דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 220ימים לסיום הש״ס

נידה סה ע"ב - Steinsaltz

and he should clean the pressing baskets with ashes and water if they were made of palm leaves or of hemp [bitzbutz], or leave them dormant if they were made of bast [shifa] or of reeds, because these absorb more of the wine. And how long must one leave them dormant? He must leave them for twelve months. Rabban Shimon ben Gamliel says: He can lay them aside from one wine-pressing season to the next wine-pressing season, or from one olive-pressing season to the next olive-pressing season.

The Gemara interrupts its citation to analyze the baraita: Rabban Shimon ben Gamliel’s statement is the same as that of the first tanna, as there are twelve months between one wine-pressing season and the next. The Gemara responds: The difference between them is the matter of the early and late ripening season for grapes. Rabban Shimon ben Gamliel does not require a precise measure of twelve months, as the difference in time between ripening seasons can be slightly more or less than that.

The Gemara continues its citation of the baraita. Rabbi Yosei says: One who wishes to purify the baskets immediately, without waiting a year, purges them in boiling water or scalds them in olive water. Rabban Shimon ben Gamliel says in the name of Rabbi Yosei: One sets them under a pipe whose water flows constantly or in a spring with rapid waters. And how much time should he leave them there? He should leave them for a period of time. In the same way that the Sages stated this time frame with regard to wine used for a libation in idol worship, so too the Sages stated this time frame with regard to matters of ritual purity.

The Gemara expresses surprise at this last clause: Isn’t it the opposite [kelapei layya]? We are dealing with matters of purity in this baraita. Rather, the baraita means: In the same way that the Sages stated this time frame with regard to matters of ritual purity, so too the Sages stated this time frame in the case of wine used for a libation in idol worship.

The Gemara asks: And how long is the period of time referred to in the baraita? Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: Either the day or the night. Rabbi Ḥana She’ona, and some say Rabbi Ḥana bar She’ona, say that Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: Half a day and half a night.

And Rav Shmuel bar Rav Yitzḥak said: And the Sages do not disagree. The ruling of this one, who says either a day or a night, is stated with regard to the equinox of the season of Nisan or Tishrei, when the days and night are equal; whereas the ruling of that one, who says half a day and half a night, is stated with regard to the solstice of the season of Tammuz, i.e., summer, or Tevet, i.e., winter, which have the longest day or night respectively, so that half the day and half the night together amount to twelve hours. This baraita apparently contradicts the statement of Rabban Shimon ben Gamliel, who says that the woman may attribute the blood to her hymen for a night and half the day.

The Gemara answers: Here too, one can say with regard to a menstruating woman that he meant half a day and half a night. The Gemara raises a difficulty. But Rabban Shimon ben Gamliel said a night and half a day. The Gemara clarifies: Rather, this is what Rabban Shimon ben Gamliel meant: Either a night during Nisan or Tishrei, which is twelve hours, or half a day and half a night during Tevet or Tammuz, which also equals twelve hours.

And if you wish, say instead: With regard to the purity of wine, a period is twelve hours. But in the case of marriage the time frame is different, due to the marriage contract, which is signed before the marriage is consummated, as there are those who delay for a lengthy period until they complete and sign it. Consequently, the Sages extended the period in this case to a night and half a day.

§ Although the mishna provides a certain period of time for both a minor and a young woman during which they may attribute any blood to the torn hymen, nevertheless Rav and Shmuel both say that the halakha is that the groom engages in relations that consummate a marriage, which are a mitzva, and then he separates from his wife.

Rav Ḥisda raises an objection from the baraita: There was an incident involving a virgin who married, and Rabbi Yehuda HaNasi gave her four nights to engage in intercourse within twelve months of her wedding. This indicates that the husband does not have to separate from his wife immediately after the first act of intercourse is completed.

Rava said to Rav Ḥisda: Why do I need to search for a refutation from a baraita, which is not necessarily known by all? One can raise a difficulty from an explicit statement of the mishna, which states that the first blood a woman sees on her wedding night is attributed to her torn hymen. The Gemara explains that Rav Ḥisda raises his objection from the baraita, as he holds that a practical incident ruled upon by a Sage is a preferable source.

The Gemara returns to the objection: In any case, this baraita is difficult for Rav and Shmuel. The Gemara answers that they acted in accordance with the opinion attributed to our Sages, as it is taught in a baraita: Our Sages returned and were counted again, i.e., they voted and decided, that the groom engages in relations that consummate a marriage, which are a mitzva, and subsequently he separates from his wife.

The Gemara proves that this ruling of Rav and Shmuel, based on the baraita, is also the opinion of Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish. Ulla said: When we were learning the topic of a young girl who saw blood on her wedding night with Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish, they brought up from it only the amount of earth that the fox brings up from a plowed field, i.e., they did not establish the halakha as stated in the mishna. And they concluded the discussion in this manner: The groom engages in relations that consummate a marriage, which are a mitzva, and then he separates from his wife.

Rabbi Abba said to Rav Ashi, in light of this ruling that the groom must separate from his bride after completing the act of intercourse: If that is so, a pious person should not complete his act of intercourse, lest he unintentionally continue longer than is permitted. Rav Ashi said to him in reply: The Sages did not issue such a decree, because if so, his heart will strike him with fear that perhaps his wife will begin to bleed while he is engaged in the act of intercourse, and he will separate from his wife completely and will not consummate the marriage.

§ The mishna teaches that a young girl is given four nights during which any bleeding is attributed to her torn hymen. The Sages taught in a baraita: And with regard to all of them, i.e., all the women who are given four nights, if they were discharging blood continually, from four nights until after those four nights, or in the case of those women who are given only one night, if they discharge blood from that one night until after that night, they may not attribute the blood to the torn hymen. Rather, all of them must examine themselves, in the manner that will be explained.

And with regard to all of these women, Rabbi Meir is stringent in accordance with the statement of Beit Shammai, and therefore a minor girl who bleeds for more than four nights must examine herself, despite the fact that Beit Hillel say she remains ritually pure until the wound has healed. Similarly, Rabbi Meir holds that with regard to a young girl who has reached puberty, if she continues to bleed after the first night she must examine herself.

The baraita continues: But with regard to the other cases of seeing blood, when she does not discharge blood continuously but bleeds again the following day, concerning which there is a dispute between Beit Shammai and Beit Hillel, Rabbi Meir holds that one follows the appearance of the blood. In other words, he does not maintain entirely in accordance with the opinion of Beit Shammai. Beit Hillel rule that the woman is ritually pure even if the color of the blood has changed, whereas Beit Shammai hold that she is ritually impure even if the color of the blood has not changed.

As Rabbi Meir would say: The appearances of impure and pure blood differ from one another. How so? The blood of a menstruating woman is red, whereas blood that comes from a torn hymen, indicating that she was a virgin, is not red. The blood of a menstruating woman is cloudy; blood that indicates that she was a virgin is not cloudy. Finally, the blood of a menstruating woman comes from the uterus; blood that indicates that she was a virgin comes from the sides of the vaginal wall.

Rabbi Yitzḥak bar Rabbi Yosei says that Rabbi Yoḥanan says: This is the statement of Rabbi Meir. According to Rabbi Meir, it is possible to examine the color of blood to determine whether it is menstrual blood or hymenal blood. But the Rabbis say that all appearances of blood are one, i.e., there is no distinction between the appearance of menstrual blood and blood indicating one’s loss of virginity.

§ The Sages taught in a baraita: A woman who sees blood due to sexual intercourse may engage in intercourse before the first time this occurs, before the second time this occurs, and before the third time this occurs. From this point forward, i.e., after three consecutive occurrences of bleeding due to intercourse, she may not engage in intercourse until she is divorced from her husband

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סה - ב

העקלים מוטות לצורך בית הבד, העשויים מחומרים של נצרים ושל בצבוץ קנבוס - מנגבן [14]. והעקלים העשויים מחומר של שיפא ושל גמי - מיישנן - מניחם ללא שימוש זמן רב.

וכמה מיישנן? י"ב חדש.

רשב"ג אומר: מניחן מגת לגת ומבד לבד.

ומקשה הגמרא: רשב"ג - היינו תנא קמא - שהלא הזמן שבין גת לגת ומבד לבד היינו י"ב חודש?!

משיבה הגמרא: איכא בינייהו - חרפי ואפלי, שלפעמים מקדים או מתעכב הזמן של הגיתות ובתי הבד, ואז אין הפרש של י"ב חודש.

רבי יוסי אומר: הרוצה לטהר מיד - בלא שימתין י"ב חודש - מגעילן ברותחין, או חולטן במי זיתים - מערה עליהם מי זיתים חמים.

רשב"ג אומר משום רבי יוסי: מניחן תחת הצינור שמימיו מקלחין, או במעיין שמימיו רודפין, שוטפים במרוצה.

וכמה זמן מניחן שם - עונה.

כדרך שאמרו להכשיר את הגת שנתגעלה ביין נסך כך אמרו בטהרות לגבי טהרת הגת.

ומבארת הגמרא: כלפי לייא? וכי כך נכון לומר: והלא בטהרות קיימינן! עוסקת הברייתא?

אלא: כך צריך לגרוס בברייתא כדרך שאמרו בטהרות כך אמרו ביין נסך.

וביארו האמוראים: וכמה עונה האמורה בברייתא זו?

א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: או יום או לילה.

רבי חנה שאונא, ואמרי לה רבי חנה בר שאונא אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: חצי יום וחצי לילה.

ואמר רב שמואל בר רב יצחק: ולא פליגי ולא נחלקו בשיעור זמן העונה:

הא, דברי האומר או יום או לילה - אמורים בתקופת ניסן ותשרי שהיום והלילה שוים בהם.

הא, דברי האומר חצי יום וחצי לילה - אמורים בתקופת תמוז וטבת שאין היום והלילה שוים, ובחצי יום וחצי לילה ישנם י"ב שעות שוות. ומסיימת הגמרא את קושייתה - מדוע אמר רשב"ג בסוגייתנו שזמן עונה הוא לילה וחצי היום?

מתרצת הגמרא: הכא נמי, גם בסוגייתנו אימא צריך לומר לגבי נדה: חצי יום וחצי לילה!

ומקשה הגמרא: והא לילה וחצי יום קאמר!

אלא זהו פירוש דבריו: אי או לילה - דניסן ותשרי שהיום והלילה שוים אי חצי יום וחצי לילה - דטבת ותמוז שאין היום והלילה שוים וזמן העונה הוא י"ב שעות [15].

ואי בעית אימא: שאני, שונה דין בעילת מצוה משום הכתובה. שמצוי דמגבי שמאריכים בה שעוסקים בכתיבתה באותו לילה טפי הרבה עד דחתמי. ובעילת המצוה מתאחרת ולפיכך נתנו לה חכמים עוד חצי יום כדי שיהיו לה י"ב שעות.

רב ושמואל דאמרי תרוייהו: הלכה: אפילו תינוקת שלא הגיע זמנה לראות [16] - בועל בעילת מצוה ופורש.

מתיב רב חסדא: מעשה ונתן לה רבי ד' לילות מתוך י"ב חדש!

אמר ליה רבא: הדורי אפירכא לחזר אחר קושיות מהברייתא - למה לי? אותיב תקשה ממתניתין ממשנתנו עצמה!?

הוא רב חסדא סבר - מעשה רב הוראתו של רבי למעשה עדיף להקשות ממנו.

מכל מקום לרב ושמואל קשיא.

מתרצת הגמרא: אינהו דעבדו - כרבותינו.

דתניא רבותינו חזרו ונמנו והסכימו: בועל בעילת מצוה ופורש [17].

אמר עולא, כי הוו בה, כשעיינו ר' יוחנן ור"ל במשנה זו שבפרק תינוקת, לא הוו מסקי מעלים מינה ממנה הלכה למעשה מידי, אלא כדמסיק כהעלאת תעלא השועל מבי כרבא משדה חרושה [משל הוא: כמו שועל הנכנס למקום חרוש שאינו מוציא משם כלום אלא יוצא באבק שברגליו בלבד. כמו כן הם לא היו פוסקים מכח משנתנו שבפרק זה כלום]. אלא, ומסיימי בה הכי: בועל בעילת מצוה ופורש.

אמר ליה רבי אבא לרב אשי: אלא מעתה דכל כך יש לחשוש [18] בדין דם בתולים, בעל נפש הבועל בתולה - לא יגמור ביא תו!

אמר ליה: אם כן שלא יגמור - לבו נוקפו ופורש מלבעול בכלל.

תנו רבנן: וכולן הבתולות שנבעלו שהיו ממשיכות שופעות דם לאחר בעילתן ללא הפסק, ובאות מתוך ד' לילות [לזאת שלא ראתה דם בבית אביה] וממשיכות לשפוע דם לאחר ד' לילות.

או לזאת שראתה בבית אביה - שהיתה שופעת מתוך הלילה הראשונה לאחר הלילה - כולן צריכות לבדוק את עצמן אם נשתנה מראה הדם, שאז אין אומרים מאחר ששופעת היא בלא הפסק מתוך ארבע הלילות, חזקה שדם בתולים הוא.

ובכולן רבי מאיר מחמיר כדברי בית שמאי שאחר ד' לילות לקטנה ולילה אחת להגיע זמנה ולא ראתה - שחייבת בבדיקה ואע"פ ששופעת.

ושאר ראיות, במקום שאינה ממשיכה לשפוע, שגם בהם יש חילוקים שבין בית שמאי ובית הלל - בהם סבור רבי מאיר שהלך אחר מראה דמים, כדברי בית הלל. דלבית שמאי הם טמאים אפילו כשלא נשתנו הדמים, ואילו בית הלל מטהרים כשלא נשתנה מראה הדמים לאחר מכן.

שהיה רבי מאיר אומר: מראה דמים משונים הן זה מזה.

כיצד: דם נדה - אדום, דם בתולים - אינו אדום.

דם נדה - זיהום, מראה מזוהם, דם בתולים - אינו זיהום מראהו נקי.

דם נדה - בא מן המקור, דם בתולים - בא מן הצדדין.

אמר רבי יצחק בר רבי יוסי אמר רבי יוחנן: זו דברי רבי מאיר, אבל חכמים אומרים כל מראה דמים - אחת הן ולפיכך אפילו נשתנה הדם טהורה כל זמן ששופעת [19].

תנו רבנן: הרואה [20] דם מחמת תשמיש, משמשת פעם ראשונה. דהיינו, אם שימשה וראתה דם פעם אחת, הרי מותר לה להיות משמשת פעם שניה, ופעם שלישית. מכאן ואילך - לא תשמש [21] עוד עד שתתגרש מבעלה. ולאחר שתתגרש,

הערות

[14] במסכת עבודה זרה [עה א] מבואר, שניגוב זה נעשה על ידי שפשוף באפר ושטיפה במים כמה פעמים. ומשום שבולעים יותר מהלולבין והעדשין אינם מוכשרין על ידי הדחה.

[15] כוונת רשב"ג שבימי תמוז וטבת נותנים לה משך זמן של חצי יום וחצי הלילה והיינו י"ב שעות. ובפשיטות לתירוץ זה של הגמרא זמן תחילת י"ב השעות הוא מתחלת הלילה ואפילו נבעלה אחר כמה שעות מתחילת הלילה, ולדעת התירוץ השני שבגמרא מאחר שהדרך להתעכב בכתובה הרבה ונבעלת אך בחצי הלילה תקנו חכמים בכל הנשים שעונתן נמשכת עד חצי היום שלמחרת הבעילה. [ואין לומר שלתירוץ הראשון שבגמרא הולכים אחר זמן הבעילה שאם כן מדוע הוצרכו לתקן לדעת התירוץ השני עד חצי היום שלמחרת?!]

[16] כך פירש רש"י [ד"ה הלכה] וכן כתב הרשב"א, אולם דעת הרי"ף והרמב"ם [פ"ה מהל' א"ב הי"ט] שדברי רב ושמואל נאמרו לגבי נערה שהגיע זמנה לראות וראתה בבית אביה שמדין המשנה לדעת בית הלל נותנים לה כל הלילה כולה, בזה "הלכתא כרבותינו" שנותנים לה בעילת מצוה ופורש, [ואין זה בהכרח כדברי בית שמאי במשנה שהם לא הזכירו "ופורש" עיין לעיל הערה 11] ואמנם כתב הרמב"ם [בפי"א מהל' א"ב ה"ח] שדם בתולים בזמן הזה אסור ואפילו בקטנה שלא הגיע לראות, וכתב הכס"מ [בפ"ה] שזהו ממנהג שנהגו אבל מעיקר הדין דם בתולים של תנוקת שלא ראתה מותר כדין המשנה.

[17] נחלקו הראשונים בדין זה, לדעת רוב הראשונים יכול הוא לגמור ביאתו כרצונו או לפרוש אחר הביאה קודם ש"ימות האבר" וכל זהו בכלל תקנת חכמים ש"שנותנים לה בעילת מצוה". אלא שאחר הבעילה פורש - להחזיקה מכאן ואילך כנידה. ואולם דעת הראב"ד [בעה"נ שער הפרישה], שאף על פי שהתירו לו לגמור ביאתו ולא חייבוהו לנעוץ צפרניו בקרקע כדי ש"ימות האבר", מכל מקום אחר שגמר ביאתו אסור לו לפרוש מיד, שהרי "יציאתו הנאה לו כביאתו" ומחויב הוא להמתין עד ש"ימות האבר" ופורש. ודחו הראשונים את דבריו ואין הלכה כן.

[18] לדעת הרשב"א בחידושיו, הטעם שנמנו ואסרו כל דם בתולים הוא משום שהחמירו לחשוש לכל תינוקת שמא דם נידות מעורב בדמיה. ואולם הרא"ש [סימן א'] כתב, שאין לומר שהחמירו חז"ל שמא דם נידות מעורב בדמה שהלא אפילו אשה בעולה ובוגרת שיש לה מכה במקור תולה את דמה במכתה - ומותרת לבעלה אם כן כל שכן שיש לנו לתלות את דמה של זו בבתוליה. ולפיכך כתב שטעם חומרא זו משום ש"בעילת מצוה לכל מסורה" - ואין הכל בקיאין בחילוקי הדינים שבמשנה בין תינוקת שראתה ללא ראתה ובין הגיע זמנה לראות ללא הגיע ועוד שהחתן יצרו תוקפו ולפיכך הסכימו רבותינו להשוות דינם כדין החמורה שבכולן והיא בוגרת שראתה שנותנים לה בעילת מצוה בלבד. ובתשובת הרשב"א [ח"ז קס"א] ביאר הטעם שהחמירו וחששו לדם נדה בבעילת בתולה יותר משאר נשים שיש להם מכה במקור, משום שיש לחוש בבתולה שמא בעל בהטייה באופן שלא ראוי להשיר בתוליה וממילא דם זה דם נידות. ועוד כתב, שבבתולה החמירו משום "שאינו אלא לשעה", מה שאין כן בכל אשה, אילו תחמיר ולא תתלה במכה, "אפשר שאתה אוסרה על בעלה לעולם". ועיין עוד בדברי רבותינו הפוסקים [שו"ת זרע אמת יו"ד פ"ד, מהרש"א ח"א ר"י, אג"מ יו"ד פ"ז ועוד] שדנו באשה שהושרו בתוליה על ידי מכשיר רפואי וראתה דם, האם גם בדם זה גזרו והחשיבוהו כדם נדה וטמאה, או שלא גזרו חכמים אלא בדם בתולים הבא בשעת בעילה. עוד כתבו הראשונים [רשב"א תוה"ב, רא"ש בפסקיו] שהבועל את הבתולה אף על פי שלא ראתה דם כלל טמאה, דחיישינן שמא ראתה דם וחיפהו שכבת זרע, וכן נפסק בשו"ע [קצ"ג א'].

[19] כך הוא ביאור הברייתא לדעת רש"י והיינו שברישא של הברייתא מבואר שאם שופעת מתוך זמן תלייתה לאחר מכן מחזיקים את הדם כ"דם בתולים", ואולם צריכה בדיקה שאם נשתנה מראה הדם אין זה דם בתולים אלא דם נידות. ואולם בתוך זמן תלייתה, אפילו אם תראה שנשתנה מראיתו, טהורה. ודעת רבי מאיר לענין "חיוב הבדיקה" שמא נשתנה הדם סובר כבית שמאי. והיינו, מאחר שדעת בית שמאי שזמן תליית הקטנה הוא ארבע לילות ותלית הגדולה הוא לילה אחד, ממילא מחייבים הם בדיקה שמא נשתנה הדם בשופעת מתוך זמן זה לאחריו. ובזה מחמיר רבי מאיר כדבריהם להצריך בדיקה בקטנה אחרי ד' לילות ובגדולה אחר ליל הבעילה, וזהו פירוש דברי הברייתא "ובכולן ר"מ מחמיר כדברי בית שמאי". וממשיכה הברייתא ואומרת שסובר רבי מאיר כדעת בית הלל לגבי עצם הדין שבקטנה תולה בלא נשתנה מראה הדם ואפילו בלא שופעת, עד שתחיה המכה, וכמו כן בנערה עד ארבע לילות. ולפי זה סיום דברי הגמרא "אמר רבי יצחק" וכו', "אבל חכמים אומרים כל מראה דמים אחת הן" זו היא שיטה נוספת. והיינו, שאין שום משמעות ל"מראה דמים" ובשופעת מתוך זמן תלייתה לאחריו אפילו נשתנה מראה הדם טהורה. [כן פירש הר"ב רנשבורג ב"פתחי נדה" וע"ע מהרש"א וסדרי טהרה]. ואולם התוס' בסוגייתנו הוכיחו מהגמרא [לעיל יא ב] שלדעת כולם אם נשתנו מראה דמיה טמאה, ומחוייבת בדיקה שמא נשתנו [עיין מהרש"א] ולפיכך פרשו את דברי הברייתא באופן אחר, והיינו, שהרישא של הברייתא בלבד מדברת לגבי בדיקה שמא נשתנה הדם מכמות שהיה שבזה לדעת כולי עלמא מחוייבת ואפילו בתוך זמן תלייתה. [וכתבו התוס' שהטעם שהוצרכה הברייתא לשנות דין זה, להשמיענו שאף לבעלה צריכה בדיקה, ועוד תרצו, שנתחדש כאן שצריכה היא בדיקת שפופרת עי"ש]. והמשך דברי הברייתא ובכולן וכו' פירושו, שלדעת רבי מאיר אף על פי שנותנים לקטנה "עד שתחיה המכה" כדעת בית הלל, מכל מקום, זה דוקא כשהדם שהיא רואה דומה במראהו לדם בתולים, אבל אם במראהו דומה הוא לדם נידות, אין נותנים לה אלא כדעת בית שמאי. ולא עוסקת הברייתא כלל במראה דם שנשתנה אלא במראה דם מתחילתו. ודעת חכמים שאין כלל להפחית את ימי תלייתה משום מראות הדם, והם סוברים כי "כל מראה דמים אחת הם". [וע"ע בדברי הרמב"ן והר"ן בחידושיהם].

[20] הברייתא עוסקת באשה שהתשמיש גורם לה לראות דם נידות באופן שאין לתלות את הראיה בדם בתולים [רש"י].

[21] דין "רואה דם מחמת תשמיש" נאמר דוקא כשראתה מיד לאחר התשמיש, והיינו שיעור של "חיוב אשם תלוי" [המבואר לעיל יד א] שיש כאן ספק דאורייתא שמא בא הדם בשעת התשמיש, ואולם לאחר שיעור זה אם ראתה דם לאחר תשמיש אינה נעשית "רואה מחמת תשמיש" אפילו ראתה יותר משלש פעמים [ש"ך קפ"ז א' בשם הראב"ד].

ואת העקלים (כעין סלים, בהם מונחים הזיתים העומדים לכבישה בבית הבד), הן אלה שהם של נצרים (עלי דקל דקים) והן אלה שהם של בצבוץ (קנבוס) — הריהו מנגבן באפר ומים ממה שעליהם. ואילו אלה שהן של שיפא ושל גמי (העשויים מקני סוף), הסופגים הרבה מן היין — מיישנן (משאיר אותם ללא שימוש), וכמה זמן הריהו מיישנן? שנים עשר חדש. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מניחן מתקופת שימוש זו בגת לתקופת שימוש הבאה בגת ומתקופת שימוש בבית הבד לתקופת השימוש הבאה בבית הבד.

והקשו על שיטת רבן שמעון בן גמליאל: והלא היינו [זוהי] שיטתו של תנא קמא [התנא הראשון], שהרי מתקופת שימוש אחת לאחרת עוברים שנים עשר חודשים, ובמה נחלק עליו? והשיבו כי איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל להלכה לענין חרפי ואפלי [המוקדמים והמאוחרים], שרבן שמעון בן גמליאל אומר שאין צורך לדקדק בשנים עשר חודש מלאים לעונת הבציר והמסיק, שפעמים ההבדל הוא יותר או פחות משנים עשר חודש. ואילו לדעת חכמים יש להקפיד על אי שימוש במשך שנים עשר חודש בדיוק.

ר' יוסי אומר: הרוצה לטהר את גיתיו ואת בתי בדיו מיד, ולא ליישנם שנה — הריהו מגעילן במים רותחין שמערה עליהם, או שחולטן (מרתיח אותם) במי זיתים. רבן שמעון בן גמליאל אומר משום (בשם) ר' יוסי: מניחן תחת הצינור שמימיו מקלחין כל הזמן, או במעיין שמימיו רודפין (שוטפים), ואז אנו מניחים שהמים השוטפים מנקים את הכל. וכמה זמן עליו להניחם תחת מים זורמים? — עונה. ומוסיפים כי כדרך זו שאמרו חכמים לנהוג ביין נסך כך אמרו חכמים לנהוג בטהרות.

ובטרם שממשיכים בהבאת הדברים, תוהים על לשון זו: כלפי לייא [להיכן נוטים הדברים]? כלומר, הלא צריך לומר להיפך ("כדרך שאמרו בטהרות כך אמרו ביין נסך"), שהרי בדיני טהרות קיימינן [עומדים אנו]! אלא יש לתקן וכך לגרוס: כדרך שאמרו בטהרות (בטהרתם של כלים שנטמאו), כך אמרו ביין נסך (בכלים שבלעו יין נסך).

וממשיכים בהבאת הדברים, וכמה היא עונה? אמר ר' חייא בר אבא, אמר ר' יוחנן: מחצית אחת מן היממה, או יום או לילה. ואילו ר' חנה שאונא, ואמרי לה [ויש האומרים] כי היה זה ר' חנה בר שאונא אמר בשמו של רבה בר בר חנה שאמר בשם ר' יוחנן שהכוונה לחצי יום וחצי לילה.

ואמר רב שמואל בר רב יצחק: ולא פליגי [ואין ר' חייא בר אבא ור' חנה (בר) שאונא חלוקים], אלא הא [זה] שאמר או יום או לילה — מדבר בתקופת ניסן ותשרי, שאז הימים והלילות שווים, בני שתים עשרה שעות. ואילו הא [זה] שאמר חצי יום וחצי לילה — מדבר בתקופת תמוז וטבת, שהיום והלילה שבהן אינם שווים, ולכן חצי יום וחצי לילה הם ביחד שתים עשרה שעות. והרי זה שלא כדברי רבן שמעון בן גמליאל האומר שעונה היא לילה וחצי יום!

ומתרצים: הכא נמי אימא גבי [כך גם כן אמור אצל, בענין] נדה כי הכוונה ב"עונה" לחצי יום וחצי לילה! ותוהים על תירוץ זה: והא [והרי] "לילה וחצי יום" קאמר [הוא, רבן שמעון בן גמליאל אמר]! ומסבירים: אלא כך יש לומר בהבנת דברי רבן שמעון בן גמליאל, אי [או] לילה של תקופות ניסן ותשרי, שבהן גם הלילה וגם היום בני שתים עשרה שעות, שזהו שיעור עונה. אי [או] חצי יום וחצי לילה של תקופות טבת ותמוז, שבתקופת טבת היום קצר והלילה ארוך, ובתקופת תמוז היום ארוך והלילה קצר, ונמצא שמחצית מזו ומזו אף היא עולה לשתים עשרה שעות.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר: אכן לענין טהרות ויין נסך מוגדרת "עונה" כחצי יום וחצי לילה, ואולם לענין בעילת מצוה של הבתולה, שאני [שונה] הדבר, ומשום כתיבת הכתובה הקודמת לבעילת המצוה, שיש דמגבי [שמתעכבים] בה טפי [ביותר] עד דחתמי [שמשלימים אותה וחותמים עליה], ולכך האריכו את משך ה"עונה" ביותר והעמידוה חכמים על לילה וחצי יום.

א אף ששנינו במשנתנו בדינן של התינוקת שלא הגיעה זמנה לראות ושל הנערה שהגיע זמנה לראות שנותנים להן פרק זמן שבו אין הדם שהן רואות נחשב כדם נדה, מכל מקום רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו כן שניהם]: הלכה בזו שראתה דם משנבעלה, שבעלה בועל בעילת מצוה, ופורש.

מתיב [מקשה] על כך רב חסדא ממה ששנינו בברייתא שמעשה היה בבתולה שנישאת, ונתן לה רבי ארבעה לילות מתוך שנים עשר חדש מעת שנישאה, שאין הבעל פורש לאחר שגמר בעילת מצוה!

אמר ליה [לו] רבא לרב חסדא: הדורי אפירכא [חיזור, חיפוש, אחר קושיה] כמו שהקשית מן הברייתא על דברי רב ושמואל, למה לי? אותיב ממתניתין [הקשה עליהם ממשנתנו]! ומסבירים מדוע העדיף רב חסדא להקשות מן הברייתא: שכן הוא סבר שכוח דברים שמובא בהם מעשה (שהיה עמו פסק הלכה) הריהו רב (גדול יותר) מכוחם של דברים שאין בהם מעשה, כדברי משנתנו.

ושבים לעצם השאלה, מכל מקום לרב ושמואל קשיא [קשה]. ומשיבים: אינהו דעבדו [הם, רב ושמואל, שעשו, שהורו כן] — כרבותינו שהורו כך. דתניא [שכן שנויה ברייתא], רבותינו חזרו ונמנו והחליטו כי הבתולה שראתה דם משנבעלה, בעלה בועל בעילת מצוה, ופורש. שאין אנו נותנים לה פרק זמן שייחשב הדם שהיא רואה כדם בתולים. ומביאים כי כהלכה זו שהורו רב ושמואל, כן הורו ר' יוחנן וריש לקיש.

שכך אמר עולא: כי הוו [כאשר למדו] בה ר' י וחנן וריש לקיש בהלכה זו שבפרק תינוקת (הוא פרקנו), לא הוו מסקי מינה [היו מעלים מסיקים הלכה למעשה ממנה] אלא כדמסיק תעלא מבי כרבא [כדרך שמעלה השועל מהשדה החרוש, שאינו אלא אבק], שאף הם לא קבעו הלכה כאמור במשנתנו, ומסיימי [והיו מסיימים] בה, לאחר שלמדוה, הכי [כך]: אין זו להלכה, אלא הריהו בועל בעילת מצוה ופורש.

אמר ליה [לו] ר' אבא לרב אשי בשאלה על הלכה זו של ר' יוחנן וריש לקיש: אלא מעתה, שהריהי נטמאת משעה שגמר את ביאת המצוה — יקבעו חכמים כי כל שהוא בעל נפש (ירא שמים) אף לא יגמור את ביאתו! אמר ליה [לו]: לא קבעו כך חכמים, שאם היו קובעים כן — היה לבו של הבעל נוקפו פן תראה אשתו דם, והיה פורש מלבעול בכלל.

ב שנינו במשנתנו כי יש ונותנים לבתולה שנישאת פרק זמן של ארבעה לילות מעת שנישאה, שיהא הדם שהיא רואה בהם נחשב כדם בתולים. ומביאים עוד בענין זה ממה שתנו רבנן [שנו חכמים]: וכולן (שאמרו בהן חכמים שיש להם ארבעה לילות, כתינוקת שלא הגיע זמנה לראות לדעת בית שמאי, וכנערה שהגיע זמנה לראות לדעת בית הלל) שהיו שופעות דם ובאות (ממשיכות לראות דם) מתוך ארבעה לילות אלה לאחר ארבעה הלילות, או בזו שכבר ראתה דם בהיותה בית אביה (שנותנים לה את הלילה הראשון לדעת בית הלל) שהמשיכה לראות דם מתוך הלילה הראשון אל לאחר הלילה — אין אלה יכולות לסמוך על כך שדם בתולים הוא זה, אלא כולן צריכות לבדוק את עצמן (וכדרך שתוסבר להלן).

ובכולן היה ר' מאיר מחמיר להנהיג בדיקה זו כדברי בית שמאי ולא כדברי בית הלל. ולכך הקטנה ששפעה דם מתוך ארבעת הלילות הללו אל לאחריהם, אף שלא התרפאה המכה, הריהי צריכה בדיקה. וכן הנערה שהגיע זמנה לראות ששפעה דם מתוך הלילה הראשון אל לאחריו, הריהי צריכה בדיקה.

ואילו בשאר ראיות דם שיש מחלוקת בעניינן בין בית שמאי ובית הלל — קבע ר' מאיר כי הלך (לך) אחר מראה הדמים, שבית הלל מטהרים כאשר נמצא שהשתנה מראה הדמים שלאחר מכן, ושלא כשיטת בית שמאי המטמאים אף שלא השתנה מראה הדמים.

שכן היה ר' מאיר אומר: המראה של הדמים הטמאים והטהורים משונים (שונים) הן זה מזה. כיצד? דם נדה — מראהו אדום, ואילו דם בתולים — מראהו אינו אדום. דם נדה — יש לו מראה זיהום (עכור), ואילו דם בתולים — אינו בעל מראה זיהום. וכן מקור הדמים הטמאים והטהורים שונה זה מזה, שהרי דם נדה — בא מן המקור, ואילו דם בתולים — בא מן הצדדין.

אמר ר' יצחק בר ר' יוסי, אמר ר' יוחנן: זו דברי ר' מאיר, אבל חכמים אומרים כל מראה דמים הטמאים והטהורים — אחת הן, ולכן אין טעם לבדיקה זו באשה השופעת דם, שהרי אף אם נשתנה מראה הדם הריהי טהורה כל עת ששופעת היא.

ג מתוך שדנים בענין הבתולה שראתה דם משנבעלה, מביאים בעניין כל אשה הרואה דם מחמת תשמיש. שכן תנו רבנן [שנו חכמים]: הרואה דם מחמת תשמיש — משמשת בפעם הראשונה, וכן משמשת בפעם השניה (שאינה חוששת שמא תראה בפעם זו, אף שכבר ראתה בפעם קודמת בשעת תשמיש), אם תראה דם, וכן אם תשמש שוב בפעם השלישית, ושוב תראה דם, מכאן ואילך כיון שהוחזקה בכך — לא תשמש עוד עם בעלה, עד שתתגרש ממנו,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and he should clean the pressing baskets with ashes and water if they were made of palm leaves or of hemp [bitzbutz], or leave them dormant if they were made of bast [shifa] or of reeds, because these absorb more of the wine. And how long must one leave them dormant? He must leave them for twelve months. Rabban Shimon ben Gamliel says: He can lay them aside from one wine-pressing season to the next wine-pressing season, or from one olive-pressing season to the next olive-pressing season.

The Gemara interrupts its citation to analyze the baraita: Rabban Shimon ben Gamliel’s statement is the same as that of the first tanna, as there are twelve months between one wine-pressing season and the next. The Gemara responds: The difference between them is the matter of the early and late ripening season for grapes. Rabban Shimon ben Gamliel does not require a precise measure of twelve months, as the difference in time between ripening seasons can be slightly more or less than that.

The Gemara continues its citation of the baraita. Rabbi Yosei says: One who wishes to purify the baskets immediately, without waiting a year, purges them in boiling water or scalds them in olive water. Rabban Shimon ben Gamliel says in the name of Rabbi Yosei: One sets them under a pipe whose water flows constantly or in a spring with rapid waters. And how much time should he leave them there? He should leave them for a period of time. In the same way that the Sages stated this time frame with regard to wine used for a libation in idol worship, so too the Sages stated this time frame with regard to matters of ritual purity.

The Gemara expresses surprise at this last clause: Isn’t it the opposite [kelapei layya]? We are dealing with matters of purity in this baraita. Rather, the baraita means: In the same way that the Sages stated this time frame with regard to matters of ritual purity, so too the Sages stated this time frame in the case of wine used for a libation in idol worship.

The Gemara asks: And how long is the period of time referred to in the baraita? Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: Either the day or the night. Rabbi Ḥana She’ona, and some say Rabbi Ḥana bar She’ona, say that Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: Half a day and half a night.

And Rav Shmuel bar Rav Yitzḥak said: And the Sages do not disagree. The ruling of this one, who says either a day or a night, is stated with regard to the equinox of the season of Nisan or Tishrei, when the days and night are equal; whereas the ruling of that one, who says half a day and half a night, is stated with regard to the solstice of the season of Tammuz, i.e., summer, or Tevet, i.e., winter, which have the longest day or night respectively, so that half the day and half the night together amount to twelve hours. This baraita apparently contradicts the statement of Rabban Shimon ben Gamliel, who says that the woman may attribute the blood to her hymen for a night and half the day.

The Gemara answers: Here too, one can say with regard to a menstruating woman that he meant half a day and half a night. The Gemara raises a difficulty. But Rabban Shimon ben Gamliel said a night and half a day. The Gemara clarifies: Rather, this is what Rabban Shimon ben Gamliel meant: Either a night during Nisan or Tishrei, which is twelve hours, or half a day and half a night during Tevet or Tammuz, which also equals twelve hours.

And if you wish, say instead: With regard to the purity of wine, a period is twelve hours. But in the case of marriage the time frame is different, due to the marriage contract, which is signed before the marriage is consummated, as there are those who delay for a lengthy period until they complete and sign it. Consequently, the Sages extended the period in this case to a night and half a day.

§ Although the mishna provides a certain period of time for both a minor and a young woman during which they may attribute any blood to the torn hymen, nevertheless Rav and Shmuel both say that the halakha is that the groom engages in relations that consummate a marriage, which are a mitzva, and then he separates from his wife.

Rav Ḥisda raises an objection from the baraita: There was an incident involving a virgin who married, and Rabbi Yehuda HaNasi gave her four nights to engage in intercourse within twelve months of her wedding. This indicates that the husband does not have to separate from his wife immediately after the first act of intercourse is completed.

Rava said to Rav Ḥisda: Why do I need to search for a refutation from a baraita, which is not necessarily known by all? One can raise a difficulty from an explicit statement of the mishna, which states that the first blood a woman sees on her wedding night is attributed to her torn hymen. The Gemara explains that Rav Ḥisda raises his objection from the baraita, as he holds that a practical incident ruled upon by a Sage is a preferable source.

The Gemara returns to the objection: In any case, this baraita is difficult for Rav and Shmuel. The Gemara answers that they acted in accordance with the opinion attributed to our Sages, as it is taught in a baraita: Our Sages returned and were counted again, i.e., they voted and decided, that the groom engages in relations that consummate a marriage, which are a mitzva, and subsequently he separates from his wife.

The Gemara proves that this ruling of Rav and Shmuel, based on the baraita, is also the opinion of Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish. Ulla said: When we were learning the topic of a young girl who saw blood on her wedding night with Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish, they brought up from it only the amount of earth that the fox brings up from a plowed field, i.e., they did not establish the halakha as stated in the mishna. And they concluded the discussion in this manner: The groom engages in relations that consummate a marriage, which are a mitzva, and then he separates from his wife.

Rabbi Abba said to Rav Ashi, in light of this ruling that the groom must separate from his bride after completing the act of intercourse: If that is so, a pious person should not complete his act of intercourse, lest he unintentionally continue longer than is permitted. Rav Ashi said to him in reply: The Sages did not issue such a decree, because if so, his heart will strike him with fear that perhaps his wife will begin to bleed while he is engaged in the act of intercourse, and he will separate from his wife completely and will not consummate the marriage.

§ The mishna teaches that a young girl is given four nights during which any bleeding is attributed to her torn hymen. The Sages taught in a baraita: And with regard to all of them, i.e., all the women who are given four nights, if they were discharging blood continually, from four nights until after those four nights, or in the case of those women who are given only one night, if they discharge blood from that one night until after that night, they may not attribute the blood to the torn hymen. Rather, all of them must examine themselves, in the manner that will be explained.

And with regard to all of these women, Rabbi Meir is stringent in accordance with the statement of Beit Shammai, and therefore a minor girl who bleeds for more than four nights must examine herself, despite the fact that Beit Hillel say she remains ritually pure until the wound has healed. Similarly, Rabbi Meir holds that with regard to a young girl who has reached puberty, if she continues to bleed after the first night she must examine herself.

The baraita continues: But with regard to the other cases of seeing blood, when she does not discharge blood continuously but bleeds again the following day, concerning which there is a dispute between Beit Shammai and Beit Hillel, Rabbi Meir holds that one follows the appearance of the blood. In other words, he does not maintain entirely in accordance with the opinion of Beit Shammai. Beit Hillel rule that the woman is ritually pure even if the color of the blood has changed, whereas Beit Shammai hold that she is ritually impure even if the color of the blood has not changed.

As Rabbi Meir would say: The appearances of impure and pure blood differ from one another. How so? The blood of a menstruating woman is red, whereas blood that comes from a torn hymen, indicating that she was a virgin, is not red. The blood of a menstruating woman is cloudy; blood that indicates that she was a virgin is not cloudy. Finally, the blood of a menstruating woman comes from the uterus; blood that indicates that she was a virgin comes from the sides of the vaginal wall.

Rabbi Yitzḥak bar Rabbi Yosei says that Rabbi Yoḥanan says: This is the statement of Rabbi Meir. According to Rabbi Meir, it is possible to examine the color of blood to determine whether it is menstrual blood or hymenal blood. But the Rabbis say that all appearances of blood are one, i.e., there is no distinction between the appearance of menstrual blood and blood indicating one’s loss of virginity.

§ The Sages taught in a baraita: A woman who sees blood due to sexual intercourse may engage in intercourse before the first time this occurs, before the second time this occurs, and before the third time this occurs. From this point forward, i.e., after three consecutive occurrences of bleeding due to intercourse, she may not engage in intercourse until she is divorced from her husband

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כולן צריכות לבדוק את עצמן. פי' רש"י ז"ל שמא נשתנו מראה דמים שלה ולא סמכינן למימר הואיל ושופעת הכל דם א' הוא וטהורות.
ואי קשיא מ"ש לאחר ד' לילות והא בתוך ד' לילות נמי אמרינן בפ"ק נשתנו מראה דמים שלה טמאה והתם נמי אמרינן ותבדוק בעדים דילמא נשתנו מראה דמים שלה.
י"ל הכא כיון ששופעת אין צריך לבדוק כל זמנן אבל מתוך זמנן לאחר זמנן צריכות לבדוק. א"נ התם לטהרות הכא אפילו לבעלה צריכות לבדוק הא אם נשתנו ודאי בין לאחר זמנן בין בתוך זמנן טמאה והך רישא ד"ה היא דודאי נשתנה מראה דמים שלה טמאה. וסיפא פלוגתא דר"מ ורבנן פלוגתא אחריתי היא שהיה ר"מ אומר דם בתולים אינו אדום וזהום לפיכך בודקת בזה אם מצאתו אדום וזהום בידוע שהוא דם הנדה ואע"פ שאינו יודע תחלתו מה היה שאם מצאתו מתחלתו אדום שאעפ"כ היה טהור אע"פ שאין רגילתו בכך וחכמים אומרים כל מראה דמים א' הוא הילכך לעולם תולין בדם בתולים עד שיודע לך שנשתנה ממה שהיה בתחלה.
ויש לפרש ברייתא כולה דר"מ היא וה"ק כולן שהיו שופעות ובאות מתוך ד' לילות ולילה א' לאחר זמנן אינן טהורות אלא בבדיקה שבכולן ר"מ מחמי' כדברי ב"ש מן הסתם ומיקל כדברי ב"ה עם הבדיק' ומה היא הבדיקה הזאת שיהא מראהו שלא כדם הנדה אינו אדום ואינו זהום הא בתוך זמנן כב"ש אינן בודקות בכך אבל אם ראתה שנשתנה מראה הדמים טמאה.

רב אמר בועל בעילת מצוה ופורש. ואע"ג דרב הוא דאמר לעיל בוגרת נותנים לה לילה הראשון התם פרושי הוא דקא מפרש לה לדינא דמתני', ואיהו סבירא ליה הלכה למעשה כרבותינו שחזרו ונמנו בועל בעילת מצוה ופורש, ואע"ג דמנימין סבר למעבד עובדא אפילו בבוגרת שראתה כל הלילה כרב איהו סבר לה כמתני' וכפירושיה דרב, והיא דלא קרי שמואל עליה מידי משום דכל מאן דעבד כסתמא דמתני' לא קארי עליה מידי.

בועל בעילת מצוה ופורש. פירוש אפילו בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה כדאמרינן ר' יוחנן ור"ל כי הוו בה בתינוקת לא מסקי מיניה לאמאי דמסיק תעלא מבי כרבא ופירוש תינוקת, פירקי' דתינוק' דאלמא מכוליה פירקין לא מסקי מידי, ובירושלמי נמי אמרינן כל ההיא הילכתא דר"פ אחרינא דנדה להלכה אבל לא למעשה, ולאו דוקא ראתה דם עכשו מחמת תשמיש אלא אפילו לא ראתה פורש ממנה דשמא ראתה דם טפה כחרדל ונאבד או שמא חפה אותו שכבת זרע. ובהטיה לא תלינן דמילתא דלא שכיחא הוא וכדאמרינן לעיל (נדה סד, ב) בעל ולא מצא דם וחזר ובעל ומצא דם ר' חנינא אמר טמאה אם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי ור' אסי אמר טהורה וכדשמואל דאמר שמואל יכולני לבעול כמה בעילות בלא דם, ואידך שאני שמואל דרב גובריה.

אלא מעתה בעל נפש לא יגמור ביאתו. כלומר אחר שאתה חושש לכל תינוק' משום נדה ואפילו לא הגיע זמנה לראות ולא ראתה א"כ בעל נפש לא יגמור ביאתו אלא מכיון שהדם שותת ויורד יפרוש משום חשש נדה, וא"ל א"כ לבו נוקפו ופורש ואפילו קודם השרת בתולים או שמא לא יבעול כלל ופורש ממנה לגמרי ונמצא בטל מפריה ורביה, תמיה לי מאי קשיא ליה אדרבותי' טפי מתינוקת שהגיע זמנה לראות וראתה דמתני' דההיא נמי לית לה אלא בעילת מצוה. וי"ל דשאני הכא דכיון שלא הגיע זמנה לראות חששה יתירה היא ולמאן דחייש להכי אפילו לגמר ביאה ליחוש אם בעל נפש הוא, ולענין בועל בעילת מצוה ופורש דקא אמרינן כתב הראב"ד ז"ל לאו פורש מיד הוא דא"כ נמצאת יציאתו הנאה לו כביאתו אלא ממתין עד שימות ופורש מיד מן המטה, ולנעוץ צפרנו בקרקע עד שימות אינו צריך שהרי התירוהו לגמור ביאתו אלא עומד עד שימות ופורש וזו היא גמר ביאה דקאמרינן, ואינו מחוור ולמה ממתין עד שימות כדי שלא יהנה בפרישתו ואני אומר אשה זו דמיה טהורין וביאתה מותרת לגמרי, אלא שהחמירו עליה לאחר גמר ביאה, והשתא מיהא לגמור ממש ביאתו וליהנות ממש מותר שלא לפרוש מיד כדי שלא יהנה אסור, הגע עצמך תהא הנאת פרישתו (גדולה מגמר) כגמר ביאתו, ועוד שאם אתה אומר כן הרי אתה עושה אותו כמשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ואף הוא לבו נוקפו ופורש וזו היא תשובתו של רב אסי וזה נראה מבואר ואפילו לבעל נפש, וכן כתב הר"ז הלוי ז"ל שלא אמרו אלא במשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי אבל זו שדמיה טהורין משמש ופורש ואינו חושש.

כולן צריכות לבדוק את עצמן. פירש רש"י ז"ל צריכות בדיקה שמא נשתנו מראה דמים שלה ולא סמכינן למימר כלו דם אחד הוא הואיל ושופעות ובאות, וא"ת מאי שנא לאחר ד' לילות אפילו בתוך ד' לילות נמי אמרינן בשלהי פרק קמא דמכלתין (יא, ב) נשתנו דמים שלה טמאה, וא"ת דשאני הכא דאמרינן דצריכות בדיקה לכתחלה התם נמי הא אמרינן ותבדוק בעדים דילמא נשתנו דמים שלה י"ל שאני הכא דכיון ששופעות אינן צריכות בדיקה תוך זמנן אבל לאחר זמנן צריכות אע"פ ששופעות. וא"נ התם לענין טהרות ואפילו תוך זמנן הכא לבעלה ודוקא לאחר זמנן, הא נשתנו ודאי בין בתוך זמנן בין לאחר זמנן טמאה. והך רישא כ"ע היא, וסיפא פלוגתא דרבי מאיר ורבנן פלוגתא אחרינא הוא דר' מאיר סבר דדם בתולים משונה לעולם מדם נדה וכל שהוא אדום וזהום טמא בין נודע לו שנשתנה בין לא נודע לו, ורבנן סברי דכל שלא נודע שנשתנה מראה דמים טהורה דכל מראה דמים אחד הם. וי"מ דבריתא כולה ר' מאיר היא והכי קאמר כולן צריכות בדיקה עד לאחר זמן ועד שידע שלא נשתנו מראה דמים טמאה דמים טמאה מן הסתם, ומחמיר בה כדברי ב"ש אבל בבדיקה מקל בה כדברי ב"ה ומה היא הבדיקה באודם וזיהום, הא בתוך זמנן אינן בודקות בכך וחכמים מקילין כדברי ב"ה עד שידע שנשתנו מראה דמים שלה בודאי מכמות שהיו בתחלה. ולי נראה דהכי קאמר כולן שהיו שופעות אפילו לא נשתנו מראה דמים צריכות בדיקה בשפופרת לפי שדם בתולים מן הצדדין ודם נדה מן המקור ולפיכך סמכו הענין לזה המשמשת וראתה דם מחמת תשמיש שבדיקתה בשפופרת וסופה דהאי בריתא פלוגתא אחרינא היא דבשיעורא דב"ש אינו צריך בדיקה אלא מותרת לבעלה ושאר ראיות שבין ב"ש לב"ה ר' מאיר מחמיר לאסור אלא בבדיקה הא בבדיקה מותרת ואפילו לא נשתנו בודאי אלא שהוא אדום וזוהם טמאה ולדברי חכמים דוקא נשתנו הא משום אודם וזיהום אינה אסורה ואפילו בשאר ראיות שבין ב"ש וב"ה וכן נראה לי מתוך התוספת' דבפרק בתרא דתוספתא נדה שנינו וכלן שהיו שופעות דם בודקים אותן בשפופרת חוץ מן הבתולה שדמיה טהורין מפני שדם בתולים טהור, ובכולן היה ר' מאיר אומר כדברי ב"ש שאר הראיות בכולן לפי הדמים, שהיה ר' מאיר אומר דמיה משונים זה מזה דם הנדה אדום דם הבתולים דיהה דם הנדה זוהם דם הבתולין אינו זוהם דם הנדה מן המקור דם הבתולים מן הצדדין ע"כ בתוספתא וזה נראה כמו שפירשתי.

הכי גרסינן: משמשת פעם ראשונה שניה ושלישית מכאן ואילך לא תשמש. פירוש אלא בבדיקה הא אם רצתה להכניס עצמה בספק אפילו מן הראשון ולבדוק תחתיו בשפופרת מותרת לראשון וכל שכן היא שאם התירוה לשני לשלישי בלא בדיקה ואפילו לשלישי מותרת בבדיקה כ"ש לראשון, אבל אם לא רצתה לבדוק מן הראשון מותרת לשני ולשלישי בלא בדיקה עד שתהא מוחזקת ג' פעמים לשלש אצבעות לפי שאין כל הכחות שוין ולא כל האצבעות שוין, וכולה בריתא רשב"ג היא דסבירא ליה דבפחות מג' פעמים לא הויא חזקה. והא דקתני בסופא דברי ר' לאו אכולא בריתא קאי אלא אנאמנת אשה לומר מכה יש לה קאי אבל רישא כולה רשב"ג הוא וקי"ל כותיה דבכלל וסתות היא זו.
ולענין מעשה כתב הראב"ד ז"ל דעכשיו אין אנו בקיאין בבדיקה זו ועוד שאפילו בידוע שהיא מן הצדדין הרי גזרו בנות ישראל בכל רואה דם טפה כחרדל שיושבות עליו ז' נקיים ומ"מ מודה הרב ז"ל שאין מוציאין אותה אחר בדיקה, ואינו מחוור בעיני דלעולם לא החמירו להוציא אשה מבעלה אחר שאיפשר בבדיקה והריא"פ ז"ל שכתבה בהלכות נראה שדעתו להנהיג התר הלכה למעשה.

רב אמר בועל בעילת מצוה ופורש. ואע״ג דרב הוא דקאמר לעיל בוגרת נותנין לה לילה הראשון התם פרושי הוא דקא מפרש לה לדינא דמתני׳ ואיהו ס״ל הלכה למעשה כרבותי׳ שחזרו ונמנו בועל בעילת מצוה ופורש. ואע״ג דמנימין סבר למיעבד עובדא אפי׳ בבוגרת שראתה כל הלילה לרב איהו סבר ליה כמתני׳ וכפירושיה דרב והא דלא קרי שמואל עליה משום דכל מאן דעביד כסתמא דמתני׳ לא קרינן עליה מידי בועל בעילת מצוה ופורש ליה אפי׳ בתנוקת שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה כדאמרי'.

ר׳ יוחנן ור״ל כי הוו בה בתנוקת לא מפקו מנא מאי דמסיק תעלה מבי כרבא. פי׳ תנוקת פרקין דתנוקת דעלמא מכולה פרקין לא מסקי מידי ובירושלמי אמרי כל ההיא הלכתא דריש פרקא אחרינא דנדה להלכה אבל לא למעשה ולא דוקא ראתה דם עכשו מחמת תשמיש אלא אפי׳ לא ראתה פורש ממנו דשמא ראתה דם גופא כחרדל ונאבד או שמא חיפה אותו שכבת זרע ובהטיה לא תלינן דמילתא דלא שכיח הוא וכדאמרינן לעיל בעל ולא מצא וחזר ובעל ומצא דם ר׳ חנינא אמר טמאה אם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי ורב אסי אמר טהורה כדשמואל דאמר שמואל יכולני לבעול כמה בתולות בלא דם ואידך שאני שמואל דרב גובריה.

אלא מעתה בעל נפש לא יגמור ביאתו. כלומר אחר שאתה חושש לכל תנוקת משום נדה ואפי׳ לא הגיע זמנה לראות ולא ראתה א״כ לבו נופקו ופורש בעל נפש לא יגמור ביאתו אלא מכיון דהדם שותת ויורד יפרוש משום נדה.

א״ל א״כ לבו נוקפו ופורש. ואפילו קודם השרת בתולים או שמא לא יבעול כלל ופורש ממנה לגמרי ונמצא בטל מפריה ורביה תמיה לי מאי קשיא ליה אדרבותי׳ טפי מדתנוקת שהגיע זמנה לראות וראתה דמתני׳ דההיא נמי לית לה אלא בעילת מצוה וי״ל דשאני הכא דכיון שלא הגיע זמנה לראות חששא יתירה הוא ולמאן דחייש להכי אפילו לגמר ביאה ליחוש אם בעל נפש הוא. ולענין בועל בעילת מצוה ופורש דקאמרי׳ כתב הראב״ד ז״ל לאו פורש מיד הוא דא״כ נמצאת יציאתו הנאה לו מביאתו אלא תמתין עד שימות האבר ופורש מיד מן המטה ולנעוץ צפרניו בקרקע עד שימות אינו צריך שהרי התירוהו לגמר ביאתו אלא עומד עד שימות ופורש וזו היא גמר ביאה דקאמרי ואינו מחוור ולמה ממתין עד שימות כדי שלא יהנה בפרישתו זו דמיה טהורין וביאתם מותרת לגמרי אלא שהחמירו עליה לאחר גמר ביאה והשתא מיהא לגמור ביאתו ולהיות ממש מותר שלא לפרוש כדי שלא יהנה אסור הגע עצמך תהא הנאת פרישתו דגמר ביאתו ועוד שאם אתה אומר כך עושה אותו כשמשמש עם טהורה ואמרה לו נטמאתי ואפילו הוא לבו נוקפו ופורש וזו היא תשובתו של רב אסי וזה נראה מבואר ואפי׳ לבעל נפש וכן כתב הר״ז הלוי ז״ל שלא יאמרו במשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי אבל זו שדמיה טהורין ממש ופירש ואינו חושש.

כולן צריכות לבדוק את עצמן. פירש״י ז״ל צריכין בדיקה שמא נשתנו מראה דמים שלה ולא סמכינן למימר כלו דם אחד הוא הואיל ושופעות ובאות וא״ת מאי שנא לאחר ד׳ לילות אפילו בתוך ד׳ לילות נמי אמרי׳ פ״ק דמכילתין נשתנו דמים שלה טמאה וא״ת דשאני הכא דאמרינן דצריכות בדיקה לכתחלה התם נמי דכיון ששופעות אינן צריכות בדיקה תוך זמנן אבל לאחר זמנן צריכות אעפ״י ששופעות וא״נ התם לענין טהורות אפי׳ תוך זמנן הכא לבעלה ודאי בין בתוך זמנן בין לאחר זמנן טמאה והך רישא כ״ע היא וסיפא פלוגתא דר״מ ורבנן פלוגתא אחרינא הוא דר״מ סבר דדם בתולים משונה לעולם מדם נדה וכל שהוא אדום וזוהם טמא בין נודע לו שנשתנה בין נודע לו שלא נשתנה ורבנן סברי דכל שלא נודע שנשתנה מראה דמים טהורה דכל מראה דמים אחד הוא. ויש מפרשים דבריתא כולה ר״מ היא וה״ק כלן צריכות בדיקה עד לאחר זמן ועד שידע שלא נשתנה מראה דמים טמאה מן הסתם ומחמיר בה כדברי ב״ש אבל בבדיקה מיקל בה כדברי ב״ה ומההיא הבדיקה האודם והזיהום הא בתוך זמנן אינן בודקות בכך וחכמים מקילין כדברי ב״ה עד שיודע שנשתנו דמים שלה דודאי מכמות שהיו בתחלה. ולי נראה דה״ק כלן שופעות אפילו לא נשתנו מראה דמיו צריכות בדיקה בשפופרת לפי שדם בתולים מן הצדדים ודם הנדה מן המקור ולפי׳ סמכו ענין לזה המשמת וראתה דם מחמת תשמיש שבדיקתה בשפופרת. וסיפא דהאי בריתא פלוגתא אחרינא היא דבשיעורא דב״ש אינו צריך בדיקה אלא מותרת לבעלה ושאר ראיות שבין ב״ש לב״ה ר״מ מחמיר לאסור אלא בבדיקה מותרת ואפי׳ לא נשתנו בודאי אלא שהוא אדום וזוהם טמא׳ ולדברי חכמים דוקא נשתנו הא משום אודם וזוהם אינה אסורה ואפי׳ בשאר ראיות שבין ב״ש וב״ה וכן נ״ל מתוך התוספתא דבפ׳ בתרא דתוספת׳ נדה שנינו וכולן שהיו שופעות דם בודקין אותם בשפופרת חוץ מן הבתולה שדמיה טהורים מפני שדם בתולים טהור ובכלן היה ר״מ אומר כדברי ב״ש שאר הראיות לפי הדמים שהיה ר״מ אומר דמיה משונים זה מזה דם הנדה אדום דם הבתולים דהה דם הנדה זוהם דם הבתולים מן הצדדים ע״כ בתוספתא וזה נראה כמו שפירשתי.

ה״ג משמשת בפעם ראשונה שניה ושלישית מכאן ואילך לא תשמש. פי׳ אלא בבדיקה הא אם רצתה להכניס עצמה בספק אפי׳ מן הראשון ולבדוק תחתיו בשפופרת מותר לראשון וכ״ש היא שאם התירוה לשני ולשלישי בלא בדיקה ואפילו לשלישי מותרת בבדיקה כ״ש לראשון אבל אם לא רצתה לבדוק מן הראשון מותרת לשני ולשלישי בלא בדיקה עד שתהא מוחזקת שלשה פעמים לשלשה אצבעות לפי שאין הכחות שוין ולא כל האצבעות שוין וכולה בריתא רשב״ג היא דס״ל דפחות מג׳ פעמים לא הויא חזקה והא דקתני בסיפא דברי ר׳ לאו אכולה בריתא קאי אלא אנאמנת אשה לומר מכה יש לי בו קאי אבל רישא כולה רשב״ג הוא וקמ״ל כותיה ובכלל וסתות היא זו.

ולענין מעשה כתב הראב״ד ז״ל דעכשו אין אנו בקיאין בבדיקה זו ועוד שאפילו בידוע שהיא מן הצדדין הרי גזרו בנות ישראל לכל רואה דם טפה כחרדל שיושבות שבעה נקיים ומ״מ מודה הוא הרב ז״ל שאין מוציאין אותה אחר בדיקה ואינו מחוור בעיני דלעולם לא החמירו להוציא אשה מבעלה אחר שאפשר בבדיקה. והרי״ף ז״ל שכתבה בהלכות נר׳ שדעתו להנהיג ?היתר הלכה למעשה.

כולן צריכות לבדוק את עצמן. פי' רש"י ז"ל שמא נשתנו מראה דמים שלה ולא סמכינן למימר הואיל ושופעת הכל דם א' הוא וטהורות.
ואי קשיא מ"ש לאחר ד' לילות והא בתוך ד' לילות נמי אמרינן בפ"ק נשתנו מראה דמים שלה טמאה והתם נמי אמרינן ותבדוק בעדים דילמא נשתנו מראה דמים שלה.
י"ל הכא כיון ששופעת אין צריך לבדוק כל זמנן אבל מתוך זמנן לאחר זמנן צריכות לבדוק. א"נ התם לטהרות הכא אפילו לבעלה צריכות לבדוק הא אם נשתנו ודאי בין לאחר זמנן בין בתוך זמנן טמאה והך רישא ד"ה היא דודאי נשתנה מראה דמים שלה טמאה. וסיפא פלוגתא דר"מ ורבנן פלוגתא אחריתי היא שהיה ר"מ אומר דם בתולים אינו אדום וזהום לפיכך בודקת בזה אם מצאתו אדום וזהום בידוע שהוא דם הנדה ואע"פ שאינו יודע תחלתו מה היה שאם מצאתו מתחלתו אדום שאעפ"כ היה טהור אע"פ שאין רגילתו בכך וחכמים אומרים כל מראה דמים א' הוא הילכך לעולם תולין בדם בתולים עד שיודע לך שנשתנה ממה שהיה בתחלה.
ויש לפרש ברייתא כולה דר"מ היא וה"ק כולן שהיו שופעות ובאות מתוך ד' לילות ולילה א' לאחר זמנן אינן טהורות אלא בבדיקה שבכולן ר"מ מחמי' כדברי ב"ש מן הסתם ומיקל כדברי ב"ה עם הבדיק' ומה היא הבדיקה הזאת שיהא מראהו שלא כדם הנדה אינו אדום ואינו זהום הא בתוך זמנן כב"ש אינן בודקות בכך אבל אם ראתה שנשתנה מראה הדמים טמאה.

רשב"ג היינו ת"ק. תימה מאי קשה ליה הא רשב"ג שרי מגת לגת אע"ג דזמן בציר נמשך חדש או חדשים ונשתהה האיסור בכלי כל זמן הבציר וליכא י"ב חדש שנתרוקן הכלי מן האיסור וי"ל דפשיטא ליה דמגת לגת דקאמר רשב"ג היינו מתחלת גת לתחלת גת או מסוף גת לסוף גת דאי מסוף גת לתחלת גת אין זה דבר מסויים ושיעור שוה דבשנה אחת יש ענבים הרבה ונמשך הבציר זמן גדול ופעמים שאין ענבים הלכך פריך היינו ת"ק ומשני איכא בינייהו חרפי ואפלי דלת"ק לעולם י"ב חדש ורשב"ג מגת לגת הן פחות מי"ב חדש הן יותר וחשיב שפיר דבר מסויים דרוב שנים הפירות מתבשלים אחר חדשי חמה:

רב ושמואל דאמרי תרוייהו הילכתא בועל בעילת מצוה ופורש. והא דאמר רב לעיל בוגרת נותנין לה לילה ראשון אליבא דמתניתין קאמר. ומי' פסיק הלכתא כרבותינו:

וכולם שהיו שופעות דם צריכות לבדוק עצמן. פרש"י אם נשתנה הדם. והה"נ בתוך ד' לילות אם ראתה מחמת תשמיש לילה הראשונה דם שאינו אדום כדם נדה ולמחר ראתה דם בלא תשמיש דם אדום כדם נדה טמאה כדאמרינן בפ"ק נשתנו מראה דמים שלה טמאה. הילכך אם היתה שופעת מלילה הראשונה ששמשה עד למחרת דסד"א דדם בתולים הוא. א"ה אם נשתנה להיות אדום כדם הנדה טמאה. ומיהו אם בשעת תשמיש ראתה דם אדום ומזוהם כדם נדה דתלינן ליה בדם בתולים כיון דמחמת תשמיש ראתה ולמחרת בלא תשמיש ראתה דם משונה שאינו אדום כדם נדה או ראתה דם אדום ומזוהם כדם נדה טהורה כיון דלא נשתנה אלא ראתה מראית דם זה בשעת תשמיש. והך דרישא אתיא אפי' כרבנן דבסמוך דלא חיישי לשינוי מראה דמים דבסיפא דוקא פליגי בימים שב"ה מוסיפין על ב"ש:

ובכולם ר' מאיר מחמיר כדברי ב"ש. והולך ומפרש היאך מחמיר דשאר ראיות שבין ב"ש לב"ה כגון תינוקת שלא הגיע זמנה לראות מד' לילות עד שתחיה המכה והגיע זמנה לראות ולא ראתה מלילה הראשונה עד ד' לילות ובראתה מביאת מצוה עד סוף הלילה דב"ש מטמאין אפי' ראתה בשעת תשמיש דם שאינו אדום כדם הנדה אלא דיהה קצת ואינו מזוהם ומראהו כדם בתולים. וב"ה מטהרים אפי' ראתה מחמת תשמיש דם אדום ומזוהם כדם נדה. ואפילו שלא מחמת תשמיש אם לא נשתנה. ור' מאיר מחמיר דאם ראתה בהם דם אדום ומזוהם כדם נדה שלא בשעת תשמיש. אע"פ שראתה מראה דם זה בלילה ראשונה בשעת תשמיש או אפי' בשעת תשמיש נמי ראתה דם אדום ומזוהם לאחר ד' לילות הויא טמאה אבל אם ראתה דם שאינו אדום ומזוהם בין בשעת תשמיש בין שלא בשעת תשמיש [טהורה] כב"ה:

וחכ"א כל מראה דם אחת הם עד שתחיה המכה. או כל ד' לילות בהגיע ולא ראתה אף אם ראתה דם אדום ומזוהם בשעת תשמיש או שלא בשעת תשמיש רק שלא נשתנה טהור כב"ה. ותימה מאי קמ"ל דבודקת בשופעת לאחר ד' לילות דמשמע דמשום דהתחילו ימי טומאה הלא אף בתוך ד' לילות בודקת שחרית וערבית אם נשתנו מראה דמים כדאמרינן פ"ק בתולה שדמיה טהורין בודקת שחרית וערבית רק שאחר תשמיש אינה צריכה לבדוק משום דאימר שמש עכרו. ואף בלא הגיע זמנה לראות דאמרינן בפ"ק דהיא בחזקת טהרה היינו כשלא ראתה מעולם. אבל בפעם ראשונה ושניה הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה כדאיתא בפ"ק ומתניתין עד שתחיה המכה איירי דאפי' ראתה כמה פעמים בבית אביה כדאמרינן בריש פירקין. וא"כ צריכה בדיקה שחרית וערבית לידע אם נשתנו דמיה. וי"ל דה"מ לטהרות אבל לאחר ד' לילות שנכנסו ימי טומאה אם היתה שופעת בודקת אף לבעלה דאם נשתנו דמים טמאה ואם לא נשתנו טהורה כיון דשופעת מימי טהרה. א"נ כגון שהתחילה לשמש בחצי הלילה וכלתה עונתה בחצי היום כדאמרינן לעיל. ושופעת מחצי היום ואילך בודקת אע"פ שאינו שחרית וערבית. א"נ הך בדיקה בשפופרת לידע אם בא מן המקור או מן הצדדין אבל קודם ד' לילות אף אם שופעת לא בדקתה בשפופרת. והכי משמע בתוספתא דתאני התם וכולם שהיו שופעות דם בודקות עצמן בשפופרת חוץ מן הבתולה שדמיה טהורין מפני שדם בתולים טהור ובכולן היה ר"מ מחמיר כדברי ב"ש כו. ועי"ל דרישא דהך ברייתא לא איירי כלל בשינוי מראה דמים אלא ה"פ אם שופעת מתוך ימי טהרה לימי טומאה בודקת עצמה דאם ראתה דם אדום ומזוהם כדם נדה טמאה אע"פ ששופעת מתוך לילה ראשונה ששימשה וראתה דם ממראה זה. אבל בתוך ד' לילות אף שפעה מלילה שראתה בשעת תשמיש דם אדום ומזוהם ולמחרת נמי ראתה מראית זה אף בלא תשמיש טהורה:

ת"ר וכולן שהיו שופעת דם ורואות מתוך ארבעה לילות לאחר ד' לילות ומתוך הלילה לאחר הלילה כולן צריכות לבדוק א"ע. פי' שאם נשתנה הדם ממראה בתולים הוא דם נדות ואם לא נשתנה הוא מדם בתולים ובכולן ר"מ מחמיר כדברי ב"ש פי' שהוא נותן ארבעה לילות לתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ולילה אחת להגיע זמנה לראות ושאר ראיות שבין ב"ש ובין ב"ה הלך אחר רוב מראה דמים. פירוש שאם נשתנו טמאין ולא כב"ה דמטהרי. אע"ג דנשתנו ואם לא נשתנו טהור ודלא כב"ש דמטמאין ואע"ג דלא נשתנו:

אמר ר' יוחנן זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים כל מראה דמים אחד הן פי' ואין לנו לילך אלא אחר הזמן כב"ה דתוך הזמן דב"ה טהורין. ואע"ג דנשתנו ולאחר זמן טמאים אע"ג דלא נשתנו

בד"ה היינו ת"ק ואם תאמר טובא כו' ומשני א"ב חרפי ואפלי כלומר אשתקד הוו אפלי ועכשיו חרפי עכ"ל ולפי זה חרפי ואפלי חדא א"ב הוא שלא כפרש"י דתרי א"ב הוו דחרפי ואפלי אשנה דהשתא קאי אלא דאפלי אשנה דאשתקד וחרפי אדהשתא ורשב"ג מיקל וה"ה דהוה מצי לפרושי בהיפך חרפי אשנה דאשתקד ואפלי אדהשתא ורשב"ג מחמיר אבל יש לדקדק למה דקדקו לפרש כן לתירוצם קמא דוקא ולתירוצם בתרא הניחו פרש"י דתרתי א"ב הוו וי"ל דלתירוצם קמא ניחא להו לפרש דחרפי ואפלי א"ב חד הוא דהשתא פליגי בזמן מופלג טפי אבל לתירוצם בתרא ניחא [להו] אדרבה דלא פליגי בזמן מופלג כ"כ דא"כ אפשר דכלו ימי בציר כיון דאפלי דאשתקד וחרפי דהשתא סמוכים ביותר ואף זמן הבציר לא סגי להשלים י"ב חודש דמה"ט קאמרינן לת"ק דעם זמן שהיין בו הוא אבל באפלי לחוד או בחרפי לחוד דלא הוה זמן מופלג ניחא טפי דבזמן מועט כזה לא כלה עדיין הבציר ודו"ק:

בד"ה וכולן ששופעות ובאות כו' ואפילו לרב דאמר לא הפסידה לילות מ"מ כו' הלכך צריכה לבדוק אולי נשתנה כו' עכ"ל מ"ש הלכך צריכה לבדוק כו' לא קאי אסמוך לו אדרב אלא אלוי דאמר ד' עונות והוי היום אחר זמן תלייתה כמו מתוך ד' לילות לאחר ד' לילות אבל לרב אין חילוק בין יום ובין לילה דכולה בתוך זמן תלייתה הוו דעד מוצ"ש תנן דאל"כ מאי פריך ולרב ל"ל למתני ארבע לילות הא לרב נמי אצטריך למתני ארבע לילות לאשמועינן דא"צ בדיקה בתוכן משא"כ ביום אלא ע"כ דלרב אין חילוק בין ימים ובין לילות ולא הביאו כאן דברי רב אלא לראייה דע"כ מודי דאם נשתנו שהיא טמאה כדאמרינן בסוף פרק קמא לאפוקי מפרש"י:

פרש"י בד"ה מתוך ד' לילות ללא ראתה כו' אלא דבודקת אם נשתנו כו' עכ"ל לפרש"י נמי הך רישא אתיא אפי' כרבנן דבלאחר זמן תלייתה כי הכא מודו דבשופעת צריכה לבדוק אם נשתנו דלר"מ מאי איריא בלאחר זמן תלייתה דצריכה בדיקה הא בתוך זמן תלייתה נמי כדקתני ר"מ מחמיר כדברי בית שמאי והתוס' שכתבו ודלא כפרש"י שפירש אפילו נשתנו מכמות שהיו מראה דמים טהורה לרבנן עכ"ל היינו בתוך זמן תלייתה כמ"ש לקמן גבי ושאר ראיות כו' דלבית הלל טהורים ואפילו נשתנו:

כיון שנתקו שיני וכו' נתמעטו מזונותיו קשים לבא והיינו משום דבנערותו יכול להרויח כדאמרינן לקמן בפרק התינוקת מה יעשה אדם ויתעשר ירבה בסחורה וזה א"א לאדם בזקנותו ואשמועינן דיראה אדם להשאיר לו ממון להסתפק ממנו בזקנותו ואל יתן כל נכסיו לבניו בחייו כדאמרינן בפרק איזהו נשך קונה לו אדון לעצמו זה הנותן כל נכסיו לבניו בחייו וק"ל:

תד"ה היינו ת"ק וכו' וי"ל דסבירא ליה דת"ק לא מחמיר טפי מי"ב חדשי לבנה וכו' ומשני איכא בינייהו חרפי ואפלי כלומר אשתקד הוי אפלי וכו'. הא דהוצרכו התוס' לפרש כן ולא פי' כפרש"י משום דלפי פירושם זה לא אתי שפיר פי' רש"י שפירש חרפי ואפלי לרשב"ג פעמים שהן יותר מי"ב חדש וכו' והתוס' כתבו השתא דהמקשה ס"ל דת"ק לא מחמיר טפי מי"ב חדשי לבנה וע"כ טעמא הוא משום דס"ל דאין סברא לומר דשום תנא יחמיר יותר מי"ב חדשי לבנה ולפרש"י לרבנן שמעון פעמים שהן יותר מי"ב חדש לכך הוכרחו התוס' לפרש חרפי ואפלי בענין אחר וק"ל:

גמ' ואב"א שאני כתובה כו' כצ"ל:

שם דם נדה הבא מן המקור כו'. נ"ב זהו כמו טעם ודו"ק:

רש"י בד"ה והעקלים כו' שקושרין את התפוח כו' כצ"ל:

בד"ה שאני כתובה כו' לדקדק בכל ולחתמה הלכך כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה וכולן כו' הלכך צריכה לבדוק כו':

בא"ד ב"ש וב"ה דמתני' מחמירים ודוקא כו' לראות ובלילה לתינוקת כו' כצ"ל:

גמרא הא בתקופת ניסן ותשרי כו'. עמש"כ בע"ז שם בס"ד:

רש"י ד"ה מתוך ד' לילות. מש"כ המהרש"א דלר"מ מאי איריא כו' הא בתוך זמן תלייתה נמי כו' ע"ש. אינו מוכרח. די"ל משום דבימים שבין ב"ש לב"ה אפילו אינה שופעת תבדוק לר"מ כדפרש"י לקמן:

בסה"ד אם נשתנו מראה דמים כדמפרש. נראה מזה דמפרש דהבדיקה היא אם דומה לדם נדה או לדם בתולים כדמפרש ר"מ לקמן. וא"כ צ"ע מש"כ התוס' ודלא כפרש"י שפי' דאפי' נשתנו מכמות שהיו כו' דהרי משינוי זה לא איירינן בשמעתין:

תד"ה וכולן. דהא אם ראתה ביום טמאה ללוי כו'. לכאורה קשה דמנ"ל הא. דבפשטא משמע דלא אמר אלא דלאחר שימוש ד' עונות כבר כלה דם בתוליה. ולא תלינן תו בהם. אבל בתוך הד' עונות שעדיין לא כלו אימא דתלינן בהו כל הלילה של שימוש וגם יום שלאחריה. וי"ל משום דא"כ מאי פריך עליו הש"ס לעיל עד מו"ש ל"ל. נימא דאתי לרבויי הימים דלאחרי לילי השימוש:

בא"ד אבל ביום בעיא בדיקה ולא סמכינן כו'. כצ"ל:

בא"ד בכל מחלוקת שבין בית שמאי ובית הלל דמתניתין מחמיר. כצ"ל:

גמ׳ שאני כתובה דמגבי בה. נ"ב צ"ל דנגהי לשון נגה לי ולא אתא:

שם א״ל רבי אבא לרבי אשי. נ"ב נ״ל אסי בסמ"ך:

גמ' אינהו דעבדו כרבותינו. כעין זה כתובות עח ע"ב:

ת"ר הרואה דם מחמת תשמיש פירש"י לאו בבתולה מיירי וכ' ב"י דאלו בבתולה כל שמרגשת כאב נהי דנקיים בעינן מ"מ לא תתגרש ותולה. ובתשובת מ"ב הקשה ממ"נ אי מחמרינן ובעינן נקיים איך נקל שלא תתגרש. ולא ידעתי מה עלה על דעתו להקשות כזה חדא דזה הוא דאורייתא והגירושין הם רק דרבנן דמן התורה מותר לשמש לעולם ולאחר כל תשמיש תספור נקיים ותטבול רק מדרבנן משום שקבעה לה וסת לתשמיש. ועוד בשלמא לשמש עמה לכתחלה הו"ל ס"ס שמא לא תראה ואת"ל תראה שמא יהיה דם בתולים משא"כ כשראתה ליכא אלא חד ספיקא דאורייתא ואסירי ולק"מ:

הרואה דם מ"ת מלשון זה דייק הראב"ד ז"ל דראיה ראשונה אינה מן המנין כיון דלא בדקה בתחלה לכן מכאן ואילך תבדוק תחלה וכשתראה ג"פ מ"ת אחר שבדקה תחלה אז תתגרש וכ"כ ש"ך סי' קפ"ו. ומשמע דגבי כל בעל ובעל משלשתן לא מחמרינן לבדוק קודם בעילה ראשונה אלא משמשת בלא בדיקה וכשתראה דם בפ"א אינה מן המנין ונותנין לה עוד ג' בעילות אח"כ שהרי בכל בעל ובעל קאמר נשאת לשני וראתה מ"ת משמשת פ"א וב' וג' משמע ג"פ בלא ראיה ראשונה. ונ"ל שזה ג"כ דעת רש"י שפי' בד"ה ותנשא לאחר דתלתא זימנין בעינן לחזקה כרשב"ג בכולה גרסי' ושלישית עכ"ל ומה רצה במ"ש בכולה גרסי' שלישית אלא ע"כ ס"ל כראב"ד והוי סד"א דבאינך די בב' בעילות אחר בעילה ראשונה קמ"ל בכולה גרסי' ושלישית. ובזה נ"ל נמי הא דפירש"י דאתיא כרשב"ג גבי ותנשא לשלישי ולא פי' כן גבי משמשת פ"א ב' ג' דאתי כרשב"ג דלרבי לא תשמש כ"א ב"פ ועי' מ"ש ב"י בשם סמ"ג. וי"ל דרש"י ס"ל נמי כתוס' דאפשר דהכא מודה רבי דהו"ל כאכלה שום וראתה מיהו כולי האי לא הוי מקיל רבי ליתן לה ד' בעילות אצל ג' בעלים והיה די בביאה שניה אחר בעילה ראשונה גבי בעל ג' ומדוע גרסי' בכולהו ושלישית אלא ש"מ דאתיא כרשב"ג ועי' מ"ש בחי' רשב"א לעיל י' ע"א ועי' בסמוך אי"ה:

העקלים. רדוט''ש יש מקומות שקושרין את התפוח של חרצנים בעקלים סביב: בצבוץ. קנבוס: מנגבן. שאינם בולעין כל כך: שיפא. גומא גליי''ד בלע''ז: חרפי ואפלי. לר''ש פעמים שהן יותר מי''ב חדש פעמים שהן פחות: לא פליגי. רבי חייא ורבה בר בר חנה: בתקופת ניסן ותשרי. שהיום והלילה שוים או יום או לילה: בתקופת תמוז וטבת. שאינם שוין חצי יום וחצי לילה דהוי עונה שלימה של י''ב שעות: שאני כתובה דמגהי בה טפי. יש עיכוב בדבר לדקדק בכל ולחותמה הילכך בעינן לילה שלימה וחצי יום: הלכה בועל בעילת מצוה. בין הגיע זמנה בין לא הגיע: כי הוו מעייני בתינוקת. בהאי פרקא ששמה תינוקת: תעלא. שועל: מבי כרבא. מן המחרישה שאינו מוציא משם אלא אבק ברגליו הכי נמי לא ילפינן מפרקא דמתני' מידי אלא מברייתא וכרבותינו דאמרי בועל בעילת מצוה ופורש: מתוך ד' לילות. ללא ראתה בבית אביה או מתוך הלילה לראתה בבית אביה צריכות לבדוק שאין סומכות לומר הואיל ושופעות דם מדם בתולים הוא ואפילו אחר ד' לילות אלא בודקות אם נשתנו מראה דמים כדמפרש: ובכולן ר''מ מחמיר כדברי ב''ש. לקטנה ד' לילות להצריכה בדיקה אם שופעת מתוך ד' לאחר ד' ולנערה לילה אחד: ושאר ראיות. היכא דאינה שופעת שבין ב''ש וב''ה דלב''ה טהורין ואפי' נשתנו ואמר ר''מ הלך אחר מראה דמים ובהא לא ס''ל כב''ש לגמרי דלב''ש אפילו לא נשתנו טמאין כיון דאינה שופעת מתוך ד' לאחר ד' לקטנה ומתוך לילה לאחר לילה להגיע זמנה ולא ראתה: הרואה דם. לאו בבתולה קא מיירי אלא בדם נדות:
היינו ת''ק. וא''ת טובא איכא בינייהו דהא ת''ק מצריך י''ב חדש ורשב''ג קאמר דכשנטמא בזה הגת ישתמש בהן בגת הבאה א''כ הוא מסוף גת לתחלת גת וחסר משנה כל ימי משך הגת וי''ל דס''ל דת''ק לא מחמיר טפי מי''ב חדשי לבנה ובישול פירות הולך אחר החמה אם כן מסוף גת לתחלת גת איכא י''ב חדשי לבנה ומשני איכא בינייהו חרפי ואפלי כלומר אשתקד הוו אפלי ועכשיו חרפי ואיכא פחות מי''ב חדשי לבנה מגת לגת א''נ פשיטא ליה דת''ק לא קאמר י''ב חדש משנתרוקנה הגת דא''כ כלו ימי בציר ולא יכול להשתמש עד כ''ד חודש והיא גת אחרת אלא י''ב חדש דקאמר ת''ק עם זמן שהיין בו והיינו כרשב''ג דאמר לגת הבאה ומשני איכא בינייהו חרפי ואפלי כדפירש רש''י חרפי שממהר הבציר של שנה זו משל אשתקד רשב''ג מיקל דליכא י''ב חדש ואפלי שמאחר הבציר של שנה זו משל אשתקד רשב''ג מחמיר אבל ת''ק מודה נמי דכל זמן שיש בו י''ב חדש עם זמן שהיין בגת די בכך וזו היא קולא: וכולן ששופעות ובאות מתוך ד' לילות לאחר ד' לילות כולן צריכות לבדוק את עצמן. אור''י דלאו דוקא כששלמו כל ד' לילות דה''ה מכל לילה מתוך ד' לילות ליום של אחרי כן דהא אם ראתה ביום טמאה ללוי דאמר ד' עונות ואפילו לרב דאמר לא הפסידה לילות מ''מ מודה דאם נשתנו תהא ראייה טמאה הילכך צריכה לבדוק אולי נשתנה אע''ג דבלילה נמי אם נשתנה טמאה מ''מ לא בעיא בדיקה אבל ביום בעי' בדיקה ולא סמכינן למימר הואיל ושופעת דם בתולים והך הוא בדיקה אפילו לרבנן דפליגי לקמן עליה דר''מ דאמר כל מראה דמים אחת הן דודאי אית להו הא דספ''ק (לעיל יא.) אם נשתנו מראה דמים שלה טמאה ולקמן לא פליגי בנשתנה הדם מבתחלה אלא אם בין זה ובין הראשון דומה לדם נדה וה''פ ובכולן ר''מ מחמיר כב''ש בכל מחלוקת שבין ב''ש וב''ה (וב''ה) דמתניתין מחמירין ודוקא באותן ד' לילות לתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ובלילה לתינוקת שהגיע זמנה מטהר ר''מ אפילו דומה לדם נדה תלינן ליה בדם בתולים ושאר ראיות שבין ב''ש וב''ה כגון מד' לילות ועד שתחיה המכה לתינוקת שלא הגיע זמנה וכגון מלילה הראשונה לד' לילות בהגיע זמנה דלב''ש לא תלינן כלל בדם בתולים ולב''ה תלינן בבתולים אפי' דומה לדם נדה התם מחלק ר''מ שאם דומה לדם נדה טמאה אע''פ שבתוך הלילות או הלילה היינו תולין בדם בתולים עכשיו לא נתלה ואם דומה כל הדם שאחרי הד' לילות או הלילה לדם בתולים טהור וחכ''א כל מראה דמים אחת הן וסבירא להו לגמרי כב''ה ולעולם תלינן בדם בתולים עד שתחיה המכה או עד ד' לילות רק שלא ישתנה הדם מכמות שהיה ושפיר סבירא להו לרבנן הך דספ''ק דאם נשתנו מכמות שהיו מראה דמים שלה טמאה ודלא כפירש''י שפירש דאפי' נשתנו מכמות שהיו מראה דמים טהורה לרבנן וא''ת מאי קמ''ל בהך בדיקה והא אפי' בתוך זמן תליית דם בתולים כמו בלא הגיע זמנה לראות לב''ה דתלינן בדם בתולים עד שתחיה המכה אמר בפ''ק (לעיל יא:) דבתולה בודקת שחרית וערבית שמא נשתנו מראה דמיה כ''ש לאחר שעבר זמן תלייתה בבתולים שצריכה לבדוק דהך בדיקה שחרית היא וכי תימא משום שופעת נקט דכיון דשופעת איכא למתלי בבתולים חוץ לזמנה כמו תוך הזמן אדרבה כיון דאפילו בשאינה מרגשת בשום ראייה צריכה לבדוק כ''ש כשמרגשת בראייה וי''ל דבדיקה דלעיל שחרית וערבית אוקמינן לטהרות אבל לבעלה לא בעיא בדיקה והכא איירי לבעלה דבעיא בדיקה א''נ הך בדיקה הויא בשפופרת אם בא ממקור או מן הצדדים וכן משמע בתוספתא וניחא דמשום הכי קתני בסיפא דם נדה בא מן המקור:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד