceptional circumstances. Rav Idi decreed in Neresh that the women may immerse during the daytime on the eighth day due to the lions that roamed the area at night and posed a threat to women who immersed at that time. Rav Aḥa bar Yaakov decreed in Pappunya that the women should immerse during the daytime on the eighth day due to thieves who posed a threat to women who immersed at that night.

Similarly, Rav Yehuda decreed in Pumbedita that the women should immerse in the daytime on the eighth day due to the cold of the night. Rava decreed in Meḥoza that the women should immerse in the daytime on the eighth day due to the gatekeepers [abula’ei], who were untrustworthy and might hurt the women on their way to and from immersion.

§ Rav Pappa said to Rava and to Abaye: Since nowadays the Sages have given all women who menstruate the status of an uncertain greater zava, may they immerse on the seventh day during the daytime? A greater zava, after counting seven clean days, may immerse on the seventh day. Since all women who menstruate now count seven clean days after the bleeding ceases, more than seven days from the onset of her menstruating have passed by the seventh clean day.

Rava and Abaye replied that they may nevertheless not immerse on the seventh day, due to the statement of Rabbi Shimon. As it is taught in a baraita: The verse states: “But if she be purified of her ziva, then she shall count to herself seven days, and after that she shall be pure” (Leviticus 15:28). The purification of a zava must be after the seven days, i.e., after all of the days, which must be consecutive so that there are no days of impurity separating between the seven clean days. Rabbi Shimon says that the phrase “And after that she shall be pure” teaches that after the action of counting seven clean days she shall be pure. In other words, once she has examined herself at the beginning of the seventh day she may immerse on that day.

Rabbi Shimon continues: But the Sages said: It is prohibited to do so, i.e., to immerse on the seventh day, lest she come to a case of uncertainty. If she were to engage in intercourse with her husband on that seventh day after immersion, and afterward on the same day she experiences bleeding, it would retroactively nullify her entire seven clean days, which would mean that she engaged in intercourse with her husband while she was impure, rendering them both liable to receive the punishment of karet.

§ Rav Huna says: A woman may wash her hair on the first day of the week, Sunday, and immerse on the third day of the week, i.e., Monday night. The proof of this is that sometimes a woman washes her hair on the eve of Shabbat, but she does not immerse until the conclusion of Shabbat, which is the same interval as from Sunday to Monday night.

Similarly, a woman may wash her hair on the first day of the week, Sunday, and immerse on the fourth day of the week, Tuesday night. The proof of this is that sometimes a woman washes her hair on the eve of Shabbat, but she does not immerse until the conclusion of the Festival that occurs after Shabbat, which is the same interval as from Sunday to Tuesday night.

Furthermore, a woman may wash her hair on the first day of the week, Sunday, and immerse on the fifth day of the week, Wednesday night. The proof of this is that sometimes a woman washes her hair on the eve of Shabbat, but she does not immerse until the conclusion of two days of Rosh HaShana that occurs after Shabbat, which is the same interval as from Sunday to Wednesday night.

But Rav Ḥisda said: We say that all of these long gaps between a woman washing her hair and immersing are permitted. But we do not say as proof that since a woman washes her hair before Shabbat and immerses only several days later, she may do so during a regular week as well. One cannot learn this halakha from those situations involving Shabbat, as one cannot derive cases where alternatives are possible from those cases where alternatives are not possible. Where it is possible for a woman to wash her hair and immerse immediately, it is possible, and she is not allowed to do so any earlier. But where it is not possible for a woman to wash her hair immediately before immersion, e.g., when she must immerse after the conclusion of Shabbat or a festival, it is impossible, and for this reason she is permitted to wash her hair in advance.

And Rav Yeimar said: We even say the proof that since a woman washes her hair before Shabbat and immerses only several days later, she may do so during a regular week as well. Rav Yeimar agrees with Rav Huna in all cases apart from that of a woman who washes her hair on the first day of the week, Sunday, and immerses on the fifth day of the week, Wednesday night. He maintains that Rav Huna’s proof from the conclusion of two days of Rosh HaShana that is after Shabbat is not a sufficient proof, as even in such a case a woman may not wait so long. Rather, it is possible for her to wash her hair at night after the conclusion of Rosh HaShana and immerse on that same night, so that she should not have such a long gap between washing her hair and immersing.

Mareimar taught: The halakha is in accordance with the opinion of Rav Ḥisda, that a woman should not wash her hair many days before immersing except when there is no other possibility. And the halakha is also in accordance with the manner in which Rav Yeimar explains that if Rosh HaShana occurs after Shabbat a woman should wash her hair on the night of her immersion.

§ A dilemma was raised before the Sages: What is the halakha with regard to whether a woman may wash her hair at night and immerse on that same night? Mar Zutra deems it prohibited for her to do so. Since she will be in a hurry to immerse and return to her husband, there is a concern that she will not wash and examine her hair thoroughly. And Rav Ḥinnana from Sura deems it permitted for a woman to wash her hair on the night of her immersion.

Rav Adda said to Rav Ḥinnana from Sura: Was there not an incident like this involving the wife of Abba Mari, the Exilarch, who quarreled with her husband, and as a result she did not want to immerse in a ritual bath to become permitted to him; and Rav Naḥman bar Yitzḥak went to appease her and to persuade her to immerse, and she said to him: What is there that can be done now? There is no reason for me to hurry and immerse now.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמר ליה רב פפי לרבא מכדי האידנא כולהו ספק זבות שותינהו ליטבלן ביממא דשבעה. רש"י ז"ל מפרש כמשמעה לומר שאין לחוש להטבל בלילה אלא יכולין לטבול אותן ביום כדין הזבה דאי לנדה יותר משמיני הוי ואי לזבה טבילתה ביום הז' הוא.
ומתרצים משום דר' שמעון דאמר אחר מעשה של ספירה תטהר מיד ומקצת היום ככולו אבל אמרו חכמים אסור לה לטבול שמא תבא לידי הספק שמא תבא לשמש כיון שטבלה ותראה.
והגאונים כך סוברים שהאשה בזמן הזה אינה טובלת אלא בלילה משום סרך בתה שלא תטבול בז' ותראה ותסתור.
ואחרים פרשו דרב פפי לאו אטבילה בלחוד פריך אלא ליטבלו ביממא דז' ויהיו מותרת לבעליהן קאמר שהרי מקצת היום בספירת הזבה כולו הוא. ומתרץ לה משום דר"ש דאמר אסור לעשותה כן להחזיק עצמה בטהורה לאחר ספירה מיד כלומר אסור שתשמש ותעסוק בטהרות שמא תראה ותסתור. וראיה לפירש זה מה שאמרו בסוף המפלת (דף כט ע"ב) בכ"א תשמש ר' שמעון היא דאמר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבא לידי הספק הא טובלת אפילו לר' שמעון ואסורה לשמש הא לרבנן מותרת אפילו לשמש אלמא איסורא דר"ש בתשמיש בלחוד היא.
ור"ש עצמו ז"ל כך כתב שם ר"ש היא דאמר בת"כ אסור לעשות כן לשמש זבה ביום טבילתה. ובודאי דהתם בת"כ מוכח כן דקתני כיון שטבלה טהורה להתעסק בטהרות אבל אמרו חכמים לא תעשה כן שלא תבא לידי הספק. וש"מ דאסור לעשות כן אעסק טהרות קאי וה"ה לתשמיש ולא אטבילה קאי ולפי הפירש הזה מקילין ואומרים דהאידנא טובלות הן ביום וליכא סרך בתה כלל.
ובודאי שזה הפירש הוא הנכון דר"ש לא אסר אלא להחזיק עצמה בטהורה לטהרות אי נמי לתשמיש אבל שנקל לומר שיהו טובלו' ביום אינ' נראה דהא רבא דשרא במחוזא משום אבולאי הא לאו הכי אסור בתר חומרא דר' זירא הוה דקא"ל ר' פפא מכדי האידנא כולהו ספק זיבות שויתינהו ומשמע נמי דאהדא דתקון תקנתא ושרא משום אבולאי פריך ליה למה ליה אבולאי כולהו נמי ליטבלן ביומא דז'. אלמא לרבא אית ליה משום סרך ואפילו לבתר חומרא והכי פירכיה אפילו לטבול ולהתירן לבעלן יהיו מותרת, ומתרצין להתירן א"א משו' דר"ש וכיון דאסורות לטהרות ולבעלה אין טובלות אלא בלילה ואפילו בח' משום סרך בתה שמא תטבול ותטהר כאמה דודאי כשם שהיא נסרכ' אחר אמה בטבילה דנדה נסרכת אחריה בתשמיש גופה, ואם תאמר תשמיש גופיה גזירה דרבנן ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה, כיון דבא לידי איסור דכרת גזרינן.
ואי קשיא דרבנן היכי שרו לבעלה בז' והתנן טבלה ביום שלאחריו ושמשה הרי זה תרבות רעה התם בשומרת יום רגילה היא לבא לידי זיבה גדולה הכא כיון שספרה שבעה הוחזקה במעין סתום ואין חוששין לה אלא מדבריהם לר' שמעון, ולפי דעתי שלא נחלקו חביריו עליו כלל מדלא פרכינן תינח לר"ש לרבנן ליטבלן, והא דאמרינן בהמפלת, הא מני ר"ש היא משום דלדידיה שמעינן לה וכיוצא בה בתלמוד הרבה.
ואחרים השיבו אי ר"ש לאו אטבילה קאי היכי קאמר שמא תבא לידי ספק ודאי לידי ספק באה ואין אנו גורסים אלא שלא תבוא לידי ספק, וכן בהלכות גדולות וכן בת"כ. ויש נוסחא שכתוב בה יבואו לידי ספק.

א"ל רב פפי לרבא מכדי האידנא כולהו ספק זבות נינהו ליטבלן ביממא דז'. י"מ דטבילה בלחוד הוא דקשיא ליה ולומר דממה נפשך השתא שריא למטבל ביממא דז' דהא ליכא משום סרך בתה דאם נדה היא הא תמניא לנדתה היא ואי זבה היא טבילת זבה ביום ז' לטהרתה היא, ומתרצי משום דר' שמעון דאמר אחר מעשה של ספירה תטהר מיד דמקצת היום ככלו, אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן כלומר לטבול ביום שמא תבוא לידי הספק, דשמא אחר שטבלה ומחזקת עצמה כטהורה תשמש והרי היא עומדת בספק אולי תראה ותסתור, ולפי פי' זה פשיטא ליה לר' פפי דאסורה לשמש ביום ז' דהרי מכנסת עצמה בספק וכן דרך פירושו של רש"י ז"ל ובעלי התוספות ז"ל, ולפי פי' זה לעולם לא תטבול אלא בלילה אבל בשביעי לא תטבול שמא תבוא לידי הספק כדאמרן וכיון שכן אף בח' לא תטבול משום סרך בתה, גם ראיתי בשמן של גאונים שאין האשה טובלת בזמן הזה אלא בלילה משום סרך בתה.
ויש מי שפיר' דרב פפי לאו טבילה בלחוד קא קשיא ליה אלא אם להתירה לבעל קא קשיא ליה והכי קאמר ליטבלן ביממא דז' ולישתריין לבעל שהרי מקצת היום ככלו בספירת זבה, ומתרץ אסורה לשמש מדר' שמעון דשמא תראה ביום לאחר תשמיש ותסתור, והביאו ראיה לפי' זה ממ"ש בשילהי המפלת (נדה כט, ב) בשמעתין דטועה בכ"א תשמש ופריק הא מני ר"ש היא דאמר אסור לעשות כן שמא תבא לידי הספק אלמא מותרת לטבול אפילו לר' שמעון ולא אסרוה אלא לשמש מפני הספק ולרבנן מותרת אפילו לשמש ורש"י ז"ל בעצמו כך כתב שם ר"ש היא דאמר בתורת כהנים אסור לעשות כן לשמש זבה ביום טבילתה. והכי תניא בת"כ כיון שטבלה טהורה להתעסק בטהרות אבל אמרו חכמים לא תעשה כן מפני שלא תבא לידי הספק, אלמא אסור לעשות כן אעסק טהרות קאי וכנגדו תשמש לבעל, ולפי פי' זה מקילין ומתירין האידנא ליטבל ביממא דז' וליכא סרך בתה כלל. ובנמקי הרמב"ן ז"ל כתב אפילו נימא שהפי' הזה הוא הנכון ומוכרע ממקומו, אין נראה לומר שנקל לטבול ביום דהא רבא דשרא במחוזא משום אבולאי הא לאו הכי אסור, בתר חומרא דר' זירא הוה ועלה קאמר ליה רב פפי מכדי האידנא כולהי ספק זבות נינהו כלומר ולמה לי משום אבלואי אפילו כולהו נמי אלמא לרבא אית ליה משום סרך בתה ואפילו לבתר חומרא. והכי פרכיה אפילו לטבול ולהתיר לבעל תשתרי, ותרצינן להתירן לבעל אי איפשר משום דר"ש וכיון שכן אף לטבול אסור דאי טבלה מחזקה נפשה בטהורה מהשתא ואתיא לידי הספק והילכך אף בח' לא תטבול משום סרך בתה דכאשר היא נסרכת אחר אמה בטבילה תסתרך אחריה בתשמיש גופיה כשם שהאם טובלת בח' ומשמשת בו ביום, וא"ת תשמיש גופיה דז' גזירה דרבנן היא ואנן ניקום וניגזור בח', גזירה לגזירה היא י"ל כיון שבא לידי איסור כרת גזרינן, ואכתי ק"ל מ"מ הא אשכחן דאפילו לר"ש שרי למטבל ביממא דז' ולא גזר טבילה אטו תשמיש וכדאיתא בשמעתין דטועה דאמר וקי"ל כר"ש ואסורה לשמש בכ"א ואפ"ה טובלת בו, וניחא לי דשאני התם דהא איכא כמה טבילות בשבועין טובא דאסורה לאחר טבילה והילכך מחמת טבילה דכ"א לא אתיא לשמש דהא קא חזינא דטבלו טובא ולא משתריא דטבילותי' לאו להיתר אלא משום דטבילה בזמנה מצוה, אבל כאן שטבילתה לטהרה לבעלה לערב איכא למיגזר כיון דמחזקה עצמה בטהורה לבעלה בטבילה זו תשמש מהשתא ואי קשיא לך רבנן דר"ש היכי שרו לשמש ורב פפי נמי היכי סלקא דעתיה דמישתריא ולא חייש דילמא חזיא וסתרה והתנן לקמן בפרקין (נדה עב.) טבלה ביום שלאחריו ושמשה הרי זו תרבות רעה. י"ל דהתם הוא דוקא בשומרת יום דרגילה היא לבא לידי זיבה גדולה ורובן של נשים כן הילכתא חיישינן אבל הכא דלאחר ז' נקיים מעיינה סתום ולא חיישינן והיינו דתלו לה בכל מקום בדר"ש ולא תלינן לה בכולי עלמא דאמרוה לההיא דטבלה ביום שלאחריו בפירקין דהכא, וא"ת עוד אי ר"ש אתשמיש קאי היכי קאמר שמא תבא לידי הספק בודאי לידי הספק היא באה משעה ששמשה, ל"ק דנוסחאי דוקני לא גרסי שמא אלא שלא תבוא לידי הספק. וכן הוא בהלכות הריא"פ ז"ל וכן הוא באותה ת"כ שכתבתי ומ"מ כבר כתבנו שכיון שאסורה לשמש אסורה אף לטבול ואפילו בח' אי לאו משום אונס דאבולאי ואריותא וכיוצא בהן. וגדולה מזו כתב הראב"ד ז"ל בשם רב אחא משבחא ז"ל דאי טבלא בז' לא עלתה לה טבילה. ואינו מחוור דכולי האי לא אחמירי, והרב ר"ז הלוי ז"ל מן המתירין לטבול ביום ואפילו לכתחלה וכתב דמדברי רב אחא משבחא גאון ז"ל אין ראיה שהוא ז"ל מדאורייתא קאמר ונראין דבריו לפי הלשון שכתב הגאון ז"ל, ובטובלת בח' בדיעבד לכולי עלמא עלתה לה טבילה דהא שרינן אפילו לכתחילה משום צינה.

ר"ש אמר אחר תטהר אחר מעשה תטהר. ולאו למימרא דפליג אדרשא דרבנן אחר תטהר אחר אחר לכולן דהא ליכא מאן דפליג אלא ממילא שמעינן להו, ורבנן נמי כ"ש דאית להו דרשא דר"ש דלרבנן מישרא שריא ולא גזרי ואאסור לעשות כן פליגי.

רב חסדא אמר כולהו אמרינן. שכן, לא אמרינן ודוקא כשחזרה ובדקה עצמה בשעת טבילה דעיוני דאוריתא הוא ובדאוריתא לא הקלו, אלא בחפיפה דרבנן וכבר הארכתי בה למעלה בס"ד.

א״ל רב פפא לרבא מכדי האידנא כלהו ספק זבות נינהו ליטבלן ביממא דשבעה. יש מפרשים דטבילה בלחוד הוא דקשיא ליה ולומר דממה נפשך השתא שריא למטבל ביממא דשבעה דהא ליכא משום סרך בתה דאי נדה היא הא תמניא לנדתה ואי זבה היא טבילת זבה ביום שביעי לטהרתה היא ומתרצין משום דר׳ שמעון דאמר אחר מעשה של ספירה תטהר מיד ומקצת היום ככלו אבל אמרו אמרו חכמים אסור לעשות כן כלו׳ לטבול ביום שמא תבא לידי הפסק דשמא אחר שטבלה ומחזקת עצמה בטהורה תשמיש והרי היא עומדת בספק אולי תראה ותסתור ולפי פי׳ פשיטא ליה לרב פפא דאסורה לשמש ביום ז׳ דהרי מכנסת עצמה בפסק וכן דרך פי׳ של רש״י ז״ל ובעלי התוס׳ ז״ל ולפי׳ זה לעולם לא תטבול אלא בלילה בז׳ לא טבול שמא תבא לידי הספק כדאמרן וכיון שכן אף בשמיני לא תטבול משום סרך בתה.

גם ראיתי בשמן של גאונים שאין האשה טובלת בזמן הזה אלא בלילה משום סרך בתה. ויש מי שפי׳ דרב פפא לאו טבילה בלחוד קא קשיא ליה אלא אף להתירה לבעל קא קשיא ליה וה״ק ליטבלן ביממא דז׳ ולישתריין לבעל שהרי מקצת היום ככלו בספירת זבה ומתרץ אסורה לשמש כר׳ שמעון שמא תראה בו ביום לאחר תשמיש ותסתור והביאו ראיה לפי׳ זה ממה שאמרו בשלהי מפלת בשמעתא דטועה בעשרים וחדש תשמש ופריק הא מני ר׳ שמעון היא דאמר אסור לעשות כן שמא תבא לידי הספק אלמא מותרת לטבול אפי׳ לר׳ שמעון ולא אסורה אלא לשמש מפני הספק ולרבנן מותרת אפי׳ לשמש. ורש״י ז״ל בעצמו כך כתב שם ר׳ שמעון היא דאמר בת״כ אסור לעשות כן לשמש זבה ביום טבילתה והכי תניא בת״כ כיון שטבלה טהורה להתעסק בטהרות אבל אמרו חכמים לא תעשה כן שמא תבא לידי הפסק אלמא אסור לעשות כן אעסק טהרות קאי וכנגדו תשמיש לבעל. ולפי פי׳ זה מקילין ומתירין האידנא ביממא דז׳ וליכא סרך הבת כלל.

ובנמוקי הרמב״ן ז״ל אפי׳ שהפי׳ הזה הוא הנכון ומוכרח ממקומו אין נראה לומר שנקל לטבול ביום דהא רבא דשרא במחוזא משום אבולאי הא לאו הכי אסור בתר חומרא דר׳ זירא הוה ועלה קאמר ליה רב פפא מכדי דאידנא כלה ספק זבות נינהו כלו׳ ולמה לי משום אבולאי אפילו כלהו נמי אלמא לרב אית ליה משום סרך ביתה ואפי׳ לבתר חומרא והכי והכי פירכיה אפי׳ לטבול ולהתיר לבעל תשתרי ומתרצין להתירה לבעל א״א משום דר׳ שמעון וכיון שכן אף לטבול אסור דאי טבלה מחזקה נפשה בטהורה מהשתא ואתיא ליה הספק והילכך אף בשמיני לא תטבול משום סרך בתה דכשם שהיא שהיא נסרכת אחר אמה בטבילה תסתרך אחריה בתשמיש גופיה בשם שהאם טובלת בח׳ ומשמשת בו ביום וא״ת תשמיש גופיה דז׳ גזירא דרבנן היא ואנן ניקום ונגזור בשמיני גזרה לגזירה היא י״ל כיון דבא לידי אסור כרת גזרינן.

ואכתי קשיא לי מ״מ הא אשכחן דאפי׳ לר׳ שמעון שרי למטבל ביממא דז׳ ולא גזר טבילה אטו תשמיש וכדאיתא בשמעתא דטועה דאוקימנא לה כר׳ שמעון אסורה לשמש בעשרים וחד ואפ״ה טובלת בו וניחא לי דשאני התם דהא איכא כמה טבילות בשבועין טובא דאסורה לאחר טבילה והילכך מחמת טבילה דעשרים וחד לא אתיא לשמש דהא קא חזיא דטבילה טובא ולא משתריא דטבילותיה לאו להתיר אלא משום טבילה בזמנה מצוה אבל כאן שטבילתה לטהרה לבעלה לעבד איכא למגזר כיון דמחזקה עצמה בטהורה לבעלה בטבילה זו תשמש מהשתא ואי קשיא לך רבנן דר׳ שמעון היכי שרו לשמש ורב פפא היכי סליקא דעתיה דמשתריא ולא חייש דילמא חזיא וסתרה והתנן לקמן בפרקין טבלה ביום שלאחריו ושמשה הרי זו תרבות רעה י״ל דהתם הוא דוקא בשומרת יום דרגילה היא לבא לידי זיבה גדולה ורובן של נשים כן הילכך חיישינן והיינו דתלי לה בכל מקום כדר׳ שמעון ולא תלי לה בכולי עלמא דאמדוה לההוא דטבלה ביו׳ שלאחריו בפרקין דהכא וא״ת עוד אי ר׳ שמעון אתשמש קאי היכי קאמר שמא תבא לידי הפסק בודאי לידי הפסק היא באה משעה ששמשה לא קשיא בנסחאי דוקני לא גריס שמא תבא אלא שלא תבא לידי הפסק וכן היא בהלכות הרי״ף ז״ל וכן היא דאותה שבתורת כהנים שכתבתי ומ״מ כבר כתבנו שכיון שאסורה לשמש אסורה אף לטבול ואפי׳ בשמיני אי לאו משום דאבלוהי ואחואתא וכיוצא בהן.

וגדולה מזו כתב הראב״ד ז״ל בשם ר׳ אחא משבחא ז״ל דאי טבלה בז׳ לא עלתת לה טבילה ואינו מחוור דכולי האי לא נחמיר והר״ז הלוי ז״ל מן המתירין לטבול ביום ואפי׳ לכתחלה וכתב דמדברי רב אחא משבחא גאון ז״ל אין ראיה שהוא ז״ל מדאוריתא קאמר ונראין דבריו לפי שהלשון שכתב הגאון ובטובלת בשמיני דיעבד דכולי עלמא עלתה לה טבילה דהאמרי אפילו לכתחלה משום צנה.

ר״ש אומר אחר תטהר אחר מעשה תטהר. לאו למימרא דפליגי אדרישא דרבנן דדרשי אחר תטהר אחר אחר אחר לכלן דהא ליכא מאן דפליג אלא ממילא שמעינן לה ורבנן נמי כ״ש דאית להו דרשא דר׳ שמעון דלרבנן משרא שרא ולא גזרו וא״א לעשות כן פליגי.

ורב חסדא אמר כלהו אמרינן שכן לא אמרינן. ודוקא כשחזרה ובדקה עצמה בשעת טבילה דעיוני דאורייתא לא הקלו אלא בחפיפה דרבנן וכבר הארכתי בה למעלה בס״ד.

ה״ג בכלהו נוסחא והלכתה אשה חופפת ביום וטובלת בלילה והלכתה לא תחוף אלא בלילה והשתה נתחלפו הסברות דאלו למר זוטרא ולר׳ חנינא מסוראה למיחף ביממא ולמטבל בלילה טפי עדיפי דאי חייפא בלילה מתוך שמהמה לביתה דילמא לא חייפא שפיר והשתא אמרינן דמיחף בלילה טפי עדיף כי היכי דתהוי חפיפה סמוך לטבילה ואמרי׳ קשיא הלכתא אהלכתא לא קשיא הא דאפשר הא דלא אפשר כלומר איפשר בלילה כגון דטבילתה בחול לא תחוף אלא בלילה לא אפשר בלילה כגון טבילתה בשבת או ביום או ביום טוב חופפת ביום וטובלת בלילה ואף למיחף בע״ש ולמטבל בליל שני בשבת כגון שחל יום טוב להיות אחר בשבת. והא דדרש מרימר הלכתא כותיה דרב חסדא וכדמתרץ רב יימר כלו׳ דשכן נמי אמרי׳ אורחייא הא מקמי הא דפסק תלמודא ומיהו שכן הוא דלא אמרי׳ ומשום דאפשר הא לחוף בע״ש ולטבול למוצאי י״ט של אחר השב שפיר דמי דהא לא ארחיה כיון דלא אפשר.

האיש נראה כעודר וכמוסק זיתים. פרש"י עודר לענין בית השחי. וכמוסק זיתים לבית הערוה. ובת"כ מיתניא איפכא לכל מראה עיני הכהן פרט לבית הסתרים מכאן אמרו האיש כעודר לבית הסתרים פי' בית הערוה זיתים לבית השחי והאשה כאורגת לבית הסתרים וכמניקה תחת הדד:

רובו ומקפיד עליו חוצץ. פרש"י דהיינו בשערו אבל בגופו אפילו מיעוט ואינו מקפיד חוצץ. וקשה לפירושו מהא דאמר בהערל מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה. ופריך אי מדר' יצחק אימר דא"ר יצחק רובו כולו מי אמר ולא קאמר אימר דאמר ר' יצחק שערו בשרו מי אמר. אלמא ר' יצחק אכל הגוף קאי. ועוד גבי כגריס תנן שיעור בחציצתן במס' מקואות ומייתי לה בפרק אלו קשרים על המרדעת חוצץ רשב"ג אומר עד כאיסר האיטלקי ובזבחים בשילהי דם חטאת אמרינן רבב על בגדו חוצץ ואם מוכר רבב אינוחוצץ אלמא בגוף הכלי תלוי בשיעורא ובקפידא והה"נ באדם. וע"ק דאמאי איצטריך את בשרו את הטפל לבשרו ומאי ניהו שערו תיפוק לי מהלכה כיון דלא נשתנית אלא בשער. אלא ודאי ר' יצחק בחציצת הגוף איירי הלכך איצטריך את בשרו לרבות שערו:

ליטבל ביממא דז'. צ"ל משום סרך בתה שהיא סוברת שאמה טובלת ביום ז' ותעשה גם היא כן ותבא לידי ספק. ואין לומר דלא שייך סרך בתה אלא לדידהו שהיו נוהגין כדין נדה דאורייתא ואיכא למיחש שמא תטבול בתה בשביעי לנדתה ביום וטבילתה זו כמאן דליתא אבל משום סרך בתה שתטבול בשביעי האידנא מדרבנן בעלמא הוא ולא חיישינן. הא ליתא דהא רבא במחוזא תיקן משום אבולאי למיטבל ביממא דתמניא הא לאו משום אבולאה הוה אסור משום סרך בתה. ובימיו כבר היה תקנת ר' זירא כדא"ל רב פפא לרבא מכדי האידנא כולהו נשי ספק זבות נינהו כו'. ורשב"ם היה מחמיר שלא תטבול עד שתחשך. מיהו ר"ת אומר שאין להחמיר כל כך רק שתטבול סמוך לחשיכה ותשוב לביתה משחשיכה אז ליכא למיחש לסרך בתה:

אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק. פי' אסורה לטבול שמא תשמש ותהיה בספק אבל אין לפרש דקאי אתשמיש אבל הטבילה שריא לר' שמעון אלא דאמוראי בתראי אסרו גם טבילה גזירה שמא תשמש שאסור לר' שמעון והכי משמע בפרק המפלת גבי טועה דפריך ביום כ"א תשמש ומשני משום דר' שמעון משמע דאתשמיש קאי דהא התם טובלת ביום כ"א משום טבילה בזמנה מצוה. וכן משמע נמי קצת בת"כ דקתני ר' שמעון אומר אחר מעשה תטהר כיון שטבלה טהורה להתעסק בטהרות. אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן משמע דאלהתעסק בטהרות קאי. ואי אפשר לומר כן דע"כ גם הטבילה אוסר ר' שמעון דלא מיסתבר דפליגי רבנן עליה להתיר תשמיש כיון שאם תראה נמצא בועל זבה למפרע. ועוד דתנן במתני' טבלה ביום שלאחריו ושמשה הרי זו תרבות רעה ומגען ובעילתן תלוין. ומסתמא תרבות רעה דקאמר אסור. ובגמרא נמי א"ר יהודה וכי לית אתם קורין תרבות רעה והלא לא נתכוון זה אלא לבעול שומרת יום כנגד יום משמע דלכ"ע אסור ולא מיסתבר לחלק בין יום שביעי לפי שכבר נסתלקו דמיה. ועוד דאחר מעשה תטהר דקאמר היינו הטבילה ועל המעשה שהזכיר אמר דאסור לעשות כן. ועוד אי אתשמיש קאי מאי קאמר שמא תבא לידי ספק כיון דשמשה כבר באה לידי ספק שמא תראה וה"ל למימר שמא תבא לידי ודאי. ובטועה דהמפלת פריך יום כ"א תשמש דכיון דאיכא ספיקות טובא תהא מותרת אף לשמש. ומשני משום דר' שמעון דאסר אף לטבול בשביעי של זבה ודאי הלכך הכא בטועה לשמש מיהא אסור אבל הטבילה מיהא מותרת אף לר' שמעון לפי שיש בה ספיקות הרבה וגם טבילה בזמנה מצוה. ועוד כיון שעושה טבילות הרבה עד ל"ח ואינה משמשת אין לחוש שמא תשמש לאחר טבילה זו:

בד"ה משום סרך כו' ואביי ורבא בדור אחד היו כו' עכ"ל לספרים שלנו לא הוו צריכי להך הוכחה דמרבא גופיה מוכח שפיר אבל בגמרות ישנות גרסי רבה בעובדא דאתקון במחוזא למטבל בח' וכצ"ל בתוס' והשתא הוצרכו להוכחה דרבה ואביי בדור כו':

בד"ה אבל אמרו חכמים כו' ועוד היכי שרי רבנן לשמש כו' עכ"ל ולא בעי למימר דאתשמיש קאי ורבנן פליגי ולית להו דרשא דאחר תטהר דאחר מעשה תטהר אלא דאף מדאורייתא אסור לשמש דא"כ מאי קא משני משום דר"ש כו' דהא לרבנן ניחא טפי וסמכו התוס' עצמם בזה הכא שכבר הקשו כן בתוס' פ' המפלת גם קושייתם התם סמכו עצמם אמה שהוכיחו כאן דליכא למימר דרבנן שרו לשמש כו' ולתירוצם דהכא ניחא גם קושייתם דהתם כיון דבטבילה פליגי ורבנן לא אסרי טבילה אפי בודאי זבה לא הוו אסרי בהך דטועה אף לשמש דאית בה כמה ספיקי:

גמ' מר זוטרא שרי ורב חיננא מסורא אסר א"ל רב אדא לרב חיננא מסורא כו' מגמרות ישנות:

גמ' נותנין לילה הראשון וה"מ שלא כו' כצ"ל:

גמרא וליגזור נמי כו' משום מיעוטו המקפיד. בעירובין ובסוכה איתא א"נ משום רובו שאינו מקפיד:

שם רבא במחוזא משום אבולאי. בגליון בשם המהרש"א הגי' רבה. אמת שכ"מ בתוס'. אבל מחוזא הוא עירו של רבא. ושל רבה הוא פומפדיתא עיין סה"ד:

שם שכן אשה חופפת בע"ש וטובלת במוצאי שני יו"ט של ר"ה כו'. קשה הלא ר"ה הי' בבבל שהיו עושין שני יו"ט של גליות והל"ל סתם במוצאי שני יו"ט. ולשון התוס' לקמן בד"ה הא דאפשר והם שני יו"ט סתם. ועיין ס"ט סימן קצ"ט ס"ק י"ח:

תד"ה משום. ומיהו אור"ת כו' וליכא למיחש כו'. כצ"ל:

בא"ד ור"ת אוסר דתרי קולי כו'. כצ"ל:

גמ׳ כולהו ספק זיבות שוינהו רבנן ליטבלו ביממא כצ"ל:

שם שחל להיות אחר השבת. נ"ב בזמן שקדשו ע״פ הראי':

שם לפיוסה ואמרה לי' מאי איתיי. נ"ב צ"ל בשני יודי"ן בסוף פירושו אהי נמצאה לו:

רובו ומקפיד עליו חוצץ מפירש"י נראה דבשער אמרינן הכי אבל בבשר אפי' מיעוטו ואינו מקפיד חוצץ. ובתוס' יבמות ע"ח ע"א ד"ה רובו הקשו על זו א"כ ל"ל קרא לשערו דדרשינן את בשרו את הטפל לבשרו ע"ש. ובפ"ק דסוכה דף ו' ע"ב ד"ה דבר תורה הקשו לשיטת ר"ת ל"ל את בשרו ותי' לרבות בית הסתרים ופי' דבריהם בזה דבשלמא לר"ת א"ש מדאיצטריך למכתב בשרו לרבות בית הסתרים וה"א דאתא למעט שערו לכן כתיב את לרבות שערו וממילא מוקמי' בשרו לבית הסתרים משא"כ לרש"י דהל"מ נאמרה לשערו א"כ ליכא למיטעי קשה את ל"ל אמנם עי' פני יהושע שם בסוכה דמיישב פירש"י ע"ש:

אמר רב נדה בזמנה כו' הנה שיטת רשב"ם דגם בזמן הזה לא תטבול סמוך ללילה ותבוא לביתה בלילה דלא כר"ת. ולכאורה משמע כן דהרי בימי רב ור' יוחנן לא פשטה תקנת ר"ז ולא תקנת רבי שנים תשב ששה והם שלשה תספור ז' נקיים. וא"כ אשה שראתה שלשה ע"כ לא נתיר לה לטבול סמוך ללילה לשמיני שלה משום סרך בתה שתעשה כן שתשב רק ששה והם ואז לא עלתה לה טבילה כלל. נמצא שבימים הראשונים ע"כ היה התקנה כרשב"ם. א"כ אף ע"ג דאח"כ נתפשטה חומרא דר"ז מ"מ תקנה וחומרא ראשונה לא בטלה דקיי"ל אע"פ שבטל הטעם לא בטל התקנה וזה קשה על שיטת ר"ת. וי"ל מדדקדק הש"ס נדה בזמנה ולא אמר סתם אשה בזמנה אלא ש"מ כר"ת דוקא נדה אבל זבה לא דהיא תטבול עכ"פ סמוך לחשיכה כר"ת ואי משום סרך בתה שתטבול כן כשתהיה נדה נדה בזבה לא מיחלף כצ"ל:

סרך בתה יל"ד דהו"ל למימר משום מראית העין. ועוד יל"ד ועד דאתא רב ור' יוחנן מ"ט לא חשו להך גזירה. וי"ל דודאי עד דאתא רב ור' יוחנן דהוה עסקי בטהרות ואפי' פנויות נמי טבלי ולא היו בושות למטבל וכ"ע ידעי מטבילותן א"כ פשיטא דהוה הך גזירה משום מראית העין ואפי' לנשי דהיו בעליהן בעיר וטבלו לבעלן בצינעא מ"מ הא כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור. א"נ לאידך גיסא אז היו רובם עוסקים בטהרות והיו נזהרים לטבול בזמנם ממש ולא שכיחא כלל שתטבול שלא בזמנם ומשום דהוה מידי דלא שכיחא לא אימנו רבנן עליה למיגזר ביה מידי. אבל אחר שבטלו הטהרות ורוב נשים לא טבלו אלא לבעליהן ושכיחא טובא שטובלת שלא בזמנם כשאין בעלה בעיר איכא למיגזר משום מראית העין. וס"ל לרב כיון דמסתירות עתה זמן טבילתן שלא ירגישו בה בני אדם ואפי' מבני ביתה ושכינותיה היא מסתירה וכמ"ש בתשובת צמח צדק. לא שייך מראית העין דהכא לא שייך לומר אפי' בחדרי חדרים אסור כיון דליכא פרהסיא בשום מקום ורק אך ממראית עין דבתה איכא למיחש דידעה בה וס"ל לרב דאיהי נמי ידעה דיום ח' הוא ור"י לא ס"ל הך סברא:

אתקין רב אידי בנרש מ"ש תוס' פלוגתא שבין ר' משולם ור"ת ומ"ש על זה בתה"ד כתבתי לעיל למ"ד ע"א ע"ש:

משום אבולאי עי' תשובת רמ"א מ"ש בזה אפירש"י משום בנינים של מערות והקשה הא אפשר לתקן ע"י אבוקות של אור. אלא ע"כ משום שלא ירגישו בה בני אדם וכתב משום כן תיקן הגאון מהר"י במהר"ם פאדווא משום פריצי הדור שתחוף ותטבול בלילה ואי משום שמהומה לביתה תיקן להם שתחוף שעה שלימה ויש לי לסמוך דבריו דשיעור חפיפה הוא שעה ואכתבהו לקמן בשמעתין אי"ה:

היכא דאפשר אפשר חזרתי על כל צדדי חפיפה ולא מצאתי לה מלאכה דאורייתא למאי דקיי"ל דבר שאין מתכוון מותר כמבואר ס"פ המוציא יין פ"א ע"ב ממתני' דנזיר חופף ומפספס. וא"כ אי ס"ד דהיכי דאפשר לא שרי להקדים נמצא כי תיקן עזרא חפיפה דהי' הכל אפשר דעדיין לא נגזרה גזירת חכמים אדבר שאין מתכוון וכדומה ע"כ היתה טובלת וחופפת במוצאי שבת שהיא יו"ט ולא מערב שבת. וא"כ כי אתו חכמים ואסרו דבר שאין מתכוין איך עקרו תקנתא דעזרא אלא ע"כ מוכח דמעיקרא נמי לא תיקן עזרא להסמיך החפיפה כל כך לטבילה אלא מצוה מן המובחר הוא להסמיך אבל אם תרצה שלא להסמיך אין בכך כלום וכרב הונא דלא כר"ח. ואולי ס"ל לר"ח אין חפיפה בלא מסרק והו"ל פסיק רישא כמבואר שם בשבת הנ"ל. ואפשר דבהא פליגי [וק"ל]. וז"ל השאלתות פ' אחרי וצריכא למיסרק רישא סמוך לטבילתה דשלח רבין באיגרתי' אשה לא תחוף אלא בחמין בע"ש ותטבול במ"ש ותמה על עצמך איך אשה חופפת ביום וטובלת בלילה הא בעינן סמוך לחפיפה טבילה דאי איתרמי לה טבילה בשמשי דשבתא דלא אפשר למסרק משום דאתא לאתורי שערי חופפת ביממא וטובלת בלילה עכ"ל לענינינו והנה הנוסחא הזאת א"א לקיימה בלי הגהה והגאון בעל שאילת שלום לא הרגיש בזה. ומ"מ למדין מינה מ"ש לעיל דעיקר משום מסרק הוא:

רבי יוחנן אומר בין בזמנה בין שלא בזמנה אינה טובלת אלא בלילה. כתב הריטב"א בחידושיו כ"י ומיהו אם טבלה אף בשביעי עלתה לה טבילה דהא משום אונסא שרינא לכתחילה בשמיני משום אבולאי וכו' ומ"ש רב אחא משבחא דאי טבלה בשביעי לא עלתה לה בנדה דאוריתא קאמר ובז' לראיתה וכן פירש דבריו הרז"ה עכ"ל ויש מבוכה בזה בראשונים למען דעת מי מתיר ומי אוסר ומשם נמשך לאחרונים והארכתי בזה בקונטריסי בס"ד:

שלש. לא מיהדקי: דבר תורה. הלכה למשה מסיני דאמר מר (סוכה דף ה:) שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני: רובו. רוב שערו קשור אחת אחת: בזמנה. בשביעי ובנדה דאורייתא קמיירי שלא ספרה ז' נקיים: בלילה. דכתיב בה (ויקרא טו) תהיה בנדתה תהא בנדתה כל ז': שלא בזמנה. בשמיני: משום סרך בתה. שנוהגת אחריה לטבול ביום ואפילו בזמנה ואתיא לידי כרת ולא ידעה דאמה בשמיני הוא דטבלה ביום: אבולאי. שוערי העיר ועובדי כוכבים הן ל''א בנינים של מערות היו בדרך בית הטבילה ואם תפול שם תסתכן: ספק זבות שוינהו. שאפילו נדה סופרת ז' נקיים דהחמירו על עצמן כדר' זירא: ליטבלה ביממא. דשבעה ממה נפשך אם נדה היא הרי יום טבילתה יותר מז' לראייתה ואם זבה היא טובלת זבה ביום: אחר מעשה. כיון שספרה מקצת היום של ז' תטהר ע''י טבילה: לידי ספק. שמא תשמש בו ביום ותראה מיד לאחר תשמיש ונמצא סותרת כל שלפניה וטבילתה פסולה: שכן אשה חופפת בע''ש וטובלת למוצ''ש. דהא אינה יכולה לחוף בשבת ודנין אפשר משאי ואפשר: כולהו אמרי'. היכא דהגיע טבילתה במוצ''ש חופפת בע''ש ואם הגיע טבילתה במוצאי י''ט אחר השבת או למוצאי ב' ימים טובים של ר''ה אחר השבת חופפת נמי מבע''ש דהא לא אפשר לחוף ביו''ט: שכן לא אמרי'. היכא דטובלת בליל יום חול שיכולה לחוף היום אסורה לחוף מאתמול כדקאמרן משום טעמא דשכן אשה חופפת בע''ש וטובלת למוצאי שבת דהתם לא אפשר אבל מוצאי יום חול אפשר לחוף היום: אפילו שכן אמרינן. דאפילו טבלה מוצאי יום חול יכולה לחוף מאתמול: לבד מאשה חופפת באחד בשבת וטובלת בחמישי בשבת. דרחוק יותר מדאי ואפילו טעמא דשכן ליכא למימר דאפילו במוצאי שני ימים טובים של ר''ה שאחר השבת אסורה לחוף בע''ש ומוטב שתחוף בליל טבילתה: והלכתא כרב חסדא. לחומרא דאמר שכן לא אמרינן דהיכא דטבלה מוצאי יום חול לא תחוף מאתמול ובמאי דאמר רב חסדא כולהו אמרינן דהיכא דטבלה במוצאי ב' ימים טובים [של ראש השנה] אחר השבת חופפת בע''ש לית הלכתא כוותיה אלא כדמתרץ רב יימר חייפא בליליא וטבלה בליליא מרימר חומרי חומרי נקט מדרב חסדא ומדרב יימר: מהו שתחוף בלילה. בליל טבילתה מי אמרינן מתוך שממהרת לטבילתה לא חייפא שפיר: דאיקוט. לשון קטטה ולא רצתה לטבול: מאי איתיה השתא. מה לך למהר הלילה:

משום סרך בתה. ליכא לפרושי דדוקא בנדה אסור משום סרך בתה שתהא סבורה שהוא שביעי ותטבול בשביעי ותשמש ואיכא כרת אבל זבה אפילו אם בתה סבורה שהוא שביעי ליכא איסורא דאורייתא אלא חששא בעלמא שמא תראה אחר שתטבול ביום שביעי כדר''ש הא ליכא למימר דהא אתקין רבא למטבל ביממא דתמינאה במחוזא משום אבולאי משמע הא לאו אבולאי אסור אע''ג דחומרא דרבי זירא היתה נוהגת בימיו וטובלת בשמיני כדא''ל רב פפא לאביי ולרבא מכדי האידנא כולהו ספק זבות שוינהו רבנן ואביי ורבא בדור אחד היו הילכך אפי' בזמן הזה אסור לטבול בין בח' בין בט' ביום ומיהו אומר ר''ת שאין קפידא רק כשתשוב לביתה שיהיה לילה וא''צ שתצא בלילה מביתה דשוב לא יבוא לידי ספק ליכא למיחש אם תטבול היא ביום סמוך לחשיכה תטבול בתה בעוד היום גדול דמרגשת הבת בכך שתטבול סמוך לחשיכה כאמה אבל במקום שיש לירא מפריצי העיר או מגנבים שרי כדאיתא בשמעתין ורבינו משולם התיר לאשה בעיר שהיה לחוש לגנבים לחוף בע''ש בז' שלה ולטבול ביום שבת שהוא שמיני מבעוד יום משום גנבים ור''ת אוסר דתרי קולי לא אשכחן דשרי הש''ס הרחקת חפיפה מטבילה וסרך בתה: אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שלא תבוא לידי ספק. צ''ל אסור לעשות כן לטבול דאי אתשמיש מהו שלא תבוא לידי ספק הא כבר באה בשעת תשמיש שמא תראה והוה ליה למימר שלא תבא לידי ודאי ועוד היכי שרו רבנן לשמש הא ודאי אמרי' לקמן במתני' (דף עב.) הרי זה תרבות רעה גבי שומרת יום כנגד יום שטבלה בשני לראייתה וקאמר מגעה ובעילתה תלויה וכן משמע בשמעתין מדפריך ונטבלינהו ביממא דז' ומשני משום דר''ש אלמא אטבילה קאמר ר''ש דאסור ומיהו זה יש לדחות דלעולם קאי אתשמיש אבל טבילה שריא לר''ש אלא אח''כ החמירו לאסור בה הטבילה גזרה שמא תשמש אבל קשה דלעיל פ' המפלת (דף כט:) בשמעתין דטועה פריך בכ''א תשמש ומשני ר''ש היא דאמר אבל אסור לעשות כן אם כן אתשמיש קאי דהא ודאי ביממא מטבלינן לה משום טבילה בזמנה מצוה וי''ל דה''פ ר''ש היא דאמר גבי ודאי זבה דאסור לעשות כן לטבול ביום שמא תבא לידי ספק לשמש שבעילתה תהא תלויה הילכך בהך טועה אע''ג דאיכא בה כמה ספקות דשמא לא היתה זבה כלל ואם היתה זבה אימר הרחיקה לידתה ושמא לא תראה אסורה לשמש לר' שמעון אבל טבילה תהא מותרת אפילו לר''ש דשרי לה לטבול משום טבילה בזמנה מצוה:

דף סז - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד