נידה סג ע"א

if he is particular that he does not want the liquid there, then yes, it renders the garment impure, but if not, then the liquid does not render the garment impure.

§ The mishna teaches: What is tasteless saliva? A tanna taught in a baraita: What is the definition of tasteless saliva? Any saliva where the person had not tasted anything since the evening. Rav Pappa, who was sitting before Rava, thought to say: This is in accordance with the opinion of the one who said that he did not eat anything all night long. Rava said to him: Is it taught: One who had not tasted anything in the evening, which would indicate that it is referring only to one who did not eat since nightfall? No, the baraita teaches: Where the person had not tasted anything since the evening, which means even if he ate after nightfall, but did not eat for the rest of the night. This serves to exclude a case where he arose early in the morning and ate, as in such a case it is no longer tasteless saliva.

Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: What is tasteless saliva? Any saliva where the person did not eat any food and he passed the middle of the night and he was in a state of sleep. The Gemara asks: Is that to say that the matter depends on whether or not he had sleep? But didn’t we learn in a baraita: Even if he slept the entire day, that is not tasteless saliva; but if he was awake the entire night, that is tasteless saliva? This indicates that sleep is not a critical factor in producing tasteless saliva. The Gemara resolves this apparent contradiction by explaining that there, in the latter clause of the baraita, it is referring to a case where he was awake all night and did not sleep properly, but was dozing off and on.

The Gemara asks: What are the circumstances of dozing? Rav Ashi said: It is referring to a situation in which one is asleep and yet not fully asleep, and awake and yet not fully awake. If someone calls him he answers, and he is in a mental state in which he does not know how to provide an answer that requires logical reasoning, but when people remind him about something when he is in that state that has happened previously he remembers it.

A tanna taught in a baraita: If one rose early in the morning and learned aloud his chapter of the Torah, that saliva in his mouth is not tasteless saliva, as speech weakens the strength of the saliva. And how much learning and talk removes the strength of the saliva? Rav Yehuda bar Sheila says that Rav Ashi says that Rabbi Elazar says: Any case where he uttered most of his normal amount of speech that he usually says in three hours.

§ The mishna teaches: Liquid from split beans is created through the chewing of split beans that divided naturally, not by human hand, which are then applied to the stain. The Gemara suggests: Let us say that this ruling supports the opinion of Reish Lakish, as Reish Lakish said: Tasteless saliva must be mixed with each and every one of the other six substances in order to remove the blood stain. The Gemara answers that this is no proof, as perhaps it is not due to the saliva, but rather the heat of his mouth is what helps the split beans remove the stain.

The Gemara notes that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. As it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: The liquid from split beans is effective in removing blood stains only when it is boiling, and before [over] one puts salt into the pot.

The Gemara asks: From where may it be inferred that the word over is a formulation of priority? Rav Naḥman bar Yitzḥak said that the verse states: “And Ahimaaz ran by the way of the plain, and overran [vayya’avor] the Cushite” (II Samuel 18:23), i.e., Ahimaaz overtook the Cushite. Abaye said: It is derived from here: “And he passed [avar] before them” (Genesis 33:3). And if you wish, say instead that the proof is from here: “And their king passed [vayya’avor] before them and the Lord at their head” (Micah 2:13).

§ The mishna teaches: The urine that is an effective detergent is specifically urine that fermented. A tanna taught in a baraita: For how long must it be fermented? For three days.

On the topic of the urine used to remove a blood stain, Rabbi Yoḥanan says: All the measures of the Sages with regard to blood stains require a measure for their measure. There are many types of urine, each of which has different properties, and it is unclear which is to be used. Is it urine of a young person or of an old person? Is it urine of a man or of a woman? Is it urine that has been kept covered or uncovered? Is it urine from the summer or from the rainy season?

§ The mishna teaches: And one must rub each and every one of the substances three times. Rabbi Yirmeya raises a dilemma with regard to this rubbing: Is the going and coming of the hand over the surface of the rubbed item considered one rubbing, or perhaps the going and coming are considered two actions and two distinct rubbings? What is the correct count? The Gemara states: The dilemma shall stand unresolved.

§ The mishna further teaches: If one applied them in a manner that is not in their prescribed order, or if one applied all seven substances simultaneously, he has done nothing. The Sages taught two baraitot with regard to this matter. If one applied the substances from the second half of the list, i.e., natron, borit, Cimolian earth, and potash, before the substances from the first half of the list, i.e., tasteless saliva, liquid from split beans, and urine, it is taught in one baraita: The second set count for him, but the first do not count for him. And it is taught in another baraita: The first count for him, but the second do not count for him.

Abaye said that there is no dispute between these two baraitot: Both this baraita and that baraita agree that the substances that he applied second count for him, and not the substances that he applied first. And what does the second baraita mean when it uses the term: First? It means the first according to the order of the mishna, which were the second in their application.

MISHNA: For any woman who has a fixed menstrual cycle that is not time dependent, but is dependent on a physical sensation, her time is sufficient, i.e., she does not transmit ritual impurity retroactively, for twenty-four hours or until the last time she examined herself (see 2a). And these are the fixed menstrual cycles based on sensation: When a woman menstruates after she yawns [mefaheket], or after she sneezes, or after she senses pain near her stomach or in her lower abdomen, or after she secretes a discharge, or after a type of feverish shuddering [tzemarmorot] overtakes her. And likewise the same applies with regard to any sensation of the like. And in the case of any woman who establishes a pattern for herself by experiencing such a sensation three times before the onset of menstruation, that is a fixed menstrual cycle.

GEMARA: The mishna teaches that for any woman who has a fixed menstrual cycle, her time is sufficient. The Gemara objects: We already learned that her time is sufficient on another occasion (2a): For any woman who has a fixed menstrual cycle, and she examined herself at that time and discovered blood, her time is sufficient, and it is only from that moment that she transmits ritual impurity. The Gemara answers: There, it is referring to a fixed menstrual cycle of a certain number of days; here, it is referring to a fixed menstrual cycle based on a physical sensation.

As it teaches in the continuation of the mishna: These are the fixed menstrual cycles based on sensation: When a woman menstruates after she yawns, or after she sneezes, or after she senses pain near her stomach or in her lower abdomen, or after she secretes a discharge. All of these are physical sensations.

The mishna includes the case where she secretes a discharge as one of the physical sensations. The Gemara understands this as referring to a continuous discharge of blood, and therefore asks: But during menstruation she is continuously discharging blood; how can this be a signal of the onset of menstruation? Ulla, son of Rav Ilai, said:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סג - א

ומר רבי יוחנן סבר אע"ג דיכול לצאת אם הקפיד עליו - אין, אי לא - לא. והברייתא שכתבה שאם יכול לצאת טמא, עוסקת במקרה שמקפיד עליו שיצא, ובזה מודה רבי יוחנן שטמא ^[96].

שנינו במשנה: איזהו רוק תפל? כל שלא טעם כלום.

תנא: כל שלא טעם כלום מבערב.

סבר רב פפא קמיה דרבא למימר כמאן דאמר לא טעם מידי באורתא, שכבר בלילה הקודם לא טעם מאומה.

אמר ליה רבא: מי קתני "בערב" - "מבערב" קתני, כלומר שמהערב והלאה לא אכל, ולאפוקי היכא דקדים קודם שהאיר היום ^[97], ואכיל לאחר שנעור משנתו. כי השינה היא המשפיעה על חוזקו של הרוק והאכילה מבטלת אותו, ולכן רק כשלא טעם מאחרי השינה והלאה יש בכח הרוק לכבס.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: איזהו רוק תפל - כל שעבר עליו חצות לילה, ובשינה, שכשישן מחצות עד הבוקר ^[98] מתחזק הרוק כראוי.

ומקשה הגמרא: למימרא דבשינה תליא מילתא?

והתנן: ישן כל היום - אין זה רוק תפל, ניעור כל הלילה - הרי זה רוק תפל! הרי שהלילה גורם גם בלא שינה כלל?

ומתרצת הגמרא: התם - במתנמנם, ודי בנימנום ^[99] מחצות עד הבוקר כדי לחזק את הרוק.

ומבארת הגמרא: היכי דמי מתנמנם?

אמר רב אשי: נים [ישן] ולא נים, תיר [ער] ^[100] ולא תיר. ומצב זה מתאפיין בכך: דקרו ליה - ועני, אולם ולא ידע לאהדורי סברא, אבל וכי מדכרו ליה - מדכר ^[101].

תנא: השכים ושנה פרקו - אפילו שלא אכל מאומה - אין זה רוק תפל. כי גם הדיבור מעביר כוחו של הרוק.

ומבארת הגמרא: ועד כמה מילים ידבר ויחלש בהם כח הרוק?

אמר רב יהודה בר שילא אמר רב אשי אמר רבי אלעזר: כל שיצא מפיו כמות מילים השקולה לרוב דבורו של שלש שעות.

שנינו במשנה: מי גריסין - לעיסת גריסין של פול.

ודנה הגמרא: לימא המשנה שהצריכה שילעס הפול הוא כדי שיהיה רוק בגריסין ובכך מסייע ליה לריש לקיש?

דאמר ריש לקיש: רוק תפל צריך שיהא עם כל אחד ואחד מהסממנים.

ודוחה הגמרא: דלמא אין הלעיסה של הפול עבור הרוק אלא הבלא [חום] דפומא מעלי ליה, ומחזק את כח הכיבוס של הגריסים.

אומרת הגמרא: מתניתין - דלא כרבי יהודה.

דתניא: רבי יהודה אומר: מי גריסין צריך שיהא רותח, ועובר [קודם, כדלהלן] שיתן לתוכו של הפול מלח, כי המלח מחליש את כח מי הגריסים ^[102] ומה שהצריך רבי יהודה שיהיו הגריסים רותחים, זהו לא כמשנתינו שהסתפקה בהבל הפה.

ומבארת הגמרא את לשון עובר שנקט רבי יהודה: מאי משמע דהאי "עובר" - לישנא דאקדומי הוא? אמר רב נחמן בר יצחק: דאמר קרא "וירץ אחימעץ דרך הככר, ויעבור את הכושי", כלומר שכיון שרץ אחימעץ דרך הככר שהיא דרך קצרה יותר, הקדים והגיע למקומו של דוד לפני הכושי.

אביי אמר מהכא: "והוא עבר לפניהם", שהקדים יעקב והלך לקראת עשיו לפני בניו ונשותיו.

ואיבעית אימא מהכא: "ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם.

שנינו במשנה: מי רגלים שהחמיצו שהסריחו:

תנא: כמה חימוצן - שלשה ימים.

אמר רבי יוחנן: כל שיעורי חכמים בהעברת כתמים על ידי מי רגליים צריך שיעור לשיעורן; שישנם סוגים שונים של מי רגלים שחלוקים זה מזה בכח כיבוסם, ויש להסתפק בד' ספיקות:

א. האם גם במי רגלים דילד או דווקא דזקן, שהם טובים יותר לכיבוס?

ב. האם דווקא ^[103] דאיש או גם דאשה?

האם דווקא מכוסים שנשמר כוחם. או גם מגולים?

ד. האם דווקא בימות החמה שאז טובים מי הרגלים לכיבוס או גם בימות הגשמים? שנינו במשנה: וצריך לכסכס שלש פעמים.

בעי רבי ירמיה: כסכוס זה שאמרו: האם אמטויי הולכה לצד אחד ואתויי והובאה לצד שני חשיבי - חד. ולשלשה כסכוסים צריך שיוליך ג' פעמים ויביא ג' פעמים.

או דלמא אמטויי ואתויי חשיבי - תרתי? וכשיוליך ויביא ויחזור ויוליך נעשו ג' כסכוסים ^[104].

מאי?

תיקו.

שנינו במשנה: העבירן שלא כסדרן לא עשה ולא כלום.

תנו רבנן: הקדים נתר, בורית קמינא ואשלג שהיה לו להעביר שניים לרוק תפל, מי גריסים ומי רגלים שהיה צריך להעבירם ראשונים.

תני חדא: הסמנים שהעביר שניים שהם ג' הסמנים שמנויים במשנה ראשונים - עלו לו, והסמנים שהעביר ראשונים - לא עלו לו. וצריך לחזור ולהעביר את ד' הסמנים האחרונים בהמשך לג' הסמנים הראשונים שכבר העביר, כך שיעביר את כל ז' הסמנים כסדרם ^[105].

ותניא אידך: ראשונים - עלו לו, שניים - לא עלו לו.

וקשה שסותרות הברייתות זו לזו!

ומתרצת הגמרא אמר אביי: אידי ואידי, שני התנאים של שתי הברייתות סוברים כי רק הסממנים השניים שהעביר, שהיה צריך להעבירם ראשונים - עלו לו.

ולא עלו הסממנים שהעביר ראשונים כי הם נמצאים בסדר רשימת הסממנים במקום השני. וכפי שמבואר בדברי התנא הראשון שהסממנים שהעבירן שניים שהם הראשונים בסדרה - עלו לו.

ומאי "ראשונים" שאמר התנא השני שעלו לו - כוונתו לסמנים שהם ראשונים לכסדרן, ובמקרה זה הם היו "שניים" להעברתן.

כלומר שרק הלשון שהשתמשו בו התנאים שונה בין הברייתות, שהתנא בברייתא השניה קרא 'ראשונים' לסמנים שמנויים ראשונים במשנה, והתנא שבברייתא הראשונה קרא 'ראשונים' לסמנים שאותם העבירו ראשונה במקרה זה.

מתניתין:

כל אשה שיש לה וסת 'דיה שעתה': שאף על פי ששנינו בתחילת המסכת [ב א] שאשה הרואה דם מטמאים למפרע את כל הטהרות שנגעה בהם ביממה האחרונה, מחשש שמא יצא הדם לחוץ כבר ביום הקודם, אם יש לה וסת קבוע לראיותיה אינה מטמאה אלא משעת ראיתה ואילך, והוא שראתה ראיה זאת דוקא בעת וסתה! ^[106]

ואלו הן הוסתות:

כוונת המשנה כאן היא לבאר את וסתות מחושי הגוף ^[107]. אם בעת ראיתה היא רגילה להרגיש לזמן ממושך את אחת ^[108] מההרגשות שלהלן:

מפהקת [מתמתחת ^[109]].

ומעטשת [מוציאה רוח דרך הגרון או מלמטה] ^[110].

חוששת כפי כריסה, ממול הטבור. ובשיפולי מעיה [סוף הרחם, והיא בית התורפה ^[111]].

שופעת [יתבאר בגמרא].

וכמין צמרמורות [חום ^[112]] אוחזות אותה בכל פעם שהיא רואה דם. וכן כיוצא בהן, שהרגישה הרגשות אחרות שדרך הנשים להרגיש בשעת יציאת הדם.

וכל שקבעה לה, שראתה שלש פעמים דם באותה ההרגשה -

הרי זה וסת, ואם ראתה דם בשעה שחשה בהרגשה שרגילה להרגיש, דיה שעתה, ואינה מטמאת את הטהרות שנגעה בהם למפרע ^[113].

גמרא:

ושואלת הגמרא: הא כבר תנינא לה חדא זימנא [לעיל ב א]:

כל אשה שיש לה וסת - דיה שעתה!?

ומתרצת: התם בוסתות דיומי, שיש לה יום קבוע לראיותיה, הכא בוסתות דגופא שחשה בהרגשה קבועה אולם בימים שונים ^[114].

כדקתני במשנה, שביארה בעצמה שמדברת היא רק בוסתות הגוף: אלו הן וסתות: היתה מפהקת, מעטשת, וחוששת בפי כריסה ובשיפולי מעיה, ושופעת.

שנינו במשנה 'ושופעת':

ושואלת הגמרא: שופעת - מהו וסתה? הא שפעה ואזלא תמיד דם נדה, והיכן הוא הוסת הואיל וכל ימיה רואה?! ^[115]

הערות

^[96] למסקנת הגמרא נמצא, שמחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש היא כמחלוקת רבי אבא ורב אשי המובאת בתחילת העמוד, שריש לקיש ורבי אבא סברו שהיכול לצאת על ידי הדחק מטמא גם כשאין דעתו להוציאו, ורבי יוחנן ורב אשי סברו שרק כשמקפיד להוציאו מטמא. ומדברי רבי חייא הוכיחו רבי יוחנן ורב אשי כשיטתם.

^[97] הרמב"ם [איסו"ב ט לח] והרע"ב [בפי' המשנה] כתבו שרוק תפל הוא דווקא כשלא טעם כלום כל אותה הלילה. והקשו הרש"ש [סב א] והמשנה אחרונה שפירוש זה אינו כמסקנת הגמרא שכתבה שרק כשאכל מחצות והלאה מבטל האוכל את כח הרוק. וראה בליקוטי הלכות [עין משפט נ] שפירש דרך אחרת בכל מהלך הסוגיא.

^[98] מהתוס' [ד"ה נים] משמע שאין צורך שתהא השינה דווקא מחצות אלא הוא הדין אם ישן מתחילת הלילה עד חצות ואחר כך נעור עד הבוקר, וכן דייק הערוך לנר גם מרש"י [ד"ה לאפוקי], ולדבריהם כוונת הגמרא שאמרה 'שעבר עליו חצות לילה ובשינה' לשני תנאים נפרדים א. שיעבור חצות ב. שישן. אולם הרמב"ם [איסו"ב ט לח] חולק וסובר שצריך שתהיה השינה דווקא מחצות.

^[99] בחכמת בצלאל דייק מדברי התוי"ט [ד"ה כל] שכוונת הגמרא בתירוצה היא שה'שינה' שנקט רבי יוחנן פירושה נמנום. אולם מהרמב"ם הוכיח שישנה מחלוקת בדבר ויש סוברים שצריך שינה גמורה.

^[100] כן פירש רש"י [תענית יב, ב, מגילה יח ב], וביארו התוס' שנמנום שייך בתחילת השינה קודם שנרדם לגמרי, וכן כשמתחיל להתעורר קודם שנעור לגמרי. אולם במסכת תענית [יב ב ד"ה נים] פירשו התוס' להפך ש'נים' הוא בסוף השינה ו'תיר' הוא בהתחלה. ובגליון הש"ס [שם] הגיה הגירסא כפירושם וראה עוד מה שכתב בערוך לנר.

^[101] הרשב"ם בפסחים [קכ ב] ביאר, ש'סברא' שאין יודע המתנמנם להשיב היא כגון ששואלים אותו היכן הנחת כלי זה, ואולם כשמזכירין לו ושואלים האם הנחת במקום פלוני? יודע להשיב הן או לאו.

^[102] בנימוקי הגרי"ב הקשה מדוע לא קיצר רבי יהודה בלשונו ואמר 'מי גריסים רותחים, ובלא מלח'. ותירץ ש'ועובר שיתן לתוכו מלח' הוא גם שיעור לרתיחה, כלומר, שצריך להרתיח את הגריסים עד למצב שראוי כבר ליתן בהם מלח.

^[103] כן פירשו התוס' [ד"ה תנא], והוכיחו כפירושם, שאם נאמר שהסתפקה הגמרא שמא של אשה דווקא ובדומה לספק הראשון שמא זקן [שהוזכר שני] דווקא, אם כן היה לגמרא לנקוט בלשון נקבה גם בספק הראשון, ולומר 'דילדה או דזקנה'. ומחמת כן פירשו גם בספק הראשון שמי רגלים של ילד טובים יותר, ובכל ד' הספיקות שבסוגיתנו הוזכר תחילה הפשוט. וכתב המהרש"א שגם לרש"י שבספק הראשון ביאר, שזקן שנקטו בסוף טוב יותר אפשר לפרש שבספק השני איש שנקטו בתחילה טוב יותר, שהרי ממ"נ לפירוש רש"י שינתה הגמרא את לשונה ונקטה בספק הראשון את הפשוט בסוף ובספק השלישי והרביעי את הפשוט בתחילה.

^[104] בירושלמי בסוכה [לולב הגזול, ח] הסתפק רבי זעירא לגבי נענוע הלולב האם הולכה והבאה נחשבת לנענוע אחד או שהולכה היא נענוע לעצמו ובהבאה קיים נענוע שני, והביא הירושלמי שהסתפק רבי זעירא ספק זה גם לגבי כסכוס ז' סמנין שמעבירין את הכתם. וכתב הר"ן [סוכה יח ב, ד"ה אמר רבא] שמדברי הירושלמי לומדים שצורת נענוע הלולב היא הולכה והבאה בלא נענועים נוספים תוך כדי ההולכה, שהרי דימה הירושלמי נענועי לולב לכיבוס כתם, וכיבוס הכתם הוא בשפשוף שנעשה בהולכה והבאה בלבד. וראה עוד מה שכתב הריטב"א [סוכה לז ב, ד"ה אמר רבא].

^[105] כן כתב רש"י, ומבואר בדבריו שלא קילקל בכך שכבר העביר חלק מהסמנים, ואף על פי שכאשר הוא מעביר פעמיים את כל ז' הסמנים כסדרם מצינו בגמרא לעיל [סב א] שמתכבס גם צבע, מכל מקום, כשהעביר רק חלק מהז' פעמיים, בכחם להעביר רק דם.

^[106] כן היא מסקנת הגמרא לעיל [ד ב].

^[107] מצינו ג' סוגי וסתות הגוף: א. לעיל יא א, 'אמר רב הונא קפצה וראתה קפצה וראתה - קבעה לה וסת', ומסקנת הגמרא שקובעת וסת רק במקרה שהיו הקפיצות בימים קבועים. ב. במשנתנו, כמבואר שחשה הרגשות שונות בשעת יציאת הדם. ג. בגמרא [בעמוד ב] מצינו שקובעת וסת לאכילת דברים חמים כגון שום ובצל. וכתב הרשב"א, שהוסת שבמשנתנו שונה משאר וסתות, שכל הוסתות הם סיבה שגורמת לדם שיצא, מה שאין כן מחושי הגוף נגרמים הם על ידי ריבוי הליחה בגוף, ודם הנדה שנתרבה ועומד לצאת הוא שגורם למיחושים אלו. כלומר, שהוסת משמש לנו רק כסימן שיש בגוף דם רב וקרובה שעת יציאתו לחוץ. יש להבדיל בין ההרגשות שבמשנתנו להרגשה שהצריכה הגמרא לעיל [נח ב] לטמא נדה מדאורייתא, שההרגשות שבמשנתנו באות גם קודם יציאת הדם והן סימן לכך שיצא דם, מה שאין כן ההרגשה שנצרכת לטומאה דאורייתא היא נלווית ליציאת הדם.

^[108] כתב הר"ן שדווקא כשראתה באותה הרגשה ג' פעמים, אבל אם פיהקה וראתה ואחר כך נתעטשה וראתה, לא קבעה וסת.

^[109] כן פירש רש"י [לביאור לעזי רש"י], התוס' והערוך [ערך פהק] ביארו, ש'מפהק' הוא הפותח פיו בכל כח. וכתב הרא"ש [א] שאין נפקא מינה לדינא מביאור המיחושים שהוזכרו במשנה, שכל חוש שינוי הגוף גם אם לא הוזכר במשנה, כיון שהוחזקה בו הוא סימן להתעוררות עקירת הדם וקובעת בו וסת.

^[110] הטור [קפט] כתב מעטשת דרך מטה, אולם הש"ך [שם, נג] ביאר, שהוא הדין מלמעלה.

^[111] כן ביאר הערוך [ערך 'פי כרסה', 'שפל'].

^[112] כן ביאר הערוך בערך 'פי כרסה', ובערך 'צמר ה' ביאר שהוא מלשון כאב, ובלעזי רש"י פירש שהכוונה ל'כעדים'.

^[113] בנאות יעקב [כו ז] הוכיח מהר"ן [בשבועות ה] שהטעם שאשה שיש לה וסת דיה שעתה הוא מפני שבשאר בזמנים היא מסולקת מדמים, ולכן לא חוששים שמא הגיע הדם שלא בשעת וסתה, [וכמבואר בגמרא לעיל ד ב שמעוברת ומינקת וכד' שמסולקות מדמים דין שעתן]. והקשה [שם ט], בשלמא בוסת החודש או ההפלגה אפשר לומר שבשאר הזמנים היא מסולקת, אבל בוסת הגוף שאינה תלויה בזמן מדוע דיה שעתה. ותירץ, שהיא מסולקת לכל זמן שאין בו המיחושים שרגילה בהם. ועדיין יש לעיין קצת לרשב"א שכתב שוסת הגוף אינו סיבה ליציאת דם, אלא להיפך, הדם הוא שגורם למיחושים [וכמבואר לעיל הערה 107], אם כן, אשה זו אינה מסולקת כלל ובכל שעה שיגיע הדם יהיו גם המיחושים עמהם. הרע"א [ה א בתוד"ה הא שאר נשים] כתב שאשה שיש לה וסת אינה מסולקת בשאר הזמנים, ו'דיה שעתה' משום שמסתבר שהגיע הדם בשעת הוסת כדרכו. ולדבריו מבואר היטב שהוא הדין בוסת הגוף מסתבר שהגיע הדם בשעת המיחושים ולכן דיה שעתה, וראה עוד לעיל הערה 41. ונפקא מינה מנידון זה לדין עונה בינונית, באשה שיש לה וסת קבוע, שנשים שמסולקות מדמים אינן חוששות לעונה בינונית, ואם וסת הגוף נחשב לסילוק הוא הדין שאשה שיש לה וסת זה אינה חוששת. ובבית יוסף [סוף סימן קפד] כתב שאשה שיש לה וסת הגוף חוששת לעונה בינונית, וראה מה שכתב בזה בנאות יעקב [שם].

^[114] שיטת הרבה מהראשונים וכן נפסק בשולחן ערוך [יו"ד קפט יט] שאשה שיש לה וסת הגוף אסורה לבעלה בזמן הוסת, שכשם שחייב הבעל לפרוש מאשתו בימי וסת החודש וההפלגה [במבואר לעיל יד טו] הוא הדין בשעת וסת הגוף. אולם הרמב"ם [איסו"ב ח א-ב] סובר שוסת הגוף נקבע רק כשהגיעו המיחושים בימים קבועים, וביאר הבית יוסף [קפט, ד"ה 'ודע'] שלדבריו הנפקא מינה מוסת הגוף היא רק לכך שאשה שיש לה וסת קבוע אסורה כל היום, ואם קבעה לה גם וסת הגוף אינה אסורה אלא בזמן שיגיעו המיחושים. וראה בנאות יעקב [כה] שהאריך לבאר שיטה זו.

^[115] הקשה הרש"ש מנין לגמרא ש'שופעת' פירושו כל הזמן בלא הפסק, אולי הכוונה היא ששופעת הרבה דם בכל פעם אבל ישנם הפסקים בין שפיעה לשפיעה, ודין 'דיה שעתה' שנאמר בשופעת הוא שבמקרה שתראה רק מעט דם שלא כדרך ראיתה אינה מטמאה למפרע. ויש לעיין בדבריו שהרי אשה שיש לה וסת שרואה שלא בשעת וסתה הסיקה הגמרא לעיל [ד ב] שמטמאה טהרות למפרע, ואם כן שופעת שתראה מעט דם בניגוד לטבע הוסת הרי זה כשלא בשעת וסתה, ומדוע שתהא 'דיה שעתה'.

אם הקפיד עליו הבעלים — אין [כן], הריהו מטמא, ואולם אי לא [אם אין] הבעלים מקפיד עליו אף שיכול דבר הטומאה לצאת — לא טמא.

א שנינו במשנתנו בהגדרתו של רוק תפל, איזהו רוק תפל? — כל שלא טעם כלום. ובענין שיעור הזמן שלא אכל, שמביאים מה שתנא [שנה] החכם בברייתא: איזהו רוק תפל? כל שלא טעם כלום מבערב. ובפירוש הדברים מביאים כי סבר [הסביר] רב פפא את דברי הברייתא הזו קמיה [לפני] רבא למימר [לומר] שהריהי כשיטת מאן דאמר [מי שאומר] שהכוונה היא שלא טעם מידי באורתא [דבר מליל אתמול, מאמש]. אמר ליה [לו] רבא: מי קתני [האם הוא, התנא שנה] "כל שלא טעם בערב"? שמשמע הדברים הוא שלא אכל דבר למן הלילה הקודם. והרי "כל שלא טעם מבערב" קתני [הוא שנה], שבערב זה הוא לא טעם דבר, ואולם בליל אמש הוא אכל. ובאו הדברים כדי לאפוקי [להוציא, לשלול], שאין זה רוק תפל היכא דקדים ואכיל [היכן, כאשר הקדים לקום משנתו קודם שעלה היום, ואכל], ששוב אין הרוק שבפיו נחשב לרוק תפל.

ועוד בענין זה אמר רבה בר בר חנה, אמר ר' יוחנן: איזהו רוק תפל? — כל שלא אכל דבר, ועבר עליו זמן חצות לילה, והיה שרוי בשינה. ומקשים: למימרא [האם בא לומר] שבשינה תליא מילתא [תלוי הדבר]? והתנן [והרי שנינו בברייתא] כי אם ישן כל היום כולו — אין זה רוק תפל, אף שישן. ואילו אם היה ניעור כל הלילה כולו — הרי זה רוק תפל, אף שלא ישן. הרי איפוא שלא השינה היא הגורמת לרוק להיתפל, אלא הלילה כשלעצמו! ומתרצים: התם [שם בברייתא] אין כוונת "ניעור כל הלילה" שלא ישן כל הלילה שינה של ממש, ואולם היה מתנמנם, שישן באופן חלקי, ודי בשינה חלקית שכזו כדי שיהיה הרוק תפל.

ומסבירים: היכי דמי [איך הוא בדיוק] מתנמנם? אמר רב אשי: נים [נם] ולא נים [נם], תיר [ער] ולא תיר [ער], דקרו ליה [שקוראים לו] ועני [ועונה], ולא ידע לאהדורי סברא [ואין יודע להשיב סברה], ואולם כי מדכרו ליה [כאשר מזכירים לו] את סברת הדבר — מדכר [נזכר] בה.

ועוד בהגדרת הרוק התפל, תנא [שנה] החכם בברייתא: כל שהשכים בבוקר משנתו, ושנה פרקו בדיבור — אין זה רוק תפל, אף שלא טעם דבר מהערב, שכן הדיבור מעביר את תפילותו של הרוק. ושואלים: עד כמה הוא שיעור לימודו בפה המעביר את תפילותו של הרוק? אמר רב יהודה בר שילא, אמר רב אשי, אמר ר' אלעזר: כל שיצא מפיו רוב דבורו שהוא עשוי לדבר בפרק זמן של שלש שעות.

ב שנינו במשנתנו בהגדרת מי גריסין המשמשים להעברת הכתם שהכוונה ללעיסת גריסין של פול שנחלק (שיצא האוכל שבו מתוך קליפתו מעצמו) ולאחר מכן נלעס. ומציעים: לימא [האם נאמר] כי דין זה, המצריך לעיסת הגריס, מסייע ליה [לו] לריש לקיש, שכן אמר ריש לקיש: רוק תפל צריך שיהא עם כל אחד ואחד מששת הסממנים המעבירים את הכתם? ודוחים: אין זו ראיה, שכן דלמא [שמא] סיבת הדבר שצריכים ללעוס את הגריס, אינה משום תוספת רוק תפל, אלא משום שהבלא דפומא מעלי [הבל הפה, חום, מועיל] להעברת הכתם.

ומציעים עוד כי מתניתין [משנתנו] שאמרה כי די בלעיסה של הפול, ובחום הפה הבא עם הלעיסה, היא שלא כשיטת ר' יהודה, דתניא [שכן שנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: מי גריסין המשמש כסממן להעברת הכתם, צריך להיות רותח (חם ביותר), שהוא הרבה מעל חום הפה, וכן כי עובר (קודם) שיתן לתוכו מלח.

ומבררים: מאי משמע דהאי [מה, מאין משתמע שזו המלה] "עובר" — לישנא דאקדומי [לשון הקדמה] הוא? אמר רב נחמן בר יצחק: שכן אמר קרא [הכתוב] "וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבר את הכושי" (שמואל ב יח, כג). אביי אמר כי מהכא [מכאן] יש ללמוד כן, מן האמור בפגישת יעקב עם עשיו "וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה ואת לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים. והוא עבר לפניהם" (בראשית לג, ב—ג), ואיבעית אימא מהכא [ואם תרצה אמור שנלמד מכאן], מן הכתוב "עלה הפורץ לפניהם פרצו ויעבורו שער ויצאו בו ויעבר מלכם לפניהם וה' בראשם" (מיכה ב, יג).

ג בהגדרת מי רגלים המשמשים להעברת הכתם שנינו במשנתנו שמדובר במי רגלים שהחמיצו, ואולם לא נתברר במשנה מהו משך חימוצם של מי הרגלים. ובענין זה מביאים מה שתנא [שנה החכם בברייתא]: כמה ימים הוא משך חימוצן של מי רגלים המשמשים להעברת הכתם? — שלשה ימים.

ועוד בדינם של מי רגלים להעברת כתם דם, ולענין שיעורם, אמר ר' יוחנן: כל שיעורי חכמים שאמרו במי רגלים המשמשים להעברת כתמים — צריך שיעור לשיעורן, שאין זה ברור לגמרי במה המדובר, ולדון בדבר זה בארבע שאלות הנוגעות לסוג מי הרגלים, שכן שונים הם זה מזה ביכולת העברת הכתם: האם אלה מי רגלים של ילד שכוחם מועט להעביר את הכתם, או מי רגלים של זקן, שכוחם מרובה? האם אלה מי רגלים של איש או מי רגלים של אשה? האם אלה מי רגלים שהיו מכוסים, א ומי רגלים מגולים? האם אלה מי רגלים שבימות החמה (קיץ), או מי רגלים שבימות הגשמים (חורף)?

ד שנינו במשנתנו שכאשר מעבירים את שבעת הסממנים על הכתם, צריך לכסכס (לשפשף, להוליך ולהוביל) את הסממנים על פני הכתם שלש פעמים. ובענין זה בעי [שאל] ר' ירמיה: האם הכוונה היא שפעולת אמטויי ואתויי [הולכה והבאה] שתיהן נחשבות ככסכוס חד [אחד], ויש להוליך ולהביא שלוש פעמים. או דלמא אמטויי ואתויי [או שמא הולכה והבאה] נחשבות כתרתי [שני] כסכוסים, ודי להוסיף עליהן עוד הולכה אחת, מאי [מהי] ההלכה? ומסכמים: לבעיה זו לא נמצא פתרון, ותיקו [תעמוד] במקומה.

ה ועוד בהגדרת דרך הבדיקה הראויה שנינו במשנתנו כי אם העבירן את שבעת הסממנים על הבגד שלא כסדרן הנזכר במשנה, או שהעבירם בבת אחת — הרי זו בדיקה שאינה ראויה, ואין לה כל משמעות. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: הקדים להעביר בתחילה את סדרת הסממנים השניים (נתר, בורית, קמוניא ואשלג) לסדרת הסממנים הראשונים (רוק תפל, מי גריסים ומי רגלים), תני חדא [שנויה ברייתא אחת] האומרת כי השניים — עלו (הועילו) לו, ואילו ראשונים — לא עלו לו. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת] האומרת כי ראשונים — עלו לו, ואילו שניים — לא עלו לו.

אמר אביי: לא נחלקו הברייתות, ואידי ואידי [זו וזו] סבורות כי סדרת הסממנים שהועברו בתחילה — אינה נחשבת, ואילו סדרת הסממנים שלאחר מכן נחשבת. ולכך אמרה הברייתא שהובאה בתחילה כי שניים עלו לו, ולא ראשונים. ואף הברייתא שהובאה לאחר מכן שאמרה כי ראשונים עלו לו ושניים לא עלו, סבורה כן, ומאי [ומה פירוש] "ראשונים" — אלה הסממנים הראויים להיות ראשונים לכסדרן, ואילו עתה הריהם שניים להעברתן.

ו משנה כל אשה שיש לה וסת שאינה תלויה בזמן אלא בתחושה גופנית דיה שעתה, שאין היא מטמאה את הטהרות אלא משעה שיארע לה הדבר. ומפרטים, אלו הן הוסתות מסוג זה: זו שקודם לראיית הדם הריהי מפהקת, וכן זו המעטשת, וכן זו שחוששת (חשה כאב) בפי (כנגד) כריסה, ובדומה לכך זו שחשה כאב בשפולי מעיה (בבית הרחם), וכן זו ששופעת דם, וזו שכמין צמרמורות (חום ורעידות) אוחזין אותה, וכן כל תחושות כיוצא בהן שחשה האשה לפני שרואה דם. ובכל אחת מהתופעות הגופניות הללו שקבעה לה (שאירעו לה כן) שלשה פעמים רצופות, ולאחר מכן ראתה דם — הרי זה נקבע כסימן לוסת. ומעתה, אם חוותה שוב אותה תופעה גופנית ולאחר מכן ראתה דם — דיה שעתה לענין טומאת הטהרות שנגעה בהן.

ז גמרא שנינו במשנתנו שכל אשה שיש לה וסת דיה שעתה לענין טומאת הטהרות שנגעה בהן, ותוהים: הרי כבר תנינא חדא זימנא [שנינו זאת פעם אחת], במשנה בתחילת מסכתנו כי כל אשה שיש לה וסת — דיה שעתה! ומשיבים: יש צורך לשוב ולשנות הלכה זו, שכן התם [שם, במשנה שבתחילת המסכת] — מדובר בוסתות דיומי [של ימים], במי שרואה דם בזמנים קבועים, ואילו הכא [כאן, במשנתנו] — מדובר בוסתות דגופא [של הגוף],

כדקתני [כפי שהוא התנא במשנתנו שונה בה], אלו הן וסתות? — היתה מפהקת, מעטשת, וחוששת בפי כריסה, ובשפולי מעיה, ושופעת, שכל אלה הריהם וסתות הגוף.

ושואלים: שנינו בכלל אלה את האשה ששופעת דם, ומה מקום יש לקבוע בה וסת, והא שפעה ואזלא [הרי היא שופעת והולכת, ממשיכה] ואין זה סימן מוקדם ולא הוסת עצמה! אמר עולא בריה [בנו] של רב עלאי בתשובה:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

if he is particular that he does not want the liquid there, then yes, it renders the garment impure, but if not, then the liquid does not render the garment impure.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני': אלו הן הוסתות מפהקת ומעטשת וכו' כל שתקבענה שלשה פעמים הרי זה וסת. פירש אם ראתה ג' פעמים על ידי פיהוק או על ידי עטוש באיזה יום שתפהק או באיזה יום שתתעטש קבעה לה וסת לפיהוק או לעיטוש כלומר שכל זמן שתפהק או שתתעטש חוששת לוסתה, ואע"פ ששנינו כל שתקבענה מחמת אונס אפילו כמה פעמים לא קבעה וסת התם הוא שאינה רואה אלא מחמת האונס שהיא מסבבת מרצונה כגון שקפצה וראתה או שכסכסה פלפלי' וראתה שלא בא האורח אלא מחמת מעשה זה שעשתה היא שהמעשה גורם לוסת שיבא אבל כאן אדרבה מקרי' אלו אינן באין אלא מחמת הוסת והוסת הוא שגורם להן שיבאו כדרך המקרים הבאים מצד החליים. ואם באו אלו לימים ידועים כגון שפיהקה באחד בשבת וראתה ופהקה באחד בשבת וראתה ופהקה באחד בשבת וראתה הרי זו קבעה וסת לימים ולפיהוק כדרך שאמרו בפרק קמא (יא, א) בימים וקפיצות וכל שתפהק שלא באותן הימים אינה חוששת לפי שלא קבעה לה וסת לפיהוק לבד אלא בהרכבת הימים. והפרש יש בין וסת הקבוע לפהוק לבד לוסת הקבוע לפהוק וימים שהוסת הפשוט לפהוק לבד נקבע בג' פעמים אבל וסת המורכב מימים ופיהוק אינו נקבע עד שתפהק שלשה פעמים באותן הימים הידועים, וכן בעקירתו כל שהוא וסת פשוט לפיהוק אם פהקה ג' פעמים ולא ראתה נעקר ממנה, אבל וסת המורכב אינו נעקר ממנה עד שתפהק ג' פעמים באותן הימים ולא תראה. ועוד יש הפרש אחר ביניהם שהוסת הפשוט לפהוק כיון שאין לו יום קבוע אינה חוששת לעולם עד שתפהק וכן אינה חוששת אלא לשעת הפיהוק וכדתנן היתה למודה להיות רואה בתחלת הוסת כל הטהרות שעשתה בתוך הוסת טמאות, בסוף הוסת כל הטהרות שעשתה בתוך הוסת טהורות. ועוד תדע לך מדלא נחלקו ר' יוסי ור' יהודה בימים ושעות וסתות אלא בוסת הימים. ושבקי וסתות בגופה דסלקי מיניהו אלמא בוסתות הפשוטים דגופה לכולי עלמא שעות הוסת בלבד וסת, אבל לאחר עבור הוסת אינה חוששת, ודוקא בשהראיה כולה נבלעת בתוך הוסת, ואם אין הראייה כולה נבלעת בתוך הוסת הרי זו חוששת מתחלת הוסת עד סוף העונה כלה, והרז' הלוי ז"ל מתיר גם בזה לאחר הוסת שאין הולכין אלא אחר תחלת הוסת, אבל אם קבעה וסת מורכב לפיהוק וימים כל שהגיע ליום הוסת חוששת לכל עונת הוסת מתחלת העונה עד סופה כדרך שהיא חוששת לוסת הימים הפשוטין, ובתחלת קביעות הוסת אם פיהקה וראתה ואפילו פיהקה בראש חדש כל שתפהק פעם שנית באי זה יום שתפהק חוששת לו שמא לפיהוקין לבד תקבענו ואם פהקה ולא ראתה שוב אינה חוששת לפהוק לבד אבל עדיין היא חוששת לאותו יום שמא לא לפהוק תקבענו אלא לראשי חדשים והילכך חוששת ליום החדש השני, וכן אם פיהקה וראתה באיזה יום שיהיה וחזרה ופהקה וראתה ולא ליום ידוע הרי זו חוששת לפהוק דשמא לפיהוקין תקבענו, ואף פהקה פעם שלישית ולא ראתה שוב אינה חוששת לפיהוק אבל עדין חוששת להפלגת הוסת כיצד הרי שהפליגה בין פיהוק ראשון לפיהוק שני עשרין יום כשתגיע לכ' יום הרי זו חוששת לו דשמא לא לפהוק תקבענה אלא להפלגת עשרים יום וכל שהוא להפלגות אינו נקבע אלא בד' ראיות לפי שהראיה הראשונה לא בהפלגה ראתה אותה לפי שאין הפלגה בהויה כי אם בשתי ראיות.

הא דקתני: אלו הן הוסתות מפהקת ומעטשת. לאו למימ' שאם פיהקה פעם אחת וראתה ונתעטשה פעם שניה וראתה וחששה בפי כריסה פעם שלישית וראתה שיהיה זה וסת קבוע שאין מקרים אלו קובעים וסת כל אחד לחברו אלא עד שתקבענו לפיהוקין לבדן או לעיטושין לבדן ג' פעמים וזה מבואר.

מתני׳ אלו הן הוסתות מפהקת ומעטשת וכו׳ כל שתקבענה ג׳ פעמים הרי זה וסת. פי׳ אם ראתה ג׳ פנים על ידי פיהוק או על ידי עטוש באיזה יום ?שתפהק או באיזה יום שתעטש קבעה לה ווסת לפיהוק או לעטוש כלו׳ שכל זמן שתפהק או שתתעטש חוששת לוסתה ואף עפ״י ששנינו כל שתקבענה ג׳ פעמים מחמת אונס אפי׳ כמה פעמים לא קבעה וסת התם הוא שאינה רואה אלא מחמת האונס שהיא מסבבת מרצונה כיון שקפצה וראתה או שכסכסה פלפלין וראתה שלא בא האורח אלא מחמת זה שעשתה היא שהמעשה גורם לוסת שיבא אבל כאן אדרבה מקרים אלו אינן באין אלא מחמת הוסת והוסת הוא גורס להם שיבאו כדרך המקרים הבאים מצד החליים ואם באו אלו לימים ידועים כגון שפסקה באחד בשבת וראתה ופסקה באחד בשבת וראתה הרי זו קבעה וסת לימים ולפיהוק כדרך שאמרו בפרקים קמא בימים וקפיצות וכל שתפהק שלא באותם הימים אינה חוששת לפי שלא קבעה לה וסת לפיהוק לבד אלא בהרכבת הימים והפרש יש בין וסת הקבוע לפיהוק לבד לוסת הקבוע לפיהוק וימים שהוסת הפשוט לפיהוק לבד נקבע בג׳ פעמים אבל וסת המורכב בימים ופיהוק אינו קבוע עד שתפהק ג׳ פעמים באותן הימים הידועים וכן בעיקרתו כל שבו וסת פשוט לפיהוק אם פהקה ג׳ פעמים ולא ראתה נעקר ממנה אבל וסת המורכב אינו נעקר מתוכה עד שתפהק ג׳ פעמים ולא תראה. עוד יש הפרש אחר ביניהם שהוסת הפשוט לפיהוק כיון שאינו יום ידוע אינו חוששת לעולם עד שתהפק וכן אינה חוששת אלא לשעת הפיהוק וכדתנן היתה למודה להיות רואה בתחלת הוסת כל הטהרות שעשתה בתוך הוסת טהורות ועוד תדע לך מדלא נחלקו ר׳ יוסי ור׳ יהודה בימים ושעות וסתות אלא בוסת הימים ושבקי וסתות דגופא דסלקי מנייהו אלמא בוסתות הפשוטין דגופא לכ״ע שעות הוסתות בלבד וסת אבל לאחר עבור הוסת אינה חוששת ודוקא כשהראיה כלה נבלעת בתוך הוסת ואם אין הראיה כלה נבלעת בתוך הוסת הרי זו חוששת מתחלת הוסת עד סוף העונה כלה והר״ז הלוי ז״ל מתיר גם בזה לאחר הוסת שאין הולכין אלא אחר תחלת הוסת אבל אם קבעה וסת מורכב לפיהוק וימים כל שהגיע ליום הוסת חוששת לכל עונת הוסת מתחלת העונה עד סופה כדרך שהיא חוששת לווסת הימים הפשוטים ובתחלת קביעות הוסת אם פהקה וראתה ואפי׳ פהקה בר״ח כשתפהק פעם שניה באיזה יום שתפהק חוששת לו שמא לפיהוקין לבד תקבענו ואם פהקה ולא ראתה שוב אינה חוששת לפיהוק לבד אבל עדין היא חוששת לאותו היום שמא לא לפיהוק תקבענו אלא לראש חדשים והילכך חוששת ליום החדש השני וכן אם פהקה וראתה באיזה יום שיהיה וחזרה ופיהקה וראתה ולא ליום ידוע הרי זו חוששת לפיהוק דשמא לפיהוקין תקבענו ואם פהקה פעם שלישית ולא ראתה שוב אינה חוששת לפיהוק דשמא לפיהוקין אבל עדין חוששת להפלגת הוסתים כיצד הרי שהפליגה לפיהוק ראשון לפיהוק שני עשרים יום כשהגיע לעשרים יום הרי זו חוששת לו דשמא לא לפיהוק תקבענו אלא להפלגת עשרים יום וכל שהוא להפלגת אינו נקבע אלא בד׳ ראיות לפי שהראיה ראשונה לא בהפלגה ראתה אותו לפי שאין הפלגה בגויה כי אם בשני ראיות.

הא דקתני אלו הן הוסתות מפהקת ומעטשת. לאו למימרא שאם פסקה פעם אחת וראתה ונתעטשה פעם שניה וראתה וחששא כפי גרסה פעם שלישית וראתה שיהא זה וסת קבוע שאין מקרים אלו קובעים וסת וכל אחד לחברו אלא עד שתקבענו בפיהוקין לבדן או לעטושין לבדן ג׳ פעמים וזה מבואר.

וכמה חימוצה ג' ימים. בשבת פרק ר' עקיבא מפרש בגמרא מ' יום ובמי רגלים דהכא איירי דקתני התם ר' יהודה אומר כדי להעביר את הכתם [וי"ל] דכאן פי' דפחות מג' ימים לא מהני והתם [אמר] דטפי ממ' יום לא מהני. וי"מ הא דקאמר התם בן מ' יום היינו של תינוק בן מ' יום והא דמיבעיא ליה הכא דילד או זקן י"ל דה"ק דילד או אפי' דזקן. וקצת תימה דלא מייתי בשמעתין ההיא דשבת:

דילד או דזקן. כולה שמעתין מוכחא דמי רגלים דמתניתין מי רגלים ממש ולא עשב שכך שמו ומי רגלים דפיטום הקטרת ומי רגלים דהכא שוין כדמוכח בפ' דם חטאת דפריך והא בעינן לאעבורי סממנין על הכתם ותנן אין מכניסין מי רגלים למקדש ודלא כדברי המפרשים שהוא עשב ששמו מי רגלים ובשביל ששמו מכוער אין מכניסין אותו למקדש:

ותניא אידך ראשונים עלו לו שניים לא עלו לו. וקשה ליה מברייתא אברייתא וגם פי' דברייתא תנינא לא ידע:

מפהק. פרש"י אשטורלייה. אדם שפושט אבריו. ובפ' אם לא הביא גבי פיהק ומת פי' פלייר אדם הפותח פיו. וכן נראה מהא דאמרינן בברכות גבי ר' כשהיה מפהק היה מניח ידו על סנטרו. ובערוך פי' קול היוצא מן הגרון מתוך שאכל מאכל כבד. ונראה דלא איירי בקביעות ווסת דגיהוק ופיהוק דחדא זימנא אלא כמה פעמים היא עושה כן בשעת ווסתה דבחד פיהוק ובחד עיטוש לא שייך תחלה וסוף וכל אלו וסתות דגופה אין להם זמן קבוע:

תנא כמה חימוצן שלשה ימים ובפ' ר"ע תנן מי רגלים נתר ובורות קימוניא ואשלג כדי לכבס בהן בגד קטן בשכיבה ר' יהודא אומר כדי להעביר על הכתם ואמרינן בגמרא תנא מי רגלים בין ארבעים יום ויש לומר דהתם דמיירי לענין כיבוס הבגד בעי חימוץ של מ' יום והכא לענין העברת הכתם סגי בג' ימים ותדע דאין שיעורן שוה דהא פליג ר' יהודא התם ואמר כדי להעביר על הכתם:

תד"ה תנא כמה חימוצן כו' וכן בשבת דבן מ' יום לשון איש עכ"ל צ"ע דאין ראייתם זו מכרעת דלפום סברא דהשתא כפ"ה דבתראה דוקא נקט אשה דוקא וזקן דוקא וא"כ ע"כ דליתא להך גירסא בשבת בן מ' יום ואיך שיהיה לפ"ה שפי' דזקן מעלו טפי ושוב פי' במכוסין דדוקא נקט צ"ל שלא חייש לפרש למה שדקדקו התוס' דהני בבי בחדא גוונא קתני להו ודו"ק:

בא"ד ועוד מילי טובא שהאריך באותה ברייתא יותר מהכא כו' עכ"ל אולי שבגמרות שלהם היה מאריך באותה ברייתא במילי טובא אבל בכל גמרות שלפנינו ליכא התם אלא הך מלתא דבן מ' יום וע"ש:

תבוס' ד"ה תנא כמה חמוצן וכו' וי"ל דה"פ דילד דוקא וכו' כצ"ל:

בא"ד ומיהו תימה אמאי לא מייתי וכו' ר"ל ומיהו קשיא לן קושיא אחרת ונצטדך ע"כ לתרץ תירוץ אחר ובזה יתורץ ג"כ קושיא ראשונה:

בפיסקא וצריך לכסכס ג' פעמים כצ"ל:

רש"י בד"ה בעי ר' ירמיה כו' להו תרי הס"ד:

תוס' בד"ה נים ולא נים כו' איכא לפרושי. נ"ב בכאן דחקו לפרש כן אליבא פי' ר"י שפי' נים ולא נים כו' בכה"ג אבל בפ"ק דתענית פירשו דלא נהירא האי פירושא מכח הא דע"פ אלא הכל אחד כפרש"י ע"ש:

גמרא ועובר שיתן לתוכן מלח מאי משמע כו'. הש"א בתשו' כ"ו כתב על הא דכה"מ מברך עליהן עובר לעשייתן דלהכי נקיט לשון עובר (ולא קודם) מפני שהוא משמע על קדימה ועל איחור. ובא להורות בזה דבדיעבד מברך אחר עשייתן ע"ש. אבל מה יענה על הא דהכא. הכי יאמר ג"כ דבדיעבד מהני אם בדק (או הרתיח) אחר שנתן המלח. ועי' לקמן (סו ב) בתד"ה כל וז"ל וי"ל כו' שלא הקפידה תורה אלא שיטהר האדם כו' דכיון דבדיעבד טהור לכתחלה נמי לא בעי כו' ע"ש:

רש"י ד"ה לאפוקי דקדים. קודם היום כו'. ל"י מאי איריא קודם היום. אחר הנ"ח נמי. ולע"ד יל"פ דקדים ר"ל קודם שירוק:

תד"ה הא יכול. ברישא נמי יכול לצאת ע"י הדחק וע"י כו'. כצ"ל:

תד"ה נים. שעתה בחצות הלילה כו' ועתה כשמגיע בחצות הלילה כו'. משמע דהא דנרדמו לא יאכלו היינו דוקא כשעבר עליהם חצות לילה בשינה. ותימה דמנ"ל הא. כיון דהטעם הוא משום דנראה כב' מקומות מה לי קודם חצות ומ"ל חצות. ועוד תימה דאחר חצות בלא"ה אינו נאכל כדתני שם דאחר חצות מטמא אה"י דה"ל נותר כדאיתא שם בגמרא. ולכאורה הי' נ"ל לסרס דבריהם דמן ובע"פ עד כה"ג להציג בסה"ד ולהגיה ליכא לפרושי כה"ג וכמש"כ בתענית. ומן נים ולא נים עד סה"ד צ"ל קודם וקאי פירושם אדהכא. אבל מ"מ ק"ק מש"כ שישן בחצי הראשון. והלא בברייתא תני ניעור כל הלילה:

תד"ה תנא. וכ"מ מדקאמר דאיש או דאשה כו'. עי' מהרש"א. ועמש"כ בברכות (נא):

גמרא שופעת הא שפעה ואזלא. קשה מאן לימא לן דשופעת היינו כל ימיה. נימא דר"ל ששופעת דם הרבה בשפע כמו שפעת גמלים תכסך (ישעיהו ס׳:ו׳) דהוא לשון רבוי. ולכן כשרואה פעם שלא בשפע נקרא שלא בשעת וסתה ואינה ד"ש. והלא גם לפי מאי דמשני בשופעת דם טמא מתוך דם טהור ג"כ הכוונה שרואה בשפע. דם טהור ודם טמא. וכן לעיל (ריש דף יא) שופעות דם ובאות ר"ל דראתה כמה פעמים. וכן (בד' לה ב) ולקמן (סה ב) ע"ש:

גמ' והתניא ישן כל היום כצ"ל:

שם אמר רב אשי אמר ר"א. נ"ב נ"ל שצ״ל אסי בסמ״ך וכ״א בספר יוחסין:

שם הבלא דפומא מעלי כצ״ל:

אם הקפיד עליו אין. והא דקתני אם יכול לצאת טמא כשהקפיד: באורתא. שאפילו אמש לא טעם כלום: מבערב קתני. אבל אמש אכל כשאר ב''א: לאפוקי דקדים. קודם היום לאחר שניעור משנתו ואכיל דלא הוי רוק תפל לפי שהשינה ממררת את הרוק ומחזקתו והאוכל ממתקו ומעביר את כחו: התם. דקתני ניעור כל הלילה הרי זה רוק תפל לא דניעור ממש אלא מתנמנם דודאי שינה של לילה בעינן ושינת היום אע''ג דישן לאו תפל הוא הואיל וטעם כלום שהטועם שחרית נהנה כל היום כולו: השכים ושנה פרקו. הדבור מעביר כח הרוק: של' שלש שעות. שהוא עשוי לדבר בשלש שעות: לימא מתני'. דבעי לעיסה כדי שיהא רוק מעורב בגריסין מסייע ליה לריש לקיש: עובר. קודם שהמלח מעביר כח הגריסין: ויעבור את הכושי. קדם לפניו: שהחמיצו. שהסריחו: הני מי רגלים דילד או דזקן. של זקן מעלו טפי: מכוסין. מעלו טפי: בימות החמה. מעלו טפי: בעי רבי ירמיה האי שלש פעמים דקתני אמטויי ואתויי' חד. הולכה והובאה חשיב חד או דלמא אמטויי חשיב חד ואתויי חד דהוו להו תרי: שניים לראשונים. נתר ובורית וקמוניא ואשלג לרוק תפל ומי גריסין ומי רגלים: תני חדא שניים עלו לו. אותם שהעביר בשנייה עלו לו: ראשונים לא עלו לו. וכי הדר מעביר נתר ובורית וקמוניא ואשלג זימנא אחריתי בתר רוק וגריסין ומי רגלים נמצא עוברין עליו כסדרן: ותניא אידך כו'. וקשיין אהדדי: אמר אביי הא והא סבירא להו שניים שהעביר. שניים שהיה לו להעביר ראשון עלו לו וראשונים שהעביר ראשון לא עלו לו דהכי שפיר דכי הדר מצרכינן לעבורינהו בתר שניים הוי ליה כסדרן: ומאי ראשונים. דקתני באידך ברייתא עלו לו: ראשונים לכסדרן. שהיה לו להעביר תחלה שהוא העביר לבסוף דהוו להו הנך ראשונים לכסדרן שניים להעברתן: מתני' מפהקת. אישטריליי''ר בלע''ז: פי כרסה. נגד טבורה: שפולי מעיה. בית הרחם: ושופעת. בגמרא פריך מאי קאמר: צמרמורות. פריצונ''ש: אוחזין אותה. בכך למודה להיות בכל עת שהיא רואה: דיה שעתה. בכל ראיות שתראה ע''י וסתות אלו: כיוצא בהן. מפרש בגמרא: גמ בוסתות דיומי. כגון מט''ו לט''ו: הא קא שפעה ואזלא. והיכן הוא הוסת הואיל וכל ימיה רואה:

דה''פ לריש לקיש שכל הבלוע שאינו יכול לצאת אפילו על ידי הדחק בצפון טהורה ואם לאו דיכול לצאת ע''י הדחק טמאה אפילו בטומאה דאורייתא ואם כן בדם תבוסה דרבנן אפילו יוצא על ידי הדחק טהור והשתא מפרש בסיפא ויהיב טעמא לרישא בטומאה דאורייתא דכי אינו יכול לצאת טהורה אבל יכול לצאת על ידי הדחק טמאה ולר' יוחנן דמפרש כדמשני רב פפא פירוש דרישא אם מתכבסת ויוצא ממנו בתכבוסת סתם טמא שכן דרך להקפיד עליו הואיל ויוצא בקל ואם לאו טהורה ואפילו יוצא ע''י צפון דאין דרך להקפיד עליו כיון שאינו יוצא בתכבוסת סתם ומייתי כל הבלוע ליתן טעם לרישא דכיון דאינו יכול לצאת כלל אפילו הקפיד בפירוש אין קפידתו קפידא דבטלה דעתו אצל כל אדם שאין דרכן להקפיד ברישא נמי יכול לצאת על ידי הדחק ועל ידי כבוס סתם אינו יכול לצאת טהור הואיל ואין דרך להקפיד בסתם והיינו כדמשני רב פפא כל היכא דאינו יכול לצאת כו' והשתא רב פפא אינו סותר מה שאמר למעלה אלא בא לתרץ דה''פ הא יכול לצאת על ידי הדחק והקפיד עליו להוציאו טמא וכי קאמר לעיל טהור בשלא הקפיד עליו להוציאו ולא היה צריך רב פפא לומר אלא התם בדקפיד אלא בא להשמיענו פלוגתא דרבי יוחנן ור''ל דפליגי בדלא קפיד ויכול לצאת על ידי הדחק דר''ל מטמא ור''י מטהר: נים ולא נים תיר ולא תיר. פי' נים ולא נים בתחלת שינה תיר ולא תיר בסוף שינה כשהוא ניעור משנתו ובערבי פסחים (פסחים קכ:) נמי גבי נתנמנמו יאכלו ונקיט כי האי לישנא נים ולא נים תיר ולא תיר איכא לפרושי בכי האי גוונא נים ולא נים שעתה בחצות הלילה מתחיל להתנמנם תיר ולא תיר שישן בחצי הראשון ועתה כשמגיע בחצות הלילה היה מתחיל ליעור והוא תיר ולא תיר: תנא כמה חימוצן שלשה ימים. קשה דבפרק רבי עקיבא (שבת דף צ.) קאמר גבי מי רגלים שהחמיצו בני מ' יום משמע ולא קודם לכן ואיכא ספרים דגרסי עד ארבעים יום ולפי זה ניחא דאיכא למימר משלשה ועד ארבעים מעלו ואיכא ספרים דגרסי בן ארבעים וקאי אתינוק שהוא בן מ' יום וקשה דהא לקמן. איבעיא להו דילד או דזקן וי''ל דה''פ דילד דווקא או אפילו דזקן נמי ולא כפ''ה דפירש דזקן מעלו טפי וכן משמע מדקאמר דאיש או דאשה וליכא למימר או דאשה דוקא דהא דילד או דזקן נקט לשון זכר וכן בשבת בן מ' לשון איש מיהו תימה אמאי לא מייתי הכא הך ברייתא דשבת דבן מ' יום ועוד מילי טובא שמאריך באותה ברייתא יותר מהכא והכא מאריך בדין מי רגלים יותר מהתם ונראה לומר דברייתא דהתם קאי אמילתא דת''ק דאמר כדי לכבס בו בגד קטן והתם לא מעלו אלא בני מ' יום והכא לגבי כתם איירי ומעלו בני שלשה ימים ולא שייכי כולהו מילי דהתם הכא ומשום הכי לא מייתי ההיא ברייתא הכא: מפהקת. פי' בקונטרס אשטריליי''ר בלע''ז ואין נראה אלא כמו שפירש בשבת (דף קלו.) גבי פיהק ומת באליי''ר כדאמר בברכות (דף כד:) גבי רבי שהיה מפהק ומניח ידו תחת סנטרו: מעטשת. אישטרנויי''ר וגוסה פירש רש''י בגמרא באליי''ר ואין נראה אלא פירוש רוטי''ר וכן גיהק בתפלה רוטי''ר ובערוך פירש קול היוצא מן הגרון מתוך מאכל כבד וזה רוטי''ר ואין נראה לפרש שנגלוטי''ר. וכולהו הני וסתות איירי שמפהקת או מעטשת שעה או שתים בעת שרגילה לראות אבל משום פיהוק או עיטוש חדא זימנא לא קבעה מדמפליג בין תחלת וסת לסוף וסת ובחד פיהוק וחד עיטוש לא שייך תחלה וסוף: