נידה סג ע"ב

The mishna is referring to a case where she discharges ritually impure blood in the midst of discharging ritually pure blood. For example, if she normally first discharges blood that is not red, and it therefore does not render her impure, and then she experiences a discharge of red blood.

The mishna teaches: Or a type of feverish shuddering overtakes her, and likewise the same applies with regard to any sensation of the like. The Gemara asks: What is added by this last phrase? Rabba bar Ulla said: It serves to include a woman whose head is heavy upon her or her limbs are heavy upon her, or she trembles or belches constantly.

Rav Huna bar Ḥiyya says that Shmuel says: The Sages said, with regard to establishing a set period of days, that two days are sufficient, i.e., if a woman experiences bleeding twice on the same date of the month or after the same interval, she has a fixed menstrual cycle. By contrast, with regard to a fixed menstrual cycle based on a physical sensation, it is sufficient if she experiences bleeding even once. But for those sensations which the Sages did not include in the mishna, she has a fixed cycle only if she experiences bleeding three times accompanied by one of those symptoms.

The Gemara asks: When Shmuel said: For those which the Sages did not include, what did he intend to add? Rav Yosef says: This serves to add the case mentioned above, i.e., her head is heavy upon her, or her limbs are heavy upon her, or she trembles or belches constantly. Abaye said to Rav Yosef: What is that addition teaching us? In effect, it is already taught in the mishna, as Rabba bar Ulla explained above that the additional phrase: The same applies with regard to any sensation of the like, serves to include those sensations. Rather, Abaye said: Shmuel’s phrase serves to add a case where she ate garlic and saw menstrual blood, or ate onions and saw menstrual blood, or chewed pepper and saw menstrual blood, i.e., these triggers can give rise to a fixed cycle, but only after three occurrences.

Rav Yosef said: I did not hear this tradition concerning the opinion of Shmuel, that with regard to days a cycle is fixed if she experiences bleeding twice, whereas for physical sensations a cycle is fixed after one occurrence. Rav Yosef had fallen ill and forgotten his studies and was therefore unable to remember that such a ruling had been issued.

His student, Abaye, said to him: You yourself told us this halakha, and it was with regard to this following matter that you told this halakha to us, taught in the mishna below: If a woman was accustomed to see the flow of blood on the fifteenth day and she deviated from the norm to see the flow of blood on the twentieth day, then on both this day, the fifteenth, and that day, the twentieth, it is prohibited for her to engage in intercourse. If she deviated from the norm to see the flow of blood on the twentieth day three times, it becomes permitted for her to engage in intercourse on the fifteenth day, and she has established the twentieth day for herself as the day of her fixed menstrual cycle, as a woman establishes a fixed menstrual cycle only after she establishes it three times.

Abaye continues: And you, Rav Yosef, said to us with regard to this mishna that Rav Yehuda said that Shmuel said: This is the statement of Rabban Gamliel bar Rabbi Yehuda HaNasi, who said it in the name of Rabban Shimon ben Gamliel. But the Rabbis say: If she saw a discharge of blood even once, she has a fixed cycle and does not need to repeat and experience bleeding a second time or to repeat a third time.

And we said to you: Since you said to us that she does not need to repeat a second time, is it necessary for you to mention that she does not need to repeat a third time? And you said to us that when you said that she does not need to repeat a second time, this is referring to a fixed menstrual cycle based on a physical sensation, whereas when you said she does not need to repeat a third time, that is referring to a fixed cycle of days.

The Gemara asks: But why did Shmuel have to explain that the mishna is the statement of Rabban Gamliel bar Rabbi Yehuda HaNasi? Let him say simply that this mishna is the statement of Rabban Shimon ben Gamliel, who always requires repetition three times to establish a presumptive status. The Gemara answers that this is what Shmuel teaches us: That Rabban Gamliel, son of Rabbi Yehuda HaNasi, holds in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel.

MISHNA: If a woman was accustomed to see the flow of blood at the beginning of the sensation that accompanies her fixed cycle, even if on one occasion she happened to experience bleeding only at the end of the sensation, all the ritually pure items that she handled within the duration of that sensation that accompanies her fixed cycle are ritually impure. If the woman was accustomed to experience bleeding at the end of the sensation that accompanies her fixed cycle, all the ritually pure items that she handled within the duration of that sensation that accompanies her fixed cycle are pure.

Rabbi Yosei says: Even specific days and specific hours determine a fixed menstrual cycle: If a woman was accustomed to see the flow of blood on a certain day of the month at sunrise, it is prohibited for her to engage in intercourse with her husband only at sunrise; but during the night before and the following day, it is permitted for her to engage in intercourse. Rabbi Yehuda says: Once sunrise passed and she did not menstruate, the entire day is hers and she may engage in intercourse, in accordance with the opinion of Rabbi Yosei; but contrary to the opinion of Rabbi Yosei, intercourse the night before is prohibited.

GEMARA: A tanna taught in a baraita: In what case did Rabbi Yosei say that specific days and hours determine a fixed menstrual cycle? For example, if a woman was accustomed to see the flow of blood on the twentieth day and again on the twentieth day, and in the sixth hour of the day and again in the sixth hour of the day the next time; if the twentieth day arrives a third time and she does not see a flow of blood, it is prohibited for her to engage in intercourse for the entirety of the first six hours of the day; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Yosei deems it permitted for her to engage in intercourse until the sixth hour of the day, and says that she must be concerned only during the sixth hour.

The baraita continues: If the sixth hour passed and she did not see a flow of blood, it is prohibited for her to engage in intercourse for the entirety of the day; this is the statement of Rabbi Yehuda. And Rabbi Yosei deems it permitted for her to engage in intercourse from minḥa time onward, i.e., from the beginning of the seventh hour.

§ The mishna teaches with regard to a woman who was accustomed to see the flow of blood on a certain day of the month at sunrise, that Rabbi Yehuda says: Once sunrise passed and she did not menstruate, the entire day is hers and she may engage in intercourse, but intercourse is prohibited the night before. The Gemara objects: But isn’t it taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: The entire night is hers? This indicates that she may engage in intercourse during the night.

The Gemara explains that it is not difficult. Here, when it is permitted for her to engage in intercourse the entire night, it is referring to a case where she is accustomed to see a flow of blood at the beginning of the day, i.e., immediately after sunrise. And there, in the mishna, which deems it prohibited for her to engage in intercourse all night, it is referring to a case where she is accustomed to see a flow of blood at the end of the night, i.e., just before sunrise.

The Gemara cites further baraitot that deal with Rabbi Yehuda’s opinion. It is taught in one baraita: Rabbi Yehuda deems it prohibited for her to engage in intercourse before the time of her fixed cycle, but deems it permitted for her to do so after the time of her fixed cycle if she did not experience bleeding then. And it is taught in another baraita: Rabbi Yehuda deems it prohibited for her to engage in intercourse after the time of her fixed cycle but deems it permitted for her to do so before the time of her fixed cycle.

The Gemara resolves this apparent contradiction: And this is not difficult; here, the baraita that rules that it is prohibited for her to engage in intercourse before the time of her fixed cycle is referring to a case where she is accustomed to see a flow of blood at the end of the night. By contrast, there, the baraita that states that it is prohibited for her to do so after the time of her fixed cycle is referring to a case where she is accustomed to see a flow of blood at the beginning of the day.

Rava said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. The Gemara asks: And did Rava actually say this? But isn’t it taught in a baraita: The verse states with regard to a menstruating woman: “You shall separate the children of Israel from their impurity” (Leviticus 15:31). From here, Rabbi Yirmeya said that there is a warning to the children of Israel that they should separate from their wives close to the time of their menstrual cycles.

And how close? Rava says: One twelve-hour period, i.e., either from sunrise to sunset, or from sunset to sunrise. The Gemara explains the difficulty: What, is it not referring to an additional twelve-hour period, i.e., the prohibition applies to the time of her expected period itself, either day or night, as well as the previous twelve hours? This is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who deems it prohibited for her to engage in intercourse only for the twelve hours of the expected time of her period. The Gemara answers: No, it is referring to that same twelve-hour period.

The Gemara asks: And why do I need two statements of Rava, i.e., both that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda and that a woman must separate for only one twelve-hour period? The Gemara answers that both are necessary, because if Rava had taught us only this, that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda in the mishna, I would say that this statement applies only to the handling of pure items, but with regard to engaging in intercourse with her husband, it does not apply, and with regard to intercourse, the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei. Therefore, Rava teaches us that even with regard to intercourse, the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.

And by contrast, if Rava had taught us only that statement, that she must wait a twelve-hour period, I would say that she must separate close to the fixed time of her cycle for an additional twelve-hour period, as suggested above. Therefore, Rava teaches us that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, which indicates that she separates for only that single twelve-hour period.

MISHNA: If the woman was accustomed to see the flow of blood on the fifteenth day and she deviated from the norm to see the flow of blood on the twentieth day, then on both this day, the fifteenth, and that day, the twentieth, it is prohibited for her to engage in intercourse. If she deviated from the norm twice, then on both this day, the fifteenth, and that day, the twentieth, it is likewise prohibited for her to engage in intercourse.

If she deviated from the norm to see the flow of blood on the twentieth day three times, it becomes permitted for her to engage in intercourse on the fifteenth, and she has established the twentieth day for herself as the day of her fixed menstrual cycle, as a woman establishes a fixed menstrual cycle only after she establishes it three times. And a woman is purified from the existing fixed menstrual cycle, in the sense that intercourse is permitted on that day, only when she has been displaced from that day three times.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סג - ב

ומתרצת הגמרא: אמר עולא בריה דרב עלאי: שמדברת המשנה בשופעת דם טמא מתוך דם טהור. והיינו, שיש לה רגילות לראות דם טהור כגון שצבעו ירוק או לבן ^[116] לפני ראיית הדם הטמא, וזו היא קביעות וסתה: לראות דם טמא לאחר שהיא רואה דם טהור, ולכן דיה שעתה שתטמא טהרות רק מתחילת ראיית הדם הטמא.

שנינו במשנה: וכמין צמרמורת אוחזין אותה, וכן כיוצא בהן.

ודנה הגמרא: "וכן כיוצא בהן" - לאתויי מאי?

אמר רבה בר עולא: לאתויי אשה שראשה כבד עליה, ואבריה כבדים עליה ורתתת וגוסה [מגהקת].

אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל: הרי אמרו [מסורת היתה בידי שמואל שיש שיטה של חכמים, שאמרו]:

לימים, לקביעות וסת הימים - מספיק שנים ימים ^[117], שכשתחזור ותראה פעם נוספת באותו תאריך, נקבע הוסת.

לוסתות הגוף די בראיה אחת בלבד ^[118].

אך, מאידך, למה שלא מנו חכמים במשנה בתורת וסת הגוף - צריך שיקרו שלשה פעמים כדי לקובעם ^[119].

והסתפק שמואל: "למה שלא מנו חכמים" - לאתויי מאי?

אמר רב יוסף: לאתויי ראשה כבד עליה, ואבריה כבדין עליה ורותתת וגוסה, שלא מנו אותה חכמים במשנת וסתות הגוף, ולפיכך צריכה לשלש בווסת הזאת כדי לקובעה.

אמר ליה אביי לרב יוסף: מאי קא משמע לן [והכוונה בביטוי זה, כאן, היא - מאי קאמר לן]?

והרי מתניתין היא, דהא פירשה רבה בר עולא להאמור במשנה "וכן כיוצא בהן" שבא התנא ללמדנו על אשה שראשה כבד ורותתת וגוסה. ואם כן, וסת זו היא בכלל הוסתות שמנו חכמים. ולפי שיטת החכמים שהביא שמואל - דיה בפעם אחת בלבד!?

אלא, אמר אביי: שמואל שאמר בשיטת חכמים ש"למה שלא מנו חכמים" צריך ג' פעמים, כוונתו היא לאתויי וסת שנקבעת על ידי שאכלה שום וראתה בצורה שכזאת שלש פעמים, או, ואכלה בצלים שלש פעמים וראתה, וכן כססה פלפלים וראתה.

[וחידושה של וסת זאת הוא בכך שהיא אינה נובעת מטבע האשה אלא ממעשיה ^[120], שכל עוד לא תאכל שום או פלפלים היא לא תראה מצד טבע גופה, ולכן צריכה לקבעה בשלש פעמים].

אמר רב יוסף: לא שמיע לי הא שמעתא שאמר שמואל "לימים שנים לוסתות אחד".

אמר ליה אביי לרב יוסף: את אמריתה ניהלן, ואהא אמריתה ניהלן, על המשנה הבאה [בסוף העמוד]:

"היתה למודה לראות רואה יום חמשה עשר, ושינתה להיות רואה ליום עשרים, זה וזה אסורין, שצריכה לחשוש גם ליום ט"ו הקבוע לה וגם ליום כ' שבו ראתה באחרונה ^[121]. ואם ראתה שלש פעמים ליום עשרים - הותר יום חמשה עשר, שאינה צריכה לחשוש לו עוד, וקבעה יום עשרים בלבד בתור יום וסתה, משום שאין האשה קובעת לה וסת עד שתקבענה שלש פעמים".

ולפיכך צריכה לראות שלש פעמים ביום עשרים כדי שישתנה וסתה מיום ט"ו ליום כ'.

ואמרת לן עלה:

אמר רב יהודה אמר שמואל: זו דברי רבי גמליאל בר רבי שאמר משום רבי שמעון בן גמליאל שקביעת וסת היא לפחות בג' פעמים. אבל חכמים חולקים ואומרים שאין צורך בקביעת וסת בג' פעמים, וממילא גם לשינוי וסת אין צורך בג' פעמים, אלא: אם ראתה פעם אחת, קבעה וסת ואינה צריכה לא לשנות פעם נוספת ולא לשלש!

ואמרינן לך: אם "לשנות" אמרת לן שאינה צריכה, משום שקובעת וסת בפעם אחת - "לשלש" מיבעיא?!

ואמרת לן: מה שאמרתי "אינה צריכה לשנות" - בוסתות הגוף [כפיהוק וכדומה] משום שקובעת אותן בפעם אחת. ומה שאמרתי ו"אינה צריכה לשלש" - בוסתות הימים, משום שקובעת אותן בפעמיים ^[122].

ושואלת הגמרא: ונימא על דברי המשנה שצריכה לקבוע וסת בג' פעמים, זו דברי רבן שמעון בן גמליאל" הסובר בכל מקום שחזקה נקבעת רק בשלש פעמים וכן נפסקת הלכה כמותו בכל מקום. ומדוע הוצרך שמואל לומר בענין הוסת "זו דברי רבי גמליאל בר רבי שאמר משום רשב"ג"?

הא קא משמע לן שמואל - דרבי גמליאל ברבי כרבן שמעון בן גמליאל סבירא ליה.

מתניתין:

שנינו במשנה הקודמת שאשה שיש לה וסת הגוף דיה שעתה ואינה מטמאת טהרות למפרע, ומבארת המשנה:

היתה למודה להיות רואה בתחלת הוסתות: שהיתה רגילה לראות דם עם תחלת הפיהוק או הצמרמורת, הרי - כל הטהרות שעשתה בתוך הוסתות, טמאות. ששעת וסתה נקבעה בתחילת וסת הגוף, ולכן טמאות כל הטהרות שנגעה בהן מעת תחילת וסת הגוף, על אף שראתה את הדם רק לאחר זמן ^[123].

אבל אם היתה למודה לראות דם רק בסוף הוסתות של וסת הגוף, הרי - כל הטהרות שעשתה בתוך הוסתות, טהורות. ששעת וסתה נקבע לסוף וסת הגוף בלבד, ולכן אין לחוש לטהרות שנעשו על ידה במשך זמן הוסת.

והלכה זאת נוהגת גם ביחס לתשמיש, ששעת הוסת נקבעת לפי לימודה לראות - בתחילת וסת הגוף או בסופו [בווסת הגוף לא נאסר היום כולו אלא רק הזמן שמופיע בו וסת הגוף, ובזמן הזה עצמו נקבעת שעת הוסת לפי לימודה לראות בו, בתחלתו או בסופו] ^[124].

ולא רק בוסת הגוף נקבע הוסת לשעת הוסת בלבד, ואינה מטמאה או נאסרת במשך היום כולו, אלא -

רבי יוסי אומר: אף ימים ושעות וסתות! שגם בוסת הימים, כגון בוסת ההפלגה או בוסת החודש, אם תקבע לראות בשעה קבועה אסורה לבעלה רק באותה שעה ולא בכל היום.

ולמשל: היתה למודה לראות עם הנץ החמה - אינה אסורה אלא עם הנץ החמה, ומותרת בשעות הלילה שלפניו. וכן מותרת בשעות שלאחר הנץ, אם לא ראתה עדיין כהרגלה.

רבי יהודה אומר: היתה למודה לראות עם הנץ החמה רק כל היום - שלה! שאינה נאסרת בשעות היום, והוא "שלה" שמותרת בו, אבל בלילה הקודם אסורה בכולו. שכיון שראתה בלילה ['עם הנץ' פירשו בסוף הלילה בסמוך לנץ] הרי כל הלילה הוא "עונת הוסת". והוא הדין אם היתה רואה ביום, שאסורה לרבי יהודה ביום ומותרת בלילה. [ובוסת הגוף מודה רבי יהודה] ^[125]. ולמחרת, למרות שהוא זמן מועט בלבד לאחר שעת וסתה אינה אסורה כלל. כי "עונת" הוסת האסורה היא רק ביום או בלילה בלבד.

גמרא:

במשנה מבוארת מחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי ב"היתה למודה לראות עם הנץ".

ופרק זמן זה הוא זמן מוגדר של הנץ החמה ואינו שעה שלימה.

ושואלת הגמרא: תנא: כיצד אמר רבי יוסי "ימים ושעות וסתות" בקביעת וסת לשעות במשך שאר שעות היום?

ומבארת הגמרא: היתה למודה להיות רואה מיום עשרים ליום עשרים ומשש שעות לשש שעות הרי נקבע וסתה לשעה הששית ביום העשרים ^[126].

הגיע יום עשרים ולא ראתה בתחילתו, אסורה לשמש כל שש שעות ראשונות, דברי רבי יהודה, משום שדורשים מ"והזרתם" שחייבין ישראל לפרוש מנשותיהם סמוך לוסת ^[127].

ורבי יוסי מתיר עד שש שעות, דהיינו - עד תחלת שעה ששית. וחוששת בשש שעות במשך השעה הששית כולה שהיא שעת וסתה.

עברו שש שעות ולא ראתה - אסורה לשמש כל היום כולו, דברי רבי יהודה, וגם אם בדקה את עצמה בשעת הוסת ונמצאת טהורה, ויודעת שלא ראתה כהרגלה אסורה, משום שאיסור עונה הסמוכה לוסת הוא במשך היום כולו.

ורבי יוסי מתיר מן המנחה ולמעלה דהיינו מתחלת השעה השביעית ^[128] והיתר זה הוא גם ביחס לטהרות שמותרת לעסוק בהם אחר שעברה שעת הוסת ובדקה ומצאה טהורה.

שנינו במשנה: היתה למודה לראות בנץ החמה, רבי יהודה אומר: כל היום - שלה.

ומקשה הגמרא: והתניא: רבי יהודה אומר: כל הלילה שלה, ואסורה רק בסוף הלילה, בשעת הנץ. וכמו כן ביום הבא אחריו. אך מותרת בשעות הלילה שלפני הנץ.

ומתרצינן: לא קשיא. הא שמותרת בלילה, דרגילה לראות בתחילת יממא שכיון שהראיה היתה ביום, נאסר היום. והא שמותרת ביום ואסורה בלילה, דרגילה לראות בסוף ליליא, שגם הרגע האחרון של הלילה עדין נחשב ללילה ^[129].

תני חדא: רבי יהודה אוסרה לפני וסתה ומתירה אחר וסתה.

ותניא אידך: רבי יהודה אוסרה לאחר וסתה ומתירה לפני וסתה.

ולא קשיא. הא שאוסרה לפני וסתה - דרגילה למחזי בסוף ליליא, ואוסרה מתחילתו.

הא שאוסרה אחר וסתה - דרגילה למחזי בתחלת יממא, ולכן אוסרה מתחילתו ועד סופו. [והוא הדין אם רגילה לראות בתחילת הלילה שאסורה לאחר וסתה, וברגילה לראות בסוף היום שאסורה לפני וסתה].

אמר רבא: הלכה כרבי יהודה שאסורה כל העונה.

ופרכינן: ומי אמר רבא הכי?

והתניא "והזרתם את בני ישראל מטומאתם" - מכאן אמר רבי ירמיה: אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן.

וכמה?

אמר רבא: עונה.

מאי לאו, עונה אחריתי! שחייבים לפרוש בעונה שלפני עונת הוסת?

ודוחה הגמרא: לא. אותה עונה! ^[130]

ומקשה הגמרא: ותרתי פעמים שפסק רבא שחייבת לפרושה עונה אחת למה לי?

ומתרצת: צריכא: דאי אשמועינן הא שהלכה כרבי יהודה במשנתנו,

הוה אמינא לטהרות. שהיה מקום לומר שמחלוקתם של רבי יהודה ורבי יוסי היא רק ביחס לטהרות שהחמירו בדינם ביותר ^[131].

אבל לבעלה, לא, שסבר שמותרת בעונת הוסת ואינה אסורה אלא בשעת הוסת כרבי יוסי.

ואי מההיא דרבי ירמיה הוה אמינא "סמוך לוסתה" שאסר רבי ירמיה היינו עונה אחריתי. קא משמע לן - שאסורה אותה עונה בלבד בין לבעלה ובין לטהרות.

מתניתין:

היתה למודה להיות רואה כל יום ט"ו מטבילתה [דהיינו בהפרשים של כ"ב יום בין ראיה לראיה ^[132], ושינתה את וסתה, פעם אחת, להיות רואה ליום כ' מהטבילה [שהוא יום כ"ז מהראיה], הרי זה וזה אסורין, שבחודש הבא חוששת ליום ט"ו ואם לא ראתה בו חוששת גם ליום כ' ^[133].

שינתה פעמיים ליום כ', שגם הראיה הבאה היתה רק אחרי כ' יום ולא ביום הקבוע לוסתה, שהוא ביום הט"ו, זה וזה אסורין, שעדיין חוששת בפעם הבאה לשני הימים.

שינתה ג' פעמים ליום כ' - הותר יום ט"ו. וקבעה לה וסת חדשה ליום כ', ואסורה ביום זה בכל הפעמים הבאות עד שתעקרנו בג' פעמים.

וזאת, משום - שאין האשה קובעת לה וסת עד שתקבענה ג' פעמים, ואינה מטהרת מן הוסת הקבוע עד שתעקר ממנה ג' פעמים ^[134].

הערות

^[116] בחכמת בצלאל הקשה על הרמב"ם שהשמיט מהלכותיו את דין שופעת. ותירץ, כיון שבזמן הזה אין מבדילים בין דם טמא לטהור, טמאה היא מחמת הדם שבתחילה, ואין נפקא מינה מוסת זו. ונראה מדבריו שסבר ש'דם טהור' שבסוגייתנו הוא דם אדום שאינו מז' האדומים הטמאים [המפורשים לעיל יט א], שאם גם שופעת דם לבן וירוק קובעת וסת שייכת וסת זו גם בזמן הזה, כמבואר בשולחן ערוך [קפח] שבין לבן לאדום מבדילים גם בזמן הזה. אולם בשו"ת פני יהושע [יו"ד כ] כתב שגם השופעת מוגלה לבנה קודם ראית הדם קבעה וסת לשפיעה, וראה מה שכתב בזה בסדרי טהרה [קפט כה], ובנאות יעקב [כה].

^[117] בגמרא להלן [סד א] ובבא קמא [לז ב] מצינו שנחלקו רבי ורשב"ג בכל דיני חזקת טבע האדם או בעל חי שבתורה בכמה פעמים הם נקבעים, רבי סבר בשתי פעמים ורשב"ג הצריך ג'. ונפקא מינה ממחלוקת זו לדין שור שנגח, לאחר כמה נגיחות יחשב מועד המחייב נזק שלם. ולדין אשה שמתו בעליה, לאחר כמה פעמים תחשב לקטלנית שאסור לה יותר להנשא. וכן לדין קביעות וסת, כמה ראיות צריך שתראה באותו התאריך כדי שתקבע וסת. וכתבו התוס' [ד"ה לימים] שסוגיתנו שאמרה 'לימים שנים' סוברת כרבי.

^[118] הרמב"ן [ד"ה ומיהו] והרשב"א [ד"ה ואיכא] ביארו, שוסת הגוף שונה משאר וסתות מפני שכן הוא אורח הנשים, כלומר, שדווקא כדי לחדש וסת באשה מסוימת צריך שתי פעמים, אבל כדי לברר שגם אשה זו טבעה היא כנשים הרבות שטבען לראות בהרגשות הללו, די בפעם אחת. עוד יש לומר, על פי מה שהבאנו לעיל [הערה 107] בשם הרשב"א, שוסת הגוף אינה סיבה ליציאת דם אלא סימן לריבוי הדמים שבגוף, ואם כן אפשר לומר שלקבוע סיבה צריך ג' פעמים, אבל לגלות סימן די בפעם אחת. ויש לעיין לשיטת הרמב"ם [המובאת לעיל הערה 114] שוסת הגוף נקבע רק כשהיו המחושים בימים קבועים, אם כן עיקר הוסת הוא ליום והמחושים רק מגבילים את הוסת שאינה צריכה לחשוש ליום כולו, ומדוע תהא שונה קביעת וסת זו משאר וסת היום.

^[119] התוס' [ד"ה לימים] סוברים שגם דין זה הוא מדברי רבי, ואף על פי שבכל החזקות די בשתי פעמים, כאן הואיל ואינו וסת גמור מודה רבי שצריך ג'. וביאור דבריהם נראה, שבגמרא בסמוך מבואר 'שלמה שלא מנו חכמים' הוא וסת לאכילת דברים חמים כשום ובצל, ווסת זו אינה יכולה להיות טבע גמור שהרי במקרה שלא תאכל כלל מאכלים אלו יצא הדם על ידי גורמים אחרים, ולקביעת טבע קלוש מודה רבי שצריך ג' פעמים. הר"ן סובר שלרבי עצמו בכל מקרה די בפעמיים, וסוגיתנו היא שיטת חכמים שסברו בחלק מהדינים כרבי ובחלק כרשב"ג.

^[120] בגמרא לעיל [יא א] מצינו שאשה שקפצה ג' פעמים וראתה דם בסמוך לקפיצותיה לא קבעה וסת, מפני שמעשיה גרמו לדם שיצא, ואין וסת נקבע אלא לדברים שבטבע. והקשו הראשונים מדוע אם כן קובעת וסת לאכילת דברים חמים, והרי גם כאן מעשה הוא שגורם לדם שיצא. ותירצו התוס' [ד"ה אכלה] שבאכילת שום אין האכילה גורמת ליציאת הדם לחוץ אלא לריבוי דמים בגוף, וכיון שנתרבה הדם יוצא כטבעו, ודווקא לקפיצה שהיא מעשה שגורם ליציאה לא קובעת וסת. והרז"ה [הגהות לבעלי הנפש, תיקון וסתות] תירץ, שיש לחלק בין קפיצה שעושה שלא מדעתה לבין אכילת שום ובצל שעושה בדעתה להנאתה. הרשב"א [עמוד א ד"ה אלו הן] והראב"ד [בעלי הנפש, שם] חולקים וסוברים שאכילת שום שווה היא לקפיצות ולא קובעת בזה וסת, וסוגיתנו מדברת שהיו האכילות בימים קבועים, וקובעת וסת מורכב לאכילה ולימים, ווסת זו יכולה לקבוע גם בקפיצות כמבואר בגמרא לעיל יא א.

^[121] החזון איש [יו"ד פה לט] מסתפק ביסוד חשש וסת שאינו קבוע, האם הוא מפני שדרך הנשים לשנות וסתן שחוששים שמא תשנה וסתה ויקבע הוסת שאינו קבוע, או שגם אם אין גורם זה טבע גמור חוששים שמא כשם שקרה פעם אחת וגרם יום זה לראיה, יקרה כן שוב בפעם הבאה. ומרש"י בסוגייתנו [ד"ה זה וזה] שכתב "וכשיגיע יום עשרים נמי תאסר שמא מעכשיו תקבע וסת ליום עשרים", משמע כצד הראשון. וכן מבואר גם מפירושו לעיל לט א [ד"ה זה וזה אסורים]. וראה מה שכתב בזה בנודע ביהודה [תנינא צג].

^[122] מבואר בדברי הגמרא שלרבי נקבע וסת הימים בפעמיים ווסת הגוף בפעם אחת, ורשב"ג חולק על שני הדינים וסובר שבין וסת הימים ובין וסת הגוף צריכים ג' פעמים כדי לקובעם. והקשו הרמב"ן והרשב"א, בשלמא בוסת הימים הצריך רשב"ג ג' פעמים מפני שכן היא שיטתו [המבוארת בהערה 117] שחזקה נקבעת בג' מקרים, אולם וסת הגוף, שסובר רשב"ג שנקבעת בפעם אחת, טעמו הוא מפני שאין וסת זו שייכת לדיני חזקה [וכמבואר בהערה 118], ומהיכי תיתי שיחלוק רשב"ג גם בזה. ותירצו, ששמואל קיבל מרבותיו שוסת הגוף נקבעת בפעם אחת, וכיון שבמשנתנו מבואר שצריך ג' פעמים, למד שמואל שיש מחלוקת בדבר זה. ומסתבר להעמיד את המשנה כרשב"ג, כיון שמצאנו שמקיל בוסתות במקומות אחרים.

^[123] התפארת ישראל [מו] והמשנה אחרונה ביארו, שמדובר באופן שראתה דם לאחר זמן, וחוששים שמא יצא הדם לבית החיצון בתחילת הוסת כהרגלה, ונתעכב מלצאת החוצה מפני שהעמידוהו כותלי הרחם. וצריך לומר, שהמשנה מדברת באשה שלא בדקה את עצמה לאחר הוסת, שהרי במקרה שתבדוק בחורים ובסדקים מבררת הבדיקה שאין דם בבית החיצון ואי אפשר לטמא למפרע. בגמרא לעיל [ד ב] מצינו, שאשה אשר יש לה וסת, אם ראתה שלא בשעת וסתה דינה הוא כאשה שאין לה וסת, ומטמאים את כל הטהרות שנגעה בהם ביממה האחרונה. וצריך ביאור, מדוע במשנתנו כשרגילה לראות בתחילת הוסת וראתה בסופו מטמאת רק את "הטהרות שעשתה בתוך הוסת" ולא מטמאת גם את הטהרות שנגעה בהם לפני וסתה. ויש לומר, על פי מה שכתב החוות דעת [קפט ל] שהפיהוק השני אינו גרוע מהראשון, שהוסת שיש לה לראות בפיהוק מתקיים גם בפיהוק השני, ולכן גם הרואה בפיהוק בסוף הוסת נחשבת שראתה בשעת וסתה. [ולדבריו צריך לומר שלא פיהקה ג' פיהוקים בלא דם, שאם לא כן, יעקר הוסת].

^[124] כן כתב הרשב"א [עמוד א, ד"ה ועוד יש], וכן נפסק בשולחן ערוך [קפט כד]. ודין זה הוא דווקא במקרה שראתה בתוך הפיהוק, אבל אם נמשכה הראיה גם לאחר הפיהוק, אסורה עד סוף היום. וראה מה שכתב בזה החוות דעת [שם, לא].

^[125] כן כתבו הרמב"ן [הלכות נדה ו י] הרשב"א [עמוד א] והרא"ש [א], וטעם החילוק הוא, שבוסת הגוף אין קביעות הוסת לזמנים אלא הרגילה לראות בסוף הוסת קבעה וסת לפיהוקים רבים, ולכן, אף על פי שסובר רבי יהודה שאין וסת לשעות, מודה הוא שיש וסת לפיהוקים מועטים או רבים. וכתב הרשב"א בתורת הבית [בית שביעי שער שלישי] שלרבי יהודה אינה אסורה קודם הוסת, כיון שאין לה יום קבוע לראיותיה, ואין ידוע באיזה יום יבוא, אי אפשר לחוש לו קודם שיגיע. וטעם הדבר שאינה אסורה לאחר הוסת, הוא מפני שאין היום גורם לוסת אלא הפיהוק, ומהיכי תיתי תאסר עד סוף היום. [ואף על פי כן, קודם הוסת הוצרך הרשב"א לטעם שאין ידוע מתי יבוא, שאם לא כן היתה אסורה מדין 'והזרתם' המחייב לחוש לזמן שמסוגל לראיה]. וראה מה שכתב בחוות דעת [קפט לא]. ואף על פי שלרבי יהודה וסת הגוף קל מוסת הימים, לרבי יוסי הדין הוא להיפך, שוסת הגוף חמור יותר, שהרגילה לראות בתחילת וסתה, כל הטהרות שעשתה בתוך הוסת טמאות. וכתב השולחן ערוך [קפט כד] שהוא הדין שאסורה לבעלה עד תום הוסת. ואילו בוסת הימים, הרגילה לראות בשעה הראשונה ביום, מותרת מהשעה השניה והלאה. וטעם חילוק זה ביאר החוות דעת [קפט ל], שבוסת הגוף גם אם לא ראתה בפיהוק הראשון חוששים שמא תראה בשני, שלא גרע הפיהוק השני מהראשון [וראה מה שכתב בהערה 123], מה שאין כן בוסת השעות, שוסתה הוא רק לשעה המסוימת שבה היא רגילה לראות, וכשעברה השעה תם הוסת.

^[126] החזו"א [יו"ד פה - סה, ע, עב] העלה שני צדדים במהות וסת השעות: א. עיקר הוסת הוא לימים, אולם כיון שראינו ג' פעמים שמדייקת בתוך הוסת ורואה בשעה מסוימת אין חוששים אלא לשעה זו. והוסיף, שאפשר שכך הוא טבע כל הוסתות להקבע בשעה מסוימת, ולכן אם תראה ביום אחד בשעות שונות לא קבעה וסת. ב. עיקר הוסת הוא לשעות, והגורם לראיה הוא שעברה עליה שעה זו. ולדוגמא, אשה שרגילה לראות כל ל' יום בשעה שישית, קבעה וסת לשלושים פעמים שעה שישית. וראה שם כמה נפקא מינה לדינא, מספק זה. וראה באור שמח [עדות א] שכתב, שאין בדין תורה מושג של 'שעה' אלא השעה המוחשית והיא חצות היום, אולם החזו"א [פ עד] חולק וסובר שהשעות אינן הסכם מדיני אלא מכוונת התורה. יש לדון, האם אשה שתראה ג' פעמים בדקה מסוימת בתוך השעה תקבע וסת לדקות, או שאין לקבוע וסת אלא לשעות. [לקמן מבואר שהאיסור לבעלה הוא לשעה שלמה, אולם יש להסתפק שמא הוסת בעצמותו הוא לרגע מסוים ורק חייב לפרוש בכל השעה שמא לא ידייק]. ולכאורה לצד הראשון שהוסת הוא לימים ואף על פי כן כשמוכח דיוק מסוים בתוך הוסת אין חוששים לזמנים אחרים הוא הדין בדקות, אבל לצד השני שהשעה היא הוסת והיא הגורמת לדם יתכן ששעות גורמות ולא דקות. ומהחוות דעת [קפד ט] מוכח שיש וסת גם לדקה מסוימת, וכן כתב גם הרש"ש, וראה בחזו"א [פ יח] שדחה את ראיות החוו"ד.

^[127] והוא הדין שחייבים לפרוש גם לאחר שעת הוסת עד סוף העונה כמבואר בסמוך. כתב החוות דעת [קפד ט], שגם רבי יהודה מודה שיש וסת לשעות ועיקר החשש הוא שמא יבוא הדם ברגע שרגילה בו, ורק מדין 'והזרתם' מחייב לפרוש כל העונה מחשש שמא תשתנה השעה בפעם הזו. ומטעם זה כתב שהבדיקה שמחויבת לבדוק בוסת חייבת להעשות בשעה שבה רגילה לראות. אולם החזון איש [יו"ד פ יח] חולק וסובר שלרבי יהודה אין וסת לשעות כלל וכל העונה שווה בדינה. וכדבריו משמע מלשון הראב"ד [בעלי הנפש א י] שכתב שטעמו של רבי יהודה הוא 'דאתי קביעותא דיומא ועקר לקביעותא דשעה'. ומכל מקום מבואר גם בראב"ד, שמודה רבי יהודה ששייך וסת לשעות, אלא שסובר שוסת הימים גובר עליו ואוסרה לכל היום, ונפקא מינה לאשה הרואה בשעה מסוימת בימים שונים, כיון שבמקרה זה אין וסת הימים, יקבע הוסת לשעות. וכן פסק בשולחן ערוך [קפט ג]. וראה מה שכתב בזה החוו"ד [קפט א] והסדרי טהרה [שם].

^[128] כן כתבו רש"י [ד"ה מן המנחה] והמאירי, אולם התוס' [בד"ה מן המנחה] סוברים שגם בתום השעה השישית עדיין אסורה היא עד חצי השעה השביעית, שכשם שבשחיטת הפסח שזמנו בסוף השעה השישית מצינו בגמרא בפסחים נח א] חששו שמא לא ידייקו בזמן וגזרו שלא ישחטו לפי חצי השביעית, הוא הדין בוסתות. ובישוב שיטת רש"י יש לומר, שסבר שבוסתות כשרגילה לראות ברגע מסוים בשעה מעיקר הדין אינה אסורה כל השעה, ורק רבנן החמירו ואסרוה כל השעה מחשש שמא לא תדייק, ולכן אין מקום להוסיף חשש על חשש ולאסור שוב את השעה השביעית מחשש חוסר דיוק. והתוס' סברו שהוסת הוא לכל השעה, ומעיקר הדין אינה מותרת אלא בתחילת שביעית, והחמירו רבנן לחוש לחצי שעה נוספת. וראה מה שכתבנו בהערה 126.

^[129] מבואר בסוגייתנו שלא נאסר הזמן שסמוך ביותר לראיה אלא רק העונה שבה ראתה, ולכן תחילת היום, שסמוך מאד לסוף הלילה שבו ראתה, מותר. ואילו בתחילת הלילה, אסורה. ונחלקו הפוסקים בטעם הדבר, האם הוא מפני שהעונה היא הגורמת לראיה ובה נקבע הוסת, ולדוגמא, אשה הרגילה לראות כל ל' יום, וסתה הוא להפלגת ס' עונות. או שעיקר הוסת תלוי בימים, אולם דרך הוסת להגיע בעונה מסוימת ביום שבו רגילה לראות, ולכן הרואה בקביעות כל ל' יום בלילה, אין חוששים ליום, כי יותר מצוי שישתנה הזמן לתחילת הלילה, מאשר שישתנה לתחילת היום שאחר כך. ונחלקו הנודע ביהודה [תנינא פג] והגר"ד טעביל האם אשה שראתה ג' פעמים בהפלגת כ"ט יום ועונה קבעה וסת. ויסוד מחלוקתם הוא בנידון הנ"ל, שהנודע ביהודה סובר שדרך הוסת להקבע לעונה מסוימת, והרואה כל כ"ט יום וחצי, ראייתה היא פעם ביום ופעם בלילה לסירוגין, ולא קבעה וסת. ואילו הגר"ד טעביל סבר שוסת הוא למספר עונות, והרואה כל כ"ט יום ומחצה קבעה וסת לראיה כל נ"ט עונות. וראה בחזו"א [פה, נט-עג] שהאריך בביאור מחלוקת זו.

^[130] תמה הש"ך [נקודת הכסף קפד א], מדוע סברה הגמרא בתחילה לפרש את דברי רבא שכוונתו לעונה נוספת ולא פירשה את דבריו כפשוטם, שאסורה עונה אחת בלבד. ותירץ על פי שיטת האור זרוע [שנח, הובא בבית יוסף קפד] הסובר שגם למסקנת הגמרא אשה שאין לה שעה קבועה לוסתה אסורה כ"ד שעות קודם הוסת, ולכן סברה הגמרא שרבא, אשר סתם דבריו, ולא חילק בין אשה שיש לה שעה קבועה לאשה שאין לה שעה קבועה, השווה את דין הנשים, וחייבות כולן לפרוש שתי עונות קודם הוסת. ותירצה הגמרא, שאף על פי שרבא סתם את דבריו, כוונתו היא לאשה שיש לה שעה קבועה לראיתה. ולכן אפשר לפרש שאסורה עונה אחת בלבד. ובטעם הדבר שאשה שאין לה שעה קבועה אסורה שתי עונות, ביאר הש"ך, שבאשה זו כל עונת הראיה היא עצם הוסת, ודין 'והזרתם' המחייב לפרוש בעונה הסמוכה לוסת מתקיים רק בעונה הקודמת. מה שאין כן אשה שיש לה שעה קבועה, עיקר הוסת הוא בשעה, ומדין 'והזרתם' אסורה בכל העונה. ומיהו, ביאור זה יתכן רק לפי מה שכתב החוות דעת [קפד ט] שגם לרבי יהודה יש וסת לשעות, ובהערה 127 הארכנו בדבר. וראה ברע"א [שם ג, ה] ובחוות דעת [שם ג] מה שכתב בזה.

^[131] החוות דעת [קפד ט] ביאר, שאין כוונת הגמרא שמטמאת למפרע את הטהרות שנגעה בהם בעונת הוסת, אלא רק שמחויבת מלכתחילה להמנע מלגעת בטהרות בו ביום. הרש"ש [ד"ה והתניא והזרתם] ביאר, שסיבת חיוב הפרישה ביום הוסת הוא מפני שביום הוסת שמסוגל לראיה, התשמיש יכול לגרום לדם שיצא. וצ"ע מדוע אם כן חייבו לפרוש ממגע בטהרות.

^[132] כן מבואר בגמרא לעיל [לט א], שמשנתנו אינה עוסקת באשה שיש לה תאריך קבוע בחודש לראיותיה, אלא באשה שקבעה הפסקים קבועים בין ראיה לראיה.

^[133] החזו"א [פה לט] חוקר מהו האיסור בוסת שאינו קבוע, האם מפני שחוששים שמא נשתנה טבע האשה ומעתה והלאה יהא טבעה לראות ביום זה. או דלמא קודם שנקבע הוסת אין לחשוש שמא יקבע, ואף על פי כן אסרו בפעם הבאה מחשש כשם שקרה המקרה פעם אחת, יקרה שוב. ובנודע ביהודה [תנינא צג] כתב שכל החשש הוא שמא יקבע הוסת, ואם בחודש שאחר כך לא ראתה, הוברר מלמפרע שלא היה יום זה וסתה, והאיסור שאסרנוה ביום זו בטעות היה. וראה שם שכתב נפקא מינה לדינא מביאור זה. רש"י [ד"ה זה וזה, ולעיל לט א] כתב, שהחשש הוא שמא יקבע יום זה לוסת קבוע. אולם מהרמ"א [קפט יז] שהביא בשם ההגהות מימוני שחוששים לוסת הקפיצות מדין וסת שאינו קבוע אף על פי שוסת שכזה אינו נקבע [כדלעיל יא א], ומהש"ך [קפד יט] שפסק שמעוברת שראתה חוששת לראיתה כדין וסת שאין קבוע, אף על פי שאינה קובעת וסת, מבואר שחששו למקרה שיחזור וישנה, ולכן אסרו גם במקרה שידוע מלכתחילה שלא יקבע הוסת. וכצד הזה יש להוכיח גם מהראב"ד [בעלי הנפש, תיקון וסתות א] שכתב, אשה שראתה בימי זיבה, חוששת לראיתה כדין וסת שאין קבוע, ואף על פי שבראיה בימי זיבה אין קובעים וסת [כדלעיל לט א].

^[134] בפשטות נראה שעקירת הוסת היא בכך שלא ראתה ג' פעמים בט"ו, וראית כ' ג' פעמים היא רק לצורך קביעת וסת חדשה ואינה נצרכת לעקירה. אולם בטור ובשו"ע [קפט טו] מבואר שאף על פי שלאחר שלא ראתה ג' פעמים אינה חוששת לוסת, מכל מקום, אם תחזור ותראה אפילו פעם אחת ביום הוסת, חוזר הוסת למקומו. ודווקא אם קבעה וסת אחר נעקר בזה הוסת הראשון לגמרי ואינו חוזר יותר אלא אם תקבענו מחדש בג' פעמים. וראה בסדרי טהרה [שם יט] שדייק מהרמב"ן [הלכות נדה ו] שחולק, וסובר שהושלמה העקירה גם כשלא קבעה וסת אחר.

אין הכוונה בזו השופעת דם נדה כל העת, אלא בזו השופעת דם טמא (דם נדות) מתוך דם טהור. שרגילה שקודם לראיית דם טמא הריהי רואה דם טהור (כעין דם שצבעו אינו אדום), ולאחריו היא רואה דם טמא. ומעתה נקבעה לה וסת הגוף באופן זה, לענין שדיה שעתה לטומאת טהרות שנגעה בהן לפני כן.

א ועוד שנינו במשנתנו בכלל וסתות הגוף זו שכמין צמרמורות אוחזות אותה, והוסיפה המשנה ואמרה "וכן כיוצא בהן", ושואלים: לאתויי מאי [להביא, לרבות את מה] באה לשון זו, שאף הוא בכלל הקובעים וסת הגוף? אמר רבה בר עולא בתשובה: לאתויי [להביא, לרבות] אשה שראשה כבד עליה, ואבריה כבדים עליה, ורותתת (רועדת), וגוסה (משהקת).

ובענין דברי רבה בר עולא אלה מביאים מה שאמר רב הונא בר חייא, אמר שמואל: הרי אמרו חכמים כי לצורך קביעת וסת ימים — די בשנים, שאם ראתה פעם אחת בתאריך מסויים או בהפרש זמן מסויים מראייתה הקודמת, וחזרה וראתה שוב בזמן זה, נקבעה לה בכך וסת ימים. ואילו לענין וסתות הגוף — די בראיה אחת. ואולם למה (לאותן תופעות) שלא מנו אותן חכמים בכלל הדברים במשנתנו שעל פיהן נקבעת וסת הגוף — יש צורך בשלשה ראיות, כדי לקבוע על פיהן וסת הגוף.

ויש לברר את הדברים: לשון זו "למה שלא מנו חכמים", לאתויי מאי [להביא, לרבות את מה] היא באה? אמר רב יוסף: לאתויי [להביא, לרבות] את זו שראשה כבד עליה, ואבריה כבדין עליה, ורותתת, וגוסה, וכאמור בדברי רבה בר עולא. אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף בתמיהה: מאי קא משמע לן [מה הוא משמיע לנו]? והלא מתניתין [משנתנו] היא האומרת "וכן כיוצא בהן". דהא [שהרי] בא ופרשה רבה בר עולא שכוונתה לתופעות אלה. אלא אמר אביי הלשון "למה שלא שנו חכמים" באה לאתויי [לרבות] את זו שאכלה שום ולאחר מכן ראתה דם. וכן זו שאכלה בצלים וראתה, או זו שכססה פלפלים וראתה. שאם אירע לה כן שלוש פעמים, קבעה וסת הגוף בכך.

אמר רב יוסף: לא שמיע לי הא שמעתא [לא שמעתי הלכה זו] שאמר שמואל כי לוסת ימים יש צורך בשתי ראיות ולוסת הגוף די באחת.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: והלא את אמריתה ניהלן, ואהא אמריתה ניהלן [אתה עצמך אמרת לנו אותה, ועל זה אמרת לנו], על המשנה האומרת כי האשה שהיתה למודה (רגילה) להיות רואה דם ביום חמשה עשר בחודש, ושינתה (והשתנה נוהג גופה) והריהי רואה דם ליום עשרים בחודש, מה דינה בחודש הבא? — הרי יום זה (יום חמישה עשר בחודש הבא), שהוא יום וסתה, ויום זה (יום עשרים לחודש), שהוא יום שראתה בו בחודש הקודם, אסורין בתשמיש, שמא קבעה וסת ביום העשרים. ואולם אם השתנה זמן ראיית הדם שלש פעמים רצופות ליום עשרים בחודש — הותר יום חמשה עשר בחודש בתשמיש, שמעתה שוב אין מקום לחשש שתראה ביום זה. ומכאן והלאה הריהי קבעה לה את יום עשרים בחודש כיום וסתה. שאין אשה קובעת לה וסת עד שתקבענה שלש פעמים.

ואמרת לן עלה [לנו עליה, על משנה זו] מה שאמר רב יהודה, אמר שמואל: משנה זו הריהי כדברי רבן גמליאל בר [בן] רבי שאמר משום [בשם] רבן שמעון בן גמליאל שאין קביעת וסת אלא כשראתה האשה כן שלוש פעמים. אבל חכמים חלוקים בדבר, ואומרים כי אף אם ראתה פעם אחת — קבעה לה בכך וסת, שכן לקביעת וסת היא אינה צריכה לא לשנות (לראות פעם שניה), ולא לשלש (לראות פעם שלישית).

ואמרינן [ואמרנו] לך בשאלה: כיון שאין היא צריכה לשנות אמרת לן [לנו], מעתה שאין היא צריכה לשלש מיבעיא [נצרך] לומר? ואמרת לן [לנו] בתשובה כי מה שאמרו חכמים שאין היא צריכה לשנות — מדובר בוסתות הגוף, שדי בראיה אחת כדי לקבוע וסת הגוף. ומה שאמרו חכמים כי אין היא צריכה לשלש — המדובר בוסתות ימים, הנקבעות בשתי ראיות.

ושואלים: מדוע אמר שמואל כי דברי משנה זו הריהם כדברי רבן גמליאל בר רבי שאמר בשם רבן שמעון בן גמליאל, ונימא [ושיאמר] בקצרה כי "זו דברי רבן שמעון בן גמליאל"! ומשיבים: הא קא משמע לן [בזה הוא משמיע לנו] שמואל: שרבן גמליאל ברבי (בנו של רבי) — כרבן שמעון בן גמליאל סבירא ליה [הריהו סבור].

ב משנה האשה שהיתה למודה (רגילה) להיות רואה דם בתחלת הוסתות שבגופה (שהריהי רואה בתחילת תופעה גופנית כפיהוק והתעטשות ושאר תופעות וסת הגוף), אף שראתה דם לא בתחילת תופעת הגוף אלא לאחר מכן — כל הטהרות שעשתה בתוך הוסתות למן תחילת הוסת, הריהן טמאות. שכן הוחזקה זו לראות בתחילת הוסת. ואם היתה רגילה לראות בסוף הוסתות (שהריהי רואה דם רק לאחר זמן מסוים של תופעה גופנית מסויימת כפיהוק או כהתעטשות וכיוצא באלה — כל הטהרות שעשתה בתוך הוסתות הריהן טהורות. שכן הוחזקה לראות רק בסוף הוסת.

ר' יוסי אומר: אף ימים מסויימים ושעות מסויימות קובעים לוסתות. ומסביר: כיצד? היתה למודה להיות רואה ביום מסויים בחודש בשעה שהיא עם הנץ החמה — אינה אסורה בתשמיש עם בעלה ביום הוסת הקבוע לה, אלא באותה שעה שהיא עם הנץ החמה, ואולם בלילה (עד הנץ החמה), וכן ביום משעבר הנץ החמה אם לא ראתה — הריהי מותרת בתשמיש. ר' יהודה אומר: משעבר הנץ החמה ולא ראתה — כל היום שלה, ומותרת בתשמיש וכדעת ר' יוסי, ואולם בלילה הקודם אסורה, ושלא כדעת ר' יוסי.

ג גמרא שנינו במשנתנו כי נחלקו ר' יוסי ור' יהודה בדינה של האשה הרגילה לראות ביום הוסת הקבוע שלה עם הנץ החמה. ובענין זה עוד תנא [שנה] החכם בברייתא: כיצד (באיזה אופן) אמר ר' יוסי את שיטתו שימים מסויימים ושעות מסויימות קובעים לוסתות? — היתה למודה (רגילה) להיות רואה מיום עשרים בחודש ליום עשרים בחודש, וביום זה הריהי רגילה לראות משש שעות (השעה השישית) לשש שעות ביום זה בחודש הבא. כשהגיע יום עשרים בחודש ואף שלא ראתה — הריהי אסורה לשמש עם בעלה כל שש שעות ראשונות, אלו דברי ר' יהודה. ור' יוסי מתיר לה לשמש עד שש שעות, וחוששת (ואסורה לשמש מפני החשש) שתראה בשש שעות.

מש עברו שש שעות ביום זה ולא ראתה — הריהי אסורה לשמש כל היום כולו, אלו הם דברי ר' יהודה. ואילו ר' יוסי מתיר באופן זה לשמש מן זמן המנחה (מתחילת השעה השביעית) ולמעלה (והלאה).

ד שנינו במשנתנו כי לדעת ר' יהודה במקרה שהיתה למודה לראות בזמן הנץ החמה ביום וסתה, כל היום (משעבר הנץ החמה) הריהי מותרת לשמש עם בעלה, ואולם בלילה הקודם הריהי אסורה מלשמש. ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא] האומרת כי ר' יהודה אומר שכל הלילה שלה!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], שכן הא [ברייתא זו] האומרת שהריהי מותרת בלילה — מדברת במי שרגילה לראות בתחלת יממא [היום]. ואילו הא [משנתנו זו] האומרת שהריהי אסורה בלילה — מדברת במי שרגילה לראות בסוף ליליא [הלילה].

ומביאים עוד מדברי ר' יהודה בענין זה, תני חדא [שנויה ברייתא אחת] האומרת כי ר' יהודה אוסרה לפני וסתה, ומתירה לאחר וסתה. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת] האומרת כי ר' יהודה אוסרה לאחר וסתה, ומתירה לפני וסתה.

ולא קשיא [ואין זה קשה], שכן הא [ברייתא זו] האומרת שלדעת ר' יהודה הריהי אסורה לפני וסתה — מדברת באשה שרגילה למחזי [לראות] בסוף ליליא [הלילה]. ואילו הא [ברייתא זו] האומרת שהריהי אסורה בסוף וסתה — מדברת בזו שרגילה למחזי [לראות] בתחלת יממא [היום].

אמר רבא: הלכה כר' יהודה שאסורה כל עונתה. ותוהים: מי [האם] אמר רבא הכי [כך]? והתניא [והרי שנויה ברייתא] על הכתוב "והזרתם את בני ישראל מטומאתם" (ויקרא טו, לא) — מכאן, מכתוב זה אמר ר' ירמיה, למדים אנו אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן.

וכמה? אמר רבא: עונה. מאי לאו [האם אין] הכוונה בדברי רבא הללו לעונה אחריתי [אחרת, נוספת], שיש לפרוש מן האשה אף בעונה הסמוכה לוסתה? ודוחים: לא זו הכוונה, אלא לומר שחייבים לפרוש באותה עונה.

ושואלים: ותרתי [ושתי פעמים] שפסק רבא שאין חייבים לפרוש אלא עונה אחת בלבד, למה לי? ומשיבים: צריכא [נצרך הדבר] להיאמר. דאי אשמועינן הא [שכן אם היה משמיע לנו רבא רק את זה, שהלכה כדברי ר' יהודה שבמשנתנו] — הוה אמינא [הייתי אומר] כי הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא לענין טהרות שאסורה לעסוק באותה עונה בטהרות אבל לענין תשמיש עם בעלה — לא תיאסר אלא בשעת הוסת (וכדעת ר' יוסי), ולא בכל עונת הוסת (כדעת ר' יהודה), לכך קא משמע לן [הוא רבא משמיע לנו]. שהלכה כר' יהודה אף לענין תשמיש עם בעלה.

ואי מההיא [ואם משם, מדין פרישה סמוך לוסת] בלבד היה משמיע לנו רבא שהכוונה לעונה אחת — הוה אמינא [הייתי אומר] כי משמעות הדברים "סמוך לוסתה" היא עונה אחריתי [אחרת, נוספת], שלפני עונת הוסת. לכך קא משמע לן [הוא רבא משמיע לנו] שהכוונה לאותה עונה בלבד.

ה משנה האשה ש היתה למודה להיות רואה דם ביום חמשה עשר בחודש, ושינתה (והשתנה נוהגה) להיות רואה ליום עשרים בחודש, מה דינה בחודש הבא? — הרי יום זה (יום חמישה עשר בחודש הבא), שהוא יום וסתה, ויום זה (יום עשרים לחודש), שהוא יום שראתה בו בחודש הקודם, אם לא ראתה ביום חמישה עשר שבחודש הבא, אסורין בתשמיש. וכן אם שינתה (השתנה מנהגה) פעמים, שראתה שתי פעמים בזה אחר זה ליום עשרים בחודש — זה, יום החמישה עשר, וזה, יום העשרים, אסורין שהריהי חוששת לשני הימים הללו.

ואולם אם השתנה זמן ראיית הדם שלש פעמים רצופות ליום עשרים בחודש — הותר יום חמשה עשר בחודש בתשמיש, שמעתה שוב אין לחשוש שתראה ביום זה. ונעקרה הוסת מיום זה, ומכאן והלאה לחודשים הבאים הריהי קבעה לה את יום עשרים בחודש כיום וסתה. שאין אשה קובעת לה וסת עד שתקבענה שלש פעמים. וכן היא אינה מטהרת (להיות מותרת בתשמיש) מן הוסת הקבועה שלה, אם החלה לראות בזמן אחר מזה הקבוע לה עד שתעקר ממנה שלש פעמים.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמר שמואל הרי אמרו לימים שנים. "אמרו" קאמר וליה לא סבירא דהא לקמן (סד, ב) בוסת דילוג אמרי' דשמואל כרשב"ג בוסתו' דיומי ס"ל והכי קי"ל.
ומיהו בוסתות דגופה ק"ל היכי אשכח בהו פלוגתא דרשב"ג ורבנן הא לא אשכחן חזקה אלא לר' בתרי זימני ולרשב"ג בתלתא אלמא היכי דבעי חזקה לרבי נמי תרי בעינן ואיכא למימר שמואל גמרא גמיר דלרבנן בחד ואשכח מתני' דקתני בוסתו' דגופה וכל שתקבע לה וסת ג' פעמים הרי זה וסת. ואמר אמאן תרמיה ודאי לרשב"ג דאשכחן דמיקל (בחזקת חששו) [בוסתות] וכיון דסיפא ודאי ביומי רשב"ג היא רישא נמי לדידיה מוקמינן ופלוגתא אחריתי היה מ"ס בעי חזקה דהיינו בתלתא זימני ואפילו בדגופה. ומ"ס אפילו תרי לא בעיא דהיינו אורחאי. ואע"ג דלא אשכחן פסקא בוסתות דגופה כרשב"ג כיון דסתם מתני' הוא ומחלוקת בדשמואל לא עדיף ממחלוקת דבריית' והלכה כסתם מתני' ודאמר ר' יהודה אמר שמואל זו דברי ר"ג הוא וס"ל היא דהא ודאי ס"ל כוותיה ביומי כדפרישית.

אמר רב יהודה אמר שמואל הרי אמרו לימים שנים לוסתות אחד למי שלא מנו חכמים שלשה, ואוקי' לקמן כחכמים ודלאו כרבן שמעון בן גמליאל דאילו לרשב"ג לעולם כל הוסתות דוקא בג' פעמים ואיכא למידק בוסתות דגופי היכי אשכחן פלוגת' והיכי הויא חזקה לר' בחד זימנא דהא לא אשכחן חזקה לרשב"ג אלא בתלתא זימני ולר' בתרי זימני והילכך כיון דבהא בעינן רשב"ג תלתא זימני אלמא בעי חזקה א"כ לר' נמי ליבעי תרי זימני. ואיכא למימר דשמואל גמרא גמיר ליה דבוסתות דגופה בחד זימנא סגי להו לרבנן ואשכחן מתניתין דקתני בוסתות דגופה כל שתבקענה ג' פעמים הרי זה וסת ואמר מתני' על כרחין כרשב"ג תרמייה דאשכחן דמקל בוסתות ובעי תלתא זימני וכיון דסיפא דמתני' דאיירי בוסת הימים בעי תלתא זימני ורשב"ג היא רישא נמי בוסתות דגופא רשב"ג היא ופלוגתא אחרינא היא דרשב"ג סבר אפילו בכי הא בעי תלתא זימני ור' סבר אפילו תרי זימני לא בעי דהכי אורחא דאע"ג דלא אפסיקה בהדיא הילכתא כרשב"ג אפ"ה קי"ל כותיה הואיל וסתם מתניתין כותיה ואע"ג דעביד לה שמואל פלוגתא לא עדיפא פלוגתיה ממחלוקת דבריתא דקי"ל כסתם מתני', ואע"ג דאמר שמואל הרי אמרו קאמ' וליה לא סבירא ליה ותדע לך דהא לקמן בסמוך בוסת הדלוג אמרינן דשמואל כרשב"ג ס"ל, דאמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר"ג בר' שאמר משום רשב"ג זו וסבירא ליה קאמר דבוסת הימים על כרחין כותיה סבירא ליה וכדאמרינן בהדיא בוסת הדלוג וכמו שכתבנו.

אמר רב יהודה אמר שמואל הרי אמרו לימים שנים לוסתות אחד למה שלא מנו חכמים. ואוקימנא לקמן כחכמים דלא כרשב״ג דאלו לרשב״ג לעולם כל הוסתות דוקא לג׳ פעמים ואיכא למידק בוסתות דגופא היכי אשכחן פלוגתא והיכי הויא חזקה לר׳ בחד זימנא דהא לא אשכחן חזקה לרשב״ג אלא בג׳ זמני ולר׳ בב׳ זימני והילכך כיון דבהא בעי רשב״ג ג׳ זמני אלמא בעי חזקה א״כ לר׳ נמי ליבעי תרי זמני ואיכא למימר דשמואל גמרא גמיר לה דבוסתות דגופה בחד זימנא סגי להו לרבנן ואשכח מתני׳ דקתני בוסתות דגופא דכל שתקבענה ג׳ פעמים הרי זה וסת ואמר מתני׳ על כרחין כרשב״ג תרמייהו דאשכחן דק״ל בוסתות ובעינן תלתא זמני וכיון דסופא דמתני׳ דאיירי בוסת הימים בעי ג׳ זמני ורשב״ג היא רישא נמי בוסתות דגופא רשב״ג היא ופלוגתא אחריני היא דרשב״ג סבר אפי׳ בכי הא בעי ג׳ זמני ור׳ סבר אפילו תרי זמני לא בעי דהא אורחא דאע״ג דלא איפסקא בהדיא הלכתא כרשב״ג אפ״ה קיי״ל כותיה וסתם מתני׳ כותי׳ ואע״ג דעביד לה שמואל פלוגתא לא עדיפא מפלוגתיה ממחלוקת דברייתא דקי״ל כסתם מתני׳ ואע״ג דאמר שמואל הרי אמרו אמרו קאמר לי׳ ולי׳ ל״ס ותדע לך דהא לקמן בוסת הדילוג אמרי׳ דשמואל כרשב״ג ס״ל ודאמ׳ רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר״ג ברבי שאמר משום רשב״ג דס״ל קאמר דבוסת הימים ע״כ כותיה ס״ל וכדאמרינן בהדיא בוסת הדלוג וכמו שכתבנו ראתה יום ט״ו בחדש זה ויום י״ו בחדש זה י״ז בחדש זה רב אמר קבעה לה וסת לדילוג וה׳ פי׳ כגון שראתה ט״ו בניסן וי״ו באייר ויום י״ז בסיון קבעה לה וסת לדילוג והרי זו אסורה ביום י״ח בתמוז וביום י״ט באב וביום כ׳ באלול וכן מדלגת לעולם יום אחד בכל חדש וחדש ור״ח ז״ל פי׳ כגון שחוזרת לראות הלילה כגון הוסת הראשון ושילשה כן כיצד הרי שראתה יום ט״ו בניסן ויום י״ו באייר ויום י״ז בסיון וחזרה וראתה יום ט״ו בתמוז ויום י״ו באב ויום י״ז באלול ועוד חזרה וראתה יום ט״ו בתשרי ויום י״ו בחשון ויום י״ז בכסלו הרי זו קבעה וסת מטבת ולהלן לדלוגין כסדר הזה ט״ו לחודש זה י״ו בחדש זה שני לו ויום י״ז לשלישי וכן לעולם חוזרת חלילה ולפי פירושו הא דאמרינן בגמ׳ קבעה לה וסת לדילוג לאו הכי בלחוד הוא דקבעה לה וסת אלא ה״ק אם תשלש כן קבעה לה וסת לדילוג ורב ושמואל לישנא קיטא נקטי ובריתא נמי דלקמן דקתני ראתה יום כ״א בחדש זה כ״ב בחדש זה ושתים בחדש זה עשרים ושלש בחדש זה קבע לה וסת לאו בהכי בלחוד קאמר אלא אם תשלש כן וקשיא לי קצת דלמאי דאוקימנא כגון דרגילה למחזי ביום עשרים ושנתה לעשרים ואחד משמע לכאורה דכל היכא דעיקרא וסת הראשון קבעה לה וסת הדילוגין אלו ואלו וסת הראשון ודאי נעקר בשדלגה ג׳ דילוגין ראשונים וא״כ אף וסת הדלוג נקבע בכך לפי׳ נ״ל הראשון עיקר.

ואפי׳ לא שלשה לחזור חלילה ג׳ פעמים קבעה לה וסת לדלוג כמו שאמרנו ובודאי אם דלגה וחזרה לראות חלילה באותן דילוגין כפי׳ של ר״ח ז״ל קבעה לה וסת דילוגין בחלילה ואיכא למודה ה״ד אי בחדשים כלן מלאים אין כאן דילוג אלא הפלגות שוות משלשי׳ ושנים לשלשים ושנים ואי בחדשים כסדרן א׳ מלא וא׳ חסר אין כאן דילוג שוה כיצד הרי שהתחילה לראות בט״ו בניסן שהוא מלא וחזרה וראתה י״ו לאייר הרי ראתה להפלגות שנים ושלשים והשניה שהיא מי״ז מאייר שהוא חסר לי״ז בסיון אינה אלא לשלשים ואחד נמצה שלא דלגה אדרבה קרבה ראייתה וכשחזרה וראתה בי״ח בתמוז חזרה להפלגה של ל״ב וכפי פי׳ הראב״ד ז״ל כשם שהאשה קובעת וסת להפלגות שוות כך היא קובעת וסת בימי החדש כיצד אם ראתה ר״ח ור״ח קבעה לה וסת לראשי חדשים ואעפ״י שאין הפלגותיה שוות שהאחד מלא והא׳ חסר והילכך זו שדלגה כיון שאין ראיותיה צד השוה לא בדילוג שוה ולא בהפלגות שונות אומרים לימי החדש היא קובעת ולא בהשואה אבל בדילוג ולדבריו אם ראתה ט״ו בחדש זה וט״ו בחדש זה קבעה לה וסת לט״ו בין במלואים בין בחסרים ורבותינו הצרפתים ז״ל מוסיפין שאף שם היום גורם וסת כדאשכחן בשור המועד שבת ושבת ושבת נעשה מועד לשבתות והיינו דאמרי׳ בפרקים קמא קפצה וראתה קפצה וראתה קבעה לה וסת לימים ואקומה רב אשי כגון שקפצה בחד בשבא וחזאי וקפצה בחד בשבא וחזאי ולחד בשבא אחרינא חזאי בלא קפיצה אלמא ימי השבוע קבעי לה וסת ונמצא לדבריהם דרבים בוסתות דימים ה״א וסת ימים ידועים וקביעות החדש וקביעות ההפלגה ולדברי הכל וסת הפלגות אינו נקבע אלא בד׳ ראיות לפי שאין הפלגות מתוך ד׳ ראיות וראיה ראשונה לאו בהפלגה חזיחיה וכן כתב הראב״ד ז״ל וכן הורו רבותינו הצרפתים ז״ל ואי קשיא לך הא דתניא בבבא קמא ראה שור נגח שור ולא נגח שור נגח שור לא נגח שור נגח שור לא נגח נעשה מועד לסירוגין לשוורים ואע״ג דקמיתא לאו בסירוגין הות אפ״ה מצטרפת לבתרייתא י״ל דשאני הכי דכיון דאין הפלגה ידועה אלא בשתי ראיות כדאמרן ג׳ הפלגות בעי דהיינו ד׳ ראיות אבל התם הא איכא ג׳ נגיחות וראיה מדקתני במתני׳ היתה למדה יום ט״ו ושנתה ליום עשרים זה וזה אסורים שנתה פעמים ליום עשרים זה וזה אסורים שנתה ג׳ פעמים ליום עשרים הותר ט״ו וקבעה לה יום עשרים אלמא אינה קובעת עד שתשלש להפלגות של עשרים וא״ת התם למודה שאני א״כ דקארי לה לפי רביה דרב מבריתא מאי קרי לה הא מתני׳ היא דלמודה דשאני ועוד מביאין ראיה מדקתני עלה לההיא מתני׳ שאין אשה קובעת וסת עד שתקבענו ג׳ פעמים אלמא אין הפרש בין קביעות של זו לקביעות של אחרת שאינה למודה ופלוגתייהו דרב ושמואל בדלגא היינו דרב סבר כיון שזו לימי החדש היא קובעת אף הראשונה מונין לה שהרי היתה ביום ידוע מן החדש וכאלו ראתה ג׳ פעמים בט״ו בחדש שהיא ודאי קבעת לג׳ פעמים ואף זו קובעת דמתחלת׳ לדילוג בעונה ושמואל סבר אם השות לימי החדש מונין לה את הראשונה אבל כיון שדלגה צריכה ג׳ דילוגין ולענין פסק הלכה בוסת הדילוג פסק ר״ח ז״ל כרב דקי״ל כרב באיסורי וכן פסק הראב״ד ז״ל אבל הרמב״ם ז״ל פסק כשמואל משום דאמרינן דיקא נמי דשבקינה ליום עשרים ושמ׳ והרמב״ן ז״ל כתב דמסתברא כותיה ויש להחמיר כדברי ר״ח והראב״ד ז״ל.

מהא דקתני שינתה לי״ז הותר לי״ו ונאסר ט״ו וי״ז ולא מיתסר נמי י״ח דנימא זו כבר דלגה וניחוש כפעם א׳ לוסתה דילוג ש״מ שאין חוששין לוסת דילוג כלל עד תקבענו לגמרי כן כתוב בתוס׳ וכן הורה הראב״ד ז״ל וכן כתב בחדושי הרמב״ן ז״ל.

לימים שנים. כר' דאמר בתרי זימני הויא חזקה אבל ווסתות דגופה קים ליה לשמואל דלר' סגיא ליה בחדא זימנא. ולמה שלא מנו חכמים כגון ע"י מעשה באים מודה ר' דאינן ראויין לקבוע בפחות מג':

לאיתויי אכלה שום ובצל וכססה פלפלין. ולא הוו ככל הנהו דפי' רבה בר עולא דהנהו אתו ממילא והנך ע"י מעשה לכך צריך ג' זימני ולא בעי למימר לאיתויי קפצה וראתה דהא תניא בפ"ק כל שתקבענה מחמת אונס לא הוי וסת אבל אכלה שום ובצל לא חשיב אונס דאין הראיה באה ע"י טורח אלא ממילא:

אמר שמואל זו דברי רשב"ג. אם נפרש זו ולא ס"ל אלא סבר כר' דאמר בתרי זימני הוי חזקה כדמשמע בכל דוכתא זו ולא ס"ל לא תיקשי לך הא דפליגי רב ושמואל בסמוך ואמר שמואל עד שתשלש בדילוג דהתם אליבא דרשב"ג פליגי אבל מ"מ שמואל כר' ס"ל אבל מעיקרא דבעי למימר תלמודא דפליגי בפלוגתא דר' ורשב"ג ע"כ זו וס"ל קאמר וה"נ אשכחן בריש שור שנגח ד' וה':

מן המנחה ולמעלה. פרש"י מתחלת ז' נוטין צללי ערב ואינה אסורה אלא עד סוף שעה ששית. אע"ג דלכל המוקד' בחצי שביעית הוי זמן התמיד היינו לפי שאין אנו בקיאין בשעות היום כדאמרינן בפ' אמר להם הממונה אבל מן הדין הוי מתחלת שעה שביעית. א"נ חצי שביעית וחצי ששית חמה עומדת בראש כל אדם ולכך הוי בכלל חצות עד שש שעות ומחצה:

ומי אמר רבא הכי והתניא והזרתם כו' כ"ש אי הוה סבר כר' יוסי דקשיא ליה טפי אלא לא נחת אלא לפרושי תרתי מילי דרבא דצריכי תרוייהו:

שינתה ליום עשרים זה וזה אסורין וחוששת ליום ט"ו שאחר ראיית עשרים ואם [לא] תראה ביום ט"ו חוששת ליום עשרים שאחר ראיית יום כ' זה:

אבל חכ"א א"צ לא לשנות ולא לשלש פי' ומאי דתנן לעיל גבי וסתות דגופה כל שתקבע לה ג"פ ה"ז וסת גם היא רשב"ג היא דאמר בתלתא הויא חזקה. אבל חכמים פליגי עלה ואע"ג דאמר רב יוסף משמיה דרב יהודא אמר שמואל דחכמים פליגי עליה דרשב"ג איהו סבר כרשב"ג דהכי אמרינן בשלהי הבא על יבמתו א"ל רב יוסף ברי' דרבא לרבא בעי מניה מרב יוסף הלכה כר' ואמר לי אין הלכתא כרשב"ג ואמר לי אין אחוכי אחוך בי א"ל לא סתמי הוא דפשט לך נשואין ומלקיות כר' וסתות ושור המועד כרשב"ג כו' עד וסתות דתנן אין אשה קובעת לה וסת עד שתקבענה שלשה פעמים ואינה מטהרת מן הוסת עד שתיעקר שלשה פעמים אלמא ס"ל לרב יוסף דהלכה כרשב"ג:

בד"ה מן המנחה ולמעלה כו' לכל המוקדם הוה מששה שעות ומחצה כו' עכ"ל וכצ"ל:

ד"ה זו דברי רשב"ג וכו' לכאורה משמע זו ולא ס"ל מדלא קאמר אבל רבי אומר וכו'. ר"ל מדקרי ליה לרבי בלשון חכמים ולא קאמר אבל רבי אומר משמע דס"ל הלכתא כרבי ולא כרשב"ג:

רש"י בד"ה עם הנץ כו' אסורה וגם הנץ כו' הד"א:

גמרא זו דברי ר"ג כו'. נ"ל דקאי ג"כ על משנה הקודמת שאמרה ג"כ על ווסתות דגופא וכל שקבעה ג"פ ה"ז ווסת. אבל חכמים אומרים דהמה א"צ לקביעות ווסת אלא בפעם א' סגי. והא דהעמיד דבריו על משנה זו. מפני שמסיים בה שאין אשה קובעת לה וסת עד שתקבעה ג"פ. שקאי גם כן על המשנה הקודמת בווסתות דגופא. ומדקאמרי א"צ לשלש מכלל דאיכא דצריך שילוש. מזה הוכיח שמואל לעיל דלמה שלא מנו חכמים שלשה. ובזה סר דקדוק התוס' מה שלא אמר אבל רבי אומר. כי איה מצינו לו לרבי שיאמר לווסתות אחת. וכן למה שלא מנו חכמים שלשה. אלא דק"ק לי לישנא דאביי לעיל מאי קמ"ל מתניתין היא. דהא טובא אשמעינן דאפילו חכמים מודו בהו דצריכין ג"פ. ואדרבה הל"ל מ"ט גריעי משאר וסתות דגופא דחשיב במתניתין דסגי להו חד זימנא. דהלא גם המה אינן ע"י מעשה:

שם והתניא והזרתם כו' א"ר עונה כו' לא אותה עונה ותרתי ל"ל צריכא כו'. מבואר דכ"ז אליבא דר' יהודה. והתוי"ט ל"ד בהביאו זה ע"ד ר' יוסי ע"ש: ודע דק"ל לר' יהודה מדוע אשה שיש לה וסת ד"ש. ולא מטמאינן לה כל אותה עונה למפרע. וי"ל עפ"י סברת רבא בגיטין (כח ב) שמא מת ל"ח שמא ימות חיישינן ועי' נו"ב חלק יו"ד סימן נ"ה. עי"ל דשאני פרישת עונה דחיישינן שמא מחמת תאות תשמיש תקדים ראייתה. וכדחייש רבא כה"ג לקמן (סו) גבי תבעוה לינשא. ומצאתי סברא זו בר"ן בפ"ב דשבועות על הא דלקמן (שם) ואם יש לה וסת תולה בוסתה:

תד"ה וחוששת. היינו כל שעה ששית. נ"ל דמשמע להו משש שעות לשש שעות דר"ל דהיתה למודה לראות תמיד בשעה ששית אבל לא ברגע מכוונת אלא פעם ברגע זו ופעם באחרת אבל כולן באותה שעה. ולכן נאסרת בכל אותה שעה. רק דק"ל מש"כ לקמן דאסורה עד חצי שעה ז' משום דלא קי"ל שפיר בשעות. מטע"ז תאסר נמי חצי שעה קודם דהיינו מחצי חמישית:

(סג רע"ב) למה שלא מנו חכמים לאתויי מאי.—לפי פשוטו משמע דפירכא דסתמא דתלמודא היא: מהי כוונת שמואל בזה שאמר "למה שלא מנו חכמים". אבל שמואל בעצמו כפי הנראה ידע את המרומז בזה. ולא ידענו את ההכרח שהיה לרש"י ז"ל להוציא הדבר מפשוטו.

(שם) מאי קמ"ל מתני' היא דהא פירשה רבה בר עולא.—אינו מובן כלל. וכי משום שרבה בר עולא, שהיה שנים שלשה דורות אחר שמואל, אמר דמשנתנו ריבתה במה שאמרה "וכן כיוצא בהן" וסתות הללו, לכך לא היה צורך לשמואל שלפניו לפרש את דינם? ועוד קשה דודאי משמע דהללו שריבתה משנתנו במאמרה "וכן כיוצא בהן" דינן שוה לדין הוסתות שנמנו מפורש במשנתנו, ושמואל אמר באלו שלשה בלבד.

בשופעת דם טמא מתוך דם טהור. רגילה לראות דם טהור תחלה ואח''כ דם טמא הוי וסת וכל שעה שתראה דם טמא אחר דם טהור אמרינן דדיה שעתה: גוסה. בלאיי''ר: הרי אמרו. לקמן בשמעתין אינה צריכה לא לשנות ולא לשלש ומפרש לה לשנות בוסתות כו': לימים שנים. וסתות דיומי משקבעתן שתי פעמים הוי וסת: לוסתות. דגופה כגון הני דמתניתין משקבעתן פעם אחת הוי וסת: למה שלא מנו חכמים. וסת שלש וקמיבעיא ליה לשמואל למה שלא מנו חכמים מאי היא והכי קאמר שמואל אני שמעתי כן למה שלא מנו חכמים שלש אבל איני יודע מהו: מתניתין היא. דקתני וכן כיוצא בהן ופירשה רבה בר עולא לאתויי הני: הא שמעתתא. דשמואל דאמר לימים שנים לוסתות אחד: זה וזה. כשיגיע עוד חמשה עשר אסורה לשמש שמא תחזור לוסתה וכשיגיע יום עשרים נמי תאסר שמא מעכשיו תקבע וסת ליום עשרים: שאמר משום רבן שמעון בן גמליאל. דלא הוי חזקה בציר מתלת זימני כדשמעינן ליה לרבן שמעון בן גמליאל בכל דוכתי לשלישי תנשא לרביעי לא תנשא (יבמות דף סד:): ונימא זו דברי רשב''ג. דהא קיימא לן בכל דוכתי דבעי שלשה זימני לחזקה: מתני' בתוך וסתות. בוסתות דגופה קאמר: אף ימים ושעות. בגמ' מפרש: אינה אסורה אלא עם הנץ החמה. וכל הלילה משמשת ואם עבר הנץ החמה ולא ראתה משמשת כל היום ורבי יוסי קתני לה דדייק שעת הוסתות ותו לא: רבי יהודה אומר כל היום שלה. מותרת לשמש משעבר הנץ החמה ולא ראתה אבל כל הלילה שלפני הנץ החמה של וסתה אסורה לשמש ומפרש בגמרא דהאי למודה עם הנץ החמה דקתני דרגילה. למחזי בסוף ליליא מקמי דלימטי תחלת יממא ואנן אסרינן לה כל עונת וסתה נמצאת אסורה כל הלילה שהיא עונת וסתה ורבי יהודה מחמיר: גמ' אסורה לשמש כל היום כולו דברי רבי יהודה. ורבי יהודה לטעמיה דאמר כל עונת וסתה אסורה ועונה הוי או יום או לילה ומי שוסתה בלילה ואפילו בסופה אסורה כל הלילה ואם וסתה ביום ואפי' בסופו כל היום אסורה: עד שש שעות. דשעות דייקינן הואיל ווסתה בשעה ששית אינה אסורה לא לפניה ולא לאחריה: וחוששת לשש שעות. שעה ששית היא אסורה שהוא וסתה: מן . המנחה. היינו משש שעות ולמעלה מכי ינטו צללי ערב ובשבע כבר נטו הצללים שהחמה במערב: עם הנץ דמתניתין בסוף לילה לפיכך כל היום שלה והלילה אסורה עם הנץ דברייתא בתחלת יממא ולפיכך לילה מותרת ויום אסורה: והזרתם את בני ישראל. וסמיך ליה והדוה בנדתה: עונה אחריתי. דאם וסתה ביום אסורה כל היום וכל הלילה שלפניו ורבי יהודה לא אסר אלא עונת וסתה: ותרתי למה ליה. לרבא לאשמועינן: מתני' ואינה מטהרת מן הוסת: דאסורה כל ימי וסתה שמא תראה: גמ'

לימים שנים. היינו כרבי דאמר בתרי זימני הויא חזקה ושלא מנו חכמים ג' הואיל ואינו וסת גמור מודה רבי דבעי ג' זימני והכי קים ליה: אכלה שום וראתה. הואיל ועל ידי מעשה הם אינו וסת גמור ולא הוה בכלל דמתני' וא''ת ואמאי לא קאמר נמי קפצה וראתה דהוו נמי על ידי מעשה ויש לומר דאינה קובעת וסת לקפיצות לחודיהו כדאמר בפרק קמא (לעיל יא.) דכל שתקבענה מחמת אונס אפי' כמה פעמים לא קבעה אבל אכלה שום לא חשיב אונס כמו טורח של קפיצה שאין הראייה באה על ידי טורח אלא ממילא: זו דברי רשב''ג אבל חכמים אומרים כו'. לכאורה משמע זו ולא סבירא ליה מדלא קאמר אבל רבי אומר ואפילו את''ל הכי לא תקשי לקמן גבי דילוג דמוקמינן שמואל כרשב''ג דאליבא דמתניתין פליגי רב ושמואל ולמאי דאמר מעיקרא הש''ס דפליגי בפלוגתא דרבי ורשב''ג צריך לומר זו וסבירא ליה כדמשני בפרק שור שנגח (ב''ק דף לז:): אסורה לשמש כל שש שעות דברי רבי יהודה. לר' יהודה הוה שייך למתני כל היום כולו כדמוכח בסיפא שהוא אוסר כל היום אלא משום רבי יוסי תני לה בתרתי בבי: וחוששת בששה שעות. היינו כל שעה ששית: מן המנחה ולמעלה. פירש''י סוף שש שמאז נוטי' צללי ערב ופי' רשב''ם דאף על גב דאמר בתמיד נשחט (פסחים נח.) דזמן המנחה לכל המוקדם הוי מששה שעות ומחצה ואילך היינו משום דלא קים לן שפיר בשיעור שעות היום אבל מן הדין הוא מתחילת ז' ומיהו לגבי וסת נמי אסורה עד חצי שעה שביעית דהיינו מן המנחה ולמעלה: