נידה סא ע"ב

דף סא - ב

רבי שמעון בן אלעזר אומר:  בודקו "שכונות שכונות", ['מקומות מקומות', ובסמוך יבואר שטח כל מקום ^[56]], ואם לא נמצא בבדיקה זו בהכרח שיצא מעצמו ^[57].

אבדה בו שכבת זרע,

אם היה הבגד חדש - בודקו במחט, שתוחב את המחט בבגד, וכשיגיע למקום הזרע תקשה עליו התחיבה, מפני קושיו של הזרע.

ואם היה הבגד שחוק - בודקו בחמה, ששכבת זרע אוטמת את נקבי הבגד ועוצרת את אור החמה.

ומבארת הגמרא מהו שטח ה'שכונות' שהצריך רשב"א שיבדוק בהם,

תנא: אין "שכונה" בבגד שהיא פחותה משלש אצבעות, ורק כשבודק כל ג' אצבעות לחוד, אפשר לסמוך על הבדיקה ולטהר את הבגד.

תנו רבנן: בגד של פשתן שאבד בו, שנארג בו, חוט של צמר ונעשה הבגד כלאים ^[58], ואין ניכר עתה מקומו של החוט - הרי זה לא ימכרנו לעובד כוכבים, שחוששים שמא ימכרנו אחר כך לישראל ^[59]. ולא יעשנו מרדעת לחמור שמא ישתמש בה בעתיד כטלאי לבגד ^[60]. אבל עושה ממנו תכריכין למת, שכיון שתכריכי המת אסורים בהנאה אין חשש שיבוא להשתמש בהם לעצמו.

אמר רב יוסף: זאת אומרת, מכך שקוברים את המת בבגד כלאיים ואין חוששים שיעמוד עם הבגד האסור בלבישה בתחיית המתים ^[61] - שמצות בטלות לעתיד לבא. ודוחה הגמרא: אמר ליה אביי, ואי תימא רב דימי: והא אמר רבי מני אמר רבי ינאי: לא שנו - אלא לספדו, בשעת ההספד בלבד, אבל לקוברו - אסור! ^[62].

אמר ליה: לאו איתמר עלה: אמר רבי יוחנן: אפילו לקוברו, וחולק על רבי מני שהתיר רק בשעת ההספד! ורבי יוחנן לטעמיה.

דאמר רבי יוחנן: מאי דכתיב "במתים חפשי" - כיון שמת אדם, נעשה חפשי מן המצות ^[63].

אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: בגד שאבד בו כלאים - צובעו, שכיון שהצמר קולט צבע טוב יותר מהפשתן, מתברר היכן חוט הכלאיים, ומותר ללובשו. שכיון שלא מצאנו חוט שקלט טוב יותר צבע, תולים שנפל החוט מעצמו.

אמר ליה רבא לרפרם בר פפא: מנא ליה לסבא הא שאפשר לסמוך על בדיקה כדי לתלות שנפל מעצמו, ולא חוששים שמא לא בדק יפה?

אמר ליה: מתניתין היא!

דתנן: גל טמא שנתערב בין שני גלים טהורים בודק עד שמגיע לסלע.

ודייק רב חסדא: ואי ליכא, שאינו מוצא את הטומאה - אימר עורב נטלה.

אם כן, הכי נמי: בגד שיש בו עמרא וכיתנא [צמר ופשתן] בהדדי - לא סליק להו צבעא במידה שווה ^[64]. וכיון דלא ידיע ולא מצאנו חוט ששונה בצבעו - אימר מנתר נתר.

אמר רב אחא בריה דרב ייבא משמיה דמר זוטרא: האי מאן דרמי חוטא דכיתנא בגלימיה דעמרא, ונעשה הבגד כלאים על ידי חוט הפשתן שמעורב בבגד הצמר. ונתקיה לחוט, ולא ידע אי נתיק החוט לגמרי אי לא נתיק - שפיר דמי, ומותר הבגד ללבישה.

מאי טעמא?

מדאורייתא "שעטנז" כתיב, ויש לנו ללמוד מכך שקראה התורה לכלאיים "שעטנז" - עד שיהיה החוט נעשה מצמר ופשתים מתחילת הייצור. שצריך שיהיו מעורבים הצמר והפשתים כבר בפעולת השוע, שהיא החלקת הצמר והפשתים לפני הטוויה, ובפעולת טווי החוט, וכן בנוז שהיא אריגת החוט בבגד. אך אם נעשו חוטי הצמר וחוטי הפשתים לחוד, והיינו שוע או טווי לחוד, וארג ["נוז"] מהחוטים הנפרדים בגד אחד אין איסור ללובשו מן התורה ^[65]. אלא -

ורבנן הוא דגזרו ביה. וכיון דלא ידע אי נתקיה - הרי מצד ספק איסור מדרבנן, שרי ^[66].

מתקיף לה רב אשי: אימר "שעטנז" משמעותו - או שוע או טווי או נוז, ודי שיהא אחד מהשלבים בתערובת צמר ופשתים כדי לאסור?!

והלכתא כמר זוטרא. מדאפקינהו רחמנא בחדא לישנא שעטנז ולא כתבה התורה שוע טווי ונוז.

תנו רבנן: בגד צבוע - מטמא משום כתם שנמצא עליו.

רבי נתן בר יוסף אומר: אינו מטמא משום כתם, שלא תקנו בגדי צבעונין לאשה אלא להקל על כתמיהן שלא יטמאו.

ומקשה הגמרא: מאי קאמר "תקנו בגדי צבעונין לאשה"? מאי תקנינהו? וכי ישנה תקנה שמחייבת ללבוש בגדי צבעונין?

ומתרצת: אלא, שלא הותרו ^[67] בגדי צבעונין לאשה - אלא להקל על כתמיהן, שאין הדם ניכר בבגד צבעוני כמראה דם רגיל ^[68].

ומקשה הגמרא: הותרו - מכלל דלפני ההיתר - אסירי. ומה פשר איסור זה?

ומתרצת: אין. דתנן: בפולמוס בזמן גזירת חיילותיו של אספסינוס - גזרו חכמים על עטרות חתנים שלא יענדום לראשם ^[69] מחמת הצער על החורבן, ועל האירוס, שהוא "זוג המקשקש" המרבה שמחה.

בקשו גם לגזור על בגדי צבעונין. אמרי: הא שילבשו הנשים בגדי צבעונים עדיפא מלגזור מנהג צער על החורבן - כדי להקל על כתמיהן.

מתניתין:

שבעה סמנין מעבירין על הכתם, כדי לבדוק את הכתם הוא של דם או של צבע ^[70], וכן כדי לטהרו אם דם הוא מלמטמא טהרות במגע, שדרך הדם לעבור על ידי סמנים אלו ^[71]:

א. רוק תפל, שאין לו טעם, ב. ומי גריסין,

ג. ומי רגלים. ובהמשך המשנה יבוארו ג' סמנים אלו

ד. ונתר, שהוא מין אבן רכה המשמשת לניקוי הראש ^[72].

ה. ובורית, מין עשב שמנקה ^[73].

שוע טווי ונוז כתיב. פירש רש"י ז"ל שוע חלק כדמתרגמינן שעיט כלומ' שיהיו חלוקין יחד במסרק וכן פי' טווי שיהיו טווין יחד ונוז לשון אריגה לומר שיהו ארוגין יחד.
ורבינו תם ז"ל השיב אם כן בכלאים בציצית דשרא רחמנא היכי משכחת לה לא שוע ולא טווי ולא נוז איכא אלא שתי תכיפות בעלמא איכא כדאמרינן במנחו' ש"מ קשר עליון דאורייתא דאי סלקא דעתך לאו דאורייתא כלאים דשרא רחמנא גבי ציצית למה לי והא קיימא לן התוכף תכיפה אחת אינו חבור אלא ש"מ דאורייתא והוו להו שתי תכיפות אלמא מדאורייתא ואפילו (בבגדי כהונה) [בב' תכיפות] הוי חבור. וכן בפרק קמא דיבמות (דף ה') מפקינן שתי תכיפות מדאורייתא ואפילו בבגדי כהונה נמי שחוטן כפול ששה דנוז איכא שוע מיהת ליכא ולא הוי חלוקין במסרק יחד ואפ"ה אסורין משום כלאים כדאיתא במסכ' יומא פרק בא לו (סט, ט).
אלא כך פירש רבינו תם ז"ל: שוע שיהא כל אחד חלוק במסרק לעצמו ושיהא כל אחד טווי לעצמו ושיהא כל א' שזור לעצמו ומכיון שהן כך אם תכף בהן שתי תכיפות חבור הוא דכתיב יחדיו והכי דייק לישנא דקרא לא תלבש שוע טווי ונוז צמר ופשתים יחדיו כלו' מחוברין ונוז לשון שזירה הוא ולא לשון אריגה ולא לשון חבור כמו שפי' אחרים מדקאמרינן הכא ואימא או שוע או טווי או נוז ומפרקי' כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא אלמא כי היכי דשוע טווי קאי אכל חד באפי נפשה ה"נ נוז אכל חד באפי נפשה קאי שיהו שזורין ולאו לשון חבור הוא.
והאי חוטא דכיתנא דקאמרינן דמדרבנן הוא כשאינו שזור דקאמר שסתם חוטין אינן שזורין וכדרומרינן בפרק בתרא דערובין (דף צו ע"ב) המוציא תכלת בשוק לשונות פסולה חוטין כשרה מאי שנא לשונות דפסולה דאמרינן אדעתא דגלימא צבעינהו חוטין נמי נימא אדעתא דגלימא טוינהו בשזורין שזורין נמי נימא אדעתא דשיפתא דגלימא עייפינהו וכו'. וש"מ דסתם חוטין היינו פשוטין ולא כפולין ושזורין והאי חוטא דכיתנא דאבד בנלימא דעמרא בשאינו שזור וגלימא גופא אינה שזורה שאין דרכן בשזורין אלא בשיפתא דגלימא מ"ה הוו כלאים דרבנן. ואפילו תפרש בחוטין בין שזורין בין שאינן שזורין במשמע מכל מקום כאן בחוט פשוט דאינו נוז דהיינו שזור קאמרינן.
וזו ששנינו במס' כלאים (ט, ח) אין אסור משום כלאים אלא טווי ואריג שנאמר לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז רשב"א אומר נלוז ומליז הוא אביו שבשמים עליו אלא לאו למימרא דמשוע טווי ונוז נפיק אריג אלא טווי נפיק משעטנז ואריג משום חבור הוא ומלשון יחדיו נפיק. והתם קתני הלבדין אסורין מפני שהן שוע אע"פ שאינו טוי ואריג ומדרבנן קתני או שוע או טווי או נוז ואסורין והיינו דרבנן וכן עיקר המשנה מוכית והיינו דקתני נלוז ומליז אביו שבשמים עליו אלמא משמע לשון נוז היינו ענין פתלתולות ועקש כדרך השזורין שפותלין אותן והיינו דשרא רחמנא כלאים בציצית משום דלגבי ציצית שזורין בעינן כדאמרינן בסיפרי פתיל תכלת טווי ושזור אין לי אלא תכלת לבן מנין וכו'.
מכאן תשובה לאומרים שאין לשזור חוטי ציצית זימנין דמפרקי והוו להו י"ו חוטין ואין לחוש אי מפרקי דכיון שתחלתן שזורין תו לא מיפסלי דהוו להו כגרדומי ציצית דכשרין אלו דברי רבינו תם ז"ל. וצ"ע בגרדומא דקאמר רבי דהתם בעי שיעור כדי לעניבן ואם כן ה"נ בעינן שנשתייר בשיזור שבהן כדי עניבה. מכאן אתה למד שהתופר בגדי צמר בחוטין של פשתן ושניהן נצמדין שהוא כלאים של תורה.

הא דתנן שבעה סממנין מעבירין על הכתם. לטהרות קאמר ותני והדר מפרש הטבילו ועשה על גבי טהרו' העביר עליו שבעה סממנין ולא עבר הרי זה צבע. כלומר תולין אותו להקל ונאמר שהוא צבע שכן דרך הצבע שלא לעבור בסימנין ואף על פי שאפשר שהוא דם כיון דבלוע כ"כ שאינו יכול לצאת על ידי סמנין הללו טומאה בלועה היא ואינה מטמאה.
ומיהו אם לא הטבילו תחלה טהרותיו תלויות שהרי יש לו לחוש לדם ואף על פי שאין סופו לצאת מכל מקום הבגד טמא שכבר נטמא בשעת נפילה ומטמא אותן והיינו דקתני הטבילו ומיהו אם דם נדה ודאי הוא אף על פי שלא עבר טמא לפי שדרך בני אדם להקפיד בו ולהעביר עליו סימנין אלו הילכך לא עלתה לו טבילה ראשונה עד שיעבירם ויבטלנו.

זאת אומרת מצות בטלות לעתיד לבוא. י"מ משום דאמרינן בכתובות (קיא, ב) מתים שעתיד הקב"ה הלחיות בלבושיהן הן עומדין. וק"ל דמתים שהחיה יחזקאל יוכיחו דאמר בפרק חלק (סנהדרין צב, ב) אבא מהם ואלו תפלין שהניח לי אבי אבא מהם היו, ונ"ל לעתיד לבא משעת שמת קאמר ולומר שאין החי מצווה על המת כדרך שאמרו בקטנים לא תאכלום קרי ביה לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים. וטעמא משום דכתיב במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות בשעת מיתתו, ויש לעתיד לבא בזמננו ובזמן מועט, שלא תהא מכשילן לעתיד לבא וביומא (עז, ב) דעובר עד צוארו במים להקביל פני רבו ובשבת בחוזרים עם כלי זיינן.

והא דאקשינן: לא שאנו אלא לספדו אבל לקברו אסור. משום דשעטנז לא אסרה תורה אלא לבישה והעלאה דומיא דלבישה, וסופדו לכבודו בלחוד הוא, והוי דומיא דמוכרי כסות שמוכרים כדרכן, אבל לקברו הוי דומיא דלבישה ולפי' אסור למ"ד אינן בטלות.

הא דאמרין: כיון דנתקיה נתקיה. מסתבר דכללא הוא לכל איסורים דרבנן שאע"פ שהוחזק כאן איסור וסלקו ואינו יודע אם עבר כלו אם לאו ספיקו לקולא ומותר.

דאוריתא שוע טווי ונוז אמר רחמנא. פרש"י ז"ל שוע חלק כדמתרגמינן איש חלק שעיע, כלומר שיהיו חלוקים יחד במסרק. וכן פירשו טווי שיהו טווין יחד, ונוז לשון אריגה לומ' שיהו ארוגין יחד. ורת"ם ז"ל השיב מדאמרינן במנחות קשר העליון דאוריתא דאי סלקא דעתך לאו דאוריתא כלאים דשרא רחמנא בציצית למה לי והא קי"ל התוכף תכיפה אחת אינו חיבור, ואם כן כדברי רש"י ז"ל למה לי דשרא רחמנא הא אינן חלוקים במסרק יחד. לפיכך פר"ת ז"ל שוע כל אחד בפני עצמו וכן טווי כל אחד בפני עצמו, ושזור בפני עצמו ואח"כ יחדיו, ונוז אינו לשון אריגה ולא לשון חבור אלא לשון שזור והיינו דאצטריך רחמנא למשרי כלאים בציצית לפי שחוטי ציצית צריכין להיותן שזורין דכתיב פתיל תכלת ואמרינן בסיפרי (פרשת שלח פסקא קטז) פתיל תכלת טווי ושזור, אין לי אלא תכלת, לבן מנין אמרה תורה הטיל בו תכלת הטיל בו לבן מה תכלת טווי ושזור אף לבן טווי ושזור, והיינו דאמרינן בפרק בתרא דעירובין (צו, ב) המוציא תכלת בשוק לשונות פסולה חוטין כשרה, מאי שנא לשונות דפסולה דאמרינן אדעתא דגלימא צבעינהו חוטין נמי ליכא לשפתא דגלימא שזרונהו וכו' מהכא שמעינן תרתי חדא דחוטי ציצית צריכין להינתן שזורין ועוד סתם בגדים אינן שזורין וסתם חוטין אינן שזורין והיינו דאמר הכא סתמא האי חוטא דכיתנא דהוי דרבנן משום דסתם חוטין אינן שזורין וסתם גלימא אינה שזורה והילכך לא הויא לא אלא מדרבנן. ורבי שמשון ז"ל הכריע בפירוש המשנה שלו בפרק אחרון של מסכת כלאים (פ"ט מ"ח) דנוז היינו אריג כדברי שאר המפרשים. מדקתני אין איסור משום כלאים אלא טווי ואריג שנאמר לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז ר' שמעון בן אלעזר אומר נלוז ומליז הוא אביו שבשמים עליו דאלמא אריג לא מלשון יחדיו נפקא אלא מלשון שעטנז ובנמקי הרמב"ן ז"ל לאו מלשון נוז נפקא להו אלא מלשון יחדיו ורישיה דקרא נקט ולא דק ויפה אמר.

שבעה סמנין מעבירי על הכתם. כתב הרמב"ם ז"ל דלענין בעלה שנינו שאינה חוששת אלא א"כ העבירו עליה סימנים ועבר, ובודאי אם העבירו עליה סימנין ולא עבר מסתברא דאינה טמאה דאפילו לגבי טהרות שנינו אמרו הרי זה צבע לגבי כתמים כ"ש שאין חוששין להם לבעלה דכתמים דרבנן, אבל מסתמא ודאי נראה שטמאה לבעלה בלא העברת סימנים והכא לטהרות שנו ותני והדר מפרש הטבילו ונעשה על גביו טהרות. ועוד נ"ל דאפילו תאמר דלגבי בעלה שנו לא נפקא מינה מידי דהא מדקתני ז' סימנים מעבירין אלמה אינה טהורה עד שתעביר עליו סימנין, וכן הדין דכיון דעריב ותני בעלה וטהרות לומר בעלה כטהרות, ולגבי טהרות על כרחין כל שלא העביר טהרותיו טמאות מספק עד שנדע שאינו עובר, ותניא בבריתא העביר עליו ששה סימנים ולא עבר העביר עליו צפון ועבר טהרותיו טמאות שאם העביר עליו סם שביעי מתחלה שמא עבר, וכיון שכן כל שלא העביר עליו אפילו לבעלה חוששת ואם עבר הרי זו בחזקת דם וטמאה ואם לא עבר ודאי בחזקת צבע היא וטהורה. והרמב"ן נ"ר פי' דלטהרות שנינו ויפה פירש.

זאת אומרת מצות בטלות לע״ל יש מפרשים משום דאמרינן בכתובו׳ מתי׳ שעתיד הקב״ה להחיו׳ בלבושיהן הם עומדין וקשיא לי דמתים שהחיה יחזקאל יוכיחו דאמרינן בפ׳ חלק אבא מהם ואלו תפלין שהניח לי אבא מהם היו ונ״ל לעתיד לבא משעה שמת קאמר ולומר שאין החי מצווה על המת כדרך שאמרו בקטנים לא תאכלום קרי ביה לא תאכילם להזהיר גדולים על הקטנים וטעמא משום דכתיב במתים חפשי כיון שמת נעשה חפשי מן המצוות משעת מיתתו ויש לעתיד לבא בזמניו ובזמן מועט שלא תהא מכשילן לעתיד לבא ביומא בעובר על צוארו במים להקביל פני רבו ובשבת בחוזרין עם כלי זיינן והא דאקשי לא שאנו אלא לספדו אבל לקברו אסור משום דשעטנז לא אסרה תורה לבושה והעלאה דומיא דלבישה וסופדו לכבודו בלחוד הוא והוי דומיא דמוכרי כסות שמוכרין כדרכן אבל לקוברו הויא דמיא דלבישה ולפיכך אסיר למ״ד אינן בטלות.

הא דאמרינן כיון דנתקיה נתקיה. מתברא דכללא הוא לכל אסורין דרבנן שאעפ״י שהוחזק כאן איסור וחלקו ואינו יודע אם עבר כלו אם לאו ספקו לקולא ומותר דאורייתא.

שוע טוי ונוז אמר רחמנא. פרש״י ז״ל שוע חלק כדמתרגמינן איש חלק שעוע כלומר שיהו חלוקין יחד במסרק וכן פי׳ טווי שיהו טווין יחד ונוז לשון אריגה כלו׳ שיהא ארוגין יחד. ור״ת ז״ל השיב מדאמרינן במנחות קשר העליונה דאורייתא דאי ס״ד לאו דאורייתא כלאים דשרא רחמנא בציצית למה לי והא קי״ל התוכף תכיפה אחת אינו חבור ואפי׳ כדברי רש״י ז״ל למה לי דשרא רחמנא והא אינן חלוקין במהרה יחד לפיכך פי׳ ר״ח ז״ל שוע כל אחד בפני עצמו וכן טווי כל א׳ בפני עצמו שזור לעצמו ומכיון שהן כך אסור לחברו יחד בשתי תכיפות וכן משמעו של כתוב לא תלבש שעטנז שוע בפני עצמו וטוי בפני עצמו ושזור בפני עצמו ואח״כ יחדיו ונוז אינו לשון אריגה ולא לשון חבור אלא לשון שזור והיינו דאצטריך רחמנא למשרא כלאים בציצית לפי שחוטי ציצית צריכין להיותן שזורין דכתיב פתיל תכלת ואמרי בספרי פתיל תכלת טווי ושזור אין לי אלא תכלת לבן מנין אמרה תורה הטיל בו לבן תכלת מה תכלת שזור אף לבן שזור והיינו דאמרינן בפ׳ בתרא דעירובין המוצא תכלת בשוק לשונות פסולה חוטין כשרה מאי שנא לשונות דפסולה אמרינן אדעתא דגלימא צבועינהו חוטין נמי לימא אדעתא דגלימא טוינהו בשזורין שזורין נמי לימא לשפתא דגלימא עיפינהו. מהכא שמעינן תרתי חדא דחוטי ציצית צריכין להיות שזורין ועוד דסתם בגדים אינן שזורין וסתם חוטין אינם שזורין והיינו דאמר הכא סתמא האי חוטא דכיתנא דהוי דרבנן משום דסתם חוטין אינן שזורין וסתם גלימא אינה שזורה והילכך לא הוי אלא מדרבנן. ורבי׳ שמשון ז״ל הכריע בפי׳ המשנה שלו בפ׳ אחרון דכלאים דנוז היינו ארוג כדברי שאר המפרשים מדקתני אין אסור משום כלאים ולא טווי וארוג שנא׳ לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז רשב״א אומר נלוז ומעיז הוא אביו שבשמים עליו דאלמא אריג לאו מלשון יחדו נפקא אלא מלשון שעטנז ובמנמוקי הרמב״ן ז״ל לאו משום נוז נפקא להו אלא מלשון יחדו ורישי׳ דקרא נקט ולא דק ויפה אמר.

שבעה סמנין מעבירין על הכתם. כתב הרמב״ם ז״ל דלענין בעלה שנינו שאינה חוששת אלא א״כ העבירו עליה סימנין ועבר ובודאי אם העביר עליו סימנין ולא ניכר מסתברא דאינה טמאה ואפי׳ לגבי טהרות שנינו אמרו הרי זה צבע כ״ש לגבי כתמים שאין חוששין להן לבעל דכתמים דרבנן אבל מסתמא ודאי נראה דטמאה בלא העברת סימנין והכא לטהרות שנו ותני והדר מפרש הטבילו ועשה על גבן טהרות ועוד נ״ל דאפי׳ תאמר דלגבי בעלה שנינו לא נפקא מינה מידי דהא מדקתני ז׳ סמנין מעבירין אלמא אינה טהורה עד שתעביר עליו סמנין וכן בדין דכיון דערב ותנא בעלה וטהרות בעלה טהרות ולגבי טהרות על כרחין כל שלא העביר טהרותיו טמאו׳ מספק עד שנדע שאינו עובר ותניא בבריתא העביר עליו ז׳ סמנין ולא עבר תעביר עליו צפון ועבר טהרותיו טמאות שאם העביר עליו דם שביעי מתחלה שמא עבר וכיון שכן כל שלא העביר עליו אפילו לבעלה חוששת ואם עבר הרי זו בחזקת דם וטמאה ואם לא עבר ודאי בחזקת צבע הוא והרמב״ן זצ״ל פי׳ דלטהרות שנינו ויפה פי'.

שוע טווי ונוז כתיב. פירש רש"י ז"ל שוע חלק כדמתרגמינן שעיט כלומ' שיהיו חלוקין יחד במסרק וכן פי' טווי שיהיו טווין יחד ונוז לשון אריגה לומר שיהו ארוגין יחד.
ורבינו תם ז"ל השיב אם כן בכלאים בציצית דשרא רחמנא היכי משכחת לה לא שוע ולא טווי ולא נוז איכא אלא שתי תכיפות בעלמא איכא כדאמרינן במנחו' ש"מ קשר עליון דאורייתא דאי סלקא דעתך לאו דאורייתא כלאים דשרא רחמנא גבי ציצית למה לי והא קיימא לן התוכף תכיפה אחת אינו חבור אלא ש"מ דאורייתא והוו להו שתי תכיפות אלמא מדאורייתא ואפילו (בבגדי כהונה) [בב' תכיפות] הוי חבור. וכן בפרק קמא דיבמות (דף ה') מפקינן שתי תכיפות מדאורייתא ואפילו בבגדי כהונה נמי שחוטן כפול ששה דנוז איכא שוע מיהת ליכא ולא הוי חלוקין במסרק יחד ואפ"ה אסורין משום כלאים כדאיתא במסכ' יומא פרק בא לו (סט, ט).
אלא כך פירש רבינו תם ז"ל: שוע שיהא כל אחד חלוק במסרק לעצמו ושיהא כל אחד טווי לעצמו ושיהא כל א' שזור לעצמו ומכיון שהן כך אם תכף בהן שתי תכיפות חבור הוא דכתיב יחדיו והכי דייק לישנא דקרא לא תלבש שוע טווי ונוז צמר ופשתים יחדיו כלו' מחוברין ונוז לשון שזירה הוא ולא לשון אריגה ולא לשון חבור כמו שפי' אחרים מדקאמרינן הכא ואימא או שוע או טווי או נוז ומפרקי' כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא אלמא כי היכי דשוע טווי קאי אכל חד באפי נפשה ה"נ נוז אכל חד באפי נפשה קאי שיהו שזורין ולאו לשון חבור הוא.
והאי חוטא דכיתנא דקאמרינן דמדרבנן הוא כשאינו שזור דקאמר שסתם חוטין אינן שזורין וכדרומרינן בפרק בתרא דערובין (דף צו ע"ב) המוציא תכלת בשוק לשונות פסולה חוטין כשרה מאי שנא לשונות דפסולה דאמרינן אדעתא דגלימא צבעינהו חוטין נמי נימא אדעתא דגלימא טוינהו בשזורין שזורין נמי נימא אדעתא דשיפתא דגלימא עייפינהו וכו'. וש"מ דסתם חוטין היינו פשוטין ולא כפולין ושזורין והאי חוטא דכיתנא דאבד בנלימא דעמרא בשאינו שזור וגלימא גופא אינה שזורה שאין דרכן בשזורין אלא בשיפתא דגלימא מ"ה הוו כלאים דרבנן. ואפילו תפרש בחוטין בין שזורין בין שאינן שזורין במשמע מכל מקום כאן בחוט פשוט דאינו נוז דהיינו שזור קאמרינן.
וזו ששנינו במס' כלאים (ט, ח) אין אסור משום כלאים אלא טווי ואריג שנאמר לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז רשב"א אומר נלוז ומליז הוא אביו שבשמים עליו אלא לאו למימרא דמשוע טווי ונוז נפיק אריג אלא טווי נפיק משעטנז ואריג משום חבור הוא ומלשון יחדיו נפיק. והתם קתני הלבדין אסורין מפני שהן שוע אע"פ שאינו טוי ואריג ומדרבנן קתני או שוע או טווי או נוז ואסורין והיינו דרבנן וכן עיקר המשנה מוכית והיינו דקתני נלוז ומליז אביו שבשמים עליו אלמא משמע לשון נוז היינו ענין פתלתולות ועקש כדרך השזורין שפותלין אותן והיינו דשרא רחמנא כלאים בציצית משום דלגבי ציצית שזורין בעינן כדאמרינן בסיפרי פתיל תכלת טווי ושזור אין לי אלא תכלת לבן מנין וכו'.
מכאן תשובה לאומרים שאין לשזור חוטי ציצית זימנין דמפרקי והוו להו י"ו חוטין ואין לחוש אי מפרקי דכיון שתחלתן שזורין תו לא מיפסלי דהוו להו כגרדומי ציצית דכשרין אלו דברי רבינו תם ז"ל. וצ"ע בגרדומא דקאמר רבי דהתם בעי שיעור כדי לעניבן ואם כן ה"נ בעינן שנשתייר בשיזור שבהן כדי עניבה. מכאן אתה למד שהתופר בגדי צמר בחוטין של פשתן ושניהן נצמדין שהוא כלאים של תורה.

הא דתנן שבעה סממנין מעבירין על הכתם. לטהרות קאמר ותני והדר מפרש הטבילו ועשה על גבי טהרו' העביר עליו שבעה סממנין ולא עבר הרי זה צבע. כלומר תולין אותו להקל ונאמר שהוא צבע שכן דרך הצבע שלא לעבור בסימנין ואף על פי שאפשר שהוא דם כיון דבלוע כ"כ שאינו יכול לצאת על ידי סמנין הללו טומאה בלועה היא ואינה מטמאה.
ומיהו אם לא הטבילו תחלה טהרותיו תלויות שהרי יש לו לחוש לדם ואף על פי שאין סופו לצאת מכל מקום הבגד טמא שכבר נטמא בשעת נפילה ומטמא אותן והיינו דקתני הטבילו ומיהו אם דם נדה ודאי הוא אף על פי שלא עבר טמא לפי שדרך בני אדם להקפיד בו ולהעביר עליו סימנין אלו הילכך לא עלתה לו טבילה ראשונה עד שיעבירם ויבטלנו.

בודקו שכונות שכונות. ויעיין יפה יפה אם יוכל להכירו ולמוצאו ואם בדקו ולא מצאו אמרינן דמסתמא נפל הכתם מן הבגד. ותימה לר' מאיר דאמר לעיל כל דבר שהוא בחזקת טומאה לעולם הוא בחזקת טומאה עד שתוודע הטומאה א"כ מה תועיל בדיקה זו וי"ל דהתם שאנידהאי דם מהיכא אתי אי לא מהני נשי אבל הכתם אימור נתכבס ולאו אדעתיה אע"ג דר' מאיר לית ליה האי טעמא גבי טומאת מת הכא מודה דבבדיקה סגי דאפשר להיות שנפל הכתם או שנתכבס ואינה זכורה:

בודקו בחמה. ודוקא קרי דסמיך ועב אבל דם דקליש אינו ניכר בחמה:

בגד שאבד בו כלאים. ותימה למה לא יבטל דבר מועט שנתערב בו ואין מקומו ניכר בכל הבגד דהא אמרינן בשילהי תמורה דצמר בכור ושער נזיר שארגו בבגד שבטל אי לאו דעבד מיניה כעין ציפרתא שארג צורת צפור מן השער דחשיב ולא בטיל וי"ל דלא שייך ביטול ברוב אלא איסור שנתערב בהיתר אבל היתר שנתערב בהיתר וע"י תערובת זה נאסר לא שייך ביטול ברוב (אלא איסור שנתערב) דאין כאן אלא חתיכה של איסור דאפי' אם אורך הבגד אלף אמה ויש בו חוט של כלאים מצד אחד כולו אסור שכל הבגד נקרא שעטנז. והא דבעינן נתינת טעם בבשר בחלב כמו בשאר איסורין אע"ג דהוי היתר בהיתר ולא שייך בו ביטול כיון שע"י תערובת זה נאסר שאני התם דדרך בישול אסרה תורה ולא מיקרי בשר בחלב בלא נתינת טעם:

ולא יעשנו מרדעת לחמור. ודוקא שאבד בו כלאים דחיישינן שמא יקח חתיכה ממנה ויתפרנה בבגדו או שמא יעלה עליו המרדעת עצמה אבל ודאי כלאים מותר לעשות מרדעת כדתנן בפ' בתרא דכלאים מרדעת החמור ותכריכי המת אין בה משום כלאים ודוקא לישב עליו אבל בהעלייה אסור כדתנן ולא יעלנה על כתפו אפי' להניח עליה את הזבל וטעמא משום דלהציעו אינו אסור אלא מדרבנן כדאמרינן בספ"ק דביצה לא יעלה עליך אבל אתה מותר להציע תחתיך אבל א"ח אסור לעשות כן שמא תיכרך עליו נימא ובמרדעת שהוא קשה וליכא למיחש שמא תיכרך עליו נימא לא גזור והיינו טעמא נמי דתנן התם הכרים והכסתות אין בהן משום כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהם. וכן נמי במרדעת בעינן שלא יהא בשרו נוגע בהן. ונ"ל מדקתני בכרים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהם ובמרדעת לא קתני הכי מכלל דבמרדעת רכין הן כדמוכח בזבחים פרק דם חטאת דאמרינן התם הא כרים וכסתות דרכין נינהו ותנן היתה של עור כו' הילכך בעינן שלא יהא נוגע בשרו בהם שלא תיכרך עליו נימא:

אבל עושין ממנו תכריכין למת. וה"ה בלא אבד אלא רבותא נקט דאבד שרי ולא גזרינן שמא ילבשם לפי שהם אסורים בהנאה וכ"ש בכלאים ידועים דשרי כדתנן במס' כלאים. ותימה ואמאי לא מיתסר משום לועג לרש דאפי' ציצית כמו כן רמינן להו בההיא שעתא כדאמרינן במנחות פ' התכלת אמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו שפטורה מן הציצית וההיא שעתא ודאי רמינן ליה משום לועג לרש חרף עושהו. ותירץ רשב"ם דאין כאן לועג לרש דאפי' בחי כה"ג אי לביש כלאים שלא להנאתו שרי כדאמרינן מוכרי כסות מוכרין כסותם כדרכן ול"נ דא"כ בחי נמי כה"ג מיפטר בציצית כיון שאינו נהנה דלא קרינן ביה כסותך אשר תכסה בה ומוכרי כסות אינן חייבין לעשות בהן ציצית. ור"ת תירץ דשאני ציצית שהיא מצוה חשובה ושקולה כנגד כל המצות כדדרשינן במנחות וזכרתם את כל מצותי וגם ציצית וח' חוטין וה' קשרים עולין למנין תרי"ג מצות להכי איכא לועג לרש. וי"מ דההיא שעתא ודאי רמינן ליה פי' בההיא שעתא כשנותנין אותו במיטה דאיכא לועג לרש משום דנושאי המטה יש להם ציצית בבגדיהם ולדידיה לית ליה אבל בקבר אין צריך לשום ציצית בבגדו ותכריכי המת של כלאים נמי מלבישין אותו כשמשימין אותו בקבר וליכא השתא לועג לרש. ומה שנהגו להסיר הציצית מטליתות של מתים אין להביא ראיה מההיא דברכות דא"ל ר' חנינא לר' יונתן דלייה שלא יאמרו למחר באין אצלנו ועכשיו מלעיגין עלינו דאפי' אם היו משימין ציצית בתכריכי המת איכא לועג שמראין עצמן כמקיימי מצות והמתים אינם יכולין לקיים וממתי מדבר אין קשה למנהג שלנו דאמרינן בב"ב פרק הספינה גבי רבה בר בר חנה שנטל ציצית בבגדיהם אלמא שמטילין ציצית למתים. שאני התם שהיו מכניסין חיים בקבריהם ובבקר היה הכרוז יוצא הבדלו החיים מן המתים. אומר ר"ת ששמע מזקני (לוטיה) [לותיר] משום שציצית מצוה גדולה היא והוי כמו עדות שקיים את התורה כדאיתא במדרש לדורתם חסר וא"ו לדורתם ואין הדור הזה ראוי לאותו עדות. ועי"ל כי בימיהן היו לכולם טליתות בן ד' כנפים וכיון שהיה להם בחייהם היו עושים גם במותם אבל עכשיו שאין לכולם בחייהן לא יתכן שיעשו לו במותו מה שלא עשה בחייו. ואי תימא יעשו לאותו שהיו לו בחייו נמצא אחרים מתביישים. וכה"ג אמרינן לקמן בפרק בתרא בתחילה היו מטבילין כלים על גבי נדות מתות והיו נדות חיות מתביישות התקינו שיהו מטבילין על הכל. וכ"ת דלא דמי להך דהכא דנכספו מפני שעשו עבירה שלא הניחו בחייהן הא ליתא דאין כל כך עבירה דלא חייבה תורה לעשות ציצית אלא מי שיש לו טלית בת ד' כנפות דהא דאמרינן בפ' התכלת א"ל מלאכא לרב קטינא סרבלא בסיתוא וסדינא בקייטא טצדקי למיפטר נפשי' מציצית ומסיק התם דבעידן ריתחא ענשי עלה היינו דוקא בימיהן שכל עיטופן היה בטלית בת ד' כנפות הילכך העושה טלית פטורה מיענש אבל האידנא שכל מלבושינו אין לו ד' כנפות אפי' בעידן ריתחא לא מיענשי. ומ"מ נכון לכל ירא שמים לקנות טלית בת ד' כנפות לחייב עצמו בציצית שהיא מצוה גדולה וחשובה כדאמרינן בב"ר וכי משהרבינו היה דחוק ליכנס לארץ לאכול מפריה ולשבוע מטובה אלא כך אמר משה מצות שיוכלו להתקיים על ידם יתקיימו על ידי. עוי"ל כי סמך לדבר במסכת שמחות דקאמר התם אבא שאול צוה את בניו קברוני תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מאפליוני. ועל פי ספרים החיצונים אנו עושים כמה דברים כמו ויחל משה בתענית ובמגלה קאמר בברכות וקללות וכן איתא במגילה ר"ח אב שחל להיות בשבת מפטירין חזון ישעיהו ואנו נוהגין על פי מדרש פסיקתא לומר חזון ישעיהו בשבת שלפני ט' באב:

זאת אומרת מצות בטילות לעתיד לבא. תימה שלא אמר דבריו על המשנה וי"ל משום דבברייתא קתני עושין אותו תכריכין למת לכתחלה:

לא שנו אלא לסופדו דבעולם הזה לאו בר מצוה הוא אבל לקוברו אסור דלעתיד לבא כשיחיו ויעמדו בלבושיהם יתחייבו במצות:

שוע טווי ונוז. פרש"י שיהיה הצמר והפשתן מתוקנים יחד במסרק וטווין יחד ונוז היינו ארוג. וקשה דא"כ אמאי הצריך להתיר כלאים בציצית והלא התכלת צריך להיות סרוק לבדו וטווי לבדו. וי"מ שוע לבד וטווי לבד ונוז יחד דהיינו ארוג. וקשה דא"כ אמאי הוי האי חוטא דכיתנא בגלימא דעמרא ספקא דרבנן והלא כל אחד היה שוע לבד וטווי לבד וארוג יחד ודוחק הוא לומר דבאותו חוט לא היה שוע או לא היה טווי ועוד מאי פריך ואימא או שוע או טווי או נוז דשוע ולא נוז לאו בגד הוא כיון שאינו ארוג. ואין לפרש ואימא שוע בהדי נוז או טווי בהדי נוז או נוז לחודיה דא"כ שוע וטווי דכתב רחמנא למה לי כיון דבנוז לחודיה חייב. ועוד מאי שנא שוע וטווי דקאי על כל חד וחד ונוז קאי אצמר ופשתים בהדי הדדי. ועוד היכי משכחת לה נוז לחודיה בלא שוע ובלא טווי. ועוד אמאי צריך קרא לארוג הא מיחדו נפקא לן דשתי תפירות חיבור כ"ש ארוג. הילכך נראה לר"ת לפרש שעטנז יחדו שיהא כל אחד שוע לבד טווי לבד ונוז לבד ואח"כ מחובר יחדיו. ונוז היינו שזור כדתנן במס' כלאים נלוז ומליז הוא לאביו שבשמים לשון עקש ופתלתול לפישחוט משזר מעוקם ונפתל והך חוטא הויספיקא דרבנן לפי שלא היה שזור ופריך מנלן דבעינן כל שלשתן בהדי יחדיו אימא או שוע וחברו כעין לבדים או טווי בלא שוע ונוז וחברו כעין בגדים גרועים דלא שזירי ולא שעי או נוז ששזור פתילה של צמר ושל פשתים וחברם. והא דאיצטריך למישרי כלאים בציצית משום דבעינן שיהא חוט של תכלת שזור כדאשכחן בעירובין פרק המוצא תפילין. המוצא תכלת בשוק לשונות פסולה חוטין כשרה. ומוקי לה בשזורין דכיון ששזרו ודאי לשם ציצית טוואן. ובסיפרי מפיק לה מקרא דשזורים בעינן דקאמר התם פתיל תכלת טווי ושזור אין לי אלא תכלת לבן מנין אמרה תורה תן תכלת בציצית ותן לבן מה תכלת טווי ושזור אף לבן טווי ושזור וסתם בגדים נמי יש להן חוטין שזורין בסוף הבגד כדי שלא יפסיד הבגד כדאמרינן בעירובין פרק המוצא תפילין. ודילמא אדעתא דשיפתא דגלימא טייבינהו הילכך הוי תכלת בסדין כלאים דאורייתא. והא דתנן בפרק בתרא דמסכת כלאים אין חייבין משום כלאים אלא על טווי וארוג שנאמר שעטנז שוע טווי ונוז לאו משום דנוז היינו ארוג דא"כ היה לו לומר שאינו חייב אלא על שוע טווי וארוג אלא לאו למידרש כולי שעטנז הוא דאתא אלא משום טווי לחודיה נקטיה אבל ארוג נפקא לן מיחדו:

אבדה בו שכבת זרע כו' קשיא לי בשלמא דם הנדה שמטמא יבש צריך שבעה סממנין להעבירו ולבטלו שלא יטמא אחרים אלא שכבת זרע כיון שיבשה כבר נתבטלה שאינה ראויה להזריעה ומה צורך כבר בבדיקה זו. וי"ל אע"פ שאינו מטמא אחרים לאחר שיבשה הטיפה הוא עצמו אינו טהור עד שנסתלק שכיון שנפלה עליו בעודה לח לעולם הוא טמא אע"פ שהטבילו עד שיסתלק הטיפה ממנו ואע"פ שיבשה:

ולא יעשנו מרדעת לחמור פי' ומאי דתנן בפ' בתרא דכלאים תכריכי המת ומרדעת של חמור אין בהם משום כלאים התם בבגדים עבים דלא חזי ללבישה דליכא למיגזר שמא יטלנו על בגדים אבל זה מדבר בבגד נאה דחזי למילבש ומשום גזירה שמא יטלנו משם ויטלנו ע"ג בגדיו:

אבל עושה אותן תכריכין למת פי' ואין כאן משום לועג לרש כיון שאינו ניכר לעניים:

עד שיהא שוע וטווי ונוז עיין בה' קמייתא דיבמה במהדורא קמא:

בד"ה לא ימכרנו לנכרי פרש"י כו' במרדעת נמי בעינן שלא יהא בשרו נוגע כו' עכ"ל דאע"ג דסתמא קתני במתני' מרדעת אין בהן משום כלאים נראה להם לדמוי לכרים וכסתות דאסר נגיעת בשר אבל הרא"ש כתב דבמרדעת שרי טפי נגיעת בשר משום דקשין הן:

ד"ה לא ימכרנו לעובד כוכבים וכו' כדתניא במסכת כלאים מרדעת החמור וכו' אין בו משום כלאים. פירוש והיינו כשהכלאים ניכרים אבל בגד שאבד בו כלאים לא יעשנו מרדעת לחמור דדלמא ממליך לעשות ממנו בגד כיון שאין הכלאים ניכרים:

בא"ד א"נ לא חיישינן בעודה מרדעת שיעלנה על כתפו. ר"ל א"נ זהו החילוק בין אבד בו כלאים ובין היכא שהכלאים ניכרים דכשהכלאים ניכרים מותר לעשות ממנה מרדעת לחמור לישב עליה ולהציע תחתיו אבל להעלותה על כתפו אסור כדתנן בהך סיפא התם ולא גזרינן הצעה אטו העלאה הואיל ואין דרכו בהעלאה ולכך מותר לעשות ממנה מרדעת כדי להציעה אכל היכא שאבד בו כלאים אסור לעשות ממנה מרדעת אפילו להציע תחתיו דגזרינן הצעה אטו העלאה אע"פ שאין דרכה בהעלאה כיון שאין הכלאים ניכרים כך הם המשך וקישור דברי התוספות בדבור זה:

רש"י בד"ה ובמחט צ"ל במחט:

בא"ד כל כך הס"ד:

תוס' בד"ה לא ימכרנו לכותי כו' ורבנן גזרו אפילו עשר מצעות כו' כצ"ל:

בד"ה אבל עושה כו' יתביישו החיים כדתניא פ' בתרא כו' שמסירין הציצית ממס' שמחות כו' כצ"ל:

גמרא וריו"ח לטעמיה כו' כיון שמת אדם נעשה חפשי מה"מ. קשה דהא משמע דגם ר' ינאי לא אסר אלא משום שכשיעמוד בתחייה לא יהיה לבוש כלאים אבל בעודו מת אף הוא לא חייש מדהתיר לספדו בהם. ואולי דלשון חפשי משמעו חופש עולם ואף לאחר התחייה:

שם תקנו מאן תקנינהו. כצ"ל. וכן העתיקו הה"מ וכ"מ בפ"ט מהל' א"ב ה"ז:

שם דתנן בפולמוס כו'. נראה דצ"ל דתניא כי במשנה לא נזכר הך סיומא דבקשו לגזור כו'. וכן העתיק הגהמי"י שם:

רש"י ד"ה חדש. שוטחו כנגד כו'. כצ"ל:

תד"ה בודקו. ותימה דאמר לעיל כו' עד שיוודע כו'. קשה דלמא הכא טעמא משום דשוב אינו מקפיד עליו כיון שבדקו כ"כ ולא מצאו וגם אחר בדיקה כזו ליכא חשש דשמא ימצאנו בפעם אחרת שכתבו בדבור דלעיל:

תד"ה אבל. ואם ישים כו' יתביישו החיים כדתני בפ"ב כו'. עי' רא"ש מו"ק סי' קכ"ז:

בא"ד ממס' שמחות פי"ב (כצ"ל) כו' מיהו טעמא של א"ש לא נתברר. ובהגר"א יו"ד סימן שנ"א מביא מתה"א דאיתא במס' ציצית טעמו לפי שיש בהן משום קדושה וע"ש:

תד"ה אר"י. אע"פ כשיעמוד לעתיד יעמוד במלבושיו שנקבר בהן. דכ"ה בכתובות (קיא ב) ועיין שם בתוס':

גמ' זאת אומרת מצות בטלת לעתיד לבוא. נ"ב עמ״ש רפ"ד דר"ה בס"ד ובפרק השואל:

שם במשנה שבעה סממנים כצ"ל:

תוס' ד"ה אבל עושה כו' דתכריכי המת וכו׳ תכריכי המת אין בהם משום כלאים כצ"ל:

בגד שאבד בו כלאים כ' תוס' כיון שע"י תערובת נאסר אינו מועיל ביטול פי' שהתערובות גורם איסור אין בדין שיגרום היתר. ומשו"ה צמר רחלים וצמר גמלים מבטלי אהדדי משום דאין התערובת גורם איסור. והנה בתוי"ט ריש מסכת שקלים הקשה נילף מבב"ח דמהני בטול כה"ג. גם לדידי צל"ע מהמעביר עציץ נקוב אם הוסיף מאתים אסור משמע פחות ממאתים בטל אע"ג דתערובת של היתירא הוא וכ"כ להדיא רמב"ן ריש מס' ב"ב גבי מחיצת הכרם שנפרצה ע"ש. והנה בעט"ז יהיב טעמא אחרינא משום דהאיסור עומד במקומו ואינו מתערב והש"ך ריש ה' כלאים הקשה כל יבש ביבש אינו מתערב ואפ"ה בטל. ועוד צל"ע לעט"ז הנ"ל מסוגיא דתמורה דמייתי תוס' מאי פריך משער נזיר ליבטל ודחיק לאוקמא בצפורתא ות"ל דלא מתערב. ע"כ נ"ל גם הלבוש עט"ז מודה דביבש ביבש מיבטל בטל איסור בהיתר. וא"ש גמרא דתמורה הנ"ל. אמנם היתר בהיתר היכא שהתערובות גורם איסור אז הדין נותן דלא לבטל ברוב כמ"ש תוס'. אלא דגלי רחמנא בבשר וחלב דאפי' בכה"ג מתבטל וילפינן מניה כקו' תוי"ט הנ"ל ומשו"ה מתבטל עציץ נקוב בכרם בפחות ממאתים. אך היינו דוקא עציץ נקוב שההוספה הוא לח בלח ומתערב בכולו דומיא דבב"ח משא"כ בגד שאבד בו כלאים דאינו מתערב ליכא למילף מבב"ח אין לך בו אלא חידושו ולא מתבטל ואתי הכל על נכון בעזה"י:

ברוך אל רועי. אשר עזרני בפרק תשיעי. הוא יאיר נרי. בחידושי פרק עשירי: פרק עשירי

זאת אומרת מצות בטלות לעתיד לבא. מה שפירש הר"ן בחידושיו בשם הרשב"א הביאו הריטב"א בחידושיו כ"י בשם רבו נר"ו ואמר שהקשה לפניו דאינו מתישב לא מצד הלשון ולא מצד הענין והאריך בזה ומסיק דהעיקר כדעת הראשונים שפירשו לזמן תחיית המתים שלא נהיה חייבין אבל כמה מצות ינהגו מעצמן מפאת שלמותם ותפארתם לא בדרך חיוב אלא כמו אבות הראשונים שקיימו כל התורה כלה והאריך בזה ע"ש ועמ"ש הרשב"א בתשובות ח"א סימן צ"ג וצ"ד ועמ"ש הרדב"ז בתשובות דפוס ויניציא סימן תרס"ז:

(סא רע"ב) תנא אין שכונה פחותה משלש אצבעות.—לכאורה תמוה דה"ל לומר 'אין שכונה יתירה מג' אצבעות'. ונראה שהוא אשגרת לשון מע"ז כא א: "אין שכונה פחותה מג' בני אדם", עו"ש יד א: "אין חבילה פחותה מג' מנין". ועי' מ"ש בתמורה כח ב וביצה יד ב.

בודקו שכונות שכונות. כל שלש ושלש אצבעות לבד: במחט. מקום הזרע קשה והמחט מתעכב ליכנס בו: חדש. אין נבדק בחמה לפי שהוא עב ומהודק אבל שחוק נבדק בחמה שוטחו כנגד עיניו מקום הזרע הוי סתום ואין החמה נראית בבגדו כל כך: שאבד בו כלאים. שאם היה מכיר חוט הצמר בבגד הפשתן נותקו וכשר: לא ימכרנו לעובד כוכבים. דאתא העובד כוכבים ומזבן ליה לישראל: צובעו ומותר. שעל ידי הצבע הוא ניכר כדמפרש עמרא וכיתנא לא שליט בהו צבעא כי הדדי שהפשתן קשה לקבל הצבע יותר מן הצמר ואי לא מינכר בצבעא ודאי נפל: מנליה לסבא הא. דסמכינן אהכי: שוע. לשון חלק תרגום של חלק שעיע כלומר שיהו חלוקין יחד במסרק: וטווי. יחד: ונוז. ארוג ורבנן הוא דגזור בארוג בלא שוע וטווי: להקל על כתמיהן. שאין הכתם ניכר בו כמראה דם גמור: בפולמוס. חיל: אירוס. מפרש בגמרא בסוטה (דף מט:) טבלא דחד פומא והיינו זוג המקשקש: מתני' מעבירין על הכתם. שאין הדם בטל עד שיעבירו כולן עליו: רוק תפל. לקמן מפרש שלא טעם כלום כל אותו היום קודם לכן והיינו תפל בלא טעם: מי גריסין. מפרש לקמן:

בודקו שכונות שכונות. תימה דמשמע דאם לא נמצא טהור ותימה דאמר לעיל לר''מ כל דבר שבחזקת טומאה לעולם הוא בטומאתו עד שיודע לך טומאה היכן היא ואפילו רבנן לא פליגי לגבי דם כדאמרן לעיל האי דם מהיכא אתי וי''ל דהכא נמי דמי לגל דשמא מעצמו הלך או נתכבס על ידי שום דבר ולאו אדעתיה ואפשר דאפילו ר''מ מודה הכא דשכיח טפי מלמימר עורב בא ונטלה: בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לעובד כוכבים. וא''ת וליבטיל ברובא כדפרכינן בסוף תמורה (דף לד.) גבי שער נזיר שנארג בבגד ידלק וליבטיל ברובא ומשני בצפרתא שארג בו צורת צפור דחשיב ולא בטיל וי''ל דלא שייך בטול ברוב אלא כשהאיסור מעורב בהיתר אבל כלאים ששניהם היתר ונאסרין על ידי תערובות כך אסור המרובה כמו המועט: לא ימכרנו לעובד כוכבים. פרש''י דנקט אבד שאם היה מכירו נותקו מן הבגד ומותר וכן י''ל שהיה מותר למוכרו לעובד כוכבים אם היה ניכר אף בלא נתיקה וכן לעשות מרדעת לחמור וכל שכן תכריכים למת כיון שהכלאים ניכרין לא קני ליה ישראל מעובד כוכבים וכן המרדעת לא חיישינן דלמא מימליך לעשות בגד כדתנן במסכת כלאים (פ''ט מ''ד) מרדעת החמור ותכריכי המת אין בהם משום כלאים אי נמי לא חיישינן בעודה מרדעת שיעלנה על כתפו דתנן בהך סיפא לא יעלה את המרדעת על כתפו ואפי' להוציא בה את הזבל אבל בהצעה לא גזרינן הואיל ואין דרכה בהעלאה דמן התורה לא אסור אלא העלאה אבל להציעו תחתיו שרי ורבנן גזרו אפילו עשר מצעות זו ע''ג זו בשאר כלאים אטו העלאה ובאין דרכו בהעלאה שרי להציעו תחתיו ואפילו מדרבנן ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן אבל אבד בו כלאים אסור למרדעת אע''ג דאין דרכו בהעלאה והיינו טעמא דתנן במסכת כלאים (שם מ''ב) הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן לפי שאין דרכן בהעלאה לא גזרו חכמים בהצעתן ובמרדעת נמי בעינן שלא יהא בשרו נוגע בהם דתו ליכא למיחש לכריכת נימא: אבל עושה אותם תכריכין למת. וכל שכן אם לא אבד ואבד דנקט לרבותא דאע''ג דאסירא כדפרישית דתכריכי המת שרו כדאמר במסכת כלאים (פ''ט מ''ד) תכריכי המת אין בהן משום כלאים דכיון דאסירי בהנאה לא משתמשי בהו ולא אתי לזבוני לעובד כוכבים וא''ת והאיכא לועג לרש שמלבישו בדבר האסור ומראה לו שאין לו עוד חלק במצות כדאמר בהתכלת (מנחות דף מא.) גבי ציצית וההיא שעתא ודאי רמינן ליה משום לועג לרש ופרשב''ם דאין בו איסור ואפילו לחי כי האי גוונא שאין המת נהנה בו וקשה דהא ציצית נמי אין החי חייב בו אם אין בו הנאת לבישה ומוכרי כסות דפטירי מכלאים פטורים נמי מציצית ומפרש רבינו תם דדוקא שייך לועג לרש בציצית משום דשקולה כנגד כל המצות כדנפקא לן במנחות (דף מג:) מוזכרתם את כל מצות ה' והא דאמר בפרק מי שמתו (ברכות דף יח.) אמר ליה (רבי לרבי חייא) דליה לכנפך דלא לימרו למחר באין אצלנו ועכשיו מלעיגים אותנו אע''ג דיש למתים ציצית מכל מקום מה שאנו מראים עצמנו בפניהם מקיימי מצות והם אינם מצווין קרי לועג לרש ואם תאמר ועכשיו שאנו רגילין להסיר ציצית מטליתות המתים היאך הוא זה והא אמרינן במנחות (דף מא.) שלכתחילה צריך ליתן ציצית בבגדי המתים משום לועג לרש ובמתי מדבר מצינו בהמוכר הספינה (ב''ב דף עד.) שהיה להם ציצית מיהו מהא לא קשה שבכל ט' באב היו נכנסים בקבריהם חיים ולמחר הכרוז יצא הבדלו חיים מתוך המתים כדאיתא באיכה רבתי אבל על מנהגנו יש לתמוה מכח ההיא דהתכלת (מנחות דף מא.) ואור''י דבימי חכמים שכולן היו לובשים ציצית אם לא היה להם גם במותם לעג גדול היה שדומה כמו שהיו אומרים הואיל ומת אין צריך עוד ציצית אבל עכשיו שאין הכל לובשים ציצית בחייהם אם ישימו ציצית לכולן הוא יותר לועג לרש שבחייו לא קיים ובמותו יקיים ואם ישים למי שהיה לו בחייו ולא למי שלא היה לו יתביישו החיים כדתניא בפ' בתרא (לקמן דף עא.) בראשונה היו מטבילין על גב נדות מתות והיו החיות מתביישות התקינו שיהיו מטבילין על הכל ועוד יש קצת סמך למנהגנו שמסירין הציצית ממסכת שמחות (פי''ב) שאבא שאול צוה את בניו קברוהו תחת מרגלותיו של אביו והתירו תכלת מאנפליונו מיהו טעמא של אבא שאול לא נתברר: אמר רב יוסף זאת אומרת מצות בטילות לעתיד לבא. תימה אמאי לא קאמר רב יוסף מילתיה אמתניתין דכלאים דתנן בהדיא תכריכין למת אין בהם משום כלאים ויש לומר דמהך מתניתין לא משמע אלא שכל זמן שהוא מת אין עליו משום איסור כלאים אבל הך דקתני דלכתחילה עושה לו תכריכין מכלאים אע''פ שכשיעמוד לעתיד יעמוד במלבושיו שנקבר בהן שמע מינה שמצות בטילות לעתיד לבא: שוע טווי ונוז. פירש''י תרגום של חלק שעיע שחולקין אותו יחד במסרק וטווי יחד ונוז ארוג ורבנן גזור בארוג בלא שוע וטווי וקשה דא''כ כלאים בציצית היכי משכחת לה דאיצטריך קרא למשרי והלא חוטי תכלת חלוקין במסרק וטווי לבדם וע''ק דאי נוז ארוג הוא מאי פריך ואימא או שוע או טווי או נוז היאך יהיה שוע או טווי כלאים בלא נוז שהאריגה היא החיבור ועוד דלמה לי קרא דנוז לאריגה מיחדו נפקא דדרשינן מינה שתי תכיפות וכל שכן ארוג ומפרש רבינו תם דמדאורייתא שעטנז כתיב עד שיהיה שוע טווי ונוז שוע כל אחד לבדו וכן נמי טווי וכן נוז לבדו ואחר כך יחדיו לחברם ופירוש נוז היינו שזור כדאיתא במשניות (כלאים פ''ט מ''ח) נוז נלוז ומליז הוא לאביו שבשמים אצטוו''ש הוא בלע''ז לשון עקש ופתלתול (דברים לב) ומשום הכי איצטריך קרא למשרי כלאים בציצית שחוטי הציצית שזורין כדאיתא בספרי פתיל תכלת טווי ושזור אין לי אלא תכלת לבן מנין אמרה תורה תן תכלת ותן לבן מה תכלת. שזור אף לבן שזור וארוג נפקא לן מיחדו כדפרישית וחוטי דכיתנא מיירי בשלא נשזר ופריך ואימא או שוע כל אחד לבדו ואחר כך חברם או טווי כל אחד לבדו וחברם או נוז כל אחד לבדו וחברם אחר כך ומשני דהלכה כמר זוטרא מדאפקינהו קרא בחד לישנא [וע''ע תוס' יבמות ה: ד''ה עד שיהא]: