דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 220ימים לסיום הש״ס

נידה סז ע"א - Steinsaltz

in a port [banamal], where the boats are drawn up onto shore, as there is a lot of mud there, which can stick to her and interpose between her and the water. Even though now, after the immersion, there is no mud stuck to her feet or body, one can say that perhaps while she walked back after immersing the mud fell off. Since one cannot be certain that there was no mud stuck to her body while she immersed, she may not immerse in a port.

The Gemara relates that Shmuel’s father prepared ritual baths for his daughters in the days of Nisan, by digging holes and letting them fill with natural rainwater, and he placed mats in the Euphrates River in the days of Tishrei. Since the water was shallow and the riverbed was muddy, he placed mats on the riverbed so that they could immerse without getting dirty.

The Gemara cites a similar halakha involving the interposition of an item during immersion. Rav Giddel says that Rav says: If a woman gave a cooked dish to her son, and afterward she immersed in a ritual bath and ascended from the ritual bath, the immersion is ineffective for her. The reason is that even though now, after the immersion, there is no food stuck to her body, one can say that perhaps as she walked back after immersing the food fell off. Since one cannot be certain that there was no food stuck to her body while she immersed, she should not handle food immediately before immersing.

Rami bar Abba said: With regard to these bloodletting incisions [ravdei dekhusilta], until three days have passed since the bloodletting, when they have not yet formed a hard scab, they do not interpose and invalidate an immersion. From this point forward they interpose, as the scab is too hard for the water to penetrate.

Mar Ukva said: With regard to mucus that is in the eye, if it is moist, it does not interpose and invalidate an immersion. But if the mucus is dry and hard it interposes. When is it called dry? It is called dry from the time that it begins to turn yellow.

Shmuel says: Eye shadow that is in the eye does not interpose and invalidate an immersion. But eye shadow that is on or around the eye interposes. And if the woman’s eyes were constantly blinking, then even eye shadow that is on or around the eye does not interpose, as the constant blinking removes the eye shadow.

Rabbi Yoḥanan says: If a woman opened her eyes very wide or closed her eyes very tightly while immersing, this immersion is ineffective for her. Such open or closed eyelids prevent the water from reaching the creases around the eyes.

Reish Lakish says: A woman may immerse herself in a ritual bath only in the manner that she grows, i.e., she may not force her arms to her sides or close her legs tightly. She is not obligated to spread her limbs widely, but simply stand in her normal manner. As we learned in a mishna (Nega’im 2:4): When a man has a leprous mark between his legs and stands before a priest for inspection, he should appear like one who is hoeing, i.e., with his legs slightly apart, and if it is under his arm, he should appear like one who is harvesting olives, with his arms slightly raised. If the mark is not visible when he is standing in that manner, it is not impure. By contrast, a woman with a leprous mark between her legs should appear like one who is weaving, and if the mark is beneath her breast she should appear like a woman who is nursing her son.

Rabba bar Rav Huna says: A single hair tied in a knot interposes and invalidates an immersion.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סז - א

אמר רב שמואל בר רב יצחק: אשה לא תטבול  בנמל, משום שיש בו טיט החוצץ [48].

ואע"ג דהשתא ליכא טיט - אימר ברדיוני בשעה שמשכשכת ברגליה נפל הטיט וחצץ.

יש הבדל בין טבילה במעין של מים הנובעים מהארץ ובין טבילה במי גשמים מכונסים.

המעין מטהר אפילו בשעה שמימיו זורמים. ואילו המקוה מטהר רק כשהמים המכונסים עומדים במקומם.

מי הנהרות מעורבים ממים שנובעים ממעיינות וממי גשמים.

בימות החמה רוב המים שבנהרות נובעים מהמעיינות ולכן הם מטהרים אפילו כשהם זורמים, ואילו בימות הגשמים רוב המים שבנהרות הם מימי גשמים ואינם יכולים לטהר אלא אם אוגרים אותם במקום שהם מכונסים בו בלא זרימה. אבוה דשמואל עבד התקין לבנתיה לבנותיו מקוואות ביומי ניסן, לפי שבימות החורף רבו מימי הגשמים שבנהרות על מימי המעיינות, ומפצי ומחצלאות - היה מניח להם מפני הטיט בנהרות עצמן ביומי תשרי שאז רבו מימי המעיינות, במשך הקיץ, על מימי הגשמים.

אמר רב גידל אמר רב: אשה אשר נתנה תבשיל לבנה [49], וטבלה, ועלתה - לא עלתה לה טבילה שמא דבק בה מהתבשיל וחצץ בשעת הטבילה. ואף על גב דהשתא, לאחר הטבילה, ליכא אין עליה דבר החוצץ, בכל זאת יש לחשוש כי אימר רק ברדיוני, שמא בשעה שהשתכשכה במים בעת עלייתה מהטבילה - נפל.

אמר רמי בר אבא: הני רבדי דכוסילתא, גלדים שעל המכה שנוצרת אחרי הקזת דם תלתא יומי ראשונים הם רכים ומחוברים לבשר והם נחשבים לחלק ממנו [50], ולא חייצי בטבילה. מכאן ואילך הם קשים ונפרדים מהבשר, ולכן - חייצי.

אמר מר עוקבא: לפלוף הפרשת ליחה שבעין, לח - אינו חוצץ, יבש - חוצץ.

אימתי נקרא יבש - משעה שמתחיל לירק להראות ירוק [51].

אמר שמואל: כחול צבע שניתן בתוך העין - צבע שניתן בתוך העין - אינו חוצץ לפי שהוא לח מדמעות העין [52].

ושעל גבי העין, שהוא יבש - חוצץ.

אם היו עיניה פורחות [רש"י מבאר שני ביאורים: א. שפותחת ועוצמת עיניה תמיד ולכן מתרכך גם הכחול שמחוץ לעין. ב. שעיניה דומעות ומרככות את הכחול שבחוץ] [53] - אפילו הכחול על גבי העין אינו חוצץ.

אמר רבי יוחנן: פתחה עיניה ביותר, הוי חציצה מעל עיניה.

או עצמה עיניה ביותר דהוי חציצה מלמטה מעיניה - לא עלתה לה טבילה לפי שצריכה לטבול כשהיא כצורתה.

אמר ריש לקיש: האשה לא תטבול אלא דרך גדילתה, תשמישה והילוכה הרגיל. ולפיכך לא תדחוק זרועותיה על בשרה ולא רגליה ושוקה זה בזה. וכמו כן אינה צריכה להגביה זרועותיה וכיוצא בזה, משום שמוגדרים הם כ"בית הסתרים" כי מכוסים הם בשעת הילוכה ותשמישה הרגיל [54] וכדתנן בהלכות נגעים אשר אף בהם נגע הנמצא בבית הסתרים אינו מטמא, [שנאמר "לכל מראה עיני הכהן"].

האיש שיש בו נגע בבית השחי - צריך שיהיה נראה לכהן כעודר. והיינו שאינו חייב להרים את ידו לגמרי אלא דיו שיגביהנה כמי שעודר, ואם במצב שכזה לא יראה הכהן את הנגע כטמא הרי הוא טהור.

ואם היה הנגע בבית הערוה אינו צריך להתכופף לגמרי כדי שיראנו הכהן היטב אלא דיו שיתכופף כמוסק זיתים.

והאשה שהיה בה נגע בבית השחי דיה שתהיה נראת לכהן כשהיא מרימה ידה כאורגת. ואם היה הנגע במקום הערוה [55] דיה שתתכופף כמניקה את בנה [56].

אמר רבה בר רב הונא: נימא אחת קשורה, הרי היא מהודקת היטב, ולכן היא - חוצצת.

הערות

[48] כך פרש"י, והרא"ש [הל' מקואות סימן ל"ג] הקשה על פירוש זה שאחר שהקדימו רגליה לגעת במים קודם שנטבעו בטיט שבקרקע הנמל לא הוי חציצה מפני שלחלוחית המים שתחת הטיט מחוברת למים שבחוץ ואין הטיט חוצץ, וכיוצא בזה שנינו במסכת מקואות [פ"ז] "הטביל בו את המטה אף על פי שרגליה שוקעות בטיט העבה טהורה מפני שהמים מקדמין". וכתב הרא"ש שיש מחלקין בין המשנה במקואות שהנידון הוא "הטבלת מיטה" לבין סוגייתנו שהנידון הוא "טבילת אדם". שמאחר שהאדם כבד אין אומרים "מפני שהמים מקדמין" ואולם כתב הרא"ש שמאחר שטעם המשנה הוא "מפני שהמים מקדמין", אם כן אין לחלק בין אדם כבד לבין מיטה קלה. ובין כך ובין כך נשארת לחלוחית המים תחת החציצה, ומתחברת אל מימי המקוה. והר"ן [בחידושי למסכת שבת דף כט ב] כתב לחלק בין אדם שהטיט נכנס לבין אצבעותיו וחוצץ ואף על פי שהמים מקדימין לבין מיטה שרגליה חלקות, ועיין בבית יוסף קצ"ח שכתב שאף חילוק זה אינו מסתבר, מפני שאף בין אצבעות רגליו המים מקדימין לבוא לתוכם קודם החציצה, ונשאר לחלוחית מים בהם אף אחר שנתכסו בטיט. ובבית יוסף [שם] הביא את דברי הר"ש בפירושו למשנה במקואות שכתב שכל ההכשר של "מים המקדימין" הוא דוקא ב"טיט עבה", אבל בטיט היון, וטיט היוצרים שהם סוגי טיט הנדבקים ביותר אין להכשיר "מפני שהמים מקדימין", ולפי זה כתב ליישב את פרש"י שבנמל שכיח "טיט היון" וכיו"ב ולפיכך אין לטבול שם. והראב"ד [בבעה"נ סוף שער הטבילה] כתב שיש שפירשו את סוגייתנו שאבוה דשמואל עשה לבנותיו "מפצי" בדרך הליכתן לנהר, במקום שעומדים בו קודם שנכנסים לנהר. שיש לחשוש שמא ידבק טיט ברגליה בטרם שנכנסה למים והוי חציצה. [וכן משמעות דברי רש"י ד"ה ומפצי:. נותן מחצלות בנהר שעוברות עליהן]. ולפירוש זה אף לא יקשה כיצד טבלו על ה"מפצי" והלא אסור לטבול על כלים מפני גזירת מרחצאות עיין לעיל הערה 47, וע"ע בערוך לנר שישב באופן אחר]. פירוש נוסף הובא בתוס' ד"ה אשה בשם רבינו חננאל אשה לא תטבול בנמל - משום שבני אדם מצוין שם ומבוהלת לטבול מהר שמא יראוה, ולפיכך אינה טובלת יפה, [ולא גרסינן "ואף על גב דהשתא ליכא ברדיוני נפל] ואבוה דשמואל שעשה "מפצי" לבנותיו - היינו שעשה מחיצות בנמל כדי להסתירם מעין הנמצאים בנמל. וכתב הטור [קצ"ח] שהנפקא מינה בין פירושו של רבינו חננאל לפירוש רש"י, במקרה שטבלה בנמל שלפי פירוש רש"י אף בדיעבד "לא עלתה לה טבילה" משום שחוששים שמא דבק ברגליה טיט וחצץ בטבילתה, ולפי פירוש רבינו חננאל מאחר שיודעת בעצמה שטבלה כראוי - טבילתה כשרה.

[49] פירש הרשב"א דהיינו, תבשיל של פול וכיוצא בו שנדבק היטב וחוצץ והוסיף וכתב שאף על פי שחציצה במיעוט הגוף אינה אלא מדרבנן מכל מקום כיון שמצוי הרבה שאשה הנותנת לבנה תבשיל ידבק מן התבשיל בגופה החשיבו רבנן כ"וודאי" שנדבק בגופה ת בשיל ופסלו את טבילתה. התוס' [ד"ה נתנה] הביאו בשם רבינו חננאל שגורסים ומוסיפים כאן עוד מימרא - "המפשלת בנה לאחוריה ולא היו בגדיה עליה וטבלה לא עלתה לה טבילה" וביארו התוס' שטעם הדבר שחוששים שמא היה על התינוק טיט ונדבק בגופה בטרם טבלה, ונפל במים בעליתה. ובתוס' הרא"ש כתב שזו חומרא יתירא. ולפיכך פירש שהטעם לחציצה היא שמתוך שבנה נמצא על גבה מאחוריה אין המים נכנסים על גבה והוי חציצה. [והתוס' הרא"ש לא גרס את תיבות "ולא היו בגדיה עליה" עי"ש בד"ה נתנה].

[50] כן פירש רש"י. ואולם המרדכי [מסכת שבועות סימן תשמ"ח] כתב שהטעם שעד ג' ימים לא חוצצים מפני שהדם לח ונכנסים המים תחתיו, ולאחר ג' ימים מתיבש הדם ואין המים נכנסים תחתיו - וחוצץ.

[51] במסכת מקואות [פ"ט] כתבה המשנה חילוק אחר בדין חציצת "לפלוף שבעין" שהלפלוף שבתוך העין אינו חוצץ, ומחוץ לעין - חוצץ. וכתבו התוס' [ד"ה לפלוף] שדברי מר עוקבא בסוגייתנו חוזרים על דברי המשנה במקואות שלפלוף שבתוך העין אינו חוצץ - שזהו דוקא בלפלוף לח אבל ביבש אפילו בתוך העין - חוצץ. והבית יוסף [בסימן קצ"ח] דקדק מדברי הרמב"ם שדעתו כדעת התוספות. וכתב ברמב"ן שטעם הדברים הוא משום שתוך העין מקפיד האדם על הסרת הלפלוף רק אם הוא יבש, ואולם חוץ לעין מקפיד הוא בין לח ובין ביבש, [אמנם בתוס' בסוגייתנו לא משמע כן אלא שהחילוק בין תוך העין לחוץ לעין משום שמחוץ לעין לעולם יבש הוא מעט והוי חציצה]. ואולם הרא"ש כתב [הל' מקואות סימן כ"ה] שדברי המשנה במקואות ודברי מר עוקבא בסוגייתנו מכוונים לחילוק אחד. והייינו שמר עוקבא מפרש את דברי המשנה במקואות שהטעם שבתוך העין אינו חוצץ משום הוא לח, והטעם שחוץ לעין חוצץ משום שהוא יבש, ושיעור יבשותו הוא משתחיל לירק. [ועיין בבית יוסף שם שהבין בדברי הרא"ש שכוונתו שלא שייך כלל חציצה בתוך העין משום שלעולם לא נחשב "יבש" משום לחות העין ואולם בסמ"ג [הובא בבית יוסף שם] מבואר שהלפלוף שבתוך העין סתמו לח והלפלוף שמחוץ לעין סתמו יבש ע"ש].

[52] הרשב"א [תוה"ב הקצר ב"ז ש"ז] והרא"ש [סימן כ"ז] פסקו ש"צבע שצובעות הנשים על פניהן וידיהן" אינו חוצץ, וכתבו שטעם הדבר משום שאינן מקפידות, ועוד שזהו "חזותא בעלמא" ואין בו ממש ולפיכך אינו חוצץ. וכתבו הפרישה [קצ"ח, י"ח] והב"ח שסוגייתנו עוסקת ב"כחול" שיש בו ממש ואין זה "חזותא בעלמא" ולפיכך כשהוא חוץ לעין - חוצץ. וראה עוד בפרישה [שם] שדן אם סוגייתנו עוסקת בכחול שדרך הנשים להקפיד בו.

[53] והב"ח פירש בדעת הרמב"ם שאם טבלה והיו עיניה פתוחות בשעת טבילה - אינו חוצץ.

[54] במסכת מקואות [פ"ט] שנינו "קפצה ידיה, קמצה שפתותיה כאילו לא טבלה", וכתבו התוס' בסוגייתנו [ד"ה פתחה] שאף על גב שתוך הפה נחשב ל"בית הסתרים" ואין צריך שיבואו המים בבית הסתרים, מכל מקום צריך שיהא "ראוי לביאת מים" והיינו, שצריך שתפתח את פיה שלא יהיה מונע מהמים לבוא אל פיה. [ואפילו אם תטבול מהר באופן שלא יבואו המים לתוך כל החורים והסדקים שבפיה עלתה לה טבילה] וכן פירש הר"ן ואולם הראב"ד הר"ש והרא"ש חלקו על התוס' ופירשו שהטעם ש"קמצה שפתותיה כאילו לא טבלה" אינו משום מניעת ביאת המים לתוך פיה אלא משום שמאחר שדחקה שפתותיה זו על זו נתכסה מקום הגלוי שבשפתיה ונחצץ מביאת מים. [ומה שאמרו שבית הסתרים צריך שיהא "ראוי לביאת מים" היינו שיהא בלא חציצה חיצונית בתוך פיה כגון עצם בין שיניה אולם אין היא צריכה לעשות מעשה ולפתוח פיה כדי שיכנסו מים אל פיה. וביאר ב"קובץ שיעורים" [ב"ק ס"ק צ"ג] שהטעם שסגירת הפה אינו נחשבת כמצב של "אינו ראוי לביאת מים" משום שהמניעה היא ארעית וחולפת ובכל רגע יכולה לפתוח את פיה ולפיכך חשוב פיה כ"ראוי לביאת מים". ובאגרות משה [יו"ד צ"ח] ביאר שגדר "אינו ראוי לביאת מים" היינו דוקא כאשר נשתנה הגוף על ידי דבר אחר הדבוק לו ומעכב המים להכנס באותו מקום ואולם חלק אחד מגופה המכסה מקום אחר אינו מחשיב את המקום ל"מקום שאינו ראוי לביאת מים" עי"ש]. וכדברי הראב"ד והר"ש והרא"ש פסק השו"ע קצ"ו ל"ח.

[55] והתוס' [ד"ה וכמניקה] פירשו ששיעור של "וכמניקה את בנה" לא נאמר לקביעת שיעור "בית הסתרים" בבית הערוה אלא לקביעות שיעור מקום הנסתר תחת הדד.

[56] הרי"ף, והרמב"ם [ועוד ראשונים שהובא בתוד"ה פתחה] גרסו אחרי המימרא של רבי יוחנן פתחה עיניה וכו' "ולית הלכתא ככל הני שמעתתא דכי איתמר הני לטהרות אבל לבעלה טהורה כי הא דאמר ריש לקיש האשה לא תטבול וכו"', והיינו, שהמימרות המובאת קודם לכן להחמיר בדיני חציצה נאמרו רק כ"מעלה" לאשה העסוקה בטהרות אבל לגבי טהרה לבעלה אין להחמיר חומרות אלו. ויש בזה כמה שיטות על איזה מן המימרות המובאות לעיל חוזרת גירסא זו. שיטת רבינו תם [בתוס' לעיל ס"ו: ד"ה אם] שמהמימרא של אשה לא תעמוד על כלי חרס, ואילך, הכל נאמר לטהרות ואולם לבעלה כשרה הטבילה על גבי כלי חרס, ובנמל, ואין נתינת תבשיל לבנה חוצצת בטבילה, וכמו כן שאר המימרות המחמירות יותר מהמבואר במשנה במקואות לא נאמרו על טבילה להטהר לבעלה אלא לאשה העסוקה בטהרות. [והיינו, שלגבי לפלוף שבתוך העין במסכת מקואות משמע שאפילו יבש אינו חוצץ, ולדברי מר עוקבא חוצץ וכמש"כ התוס' לעיל. וכמו כן שנינו במסכת מקואות "גלד שעל המכה אינו חוצץ", ומשמע שאם לא יצא הגלד חוץ המכה אינו חוצץ אפילו אחר שלשה ימים ובסוגייתנו לגבי "ריבדא דכוסלתא" לא חלקו בזה]. חוץ מדברי ריש לקיש, שאשה צריכה לטבול דרך גדילתה, שנאמרו אף לבעלה. ואולם שיטת הרמב"ם שזה חוזר רק מהמימרא של נתנה תבשיל לבנה ואילך. ובדברי הראב"ד מבואר שרק ג' מימרות נאמרו לטהרות בלבד, והם ריבדא דכוסלתא, ולפלוף שבעין, וכחול שחוץ לעין. והטעם, משום שמפרש הראב"ד את דברי הגמרא ולית הלכתא ככל הני שמעתא וכו' והוסיף וגרס "אלא" כי הא שאמר רבי יוחנן פתחה עיניה וכו', שזה נאמר אף לבעלה, והוכיחה הגמרא זאת מדאמר ריש לקיש אשה לא תטבול וכו', שהטעם בשניהם הוא אחד, שצריכה ליזהר שלא תהדק מקומות בגופה וימנע ביאת מים לתוכם, ומאחר שדברי ריש לקיש נאמרו אף לבעלה כמו כן דברי רבי יוחנן. ושיטת הסמ"ג בשם הערוך שאף דברי ר"ל נאמרו לטהרות בלבד, ואדרבה כוונת הגמרא להוכיח שכמו שהמימרא של ריש לקיש ודאי נאמרה לטהרות בלבד שהלא למד את דינו מטומאת נגעים כמו כן שאר המימרות נאמרו לטהרות. ואולם לשיטת הרי"ף והרמב"ם ורבינו תם שמפרשים שמימרא דרבי יוחנן אף היא בכלל הנאמרים לטהרות בלבד אי אפשר לפרש כדברי הראב"ד ולפיכך פירש הרשב"א שכוונת הגמרא שאין ההלכה ככל המימרות לעיל אלא ההלכה שנאמרה לבעלה בענין זה היא ההלכה שאמר ריש לקיש אשה לא תטבול אלא דרך גדילתה. וכתב הרמב"ן [הובא בחידושי הרשב"א] שההבדל בין דין "פתחה עיניה ביותר" שנאמר לטהרות בלבד, לבין דין המשנה "קרצה שפתותיה - כאילו לא טבלה", ש"בקריצת השפתיים בחוזק בודאי יש עכוב ביאת מים במקום הגלוי של השפתיים ואולם פתחה או עצמה עיניה ביותר אינה מעכבת כלום אלא קמטין בעלמא נעשים ליד עיניה במקום שדרכה בכך, ואפשר עוד שאין מעכבים המים לבוא בתוכם". ואולם רש"י והרא"ש לא גרסו כגירסא זו אלא כגירסא המופיעה לפנינו ולפיכך פסקו שכל הלכות אלו נאמרו בין לגבי טהרות ובין לגבי בעלה. [ועיין שו"ע קצ"ח ל"ה וביאור הגר"א ס"ק מאן דאמר]. וכתב הסמ"ג בשם רא"מ וכן כתב המרדכי, שאף החולקים וסוברים שלא נאמרו הלכות אלו אלא לענין טהרות, מכל מקום הם מודים שלכתחילה יש להחמיר שלא יהיו חציצות אלו אף בטובלת לבעלה.

בנמל (מקום עגינתן של הספינות בחוף הים), שיש שם הרבה טיט, שעשוי להיות חציצה בטבילה אם הוא נדבק על גופה של הטובלת, אף על גב דהשתא ליכא [אף על פי שעתה אין טיט] — אסורה לטבול שם, שכן אימר ברדיוני [אמור כי בדשדוש הרגליים], שדשדשה האשה לאחר שטבלה נפל מעליה הטיט. ואולם היה עליה בשעה שטבלה, ולא היתה זו טבילה ראויה.

ומסופר כי אבוה [אביו] של האמורא שמואל עבד לבנתיה [עשה לבנותיו] מקוואות (בורות שיש בהם מי גשמים, כשיעור הראוי לטבילה) שתטבולנה בהם מטומאתן, ביומי [בימי] תקופת ניסן. ולא הניחן לטבול בנהר משום שהנהר מלא מי גשמים שאינם מטהרים בדרך זו. ועשה להן מפצי [מחצלות] אותן הניח ליד הנהר, שתפסענה עליהן בבואן לטבול בנהר, ביומי [בימי] תקופת תשרי, שלא יחצוץ הטיט.

א ומביאים עוד מדברי חכמים בדיני חציצה בטבילה. אמר רב גידל, אמר רב: האשה שנתנה תבשיל לבנה, ולאחר מכן טבילה ועלתה — לא עלתה (אין נחשבת) לה טבילה זו. ואף על גב דהשתא ליכא [אף על פי שעתה אין] עליה שארית של תבשיל זה — שכן אימר ברדיוני [אמור כי בדשדוש הרגליים], בעת שדשדשה האשה ברגליה לאחר שטבלה נפל מעליה התבשיל שדבק בה, ואולם בשעת הטבילה היה עדיין עליה, וחצץ.

ב אמר רמי בר אבא: הני רבדי דכוסילתא [קרום עור המגליד פצעי הקזה], עד תלתא יומי [שלושה ימים מזמן ההקזה] — לא חייצי [אינם חוצצים], שעדיין הם לחים, מכאן ואילך — הריהם חייצי [חוצצים], שהתייבשו לגמרי.

אמר מר עוקבא: לפלוף (ליחת העין המתייבשת בה) שנתון בעין, אם עדיין הוא לח — אינו חוצץ, ומשעה שיבש — הריהו חוצץ. ומסבירים: אימתי נקרא זה "לפלוף יבש"? — משעה שמתחיל לירק (להצהיב).

אמר שמואל: כחול (צבע קישוט של נשים הניתן סביב לעין) שנתון בתוך העין — אינו חוצץ, ואילו זה שנתון על גבי העין — חוצץ. ואם היו עיניה פורחות (מפלבלות, נפתחות ונסגרות בתכיפות) — אפילו היה הכחול נתון על גבי העין — אינו חוצץ, שכן הפתיחה והסגירה התכופה של העין גורמת להעברתו של הכחול.

ועוד בדין חציצה אמר ר' יוחנן: האשה שפתחה עיניה ביותר בשעה שטבלה — הרי זה נחשב לה כחציצה לעור שמעל לעיניה, או שעצמה עיניה ביותר בשעה שטבלה — הרי זה נחשב לה כחציצה לעור שמתחת לעיניה, ולכך לא עלתה לה טבילה.

ג ועוד בענין טבילה אמר ריש לקיש: האשה לא תטבול לטהרתה אלא דרך גדילתה (בדרכה הרגילה כהרגלה): שלא תדחק את זרועותיה בכוח על גופה, שלא תצמיד את רגליה ביותר, ואף אינה צריכה לפושטם ביותר, אלא כדרך שהיא נוהגת תמיד. ואז הקמטים בגוף שאין המים מגיעים אליהם, אינם נחשבים כחציצה, ועלתה לה הטבילה. וכדתנן [כפי ששנינו במשנה] לענין האופן בו צריכים להיראות האיש והאשה לפני הכהן הקובע בהם אם נטמאו בנגעי הגוף: האיש שיש בו נגע בין רגליו, הריהו נראה לפני הכהן כדרך שנראה בה האדם העודר בקרקע לניכוש העשבים שבה, שעושה כן בפיסוק רגליים מועט. ואם הנגע בין זרועות האיש, הריהו עומד לפני הכהן כאדם המוסק (מלקט) זיתים, שמניף את זרועותיו כלפי מעלה. והאשה שיש לה נגע בין רגליה נראת לפני הכהן כדרך שנראית בה האשה האורגת. אם הנגע שבה הוא מתחת לדדיה, הריהי נראית לפני הכהן כאשה המניקה את בנה.

ועוד בדיני חציצה, אמר רבה בר רב הונא: נימא (שערה) אחת הקשורה בשערות הראש הריהי בוודאי מהודקת היטב, ולכן נחשבת כחוצצת בטבילה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

in a port [banamal], where the boats are drawn up onto shore, as there is a lot of mud there, which can stick to her and interpose between her and the water. Even though now, after the immersion, there is no mud stuck to her feet or body, one can say that perhaps while she walked back after immersing the mud fell off. Since one cannot be certain that there was no mud stuck to her body while she immersed, she may not immerse in a port.

The Gemara relates that Shmuel’s father prepared ritual baths for his daughters in the days of Nisan, by digging holes and letting them fill with natural rainwater, and he placed mats in the Euphrates River in the days of Tishrei. Since the water was shallow and the riverbed was muddy, he placed mats on the riverbed so that they could immerse without getting dirty.

The Gemara cites a similar halakha involving the interposition of an item during immersion. Rav Giddel says that Rav says: If a woman gave a cooked dish to her son, and afterward she immersed in a ritual bath and ascended from the ritual bath, the immersion is ineffective for her. The reason is that even though now, after the immersion, there is no food stuck to her body, one can say that perhaps as she walked back after immersing the food fell off. Since one cannot be certain that there was no food stuck to her body while she immersed, she should not handle food immediately before immersing.

Rami bar Abba said: With regard to these bloodletting incisions [ravdei dekhusilta], until three days have passed since the bloodletting, when they have not yet formed a hard scab, they do not interpose and invalidate an immersion. From this point forward they interpose, as the scab is too hard for the water to penetrate.

Mar Ukva said: With regard to mucus that is in the eye, if it is moist, it does not interpose and invalidate an immersion. But if the mucus is dry and hard it interposes. When is it called dry? It is called dry from the time that it begins to turn yellow.

Shmuel says: Eye shadow that is in the eye does not interpose and invalidate an immersion. But eye shadow that is on or around the eye interposes. And if the woman’s eyes were constantly blinking, then even eye shadow that is on or around the eye does not interpose, as the constant blinking removes the eye shadow.

Rabbi Yoḥanan says: If a woman opened her eyes very wide or closed her eyes very tightly while immersing, this immersion is ineffective for her. Such open or closed eyelids prevent the water from reaching the creases around the eyes.

Reish Lakish says: A woman may immerse herself in a ritual bath only in the manner that she grows, i.e., she may not force her arms to her sides or close her legs tightly. She is not obligated to spread her limbs widely, but simply stand in her normal manner. As we learned in a mishna (Nega’im 2:4): When a man has a leprous mark between his legs and stands before a priest for inspection, he should appear like one who is hoeing, i.e., with his legs slightly apart, and if it is under his arm, he should appear like one who is harvesting olives, with his arms slightly raised. If the mark is not visible when he is standing in that manner, it is not impure. By contrast, a woman with a leprous mark between her legs should appear like one who is weaving, and if the mark is beneath her breast she should appear like a woman who is nursing her son.

Rabba bar Rav Huna says: A single hair tied in a knot interposes and invalidates an immersion.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמרינן ולית הלכתא ככל הני שמעתא. אלא כי הא דאמר ר"ל אשה לא תטבול אלא דרך גדילתה וראוי. לאו למימרא דהנך פלגינן אדר"ל דהא אפשר דתרווייהו איתנהו אלא גמ' קאמר דלית הלכתא בכל הני שמעתת' דלא מחמרינן כולי האי בביאת מים בדברים שדרכן להיות באותו מקום אלא כך מחמרי' בביאת מים בדר"ל מחמירים ובעי טבילה דרך גדילתה כדי שיבואו מים קצת בבית השחי ובבית הסתרים.
וכה"ג איכא טובא בתלמודא דקאמר לית הלכתא בכל הני שמעתתא אלא כי הא ולא פליגן אהדדי. כי ההיא דאמרינן בכתובות דלית הלכתא ככל הני שמעתא דזינתה וכחלה ופירכסה ותבעוה לינשא ונתפייסה אבדה מזונותיה אלא כי הא דא"ר יהודה תובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות והא (דא"א) [נמי אף דאפשר] דאיתנהו לכולהו. וכן במסכ' ברכות (דף מב) סלק אסור לאכול ומר אמר גמר ומר אמר משחא מעכב לן ואמר ולית הלכתא ככל הני שמעתא אלא כי הא דא"ר יהודה תכף לנטילת ידים ברכה. וכן בפרק שלשה שאכלו (דף מז ע"ב) ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דא"ר נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו וההיא ודאי לא פליגא אשמעתתא דלעיל דט' ונראין כעשרה וט' וארון ושנים ושבת ושני ת"ח המחדדין זה את זה כ"ש קטן ועבד נעשה אותן סניפין לעשרה. והרבה מהן כך.
אבל כי איתמר בתלמודו לית הלכתא ככל הני שמעתתא מהא דאמרינן ההיא ודאי פליגן ומחדא מידחיא חברתה ממש.
ורבינו הגדול ז"ל גורס ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי איתמר הני לענין טהרות איתמר אבל לבעלה שפיר דמי כי הא דאמר ריש לקיש וכו'. וק"ל מנלן מדריש לקיש דלבעלה מותרת דהא אפשר דכולהו איתנהו. ואיכא למימר כי מייתי דר"ל משום פתחה עיניה ביותר ועצמה עיניה ביותר דלא מעכב בטבילה דרך גדילתה נמי הוא שאין אדם נמנע מלפתוח ולעצום עיניו פעמים הרבה כדרכו ואין המים מתעכבים מליכנס שם כדרך שנכנסין בבית השחי ובבית הסתרים בטובלת דרך גדלתה ולא מחוור.
תו קשה לי ההיא דגרסינן ביבמות (מז, ב) וכל דבר שחוצץ בטבילה של טהרות חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה לבעלה. זו היא גרסתו של רבינו עצמו ז"ל ומשמע דכל דבר שחוצץ בטבילה של טהרות חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה לבעלה. והא איכא הני דחצצי לטהרות ולא חצצי לנדה.
ואיכא למימר דה"ק: כל דבר שחוצץ בטבילה אחרת חוצץ בגר ובעבד ובנדה ואף על פי שאין טבילתן מפורשת בתורה שהרי טבילת נדה מן הכתוב מפורש לא למדנו אלא מבנין אב אתיא דכתיב ורחצו במים בנין אב לכל הטמאין שיהיו בטומאתן עד שיבואו במים. ומה שאמרו שם במקום שנדה טובלת שם גר ועבד משוחרר טובל לא מפני שטבילת נדה מפורש' יותר אלא לומר דלא בעינן מעין כזב וא"נ דבעינן טבילה בבת אחת משום דסמכי לה אבמי נדה יתחטא מים שהנדה טובלת.
והרב ר' אברהם בר דוד ז"ל פירש ולית הלכתא ככל הני שמעתתא לפלוף וכוחלי אלא כי הא דאמרן כדר' יוחנן פתחה עיניה ביותר דאמר ר"ל אשה לא תטבול אלא דרך גדלתה ומי שפתחה עיניה ביותר אינו דרך גדלתה. וזה הפירש מוקצה מן הדעת מפני שהוא מקלקל עלינו שיטת התלמוד שאמרו בכמה מקומות ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא ובכולן פירושן ידוע שאין הלכה בכל הנזכרות אלא כי הא דבעינן למימר קמן.
וקשה לן מרייהו דהני שמעתח היכי אמרינהו והאנן תנן (מקוואות ט, ב) אלו הן שחוצצין לפלוף שחוץ לעין וגלד שהוא חוץ למכה ואלו שאין חוצצין לפלוף שבעין וגלד שעל המכה.
ואיכא למימר לפלוף שבעין מוקים לה רב עוקבא בלח. והיינו טעמא דלא חייץ משום דלא קפיד עליה וה"ל מיעוטו שאינו מקפיד אבל יבש ודאי מקפיד. ושחוץ לעין דקפיד עליה אפילו לח חוצץ וגלד שעל המכה נמי משום האי טעמא הוא דלא עביד אינש לקלף גלד מכתו משום דקשה למכה עד דיביש ומקליף מנפשיה וקסבר דהוא דוקא של מכה אבל ריבדא דכוסילתא עד תלתא יומין דלא קפיד איניש עלה לא חייצה מכאן ואילך חייצה. אי נמי עד תלתא יומין לחה ולא מעכבה מיהו מכאן ואילך חייצה דיבישה וקפיד עלה.
ואי קשיא לך מאי שנא פתחה עיניה ביותר או שעצמה דלא מעכבי בטבילה ומ"ט קרצה שפתותיה כדתנן כאלו לא טבלה. לא תיקשי דודאי קרצה שפתותיה מעכבת ביאת מים במקום הגלויי אבל פתחה עיניה אינה מעכבת כלום אלא קמטין בעלמא הוא דעבדה במקום שדרכן בכך ואפשר נמי שאינן מעכבין כלל מלבא בהם מים ממש.

אמר רב גידל אמר רב נתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה. פירוש תבשיל של פול וכיוצא בו שנדבק היטב וחוצץ ואע"פ שחפפה ועיינה קודם שנתנה תבשיל לבנה, מפני שהדבר מצוי שידבק ממנו בגופה ואע"פ שזה מיעוטו היא ומדרבנן הוא כיון שהוא מצוי הרבה כודאי משוי' ליה כנ"ל.

גירסת הספרים: ולית הילכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר ר"ל וכו'. פי' לית הלכתא כהני שמעתתא בריבלא דכוסילתא ולפלוף שבעין וכוחל שבעין ופתחה עיניה ביותר או עצמה עיניה ביותר אלא כי הא דר"ל ולאו למימר דהני פליגן אדר"ל דהא איפשטא דאיתנהו להני ואיתא לדר"ל ועוד דר"ל לחומרא איתמר והיכי ילפינן מינה להקל אלא הכי קאמר לית הילכתא ככל הני דנחמיר אדר"ל בטבילה בהכי הואיל ודרכן להיותן כך, אלא בכי הא דר"ל בלחוד הוא דנחמיר בה דבעינן טבילה דרך גדולתה, ואיכא טובא בתלמודא ולית הילכתא ככל הני שמעתתא אלא כי האי דלא פליגן ולא סתרן חדא לחברתה, ובהלכות הריא"פ ז"ל מוסיף בגרסת הספרים ולית הילכתא ככל הני שמעתתא אלא כי איתמר הני לענין טהרות איתמר אבל לבעלה שפיר דאמו כי הא דר"ל וכו' ולגרסת הרב ז"ל נמי לאו למימרא דמר"ל שמעינן דלבעלה לא קפדי בהני דבהך שמעתתא, אלא הכי קאמר לבעלה שפיר דאמו אי עבדה כי האי דר"ל שתטבול דרך גדילתה וכאלו אמרו אבל לבעלה סגי לה כדר"ל, וקצת ספרים ראיתי שכתוב בהן אבל לבעלה כדר"ל ולא גרסינן שפיר דמי וגירסת זו מפורשת כפירושנו, אבל הרמב"ן נ"ר הקשה לגרסת הרב ז"ל מדגרסינן בפרק החולץ (יבמות מז, ב) וכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה ומשמע דכל דבר שחוצץ בטבילת טהרות חוצצין באלו קאמר ואלו לגרסת הרב ז"ל האיכא הני דחייצי לטהרות ולא חייצי לבעלה. ותירץ הוא ז"ל דדילמא הכי קאמר כל דבר שחוצץ בטבילה אחרת חוצץ בגר ובעבד ובנדה ואע"פ שאין טבילתן מפורשת מן התורה שהרי טבילת נדה לא למדנו אותה מפורש מן הכתוב אלא מבנין אב אתיא דכתיב ורחצו במים בנין אב לכל הטמאין שיהו בטומאתן עד שיבאו במים. ומה שאמרו שם במקום שנדה טובלת שם גר ועבד משוחרר טובל לא מפני שטבילת נדה מפורשת יותר אלא לומר דלא בעינן מעיין כזב ואי נמי דבעינן טבילה בבת אחת משום דסמכי לה אך במי נדה יתחטא מים שהנדה טובלת בהם. ולדידי ק"ל לפי שראיתי שם בגירסת הספרים חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה ובעל קרי ובעל זב, ובעל קרי היינו לטהרות, ושמא להתירו בדברי תורה ובתפלה ומפני שהקלו בטבילתו להתירו בשאובין הוצרך לומר דלענין חציצה לא הקלו, ומיהו בגרסת ההלכות לא מצאתי בעל קרי, ולי נראה לגרסת הרב ז"ל, דהתם הכי קאמר ולענין כל דבר החוצץ אחד גר ועבד שוין בו.
ולענין שמעתין הקשה הרמב"ן נ"ר מריהו דהני שמעתתא היכי אמרינהו, והא אנן תנן במקואות פ"ט אלו שחוצצין לפלוף שחוץ לעין וגלד שחוץ למכה, ואיכא למימר לפלוף שבעין מוקי לה רב עוקבא בלח והיינו טעמא דלא חייץ משום דלא קפיד עליה והוה ליה מיעוטו שאינו מקפיד אבל יבש ודאי מקפיד ושחוץ לעין מקפיד עליה אפילו לא חייץ, וגלד שעל המכה נמי משום האי טעמא הוא דלא עביד אינש לקלף גלד מכתו משום דקשה למכה עד דיביש ומיקליף מנפשיה, וקסבר נמי דוקא של מכה אבל ריבלא דכוסילתא עד תלתא יומי דלא קפיד איניש עליה לא חייצא מכאן ואילך חיצא, ואי נמי עד תלתא יומי לחה ולא מעכבא מיא, מכאן ואילך חיצא דיבישה קפיד עליה, ואי קשיא לך מאי שנא פתחה עיניה ביותר או עצמה עיניה דלא מעכב בטבילה ומאי שנא קרצה שפתותיה דתנן כאלו לא טבלה לא תיקשי דודאי קרצה שפתותיה מעכבת ביאת מים במקום הגלוי אבל פתחה עיניה אינה מעכבת כלום אלא קמטין בעלמא הוא דעבדא במקום שדרכה בכך, ואיפשר נמי שאינן מעכבין כלל מלבא בהן מים ממש, הרמב"ן נ"ר. אבל הראב"ד ז"ל פסק בעצמה עיניה ופתחה עיניה כר' יוחנן ומדמה להו לקרצה שפתותיה ופי' דלית הלכתא ככל הני שמעתתא לא קאי אדר' יוחנן אלא אהנך תלת שמעתתא אבל הא דר' יוחנן דמיא לדר"ל דכל שפתחה או עצמה עיניה ביותר אין זה דרך גדלתה. ואין פירושו מחוור.

אמר רב גידל אמר רב נתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה. פי׳ תבשיל של פול וכיוצא בו שנדבק היטב וחוצץ ואעפ״י שחפפה ועיינה קודם שנתנה תבשיל לבנה מפני שהדבר מצויה הרבה שידבק ממנו בגופה ואעפ״י שזה מיעוטו הוא ומדרבנן הוא כיון שהוא מצוי הרבה בודאי משוינין ליה כנ״ל.

גרסת הספרים ולית הלכתא ככל הני שמעתא אלא כי האי דאמר ריש לקיש וכו'. פי׳ לית הלכתא שהני שמעתתא דרבדי דכוסילתא ולפלוף שבעין וגוחל אבעין ופתחה עיניה ביותר או עצמה עיניה ביותר אלא כי הא דריש לקיש ולאו למימרא כי הני פליגן מדריש לקיש דהא אפשר דאיתנהו להני ואיתא לדריש לקיש ועוד דריש לקיש לחומרא איתמר והיכי ילפינן כינה להקל אלא ה״ק לית הלכתא ככל הני דנחמיר אדריש לקיש בטבילה כהני הואיל ודרכן להיותן בכך אלא בכי הא דריש לקיש בלחוד הוא דנחמיר בה דבעינן טבילה דרך גדילתה ואיכא טובא בתלמודא ולית הלכתא בכל הני שמעתא אלא כי הא דלא פליגן ולא סתרו חדא לחברתא.

ובהלכות הרי״ף ז״ל מוסיף כגרסת הספרים ולית הלכתא בכל הני שמעתתא אלא כי איתמר הכי לענין טהרות איתמר אבל לבעלה שפיר דמי כי הא דריש לקיש ולגרסת הרב ז״ל נמי לאו למימרא דמדריש שמעינן דלבעלה לא קפדי בהני דבהך שמעתתא אלא ה״ק לבעלה שפיר דמי כי עבדא כי הא דריש לקיש שתטבול דרך גדילתה וכאלו אמרו אבל לבעלה סגי לה כדריש לקיש.

ובקצת ספרים ראיתי שכתוב בהן אבל לבעלה כדריש לקיש ולא גרסי שפיר דמי וגרסא זו מפורשת כדפרשנו. אבל הרמב״ן ז״ל הקשה לגרסת הרב ז״ל מדגרסי׳ בפרק החולץ וכל דבר שחוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה ומשמע דכל דבר שחוצץ בטבילת טהרות חוצץ באלו קאמר ואלו לגרסת הרב ז״ל הא איכא הני דחיצי לטהרות ולא חיצי לבעלה ותירץ הוא ז״ל דדילמא ה״ק כל דבר שחוצץ בטבילה אחרת חוצץ בגר ובעבד ובנדה ואעפ״י שאין טבילתן מפורשת מן התורה הרי טבילות נדה לא למדנו אותה מפורש מן הכתוב אלא מבנין אב אתיא דכתיב ורחצו במים בנין אב שכל הטמאין שיהיו בטומאתן עד שיבאו במים ומה שאמר שם ובמקום שנדה טובלת שם גר ועבד משוחרר טובל לא מפני שטבילת נדה מפורשת יותר אלא לומר דלא בעינן מעין וכו׳ ואי נמי דבעיא טבילה בבת אחת משום דסמכי לה אב מי נדה יתירתא מים שהנדה טובלת בהן ולדידי קשיא לי לפי שראיתי שם כגרסת הספרים חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה ובעל קרי ובעל קרי היינו לטהרות ושמא להתירו בדברי תורה ובתפלה ומפני שהקלו בטבילתו להיתרו בשאובין הוצרך לומר דלענין חציצה לא הקלו ומיהו בגרסת ההלכות לא מצאתי בעל קרי.

ולי נראה לגרסת הרב ז״ל דהתם ה״ק ולענין כל דבר שחוצץ אחד גר ועבד ונדה שוין בו ולענין שמעתין הקשה הרמב״ן ז״ל מנייהו דהני שמעתתא היכי אמרינהו והא אנן תנן אלו שחוצצין לפלוף שחוץ לעין וגלד שחוץ למכה ואלו שאין חוצצין לפלוף שבעין וגלד שעל המכה ואיכא למימר לפליף שבעין מוקי לה ר׳ עקיבא בלח והיינו טעמא דלא חייץ משום דלא קפיד עליה והוה ליה מעוטו שאינו מקפיד אבל יבש ודאי מקפיד ושחוץ לעין הקפיד עליה אפי׳ לא חייץ וגלד שעל המכה נמי משום האי טעמא משום דלא עביד איניש לקלף גלד מכתו משום דקשה למכה עד דיבש ומקלף מנששיה וקסבר נמי דה״ק של מכה אבל ריבלא דכוסילתא עד תלתא יומי דלא קפיד אינש עליה לא חיצא מכאן ואילך חייצא ואי נמי עד תלתא יומי לחה ולא מעכבא מיא מכאן ואילך חייצא דיבש הקפיד עלה.

ואי קשיא לך מ״ש פתחה עיניה ביותר או עצמה עיניה דלא מעכב בטבילה ומאי שנא קרצה שפתותיה דתנן כאלו טבלה לא תקשי דודאי קרצה שפתותיה מעכבת ביאת מים במקום הגלוי אבל פתחה עיניה אינה מעכבת כלום אלא קמטין בעלמא הוא דעבדא במקום שדרכה לכך ואפשר נמי שאינן מעכבין כלל מלבא להן מים ממש הרמב״ן ז״ל. אבל הראב״ד ז״ל פסק בעצמה עיניה ופתחה עיניה כר׳ יוחנן ומדמה להו לקרצה שפתותיה ופי׳ דליתא הלכתא ככל הני שמעתתא לא קאי אדר׳ יוחנן אלא אהנך תלת שמעתתא לא קאי אדר׳ יוחנן אלא אהנך תלת שמעתתא אבל הא דר׳ יוחנן רמיא לדריש לקיש דכל שפתחה או עצמה עיניה ביותר אינה דרך גדילתה ואין פירושו מחוור.

הא דאמרינן ולית הלכתא ככל הני שמעתא. אלא כי הא דאמר ר"ל אשה לא תטבול אלא דרך גדילתה וראוי. לאו למימרא דהנך פלגינן אדר"ל דהא אפשר דתרווייהו איתנהו אלא גמ' קאמר דלית הלכתא בכל הני שמעתת' דלא מחמרינן כולי האי בביאת מים בדברים שדרכן להיות באותו מקום אלא כך מחמרי' בביאת מים בדר"ל מחמירים ובעי טבילה דרך גדילתה כדי שיבואו מים קצת בבית השחי ובבית הסתרים.
וכה"ג איכא טובא בתלמודא דקאמר לית הלכתא בכל הני שמעתתא אלא כי הא ולא פליגן אהדדי. כי ההיא דאמרינן בכתובות דלית הלכתא ככל הני שמעתא דזינתה וכחלה ופירכסה ותבעוה לינשא ונתפייסה אבדה מזונותיה אלא כי הא דא"ר יהודה תובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות והא (דא"א) [נמי אף דאפשר] דאיתנהו לכולהו. וכן במסכ' ברכות (דף מב) סלק אסור לאכול ומר אמר גמר ומר אמר משחא מעכב לן ואמר ולית הלכתא ככל הני שמעתא אלא כי הא דא"ר יהודה תכף לנטילת ידים ברכה. וכן בפרק שלשה שאכלו (דף מז ע"ב) ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דא"ר נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו וההיא ודאי לא פליגא אשמעתתא דלעיל דט' ונראין כעשרה וט' וארון ושנים ושבת ושני ת"ח המחדדין זה את זה כ"ש קטן ועבד נעשה אותן סניפין לעשרה. והרבה מהן כך.
אבל כי איתמר בתלמודו לית הלכתא ככל הני שמעתתא מהא דאמרינן ההיא ודאי פליגן ומחדא מידחיא חברתה ממש.
ורבינו הגדול ז"ל גורס ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי איתמר הני לענין טהרות איתמר אבל לבעלה שפיר דמי כי הא דאמר ריש לקיש וכו'. וק"ל מנלן מדריש לקיש דלבעלה מותרת דהא אפשר דכולהו איתנהו. ואיכא למימר כי מייתי דר"ל משום פתחה עיניה ביותר ועצמה עיניה ביותר דלא מעכב בטבילה דרך גדילתה נמי הוא שאין אדם נמנע מלפתוח ולעצום עיניו פעמים הרבה כדרכו ואין המים מתעכבים מליכנס שם כדרך שנכנסין בבית השחי ובבית הסתרים בטובלת דרך גדלתה ולא מחוור.
תו קשה לי ההיא דגרסינן ביבמות (מז, ב) וכל דבר שחוצץ בטבילה של טהרות חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה לבעלה. זו היא גרסתו של רבינו עצמו ז"ל ומשמע דכל דבר שחוצץ בטבילה של טהרות חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה לבעלה. והא איכא הני דחצצי לטהרות ולא חצצי לנדה.
ואיכא למימר דה"ק: כל דבר שחוצץ בטבילה אחרת חוצץ בגר ובעבד ובנדה ואף על פי שאין טבילתן מפורשת בתורה שהרי טבילת נדה מן הכתוב מפורש לא למדנו אלא מבנין אב אתיא דכתיב ורחצו במים בנין אב לכל הטמאין שיהיו בטומאתן עד שיבואו במים. ומה שאמרו שם במקום שנדה טובלת שם גר ועבד משוחרר טובל לא מפני שטבילת נדה מפורש' יותר אלא לומר דלא בעינן מעין כזב וא"נ דבעינן טבילה בבת אחת משום דסמכי לה אבמי נדה יתחטא מים שהנדה טובלת.
והרב ר' אברהם בר דוד ז"ל פירש ולית הלכתא ככל הני שמעתתא לפלוף וכוחלי אלא כי הא דאמרן כדר' יוחנן פתחה עיניה ביותר דאמר ר"ל אשה לא תטבול אלא דרך גדלתה ומי שפתחה עיניה ביותר אינו דרך גדלתה. וזה הפירש מוקצה מן הדעת מפני שהוא מקלקל עלינו שיטת התלמוד שאמרו בכמה מקומות ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא ובכולן פירושן ידוע שאין הלכה בכל הנזכרות אלא כי הא דבעינן למימר קמן.
וקשה לן מרייהו דהני שמעתח היכי אמרינהו והאנן תנן (מקוואות ט, ב) אלו הן שחוצצין לפלוף שחוץ לעין וגלד שהוא חוץ למכה ואלו שאין חוצצין לפלוף שבעין וגלד שעל המכה.
ואיכא למימר לפלוף שבעין מוקים לה רב עוקבא בלח. והיינו טעמא דלא חייץ משום דלא קפיד עליה וה"ל מיעוטו שאינו מקפיד אבל יבש ודאי מקפיד. ושחוץ לעין דקפיד עליה אפילו לח חוצץ וגלד שעל המכה נמי משום האי טעמא הוא דלא עביד אינש לקלף גלד מכתו משום דקשה למכה עד דיביש ומקליף מנפשיה וקסבר דהוא דוקא של מכה אבל ריבדא דכוסילתא עד תלתא יומין דלא קפיד איניש עלה לא חייצה מכאן ואילך חייצה. אי נמי עד תלתא יומין לחה ולא מעכבה מיהו מכאן ואילך חייצה דיבישה וקפיד עלה.
ואי קשיא לך מאי שנא פתחה עיניה ביותר או שעצמה דלא מעכבי בטבילה ומ"ט קרצה שפתותיה כדתנן כאלו לא טבלה. לא תיקשי דודאי קרצה שפתותיה מעכבת ביאת מים במקום הגלויי אבל פתחה עיניה אינה מעכבת כלום אלא קמטין בעלמא הוא דעבדה במקום שדרכן בכך ואפשר נמי שאינן מעכבין כלל מלבא בהם מים ממש.

סבר רב הונא למימר משום גזירת מרחצאות. דלמא אתי למיטבל במים שאובין במרחצאות כמו שגזרו שלא יטבול על גבי הספסל לפי שהיו רגילין לישב על גבי ספסל במרחצאות ואי שרית להטביל במקוה או להטביל כלי על גבי ספסל אתי נמי להטביל במרחצאות וקאמר ליה רב חנין דלאו משום גזירת מרחצאות הוא דאין דרך לישב במרחצאות על גבי כלי חרס דלא מייחדי למדרס ולישיבה אלא משום דבעיתא ויראה שמא יתגלגל הכל או תשבר ותפול. וכן אסילתא נמי בעיתא שמא תתהפך ותבטל. ונ"מ מהני טעמא אי הויא טעמא משום גזירת מרחצאות אפי' בדיעבד לא עלתה לה טבילה אבל אי הוי טעמא משום בעיתא דווקא לכתחלה הוא דאסיר:

בנמל. פרש"י משום הטיט וכן ומפצי ביומי תשרי פרש"י מפני הטיט עשה להם מחצלאות תחת רגליהם. וקשה במסכת מקואות משמע דבכה"ג לא הוי חציצה דתנן בפ"ז במס' מקואות הטביל בו את המטה אע"פ שרגליה שוקעות בטיט העבה טהורה מפני שהמים מקדמין ויש שמחלקין בין אדם שהוא כבד ומכביד בעובי הטיט ומטה שהיא קלה. ור"ת פי' בשם ר"ח שבנמל שכיחי אינשי ובושה ויראה ותמהר ולא תטבול כהוגן. ומפצי נמי פירש שהעמיד מחצלאות כמין גדר על שפת הנהר לצניעות. והשתא הוי דומיא דההיא דלעיל משום דבעיתא ול"ג ברדיוניה נפל אלא בסמוך גבי נתנה תבשיל לבנה:

מקואות ביומי ניסן. פרש"י דנוטפין אינן מטהרי בזוחלין ולא משום חיים דזבה לא בעיא מים חיים כדתניא בתוספתא. ועוד דמקואות משמע מים מכונסין דקוו וקיימי. וכפר"ח דזבה לא בעיא מים חיים. וגם פי' דמקואות עשה משום מים שאובין וכן פי' בערוך בערך כ"ף. ונראה לפרש לפי שהבתים מקלחין בנהר והצינורות היו חקוקין ולבסוף קבועין. ול"נ כיון דמקלחין בנהר לא מיפסיל בריבוי מים שאובין דמעין שמימיו מועטין יכול להרבות עליו מים שאובין עד שיהא בו כדי שיעור טבילה אלא צ"ל שלא היו מקלחין בנהר:

נתנה תבשיל לבנה וטבלה. הפשילה בנה לאחריה וטבלה לא עלתה לה טבילה כו':

אימור בריוני נפל. ר"ת גרס בדדיוני בשני דלתי"ן והוא לשון נדידה דחיישנינן כשהיתה מדדה לעולת מבית הטבילה נפלה מעליה מן התבשיל שנדבק בה ונתייבש על גופה וכן שהפשילה בנה לאחוריה לאחר שהפשיטה בגדיה והיא ערומה חיישינן שמא נדבק בה טיט שהיה על התינוק ונתייבש בה וחייץ. וחומרא יתירא היא דאפי' בטיט וצואה תנן במסכת מקואות גלדי צואה שעל בשרו ובצק שתחת הצפורן חוששין לכלוכי צואה שעל בשרו וצואה שתחת הצפורן אינן חוצצין. ויותר היה נראה לפרש הפשילה בנה לאחוריה שהיה עליה בשעת טבילה כההיא דתנן בפ"ח דמקואות האוחז באדם ובכלים ומטבילן טמאין ואם הדיח ידיו במים טהורין:

הני ריבדי דכוסילתא עד תלתא ימים לא חייצי מכאן ואילך חייצי. היינו כי הא דתנן בפ"ט דמקואות גליד שחוץ למכה חוצץ גליד שבמכה אינו חוצץ כי אותו שחוץ למכה נקרש ונעשה עב אבל שעל תוך המכה נעשה רך תדיר. לכך אשה שהיא בעלת חטטין יש לה לחוף עד שיתרככו:

לפלוף שבעין לח אינו חוצץ יבש חוצץ. היינו כי הך דתנן במס' מקואות לפלוף שחוץ לעין חוצץ לפלוף שבעין אינו חוצץ כי אותו שתוך העין הוא לח ושחוץ לעין הוא יבש. ואתי מר עוקבא לפרושי שיעור יבשותו היינו משמתחיל לירק. י"ס דגרסי בהו ולית הלכתא ככל הני שמעתתא כי אתמר הני לטהרות אבל לבעלה לא כי הא דאמר ר"ל. וכתב רש"י דל"ג ליה דמה שייך הך דריש לקיש להנך דלעיל. ותו דכל הני אמוראי דלעיל בבבל היו ולא היו עסוקין בטהרות שלא היו אוכלין תרומה בחוצה לארץ. וכ"ת דלבני ארץ ישראל קאמרינן קשה מאבוה דשמואל דעביד מפצי לבנתיה בבבל ולא היו עסוקין בטהרות ותו אי לטהרות איירי שמעתתא דלעיל אמאי נקט בכולן לשון נקבה אשה לגבי כלי חרס ונמל ותבשיל לבנה. והפשילה בנה ועיניה פורחות פתחה עיניה עצמה עיניה. ותו אמרי' בהחולץ כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ונדה משמע שטבילה לטהרות ונדה לבעלה שוין. ור"ת פי' דנ"ל ואיתיה נמי בפר"ח ובה"ג ובהלכות נדה שפי' רבינו סעדיה ומכלי חרס ואילך איירי לטהרות דוקא. וגם אומר ר"ת דע"כ גבי דין טבילה איכא חילוק בין טהרות לבעלה דבפ"ח דמקואות תנן ולעיל מייתי לה בית הסתרים ובית הקמטים אין צריך שיבא בהן מים ובפ"ט דמקואות תנן בית הסתרים שבאשה חוצצין. אלא ההיא דפ"ח איירי לבעלה וההיא דפ"ט איירי לטהרות. והשתא ניחא דלא מייתי ליה סייעתא לעיל ממתני' דפ"ט ולא פריך ממתני' דפ"ט למתני' דפ"ח והכא נמי קאמר לפלוף שבעין לח חוצץ יבש אינו חוצץ ואילו במס' מקואות ע"כ תנן לפלוף שבעין אינו חוצץ ולא מפליג בין לח ליבש. אלא התם מיירי לבעלה והכא לטהרות. ודוחק גדול דבית הסתרים ולפלוף שבעין בחדא בבא מיתנייא. ובית הסתרים מוקי לטהרות ולפלוף שבעין מוקי לה לבעלה. ונ"ל דלא קשה הני מתני' אהדדי דודאי בית הסתרים ובית הקמטים אין צריך שיבא בהן מים. ומיהו אם יש בהן דבר חוצץ לא עלתה לה טבילה דראוי לביאת מים בעי' כדאמרינן בשפחתו של ר' ושנמצא לה עצם בין שיניה והצריכה טבילה אחרת. ולפלוף שבעין דאיירי ביה מר עוקבא היינו לפלוף שבעין דתנן במתני' כדפ"ל. וההיא דפ' החולץ כל דבר שחוצץ בטבילה אומר ר"ת דקאי אהנך דחשיב במס' מקואות דחוצצין דהנך שוו בגר ועבד ונדה אבל הנהו דהכא דוקא לטהרות וכל זה דוחק. וגרש"י עיקר:

אשה לא תטבול אלא דרך גדילתה. כמו שרגילה להיות תדיר שלא תפתח עיניה ביותר ולא תעצום עיניה ביותר וגם לא תקפוץ פיה כדתנן במקואות נתנה שערה בפיה קרצה שפתותיה קפצה ידה לא עלתה לה טבילה ותרחיב זרועותיה ותפשוט ירכותיה כדרך הלוכה כדמפרש באורגת ומניקה את בנה. וצריכה לחצוץ בשניה שלא יהא ביניהם דבר חוצץ דראוי לביאת מים בעינן וגם רגילות ליטול הצפרנים שלא יהא תחתיהם דבר חוצץ:

ולית הילכתא ככל הני שמעתתא כו'. עיין מ"ש בפ' החולץ במהדורא תנינא שהוכחתי שגירסא זו עיקרית:

תד"ה פתחה עיניה כו' שמעתתא דרב ודרב גידל כו' ומה שהקשה מבית הסתרים כו' ונראה שיש בית הסתרים שהאשה מקפדת כו' עכ"ל כצ"ל ופי' יש בית הסתרים שהאשה מקפדת יותר מהאיש והיינו בית הערוה כמ"ש המפרשים במתני' דמקואות אבל שאר קמטים ובית הסתרים איש ואשה שוין ולהכי פריך שפיר מהך דבית הקמטים וב"ה אינן צריכין לביאת מים אהך שתהא אשה מדיחה קמטיה במים דבקמטים ודאי דאין חילוק בין איש ואשה וק"ל:

בד"ה ומניקה את כו' כעודר בית הסתרים וכמוסק כו' עכ"ל גם בזה סותר פרש"י שפירש היפך זה אבל ניחא להו לדחות פירושו בסיפא כמניקה כו' דתני לה גבי הדד ולפרש"י לא הוזכר הך חציצה כלל:

רש"י בד"ה ומפצי ביומי תשרי שטובלין בנהר כו' כצ"ל:

בד"ה כדתנן גבי כו' ומוסק זיתים כעודר כו' הד"א:

ע"ב תוס' בד"ה משום סרך כו' שתטבול ביום ז' כדרבי שמעון כו' כצ"ל:  :

תד"ה לפלוף. דוקא שבתוך העין כו'. כצ"ל:

תד"ה פתחה (הב'). ועוד דכל הני שמעתתא דרבא כו' כולן (כצ"ל) היו בבבל כו' ועוד דאבוה דשמואל כו' ועוד דכולהו בלשון נקבה כו'. קשה מאי האי דאינהו איירי בנדה לבעלה. הרי הגמרא אמרה דלית הלכתא כוותייהו אלא דלא מחמרינן בהני חומרות רק לטהרות אבל לבעלה לא. ואולי דלישנא דכי איתמר משמע ליה לרש"י דר"ל דאינהו גופייהו לא אמרו אלא לטהרות:

בא"ד וכן פרש"י בתשובתו כו'. אולי צ"ל ולכן פרש"י כו':

בא"ד ובפ"ט כו' גבי ואלו חוצצין באדם מחשב כו'. כצ"ל. עמש"כ לעיל בד"ה בית הקמטים. ועוד תימה דהא ראוי לביאת מים בעינן כדמסקינן לעיל. וכבר הרגיש בזה הרב"י בסי' קצ"ח על הסמ"ג שהביא ג"כ דברי ר"ת הללו. אמנם קשה מאי אשמעינן רבא דהא דיניה מוכח ממתניתין דקתני דבה"ס שבאשה חוצצין. ונלע"ד דהתם במתניתין אקילקי דתני ברישא (הוא סבוך שערות) קאי. ור"ל קלקי דבה"ס שבאשה (וכ"מ מפי' הרע"ב) והשערות שבאותו מקום אינן בבה"ס אלא במקום גלוי. ועי' בס"ט שם ס"ק כג:

בא"ד ובסילתא ופתחה עיניה כו'. נראה להגיה ת' ובסילתא. וכחול:

גמ׳ ומפצי כצ"ל:

שם אשה נראית כצ"ל וכן ברש״י:

תד"ה פתחה עיניו וכו' ואי לטהרות הוא לא היה צריך:

(סז א תוספות) ד"ה פתחה וכו' והך דהחולץ דכל שחוצץ בטבילה וכו' ובנדה קיימי אהני חציצות דפ"ט דמקואות וכו'.—דע דהא דהחולץ איתא נמי בתוספתא מקואות ספ"ו והכי תני התם: "כל החוצצין בכלים חוצצין בנדה ובגר בשעת טבילה ובחולין אין חוצצין". והדבר ברור דשיטת התוספתא כדעת חכמי א"י דטבילת נדה לבעלה דינה כטבילת נדה לתרומה, וכדאיתא בירושלמי (שבת פ"ב ה"א) על שם ר' לעזר בשם ר' חנינא ובבלי (חולין לא א) בשם ר' יוחנן, שכולם מאמוראי א"י. אבל לפי מה דמסקינן בבבלי (חולין שם), וכן פסקו כל הפוסקים, דדין טבילת נדה לבעלה כדין הטובלת לחולין, שפיר פסקו הכא, דלבעלה טהורה, שאין חציצה לחולין. אבל ראיתי לכ"מ (הל' מקואות פ"ב הכ"ב) דפירש תוספתא הנ"ל ע"פ מסקנת הבבלי דהא דתני "חוצצין בנדה" היינו בטובלת לטהרות דוקא, ואין זה מחוור. (ועי' מ"ש בב"ב קב ב).

בנמל. פורט''ו מקום שהספינות נקבעות שמעלות טיט וחוצץ: ברדיוני נפל. הטיט מעליה ברדיוני איני יודע לשונו ונראה שהוא לשון שיכשוך שכששכשכה רגליה במים בצאתה נפל: מקוואות בימי ניסן. מקוה מים מכונסין ואינן טובלות בנהר לפי שרבו המים בימות הגשמים מגשמים שנפלו וחייש שמא ירבו נוטפין על הזוחלין ותניא בתורת כהנים מה מעין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין כלומר שמטבילין במכונסין דרך זחילתן קודם שנקוו ונחו במקוה ת''ל אך מעין מעין מטהר בזוחלין והמקוה מטהר באשבורן ומהו אשבורן דקוו וקיימי דאין מטבילין במכונסים אלא משנקוו למקוויהם ונחו מזחילתן ותנן במסכת מקוואות (פ''ה מ''ה) הזוחלין כמעין כלומר זוחלין שבנהרות כמעין והנוטפין כמקוה ומים הנוטפין מההרים הרי הן כמקוה ואין מטהרים בזחילה הילכך בימי ניסן שנתרבה הנהר על ידי גשמים חייש שמא רבו נוטפין שבו על חיים שבו ובטלו זוחלין ואין מטהרין את הטמא הטובל בהן דרך זחילה וכל הנהרות לעולם הן הולכים וזוחלין לפיכך עביד להו מקוה באשבורן לטבול בתוכו יש מפרשים דבעינן מים חיים לזבה ולאו מילתא היא דתניא בתוספתא חומר בזב מבזבה שהזב טעון מים חיים כו': ומפצי ביומי תשרי. שטובלין בנהר שהזוחלין מרובין אבל מפני חציצת הטיט נותן מחצלות בנהר שעוברות עליהן: רבדי. פוינטור''ט: כוסילתא. פלומ''א ודרכן של מכות של הקזת דם להעלות גלד: תלתא יומי. גלדן רך ומחובר והוי כגוף הבשר ולא חייצי: לפלוף. קציד''א: פורחות. פותחת ועוצמת תדיר בין כך ובין כך אינו חוצץ לפי שפריחתה מעבירתו ואינו עב על גב העין ואין בו ממש ל''א דומעות שהדמעה מלחלחת את הכחול ואינו חוצץ: פתחה עיניה ביותר. הויא חציצה למעלה: עצמה עיניה ביותר. הויא חציצה למטה: לא תטבול אלא כדרך גדילתה. כלומר לא תדחק זרועותיה על בשרה ולא רגליה ושוקיה זה בזה אלא כדרך הליכתה ושמושה תמיד ומה שנכסה וקמוט ואין מים באין בו לא איכפת לן ואינה צריכה לפשט בית קמטיה וסתריה אלא כדרכן תמיד: כדתנן. גבי ראיית נגעים שטיהר בהן הכתוב בית הסתרים דכתיב (ויקרא יג) לכל מראה עיני הכהן ותנן האיש מראה נגעו לכהן כעודר וכמוסק זיתים: כעודר. בבית השחי וכמוסק זיתים בבית הערוה דאם יש לו נגע בבית השחי אין צריך להגביה זרועותיו יותר מדאי להראותו אלא כעודר שמגביה ואינו מאנס עצמו ומה שיוכל כהן לראות יראה ואם לא יוכל לראות טהור ובבית הערוה א''צ לכוף ולשוח יותר מדאי אלא כמוסק זיתים אחר שנשרו מן האילן ומלקטן על הארץ: והאשה נראית. לכהן בנגעה: כאורגת. בבית השחי ואם בבית הערוה היא כופפת עצמה כמניקה את בנה: נימא אחת. מיהדקא שפיר וחוצצת:
נתנה תבשיל לבנה. בפירוש ר''ח כתוב עוד מימרא אחרת שאינה כתובה בספרים שלנו וזו היא מפשלת את בנה וטובלת לא עלתה לה טבילה ויש לפרש מפשלת את בנה לאחוריה והיא ערומה ולא היו בגדיה עליה וטבלה לא עלתה לה טבילה דחיישינן שמא הוה עליה דינוקא טיט וכיוצא בו ונדבק באמו וחוצץ בטבילתה ולא ידעה לה אף על גב דחזינן לה השתא דליכא מידי עליה חיישינן דלמא בעלייתה מן הטבילה נפל ברדיוני הוחלק ונפל דרך ירידה כפי' ר''ח וצ''ל שהיתה מפשלת בנה אפי' לפני טבילתה בסמוך ולאו דוקא בטבילתה: לפלוף שבעין לח אינו חוצץ יבש חוצץ. דדווקא שבתוך העין מפני שהדמעה שבעין מלחלחתו ואינו מניחתו להיות יבש אבל לפלוף חוץ לעין אפי' לח חוצץ והכי משמע במסכת מקוואות פ''ט (מ''ב) דגבי אלו חוצצין קתני לפלוף שחוץ לעין וגבי שאין חוצצין קתני לפלוף שבעין ולא מפליג בין לח ליבש אלא בין חוץ לעין לתוך העין והיינו בלח דיבש בעין נמי חוצץ וצואה שתחת הצפורן יבשה חוצץ והא דתנן התם במס' מקוואות גבי ואלו שאין חוצצין בטבילה לכלוכי צואה שעל הבשר וצואה שתחת הצפורן (וצפורן המדולדלת) מיירי בלח דומיא דלכלוכי צואה שעל הבשר דאי ביבש אמאי לא חייצי ועוד דלעיל גבי ואלו חוצצין קתני גלדי צואה שעל בשרה ובצק שתחת הצפורן: פתחה עיניה ביותר או עצמה עיניה ביותר. לכך יש ללמוד לכל אשה הטובלת שלא תטבול ותפתח עיניה ולא תעצים עיניה ביותר לפירש''י דלא גרסינן בסמוך דהני שמעתא לטהרות ולכל הפירושים צריך ללמדה לפתוח פיה שיהא ראוי לביאת מים כדאמרינן לעיל דכל בית הסתרים בעינן שיהא ראוי לביאת מים ומייתי נמי משפחתו של רבי שטבלה ונמצא עצם בין שיניה והצריכה רבי טבילה אחרת ותנן נמי בהדיא במס' מקוואות בפ''ח (מ''ה) נדה שנתנה מעות בפיה ירדה וטבלה טהרה מטומאתה אבל טמאה אגב רוקה נתנה שער בפיה קפצה ידיה קמצה שפתותיה כאילו לא טבלה וגם צריך ללמדה להרחיק ירכותיה קצת כדאמרינן בסמוך כאורגת וכמניקה את בנה לענין הגבהת הדד קצת מעל החזה: פתחה עיניה כו'. אחר זה כתוב בפירוש רבינו חננאל ובמקצת הספרים ולית הלכתא ככל הני שמעתתא דכי איתמר הני לטהרות אבל לבעלה טהורה כי הא דאמר ריש לקיש אשה לא תטבול אלא דרך גדילתה ובתשובה אחת כתב רש''י דל''ג חדא דקאמר אבל לבעלה טהורה כי הא דאמר ר''ל מה ענין ר''ל להנך דלעיל ועוד דכל הני שמעתתא דרב ודרב גידל ורמי בר חמא וכולן היו בבבל ולצורך מקומן היו צריכין וזהו דוחק דלבני א''י היו מדברין ועוד דאבוה דשמואל דעבד לבנתיה מקוואות בבבל ועוד דכולהו בלשון נקבה נקטינהו אשה לא תעמוד על כלי חרס אשה לא תטבול בנמל נתנה תבשיל לבנה פתחה עיניה ואי לטהרות היה לא היה צריך להזכיר בכל פעם אשה ועוד דתניא בפרק החולץ (יבמות דף מז: ושם) כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה והיינו נדה לבעלה דאי לטהרות מאי שנא דנקט נדה ועוד דומיא דגר ועבד משוחרר דאיירי בטבילת איסור והיתר והכי קאמר כל החוצץ בטבילת טומאה וטהרה חוצץ בטבילת איסור והיתר וכן פרש''י בתשובתו דכל חומרות דהך שמעתתא נוהגות עכשיו בטבילת נדה לבעלה אבל רבינו תם פירש שנראה כגירסת הספרים ואיתא נמי בפי' ר''ח והלכות גדולות ובהלכות נדה שפירש רב סעדיה וכן צריך לחלק דלעיל אמרינן דבית הסתרים לא בעיא ביאת מים ובפ''ט דמס' מקוואות (מ''ב) גבי ואלו חוצצין באדם ומחשב בית הסתרים שבאשה אלמא בעיא ביאת מים אלא ודאי ההיא לטהרות ובשמעתין לבעלה והך דהחולץ (יבמות דף מז:) דכל שחוצץ בטבילה חוצץ בגר כו' ובנדה קיימא אהני חציצות דפרק ט' דמקוואות דחצצי לענין בעלה שכן דרך הברייתא לעמוד על המשנה אבל הנך חומרי דכלי חרס וסילתא ונמל ומפצי ומפשלת וריבדא ולפלוף שמחמירות יותר מן המשנה דקתני בפ''ט לפלוף שבתוך העין אינו חוצץ ומשמע בין לח בין יבש אינו חוצץ מדלא מפליג ובסילתא ופתחה עיניה ועצמה ובכל הנך חומרי לית הילכתא כוותייהו אלא בהך חומרא דריש לקיש דאיתא אפי' לבעלה ומיהו קשה לפירוש ר''ת דהך משנה דפ''ט דבית הסתרים שבאשה חוצץ דמוקי לטהרות קתני נמי דין לפלוף שבעין שחוץ לעין חוצץ שבתוך העין אינו חוצץ דהא מוקים לה לבעלה וכן פי' דהך דהחולץ וכל דבר שחוצץ בטבילה קיימא אמשנה דטהרות דאיירי לבעלה ומה שהקשה מבית הסתרים דשמעתין למתני' דמקוואות לא קשה מידי דבסיפא גבי ואלו שאין חוצצין קא חשיב בית הסתרים שבאיש והיינו כשמעתין וצריך ליתן טעם בהך בבא גופה מה חילוק יש בין בית הסתרים דאיש ודאשה ונראה שיש בית הסתרים שהאשה מקפדת ולא האיש ובזה קא מפליג בין איש ובין אשה ולפלוף שבעין איירי דוקא בלח כדפירשתי: וכמניקה את בנה. פרש''י לענין בית הערוה ואין נראה דבת''כ תני לה גבי הדד כדפרישית לעיל והכי תניא לכל מראה עיני הכהן פרט לבית הסתרים מכאן אמרו האיש נראה כעודר וכמוסק כו' כעודר בבית הסתרים וכמוסק בין השיחין והאשה כאורגת וכמניקה את בנה מניקה את בנה תחת הדד כאורגת ביד הימנית רבי אומר כטווה פשתן ביד השמאלית ובפ''ב דנגעים (מ''ד) תנן נמי כעורכת פי' כעורכת פת לענין בית הסתרים:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד