נידה סד ע"ב

וחזר ונאסר יום עשרים בחודש, כיום וסת קבוע, ואף שעברו שני חודשים שבהם לא ראתה ביום זה אלא ביום אחר — מפני שאורח (כינוי למחזור החודשי הנשי) בזמנו הקבוע לו בא. ואילו במקרה זה רק שתי פעמים עברו עליה בראייה שלא בתאריך זה, וכדברי רב פפא.

א משנה דומות הנשים בענין דם בתוליהם ודם נידתן כגפנים. שנבדלות הנשים זו מזו לענין זה, כשם שנבדלות הגפנים אלה מאלה. שכשם שיש גפן שצבע יינה הוא אדום, ויש גפן שצבע יינה הוא שחור, כן ישנן נשים שצבע דמן הוא אדום ויש נשים שצבע דמן הוא שחור. וכשם שיש גפן שיינה מרובה, ויש גפן שיינה מועט, כן ישנן נשים שדם נדה היוצא מהן מרובה ויש נשים שדם היוצא מהן מועט. ועוד בהשוואה זו של האשה לענין דמיה לגפן, ר' יהודה אומר: כל גפן שלא יבשה — יש בה ענבים שראוי להפיק מהם יין, ואילו גפן שאין בה ענבים שניתן להפיק מהן יין — הרי זה דורקטי (עץ יבש). ובדומה לכך, כל אשה הרואה דם הריהי יולדת, וזו שאינה רואה דם הריהי כעץ יבש מללדת.

ב שנינו במשנתנו בדברי ר' יהודה המכנה את הגפן שאין מפיקים ממנה יין (ובדומה לכך, אף האשה שאינה יולדת) בשם "דורקטי". ומביאים כי תנא [שנה] החכם בברייתא בדברי ר' יהודה אלה "ושאין בה יין — הרי זה דור קטוע", שאין היא מעמידה ילדים (הדור הבא הראוי לבוא ממנה) כשאר נשים. ומביאים עוד השוואה לענין הזיקה שבין דמי בתוליה ודמי נדותה של האשה ליכולת הלידה שלה, תני [שנה] ר' חייא: כשם שהשאור יפה לעיסה, שהלחם הנאפה מעיסה שעירבו בה שאור משובח יותר — כך הדמים יפין לאשה לענין הלידה. ועוד בענין זה תנא משום [החכם בברייתא בשם] ר' מאיר: כל אשה שדמיה מרובין — בניה מרובין.

א משנה תינוקת (קטנה, שעדיין אינה נערה) שלא הגיע עדיין זמנה לראות דם, וניסת (ונישאה) לבעל, ונבעלה לו — בית שמאי אומרים: אין נותנין לה (להחשיבה כטהורה מטומאת נדות) אלא ארבע הלילות מעת שנבעלה. שדם שראתה בזמן זה — הרי זה דם בתולים, ולא דם נדות. ואולם לאחר מכן הריהי נטמאת בראיית דם. ואילו בית הלל אומרים: אין היא נטמאת בכל דם שתראה מאז הבעילה עד שתחיה המכה (שיתרפא הפצע הנגרם מהבעילה), ואף אם עברו למעלה מארבעה לילות מאז.

הגיע זמנה לראות דם, שהיא נערה, ואולם עדיין לא ראתה דם, וניסת לבעל ונבעלה לו, בית שמאי אומרים: אין נותנין לה (להחשיבה כטהורה) אלא לילה הראשון בלבד, שהדם שרואה בו אינו נחשב כדם נדות אלא כדם בתולים. ואילו בית הלל אומרים: הריהי טהורה, אף שראתה דם, עד מוצאי שבת שלאחר יום נישואיה, שהוא פרק זמן של ארבע לילות. שכן כרגיל זמן נישואי הבתולה הוא ביום הרביעי בשבוע. ומעתה למן ליל יום חמישי ועד למוצאי שבת, ליל יום ראשון, יש לה ארבעה לילות שיכולה היא לשמש בהם עם בעלה, אף שראתה דם.

ראתה דם ובזמן שעודה בבית אביה (כלומר, טרם נישואיה), בית שמאי אומרים: נ ותנין לה רק בעילת מצוה (בעילה ראשונה שמסיים את בעילתו, אף שראתה דם בתוך כך, ואינו צריך לפרוש ממנה כפורש מן הנדה), ואולם לאחר מכן הריהי אסורה לו, כיון שראתה דם. ואילו בית הלל אומרים: הריהם מותרים בתשמיש כל הלילה כולה, שמותר לבעלה לשוב ולשמש עמה כמה פעמים באותו הלילה, אף שראתה דם, שרואים אנו דם זה כדם הבא מפצע הבתולים.

ב גמרא שנינו בתחילת משנתנו דינה של הקטנה שעדיין לא הגיע זמנה לראות. אמר רב נחמן בר יצחק: ובכלל דין זה כל קטנה, ואפילו זו שאירע לה וראתה דם. ומסבירים: ממאי [מנין] לנו שכך הוא? מדקא מפליג בסיפא [מתוך שהוא התנא במשנתנו מחלק בסוף המשנה, בדינה של זו שהגיע זמנה לראות] בין ראתה בין בשלא ראתה, מכלל הדברים אתה למד דרישא [שבדינה של זו הנזכרת בתחילת המשנה, בקטנה] — לא שנא הכי ולא שנא הכי [אין זה משנה כך, אם לא ראתה עדיין, ואין זה משנה כך, אם ראתה].

ומציינים כי אכן תניא נמי הכי [שנויה גם כן ברייתא האומרת כך] במפורש: בית הלל אומרים: קטנה שלא הגיע זמנה לראות, נותנים לה עד שתחיה המכה, בין בקטנה שראתה כבר דם, בין בקטנה שלא ראתה עדיין.

ג במשנתנו נאמר כי לדעת בית הלל נותנים לקטנה עד שתחיה המכה ומבררים: עד כמה (מתי) הוא זמן זה שנותנים לה, כיצד יודעים אנו שעדיין לא התרפא הפצע שנגרם מחמת הבעילה? אמר רב יהודה שכך אמר לו רבו רב: כל זמן שהריהי עדיין נוחרת (וכפי שיוסבר להלן). והוסיף רב יהודה: כי אמריתה קמיה [כאשר לאחר מכן אמרתיה להלכה זו של רב לפני] שמואל רבי, אמר לי: נחירה זו — איני יודע מה היא, אלא יש לומר כי כל זמן שהרוק עדיין מצוי בתוך הפה (כינוי בלשון נקיה: שרואה דם בבית הערוה) מחמת (בשל) תשמיש המטה עם בעלה.

ומבררים: נחירה זו דקאמר [שאמר] רב היכי דמי [איך היא בדיוק]? אמר רב שמואל בר רב יצחק: ואולם לדידי מפרשא [לי עצמי התפרש] לי הדבר מיניה [ממנו] מרב: אם קטנה זו כשהיא עומדת ואזי היא רואה דם, ואולם כשהיא יושבת ואזי היא אינה רואה — בידוע הוא שעדיין לא חיתה אצלה המכה. ודם זה בא מן הפצע, וניגר מתוך שהיא עומדת. וכן אף בזו היושבת על גבי קרקע ואזי היא רואה, ואולם כשהיא יושבת על גבי כרים וכסתות ואזי היא אינה רואה — בידוע הוא שעדיין לא חיתה המכה. ובא הדם מן הפצע, מתוך שמתאמצת היא בישיבתה על הקרקע. ואולם אם כשיושבת על גבי כולם (כל אלה הנזכרים למעלה, הן קרקע והן כרים וכסתות) והריהי רואה, ויושבת על גבי כולם ואינה רואה — בידוע שחיתה המכה, שהריהי ככל אשה שהגיע זמנה לראות, שפעמים רואה באופנים הללו ופעמים שאינה רואה.

ד שנינו במשנתנו בדינה של זו שהגיע זמנה לראות, ונישאה ונבעלה, שלדעת בית הלל נותנים לה עד מוצאי שבת, שהם ארבעה לילות. ובענין זה מביאים עוד, איתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בדינה של זו שהגיע זמנה לראות, ונישאה ושימשה עם בעלה אף בימים, מלבד ששימשה אתו בלילות. רב אמר כי לא הפסידה בכך את הלילות הבאים, עד מוצאי שבת. ואילו לוי אמר כי הפסידה לילות, שכיון ששימשה ארבע עונות (לילה ויום, לילה ויום), שוב אין היא נחשבת כרואה דם מחמת פצע הבתולים.

ומנמקים החכמים את דעותיהם: רב אמר כי לא הפסידה לילות, שהרי נותנים לה "עד מוצאי שבת" תנן [שנינו], ולא הגבילה המשנה זאת רק לזו ששימשה עם בעלה רק בלילות. ואילו לוי אמר כי הפסידה לילות, מאי [מה פירוש] "ארבע לילות" דקתני [ששנה התנא]? — ארבעה עונות (לילה או יום).

ושואלים: לשיטתו של רב, למה לי למיתנא [לשנות] "ארבע לילות", שהרי מותרת היא לשמש עם בעלה, אף בארבעת הימים? ומשיבים: אורח ארעא קא משמע לן [דרך ארץ הוא, התנא במשנתנו, משמיע לנו] שדרכה המתוקנת של ביאה שתהא דווקא בלילות. ושואלים: לשיטת לוי, הסבור כי דווקא בארבעת הלילות בלבד אמורים הדברים, ליתני [שישנה התנא במשנתנו] כי נותנים לה "ארבע לילות", והתוספת ששנה "עד מוצאי שבת" למה לי לשנותה? ומשיבים: הא קא משמע לן [בתוספת זו את זה הוא התנא משמיע לנו] דשרי למבעל [שמותר לבעול] לכתחלה (בעילה של תחילת נישואין, שלא בעל עד כה אלא שתי בעילות בלבד (בליל חמישי ובליל ששי), ועדיין פתח בית הערוה דחוק) בשבת.

וכשיטתו של שמואל, שכן אמר שמואל: פרצה דחוקה (בלשון נקיה: פתח בית הערוה של הבתולה שנבעלה, ועדיין הינו דחוק) מותר ליכנס בה בשבת, ואף על פי שבתוך כך הבועל משיר צרורות (אבנים, וככינוי להרחבת פתח בית הערוה).

ה איתמר [נאמר]: בתולה שבעלה בעל אותה בתחילה ולא מצא דם, ולאחר מכן (בתוך ארבעה לילות שלאחר בעילת נישואיה) חזר ובעל, ומצא דם, ר' חנינא אמר: הריהי טמאה, שזהו דם נדה. ואילו ר' אסי אמר: הריהי טהורה, שדם זה בא מפצע הבתולים.

ומנמקים החכמים את דעותיהם, ר' חנינא אמר שהריהי טמאה: שכן אם איתא דהוה [יש מקום לומר שהיה] זה דם בתולים — מעיקרא הוי אתי [מתחילה, עם הביאה הראשונה, היה בא]. ואילו ר' אסי אמר שהריהי טהורה: שכן יש מקום לומר כי דילמא אתרמי ליה [הזדמן לו, לבעל זה בבעילתו הראשונה] לבעול כדרך שאמר שמואל, שכך אמר שמואל: יכולני לבעול את האשה הבתולה כמה בעילות, בלא להוציא דם. ואומרים: ואידך [והאחר, ר' חנינא], אינו סבור כן, כי שאני [שונה, מיוחד הוא] שמואל בכך, שכן רב גובריה [גדול כוחו], מה שאין כן בשאר אנשים.

ו שנינו במשנתנו את דינן של הקטנה שלא הגיע זמנה לראות ושל הנערה שהגיע זמנה לראות, ומעתה דנים בעניינה של הבוגרת (בת שתים עשרה שנים וששה חודשים). אמר רב: בוגרת שנישאה ונבעלה — אין נותנין לה להחשיבה כטהורה, אלא לילה הראשון בלבד. ומסייג את דבריו: והני מילי [ודברים אלה אמורים] רק בבוגרת שעדיין לא ראתה דם נדות. אבל הבוגרת שכבר ראתה דם נדות לפני שנישאה — אין נותנים לה אלא בעילת מצוה, שאמנם בעלה משלים את בעילתו, ותו [ואולם עוד, ובנוסף לכך] — לא.

מיתיבי [מקשים] על דעת רב ממה ששנינו: מעשה היה בנישואיה של בתולה ונתן לה רבי (ר' יהודה הנשיא) להחשיב את הדם שראתה כדם בתולים בארבע לילות שנבעלה בהם מתוך שנים עשר חדש מאז נישואיה. ועתה יש לברר: היכי דמי [איך בדיוק היה זה]? אילימא דיהיב [אם תאמר שנתן] לה רבי את ארבעת הימים הללו כולהו [כולם] בימי קטנות — אין לומר כן,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סד - ב

הותר יום שלשים, לפי שוסת שאינו קבוע נעקר בפעם אחת, ונאסר יום עשרים הקבוע, על אף שבפעמיים הקודמות לא ראתה ביום העשרים וראתה בשלושים. מפני שאורח של העשרים - בזמנו בא! ואינו נעקר אלא בשלש פעמים. [ואע"פ ששלוש פעמים לא ראתה ביום עשרים ^[146], כיון שבפעם השלישית לא ראתה גם ביום השלושים אין נחשבת פעם זו לעקירה].

מתניתין:

נשים בדם בתוליהם - הרי הן כגפנים:

יש גפן שיינה אדום, ויש גפן שיינה שחור, וכך יש אשה שדם שלה אדום ויש שדם שלה שחור.

ויש גפן שיינה מרובה ויש גפן שיינה מועט, וגם בנשים אין כמות הדם שווה בכולן ^[147].

רבי יהודה אומר: כל גפן יש בה יין [לכל אשה יש בתולים ודמים], ושאין בה יין הרי זו דורקטי. וכדמפרש בגמרא.

גמרא:

תנא: דורקטי משמעותו נוטריקון - דור קטוע. כיון שאין לאשה זו דמים אין לה בנים מרובים.

תני רבי חייא: כשם שהשאור יפה לעיסה כך דמים יפין לאשה.

תנא משום רבי מאיר: כל אשה שדמיה מרובין - בניה מרובין.

הדרן עלך פרק האשה שהיא עושה

הערות

^[146] כן פירש רש"י, וקושיה זו היא דווקא לגירסת הספרים שלפנינו שעבר יום הכ' ג' פעמים, אבל לגירסת הרמב"ם הרז"ה והר"ן [המובאת בהערה 144] מדובר בברייתא שרק פעמיים לא ראתה ביום כ'.

^[147] כתב הר"ן שהחידוש במשנתנו הוא שלא תאמר שכל דמי הבתולים שווים במראיהן וכל שאין מראהו כמראה הרגיל אינו דם בתולים, אלא ישנן נשים שמראה וכמות הדם שבהן שונה. הגר"א [באליהו רבא] ביאר שמשנתנו היא הקדמה למשנה הראשונה שבפרק הבא שמבואר בה שסוברים בית הלל שעד שתחיה המכה תולים בדם בתולים, ואין לדבר קצבה לא במספר הימים [כשיטת בית שמאי] ולא בשינוי הצבע [כגמרא לעיל יא ב]. וביארה משנתנו שאין לדעת צבע וכמות דם הבתולים ולכן אי אפשר לקבוע קיצבה לא בצבע ולא בימים.

פרק עשירי - תינוקת

מתניתין:

תינוקת, שהיא קטנה למטה מגיל י"ב, שלא הגיע זמנה לראות, מפני שהיא נעשית ראויה לראות רק מגיל י"ב, וניסת, וראתה דם כשנבעלה -

בית שמאי אומרים: נותנים לה ^[1] ארבע לילות לשמש אף על פי שרואה דם, משום שאנו תולים שדם בתולים הוא זה, שהוא דם טהור הנובע מהחבורה שנוצרה מהשרת הבתולים, ואינו נובע מהמקור.

ובית הלל אומרים: הרי זו משמשת אף על פי שרואה דם עד ^[2] שתחיה המכה [שתתרפא החבורה מהבעילה הראשונה], וכפי שיבואר בגמרא.

ואם הגיע זמנה לראות, שהיא כבר בת י"ב שנים, אך עדיין עוד לא התחילה לראות דם נידות, ונסית, וראתה דם כשנבעלה -

בית שמאי אומרים: נותנים לה לילה הראשונה בלבד, ולאחר מכן דמה טמא ולא תולים שדם בתולים הוא.

ובית הלל אומרים: נותנים לה [אם ניסת ביום רביעי, כתקנת חכמים] עד מוצאי שבת לתלות שהדם הוא דם טהור של בתולים, שהם ארבע לילות.

ואם כבר ראתה ועודה בבית אביה, ואחר כך ניסת -

בית שמאי אומרים: נותנין לה בעילת מצוה ^[3] בלבד, שבבעילה עצמה אף על פי שהדם שותת מותר לו לסיים את הבעילה, ותו לא!

ובית הלל אומרים: כל הלילה כולה מותרת לשמש ותולה את הדם שתראה באותו לילה בדם בתולים.

גמרא:

שנינו במשנה ברישא "תינוקת שלא הגיע זמנה לראות".

אמר רב נחמן: ואפילו כבר ראתה ^[4] בהיותה קטנה דם נידות נותנין לה לתלות בדם בתולים עד שתחיה המכה לבית הלל, הואיל ועדיין היא קטנה שלא הגיע זמנה לראות.

ממאי שאפילו ראתה דם נידות בקטנותה נותנים לה עד שתחיה המכה?

מדקא מפליג בסיפא, כשהגיע זמנה לראות בגיל י"ב, בין ראתה דם נידות לפני כן ובין שלא ראתה. מכלל, משמע דרישא שמדובר בקטנה ולא חילק ^[5] בה - לא שנא הכי בין אם ראתה דם נידות קודם, ולא שנא הכי ובין אם ראתה מקודם, הרי היא תולה בדם בתולים עד שתחיה המכה.

תניא נמי הכי כרב נחמן: תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וניסת - בית הלל אומרים: נותנין לה עד שתחיה המכה, בין ראתה דם נידות מקודם ובין לא ראתה.

שנינו במשנה: בית הלל אומרים - עד שתחיה המכה! דנה הגמרא: עד כמה ייחשב שעדיין לא חייתה המכה ויכולה לתלות בדם בתולים?

אמר רב יהודה אמר רב: כל זמן ש"נוחרת", וכפי שיתבאר בהמשך.

ואמר רב יהודה: כי אמריתה כשאמרתי את דברי רב "כל זמן שנוחרת" קמיה דשמואל, אמר לי: "נחירה" זו - איני יודע מה היא! אלא "עד שתחיה המכה" הכונה היא - כל זמן שהרוק מצוי בפה מחמת תשמיש ^[6] [והיינו: כל עוד רואה דם כשהיא משמשת, בלי להפסיק פעם אחת בתשמיש שאין רואה בו דם].

ומסבירה הגמרא: "נחירה" דקאמר רב היכי דמי - מה פירושה?

אמר רב שמואל בר רב יצחק: לדידי מפרשא לי מיניה דרב - שמעתי את פירוש הדבר מרב -

עומדת ורואה, יושבת ואינה רואה - בידוע שלא חיתה המכה!

יושבת על גבי קרקע ורואה, יושבת על גבי כרים וכסתות ואינה רואה - בידוע שלא חיתה המכה!

[והיינו "נוחרת" - שנחרו כותלי בית הרחם עד שבנגיעתם זה לזה דם יוצא מהן. וסימן לדבר: כל שעומדת ורואה, יושבת ואינה רואה בידוע שלא חיתה המכה, שבעמידתה כותלי בית הרחם מתהדקים ונוגעים זה בזה. וכן, כל שיושבת על גבי קרקע ורואה, על גבי כרים וכסתות ואינה רואה - שישיבת קרקע מזקת ומקירה [גורמת להוציא] דם המכה. עד כאן לשון המאירי].

אבל, אם יושבת על גבי כולם, קרקע וכסתות ורואה, או אם יושבת על גבי כולם ואינה רואה - בידוע שחיתה המכה! שנינו במשנתנו: הגיע זמנה לראות וניסת - ב"ש אומרים נותנין לה לילה ראשון, וב"ה אומרים עד מוצ"ש!

איתמר: שימשה בימים - פירוש - ששמשה ^[7] בלילה, ובבוקר שאחריו, וכן בלילה ובבוקר שאחרי כן.

רב אמר: לא הפסידה לילות שמותר לה לשמש גם בלילה שאחרי זה ואפילו כשתראה דם מחמת תשמיש עד מוצ"ש.

ולוי אמר: הפסידה לילות שאם תראה דם בשימוש הלילה שאחרי ד' העונות ששמשה תאסר, שלא התירו לה יום ולילה.

ומסבירה הגמרא מחלוקתם: רב אמר לא הפסידה לילות - "עד מוצאי שבת" תנן, ומשמעות הדבר היא שכל התקופה הותרה בין ביום ובין בלילה.

ולוי אמר הפסידה לילות, דמאי שפירוש "ארבע לילות" דקתני שכתבה המשנה הוא - ארבע עונות וכל עונה יום או לילה, וזו ששמשה כבר ארבע עונות הפסידה הלילות הבאים.

ומקשה הגמרא: ולרב, שאמר שמותרת בין ביום ובין בלילה - למה לי למיתנא "ארבע לילות" - והלא לדבריו גם בימים היא מותרת?!

מתרצת הגמרא: אורח ארעא "דרך ארץ" קא משמע לן - דדרכה של ביאה בלילות בלבד ולא ביום, מטעמי צניעות.

עוד מקשה הגמרא: וללוי, שאמר שמותרת ארבע עונות בלבד - ליתני "ארבע לילות" בלבד. "עד מוצאי שבת" דקתני - למה לי?

מתרצת הגמרא: הא קא משמע לן - דשרי שמותר למבעל לכתחילה בעילה ראשונה בשבת. ואע"פ שלא בעל אלא שתי בעילות והפתח דחוק וכדשמואל ^[8].

דאמר שמואל: פרצה דחוקה - מותר ליכנס בה בשבת ואף על פי שמשיר צרורות עפר, וכמו"כ מותר לבעול בתולה בתחילה בשבת ואע"פ שהפתח דחוק.

איתמר: בעל בעילה ראשונה ולא מצא דם. וחזר ובעל בתוך ד' לילות ומצא דם - רבי חנינא אמר - טמאה, ורבי אסי אמר - טהורה!

ומבארת הגמרא: רבי חנינא אמר טמאה - דאם איתא דהוה דם בתולים בבעילה השניה, מעיקרא הווי אתי - כבר בבעילה הראשונה היה לו לבוא, ומאחר שלא ראתה דם בבעילה ראשונה מוכח שאין זה דם בתולים!

ורבי אסי אמר טהורה והטעם שלא ראתה בבעילה ראשונה דילמא איתדמי ליה כדשמואל. דאמר שמואל: יכולני לבעול בתולה כמה בעילות בלא דם! ^[9] על ידי הטייה!

ואידך, רבי חנינא דלא תלה בדשמואל, משום דשאני שמואל, דרב גובריה, שרב חילו ואין שאר אנשים שוים לו ואינם יכולים לבעול בהטיה בלי להוציא דם.

אמר רב: בוגרת שהיא בת י"ב שנה וששה חדשים אינה כנערה שנותנים לה עד מוצ"ש, אלא נותנין לה לילה הראשון בלבד.

והני מילי ^[10] שנותנין לה את כל הלילה הראשון ואפילו לכמה בעילות, הוא - שלא ראתה עדיין דם נידות לפני הנישואין, אבל ראתה לפני כן - אין לה אלא בעילת מצוה, ותו לא ולא יותר ^[11]! ומקשה הגמרא: מיתיבי: מעשה בבתולה שניסת ונתן לה רבי ארבע לילות מתוך י"ב חודש, שנבעלה בשנה הראשונה לנשואיה רק ארבע פעמים, בהפרש של כמה חדשים בין ביאה לביאה, ובכולן ראתה דם, ובכל זאת התיר רבי לתלות בדם בתולים.

ומבארת הגמרא את דברי הברייתא:

היכי דמי? אילימא אם נאמר דיהיב שנתן לה רבי כולהו את כל ד' הלילות בימי קטנות, והלא -

הערות

^[1] "ארבעה לילות" שהוזכרו במשנה בדעת בית שמאי ובית הלל אינם צריכים להיות רצופים, אלא אפילו שמשה במשך שנה שלמה ארבעה פעמים וראתה בכל פעם דם, הרי זו טהורה. [תוס' בסוגייתנו, ותוספתא פ"י].

^[2] תוס' הרא"ש [לעיל דף י"א] דן בפירוש דברי בית הלל, האם הם באו להקל בלבד על דברי בית שמאי, ולפיכך תוך ארבעה לילות אפילו חיתה המכה טהורה, והוסיפו בית הלל שאם לא חיתה המכה גם אחרי ארבעה לילות טהורה. או שבאו להקל ולהחמיר על דברי בית שמאי, ולדעתם הכל תלוי בהתרפאות המכה, שאם חייתה המכה תוך ד' לילות, טמאה. ואם לא, אפילו אחרי ארבעה לילות, טהורה.

^[3] הטעם שנקראת בעילה ראשונה "בעילת מצוה" משום שעל ידה כורתת האשה ברית עם בעלה, והם באים לידי קיום מצוות "פריה ורביה" [תוס' כתובות ד א].

^[4] בסדרי טהרה [ק"צ ס"ק ע"ה] כתב, שאפשר שזהו דוקא בראתה פעם אחת. אבל אם הוחזקה בראיות שלש פעמים, דינה כהגיעה זמנה לראות וראתה.

^[5] ואין לומר שחילוק זה חוזר בין על הרישא, בתינוקת שלא הגיעה זמנה לראות, ובין על הסיפא, בהגיעה זמנה לראות, משום שלא מסתבר שדין אחד לקטנה ולנערה. תוס' הרא"ש בסוגייתנו.

^[6] הגמרא לעיל יא ב מביאה שלשה חילוקי דינים בדעת בית הלל שנותנים לתינוקות "עד שתחיה המכה". הדין הראשון: "לא שנו אלא שלא פסקה מחמת תשמיש וראתה שלא מחמת תשמיש אבל פסקה מחמת תשמיש וראתה טמאה". וביאור הדבר שכל זמן שלא פסקה לראות דם מחמת תשמיש דמיה טהורים ואפילו אם ראתה אחרי כן שלא בשעת התשמיש תולים את סיבת ראית הדם מחמת התשמיש, וטהורה. [ושיעור הזמן שתולים בתשמיש לאחר התשמיש יבואר בהמשך] ואם פסקה לראות דם בשעת תשמיש אם חזרה וראתה בשעת תשמיש שאחרי זה, טמאה. הדין השני: "עבר לילה אחת בלא תשמיש טמאה" - פירוש, שהזמן שתולים את הדם שרואה לאחר התשמיש בתשמיש הוא למחרת ליל התשמיש ובלילה שלאחריו. אבל אם לא שמשה בלילה שלאחריו וראתה בבוקר שאחרי כן - טמאה. הדין השלישי: אם למחרת ליל התשמיש נשתנה מראה הדם מהמראה שראתה אמש בליל התשמיש, טמאה. וביארו התוס' בסוגייתנו [ד"ה כל] שדעת שמואל שאמר "כל זמן שהרוק מצוי בתוך הפה" היינו שכשרואה מחמת תשמיש ולא הפסיקה לראות מחמת תשמיש, דמיה טהורים אפילו שתראה למחרת ובלילה שלאחריו [וכמו שנתבאר בגמרא לעיל]. ודעת רב להחמיר שאפילו ביום שאחר תשמיש כל ההיתר לתלות את דמיה בתשמיש רק אם נוחרת אבל אם אינה נוחרת - טמאה. ואולם תוס' הרא"ש בסוגייתנו כתבו שרב בא להקל על דברי שמואל והיינו שביום לאחר התשמיש ובלילה שלאחריו טהורה אפילו אינה נוחרת, ובימים שלאחר מכן כל זמן שנוחרת טהורה.

^[7] כן פירש המרדכי בשבועות פ"ב וכביאור הסדרי טהרה בחדוד הלכות כאן. והוסיף הסדרי טהרה שיש לפרש באופן אחר והיינו שרב ולוי חולקים במקרה ששמשה בימים וראתה דם בלילה שאחרי כן האם תולים את הדם בתשמיש שביום או לא. והוא הדין שחולקים אם שמשה בלילות וראתה בימים שלאחרי זה אם טמאה או טהורה. [ומה שבארנו בהערה הקודמת שתולים דם שלאחר התשמיש אפילו בליל המחרת בתשמיש של אתמול זהו דוקא בתינוקת שלא הגיעה זמנה לראות] [ועיין בסדרי טהרה שכתב שכן משמע מדברי המהרש"א לקמן סה א בתוס' ד"ה וכולן וע"ע בפתחי נדה שהק' על דבריו].

^[8] והוא הדין לדעת שמואל מותר לבעול פעם ראשונה בשבת [תוס', ועיין כתובות ה'-ו'].

^[9] ואולם מודה רב אסי לדין המובא לעיל שאם פסקה לראות מחמת תשמיש טמאה מכאן ואילך, ואין אומרים שבעל בהטיה בבעילה זו ולפיכך לא מצא דם, שמאחר שהוציא דם בבעילה ראשונה אילו נשאר דם בתולים היה לו לצאת בבעילה השניה [תוס'].

^[10] לקמן [בהערה 12] יבואר האם חילוק זה המשך דברי רב הוא או שתוספת הוא שמוסיפה הגמרא על דבריו.

^[11] הסדרי טהרה [קצ"ג, א'] כתב שמתוך דברי הראשונים מתבאר שישנה מחלוקת בפירוש דינו של רב שנותנים לבוגרת "בעילת מצוה", שלדעת הרי"ף [פ"א כתובות] והראב"ד [השגות פ"ה מהל' א"ב] והרשב"א והרא"ש "נותנים לה בעילת מצוה - ופורש" וכמו שהוזכר לקמן ס"ה: לגבי "בעילת מצוה" בימינו, והיינו שלא התירו לו אלא לבועלה, ולגמור ביאתו, ואחר כך פורש ואסורה עד שתטהר שנית. ואולם דעת הרז"ה [בהשגות על ס' בעה"נ שער הפרישה] שמאחר שלא הוזכר כאן שצריך לפרוש אחר בעילתו, כוונת הגמרא שהדם בשעת בעילת המצוה טהור הוא, ומותרת אחר כך לבעלה, ואם תחזור ותראה אפילו באותו הלילה טמאה. [ועיין לקמן הערה 17].

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And she is prohibited on the twentieth day, because it is the manner of women that their blood flow comes at its usual time.

MISHNA: Women, with regard to the blood that flows when their hymens are ruptured, are like grapevines: There is a vine that produces wine that is red, and there is a vine that produces wine that is black; and there is a vine that produces wine in abundance, and there is a vine that produces only a meager amount of wine. Rabbi Yehuda says: In every vine, there are grapes fit to produce wine, but any vine in which there are no grapes fit to produce wine, this is a dry vine [durkati]. Likewise, any woman who experiences bleeding is capable of giving birth, whereas one who does not experience bleeding is like a dry vine, unable to give birth.

GEMARA: With regard to the term durkati, the Gemara explains that this means truncated generation [dor katua]. As Rabbi Ḥiyya teaches: Just as leaven is good for dough, so too, blood is good for a woman. It was likewise taught in the name of Rabbi Meir: Any woman whose blood is plentiful, her children are plentiful.

MISHNA: In the case of a young girl whose time to see a menstrual flow, i.e., the age of puberty, has not yet arrived, and she married and engaged in intercourse and her hymen was torn, Beit Shammai say: The Sages give her four nights after intercourse during which the blood is attributed to the torn hymen and she remains ritually pure. Thereafter, any blood is assumed to be menstrual blood and renders her impure. And Beit Hillel say: The blood is attributed to the torn hymen until the wound heals.

In the case of a young woman whose time to see a menstrual flow has arrived but she has not yet begun to menstruate, and she married and engaged in intercourse and her hymen was torn, Beit Shammai say: The Sages give her the first night during which the blood is attributed to the torn hymen. Thereafter, any blood is assumed to be menstrual blood. And Beit Hillel say: The blood is attributed to the torn hymen until the conclusion of Shabbat, and she may engage in intercourse with her husband for four nights, as it was customary for a virgin to marry on Wednesday.

In the case of a young woman who saw menstrual blood before marriage while she was still in her father’s house, Beit Shammai say: The Sages give her permission to engage only in relations that consummate a marriage, which are a mitzva, after which she is ritually impure due to the blood. And Beit Hillel say: The husband and wife may engage even in several acts of intercourse, as any blood seen throughout the entire night is attributed to the torn hymen.

GEMARA: The mishna first addresses the case of a young girl who has not yet reached puberty. Rav Naḥman bar Yitzḥak says: And this halakha applies to her even if she has seen menstrual blood. He explains his reasoning: From where do I derive this? I derive it from the fact that the tanna distinguishes in the latter clause of the mishna between a young girl who has seen menstrual blood and a young girl who has not seen menstrual blood. By inference, in the first clause of the mishna the halakha is no different in this case, where the young girl has experienced menstrual bleeding, and it is no different in that case, where she has not yet experienced menstrual bleeding.

This explanation of Rav Naḥman bar Yitzḥak is also taught in a baraita: Beit Hillel say: With regard to a young girl who has not yet reached puberty, the blood she emits is attributed to the torn hymen until the wound heals, regardless of whether she has seen menstrual blood beforehand or whether she has not yet seen menstrual blood.

§ The mishna teaches that Beit Hillel say: The blood is attributed to the torn hymen until the wound heals. The Gemara clarifies: Until when can the blood be attributed to the torn hymen? Rav Yehuda says that Rav says: All the time that she is noḥeret. Rav Yehuda continues: When I subsequently said this halakha before Shmuel, he said to me: This noḥeret, I do not know what it is, nor do I know what Rav means by it. Rather, all the time that the saliva is in her mouth due to sexual intercourse, she may attribute the blood to the torn hymen. Shmuel is using a euphemism, i.e., as long as there is blood in her vagina resulting from sexual intercourse.

The Gemara clarifies: This noḥeret that Rav says; what is it like? What did he mean? Rav Shmuel bar Rav Yitzḥak said: It was explained to me by Rav as follows: If the young girl stands up and sees blood, but she sits and does not see blood, it is known that the wound has not yet healed, and the blood is still attributed to the torn hymen. Similarly, if she sits on the ground and sees blood, but she sits on cushions and blankets and does not see blood, it is known that the wound has not yet healed and she may attribute the blood to the torn hymen, as the blood flows due to the strain of sitting on the ground. But if she sometimes sits on all of them, i.e., the ground, cushions, and blankets, and sees blood, and on other occasions she sits on all of them and does not see blood, it is known that the wound has healed, and this blood must now be menstrual blood.

§ The mishna teaches: In the case of a young woman whose time to see a menstrual flow has arrived, Beit Hillel say: The blood is attributed to the torn hymen until the conclusion of Shabbat and she may engage in intercourse with her husband for four nights. It was stated that there is a dispute between amora’im with regard to the following case: If she engaged in intercourse with her husband during the daytime, in addition to engaging in intercourse at night, Rav says: She has not lost her nights, and the blood is still attributed to the torn hymen for four nights. Levi says: She has lost her nights, since she has engaged in intercourse twice during the daytime and twice at night, and therefore she has already used up the equivalent of four nights.

The Gemara explains: Rav says that she has not lost her nights, as we learned in the mishna that the blood is attributed to the torn hymen until the conclusion of Shabbat, and it does not limit the number of times she may engage in intercourse during that time. And Levi says: She has lost her nights, as what is the meaning of the term: Four nights, that is taught in the mishna? It means four twelve-hour periods, either days or nights.

The Gemara asks: And according to the opinion of Rav, why do I need the mishna to teach: Four nights? The mishna should have stated four days, which would include both days and nights. Rav would respond that the mishna teaches us proper conduct, as it is proper that intercourse should be performed only at night. The Gemara suggests: And according to the opinion of Levi, let the mishna teach only: Four nights. Why do I need the mishna to specify: Until the conclusion of Shabbat? Levi would answer that this teaches us that it is permitted to engage in intercourse for the first time on Shabbat. Since the custom was for a virgin to marry on Wednesday, which means that one of the four first nights is Shabbat, it is permitted to engage in intercourse on that night, despite the fact that it may cause her to bleed.

The Gemara notes that Levi’s ruling is in accordance with the opinion of Shmuel, as Shmuel said: It is permitted to enter into a narrow opening in a wall on Shabbat, and this is the halakha even though doing so causes pebbles to fall from the wall. Similarly, although engaging in intercourse might cause a wound and bleeding, it is permitted on Shabbat.

It was stated that the amora’im engaged in a dispute: If a husband engaged in intercourse with a virgin and did not find blood, and he went back within the first four nights and again engaged in intercourse with her and this time he found blood, Rabbi Ḥanina says: The wife is ritually impure, as this is menstruation blood. And Rabbi Asi says: She is ritually pure, as it is blood from the wound resulting from the act of intercourse.

Rabbi Ḥanina says: She is ritually impure, as if it is so that it is blood from her hymen, i.e., the blood of her virginity, it would have come at the outset, after the first time they engaged in intercourse. And Rabbi Asi said: She is ritually pure, as perhaps it happened for him that he engaged in intercourse like Shmuel described. As Shmuel said: I can engage in intercourse several times without the appearance of blood. In other words, I can engage in intercourse with a virgin while leaving her hymen intact. And the other Sage, Rabbi Ḥanina, does not allow for that possibility, since he maintains that Shmuel is different, as his strength was great. Shmuel was particularly skilled at this, while others cannot accomplish this.

§ The mishna teaches the halakha of a young girl. The Gemara discusses the case of a girl who is older than twelve and a half. Rav says: The Sages give a grown woman, who engaged in intercourse on her wedding night, the entire first night, during which she may engage in intercourse with her husband several times. And this statement applies only if she did not see any blood. But if she saw blood, she has only the relations that consummate a marriage, which are a mitzva, and nothing more.

The Gemara raises an objection to Rav’s statement from a baraita: There was an incident involving a virgin who married, and Rabbi Yehuda HaNasi gave her four nights in which to engage in intercourse within twelve months of her wedding when the blood is considered to be like blood resulting from the torn hymen. The Gemara asks: What are the circumstances of this case? If we say that Rabbi Yehuda HaNasi gave her all of those nights of purity in her days as a minor,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני': רב אמר בוגרת נותנים לה לילה הראשון. פירוש מדקאמר רב סתם נותנים לה לילה הראשון משמע דסבירא ליה בין ראתה בין לא ראתה, וקסבר רב דהיינו נדה הגיע זמנה לראות וראתה, היינו בוגרת וראתה דמאי שנא והיינו דלא איירי במתניתין בבוגרת דאם איתא דאישתני דינה לאיתנוייה, והיינו דמנימין סקיסנאה דבסמוך דאמר לא מפליג רב בין ראתה ללא ראתה, ואיהו תלמידיה דרב הוה ובקי בדברי רביה הוה, והיינו נמי דשמואל לא קרי מידי אמנימין אלא לרב הוא דקאמר וקרי עליה לא יאונה לצדיק כל און. ובכל מקום דקרי שמואל עליה דרב, במילתא דקאמר רב וניצל ולא נכשל בה הוא, כעובדא דטביא דהויא בריש גלותא וכעובדא דר' שילא במיא דמסקי ומאי דקאמרי.

והני מילי דלא ראתה אבל ראתה אין נותנים לה אלא בעילת מצוה. לאו מדברי רב הוא אלא לישנא דגמ' הוא דפרישו עליה דרב, ומעובדא דמנימין סקסנאה כנ"ל, וק"ל למאי דאסיקנא דוקא לא ראתה אמאי שבקיה תנא דמתניתין לבוגרת, וי"ל דבוגרת הרי היא ככל הנשים ולא איצטריכי' ליה לאתנויי.

פרק עשירי תנוקת
רב אמר בוגרת נותנין לה לילה הראשון. פי׳ מדקאמר רב סתם נותנין לה לילה הראשון משמע דס״ל בין ראתה בין לא ראתה וקסבר רב דהיינו הגיע זמנה לראות וראת׳ היינו בוגרת וראתה דמאי שנא והיינו דלא איירי במתני׳ בבוגרת דאם איתא דאשתני דינא ליתנייה והיינו דמנימין סקסנאה דבסמוך דאמר לא מפליג רב בין ראתה ללא ראתה ואיהו תלמידיה דרב הוה ובקי בדרביה הוה והיינו נמי דשמואל לא קרי אדמנימין אלא לרב הוה דקאמר וקרי עליה לא יאונה לצדיק כל און ובכל מקום דקרי שמואל עליה דרב במילתא דקאמ׳ רב וניצל ולא נכשל בה הוא כעובדא דשורא דהוי בריש גלותא וכעובדא דר׳ שילא במאי דמסקי ומאי דקמרי.

וה״מ דלא ראתה אבל ראתה אין נותנין לה אלא בעילת מצוה. לא מדברי רב הוה אלא לישנא דגמרא הוה דפרישי עליה דרב ומעובדא דמנימין סקסינאה כנ״ל. וקשיא לי למאי דאסיקנא דוקא לא ראתה אמאי שבקא תנא מתני׳ לבוגרת וי״ל דבוגרת הרי היא ככל הנשים ולא אצטריך ליה לאתנויי.

עד שתחיה המכה. פרשתי לעיל בפ"ק:

מכלל דרישא לא שנא. ואין נראה לומר דראתה ועודה בבית אביה ארישא קאי דא"כ אמאי הפסיק בההיא דהגיע זמנה לראות ואין לומר דאתרווייהו קאי דלא מיסתבר להשוותם בראתה כיון דבלא ראתה מקילינן טפי בלא הגיע:

כל זמן שהרוק מצוי בתוך הפה מחמת תשמיש. שלא פסקה לראות מחמת תשמיש הילכך כל ראיות דמחר ודליליא דאחרי כן אפי' לא שמשה תלינן בדם בתולים אבל אם ראתה ביום שני הוי דם נדה כדאמרינן בפ"ק עבר עליה לילה אחת בלא תשמיש וראתה טמאה ואם אח"כ שימשה וראתה דם מחמת תשמיש טהורה כל יום של מחרת ולילה שאחר כן אפי' לא שימשה כדאמרינן מעשה ונתן לה ר' ד' לילות מתוך י"ב חדש וכן לרב דאמר כל זמן שנוחרת כל הראייה של אותה הלילה ויום של אחריו אף בלא נחירה טהורה וביום שלאחריו אם ראתה בלא נחירה טמאה:

מאי ד' לילות דקתני ד' עונות. י"ס דגר' בתר הכי וליתני ד' עונות אורח ארעא קמ"ל דדרכה דעונה בליליא. וליתני ד' לילות עד מוצאי שבת למה לי הא קמ"ל כו'. והוה מצי למיפרך נמי לרב ד' לילות למה [ולמשני נמי] דקמ"ל דרכה דעונה בליליא אלא משום דסליק ממילתיה לוי פריך אליביה. וי"ס דגרסי לרב למה לי למיתני ד' לילות. אורח ארעא קמ"ל דאורחא דביאה בליליא. וללוי ליתני ד' עונות. ואע"ג דכבר הקשה לרב הדר תו פריך ללוי דלתני ד' עונות לאשמועינן בפי' דהפסידה לילות ומשני קמ"ל דבליליא כלומר תרתי קמ"ל דאותם ד' עונות דוקא בלילה. וגם דאורחא דעונה בליליא:

הא קמ"ל דשרי למיבעל בשבתא כדשמואל. י"ס דגרסי דשרי למיבעל בתחילה. ואע"ג דבפ"ק דכתובות מייתי דשמואל על ביאה שניה היינו משום דהתם איירי למ"ד אסור לבעול בתחלה בשבת והכא נקט אליבא דהילכתא דשרי ובלאו הכי הוה מצי למימר דמותר לבעול בתחלה בשבת אלא אגב ריהטא דתלמודא דמייתי דשמואל התם נקטיה נמי הכא:

ור' אסי (נמי) אמר טהורה. ואע"ג דלית ליה אם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי מ"מ מצי סבר האי דאמר רב גידל בפ"ק דאם פסקה מחמת תשמיש וראתה טמאה אפי' ראתה מחמת תשמיש דאם איתא דאישתייר מדם בתולים לא היתה פוסקת הואיל וכבר התחילו לצאת אבל הכא דלא התחילו לצאת איכא למימר דילמא אתרמי ליה:

שאני שמואל דרב גובריה. וכן בפ"ק דחגיגה אמרינן דשמואל לא שכיחי. ותימה דבפ"ק דכתובות אמרינן דרוב בקיאין בהטייה. וי"ל דשמואל איירי בבעילה גמורה שראויה להתעבר בה דהכי מייתי לה בפ"ק דחגיגה. וכן הכא מיירי שבעל בעילה גמורה ואין הכל בקיאין לבעול בעילה גמורה בהטייה רק שמואל דרב גובריה:

תינוקת פרק עשירי

תוס' בד"ה על גבי כולם ורואה כו' לספרים דגרסי הכי על גבי כלים ורואה כו' עכ"ל הא ודאי דאין חילוק אי גרסי ע"ג כולם או ע"ג כלים דבין הכי ובין הכי משמע אף על גבי כלים דרכין הן רואה כפי' הערוך בערך נוחר אבל משום שיש ספרים דל"ג הך בבא דרואה כלל אלא הך בבא דאינו רואה וכ"ה בגמרות ישנות לכך כתבו דאי גרסי הך בבא דרואה ליכא לפרושי בידוע כו' וק"ל:

בד"ה שאני שמואל כו' אינה ביאה גמורה שתתעבר כו' עכ"ל והך דהכא בבעל ביאה ראשונה ודאי דלא תתעבר בו מ"מ איירי בביאה גמורה שהיתה ראויה להתעבר ממנה:

דור קטוע כו'. מפורש פ"ק דכתובות:

רש"י ד"ה ונאסר. ולא עקרתו אלא ב"פ שהרי כו' לאו עקירה היא כו'. קשה דאפי' אם נאמר דעקירה היא מ"מ נוכל לומר כשראתה עוד פעם בכ' אורח בזמנו בא וחזרה לקדמותה שהרי עדיין לא קבעה לה וסת אחר. עי' ש"ך סי' קפ"ט ס"ק מ"א. ואפשר לכוון גם לשון רש"י לזה וכ"מ בש"ך שם:

גמרא ממאי מדקא מפליג בסיפא כו'. לכאורה אין זה דיוק כ"כ דיל"פ דראתה דקתני בסיפא קאי על הב' חלוקות דרישא:

רש"י (בריש מתניתין). ואפילו רואה כו'. פשוט דר"ל אפי' רואה עתה וכדאיתא לעיל (יא ב) ל"ש אלא שלא פסקה מחמת תשמיש וראתה שלא מ"ת. והתו"ח נראה שהבין כוונתו להא דארנב"י בגמרא ואפי' ראתה. ול"ד:

תד"ה על (בסופו). וכצ"ל כו' כלומר שיש לתלותו כו'. לכאורה אינו מובן מדוע לא נפרש הבידוע דשם כפשטיה משום דדרך דם כשנפל על הבגד להיות נדהה מראיתו ע"י כבוס ראשון לכן כשיכבס עתה ולא נדהה. בידוע שכבר נתכבס פעם אחד. ואולי כוונתם כיון דמספיקא מטמאין למפרע א"כ ל"ל בידוע. וע"כ הוא ל"ד. ועי' מו"ק (ה ב) בד"ה יש בה שפי' לישנא דבידוע דשם ג"כ כפי מה שכתבו כאן:

תד"ה דשרי למיבעל לכתחלה. אע"ג כו' אבעילה שניה כו'. מפרש"י נראה דל"ג גם הכא תיבת לכתחלה:

תנוקת ב"ש אומר נותנים לה בעילת מצוה הרז"ה דייק מלשון נותנין לה דבעילת מצוה היא כולה דם טוהר ומותר לו לבעול אחר כך אלא אנן לא מסקינן מניה כדמסיק תעלא. דאפי' כב"ש נמי לא עבדינן אלא בועל בעילת מצוה ופורש ואסור לו לבעול אחריה. ונ"ל דבזה מיושב סברת הראב"ד בבעלי הנפש ומייתי ליה הרא"ש בשמעתין דהבועל בתולה לא יפרוש באבר חי. דס"ל לב"ש דמתני' נמי לא יבעול בעילה אחרת והא דקאמר נותנין לה בעילת מצוה פי' דמותר לפרוש באבר חי. ואנן דלא מסקינן כדמסיק תעלא משום דמחמרינן טפי דאפי' באבר חי לא יפרוש כנ"ל וק"ל:

כל זמן שנוחרת פי' צועקת מכאב שמרגשת בשעת תשמיש מלשון נחר ביה ר"א בר יאשיה. והא דקאמר היכי דמי נחירה דקאמר רב פי' אדיום קאי דודאי בלילה בשעת תשמיש יבחן זה מנחירתה אבל אם רואה ביום איזה סי' יש לזה וקאמר ע"ג כלים ורואה כו'. ונפקא מניה לדידן ברואה מחמת תשמיש דתלינן בדם בתולים כל זמן שנוחרת מ"מ לא בעינן הני סימנין עומדת ורואה כו' אלא כל שצועקת בשעת תשמיש מחמת כאב סגי בהכי. ודעת הב"ח דרב מקיל טפי משמואל דלרב נמי כל שהרוק בתוך הפה לא בעי נחירה וכל שנוחרת לא בעי רוק בתוך הפה. ומה דמסתייעא מלשון הר"ן אין בו ממש אבל לשון הרמב"ם מורה כן להדיא למעיין. והקשה בסדרי טהרה איך יפרש רב הברייתא דלעיל י"א ע"ב בד"א שלא פסקה מחמת תשמיש והך ברייתא קאי לפרש חיתה מכה דמשנתינו וקאמרה אי פסקה מחמת תשמיש אע"ג שלא חיתה מכה והיינו שעודנה נוחרת מ"מ טמאה כיון שפסקה מ"ת. ולהרמב"ם הנ"ל לרב מהני בחדא מנייהו או נוחרת או רוק מצוי בתוך הפה. ולפע"ד מזה הוציא רמב"ם מ"ש גם בנערה שנותנין ד' לילות דאם חיתה מכה תוך ד' לילות לא יהיבנא לה תו. דס"ל לרמב"ם לרב ע"כ לא קאי ברייתא ארישא דמתני' עד שחיתה מכה דאז אפי' פסקה מחמת תשמיש נמי כיון שלא חיתה המכה. אלא קאי אבבא דנותנין לה ד' לילות ואמר אם פסקה פעם א' מ"ת תו לא יהיבנא לה ד' לילות ומיירי בשלא נחרה נמי דבחדא מינייהו סגי לרמב"ם כנ"ל וע' מ"ש עוד בסמוך אי"ה:

מאי ד' לילות דקתני ד' עונות. דומיא דסיפא כל הלילה שלה דמפורש בשמעתין דהיינו עונה שלימה ה"נ ד' עונות קאמר:

ארבע עונות מתוך י"ב חודש פירש"י שבעל לילה ראשון והלך לו כו' ועי' מה שגמגם בזה בסדרי טהרה ולפע"ד יל"ד עוד אההוא גברא דלא הוה ידע דנותנין לה ד' לילות מפוזרים א"כ מ"ט לא שאל מיד אחר ביאה שניה. ע"כ נ"ל אה"נ ההוא גברא לפי טעותו פי' א"ע אחר ביאה שניה והצריך לאשתו ז' נקיים וכן בשלישית ורביעית. ומכיון שראתה אשתו ג"פ מ"ת אתא ושאל לרבי אם צריך לגרשה ואז הודיעו רבי שהכל היה דם טוהר דנותנים לה ד' לילות מפוזרים. וזה מדוקדק ברש"י שמונה שניה ושלישית ולא קאמר שלישית ורביעית משום דלענין רואה מ"ת לא מתחשב בעילת מצוה כלל. והא"ש נמי דקאמר יב"ח אע"ג דהוי רק ט' חדשים משום דכיון שראתה מחמת תשמיש בכל פעם בהפסק ג' חדשים ביניהם אם כן אפשר שקבעה וסת מג' חדשים לג' חדשים וצריכה שתחוש עכ"פ לזמן ההוא לשיגיע ג' חדשים אחרים וע' מ"ש רש"י לקמן ד' ס"ו ע"א גבי אם יש לה וסת תולה בוסתה יש לפקפק קצת. ומ"מ התיר לה רבי שאפי' אם יזדמן שישהה עוד ג' חדשים מ"מ מותר לשמש כי הדמים הראשונים היו טהורים. וכיון שכל התירו של רבי לא הועיל אלא על מה שיהיה אחר ג' חדשים שאחר ט' חדשים שעברו דהו"ל יב"ח אומר שנתן לה ד' לילות מתוך יב"ח. ואי תיקשי הא רש"י פי' לקמן ס"ו ע"א דלרבי דס"ל ב' זימני הוה חזקה מתסרי אבעלה אם רואה ב"פ מ"ת והיה לו לבעלה לשאול מיד אחר ביאה ג' שהיא שניה לרואה מ"ת. וי"ל לפמ"ש לקמן אי"ה דרש"י ס"ל כראב"ד דביאה ראשונה שלא בדקה עצמה קודם תשמיש אינה ממנין ונותנין לה לר"ג ד' בעילות שהם ג' בלא ראשונה ולרבי ג' שהם ב' בלא ראשונה. וא"כ ה"נ בעילה ראשונה שאחר בעילת מצוה היא היתה בלא בדיקה שלפניה ולא מתחשבה לכן בא אחר בעילה רביעית כי הראשונה היתה בעילת מצוה והשניה היתה בלא בדיקה שלפני תשמיש ומכאן והלאה חושבנא וא"ש הכל בעזה"י:

שאני שמואל דרב גובריה. עמ"ש התוס' ועמ"ש אנכי תולעת בספרי הקטן ברכי יוסף א"ה סימן י"ג אות יו"ד דף קי"א בס"ד ומידי עוברי בספר חסדי דוד פירוש התוספתא לרב חביבא הרב מהר"ד פארדו נר"ו פ"ח דיבמות דף קכ"ג הנה אשו"ר ברהטי"ם שהביא דברי רבינו מהר"י רוזאניס במש"ל ותמה עליו ופירש בהנחת הרה ויולדת מרוח עש"ב [ועמ"ש לפנים במסכת חגיגה על דף י"ד בס"ד] והם דברים זרים ומה גם דבבתולה כל רוח אין בקרבה ולא שכיח שתתעבר מרוח ונעלמו ממנו כל דברי הראשונים שהבאתי בברכי יוסף דנקטי הפך פירושו עיין בדבריהם ודוק הטב כי קצרתי מאד:

ונאסר יום עשרים. הבא שהרי למודה בעשרים ולא עקרתו אלא שני פעמים שהרי עקירה האחרונה של עשרים האחרונה שלא ראתה שאחר השלשים שניים לאו עקירה היא שהרי לא שינתה ליום שלשים השלישיים ולא ראתה עד יום עשרים לחדש כווסתה: מפני שאורח. זה שחזר לשוב יום עשרים בזמנו הראשון בא: מתני' כל גפן יש בה יין. כל אשה יש לה בתולים ודמים: ושאין לה הרי זה דור קטוע. וכיון שאין להן דמים מרובים אין בניהן מרובין: מתני' תינוקת נותנין לה ארבע לילות. לשמש ואפי' רואה אמרינן דם בתולים הוא: עד שתחיה המכה. מפרש בגמרא: הגיע זמנה לראות. ולא ראתה: עד מוצאי שבת. והיא ניסת ברביעי: גמ' אפילו ראתה. בבית אביה אמרו ב''ה הואיל ולא הגיע זמנה לראות נותנין לה עד שתחיה המכה: מדפליג בסיפא. בהגיע זמנה קתני חילוק בין ראתה ללא ראתה: שנוחרת. לקמן מפרש: שהרוק מצוי. שרואה מחמת תשמיש: עד מוצאי שבת תנן. ביום ובלילה: דשרי למבעל בשבת. אף ע''פ שלא בעל עדיין כי אם שתי בעילות ופתח דחוק: וחזר ובעל. בתוך ארבע לילות: טמאה. דדם נדה הוא: בוגרת נותנין לה לילה הראשון. ואפי' לב''ה דאמרי בהגיע זמנה לראות ארבעה הני מילי נערה דמשיגיעו ימי הנעורים הוי זמנה אבל בוגרת לילה הראשון ותו לא: מתוך שנים עשר חדש. שבעל לילה הראשון והלך בדרך מיד ושהה שלשה חדשים וחזר ובעל ומצא דם וכן פעם שניה ושלישית ובא לפני רבי ואמר דם בתולים הוא:

מתני' תינוקת. ד' לילות. ב''ה לא בעו רצופין כדאמר בגמרא מעשה ונתן לה רבי ד' לילות מתוך שנים עשר חדש וכן נראה דד' לילות לב''ש אפילו מפוזרות כמו לב''ה: כל זמן שהרוק מצוי בתוך הפה. שרואה מחמת תשמיש תלינן כל היום המחרת וכל הלילה שאחריו אפילו לא שמשה בהם בדם בתולים ואפי' אינה נוחרת אבל תו לא תלינן הואיל ולא שמשה כדאמר לעיל בספ''ק (דף יא:) עבר עליה לילה אחת בלא תשמיש טמאה ורב מחמיר טפי דדוקא כשנוחרת ביום שלאחר תשמיש תלינן בו ובלילה שלאחריו אבל בלא נחירה לא: על גבי כולם ורואה על גבי כולם ואינה רואה בידוע שחיתה המכה. לספרים דגרסינן הכי על גבי כלים ורואה ליכא לפרושי בידוע דאיכא הוכחה דהא לא מוכח ולא מידי הואיל ורואה אלא ה''פ בידוע שיש לתלות שחיתה המכה וכן צריך לומר בפ' דם הנדה לעיל (דף נו:) בידוע שלפני הכבוס כלומר שיש לתלותו לפני הכבוס: רב אמר לא הפסידה לילות עד מוצאי שבת תנן. וא''ת בפ''ק דכתובות (דף ו:) דפריך למאן דאסר לבעול בשבת מדקאמר הכא עד מוצאי שבת וקאמר מאי לאו דאי לא בעיל מצי בעיל ומשני לא כשבעל ופריך אי כשבעל מאי למימרא ומשני הא קמ''ל כדשמואל דאמר פרצה דחוקה כו' והשתא מאי פריך מאי למימרא הא אשמעינן טובא דלא הפסידה לילות כדקאמר הכא וי''ל דהתם איכא לישנא דשמואל אוסר למבעל לכתחלה וכן לרב ואיצטריך ליה לשנויי הכי לשמואל דאפילו אי כלוי סבירא ליה דהפסידה לילות: דשרי למבעל לכתחלה כדשמואל כו'. אף על גב דבפ''ק דכתובות (דף ו:) מייתי הך דשמואל אבעילה שניה מ''מ לפי האמת דשרי למבעל בתחלה נקט הכא דהוי רבותא טפי: רבי אסי אמר טהורה. ואף על גב דלית ליה הך סברא דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי מיהו ס''ל שפיר הא דרב גידל דלעיל ספ''ק (דף יא:) דאם פסקה מחמת תשמיש וראתה אפילו מחמת תשמיש טמאה דאם איתא דדם בתולין הוא מעיקרא כששמשה הוה אתי ולא הוה לה למפסק מחמת תשמיש כיון דבתחלה בעל ומצא דם אם איתא שנשאר עוד דם בתולין לא היה לה לפסוק כששמשה אבל הכא איירי דבעל ולא מצא דם ולהכי איכא למימר דבעל כדשמואל: שאני שמואל דרב גובריה. משמע הכא דשמואל לא שכיחא וכן בפרק קמא דחגיגה (דף יד:) גבי בתולה שעיברה פירוש שהושיבוה על פי החבית ואין ריחה נודף ובזה נודע שהיא בתולה ומפיק דכשרה לכהן גדול דאיכא למימר באמבטי עיברה דשכיח טפי מדשמואל וקשה דבפרק קמא דכתובות (דף ו:) קאמר רוב בקיאין בהטיה ויש לומר דהטיה דכתובות אינה בעילה גמורה שתתעבר בה כבשאר ביאות: