נידה סד ע"א

גְּמָ' אִיתְּמַר רָאֲתָה יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ זֶה וְיוֹם שִׁשָּׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ זֶה וְיוֹם שִׁבְעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ זֶה רַב אָמַר קָבְעָה לָהּ וֶסֶת לְדִילּוּג וּשְׁמוּאֵל אָמַר עַד שֶׁתְּשַׁלֵּשׁ בְּדִילּוּג
נֵימָא רַב וּשְׁמוּאֵל בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל קָמִיפַּלְגִי דְּתַנְיָא נִיסֵּת לָרִאשׁוֹן וָמֵת לַשֵּׁנִי וָמֵת לַשְּׁלִישִׁי לֹא תִּנָּשֵׂא דִּבְרֵי רַבִּי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר לַשְּׁלִישִׁי תִּנָּשֵׂא לָרְבִיעִי לֹא תִּנָּשֵׂא
לָא דְּכוּלֵּי עָלְמָא כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי רַב סָבַר חֲמִשָּׁה עָשָׂר מִמִּנְיָנָא וּשְׁמוּאֵל סָבַר כֵּיוָן דְּלָאו בְּדִילּוּג חֲזֵיתֵיהּ לָאו מִמִּנְיָנָא הוּא
אֵיתִיבֵיהּ הָיְתָה לְמוּדָה לִהְיוֹת רוֹאָה יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר וְשִׁינְּתָה לְיוֹם שִׁשָּׁה עָשָׂר זֶה וָזֶה אֲסוּרִין שִׁינְּתָה לְיוֹם שִׁבְעָה עָשָׂר הוּתַּר שִׁשָּׁה עָשָׂר וְנֶאֱסַר חֲמִשָּׁה עָשָׂר וְשִׁבְעָה עָשָׂר
שִׁינְּתָה לְיוֹם שְׁמוֹנָה עָשָׂר הוּתְּרוּ כּוּלָּן וְאֵין אָסוּר אֶלָּא מִשְּׁמוֹנָה עָשָׂר וְאֵילָךְ קַשְׁיָא לְרַב אָמַר לְךָ רַב לְמוּדָה שָׁאנֵי
וּדְקָאָרֵי לַהּ מַאי קָאָרֵי לַהּ לְמוּדָה אִצְטְרִיכָא לֵיהּ מַהוּ דְּתֵימָא כֵּיוָן דִּלְמוּדָה וַעֲקַרְתֵּיהּ בִּתְרֵי זִימְנֵי עָקְרָה לֵיהּ קָא מַשְׁמַע לַן
מֵיתִיבִי רָאֲתָה יוֹם עֶשְׂרִים וְאֶחָד בְּחֹדֶשׁ זֶה יוֹם עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם בְּחֹדֶשׁ זֶה יוֹם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה בְּחֹדֶשׁ זֶה קָבְעָה לָהּ וֶסֶת סֵירְגָה לְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לֹא קָבְעָה לָהּ וֶסֶת תְּיוּבְתָּא דִּשְׁמוּאֵל
אָמַר לָךְ שְׁמוּאֵל הָכָא בְמַאי עָסְקִינַן כְּגוֹן דִּרְגִילָה לְמִחְזֵי בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְשִׁינְּתָה לְיוֹם עֶשְׂרִים וְאֶחָד דַּיְקָא נָמֵי דְּשַׁבְקֵיהּ לְיוֹם עֶשְׂרִים וְנַקְטֵיהּ לְיוֹם עֶשְׂרִים וְאֶחָד שְׁמַע מִינַּהּ
שֶׁאֵין הָאִשָּׁה קוֹבַעַת לָהּ וֶסֶת עַד שֶׁתִּקְבָּעֶנָּה וְכוּ' אָמַר רַב פָּפָּא לָא אֲמַרַן אֶלָּא לְמִקְבְּעַהּ אֲבָל לְמֵיחַשׁ לַהּ בַּחֲדָא זִימְנָא חָיְישָׁא
מַאי קָא מַשְׁמַע לַן תְּנֵינָא הָיְתָה לְמוּדָה לִהְיוֹת רוֹאָה יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר וְשִׁינְּתָה לְיוֹם עֶשְׂרִים זֶה וְזֶה אֲסוּרִין
אִי מֵהָתָם הֲוָה אָמֵינָא הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּקָיְימָא בְּתוֹךְ יְמֵי נִדָּתָהּ אֲבָל הֵיכָא דְּלָא קָיְימָא בְּתוֹךְ יְמֵי נִדָּתָהּ אֵימָא לָא קָא מַשְׁמַע לַן
וְאֵינָהּ מִטַּהֶרֶת מִן הַוֶּסֶת וְכוּ' אָמַר רַב פָּפָּא לָא אֲמַרַן אֶלָּא דִּקְבַעְתֵּיהּ תְּלָתָא זִימְנֵי דִּצְרִיכִי תְּלָתָא זִימְנֵי לְמִעְקְרֵיהּ אֲבָל תְּרֵי זִימְנֵי בַּחֲדָא זִימְנָא מִיעֲקַר
מַאי קָא מַשְׁמַע לַן תְּנֵינָא אֵין הָאִשָּׁה קוֹבַעַת לָהּ וֶסֶת עַד שֶׁתִּקְבָּעֶנָּה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים מַהוּ דְּתֵימָא חֲדָא לְחַד תְּרֵי לְתַרְתֵּי וּתְלָתָא לִתְלָתָא קָא מַשְׁמַע לַן
תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב פָּפָּא הָיְתָה לְמוּדָה לִהְיוֹת רוֹאָה יוֹם עֶשְׂרִים וְשִׁינְּתָה לַיּוֹם שְׁלֹשִׁים זֶה וָזֶה אֲסוּרִין הִגִּיעַ יוֹם עֶשְׂרִים וְלֹא רָאֲתָה מוּתֶּרֶת לְשַׁמֵּשׁ עַד יוֹם שְׁלֹשִׁים וְחוֹשֶׁשֶׁת לְיוֹם שְׁלֹשִׁים
הִגִּיעַ יוֹם שְׁלֹשִׁים וְרָאֲתָה הִגִּיעַ יוֹם עֶשְׂרִים וְלֹא רָאֲתָה וְהִגִּיעַ יוֹם שְׁלֹשִׁים וְלֹא רָאֲתָה וְהִגִּיעַ יוֹם עֶשְׂרִים וְרָאֲתָה הוּתַּר יוֹם שְׁלֹשִׁים

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סד - א

גמרא:

איתמר: ראתה יום חמשה עשר לחודש זה, ויום ט"ז לחודש זה, הבא אחריו, ויום שבעה עשר לחודש זה שלאחריו ^[135].

רב אמר: קבעה לה וסת - לדלוג יום אחד בחודש, ואסורה בחודש הרביעי ביום הי"ח, ובחודש החמישי ביום הי"ט. וכן הלאה ^[136].

ושמואל אמר: לא קבעה וסת עד שתשלש בדילוג, שתדלג עוד פעם בחודש הרביעי ליום י"ח. משום שהראיה הראשונה בחודש הראשון לא היתה בדילוג, ונמצא שבשלשת החדשים הראשונים רק שתי הראיות האחרונות היו בדילוג, ואילו לצורך קביעת וסת לדילוג נצרכים ג' ראיות בדילוג.

ודנה הגמרא: נימא רב ושמואל שנחלקו אם בשני דילוגים קבעה וסת הדילוג או בשלשה - בפלוגתא דרבי ורשב"ג קמיפלגי.

דתניא, אשה אשר ניסת לבעל ראשון - ומת, לבעל שני - ומת.

לשלישי לא תנשא כי הוחזקה להיות "קטלנית" - דברי רבי.

רשב"ג אומר: לג' - תנשא, לד' לא תנשא. כי רק בשלש פעמים נוצרת חזקה.

ורב שאסר לאחר ב' דילוגים סבר כרבי שחזקה נקבעת בפעמיים, ושמואל שהצריך ג' דילוגים סבר כרשב"ג.

ודוחה הגמרא: לא, דכולי עלמא סוברים כרשב"ג שאין חזקה אלא לאחר שלש פעמים.

והכא, בהא קמיפלגי: רב סבר שראיית חמשה עשר - ממנינא דוסת היא.

ושמואל סבר - כיון דראיית חמשה עשר לאו בדילוג חזיתיה - לאו ממנינא דוסת הדילוג הוא ^[137].

איתיביה: היתה למודה להיות רואה יום ט"ו. ושינתה ליום ששה עשר -

בפעם הבאה זה וזה אסורין. ט"ו מדין וסת קבוע וט"ז מדין וסת שאינו קבוע.

ואם בפעם הבאה שינתה ליום שבעה עשר - הותר בפעם שלאחריה ששה עשר כי וסת שאינו קבוע נעקר בפעם אחת, ונאסר חמשה עשר כדין וסת הקבוע שאינו נעקר אלא בג' פעמים, וכן נאסר שבעה עשר מדין וסת שאינו קבוע.

שינתה ליום שמונה עשר - הותרו כולן, שעתה בפעם השלישית ששינתה נעקר הוסת הקבוע של ט"ו, וקבעה לה וסת לדילוג יום אחד, וגם ליום הי"ח אינה צריכה לחוש ^[138] ואין אסור אלא משמונה עשר ואילך, דהיינו יום הי"ט בחודש הבא ויום הכ' בחודש שלאחריו.

ומכך שרק בדילוג השלישי קבעה וסת ולא כבר בפעם השניה, מוכח כשמואל שקובעת וסת הדילוג רק בשלשה דילוגים, וקשיא לרב!

ומתרצת הגמרא: אמר לך רב: היתה למודה לראות בט"ו שאני. כיון שיום זה הוא היום הקבוע בוסת הקודמת, בודאי אינו מצטרף לוסת הדילוג החדשה, ונצרכות שלש ראיות מבלעדיו.

ושואלת הגמרא: ודקארי לה - מאי קארי לה? והיינו, מה היתה ההוה אמינא להקשות על רב מאותה משנה שפירטה במפורש שמדובר 'בלמודה', ובודאי שהזכיר התנא דבר זה מפני ששינה דין 'למודה' מדין אשה שאין לה וסת קבוע!?

ומתרצת הגמרא: משום שסבר המקשה שמה שנקט התנא "למודה" הוא מפני שאצטריכא ליה לאשמועינן חידוש נוסף: מהו דתימא: כיון דלמודה, ועקרתיה - בתרי זימני עקרה ליה, ויהיה מותר יום הט"ו כבר בפעם השניה - קמ"ל שאין עקירה לוסת קבוע אלא בשלש פעמים.

מיתיבי: ראתה יום עשרים ואחד בחדש זה, יום עשרים ושנים בחדש זה, יום עשרים ושלשה בחדש זה - קבעה לה בשני הדילוגים וסת לדילוג. ואם סירגה בראיה השלישית ליום עשרים וארבעה - לא קבעה לה וסת שהרי אין הדילוגים שווים.

ומכך שבדילוגים שווים הסתפקה הברייתא בשני דילוגים, תיובתא דשמואל!

ומתרצת הגמרא: אמר לך שמואל: הכא במאי עסקינן - כגון דרגילה למחזי ביום עשרים, ושינתה ליום עשרים ואחד, ויום העשרים ואחד שהוזכר בברייתא אינו יום הראיה הראשון אלא יום הדילוג הראשון, נמצא שביום הכ"ד שילשה בדילוג, ולכן קבעה וסת.

ומוכיחה הגמרא את תירוצה: דיקא נמי: דשבקינן ליום עשרים, ונקט ליום עשרים ואחד, ודרך התנא להתחיל במספר עגול כעשרים ולעבור לעשרים ואחד - שמע מינה שמדובר שהיתה למודה לראות בעשרים ועתה החלה לדלג ביום אחד וראתה בעשרים ואחד בדילוג.

שנינו במשנה: שאין האשה קובעת לה וסת עד שתקבענה שלש פעמים.

אמר רב פפא: לא אמרן - אלא למקבעה, ותצטרך ג' פעמים כדי לעוקרו, אבל למיחש לה בפעם הבאה בלבד - בחדא זימנא חיישא.

ושואלת הגמרא על רב פפא: מאי קמ"ל?

והרי תנינא לה: היתה למודה להיות רואה יום חמשה עשר ושינתה ליום עשרים - זה וזה אסורין!

ומתרצת הגמרא: אי מהתם - הוה אמינא: הני מילי שחוששת פעם אחת לוסת שאינו קבוע, היכא דקיימא ראייתה ^[139] בתוך ימי נדתה, שהיא עת שהיא עלולה לראות בה, וראיתה היא כדרך הנשים ולכן חששו שמא תחזור ותראה. אבל היכא דלא קיימא בתוך ימי נדתה אלא בימי זיבתה שהם "בלא עת נדתה" והיא מוחזקת שאינה רואה בהם דם, ומסתבר שראיה זו היא מקרה בעלמא, אימא לא ^[140] נחשוש לוסת שאינו קבוע - קמ"ל שחוששים ^[141].

שנינו במשנה: ואינה מטהרת מן הוסת עד שתעקרנה שלש פעמים.

אמר רב פפא: לא אמרן, אלא דקבעתיה תלתא זימני - דצריכי תלתא זימני למעקריה. אבל אם ראתה רק תרי זימני - בחדא זימנא מיעקר.

ומקשה הגמרא: מאי קמ"ל רב פפא? והא כבר תנינא לה: אין האשה קובעת לה וסת עד שתקבענה שלש פעמים!?

ומתרצת הגמרא: מהו דתימא: חדא עקירה נצרכת לחד ראייה. תרי עקירות לתרתי ראיות. ותלתא - לתלתא, קא משמע לן שאפילו שתי ראיות נעקרות על ידי פעם אחת שלא ראתה ^[142].

תניא כותיה דרב פפא: היתה למודה להיות רואה יום עשרים ושינתה ליום שלשים ^[143] - זה וזה אסורין.

הגיע יום עשרים ולא ראתה - מותרת לשמש עד יום שלשים, וחוששת ליום שלשים.

הגיע יום שלשים וראתה, ונמצא שראתה פעמיים ביום שלשים, הגיע יום עשרים ולא ראתה ^[144], והגיע יום שלשים ועתה, בפעם השלישית - לא ראתה בו, נעקר בכך הוסת שאינו קבוע ליום השלושים.

ולכן אם הגיע יום עשרים וראתה ^[145] -

הערות

^[135] נחלקו הראשונים בביאור דברי הגמרא, וממחלוקת זו יש השלכות רבות לעיקר דיני הוסתות. התוס' [ד"ה איתמר] הראב"ד [בעלי הנפש, וסתות ג ב] והרשב"א [בחידושים, ובתורת הבית ז ג] מבארים שג' החודשים שבהם ראתה היו בחלקם חודשים חסרים ובחלקם מלאים, כדרך רוב חודשי השנה שהאחד מלא ושלאחריו חסר. ולדבריהם, אין מספר הימים שבין הראיות שווה, שהרי בין הראיות הראשונות המתינה ל"ב יום, ובין הראיות האחרונות היה ההפרש רק ל"א יום. ולמדו מכאן הראשונים הללו, שמלבד דין 'וסת הפלגה' שיש לרואה דם בהפרש ימים זהה בין הראיות, יש גם וסת לימי החודש, שהרואה ג' פעמים באותו התאריך בחודש, קבעה וסת לתאריך זה, אף על פי שמספר הימים שבין הראיות הוא שונה. ולפירושם, חידשה סוגייתנו שיש גם וסת לימי החודש בדילוג, כלומר, שמאחרת בכל ראיה יום אחד בתאריך בחודש. אולם הרמב"ן כתב על פירוש זה: "פליאה דעת ממני, נשגבה, לא אוכל לה" [תהילים קלט ו], וכי הוסת מזל יום גורם שיהא תלוי ביום החודש? ואיך יתכן שיקבע הוסת על פי החלטת ב"ד אם יהא החודש מלא או חסר. וסובר הרמב"ן שהוסת הוא רק להפסקות שוות בין הראיות, ואין וסת החודש כלל. ולדבריו, עוסקת סוגייתנו בג' חודשים שכולם מלאים או חסרים, וההפלגה בין הראיות שווה היא לל"א או ל"ב ימים. ועל קושית הרמב"ן תירץ הרשב"א [משמרת הבית שם], כי כשם שמצינו בירושלמי בכתובות שכשהחליטו ב"ד לעבר את השנה חוזרים בתולי הקטנה שמלאו לה ג' באותו החודש, הוא הדין משתנה טבע האשה לראות דם על פי החלטת ב"ד לעבר את החודש. וראה בכריתי ופליתי [קפט ז] שכתב, שבחיבורו במחקרי הטבע עשה סימוכים לדברי הרשב"א מטעם אחר. שיטה שלישית מצינו ברא"ה [בדק הבית ז ג ד"ה עוד כתב גרסינן], הסובר שאף על פי שאין וסת לתאריך של ימות החודש, מכל מקום, אפשר לקבוע וסת למרחק ממולד הלבנה, לפי שהלבנה משפיעה על טבע ראיות האשה. ובהגהות ר' איסר זלמן לרמב"ן [א] הוכיח שמודה הרמב"ן לרא"ה.

^[136] ההפלאה [הגהות ה] והפרי דעה [פתיחה לשער שמיני] הסתפקו בדין וסת הדילוג שהגיע לסוף החודש, האם אומרים עדיין עומדת היא בסדר ראייתה לדלג יום אחד, ואסורה בחודש הבא ביום א', או שהוסת היא לאחר יום בחודש, וכיון שא' אינו איחור מל', בטל הוסת. ולכאורה כל הספק הוא לשיטת התוס' הראב"ד והרשב"א המובאת בהערה הקודמת, אבל לשיטת הרא"ה [המובאת שם] שהוסת הוא להרחקות מהמולד, מסתבר שבטל הוסת בסוף החודש. עוד דנו הב"ח [קפט א] והחוו"ד שם ה] בדין אשה שקבעה וסת לדילוג שלא ראתה חודש אחד, האם חוששת בחודש שאחר כך לדילוג נוסף, וכגון שראתה בי"ז ניסן, והיתה צריכה לראות בי"ח אייר ולא ראתה, האם תאסר בי"ח בסיוון או בי"ט בו. וראה עוד בספר אמרי אברהם [ז].

^[137] כתב הרמב"ן "והיינו פלוגתייהו, דרב סבר, כיון דזו לימי החודש היא קובעת, אף הראשונה מונין לה, שהרי היתה ביום ידוע מן החודש ומתחילה לדילוג כוונה. ושמואל סבר אם השוותה לימי החודש מונין לה הראשונה, אבל כיוון שדילגה, צריכה ג' דילוגין". ובביאור דבריו נראה, כיון שוסת הדילוג הוא בעיקרו וסת לימי החודש, סבר רב שגם הראיה הראשונה שהיתה לפי תאריכי הדילוג היא חלק מהוסת אף על פי שבה לא דילגה, ויש לנו ג' ראיות ששייכות לוסת אחת. ושמואל סבר, כל עוד לא הוכח בג' פעמים, גם הדילוג שהוא אחד ממרכיבי הוסת לא נקבע הוסת. אולם בראב"ד [בעלי הנפש ג כב] ביאר, שהמחלוקת היא "דרב מדמה לה לוסת החודש, ושמואל מדמי לה לקביעות ימי הפלגה [שבהפלגה מודים כולם שנקבע הוסת רק על ידי ד' ראיות שביניהם ג' הפלגות שוות]. מאי טעמא? כיון שדילוג אחרון עוקר את הראשון, וכשנקבעה הוסת הותרו הראשונים כולם, הלכך לא דמי לקביעות ימי החודש הסדור אלא לקביעת הפלגה". וראה עוד במה שכתב בתחילת שער הוסתות שוסת הדילוג הוא וסת שסופו מתיר את תחילתו. ושני הפירושים הללו הם לדרכם של התוס' והרשב"א בביאור סוגיתנו [כמבואר בהערה 135], אבל הרמב"ן הסובר שסוגייתנו עוסקת בדין 'וסת הפלגה' ביאר שלכל וסת הפלגה די בג' ראיות ושתי הפלגות וסובר רב שהוא הדין בסוגיין, ושמואל סבר, כיון שבוסת זו יש גם סדר לימי החודש לא נקבע הוסת אלא בד' ראיות וג' הפלגות. וראה בתוס' בב"ק [לז ב] וברא"ש ובראב"ד [בעה"נ ג'] שחלקו על עיקר דברי הרמב"ן וסוברים שבכל וסת הפלגה צריכים ד' ראיות וביניהן ג' הפלגות שוות.

^[138] כדין אשה שיש לה וסת קבוע שאינה חוששת אלא לוסתה ולא לוסת שאינו קבוע.

^[139] כן פירש רש"י, וביאר שבתוך ימי נדתה פירשו שהיתה הראיה לאחר י"ח יום מהראיה הקודמת [שאז תמו ז' ימי נדה וי"א ימי זיבה שהחלו בראיה], ואם ראתה קודם כגון ביום השבעה עשר מראיתה הקודמת זהו 'שלא בתוך ימי נדתה'. אולם בנודע ביהודה [תנינא צג] הוכיח שהרמב"ם ושאר הראשונים חולקים ומבארים שסוגיתנו מחלקת בין במקרה שיום הוסת שבו אמורה לחשוש חל בימי נדה לבין מקרה שיום זה חל בימי נדה, ובכל מקרה מדובר שהראיה שיוצרת את הוסת היתה בימי נדה ולראיה בימי זיבה אין חוששים גם למסקנת הגמרא.

^[140] בגמרא לעיל [לט א] הובאו דברי רב פפא שאמר שאף על פי שאין אשה קובעת וסת בימי זיבה חוששת היא להם כדין וסת שאינו קבוע, וביאר המהרש"א שהוצרך רב פפא לחזור ולומר דין זה שוב בסוגיתנו ללמדינו שלא רק לאחר שראתה ג' פעמים בימי זיבה חוששת אלא הוא הדין לאחר פעם אחת.

^[141] החזו"א [פה לט] הסתפק האם חוששים לוסת שידוע שלא יקבע [ובהערה 133 הובאו דבריו באריכות], ולכאורה מסוגיתנו שהסיקה שחוששים לראיה בימי זיבה אף על פי שנתבאר לעיל [לט א] שאין אשה קובעת וסת מראיות אלו מוכח שחוששים גם לראיה שודאי לא תקבע. ואולם כל ההוכחה היא לפירוש רש"י שסוגיתנו עוסקת בראיה בימי זיבה, אבל למה שכתב הנודע ביהודה [תנינא צג, הובא בהערה 139] שסוגיתנו עוסקת בוסת שהגיע בימי זיבה אבל הראיה היתה בימי נדה, אין להוכיח מאומה.

^[142] בהערה הקודמת הובא ספיקו של החזו"א האם חוששים לוסת שודאי לא יקבע, והנה להוה אמינא שסבר רב פפא שיצטרכו שתי עקירות לשתי ראיות מוכח שחוששים גם לראיה שודאי לא תקבע, שהרי לאחר שעקרה פעם אחת יותר לא תקבע שהרי צריכים ג' ראיות רצופות. אולם עדיין אפשר לומר שלמסקנת הגמרא שעקירה אחת עוקרת שתי ראיות אין הטעם מפני ששקולים הם, אלא אף על פי שפעמיים הם ראיה חזקה יורת מפעם אחת מכל מקום כיון שלא יקבע וסת זה אין חוששים לו.

^[143] רש"י [עמוד ב' ד"ה ונאסר] והראב"ד [הביאו הרמב"ן] פירשו שהברייתא עוסקת ב'וסת החודש', שהיתה למודה לראות בכ' לחודש ושינתה וראתה בל' בו. אולם הרמב"ן ביאר שמדובר ב'וסת ההפלגה', שהיתה למודה לראות כל עשרים יום ושינתה וראתה רק כעבוד ל' יום מהראיה האחרונה. וראה בבית מאיר [קפט יג] שכתב נפקא מינה לדינא בין הפירושים.

^[144] הר"ן והרמב"ם [איסו"ב ח ח] גרסו "הגיע יום עשרים וראתה הותר שלושים ונאסר עשרים" ופירשו שאף על פי שעדיין לא הגיע יום שלושים שלא ראתה בו נעקר הוסת, שהחזרה לוסת הקבוע משמשת גם כעקירה לוסת שאינו קבוע. ובחזו"א [פה לח] הקהש מהי הראיה לרב פפא שדי בפעם אחת שלא ראתה כדי לעקור שתי ראיות, דלמא דווקא חזרה לוסת הקבוע שהיא עקירה אלימא עוקרת שתי ראיות. וראה בסדרי טהרה [קפט יט ד"ה אלא] שהוכיח שרש"י חולק על עיקר חידושו של הר"ן ואינו סובר שתזכה לוסת הקודם מועילה לעקור את הוסת. הרז"ה [השגות לבע"נ א ח] גרס גם כן כגירסת הר"ן אולם הוסיף שלאחר שראתה בכ' הגיע יום ל' ולא ראתה, וביאר באור שמח [איסו"ב ח ח] שהוקשה לרז"ה מהי הראיה מהברייתא לרב פפא, ולגירסתו שהגיע יום ל' ולא ראתה ניחא, שהעקירה היא בכך שלא ראתה.

^[145] הרמב"ן ביאר שסוגייתנו עוסקת בוסת ההפלגה [וכמבואר בהערה 143], ופירש ש'הגיע יום עשרים וראתה' הכוונה שעברו מיום הל' שהיתה אמורה לראות בו עוד שלושים יום. וחידש הרמב"ן שאף על פי שבפועל לא ראתה אשה זו חמשים יום נחשבת ראיתה להפלגת עשרים מפני שמחשיבים את היום הל' שהיתה אמורה לראות בו כאילו ראתה, ואף על פי שמסקנת הגמרא לעיל [לט ב] שרק ראיות בפועל קובעות וסת הפלגה, מכל מקום באשה שכבר קבעה וסת מחשיבים גם את היום שהיתה אמורה לראות בו כדי להחזירה לוסתה הקדום.

א גמרא שנינו במשנתנו דינה של זו שהיה לה וסת ביום קבוע בחודש, והשתנה הדבר וראתה ביום אחר. ובענין זה איתמר [נאמר]: מי שראתה דם ביום חמשה עשר לחדש זה, ולאחר מכן ראתה דם ביום ששה עשר לחדש זה הבא אחריו, ושוב ראתה דם ביום שבעה עשר לחדש זה שלאחריו. רב אמר: קבעה לה אשה זו בכך וסת לדילוג של יום בכל חודש, ומכאן והלאה יהיה יום וסתה בכל חודש יום נוסף על החודש הקודם (בחודש הרביעי — יום שמונה עשר בו, ובחודש החמישי — ביום תשעה עשר בו, וכן הלאה). ואילו שמואל אמר: אין בשלוש הפעמים הללו כדי לקבוע לה וסת, אלא עד שתשלש בדילוג, שתראה אף בחודש הרביעי בדילוג של יום אחד (ביום שמונה עשר בו). דם בדילוג יום אחד לפי שהראייה שראתה בחודש הראשון, בט"ו בו, לא היתה בדילוג.

ומציעים: נימא [האם נאמר] כי רב ושמואל בפלוגתא [במחלוקת] של רבי ורבן שמעון בן גמליאל קמיפלגי [הם חולקים], דתניא [שכן שנויה ברייתא]: אשה שניסת (נישאה) לבעל ראשון, ומת בעלה זה. ולאחר מכן עמדה ונישאה לבעל שני, ואף הוא מת — לבעל שלישי שוב לא תנשא, שהריהי בחזקת "אשה קטלנית" (שבעליה מתים על ידה), אלו דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לבעל שלישי רשאית היא שתנשא, שכן בפטירת שני בעלים עדיין אין היא בחזקת זו שבעליה מתים על ידה, ואולם לבעל רביעי לא תנשא. ומעתה יש לומר כי רב סבור כשיטת רבי, ולכך די בשתי פעמים של דילוג יום אחד כדי לקבוע על ידם את וסתה כוסת הדילוג. ואילו שמואל סבור כרבן שמעון בן גמליאל, ולכך יש צורך בשלוש פעמים של דילוג כדי לקבוע וסת.

ודוחים: לא, אפשר לומר דכולי עלמא [שדעת הכל, שמואל ואף רב] היא כשיטתו של רבן שמעון בן גמליאל, שאין חזקה נוצרת אלא לאחר שלוש פעמים, שכך היא הלכה בכלל דיני התורה, וכן הוא גם לענין קביעת וסת הדילוג. ואולם הכא בהא קמיפלגי [כאן, בזו הרואה בדילוגים, בזה הם חולקים], שרב סבר [סבור] כי אף מה שראתה בחמשה עשר בחודש הראשון, גם הוא ממנינא [מן המנין], ולכך ישנן כאן שלוש ראיות שעל פיהן נקבע דינה של זו. ואילו שמואל סבר [סבור] כי כיון דלאו [שלא] בדילוג יום מהחודש שקדם לו, חזיתיה [ראתהו] את הדם בחמישה עשר בחודש הראשון, לכך לאו ממנינא [לא מהמנין] הוא, ואין לה אלא שתי ראיות של דילוג, ולכך נזקקת היא לראיית דילוג נוספת בחודש הרביעי, כדי לקבוע לה וסת הדילוג.

איתיביה [הקשה לו] שמואל לרב ממה ששנינו: מי שהיתה למודה להיות רואה בכל חודש ביום חמשה עשר בו, ושינתה חודש אחד וראתה ליום ששה עשר בחודש, שדילגה בזמן ראייתה יום אחד — זה וזה (הן יום חמישה עשר והן יום ששה עשר בחודש) אסורין להבא בתשמיש עם בעלה. ואם שינתה בפעם הבאה וראתה ליום שבעה עשר בו, והרי זו דילגה פעמיים בראיית יום אחד — מכאן ואילך הותר בתשמיש יום ששה עשר בחודש (שאין לחשוש לו שוב להבא, שהרי ראתה עתה ביום שבעה עשר ולא ביום ששה עשר), ואולם עדיין נאסר בתשמיש יום חמשה עשר (שכן הוא טרם נעקר מקביעותו), וכן נאסר יום שבעה עשר להבא, שהרי ראתה בתאריך זה בחודש).

ואם עמדה ושינתה בפעם הבאה וראתה ליום שמונה עשר בחודש, והרי זו איפוא דילגה שלוש פעמים בראיית יום אחד — הותרו כולן, ואף יום חמישה עשר שכן ראתה שלוש פעמים שלא ביום זה, וכן אין חוששים ליום שבעה עשר (שהרי עתה ראתה ביום שמונה עשר). ומעתה קבעה לה וסת דילוגים ליום אחד, ולכך אין אסור להבא אלא מיום שמונה עשר ואילך (הוא יום תשעה עשר בחודש הבא, ויום עשרים בחודש שלאחריו וכן הלאה). והרי זה איפוא קשיא [קושיה] לשיטתו של רב הסבור שדי בשני דילוגים כדי לקבוע וסת דילוגים! ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך רב בתשובה כי במי שהיא למודה לראות, שיש לה וסת קבוע (כגון זו שהיה לה יום וסת קבוע ביום חמישה עשר בחודש) שאני [שונה] הדבר, שבאשה כזו אין הראייה הראשונה נחשבת (שהרי זה יום וסתה הקבוע) להצטרף עם שתי הראיות (שבאו בדילוגים) כדי לקבוע על פיהן וסת דילוגים.

ותוהים על עצם הקושיה שהקשינו על רב: ודקארי לה, מאי קארי לה [ומי שהקשה אותה, שמואל שהקשה כן לרב, על מה הקשה אותה], שהרי ברור כי זו שיש לה יום וסת קבוע, אין לצרף את אותו היום לקביעת וסת דילוגים? ומסבירים: לדעת שמואל דין זה במי שהיתה למודה לראות ביום קבוע בחודש (כגון בחמישה עשר בו) אצטריכא ליה [נצרך לו] לתנא להשמיענו, שכן מהו דתימא [שתאמר, היה מקום לומר] כי כיון שאשה זו למודה לראות בחמישה עשר בחודש, ועקרתיה [ועקרתו] ליום שבעה עשר, שהרי שינתה ראייתה ליום אחר — מעתה נאמר כי בתרי זימני עקרה ליה [בשתי פעמים, ראיות בלבד היא עוקרת את אותו יום], ולכך תהיה מותרת להבא לשמש ביום חמישה עשר בחודש, ואין צורך שתראה עוד פעם — משום כך קא משמע לן [הוא משמיע לנו] שאין וסת קבועה נעקרת אלא לאחר שלוש פעמים של ראייה ביום אחר.

מיתיבי [מקשים] על שיטת שמואל ממה ששנינו: אשה שראתה ביום עשרים ואחד בחדש זה, ולאחר מכן ראתה ביום עשרים ושנים בחדש זה שלאחריו, ולאחר מכן ראתה ביום עשרים ושלשה בחדש זה שלאחריו — קבעה לה בכך וסת דילוגי יום אחד. ואולם אם בפעם השלישית סירגה (קיפצה) על פני יום, וראתה ליום עשרים וארבעה בו, שהוא דילוג של יומיים על פני החודש הקודם — לא קבעה לה וסת דילוגים, שהרי אין דילוג זה כדילוגים הקודמים. ומעתה הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על שיטת שמואל האומר כי יש צורך בשלושה דילוגים, ואילו בברייתא נאמר במפורש שאם היו הדילוגים שווים, בני יום אחד, די בשני דילוגים לקביעת וסת!

ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך שמואל בהסבר הדברים כי הכא במאי עסקינן [כאן, בברייתא זו במה אנו עוסקים] — לא במי שראתה פעם ראשונה ביום עשרים בחודש זה (ולאחר מכן ראתה בדילוגים של יום אחד), אלא במי שהיה לה יום וסת קבוע, וכגון אשה זו שרגילה היא למחזי [לראות] ביום עשרים בחודש, ושינתה וראתה ליום עשרים ואחד בחודש, ולאחר מכן שינתה וראתה בחודש הבא ביום עשרים ושנים בו, וכן בחודש שלאחריו ראתה בעשרים ושלושה בו, והרי אלה איפוא שלושה דילוגים, ולכך קבעה בהם וסת דילוגים. וכשיטתי שנדרשים אנו לשלושה דילוגים לשם קביעת וסת דילוגים. ומוסיפים: לשון הברייתא דיקא נמי [מדוקדק גם כן] כהעמדה זו של שמואל, דשבקינן [שכן עוזבים אנו] בברייתא ליום עשרים, ונקט [ואחז] התנא ליום עשרים ואחד, שהרי ראוי היה שיאמר התנא "ראתה יום עשרים...", במקום "ראתה יום עשרים ואחד..." — ומתוך שלא שנה כן, שמע מינה [למד ממנה] שמדובר במי שיש לה יום וסת קבוע לראיית עשרים בחודש, ועמדה ושינתה לראות ביום עשרים ואחד בחודש.

ב שנינו במשנתנו שאין האשה קובעת לה וסת עד שתקבענה שלוש פעמים. ובהסבר הדברים הללו אמר רב פפא: לא אמרן [אמרנו] כן אלא למקבעה [לענין קביעת וסת], שמעתה והלאה יום זה הוא יום וסתה הקבוע. אבל למיחש [לענין לחשוש] לה שמא תראה בפעם הבאה שוב ביום זה שראתה בו עתה (אף שרק פעם אחת ראתה בו) — אף בחדא זימנא חיישא [בפעם אחת חוששת].

ותוהים: מאי קא משמע לן [מה הוא, רב פפא משמיע לנו בדבריו], והלא כבר תנינא [שנינו] במשנתנו במי שהיתה למודה להיות רואה ביום חמשה עשר בחודש, ושינתה וראתה ליום עשרים בחודש — זה וזה אסורין, שאסורה לשמש עם בעלה בחודש הבא גם ביום וסתה הקבוע (חמישה עשר בחודש), וגם באותו תאריך (עשרים בחודש) שראתה בו פעם אחת!

ומשיבים: נצרך רב פפא להשמיענו כן, כי אי מהתם [אם נרצה ללמוד כן משם, ממשנתנו בלבד] — הוה אמינא [הייתי אומר] כי הני מילי [דברים אלה שחוששת לתאריך זה שראתה בו פעם אחת בלבד] אמורים דווקא היכא דקיימא [היכן, במקרה שעומדת, מתרחשת] ראייתה זו (בעשרים בחודש) בתוך פרק הזמן של ימי נדתה, שזהו פרק הזמן בו מעותדת היא לראות בו. אבל היכא דלא קיימא [היכן שאין עומדת] ראייתה זו (של העשרים בחודש) בתוך ימי נדתה, אלא באחד עשר ימי זיבה, שאין זה זמן שהיא ראויה לראות בו — אימא [אומר] שהיא לא צריכה לחשוש בפעם הבאה לעשרים בחודש. לכך קא משמע לן [הוא, רב פפא, משמיע לנו] שאף בזו הריהי חוששת לאותו יום בפעם הבאה.

ג ועוד שנינו במשנתנו כי האשה שיש לה וסת קבועה אינה מטהרת מן הוסת אלא כשראתה שלוש פעמים רצופות שלא בתאריך וסתה הקבוע. ואף בהסבר הלכה זו אמר רב פפא: לא אמרן [אמרנו] כן אלא בוסת זו דקבעתיה תלתא זימני [שקבעתה בשלוש פעמים] — דצריכי תלתא זימני למעקריה [שנצרכות שלוש פעמים של ראיות בזמן אחר, כדי לעוקרה], אבל בתרי זימני [שתי פעמים] שראתה בתאריך מסויים בחודש — בחדא זימנא מיעקר [בפעם אחת של ראייה בתאריך אחר בחודש, נעקרת].

ותוהים: מאי קא משמע לן [מה הוא, רב פפא משמיע לנו בדבריו], והלא כבר תנינא [שנינו] במשנתנו כי אין האשה קובעת לה וסת עד שתקבענה שלש פעמים! ומשיבים: נצרך רב פפא להשמיענו כן, שהרי מהו דתימא [שתאמר, היה מקום לומר] שכך היא הלכה: עקירה חדא [אחת] — נצרכת לחד [לראייה אחת], ותרי [שתי] עקירות — נצרכות לתרתי [לשתי ראיות], ותלתא [ושלוש עקירות] — נצרכות לתלתא [לשלוש ראיות]. לכך קא משמע לן [הוא, רב פפא, משמיע לנו] שלא רק ראייה אחת נעקרת על ידי ראייה אחת אחרת, אלא גם שתי ראיות נעקרות על ידי ראייה אחת.

ומציינים: תניא כותיה [שנויה ברייתא כמותו, כשיטתו] של רב פפא: היתה האשה למודה להיות רואה יום עשרים בחודש, ושינתה לראות ליום שלשים בחודש — הן זה (יום הוסת הקבוע בעשרים בחודש) והן זה (יום שלושים בחודש), אסורין בתשמיש עם בעלה. ואם הגיע יום עשרים בחודש הבא, ולא ראתה בו — הריהי מותרת לשמש עם בעלה עד יום שלשים בחודש, ואולם חוששת היא ליום שלשים שמא תראה בו, ולכך אסורה לשמש ביום זה עם בעלה.

ואם הגיע יום שלשים באותו החודש וראתה בו, והרי ראתה איפוא שתי פעמים רצופות ביום שלושים בחודש ודילגה על יום העשרים. ולאחר מכן הגיע יום עשרים בחודש הבא ולא ראתה בו. ולאחר מכן הגיע יום שלשים באותו החודש ולא ראתה בו (ומעתה אין בידיה שלוש ראיות רצופות ביום השלושים בחודש). ולאחר מכן הגיע יום עשרים בחודש הבא, ושוב חזרה וראתה בו — הותר יום שלשים, שאין היא צריכה לחשוש מלשמש עם בעלה בתאריך זה (שהרי על ידי ראייתה בעשרים בחודש זה, נעקרו שתי הראיות של יום שלושים בחודש),

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

GEMARA: It was stated: If a woman saw menstrual blood on the fifteenth of this month, and on the sixteenth of the month after that, and on the seventeenth of the month after that, Rav says: She has thereby determined her menstrual cycle by skipping, i.e., as a month and a day. And Shmuel says: Her menstrual cycle is not determined until she skips a day three times. According to Shmuel, as the cycle is established in this case not by the date itself but by the pattern of one additional day every month, the pattern is established only when this occurs three consecutive times, i.e., when she menstruates on the fourth occasion.

The Gemara suggests: Shall we say that Rav and Shmuel disagree with regard to the issue that is the subject of the dispute between Rabbi Yehuda HaNasi and Rabban Shimon ben Gamliel? As it is taught in a baraita: If a woman was married to her first husband and he died, and was then married to a second one and he too died, she may not marry a third husband; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabban Shimon ben Gamliel says: She may marry a third husband, but if he also dies she may not marry a fourth husband. The suggestion is that Rav and Rabbi Yehuda HaNasi hold that after two instances she has established a presumption and a pattern, whereas Shmuel and Rabban Shimon ben Gamliel maintain that the presumption is established only after three occurrences.

The Gemara rejects this suggestion: No, everyone agrees that the halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, that a presumption is established only after three times, and here they disagree with regard to this matter: Rav holds that when she experienced bleeding on the fifteenth of the month, that occasion is also one of the number, i.e., it counts as the first of the pattern, which therefore has three elements. And Shmuel holds that since she did not see the first time after skipping, i.e., after having experienced bleeding on the fourteenth of the previous month, it is not part of the number, which means that she has experienced bleeding only twice in accordance with that pattern.

Shmuel raised an objection to the opinion of Rav from a baraita: If a woman was accustomed to see a flow of blood on the fifteenth day of the month, and deviated and instead experienced bleeding on the sixteenth day of the month, on both this day, the fifteenth, and that day, the sixteenth, it is prohibited for her to engage in intercourse with her husband. If she then deviated and experienced bleeding on the seventeenth day of the following month, the sixteenth day becomes permitted, and the fifteenth and seventeenth days of the following month are prohibited.

If she subsequently deviated and experienced bleeding on the eighteenth day of the following month, all the days are permitted. The fifteenth is permitted because she has now experienced bleeding three times on a different day, while the other days are permitted because she experienced bleeding only once on each day. And it is prohibited for her to engage in intercourse in the following month only from the eighteenth day and onward, i.e., on the nineteenth day, since she has now established a pattern of bleeding after one month and one day. This is difficult for Rav, as he maintains that twice is sufficient to establish a pattern, whereas this baraita requires three instances. Rav could have said to you in response: Since she was accustomed to experience bleeding on the fifteenth it is different. In that particular case the fifteenth does not count as the beginning of a new pattern because it was already her regular established time.

The Gemara expresses surprise at Shmuel’s question: And he who asked [udeka’arei] it, why did he ask it? The baraita clearly stresses the fact that the woman began with an established fixed menstrual cycle that was not part of the pattern. Shmuel could answer: It was necessary for the baraita to teach the case where she was accustomed to experience bleeding on a specific day, lest you say that since she was accustomed to experience bleeding on a specific day and displaced that pattern by bleeding on a different day, it should be sufficient that with two times she displaces it. For this reason, the baraita teaches us that an established pattern is displaced only after three occasions where she experiences bleeding on a different day. If it is not established, one displacement is enough.

The Gemara raises an objection from a baraita: If a woman saw a flow of blood on the twenty-first day of this month, the twenty-second day of that month, i.e., of the next month, and the twenty-third day of that month, i.e., of the third month, she established a fixed pattern of bleeding after one month and one day. If in the third month she instead varied and experienced bleeding on the twenty-fourth day of the month, she has not established a fixed pattern, as this last interval was one month and two days long. This is apparently a conclusive refutation of the opinion of Shmuel, as according to the baraita the pattern is established after only two equidistant intervals, whereas Shmuel requires three.

The Gemara answers that Shmuel could have said to you: Here, we are dealing with a case where the woman was accustomed to see a flow of blood on the twentieth day of the month, and she deviated and experienced bleeding on the twenty-first day of the month. Consequently, there were in fact a total of three equidistant intervals of one month and one day. The Gemara adds that the language of the baraita is also precise, as for what other reason would the baraita leave aside the twentieth day of the month and not use that date as the example, and instead take for its example the twenty-first day of the month? Learn from this that she had an established pattern of bleeding on the twentieth of every month before the events described in the baraita.

§ The mishna teaches: As a woman establishes a fixed menstrual cycle only after she establishes it three times. Rav Pappa says, in explanation: We said that she must experience bleeding three times only with regard to establishing a fixed menstrual cycle, but with regard to being concerned for a pattern, even after one time she must be concerned that this might be the beginning of a fixed pattern.

The Gemara asks: What is Rav Pappa teaching us? We learn this in the mishna: If the woman was accustomed to see the flow of blood on the fifteenth day and she deviated from the norm to see the flow of blood on the twentieth day, on both this day, the fifteenth, and that day, the twentieth, it is prohibited for her to engage in intercourse. This clearly demonstrates that even after bleeding only once on a certain day she must be concerned that this could be the start of a new fixed menstrual cycle.

The Gemara answers: If this halakha was derived only from there, I would say that this statement applies in a case where she experiences bleeding on the twentieth day while she is standing in her days suitable for menstruation, i.e., the days following the eleven days after her last period, when she is most likely to menstruate. But in a case where she is not standing in her days suitable for menstruation, but rather during the eleven days when uterine bleeding would render her a zava, I would say that she does not need to be concerned that she might experience bleeding again at that time. Therefore, Rav Pappa teaches us that even during these eleven days she must be concerned.

§ The mishna teaches: And a woman is purified from the existing fixed menstrual cycle, in the sense that intercourse is permitted on that day, only when she has been displaced from that day three times. Rav Pappa says, in explanation: We said this only in the case of a set cycle that she established by three times. With regard to such a cycle, we said that a different three times are necessary to displace that cycle. But with regard to a cycle that is established with only two times, it is displaced by one time of bleeding on a different day.

The Gemara asks: What is Rav Pappa teaching us? We learn this in the mishna: A woman establishes a fixed menstrual cycle only after she establishes it three times. The Gemara answers that it was necessary for Rav Pappa to teach his halakha, lest you say that a cycle is displaced by bleeding one time on a different day for a cycle that was set one time, but by bleeding on two different days for a cycle that was established with two times, and likewise by bleeding on three different days for a cycle that was established with three times. Therefore, Rav Pappa teaches us that whether she experiences bleeding once or twice, she displaces it by bleeding once on a different day.

It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Pappa: If a woman was accustomed to see the flow of blood on the twentieth day after her previous flow, and she deviated from the norm to experience bleeding on the thirtieth day, on both this day, the twentieth, and that day, the thirtieth, it is prohibited for her to engage in intercourse. If the twentieth day arrived, counting from the previous flow, which had occurred on day thirty, and she did not see a flow of blood, it is permitted for her to engage in intercourse until the thirtieth day after the previous flow, and she must be concerned on the thirtieth day.

If the thirtieth day arrived and she saw a flow of blood, and then the twentieth day after that arrived and she did not see a flow of blood, and the thirtieth day from her previous flow arrived and she did not see blood on that day but saw on a later day, and then the twentieth day after her previous flow arrived and she saw a flow of blood, the thirtieth day becomes permitted, as she experienced bleeding after an interval of thirty days only twice. This is in accordance with the opinion of Rav Pappa that a cycle of bleeding that has occurred twice is displaced by a single time of not bleeding on that day.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ראתה יום ט"ו בחדש זה וכו'. אם באנו לחשב חדשים מלאים בכולן אין כאן דילוג אלא הוסת שוה להפלגת ל"ב ואם באנו לפרש אותן בכסדרן חסר ומלא אין סדר לדילוג הזה שהראשונה מט"ו בניסן לט"ז באייר שוה להפלגת ל"ב והשנייה שהיא מט"ז באייר לי"ז בסיון להפלג' ל"א הוא נמצא שלא דילגה אלא קרבה ראיתה וכשהיא משלשת בדילוג מי"ז בסיון לי"ח בתמוז חזרה להפלגה שוה לל"ב ואין כאן דלוג אלא א"כ דילגה עד י"ט בחדש. ולקמן מתרץ שמואל לברייתא כגון דרגילה למחזי ליום כ' וקתני כ"ג בחדש זה ולפי חשבינך ה"ל למיתני כ"ה.
לפיכך פ' הראב"ד ז"ל שכשם שהאשה קובעת וסת להפלגת שוות כך קובעת וסת בימי החדש שאם ראתה ריש ירחא וריש ירחא וריש ירחא קבעה לה וסת ול"ח אע"פ שאין ההפלגות שוות שאחד מלא וא' חסר. הילכך בזו שדילגה כיון שאין בראיותיה צד השוה לה לא בהפלגות ולא בדילוגין אומרים לימי החדש היא קובעת ולא בהשואה אלא בדילוג.
ופסק ר"ח ז"ל כרב באיסורי ומיהו דוקא בזו שהיא קובעת בימי החדש אבל בימי' שקבעה להפלגות אין הראשונה מן המנין דהא לאו בהפלגה חזיתא. וכן כתב ה"ר אברהם.
וכזה מורין חכמי הצרפתים בתוספות וראיה נתנו לדבריהם דהא מתניתין דהיתה למודה לראות יום ט"ו ושנתה פעמים ליום כ' הרי לה ג' ראיות ואינה קובעת עד ששינתה ג' פעמים ליום כ' כדי שיהיו לה שלש הפלגות של כ'. וא"ת למודה שאני א"כ דקארי ליה לפירכיה דרב מברייתא אמאי קא מייתי לה הא מתנ' היא דלמודה שאני ועוד מדקתני עלה שאין האשה קובעת וסת וכו' ומשמע להו שאין חלוק בין קביעותיה של זו לקביע' אחרת שאינ' למודה והיינו פלוגתייהו דרב סבר כיון דזו לימי החדש היא קובעת אף הראשונה מונין לה שהרי היתה ביום ידוע מן החדש ומתחלת' לדילוג כונה. ושמואל סבר אם השות' ליום החדש מונין לה הראשונה אבל כיון שדילגה צריכה ג' דילוגין.
וק"ל לרב דאמר למודה שאני מתני' אמאי קבעה לה וסת בשינוי של ג' פעמים קמייתא דט"ו שדי לה בתר ראיות ראשונות של ט"ו וליכא אלא שתי הפלגות. ואיכא למימר לרב לא בעינן אלא שוה מחד צד וכיון שנודעו הפלגותיה של זו בג' פעמים כבר הוקבע. וכי קאמר רב למודה שאני משום דהתם ליכא למימר כטעמיה דמשעה ראשונה כוונה לדילוג דהא לשמואל לא אמרינן למודה שאני כדמתריץ כגון דרגילה למיחזי ליום כ' וכו' אלמא קמייתא ממנינא כיון דאיכא ג' דילוגין מ"מ קבעה לה דהא איכא הכירה דהפלגה בראשונה דהיינו שלש.
והראשונים הקשו על מה שאמרו שהכל מודים דבהפלגות שלש הפלגות שהן ד' ראיות בעינן מההיא דתניא בב"ק (דף לז) ראה שור נגח שור לא נגח שור נגח שור לא נגח שור נגח שור לא נגח נעשה מועד לסירוגין לשוורים ואע"ג דקמייתא לאו בסירוגין הוות מצטרפי. ומתרצין שאני הכא דכיון דאין הפלגה ידועה אלא בשתי ראיות ג' הפלגות בעינן דהיינו ד' ראיות אבל התם האיכא ג' נגיחות.
ומיהו לדידי קשיא לי הא דאמ' בפ"ק (יא, א) קפצה וראתה קפצה וראתה וקבעה לה וסת לימים ואוקמה רב אשי כגון דקפצה בחד בשבאי וחזי וקפץ בחד בשבאי וחזאי ולחד בשבאי אחרינא חזאי בלא קפיצה ובודאי ימי שבוע לא קבעי וסת אלא בהפלגות שוות כגון דקפץ בחד בשבא ולאחר כ"ב קפץ נמי הכי ולאשנוי ראיות בהפלגה נקט חד בשבא וקא מני ג' ראיות וקאמר דקבעה.
ואיכא למימ' התם לאו לאשמועינן בכמה הוסת נקבע אתא ומ"ה לא דק ונקט תלת ראיות בלחוד דאי לדברי רבי קבעה לה וסת אפילו להפלגות ואי לרשב"ג אפיך סדרא מחד בשבא לחד בירחי.
וחכמי הצרפתים מוסיפין שאף היום גורם וסת כדאשכחן בשור המועד שבת ושבת ושבת נעשה מועד לשבתות הלכך חד בשבא וחד בשבא וחד בשבא קבעה וסת לימי השבוע נמצאו לדבריהם ג' דרכים בוסתות של ימים קביעו' היום והחדש וההפלג' ולדברי הרב ר' אברהם שנים הן וקורא אני עצמי מקרא זה פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה. וכי הוסת מזל יום גורם או מזל שעה גורם שיהא תלוי ביום השבוע או ביום החדש שהרי להפלגות שוות הדין נותן כן שכבר נתמלא' סאתה של זו וכן דרכן של נשים כולן וכן של אנשים בחלאים של הפסקות שהן באין בהפסקות שוות או בשעת המולד של לבנה ובמלואה אלא שיהא שיפורא גורם תמה הוא.
ולפי דעתי בעניותי לא יפה כוונו הראשונים בחלוקי הוסתות שאני אומר אין וסת אלא להפלגה שוה לפי שהאורח בזמנו הוא בא מתמלא ונופצ' לזמן הקבוע שכיון שטבען של בני אדם וזו שאמרו בט"ו בחדש זה וי"ו בחדש זה וי"ז בחד' זה בחדשי' השוים הוא או בחסרי' וההפלגה שלה שוה היא ליום ל"ב. והדילוג שהורו בו אינו אלא דילוג הימים לומר שהיא קובעת וסת לדלג לי"ח לי"ט ולכ', וכן לעולם.
ולעיקר המחלוקת של רב ושמואל לפי שהוסת הקבוע להפלגה שוה ולימים השוים כגון מט"ו לט"ו בג' ראיות הוא נקבע כשור המועד שבשלש נגיחות נעשה מועד ואלו נגח בט"ו לחדש ג' פעמים וכן בהפלגה שאין בה חדש מכ' לכ' בג' נגיחו' הוא מתיעד דאפי' בסירוגין נעשה מועד בג' נגיחות כמו שפרשתי וכשנגח בט"ו בחדש זה וי"ו בזה וי"ז בזה אינו נעשה מועד לשמואל עד שהוא בדילוג. וכן בוסתות (בהפלגה שוה) בג' ראיות קבעה אותו ואע"ג דקמייתא לאו בהפלגה חזיתה שהרי אף וסת הדילוג וסת של הפלגה הוא לדברינו ואין יום החדש גורמת קבעותו כלל וטעמא דאיכא דילוג הא לאו הכי קבע' בג' ראיות וכדאמ' רב אשי בפ"ק ואע"ג דראיה קמייתא נמי לאו בהפלגה הות אפ"ה מודה שמואל שקובעת אותו בג' ראיות שהרי מתחלה כיון שראתה [ב' פעמים] בט"ו בחדש זה נכרת הפלגת ווסתה מעתה וכן בכל הפלגה [שוה] שתפליג בשתי ראיות ראשונות נודע וסתה לפיכך ראשונה מן המנין אבל וסת הדילוג כשראתה בט"ו בחדש זה וי"ו בחדש זה לא יודע וסתה של זו שהרי הפליגה ולא דילגה כלל ומנין לנו שלדילוג היא מכוונ' שמא תראה בחדש הבאה בי"ו והוסת שוה וכשרא' למחרתו והוסת של דילוג הוא היינו שלישית [לפי שראייה שלישית היא שביררה הדילוג] ואינה ראויה לקביע בתחלתה והיינו דקאמר קמייתא לא בדילוג חזיתה כלומר בהפלגה ראשונה עדיין לא היה לה כלל וסת של דילוג אבל בהפלגה שוה מתחלתה כשחזרה וראתה [ניכרת ההפלגה] ויודע וסתה.
[והא דאמרינן] שינתה למיום עשרים דבעי ג' פעמים למודה שאני לכ"ע דלט"ו היתה למודה לראות בקביעות הך ראיה בתרייתא בתר ראשונו' שדינן לה ועכשיו ששנתה ליום אחר לגמרי כמי שמתחלת לראות דמיא. וכי קס"ד לרב דלא אמרינן למודה שאני ולשמואל נמי לית ליה במדלגת בלחוד היא משום דעכשיו גמי אינו שינוי גמור אלא על הוסת ראשון עצמו מדלגת והולכת מט"ו לי"ו ומראיה דוסת ראשון ניכר וסת ב' של דילוג לרב כמו שפי'. וראיה לדבר ההיא דאמרינן בב"ק (דף לז) נגח שור שור שור וחמר וגמל מהו האי שור קמא בתר שורים שדינן ליה ואכתי לשוורים הוא דאיעד לשאר מיני לא איעד או דילמא בתר חמור וגמל שדינן להו זהו ואיעד לכולהו מיני. וה"נ אי חזיא ט"ו וט"ו וט"ו תלת למני והדר דילגה י"ו וי"ז היינו בעיין אבל למודה לראות ט"ו וט"ו ד' זימני כיון דאי צמי שדית בתרייתא בתר הני דדילוג אכתי קבעה לט"ו שדינן כולהו בתר מעיקר' דסרכא נקט וכן נמי בשור שור שור ושור (ושור) וחמו' וגמל שור בתריית' בתר שוורים שדינן ליה דהא איעד להו והשתא הוא דקא מיעד נפשיה לשאר מיני זהו הדרך שנראה לי בדברים הללו.
ועדיין לבי מהסס, מה טעם אמרו בשור המועד נגח בט"ו בחדש זה וי"ו בחדש זה וכו' דאלמא מתיעד הוא בדילוג ובהפלגה. וכי מזל יום גורם נגיחות שאפילו בהפלגה שוה אין הטעם מתחוור בכך כמו שהוא מתחוויר בוסתו' אלא י"ל שראו חכמים בכל נגיחות שהן לזמן שוה כגון בין בסירוגין בין בדילוג שאין מתיעד אלא לאותו ענין שעשה לנגחותן שכך וסתו של זה ליגח ושמא מלמ"ד ללמ"ד מוסיף כח ונוגח וכן כיוצא בדבר זה לעולם למה שהשוה הוא מתיעד ולא לדבר אחר.
ומדברי הרב ר' משה הספרדי ז"ל משמע שאין לו קביעות וסת אלא בהפלגה שוה שאם היה סובר כדברי הרב ר' אברהם או כדעת חכמי התוס' ז"ל היה לו לפרש (בחסדו) [בספרו] והוא ה"ר משה ז"ל פסק כשמואל בדילוג משום דאמרינן דיקא נמי וש"מ ומסתברא כותיה וה"ר אברהם ז"ל דן בה להחמיר. ובעל נפש יחוש להחמיר בענין הוסתות בין בדברינו בין לדברי ראשונים עד יערה עלינו או על אחרים רוח ממרום להכריע איזו היא הדרך הישר' שיבור לו האדם ואם ימצא בחבורי הגאונים או בתשובותיהם ענין מורה על א' מאלו הדרכים בה ראוי ללכת ולצאת בעקבותיהם.

מהא דקתני בברייתא שינתה לי"ז הותר י"ו ונאסר ט"ו וי"ז. ולא מיתסר נמי י"ח דנימא זו כבר דילגה ונחוש בפעם א' לוסת של דילוג ש"מ שאין חוששין לוסת של דילוג כלל עד שתקבענו לגמרי וזה כתוב בתוספות. וכן הורה ה"ר אברהם ז"ל.

היתה למודת להיות רואה יום כ' ושנתה ליום ל'. מדקתני האי לישנא ש"מ דוסת הפלגה הוא דקבעה מכ' לכ'. והשתא ק"ל כיון דקי"ל מראיה לראיה מנינן ולא לפי מנין הראוי כדאיתא בשלהי בנות כותיים כשהגיע יום כ' ולא ראתה ומנו עשרה לתשלום ולא ראתה הגיע יום כ' וראתה דקתני כי אורח בזמנו בא מאי נינהו הא ליכא הפלגה דעשרים השתא.
ואיכא למימר הכא מנינן למנין הראוי ויום מ' לראיה אחרונה זו היא יום כ' דקתני שאם ראתה בעונות הראשונו' ביום זה תראה ואפילו הרחיקה יותר מונין לראיה אחרונה שפסקה בו עכשיו ולא שאלו ראתה מאותה ראיה ואילך בעונות של כ' יארע לה ראיתה ביום עשרי' אורח בזמנו בא דהכא רגלים לדבר שלמנין הראוי חוזרת אלא ש"ל זמן שרואה בוסת השינוי מונין להן מאות' ראיה אבל מכיון שהפסיקתו וחזרה לראות ביום (א') [אחר] אם למנין הראוי חזרה מונין לוסת הראשון לפי אותו מנין ואין אומרין הפלגה של מ' היא זו שרגלים לדבר.
אבל הרב ר' אברהם בר דוד ז"ל פי' לזו בוסת החדש לפי דעתו ולמודה ליום כ' בחדש ושנתה ליום ל' בחדש קתני ולפי פי' בוסת של הפלגה אין אומרים חזר הוסת למקומו עד שתראה עכשיו ותחזור ותראה לסוף כ' שחזר האורח בזמנו.

ראתה יום ט"ו בחדש זה יום י"ו בחדש זה י"ז בחדש זה רב אמר קבעה לה וסת לדלוג וכו'. פירוש כגון שראתה יום ט"ו בניסן ויום י"ו באייר ויום י"ז בסיון קבעה לה וסת לדלוג והרי זו אסורה ביום י"ח בתמוז וביום י"ט באב וביום כ' באלול וכן מדלגת לעולם יום א' בכל חדש וחדש. ור"ח ז"ל פי' כגון שחוזרת לראות חלילה כגון הוסת הראשון ושלשה כן כיצד הרי שראתה יום ט"ו בניסן ויום י"ו באייר ויום י"ז בסיון וחזרה וראתה יום ט"ו בתמוז ויום י"ו באב ויום י"ז באלול ועוד חזרה וראתה יום ט"ו בתשרי ויום י"ו במרחשון ויום י"ז בכסלו הרי זו קבעה לה וסת מטבת ולהלן לדלוק כסדר הזה יום ט"ו לחדש זה ויום י"ו בחדש זה שני לו ויום י"ז לשלישי וכן לעולם חוזרת חלילה. ולפי פירושו הא דאמרינן בגמרא קבעה לה וסת לדילוג לאו בהכי בלחוד הוא דקבעה לה וסת אלא הכי קאמר אם תשלש כן קבעה לה וסת לדילוג ורב ושמואל לישנא קיטא נקטי ובריתא נמי דלקמן דקתני ראתה יום כ"א בחדש זה כ"ב בחדש זה כ"ג בחדש זה קבעה לה וסת לאו בהכי בלחוד קאמר אלא אם כן תשלש כן, וק"ל קצת דלמאי דאוקימנא כגון דרגילה למיחזי ביום כ' ושנתה לכ"א משמע לכאורה דכל היכא דעקרה וסת הראשון קבעה לה וסת לדילוגין אלו, ואלו וסת הראשון ודאי נעקר כשדילגה שלשה דילוגין הראשונים, וא"כ אף וסת הדילוג נקבע בכך, לפי' נ"ל הראשון עיקר ואפילו לא שלשה לחזור חלילה ג' פעמים קבעה לה וסת לדלוג כמו שאמרנו, ובודאי אם דלגה וחזרה לראות חלילה באותן דילוגין כפי' של ר"ח ז"ל קבעה לה וסת לדילוגין בחלילה.
ואיכא למידק היכי דמי אי בחדשים כלם מלאים אין כאן דילוג אלא הפלגות שוות מל"ב לל"ב, ואי בחדשים כסדרן אחד מלא ואחד חסר אין כאן דילוג שוה כיצד הרי שהתחילה לראות בט"ו בניסן שהוא מלא וחזרה וראתה בי"ו באייר הרי ראתה להפלגת שנים ושלשים, והשניה שהיא מי"ו באייר שהוא חסר לי"ז בסיון אינה אלא לשלשים ואחד נמצא שלא דילגה אדרבה קרבה ראייתה, וכשחזרה וראתה לי"ח בתמוז חזרה להפלגה של ל"ב, ולפיכך פירש הראב"ד ז"ל כשם שהאשה קובעת וסת להפלגות שוות כך היא קובעת וסת בימי החדש כיצד אם ראתה ראש חודש וראש חדש וראש חדש קבעה לה וסת לראשי חדשים ואע"פ שאין הפלגותיה שוות שהאחד מלא ואחד חסר והילכך זו שהפלגות שדילגה כיון שאין בראיותיה צד השוה לא בדילוג שוה ולא בהפלגות שוות שהאחד מלא ואחד חסר אומרין לימי החדש היא קובעת ולא בהשואה אלא בדילוג ולדבריו אם ראתה ט"ו בחדש זה וט"ו בחדש זו וט"ו בחדש זה קבעה לה וסת לט"ו בין במלאים בין בחסרים. ורבותינו הצרפתים ז"ל מוסיפין שאף שם היום גורם וסת כדאשכחן בשור המועד שבת ושבת ושבת נעשה מועד לשבתות, והיינו דאמרינן בפרק קמא (יא, .) קפצה וראתה קפצה וראתה קפצה וראתה קבעה לה וסת לימים ואוקמה רב אשי כגון שקפץ בחד בשבא וחזאי וקפץ בחד בשבא וחזאי ולחד בשבא אחרינא חזאי בלא קפיצה. אלמא ימי השבוע קבעי לה וסת. ונמצא לדבריהם ג' דרכים בוסתות דימים, האחד וסת ימים ידועים, וקביעות החדש וקביעות ההפלגה, ולדברי הכל וסת ההפלגות אינו נקבע אלא בארבעה ראיות לפי שאין ג' הפלגות אלא מתוך ארבעה ראיות וראיה ראשונה לאו בהפלגה חזיתיה. וכן כתב הראב"ד ז"ל וכן הודו רבותינו הצרפתים. ואי קשיא לך הא דתניא בב"ק (לז, א) ראה שור נגח שור לא נגח שור נגח שור לא נגח שור נגח שור לא נגח נעשה מועד לסירוגין לשורים ואע"ג דקמיתא לאו בסירוגין הות אפילו הכי מצטרפת לבתרייתא. י"ל דשאני הכא דכיון שאין הפלגה ידועה אלא בשתי ראיות כדאמרן, ג' הפלגות בעי דהיינו ד' ראיות, אבל התם הא איכא ג' נגיחות, וראיה מדקתני במתניתין היתה למודה יום ט"ו ושנתה ליום כ' זה וזה אסורין שנתה ג' פעמים ליום כ' הותר ט"ו וקבעה לה יום כ' אלמא אינה קובעת עד שתשלש להפלגות של עשרים עשרים, וא"ת התם למודה שנו א"כ דקארי לה לרב מבריתא אמאי קארי ליה, הא מתניתין היא דלמודה שאני. ועוד מביאין ראיה מדקתני עלה דההיא מתני' שאין אשה קובעת וסת עד שתקבענו שלשה פעמים אלמא אין הפרש בין קביעות של זו לקביעות אחרת שאינה למודה. ופלוגת' דרב ושמואל בדלקה היינו דרב סבר כיון שזו לימי החדש היא קובעת אף הראשונה מונין לה, שהרי היתה ביום ידוע מן החדש וכאלו ראתה ג' פעמים בט"ו בחדש שהיא ודאי קובעת לג' פעמים ואף זו קובעת דמתחלתה לדלוג כיוונה, ושמואל סבר אם השותה לימי החדש מונין לה את הראשונה אבל כיון שדלגה צריכה ג' דילוגין.
ולענין פסק הלכה בוסת הדלוג פסק ר"ח ז"ל כרב דקי"ל כרב באיסורי וכן פסק הראב"ד ז"ל, אבל הרמב"ם ז"ל פסק כשמואל משום דאמרינן דיקא נמי דשבקיה ליום עשרין שמע מינה. והרמב"ן ז"ל כתב דמסתברא כותיה, ויש להחמיר כדברי ר"ח ז"ל מהא דקתני שנתה לי"ז הותר י"ו ונאסר ט"ו וי"ז ולא מיתסר נמי י"ח דנימא זו כבר דלגה וניחוש בפעם אחת לוסת של דלוג שמע מינה שאין חוששין לוסת של דילוג כלל עד שתקבענו לגמרי כן כתבו בתוס' וכן הורה הראב"ד ז"ל וכן כתוב בחידושי הרמב"ן נ"ר.
הכי גרסינן: היתה למודה להיות רואה ליום כ' ושנתה ליום ל' זה וזה אסורים הגיע יום כ' ולא ראתה מותרת לשמש עד יום ל' וחוששת ליום ל', הגיע יום ל' ונאסר יום עשרים שאורח בזמנו בא והגיע יום שלשים. וראתה, הגיע יום עשרים ולא ראתה כו' והגיע יום עשרים וראתה וראתה יום עשרים וראתה דקאמר יום כ' מיום ראיית הל' קאמר. ויש גרסאות אחרות וזאת היא הנכונה וכן היא בספרים שלפנינו וכן גירסת רש"י ז"ל וכן נר' מפר"ח ז"ל.

ה״ג היתה למודה להיות רואה ליום עשרים ושנתה ליום ל׳ זה וזה אסורה הגיע יום עשרים ולא ראתה מותרת לשמש עד יום ל׳ וחוששת ליום ל׳ וראתה הותר יום ל׳ ונאסר יום עשרים שאורח בזמנו בא והגיע יום ל׳ וראתה יום עשרים דקאמר יום עשרים מיום ראיית השלשים קאמר ויש גרסות אחרות וזו הנכונה וכן היא בספרים שלפנינו וכ״כ רש״י ז״ל וכן נר׳ מפי׳ ר״ח ז״ל.

רב אמר קבעה לה ווסת לדילוג. ודוקא שראייה ראשונה היתה בט"ו לחדש והשניה בט"ז בחדש והשלישי בי"ז בחדש דבכה"ג דוקא ס"ל לרב דראשונה ממנין הדילוג כיון דזמן ראיותיה למנין ימות החדש אבל אם ראייה ראשונה היה בר"ח ושניה בט"ו לראיה זו ושלישית בי"ו לאותה ראייה מודה רב דלא קבעה לה וסת דראייה ראשונה אינה מן המנין. וכן מוכח בפ' שור שנגח ד' וה' דמדמי נגח ט"ו בחדש זה וט"ז בחדש זה וי"ז בחדש זה לפלוגתא דהכא אע"ג דהתם קאמר ראה שור ונגח [שור ולא נגח] שור נגח שור ולא נגח שור נגח נעשה מועד לסירוגין. אע"ג דהתם ליכא לא חדש ולא שבת. י"ל דהתם תלוי בווסת בראיית השוורים. ור"ח פירש דפלוגתא דהכא מיירי כגון שראתה בדילוג ג' חדשים שניים ושלישיים כענין דילוג שראתה בג' חדשים ראשונים וקבעה לה ווסת אליבא דרב מחדש תשיעי ואילך יום ט"ו לחדש עשירי ויום ט"ז לחדש י"א ויום י"ז לחדש י"ב וכן לעולם בכל ג' וג' חדשים. ולשמואל צריכה שתשלש בדילוג שתראה בחדש רביעי יום י"ח כי חדש הראשון אינו מן המנין והג' חדשים שאחרי כן יום ט"ז ויום י"ז ויום י"ח וכן עוד בשלשה שאחרי כן. ותימה לפירושו דלמה לא סגי בג' חדשים לבד כדפרישית:

זה וזה אסורין דבחדא זימנא חייש לה. ותימה כי שינתה ליום י"ז למה לא תהא אסורה יום י"ח בחדש שאחריו דהא דילגה חדא זימנא וי"ל דלא חיישינן גבי דילוג בחדא זימנא:

תיובתא דרב. נ"ל דהוה מצי לשנויי דהכא לא איירי בקביעות ימי החדש אלא מט"ו לט"ו אלא דבלאו הכי משני ליה שפיר למודה שאני:

מהו דתימא כיון דלמודה היא ועקרתיה תרי זימני כו'. לישנא דכיון קשה לי דה"ל למימר אע"ג דלמודה היא. ונ"ל לפרש מהו דתימא כיון דלמודה היא לראות מט"ו לחדש לט"ו לחדש ועקרתיה בתרי זימני לראות בדילוג עקרה ליה דנהי דלא הויא ט"ו בכלל לקבוע ווסת לדילוג להוי בכלל לעקור ווסת הראשון שהיה בלא דילוג:

תיובתא דשמואל. אומר ר"מ דהוה מצי למימר הא מני רבי היא אלא דבלאו הכי משני ליה שפיר בחדא זימנא חיישא אפילו לבעלה ואין נראה לומר דלטהרות דוקא קאמר מדלא פי' התלמוד:

ה"ג רש"י הגיע יום עשרים ולא ראתה יום שלשים ולא ראתה הותר יום שלשים ונאסר יום עשרים ואע"ג דלא ראתה ג' פעמים ביום כ' לא נעקר יום כ' כיון דלא ראתה יום ל' כמו שהתחילה כבר שני פעמים דאם אשה מדלגת ווסת אחד או שנים או אפי' ג' ואינה רואה בנתים לזמן אחר וחוזרת לראות בזמן ווסתה לא נעקר הווסת בכך:

סליק פרק האשה

איתמר ראתה יום ט"ו בחודש זה ויום ששה עשר בחדש זה ויום שבעה עשר בחודש זה כו' פי' נ"ל דלאו דוקא על ימות החודש דא"כ אין כאן דילוג שלשה פעמים שאם ראתה בט"ו בניסן ושנית בי"ו באייר כמה יש בין ראי' לראי' ל"א יום אחרי כן שרואה בי"ז בסיון אין בין ראי' לראיי' אלא ל"א יום. אח"כ כשרואה בי"ח בתמוז אין בין ראיי' לראיי' אלא ל"א יום ומה דילוגם הם אלו אטו ימי החדש קא גרמי אין למנות אלא כמה ימים בין ראיי' לראיי'. ומתניתן דתנן היתה למודה להיות רואה ביום ט"ו ושינת' ליום ב' פרשוהו בשלהי בנות כותים או לראייתה או לטבילתה וה"נ הכי מתפרש הדילוג הזה או לראייתה או לטבילתה והאי דקאמר בחדש זה כלומר בפעם ראשונ' ובפעם שניי' שהראיי' ראשונה ראתה בט"ו ימים לראייתה או לטבילתה לראיי' שני' ראתה בי"ו לראיי' ראשונה וראיי' שלישית בי"ז לראיי' שניי' וראיי' רביעית בי"ח לראיי' שלישית:

תד"ה ואינה אסורה אלא מי"ח ואילך וא"ת ויאסר נמי יום י"ח כי שינתה כו' עכ"ל וה"ה דה"מ להקשות הכי בשינתה ליום ט"ז שיאסר נמי יום י"ז לחוש לוסת הדילוג כיון שדלגה חדא זימנא אלא דאולמא להו לאקשויי בשינתה לי"ז שכבר דילגה פעמים וק"ל:

בפרש"י בד"ה אימא לא תיחוש לה דכי מטיא טבילה אחריתא ותטבול ויגיע יום עשרים לא כו' עכ"ל כ"ה בכל נוסחת רש"י שלפנינו ולפי שאינו מובן לכאורה לפי ענינו הגיהו רבים ויגיע יום עשירי לא כו' וא"א לומר כן דכיון דשינתה מתחלה ליום עשירי לטבילה דהיינו ביום י"ז לראייה הראשונה הויא טבילה אחריתא ביום י"ח שהרי אינה אלא שומרת יום ואם תראה שוב ליום עשירי לטבילה זו לא הוה מופלג מראייה שלפניה אלא י"ב יום ולא הוו הפלגות ראיותיה שוות ולמה תחוש לו ואם נדחוק לפרש דכי מטיא טבילה אחריתא ותטבול כו' דהיינו שתראה אח"כ בימי נדותיה ביום כ"ב שהיתה למודה לראות ותטבול ליום י"ז עיקר חסר מן הספר גם מי הכריחו לכל זה דלא ה"ל לפרושי אלא דכי מטא שוב יום י"ז לראייה זו אימא לא תאסר ועוד כיון דראתה אח"כ בלא הפלגת י"ז ימים הרי נעקרה ראיית יום י"ז דבחדא זימנא מיעקרה וע"כ הנראה לקיים כל ספרי רש"י הישנים אחר שנדקדק במה שפרש"י בסמוך בתוך ימים שראויה כו' דכי הדר מטי יום ט"ו לטבילתה קיימא בימים הראוים כו' דלכאורה אין לכל זה מקום כאן דטפי ה"ל לפרש בפשיטות אהא דשינתה ליום כ"ז דכי הדר מטי יום כ"ז הויא ראויה לנדה ועוד דהא רב פפא גופיה סבר בפ' בנות כותים דיום ט"ו שהוא יום כ"ב מיום כ"ב מנינן ליה וה"ל בימי זיבה מיום כ"ז ומיהו הך דהכא ודאי דלא תפשוט מדהתם דלא דמיא דהתם מוכיח רב פפא מהך מתני' אשה שכבר ראתה ג"פ בימי זיבה ולא קבעה וסת לשמואל דלמיחש מיהת בעיא דניחוש לה והכא הוסיף רב פפא למימר דאפי' בחדא זימנא ובימי זיבה בעי דניחוש ועוד נדקדק במה שפי' אבל היכא דקאי בימי זיבתה כגון שהיתה למודה לראות ליום ט"ו לטבילתה והקדימה וראתה בתוך ימי הזוב כגון ליום עשירי כו' דלכאורה אין צורך במה שפי' שהיתה למודה כו' אלא דה"ל לפרש בפשיטות טפי אבל היכא דקאי בימי זיבתה שראתה מתחלה ושוב ראתה ביום עשירי לטבילתה דהוה בימי זוב אבל הנראה בכל זה פרש"י דלרב פפא אע"ג דסבר בפ' בנות כותים דכ"ב מכ"ב מנינן לה לחוש לוסת הראייה הראשונה קאמר הכא דניחוש נמי לשינוי ראייתה שהיתה חדא זימנא בכ"ז ובתרתי אשמועינן דניחוש לשינוי ראייתה חדא שמא תראה עוד בכ"ז וחוששת לאותו דילוג וגם ניחוש לה שמא תקבע וסתה הראשון שהיה מכ"ב לכ"ב מראייה זו שהיה בכ"ז ואהך חששא שמא תקבע וסתה הראשונה שהיה מכ"ב לכ"ב מראייה זו קאמר אי מהתם ה"א בימי נדותה דשינוי ראייתה היה בימי נדותה בכ"ז מראייה ראשונה וכי הדר מטי נמי ההוא יום כ"ב מראיית כ"ז ה"ל בימים הראוים לנדה ושתי הראיות בין ראיית כ"ז שבתחלה ובין ראייה כ"ב שאחר ראיית כ"ז הם בימי נדה ולהכי חוששת לו שתקבע וסת הראשונה מיום ראיית השינוי אבל היתה למודה לראות ליום כ"ב ושינתה ליום י"ז דה"ל שינוי ראייתה בימי זיבה אימא דכי תטבול ביום י"ח ששומרת יום כנגד יום י"ז ויגיע אח"כ עשרים יום מטבילה זו דה"ל כ"ב יום מראיית השינוי שהיה ביום י"ז ואימא לא תחוש לו שתקבע ממנו וסת הראשונה שהיה מכ"ב לכ"ב קמ"ל וה"ה דה"מ לפרש הכי אחששת ראיית הדילוג דגם בימי זיבה חוששת לו אלא חדא מתרתי דחוששת דקאמר רב פפא נקט ותו לא מידי:

סליק פרק האשה

ברש"י ד"ה ה"מ היכי דקאי אותו יום וכו' בתוך ימים שראויה להיות בהם נדה וכו' דכי הדר מטי יום ט"ו לטבילה וכו' ונכנסו ארבע ימים בימים הראוים לנדות וכו'. רש"י קיצר כאן במקום שהיה לו להאריך שהעיקר שהיה צריך לפרש הוא האי דחוששת כשמגיע אותו יום ששינתה לראות בו דהיינו יום כ' לטבילתה שהוא כ"ז לראייתה וצ"ל דיום כ' נמי קרוי בתוך נדתה אע"ג דכבר שלמו הי"א יום של זיבה וגם הז' ימים שראויה להיות בהם נדה ונכנסה ב' ימים לאחר הז' לא מקרו אותן ימים ימי זיבה הואיל ולא ראתה באותן ז' ימים שעברו דאין ימי זיבה אלא אחר ימי נדה וכל זמן שתראה אח"כ תחלת נדה היא שהרי מתחלה נמי כששינתה וראתה ליום עשרים מטבילתה היתה נחשבת תחלת נדה ולכך אתי שפיר ג"כ כשמגיע אח"כ יום ט"ו ויום כ' חוששת לשניהם:

בא"ד היכי דקאי בתוך ימי זיבתה אימא לא תיחוש וכו' ותטבול ויגיע יום עשירי לא תאסר לשמש וכו' כנ"ל להגיה ומ"מ דברי רש"י צריכין עיון דהא כששינתה והקדימה וראתה ביום עשירי אינה תחלת נדה כ"א שומרת יום כנגד יום ולר"ל אפילו שימור אינה צריכה כדאיתא בסוף פ' התינוקת לקמן א"כ כשתטבול עתה ויגיע אחר כך יום עשירי לא קיימא בתוך י"א לזיבה דהא אין ימי זיבה בלא תחלת נדה רק אותה ראייה יהיה תחלת נדה ולא שייך לומר עליה דכל י"א יום היא בחזקת טהרה וצריך לפרש דר"ל שהקדימה ראייתה ליום עשירי ושמרה יום כנגד יום וטבלה ואח"כ כששלמו י"א ימי זיבה והתחילה למנות ימי נדה ראתה ביום שהיתה למודה לראות ונעשית תחלת נדה וטבלה אחר ז' כשיגיע יום עשירי לטבילתה אסורה לשמש משום דחוששת לחדא זימנא שראתה פעם אחת ביום עשירי ולכך חוששת גם כן עתה שמא תחזור ותראה ותהיה שומרת יום כנגד יום כמו בפעם ראשון ואע"ג שיום העשירי הוא בתוך י"א של ימי זיבה וה"א דלא תיחוש קמ"ל רב פפא דחוששת דוק נ"ל:

בתוס' ד"ה אתמר ראתה ט"ו וכו' אבל ראתה בג' חדשים או בב' לחדש או בא' וכו'. ר"ל שראתה ג' חדשים רצופים בכל חדש באחד לחדש או בב' לחדש:

בא"ד ותימה למה פרש כן דא"כ כששאלה הגמרא לימא בדרבי ורשב"ג קמפלגי וכו'. ר"ל דלפי פי' ר"ח לפי סברת המקשה לא בראייה ראשונה לחוד הוא דפליגי אלא גם בכל ג' ראיות של הג' חדשים הראשונים דהא אי רב כרבי ס"ל א"צ כ"א לב' דלוגים דהיינו ששה חדשים לפירוש רבינו חננאל ולשמואל צריכא ט' חרשים לג' דלוגים וק"ל:

ד"ה ואינה אסורה אלא מי"ח ואילך וא"ת ויאסר נמי יום י"ח וכו'. ר"ל מיד כששינתה ליום י"ז א"כ אנו רואין שדלגה מי"ו לי"ז א"כ כשיגיע בחדש שאחר זה יום י"ח תהא אסורה לשמש משום דחיישינן שמא תדלוג ליום י"ח כמו שדילגה פעם אחת כבר ליום י"ז כדין כל שינוי וסת דחיישינן בחדא זימנא וק"ל:

גמ' עד שתקבענה ג"פ כו' מהו דתימא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה היתה למודה כו' עוד תאסר חזרה כו' הד"א:

בד"ה למודה שאני כו' והיכי הוה מצינן כו' כצ"ל:

בד"ה ה"מ כו' בו בתוך ימים כו' הד"א:

גמרא ראתה יום חמשה עשר לחדש זה ויום ט"ז לח"ז כו'. כצ"ל:

שם דיקא נמי דשבקינן ליום עשרים כו' ש"מ. הרא"ש נסתייע מזה לפסוק כשמואל הואיל דדייקא ברייתא כוותי'. ותימה דהא אף לרב ניחא דמודה בלמודה כדלעיל. וזהו דאשמעינן דברגילה אינה מצטרפת ראייה ראשונה. שוב מצאתי בס"ט סי' קפ"ט סק"י בשם הרמ"ה שדחה הראיה כדאמרן:

שם תנ"כ דר"פ היתה למודה כו' הותר יום שלשים. ועפרש"י. וק"ל דלמא ש"ה שכבר ראתה ביום כ' שלפניו דאמרינן דאורח בזמנו בא וחזרה לקדמותה והוה כמו עקירה ב' מיום ל'. ובפרט לפי מה שפסק הטוש"ע בסי' קפ"ט סעיף י"ד הביאו הד"ח אות כ"ו ע"ש. אח"ז ראיתי בס"ט שם סקי"ט שעמד בזה ע"ש:

רש"י ד"ה לא קבעה לה וסת. וראשונה בכלל. הס"ד. ומה"ד

ושינתה ליום כ"א:

ד"ה ה"ג. מותרים. הס"ד. ומה"ד

תד"ה איתמר. והיכא דבראשונה אין לה שיעור בחדש שתהא השניה נראה דילוג כו' כגון כו' ושלישית בכ"א כו'. ל"ד אלא דה"ה אם השלישית היתה ג"כ בכ' אין ראשונה מצטרפת לקביעת וסת דהפלגה מכ' לכ'. אף דהשניה נראית הפלגה מן הראשונה וכ"ה בדבריהם בב"ק (לז ב). ובזה מובן קושייתם מראה שור ונגח שור ולא נגח ודו"ק. אבל יותר נ"ל ממש"כ ובעינן שתשלש בדילוג כלישנא דשמואל. דבציורם אף השניה אינה מן המנין גם לרב. והא דכתבו דאין הראשונה מן המנין כוונתם עליה וקראוה ראשונה מפני שהיא קודם ראית הדילוג וכמו הראשון אדם תולד עי' פסחים (ה). וכן מוכח מריש דבריהם שכ' והיכא דבראשונה אין לה שיעור בחדש. היתכן זה הלא באיזה יום שתראה יש לו שיעור בכמה לחדש הוא. אלא ע"כ כוונו להשניה דלא ראתה ביום שיש לו שיעור בחדש שנוכל לקרותה ראיית דילוג ביחס הראשונה. ובזה אתיין לנכון דבריהם לעיל (ט ב) בד"ה פחתה. רק דשם יש השמטת סופר וכצ"ל ואחר ט"ו יום ואחר ט"ז יום. כי גם בלא"ה קשה למה דלגו ט"ו ונקטו ט"ז וכמו שמדקדק הש"ס לקמן כה"ג. אולם דעת הפוסקים אינה כן ובטלה דעתי. ופירוש הס"ט בסי' קפ"ט סק"ה בכוונת דבריהם דשם לא מחוור כלל ע"ש:

בא"ד דא"כ כו' בדרבי ורשב"ג קמיפלגי ל"פ בראייה ראשונה לחוד. כלפי דלמסקנא פליגי בה לחוד נקטי כן. דלפי הס"ד ל"פ בה כלל דלכ"ע אינה עולה למנין אלא דלרב גם זולתה קבעה לה וסת בשתי ראיות הדילוג שלאחריה כרבי:

שם בסה"ד אלא בג' ראיות של דילוג ראשון. נ"ל להגיה של דילוג אחרון. דלרב לא נצרך כלל דבשני סדרים סגי. וה"ה דפליגי נמי בסדר השני דלרב סגי בב' ראיות שהם ט"ז תמוז וי"ז אב כמש"כ הס"ט:

תד"ה ואינה. כמו ט"ז וי"ז. כ"נ דצ"ל:

בסה"ד דאין לחוש בדילוג משום חדא זימנא. ל"ד אלא ה"ה תרין. דהא הכא כבר דילגה ב"פ:

גמ' ודקארי לה מאי קארי לה. ע' ב"ב ב ע"ב תד"ה ודקארי:

קבעה לה וסת לדילוג. ואסורה ליום י''ח לחדש רביעי וליום י''ט בחדש חמישי וכן לעולם: עד שתשלש בדילוג. ויום ט''ו אינו מן המנין שהוא תחלת ראייתה ואין שם דילוג: היתה למודה. וסת קבוע לט''ו ושינתה לי''ו זה וזה אסורין כלומר כשיגיע ט''ו וי''ו עוד תאסר חזרה ושינתה בשניה [לשבעה עשר] הותר ט''ז מכאן ואילך שלא קבעתו אלא פעם אחת הלכך בפעם אחת הוא נעקר: הותרו כולן. ט''ו שהרי עקרתו שלשה פעמים וט''ז וי''ז בחדא זימנא מיעקר ואפילו י''ח הבא לא יאסר אלא י''ט כדקתני משמונה עשר ואילך שהרי שילשה בדילוג וקבעה לה וסת לדילוג: תיובתא דרב. דהא קתני שינתה לשבעה עשר נאסר ט''ו וי''ו ולא קתני מי''ז ואילך ואע''ג דדילגה ב' זימני אלמא ראייה קמייתא לאו ממנינא: למודה שאני. כיון דוסתה קבוע לט''ו שדינן ראייה של ט''ו עם ראיות שעברו עליה שהרי בזמנה ראתה והיכי הוה מצינן למימנייה עם הני דדילוג וכי אמינא אנא היכא דראיית ט''ו שהיתה תחלת ראייתה או שלא היה לה וסת קודם לכן או שהיה לה וסת ליום עשרים: ודקארי לה מאי קארי לה. הא ודאי היכי מצי לאקשויי מלמודה: קס''ד. ה''ה לשאינה למודה בעינן תלתא זימני דילוג והאי דנקט למודה לאו משום עקירת וסת דילוג למידק דלמודה הוא דבעי שתשלש בדילוג אלא משום עקירת וסת ראשון דקתני חזרה ושינתה לי''ז הותר ט''ז ונאסר ט''ו וי''ז ואע''ג דעקרתיה לט''ו תרי זימני דסד''א כיון דלמודה הואי בט''ו ועקרתיה ב' זימני תו לא הדרה ותשתרי לט''ו הבא: קמ''ל. דאין וסת קבוע נעקר בפחות משלש פעמים: סירגה. מיום כ''ב ליום כ''ד: לא קבעה לה וסת. שאין דילוג זה דומה לראשון דראשון יום אחד וזה שני ימים כאחד קתני מיהא קבעה לה וסת בג' ראיות וראשונה בכלל: ושינתה ליום כ''א. דאיכא דילוג תלת זימני: דיקא נמי. מדשבקינן ליום עשרים דהוה ליה למיתני ראתה ביום עשרים בחדש זה ויום עשרים ואחד בחדש זה ויום עשרים ושנים בחדש זה שכן דרך לשון תנאים לשנות כלל ולשון קצרה: לא אמרן. דאין קובעת עד שתקבענו שלש פעמים אלא למקבעיה דתהוי דיה שעתה ולא יעקר בפחות מג': אבל למיחש. בחדא זימנא חיישא ליה שאם ראתה ביום ט''ו פעם אחת חוששת לט''ו הבא ולא תשמש: הני מילי. היכא דקאים ליה אותו יום ששינתה בו בתוך ימים שראויה להיות בהן נדה כי מתני' שהיא למודה להיות רואה ביום ט''ו לטבילתה שהוא כ''ב לראייתה וכדאוקימנא בבנות כותים (לעיל לט.) ושינתה ליום עשרים לטבילה שהן עשרים ושבע לראייה דכי הדר מטי יום ט ו לטבילתה קיימא לה בימים הראויים לנדה שהרי שלמו לאחר טבילה י''א שבין נדה לנדה ונכנסה ארבעה ימים בימים הראויים לנדות אבל היכא דקאי בתוך ימי זיבתה כגון שהיתה למודה לראות ליום חמשה עשר לטבילתה והקדימה וראתה בתוך ימי הזוב כגון ליום עשירי לטבילה: אימא לא תיחוש לה. דכי מטיא טבילתה אחריתי ותטבול ויגיע יום עשרים לא תאסר לשמש דהא קיימא לן בפרק דלעיל (דף לט.) כל אחד עשר בחזקת טהרה שאינה מוחזקת רואה הלכך משום חדא זימנא לא תיחוש לה דאקראי בעלמא הוה קמ''ל: תנינא אין האשה קובעת. ואינה מטהרת ומדתנא להו גבי הדדי משמע דלא בעי עקירה שלש פעמים אלא למי שנקבע שלש פעמים: חד לחד. חדא עקירה לחד קביעות וקא משמע: לן דאפילו קבעתיה תרי זימני מיעקרא בחד זימנא: כוותיה. דאפילו קבעתיה תרי זימני מיעקר בחד זימנא: ה''ג מותרת לשמש עד יום שלשים. כל ימים שבינתים מותרים: הגיע יום שלשים ולא ראתה הגיע יום עשרים וראתה הותר שלשים. העתיד לבא דהא איעקר מינה ואף על גב דקבעתיה תרי זימני מיעקר בחד זימנא:

איתמר ראתה ט''ו בחדש זה וט''ז בחדש זה. פי' דווקא בכי האי גוונא אבל ראתה בג' חדשים או בב' לחדש או באחד לכ''ע אין צריך יותר כדאמר לעיל בסוף בנות כותים (דף לט:) דחזאי ריש ירחא וריש ירחא כו' ואפילו שאחד מלא ואחד חסר ואין הימים שבין ראייה לראייה שוין מ''מ קביעות החדש גורם והיכא דבראשונה אין לה שיעור בחדש שתהא השניה נראת דילוג מן הראשונה דכ''ע דאין הראשונה מן המנין ובעינן שתשלש בדילוג כגון ראתה עכשיו ושניה בעשרים לה ושלישית בכ''א לשניה ומשום הכי נקט ט''ו בחדש זה ולפירוש זה קשה דבפרק שור שנגח ד' וה' (ב''ק לז:) מדמה נגח יום חמשה עשר בחדש זה וששה עשר בחדש זה ושבעה עשר בחדש זה לפלוגתא דהכא ואם כן היכי קאמר התם לעיל גבי ראה שור ונגח שור ולא נגח דהויא ראשונה מן המנין הא בכי האי גונא אפי' רב מודה דלא הוי ראשונה מן המנין שהרי לא היתה לשום זמן לא לחדש ולא לשבת ויש לחלק בין סירוגין דימים לסירוגין דשוורים ור''ח פי' קבעה לה וסת לדילוג כשעשתה שלש פעמים כסדר הזה כגון שראתה ט''ו בניסן וי''ו באייר וי''ז בסיון וכן ראתה ט''ו בתמוז וי''ו באב וי''ז באלול ועוד ראתה ט''ו בתשרי וי''ו במרחשון וי''ז בכסליו חוששת מכאן ואילך ט''ו לחדש זה וי''ו לשני וי''ז לשלישי ולשמואל צריכה שתשלש בדילוג שתראה בחדש רביעי יום י''ח ובג' חדשים שאחריהם יום י''ו וי''ז וי''ח וכן בשלישי עוד שאחרי כן דראייה של ט''ו יום בחדש הראשון לא היה ממנינא ותימה למה פי' כן דא''כ כששאל הש''ס לימא בדרבי ורשב''ג קמיפלגי לא פליגי בראייה ראשונה לחוד אלא בשלש ראיות של דילוג ראשון ובמסקנא יהיה הפירוש בע''א ואמאי לא סגי בג' חדשים כדפי' בקונטרס: ואינה אסורה אלא מי''ח ואילך. וא''ת ויאסר נמי יום י''ח כי שינתה לי''ז שהרי דילגה ויהיה בכלל וסת דילוג כמו ט''ו וי''ו דחיישינן בחדא זימנא ואומר הר''י דאין לחוש בדילוג משום חדא זימנא: מיחש בחדא זימנא חיישינן. פירש''י דחיישינן לתשמיש וכן צריך לפרש מדלא פרי' הש''ס בהדיא לטהרות ואין להזכיר בשום קביעות וסת ג' פעמים לגבי תשמיש דהא בחדא זימנא חיישינן אלא לגבי שאם נקבעו שלש פעמים חוששין לו עד שיעקר שלש פעמים: