נידה סא ע"א

כאילו שלושתן הן ראויות לראות, וכולן טמאות.

א משנה שלש נשים שהיו ישנות יחד במטה אחת, והרי המיטה נתונה בסמוך לקיר. ונמצא דם תחת אחת מהן, שאם הדם נמצא תחת האמצעית שבין שלושתן — כולן טמאות, שכן ספק הוא אם בא הדם מן האמצעית או מאחת מחברותיה ששכבו לצידה. ואם נמצא הדם תחת הפנימית שבכולן, זו השוכבת על המיטה בסמוך לקיר — שתים הפנימיות (כלומר, זו השוכבת בסמוך לקיר, והשוכבת באמצע שהן פנימיות ביחס לשוכבת החיצונה), הריהן טמאות, שאפשר שבא הדם מזו ששכבה לצידה, ואולם החיצונה (השוכבת בסמוך לפנים החדר) טהורה, שכן היא מרוחקת מזו שנמצא הדם תחתיה, ומפרידה ביניהן אשה אחרת. נמצא הדם תחת החיצונה שבכולן — השתים החיצונות (החיצונית מכולן, והאמצעית) טמאות, שיתכן שבא הדם מזו ששכבה באמצע, ואולם הפנימית טהורה, שכן הריהי רחוקה ביותר מזו שנמצא הדם תחתיה. ומסייגים: אימתי נאמר דין זה —

בזמן שעברו שלוש הנשים הללו כשנכנסו למיטה דרך מרגלות המטה (צד הרוחב התחתון של המיטה), שבדרך זו אין האחת עוברת על פני חברתה בדרכה לשכב במיטה. אבל אם עברו (נכנסו למיטה) שלוש הנשים הללו דרך עליה, הפנימית עברה מעל המקום בו נמצא הדם — כולן ואף הפנימית טמאות, שיש לחשוש גם שממנה בא דם זה. ואם מיד לאחר שנמצא הדם, עמדה ובדקה אחת מהן את עצמה, ונמצאת טהורה — היא טהורה, שאין לייחס לה את הדם, והשתים האחרות טמאות, שהרי בא הדם מאחת מהן. ואם מיד לאחר שנמצא הדם עמדו ובדקו את עצמן שתים מהן, ומצאו שהן טהורות — הן טהורות, ואילו השלישית טמאה. ואם לאחר שנמצא הדם, עמדו שלשתן ובדקו את עצמן, ומצאו שהן טהורות — כולן טמאות, שהרי ברור הדבר שבא הדם מאחת מהן.

משל למה הדבר דומה? — לגל (ערימת אבנים) הטמא (שידוע שיש תחתיו כזית מן המת) שנתערב בין שני גלים טהורים, ואין יודעים איזהו הטמא. ועמדו ובדקו אחת מהן (מהגלים הללו) ומצאו שהוא טהור — הוא טהור, והשנים האחרים טמאים מספק. ואם בדקו שנים משלושת הגלים הללו, ומצאו שהם טהורין — הם טהורין והשלישי טמא.

ואם עמדו ובדקו את שלשתן, ומצאו ששלושתם טהורין — כולן טמאים מספק, שהרי ברור שאחד מהם טמא, אף שאין אנו יודעים איזהו. אלו דברי ר' מאיר. שהיה ר' מאיר אומר: כל דבר שהוא בחזקת טומאה (כגון אחד מגלי האבנים הללו) — לעולם הוא עומד בטומאתו זו, עד שיודע לך טומאה היכן היא. וכיון שלא נמצאה הטומאה כולם טמאים. ובדומה לזה בענייננו, כיון שאחת הנשים הללו טמאה בוודאי, ואין אנו יודעים מי היא זו, לכך שלושתן טמאות.

ואילו חכמים אומרים בדינם של הגלים הללו, שהריהו חופר ובודק תחת כל אחד מהגלים הללו, עד שמגיע לשכבת הסלע בתחתיתו של גל זה, שברור הוא שאין נמצא דבר תחת הסלע, או עד שמגיע לקרקע בתולה (אדמה שלא נעבדה מעולם), וברור לו שאין המת נמצא תחת גל זה. וכך הריהו בודק את כל שלושת הגלים, ואם נמצאו טהורים — טהורים הם, ומניחים אנו כי בשר המת נגרר משם.

ב גמרא שנינו במשנה הקודמת את דינן של שלוש נשים שישנו במיטה אחת, ונמצא דם תחת אחת מהן, שכולן טמאות. ואף במשנתנו שנינו דינן של שלוש נשים שישנו במיטה אחת, ונמצא דם תחת אחת מהן, ואולם במשנתנו מבחינים במצבים השונים, היכן נמצא הדם, ושלפעמים השוכבת הפנימית או החיצונית טהורה. ושואלים: מאי שנא רישא [במה שונה, מיוחדת, תחילת המשנה, כלומר, המשנה הקודמת] — דלא מפליג [שאין התנא מחלק] בין מקרים שונים, שתמיד שלושתן טמאות, ומאי שנא [ובמה שונה, מיוחדת, סוף המשנה, כלומר, משנתנו זו] — דקמפליג [שהתנא מחלק בין המצבים השונים], שלפעמים אחת מהן טהורה? אמר ר' אמי: במשנה הקודמת מדובר כששלוש הנשים הללו שוכבות כשהן משולבות (דבוקות זו בתוך זו), שאין כאן אחת המוגדרת כ"פנימית" או "אמצעית" ו"חיצונית", שכן כל אחת מהן חלק מגופה נמצא במקום אחר במיטה. ואילו במשנתנו מדובר כשכל אחת מהן שוכבת במקום לעצמה במיטה, ולכך יש מקום להגדירן כ"פנימית", "אמצעית" ו"חיצונית".

ג שנינו במשנתנו בשלוש נשים אלה שישנו במיטה אחת ונמצא דם תחת אחת מהן, שאם מייד לאחר מציאת הדם עמדה ובדקה אחת מהן את עצמה ונמצאה טהורה — היא טהורה, וחברותיה טמאות. ואם בדקו שתים ונמצאו טהורות — השלישית טמאה. ואולם אם בדקו שלושתן את עצמן, ונמצאו טהורות — שלושתן טמאות. ועל הלכה זו הביאו משל מגלי אבנים. ותוהים: למה ליה למתני [לו, לתנא, לשנות] "למה זה דומה", הרי הלכה זו מובנת כשלעצמה, אף בלא משל?

ומשיבים: הכי קאמר להו [כך הוא אומר להם] ר' מאיר לרבנן [לחכמים]: מאי שנא [במה שונה] במקרה של דם הנמצא במיטה שישנו בה שלוש נשים, דלא פליגיתו [שאין אתם חולקים] עלי, ואף לדעתכם שלושתן טמאות. ומאי שנא [במה שונה] במקרה של גל דפליגיתו [שחולקים אתם], ולדעתכם אם נבדקו כל שלושת הגלים ונמצאו טהורים — שלושתם טהורים?

ואילו לדעת רבנן [חכמים], אין להשוות בין דין גלי אבנים לדין הנשים. שכן בשלמא התם [זה נוח שם, בגלי אבנים, שפסקו ששלושתם טהורים] — אימא [אמור, יש מקום לומר] כי אמנם בתחילה היה כזית מן המת מונח תחת אחד הגלים, ואולם לאחר מכן עורב נטלה משם, ולכך כולם טהורים. אלא הכא [כאן, בשלוש נשים שבדקו עצמן ונמצאו טהורות] — ברור הוא שהאי [זה] הדם בא מאחת מהן. שאם לא כן, מהיכא אתא [מהיכן בא] הדם? אלא בהכרח יש לומר שאחת מהן טעתה בבדיקתה, והריהי טמאה. וכיון שאין אנו יודעים מי היא, יש לטמא את שלושתן מן הספק.

ד ומביאים עוד מדברי חכמים בטעות אפשרית בבדיקה. תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' מאיר: מעשה היה בעץ שקמה של הישוב כפר סבא, שהיו בני המקום מחזיקין בה שיש תחתיה טומאה. ובדקו באותו מקום, ולא מצאו כל טומאה. לימים נשבה בו הרוח, ועקרתו לעץ זה ממקומו, ונמצא גולגולת של מת תחובה לו בעיקרו (בשורשו). והרי זו ראיה, שיש וטועים בבדיקה. אמרו לו: משם מביא אתה ראיה שאין לסמוך על הבדיקה? אימר [אמור, יש לומר] כי כשבדקו לא בדקו כל צרכו.

ועוד תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' יוסי: מעשה במערה של היישוב שיחין, שהיו מחזיקין בה טומאה. ובדקו, עד שהגיעו לקרקע שהיתה חלקה כצפורן, ולא מצאו כל טומאה. ואולם לימים נכנסו בה פועלים כדי למצוא בה מחסה מפני הגשמים. ונתזו (הכו, לשם שעשוע) בקרדומותיהן, ומצאו בה מכתשת מלאה עצמות. אמרו לו: משם ראיה? אימר [אמור] כי כשבדקו לא בדקו כל צרכו.

ועוד תניא [שנויה ברייתא], אבא שאול אומר: מעשה בסלע ביישוב בית חורון, שהיו מחזיקין בה טומאה. ולא יכלו חכמים לבדוק את הדבר, מפני שהיתה הסלע מרובה (גדול ביותר). והיה שם זקן אחד, ור' יהושע בן חנניא שמו, אמר להן: הביאו לי סדינים! הביאו לו סדינים, ושראן במים, ופרסן עליהם (מעל המקום שהיה חשד שיש תחתיו כזית מן המת). ונמצא כי מקום הטהרה שבסלע — נותר יבש, ואילו המקום בסלע שהיתה בו טומאה — נהיה לח מאותו סדין רטוב. הבינו שאין זה סלע מוצק אלא אדמה תחוחה ועמדו ובדקו אותו מקום, ואכן מצאו שם בור גדול מלא עצמות.

תנא [שנה החכם בברייתא] בעניינו של אותו בור: הוא הבור שאותו מילא ישמעאל בן נתניה חללים, דכתיב [שכן נאמר] "והבור אשר השליך שם ישמעאל את כל פגרי האנשים אשר הכה ביד גדליה הוא אשר עשה המלך אסא מפני בעשא מלך ישראל אותו מלא ישמעאל בן נתניהו חללים" (ירמיה מא, ט).

ודנים בפירוש הפסוק: וכי גדליה בן אחיקם הוא זה שהרגן? והלא ישמעאל בן נתניה הוא זה שהרגן, וכמסופר בספר ירמיה שם! אלא מתוך שהיה לו לגדליה בן אחיקם לחוש לעצת יוחנן בן קרח שגילה לו כי ישמעאל זומם להורגו, ולא חש גדליה לדבר זה, ולא שמע לו מפני איסור שמיעת לשון הרע — מעלה עליו הכתוב כאילו גדליה בן אחיקם הוא שהרגן.

ה ומתוך שהוזכר לשון הרע (שראוי היה לשומע להיזהר), מביאים עוד בענין זה. אמר רבא: האי לישנא בישא [לשון הרע הזה], אף על פי דלקבולי לא מבעי [שלקבלו, להאמין למסופר, לא צריך] — מכל מקום מיחש ליה מבעי [לחשוש לו צריך].

ומסופר: הנהו בני גלילא, דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא [אותם בני גליל, שיצא עליהם קול שהרגו נפש]. אתו לקמיה [באו לפני] ר' טרפון, אמרו ליה [לו]: לטמרינן מר [יחביא אותנו אדוננו]! אמר להו [להם]: היכי נעביד [איך נעשה] לכם? שהרי אי לא אטמרינכו [אם לא אחביא אתכם] — חזו יתייכו [יראו אתכם] הרודפים אתכם, ויהרגוכם. ואם אטמרינכו [אחביא אתכם] — הא אמור רבנן [הרי אמרו חכמים] כי האי לישנא בישא, אף על גב דלקבולי לא מבעי [לשון הרע הזה, אף על פי שלקבלו אין צריך], מכל מקום מיחש ליה מבעי [לחשוש לו צריך], ועליכם נאמר לשון הרע שהרגתם נפש. לכך זילו אתון, טמרו נפשייכו [לכו אתם, החביאו עצמכם].

ו ומביאים עוד בענין זה של שמיעת דברים שיש לחוש להם. שכן נאמר קודם למלחמה עם עוג מלך הבשן "ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו ואת כל עמו ואת ארצו ועשית לו כאשר עשית לסיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון" (במדבר כא, לד). ויש לברר: מכדי [מאחר] וסיחון ועוג אחי הוו [אחים היו], שכן אמר מר [החכם]: סיחון ועוג בני אחיה בר שמחזאי הוו [היו], מאי שנא [במה שונה, מיוחד] שמעוג דקמסתפי [שהוא, משה רבינו, פחד] ממנו, ומאי שנא [במה שונה], מסיחון דלא קמסתפי [שהוא, משה רבינו, לא פחד] ממנו?

אמר ר' יוחנן, אמר ר' שמעון בן יוחי: מתוך תשובתו (המענה) של הקדוש ברוך הוא לאותו צדיק (משה רבינו), אתה יודע מה היה בלבו וממה חשש. שכך אמר משה רבינו בלבו: שמא תעמוד לו לעוג זכות של אברהם אבינו, ששמע לדבריו של עוג כי לוט בן אחי אברהם נשבה במלחמת ארבעת המלכים את החמישה, וחשש להם.

שכן נאמר "ויבא הפליט ויגד לאברם העברי... וישמע אברם כי נשבה אחיו" (בראשית יד, יג—יד), ואמר ר' יוחנן: זה המכונה בכתוב "הפליט" הינו עוג, הריהו מכונה כך משום שפלט (ששרד) מדור המבול.

ז ומתוך שהוזכר ענין גלי אבנים שאבדה בהם טומאה, מביאים עוד בכיוצא בזה. תנו רבנן [שנו חכמים]: בגד שהיה בו כתם דם של נדה (המטמא במגע), ונפל הבגד לתוך מים או שנכנס בו מדם הבהמה, וכתוצאה מכך, אבד בו הכתם, ואין אנו יודעים היכן הוא מקומו. מה עושים? — מעביר עליו שבעה סממנין, ובכך הריהו מבטלו לדם זה. ושוב אינו מטמא (והבגד עצמו נטהר בטבילה). ר' שמעון בן אלעזר אומר:

as though they were fit, and all three are impure, because the blood must have originated from one of them.

MISHNA: In a case of three women who were sleeping in one bed that was located adjacent to a wall, and blood was discovered beneath the middle woman, all of them are ritually impure. If the blood was discovered beneath the woman on the inside, closest to the wall, the two innermost women are ritually impure and the woman on the outside is ritually pure. If the blood was discovered beneath the woman on the outside, farthest from the wall, the two outermost women are ritually impure and the woman on the inside is ritually pure.

When is that the ruling? It is when they passed into their positions on the bed via the foot of the bed; but if they passed into their positions on the bed via the side of the bed, over the place where the blood was discovered, all of them are ritually impure. If immediately after the blood was discovered, one of them examined herself and she was found to be ritually pure, she is pure and the other two are impure. If two of them examined themselves and found that they were ritually pure, they are pure and the third is impure. If all three of them examined themselves and found that they were ritually pure, all of them are ritually impure, as the blood must have originated from one of them.

To what case is this matter comparable? It is similar to the case of a ritually impure pile of stones with an olive-bulk of a corpse beneath it, where this pile was intermingled with two ritually pure piles, and they examined one of them and found it pure. That pile is pure and the other two are impure. If they examined two of them and found them ritually pure, they are ritually pure and the third is impure.

If they examined all three of them and found them ritually pure, all of them are impure; this is the statement of Rabbi Meir, as Rabbi Meir would say: With regard to any item that has the presumptive status of ritual impurity, it forever remains in its state of ritual impurity, even if one examined the relevant area or item and the source of impurity was not found, until it becomes known to you where the ritual impurity is. The assumption is that the impurity was not found because the examination was not conducted properly.

And the Rabbis say: One continues searching the relevant area until he reaches bedrock or virgin soil, beneath which there is certainly no ritual impurity. If no ritual impurity is found at that stage, presumably an animal dragged the olive-bulk of the corpse from beneath the pile, and the pile of rocks is pure.

GEMARA: The previous mishna taught that if blood is found beneath one of three women lying together on a bed, they are all ritually impure. By contrast, the mishna here distinguishes based on the precise location where the blood was found. The Gemara asks: What is different in the first clause, i.e., the previous mishna, which did not distinguish on the basis of where the blood was found, and what is different in the latter clause, i.e., this mishna, which does distinguish in that manner? Rabbi Ami said that the previous mishna is referring to a case where the women were lying intertwined, and therefore it is impossible to distinguish between the woman on the inside and the woman on the outside.

§ The mishna teaches: If immediately after the blood was discovered, one of them examined herself and she was found to be ritually pure, she is pure and the other two are impure. If two of them examined themselves and found that they were ritually pure, they are pure and the third is impure. If all three of them examined themselves and found that they were ritually pure, all of them are ritually impure. The mishna proceeds to compare this case to that of a pile of stones beneath which there is an olive-bulk of a corpse. The Gemara asks: Why does the tanna need to teach: To what case is this matter comparable? The ruling of the mishna is clear enough without this analogy.

The Gemara explains that this is what Rabbi Meir is saying to the Rabbis: What is different with regard to the case of blood, where you do not disagree with me, as you concede that all three women are impure, and what is different with regard to the case of the pile of stones, where you disagree with me and maintain that all three piles of stones can be ritually pure if they are examined?

And the Rabbis would counter that the two cases are different. Granted, there, with regard to the piles of stones, one could say that a raven or some other animal took away the olive-bulk of the corpse, so there is a reason to deem all the piles pure. But here, in the case of the three women and the blood, from where did this blood come? It must have come from one of them. Therefore, at least one of the women must be ritually impure, and one cannot say that all three are pure.

The Gemara discusses other cases involving possible mistakes in examinations. It is taught in a baraita: Rabbi Meir said that there was an incident involving a sycamore tree in Kefar Sava, with regard to which they had a presumption of ritual impurity, i.e., a presumption that there was a corpse buried beneath it. And they examined by digging in that place and did not find any corpse. Some days later, the wind blew at it and uprooted the sycamore tree, and they found a skull from a corpse stuck in its roots. This apparently indicates that in general one cannot rely upon an examination. The Sages said to Rabbi Meir: Do you seek to bring a proof from there? One can say that they did not examine as much as was necessary.

The Gemara cites another case. It is taught in a baraita: Rabbi Yosei said that there was an incident involving a cave in Shiḥin with regard to which they had a presumption of ritual impurity of a corpse. And they examined by digging inside the cave until they reached ground that was as smooth as a fingernail, and they did not find any corpse. Some days later workers entered the cave because they sought shelter from the rain. And they dug with their shovels and found a mortar full of bones. Once again, this indicates that one cannot rely upon an examination. The Sages said to Rabbi Yosei: Do you bring a proof from there? One can say they did not examine as much as was necessary.

The Gemara cites yet another relevant case. It is taught in a baraita: Abba Shaul says that there was an incident involving bedrock in Beit Ḥoron, with regard to which they had a presumption of ritual impurity of a corpse. And the Sages were unable to examine it because the area of the bedrock was too large. And there was one old man there, and his name was Rabbi Yehoshua ben Ḥananya. He said to them: Bring me sheets. They brought him sheets and he soaked them in water and spread them over the bedrock. In every place of ritual purity the ground remained dry, and in every place of ritual impurity the ground became moist. They understood that it was not entirely bedrock, as the area where the ground was wet was actually soft earth. And they examined there by digging and found a large pit filled with bones.

It is taught: That pit that they found is the pit that Ishmael, son of Nethaniah, filled with corpses, as it is written: “Now the pit where Ishmael cast all the dead bodies of the men whom he had slain by the side of Gedaliah was that which Asa the king had made for fear of Baasa king of Israel; the same Ishmael, son of Nethaniah, filled with them that were slain” (Jeremiah 41:9).

The Gemara analyzes that verse: And did Gedaliah kill them? But didn’t Ishmael kill them? Gedaliah was one of those killed by Ishmael and his men (see Jeremiah 41:2). The Gemara answers: Rather, since Gedaliah should have been concerned and cautious based on the advice of Johanan, son of Kareah, who warned him that Ishmael was conspiring to kill him and even offered to go and kill Ishmael in a preemptive strike (see Jeremiah 40:13–16), but Gedaliah was not concerned and he refused to listen to Johanan’s advice, saying that he did not want to listen to malicious speech, the verse ascribes him blame as though he himself killed them.

§ In relation to the above comment that Gedaliah was killed after not heeding the warning of Johanan, the Gemara clarifies what is permitted when receiving such a warning. Rava said: With regard to this prohibition against listening to malicious speech, even though one should not accept the malicious speech as true, one is nevertheless required to be concerned about the harm that might result from ignoring it.

The Gemara cites examples of people who were concerned about malicious speech. There were these people of the Galilee about whom a rumor emerged that they had killed someone. They came before Rabbi Tarfon and said to him: Will the Master hide us? Rabbi Tarfon said to them: What should we do? If I do not hide you, your pursuers will see you and kill you. If I do hide you, this too is problematic, as didn’t the Rabbis say: With regard to this prohibition against listening to malicious speech, even though one should not accept the malicious speech as true, one is required to be concerned about the harm that might result from ignoring it? Therefore, you must go and hide yourselves.

The Gemara cites another case of a report that caused concern. Before the battle against Og, king of Bashan, it is stated: “And the Lord said to Moses: Do not fear him; for I have delivered him into your hand, and all his people, and his land; and you shall do to him as you did to Sihon king of the Amorites, who dwelt at Heshbon” (Numbers 21:34). The Gemara asks: Now, Sihon and Og were brothers, as the Master said: Sihon and Og were sons of Ahijah, son of Shamhazai. In what way is Sihon different from Og, that God found it necessary to warn Moses not to be afraid of Og, and in what way is Og different from Sihon, that there was no need for a warning not to be afraid of Sihon?

Rabbi Yoḥanan says that Rabbi Shimon ben Yoḥai says: From the answer that God gave to that righteous one, Moses, you know what was in his heart, i.e., what gave Moses cause to fear. Moses said to himself: Perhaps the merit of our forefather Abraham will stand for Og and save him. Og was the one who told Abraham that Lot had been taken captive by the four kings, enabling Abraham to rescue Lot.

The Gemara cites the source of this claim. As it is stated: “And there came one that was saved, and told Abram the Hebrew, now he dwelt by the terebinths of Mamre the Amorite, brother of Eshkol, and brother of Aner; and these were confederate with Abram. And when Abram heard that his brother was taken captive, he led forth his trained men, born in his house, three hundred and eighteen, and pursued as far as Dan” (Genesis 14:13–14). And Rabbi Yoḥanan said that the term “one that was saved” is referring to Og, who was saved from the punishment of the generation of the flood. For this reason, Moses was more afraid of Og.

§ The Gemara cites another instance in which an impure item was lost, similar to the case discussed above involving the pile of stones. The Sages taught in a baraita: Menstrual blood is itself a source of impurity. With regard to a garment in which a blood stain was lost, i.e., it is difficult to determine if the blood is still on the garment, one applies to it, i.e., scrubs it with, seven abrasive substances that are known to remove blood stains, and thereby nullifies the blood stain, so that the garment is pure. Rabbi Shimon ben Elazar says: