נידה סב ע"א

קמוניא, ואשלג.

ואם הטבילו את הבגד בעוד שהיה בו כתם זה (שאין אנו יודעים מה טיבו), ועשה על גביו (על דעת שהוא טהור) טהרות, ולאחר מכן העביר עליו, על הכתם, את שבעה הסמנין הללו, ולא עבר (נעלם) הכתם על ידם — הרי כתם זה הוא צבע, ולא דם. ולכך אותן הטהרות שנעשו על גבי הבגד טהורות, ואת הבגד אינו צריך להטביל, שאין בו טומאה. ואולם אם הכתם עבר לאחר שהעבירו עליו את שבעת הסממנים הללו, או אפילו שלא נעלם לגמרי, אך דיהה (התעמעם, שנחלש צבע הכתם) — הרי זה כתם דם. ולכך הטהרות שהתעסק בהן על גבי הבגד טמאות, ואת הבגד צריך להטביל שוב.

למעלה נמנו שבעת הסממנים המעבירים את הדם, ומסבירים: איזהו רוק תפל — זה הרוק היוצא בבוקר, עם הקימה מהשינה, מפיו של כל אדם שלא טעם כלום כל הלילה. מי גריסין — לעיסת גריסין של פול חלוקת נפש. כלומר, גריס של צמח הפול שנחלק מעצמו, שיצא האוכל שבה מתוך קליפתו מעצמו, ולא בידי אדם. ונלעס בפי אדם, ולאחר מוכן הריהו מונח על הכתם. מי רגלים — מי רגלים שהחמיצו, אחר ששהו שלושה ימים.

וצריך לכסכס (לשפשף) את הבגד שלש פעמים לכל אחד ואחד מהסממנים הללו. ואת שבעת הסממנים הללו צריך להעביר על הכתם, דווקא באופן זה שיועבר סממן אחר סממן בנפרד, ובסדר המנוי במשנתנו שבתחילה מעבירים רוק תפל ואחר כך מי גריסים וכן הלאה. ואולם אם העבירן שלא כסדרן, או שהעביר את כל שבעה הסמנין כאחת ולא בזה אחר זה — לא עשה ולא כלום. שאין זו בדיקה תקפה, ואי אפשר לקבוע על פיה אם היה זה כתם דם או צבע.

א גמרא שנינו במשנתנו שבעה סממנים המעבירים את הכתם, ואולם לא הוסבר במשנתנו אלא ענין שלושה מהם (רוק תפל, מי גריסים, ומי רגלים). ולענין בירור עניינו של הנתר מביאים מה שתנא [שנה] החכם בברייתא: הנתר המעביר את הכתם — זה נתר אלכסנדרית, ולא נתר אנטפטרית.

ב ובבירור ענין הבורית הנזכרת במשנה, אמר רב יהודה: זה הנקרא אהלא. ומקשים על כך: והתניא והרי שנויה ברייתא] האומרת בתוך דבריה הבורית והאהל, והרי זה מורה כי אלה הם דברים שונים! אלא, מאי [מה היא] בורית — כבריתא [גופרית].

ורמינהי [ומשליכים, ומראים סתירה] על הסבר זה ממה ששנינו לענין הצמחים שנאסרו לשימוש בשביעית כי הוסיפו עליהן אף את הלביצין, והלעונין, והבורית, והאהל. ואי [ואם] בורית זו כבריתא, מי אית ליה [האם יש לו] איסור שביעית? והתנן [והרי שנינו במשנה] בהגדרת הדברים שיש בהם איסור שביעית, זה הכלל: כל שיש לו עיקר (שורש, שממנו הוא ניזון) — יש לו (הריהו בכלל) איסור שביעית, וכל שאין לו עיקר — אין לו שביעית. ואילו לכבריתא אין שורש! אלא חוזרים לזיהוי הקודם האומר כי מאי [מה היא] בורית — זה אהלא, ובאשר לשאלה שהקשינו, התניא [הרי שנויה ברייתא] האומרת בתוך דבריה הבורית והאהל, והרי זה מורה כי הבורית אינה האהל — צריך לומר כי יש תרי גווני אהלא [שני מיני אהל], שאחד מהם נקרא גם "בורית", והאחר שונה מן הבורית.

ג ובענין הקמוניא הנזכרת במשנה, אמר רב יהודה: זה הנקרא שלוף דוץ. ד ובענין האשלג הנזכר במשנה, אמר שמואל: שאלתינהו לנחותי ימא [שאלתי אותם, את יורדי הים], מהו אשלג זה, ואמרו לי כי אשלגא שמיה [שמו], ומשתכח ביני נקבי מרגניתא, ומפקי לה ברמצא דפרזלא [והוא נמצא בין נקבי המרגלית, ומוציאים אותו במסמר ארוך של ברזל].

ה שנינו במשנתנו כי אם הטבילו את הבגד שנמצא בו הכתם, ועשה על גביו טהרות, ונבדק הבגד בשבעת הסממנים הללו ולא עבר הכתם — כתם זה הינו צבע, ואין כאן טומאה, והטהרות הינן טהורות, והבגד אינו צריך טבילה נוספת. ומביאים עוד בענין זה, תנו רבנן [שנו חכמים]: העביר עליו שבעה סמנין, ולא עבר הכתם. ולאחר מכן הוסיף והעביר עליו צפון (סבון), ועבר הכתם בכך — טהרותיו טמאות. ותוהים על כך: הרי הבדיקה הוכיחה שאין זה כתם דם.

וזה שנעלם הכתם לאחר שהעבירו עליו צפון — שהרי הצפון צבע נמי מעבר [גם כן מעביר]! אלא כך היא לשון הברייתא: העביר עליו רק ששה סמנין, ולא עבר בהם הכתם. ואחר כך העביר עליו צפון, ועבר בכך הכתם — טהרותיו טמאות. שיש מקום לומר שאם העביר את הסממן השביעי מתחילה, לפני שהעביר את הצפון — שמא עבר [היה עובר] הכתם בכך, שכן כתם דם הוא זה. ולכך הבגד טמא.

ועוד תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] בענין זה, האומרת שאם העביר עליו שבעה סמנין, ולא עבר בהם הכתם. ואחר כך שנאן (חזר והעבירם שוב על הכתם), ועבר הכתם בכך — טהרותיו טהורות, אף שעבר הכתם על ידי שבעת הסממנים הללו, שאין זה כתם דם. שאילו היה זה דם — היה עובר בהעברת שבעת הסממנים בפעם הראשונה.

ובהסבר ברייתא זו אמר ר' זירא: לא שנו בברייתא שהטהרות הינן טהורות אלא אלו הטהרות שנעשו בין התכבוסת (העברת שבעת הסממנים על הבגד) הראשונה של הבגד לבין התכבוסת השניה. אבל טהרות שנעשו אחר תכבוסת שניה — טהרותיו טמאות, שהרי בזה שחזר והעביר על הכתם שוב את שבעת הסממנים (תכבוסת שניה), גילה דעתו שהקפיד עליו (שמסופק הוא עדיין שמא הרי זה כתם דם, למרות שהוא לא עבר בתכבוסת הראשונה), ועתה (בתכבוסת השניה) שעבר הכתם — הרי זו ראיה שדם הוא.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סב - א

ו. קמוניא, סוג עשב שאחר שנטחן ויובש משמש לניקוי ^[74].

ז. ואשלג, חומר ניקוי שמופק מצדף הפנינה ^[75] שמשמש לניקוי ידים.

ומבארת המשנה מהי התועלת בהעברת הסמנים הללו:

הטבילו לבגד שיש בו כתם, ועשה על גביו טהרות. ואחר ההטבלה העביר עליו שבעה סמנין ולא עבר הכתם - הרי זה צבע!, שסמנים אלו בכוחם להעביר כתמי דם ולא כתמי צבע, וכיון שלא הועילו לכתם שלפנינו בהכרח שהוא צבע ^[76].

הילכך הטהרות שעשה על גבי הבגד הזה טהורות, ואינו צריך שוב להטביל.

אבל אם בעקבות העברת הסמנים עבר הכתם מהבגד או שדיהה [התבהר] מראהו בבגד - הרי זה כתם דם, שחוזר ומטמא את הבגד שבו נמצא והטהרות שנגעו בבגד טמאות, וצריך להטביל את הבגד פעם נוספת. וההטבלה השניה שנעשתה לאחר העברת הסמנים מטהרת, מפני שהסמנים מועילים גם כדי לטהר כתמי דם נדה שלא יחזרו ויטמאו.

ומבארת המשנה את ג' הסמנים הראשונים:

איזהו רוק תפל - כל שלא טעם האדם היום כלום, שהאוכל שממתק את הרוק מחליש את כוחו ^[77].

מי גריסין - לעיסת גריסין של פול חלוקת נפש, והיינו שלוקח גריסים שנתבשלו הרבה עד שנחלקו מנפשם [מעצמם, ולא בידי אדם] מהקליפה ^[78] ולועסם, וימזג בלעיסה הרבה רוק ^[79], ואחר כך מעבירם על הכתם.

מי רגלים - שהחמיצו והתחילו להסריח.

ומבארת המשנה כיצד יעשה את פעולת הכיבוס בז' הסממנים.

א. וצריך לכסכס לשפשף את הבגד בידיו שלש פעמים לכל אחד ואחד מהסממנים.

ב. העבירן לשבעת הסממנים שלא כסדרן, או שהעביר שבעה סמנין כאחת - לא עשה ולא כלום. אלא יכבס את הכתם בנפרד בכל אחד מהסמנים, לפי הסדר שבו מנויים במשנה.

גמרא:

הגמרא מבארת את ד' הסמנים האחרונים, שלא ביארתם המשנה:

תנא: נתר - אלכסנדרית ולא נתר אנטפטרית. [ממקום ששמו אנפטרין ^[80]].

בורית. אמר רב יהודה: זה סימן הנקרא אהלא.

ומקשה הגמרא: והתניא: הבורית והאהל? ומכך שנמנו 'בורית' ו'אהל' בברייתא בנפרד, מוכח שאינם דבר אחד?

אלא, מאי בורית - כבריתא, [גפרית].

ורמינהי: הרי שנינו ביחס לדברים שנוהגים בהם דיני שביעית:

הוסיפו עליהן: הלביצין, והלעונין, הבורית, והאהל.

ואי בורית היא כבריתא - מי אית ליה לגפרית שביעית?

והתנן, זה הכלל: כל שיש לו עיקר, שורש שגדל ממנו ^[81] - יש לו שביעית. וכל שאין לו עיקר - אין לו שביעית! והרי גפרית היא קרקע בעלמא ואין לה עיקר שגודלת ממנו!?

אלא מאי בורית - אהלא, וכפירוש הראשון, והקושיה שהקשתה הגמרא, והתניא הבורית והאהל!?

יש ליישב שתרי גווני אהלא, ואהל אחד מכונה גם בורית. והשני שמו רק אהל.

קמ וניא,

אמר רב יהודה הא שלוף דוץ. מין עשב [שלא נתפרש מהו] שלאחר יבושו וטחינתו משמש לניקוי.

וא שלג.

אמר שמואל: שאלתינהו לנחותי ימא ליורדי הים, ואמרו: אשלגא שמיה, ומשתכח ביני נקבי מרגניתא [הפנינה], ומפקי לה ברמצא דפרזלא. ומוציאים אותו במסמר ארוך של ברזל.

שנינו במשנה: הטבילו ועשה על גביו טהרות, העביר עליו שבעה סמנין ולא עבר, הרי זה צבע ^[82].

תנו רבנן: העביר עליו שבעה סמנין, ולא עבר הכתם. ואחר כך העביר עליו חומר ניקוי הנקרא "צפון" [סבון] ועבר - טהרותיו טמאות.

ותמהינן: והא צפון - צבע נמי מעבר! ומדוע טהרותיו טמאות? והרי יש לנו הוכחה מכך שלא ירד הכתם משבעת הסממנים שהוא צבע ולא כתם!

ומשנינן: אלא: העביר עליו ששה סמנין ולא עבר, העביר עליו צפון ועבר - טהרותיו טמאות. שאם העביר שביעי מתחילה - שמא עבר ^[83].

תניא אידך: העביר עליו שבעה סמנין ולא עבר, שנאן, ועבר - טהרותיו טהורות, כי אם היה זה דם הוא היה עובר בפעם הראשונה. ובפעם השניה עובר גם צבע ^[84].

אמר זירא: לא שנו שטהרותיו טהורות - אלא הטהרות שנעשו בין תכבוסת ראשונה לשניה, שבאותו הזמן לא נטמאו הטהרות שנגעו בבגד.

אבל טהרות שנעשו אחר תכבוסת שניה - טהרותיו טמאות! שהרי בזה שחזר ושנה ולא הסתפק בהעברה הראשונה - הקפיד עליו, וגילה בדעתו שהוא חושש אפילו על ספק דם שכזה. ועבר, שבמעשה העברה השני נעשה בכתם זה צורת העברה של כתם דם, ולכן יש לחוש לטהרות שנעשו על גבי הבגד לאחר תכבוסתו השניה ^[85].

הערות

^[74] כן פירש רב האי גאון, אולם גירסתו היתה 'קימליא'. ובתפארת ישראל [כז] פירש שגם לגירסתנו הכוונה למין עשב. ובערוך [ערך קמילא] כתב שהוא מין אדמה לבנה המובאת מהאי קימוליא. בגמרא מצינו שקמוניא הוא 'שלוף דוץ', וראה ברמ"א [יו"ד קע ב] שפירש שהוא מין עשב.

^[75] כן מבואר בגמרא, והמהרש"ל [שבת צ א] כתב שמשמש לניקוי הידים.

^[76] הקשו התוס' [ד"ה הטבילו] אם מועילה העברת הסמנים להוכיח שהכתם אינו של דם, הרי נתברר שמעולם לא היה טמא, ואם כן מדוע הצריכה המשנה שיטבילו את הבגד קודם העברת הסמנים ולא טיהרתו גם בלא טבילה כלל? ותירצו, שבדיקת הסמנים אינה בדיקה גמורה שאפשר לסמוך עליה ולטהר אלא רק יוצרת לנו ספק, ובצירוף הספק שגם אם הכתם הוא של דם שמא הגיע מעלמא ואינו דם נדה יש לנו ספק ספיקא. ואולם החמירו חכמים שלא לסמוך בכתמים על ספק ספיקא, ורק בכתם בלוע שאינו יכול לצאת מהבגד, שמדאורייתא כתם שכזה אינו מטמא אפילו אם הוא מדם נדה, הקלו להתיר בצירוף ספק ספיקא. ולכן, בשעה שנפל הדם על הבגד קודם שנבלע והיה אז הדם לח, הוא מטמא מדאורייתא, וכשדנים על אותה שעה יש לנו רק ספק ספיקא שלא די בו כדי להתיר, ולכן, לאחר שמתיבש הכתם, חייבים לטבול את הבגד ולטהרו מהטומאה שנגמרה בשעה שהיה הדם לח. ולאחר הטבילה, כיון שקיים עדיין הכתם היבש, יש ספק שמא חוזר ומטמא מדרבנן שטימאו גם כתמים יבשים, ולחשש זה מועילה העברת ז' סמנים היוצרת ספק ספיקא. וראה עוד בתוס' רע"א [לו]. ובמגיד משנה [איסו"ב ט לו].

^[77] כן פירש רש"י בגמרא, [סג א, ד"ה לאפוקי דקדים].

^[78] כן ביאר הגר"א [אליהו רבה] בשם הגאונים. וכן הביא הערוך בשם רבנו גרשום. רב האי גאון גרס במשנתנו 'עוקת נפש', ופירש שהכוונה שלועס את הגריסים יפה יפה עד שנדמים הם לעוקת הגת. וראה במלאכת שלמה שהביא פירושים נוספים.

^[79] כן כתב הרמב"ם [בפירוש המשנה].

^[80] כן ביאר רש"י במסכת שבת [צ א].

^[81] כן פירש רש"י בסוגיתנו. אולם במסכת עבודה זרה [יד א] פירש שנוהגת שביעית דווקא בדבר שיש לו שורש שמתקיים ממנו בקיץ ובחורף. והקשו התוס' [ד"ה כל] שאם כן לא תהא נוהגת קדושת בתבואה שאין שורשיה מקיימים אותה בחורף.

^[82] ג' פירושים מצינו בראשונים בביאור המשנה, ויש השלכות ממחלוקת זו לביאור דברי הגמרא שלהלן: א. רש"י בסנהדרין [מט ב ד"ה מעבירין, הובא בתוס' ד"ה הטבילו] והרמב"ם [איסו"ב ט לו] מפרשים שהסמנים מבררים ממה עשוי הכתם שלפנינו, כיון שכל הדמים מתכבסים בז' סמנים אלו, כשכובס ולא עבר נודע לנו בודאות שהכתם הוא של צבע. ומיהו כתב המגיד משנה [שם] שאין ההוכחה ברורה לגמרי, ובמקום שאפשר לתקן בדרך אחרת לא סומכים עליה, וכן מוכח גם מרש"י [עמוד ב, ד"ה טהרותיו]. ב. התוס' [בביאור השני], התוס' הרא"ש, והר"ן, [סנהדרין שם] בדעת רש"י שבסוגיתנו, כתבו שהעברת הסמנים מועילה לברר שגם אם הכתם הוא מדם הנדה, הוא אינו מטמא. כי קיימא לן טומאה שנבלעה, כגון שנתבשלה בכלי ונבלעה בדפנותיו, או שאכלה בעל חי ונבלעה במעיו, אינה מטמאה. וכתם שאינו יוצא על ידי ז' הסמנים נחשב הוא לבלוע בבגד וטהור. ולדבריהם 'הרי זה צבע' שנאמר במשנה, פירושו, אף על פי שדם הוא, בכל זאת דינו הוא כצבע, שאינו מטמא. ג. התוס' [בביאור הראשון] והרמב"ן שילבו את שני הפירושים הקודמים יחד, ומפרשים שקודם העברת הסמנים מטמאים משום שרוב הכתמים שבאשה הם מדם [וראה מה שכתבנו בהערה 70], ועל ידי העברת ז' סמנים בטל הרוב שהרי דרך הדם שעובר על ידי ז' סמנים, אולם אין בירור זה ודאי מפני שישנם מיעוט דמים שאינם מתכבסים, והועיל הבירור רק כדי ליצור ספק שקול. ולספק זה מצטרף ספק נוסף, שהרי גם אם הכתם מדם אפשרי שהגיע מדמים שבעולם ולא מדם נדה, ויש לנו ספק ספיקא שמתיר. אלא שהחמירו חכמים בטומאת נדה דאורייתא שלא לסמוך על ספק ספיקא. ולהתיר את האיסור מדרבנן נצרך הדין הנוסף שישנו בז' סמנים, כיון שכתם שאינו עובר בז' סמנים דינו הוא כטומאה בלועה שכל טומאתה היא מדרבנן, ובאיסורי דרבנן לא החמירו, לכן אפשר לסמוך על הספק ספיקא [שנוצר על ידי שהסמנים ביררו שהכתם מצבע] ולהתיר טומאה בלועה [כפי שהוכיחו ז' הסמנים שאין כתם זה יוצא]. וראה עוד במה שכתבנו בהערה 76. ובערוך לנר כתב, שהנפקא מינה בין הפירושים למחלוקת הרמב"ם והראב"ד [איסו"ב ט לו] היא, האם מועילים ז' הסמנים להתיר אשה לבעלה, או שרק לטומאת מגע יש בהם תועלת. כי אם הסמנים בודקים שהכתם הוא מצבע, היא מותרת גם לבעלה. אך אם הסמנים רק מוכיחים שהטומאה בלועה, עדיין היא אסורה לבעלה, שהרי יצא מגופה דם.

^[83] הקשו התוס', מהו החידוש בכך שלא די בששה סמנין, והרי המשנה כתבה שז' סמנין מטהרים את הכתם, וצפון אינו אחד מהם, ופשוט שלא די בששה. ותירצו, שהחידוש הוא במקרה שששת הסמנים לא השפיעו כלל ולא שינו את מראה הכתם אפילו במשהו, שהיה אפשר לומר שבמקרה כזה ברור שהשביעי לא יגרום לשינוי משמעותי בצבע הכתם, ומוכח שהכתם הוא של צבע, לכן קא משמע לן שיתכן והסמן השביעי לבדו יחל ויגמור את הניקוי.

^[84] כן פירש רש"י [ד"ה שנאן], וכפי שיטתו [המבוארת בהערה 82] שז' הסמנים מבררים אם הכתם הוא מדם או מצבע. ולפירוש התוס' והר"ן ז' הסמנים מגלים שהכתם נבלע בבגד ואינו מטמא גם אם הוא עשוי מדם.

^[85] כן פירש רש"י, והקשו התוס' [ד"ה הטבילו] כיון שהוברר על ידי ז' הסמנין שהכתם הוא של צבע לא שייכת בו טומאה כלל, ומה בכך שנהג בו מנהג דם. והוכיחו מכאן כשיטתם [המבוארת בהערה 82] שגם לאחר העברת הסמנים חוששים שמא הכתם הוא מדם, וסיבת ההיתר היא רק מפני שהכתם אינו עתיד לצאת מהבגד [אלא על ידי 'צפון' שהיא פעולה קשה] ונחשב הכתם לטומאה בלועה שאינה מטמאת, ולכן ברגע שחשב לכבסו פעם נוספת ולנסות להוציא את הכתם מהבגד אם כן מעכשיו אין הטומאה בלועה, ונטמא הבגד באותו הרגע ממגעו בכתם. וכפירוש זה כתבו גם הרמב"ן והר"ן, וראה בערוך לנר מה שכתב ליישב את שיטת רש"י.

קמוניא, ואשלג.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Cimolian earth [kamonya], and potash [eshlag].

If one immersed the garment with the stain whose nature is unknown and then handled ritually pure items with the garment, and then applied these seven substances to the stain and it did not disappear, that stain is presumably from a dye, and therefore the ritually pure items are pure, and he need not immerse the garment again, as there is no impurity. If the stain disappeared or if it faded, that is a blood stain, and the ritually pure items that he handled are impure, and he must immerse the garment again.

What is tasteless saliva? It is saliva that emerges from the mouth of any person who tasted nothing all night, when he first awakens in the morning. Liquid from split beans is created through the chewing of split beans that divided naturally, not by human hand, which is then applied to the stain. The urine that is an effective detergent is specifically urine that fermented for three days.

And one must rub each and every one of the substances three times over the stain, and one must apply them separately, and one must apply them in the order they are listed in the mishna. If one applied them in a manner that is not in their prescribed order, or if one applied all seven substances simultaneously, he has done nothing. One cannot determine by means of that examination whether it is blood or a dye.

GEMARA: The Gemara clarifies the identities of the seven substances that remove blood stains. With regard to natron, a Sage taught in a baraita: This is referring to Alexandrian natron, i.e., from the city in Egypt, and not natron from Anpantrin, which is of a different quality.

The mishna lists borit as one of the seven substances. Rav Yehuda says: This is referring to ice plant. The Gemara raises an objection: But isn’t it taught in a baraita: Borit and ice plant, which indicates that they are two different substances? Rather, what is borit? Sulfur.

And the Gemara raises a contradiction from the baraita discussing the halakha of plants whose use is prohibited during the Sabbatical Year: They added to the list of such plants: Bulbs of ornithogalum, and wormwood, and borit, and ice plant. And if it would enter your mind to say that borit is sulfur, is there sulfur that is subject to the halakhot of the Sabbatical Year? But didn’t we learn in a baraita that this is the principle: Anything that has a root and grows is subject to the halakhot of the Sabbatical Year, and anything that does not have a root is not subject to the halakhot of the Sabbatical Year? Rather, what is borit? It is ice plant. But isn’t it taught in the baraita: And borit and ice plant? The Gemara explains that there are two types of ice plant, one of which is called borit.

With regard to the Cimolian earth mentioned in the mishna, Rav Yehuda said: This is the earth referred to as: Pull out, stick in. And with regard to the eshlag mentioned in the mishna, Shmuel said: I asked all of the seafarers about the identity of eshlag, and they told me it is called ashlega, in Aramaic, and can be found in the shell of the pearl, and is removed with an iron skewer.

§ The mishna teaches: If one immersed the garment with the stain whose nature is unknown and then handled ritually pure items with the garment, and then applied these seven substances to the stain and it did not disappear, that stain is a dye, and therefore the ritually pure items are pure, and he need not immerse the garment again, as there is no impurity. The Sages taught in a baraita: If one applied these seven substances to the stain and it did not disappear, but he then applied soap [tzafon] and it disappeared, any ritually pure items that he handled with the garment are impure.

The Gemara raises an objection with regard to this ruling: But soap causes dye to disappear as well; why then should one assume that the stain was blood? Rather, the baraita means that if one applied only six of the seven substances to it and the stain did not disappear, and he then applied soap to the stain and it disappeared, any ritually pure items that he handled with the garment are impure. The reason is that if he had applied all seven substances initially, perhaps the stain would have disappeared, proving that it was blood. Consequently, the garment is rendered impure due to uncertainty.

It is taught in another baraita: If one applied the seven substances to the stain and it did not disappear, indicating that it is a dye, and he then repeated and applied the seven substances a second time and the stain disappeared, any ritually pure items that he handled with the garment remain ritually pure.

In explanation of this baraita, Rabbi Zeira says: They taught that the pure items remain pure only with regard to the ritually pure items that were handled between the first washing with the seven substances and the second washing. But with regard to any pure items that were handled with the garment after the second washing, these pure items become impure, as he was particular about it, i.e., by repeating the washing procedure he showed he was concerned that it might be blood, and the stain disappeared, demonstrating that it was in fact blood.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

עבר או שדיהה הרי זה ודאי כתם וטהרותיו טמאות. לפי שסוף טומאה זו לצאת וכל שיוציא על ידי סממנין אדם עשוי להוציאו והיינו דפריך מיניה ר"י לריש לקיש דקאמר טומאה שסופה לצאת חמירה אף על פי שלא יצתה ואף על פי שאין אדם עשוי להוציאה א) רק על ידי צפון (אין) תולין בה להקל וטהורה שהכל היו מודים דמתניתין הכי קתני לא עבר שמא צבע ותולין להקל עבר ודאי דם ובטומאה ודאי בעינן בטול סממנין מפני שדרך בני אדם להקפיד עליהן ולבטלן כדפרישית. והאי דלא פרכיה ממתניתין דקתני או שדיהה וצריך להטביל דאלמא סלקא ליה טבילה משום דאיכא למימר צריך להטביל מאחר שיעביר הכתם לגמרי על ידי צפון אי נמי בההיא נמי קולא היא משום דכתמים דרבנן זהו תורף של רש"י ז"ל. ואין במשנתינו בדיקה לגבי בעלה אם הכתם טמא או טהור אלא אם יש מקום לתלות כגון שצבעה תולה ואם לאו אינו תולה.
והרמב"ם ז"ל פירש רישא דמתניתא לגבי בעלה שאין הכתם מטמא עד שיודע שהוא דם לפיכך בודקין אותו בסממנין הללו אם עבר או שדיהה טמאה ואם לאו טהורה ולדבריו מעשה שתלו בקלור ובשרף שקמה אינו אלא שיהו צריכין סממנין. וק' אם כן מאי פרכיה דר"י לריש לקיש ממתני' כשם שבדיקת סמנין מטהרת לבעלה למה לא תטהר לטהרות. ועוד למה לי למיתני והטבילו ואיכא למימר טהרות חמירי והא דקתני הטבילו משום סיפא ולא דייק.

הא דאמרינן ל"ש אלא טהרות שנעשו בין תכבוסת ראשונה וכו'. פי' רש"י ז"ל תכבוסת העברת סממנין שהרי הקפיד עליו כשהחזירן והעבירן עליו וגלה דעתו שמקפיד עליו בספק דם ועבר ע"י העברה זו ונעשה בו מעשה דם שכן דרך דם לעבור ע"י סמנין ואין פי' מחוור לי שאין קפידה זו דומה להא דתני ר' חייא.
אלא כך נראה פי' דכי מטהרינן כתם בטבילה ראשונה כשלא עבר בסמנין מפני שאין סופו לצאת בדרך כבוסו וכדפרישית וזה כיון שגלה דעתו שהוא רוצה להוציאו מ"מ אין זו טומאה בלועה אלא סופו לצאת היא וצריך טבילה לאחר שתצא לגמרי.

אלא מאי בורית אהל ק"ק דה"ל למימר אלא לעולם מאי בורית אהל הילכך נראה כגירסא דשבת פרק אמר רבי עקיבא דגריס מעיקרא בורית אמר רב יהודה זה החול והתניא והבורית והחול כו':

והטבילו ועשה על גביו טהרות העביר עליו ז' סמנין ולא עבר הרי זה צבע. אין לפרש דהוי ודאי צבע מדלא עבר דא"כ אמאי [נקט] הטבילו אפי' לא הטבילו נמי טהרותיו טהורות ועוד מאי מותיב מינה ר' יוחנן לר"ל בגמ' דאמר טומאה בלועה מטמאה כיון דצבע הוא אין כאן טומאה בלועה כלל. ועוד תניא בגמ' שנאן ועבר טהורתיו טהורות ומפרש דהיינו טהרות שבין תכבוסת ראשונה לשניה אבל טהרות שאחר תכבוסת שניה טמאות עד שיטביל כיון שהקפיד עליו ואי ודאי צבע הוא כשלא עבר בראשון מה תלוי בקפידא כיון דודאי אין כאן דם. אלא ה"פ הרי זה ספק צבע והוי כעין ספק ספיקא ספק צבע ספק דם ואפי' את"ל דם אימור מעלמא אתא ולא ספק ספיקא ממש. דא"כ בלא העברת סמנין יהא טהור אלא אינו כשאר ספק ספיקא דעלמא משום דרוב פעמים מגופה אלא ע"י שלא עבר ע"י ז' סמנין ה"ל ספק ספיק' ומטהרינן ליה אבל דם נדה ודאי אע"ג דאמרינן בגמ' דמעביר עליו ז' סממנין ומבטלו ה"מ לטהרות דלאחר תכבוסת דכיון שביטלו גלי אדעתיה שאינו מקפיד עליו עוד. אבל טהרות דקודם לכן טמאות שהרי לא ביטלו עדיין. ודוקא מדרבנן אבל מדאורייתא טהורות כיון שהוא בלוע כל כך שאינו סופו לעבור ע"י סממנין הילכך דוקא הטבילו הוא דמטהרינן משום דאיכא לספוקי בצבעים דאפי' היה דם נדה ודאי לא היו טמאות מדאורייתא אלא מדרבנן אבל אם לא הטבילו דאם היה דם נדה ודאי היו טמאות מדאורייתא שהרי נטמא הבגד מתחלה כשנפל עליו הדם הלח אין לטהר מטעם דאיכא לספוקי בצבע. זו היא שיטת רבינו שמשון. ונדחק לפרש ולחלק לר' יוחנן בין כתם לדם נדה ממש דבכתם טהרות הראשונות טהורות ובדם נדה טמאות. וק"ל מאי שנא דם נדה שהוא כל כך שאינו יכול לצאת כ"א ע"י צפון מחרסין הבלועין משקין טמאין ואינן יכולין [לצאת] כ"א ע"י הסק תנור דמטהר ר' יוחנן הילכך נראה לפרש הרי זה צבע כיון שהעביר עליו ז' סמנין ולא עבר הוברר הדבר שהיה בלוע מעיקרו כל כך שאינו יכול [לצאת] כ"א ע"י צפון ונתבטל מתורת דם ואין כאן צביעת דם בעלמא. וה"ה דם נדה ודאי אם הטבילו ועשה על גביו טהרות והעביר עליו ז' סמנין ולא עבר טהרותיו טהורות והאי דנקט כתם משום דמתניתין איירי בכתמים וה"ה דם נדה ודאי והיינו דקתני ר' חייא דם הנדה ודאי מעביר עליו ז' סמנין ומבטלו דאם עבר נטהר הכתם ואם לא עבר הוברר שהיה בלוע כל כך שלא היה יכול לעבור כ"א ע"י צפון ואפי' טהרות הראשונות טהורות:

צפון ציבעא נמי מעבר. פי' כיון שע"י ז' סמנין לא עבר בלוע הוי וטהור כדתנן במתניתין ומה שעבר ע"י צפון לא יצא ע"י כך מתורת בלוע דאפי' ציבעא נמי מעבר. ותימה מאי קשיא ליה דילמא טהרותיו טמאות דקאמר היינו לאחר העברת צפון שהרי הקפיד עליו ועבר כדאמרינן בסמוך דטהרות דלאחר תכבוסת שניה טמאות וכ"ת דוקא כי עבר ע"י ז' סמנין אהני קפידתו לטמא אח"כ אבל כי לא עברי אלא ע"י צפון אין קפידתו קפידא לפי שהוא בלוע יותר מדאי דהא אמרינן בסוף שמעתין אמר רב פפא יכול לצאת ע"י הדחק והקפיד עליו והיינו בליעת חרסים ע"י היסק תנור דפליגי ביה ויכול לצאת ע"י צפון כיוצא בו דהא פריך ר' יוחנן לר"ל ממתניתין אמאי טהורות כי לא עבר הא יכול לצאת ע"י צפון והוי כמו יכול לצאת ע"י היסק דמטמא ר"ל אע"פ שלא יצא. וי"ל דא"כ ה"ל למימר טהרותיו טהורות. ונימא דקאי אתכבוסת ראשונה כדאמר בסמוך דמסתמא תחלת דבריו יש לו לפ' אלא ודאי טמאות אתכבוסת ראשונה נמי קאי ואפי' לא היה צפון מעביר הצבע היה יכול להקשות מברייתא דבסמוך שנאן ועבר טהרותיו טהורות אלא דניחא ליה למיפרך מגופה:

שאם העביר עליו סם שביעי שמא עבר. ותימה פשיטא דבששה סמנין לא סגי ואם לא העביר כל השבעה טמא. וי"ל דמיירי כגון שלא דיהה מראה אדמימותו כלל בהעברת ששה סממנין סד"א בשביל השביעי מסתמא לא יעבור וצבע הוא:

לא שאנו אלא טהרות שנעשו אחר תכבוסת ראשונה מטבילה עד תכבוסת שניה. אבל טהרות דמתכבוסת שניה עד שיטבול טמאות דכיון שהקפיד עליו ונהג בו מנהג דם אלמא לא מחשיב ליה בלוע ע"י מה שלא עבר בז' סמנין הראשונים. ותימה אמאי קתני מתניתין דהרי זה צבע ואין צריך להטביל הא כיון שהקפיד עליו להעבירו בז' סמנין נהג בו מנהג דם ויהא טמא עד שיטבול וי"ל דהעברת ז' סמנין דמתניתין אינן כדי להעביר הכתם דאדרבה ניחא ליה טפי שלא יעבור דאז יהיו טהרותיו טהורות. ועוד י"ל דדוקא הכא דאהנו מעשיו דשנאן ועבר אבל לא עבר לא הוי קפידיה קפידא:

תד"ה אמר רב יהודה וכו' ופריך והתניא הבורית והחול ותימה דהתנן חול בפרק המוציא כו' עכ"ל הא דלא פריך התם מההיא דפרק המוציא ודאי דאיכא למימר כמ"ש התוס' גבי כבריתא דהפירכא יותר פשוטה מן הברייתא אבל עיקר תמיהתם לפי האמת דהבורית והחול מיתני' לגבי שבת דהוו שוין בשיעור כמ"ש לקמן ובפרק המוציא תנא ליה שלא כשיעור' דבורית וק"ל:

בד"ה הטבילו ועשה על כו' ומ"ה פריך מינה לר"ל לבטל אע"ג כו' עכ"ל ולא בעי לשנויי לר"ל דהכא בטל משום דאיכא נמי ס"ס דמשמע דלא הוצרך למתני ה"ז צבע אלא לטהר למפרע משום דאיכא קפידא אבל להבא דליכא שום קפידא דהא לא עבר בלאו ס"ס טהור משום ביטול ודו"ק:

בד"ה העביר עליו ז' סמנין כו' תימה פשיטא והלא אינו מזכיר במשנתינו צפון במנין כו' עכ"ל פי' אמאי קתני אם עבר בצפון דטמא שהרי אף אם לא עבר גם ע"י צפון נמי טמא כיון דאינו במנין ז' סמנין דבהנהו דוקא אם לא עבר טהור ודו"ק:

בא"ד ולא נשתנה ע"י ו' סמנין א"ל משום השביעי לא יעבור כו' עכ"ל ובלאו העברת צפון אחריהן לא היה יכול לאשמועינן הך מלתא כיון דאיכא למיקם אמלתא ולהעביר גם השביעי אחריהן ודאי דלית לן למימר דמשום השביעי לא יעבור אף אם לא נשתנה כלל בששה וק"ל:

בד"ה שנאן ועבר נראה לר"י דע"י שנאן צבע נמי עובר דאל"ה כו' הא ליכא הכא ס"ס כו' עכ"ל אבל להבא ליכא לטהר נמי מה"ט דכיון דהקפיד והשתא לפנינו הועילה מחשבתו ועבר אינו בטל ועוד כיון דהשתא לפנינו עבר ליכא למתלי טפי בצבע ולית כאן ס"ס משא"כ למפרע וק"ל:

ד"ה אמר רב יהודה זה אהל וכו' ותימה דהתנן חול בפרק המוציא. ר"ל דבפרק ר"ע יהיב לבורית שיעור כדי כבוס בגד קטן וחול תנן בפרק המוציא ששיעורו לענין הוצאת שבת כדי נתינה בכף של סיד וא"כ איך אפשר לומר הבורית זה החול:

בא"ד וא"ש להאי גירסא במסקנא וכו'. ר"ל דלגירס' שבכאן דגריס בתחלת הסוגיא א"ר יהודה זה אהלא ובמסקנא נמי מסיק אלא מאי בורית אהלה כדמשני מעיקרא מתחלה ה"ל לומר אלא לעולם מאי בורית אהלא כדאמרן מעיקרא ודקשיא לך והתניא הבורית והאהל תרי גווני אהל כי כך היא סוגית הנמרא:

ד"ה והתניא הבורית והאהל וכו' הא קאמר רבי יהודה שיעור בנתר ובורית כדי להעביר וכו':

שם בפרק ר"ע במתניתין והך שיעורא לא שייך וכו'. וא"כ אי הך ברייתא דקתני הבורית והחול לענין שבת מיתני' משמע דלתרוייהו אית להו חדא שיעודא וזה אינו דהא שיעורא דבורית לרבי לא שייך נבי חול ותירצו ומיהו אפשר דרבנן וכו' ר"ל דלעולם לענין שבת מיתניא ואתיא כרבנן ולרבנן אפשר דס"ל דלבורית ולחול הראוי לכביסה חדא שיעורא כדי כביסת בגד קטן כדאיתא התם במתניתין פרק ר"ע ורבי יהודה פליג בבורית וס"ל דשעוריה כדי להעביר בו את הכתם:

גמ' אמר רב יהודה זה אהלא והתניא כו' כצ"ל וכן בתוס':

שם אלא מאי בורית אהלא כו'. נ"ב פי' כמו לעולם ודוק וכן פי' התוס' בפ' ר"ע (שבת דף צ.):[שם] שלוף דוץ. נ"ב עיין בפ' אמר ר"ע (שבת דף פ"ב:)

רש"י בד"ה לעיסת גריסין של פול חלוק כו' הד"א:

בד"ה הוסישו עליהן לענין שביעית כצ"ל:

בד"ה הוסיפו כולה לביצין הס"ד:

בד"ה שהרי כו' בספק דם ועבר כו' הד"א:

בד"ה כבריתא כו' דתנן פרק המוציא שיעור אחרינא כו' כצ"ל:

במשנה איזהו רוק תפל כו'. עי' פי' הרמב"ם ובחבורו ובפי' הרע"ב. וכ"ע הה"מ שבגמרא (סג) נתבאר כל הבבא. ואנכי תמה. א) דנראה דפסק כדס"ד דר"פ. ורבא דחייה. ב) מה שהצריך שיהא ישן מחצות הלילה עד הבקר. ובגמרא משמע דלא בעינן אלא שרגע חצות הלילה יעבור עליו בשינה. עי' ברכות (ג ב) מעולם ל"ע עלי חצות לילה בשינה. ועמש"כ בס"ד שם (כו ב) בד"ה איבע"ל. ג) מש"כ דרק עד ג' שעות ביום כו'. ובגמרא משמע דשיעור הפרק ששנה הוא בכדי רוב דבורו של ג"ש. אבל כל שלא שנה כשיעור הזה אפילו כל היום נקרא רוק תפל. וע"כ גי' ופירושים אחרים ה"ל בסוגיא זו והה"מ לא העיר מאומה בזה:

תד"ה כבריתא. תרגום אשתא וכבריתא. כצ"ל:

תד"ה תרי. תימה כו' אמאי לא משני תרי גווני חול כו'. עמש"כ בשבת שם. ועתה נראה דלפמש"כ לעיל בד"ה אר"י נצטרך לומר תלתא גווני חול:

תד"ה הטבילו. ועוד כי פריך לקמן לר"ל כו' מאי פירכא היא ה"ה ודאי צבע כו'. הה"מ בפ"ט מהל' א"ב ה"ו פי' דהפירכא הוא מהסיפא דתני או שדיהה דמהני טבילה אח"כ ואע"פ שנשאר עוד בהבגד דם בלוע ע"ש:

בא"ד ואמאי נקט נמי והטבילו כו'. זה י"ל דמשום סיפא נקיט דבעבר או דיהה צריך להטבילו שנית. גם יל"פ דמיירי שהבגד נטמא בטומאה אחרת כגון בשרץ וכיו"ב והטבילו לטומאתו זאת וקמ"ל דהצבע לא הוי חציצה:

בא"ד ואע"פ דפעמים דדם נדה אינו עובר ע"י ז' כו'. כצ"ל:

בא"ד אבל כאן כיון דאיכא ס"ס וביטול. כצ"ל. ור"ל ביטול דאורייתא אף קודם שהעבירו מדמהני טבילה הקודמת:

בא"ד ומש"ה פריך מינה לר"ל דבטיל כו'. ר"ל מדאורייתא כדהוכיחו לעיל מדנקט הטבילו. וריש לקיש משמע דמטמא מדאורייתא. ודברי המהרש"א אינן מחוורין ע"ש:

תד"ה העביר. והלא אין מזכיר צפון כו'. ופי' המהרש"א דלכן אפי' לא עבר על ידו נמי טמא כו' ע"ש. ותימה דנראה דכש"כ דאם לא עבר על ידו דנתלה דצבע הוא. דהא מוכח בסוגיין דצפון מועיל להעביר טפי מהז' סמנים. ואם לא עבר על ידו כש"כ שלא יעבור ע"י ז' סמנים. והא דלא חשבו במתניתין הוא משום דאפי' יעבור ע"י. יכול להיות דע"י הסמנים לא היה עובר דצבע הוא ונמצא מפסיד טהרות בחנם:

תד"ה שהרי. וא"ת מתניתין דקתני כו'. כצ"ל:

משנה שבעה סממנין כצ"ל:

שם וצריך לכסכס שלש פעמים כצ"ל וכן ברש"י:

קמוניא ואשלג. מפרש בגמ': הטבילו. קודם שהעבירן עליו: הרי זה צבע. דאי הוה דם הוה עבר: שדיהה. נשתנה מאדמימותו: לעיסת גריסין של פול חלוקת נפש. שנחלק האוכל מן הקליפה לועסה לגריסת הפול ומעבירו על הכתם: לכסכס. לשפשף: שלש פעמים. בין שתי ידיו כדרך כיבוס בגדים שכופל צדו עם צדו ומשפשף ומוליך ומביא: כסדרן. כדרך ששנויין כאן: לא עשה ולא כלום. לא לבדוק ולא לבטל: גמ' כבריתא. גפרית: הוסיפו עליהן. לענין שביעית הלביצין: עיקר. שורש שממנו חי וגפרית קרקע בעלמא הוא: רמצא דפרזלא: צפון. שבו''ן בלע''ז: שנאן ועבר טהרותיו טהורות. דאם איתא דדם הוא בהעברה קמייתא הוה עבר: תכבוסת. העברת סממנין: שהרי הקפיד עליו. כשחזר והעבירן גילה דעתו שמקפיד עליו בספק דם: ועבר. על ידי העברה זו ונעשה בו מעשה דם שכן דרך דם לעבור על ידי שבעה הסממנים:

אמר רב יהודה זה אהל. בשבת פרק רבי עקיבא (דף צ.) איכא ספרים דגרסי זה החול ופריך והתניא הבורית והחול ותימה דהתנן חול. בפרק המוציא (שם פ:) וי''ל דתרי גווני חול חד לבנין וחד לחפיפה וכבוס ואתי שפיר לההיא גירסא במסקנא דקאמר אלא מאי בורית אהל ולא קאמר אלא לעולם כו': והתניא הבורית והאהל. פי' לענין שביעית נשנית אבל לפי גירסת הספרים דשבת דגרס הבורית והחול תימה היא לענין מה נשנית ואי לענין הוצאת שבת הא קאמר רבי יהודה שיעור בנתר ובורית כדי להעביר בו את הכתם והך שיעורא לא שייך רק מהני ז' מיני סמנים ומיהו אפשר דרבנן אית להו דבורית וחול הראויין לחפיפה וכבוס אית להו חד שיעורא לענין שבת ורבי יהודה פליג אבורית לחוד וקאמר כדי להעביר בו את הכתם: כבריתא. פירש''י גפרית וכן בערוך אש וגפרית תרגום אשתא וכבריתא (תהלים יא) והקשה הר''ר יעקב מאורליינ''ש בשבת כי פריך כבריתא מי אית ליה שביעית לפרוך ממתני' דשבת דתנן בפ' המוציא (דף עח:) שיעור אחרינא בגפרית וזפת כדי לסתום נקב ומיהו לא קשה דבכמה מקומות מצי למפרך ממשנה וכשהפירכא יותר פשוטה מן הברייתא פריך מינה ועוד כיון שסידר הש''ס הכא הובאה שם והוקבעה: כל שאין לו עיקר. פירש בקונטרס במסכת עבודה זרה (דף יד.) עיקר המתקיים בארץ בימות החמה ובימות הגשמים וזה קשה דא''כ תבואה לא יהא נוהג בה שביעית שאינה מתקיימת בימות הגשמים ונראה כמו שפירש הכא שאין לו שורש בארץ כמו גפרית וגם מה שפירש שם תורניתא מין ארז כדאיתא בראש השנה (דף כג.) שיטה תורניתא זה אינו נראה דבמסכת ע''ז (דף יד.) פריך כי הכא ומי אית ליה שביעית והתניא כו' והרי ודאי לארז יש לו שורש על כן נראה כמו שפי' רש''י בשבת (דף צ.) שהוא כעין מחפורת צריף שקורין אלו''ם ומין קרקע הוא וכמו גפרית הוא שאינו נשרש בארץ: תרי גווני אהלא. תימה לספרים דגרסי בשבת (שם) והתניא הבורית והחול אמאי לא משני מעיקרא תרי גווני חול כדמשני במסקנא גבי אהל וי''ל דקים ליה להש''ס דלא הוו תרי גווני חול לכבוס: הטבילו ועשה על גביו טהרות כו' הרי זה צבע. אין לפרש הרי זה ודאי צבע כדפירש בקונטרס בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף מט:) דאם כן לקמן אמאי קאמר אבל טהרות שאחר תכבוסת שניה טמאות הלא כיון שלא עבר מתחלה בז' סממנים ודאי צבע הוא ועוד כי פריך לקמן לר''ל דאמר בלוע שיכול לצאת ע''י הדחק לא שמיה בלוע ממתניתין דהרי זה צבע מאי פירכא היא הרי היא ודאי צבע ואין כאן טומאה בלועה כלל ואמאי נקט נמי והטבילו אפי' לא הטבילו נמי על כן צריך לפרש הרי זה ספק צבע כלומר יש לנו לתלות בצבע ואע''פ דפעמים דדם נדה [אינו] עובר ע''י ז' סמנין הכא איכא ספק ספקא מלבד טעמא דבטול דשמא צבע הוא כיון דלא עבר ואם תמצי לומר דדם הוא אימא מעלמא אתא הילכך מטהרינן אפילו למפרע אבל טעמא דבטול לחוד לא מהני דגבי דם נדה דקאמר מעביר עליו ז' סמנין ומבטלו אינו אלא לטהר מכאן ולהבא אבל למפרע טמא מדרבנן הואיל והקפיד שסבור שיכול לצאת ע''י ז' סממנין ואכתי לא בטלו ואע''ג דמן התורה טהור דהואיל ואין ' סופו לצאת ע''י ז' סממנין נתבטל אבל כאן כיון דאיכא ספק ספקא ובטול טהור אף מדרבנן למפרע ומיהו מטעם ספק ספקא לחוד לא הוה מטהרינן ליה אי לאו טעמא דבטול משום דרגילות לבא דם מגופה כדאמרינן בפרק קמא (לעיל דף ג.) בצפור לא נתעסקה בשוק של טבחים לא עברה האי דם מהיכא אתא דעל כרחך בלא טעמא דבטול לא מטהרינן ליה מטעם ספק ספקא מדנקט הטבילו אע''ג דמקילינן בשאר ספק ספקא ומשום הכי פריך מינה לר''ל דבטל אע''ג דיכול לצאת ע''י הדחק בצפון ואם תאמר אכתי למה לי הטבילו כיון דטהור מטעם בטול וספק ספקא וי''ל דנהי דכשנתייבש הבגד נתבטל מיהו בעודו לח לא נתבטל ובעודו לח נגע בו הבגד ומשום הכי צריך להטביל ועוד יש לומר הרי זה צבע צביעות דם בעלמא ונתבטל ולא נצטרך לטעם דספק ספקא והשתא נתפרש טעם בטול במשנה דמינה פריך לריש לקיש ומיהו פירוש ראשון נראה עיקר דלשון צבע לא משמע צביעות דם אלא צבע ממש: צפון צבע נמי מעבר. וא''ת ומה בכך והא הקפיד עליו כיון שהעביר צפון אחר שבעה סמנין ונימא דטהרותיו טמאות דקאמר קאי אתכבוסת שניה ומהאי טעמא נמי קאמרינן לקמן שנאן ועבר דטהרות שנעשו אחר תכבוסת שניה טמאות והכא נמי ליטמא וליכא למימר דקפידא לא מהני אלא כשעובר בז' סממנין שמעבירין בקל אבל צפון שמעביר על ידי הדחק אפילו הקפיד טהורות דלקמן מסיק רב פפא יכול לצאת והקפיד עליו דברי הכל טמא אע''פ שאין יכול לצאת אלא ע''י הדחק והיינו שיכול לצאת על ידי צפון דהא ממתני' פריך רבי יוחנן לריש לקיש אמאי טהורה כי לא עבר ע''י ז' סמנין הא יכול לצאת ע''י צפון וי''ל דברייתא לא מיירי בטהרות דאחר תכבוסת שניה דיותר היה ראוי לאשמועינן טהרותיו טהורות אטהרות דאחר תכבוסת ראשונה כדקאמר בברייתא דלקמן אלא אתכבוסת ראשונה נמי קאי והוה מצי למפרך מברייתא דבסמוך דקתני שנאן ועבר טהרותיו טהורות אלא דניחא ליה למיפרך מגופה: העביר עליו ששה סמנין ולא עבר העביר עליו צפון ועבר כו'. תימה פשיטא והלא אינו מזכיר במשנתינו צפון במנין ז' סממנין ומאי קא משמע לן והא פשיטא דבששה לא סגי ויש לומר דאשמועינן דאע''ג דלא עבר כלל ולא נשתנה ע''י ו' סמנין איכא למימר משום השביעי לא יעבור קא משמע לן דיש להחמיר דשמא בשביעי אם העביר קודם הצפון היה עובר: שנאן ועבר. נראה לר''י דע''י שנאן צבע נמי עובר דאי לאו הכי אמאי טהורות אפילו למפרע הא ליכא הכא ספק ספקא ויהיו טמאות למפרע כיון דליכא אלא חדא ספקא כדפרישית במתניתין: שהרי הקפיד עליו. וא''ת אמתני' דקתני הרי זה צבע מ''מ כשיכבסנו הרי מקפיד עליו וליטמא טהרות דאחר תכבוסת וי''ל דכבוס אינו קפידא דאינו אלא ללבנו וא''ת מ''מ כשיכבסנו יטמא הבגד שיצא הדם ואינו בלוע וי''ל דביציאתו יבטל נמי בתכבוסת: שהרי הקפיד עליו ועבר. וא''ת מה צריך לומר ועבר וכי תימא משום דנפלט וטמא הבגד א''כ אמאי נקט והקפיד וי''ל דנקט ועבר דאז קפידתו קפידא הואיל והועילה מחשבתו שעבר ומשום הכי נמי קתני במתניתין דכי לא עבר טהור ואף על גב דהקפיד: