נידה סו ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סו - ב

אמר רבא: אשה הצריכה לטבול לטהרתה - לא תחוף ^[38] את ראשה לא בנתר ולא בחול ^[39].

בנתר לא תחוף - משום דמקטף, שמחתך את השיער ונשארות חתיכות השיער כשהן מסובכות בשיער בשעת הטבילה וחוצצות. ובחול נמי לא תחוף משום דמסריך, שמסבך את השערות ואין המים נכנסין לתוכן.

ואמר אמימר משמיה דרבא: אשה לא תחוף אלא בחמין, אבל לא בצונן, ואפילו בחמי חמה, בחמין שהוחמו בחמה בלבד.

ומסבירה הגמרא: צונן מאי טעמא לא - משום דקרירי שקרים הם, ומשרו מזייא מקשים את השיער, ואין הלכלוך שבהם עובר.

ואמר רבא: לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה לפני טבילתה את בית קמטיה ^[40] במים.

ומקשה הגמרא: מיתיבי: בית הקמטים ובית הסתרים אינן צריכין לביאת מים בשעת הטבילה ואם כן מדוע צריכה להסיר החציצה משם קודם טבילתה?

מתרצת הגמרא: נהי דביאת מים בפועל לא בעינן שם. אבל שיהיה אותו המקום נקי עד שיהיה "מקום הראוי לביאת מים" - בעינן ^[41].

כדרבי זירא. דאמר רבי זירא: אין מביאים מנחה של למעלה משישים עשרונים בכלי אחד משום שאי אפשר לבלול היטב את הקמח ואת השמן כשהם למעלה משישים עשרונים, בכלי אחד, ומתנאי המנחה שתהא "בלולה".

וכשמביא בכלי שאינו גדול משישים עשרונים כשירה המנחה אף אם לא יבלול את הקמח בשמן. כי:

כל הראוי לבילה - אין בילה מעכבת בו.

אבל, ושאין ראוי לבילה - בילה מעכבת בו ^[42].

אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מעשה בשפחתו של רבי שטבלה ועלתה, ונמצא לה עצם חוצץ בין שיניה, והצריכה רבי טבילה אחרת והיינו משום שלא היה "בין שיניה" ראוי לביאת מים.

ואמר רבא: טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ ^[43], אם סמוך לחפיפה טבלה - אינה צריכה לחשוש שהיתה בה החציצה בשעת הטבילה. ולכן אינה חייבת לחוף ולטבול, ואם לאו, שלא חפפה סמוך לטבילה - צריכה לחוף ולטבול.

איכא דאמרי: אם באותו יום שחפפה טבלה - אינה צריכה לחוף ולטבול.

ואם לאו - צריכה לחוף ולטבול.

מאי בינייהו מהו ההבדל להלכה שבין שני הלשונות? איכא בינייהו: א. למסמך לחפיפה טבילה, ללישנא קמא חייבת לסמוך וללישנא בתרא אינה חייבת ^[44] [ובלבד שיהיו החפיפה והטבילה באותו היום].

ב. אם רשאית למיחף לחפוף ביממא, ולמטבל בליליא שאחריה, כשהוי סמוך אך לא הוי באותו יום. שלפי לישנא בתרא בעינן באותו יום עצמו.

אמר רבא: אשה לא תעמוד על גבי כלי חרס ותטב ול.

סבר רב כהנא למימר: טעמא מאי - משום גזירת מרחצאות. שאסור לטבול במקום שיש אצטבאות על גבי אדמה ויושבים עליהן, שמא יבואו לטבול במרחצאות שיש בהן איצטבאות של חרס ^[45], ומרחצאות אלו פסולות לטבילה.

הא לטבול בעמידה על גבי סילתא, בקעת עץ עבה ^[46] - שפיר דמי מותר, משום שאין בקעת עץ דומה לאיצטבאות של אדמה.

אמר ליה רב חנן מנהרדעא: התם, בהא דאמר רבא שאשה לא תעמוד על גבי כלי חרס ותטבול, אין הטעם משום "גזירת מרחצאות אלא טעמא מאי - משום דבעית, שהיא חוששת שמא תיפול ולכן אינה טובלת כראוי. ואם כך, כשעומדת בשעת טבילה על סילתא - נמי בעיתא - גם חוששת שמא תיפול ולפיכך אף בזה אסור ^[47].

הערות

^[38] לדעת רבינו תם [בתוס' ד"ה אם] והרמב"ן והרשב"א תקנת עזרא היתה לחפוף כל מקום שער שבגוף [ועיין פרישה קצ"ט סק"ד] ואולם דעת ר' שמעיה בשם רש"י שתקנת עזרא היתה שצריכה אשה לחפוף כל גופה. ומכל מקום כתבו התוס' שנהגו כל הנשים לחפוף כל הגוף, וכן הלכה.

^[39] כן הגרסא לפנינו וכן גירסת בה"ג, והאור זרוע, ואולם גירסת הערוך והרי"ף והרא"ש ולא ב"אהל", [ועיין ערוך ערך אהל שהוא מן עשב].

^[40] מקומות הנסתרים מחמת הקמטים כגון בית השחי.

^[41] במסכת קידושין [כה א] דורשת הגמרא "ורחץ את כל בשרו במים" - מה בשרו מבחוץ אף כל מבחוץ. למעט בית הסתרים ובית הקמטים שאינם מבחוץ, והוסיפה הגמרא שם שמכל מקום ראוי לביאת מים צריך, כדברי רבי זירא, וכמובא בסוגייתנו. ובתוס' בסוגייתנו, [ושם, בקידושין] מבואר שדין זה שצריך ראוי לביאת מים הוא מדאורייתא ממשמעות הפסוק ורחץ את כל בשרו. שצריך על כל פנים שיהא המקום ראוי. ואולם הרמב"ן והריטב"א בחידושי למסכת קידושין [וכ"ה ברשב"א שם] כתבו שצריך ראוי לביאת מים מדרבנן [ובטעם הדבר כתב הרשב"א משום שהלשון והשיניים פעמים שהם מגולין ולפיכך גזרו בהם, ועי"ש בריטב"א מש"כ בזה] [ובסדרי טהרה קפ"ח כ"ג דן היאך אפשר שדין זה מדאורייתא והלא כל בית הסתרים והקמטים שבגוף אינו אלא מיעוט הגוף ואינו חוצץ מדאורייתא עי"ש].

^[42] והיינו, שפירוש הכתוב "מנחה בלולה" היא שלכתחילה צריך לבלול, ואולם בדיעבד אין פוסל אם לא בלל, ומאחר שהדין לכתחילה שיבלול אם הביא לכתחילה שאינה ראויה לבלול פסולה ואפילו בדיעבד. [תוס'].

^[43] מבואר שאם לא נמצא עליה דבר חוצץ טהורה ואף על פי שלא טבלה סמוך לחפיפה. וכתב הרשב"א שזהו בתנאי שבזמן שבנתיים לא התעסקה בדברים החוצצים או שחזרה ועיינה סמוך לטבילה שאין בגופה חציצה. והוסיף שהטעם שבנמצא עליה דבר חוצץ לא עלתה לה טבילה ואפילו שעיינה קודם [בגוונא שלא חפפה סמוך לטבילה] משום שחוששים שמא לא עיינה יפה יפה.

^[44] כן משמע ברש"י וכן כתב הרז"ה והרשב"א ואולם התוס' [וכ"ה הרא"ש בתוספתא] פירשו שהכוונה של הגמרא היא לגבי "דיעבד", אם נמצא חציצה ואולם לכתחילה צריך סמוך לטבילה, [עיין בסוגיא לקמן ס"ח י].

^[45] כן פרש"י, ואולם התוס' בסוגייתנו פירשו ששייך "גזירת מרחצאות" דוקא בכלי חרס הרגיל להיות מצוי במרחץ לצורך מים חמים.

^[46] כן פירש"י והראשונים, והרמב"ם פ"י סילתא, סל. ועיין בהערה 47.

^[47] הראב"ד [בעלי הנפש, שער הטבילה] כתב שאף למסקנת הגמרא סוברים אנו שגזרו חז"ל שלא לטבול מעל הכלים משום "גזירת מרחצאות", אלא שסוגייתנו מדברת באופן שטבל מעל כלי חרס הפוך, אשר אינו מקבל טומאה אלא דרך אוירו, ובקעת - אשר איננה מקבלת טומאה כלל, ולפיכך לא גזרו בהם משום שהעמידו חז"ל את גזירתם על "סתם כלים" אשר מקבלים טומאה. והוכיח הראב"ד את שיטתו מדברי המשנה במקואות [פ"ה מ"ב] מעיין שהעבירו על גבי כלים או על גבי ספסל:. רבי יוסי אומר הרי הוא כמקוה ובלבד שלא יטביל על גבי ספסל", מוכח שגזרו חז"ל לאסור להטביל מעל גבי כלים, והוסיף הראב"ד וכתב שאין לפרש אף את המשנה משום "ביעתותא" כמסקנת סוגייתנו משום ששם אין מדובר בטבילת אדם אלא בטבילת כלים ולא שייך בזה "ביעתותא". עוד מתבאר מדברי הראב"ד שם שאילו טעם האיסור הוא משום ד"חוששין לביעתותא" אם עברה וטבלה - בדיעבד עלתה לה טבילה, ואילו טעם האיסור הוא "גזירת מרחצאות" - אף בדיעבד לא עלתה לה טבילה. ובבית יוסף [קצ"ח] דן בדעת הרמב"ם לגבי הטובלת במקום שיש לחוש לביעתותא אם - עלתה לה טבילה או לא עיי"ש. והר"ש בפירושו למשנה במקואות [שם] כתב לחלק בין הטובלת על כלים הקבועים בקרקע שבזה גזרו חז"ל שמא יבואו לטבול בהם מחוץ למקוה [כגזירת מרחצאות] לבין הטובלת מעל גבי כלי תלוש הנמצא בתוך המקוה שבזה לא גזרו. [וע"ע בבית יוסף שם מה שכתב לבאר בשיטת הרא"ש והרמב"ם שסתמו ולא ביארו את החילוק שבין סוגייתנו לבין דברי המשנה במקואות ועכ"פ מדברי הרמב"ם שפירש סילתא - סל - מוכח שלא סובר הוא כדעת הראב"ד שהוא סל מקבל טומאה הוא. וע"ע בבאור הגר"א שם ס"ק ל"א ובחזון איש יו"ד קכ"ט ב].

לא תחוף (תחפוף) את שער ראשה לא בנתר ולא בחול. והסבר הדברים: בנתר אינה חופפת — משום דמקטף [שהוא מנתק] את שער הראש משורשיו, והשערה שנשרה והתערבה בתוך שאר שערות הראש, מהווה חציצה בטבילה. ואין היא חופפת את שער ראשה בחול — משום דמסריך [שהוא מדביק את שערות הראש], והרי זו חציצה בטבילה.

א ועוד בדין החפיפה, אמר אמימר משמיה [בשמו] של רבא: אשה לא תחוף (תחפוף) את שער ראשה אלא במים חמין, אבל לא בצונן. ויכולה היא לחפוף את ראשה אפילו בחמי חמה (מים שחוממו על ידי קרני השמש). ומסבירים: בצונן מאי טעמא [מה טעם] לא תחפוף את שער ראשה — משום דקרירי [שהמים קרירים], ומשרו מזייא [וגורמים להשרת השער], והשערה שנשרה והתערבה בשאר שערות הראש חוצצת בטבילה.

ב ועוד אמר רבא בהנהגות טבילת הנשים: לעולם ילמד אדם בתוך ביתו (את הנשים שבמשפחתו) שתהא האשה הטובלת מדיחה (מנקה) את מקום בית קמטיה (חלקי הגוף בהם ישנם קפלים, כבית השחי ובית הסתרים) במים לפני טבילתה. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו כי בית הקמטים ובית הסתרים אינן צריכין לביאת מים (שיגיעו אל תוכם מי מקוה הטהרה) כדי שתיטהר הטובלת!

ומשיבים: נהי [אמנם] ביאת מים בפועל — לא בעינן [אין אנו צריכים], ואולם שיהא זה מקום הראוי לביאת מים — בעינן [צריכים אנו]. והרי זה כשיטת ר' זירא, שכן אמר ר' זירא: כל קרבן מנחה הקרב במקדש הראוי לבילה (בלילה) עם שמן ששיעורה עד ששים עשרון — אין הבילה (בלילה) מעכבת בו, לפסול את המנחה כשלא נבללה. ואילו כל דבר מנחה שאין ראוי לבילה ששיעורה יותר מששים עשרון — הבילה מעכבת בו. ועקרון זה של ר' זירא נוהג בהלכות רבות, וכן בענייננו, שצריך שיהא המקום ראוי שיבואו בו מים, ואף אם לא באו בו מים בפועל הרי זו טבילה ראויה.

ובענין זה שיש להדיח את המקומות הללו בגוף לשם הטבילה, אמר רבין בר רב אדא, אמר ר' יצחק: מעשה בשפחתו של רבי שטבלה ועלתה, ולאחר מכן נמצא לה עצם החוצץ בין שיניה, והצריכה רבי טבילה אחרת. שאף שאין צורך שיבואו המים בפועל אל בין שיניה (שמקום בית הסתרים הוא), מכל מקום לא עלתה לה טבילתה, מפני שלא היה מקום זה ראוי לביאת מים.

ג ועוד אמר רבא בדין טבילת אשה מטומאתה: טבלה האשה מטומאתה ועלתה מן המקווה, ולאחר מכן נמצא עליה, על שערה, דבר החוצץ, מה דינה? אם בסמוך לחפיפה של שערה טבלה — אינה צריכה לשוב ולחוף (לחפוף) ולטבול שנית. שכן מניחים אנו שלא היתה בה חציצה זו בשעה שטבלה. ואם לאו [לא] — צריכה לחזור ולחוף ולטבול.

איכא דאמרי [יש שאומרים] את דברי רבא אלה באופן שונה: אם באותו יום שחפפה טבלה — אינה צריכה לחוף ולטבול, ואם לאו [לא] — צריכה לשוב ולחוף ולטבול.

ושואלים: מאי בינייהו [מה, איזה הבדל יש ביניהם, בין שתי הלשונות הללו]? ומשיבים: איכא בינייהו [יש הבדל ביניהם] לענין מסמך [סמיכה, הצמדה] לחפיפה את הטבילה. שללשון הראשון צריכה הטבילה להיות סמוך לחפיפה, ואילו ללשון השני אין צורך שתהיה הטבילה בסמוך לחפיפה, ודי שתהא באותו יום שבו חפפה את ראשה. ועוד נבדלים שני הלשונות הללו בשאלה האם מותר למיחף ביממא ולמטבל בליליא [לחפוף ביום ולטבול בסמוך לכך בלילה]. שלפי הלשון הראשון מותר הדבר (שהרי נעשתה הטבילה בסמוך לחפיפה), ואילו ללשון השני אסור הדבר (שהרי אין הטבילה באותו יום בו נעשתה החפיפה).

ד ועוד הלכה שאמר רבא בדין טבילת אשה: אשה לא תעמוד על גבי כלי חרס, ותטבול. סבר [סבור היה] רב כהנא למימר [לומר] כי טעמא מאי [טעם הדבר מהו] — משום גזירת מרחצאות, שלא תבואנה מתוך כך הנשים לטבול מטומאתן במרחץ שמימיו שאובים, שכן במרחצאות היו כלים שהיו עומדים עליהם הרוחצים. ומכאן ניתן להסיק: הא [הרי] שלעמוד על גבי סילתא [בקעת עץ] ולטבול — שפיר דמי [יפה הדבר, מותר לעשות כן], שהרי אין מקום לגזור על כך, שכן אין הוא נוהג בבתי המרחץ.

אמר ליה [לו] רב חנן מנהרדעא לרב כהנא: אין הטעם בדברי רבא כדבריך, אלא התם טעמא מאי [שם, בדברי רבא הטעם מהו] שאסור לעמוד על גבי כלי חרס ולטבול — משום דבעית [שמפחדת] האשה לעשות כן, שלא תיפול, ואין היא טובלת יפה. וכיון שזהו הטעם — אף טבילה על גבי סילתא אסורה, שכן העמידה על הסילתא נמי בעיתא [גם כן מפחידה], כעמידה על כלי חרס.

ה ועוד בדרך הראויה לטבילת אשה, אמר רב שמואל בר רב יצחק: אשה לא תטבול

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

may not wash her hair with natron or with sand. The reason she may not wash her hair with natron is because natron pulls out hair, and that hair may remain sitting on her head and serve as an interposition between her and the water of the ritual bath. And similarly, she may not wash her hair with sand, because it sticks to her hair and it also serves as an interposition.

And Ameimar said in the name of Rava: A woman washes her hair only with hot water, but not with cold water. But she may wash her hair even with hot water that was heated in the sun. What is the reason that she may not wash her hair with cold water? Because it is cold and causes the hair to harden, and the dirt will remain in the hair.

And Rava says: A man should always teach in his house that a woman should rinse any place with creases, e.g., her armpits, in water before she immerses in a ritual bath, to ensure that they are clean. The Gemara raises an objection from a baraita: Places with creases and any concealed part of the body do not require immersion in water. In other words, the immersion is valid even if the water does not touch those parts of the body. If so, why must she rinse them before immersing?

The Gemara answers: Granted that they do not require immersion in water, but we require that they must be a place that is suitable for immersion in water. This is in accordance with the opinion of Rabbi Zeira, as Rabbi Zeira says: For any amount of flour suitable for mingling with oil in a meal offering, mingling is not indispensable for it, i.e., it is valid even if it is not mixed. But for any amount of flour not suitable for mingling, e.g., if the quantity of flour is so great that the ingredients cannot be properly mixed, mingling is indispensable for it, and such a meal offering is invalid. This teaches a halakhic principle: There are certain actions that prevent the fulfillment of a mitzva if they are impossible, even if the actual performance of those actions are not indispensable to the mitzva.

Ravin bar Rav Adda says that Rabbi Yitzḥak says: There was an incident involving a maidservant of Rabbi Yehuda HaNasi who immersed herself, and she ascended from her immersion and a bone was found interposed between her teeth, and Rabbi Yehuda HaNasi required her to perform another immersion. This demonstrates that according to Rabbi Yehuda HaNasi one may not have a foreign object even inside one’s mouth.

And Rava says: If a woman immersed in a ritual bath and ascended from the water, and she then found on her hair an item that interposes between her and the water, what is the halakha? If she immersed soon after washing her hair, she does not need to wash her hair and immerse in the ritual bath a second time, as it can be assumed that this item was not there when she immersed, since her hair had been cleaned. But if she did not wash her hair immediately before immersing, she must wash her hair and immerse in the ritual bath a second time.

There are those who state a slightly different version of Rava’s statement: If she immersed on the same day that she washed her hair, she does not need to wash her hair and to immerse in a ritual bath a second time. But if she did not wash her hair on the same day that she immersed, she must wash her hair and immerse in the ritual bath a second time.

The Gemara asks: What is the practical difference between these two versions of Rava’s statement? The Gemara answers: The practical difference between them is with regard to washing her hair close to immersion. According to the first version of Rava’s statement, she must wash her hair immediately before immersing, whereas according to the second version she has more time. Another difference between the two versions is with regard to washing her hair during the day and immersing at night immediately afterward. According to the first version of Rava’s statement, provided that she washed her hair immediately before immersing, it makes no difference whether or not she washed and immersed on the same day. Conversely, according to the second version she must wash her hair on the same day or night as her immersion.

§ Rava says: A woman may not stand on top of earthenware utensils that are submerged in the ritual bath and immerse. Rav Kahana thought to say: What is the reason for this? It is because the Sages issued a decree against immersing in this manner, as it appears like immersing in bathhouses, i.e., the purpose of the decree is to prevent women from thinking that it is permitted to immerse in a bathhouse, which contains drawn water and is not valid as a ritual bath. It can be inferred from this reasoning that it is permitted for a woman to stand on top of a plank of wood that is in the ritual bath.

Rav Ḥanan from Neharde’a said to Rav Kahana that this is not the reason for Rava’s statement. Rather, there, in the case of submerged earthenware utensils, what is the reason that she may not immerse? She may not immerse because she will be afraid that she might fall off, and consequently she will not immerse herself properly. By the same logic, she will also be afraid when she is standing on top of a plank of wood, and therefore this is also prohibited.

Rav Shmuel bar Rav Yitzḥak says: A woman may not immerse herself

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

חפיפה. פי' רש"י ז"ל חפיפת שערה ופי' לפי' חפיפת שער בכל מקום שבגוף בית השחי ובית הערוה ואצ"ל ראשה. ובודאי דלשון חפיפה לא שייך אלא בשער כדתנן נזיר חופף ומפספס אבל לא מסרק ואיתמר בעלמא הוה חייף רישיה.
וה"נ משמע בפ' מרובה (דף סב) גבי עשר תקנות שתקן עזרא ושתהא אשה חופפת וטובלת ואקשינן דאורייתא הוא דכתיב את כל בשרו את הטפל לבשר ומאי ניהו שערו. ופריק מדאורייתא עיוני בעלמ' דילמא מיקטר א"נ מיאוס מידי משום חציצה אתא איהו ותיקן חפיפה. מדמקשינן את הטפל לבשרו ומאי ניהו שערו ש"מ שאפילו בכל הגוף צריכה לעיין דברי תורה משום דילמא מיאוס במידי משמע דלגבי הכי מקום השאר ושאר מקומות שבגוף שווין אלא דאתא עזרא וחייש דילמא אתיא למיטעי בעיוני דשער משום דשכיח ביה קטרי ואחמיר ביה חפיפה הילכך בעי עיוני בכוליה גופיה דאורייתא ובעי נמי חפיפה למקום שער מתקנתא.
והיינו דאמרינן בשמעתין (לקמן סז, א) נתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה כלומר אם לא חזרה ועיינה בנפשה בשעת טבילה ממש אבל ודאי עיינה בעצמה אע"פ שלא חזרה לחוף נראה שעלתה לה טביל' דהא אע"פ שנתנה בנתיי' מעט תבשיל לבנה סמוך לחפיפה טבילה היא ומזיא לא מיקטרי בתבשיל של בנה.
והא דאמרינן ונמצא עליה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה וכו'. דמשמע עליה על גופה לאו למימרא דחפיפה בכולי גופא היא אלא משום דודאי עיינה בנפשה בשעת חפיפה ואם לא טבלה סמוך לחפיפה ולא חזרה ועיינה בשעת טבילה אע"פ שהיתה משמר' נפשה מליתן תבשיל לבנה וכיוצא בו כיון שמצא עליה דבר חוצץ חוששין דילמא נגעה ולאו אדעתה.
וההיא דאמרינן לקמן (סז, ב) בחופפת בע"ש וטובלת למ"ש וכולהו הרחקות דחפיפה כשחזרה ועיינה בעצמה בשעת טבילה שלא הקלו בשל תורה אלא בתקנת עזרא דהא לא אפשר מע"ש למ"ש דלא נחנה תבשיל לבנה וכיוצא בזה ואמרן דלא עלתה לה טבילה אלא התם בשלא עיינה בעצמה וכאן כשחזרה ועיינה בשעת טבילה.
ומיהו מנהגא דנהגן נשי למשטף כולה גופה בחמימי בשעת חפיפה משום מקומות השער שבגוף הוא דקרירי ממשרו להו. וה"נ משמע בהא דאמרינן לקמן עבדי חסרת דודי חסרת טכטקי חסרת משמע דשטיפת כל גופא עבדא מדצריכה עבדי ודודי וטכטקי וכן החמירו בנות ישראל על עצמן והמעביר מנהג זה ימתח על העמוד.

ואמר רבא טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם סמוך לחציצה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול איכא דאמרי אם באותו יום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ואי לא צריכה לחוף ולטבול מאי ביניהו סמוך לחפיפה טבילה איכא ביניהו. פירוש ללישנא קמא בעינן סמוך לחפיפה טבילה וללישנא בתרא לא בעינן וקי"ל בהא כלישנא קמא דהא איפסיקא הילכתא לקמן היכא דאיפש' אשה לא תחוף אלא בלילה וספרים יש דמהפכי לישני וללישנ' בתרא בעינן סמוך לחפיפה טבילה וקי"ל כלישנא בתרא וכן מצאתיה להר"א ז"ל ומיהא דרבא שמעינן דאע"ג דלא חפפה סמוך לטבילה, דוקא נמצא עליה דבר חוצץ הוא דלא עלתה לה טבילה הא לא נמצא עליה דבר חוצץ עלתה לה טבילה והיינו טעמא דלא גרע מחופפת בע"ש וטובלת למוצאי שבת היכא דלא איפש' ומיהא דוקא כשעיינה סמוך לטבילה הא לאו הכי לא עלתה לה טבילה והוא שלא נתעסקה בנתים בדבר חוצץ וכדאמר רב גדל נתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לא טבילה ואע"ג דהשתא ליכא אימר בר דיוני נפיל והילכך הא דרבא דוקא כשעיינה סמוך לטבילה א"נ בשלא נתעסקה בדברים שחוצצין, וא"ת אי בשעיינה וליכא מידי כי נמצא עליה דבר חוצץ לאחר טבילה אפי' נתעסקה מאי הוי, על כרחי' לאחר טבילה הוא דאתא, וי"ל חוששין דילמא לא עיינה יפה יפה, ומסתברא דוקא בשלא נתעסקה באותו מין לאחר טבילה הא נתעסקה באותו המין תולין בו דרגלים לדבר ונראין הדברים שאפילו לא ידעת בבירור שנתעסקה באותו המין ממש אלא שנתעסקה במינין החוצצין דכיון שנתעסקה דילמא נתעסקה אף בזה ולאו אדעתא ויש להחמיר בזה. והראב"ד ז"ל כתב דאפילו נתעסקה באותו מין כל היום לאחר טבילה, לא עלתה לה טבילה עד שתאמר בריא לי שלא היה עלי בשעת טבילה, ואינו מחוור בעיני דאי עיינה היינו אומ' בריא לי ושמא הוא מפרשה לזו דרבא בשלא עיינה סמוך לטבילה אלא שעיינה בשעת חפיפה בלבד ויעלה הכל למה שכתבתי. עוד כתב הראב"ד ז"ל דהאי עיוני דקאמרי על ידי רחיצה ובשעת חפיפה היא ולא קודם חפיפה, ותדע לך מדאמרינן אי סמוך לחפיפה טבלה ולמה ליה למיתלי בדיקת גופה בחפיפה, דנמצא עליה על גופה משמע ולא על מקום שערה בלבד, והוה ליה למימר אי באותו יום שבדקה וחפפה טבלה, אלא ש"מ בשעת חפיפה עיינה, ושמעינן תו מינה דברחיצה היא דאי עיוני בלא רחיצה למה לי דעבדה בשעת חפיפה אלא שמע מינה ברחיצה, ואיני מבין ראייתו דא"כ אף אנו נאמר דצריכה בחמין כחפיפה דאי לא למה לי דעבדה בשעת חפיפה ואם אתה אומר כן נמצאת או' דחפיפה בכל הגוף ואינה אלא במקום שער וכן כתב הוא בעצמו ז"ל, ונראה מדבריו שהוא עושה חפיפת מקום שער בחמין ורחיצה שבגוף אפילו בקרירי וזה ההפרש שביניהן. ומ"מ נפרכה ראייתו דממקום שבא יש לנו לומר שהיא כעין חפיפה הואיל ותלה בדיקת גופה בחפיפתה, אלא לא תלה כאן בדיקת גופה בחפיפה לאו משום שדרכה לבדוק נפשה בשעת חפיפה. ומיהו האידנא נהוג כולהו נשי למשטף כל גופייהו בחמימי דהא שפיר להו, ומיהו אי לא עבדי הכי וטבלן [מטבלה] עלתה לה טבילה כיון דחיפו מקום שער בחמין ובדקו גופן בעיוני בעלמא סמוך לטבילה, ומיהו צריך שתהא בדיקה סמוך לטבילה ואי נמי דידעה דלא נתעסקה בדבר החוצץ משעת בדיקה עד שעת טבילה, עוד כתב הרב ז"ל דאי לא חפפה כלל אפילו עיינה נפשה בשעת טבילה, חפיפת הראש מיהא לא סגי לה בעיוני דהא מתקנת עזרא היא, ואפילו שדיא מסרוקיתא ברישא בתר טבילה ולא משכחת מידי דסריך דילמא בהדי מסרוקיתא השתא קא משתרי מזייה אי נמי ההוא בניתא דהוה קטיר בשעת טבילה נתר בהדי מסרוקיתא ולא ידעה לה ומשום הכי כד טבלה בלא בדיקת הגוף ובלא חפיפת הראש לא סלקא לה טבילה כלל ע"כ. ואיני יורד לסוף דברי הרב ז"ל כי הנראה מכלל דבריו הראשונים דמאחר דתקן עזרא חפיפה אע"פ שעיינה וראתה שאין שם מידי דקטיר אפ"ה לא עלתה לה טבילה ומכלל דבריו האחרונים נראה דאי שדיא מסרוקיתא מעיקרא שפיר דאמי ואע"פ שלא חפפה בחמין כלל, והעולה לי מכלל דבריו דחפיפה היינו חפיפת שער ביד ואפילו בלא חמין כלל וכדרך שאמרו בנזי' חופף ומפספס אבל לא סורק והא דאמר רבא אשה לא תחוף אלא בחמין ואפילו בחמי חמה לאו למימרא דבעינן חמין אלא לאפוקי קרירי משום דקרירי מסבכי מזיא הא חפיפא בלא קרירי ובלא חמימי שפיר דאמי ואין נראה כן מפשוטן של דברים.

אמר רבא אשה לא תעמוד על גבי כלי חרס ותטבול. ואסיקנא טעמא משום דבעיתא ולא טבלה שפיר, ואסילת' נמי בעיתא, וכתב הראב"ד ז"ל דמסתברא דאי טבלה בין על גבי כלי חרס, בין אסילתא בדיעבד טבילתה טבילה, ופירוש סילתא בקעת מלשון מסלתי' סלתי, עוד כתב הוא ז"ל והאי דנקט כלי חרס ולא נקט כלי עץ כיון דבר קבולי טומאה מגבו הוא לא צריכה למימר דההוא משום גזרת מרחצאות נמי אית ביה, ואיפשר דאי טבלה נמי לא עלתה לה טבילה, אבל כלי חרס דלאו בר קבולי טומאה מגבו הוא ולמדרס נמי לא חזי סד"א תטבול קמ"ל דלא משום דבעיתא, ומיהו כיון דמדמי ליה לסילתא משמע דלית ליה משום גזרת מרחצאות. ופשוטי כלי עץ כיון דחזו למדרס אית בהו משום גזרת מרחצאות ואפילו עברה וטבלה על גביהו לא עלתה לה טבילה ודייק לה מדתנן במשנת מקואות מעיין שהעבירו על גבי כלים או על גבי ספסל הרי הוא כמו' שהיה דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר הרי הוא כמקוה ובלבד שלא יטביל על גבי הספסל, אלמא אפילו בספסל איכא משום גזירת מרחצאות דאי משום דבעיתא ליכא הכא דהא גברא לא טבל אלא מנא הוא דקא מטביל וקתני שלא יטבול על גבי ספסל אלא משום גזרת מרחצאות הוא ואסיר. ואי איכא טינא ואנחא תותיה רגליה חבילי זמורות שפיר דמו ואפילו לכתחלה דהא לא בעיתא, ולפי דברי הרב ז"ל נראה דמפצי דעביד שמואל לבנתיה לצניעותא בעלמא הוה עביד להו ולאו משום טיט שבנהר דאף הן מקבלין טומאה כדתנן עשאה לשכיבה מקבלת טומאה. אמר ר' שמואל בר רב יצחק אשה לא תטבול בנמל אע"ג דהשתא ליכא אימור ברדיוני נפל כך היא גירסת הספרים ולפי גרסא זו הוי טעמא משום טינא דאיכא בנמילי וביציאתה מן המים נתנדנד ונפל מעליה. והראשונים נוחי נפש פירשו דטעמא דלא תטבול בנהר משום דניעות דשכיחי ביה רבים דילמא לא טבלה שפיר ולפי פירושם לא גרסי' אע"ג דליכא אימר ברדיוני נפל ולכתחלה הוא דלא תטבול הא בדיעבד עלתה לה טבילה ואבוה דשמואל נמי דעביד לבנתיה מפצי ביומי תשרי מהאי טעמא הוא דעביד להו לצניעותא מפני העוברים והשבים על שפת הנהר.

אשה לא תחוף אלא בחמין ואפי' בחמי חמין אבל בקרירי לא. ובפר"ח גרס אשה לא תחוף בקרירי ואפי' בחמי חמה. פי' אסור לחוף. ובפרק כל שעה אמרינן לא תלוש בחמין ולא בחמי חמה אלמא מדמי חמי חמה לחמין. ומיהו לא קשה לפר"ח דגבי חימוץ בחמין כל דהומתחמץ:

דאמר ר' זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. האי מילתא דר' זירא בפ' המנחות והנסכים גבי הא דתנן הרי עלי למנחה של ס"א עשרונים מביא ששים בכלי אחד ועשרון אחד בכלי אחר. ומפרש טעמא משום דששים נבללין ששים ואחד אין נבללין. ופריך כי אין נבללין מאי הוי והתנן אם לא בלל כשר א"ר זירא כל הראוי לבילה כו'. תימה מאי פריך נהי דבדיעבד אמרינן אם לא בלל כשר מ"מ לכתחילה צריך לבלול הלכך צריך להביא בשני כלים. וי"ל משום דההוא גברא לקרבן גדול איכוון. ותנן הרי עלי להביא בכלי אחד והביא בשני כלים לא יצא. הלכך ס"ד דשפיר טפי להביא בכלי אחד אפי' בלא בלילה. ומשני דאפ"ה ראוי לבלילה בעינן:

אין בילה מעכבת. והיינו טעמא משום דלא שנה הכתוב עליו לעכב אע"ג דגבי נשיאים כתיב תריסר זימני בלולה בשמן התם מעשה קא חשיב האיך עשו ולא לעיכובא איצטריך. ואע"ג דבהקומץ יליף דכלי מקדש אף מה שבתוכו מדכתיב שניהם מלאים סולת עיכובא לא יליף. ואע"ג דלא שנה קרא לעכב. מ"מ מיסתבר דראוי לבילה בעינן דכיון דהצריך הכתוב בלילה מסתמא צריך שיהא הקרבן ראוי למה שצוה הכתוב לעשות כן. וכן גבי קריאת חליצה אע"ג דלא מעכבא ראוי לקריאה בעינן כדאמרינן אלם ואלמת פסולין לפי שאינן באמר ואמרה. וכן גבי קריאת בכורים בעינן ראוי לקריאה בפ' המוכר את הספינה. ותי' אמאי לא בעינן הכא (ראוי) ביאת מים לכתחלה בבית הסתרים. וי"ל דשאני הכא דלא הזכיר ביאת מים בבית הסתרים כמו שהזכיר קריאה בחליצה ובכורים דורחץ את בשרו משמע מאבראי. ומי' ראוי לביאת מים בעינן כיון דלפעמים נכנס בו המים:

אינה צריכה לחוף ולטבול. והא דאמרינן בפ"ק דחולין טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ לא עלתה לו טבילה עד שיאמר ברי לי שלא היה עלי מקודם לכן. התם בשלא חפף סמוך לטבילה. או א"נ התם לטהרות והכא לבעלה. אע"ג דלקמן גר"ת ה"מ לטהרות היינו מכלי חרס ואילך. א"נ התם מיירי לטהרות ומשום דלא בעי חפיפה כלל הלכך צ"ל ברי לי. והכי אמרי' בירושלמי פ' כל שעה נדה חופפת וסורקת כהנת אינה חופפת וסורקת נדה כהנת חופפת וסורקת שלא תחלוק בין נדה לנדה. ומפ' התם לפי שרגילה בטבילה לא החמירו להצריכה חפיפה רק לעיוני בעלמא. ר"ת מפרש דבחולין מיירי שנמצא דבר חוצץ על גופו דלא בעי חפיפה והכא בנמצא בראשו דחפיפה לא שייך אלא בראש ובמקום השער וכן לא מצינן חפיפה בכל מקום בתלמוד אלא במקום שער בשמעתין לעיל אבל בקרירי לא משום דמשרו מזיא:

לא תחוף בנתר דמיקטף. ובפ"ק דשבת גבי הלל שהיה חופף ראשו ובפ' חלק דהוה חפיף רישיה וכן נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק וכן גבי עיקר תקנת חפיפה דתקין עזרא בפ' מרובה פריך מדאורייתא היא דכתיב את כל בשרו שלא יהיה דבר חוצץ כו'. ומשני דאורייתא לעיוני דלמא מקטר. ועזרא תיקן חפיפה ולישנא דמיקטר לא שייך אלא גבי שער אבל שאר הגוף לא בעי הדחה כלל:

מדקאמר שתהא אשה מדחה קמטיה מכלל דלשאר הגוף לא בעי הדחה דאי קמטיה לרבותא קאמר דאע"ג שאין צריך ביאת מים צריך הדחה וה"ה שאר הגוף. א"כ הו"ל למימר אפילו בית קמטיה. ורבינו שמעיה כתב בשם רש"י דחפיפה הוא בכל הגוף כדאמרינן בפרק כל כתבי מי שהיה לו שם כתוב על בשרו לא יחוף. והגירסא ליתא התם אלא [לא] ירחוץ ולא יסוך. ועוד הביא ראיה מההיא דפ"ב כתובות מישחא דחפיפותא קאמר מר. ואינה ראיה דמיירי בשמן שסכין לאדם שיש לו חטטין בראשו. ועוד הביא מדאמרינן לקמן בפירקין עבדי חסרת טשטקי חסרת דודי חסרת. ואי לחפיפת הראש גרידא מה צריך כולי האי וגם זו אינה ראיה לפר"ת דמפרש דודי להחם חמין ולהטילן במי הטבילה אם יראה מן הצינה. וטשטקי. פי' רב סעדיה מסרקות גדולות. ומיהו בערוך פי' והלא יש לך עבדים הרבה. ויורות להחם חמין בלילה ולחוף וכן נהגו לחוף כל הגוף ומנהג כשר הוא:

איכא בינייהו סמוף לחפיפה טבילה. פי' היכא דלא חפפה סמוך לטבילה אבל לכ"ע בעינן חפיפה סמוך לטבילה לכתחלה:

תוס' בד"ה כל הראוי לבילה כו' וגבי ערל וטמא כו' ולא מעכבין ואמאי הא לא מצי סמיך ובפרק כו' שחיטה דאורייתא דהא רבינהו קרא כו' בהבאת קרבן מיירי ואע"ג דלא טהרה כו' עכ"ל כצ"ל ובתוס' שלפנינו יש בהם ערבוב דברים ועיין בתוס' ר"פ כסוי דם ופ' מצות חליצה:

בד"ה אם סמוך לחפיפה כו' ומדלא קאמר לא תחוף ראשה כו' עכ"ל כתב מהרש"ל ותימה לי מה צריך למידק כן למה אינו דייק כפשוטו מדקאמר משרו מזיא אלמא דבמקום שער הראש איירי כו' עכ"ל ועוד האריך ע"ש ותמיהתו תמוה דאף אם קאמר משרו מזיא ובמקום שער הראש איירי דבעי שם חמין מי יימר לן דלא בעי נמי חפיפה מיהת בצונן בכל הגוף שלא במקום שער ולהכי הוצרכו לדייק דאי הוה שייך חפיפה בכל הגוף לא ה"ל למימר הכא סתמא לא תחוף דמשמע בכל הגוף אלא דה"ל לפרש לא תחוף ראשה ומדלא קאמר הכי ש"מ דחפיפה לא שייכא אלא בראש ולכך נקט סתמא לא תחוף והתוס' דפרק קמא דחולין ואשר"י שקצרו דבריהם סמכו אהך הוכחה כי הוא פשוטא:

ד"ה כל הראוי לבילה וכו' דפריך לשמואל וכו' דכתיב וימלא כפו ממנה. פירוש לענין שימלא ויקמוץ דוקא בקמצו לאפוקי שלא יעשה מדה לקומץ וע"ש במנחות דף י"ט ושם מבואר כל הסוגיא:

בא"ד וכן בכמה דוכתי גבי ערל וטמא וכו'. ראיה זו אינה דומה לאידך ראיות ואינו מביא ראיה אלא דמצינו דאע"ג דאינו מעכב מ"מ מצוה הוא לכתחלה כמו סמיכות דע"כ לא מעכבא מדרבי קרא טמא דמשלח קרבנו אע"ג דאינו ראוי לסמיכה ובפ' כל הפסולים יליף דתכף לסמיכה שחיטה דאורייתא א"כ ש"מ אע"ג דאינו מעכב דאורייתא מ"מ מצוה היא מדאורייתא לכתחלה:

גמרא מיתיבי בית הקמטים ובה"ס כו'. המציינים לא ציינו מקורה. ול"נ פשוט שהש"ס כוון למתניתין דספ"ח דמקואות ע"ש. ואע"ג דשם איתא בה"ס קודם לבה"ק. אין לחוש לזה עמש"כ בגיטין (פה) בס"ד. וכן ברי"ף וברא"ש הגי' ואע"ג דתנן בית הקמטים כו'. והש"ך בנקה"כ ר"ס קצ"ט ל"ד בזה וקראה ברייתא. ולא עוד אלא שכ' דבה"ס הוא פי' דקמטים. ולשון המשנה הלא הוא בהפך. וקצ"ע גם על התוס' לקמן (סז) בד"ה פתחה (הב') שהביאו בשם ר"ת דהא דבה"ס לא בעי ביאת מים היינו לבעלה דוקא וההיא דאלו חוצצין כו' לטהרות. והא תרווייהו מיתניין בהדדי בספ"ח וברפ"ט שם. וכה"ג הקשו שם גם התוס' עליו:

תד"ה אם. כדאיתא בירושלמי דמס' פסחים ס"פ כ"ש כו'. וכ"ה ג"כ שם ברפ"ק:

בא"ד ומדקאמר דלמא מיקטר ש"מ דעיקר חפיפה בראש. כ"נ דצ"ל:

בא"ד וטשטקי הוא טשטקי דפיזא כו'. אולי כוונו להא דכתובות (עז ב) תכטקי פיזא. וגי' הערוך טכטקי. וגירסתם אולי הי' טשטקי:

תד"ה אשה. אבל כפרש"י עיקר כו'. כצ"ל:

גמ' דקרירי ומשרו. נ"ב נ"ל שהוא מלשון שריר וקיים:

תוס' ד״ה אם סמוך וכו' וטשטקי הוא טשטקי דפיזא. נ"ב תשטקי בטשטקי אחלף לי׳:

(סו ב תוספות) ד"ה כל וכו' ואע"ג דגבי ב' עשרונים קאמר אם רוצה מביא בשני כלים.—לא מצאנו דין זה בשום מקום. אמת שבמנחות (קב ב) משמע דאם אמר "הרי עלי שני עשרונים" סתם והביאם בשני כלים יצא, והיינו בדיעבד, אבל נראה דלכתחילה דצריך להביאם בכלי אחד. ואם אמר "הרי עלי מנחה של שני עשרונים" דמשמע מנחה אחת בלבד, לפיכך אפי' בדיעבד לא יצא אם הביאם בשני כלים, אא"כ אמר הרי עלי מנחה של ס"א עשרונים, דאז צריך להביאם בשני כלים. ועי' בירושלמי יומא פ"א ה"ב.

(שם) ד"ה אם וכו' אבל במחזור ה"ר שמריה מפרש בשם רש"י וכו'.—לא מצאנו עוד במקום אחר נזכר "מחזור של ר' שמריה". לכך ברור אצלי שט"ס יש כאן וצ"ל "במחזור ה"ר שמחה", והוא "מחזור ויטרי", שחיבר ר' שמחה, תלמיד רש"י. ובאמת שדברי תוס' שלנו מקורם מספר התרומה הל' נדה סי' ק"ב, ושם איתא לנכון: "ה"ר שמהה פירש בשם ר"ש (היינו רש"י) במחזור שלו שפירש בו הלכות נדה". ועוד באותו ענין במרדכי הל' מקוואות "ר' שמחה פירש במחזור ויטרי". ועי' בהגהות מהר"ש הורוויץ למחזור ויטרי סוף סי' תקל"ג, שהגיה בתוס' כאן: ר' שמעיה (במקום ר' שמריה) והוא שר' שמעיה חיבר מחזור ויטרי, וכדעת ב"ח א"ח סי' צ"א, ואינו נכון.

(שם) וטשטקי הוא טשטקי דפיזא.—לפנינו בכתובות (ע"ז ב) הנוסח "תכטקי פיזא", וגירסת הערוך ע' טכטך: טכטכי פיזא.

לא תחוף. שערה: מקטף. נותק שער ומתבלבל וחוצץ: סריך. מדביק השער וחוצץ: ואפילו בחמי חמה. די לה בחמין שהוחמו בשמש: דמשרו מזיא. מקשין את השערות ואין לכלוכן עובר: קמטיה. בית השחי ובית הסתרים שלה: כל הראוי לבילה. במסכת מנחות ששים עשרונים הבאים בכלי אחד ראוין לבלול ואין בילה מעכבת בו שאם לא בלל כשר ושאין ראוי לבילה כגון ששים ואחד עשרונים בכלי אחד בילה מעכבת בו ופסולה הואיל ואי בעי לבלול לא מצי למבלל: אינה צריכה לחוף ולטבול. דודאי לאחר שטבלה בא עליה: איכא בינייהו כו'. ללישנא קמא בעינן סמוך לחפיפה טבילה: גזירת מרחצאות. שדרך מרחצאות לישב ע''ג אצטבאות של אדמה דדמי לכלי חרס ואתי למימר טבילה עולה בהן: סילתא. בקעת עבה כמו בחברתה ולא בסילתא [ביבמות] (דף סג:): דבעיתא. שלא תפול ולא טבלה שפיר:

כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. וא''ת הא בכמה מקומות כתיב בלולה ונימא שנה עליו הכתוב לעכב וי''ל דכולהו צריכי לגופייהו וקשה דנימא מדתנא בהו קרא בפרשת נשיאים תריסר זימני בלולה בשמן דמעכבא דהכי אמרינן בהקומץ רבה (מנחות יט:) דפריך לשמואל גבי מנחה דלא יליף דורות משעה דכתיב וימלא כפו ממנה לומר דשנה עליו הכתוב לעכב על מלא קומצו ופריך והא אמר שמואל מזרקות מקדשים את היבש דכתיב שניהם מלאים סולת ומשני שאני התם דתנא בהו קרא תריסר זימני לעכב ויש לומר דשמא יש שום דרשא בשום מקום דבילה לא מעכבא וא''ת כיון דלא מעכבא היכא דאין ראוי לבילה נמי ליתכשר ויש לומר דסברא הוא דכיון דקפיד קרא לכתחלה לעשות המצוה בעינן שיהא ראוי לכך אע''פ שאינו מעכב דאם לא כן נתבטלה המצוה לגמרי שלא היה יכול לעשותה וכן בכמה מקומות כגון ביאת מים דכתיב כל בשרו וממעטים בית הסתרים ומ''מ בעינן ראוי לביאת מים בכל בשרה וכן בכמה דוכתי וגבי ערל וטמא דמשלחין קרבנן אף על פי שאינן ראויים לסמיכה ולא מעכבין דהא רבינהו קרא דמזובו ולא מנגעו וקרא בהבאת קרבן מיירי ואמאי הא לא מצי סמיך ובפרק כל פסולי המוקדשין (זבחים לג.) דתכף לסמיכה שחיטה דאורייתא ואע''ג דלא טהר מנגעו משלח קרבן זיבה וא''ת אמאי לא בעינן ביאת מים לכתחילה בבית הסתרים כמו בילה וקריאה בחליצה ובביכורים וי''ל דאין סברא גבי טבילה שלא הקפידה תורה אלא שיטהר האדם ואין לומר דלכתחילה לבעי דכיון דבדיעבד טהור לכתחלה נמי לא בעי ותעלה לו טבילה אבל בילה ומקרא בכורים וחליצה מצות נינהו הלכך לכתחלה ליעבד וא''ת כיון דלכתחלה בעי' בילה במנחות (ד' יח:) גבי עיקר מילתיה דרבי זירא דקאמר מתנדב אדם מנחה של ס' עשרון ומביאה בכלי אחד מנחה של ס''א מביא ס' בכלי אחד ואחד בכלי אחד דקים להו דס' נבללין וס''א אין נבללין ופריך וכי אין נבללין מאי הוי והא תנן אם לא בלל כשר ומשני א''ר זירא כל הראוי וכו' ומאי פירכא כיון דלכתחילה מצוה לבלול משום הכי מצוה להביא בב' כלים לקיים בה מצות בלילה ואומר ר''י כיון שנדר מנחה של ס''א אינו יוצא ידי נדרו אם לא יביא מנחה גדולה הלכך כיון דדיעבד כשר בלא בילה יש לו להביא בכלי אחד לקיום נדרו ואע''ג דגבי ב' עשרונים קאמר אם רוצה מביא בב' כלים מ''מ גבי ס''א מוכח מילתא דנתכוין לקרבן גדול אי נמי מתנדב אדם מנחה קאי אמנחה אחת דאמרינן התם לעיל ומשום הכי לא בעי לפלוגינהו בשני כלים משום בילה כיון דאינה מעכבת מיהו קשה דהך סוגיא דהתם לר''ש דאית ליה דס''א אינן נבללים ור''ש פליג אדרבנן דקאמרי הרי עלי מנחה להביא בכלי אחד והביא בב' כלים דאף ידי נדרו יצא וכיון דבדיעבד יצא בשני כלים שפיר אית ליה לפלוגינהו כדי לקיים מצות בלילה ואכתי קשה מאי פירכא וי''ל דמנחה של ס''א משמע יותר מנחה אחת ממנחה קבועה סתם אע''ג דפריש בהדיא בכלי אחד אי נמי הך פירכא דוכי אין נבללין מאי הוי לרבנן פריך ונאמר דאית ליה לההוא תנא טעמא דר''ש דס''א אין נבללים יפה: אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול. והא דאמר בפ''ק דחולין (דף י.) טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אפילו נתעסק באותו המין כל היום כולו לא עלתה לו טבילה עד שיאמר ברי לי שלא היה עלי קודם לכן התם בשלא טבל סמוך לחפיפה אע''ג דהתם לא מפליג ועוד אומר ר''ת דההיא דחולין לטהרות ומחמרינן טפי דאפילו טבל סמוך לחפיפה לא מועלת לו טבילה והכא איירי לבעלה והא דאמרינן בסוף שמעתין ולית הילכתא ככל הני שמעתתא כי איתמר הני לטהרות לא קאי אהך מימרא אלא קאי אכולהו מימרות דמכלי חרס ואילך ועוד אומר ר''י דאי הך דחולין מיירי לטהרות איכא לאוקמיה בשלא חפפה כלל כדאיתא בירושלמי דמסכת פסחים סוף פרק כל שעה נדה חופפת וסורקת וטובלת כהנת אינה חופפת וסורקת נדה כהנת חופפת וסורקת שלא תחלוק בין נדה לנדה וטעמא מפרש התם לפי שכהנת תדירה בטבילה לא החמירו עליה ובעיוני סגי לה ושוב פירש ר''ת דחפיפה לא שייכא אלא בראש והך דחולין איירי בשאר הגוף דליכא חפיפה וכן משמע לעיל דקאמר אשה לא תחוף אלא בחמין כו' וקאמר טעמא דמשרו מזיא ומדלא קאמר לא תחוף ראשה ש''מ דבכ''מ חפיפה שייך טעמא דמשרו מזיא דבמקום שער הוא ועוד מביא ר''י ראיה דאמרינן בפרק מרובה (ב''ק דף פב.) גבי עשר תקנות דעזרא שתהא אשה חופפת וטובלת ופריך מדאורייתא הוא וכו' מאי נינהו שערות ומשני לעיוני מדאורייתא דילמא מיקטר ואתא איהו ותקן חפיפה ומדקאמר דילמא מיקטר שמע מינה דאיכא חפיפה בראש ובכמה מקומות הוזכרה חפיפה אצל הראש אבל במחזור ה''ר שמריה מפרש בשם רש''י דבכל הגוף שייך חפיפה כדאמרינן בפ' כל כתבי (שבת דף קכ:) הרי שהיה שם כתוב על בשרו ה''ז לא יחוף ומיהו בכל הספרים ליכא אלא לא ירחץ ולא יסוך ועוד מייתי ראיה מדמייתי לקמן (דף סז:) אההיא דאשה חופפת בלילה וטובלת בלילה מעובדא דהוה בי ריש גלותא ואמר לה עבדי חסרת דודי חסרת טשטקי חסרת פי' עבדי חסרת להביא מים להחם לרחוץ כל הגוף דאילו חפיפת הראש לא בעי כולי האי ומיהו לפירוש ר''ת אין ראיה שפירש עבדי חסרת להחם מים להטיל לתוך מי הטבילה הצוננין להחם וטשטקי הוא טשטקי דפיזא והוא כסא לישב עליו בבית המרחץ ורבינו סעדיה פירש טשטקי מסרקות היינו לחוף הראש הילכך אין לנו ראייה שיצטרך חפיפה בגוף אלא לעיוני בעלמא כמו בראש מדאורייתא ואע''פ שאנו מדמין אין לעשות מעשה אלא צריך לחפוף כל הגוף וכן מנהג כל הנשים לרחוץ כל הגוף עכשיו. [ועי' תוס' ב''ק פ''ב. ד''ה ושתהא]: איכא בינייהו סמוך לחפיפה טבילה. לא מיירי הכא מידי בהצרכת סמוך לחפיפה טבילה אלא לענין לתלות אחר הטבילה אם נמצא עליה דבר חוצץ קאמר דפליגי אם צריך לענין זה סמוך לחפיפה טבילה: על גבי כלי חרס: גרסי' דשייך ביה גזירות מרחצאות שרגיל להיות ומצוי שם כלי חרס לצורך חמין: אשה לא תטבול בנמל. כתוב בספרים אע''ג דהשתא ליכא אימור ברדיוני נפל ופירש''י בנמל מפני שהספינות רגילות להיות שם כל שעה מצוי שם טיט ואע''ג דהשתא ליכא עליה טיט אימור ברדיוני בצאתה מן המים שכשכה רגליה במים ונפל ופי' נמי מפצי ביומי תשרי דבסמוך מחצלות תחתיהן מפני הטיט ולרבינו תם נראה כפירוש ר''ח לא תטבול בנמל כי בני אדם מצויין שם ובעיתא וממהרת מפני שבושה מבני אדם המצויין שם והוי דומיא דסילתא דהוי טעמא משום דבעיתא ופירש מפצי מחצלות כמין גדר בנהר לצניעות שלא יראוה עוברין ושבין ול''ג הכא אע''ג דהשתא ליכא כו' עד בסמוך גבי נתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה אע''ג דהשתא ליכא אימור ברדיוני נפל ומפרש ר''ת בשני דלתי''ן לשון נדידה ור''ח פי' לשון הוחלקה ונפל בירידה ובערוך פירש מפצי משום צניעות ור''ח פי' מקוואות ביומי ניסן משום דחייש לשאובין וכן פי' בערוך ותימה הוא מה שאיבה שייך וי''ל כי כמה צינורות מושכין לתוך הנהרות שהם בכלים שחקקן ולבסוף קבען אבל פירש''י עיקר דנוטפין כמקוה ואינם מטהרין אלא באשבורן ולא דרך זחילה ומשום מים חיים ליכא לפרושי כדפירש''י דתניא בתוספתא חומר בזב מבזבה שהזב טעון מים חיים [כו'].

דף סו - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד