נידה ס ע"ב

שכן כאן (סוף דברי הברייתא), שתולים בבעלת הכתם — מדובר לענין למפרע, לקביעת דין הטהרות שנגעה בהן בעלת הכתם לפני שנמצא הכתם בחלוק שהושאל לה. שהרי בכך שתולים אנו בה את הכתם הנמצא בחלוק, אין אנו מקלקלים אותה על יותר ממה שהיא כבר מקולקלת בו. שכן הטהרות שנגעה בהן למפרע הריהן טמאות בשל היותה בעלת כתם. ואילו כאן (תחילת דברי הברייתא), שאין תולים בבעלת הכתם — מדובר לענין להבא, בדין הטהרות שעתידה לגעת בהן. שלענין זה אין אנו מטמאים אותה עתה בשל ייחוס כתם זה שבחלוק כמי שבא ממנה.

ומסכמים את הקושיה על שיטת ר' יהודה בר ליואי: אכן הוצעו דרכי פירוש שונות ביישוב דברי הברייתא, ואולם מכל מקום מוסכם על הכל כי לדעת רבן שמעון בן גמליאל תולים את הכתם בבעלת הכתם, והרי זו איפוא קשיא [קשה]! אמר רבינא ביישוב קושיית ר' יוחנן: לא קשיא [אין זה קשה], שכן הכי קאמר [כך היא הברייתא אומרת], בסופה, ובאופן זה שוב אין סתירה בין תחילת דבריה לסופם: אבל אם השאילה חלוקה לנכרית הרואה דם — בעלת כתם (כלומר, לענין הגדרת האשה כבעלת כתם זה) הרי זו תולה בה בנכרית, ואין היא נחשבת כבעלת הכתם. ושוב לא נלמד מברייתא זו שדעת רבן שמעון בן גמליאל היא שתולים כתם בכתם.

ותוהים על הסבר זה: והא [והרי] "או ליושבת על הכתם" קתני [שונה הוא התנא]. והרי שמדובר במי שהיא טמאה זה מכבר, ויושבת ומונה שבעת ימי נקיות, ולא בזו שעתה נמצא בה כתם! ומסביר רבינא, הכי קאמר [כך הוא, התנא אומר]: השאילה חלוקה לנכרית, או לישראלית היושבת על דם טוהר (בתוך ארבעים הימים ללידת הזכר או שמונים הימים ללידת נקבה, שטהורים הם דמיה) — בעלת כתם (כלומר, לענין הגדרתה של האשה שהיא בעלת כתם זה), תולה בה.

א שנינו במשנתנו: שלש נשים שלבשו בזו אחר זו חלוק אחד, שנבדק קודם שלבשוהו אלה, ולא היה בו כתם דם. ולאחר שלבשוהו שלוש הנשים נמצא בו כתם דם. לדעת חכמים שלוש הנשים טמאות, ואילו ר' נחמיה מטהר את שלושתן. שכן היה ר' נחמיה אומר שלא גזרו חכמים טומאה אלא על כתם הנמצא בדבר המקבל טומאה. ובהסבר שיטתו זו של ר' נחמיה אמר רב מתנה: מאי טעמא [מה הטעם, המקור] לשיטתו זו של ר' נחמיה? דכתיב [שכן נאמר] "ונקתה לארץ תשב" (ישעיה ג, כו) — כיון שישבה לארץ, שהריהי דבר שאינו מקבל טומאה, נקתה (נטהרה) בכך, שאם תראה כתם על הקרקע — אין היא נטמאת בו.

ועוד בהגדרת שיטתו של ר' נחמיה אמר רב הונא, אמר ר' חנינא: מטהר היה ר' נחמיה אפילו אם נמצא כתם הדם באחורי (גבו) של כלי חרס. שכן כלי חרס מקבל טומאה רק מתוכו, ולא מגבו. והרי זה ככל כתם הנמצא במקום שאינו מקבל טומאה. ושואלים: פשיטא [פשוט] הוא שכך הוא הדין לשיטת ר' נחמיה, ואין צורך להשמיענו כן!

ומשיבים: נצרך ר' חנינא להשמיענו כך, שכן מהו דתימא [שתאמר, היה מקום לומר]: ליגזור [שנגזור] טומאה על כתם הנמצא בגבו של כלי חרס אטו [משום] זה הנמצא בתוכו (המקבל טומאה). לכך קא משמע לן [הוא, ר' חנינא, משמיע לנו] שאין גוזרים גזירה שכזו, ולכן כתם הנמצא על גבו של כלי חרס אינו מטמא.

ועוד בהגדרת שיטתו של ר' נחמיה אמר אביי: מטהר היה ר' נחמיה במטלניות (מטליות של בד) שאין בהן שיעור שלש אצבעות על שלש אצבעות, דלא חזיין [שאין הן ראויות] לא לשימושם של עניים ולא לשימושם של עשירים.

ב ולענין קביעת הלכה במחלוקת חכמים ור' נחמיה, דרש רב חייא בר רב מתנה משמיה [משמו] של רב: הלכה כרבי נחמיה. אמר ליה [לו, לרב חייא בר רב מתנה] רב נחמן: אבא תני [שנה] ברייתא האומרת כי מעשה בכתם שנמצא בדבר שאינו מקבל טומאה בא לפני חכמים שיורו בו את דינו, וטמאום חכמים, וכשיטת חכמים במשנתנו החולקים על ר' נחמיה, ואת אמרת [ואתה אומר] שהלכה כר' נחמיה?

ומבררים: מאי [מה] היא אותו מעשה? דתניא [שכן שנויה ברייתא]: שתי נשים שהיו טוחנות ברחיים של יד כשהן עומדות זו אחר זו, ונמצא דם תחת הפנימית (הקרובה יותר) לריחיים — שתיהן טמאות. שכן דרך הטוחנות בריחיים, שיש והמרוחקת יותר דוחפת את עצמה להתקרב אל הריחיים, ובתוך כך הריהי חודרת למקומה של הסמוכה יותר לריחיים. ויש אפשרות שדם זה בא מכל אחת משתיהן, ולכך שתיהן טמאות. ואולם אם נמצא הדם תחת החיצונה (המרוחקת יותר מן הריחיים) — החיצונה טמאה, ואילו הפנימית טהורה. ואם נמצא הדם בינתים (ביניהן) — שתיהן טמאות.

היה מעשה ונמצא דם על שפתה של אמבטי שבו רוחצות נשים, וכן נמצא דם על עלה של זית בשעה שהנשים מסיקות את התנור, ובא מעשה לפני חכמים — וטמאום. והרי עלה של זית הריהו דבר שאינו מקבל טומאה, ובכל זאת שונים אנו כי הורו חכמים שכתם הדם הנמצא בו מטמא, ושלא כשיטת ר' נחמיה!

ומשיבים: אין זו קושיה, שכן תנאי [מחלוקת תנאים] היא בהכרעת הדין הלכה למעשה במחלוקת חכמים ור' נחמיה. והתנא של ברייתא זו סבור שהוכרעה הלכה כחכמים, ואולם יש תנא אחר הסבור שהוכרעה הלכה כר' נחמיה. דתניא [שכן שנויה ברייתא]: ר' יעקב מטמא כתם הנמצא במקום שאינו מקבל טומאה, ואילו ר' נחמיה מטהר כתם זה. והורו חכמים כר' נחמיה.

ג משנה שלש נשים שהיו ישנות יחד במטה אחת, ונמצא דם תחת אחת מהן — כולן טמאות. ואם כשנמצא דם זה עמדה ובדקה אחת מהן את עצמה ונמצאת שהיא טמאה בטומאת הנדה — היא טמאה, ושתיהן, האחרות, טהורות. ואם לא בדקה אחת מהן את עצמה ונמצאה טמאה, או ששלושתן בדקו את עצמן ונמצאו טהורות — הריהן תולות זו בזו, שזו שאינה ראויה לראות דם (כגון שהיא מעוברת) תולה בחברתה הראויה לראות דם (שאין היא מעוברת), שמחברתה בא הדם, והריהי טהורה. ואם כל שלוש הנשים הללו לא היו ראוין לראות — רואין אותן כאילו הן ראויות לראות דם, ושלושתן טמאות, שהרי יצא דם זה מביניהן.

ד גמרא שנינו במשנתנו דינן של שלוש נשים שהיו ישנות במיטה אחת, ונמצא דם תחת אחת מהן. אמר רב יהודה, אמר רב: ודין זה הוא אמור רק כשבדקה את עצמה לאחר מציאת הדם במיטה בתוך פרק זמן קצר המוגדר כ"שיעור וסת". ואולם אם בדקה את עצמה לאחר זמן זה, אף שנמצא שהיא טמאה — אין אנו מייחסים את הדם דווקא לה, ואין שתי הנשים האחרות טהורות.

ומסבירים את שיטת רב: סבר לה [סבור הוא] כדעתו של בר פדא. שכן אמר בר פדא ששלושה פרקי זמן הם לענין הגדרת הזמן בו נטמאת האשה שמצאה דם לאחר תשמיש: שיעור הזמן הקצר ביותר — כשיעור וסת; אחריו כמשך הזמן הנדרש כדי שתרד האישה מהמיטה (לאחר תשמיש) ותדיח את פניה (שלמטה, כלומר בית הערוה); שיעור הזמן הארוך ביותר — משך זמן יותר מכדי ירידתה מן המיטה והדחת פניה: כל שעבר פרק זמן של "כשיעור וסת" בין התשמיש למציאת הדם, שמניחים שהיתה טמאה בוודאי בזמן התשמיש, ובעלה חייב בחטאת ודאי על תשמיש זה, וכן טהרותיה שהתעסקה בהן בתוך שיעור זמן כזה לפני שנמצא הדם, הריהן טמאות ודאי, ויוצאות לשריפה.

וכל שעבר פרק זמן של "כדי שתרד מן המיטה ותדיח פניה", שהריהי נחשבת כטמאה מן הספק (שספק הוא אם היה הדם בשעת התשמיש) ולכך בעלה חייב על התשמיש בקרבן אשם תלוי, הבא על הספק — וטהרותיה שהתעסקה בהן בתוך שיעור זמן זה, תלויות (מסופקות) בטומאה ואינן יוצאות לשריפה אף שאינן נאכלות. וכל שעבר פרק זמן ארוך יותר מן הקודם, הריהי נחשבת כמי שהיתה טהורה בזמן התשמיש, ולכך בעלה פטור מן הקרבן — וטהרותיה שהתעסקה בהן בשיעור זמן כזה טהורות.

ואילו ר' אושעיא אימר שאין אנו משווים חיוב קרבן לבעלה לדין טומאת הטהרות שהתעסקה בהן. ולכך אפילו כשעבר פרק זמן קצר והיא נחשבת כטמאה ודאית ובעלה חייב בקרבן חטאת הבא על הודאי — טהרותיה שהתעסקה בהן בתוך שיעור זמן קצר כזה אינן טמאות ודאי, אלא תלויות.

וטעם ההבדל: בשלמא התם [זה נוח, מובן, שם], שנחשבת כטמאה ודאית בזמן התשמיש, אף שראתה את הדם רק לאחר התשמיש — שכן אימר [אמור, יש מקום לומר] שאכן ראתה דם בשעת התשמיש, ואולם השמש (כינוי בלשון נקיה לאיבר התשמיש של בעלה) עכביה [עיכבו] לדם מלצאת בשעת התשמיש, ולא יצא אלא לאחר מכן. [אבל] הכא [כאן, במתעסקת בטהרות] — אם איתא דהוי [אם יש מקום לומר שהיה] דם בשעה שהתעסקה בטהרות, מאן עכביה [מי עכב אותו] מלצאת עד עכשיו?

ובהסבר דעתו של ר' אושעיא אמר ר' ירמיה: משל לדעתו זו של ר' אושעיא למה הדבר דומה? — לילד וזקן (צעיר ומבוגר) שהיו מהלכין יחד בדרך, כל זמן שהיו שניהם יחד בדרך — הילד שוהא לבא. שאינו ממהר בדרכו, משום שהוא קשור למבוגר הנמצא אתו. ואולם משעה שנכנסו השניים לעיר, ונפרדו זה מזה — הילד ממהר לבא, וכיוצא בזה יש הבדל בין דרכו של הדם בשעה שאיבר התשמיש נמצא אתו בבית הערוה, ובין בשעה שנפרד מאיבר התשמיש. וכן אמר אביי משל לדעתו של ר' אושעיא: למה הדבר דומה? — לאדם שנותן אצבע בתוך העין, כל זמן שהאצבע נתונה בתוך העין — הדמעה שוהא לבא (לצאת, שהרי נחסמת היא על ידי האצבע), ואולם משעה שנטל האצבע מן העין — הדמעה ממהרת לבא.

ה ועוד שנינו במשנתנו בדין שלוש הנשים שישנו במיטה אחת, ונמצא דם לאחר מכן תחת אחת מהן, ובין הנשים הללו יש מי שדרכה לראות ויש מי שאין דרכה לראות — הריהן תולות (מייחסות את הדם הנמצא) זו שאין דרכה לראות בזו שדרכה לראות, ונטמאת רק זו שדרכה לראות. ומביאים עוד בענין זה, ממה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: כיצד (באיזה אופן) הריהן תולות זו בזו? שתי נשים שישנו במיטה אחת, ונמצא דם לאחר מכן תחת אחת מהן, והיתה אחת מהן עוברה (מעוברת, שחזקתה שהיא מסולקת דמים), והאחרת שאינה עוברה, ודרכה לראות — תולה העוברה את הדם בזו שאינה עוברה.

וכן כשהיתה אחת מהן מניקה (שחזקתה שאין היא רואה דמים), והאחרת שאינה מניקה, ודרכה לראות — תולה המניקה את הדם הנמצא בזו שאינה מניקה. וכן כשהיתה אחת מהן זקנה (שאין דרכה לראות דם), והאחרת היתה מי שאינה זקנה, ודרכה לראות — תולה הזקנה את הדם שנמצא בזו שאינה זקנה. וכיוצא בזה, אם היתה אחת מהן בתולה ("בתולת דמים", שמימיה עדיין לא ראתה דם), והאחרת שאינה בתולה, ודרכה לראות — תולה הבתולה את הדם הנמצא בזו שאינה בתולה. שכן ארבע נשים אלה (מעוברת, מניקה, זקנה ובתולת דמים) הריהן בחזקת שאינן רואות דם.

אכן אם היו הנשים הללו שישנו במיטה אחת, שתיהן עוברות, או שהיו שתיהן מניקות, או שתיהן זקנות, או שתיהן בתולות, ונמצא דם תחת אחת מהן — זו היא ששנינו: אם לא היו הנשים הללו שישנו במיטה אחת ראויות לראות, ונמצא דם במיטה — רואין

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ס - ב

רב אשי אמר: הא והא - רשב"ג, ולא קשיא כאן - לענין טומאת הטהרות שנגעה בהם למפרע, תולין ביושבת על הכתם, כיון שאין מקלקלים אותה בכך, שהרי בין כה וכה הטהרות שנגעה בהם למפרע כבר נטמאו מהכתם שידוע שהיה בה.

כאן - לענין טומאה להבא, אין תולים בה, כדי שלא לקלקלה ^[27].

עד כאן ביאור דברי הברייתא.

מכל מקום קשיא לרבי יהודה בר ליואי, שאמר שגם לרשב"ג אין תולין כתם בכתם, ובברייתא מוכח שלפחות לרשב"ג תולים כתם בכתם!?

אמר רבינא: לא קשיא.

הכי קאמר: השאילה חלוקה לנכרית שראתה, בעלת כתם - הרי זו תולה בה, כלומר שה'כתם' שהוזכר בברייתא אינו מתיחס לאשה שבה תולים, אלא שאת הכתם שלפנינו שדנים במי לתלותו. אפשר לתלותו בנכרית.

ומקשה הגמרא: והא "או ליושבת על טומאת הכתם" קתני, ומפורש שמדובר באשה שכבר יושבת בטומאה מחמת כתם אחר, ובה תולים את הכתם הנמצא.

ומתרצת הגמרא שיש לחלק את המשפט 'ליושבת על הכתם' לשנים, 'ליושבת על' - 'הכתם'.

והכי קאמר: השאילה חלוקה לנכרית, או ליושבת על דם טוהר, כלומר ש'יושבת על' שנאמר בברייתא, פירושו יושבת על דם טוהר. בעלת כתם תולה בה, ופירוש 'הכתם' שנאמר בברייתא הוא, שאת 'הכתם' שמצאנו תולים ב'יושבת על'.

שנינו במשנה: שלש שלבשו חלוק אחד או שישבו על ספסל אחד ונמצא עליו דם כולן טמאות. ישבו על ספסל של אבן רבי נחמיה מטהר. שהיה רבי נחמיה אומר: כל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים ^[28].

אמר רב מתנה: מאי טעמא דרבי נחמיה? דכתיב "ונקתה - לארץ תשב".

כיון שישבה לארץ - נקתה.

אמר רב הונא אמר רבי חנינא: מטהר היה רבי נחמיה אפילו נמצא הדם באחורי כלי חרס. לפי שכלי חרס מקבל טומאה רק במגע בתוכו ולא מגבו.

ותמהינן: פשיטא!? ^[29]

ומשנינן: מהו דתימא: ליגזור טומאת כתם על דם הנמצא על גבו של כלי חרס אטו דם הנמצא בתוכו - קא משמע לן שלא גזרו.

אמר אביי: מטהר היה רבי נחמיה מטומאת כתם במטלניות, חתיכות אריג, שאין בהן שלש אצבעות על שלש אצבעות, דלא חזיין לא לעניים ולא לעשירים ואינן מקבלות טומאה ^[30].

דרש רב חייא בר רב מתנה משמיה דרב: הלכה כרבי נחמיה. מקשה הגמרא: אמר ליה רב נחמן: אבא תני: מעשה בא לפני חכמים, וטמאום - ואילו את אמרת הלכה כרבי נחמיה?

ומבארת הגמרא: מאי היא המעשה שממנו הקושיה?

דתניא: שתי נשים שהיו טוחנות ברחיים של יד, ועמדו אחת לפני השניה, ונמצא דם תחת האשה הפנימית הסמוכה יותר לרחיים - שתיהן טמאות, שמצוי שדוחקת החיצונה את עצמה כדי להתקרב לרחיים ועוברת ונכנסת למקום הפנימית, ויתכן שממנה הדם.

נמצא הדם תחת האשה החיצונה - החיצונה טמאה, והפנימית טהורה, שהפנימית אינה זזה לאחור, ואי אפשר שממנה הדם.

נמצא הדם בינתים - שתיהן טמאות שמצוי שזזה הפנימית מעט לאחור בלא לדחוק את החיצונה, ולכן חוששים לשתיהן.

היה מעשה ונמצא דם על שפתה של אמבטי, ועל עלה של זית בשעה שמסיקות את התנור, ובא מעשה לפני חכמים - וטמאום.

ועלה של זית אינו מקבל טומאה ובכל זאת טמאו את הכתם שנמצא עליו. ומכיון שנקט התנא "ובא מעשה לפני חכמים" משמע שרבים חולקים על רבי נחמיה, והלכה כרבים.

ומתרצת הגמרא: תנאי היא. והיינו, שיש תנא אחד בלבד החולק על רבי נחמיה, ורבנן מודים לו, וכיון שיחיד הוא בעל המימרא, אין הכרח לפסוק כמותו אפילו שמודים לו רבים.

דתניא: רבי יעקב מטמא, ורבי נחמיה מטהר, והורו חכמים כרבי נחמיה.

מתניתין:

שלש נשים טהורות שהיו ישנות במטה אחת, ונמצא דם תחת אחת מהן - כולן טמאות, שכיון ששקולות הן אי אפשר לתלות באחת ולטהר את האחרות.

בדקה אחת מהן ונמצאת טמאה - היא טמאה ושתיהן טהורות ^[31].

וכן תולות זו בזו במקרים נוספים שאין שלושתן שקולות בדינן, וכגון שאחת מעוברת וטבעה להיות מסולקת מדמים, תולה בשאינה מעוברת.

ואם כולן לא היו ראוין לראות, וכגון שהיו כולן מעוברות - רואין אותן כאילו הן ראויות וכולן טמאות. שמה לי אם שוות זו לזו בכך שכולן ברות דמים, ומה לי אם כולן מסלקות, סוף סוף אין לנו סיבה לתלות הכתם באחת מהן.

גמרא:

שנינו במשנה: שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת, ונמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות.

בדקה אחת מהן ונמצאת טמאה - היא טמאה ושתיהן טהורות.

אמר רב יהודה אמר רב: והוא שבדקה עצמה אחר מציאת הדם מידית, ב"שיעור וסת", שהוא שיעור קצר ביותר ^[32].

סבר לה כבר פדא, דאמר:

אשה שנבעלה ולאחר מכן קנחה עצמה ומצאה דם, ואין ידוע אם יצא הדם בשעת התשמיש ונבעלה באיסור או שיצא הדם לאחר שפרש, קבעו חכמים כמה פרקי זמן לאחר תשמיש, ומשתנה הדין מפרק לפרק ביחס לחשש שמא נבעלה בהיותה נדה.

ואמר בר פדא, שהוא הדין אם עסקה בטהרות ופירשה מהם, ולאחר מכן מצאה דם, ואין ידוע אם היתה טמאה בשעה שנגעה בטהרות, משתנה דין הטהרות בכל אחד משלשת פרקי זמן שנאמרו במוצאת דם לאחר שנבעלה. ולכן -

א. כל שבעלה בחטאת, שמצאה את הדם בפרק הזמן הקצר ביותר אחר תשמיש, הנקרא "שיעור וסת", שהוא הזמן שלוקח לדם לזוב מהבית החיצון החוצה, אז מתייחסים למציאת הדם אחר תשמיש כאילו היה בודאי בשעת תשמיש, ומביאה קרבן חטאת כאשה היודעת בודאות שנבעלה בנידתה - הוא הדין אם מצאה דם אחר שפירשה מהטהרות במשך הזמן הקצר הזה, שטהרותיה טמאות בודאי ^[33], ושורפים את התרומה שנגעה בה.

ב. מצא את הדם מאוחר יותר בתוך הזמן שיכלה לרדת מהמטה ולהדיח פניה בעלה באשם תלוי. והמוצאת דם לאחר שנגעה בטהרות, טהרותיה תלויות, שדינם בספק, אינן נאכלות ואינן נשרפות ^[34].

ג. נמצא הדם מלאחר הזמן השני והלאה בעלה פטור. ובנוגעת בטהרות, טהרותיה טהורות ^[35].

ורבי אושעיא אמר: אפילו מצאה הנוגעת בטהרות את הדם בשיעור הזמן הראשון ^[36], שבנבעלת בעלה בחטאת - טהרותיה תלויות ^[37].

ומסביר רבי אושעיא דבריו: בשלמא התם, באשה הנבעלת, טמאה בודאי כשנמצא הדם בשיעור אותיום, שאף על פי שלא יצא ממנה דם, בשעת הבעילה אימר - שמש עכביה לדם מלצאת, ולכן הוא יצא לאחר מכן ב"שיעור וסת".

[אבל] הכא שלא נבעלה אלא רק פירשה מהטהרות, אם איתא דהוי דם - מאן עכביה מלצאת קודם, והיה לו לצאת תוך כדי נגיעתה בטהרות, ולכן גם כשנמצא בשיעור וסת אין מטמאים בודאי ^[38].

אמר רבי ירמיה: משל דרבי אושעיא, שמחלק בין דם שנמצא אחר בעילה לדם שנמצא אחר שפירשה מהטהרות - למה הדבר דומה?

לילד וזקן שהיו מהלכין בדרך.

כל זמן שהיו בדרך - ילד ממתין לזקן שהולך מתון, ושוהא לבא.

נכנסו לעיר, נפרד הילד מהזקן, ומעתה - ילד ממהר לבא.

אף כאן, בשעת בעילה, מעכב השמש את הדם מלצאת. אבל בשעה שאין השמש מעכב יוצא הדם מיד.

ואמר אביי: משל דרבי אושעיא למה הדבר דומה - לאדם שנותן אצבע בעין.

כל זמן שאצבע בעין - דמעה שוהא לבא. נטל האצבע - דמעה ממהרת לבא ^[39].

שנינו במשנה: ותולות זו בזו.

תנו רבנן: כיצד תולות זו בזו?

אשה עוברה ושאינה עוברה שנמצא ביניהן כתם ואין ידוע ממי, תולה עוברה בשאינה עוברה. שטבע המעוברת להיות מסולקת מדמים, ומסתבר יותר ^[40] שהגיע הדם מהאשה שאינה מעוברת.

מניקה ושאינה מניקה - תולה מניקה בשאינה מניקה, מפני שהמניקה מסולקת מדמים.

זקנה ושאינה זקנה - תולה זקנה בשאינה זקנה, מפני שהזקנה מסולקת מדמים.

בתולה ['בתולת דמים' - שלא ראתה עדיין מעולם דם] ושאינה בתולה - תולה בתולה בשאינה בתולה.

שכל ארבעת נשים ^[41] אלו הן בחזקת מסולקות דמים ומסתבר שלא מהן הדם.

היו שתיהן עוברות, שתיהן מניקות, שתיהן זקנות, שתיהן בתולות - זו היא ששנינו,

הערות

^[27] כן פירש רש"י, וביאר המהרש"א שבתירוץ זה העמידה הגמרא את הברייתא בזבה שראתה כתם והחלה לספור את ימי הנקיים, ולכן אם נתלה בה מכאן ולהבא היא מתקלקלת בכך שצריכה להתחיל מנין ז' נקיים מחדש. התוס' הקשו על פירוש זה שכיצד נתלה הכתם לחצאין, והרי אם כלפי טומאת למפרע תולים שהגיע הכתם מהיושבת על הכתם, בהכרח שתשפיע תליה זו גם על הדינים שמכאן ולהבא, שהרי דין טומאת כתם למפרע ולהבא אחד הוא. ובערוך לנר תירץ, שההיתר למפרע אינו מדין תליה אלא מדין ספק ספיקא, שישנו ספק שמא הדם מבעלת הכתם, וגם אם הגיע מהטהורה שמא רק עכשיו יצא הדם והנגיעה בטהרות קדמה ליציאת הדם. ומה שהוצרך רש"י לבאר שחברתה אינה מתקלקלת בתליה זו, הוא מפני שאם היתה נפסדת לא היה אפשר לצרף הספק לספק ספיקא. עוד תמוה לפירוש רש"י שסובר רשב"ג שאפשר לתלות בבעלת הכתם, מדוע אם כן אין תולים אלא כשאין לה נפקא מינה, והרי בנדה גמורה תולים בכל מקרה כמבואר בדברי רשב"ג לעיל [עמוד א]. ובביאור הערול"נ מיושבת גם קושיה זו, שסברה הגמרא שמדין 'תליה' אי אפשר לתלות בבעלת הכתם, וכל הטהרה היא רק מדין ספק ספיקא, ולכן מכאן ולהבא שישנו רק ספק אחד טמאה. התוס' חולקים על רש"י ומבארים ש'כאן למפרע' פירשו שנודע לבעלת הכתם טומאתה לפני שנמצא הכתם שרוצים לתלות בה, 'כאן להבא' שבשעת מציאת הכתם היו טהורות שתיהן, ואחר כך מצאה אחת כתם נוסף בבשרה, ובמקרה זה אין תולים בה אפילו שאין לה נפקא מינה מתליה זו שהרי בין כך תטמא מהכתם השני. וראה בהגהות הגרע"א [קצ כ], ובאור שמח [איסו"ב ט כט] שביארו באיזה זמן מדובר שנמצא הכתם כדי שיחשב 'להבא'.

^[28] הרשב"א והר"ן [נז ב, ד"ה מודה שמואל] ביארו, שגזירת כתמים היתה כדי שלא יבאו לטהר את הבגד שעליו הכתם מטומאת מגע, ולכן כשנמצא הכתם על גבי דבר שאינו מקבל טומאה בטלה סיבת התקנה וטהורה. ופירוש דבריהם הוא כמבואר בנודע ביהודה [קמא יו"ד נב], כיון שדם בלא הרגשה טומאתו היא רק מדרבנן, לא היה לחכמים לטמא כתם שישנו ספק שמא הגיע מעלמא. שהרי זהו רק ספק דרבנן שהולכים בו להקל. אולם מאחר וההרגשה נצרכת רק לטומאת נדה של האשה אבל במגע מטמא מדאורייתא כל דם ואפילו שיצא בלא הרגשה, גזרו חכמים טומאה נדה על האשה כדי שלא יבאו להקל בטומאת מגע. והוסיף שגם מחמת טומאת מגע האשה בדם [שיש שתי סיבות לטמא את האשה: א. שיצא מגופה דם וטמאה ז' ימים. ב. שנגע בשרה בדם, וטמאה יום אחד ככל נוגע בדבר טמא] לא גזרו, שישנו ספק ספיקא לטהר שמא מעלמא, וגם אם ממנה שמא נפל ולא נגע בה. נמצא' שרק הבגד הוא שיש לטמאותו מדין דאורייתא, ומחמתו גזרו על האשה, ולכן כשאין הבגד מקבל טומאה לא גזרו. וראה מה שהקשה בחוות דעת [קצ ח]. ובסדרי טהרה [קצ צג, ד"ה ועפ"ז] שהוכיח שהתוס' פירשו בדרך אחרת. וראה עוד מה שכתב לעיל פרק הרואה כתם הערות 31, 82.

^[29] בערוך לנר ביאר שאף על פי שמהפסוק "נקתה לארץ תשב" מוכח רק שכתם שנמצא בקרקע טמא ולא הוזכר כלי שאינו מקבל טומאה, פשוט היה לגמרא שאין הפסוק אלא אסמכתא בעלמא וטעם אחר הוא שגרם שלא גזרו טומאת בדבר שאינו מקבל טומאה [כמבואר בהערה הקודמת], ואין מקום לחלק בין קרקע לכלי, וראה עוד במעדני יו"ט [י].

^[30] התוס' ביארו, שהחידוש בדברי אביי הוא שאף על פי שבגמרא בזבחים [צד א] מצינו שאם יחד מטלוניות אלו לשימוש מקבלות טומאה, ואם כן ישנה אפשרות שבגד זה יקבל טומאה, לא גזרו כל עוד לא נעשה יחוד בבגד זה. הרא"ש [ב] תירץ, שהחידוש הוא, שאף על פי שמטלוניות אלו פסולות לסכך בהן את הסוכה, ונחשבות לדבר המקבל טומאה כיון שבעבר קיבלו טומאה, קא משמע לן שלדין כתמים הולכים אחר ההווה, ודי בכך שעכשיו אינן מקבלות טומאה. וראה מה שכתב במעדני יום טוב [כ].

^[31] במשנה אחרונה [ג, ד"ה שלשה שלבשו] הקשה, מדוע לא הוזכר חילוק זה במשנה הקודמת לגבי ג' נשים שלבשו חלוק אחד או ישבו על ספסל אחד ונמצא עליו דם, כולן טמאות, והיה למשנה לומר שאם בדקה אחת ומצאה טמאה חברותיה תולות בה. עוד יש לדייק בשינוי המקרים שנקטה המשנה, שבמשנה הקודמת הוזכרו 'חלוק' ו'ספסל', ואילו במשנתנו נאמר שנמצא הדם ב'מיטה'. ותירץ על פי מה שכתב הרשב"א [במשנה הקודמת], שדווקא במיטה שישנו בה כולן יחד מועילה בדיקת אחת לטהר את חברותיה, אבל בחלוק שלובשות אותו זו אחר זו, לא מועילה בדיקת הראשונות לטהר את האחרונה [וכן בספסל מדובר שישבו עליו אחת אחרי השניה], ולכן לא יכלה המשנה הקודמת שדיברה ב'חלוק' ו'ספסל' לכתוב שבדקה אחת ומצאה טמאה כולן טהורות, שהרי תלוי מי היא הבודקת, ובדיקת הראשונות אינה מועילה, ורק במיטה שישנו בה כולן כאחת קיים תמיד היתר זה. אולם מהרמב"ם [איסו"ב ט לב] מבואר שחלק על הרשב"א, וסובר שגם בכתם שנמצא על גבי חלוק או מועילה בדיקת אחת לטהר חברותיה. וראה במגיד משנה [שם] מה שהקשה על הרשב"א.

^[32] מדברי רבי יהודה הללו יש להוכיח שלדין תליה לא די בכך שאין לאשה שתולים הפסד מהתליה, שהרי גם לנמצאת טמאה לאחר שיעור וסת אין נפקא מינה [מלבד במקרה שנגעה באמצע בטהרות] ואף על פי כן לא תולים בה. ומה שמצינו במשנה הקודמת שתולים בנדה זהו משום שתולים קלקלה במקולקל, והנמצאת טמאה לאחר שיעור וסת לא היתה מקולקלת בשעת הספק ולכן אי אפשר לתלות בה. וראה עוד במה שכתבנו לעיל [הערות 14, 16].

^[33] הקשה הרא"ש [ג] מהי ההוכחה מכך שנמצאה טמאה ב'שיעור וסת' משעת מציאת הכתם, והרי אפשר שהכתם יצא מגופה זמן רב לפני שמצאתו, ובאותה שעה שיצא הדם היתה טהורה. ותירץ שהקלו חכמים בכתמים שאסורים רק מדבריהם לסמוך גם על הוכחה קלושה כזו.

^[34] בגמרא לעיל [ס א] מצינו ש'טהור ותלוי [ספק טמא] שהלכו בשני שבילין אחד טמא ואחד טהור, תולה טמא בתלוי וטהור בטהור', מבואר בזה שלתלות 'קלקלה במקולקל' אין צורך שיהא הקלקול ודאי אלא גם בספק טמא תולים את הקלקלה ונוקטים שהוא זה שהלך בשביל הטמא. וצריך לבאר מדוע אם כן בסוגייתנו אין תולים בבודקת עצמה אחר זמן מפני שטומאתה רק בספק. ויש לומר, על פי שיטת הרא"ש [כפי שביארה במגילת ספר יד ב] שהתליה שבסוגייתנו אינה מדין תלית קלקלה במקולקל אלא מפני שדרך הנשים לראות כתמים קודם שיוצא מהן דם מסתבר שהגיע הכתם מהאשה שראתה, ולכן שונה דין סוגיתנו מהגמרא לעיל שדיברה בתלית קלקלה במקולקל. אולם בחתם סופר כתב בדעת הרמב"ם שגם סוגיתנו יסודה מדין תליה קלקלה במקולקל.

^[35] כתב רש"י שבמשנה לעיל [ב א] מצינו שנחלקו הלל שמאי וחכמים בדין המוצאת דם, וסוברים הלל וחכמים שמטמאים למפרע את הטהרות שנגעה בהן, ולדבריהם הוא הדין בסוגיתנו מטמאה למפרע גם בפרק הזמן השלישי, ובר פדא שטיהר סבר כשמאי. והתוס' פירשו שבר פדא סובר כהלל וחכמים, וסוגיתנו מדברת באשה שיש לה וסת, או בנוגעת בחולין שבזה מודים כולם שאינה טמאה אלא מכאן ולהבא.

^[36] רש"י [ד"ה בשלמא] ביאר, שרבי אושעיא חולק על ג' הזמנים וסובר שבכולם מטמאה מספק, ובזמן השלישי מטמאה מספק משום שסבר רבי אושעיא כהלל וחכמים [ב א] שטימאו למפרע כל אשה שראתה דם. נמצא אם כן שיש שתי מחלוקות בין רבי אושעיא לבר פדא שאינן שייכות זו לזו.

^[37] רש"י [ד"ה העלה] כתב, שהמשנה שכתבה ש'בדקה אחת מהן ונמצאת טמאה, היא טמאה ושתיהן טהורות' חולקת על רבי אושעיא, שלדבריו אין מקרה שתטמא בודאות ויהא אפשר לתלות בה. אולם הרא"ש [ג] כתב שסובר רבי אושעיא שהקלו בכתמים לתלות גם באשה שטומאתה רק מספק, ולדבריו מדברת המשנה גם בבדקה בזמן מאוחר יותר. ונחלקו הב"ח [קצ] והסדרי טהרה [שם, צא] מהו השיעור לבדיקה שאפשר לתלות לשיטת הרא"ש ברבי אושעיא, הב"ח סבר שעד הזמן שלוקחת בדיקה בחורים וסדקים, והסד"ט סבר שעד מעת לעת כשיעור הזמן שבו תולה כתמה בראיתה [לעיל נג ב]. ומדברי הסד"ט מבואר שאין דין תליה שבסוגיתנו כאשר דיני תלית כתמים, אלא כשם שתולה כתמי עצמה בראיה שאחר כך שמסתבר שהראיה גרמתם, הוא הדין שתולות בה חברותיה מפני שדרך הנשים לראות כתמים קודם זמן הראיה. וראה עוד במה שכתב בהערה 34.

^[38] התוס' הקשו, אם במקרה שאין דבר המעכב את הדם יוצא הוא לחוץ בפחות מ'שיעור וסת', אם כן גם כשנבעלה יתכן שהתחיל הדם לצאת לאחר שפירש, ומכיון שאז כבר אין מעכב יצא מיד, וכיצד מביאה קרבן חטאת. ותירצו, שרוב הפעמים הדם מתעכב ואינו יוצא אלא לאחר שיעור וסת. ובחידודי הלכות תמה על תירוצם, שאם כן, גם בנוגעת בטהרות נסמוך על הרוב ונטמא בודאי, וראה מה שכתב לתרץ בערוך לנר.

^[39] בערוך לנר ביאר שאביי במשלו בא להוסיף ביאור חדש מדוע בשימשה תולים שנתעכב הדם, שבגמרא [סה ב] מבואר שישנן נשים שהתשמיש גורם להן שיראו דם, וחידש אביי שגם באשה זו כיון שראתה דם בסמוך לתשמיש חוששים שהתשמיש הוא שגרם לדם לצאת ולכן תולים שבשעת התשמיש יצא הדם לבית החיצון, ומה שלא יצא עד שפירש הוא מפני שנתעכב ביציאתו, מה שאין כן בטהרות שאין גורם שאפשר לתלות שהוא גרם לדם שיצא, אם כן אין סיבה לתלות ברגע מסוים שבו יצא הדם וחוששים גם לרגע האחרון. ודבר זה לימדנו אביי בכך שלא המשיל את השמש לזקן שרק מעכב את הדם מלזוב כדרכו, אלא דומה השמש לנותן אצבע בעין שהאצבע היא הגורמת לדמעה שתצא, וכן גם השמש גורם הוא לדם שיצא. וראה בחתם סופר שישב בזה את קושית התוס' [ד"ה אימא].

^[40] כתב הרמב"ן [הלכות נדה ד מג-מד] שכל דין תלית מסולקת בשאינה מסולקת הוא דווקא כשנמצא הדם תחת שתיהן, אבל בנמצא תחת המסולקת אינה תולה שהולכים אחר מקום המציאה. ובהגהות מקור מים חיים [קצ נא] הקשה שסותר בזה הרמב"ן למה שכתב [שם, נט] שתולים בנכרית ובנדה גם כשנמצא הכתם אצל הטהורה. ובהגהות ר' איסר זלמן [ז] תירץ ששונה דין התליה בנדה מדין התליה בסוגייתנו, שבנדה היא מפני שתולים קלקלה במקולקל ובסוגיתנו הוא משום שתולים במסתבר יותר.

^[41] בגמרא לעיל [ד ב] מצינו אשה נוספת שנחשבת ל'מסולקת דמים', והיא אשה שיש לה וסת קבוע שמסולקת היא בימים שאינם ימי הוסת. וכתבו התוס' [ד"ה עוברה] שסוגיתנו השמיטה בכוונה את בעלת הוסת מפני שדינה שונה מד' הנשים, וכשנמצא דם מתחת לאשה שיש לה וסת ולאשה שאין לה וסת אינה תולה בעלת הוסת בחברתה. והקשה הרע"א [ה א] שבתוס' [שם, ד"ה הא שאר נשים] מבואר שלענין טומאה למפרע סילוק הוסת הוא חזק יותר מסילוק ד' הנשים, ומדוע יגרע דינו בענין תליה. ותירץ שאין כוונת התוס' שבעלת הוסת אינה מטמאת למפרע מפני שהיא מסולקת, אלא כיון שיש לה יום קבוע לראיותיה מסתבר לתלות שהגיע הדם באותו היום ואין חוששים ליום קודם, וראה עוד להלן הערה 113.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Here, in the latter clause of the baraita, when she may attribute the stain to a woman who had seen a blood stain, it is referring to rendering that woman impure retroactively with regard to the status of pure items that she had already touched before the stain was found on the garment she borrowed. This attribution of the blood stain to the woman who was already impure due to seeing a blood stain does not harm her impure status in any way, as items she had previously touched were already considered impure. There, in the beginning of the baraita, where the ruling is that the lender may not attribute the blood stain to a woman who was already impure, it is referring to her own status with regard to the future. With regard to the future, one may not attribute the stain to woman who had already seen a blood stain, as this attribution would ruin that woman’s counting of pure days.

The Gemara returns to the objection: The baraita has been resolved, but in any case everyone agrees that according to Rabban Shimon ben Gamliel she may attribute the stain to a woman who had previously seen a blood stain. This presents a difficulty to the answer of Rabbi Yehuda bar Livai, i.e., that according to Rabban Shimon ben Gamliel one may not attribute the blood stain in such a case. Ravina said: It is not difficult, as this is what the baraita is saying in its latter clause: If she loaned her garment to a gentile woman, then with regard to defining the lender as one who had seen a blood stain, the lender may attribute the stain to the gentile woman. If so, it cannot be inferred from the baraita that according to Rabban Shimon ben Gamliel one may attribute a blood stain to another woman who was already impure due to a blood stain.

The Gemara raises an objection: But the tanna of the baraita teaches: Or to a woman who was observing days of impurity due to having seen a blood stain, i.e., it mentions another woman who was already impure due to having seen a blood stain. Ravina explains that this is what the tanna is saying: If she loaned the garment to a gentile woman or to a woman after childbirth who is observing the period of the blood of purity, then with regard to defining the lender as a woman who saw a blood stain, she may attribute the stain to the gentile or to the woman observing the days of ritually pure blood, and the lender remains pure.

§ The mishna teaches: In a case of three women who wore one garment, etc. If they sat on a stone bench or on the bench of a bathhouse, Rabbi Neḥemya deems all three women ritually pure, as Rabbi Neḥemya would say: Any item that is not susceptible to ritual impurity is not susceptible to ritual impurity due to blood stains. The Gemara clarifies the opinion of Rabbi Neḥemya. Rav Mattana says: What is the reason for the opinion of Rabbi Neḥemya? As it is written: “And her gates shall lament and mourn; and clean she shall sit upon the ground” (Isaiah 3:26). This teaches that once she sits on the ground, which is not susceptible to ritual impurity, she shall be clean, i.e., pure.

Rav Huna says that Rabbi Ḥanina says: Rabbi Neḥemya would deem her ritually pure even if she sat on the exterior of an inverted earthenware vessel. Since an earthenware vessel becomes impure only if an impure item enters its airspace, its exterior is not susceptible to ritual impurity and therefore it does not render a woman who sees a blood stain on it ritually impure. The Gemara asks: Isn’t that obvious? Rabbi Neḥemya himself said that she does not become impure if a blood stain is found on an item that is not susceptible to ritual impurity. What does Rabbi Ḥanina add to that statement?

The Gemara answers: This observation is necessary, lest you say: Let the Sages decree that she becomes impure from a blood stain found on the exterior of an earthenware vessel, due to its similarity to a blood stain found on the interior, which would render her impure. Therefore, Rabbi Ḥanina teaches us that there is no such decree.

Abaye says: Rabbi Neḥemya would deem her ritually pure if she saw blood stains on small rags that do not have an area of three fingerbreadths by three fingerbreadths, as these rags are suitable for use neither for the poor nor for the wealthy.

Rav Ḥiyya bar Rav Mattana taught in the name of Rav: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Neḥemya. Rav Naḥman said to Rav Ḥiyya bar Rav Mattana: Father teaches the following baraita: An incident of this kind came before the Sages, involving two women who found a blood stain on an item that was not susceptible to ritual impurity, and the Sages deemed both women ritually impure, in accordance with the opinion of the Rabbis, who disagree with Rabbi Neḥemya. And yet you say that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Neḥemya?

The Gemara inquires: What is that incident in question? As it is taught in a baraita: With regard to two women who were grinding with a hand mill and were standing next to each other, and blood was found beneath the woman on the inside, i.e., the woman standing closest to the mill, they are both ritually impure. The reason is that the woman standing further away pushes in to get closer to the mill, and therefore the blood stain could be from either of them. But if blood was found beneath the woman on the outside, i.e., the woman standing further from the mill, the woman on the outside is impure and the woman on the inside is pure. If the blood was found between them, they are both impure.

The baraita continues: There was an incident and blood was found on the edge of a bathtub, and in another case a blood stain was found on an olive leaf at the time that the women were kindling the oven. And the incident came before the Sages and they deemed both women ritually impure. Since an olive leaf is not susceptible to ritual impurity, this baraita is not in accordance with the opinion of Rabbi Neḥemya.

Rabbi Ḥiyya bar Rav Mattana answered: It is a dispute between tanna’im whether or not the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Neḥemya. As it is taught in a baraita: If a blood stain is found on an item that is not susceptible to ritual impurity, Rabbi Ya’akov deems her impure, but Rabbi Neḥemya deems her pure. And the Sages ruled that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Neḥemya.

MISHNA: In a case of three women who were sleeping in one bed and blood was discovered beneath one of them, all of them are ritually impure. If when the blood was discovered one of them examined herself and discovered that she was impure due to menstruation, she is impure and the other two are pure. And if none of them examined themselves, or if all of them examined themselves and were pure, they attribute the blood to each other, i.e., if one of them is unfit to menstruate, e.g., she is pregnant, she may attribute the blood to the other women who are fit to menstruate. And if all three women were not fit to see the flow of blood, e.g., they each belonged to one of the categories listed in the mishna on 7a, one considers them as though they were fit, and all three are impure, because the blood must have originated from one of them.

GEMARA: The mishna teaches that if one of the women examined herself when the blood was discovered and found that she was impure due to menstruation, she is impure and the other two are pure. In this regard, Rav Yehuda says that Rav says: The other two women may attribute the blood to the one who examined herself only when she examined herself within the brief period of time needed for the onset of menstruation. But if she checked herself after this time, although she is impure, the other women are also impure, due to uncertainty.

The Gemara explains: Rav holds in accordance with the opinion of bar Padda, who said: There are three time periods with regard to defining a woman’s ritual-purity status if she sees blood after engaging in intercourse. The shortest is the period of time required for the onset of menstruation, i.e., for menstrual bleeding to begin. The next shortest is the time it would take the woman to get out of bed after intercourse and wash her private parts. The longest period is any time longer than that. If a woman finds blood after intercourse within the period of time needed for the onset of menstruation, she must have been impure during intercourse. With regard to any woman whose husband would be liable to bring a sin offering if he had engaged in intercourse with her, because she found the blood within that short period, if she had not been engaging in intercourse, but rather had been preparing food in a state of ritual purity, and then she found blood within that short period, all the pure items that she touched are ritually impure.

By contrast, with regard to any woman whose husband would be liable to bring a provisional guilt offering if he had engaged in intercourse with her, as it is uncertain whether he violated a transgression for which he would be liable to bring a sin offering, if she had not been engaging in intercourse, but rather had been preparing food in a state of ritual purity and then found blood within that same time period, the status of all the pure items she touched is suspended, as their status is uncertain. They are not burned but they may not be eaten either. Finally, with regard to any woman whose husband would be exempt from bringing any offering, i.e., where she finds blood after a longer time period, if she had not been engaging in intercourse, but rather had been preparing food in a state of ritual purity, and then found the blood after a longer time period, all the pure items she touched remain pure.

And Rabbi Oshaya says: There is no connection between her husband’s obligation to bring an offering and the ritual-purity status of the items she handled. Even if her husband is liable to bring a sin offering, i.e., when she discovered the blood within the period of time needed for the onset of menstruation, the status of all the pure items she touched before she discovered the blood is suspended, as their status is uncertain.

Rabbi Oshaya explains his reasoning. Granted, there, in the case of intercourse, where the husband must bring an offering, one can say that the male organ prevented the blood from emerging from her body, and therefore it is clear that she was impure beforehand. But here, in the case of preparing food in a state of ritual purity, if it is so that there was blood coming out of her while she was preparing the food, what prevented the blood from emerging from her body?

Rabbi Yirmeya says a parable in explanation of the opinion of Rabbi Oshaya: To what is this matter comparable? To a child and an old man who are walking along the road. As long as they are on the road, the child delays his arrival, i.e., he walks at the pace of the old man. But once they enter the city, the child hastens his arrival, and runs on ahead. Similarly, as soon as the couple has finished engaging in intercourse, the blood comes quickly, but the blood is hindered from coming out during intercourse. And Abaye also says a parable in explanation of the opinion of Rabbi Oshaya: To what is this matter comparable? To a man who puts his finger in his eye. As long as his finger is in his eye, the tears delay their arrival and remain in the eye. But as soon as he has removed his finger the tears hasten their arrival.

§ The mishna teaches: And with regard to three women who were sleeping in one bed and blood was discovered beneath one of them, that if one of them is unfit to menstruate they attribute the blood to each other, i.e., to the women who are fit to menstruate. In this regard, the Sages taught in a baraita: How do they attribute the blood to one another? If one of the women is pregnant and one is not pregnant, the pregnant woman may attribute the blood to the woman who is not pregnant.

If one of the women is nursing and the other is not nursing, the nursing woman may attribute the blood to the woman who is not nursing. If one of the women is old and no longer experiences bleeding regularly, and the other one is not old, the old woman may attribute the blood to the woman who is not old. Likewise, if one of the women is a virgin, in this context, one who has not yet experienced bleeding due to her youth, and the other woman is not a virgin, in this context, one who has experienced bleeding, the virgin may attribute the blood to the woman who is not a virgin.

The baraita continues: If both women are pregnant, or both women are nursing, or both women are old, or both women are virgins, in this case the halakha is as we learned in the mishna: If both women were not fit to see menstrual blood, and yet blood is found beneath them on the bed, one considers them

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כיון דדרש רב חייא בר רב מתנה משמיה דרב כר' נחמיה ותנא ר' יעקב מטמא ור' נחמיה מטהר והורו חכמים כר' נחמיה שמע מינה דהלכתא כותיה. ועוד דהא רב הונא ורב חנינא ואביי דהוא בתרא מתרצי אליביה דאמרינן התם מדקמתרץ ר' יוחנן אליבא דר' יהודה ש"מ הילכתא כותיה. וההיא איתתא דבפרק הרואה דאשתכח לה דם במשתיתא משתיתא דבר המקבל טומאה הוא דהיינו טווי. וכן פסק הרמב"ם ז"ל כר' נחמיה בכתמים.

כאן למפרע כאן להבא. פירוש תולה במי שהיתה בעלת כתם קודם שהשאילה לה חלוקה. אבל אינה תולה במי שנעשה בעלת הכתם לאחר שהשאילה לה חלוקה משום דבשעת שאלה כי הדדי נינהו לגמרי ומאי חזית דתלית בהא טפי מחברתה.

אמר רבינא הכי קאמר השאילה חלוקה לנכרית בעלת הכתם הרי זו תולה בה. פירש רש"י ז"ל לנכרית קאי בעלת הכתם הרי זו תולה בה. ואינו מחוור בעיני כלל דאמאי קרי לה בעלת הכתם אי משום דאין חוששת לו לימא נדה שאף לראייתה אינה חוששת, ואי בעלת הכתם ממש קאמר מאי שנא בעלת הכתם דאפילו בסתמא נמי כדתנן תולה בנכרית, ועוד דאם איתא הא דאסי' ה"ק השאילה חלוקה לנכרית או ליושבת על דם טוהר בעלת הכתם תולה בה אוקמת' אחריתי היא, וא"כ הוה ליה למימר אלא הכי קאמר, ומסתברא דהכי קאמר השאילה חלוקה לנכרית בעלת כתם זו תולה בו והיינו מסקנא ממש, אלא דלישנא קמא קיטא ולא פריש ביה אלא בעלת הכתם לבד, ולישנא בתרא רויחא ופריש ביה ליושבת דהיינו ליושבת על דם טוהר כנ"ל.

מתני': שלש שנים שלבשו חלוק אחד או שישבו על ספסל אחד ונמצא עליו דם כלן טמאות. פי' חלוק בדוק וספסל בדוק ודוקא בשלא בדקה אחת מהן את עצמה תוך שיעור וסת של מציאה אי נמי שבדקו שלשתן ומצאו טהור, אבל אי בדקה אחת מהן תוך שיעור וסת של מציאה ומצאה עצמה טהור היא טהורה והשתים טמאות, בדקו עצמן השתים ומצאו טהור הן טהורות והאחת טמאה וכענין ששנינו בסמוך בג' נשים שהיו ישנות במטה אחת. אבל בשבדקה עצמה אחת מהן ומצאה טמא תוך שיעור וסת של מציאה כתב הראב"ד ז"ל שבזה יש שחלק בין חלוק למטה לפי שבמטה ששלשתן ישנות בו בבת אחת, ובעוד שהן ישנות שם בדקה עצמה ומצאה טמא היא טמאה ומצלת על חברותיה, אבל חלוק שלובשות אותו בזו אחר זו אעפ"י שבדקו הראשונות ומצאו טמא אינן מצילות את האחרונה, אבל אם בדקה האחרונה את עצמה ומצאה טמא היא טמאה ומצלת על חברותיה ודוקא בשבדקה כשהיא לובשת דומיא דמטה דעד שהן עליו הן בודקות, אי נמי אי בדקה עצמה בתוך שיעור וסת של פשיטה, אבל אם פשטה אותו אע"פ שבדקה עצמה תוך שיעור וסת של מציאה כיון שאינו תוך שיעור וסת של מציאה ופשיטא אינו כלום וכלן טמאות. וה"ה לספסל קטן שאין השניה יושבת עליו עד שתסתלק הראשונה והיינו דקתני ספסל דומיא דחלוק והוא למטה בכענין זה, ואין הכל תלוי בשנוי הכלים אלא בשנוי המנהג. ומתניתין אורחא דמילתא קתני ותניא בהא וה"ה באידך.

גמרא: שתי נשים שהיו טוחנות ברחיים של יד ונמצא דם תחת הפנימי' שתיהן טמאות לפי שהחיצונה דוחקת ליכנס ולהתקרב לרחים. תחת החיצונה החיצונה טמאה והפנימית טהורה, ומסתברא בשלא עברה פנימית דרך מקום החיצונה אבל אם עברה דרך עליה חוששין שמא דרך עברתה נפלה דם ממנה וכענין ששנינו במשנתינו בישנות במטה אם עברו כלן דרך עליה כולן טמאות.

תנאי היא דתניא ר' יעקב מטמא ור' נחמיה מטהר והורו חכמים כר' נחמיה. פירוש והא דתניא אבוה דר' נחמן בא מעשה לפני חכמים וטמאום ר' יעקב היא, ולענין פסק הלכה כתב הראב"ד ז"ל דלית הילכתא כר' נחמיה והביא ראיה ממעשה דבפרק הרואה (נח, א) דההיא איתתא דאשתכח לה דם במשתיתא ואתא לקמיה דר' ינאי ואמר להו תיזיל ותיתי אם מתרמה לה טמאה ואם לאו טהורה, פי' הרב ז"ל משתיתא פשוטי כלי עץ מכלי אורג. וזה תימא היאך נדחה הא דדרש רב חייא בר רב משמיה דרב הלכה כר' נחמיה. ועוד דמדשקלי רב הונא ואביי בדר' נחמיה משמע ודאי דסבירא להו כותיה. ועוד, שהרי שנינו הודו חכמים כר' נחמיה ומי שמטמא ר' יעקב בר פלוגתיה דר' נחמיה הוא, ולא קי"ל כותיה אלא כר' נחמיה וכחכמים דהודו כותיה. ושמואל נמי כותיה סבירא ליה וכאוקמתיה דרב אשי בפרק הרואה, ומשתיתא מכלי אורג המקבלין טומאה הוא וכדמתרגמינן עם המסכת עם אכסנא במשתיתא וכפ' הרז' הלוי ז"ל, ויש מי שפירש משתיתא טווי והוא מקבל טומאה וכן פי' הרמב"ן ז"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל כר' נחמיה.

שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת ונמצא דם תחת אחת מהן כלן טמאות. ואוקימנא בגמרא במשולבות הא אינן משולבות זו בזו היא ששנינו בבבא אחרונה שיש הפרש בין נמצא תחת הפנימית לנמצא תחת החיצונה.

כאן לפרע כאן להבא. פי׳ תולה כמי שהיתה בעלת כתם קודם שהשאילה לה חלוקה אבל אינה תולה במי שנעשית בעלת הכתם לאחר שהשאילה לה חלוקה משום דבשעת שאלה כי הדדי נינהו לגמרי ומאי חזית דתלית בהא טפי מחברתה.

אמר רבינא לא קשיא ה״ק השאילה חלוקה לנכרית בעלת כתם הרי זו תולה בה. פרש״י ז״ל לנכרית קרי בעלת כתם הרי זו תולה בה ואינו מחוור בעיני כלל דאמאי קרי לה בעלת הכתם אי משום דאין חוששת לו לימא נדה שאפי׳ לראייתה אינו חוששת ואי בעלת הכתם ממש קאמר מאי שנא בעלת הכתם דאפי׳ בסתמא נמי כדתנן תולה בנכרית ועוד דאם איתא הא דאסיקנא ה״ק השאילה חלוקה לנכרית או ליושבת על דם טוהר בעלת הכתם תולה בה אוקמתא אחריתא היא וא״כ הוה ליה למימר ה״ק ומסתברא דה״ק השאילה חלוקה לנכרית בעלת הכתם זו תולה בה והיינו מסקנא ממש אלא דלישנא קמא ולא פריש ביה אלא בעלת הכתם לבד בתרא רויחא ופריש לה ליושבת דהיינו ליושבת על דם טוהר.

מתני׳ שלש נשים שלבשו חלוק אחת או שישבו על ספסל א׳ ונמצא עליו דם כלן טמאות. פי׳ חלוק בדוק וספסל בדוק ודוקא בשלא בדקה א׳ את עצמה תוך שיעור וסת שלמציאה אי נמי שבדקו שלשתן ומצאו טהור אבל אם בדקה א׳ מהן תוך שיעור וסת של מציאה ומצאה עצמה טהור היא טהורה והשנים טמאות בדקו עצמן השתים ומצאו טהור הם טהורות והא׳ טמאה וכענין ששנינו בסמוך בג׳ נשים שהיו ישנות במטה אחת אבל כשבדקה א׳ מהן ומצאה טמא תוך וסת של מציאה כתב הראב״ד ז״ל שבזה לוק יש לחלק בין חלוק למטה לפי שבמטה שלשתן ישנות בו בבת אחת ובעוד שהן ישנות אם בדקה עצמה ומצאה טמא היא טמאה ומצלת את חברותיה אבל חלוק שלובשות אותו בזו אחר זו אעפ״י שבדקו הראשונות ומצאו טמא אינן מצילות את האחרונות אבל אם בדקה האחרונה את עצמה ומצאה טמא היא טמאה ומצלת את חברותיה ודוקא כשבדקה כשהיא לובשתו דומיא דמצא בעודיהן עליו הן בודקות אי נמי אם בדקה עצמה בתוך שיעור וסת של פשיטה אבל אם פשטה אותו אעפ״י שבדקה עצמה תוך שיעור וסת של מציאה כיון שאינו תוך שיעור וסת של מציאה ופשיט אינו כלום וכולן טמאות וה״ה לספסל קטן שאין השניה יושבת עליו עד שנסתלק הראשונה דקתני ספסל דומיא דחלוק וה״ה למטה בכענין זה ואין הכל תלויה בשנוי חבלים אלא בשנוי המנהג ומתני׳ אורחא דמלתא קתני ותנא בהא וה״ה באידך.

כאן למפרע כאן להבא. פרש"י דלמפרע תולה דלא מקלקלא בהכי אבל מכאן ולהבא (לא) [קא] מקלקלא לה. ולא נהירא לתלות בחברתה לחצאין. ונראה כפי' הר"י דפי' כאן למפרע כגון שבשעה שלבשה השניה החלוק עדיין לא היתה הראשונה טמאה משום כתם ולאחר כך מצאה כתם בחלוק אחר אינה תולה בה כיון דבשעה מציאת הכתם לא היתה הראשונה טמאה משום כתם אע"ג דאיגלאי מילתא השתא שהיתה טמאה באותה שעה אינה תולה:

כאן למפרע כאן להבא. כגון שלבשה השניה החלוק היתה הראשונה טמאה משום כתם שמצאה בחלוק אחר הרי זו תולה בה כיון דמיד יכולה לתלות מכאן ולהבא:

באחורי כלים. מכאן ראיה שאין לפרש הא דאמרי' בפ' על אלו מומין נטמא גבו לא נטמא תוכו הא גבי טמא דא"כ אמאי מטהר ר' נחמיה ומאי פריך פשיטא אלא אף גבו לא נטמא:

מטהר היה ר' נחמיה אף מטלניות שאין בהן ג' על ג'. ואע"ג דאתו מכח דבר המקבל טומאה דמהאי טעמא פסולין לסכך הסוכה:

זה היה מעשה. כלומר כיוצא בזה היה מעשה שנמצא דם על שפתה של אמבטי ושל עלה של זית במקום שהיו שתיהן ראויין לעבור:

כל שבעלה פטור טהרות טהורות. פרש"י כב"ש דאמר דיין שעתן או בד' נשים אי נמי בשיש לה ווסת אי נמי לחולין. ור' אושעיא אמר (אף) אפי' בעלה בחטאת טהרותיה תלויות ולית ליה לר' אושעיא הא דאמר רב הונא והוא שבדקה כשיעור ווסת דאין חילוק [בין כשיעור] ווסת בין לאחר שיעור ווסת דלענין טהרות אפי' כשיעור ווסת טהרותיה תלויות דאם איתא לדם מעיקרא מאן עכביה ולענין כתמים תלינן לקולא דאפי' לאחר שיעור ווסת מטהרי' חברותיה. אלא הכא אם איתא לדם מאן עכביה. ותימה כיון שיכול להיות שלא בא הדם מקודם אמאי בעלה בחטאת ושמא יביא חולין לעזרה. י"ל דכיון שרוב פעמים בא מקודם ובתשמיש איכא למיתלי בעיכוב שמש איכא ודאי טומאה מן התורה:

במטלניות שאין בהן שלש על שלש דלא חזיין לא לעניים ולא לעשירים אי קשיא והא תנן בפרק כ"ח דכלים בגדי עניים אע"פ שאין בהן שלש על שלש הרי אלו טמאים מדרס תשובה התם מיירי בבגד שלם שאינו בטל ואע"פ שהיא עשויה קרעים קרעים ותדע דהא מדרס תני ושיעור המדרס ג' על ג' אלא ודאי מפני שהוא בגד שלם ואע"פ שהוא עשוי קרעים קרעים העני לובשו וטמא אפילו מדרס אבל לעולם מטלית קטנה שאין בה שלש על שלש לא חזיא אפילו לעניי' לטלותה:

פרש"י בד"ה כאן למפרע כו' ולהבא אינו תולה דמקלקלה ליה ומאי חזית כו' עכ"ל והיינו בשני שלה כמ"ש התוס' לפרש"י דמראשון שלה לא מקלקלה מידי ומראשון שלה תקשי לר' יהודה בר ליואי וק"ק לפירוש זה אמאי שבק רב אשי שנויא דלעיל דהוה ליה למימר הא והא ר' שמעון בן גמליאל ולא קשיא כאן בראשון שלה כאן בשני שלה ודו"ק:

תוס' בד"ה כאן למפרע כו' קודם שבעלת החלוק הכירה כתמה כו' עכ"ל פי' בעלת החלוק שמצאה כתם בחלוק שלה והכא קרי לה בעלת החלוק לפי שעדיין לא הכירה כתמה כשבא הספק בשאלת החלוק ולעיל קרי לה בעלת כתם לפי שכבר הכירה כתמה בחלוקה קודם שנולד הספק וק"ל:

גמ' ורבי אושעיא אמר אפי' בעלה בחטאת טהרותיה תלויות ולא תקשה ליה מתני' דמשוי לה ודאי טמאה לטהר האחרות דבכתמים הקילו וכ"כ הרא"ש ע"ש וק"ל:

בגמ' א"ר יהודה והוא שבדקה עצמה וכו' סבר לה כבר פדא וכו' ורבי אושעיא אמר וכו' בשלמא התם וכו'. פירוש כל זה מדברי רב יהודה דמפרש דמתניתין איירי דוקא כשבדקה עצמה בשיעור וסת וס"ל תנא דמתניתין כבר פדא דבבדקה בשיעור וסת בחזקת ודאי טמאה מחזקינן לה אפילו לטהרות ולכך קתני אמתני' דתלי בה חברתה אבל לרבי אושעיא דס"ל דלא מחזקינן לה לטמאה ודאית לטהרות לא אתיא מתניתין כותיה וטעמא דרבי אושעיא משום דסבירא ליה דבשלמא גבי בעלה אמרינן שמש עכביה לדם וכו' כן הוא המשך הפשט:

ברש"י ד"ה בעלה באשם תלוי וכו' אלמא כבר פדא הוא דמשני לטהרות טומאה ודאית וכו' ולא כרבי אושעיא וכו' דבשלמא התם גבי בעילה וכו' אבל גבי טהרות אם איתא דהוה דם וכו' כצ"ל והכל דבור אחד:

בתוס' ד"ה כאן למפרע וכו' ומאי חזית דמקלקלת לה טפי וכו' ויש לפרש לשון הגמרא איפכא וכו' אם שאלה החלוקה קודם שבעלת הכתם הכירה כתמה וכו' כצ"ל:

ד"ה במטלנית וכו' והכא לא פריך פשיטא וכו' כצ"ל:

גמ' אימר שמש עכביה לדם אבל הכא אם איתא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה או לנכרית ונמחק או:

בד"ה אמבטי כו' לרחוץ הס"ד:

בד"ה בעלה באשם כו' טהרותיו תלויות הס"ד:

בד"ה בעלה פטור כו' טומאה ודאית הס"ד:

בד"ה עוברה דמיה כו' וזקנה הס"ד:

תוס' בד"ה כאן למפרע כו' דמקלקלה להך טפי כו' כצ"ל:

בד"ה במטלניות כו' והכא לא פריך פשיטא כו' כצ"ל:

גמרא א"ר ל"ק ה"ק השאילה חלוקה לכותית בעלת כתם ה"ז תולה בה. לכאורה הנל"פ עפ"י דא"ר לעיל דא"ת אלא בכותית הרואה. וקמ"ל כאן דלא בעינן רואה גמורה אלא אפי' לא היתה אלא בעלת כתם סגי ותולה בה. והא דפריך והא או ליושבת עה"כ קתני. יל"פ דממלת או קפריך וגם לפרש"י יל"פ כן. אבל יקשה לפירושו דה"ל לתרץ דה"ק לכותית הרואה (דהא במתניתין נמי קתני לכותית סתם ופירשה רב ברואה. ויש לדחות דהתם קתני דומיא דנדה) או אפי' לא היתה רק בעלת כתם ה"ז תולה בה. אבל י"ל דפריך מלשון יושבת (כפרש"י) דהרי לא בעינן אלא שנמצא אצלה כבר כתם אפי' מזמן מרובה. ואולי נד רש"י מלפרש כן דמ"מ יקשה לריב"ל ולרישא דהא שמעינן מיהא מהכא דכתם דינו כראיה לענין תלייה:

רש"י ד"ה וטמאום. מכלל דרבים פליגי עליה. הן מצינו רבות בש"ס דאמורא פוסק כיחיד נגד רבים. לכן נלע"ד לפרש דפריך מכח מעשה רב. וכ"מ לישנא דר"נ אבא תני מעשה כו'. וכה"ג פריך לקמן (סה ב) ע"ש. ומתרץ תנאי היא דבברייתא דמייתי תני ג"כ והורו חכמים כר"נ דמשמע דהורו הלכה למעשה:

תד"ה כאן. קודם שבעלת החלוק הכירה כתמה. מה שהביא המהרש"א הא דלעיל קרו לה בעלת הכתם. הן גם לקמן בסמוך קרו לה כן:

תד"ה במטלניות. והכא ל"פ פשיטא כו'. ולע"ד י"ל משום דלענין סוכה דפסול לסכך בדבר המקבל טומאה אמרינן שם (טז) סככה בבלאי כלים פסולה ומפרש אביי שם מטלניות שאין בהם גע"ג ופרש"י דכיון דמכלים אתו גזרו בהו רבנן. וקמ"ל אביי הכא דבכתמים דרבנן ל"ג:

במשנה בדקה אחת מהן ונמצאת טמאה כו'. הא"ר הקשה מדוע לא תני הכא נמי בדקו שתים ומצאו טמאות כו' כדתני במשנה הסמוכה לקמן כו' ע"ש. ול"נ דלק"מ דהכא כיון דתני דשתים תולין באחת. ממילא וכש"כ דאחת תולה בשתים משא"כ לקמן אשמעינן רבותא דאפי' שתים תולין באחת. ועוד הכא דלא שייך למיתני שלשתן ומצאו טמאות כולן טמאות דפשיטא להכי לא תני נמי שתים ומצאו טמאות. משא"כ לקמן דאיצטריך לאשמעינן שלשתן ומצאו טהורות כולן טמאות אפי' לרבנן דפליגי בגל. לא רצה לדלג ותנא נמי שתים:

גמרא כל שבעלה בחטאת כו'. איני יודע למה נקיט בעלה הלא גם היא חייבת חטאת וא"ת כמוהו. ואולי ראוי לקרות שבעלה ובמפיק ה' והחטאת והא"ת קאי על תרוייהון. אולם מפרש"י ל"מ כן. וכן ממלת פטור דנקיט לשון יחיד:

רש"י ד"ה בשלמא. אלא גזרת מע"ל מדרבנן. לכאורה מדל"פ על חלוקה הג' דב"פ מכלל דמודה בה. וא"כ אין כאן גזירת מעל"ע. אי משום דסברי כשמאי אי באותן נשים דד"ש כמש"כ לעיל. וה"ל לפרש דבתוך כדי שתרד כו' הוה ספק גמור אף לטהרות. ואולי דמשמע ליה דלשמאי או בד' נשים דד"ש אף באותיום מטהרין אליבא דר"א כפשטיה דלישנא דד"ש. ולפ"ז ע"כ פליג ר"א גם על החלוקה הג' דב"פ:

תד"ה בעלה. שאין בהן טומאת מעל"ע. כצ"ל:

רש״י ד"ה שתיהן טמאות וכו׳ ונכנסה למעמדה של הפנימית כצ״ל:

תוס' ד"ה במטלניות וכו' משמע דאי חשיב כו'. עי' סוכה טז ע"א תד"ה דלא חזי:

אמר ר"י אמר רב והוא שבדקה עצמה בשיעור וסת הטעם נ"ל משום דכשם דאי היתה א' מהן נדה קודם מציאת הכתם היה תלינן הקלקלה במקולקלת ה"נ בשמצאה בכשיעור וסת דעדיין לא נחית שם טומאה לשום א' מהן אזי תלינן הקלקול בה משא"כ אחר הזמן הזה. ובזה יובנו דברי הרמב"ם דס"ל ג"כ גבי ג' נשים שלבשו חלוק א' בזה אח"ז אי מצאה א' מהן בשיעור וסת תלינן בה ולפי הנ"ל סברתו נכונה וע' מ"ש על זה נושאי כליו:

והוא שבדקה עצמה כשיעור וסת לכאורה הך בדיקה היינו קינוח כמבואר לעיל י"ב ע"א. אלא דלפ"ז לא הוה בדקה ומצאה טמאה דמתני' כבדקה ומצאה טהורה דמתני' לקמן בסמוך דהתם בודאי בעינן בדיקה מעליא לטהרה. ומזה ראיה לדברי בעל נוב"י דדוקא בבודקת במטה ומונחת פרקדן הוא דבעינן הכנסה לחורין וסדקין והקינוח דשיעור וסת ל"ה בדיקה מעלייתא משום דאפשר לדם להתעכב בבית הרחם אבל בעומדת ויורדת מהמטה כבר אזי הקינוח הוא בדיקה מעליותא דכותלי בה"ר לא מוקמא דם והוה שפיר בדיקה דשתי המשניות שוה:

ובזה י"ל דברי רש"י דשמעתין דפירש דאחר זמן הוא כדי שתרד מהמטה והוא כרב אשי לעיל י"ד ע"ב והש"ס שם הקשה עליו ונשאר בקושיא ואמאי לא פירש כהלכתא כר"ח. וי"ל דס"ל לרש"י דרב אשי ור"ח לא פליגי במציאות דודאי לכ"ע כדי שתרד מן המטה הוא זמן רב משתושיט אלא בהא פליגי רב אשי ס"ל כשהיא במטה ותושיט ידה תחת הכר צריכה בדיקה גמורה בחורין וסדקין מפני שאז עדיין היא שוכבת פרקדן ולכשתרד סגי בקינוח כנ"ל וא"כ שפיר אידי ואידי חד שיעורא הוא דמה שמפסדת בהורדה מהמטה חוזרת ומרווחת בקינוח ור"ח ס"ל לעולם בעי בדיקה מעליותא דלא כנב"י הנ"ל. וא"כ לא הוי חד שיעורא. וכבר הוכחנו דבשמעתין ס"ל ע"כ כנב"י דסגי בקינוח וא"כ ע"כ ס"ל כרב אשי ושפיר פירש"י וק"ל. וצ"ע קצת בלשון רש"י לעיל י"ב ע"א ד"ה לקינוח וק"ל:

אימא שמש עכביה לדם תי' תוס' אינו מספיק וכן כ' בסדרי טהרה וצריך [עיון] על דבריהם דרוב דמים באים בהרגשה והאי כיון דלא ארגשה אמרינן בשעת תשמיש בא ואומר הרגשת שמש הוה. ולולי דבריהם י"ל משום דתשמיש גורם זילת הדם לכן תלינן בתשמיש וזה רמז לן אביי שהוסיף במשלו על משל דר' ירמיה לומר לך כמו שהאצבע גורם לדמע שבעין והוא גם הוא מעכבו מלצאת ה"נ התשמיש גורם זילת הדם והשמש הוא בעצמו חוזר ומעכבו:

כאן למפרע. לענין טומאת מפרע תולין דלא מקלקלה לה בהכי ולא תטמא למפרע אבל מכאן ולהבא אין תולה דמקלקלה לה ומאי חזית דמקלקלה לה טפי מינה: מכל מקום קשיא. דלרבן שמעון תולין וקשיא לבר ליואי: אמר רבינא. תריץ רישא וסיפא הכי ולא תקשי לבר ליואי: לנכרית. בעלת הכתם הרי זו תולה בה כלומר לנכרית הרואה הרי בעלת הכתם זו תולה בנכרית: והא או ליושבת קתני. והך לאו יושבת היא דהא השתא היא דאישתכח עלה ויושבת משמע שהתחילה למנות שבעת ימים: הכי קאמר. השאילה חלוקה לנכרית או לישראלית יושבת על דם טוהר דדמיה טהורין ואין כאן קלקול הרי בעלת כתם תולה בה: אטו תוכו. דדבר המקבל טומאה הוא ומקבל גזרת כתמים לטמא אשה מדרבנן: פנימית. שאצל הרחיים: שתיהן טמאות. שחיצונה דוחקת עצמה להתקרב אל הרחיים ועוברת ונכנסה למעמדה הפנימית הילכך שתיהן עברו שם ולא ידעינן מהי נפל: הפנימית טהורה. שהפנימית אינה מתרחקת מן הרחיים ליכנס במעמד החיצון: אמבטי. מרחץ שהיו באות לרחוץ: וטמאום. והא עלה של זית דלא מקבל טומאה ומקבל כתמים ומדקתני והביאום לפני חכמים מכלל דרבים פליגי עליה: תנאי היא. דאיכא תנא דתנא דיחידאה פליג עליה ורבנן מודו ליה: מתני' ותולות זו בזו. בגמרא מפרש לה שאם היתה האחת מעוברת תולה הדם בשאינה מעוברת והיא טהורה: ואם לא היו ראויות וכו'. בגמ' מפרש שאם היו כולן מעוברות או כולן מניקות כולן טמאות כאילו ראויות לראות דאמרן דם מבינייהו נפק: גמ' והוא שבדקה עצמה כשיעור וסת. של מציאתה הילכך מחזקינן האי דם בדידה ואינך טהורות: כבר פדא דאמר כל שבעלה בחטאת כו'. אשה שנתעסקה בטהרות ופרשה וראתה דם כשיעור וסת דלגבי בעלה בכי האי שיעורא הוי בעלה בחטאת דמחזקינן האי דם בשעת בעילה ודאי הכא נמי מחזקינן ליה בודאי בשעת עסיקתה בהנך טהרות וטהרות טמאות ודאי ושורפין ואינו כשאר מעת לעת לתלות: בעלה באשם תלוי. אם לאחר שפירשה מן הטהרות שהתה כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה דאי לגבי בעלה בכי האי שיעורא הוי בעלה באשם תלוי דספק דם הוה בשעת ביאה ספק בתר הכי ה''נ ספק הוא אי הוה דם בשעת טהרות או לאו טהרותיה תלויות: בעלה פטור. כגון שהתה יותר מכן דלגבי בעלה פטור דאפי' אשם תלוי ליכא דמחזקי' להאי דם לאחר ביאה הכא נמי טהרותיה טהורות ולית ליה לבר פדא טומאה מעת לעת כשמאי דאמר דיין שעתן או בארבע נשים שאמרו דיין שעתן ומתני' נמי דקתני היא טמאה וכולן טהורות אלמא ודאי בדידה מחזקינן דמטהרינן להנך אלמא כבר פדא הוא דמשוי לטהרות טומאה ודאית היכא דבדקה שיעור וסת ולא כר' אושעיא דאמר אפי' בעלה בחטאת טהרותיה תלויות ואפי' כשיעור וסת לית ליה טומאה ודאית: בשלמא התם. גבי בעילה כי ראתה כשיעור וסת אמרינן בשעת ביאה הוה דם והאי דלא אתא עד השתא שמש עכביה אבל גבי טהרות אם איתא דהוה דם בשעת טהרות מאן עכביה הלכך ודאי טומאה ליכא אלא גזרת מעת לעת מדרבנן: משל דר' אושעיא. דאמר שמש מעכב את הדם: ילד שוהא לבא. הולך בנחת וממתין לזקן: נכנסו לעיר. ונפרדו זה לצד ביתו וזה לצד ביתו אז הילד ממהר לבא: עוברה. דמיה מסולקין וכן מניקה וזקנה בתולה האי בתולה בתולת דמים שלא ראתה מימיה ואפילו היא נשואה קרי לה בתולה להכי כדאמרינן בפרק קמא (לעיל דף ח:):

כאן למפרע כאן להבא. פרש''י למפרע תולה דלא מקלקלה לה ' בהכי ולא תטמא למפרע להבא אינה תולה בבעלת כתם בשני שלה דמקלקלה לה ומאי חזית דמקלקלה לה להך טפי מינה וזהו תימה שנתלה זה הכתם בחברתה לחצאין ומפרש הר''י למפרע אם בעלת הכתם הכירה בכתמה ואח''כ לבשה היא וחברתה חלוק ונמצא בה כתם תולה בה כיון שכבר הכירה בטומאה קודם שבא הספק בשתיהן כאן להבא שלבשו שתיהן חלוק ונמצא בו כתם ולא נודע ממי הוא ואח''כ לבשה חלוק ונמצא בו כתם אע''ג שזאת ודאי טמאה ע''י כתם שלה הואיל ולא נודע בה עד אחר שאירע בה ובחברתה הספק אינה תולה ויש לפרש לשון הש''ס איפכא למפרע אין תולין ולהבא תולין וקאי למפרע ולהבא אשאלת החלוק אם שאלת החלוק היה למפרע קודם שבעלת החלוק הכירה כתמה ולהבא ששאלת החלוק שממנו אירע הספק בשתיהן היתה אחר מציאת הכתם של בעלת הכתם תולין והיא היא: במטלניות שאין בהן שלש על שלש. והכא לא פריך פשיטא כמו לעיל דבזבחים פרק דם חטאת (דף צד.). משמע דאי חשיב עלייהו ויחדם מקבלים טומאה: והוא שבדקה עצמה כשיעור וסת. לאו דוקא בדקה אלא קנחה כדאמר בפ''ק (לעיל דף יב.) דלא משכחת בדיקה כשיעור וסת: בעלה פטור טהרותיה טהורות. פ''ה ולית ליה טומאה מעת לעת כשמאי אי נמי בד' נשים שדיין שעתן ועוד י''ל באשה שיש לה וסת אי נמי בחולין שאין בהן טומאה מעת לעת: אימא שמש עכביה לדם אבל הכא כו'. וא''ת כיון דיכול להיות דאע''ג דנמצא כשיעור וסת שלא היה דם בשעת ביאה אם כן אמאי בעלה בחטאת הא ספק הוא וי''ל כיון דרוב פעמים בא מקודם ובתשמיש דאיכא למתלי בעיכוב שמש טמא מן התורה: עוברה ושאינה עוברה כו'. אור''י דדוקא בהך ענינא דקאמר הש''ס תולין אבל יש לה וסת דמסולקת בדמים דהא אמרינן בה דיה שעתה אינה תולה באין לה וסת וכן יש לה וסת ולא הגיע שעת וסתה אין תולה בהגיע שעת וסתה:

נידה ס ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף ס - ב

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד