נידה סו ע"א

וְתִנָּשֵׂא לְאַחֵר
נִיסֵּת לְאַחֵר וְרָאֲתָה דָּם מֵחֲמַת תַּשְׁמִישׁ מְשַׁמֶּשֶׁת פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית מִכָּאן וְאֵילָךְ לֹא תְּשַׁמֵּשׁ עַד שֶׁתִּתְגָּרֵשׁ וְתִנָּשֵׂא לְאַחֵר נִיסֵּת לְאַחֵר וְרָאֲתָה דָּם מֵחֲמַת תַּשְׁמִישׁ מְשַׁמֶּשֶׁת פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית מִכָּאן וְאֵילָךְ לֹא תְּשַׁמֵּשׁ עַד שֶׁתִּבְדּוֹק עַצְמָהּ
כֵּיצַד בּוֹדֶקֶת אֶת עַצְמָהּ מְבִיאָה שְׁפוֹפֶרֶת וּבְתוֹכָהּ מִכְחוֹל וּמוֹךְ מוּנָּח עַל רֹאשׁוֹ אִם נִמְצָא דָּם עַל רֹאשׁ הַמּוֹךְ בְּיָדוּעַ שֶׁמִּן הַמָּקוֹר הוּא בָּא לֹא נִמְצָא דָּם עַל רֹאשׁוֹ בְּיָדוּעַ שֶׁמִּן הַצְּדָדִין הוּא בָּא
וְאִם יֵשׁ לָהּ מַכָּה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם תּוֹלָה בְּמַכָּתָהּ וְאִם יֵשׁ לָהּ וֶסֶת תּוֹלָה בְּוִסְתָּהּ
וְאִם הָיָה דַּם מַכָּתָהּ מְשׁוּנֶּה מִדַּם רְאִיָּיתָהּ אֵינָהּ תּוֹלָה וְנֶאֱמֶנֶת אִשָּׁה לוֹמַר מַכָּה יֵשׁ לִי בַּמָּקוֹר שֶׁמִּמֶּנָּה דָּם יוֹצֵא דִּבְרֵי רַבִּי
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר דַּם מַכָּה הַבָּא מִן הַמָּקוֹר טָמֵא וְרַבּוֹתֵינוּ הֵעִידוּ עַל דַּם הַמַּכָּה הַבָּא מִן הַמָּקוֹר שֶׁהוּא טָהוֹר
מַאי בֵּינַיְיהוּ אָמַר עוּלָּא מָקוֹר מְקוֹמוֹ טָמֵא אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ
שְׁפוֹפֶרֶת (אַפְגּוֹרֵי מַפְגְּרָא) [אַפְסוֹדֵי מַפְסְדָא] לַהּ אָמַר שְׁמוּאֵל בִּשְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל אֲבָר וּפִיהָ רָצוּף לְתוֹכָהּ
אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן וְתִבְדּוֹק עַצְמָהּ בְּבִיאָה שְׁלִישִׁית שֶׁל בַּעַל הָרִאשׁוֹן אֲמַר לֵיהּ לְפִי שֶׁאֵין כׇּל הָאֶצְבָּעוֹת שָׁווֹת
אֲמַר לֵיהּ וְתִבְדּוֹק עַצְמָהּ בְּבִיאָה רִאשׁוֹנָה שֶׁל בַּעַל שְׁלִישִׁי לְפִי שֶׁאֵין כׇּל הַכֹּחוֹת שָׁווֹת
הָהִיא דַּאֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֲמַר לֵיהּ לְאַבָּדָן זִיל בַּעֲתַהּ אֲזַל בַּעֲתַהּ וְנָפַל מִמֶּנָּה חֲרָרַת דָּם אָמַר רַבִּי נִתְרַפְּאָה זֹאת
הַהִיא אִתְּתָא דַּאֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל אֲמַר לֵיהּ לְרַב דִּימִי בַּר יוֹסֵף זִיל בַּעֲתַהּ אֲזַל בַּעֲתַהּ וְלָא נְפַל (מִמֶּנָּה) [מִינַּהּ] וְלָא מִידֵּי אָמַר שְׁמוּאֵל זוֹ מְמַלְּאָה וְנוֹפֶצֶת הִיא וְכׇל הַמְמַלְּאָה וְנוֹפֶצֶת אֵין לָהּ תַּקָּנָה
הָהִיא דַּאֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן דְּכֹל אִימַּת דַּהֲוָת סָלְקָא מִטְּבִילַת מִצְוָה הֲוָת קָחָזְיָא דְּמָא אֲמַר לַהּ שֶׁמָּא דִּימַת עִירִיךְ עָלְתָה בִּיךְ לְכִי וְהִבָּעֲלִי לוֹ עַל גַּבֵּי הַנָּהָר
אִיכָּא דְּאָמַר אֲמַר לַהּ תְּגַלִּי לְחַבְרָ(ו)תִיךְ כִּי הֵיכִי (דתהוו) [דְּתָוְוהָן] עֲלַיךְ לְהָךְ גִּיסָא נִתְוְוהוּ עֲלַךְ לְהָךְ גִּיסָא וְאִיכָּא דְּאָמַר אֲמַר לָהּ גַּלִּי לְחַבְרָ(ו)תִיךְ כִּי הֵיכִי דְּלִבְעוֹ עֲלַיךְ רַחֲמִים דְּתַנְיָא וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ צַעֲרוֹ לָרַבִּים וְרַבִּים מְבַקְּשִׁים עָלָיו רַחֲמִים
אָמַר רַב יוֹסֵף הֲוָה עוֹבָדָא בְּפוּמְבְּדִיתָא וְאִתַּסִּי
אָמַר רַב יוֹסֵף אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב הִתְקִין רַבִּי בְּשָׂדוֹת רָאֲתָה יוֹם אֶחָד תֵּשֵׁב שִׁשָּׁה וְהוּא
שְׁנַיִם תֵּשֵׁב שִׁשָּׁה וְהֵן שְׁלֹשָׁה תֵּשֵׁב שִׁבְעָה נְקִיִּים
אָמַר רַבִּי זֵירָא בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הֶחֱמִירוּ עַל עַצְמָן שֶׁאֲפִילּוּ רוֹאוֹת טִפַּת דָּם כְּחַרְדָּל יוֹשְׁבוֹת עָלֶיהָ שִׁבְעָה נְקִיִּים
אַדְבְּרֵיהּ רָבָא לְרַב שְׁמוּאֵל וְדָרֵשׁ קִשְּׁתָה שְׁנֵי יָמִים וְלַשְּׁלִישִׁי הִפִּילָה תֵּשֵׁב שִׁבְעָה נְקִיִּים קָסָבַר אֵין קָשָׁוֵי לִנְפָלִים וְאִי אֶפְשָׁר לִפְתִיחַת הַקֶּבֶר בְּלֹא דָּם
אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא מַאי אִרְיָא קִשְּׁתָה שְׁנֵי יָמִים אֲפִילּוּ מַשֶּׁהוּ בְּעָלְמָא דְּהָא אָמַר רַבִּי זֵירָא בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הֶחֱמִירוּ עַל עַצְמָן שֶׁאֲפִילּוּ רוֹאוֹת טִפַּת דָּם כְּחַרְדָּל יוֹשְׁבוֹת עָלֶיהָ שִׁבְעָה נְקִיִּים
אֲמַר לֵיהּ אָמֵינָא לָךְ אִיסּוּרָא וְאַתְּ אָמְרַתְּ מִנְהָגָא הֵיכָא דְּאַחְמוּר אַחְמוּר הֵיכָא דְּלָא אַחְמוּר לָא אַחְמוּר
(תְּבָעוּהָ נֶתֶר בְּחַמִּין לִטְבוּל קְמָטִים עַל גַּבֵּי נָמָל סִימָן) אָמַר רָבָא תְּבָעוּהָ לִינָּשֵׂא וְנִתְפַּיְּיסָה צְרִיכָה שֶׁתֵּשֵׁב שִׁבְעָה נְקִיִּים
רָבִינָא אֶיעְסֹק לֵיהּ לִבְרֵיהּ בֵּי רַב חֲנִינָא אֲמַר לֵיהּ סָבַר לֵיהּ מָר לְמִכְתַּב כְּתוּבָה לְאַרְבָּעָה יוֹם אֲמַר לֵיהּ אִין כִּי מְטָא לְאַרְבָּעָה נְטַר עַד אַרְבְּעָה אַחֲרִינָא אִיעַכַּב שִׁבְעָה יוֹמֵי בָּתַר הָהוּא יוֹמָא
אֲמַר לֵיהּ מַאי הַאי אֲמַר לֵיהּ לָא סָבַר לַהּ מָר לְהָא דְּרָבָא דְּאָמַר רָבָא תְּבָעוּהָ לִינָּשֵׂא וְנִתְפַּיְּיסָה צְרִיכָה לֵישֵׁב שִׁבְעָה נְקִיִּים אֲמַר לֵיהּ אֵימַר דְּאָמַר רָבָא בִּגְדוֹלָה דְּקָחָזְיָא דְּמָא אֲבָל בִּקְטַנָּה דְּלָא חַזְיָא דְּמָא מִי אָמַר
אֲמַר לֵיהּ בְּפֵירוּשׁ אָמַר רָבָא לָא שְׁנָא גְּדוֹלָה לָא שְׁנָא קְטַנָּה גְּדוֹלָה טַעְמָא מַאי מִשּׁוּם דְּמֵחֲמָדָא קְטַנָּה נָמֵי מֵחֲמָדָא
אָמַר רָבָא אִשָּׁה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סו - א

ותנשא לבעל אחר ואז מותרת לשמש ^[22] ^[23].

ואם אכן ניסת לאחר, וגם אצלו ראתה דם מחמת תשמיש - משמשת כמו אצל בעלה הראשון: פעם ראשונה ושניה ושלישית ^[24]. ומכאן ואילך, לא תשמש עד שתתגרש ותנשא לאחר.

ניסת לאחר וראתה דם מחמת תשמיש גם אצל בעלה השלישי - משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית.

מכאן ואילך - לא תשמש עד שתבדוק עצמה! שלאחר שראתה מחמת תשמיש שלש פעמים אצל שלשה בעלים הרי היא הוחזקה ב"רואה מחמת תשמיש" אצל כל בעל, וכדי להוציאה מחזקתה זו היא צריכה בדיקה מיוחדת.

כיצד בודקת את עצמה?

מביאה שפופרת, ובתוכה - מכחול, ומוך - פיסת בד או צמר גפן מונח על ראשו של המכחול, ובודקת עצמה בו ^[25].

אם נמצא דם על ראש המוך שהגיע עד פתח המקור - בידוע שמן המקור הוא בא והרי היא בחזקת רואה מחמת תשמיש ואסורה לכל אדם.

לא נמצא דם על ראשו ^[26] - בידוע שהדם מן הצדדים, מן הכתלים של הפרוזדור הוא בא, והוא דם טהור.

ואם יש לה מכה באותו מקום, ורואה דם מחמת תשמיש - תולה במכתה והרי היא מותרת אפילו לבעלה הראשון בלי בדיקה. כיון שכל החשש לאוסרה הוא מדין קביעת וסת לראיה מחמת תשמיש, שחוששים לו רק מדרבנן, ולכן אם יכולה לתלות במכה אין לה לחשוש לוסתה.

ואם יש לה וסת לראיות מחמת תשמיש, שלא בכל פעם שמשמשת הרי היא רואה, אלא רק אם משמשת בתאריך קבוע, או בהפלגה קבועה של זמן ^[27] - הרי היא תולה את ראייתה מחמת תשמיש בוסתה הקבוע, ומותרת לשמש שלא בשעת וסתה.

אבל, אם היה דם מכתה משונה מדם ראייתה, בשעת התשמיש ^[28], אינה תולה במכתה.

ונאמנת אשה לומר: מכה יש לי במקור, שממנה דם נדה יוצא ^[29] - דברי רבי.

רבי שמעון בן גמליאל אומר: דם מכה הבא מן המקור הרי הוא דם טמא, ולפיכך מטמא דם המכה, שהוא אב הטומאה, את האשה ביחס לטהרות. אך היא מותרת לבעלה!

ורבותינו העידו על דם המכה הבא מן המקור שהוא טהור. והאשה נשארת בטהרתה ואינה מטמאה טהרות, וכל שכן שמותרת לבעלה.

דנה הגמרא: מאי בינייהו - במה נחלקו רשב"ג ורבותינו?

אמר עולא: האם מקור, מקומו טמא או טהור איכא בינייהו.

דהיינו: האם עצם המעבר של הדם דרך המקור מטמא אותו. שכל דם, אפילו דם המכה העובר דרכו של המקור נטמא ונהיה לאב הטומאה, והוא מטמא את האשה.

או שהמקור עצמו אינו מטמא. ורק על דם נדה הנובע מהמקור נקבעת טומאה, אך לא על דם מכה שרק עובר דרך המקור אך לא נובע ממנו.

ועתה חוזרת הגמרא לדין הבדיקה של הרואה מחמת תשמיש:

ושואלת הגמרא על צורת הבדיקה באמצעות שפופרת: והרי שפופרת אפגורי מפגרא לה, שהיא פוצעת את האשה, ומנין לנו שהדם שיוצא על ראש המכחול הוא דם נדה, והרי יתכן שהוא דם הפצע שנפצעה מחיכוך השפופרת?

אמר שמואל: בדיקה זו נעשית - בשפופרת של אבר, העשויה מעופרת, ופיה של השפופרת רצוף כפוף לתוכה בצורה שאינה פוצעת את האשה.

אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: מדוע חייב בעלה הראשון לגרשה אחר שראתה מחמת תשמיש שלש פעמים? ומדוע לא תבדוק עצמה בבדיקת השפופרת לאחר שראתה דם בביאה שלישית של בעל הראשון, שתהיה מותרת לו לשמש מהפעם הרביעית ואילך בכל פעם על ידי בדיקה, עד שתעקור את וסת הראיה מחמת תשמיש בג' פעמים.

אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש: עדיף שתתגרש ותנשא לבעל אחר ותשמש לו בהיתר, מבלי צורך בבדיקה, מאשר להשאר תחת בעלה ולהסתמך בכל פעם על הבדיקה. כי גם אם תמצא עצמה טהורה, יש לחשוש לפעמים אחרות שמא יכשלו שניהם בשוגג באיסור כרת של נדה.

והטעם שאין צריכים לחשוש שמא תראה מחמת תשמיש גם אצל הבעל השני הוא משום שאין כל האצבעות ^[30] שוות! ולכן מותרת לשני מבלי כל בדיקה, כי תלינן את הראיה מחמת תשמיש באצבעו של הבעל הראשון, שהיא אצבע שונה מאצבעו של הבעל השני ^[31].

אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: ותבדוק עצמה בביאה ראשונה [דהיינו: לאחר הביאה הראשונה] של בעל שלישי!? שכיון שראתה גם אצל השלישי בביאה הראשונה הרי הוחזקה להיות רואה מחמת ג' אצבעות שונות, וצריכה להאסר לו מיד אם אינה בודקת!

אמר ליה רבי יוחנן: לפי שאין כל הכוחות שוות! שבביאה אחת של השלישי עדיין לא הוחזקה לראות מחמת שתמיש, שלא כל הבעילות שוות ויתכן שבפעם הראשונה אצל הבעל השלישי ראתה כתוצאה מבעילה בכח מרובה, אך בבעילה בכח מועט לא תראה. ולפיכך, אין לחייבה עדיין בבדיקה לפני תשמיש, כיון שאפשר לתלות שבעילתה הבאה תהיה בכח מועט ולא תראה בה דם.

ההיא אשה, שהיתה רואה דם מחמת תשמיש, דאתאי לקמיה דרבי.

אמר ליה רבי לאבדן: זיל לך בעתה! תבהילנה בפתאומיות.

אזל אבדן, בעתה, הבהילה, ונפל ממנה חררת גוש דם.

אמר רבי - נתרפאה זאת! שראיותיה בשעת תשמיש היו עקב אותה חררת הדם.

וגם הלכה זאת של רבי נובעת מזה שכל החשש לוסת הרואה מחמת תשמיש הוא רק מדרבנן, ולכן כל היכן שאפשר לתלות להקל תולים.

ההיא אתתא שראתה דם מחמת תשמיש דאתאי לקמיה דמר שמואל.

אמר ליה שמואל לרב דימי בר יוסף - זיל בעתה לך תבהילנה! אזל רב דימי בר יוסף, בעתה, ולא נפל ממנה דבר ולא מידי.

אמר שמואל: זו, ראיתה מחמת תשמיש היא משום שהיא ממלאה, מתמלאת בדם, ונופצת [את מילוי הדם בשעת תשמיש] היא. וכל הממלאה ונופצת - אין לה תקנה!

ההיא אשה דאתאי לקמיה דרבי יוחנן, דכל אימת דהוה סלקא מטבילת מצוה, הות קחזיא דמא, שבכל ליל טבילה היתה רואה דם, עוד לפני שהיתה משמשת. ובאה לשאול מרבי יוחנן תקנה כיצד תוכל להבעל בהיתר, מאחר שתמיד לפני שימושה היא נטמאת.

אמר לה רבי יוחנן: יש לך תקנה. שאת יכולה לתלות את ראית הדם בכך כי שמא דימת עיריך עלתה ביך. שקנאת בנות עירך בראותם אותך חוזרת מהנהר מטבילת המצוה היא הפוגעת בך. ולכן העצה היעוצה לך היא - לכי והבעלי לו על גבי הנהר, עוד לפני שתכנסי לעיר, שאז עדיין לא פוגעת בך קנאת בנות העיר, כי עדיין לא ראו אותך בחזרתך מהנהר ^[32].

ולמרות שקבעה לה וסת ללילי טבילתה, שתמיד היתה רואה לאחר הטבילה, היא יכולה להקל בוסת דרבנן במקום שניתן לתלות בקנאת בנות העיר.

איכא דאמר: עצה אחרת נתן לה: אמר לה רבי יוחנן: גלי לחברותיך את צרתך, ואז - כי היכי דתהוו עליך להאי גיסא, כמו ששלטה בך עיניהם לצד זה [שקנאו בך], נתהוו עליך להך גיסא, כמו כן יתנו בך עיניהם לצד השני וירחמו עליך.

ואיכא דאמר: כך אמר לה: גלי לחברותיך צרתך כי היכי דלבעו שיבקשו עליך רחמים.

וכמו דתניא: "וטמא טמא יקרא" המצורע, וטעם קריאתו - כי צריך להודיע צערו לרבים, ואז הרבים מבקשים עליו רחמים.

אמר רב יוסף: הווי עובדא היה מעשה בפומבדיתא, באשה שסבלה כך וגילתה צערה לרבים, ואתסי, שבקשו עליה הרבים, והתרפאה.

אמר רב יוסף, אמר רב יהודה, אמר רב:

התקין רבי בשדות, שהוא מקום שאינם בני תורה ואינם בקיאים בימי נדה וזיבה ^[33] -

ראתה יום אחד - תשב בנידותה ותמנה ששה ימים והוא [עם יום ראייתה] וביחד הם הם שבעה ימים. כי יש לחוש שראייתה ביום הראשון היתה ראיה נידה וצריכה לספור שבעה ימים, את היום שראתה בו ועוד ששה. ועל אף שאם היתה ראיה זאת ראית - זיבה אינה צריכה לשמור אלא יום אחד בלבד לאחריו בטהרה ולטבול - גזרו חכמים על אותו מקום שלא יחלקו בין ראית נידות לראית זיבות, כיון שאינם בקיאים בכך.

ראתה במשך ימים שנים - תשב ששה ימי טומאה והן, שני הימים שראתה בהם, ובסך הכל שמונה ימים. כי יתכן שהראיה ביום הראשון היתה ביום האחרון לימי זיבתה, וביום השני התחילו ימי הנדות. ולכן צריכה למנות את שבעת ימי הנידה, מסוף ראייתה, החל מהיום השני, ונמצא שגם היום השמיני אסור מספק.

ראתה דם במשך שלשה ימים - יש לחשוש שימים אלו הם ימי זיבתה, ולכן תשב שבעה ימים נקיים אחריהם. ונמצא שימי חשש טומאתה הם לפחות עשרה ימים.

אמר רבי זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טפת דם כחרדל [שהוא שיעור קטן ביותר] - יושבות עליה שבעה נקיים!

חומרה זאת היא חומרה כפולה. כי מעיקר הדין נוהג דין ספירת "שבעה נקיים" רק בזבה אחרי שהתמלאו בה שני התנאים:

א. הראיה היא בזמן ימי זיבה [שהן י"א יום אחרי ז' ימי נידה].

ב. הראיה מתמשכת שלשה ימים.

ואילו בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו ראו בימי נידה, ואפילו ראו רק פעם אחת טיפת דם ^[34], שישבו עליה "שבעה נקיים" ^[35].

אדבריה [הוביל, דרך שיחה] רבא לרב שמואל, ודרש: אשה מעוברת אשר קשתה בלידתה שני ימים, והימים האלו היה בימי זיבתה וליום השלישי הפילה - תשב שבעה נקיים כדין זבה, על אף שדם קושי של לידה אינו מטמא בזיבה.

וטעמו של רבא: קסבר, אין דין טהרת דם קישוי ללידת נפלים! וכמו כן סבר: אי אפשר לפתיחת הקבר הרחם בלא דם, ונמצא שודאי ראתה דם גם ביום השלישי בעת לדתה.

אמר ליה רב פפא לרבא: מאי אריא מדוע נקטת בדוקא "קשתה שני ימים" - אפילו ראתה משהו בעלמא טמאה!

דהא אמר רבי זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טפת דם כחרדל - יושבות עליה שבעה נקיים!

אמר ליה: אמינא אמרתי לך איסורא, שאסורה מן הדין ואת אמרת מנהגא? היכא דאחמור - אחמור, היכא דלא אחמור - היכן שנהגו להחמיר החמירו ואסורה היא ואולם היכן שלא נהגו להחמיר - מותרת, ולפיכך הוצרכת לומר שאסורה היא מן הדין!

(תבעוה, נתר, בחמין, לטבול, קמטים, ע"ג, נמל, סימן)

אמר רבא: תבעוה לינשא ונתפייסה - צריכה שתשב שבעה נקיים שמא מחמת חימוד הנשואין ראתה דם ^[36].

רבינא איעסק ליה לבריה עסוק היה לשדך את בנו בי רב חנינא עם בת ר' חנינא.

אמר ליה ר' חנינא לרבינא: סבר ליה מר למכתב כתובה לארבעה יום? האם ברצונך לכתוב את הכתובה [היינו לקיים את הנישואין] בעוד ארבעה ימים?

אמר ליה: אין - כן. כי מטא כשהגיע לארבעה יום - נטר נתעכב עד ארבעה ימים אחרינא אחרים, ובכך איעכב התעכבו הנישואין עד שבעה יומי בתר אחרי ההוא יומא דתבעוה להנשא ^[37].

אמר ליה ר' חנינא לרבינא: מאי האי מדוע התעכבת?

אמר ליה: וכי לא סבר לה מר להא דרבא, דאמר רבא: תבעוה לינשא ונתפייסה - צריכה לישב שבעה נקיים.

אמר ליה: אימר דאמר רבא - בגדולה דקחזיא דמא שראתה דם אבל בקטנה דלא חזיא דמא - מי אמר?

אמר ליה: בפירוש אמר רבא: לא שנא גדולה לא שנא קטנה.

גדולה טעמא מאי - חוששים שראתה - משום דמחמדא חימוד הנישואין, קטנה נמי מחמדא חומדת.

הסוגיא הבאה עוסקת בענין הטבילה, ונשנו בה הדינים המיוחדים לצורת הטבילה של נדה וזבה.

עזרא ובית דינו הם שתיקנו שתהא אשה נדה חופפת לפני טבילתה. כי מדין תורה אינה צריכה לחפוף שערותיה אלא דיה שתעיין בהן אם אין בשערות דבר החוצץ בטבילה. [בבא קמא פב א וברש"י שם].

הערות

^[22] הש"ך [קפ"ו סק"א] כתב שבלשון הברייתא משמע שמלבד הפעם הראשונה שראתה דם מחמת תשמיש, משמשת עוד שלש פעמים. ולפיכך פירש שכוונת הברייתא היא, "הרואה דם מחמת תשמיש", אשה שראתה דם אחר התשמיש ואולם שלא בתוך זמן השיעור שנחשבת כ"רואה מחמת תשמיש" להאסר לבעלה, והיינו, שבסתמא מאחר שלא היתה מחויבת בבדיקה ראתה את הדם לאחר זמן מה מהתשמיש, ובעקבות ראיה זו נעשית מחויבת מעתה בבדיקה אחר התשמיש מיד בכדי לברר אם ראיותיה מחמת תשמיש הם, וממשיכה הברייתא, פעם ראשונה וכו' אם ראתה בתוך השיעור ג"פ הרי זה "רואה מחמת תשמיש" ונאסרת לבעלה. [ומכאן הוכיח הש"ך את שיטתו שאשה שאין לה וסת לא מחויבת בבדיקה לאחר תשמיש עי"ש. וע"ע סדרי טהרה שם וקפ"ז ב'].

^[23] רש"י [בד"ה ותנשא] כתב שהטעם שמותרת לשמש שלש פעמים משום שהלכה כהשב"ג שבית שמאילש פעמים הוי חזקה", ואין לנו להחזיקה קודם לכן שדם זה מחמת התשמיש הוא אלא מקרה הוא שראתה בשעת התשמיש, [ולביאור הגמרא במסקנה, יש להוסיף ש"מקרה הוא שראתה מחמת תשמיש זה"]. ואולם לדעת רבי שבית שמאיתי פעמים הוי חזקה" נאסרת אשה שראתה פעמיים מחמת תשמיש. ואולם התוס' [בד"ה ונאמנת] כתבו שאף רבי מודה ב"רואה מחמת תשמיש" שאינה מתחזקת אלא על ידי שלש פעמים. [וטעם הדבר משום שאין טבע האשה לראות מחמת תשמיש ולפיכך צריך שתתחזק ג' פעמים. ויש שכתבו, שזהו הטעם שאינה חוששת אפילו בפעם הראשונה כשאר וסתות].

^[24] וטעם הדבר מבואר לקמן משום ש"אין כל האצבעות שוות". ואנו תולים שדוקא אצבעו של ראשון גורמת לה לראות דם מחמת תשמיש.

^[25] בדיקה זו באה לברר אם הדם שרואה בשעת התשמיש יוצא מן המקור [והיינו דם נידות] או מן הצדדים [שיש לה מכה סמוך לפתח המקור ובשעת התשמיש מוציאה דם]. והטעם שמביאה שפופרת, שאילו תיקח מכחול [קנה ארוך] ובראשו מוך ותכניסנו עד פתח המקור, לא יהיה אפשרות לברר אם הדם שנמצא על ראשו בא ממקורה או שבצאת המכחול ממקורה התלכלך ראש המוך מן הצדדים. ולפיכך מביאה שפופרת חלולה, ומכניסתה עד למקורה, ובתוך השפופרת נותנת את המכחול ומכניסתו עד לפתח מקורה. ואז, אם נמצא בראש המוך דם, בידוע שממקורה בא הדם, שהרי לא נגע בצידי כתלי בית הרחם, ועל כרחך מפתח המקור התלכלך. ואם לא נמצא עליו הדם בראשו אלא בצד המוך בידוע שהדם הגיע ממקום שהוא סמוך למקורה, והיינו מן הצדדים, וטהורה.

^[26] בפשיטות כוונת הברייתא שלא נמצא על ראשו אבל נמצא בצדדין ולפיכך מוכח שרואה דם מהצדדין [וכן משמע ברש"י ד"ה מן הצדדין]. ואולם הסדרי טהרה קפ"ז ו' דקדק שמלשון הברייתא משמע שאף בלא נמצא כלל בידוע שהדם שרואה בשעת תשמיש מן הצדדין, ועיי"ש שהאריך למצוא טעם הדבר. [ובש"ך קפ"ז כתב בשם הריב"א שאם לא נמצא כלום על ראשו תולין שנתרפאה ושוב לא תראה מחמת תשמיש ומותרת לשמש].

^[27] כך פירש רש"י ואולם הרמב"ם פירש: ואם יש לה וסת, ושמשה אשה זו סמוך לוסתה וראתה דם תולה שדם זה לא מחמת התשמיש ראתהו עכשיו אלא מחמת וסתה הסמוכה, ולפיכך לא נאסרת על בעלה. וכן פסק השו"ע קפ"ז ד'. והמרדכי [שבועות סימן תשל"ה] כתב שאם יש לה וסת קבוע לראות דם תולה שלא בשעת וסתה שדם זה מן הצדדין - וטהורה. [וכן פירש הש"ך קפ"ז כ' את דבריו ועיין סדרי טהרה שם ס"ק י"ד בביאור דבריו ודברי המרדכי]. [וע"ע בחידושי הר"ן].

^[28] בסדרי טהרה קפ"ז ס"ק י"ב הביא מחלוקת אחרונים בפירוש זה עיי"ש.

^[29] כתב הרשב"א בחידושיו, שכוונת הברייתא היא שנאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור, ומאחר שהיא נאמנת שיש לה מכה מן הסתם תולה שממנה הדם שותת ויורד. ונחלקו האחרונים בדעת הרשב"א, האם כוונתו שאפילו בספק אם המכה מוציאה דם תולה בה, או שמדובר כשידוע לה שהמכה יש בכוחה להוציא דם אלא שאין היא יודעת אם דם זה מן המכה [עיין רדב"ז ח"א תמאן דאמר, וסדרי טהרה קפ"ז סק"ט, ונו"ב יו"ד סימן ק']. ובבית יוסף סימן קפ"ז כתב שהמרדכי חולק על הרשב"א בזה [וכן כתב הגהות מימוניות בשם ספר התרומה] ואין לתלות "מן הסתם" אלא בשיודעת שדם זה מן המכה הוא. [וע' ש"ך ס"ק כ"ד].

^[30] משל הוא בלשון נקיה לאבר התשמיש.

^[31] כך פירש רש"י את הקושיא והתירוץ של הגמרא. ואולם התוספות והראשונים חלקו עליו ופירשו שאף שכוונת הגמרא בקושייתה היא מדוע מותרת האשה לבעל שני בלא בדיקה, [ופשוט לגמרא, שאם תרצה יכולה היא לבדוק ולהישאר תחת בעלה הראשון], ופירוש דברי הגמרא "ותבדוק עצמה בביאה שלישית של בעל ראשון", היינו אחר ביאה שלישית, כשבאה להנשא לשני ולהבעל לו. ועל זה תירצה הגמרא, שאף בעל שני מותר בלא בדיקה משום ש"אין כל האצבעות שוות".

^[32] ולמרות שקבעה לה וסת ללילי טבילתה, שתמיד היתה רואה לאחר הטבילה, היא יכולה להקל בוסתות דרבנן במקום שניתן לתלות בקנאת בנות העיר. [סדרי טהרה קפ"ז כ"ג ועי"ש טעם הדבר].

^[33] בספר ויקרא [ט"ו י"ט-ל'] מפורש שישנם שני סוגי טומאה באשה, טומאת "נדה", וטומאת "זבה", הנדה מטמאה כשרואה דם ב"עת נדתה", והזבה כשרואה "בלא עת נדתה". וקבלו חז"ל שהלכה למשה מסיני שזמן "ימי זיבה" הוא "אחד עשר יום שבין נדה לנדה". והיינו, שימי נדה נמשכים שבעה ימים מזמן ראייתה הרגילה, ולאחריהם במשך אחד עשר יום נחשבים הימים כימי זיבה, ולאחר מכן לכשתראה האשה עוד פעם יתחילו שוב ימי הנידה, וכן לעולם. [כן הוא שיטת רש"י ורוב הראשונים, ואולם הרמב"ם שיטה אחרת לו בזה]. ומשפט הרואה בזמן נדותה, שמזמן ראייתה טמאה היא שבעה ימים בין אם תמשיך ותראה במשך שבעת הימים ובין אם לאו, ובסיום שבעת הימים טובלת בלילה - וטהורה לבעלה. ומשפט הזבה כשתראה בימי זיבתה דם, אם ראתה יום א' הרי היא "זבה קטנה" ודינה שתהא "שומרת יום כנגד יום", דהיינו, שומרת יום המחרת ואם לא ראתה טובלת וטהורה. ואם חזרה וראתה הרי זו חוזרת ושומרת יום למחרת, אם לא ראתה - טובלת וטהורה, ואם חזרה וראתה הרי זו "זבה גדולה" וצריכה לשמור שבעה ימים נקיים, וטובלת וטהורה.

^[34] ועיין עוד בפירוש תלמידי רבינו יונה למסכת ברכות [פ' אין עומדין] שהביא עוד פירוש בזה.

^[35] כתב הר"ן בחידושיו שהטעם שהחמירו בנות ישראל על עצמן, משום שחששו שמא תבוא אשה לטעות שראתה ב' ימים בלבד [כגון בראיה בין השמשות שנחשבת היא לב' ראיות בב' ימים], ותשב ששה והן כתקנת רבי וזהו שלא כדין, שצריכה לשבת שבעה נקיים, משום שהיא זבה גדולה ולכך השוו הדינים, שכל ראיה צריכה שבעה נקיים. ובמסכת שבועות [פ"ב] הוסיף הר"ן [בחידושי על הרי"ף] שטעם הגזירה שכיון שפעמים יושבת על ראיה א' שבעה נקיים, כגון בסותרת שבעה, לכך השוו את הדין שכל אשה תשב ז' נקיים אפילו רואה טיפת דם אחת.

^[36] לדעת רוב הראשונים הטעם שצריכה שבעה נקיים משום "חומרא דרבי זירא" שאף על פי שחוששים שמא ראתה טיפת דם אחת בלבד, מכל מקום צריכה שבעה נקיים. ואולם דעת הרא"ש שדין "תבעוה להנשא צריכה שבעה נקיים" נהג אף קודם חומרא דרבי זירא, והטעם שצריכה שבעה נקיים משום שככל שמתקרב מועד הנישואין יש לחוש שמא מתוך ש"ליבה הומה ומשתאה" תראה "דם חימוד".

^[37] כן הוכיח המהרש"א מדברי רש"י [ד"ה איעכב] שמיום שנתפייסה להנשא נתעכב שבעה ימים. ואולם המרדכי והמהרש"ל פירשו ששאלת רבי חנינא לרבינא היתה האם בכוונתו לכתוב כתובה ליום הרביעי שבשבוע [כתקנת חז"ל הקדומה שבתולה נשאת ליום הרביעי, כתובות ב'] ורבינא התעכב ליום רביעי שלאחר מכן, ולפי פירוש זה נמצא שהתעכב שבעה ימים מהיום שנקבע להנשא, ולא מהיום שנתפייסה. ואולם אף שצריכה ז' ימים מיום שנתפייסה כתב הרשב"א שאם תבעוה להנשא בעוד י"ב חודש ונתפייסה אין מונים שבעה ימים מעכשיו לפי שזמן הנשואים רחוק, אלא מונים מהזמן שמתחילה להכין צרכי החופה והסעודה. נחלקו הראשונים בדין "תבעוה להנשא", אם צריכה הפסק טהרה, ובדיקות בזמן שבעת הנקיים. דעת הרשב"א שאינה צריכה הפסק טהרה ובדיקות, מאחר שאין אנו מחזיקים שראתה מחמת החימוד אלא טיפה אחת. ממילא אין היא צריכה בדיקה, וחזקה שהפסיקה לראות ביום זה ובימים שלאחריו. ואולם דעת הראב"ד והרמב"ן ש"הפסק טהרה" אינה צריכה, ואולם צריכה בדיקות בשבעה נקיים.

ומותרת היא שתנשא לבעל אחר, ולשמש עמו. שאפשר ואין היא רואה דם מחמת תשמיש אלא אצל בעלה הראשון.

ואם אשה זו ניסת (נישאה) לבעל אחר, ואף בתשמיש איתו ראתה דם מחמת תשמיש, שהיתה משמשת ורואה דם, פעם ראשונה ופעם שניה ופעם שלישית. אף כאן הלכה היא כי מכאן ואילך לא תשמש עוד עם בעל זה, עד שתתגרש ממנו, והריהי מותרת שתנשא לאחר, שלישי, ותשמש עימו. שאפשר והריהי רואה דם מחמת תשמיש דווקא אצל שני בעליה הקודמים. ואם אכן ניסת (נישאה) לבעל אחר, ואף בתשמישה איתו ראתה דם מחמת תשמיש, שהיתה משמשת ורואה דם, פעם ראשונה ופעם שניה ופעם שלישית — הרי הוחזקה כמי שרואה דם מחמת תשמיש אצל כל בעל, ולכך מכאן ואילך לא תשמש כלל עד שתבדוק את עצמה קודם תשמיש.

ומפרטים: כיצד היא בודקת את עצמה? — מביאה שפופרת ובתוכה מכחול, ומוך (מטלית רכה כשל צמר) מונח על ראשו של המכחול, ומכניסתו אל תוך המקור דרך אותה שפופרת, ומוציאתו. ומעתה, אם נמצא דם על ראש המוך — בידוע שמן המקור הוא בא, וטמאה היא. ואם לא נמצא דם על ראשו של המכחול — בידוע שמן הצדדין הוא בא, וטהורה היא.

ואם יש לה לאשה זו הרואה דם מחמת תשמיש, מכה (פצע מדמם) באותו מקום — הריהי תולה (מייחסת) את הדם שרואה במכתה, ולא כבא מן המקור, וטהורה היא. ואם יש לה וסת קבועה לראייה מחמת תשמיש. שאין היא רואה כל פעם שמשמשת עם בעלה, אלא רק בזמנים מסויימים קבועים — הריהי תולה את הדם שראתה בתשמיש בוסתה, ומותרת לשמש עם בעלה שלא בשעת וסת זו.

ואולם אם היה דם מכתה משונה במראהו מדם ראייתה בשעת תשמיש — אינה תולה את הדם במכה. ונאמנת אשה לומר "מכה יש לי במקור, שממנה דם יוצא", אלו דברי רבי.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: דם מכה הבא מן המקור — אף שאינו אוסר את האשה על בעלה, הריהו דם טמא כאב הטומאה, ומטמא את האשה לענין אכילת טהרות. ואילו רבותינו העידו (שכך בא להם במסורת) על דם המכה הבא מן המקור שהוא טהור.

ומבררים: מאי בינייהו [מה, לאיזה ענין יש הבדל ביניהם, בין רבן שמעון בן גמליאל ורבותינו]? אמר עולא: השאלה היא האם מקור, מקומו טמא ודבר שהיה בו נטמא איפוא איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל. שלדעת רבן שמעון בן גמליאל, כיון שהיה דם המכה במקומו של המקור — הריהו טמא בשל כך, ואילו לדעת רבותינו אין הוא טמא בשל כך.

ודנים את זו ששנינו בדרך הבדיקה של הרואה דם מחמת תשמיש, שנעשית באמצעות שפופרת ומכחול שבראשו מוך המוכנסים אל תוך המקור. ותוהים על כך: והרי באופן זה הריהי אפגורי מפגרא לה [פוצעת את עצמה], ומעתה יתכן והדם הנמצא על המוך הינו דם פצע ולא דם נדות! אמר שמואל בהסבר הדבר: מדובר בשפופרת קנה חלול של אבר (עופרת), ופיה של השפופרת רצוף (מכופף) לתוכה, שבשפופרת כזו אין הבדיקה גורמת לפציעת האשה. ועוד בבירור הדברים ששנינו, שאחר שראתה שלוש פעמים דם מחמת תשמיש אצל בעלה הראשון הריהי מתגרשת ממנו.

אמר ליה [לו] ריש לקיש לר' יוחנן בשאלה: ותבדוק עצמה לפני כל תשמיש שמשמשת עם בעלה, בבדיקה זו שעל ידי שפופרת ומכחול, למן הביאה השלישית (שראתה בה דם מחמת תשמיש) של הבעל הראשון, ולא יצטרך לגרשה? אמר ליה [לו] ר' יוחנן בתשובה: מוטב שלא תצטרך לבדוק את עצמה לפני כל תשמיש עם בעל זה שיתכן שבכך תיאסר לכל, שכן אפשרי הדבר שאצל בעל אחר לא תראה מחמת תשמיש, לפי שאין כל האצבעות (כינוי בלשון נקיה לאבר הבעל) שוות. שאין היא רואה דם מחמת תשמיש אלא משום שזה הוא הבועל אותה, ואילו אצל אחר הבועל אותה, לא תראה דם מחמת תשמיש.

חזר ואמר ליה [לו] ריש לקיש לר' יוחנן בשאלה: מדוע הריהי בודקת את עצמה רק לאחר שלושה תשמישים עם הבעל השלישי שראתה בהם דם, ומדוע לא תבדוק את עצמה מאז שראתה דם בביאה הראשונה של הבעל השלישי, שהרי כבר בביאה ראשונה של הבעל השלישי התברר שהיא רואה דם מחמת תשמיש אצל בעלים שונים? ענה לו ר' יוחנן: כל עוד לא נבעלה שלוש פעמים (לבעלה השלישי) וראתה דם, עדיין לא התברר שהיא רואה דם מחמת תשמיש אף אצל בעל זה, לפי שאין כל הכחות של מעשי הבעילה שוות, ויתכן הדבר שאף שבבעילה ראשונה שלו (שנעשתה בכח מסויים) ראתה דם, לא תראה דם בבעילה אחרת שלו שתיעשה בכח אחר.

א ומביאים מעשים והנהגות הוראה בעניינה של הרואה דם מחמת תשמיש, ההיא דאתאי לקמיה [אשה אחת שבאה לפני] רבי, שיורה לה כיצד לנהוג, שכן היא רואה דם מחמת תשמיש. אמר ליה [לו] רבי לאבדן: זיל, בעתה [לך, הפחד לפתע אותה]. אזל בעתה [הלך אבדן הפחיד אותה], וכתוצאה מכך נפל ממנה חררת (גודש) דם. אמר רבי: בכך נתרפאה האשה הזאת, ושוב לא תראה דם מחמת תשמיש. שכן גוש דם זה הוא שגרם לה לראות דם.

ועוד מסופר: ההיא אתתא דאתאי לקמיה [אשה אחת שבאה לפני] מר שמואל, להורות לה כיצד תנהג מפני שהיתה רואה דם מחמת תשמיש. אמר ליה [לו] שמואל לרב דימי בר יוסף: זיל, בעתה [לך, הפחד לפתע אותה]. אזל בעתה [הלך רב דימי בר יוסף הפחיד אותה], ולא נפל ממנה ולא מידי [משהו]. אמר שמואל: אשה זו — ממלאה (מתמלאת) בדם, ונופצת (ומשליכה) היא אותו בשעת תשמיש, וכל הממלאה ונופצת — אין לה תקנה (רפואה).

מסופר: ההיא דאתאי לקמיה [אשה אחת שבאה לפני] ר' יוחנן, שכל אימת דהות סלקא [כל פעם שהיתה עולה] מטבילת מצוה בבית הטבילה, הות קחזיא דמא [היתה רואה דם], עוד קודם לתשמישה עם בעלה, וביקשה שיורה לה ר' יוחנן כיצד תנהג. אמר לה: שמא דימת [לעז] של בנות עיריך (עירך) הרואות אותך שבה מבית הטבילה לבעלך, והריהן מקנאות בך על החיבה שבינך לבין בעלך היא שעלתה ביך (בך), והיא הגורמת לכך. מעתה, לכי והבעלי לו לאחר שטבלת על גבי (סמוך) הנהר, שלא תדענה בנות עירך שחוזרת את מטבילת מצוה.

איכא [יש] שאמר שכך אמר לה ר' יוחנן: תגלי לחברותיך שכך קורה לך כשאת שבה מטבילת מצוה. שעל ידי כך, כי היכי דתהוו [כמו שתוהות, מסתכלות] הנשים הללו עליך להך גיסא [לצד זה, שקנאו בך]. ומעתה שישמעו שכך קורה לך, נתהוו עלך להך גיסא [יתהו עליך לצד זה, שירחמו עליך], ושוב לא יקרה לך כן. ואיכא [ויש] שאמר שכך אמר לה: גלי לחברותיך שכך קורה לך כשאת שבה מטבילת מצוה, כי היכי דלבעו [כדי שיבקשו] עליך רחמים, שתתפללנה עליך, ששוב לא יקרה לך כן. דתניא [שכן שנויה ברייתא] על האמור בדינו של המצורע "וטמא טמא יקרא" (ויקרא יג, מה) — צריך המצורע, וכן כל הסובל, להודיע את צערו לרבים, ורבים מבקשים עליו רחמים.

אמר רב יוסף: הוה עובדא [היה מעשה] שכזה בעיר פומבדיתא, באשה שהיתה רואה דם לאחר טבילת מצוה, ונהגה כדרך שאמר ר' יוחנן, ואמנם אתסי [נרפאה].

ב אמר רב יוסף, אמר רב יהודה, אמר רב: התקין רבי (ר' יהודה הנשיא) תקנה לדרים בשדות (במקומות המרוחקים, שאין בהם תלמידי חכמים), ואינם יודעים כראוי דיני נדה, מתי הם ימי נדות ומתי הם ימי זיבות, ויש חשש שיכשלו, שכל שראתה דם יום אחד — תשב (ותספור, כנדה) ששה ימים ונוסף להם הוא (אותו יום שראתה בו), והרי אלה עולים לשבעה ימי נקיות, ולאחר מכן תטבול לטהרתה. הגם שאפשר שלאמיתו של דבר לא היתה זו אלא ראיית זיבה, המצריכתה שמירת יום אחד בלבד (שטובלת לטהרתה למחרת).

וכן אם ראתה שנים ימים — תשב ששה ימים והן (שני הימים שראתה), והריהי טובלת לטהרתה לאחר שמונה ימים. ואולם אם ראתה שלשה ימים, ומעתה יש לחשוש שהריהי בימי זיבה, והריהי איפוא זבה גדולה — תשב שבעה ימים נקיים.

ומביאים לענין זה מה שאמר ר' זירא: כל בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו הן רואות טפת דם מועטה ביותר, כזו ששיעורה הוא כזרע צמח החרדל — הריהן יושבות עליה שבעה נקיים, כאילו הן זבות.

ג ובענין דברי ר' זירא אלה, מביאים עוד: אדבריה [הדריכו] רבא לרב שמואל בדרך, ודרש: אשה הרה שקשתה ללדת במשך שני ימים בתקופת ימי זיבתה, וליום השלישי של הקישוי הפילה את עוברה — אף שאין דם הנראה בקישוי לידה מטמא את האשה בזיבה, מכל מקום זו תשב שבעה נקיים כזבה. ומסבירים: קסבר [סבור הוא] רבא כי אין נוהג דין קשוי (שאין האשה נטמאת בזיבה בדם הנראה אז), אלא בלידה של ממש, ולא לנפלים. וכן סבור רבא כי אי אפשר לפתיחת הקבר (בית הרחם), שנפתח בעת הלידה, בלא שתראה דם.

אמר ליה [לו] רב פפא לרבא בשאלה על דבריו אלה: מאי אריא [מה המכוון] בדבריך שמדובר במי שקשתה שני ימים, והלא אפילו ראתה משהו דם בעלמא [בסתם] הריהי יושבת עליו שבעה נקיים, דהא [שהרי] אמר ר' זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טפת דם כחרדל — יושבות עליה שבעה נקיים!

אמר ליה [לו] רבא לרב פפא: אמינא [אני אמרתי] לך איסורא [איסור], שכך הוא דינה של אשה זו מן התורה, ואת אמרת מנהגא [ואתה אומר לי מנהג]?! היכא דאחמור [היכן שהחמירו] בנות ישראל על עצמן כדברי ר' זירא — אחמור החמירו], ויושבות הן שבעה נקיים. ואולם היכא [היכן] שלא אחמור [החמירו] בנות ישראל על עצמן כדברי ר' זירא — לא אחמור [החמירו], ואינן יושבות שבעה נקיים. ואולם במקרה זה שאמרתי, הריהן חייבות לשבת מן התורה שבעה נקיים.

ד מתוך שהובאו דברי רבא בענין טומאת הנדה, מביאים עוד מדברים שונים שאמר בענין זה. ומציינים כי המלים הבאות (תבעוה, נתר, בחמין, לטבול, קמטים, על גבי, נמל, הריהן סימן לזכרון העניינים שיבואו להלן). אמר רבא: אשה שתבעוה (הפצירו בה) לינשא, ונתפייסה (ונעתרה) לכך — צריכה שתשב שבעה נקיים, שמא ראתה דם מתוך חימוד (תשוקה).

ובענין זה מסופר כי רבינא איעסק ליה לבריה [התעסק השתדל להשיא את בנו] בי [בבית] רב חנינא, שיישא בנו את בתו של רב חנינא. אמר ליה [לו] רב חנינא לר' ירמיה: האם סבר ליה מר למכתב [חושב אדוני לכתוב] כתובה שייערכו הנישואין לארבעה יום (ביום הרביעי)? אמר ליה [לו] ר' ירמיה: אין [כן]. ואולם כי מטא [כאשר הגיע] לארבעה (היום הרביעי), לא נערכו הנישואין, אלא נטר [המתין] מלשאת עד ארבעה (היום הרביעי) אחרינא [האחר, בשבוע הבא], וכך נמצא כי איעכב [התעכב] יום הנישואין שבעה יומי בתר ההוא יומא [ימים לאחר אותו היום] שבו הוסכם על נישואין.

אמר ליה [לו] רב חנינא לר' ירמיה: מאי האי [מה זה], מדוע מתעכבים עוד שבוע מהנישואין? אמר ליה [לו]: האם לא סבר לה מר להא [אין אדוני סבור, מקבל את הלכה זו] של רבא, שכן אמר רבא: אשה שתבעוה לינשא ונתפייסה — צריכה לישב שבעה נקיים? ולכך המתנתי אף אני שבעה ימים. אמר ליה [לו] רב חנינא לר' ירמיה: אמר [אמור] שכך אמר רבא דווקא במי שהיא גדולה, דקחזיא דמא [שרואה כבר דם]. אבל בקטנה דלא חזיא דמא [שעדיין אינה רואה דם], כבתי זו — מי [האם] גם כן אמר רבא את דינו?

אמר ליה [לו] ר' ירמיה לרב חנינא: בפירוש אמר רבא: לא שנא [אין שונה] דין זה בגדולה, לא שנא [ואין שונה] בקטנה. שהרי בגדולה טעמא מאי [מהו הטעם] להצריכה לשבת שבעה נקיים משעה שהתפייסה? משום דמחמדא [שחומדת], קטנה נמי מחמדא [גם כן חומדת].

ה ועוד אמר רבא: האשה הטובלת לטהרתה מטומאת נדתה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and is married to another man. She is permitted to engage in intercourse with her second husband because it is possible that the bleeding was caused by engaging in intercourse with her first husband, and the issue will not reoccur when she engages in intercourse with a different man.

If she married another man and again saw blood due to sexual intercourse, she may engage in intercourse before the first time this occurs, before the second time this occurs, and before the third time this occurs. From this point forward she may not engage in intercourse until she is divorced from her second husband and is married to yet another man. If she married another man and again saw blood due to sexual intercourse, she may engage in intercourse the first time this occurs, the second time this occurs, and the third time this occurs. From this point forward there is a presumption that she always bleeds due to engaging in intercourse, and therefore she may not engage in intercourse or marry someone else until she examines herself.

How does she examine herself? She brings a tube, inside of which she places a cosmetic brush so that it is long enough to reach deeply into her vagina, and an absorbent cloth is placed on the tip of the brush. She inserts the tube with the brush and cloth within herself and then removes it. If blood is found on the top of the absorbent cloth, it is known that the blood comes from the uterus and she is ritually impure. If blood is not found on the top of the cloth, it is known that the blood comes from the sides of the vaginal walls and she is ritually pure, and she may resume engaging in intercourse with her husband.

And if she has a wound in that place, i.e., her vagina, she attributes the blood to her wound, and she is ritually pure, as it is assumed to not be uterine blood. And if she has a fixed menstrual cycle, i.e., she does not bleed every time she engages in intercourse with her husband, but only at fixed times, she attributes the blood to her fixed menstrual cycle, and she is permitted to engage in intercourse at other times.

And if the blood of her wound differed from the blood that she sees due to sexual intercourse, she may not attribute the blood to her wound. And a woman is deemed credible to say: I have a wound in my uterus, from where the blood is emerging. This is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi.

Rabban Shimon ben Gamliel says: Blood of a wound that comes from the uterus is ritually impure as a primary category of impurity. Although this blood does not render it prohibited for her to engage in intercourse with her husband, it does render her impure with regard to eating ritually pure food. But our Sages testified that they had a tradition with regard to the blood of a wound that comes from the uterus, that it is ritually pure.

The Gemara asks: What is the difference between the opinion of those Sages and the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel? Ulla said: The difference between them is whether the place of a woman’s uterus is impure, which means that any blood that passes through there is impure, even if it is blood from a wound. According to Rabban Shimon ben Gamliel, even the blood of a wound becomes impure if it passes through the uterus, whereas those Sages hold that only blood that originates in the uterus is impure.

With regard to the baraita that states that the test for a woman who experiences bleeding due to sexual intercourse is to insert a tube, the Gemara asks: But won’t a tube scratch her and cause her to bleed regardless? Shmuel said: The baraita is referring to a tube of lead, and the mouth, i.e., the end that is inserted, is folded inward so that it will not scratch her.

The baraita says that if a woman experiences bleeding on three occasions due to intercourse with her husband he must divorce her. Reish Lakish said to Rabbi Yoḥanan: But let her examine herself after the third act of intercourse with her first husband, so that he need not divorce her. Rabbi Yoḥanan said to him: It is preferable for her not to test herself and risk becoming forbidden to all men and instead to be divorced and remarry another, because not all fingers, i.e., penises, are equal. Since it is possible that sexual intercourse with her second husband might not cause her to bleed, she should not risk becoming forbidden to all men by performing the examination.

Reish Lakish further said to Rabbi Yoḥanan: Why does she examine herself only after the third time she experiences bleeding due to sexual intercourse with her third husband? But let her examine herself after the first act of intercourse with her third husband. After the first occurrence this woman already has a presumptive status that all acts of intercourse cause her to bleed. Rabbi Yoḥanan answered: She does not perform the examination then, because not all forces are equal. It is possible that the manner in which the couple has intercourse causes her to bleed, and therefore it is only after three times that she has a presumptive status of bleeding after every act of intercourse.

The Gemara relates: There was a certain woman who experienced bleeding due to sexual intercourse who came before Rabbi Yehuda HaNasi and asked him what she should do. Rabbi Yehuda HaNasi said to the Sage Abdon, who was present at the time: Go and suddenly frighten this woman. Abdon went and frightened her, and a mass of congealed blood fell from her vagina. Rabbi Yehuda HaNasi said: This woman is now cured. She will no longer experience bleeding due to sexual intercourse, as this mass of blood was the source of the blood.

The Gemara relates a similar incident: There was a certain woman who experienced bleeding due to sexual intercourse who came before Shmuel. Shmuel said to Rav Dimi bar Yosef: Go and frighten this woman. Rav Dimi went and frightened her, but nothing fell from her at all. Shmuel said: This woman is filled with blood, which falls out of her during intercourse. And any woman who is filled with blood that falls out during intercourse has no cure.

The Gemara relates another incident: There was a certain woman who came before Rabbi Yoḥanan and told him that every time she emerged from immersion in a ritual bath, after completing the mitzva of purifying herself for her husband, she would see blood before she engaged in intercourse with him. Rabbi Yoḥanan said to her: Perhaps the gossip of the women in your city, who are jealous of the love between you and your husband, has reached you, and this evil eye causes you to bleed before you engage in intercourse. Go and immerse in the river and engage in intercourse with your husband on the bank of the river, so that the other women will not see you leaving the ritual bath and gossip about you.

Some say that Rabbi Yoḥanan said to her: Reveal this fact to your friends, so that those women who were against you on this side, and gossiped about you, will be with you on that side, and be kind to you. And some say that Rabbi Yoḥanan said to her: Reveal this fact to your friends, in order that they will pray for mercy for you, as it is taught in a baraita discussing the verse: “And the leper in whom the mark is, his clothes shall be ripped and the hair of his head shall grow long and he will put a covering upon his upper lip and will cry: Impure, impure” (Leviticus 13:45). The leper publicizes the fact that he is ritually impure, as he must announce his pain to the masses, and then the masses will pray for mercy on his behalf.

Rav Yosef said: There was a similar incident in Pumbedita of a woman who experienced bleeding immediately after immersing in a ritual bath, and she followed the advice given by Rabbi Yoḥanan and she was cured.

§ Rav Yosef says that Rav Yehuda says that Rav says: Rabbi Yehuda HaNasi decreed that in the fields, i.e., in those distant places where there were no Torah scholars and whose residents were not well versed in the halakhot of menstruating women and did not know how to distinguish between the days of menstruation and the days of ziva, if she saw blood on one day, she must sit and count six days and that first day. She must observe six clean days without a discharge despite the possibility that she might have experienced bleeding only in her period of ziva, in which case she would be impure for only one day.

If she experiences bleeding for two days, she must sit and count six days and both of those first two days, for a total of eight days, in case the first day on which she bled was the last day of ziva, while the next day was the first day of her menstruation period. If she experiences bleeding for three days she must sit and count seven clean days, as she might be a greater zava, who must count seven clean days.

The Gemara cites a related statement. Rabbi Zeira says: Jewish women were stringent with themselves to the extent that even if they see a drop of blood the size of a mustard seed, they sit seven clean days for it. By Torah law, a woman who experiences menstrual bleeding waits seven days in total before immersing, regardless of whether she experienced bleeding on those days. If she experiences bleeding during the eleven days when she is not expected to experience menstrual bleeding, she is a lesser zava and waits one day without bleeding and then immerses. The Jewish women accepted upon themselves the stringency that if they experience any bleeding whatsoever, they treat it as the blood of a greater zava, which obligates one to count seven clean days before immersing (see Leviticus 15:25).

Rava authorized Rav Shmuel, and he taught: If a pregnant woman experienced labor pains for two days, and on the third day she miscarried, she must sit and count seven clean days. The Gemara explains that Rava holds that the principle that blood that emerges while the woman experiences labor pains is not ritually impure does not apply to miscarriages. And Rava further maintains that it is impossible for the womb to open without blood emerging. Therefore, when she miscarried she must have experienced a flow of blood, even if she did not notice it.

Rav Pappa said to Rava: For what reason did you teach this halakha specifically with regard to a woman who experiences labor pains for two days? Even if she merely discharges any amount of blood she should be impure, as Rabbi Zeira says: The Jewish women were stringent with themselves to the extent that even if they see a drop of blood of the size of a mustard seed, that woman sits seven clean days for it. Since it is impossible for the womb to open without the emergence of blood, when this woman miscarried there must have been blood, and therefore she must count seven clean days.

Rava said to Rav Pappa: I speak to you of a prohibition, i.e., that by Torah law a woman who experiences difficulty in childbirth for two days and on the third miscarries must count seven clean days as a greater zava, and you speak to me of a custom, a mere stringency. The stringency you mention does not apply in this case. Where the Jewish women were stringent, they were stringent, i.e., if they saw a drop of blood the size of a mustard seed. Where they were not stringent, i.e., in a case of blood due to labor, they were not stringent. By contrast, in the case I described the woman is obligated to count seven clean days by Torah law.

The Gemara provides a mnemonic for the following discussions: One who proposed to her; natron; with hot water; to immerse; folds; on top of; a port. Rava says: With regard to one who proposed marriage to a woman and she accepted it, the emotional excitement might have caused her to have a flow of menstrual blood, which would render her ritually impure and prohibit her from engaging in intercourse. Even if she was unaware of any flow, she must consider the possibility that it occurred. Therefore, to purify herself she must wait seven consecutive days that are clean from any flow of menstrual blood and then immerse in a ritual bath. Only after that process may she marry.

The Gemara cites a related incident: Ravina arranged for his son to marry into the family of Rav Ḥanina, i.e., to marry Rav Ḥanina’s daughter. Rav Ḥanina said to Ravina: Does the Master hold that it is appropriate to write the marriage contract as stating that the wedding will take place in four days, i.e., on Wednesday? Ravina said: Yes. When the fourth day, i.e., Wednesday arrived, he waited until another fourth day before marrying her, until the following Wednesday, i.e., he delayed seven days after that day when he had planned to marry her.

Rav Ḥanina said to Ravina: What is this? Why did you delay the wedding by an extra week? Ravina said to Rav Ḥanina: Doesn’t the Master hold in accordance with this statement of Rava, as Rava said: With regard to one who proposed marriage to a woman and she accepted it, she must wait seven consecutive days that are clean from any flow of menstrual blood and then immerse in a ritual bath? Rav Ḥanina said to Ravina: One can say that Rava said this statement with regard to an adult woman, who has seen menstrual blood. But did Rava actually say this with regard to a minor girl, who has not yet seen menstrual blood?

Ravina said to Rav Ḥanina: Rava said explicitly that there is no difference whether she is an adult woman and no difference whether she is a minor girl. What is the reason that an adult woman must wait for seven days? She must wait because she desires to marry her husband, and this might cause her to have a flow of blood. A minor girl also desires to marry her husband, which could cause a flow of blood.

§ Rava says: A woman who is about to immerse herself in a ritual bath for purification

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ה"ג וכן גרסת רש"י ז"ל משמשת פעם ראשונה ושנייה ושלישית וכן בכולהו גרסינן ושלישית. ותתגרש ותנשא לאחר וכולה רשב"ג היא דאמר בתלת זימני הוי חזקה וכי קתני דברי רבי אסיפא דמתני' דנאמנת אשה בלחוד קתני אבל ברישא כולה רשב"ג היא.
ורבינו ז"ל כתב בהלכות עד כמה מותרת לינשא עד ג' יותר מכאן לא תנשא עד שתבדוק את עצמה ואיני יודע אם הוא לשון גרסת הגמרא מ"מ כרשב"ג אתיא.

והא דמקשינן ותבדוק בביאה ג' של בעל ראשון. נראה ודאי דה"ק היאך מותרת לינשא לב' ולשמש בלא בדיקה והלא כבר הוחזקה זו לראות מחמת תשמיש בג' ביאות של בעל ראשון הילכך תבדוק ולא תתגרש ופריק מותר לשני בלא בדיקה מפני שאין כל האצבעות שוות ואין מחזיקין אותה בבעל מום ורואה מחמת תשמיש אלא לאצבע זה שהוחזקה לו. לפיכך תתגרש ממנו אבל לשאר אצבעות [לא הוחזקה] עד שתהא מוחזקת לכל בג' אצבעות.
והדר אקשי' כיון שהוחזקה בג' אצבעות למה לה ג' פעמים באצבע אחרון. ולמאי דפריך השתא דחזקה באצבעו' בלבד תהא חזקה אפילו שמשה פעם א' וראת ונתגרשה ושמשה עם השני וראת ומת ושמשה פעם אחרת עם ג' זה וראתה הוחזקה זו לכל.
ופריק לפי שאין כל הכוחות שוות. ואיפשר שראוי' לאצבע בנחת אבל בג' אצבעות וג' כוחות בכל אצבע ואצבע הוחזקה לכל אבל אם רצתה להכניס עצמה בספק ולבדוק בבעל ראשון ושלא תתגרש ודאי מותרת שאין אחר בדיקה של חכמים בית מיחוש שנאסרות אותה לא' ונתיר לג'. וכי קתני תתגרש ותנשא רבותא קמ"ל דלא מיחזקה אלא בג'. ומי שסובר להחמיר בבעלי' הראשונים אין ממש בדבריו דאם יש לחוש בראשונים כ"ש לאחרון שהוחזקה ולא התירו ספק דבר שזדונו כרת בשביל שתנשא זו.
אבל לענין מעשה עכשיו נראין דברי הרב ר' אברהם בר דוד ז"ל שאמר אין אנו בקיאין בבדיקה זו. ועוד שאפילו שידוע שהוא מן הצדדין הרי גזרו בנות ישראל בכל רואה טיפת דם כחרדל שיושבת עליה ז' נקיים בין מן המקור בין מן העליה בין מן הצדדין ודעת רבינו ז"ל שכתבה להנהיג בה הלכה למעשה. ואף ה"ר אברהם אמר שאין מוציאין אותה לאחר בדיקה.

הא דא"ר יוחנן לכי והבעלי לו על גב הנהר. משום שאין וסת זה אוסר יומו לפי שלא היה וסתה אלא בהכנסתה לעיר שהיו חברותי' מרגישו' בה ושמא אף היא היתה מתביישת מהן מפני שמדברות בה ומתחלחלת וה"ל כוסת של קפיצות ושל אכילות שום שכל זמן שאינה אוכלת אינה חוששת. א"נ דימה לא קבעה וסת דאקראי בעלמא היא וה"ק לה לאו טבילה גרמא ליך דתיתסרי אלא דימת עירך גרמא ליך ומותרת את על גב הנהר.

הא דאמר שמואל ממלא ונופצת היא ואין לה תקנה. ק"ל א"כ עקרת בדיקה הראשונ' ששנויה בבריית' דקא אמרת דאי אפילא נתרפאת ואי לא אפילא לית לה תקנה אי הכי מכחול למה ושמה אותה שהפילה חררה בידוע שנתרפאת וזו שלא הפילה כלום ממלא ונופצת היא. אבל אם ראתה מחמת בעיתותא ולא הפיל' חררה זו היא שצריכה לבדיקה של ברייתא וכן נמי שלא ביעתוה נבדקת בכך ואינו מחוור ומרבינו הגדול ז"ל לא כתב מעשים הללו.

ה"ג וכן בנוסחאות יום א' תשב ו' והוא ב' תשב ו' והן. שהרי בני מקום זה שאין בני תורה בידוע שאין רואים דם ויש לחוש שמא יום א' דם טהור ויום ב' טמא וצריכה ו' ועוד שהרי אין נשיהן בקיאין בימי נדה וזבה שלכך תקן להם לג' ז' נקיים בכל זמן הלכך בשנים נמי יש לחוש שמא ראשון י"א לזיבה הוא ושני תחלת נדה הילכך צריכות ו' והן. ואין זה צריך לפנים אלא שבהלכות רבינו הגדול ז"ל דמחה והן נראה כטעות סופר.
והלשון שכתב רש"י ז"ל תשב ו' והוא כדין תורה לומר שדין תורה כך הוא למנות ו' לאחד אבל אינו כדין תורה לכך שזו יושבת ו' נקיים שאם תראה צריכה יותר הילכך צריכה הפרשה בטהרה ובדיקה והאי דקאמר ז' נקיים ולא קאמר נמי ו' נקיים לישנא בעלמא נקט דשגירי למימר ז' ימים נקיים.
וא"ת לדברי האומר ימי נדה שאינו רואה בהן אין עולין לה לספירת זיבתה עדיין היה לו לר' בית מיחש לומר שמא יום א' י"א הוא ובעי שימור והז' הן התחלת נדה אין עולה לו וצריך ז' והן לשני ימים. לאו מילתא שכבר פי' בפ' בנות כותיים שימי נדה ולידה שאינה רואה בהן עולין לספירת זיבה קטנה לדברי כל אדם ואין לחוש כלום. וכתב רבי' בעל הלכות ז"ל שאפילו בימי טוהר נמי אם ראתה סופרת דהאידנא יולדות בזוב הן לפי שא"א לפתיח' הקבר בלא דם ובנות ישראל סופרת ז' לכל טיפה דם. ושמענו כדבריו בזה שהגאונים החרימו בדם טוהר.
והדברים נראין אף לדין הגמר' שכשם שחששו לטועות בפתחיהן ולמשלימות דם טמא לדם טהור ועשו נמי הרחקה יתירה בדבר כך יש לחוש שמא יבואו לטעות באותן שיושב' עליהן לזכר ולנקבה ולנדה שמא ינהגו בהן קולא שסוברות כל שיש לו טומאת לידה יש לו טוהר שלה וכ"ש שברוב נפלים אין בני אדם בקיאין. ואין עליהם לדון בהם אלא כך תשב לזכר ולנקבה ולנדה וקרוב הדבר לטעות בו הילכך אין ימי טוהר יוצאין מכלל ר' זירא שאף בהן החמירו בנות ישראל לישב ז' נקיים. וההיא דאמרינן דרש מרימר הילכתא כותיה דרב וכו'. דינא קאמרי כדאמרי בשמעתי' אמינא לך האי איסור ואת אמר' לי חומרא היכא דאחמור אחמור היכא דלא אחמור לא אחמור. והמקומות שבועלין עכשיו על דם טוהר הם יחושו לעצמן.

ונאמנת אשה לומר מכה יש לה שממנה הדם שותת ויורד. מסתברא דה"פ נאמנת אשה לומר מכה יש לה וכל שהיא נאמנת במכה מן הסתם היא תולה שממנה הדם שותת ויורד שהרי היא אינה בקיאה בלא בדיקה אם הדם מן המכה או מן המקור ואם בבדיקה מאי שנא כי אית לה מכה אפילו בלא ידיעת מכה טהורה דהא קתניבידוע שהוא מן הצדדין ועוד דהא קתניבהדיא ואם יש לה מכה תולה במכתה אלמא מן הסתם תולה ובלישנא דתוספתא לא מצאתי שממנה הדם שותת ויורד אלא כך היא שנויה בתוספתא ונאמנת אשה לומר מכה יש לה מן המקור ודרך הגמרא היא להוסיף בלשון התוס' דרך פירוש בעלמא וכאלו היא מגוף התוספתא.
הא דקתני: אם היה דם מכתה משונה מדם ראייתה הכי קאמר אם נשתנה בודאי מראה דם מכתה מדם ראייתה אינה תולה לומר שמא דם המכה הוא שנשתנו עכשו מראייתה אבל מן הסתם אינה חוששת שאלו מן הסתם חוששת עד שתדע בודאי שלא נשתנו מראה דמים שלה הכי הוה ליה למימר תולה במכתה אם היה דם מכתה דומה לדם ראייתה.
והלכה למעשה היא זו אפילו עכשו כדי שלא תוציא אשה מבעלה ואינו דומה לבועל את הבתולה שאמרו בועל בעילת מצוה בלבד ופורש ואע"פ שאין לך מכה גדולה ממכת השרת בתולים דשאני התם שאינה אסורה לעולם אבל לאסור אותה לעולם לא גזרו ותדע לך דלגבי בעילת הבתולה שנינו בהדיא חזרו ונמנו וכאן לא הזכירו כלל וכבר הארכתי יותר בפסקי ההלכות בס"ד.

אמר לה בתי שמא דמות עירך עלתה ביך ליכי והבעלי לו על גב הנהר. הרמב"ן ז"ל פירש לאו משום חשש קביעות וסתות שהיא חששא לכך ואמר לה ר' יוחנן שאין זה וסת אוסר יומו לפי שלא היה וסתה אלא בהכנסתה לעיר שהיו חברותיה מרגישות בה ושמא אף היא היתה מתביישת מהן מפני שמדברות בה ומתחלחלת והוה ליה כוסת של קפיצות ואכילת שום שכל זמן שאינה אוכלת אינה חוששת, אי נמי דימא לא קבעה וסת דאקראי בעלמא הוא והכי קאמר לה לאו טבילה גרמה ליך ותתסרי אלא דמות עיריך גרמה לך ומותרת את אגב הנהר.
תוספתא: היתה בודקת בימין והיא טמאה בשמאל והיא טהורה לא תבדוק אלא בשמאל, בחצר והיא טהורה בטרקלין והיא טמאה לא תבדוק אלא בחצר, בעצמה והיא טמאה בחברתה והיא טהורה לא תבדוק אלא בחברתה.

יש מי שגורס: התקין ר' בשדות ראתה יום אחד תשב ששה והיא שנים תשב ה' והם ג' תשב ז' נקיים. וכן היא גם בהלכות הרבה אלפסי ז"ל וכן מצאתיה בחבור הרב אל אברצלוני ז"ל משמן של ראשונים ז"ל ופירש הוא ז"ל לפי גירסה זו שבאותן הימים היו גם בני הכפרים מכירים קצת בין דם טהור לדם טמא והיו מכירות קצת וסתות אבל לא עיקר הוסתות ולכך די להם בשנים כעיקר נדה דאוריתא אבל אם ראתה ג' חוששת לספק זבה שאינן מכירות כל כך בזבה לא הן ולא אותן בני הכפרים שמראות להן את הדם ולפיכך חשש ר' ותיקן להם לג' ז' נקיים. ומכל מקום גרסא הנכונה שנים תשב ששה והם דכיון דאינן בקיאות לגמרי יש להם לחוש שמא יום ראשון סוף זיבה ויום שני תחלת נדה וצריכה ששה והוא וגם מן הראשונים יש שהיו גורסין כן והיא הגרסא הנכונה וששה דקאמרינן ששה נקיים קאמר והא דקאמרינן ג' תשב ז' נקיים לאו למימרא דג' דוקא בעינן נקיים אבל לא' וב' לא בעיא נקיים אלא מכלל מה שאמרו בג' דבעינן נקיים אנו יודעים שטועות הן בימי זיבה ונדה והילכך על כרחין ו' דקאמ' נקיים קאמ' ולא רצה להאריך ולומר בכל אחד ואחד נקיים כיון שמשמשת האחד אנו יודעים בבירור את השאר, ואי נמי י"ל דנקיים דקאמרינן בסופה אכולהו קאי ומ"מ בין הכי ובין הכי אין ספק דכולהו נקיים בעינן להו.

אמר רבא תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה שתשב ז' נקיים. פי' ואפילו בדקה ומצאתה טהור דחיישינן שמא מתוך חמודה רואה דם טפה כחרדל ונאבד ולפיכך צריכה לישב ז' נקיים חוץ מיום התביעה ולא שנא גדולה ולא שנא קטנה, ומסתברא שאינה צריכה הפסק טהרה ולא בדיקה תוך ז' לא בתחלתן ולא בסופן לפי שאין זו אלא חששא בעלמא ודי לה בישיבת בת ז' ואע"פ שאמרו צריכה לישב ז' נקיים לאו נקיים הספורים לפנינו ואפילו בתחלתן או בסופן כשאר נקיים דזבה בעלמא אמרו, אלא כל שלא הרגישה בדם תוך ז', נקיים קרינן להו, וכנ"ל מעובדא דרבינא דאעסק ליה לבריה בי רב חביבא וא"ל ליום פלוני נכתוב כתובה ואיעכב ז' יומי ובתר הכי אתא ומדקאמר איעכב ז' יומין בר ההוא יומא ואתא משמ' דלבתר כל שבעה ממש הוא דאתא, ורב חביבא לא רמא אדעתא דמשום דרבא קא"ל, דסבור היה דלא אמר רבא אלא בגדולה דשכיחי בה דמים אבל בקטנה לא אלמא לא בדקה איהי כלל ורבינא אע"ג דלבתר שבעה הוא דאתא לא אשכחן דאצריכה שבעה אחריני אלמא כל שנתעכבה ז' אינה צריכה לא הפסק טהרה ולא בדיקה כלל אלא כל שמצאה טהור טהורה, אבל ראיתי בפיסקי הלכות הראב"ד ז"ל ובפסקי הרמב"ן נ"ר שלא הצריכוה הפסק טהרה אבל הצריכוה בדיקה תוך ז', ולא ירדתי לסוף דעתם אם עשינו אותה כרואה דעלמא אף היא צריכה הפסק טהרה, ואם אינה צריכה הפסק טהרה וכודאי הפסיקה בטהרה משוית ליה הואיל ואינו אלא ספק בעלמא. אף נאמר שהיא בחזקת טהרה כל ז' אלא שצריך לחוש לדבריהם ז"ל.
ממעשה דרבינא ורב אחא חביבא שמענו שמיום התביעה אנו מונין לה ז' דמשעת תביעה היא שמחמדת ולא משעת כתיבת הכתובה דהא רבינא ליום פלוני נכתוב כתובה קאמר ובתר ההוא יומא דתביעה זו נתעכב ז' יומי מדרבא, ועוד דתניא לעיל (נדה סה, א) בזו שב"ה אומרים כל הלילה שלה ונותנין לה עונה שלמה וכמה עונה שלמה פי' רשב"ג לילה וחצי יום, ואקשינן ומי בעינן כולי האי ורמינהו הרי שהיו גתיו ובית בדיו טמאין וכו' וכמה עונה חצי יום וחצי לילה ופרקינן שאני כתובה דמגהי בה טפי עד שיכתבו אלמא משעת כתיבה ממש שריא ואינה צריכה להמתין כלל ודברים פשוטים הם ואינן צריכין לפנים. ועוד מדאמרינן בפ"ק דכתובות (ז, א) בההוא דלא כתב כתובה בערב שבת ואתו ושאלו לר' אמי ואמר להו אתפסוה מטלטלי וכן ביבמות (לז, ב) ברב דהוה מכריז כי הוה אעיל לדרדשיר ורב נחמן לשכנציב ואמרי מאן בעיא ליומי ואקשינן מיהא דרבא ופרקו רבנן שלוחי משדרי ומודעי להו. ומ"מ יש לעיין מאימתי מונין לה וכי אם תבעוה לינשא לאחר י"ב חדש מונין לה מיום זה, ושמא לא אמרו אלא משעה שמתקנים לה צורכי חופה וכאותה שאמרו מכי רמו שערי באסינתא וכיוצא בזה דכל שמשתדלים לתקן לה חופה נותנת דעתה ומחמדת.

אמר רבא אשה לא תחוף לא בנתר ולא באהל. פי' חפיפה חפיפת מקום שער ראשה ובית השחי ובית הערוה וכל מקום שיש שם שער אבל בשאר הגוף בעיוני בעלמא סגי וחפיפה זו מתקנת עזרא היא דאי מדאוריתא אפילו במקום שיער בעינוי בעלמא סגי כיון דלא מיקטיר מידי וליכא מידי דמימאיס וחאיץ בעיוני סגי וכדאמר' בפרק מרובה (בבא קמא פב, א) גבי עשר תקנות שתקן עזרא ושתהא אשה חופפת וטובלת ואקשינן דאוריתא הוא דכתיב את כל בשרו את הטפל לבשרו ומאי ניהו שערו, ופריק מדאוריתא בעיוני בעלמא דילמא מקטי' אי נמי מיאוס מידי משום חציצה אתא איהו ותקין חפיפה אלמא מדאקשינן את הטפל לבשרו ומאי ניהו שערו משמע דחפיפה בשער בלבד היא ומתקנת עזרא ושאר כל הגוף בעיוני בעלמא דמדאמרינן דילמא מיקטיר אי נמי מיאוס מידי משום חציצה, שמע מינה בשאר כל הגוף צריכה עיוני מדאוריתא דלענין חציצה מקום שער ושאר כל הגוף שוין.

וכיון דחפיפה לאו דאורייתא אע"ג דאתא עזרא ותקין סמוך לטבילה חפיפה. היכא דלא איפשר שרי והיינו דאמרינן לקמן אשה חופפת בערב שבת וטובלת למוצאי יום טוב ראשון שלאחר השבת דהיכא דאיפשר איפשר היכא דלא איפשר לא איפשטא. ואמרינן תו לקמן והילכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה והילכתא אשה לא תחוף אלא בלילה ולא קשיא הא דאיפשר הא דלא איפשר, ואלו היתה חפיפה דאוריתא לא היו מקילין בה ואפילו היכא דלא איפשר, והילכתה עיוני בעלמא דמדאוריתא צריכה, דבדאורייתא לא מקילין ואי טבלה במוצאי יום טוב ראשון דלאו סמוך לחפיפה ולא עיינה לא עלתה לה טבילה, והיינו דאמר רב גידל אמר רב נתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה, ואע"ג דהשתא ליכא אימר ברדיוני נפל, כלומר אם לא חזרה ועיינה סמוך לטבילה, ואם לשעה קלה שנתנה התבשיל לבנה חוששין, כ"ש לזו שחפפה בערב שבת וטבלה בשני בשבת שנתעסקה בנתים בכמה מיני חציצה.

ונאמנת אשה לומר מכה יש לה שממנה הדם שותת ויורד. מסתברא דה״פ נאמנת אשה לומר מכה יש לה וכל שהיא נאמנת במכה מן הסתם היא תולה שממנה הדם שותת ויורד שהרי היא אינה בקיאה בלא בדיקה אם דם מן המכה או מן המקור.

ואם בבדיקה מ״ש כי אית לה מכה אפי׳ בלא ידיעת מכה טהורה דהא קתני בידוע שהוא מן הצדדין ועוד דהא קתני בהדיא ואם יש לה מכה תולה ובלישנא דתוס׳ לא מצאתי שממנה הדם שותת ויורד אלא כך הוא שנויה בתוספתא ונאמנת אשה לומר מכה יש לי מן המקור ודרך הגמרא להוסיף בלשון התוספתא דרך פירוש בעלמא דכאלו מגוף התוספתא הא דקתני אם היה הדם מכתה מדם ראיתה אינה תולה לומר שמא דם המכה הוא שנשתנו עכשו מראיה אבל מן הסתם אינה חוששת שאלו מן הסתם חוששת עד שתדע בודאי שלא נשתנו מראה דמים שלה הכי הוה למימר תולה במכתה אם היה דם מכתה דומה לדם ראייתה והלכה למעשה היא זו אפי׳ עכשיו כדי שלא תוציא אשה מבעלה ואינו דומה לבועל את הבתולה שאמרו בועל בעילת מצוה ופורש ואעפ״י שאין לך מכה גדולה ממכת השרת בתולים דשאני התם דאינה אסורה לעולם לא גזרו ותדע לך דלגבי בעילת הבתולה שנינו בהדיא חזרו ונמנו וכאן לא הזכירו כלל וכבר הארכתי יותר בפיסקה הלכות בס״ד.

אמר לה בתי שמא דמות עירך עלתה ביך לכי והבעלי לו על גב הנהר. והרמב״ן ז״ל פירשה לא משום חשש קביעות וסתות שהוא חששא לכך אמר לה ר׳ יוחנן שאין זה וסת אוסר יומו שלא שלה הי׳ וסת אלא בהכנסתה לעיר שהיו חברותיה מרגישות בה דשמא אף היא היתה מתבייש מהן מפני שמדברות בה ומתחלחלת והוה לה בושת של קפיצות ואכילת שום שכל זמן שאינה אוכלת אינה חוששת אי נמי דיומא לא קבעה וסת דאיקראי בעלמא הוא וה״ק לה לאו טבילה גרמא ליך דמתסרי אלא דמות עירך גורמת לך ומותר את אגב הנהר.

תוספתא היתה בודקת בימין והיא טמאה בשמאל והיא טהורה לא תבדוק אלא בשמאל בחצר והיא טהורה בטרקלין והיא טמאה לא תבדוק אלא בחצר בעצמה והיא טמאה בחברתה והיא טהורה לא תבדוק אלא בחברתה.

יש מי שגורס התקין ר׳ בשדות ראתה יום א׳ תשב ששה והוא שנים תשב חמשה והם שלשה תשב שבעה והם נקיים וכן הוא בהלכות הרי״ף ז״ל וכן מצאתיה בחבור הרב אלברצלוני ז״ל משמן של ראשונין ופי׳ הוא ז״ל לפי גרסא זו שבאותן הימים היו גם בני הכפרים מכירים קצת בין דם טוהר לדם טמא והיו מכירות קצת וסתות אבל לא עקר הוסתות ולכך די להם בשנים דעקר נדה דאורייתא אבל אם ראתה שלשה חוששת הן לספק זבה שאינן מכירות כל כך בזיבה לא הן ולא אותן בני כפרים שמראות להם את הדם ולפי׳ חשש רבי ותקן להם לשלשה שבעה נקיים. ומ״מ גרסת הנכונה שנים תשב ששה והם דכיון דאינן בקיאות לגמרי יש להן לחוש שמא יום ראשון סוף זיבה ויום שני תחלת נדה וצריכה ששה והוא וגם מן הראשונים שהיו גורסין כן והיא הנכונה וששה דקאמר ששה נקיים קאמר והא דקאמרי׳ ג׳ תשב ז׳ נקיים לאו למימרא דשלשה דוקא בעי נקיים אבל לאחד ושנים לאו בעי נקיים אלא מכלל מה שאמרו בג׳ דבעי׳ נקיים אנו יודעים שטועות הן בימי נדה וזובה והילכך על כרחין שששה דקאמר נקיים קאמר ולא רצה להאריך ולומר בכל אחד ואחד נקיים כיון שממשמעת האחד אנו יודעין בבירור את השאר. ואי נמי י״ל נקיים דקאמרי בסופא אכלהו דקאי ומ״מ בין הכי ובין הכי אין ספק דכלהו נקיים בעינן להו.

אמר רבא תבעוה לנשא ונתפייסא צריכה שתשב ז׳ נקיים. פי׳ ואפי׳ נבדקה ומצאה טהור דחישינן שמא מתוך חמודה רואה דם טפה כחרדל ונאבד ולפי׳ צריכה לישב ז׳ נקיים חוץ מיום התביעה ולא שנא קטנה ומסתברא שאינה צריכה הפסק טהרה ולא בדיקה תוך ז׳ לא בתחלתן ולא בסופן לפי שאין זו אלא חששא בעלמא ודי לה בישיבת שבעה ואעפ״י שאמרו צריכה לישב ז׳ נקיים לאו וקיים הספורים לפנינו ואפילו בתחלתן או בסופן כשאר נקיים דזבה דעלמא דאמרו אלא כל שלא הרגישה בדם תוך שבעה נקיים קרינן להו וכן נ״ל מעובדא דרבינא דאיעסק ליה לבריה בי רב חביא וא״ל ליום פ׳ נכתוב כתובה ואיעכב ז׳ יומי ובתר הכי אתא ומדקאמר איעכב שבעה יומי בתר ההוא יומא ואתא משמא דלבתר כל ז׳ ממש הוא דאתא ורב חביבא לא רמא אדעתיה דמשום דרבא קאמר דסבור הוא דלא אמר רבא אלא בגדולה דשכיחי בה דמים אבל בקטנה לא אלמא לא בדקה איהו כלל ורבינא אע״ג דלבתר ז׳ הוא דאתא לא אשכחן דאצריכא ז׳ אחריני אלמא כל שנתעכבה ז׳ אינה צריכה לא הפסק טהרה ולא בדיקה כלל אלא כל שמצאה טהור טהורה.

אבל ראיתי בפסקי הלכות הראב״ד ז״ל ובפסקי הרמב״ן ז״ל שלא הצריכה הפסק טהרה אבל הצריכה בדיקה תוך ז׳ ולא ירדתי לסוף דעת׳ אם עשינו אות׳ כרואה דעלמ׳ אף היא צריכ׳ הפסק טהרה ואם אינה צריכ׳ הפסק טהר׳ ובודאי הפסיקה טהרה משוית לה הואיל ואינו אלא ספק דעלמא אף אנו נאמר שהיא בחזקת טהורה כל ז׳ אלא שצריך לחוש לדבריהם זצ״ל.

ממעשה דרבינא ורב אחא שמענו שמיום התביעה אינו מונין לה ז׳ דמשמע שממחמרת ולא משעת נתינה הכתובה דהא רבינא ליום פ׳ נכתוב כתובה קאמר ובתר ההוא יומא מדרבא דתביעה זו נתערב ז׳ יומי ועוד תניא לעיל בזו שב״ה אומר כל הליל׳ שלה נותנין לה עונה שלימה וכמה עונה שלימה פי׳ רשב״ג לילה וחצי יום ואקשינן ומי בעיא כולי האי ורמינהו הרי שהיו גיתו ובית בדיו טמאין ה׳ וכמה עונה חצי יום וחצי לילה ומפרקינן שאני כתובה דענה בי טפי עד שיכתבו אלמא משעת כתיבה ממשכיא ואינה צריכה להמתין ודברים פשוטין הם ואינה צריכין לפנים ועוד מקאמר בפ״ק דכתובות בההיא דלא כתב כתובה בע״ש ואתו ושאלו לר׳ ואמר להו אתפסוה מטלטלי וכן ביבמות כרב דהוה מכריז כי הוה על למדרש ורב נחמן לשכנציב אמרי מאן בעיא ליומא ואקשי מיהא דרבא ופרקי׳ רבנן שלוחי משגרי ומודעי להו ומ״מ יש לעיין מאימתי מונין לה וכן אם תבעוה להנשא לאחר י״ב חודש מונין לה מיום זה ושמא לא אמרו אלא משעה שמתקנין לה צרכי חופה וכאותה שאמרו מכי רמו שערי באסינתא וכיוצא בזה בכל שמשתדלין לה לתקן לה חופה נותנת דעתה ומחמרת.

אמר רבא אשה לא תחוף לא בנתר ולא באהל וכו׳. פי׳ חפיצה חפיצת מקום שער ראשה ובית השחי ובית הערוה ובכל מקום שיש בה שער אבל בשאר הגוף בעיוני בעלמא סגי וחפיפה זו מתקנת עזרא היא דאי מדאורייתא אפילו במקום שער בעיוני בעלמא דלא מקטר מידי וליכא מידו דמימאיס וחייץ סגי וכדאקמרי בפ׳ מרובה גבי עשר תקנות שתקן עזרא ושתהא אשה חופפת וטובלת ואקשינן דאורייתא היא דכתיב את כל בשרו זה הטפל לבשרו ומאי נהו שערו ופריק מדאורייתא בעיוני בעלמא דילמא מקטיר אי נמי מיאוס מידי משום חציצא אתא איהו ותקון חפיפה אלמא מדאקשינן הטפל לבשרו ומאי ניהו שערו משמע דחפיפ׳ בשער בלבד היא ומתקנת עזרא בשאר כל הגוף בעיוני בעלמא דמדאמרי׳ דילמא מיקטור אי נמי מיאוס מידי משום חציצה ש״מ בשאר כל הגוף צריכא עיוני מדאורייתא דלענין חציצה מקום שער ושאר כל הגוף שוין דחפיפה לאו דאוריתא אע״ג דאתא עזרא ותקון סמוך לטבילה חפיפה היכא דלא אפשר שרי והיינו דאמרי לקמן אשה חופפת בע״ש וטובלת למוצאי השבת ראשון לאחר שבת דהיכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר ואמרינן תו לקמן והלכתא אשה חופפת ביום וטובלת בליל׳ והלכת׳ אשה לא תחוף אלא בלילה ולא קשיא הא דאפשר הא דלא אפשר ואלו היתה חפיפא דאורייתא לא היו מקילין ואפי׳ היכ׳ דלא אפשר והילכך עיוני בעלמא דמדאוריתא צריכ׳ דבדאוריתא לא מקילין ואי טבלה במוצאי י״ט ראשון דלאו סמוך לחפיפה ולא עיינה לא עלתה לה טבילה והיינו דאמר רב גידל אמר רב נתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה ואע״ג דהשתא ליכא אימר ברדיוני נפל כלומר אם לא חזרה ועיינה סמוך לטבילה ואם לשעה קלה שנתנה תבשיל לבנה כ״ש לזו שחפפה בע״ש וטבלה בב׳ בשבת שנתעסקה בנתים בכמה מיני חציצה.

ואמר רבא טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול איכא דאמרי אם באותה יום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ואי לא צריכה לחוף ולטבול מאי בינייהו סמוך לחפיפה טבילה איכא בינייהו. פי׳ ללישנא קמא בענין סמוך לחפיפה טבילה וללישנא בתרא לא בעינא וקי״ל בהא כלישנא קמא דהא אפסקא לקמן היכא דאפשר אשה לא תחוף אלא בלילה.

וספרים יש דמהפכי לישני וללישנא בתרא לא בעי סמוך לחפיפה טבילה וקי״ל כלישנא בתרא. וכן מצאתי לרב ר׳ אברהם ומהא דרבא שמעינן דאע״ג דלא חפיפ׳ סמוך לטביל׳ דוקא נמצא עניה דבר חוצץ הוא דלא עלתה לה טבילה הא לא נמצא עליה דבר חוצץ עלתה לה טבילה והיינו טעמא דלא גרע מחופפת בע״ש וטובלת למוצאי שבת היכא דלא אפשר ומיהו דוקא בשעיינה סמוך לטבילה הא לאו הכי לא עלתה לה טבילה והוא שלא נתעסקה בנתים בדבר חוצץ וכדאמר רב גידל נתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה ואע״ג דהשתא איכא אימר ברדיוני נפל הילכך הא דרבא דוקא כשעיינה סמוך לטבילה אי נמי בשלא נתעסקה בדברים שחוצצים. וא״ת אי בשעיינה וליכא מידי כי נמצא עליה דבר חוצץ לאחר טבילה אפי׳ נתעסקה מאי הני על כרחין לאחר טבילה הוא דאתא וי״ל חוששין דילמא לא עיינה יפה יפה ומתסברא דוקא בשלא נתעסקה באותו מי לאחר טבילה הא נתעסקה באותו המין ממש אלא שנתעסקה במינין החוצצין דכיון דנתעסקה דילמא נתעסקה אף בזה ולאו אדעתיה ויש להחמיר בזה והראב״ד ז״ל כתב דאפילו נתעסקה באותו מין כל היום לאחר טבילה לא עלתה לה טבילה עד שתאמר ברי לי שלא היה עלי בשעת טבילה ואינו מחוור בעיני דאי עיינה היכי אומרת בריא לי ושמא הוא מתפרשא לזו דרבא בשלא עיינה לטבילה אלא שעיינה סמוך לטבילה אלא שעיינה בשעת חפיפה ויעל׳ הכל למה שכתבתי.

עוד כתב הרב ר׳ אברהם ז״ל דהאי עיוני דקאמרי ע״י רחיצה ובשעת חפיפה היא ולא קודם חפיפה ותדע לך מדאמרינן ואם סמוך לחפיפה טבלה ולמה ליה למתלי בדיקת גופא בחפיפה דנמצא עליה על גופה דמשמע ולא על מקום שערה בלבד והוה ליה למימר אם באותו יום שבדקה וחפיפה טבלה אלא ש״מ בשעת חפיפה עיינה ושמעינן תו מינה דברחיצה היא דאי עיינה בלא רחיצה למה לי דעבדא בשעת חפיפה אלא ש״מ ברחיצה ואיני מבין ראייתו דא״כ אפי׳ אנו נאמר דצריכה בחמין כחפיפה דאי לא למה לה דעבדא בשעת החפיפה ש״מ ואם אתה אומר כן נמצאת אומר החפיפה בכל הגוף ואינה אלא במקום שער וכן הוא בעצמו ז״ל ונר׳ מדבריו שהוא עושה חפיפה מקום שער בחמין ורחיצה שבגוף אפי׳ בקרירי ואתו ההפרש שביניהם ומ״מ נפרכה ראיתו ממקום שבא ויש לנו לומר שהיא כעין חפיפה הואיל ותלי בדיקת בדיקת גופה בחפיפתה אלא לא תלה כאן בדיקת גופא בחפיפה לא משום שדרכה לבדוק נפשה בשעת חפיפה. ומיהו האידנא נהיג כלהו נשי למשטף כל בחמימי דהא שפיר להו ומיהו אי לא עבדי הכי וטבלן עלתה לה כיון דאינה מקום שער בחמין ובודקין גופן בעיוני בעלמא סמוך לטבילה ומיה׳ צריך שתהא בדיקה סמוך לטבילה ואי נמי דידעה שלא נתעסקה בדבר החוצץ משעת בדיקה עד שעת טבילה. עוד כתב הרב ז״ל דאי לא חפפה כלל אפילו עיינה נפשה בשעת טבילה חפיפת הראש מיהא לא סגי ליה בעיוני דהא מתקנת עזרא ואפילו שריא מסרוקי מסרוקיתא ברישא בתר טבילה ולא אשכחא מידי דפריך דמזייא דילמא בהדי מסרוקיתא השתא היא משתדיא מזייה אי נמי ההוא בנתא דהוה קטיר בשעת טבילה נתר בהדי מסרוקיתא ולא ידיעה לה ומ״ה כי טבלה בלא בדיקת הגוף ובלא חפיפת הראש לא סלקא לה טבילה כלל ע״כ ואיני יורד לסוף דעת הרב ז״ל כי הנר׳ מכלל דבריו הראשונים דמאחר דתקן עזרא חפיפא אעפ״י שעיינה וראתה שאין שם מידי דקטיר אפ״ה לא עלתה לה טבילה ומכלל דבריו האחרונים דאי שריא מסרוקיתא והעולה לי מכלל דבריו דחפיפ׳ היינו חפיפה שער ביד ואפי׳ בלא חמין כלל מעיקרא שפיר דמי ואעפ״י שלא חפפ׳ בחמין כלל ובדרך שאמר בנזיר חופף ומפספס אבל לא סורק והא דאמר רבא אשה לא תחפף אלא בחמין ואפי׳ בחמי טבריא לאו למימר דבעי׳ חמין אלא לאפוקי קרירי משום דקרירי מסכרי מזיא הא חפיפה בלא קרירי ובלא חמימה שפיר דמי ואין נראה כן מפשוטן של דברים.

ואמר רבא אשה לא תעמוד ע״ג כלי חרס ותטבול ואסיקנ׳ טעמא משום דבעיתא ולא טבלה שפיר ואם סילתא נמי בעיתא וכו׳ הרב ר׳ אברהם ז״ל דמסתברא דאי טבלה בין על גבי כלי חרס בין אסילתא בדיעבד טבילתה טבילה ופי׳ סילתא בקעת מלשון מסלתי סילתי זו עוד כתב הוא ז״ל דהאי דנקט כלי חרס ולא נקט כלי עץ כיון דבר קבול טומאה מגבי הוא לא צריכה למימר דההוא משום גזרת מרחצאות נמי אית ביה ואפשר דאי טבלה נמי לא עלתה לה טבילה אבל כלי חרס דלאו בר קבולי טומאה מגבו הוא ולמדרס לא חזיא סד״א תטבול קמ״ל דלאו משום דבעיתא ומיהו כיון דמבעי ליה לסילתא משמע דלית ליה משום גזרת מרחצאות ואפי׳ עברה וטבלה על גביהו לא עלתה לה טבילה ודייק לה מדתנן במשנת מקואות מעין שהעבירו על גבי כלים או על גבי ספסל הרי הוא כמות שהיה דברי ר׳ יהודה ר׳ יוסי אומר הרי הוא כמקוה ובלבד שלא יטבול על גבי הספסל אלמא אפי׳ בספסל איכא משום גזירות מרחצאות דאי משום דבעית ליכא הכא דהא גברא לא טבל אבל אלא מנא הוא דקא מטביל וקתני שלא יטביל על גבי ספסל אלא משום גזירת מרחצאות ואסור ואי איכא טינא ואנחא תותי רגלה חבילי זמרות שפיר דמי ואפי׳ לכתחלה דהא לא בעיתא דלפי דברי הרב נראה דמפצי דעביד לשמואל לבנתיה לצניעותא דעלמא הוא דעביד להו ולא משום טיט שבנהר דאף הם מקבלים טומאה כדתנן עשאה לשכיבה מקבלת טומאה.

אמר שמואל בר רב יצחק אשה לא תטבול בנמל אע״ג דהשתא ליכא אימר ברדיוני נפל. כך היא גרסת הספרים ולפי גרסא זו הוי טעמא משום טינא דאיכא בנמל וביציאתה מן המים נתנדנד ונפל מעליה והראשונים נוחי נפש פירשו טעמא דלא תטבול בנהר משום צניעות דשכיחי ביה דילמא לא טבלה שפיר ולפי פירושם לא גרסי׳ אע״ג דאיכא אימר ערדיוני נפל ולכתחילה הוא דלא תטבול הא בדיעבד עלתה לה טבילה ואבוה דשמואל נמי דעביד לבנתיה מפצי ביומי תשרי מהאי טעמא הוא דעביד להו לצניעותה מפני העוברים והשבים ועל שפת הנהר.

דבריר'. פרש"י אבל רישא לאו רבי היא דלר' בתרי זימני הויא חזקה. ומיהו י"ל דאף לר' בעינן ג' זימני כדאמרינן לעיל לימים שנים והיינו כר' וקאמר למה שלא מנו חכמים ג' כמו אכלה שום וראתה כו' אלמא גם לר' יש דבר שצריך שתתחזק ג' פעמים:

לפי שאין כל האצבעות שוות. פירש"י ושמא בבעל אחר לא תצטרך בדיקה ומוטב שתתגרש ותתקן ולא תבא לידי חשש כרת הלכך מתגרשת עד שתתחזק בג' אצבעות. ומשמע לפי' שאסורה לראשון מתשמיש שלישי ואילך אפילו בבדיקה שלא תהאבחשש כרת. ול"נ פי' דאם יש חשש בבדיקה זו ואסרינן לה לראשון ע"י בדיקה א"כ למה לא נתיר אותה לבעל שלישי ע"י בדיקה בפעם רביעית וכי מחמת תקנת נשואי אשה נתיר חששאיסור ואם אין חשש איסור בבדיקה א"כ גם לראשון תהא מותרת. הלכך נ"ל דה"פ ותבדוק עצמה מביאה שלישית של בעל ראשון כלומר ואמאי מותרת לשני בלא בדיקה כיון שכבר הוחזקה לראות ג' פעמים בשעת תשמיש דומיא דפירכא שניה דפריך ותבדוק עצמה בביאה ראשונה של בעל שלישי כדפי' התם שתהא אסורה לשמש בלא בדיקה הכי נמי פריך הכא שתהא אסורה לשמש מכאן ואילך אפילו לבעל אחר ומשני לפי שאין כל האצבעות שוות וחזקת בעל ראשון אינה אוסרתה על בעל שני. והה"נ אי בעיא לבדוק בביאה רביעית של בעל ראשון דשריא ליה אלא עצה טובה קמ"ל דמוטב שתתגרש ותינשא לשוק ולא תצטרך בדיקה:

ותבדוק עצמה מביאה ראשונה של בעל שלישי. ותי' כיון דאכתי לא ידע טעמא דכל הכחות שוין ליפרוך נמי ותבדוק עצמה מביאה ראשונה של בעל שני שהרי אצבע שלו שוה לאצבע של ראשון. וי"ל דידע שפיר המקשה דאית לן למימר אין כל הכחות שוין כל זמן שלא הוחזקה באצבעות:

נתהוו לאידך גיסא. פי' בערוך שתאמרי להם שאת בת דמים מרובין ויתנו בך עין לומר בניך מרובין ויפסקו ממך הדמים:

יום אחד תשב ששה והוא. וצריך שיהו נקיים שבכל יום שתראה מספקי' דלמא השתא הוי תחלת נדה. והא דלא קאמר נקיים משום דלא שייך לומר נקיים אלא כשהם ימי ספירה שנים תשב ששה והן. ותי' אמאי סגי לה בששה דלמא ראשון הוה בימי זיבה וימי נדה שאינה רואה בהן אין עולין לספירת זיבתה כדפסק ר"ת בימי לידה. ובשילהי בא סימן משוה יחד ימי נדה לימי לידה ונמצא שהיא צריכה עדיין לשמור יום אחד כנגד אותו יום שראתה בימי זיבה. וי"ל אי מספקי' לשני בתחלת נדה א"כ הוי הראשון י"א יום של זיבה ולא בעי שימור מדאורייתא ואפילו אי בעי שימור מדרבנן לא היה ר' מחמיר על עם שבשדות כל כך:

טפת דם כחרדל. ותי' כיון דרואה ודאה מאי רבותא בטפת דם כחרדל. פשיטא דמטמא בכל שהוא תנן. וי"ל דטעמא דיושבת ז' נקיים היינו משום דאימור תמול ושלשום ראתה ולאו אדעתה וסד"א אלו ראתה לפני שני ימים היתה רואה עתה ראיה מרובה שכבר מעיינה פתוח ומדלא אשכח אלא כחרדל ש"מ מעיינה סתום קמ"ל:

אדבריה רבא כו'. ואי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. והא דאמרינן בפ"ב דכריתות ולרבא דאמר מחוסר כפורים דזב כזב דמי הא מתניתא היכי מתרץ לה אמר רב אשי מתרץ לה ביום מ' ליצירת זכר וביום פ' ליצירת נקבה ור' ישמעאל היא ואפשר לפתיחת הקבר בלא דם אליבא דהאי ברייתא קאמר הכי אבל איהו סבר אי אפשר לפתיחת קבר בלא דם כדקאמר הכא. אבל בשאילתות דרב אחאי כתב דהא דקאמר התם אפשר לפתיחת הקבר בלא דם היינו ביום ארבעים שעדיין לא נגמר צורת הוולד. ואפשר הקבר ליפתח בלא דם וליתא דהא לעיל בפ' המפלת אמרי' גבי המפלת חתיכה דפליגי ר' יהודה ורבנן בפלוגתא דהני תנאי אם אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. אלמא מאן דאית ליה א"א לפתיחת הקבר אפי' בחתיכה קטנה ס"ל דא"א כ"ש יום מ' לזכר:

מיכן ואלך לא תשמש עד שתבדוק עצמה כו' ובבדיקה מותרת לשמש והשתא י"ל כשהוחזקה לתלתא גברי מותרת לשמש ע"י בדיקה כשלא החוזקה אלא לחד גברא לא כ"ש שהוא יכולה לשמש ע"י בדיקה ומאי דתני ברישא מיכן ואילך לא תשמש אלא תתגרש ותנשא לאחר לאו למימר שאין לה תקנה לשמש אפי' על ידי בדיקה אלא חייב לגרשה אלא ה"פ מיכן ואילך לא תשמש בלא בדיקה שכבר הוחזקה להיות רואה תחתיו בשעת תשמיש אלא אם נתגרשה ונישאת לאחר מותרת לשמש עמו עוד ג"פ בלא בדיקה שחזקה של בעל זה אינו מועלת לבעל זה. וכן לשלישי. אבל אם החוזקה לשלשה בעלים אסורה לשמש בלא בדיקה. ומקשה ותבדוק עצמה בביאה שלשית של בעל ראשון פי' כיון שהוחזקה להיות רואה שלשה פעמים. לא תהי' מותרת לשמש אלא ע"י בדיקה ולמה התיר לה התנא לשמש עוד עם בעל שני ועם בעל שלישי בלא בדיקה:

ומהדר לפי שאין כל האצבעות שוות ואין חזקה של זה מועל לזה ומקשה ותיבדק עצמה בביאה ראשונה של בעל ג' פי' שהרי כבר הוחזקה תחת שלשה בעלים ולמה מתירה התנא עוד בפעם שלישית. ומהדר לפי שאין כל הכחות שווין כך נ"ל פתרון שיטה זו ופתרון המורה לא נ"ל כלל:

גמ' סבר ליה מר למכתב כתובה לארבעה יום כו' מפירוש מהרש"ל דהיינו ליום ד' שהבתולה נשאת ליום ד' וכפירושו איכא במרדכי ע"ש אבל מפרש"י שכתב איעכוב שבעה יומי בתר יומא שנתפייסה לינשא עכ"ל אין נראה לפרש כן כיון דנטר דיום ד' בשבוע אחרונה הוה ליה יום ז' מיום רביעי זה ולא מיום שנתפייסה ונראה לפירושו דנטר עד ארבע לאו היינו ליום רביעי בשבוע שהבתולה נשאת:

בגמ' התקין רבי וכו' ראתה יום אחד תשב ששה ימים והוא וכו' ששה והן. פי' הששה צריכין להיות טהורין דאל"כ איכא למיחש בכל פעם שיום אחרון של ראייה הוא תחלת נדה והראשונים היו סוף ימי זיבה לכן צריכין להיות כל הששה ימים טהורים וק"ל:

שם אמר ליה סבר ליה מר למכתב כתובה לארבע יום וכו'. עיין באשר"י ולפי הפירושים שם מבואר דר"ל דרבי חנינא א"ל לרבינא ורב חנינא היה מחלק בין גדולה ובין קטנה והיה סובר דקטנה אין צריכה לישב ז' נקיים דאי הוה איפכא לא היו יכולין אותן המפרשים להביא מינה ראיה דאין צריכין הפסק טהרה ובדיקה וק"ל כשתעיין שם ואפשר דמפרשי הכי דרב חנינא א"ל לרבינא משום דלישנא דמכתב כתובה לא שייך לומר כ"א באבי החתן לא באבי הכלה וק"ל ועכ"פ הגירסא שלפנינו שכתוב א"ל סבר מר למכתב כתובה לד' יום א"ל אין כי מטא וכו' לא מתישבא דכיון דלא היה בדעת רבינא למכתב כתובה עד ז' ימים למה א"ל אין:

ברש"י ד"ה לפי שאין כל האצבעות שוות וכו' ומוטב שתתגרש ותתקן ולא תבא לירי כרת ע"כ. צ"ל דס"ל דאע"פ שתבדוק ולא תמצא דם בראש המכחול באולי לא תבדוק יפה והיא תסמוך על הבדיקה ותשמש ותבא לידי כרת לכך מוטב שתתגרש ותתקן בלא בדיקה:

בתוס' ד"ה ותבדוק עצמה בביאה שלישית ובו' וה"ה דה"מ למפרך לפי פירושו דגם לשני לא תשתרי וכו'. ר"ל ואם תקשה על פרש"י אמאי פריך גמרא ותבדוק עצמה מביאה שלישית ואילך ולא תתגרש ואמאי לא פריך נמי ותהא אסורה לשני ולא לשתרי ליה בלא בדיקה אין זו קושיא דאיכא למימר לפי פירושו דה"ה דה"מ למפרך וכו':

בא"ד ור"ת מתיר לראשון וכו'. פי' וגמרא לא פריך כלל אראשון דפשיטא ליה דאם רוצה לבדוק גבי ראשון ושלא להתגרש דמציא לעשות וגמרא לא פריך אלא אשני דלא לשתרי אלא ע"י בדיקה:

ד"ה ותבדוק עצמה בביאה ראשונה של בעל שלישי וכו' ואין להתירה אלא מטעם זה דאין כל הכחות שוין ואין חזקת כחו של ראשון מועלת לשני וכו'. משמע דהתוספות אינן מפרשין הא דקאמר בגמ' לפי שאין כל הכחות שוין כפרש"י אלא ר"ל שאין כל כחות של האנשים שוין ואין חזקת ג' כחות של ראשון ושני מועלת לשלישי וק"ל:

גמ' תולה בוסתה ואם היה כו' כצ"ל:

שם למכתב כתובה ליום ארבעה כו' כצ"ל. ונ"ב יום ארבעה הוא יום רביעי שהבתולה נשאת ליום רביעי נטר עד ארבעה אחרינא פי' עד יום ד' הבא בשבוע אחרת ונוסח זה כמדומה שאינו מתוקן לפי כל הפירושים שהביא הרא"ש:

רש"י בד"ה ותנשא לאחר כו' שוות הס"ד:

בד"ה הוא צ"ל הוי עובדא כו':

ע"ב תוס' בד"ה כל הראוי לבילה כו' אע"ג דפריס בהדיא בכלי אחד כו' כצ"ל:

בד"ה אם סמוך כו' מדלא קאמר לא תחוף כו'. נ"ב ותימה לי מאי צריך למידק כך למה אינו דייק כפשוטו מדקאמר משרי מזיא אלמא דבמקום שער הראש איירי וכן דייק האשר"י משמו וכן אי' בפ"ק דתולין ואדרבה מן דיוק זה יראה סייעתא לרש"י קצת דבגוף נמי איירי בכ"מ שיש בו שער ונ"ל שמוסיף זה דלא אקשי ליה מאחר שלא תחוף אלא בחמין לא איירי אלא בראש ולא בגוף א"כ למה אמרינן שתהא אשה מדיחה בית קמטיה ע"כ פי' דלאו דוקא בראש לחוד קאמר אלא כל מקום שיש בו שער קאמר דשייך ביה חפיפה ובית השחי ובית הערוה נמי בכלל וכן פירש הר"ן להדיא:

גמרא בידוע שמן הצדדין הוא בא ואם יש לה וסת תולה בוסתה ואם יש לה מכה כו' ואם הי' דם מכתה משונה כו'. כ"ה גי' הרי"ף והרא"ש ונכון:

שם אמר לה שמא דימת עיריך כו'. כצ"ל. ויל"פ עיריך שונאיך כמו עיר ובהלות (ירמיה טו) פרש"י עיר לשון שנאה ע"ש:

שם כי היכי דנתהוו עליך להך גיסא תהוו עלך כו'. כ"נ דצ"ל וכן בפרש"י:

שם התקין רבי כו' שבעה נקיים. מלת נקיים שבה על כולהו בבי. הר"ן בשבועות:

תד"ה כי. ובערוך כו'. הוא בערך דם (הא'):

בא"ד שבניך מרובין ביותר. כדאיתא בס"פ דלעיל:

גמ׳ ואם יש לה וסת וכו׳. נ"ב ע׳ שי"ע ח״ב (סי"ג):

שם מקור מקומו טמא איכא בינייהו. נ״ב לרבותינו טהור לגמרי ולרבי אע״ג דתולה במכה שבמקור לטהרה לבעלה אבל טמאה היא לטהרות כמקור שהוא טמא כך נ"ל לכאורה אבל אחר העיון א״א לומר כן מחמת דפכ"ה (דף טז ע"א):

שם כי היכי דהתהוו וכו' דלבעו עליך רחמי כצ"ל:

שם אדבריה רבא לרב שמואל. נ"ב רב שמואל טובא הוו ואינו מרבותיו:

שם אמר רבא תבעוה להנשא כצ"ל:

רש״י ד"ה אפגורי מפגר וכו' ומסרט ומוציא דם כצ״ל:

תוס' ד"ה ותבדוק וכו' תימה. נ"ב עשי"ע ח״ב (סי"ב):

גמ' א"ל אמינא לך איסורא. עיין בראב"ן סי' שכ"ג שהיה לו גי' אחרת כאן:

שם לבריה בי רב חנינא. ברי"ף ורשב"א ורא"ש איתא בי רב חביבא:

ותנשא לאחר פירש"י דלא אתיא כרבי ובתוספות הקשו דהא מודה רבי באכלה שום וראתה וה"נ להך דמיא. ואולי י"ל לפמ"ש רש"י דלא תבדוק בבעל ראשון משום ספק כרת והקשה הרא"ש אם כן מתירין אותה לבעל שלישי או רביעי בבדיקה. וצ"ל דס"ל לרש"י דבדיקת שפופרת איננו ברור גמור אלא מספיקא מקלינן משום שהוא ספיקא דרבנן או אפשר דהו"ל ס"ס כאשר מבואר בראשונים ומשו"ה שריא לשלישי. אמנם כ"ז היכי דליכא לברורי אבל היכי דאיכא לברורי מבררינן ולא סמכינן אספיקא וס"ל אחר שתתגרש מבעל ראשון הרי היא כאלו לא ראתה דם מעולם ומוקמינן אחזקתה כרובא דעלמא וכאלו ברור לן שלא תראה אצל השני וכן אצל השלישי עד שתתחזק בכך וכיון דאיכא לברורי לא סמכינן אספיקא דשפופרת כצ"ל לרש"י. והשתא י"ל ס"ל לרש"י נהי דלרבי נמי הכא בעינן ג' זימני לאחזוקי אלא דלרבי עכ"פ אחר שנישאת לשני בעלים נהי דהכא מודה רבי דלא הוחזקה לראות מחמת תשמיש מ"מ כיון דבעלמא הוה חזקה בכה"ג א"כ מסתיי דהכא לא הוחזקה אבל עכ"פ לא נאמר דודאי לא תראה אצל השלישי כרוב נשים ומידי ספיקא לא נפקא. ונהי דמתירין בספיקא מ"מ היה לנו להתיר בבדיקת שפופרת דמאי אולמא דהאי ספיקא מהאי ספיקא אלא ע"כ אתיא כרשב"ג:

ואם יש לה וסת תולה בוסתה כל השייך לזה כתבתי בתשובה באריכות:

א"ל ר"ל לר' יוחנן ותבדוק עצמה מפירש"י ותוס' משמע קצת דהבדיקה אינו מועיל אלא שלא תתגרש אבל נקיים צריכה דאלת"ה הו"מ לפרש גם קו' שניה ותבדוק עצמה בביאה ראשונה של בעל ג' כמו הך ותבדוק. שתהיה מותרת לבדוק בביאה ראשונה של בעל ג' ויהא התועלת שלא תצטרך נקיים בפעם ב' וג' ומדוע לא פירש רש"י כן וגם התוס' כ' בסוף הדיבור דלר"ת ניחא הך ולא לרש"י ולהנ"ל גם לרש"י א"ש אלא ע"כ ס"ל דגם אחר שפופרת בעי נקיים:

ותבדוק עצמה כו' כ' בספר התרומה דרש"י נמי לא החמיר אלא באשה שלא היתה לה שעת הכושר מעולם עם בעל זה וכסברת ר"ח אבל אם היתה לה שעת הכושר עם בעל זה לא יחמיר רש"י כ"כ ע"ש ולפ"ז לא מקשי תוס' מידי מהתוספתא דבספר התרומה מוכיח מלשון התוספתא דמיירי התם בשהיתה לה שעת הכושר ובזה מודה רש"י:

בביאה ראשונה של בעל ג' הקשו תוס' דהו"ל להקשות כן אבעל שני. וכ' הש"ך דלשיטת רש"י לק"מ וע' פלתי מה שפי' בזה. והנלע"ד ביישוב קו' תוס' דודאי גם המקשן ידע סברת אין כל הכחות שוות שהרי מפני זה בעינן ג' כוחות אצל בעל ראשון. אלא דהוה ס"ל כיון שכבר הוחזקה אצל אצבע של ראשון בכל מיני כוחותיו ועתה התחילה לראות גם באצבע של זה א"כ לא שייך תו לומר דהאי אתתא היא מרובא דלא חזיין מחמת תשמיש באופן שנאמר שביאה שניה ושלישית היא בודאי היתר ז"א דעכ"פ מידי ספיקא לא נפקא דעכ"פ אתרע חזקתה. אלא דמספיקא אזלינן לקולא בדרבנן או הוה ס"ס וכה"ג משו"ה מתירין לבעול. ומשו"ה הקשה כיון שאין ההיתר ברור אלא מספיקא מקילינן. א"כ יותר היה ראוי לבדוק ע"י שפופרת שזהו ברור יותר עכ"פ שאנו רואים בעיננו שיש כאן לפנינו כח של אצבע אחד דהיינו השפופרת דלא חזיא ביה ומכ"ש כשימצא על צדדי השפופרת ולא עליו שהוא ברור יותר זה היה קו' המקשן. וע"ז תי' לו אין כל הכחות שוות כמו אין כל האצבעות שוות דלעיל דפירושו שאין כאן ספק כלל ואנו מחזקינן אותה שבודאי לא תראה כרוב נשים עד שתתחזק בג' כוחות אצל כל בעל ובעל וא"כ עדיף זה משפופרת כנ"ל פשט הגמ'. ומעתה מיושב קו' תוס' דגבי בעל שני לא היה רוצה להקשות כן די"ל כיון שכל קושייתו הוא שיותר היה טוב לברר ע"י שפופרת מלהתירה בספק. לזה י"ל דהיינו אם לא תפסיד ע"י שפופרת אבל היא הא מפסדת עי"ז שאם תמצא על ראשו תאסר לינשא לשלישי א"כ יותר טוב לבעול לשני בספק. אבל בשלישי דבלאה"נ תאסר לרביעי ואינה מפסדת ע"י שפופרת יותר ממה שמפסדת ע"י בעילתו של בעל מקשה שפיר ותבדוק עצמה בביאה ראשונה של בעל ג' ואה"נ הו"מ לשנויי עכ"פ מפסדת ביאה השניה של זה הבעל אלא דעכ"פ היה קשה תבדוק עצמה אחר ביאה שניה ולמה תבעל פעם ג' לכן תי' לו האמת אין כל הכחות שוות כנ"ל וק"ל:

ההיא דאתאי לקמי' דרבי כו' הרי"ף השמיט הך עובדא. ויש לומר דצריך להבין הא בברייתא דרואה מ"ת נקט כל התיקונים שאפשר לתלות בוסת ומכה ונאמנת אשה לומר ובדיקת שפופרת וכה"ג. ומ"ט שתיק מהך תקנתא דבעתה. וצ"ל דהך דבעתה איננה תרופה גמורה לסמוך עליה אלא או למ"ד וסתות דאורייתא אז בין וסת לוסת יש לסמוך אהך דבעתה דהא במרדכי מיקל בלא"ה ביש לו וסת אם כן נוכל לסמוך עכ"פ אהך תרופה למ"ד וסתות דאורייתא ומשום כן אמר שמואל זיל בעתה דשמואל ס"ל לעיל ט"ו ע"א וסתות דאורייתא. וא"נ למ"ד וסתות לאו דאורייתא אלא דלא אתחזקה רק בתרי זימני ורבי לטעמיה דס"ל תרי זימני הוה חזקה והיא נאסרת על בעלה. ומכיון שבעתה ונפל ממנה חררה אז מודה דלא גרע מאכלה שום דלא מהני חזקה של ב' פעמים. אבל למאי דקיי"ל וסתות לאו דאורייתא וכבר אתחזקה בג' כחות תו לא מהני בעיתה ומשו"ה לא מייתי בברייתא הך תקנתא משו"ה השמיטה הרי"ף:

הוה עובדא בפומבדיתא ואיתסי יל"ד מאי קמ"ל רב יוסף וכי אי לא הוה עובדא לא היינו מאמינים לדברי ר' יוחנן וכה"ג הקשו תוס' בחולין נ"ו ע"ב ד"ה איזיל ואחזי. ואין לומר דהלכה למעשה קמ"ל דאם כן הו"ל למימר עבד ר"י עובדא בפומבדיתא כר' יוחנן ותו לא ומאי קמ"ל ואיתסי. ויש לומר דהנה בש"ס אמר תרי לישני לחד לישני אמר תגלי לחברותיך כי היכי דתיהוי עלך לאידך גיסא ולחד לישני כי היכי דיבקשו רחמים. והנפקותא בעיר שאנשיה בעלי עין רע ואין מבקשים רחמים על אחיהם א"כ להך לישנא דמבקשים רחמים. באותה העיר לא תסמוך אשה על זה לשמש עם בעלה אחר שנתחזקה ג"פ כי אע"פ שמגלה לחברותיה מה יועיל לה זה. אמנם לאידך לישני דתהוי עלך לאידך גיסא מהני נמי בהך מתא ומכ"ש לפי' הערוך. ולברר אם נסמוך נמי אהך לישני דתהוי עלך להך גיסא אמר ר"י דהוה כי הך עובדא בפומבדיתא וידוע שאנשי' רעים ואמרינן בעלמא פומבדיתא רמאה לויך שנא אושפיזך ואפ"ה איתסי:

שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות ז' נקיים עי' מ"ש ר"ן וכ' רבינו יונה בברכות שיש אומרים דהרבותא אף ע"פ שהוא קטן כחרדל וי"א שמראהו כמראה החרדל ור' יונה הקשה עליהם הא מראה החרדל טמאה וגם קטן כחרדל אין כאן שום רבותא ועי' מ"ש מע"מ בשמעתין. ולפע"ד לדעת הסוברים דעכשיו דאית לן חומרא דר"ז תו לא תלינן במכה והקשו עליהם מה ענין חומרא דר"ז לכאן וי"ל הכל בעזה"י דבר"פ המפלת מבואר דהרואה כעין קרטין עפר וחול וכדומה טהורה אם לא נימוחו משום שהוא מהמכה שבאותו מקום. ודעת הראב"ד שם דחתיכות דם ממש אע"פ שהוא יבש וכעין קרטין מ"מ דם יבש הוא וטמא ע"ש. והא"ש דאמר ר"ז שהחמירו אפי' אם מפלת קורט קטן וקשה ויבש כחרדל וגם מראהו כחרדל ולא כמראה דם ממש והיה לנו לתלות זה במכה אפ"ה יושבת עליו ז' נקיים. ומוכח שפיר דלא תלינן במכה בזה"ז מ"מ לדינא לא קיי"ל כי הנך פוסקים:

מאי איריא קשתה וכו' יש לעיין לפמ"ש תוס' בשבת י"ג ע"ב ד"ה בימי ליבוניך כו' וז"ל ור"ת פי' שהיו רגילין לטבול ב' טבילות א' לסוף ז' לראייתה שהיא טהורה מדאורייתא בהך טבילה וא' בסוף ימי ליבון עכ"ל א"כ נפקא מניה טובא ממ"ש רבא קשתה שנים כו' שצריכה נקיים מדינא ולא תטבול עד אחר ימי ליבון. וצ"ל דאה"נ כל זה נכלל בדברי רבא היכי דאחמור שלא לטבול כלל אחמור והיכי דלא אחמור אלא טובלין עכ"פ אחר ז' ראשונים לא אחמור. ובזה מיושב מה דקשה דהכא משמע בימי רבא לא נתפשטה חומרא דר"ז ולקמן ס"ז ע"ב אמר ר"פ לרבא הני נשי דידן כולהו ספק זבות שוינהו רבנן וקו' זו הקשה במעדני מלך ועי' פלתי סי' קפ"ד שנדחק מאד. ולפי הנ"ל א"ש דכבר נתפשטה חומרא דר"ז שכל אשה תשב ז' נקיים אבל היו טובלין ב' פעמים כנ"ל:

תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים עי' שיטת הרא"ש. ודבריו צריכין עיון גדול. ממ"נ מאי ס"ל אי מהני בדיקה לדם חמוד א"כ אמאי צריכה ז' נקיים תבדוק עצמה בשעת תביעה ואם לא תמצא דם תהיה טהורה וכן ס"ל לראבי' באמת כמובא בתשובת מיימוני. ואי ס"ל ככל הפוסקים דלא מהני לזה בדיקה א"כ מאי מועיל בדיקתה כל ז' כיון שכל יום מחמדת להרא"ש ובסדרי טהרה משמע דליום תביעה לא מהני בדיקה ולחמוד של אח"כ מהני בדיקה וצ"ע דאחר כך מחמדת יותר להרא"ש תו קשי' נהי דבימי רבא לא נתפשטה חומרת ר"ז ולא הצריכה הפסק טהרה מ"מ למאי דקבלי עכשיו עלייהו חומרת ר"ז תצטרך הפסק והרא"ש לא ס"ל כן ע"ש. תו קשיא מה מועיל לה בדיקת כל ז' כיון שאין רגע בלא חמוד וכי ידיה בין עיניה כל ז' הימים כדמקשי רבנן לר' יהודא לקמן ס"ח ע"ב גם איך אמר רבא ז' נקיים ולא הוה רק ששה דיום התביעה הוא ממנין ז' להרא"ש שהיה זה קודם תקנת ר"ז וצ"ע בכל זה. ועי' במרדכי מ"ש בשם רשב"ם ודבריו קשים להולמן ולא יכולתי להבינם כלל:

רבינא איעסק ליה לבריה ביה ר"ח הנוסחאות והגירסא בכאן רבו כמו רבו למעיין בראשונים ז"ל. ולגי' שלפנינו לא מצאתי פותר בשום אחד מהם והנה רובא ככולם גרסו ביה רב חביבא. וברפ"ק דכתובות ח' ע"א איתא רבינא איעסק ליה לבריה ביה ר' חביבא ובריך משעת אירוסין אמר קים לי בגוויה דלא הדרי בהו. לא אסתייע מילתא והדרי בהו. והשתא י"ל דעובדא דהכא ודהתם חד הוא. ועוד מצאתי להדיא להרז"ה בשער החפיפה והבדיקה אות ג' שכתב וז"ל והם מסייעים דבר זה ממעשה דרבינא דאיעסק ליה לבריה ביה ר"ח בפ"ק דכתובות עכ"ל משמע דלא גרס האי עובדא בשמעתין כלל אלא בפ"ק דכתובות א"כ מבואר דחדא עובדא הוה. ולפ"ז יש לי לפרש הגי' בטוב לפמ"ש מרדכי בשם מהר"ם דאם חזר בו החתן ונתפרדה החבילה וחזר ונתפייס צריכה ז' נקיים מחדש דאיכא חמוד מחדש. והשתא י"ל דרבינא איעסק לבריה ביה ר"ח ולא שאל כלל על ספירת נקיים כי מה לו ולזה הלא ר"ח ישגיח על בתו ומלתא דרבא היה מפורסם. וקבעו זמן לנישואין לארבעה יום ובהגיע יום ההוא לא אסתייע מילתא והדרי בהו דהיינו עובדא דכתובות ונטר ד' יום בלי פיוס ואח"כ נתפייסו ונתקשרו מחדש ואז נטר רבינא ז' ימים אחרים מיום שנתפייסו א"ל ר"ח לרבינא מ"ט נטר וא"ל לא ס"ל להא דרבא דזה פשיטא דאף ע"פ שכבר ספרה מ"מ עתה דהדרי בהו וחזר ונתפייסו פנים חדשות בא לכאן ואז השיב לו דס"ל לחלק בין גדולה לקטנה וגם בפעם הראשון לא ספרה וק"ל:

(סו א תוספות) ד"ה ותבדוק וכו' בירושלמי בפרק דם הנדה דפריך וכו'.—הנה גם באו"ז ח"א סי' שנו כתב ענין זה בשם ירושלמי סוף נדה. ומבואר שהיה לפניהם ירושלמי על שבעה פרקים מנדה, ולפנינו אין הירושלמי אלא על שלשה פרקים מנדה וריש פ"ד. וע"ע בירושלמי יבמות ספ"ו.

ותנשא לאחר. כדמפרש לקמיה שאין כל האצבעות שוות: ותנשא לאחר. דתלתא זימני בעינן לחזקה כרשב''ג בכולה גרסינן ושלישית: מכחול. קיסם ארוך ומוך על ראשו של מכחול: מן הצדדין. וטהור: ואם יש לה וסת. לקלקול הזה שאינה רואה כל שעה מחמת תשמיש אלא לפרקים תולה בוסתה ומשמשת בלא בדיקה בין וסת לוסת: דברי רבי. הך מילתא לחודה דנאמנת אשה קאמר רבי אבל רישא כולה רבן שמעון היא: אפגורי מפגרא. שהעץ אינו חלק ומסרטט ומוציא דם: רצוף. כפול: ותבדוק בביאה שלישית של בעל ראשון. כלומר מביאה שלישית של ראשון ואילך תשמש ע''י בדיקה ולמה תתגרש: לפי שאין כל האצבעות שוות. ושמא בבעל אחר לא תצטרך בדיקה ומוטב שתתגרש ותתקן ולא תבא לידי כרת הלכך מתגרשת עד שתתחזק בשלש אצבעות: ותבדוק בביאה ראשונה של בעל שלישי. משבא עליה פעם אחת לא תשמש שניה בלא בדיקה שהרי הוחזקה בג' אצבעות ומשנינן אין חזקת ביאה אחת חזקה דאין כל הכחות שוין ושמא בעילה זו היתה בכח מרובה הלכך עד שתתחזק בג' ביאות לכל אחד ואחד והדר תבעי בדיקה לביאה רביעית של בעל שלישי: ההיא דאתאי. שהיתה רואה דם מחמת תשמיש: בעתה. הבהילה פתאום: ממלאה ונופצת. מתמלאה דם ומנפצתו בשעת תשמיש: דימת עיריך. בנות עיריך שהיו מתקנאות ביך בחיבה שביניך לבעליך דימת לשון ליעוז פרליר''ץ כמו (יבמות דף נב.) מידם דיימא וכמו (סוטה דף כז.) לא ישא אדם דומה: כי היכי דתהוו עליך. עד השתא להאי גיסא על חיבה יתירה שביניכם: נתהוו עליך לאידך גיסא. ויאמרו כמה שנואה זו ותשוב קנאה ממך: הוה עובדא. וגילתה צערה לרבים ובקשו עליה רחמים ונתרפאה: בשדות. מקום שאין בני תורה ואינן יודעות למנות פתח נדות מתי הן ימי נדה מתי הן ימי זוב: ששה והוא. כדין תורה ושמא בימי נדה הוא: שנים תשב ששה והן. לחומרא שמא ראשון סוף זוב ושני תחלת נדה וצריכה עוד ששה אבל שלשה דאילו הוה ימי זיבה צריכה ז' נקיים השתא נמי תשב שבעה נקיים שמא בימי זיבה עומדת: קשתה שנים. וראתה בימי זוב: איסורא. דאפי' היכא דלא אחמור תשב על כרחה מן התורה: צריכה לישב שבעה נקיים. שמא מחמת תאות חימוד ראתה דם: איעכב ז' יומי. בתר יומא שנתפייסה לינשא:

ונאמנת אשה לומר וכו' דברי רבי. פרש''י דדוקא הך סיפא דנאמנת כרבי אבל כולה רישא כרשב''ג דסבירא ליה בג' זימני הוי חזקה ור''י מפרש דאפילו רבי מודה ברואה מחמת תשמיש דבעי ג' זימנין לאחזוקה דומיא דהך דלעיל דאמר לימים ב' ולמה שלא מנו חכמים ג' כגון אכלה שום או פלפלין דאפילו לרבי בעי תלת זימני: ותבדוק עצמה בביאה שלישית כו'. פירש בקונטרס מביאה שלישית ואילך תשמש על ידי בדיקה ולמה תתגרש מתוך לשונו משמע דאסורה לראשון אפי' בבדיקה וה''ה דהוה מצי למיפרך לפי פירושו דגם לשני לא תשתרי אלא ע''י בדיקה כיון דלא ידע שינויא דלאו כל האצבעות שוות ור''ת מתיר לראשון בבדיקה ויש להעמיד הברייתא כשאינה רוצה לטרוח בבדיקה או שאינה יודעת לבדוק וכן משמע בירושלמי בפ' דם הנדה דפריך ותבדוק עצמה בבעל שני ומשני לפי שאין כל האצבעות שוות כן י''ל דהש''ס דידן נמי פריך אשני ובתוספתא (פ''ח) נמי תניא עד כמה מותרת לינשא עד שלשה כו' פירוש עד כמה מותרת בלא בדיקה ומדלא מהדר אאיסורא לפרש עד כמה היא אסורה אפילו בבדיקה משמע דבבדיקה שריא אפילו לראשון ואתי שפיר לפירוש ר''ת דפירכא קמייתא הוי כמו פירכא שניה: ותבדוק עצמה בביאה ראשונה של בעל שלישי. תימה למאי דלא ידע שינויא דאין כל הכחות שוות ליפרוך דתבדוק עצמה בביאה שניה של בעל שני דלענין אצבע שלו אין לומר לא כל האצבעות שוות שהרי כבר ראתה פעם ראשונה על ידי בעילתו ומשום חזקת כחות אין להתירה שהרי הוחזקה בג' כחות של בעל ראשון ואין להתירה אלא מטעם זה דאין כל הכחות שוין ואין חזקת כחו של ראשון מועלת לשני ואכתי לא ידעינן הך טעמא: כי היכי דתהוו עליך להך גיסא. פירש''י תחת אשר קנאו באהבת אישך יאמרו כמה שנאה גדולה ותשוב קנאתם ממך ובערוך פי' ששלטו בך עינים להתרחק מבעליך תודיעם עכשיו שאת בת דמים מרובים שבניך מרובין ביותר ויתנו עיניהם בך ויאמרו אשריה שדמיה מרובים שמתוך כך בניה מרובים ומתוך העין שיתנו בך יפסקו הדמים ותתרפא: שנים תשב ששה. שמא ראתה יום ראשון דם ירוק ואינו מן המנין:

נידה סו ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף סו - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד