נידה ס ע"א

הרואה ממאי דומיא דנדה מה נדה דקחזיא אף נכרית דקא חזיא אמר רב ששת כי ניים ושכיב רב אמרה להא שמעתא דתניא תולה בנכרית רבי מאיר אומר בנכרית הראויה לראות ואפילו ר''מ לא קאמר אלא בראויה לראות אבל רואה לא איצטריך אמר רבא ותסברא ר''מ לחומרא רבי מאיר לקולא דתניא אינה תולה בנכרית רבי מאיר אומר תולה ואלא קשיא הך תריץ הכי והיא שרואה ר' מאיר אומר בראויה לראות ואף ע''פ שאינה רואה ת''ר תולה בשומרת יום כנגד יום בשני שלה ובסופרת שבעה שלא טבלה לפיכך היא מתוקנת וחברתה מקולקלת דברי רשב''ג רבי אומר אינה תולה לפיכך שתיהן מקולקלות ושוין שתולה בשומרת יום כנגד יום בראשון שלה וביושבת על דם טוהר ובבתולה שדמיה טהורין לפיכך דרשב''ג למה לי משום דרבי לפיכך דרבי למה לי מהו דתימא ההיא דאשתכח כתם גבה תתקלקל אידך לא תתקלקל קמשמע לן אמר רב חסדא טמא וטהור שהלכו בשני שבילין אחד טהור ואחד טמא באנו למחלוקת רבי ורשב''ג מתקיף לה רב אדא עד כאן לא קאמר רבי התם אלא דתרוייהו כי הדדי נינהו הכא מאי נפקא לן מינה ורב חסדא סוף סוף איהי טבילה בעיא איתמר א''ר יוסי בר' חנינא טמא וטהור ואפילו טהור ותלוי שהלכו בשני שבילין אחד טמא ואחד טהור תולה טמא בתלוי וטהור בטהור לדברי הכל בעא מיניה ר' יוחנן מרבי יהודה בר ליואי מהו לתלות כתם בכתם אליבא דרבי לא תבעי לך השתא ומה התם דקא חזיא מגופה אמרת אינה תולה הכא דמעלמא קא אתי לא כל שכן כי תבעי לך אליבא דרשב''ג התם הוא דקא חזיא מגופה תליא הכא דמעלמא קאתי לא תליא או דלמא לא שנא א''ל אין תולין מה טעם לפי שאין תולין איתיביה אין תולין כתם בכתם השאילה חלוקה לנכרית או ליושבת על הכתם הרי זו תולה בה הא גופה קשיא רישא אמרת אין תולין סיפא אמרת תולין הא לא קשיא הא רבי והא רשב''ג איכא דאמרי הא והא רבי הא בראשון שלה הא בשני שלה רב אשי אמר הא והא רשב''ג ולא קשיא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ס - א

אמר רב: לא שנו שתולה בנכרית אלא בנכרית גדולה שידוע לנו שהיא כבר אשה הרואה דם, דהיינו שכבר ראתה בעבר לפחות פעם אחת ^[17].

ממאי - דקתני נכרית דומיא דנדה: מה נדה - דקחזיא, שהרי טומאת נדה נגרמת רק על ידי ראיה אף נכרית - דקא חזיא ^[18].

אמר רב ששת: כי ניים ושכיב רב אמרה להא שמעתא ^[19].

דתניא; תולה בנכרית, ומכך שסתם התנא בברייתא ולא הגביל באיזה נכרית מדובר, משמע שתולים בכל נכרית.

רבי מאיר אומר: תולים רק בנכרית הראויה לראות, שהגיע לגיל הנעורים שבו אמורה לראות, אולם אין צורך שתראה בפועל.

ומבאר רב ששת את קושיתו: ואפילו רבי מאיר שהגביל את התליה בנכרית יותר מתנא קמא, לא קאמר - אלא בראויה לראות, אבל רואה בפועל - לא איצטריך, וקשה לרב שאמר שתולים רק בנכרית שראתה.

ומתרצת הגמרא: אמר רבא: ותסברא, וכי רבי מאיר לחומרא קאמר שיכולה לתלות רק ביכולה לראות, ותנא קמא סבר שיכולה לתלות אפילו בנכרית שאינה יכולה לראות.

והא רבי מאיר - לקולא קאמר.

דתניא בברייתא אחרת: אינה תולה בנכרית. רבי מאיר אומר: תולה.

ואלא קשיא הך ברייתא הראשונה, שנאמר בה שלתנא קמא תולים בנכרית?!

תריץ הכי: שצריך להוסיף בדברי תנא קמא שבשתי הברייתות ולבאר שכוונתו שתולים בנכרית, אולם והיא שכבר רואה דם בעבר, לפני שנמצא הכתם.

רבי מאיר אומר: בראויה לראות, ואף על פי שאינה רואה. ואם כן מיושבת הקושיה על רב, שהוא סבר כדברי תנא קמא, שכדי שיהא אפשר לתלות בה הצריך שתראה בפועל בעבר.

תנו רבנן: המשאילה חלוק לחבירתה הטמאה ונמצא בה כתם לאחר שהחזירה אותו -

תולה בחבירתה הטמאה בטומאת זבה קטנה, שדינה הוא שצריכה להיות שומרת יום כנגד יום, ואפילו אם חברתה כבר ביום השני שלה, שבו אם תהא טהורה כל אותו היום, תוכל לטבול ולהטהר מטומאת זבה קטנה, וכתוצאה מכך שתולים בה את הכתם הרי היא מעוכבת מלהטהר יום נוסף ^[20].

וכן היא תולה בחבירתה שטמאה בטומאת זבה גדולה, שצריכה להיות סופרת שבעה נקיים כדי להטהר, ואפילו אם השלימה חברתה את ימי ז' הנקיים, אלא שלא טבלה עדיין, וכתוצאה מהתליה בה היא מקלקלת טובא, שצריכה לחזור ולמנות שבעה נקיים חדשים.

וטעמו של דבר, לפי שחבירתה טמאה והיא טהורה, ותולים שהגיע הדם מהטמאה ^[21].

לפיכך, היא - מתוקנת. וחברתה - מקולקלת, דברי רשב"ג.

רבי אומר: אינה תולה בחבירתה כיון שמקלקלת אותה בהארכת ימי טומאתה.

לפיכך - שתיהן מקולקלות, שאי אפשר לקלקל אחת ולתקן אחרת.

ושוין רשב"ג ורבי, שתולה בזבה קטנה שהיא "שומרת יום כנגד יום" אם מצאה את הכתם ביום ראשון שלה, דהיינו ביום שבו יצא הדם, כיון שאין היא מתקלקלת אם תולים בה את הכתם, שבין כה וכה היא טמאה למחרת ^[22].

וכן שוים שיכולה לתלות את הכתם ביולדת בתוך מ' יום ללידת זכר או פ' לנקבה שבהם היא יושבת על דם טוהר, ואינה טמאה גם אם רואה דם ולא תתקלקל מהכתם, ושוים גם בכך שתולה בבתולה הנבעלת, שדמיה הם דמי בתולין הטהורין ^[23].

ודנה הגמרא: לפיכך היא מתוקנת וחברתה מקולקלת דאמר רשב"ג - למה לי? והרי פשיטא מאחר שאמר שתולה בחבירתה, שהיא טהורה וחבירתה מקולקלת!?

ומתרצת הגמרא: משום דרבי, שלרבי נצרך ה'לפיכך', ואגב כך שנו גם את דברי רשב"ג באותו לשון.

ומבארת הגמרא: לפיכך דרבי - למה לי?

מהו דתימא: רק ההיא דאשתכח כתם גבה - תתקלקל, ואילו אידך - לא תתקלקל, ונתלה שהגיע הכתם מהאשה שבה נמצא, קמשמע לן ששתיהן מקולקלות.

אמר רב חסדא: טמא וטהור שהלכו בשני שבילין, שביל אחד טהור ושביל אחד טמא ואין ידוע מי הלך באיזה שביל - באנו למחלוקת רבי ורשב"ג. שרבי שסבר שאין תולים שהגיע הכתם מהטמאה, הוא הדין שלא תולים שהטמא הוא שהלך בשביל הטמא. ולרשב"ג שסבר שתולים שהכתם הגיע מהאשה הטמאה, והטהורה נשארת בטהרתה, הוא הדין כאן נתלה שהטמא הוא שהלך בשביל הטמא, וישאר הטהור בטהרתו.

מתקיף לה רב אדא: עד כאן לא קאמר רבי התם - אלא דתרוייהו כי הדדי נינהו, כי גם השומרת יום כנגד יום מדובר שהיא ביום השני, וכיון שיכולה לאחר שהמתינה שעה אחת לטבול ולהטהר, הרי היא בחזקת טהרה, ולכן לא תולים שממנה הדם.

אבל הכא - מאי נפקא לן לטמא מינה, אם נתלה בו, שהרי בין כה וכה הוא טמא!?

ומתרצת הגמרא: ורב חסדא אמר: סוף סוף השומרת יום כנגד יום ביום השני - איהי, טבילה בעיא, וכל עוד לא טבלה נשארת בטומאתה, ואינה בחזקת טהרה ובכל זאת אמר רבי שאין תולים בה, והוא הדין לטמא וטהור שהלכו בשני שבילין שאין תולים בטמא ^[24].

איתמר כרב אדא שאפילו לרבי תולים שהאדם הטמא הוא שהלך בשביל הטמא:

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: טמא וטהור, ואפילו טהור ו"תלוי" [ספק טמא], שהלכו בשני שבילין, אחד טמא ואחד טהור - תולה טמא בתלוי, וטהור בטהור, לדברי הכל!

בעא מיניה רבי יוחנן מרבי יהודה בר ליואי: מהו לתלות כתם של חלוק שהושאל לאשה שהיתה טמאה בטומאת כתם, שכל טומאתה היא רק מספק, ואין ברור לנו שראתה עכשיו דם?

וביאר רבי יוחנן את ספיקו: אליבא דרבי - לא תבעי לך ^[25].

כי השתא, ומה התם, בשומרת יום כנגד יום, דקא חזיא ודאי דם מגופה - אמרת אינה תולה בשומרת יום.

הכא, במשאילה חלוקה לאשה הטמאה בטומאת כתם, שיש מקום לומר דמעלמא קא אתי דם הכתם ובאמת טהורה היא לגמרי - לא כל שכן שאינה תולה בחבירתה.

כי תבעי לך - אליבא דרשב"ג הסובר שתולים בשמירת יום.

וצדדי הספק הם: התם בשומרת יום, שתולים שהדם הוא ממנה, הוא משום דקא חזיא השומרת יום מגופה - ולכן תליא בה.

אבל הכא שאפשר דמעלמא קאתי הכתם - אימא לא תליא בה.

או דלמא לא שנא?

אמר ליה: אין תולין אליבא דרשב"ג.

ושאלו רבי יוחנן: מה טעם? והשיב: לפי שמקובל בידינו שאין תולין, כיון שאינה בחזקת רואה. ויש צד לומר שהכתם הקודם, שהיא טמאה ממנו בטומאת כתם, הגיע אליה מעלמא.

איתיביה: אין תולין כתם בכתם.

אבל אם השאילה חלוקה לנכרית, או ליושבת על הכתם - הרי זו תולה בה.

וביאור הקושיא הוא: הא ברייתא גופה קשיא!

רישא אמרת אין תולין בכתם, סיפא אמרת תולין ביושבת על הכתם?!

וליישב הברייתא צריך לומר: הא לא קשיא, הא הרישא, שנאמר בה שאין תולים היא דברי רבי, והא הסיפא, שנאמר בה שתולים הא דברי רשב"ג, ונשנו בברייתא ב' שיטות שונות.

איכא דאמרי תירוץ אחר בישוב הברייתא: הא והא - רבי. ^[26] הא שתולים את הכתם בבעלת הכתם - ביום הראשון שלה לראיית הכתם הראשון, שאז אפשר לתלות בה כיון שבאותו היום היא בין כך טמאה ואין כתם נוסף מוסיף בה ימי טומאה.

הא שאין תולים בה - הוא ביום השני שלה לראיית הכתם, שאם נתלה בה את הכתם היא נטמאת יום נוסף.

הערות

^[17] כן פירש רש"י [ד"ה הרואה], וביארו התוס' הרא"ש והרשב"א שבהכרח אין פירוש 'הרואה' שראתה עכשיו דם, שהרי במקרה זה תולים גם בישראלית, וכמבואר במשנתנו שתולים בישראלית נדה. אולם מהרמב"ם [איסו"ב ט כט] שכתב 'האשה שהשאילה חלוקה לנדה בין גויה בין ישראלית', משמע שגם נכרית מדובר שהיא עכשיו נדה. וכתב המגיד משנה, שאין כוונת הרמב"ם לחלוק על רש"י, אלא כוונתו לומר, שכל נכרית שראתה פעם אחת אינה יוצאת מידי נדה, וכדי שתהא נכרית נדה אין צורך שתראה עכשיו. והכסף משנה חולק, וסובר שלרמב"ם אין תולים בנכרית אלא כשידוע שהיא עכשיו בימי הראיה.

^[18] לפירוש הכסף משנה ברמב"ם [המובא בהערה הקודמת] מבואר היטב שנכרית דומה לגמרי לנדה, ששניהם נמצאות עתה בזמן ראית דם. אולם לרש"י שפירש שנכרית 'הרואה' הכוונה שהגיע לגיל הנעורים, קשה שישראלית נדה ראתה דם עכשיו ואינה דומה לנכרית שרק ראתה בעבר. ותירצו התוס' הרא"ש והרשב"א שכוונת המשנה לדמות נדה לנכרית בכל מה שאפשר לדמותן, אבל ודאי אינן דומות ממש, שאם כן לצורך מה הוזכרה נכרית במשנה.

^[19] בשו"ת חוות יאיר [קנב] נשאל, "אחר ד'דברי חכמים בנחת נשמעין', ונאמר במשנה 'יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך', איך מצינו לפעמים קנטורים וזלזולים בש"ס כענין "כד ניים ושכיב רב אמר להא שמעתא". והשיב "האמת יורה דרכו כי מאמר זה אינו לגנאי רק שבח גדול ומופלג, שלפי מעלתו ומדרגתו של רב אי אפשר לומר עליו שטעה בטעות כזו". והוסיף וביאר, ש'שכיב וניים' פירשו שאינו בתחילת שנתו, אלא כבר שכב וגם נם, וקרוב הוא להתעורר, כלומר, שברור הדבר שלמעלתו של רב גם אם אמר דין שלא מתוך העיון, תיכף ומיד יעור שכלו וירגיש בטעותו.

^[20] נחלקו הראשונים מהו טעם הדין שתולים בשומרת יום, רש"י ביאר מפני ש'מעיינה פתוח', כלומר, כיון שראתה דם ביום הקודם ודרך הנשים שממשיכה ראיתן כמה ימים, מסתבר יותר שממנה הדם, ולכן תולים שהגיע ממנה הכתם. והרשב"א ביאר שסיבת התליה היא כמבואר בגמרא בפסחים [ט ב, י א] שהקלו בדיני דרבנן ו'תולים קלקלה במקולקל', ולכן תולים שהגיע הדם הטמא מהאשה הטמאה, [וראה מה שכתבנו בהערה 16]. ובחידודי הלכות כתב שרש"י לא חולק על הרשב"א וסובר גם הוא שטעם התליה הוא משום שתולים קלקלה במקולקל, ומה שכתב ש'מעיינה פתוח' הוא מפני שהוקשה לו שבימי זיבה האשה מסולקת מדמים, ואם כן אדרבה תתלה הזבה בחברתה שאינה מסולקת, ותירץ, כיון שראתה פעם אחת מעיינה פתוח ובטל בה הסילוק, והרי היא כשאר הנשים. וכפירוש זה מדויק מדברי רש"י שכתב [בסוף הדיבור] 'כיון דטמאה השתא', כלומר, שתולים הכתם באשה הטמאה. וראה עוד מה שכתב במשנה למלך [איסו"ב ט כט] שהוצרך רש"י לטעם ש'מעיינה פתוח' רק למקרה שנמצא הכתם בשעה שלבשה הטהורה את החלוק.

^[21] בחידודי הלכות הקשה לפירוש רש"י [המובא בהערה הקודמת] שתולים בשומרת יום מפני ש'מעיינה פתוח', מדוע תולים בסופרת שבעה, והרי אחרי שעברו עליה ז' נקיים מוכח שמעיינה כבר סתום. ותירץ על פי דברי המשנה למלך [איסו"ב ט כט ד"ה עוד] שכתב שכל עוד לא תמו כל ימי ז' נקיים, עדיין נחשב מעיינה לפתוח. ולדבריו אם עברו ז' נקיים ונתעכבה מלטבול אין תולים בה, שאף על פי שעדיין טמאה מכל מקום מעיינה סתום, וכן כתב גם החוות דעת [קצ כט]. אולם הרע"א [הגהות לשו"ע, יט] כתב שגם במקרה זה תולים בה, וראה עוד מה שכתב בשו"ת [תנינא סג].

^[22] כן פירש רש"י, ולעיל [הערות 14, 16, 20] הבאנו שלא די בכך שאין נפקא מינה לאשה שתלו בה, אלא צריך שיהא מסתבר שממנה הדם, כגון שמעיינה פתוח או שהיא בחזקת טמאה, אולם גם במקרים שישנה סיבה לתליה צריך בנוסף שלא תהא נפקא מינה לאשה שבה תלו. ובחוות דעת [קצ כט] האריך בביאור הדברים.

^[23] נחלקו הראשונים בטעם התליה בנשים אלו: רש"י [ד"ה וביושבת על] ביאר שאנין מתקלקלות בתליה בהן, שהרי גם דם שודאי יצא מהן אינו מטמא. הרמב"ן והר"ן כתבו שבתולה הנבעלת מסתבר שממנה הדם כיון שדרך דם בתולים לזוב כמה ימים, ויושבת על דם טוהר מסתבר שממנה הדם, שמאחר שאינה נטמאת מהדם היוצא ממנה אינה משגיחה על כתמיה. ויש לעיין בדעת הרשב"א [תוה"ב ז ד] פירש כרש"י לגבי יושבת על דם טוהר, וכרמב"ן והר"ן לגבי בתולה הנבעלת. וכן מצינו שפירש [שם] שתולים בנכרית משום ש'תולים קלקלה מקולקל'. ולא די בכך שאין נפקא מינה כדי לתלות. וראה מה שכתבנו בהערה הקודמת בדעת רש"י, ויש לומר, שכן סבר גם הרשב"א.

^[24] להבנת הסוגיא יש להקדים שמצינו ג' דיני תליה: א. 'תלית קלקלה במקולקל' [נתבאר בהערה 16]. ב. תליה באשה שמעין דמיה פתוח, שמסתבר לומר שממנה הדם [נתבאר בהערה 20]. ג. תליה באשה שאין לה נפקא מינה מכך שתולים בה [ונתבאר בהערה 14 שבטעם זה לבדו לא די בכדי לטהר]. נחלקו הראשונים בביאור הסוגיא, באיזה טמא מדובר, ומהו טעם מחלוקת רב חסדא ורב אדא: הרמב"ן, הר"ן, וכ"כ המהרש"א בדעת רש"י ביארו, שסוגייתנו מדברת גם במקרה שהלך בשביל טמא מת ביום הראשון לטומאתו, וסבר רב חסדא שאף על פי שאין לטמא זה נפקא מינה מכך שנתלה בו, אין תולים לשיטת רבי. ויסוד מחלוקת רב חסדא ורב אדא היא בביאור החילוק שחילק רבי בשומרת יום בין היום הראשון לשני, שרב אדא סבר שביום הראשון תולים מפני שהיא בחזקת טומאה ו'תולים קלקלה במקולקל' במקום שאין נפקא מינה, וביום השני היא כבר בחזקת טהרה שהרי בידה לטבול ולכן אינה נחשבת למקולקלת ואין תולים בה. ולביאור זה מודה גם רבי שתולים שהטמא הוא שהלך בשביל הטמא, שדומה הוא לשומרת יום בראשון שלה, שבשניהם תולים הקלקול במקולקל. ורב חסדא סבר שגם ביום השני כל עוד לא טבלה נחשבת האשה לטמאה, ומדין תולין קלקלה במקולקל ראוי לתלות בה, ורבי שסבר שאין תולין ביום השני טעמו מפני שחלק על כל דין תלית קלקלה במקולקל. וכיון שלא סבר רבי שאפשר לתלות קלקלה במקולקל, הוא הדין שלא תולים שהטמא הוא שהלך בשביל הטמא. ומה שהודה רבי שתולים בשומרת יום בראשון שלה, סבר רב חסדא שזהו מפני ש'מעיינה פתוח' ומסתבר שממנה הדם, ולא מחמת תלית קלקלה במקולקל. [ועל פי ביאור זה ישב המהרש"א את דברי רש"י ד"ה בשני, וראה מה שכתבנו בהערה 20]. אולם התוס' והרשב"א ביארו סוגייתנו בביאור אחר, ולפירושם סוגייתנו עוסקת בטמא מת שהחל בספירת הימים הנצרכים להזאת אפר פרה אדומה אולם לא השלים הימים, וכגון שהוא נמצא ביום השלישי לספירתו. ונחלקו רב חסדא ורב אדא מה דעת רבי במקרה שיש הפסד מהתליה, שהרי יצטרך להתחיל המנין מחדש ואבדו ג' הימים שספר, אולם אין ההפסד גדול כטמא וזבה ביום השביעי לספירתם שכבר בידם לטבול ולהטהר ואיבדו את אפשרות הטהרה. וראה במהר"ם ובמשנה למלך [איסו"ב ט כט] שביארו את טעמי המחלוקת לפירוש זה.

^[25] הר"ן ביאר שספיקו של רבי יוחנן הוא מה הטעם שתולים בנדה, האם מפני שמעיינה פתוח, ואם כן, באשה שרק נטמאה מכתם ואין ידוע שהיה מעיינה פתוח לא תולים, או שתולים שטעם התליה בנדה הוא מפני ש'תולים קלקלה במקולקל', והוא הדין בעלת הכתם טמאה היא מדרבנן ואפשר לתלות בה. ו'אליבא דרבי לא תיבעי', משום שסבר כרב חסדא שלרבי לא תולים קלקלה במקולקל, ולכן תולים רק ביום הראשון שמעיינה פתוח. וביאור זה יתכן רק לראשונים [שהובאו בהערה הקודמת] הסוברים שלרבי אין תולים קלקלה במקולקל, אבל לתוס' והרשב"א שביארו שלכולי עלמא תולים וכל סברת רב חסדא היא מפני שיש נפקא מינה לטמא ביום השלישי מהתליה בו, צריך לבאר מדוע לרבי אין מקום לספק. ויש לומר, על פי מה שכתב החזון איש [יו"ד פט ו] שאשה שנטמאה בכתם חשובה מעיקר הדין לטהורה, והתליה בה גורמת שנחשיבנה לטמאה ואפילו שרק תולים בה כתם.

^[26] התוס' [ד"ה מהו] ביארו, שאף על פי שאמר רבי יוחנן "אליבא דרבי לא תיבעי", שפשוט שלרבי אין תולים כתם בכתם ואפילו ביום הראשון, הגמרא חלקה וסברה שיתכן שגם לרבי תולים, וביארה הגמרא את הברייתא בכל דרך אפשרית וגם שלא על פי דרכו של רבי יוחנן. ולפירוש הר"ן [המובא בהערה הקודמת] שכתב שרבי יוחנן שהיה פשוט לו שלרבי לא תולים זהו מפני שסבר כרב חסדא, אפשר לומר שהגמרא סברא כרב אדא, שגם לרבי תולים קלקלה במקולקל, ולכן אפשר לתלות גם ברואה כתם שאין מעיינה פתוח.

הגדולה, שיודעים אנו בה שהיא כבר רואה דם.

ומסבירים: ממאי [ממה, מנין לנו שהוא כן]? — שהרי במשנתנו במקרה הנדון בה שנויה הנכרית דומיא [בדומה] לנדה, שהושוו זו לזו: מה נדה — מדובר במי דקחזיא [שהיא כבר רואה], שהרי אלמלא ראתה, לא היתה נטמאת בטומאת הנדה. אף נכרית — מדובר במי דקא חזיא [שהיא רואה, בגדולה, הראויה לראות].

אמר רב ששת בהתייחסו לדברים אלה של רב: כי ניים ושכיב [כאשר נמנם ושכב] רב על מטתו אמרה להא שמעתא [את זו ההלכה], שאין היא הלכה שנאמרה ביישוב הדעת. דתניא [שכן שנויה ברייתא] באשה שהשאילה חלוקה ולאחר מכן מצאה בו כתם דם, שהריהי תולה את הכתם בנכרית לה השאילה את החלוק. ובכל נכרית הריהי תולה, אף זו שאינה גדולה, ושאינה רואה עדיין. ואילו ר' מאיר אומר שאין היא תולה אלא בנכרית הראויה לראות. ואולם אפילו ר' מאיר החולק על חכמים, לא קאמר [אין הוא אומר] אלא שתולה בנכרית הרואה לראות, אבל לומר שהריהי תולה רק בנכרית שכבר רואה — לא איצטריך [אין נצרך לומר], והרי זה שלא כרב האומר שאין תולים אלא בנכרית הרואה!

אמר רבא בדחיית קושיית רב ששת: ותסברא [וכי סבור אתה] שר' מאיר לחומרא אמר את דבריו. שלדעת חכמים תולים בכל נכרית (ואף זו שטרם ראויה לראות), ואילו לדעת ר' מאיר אין תולים אלא במי שראויה לראות? — אינו כן, אלא ר' מאיר אמר את דבריו לקולא. שלדעת חכמים (המחמירים) אין היא תולה אלא בנכרית גדולה שכבר ראתה, ואילו לדעת ר' מאיר (המקל) הריהי תולה אף בנכרית שראויה לראות. ונמצא שדעת רב הריהי כדעת חכמים.

ומביאים ראיה שר' מאיר מקל ביחס לדעתם של חכמים, דתניא [שכן שנויה ברייתא]: אשה שהשאילה חלוקה לנכרית ונמצא בו דם, לדעת חכמים היא אינה תולה בנכרית, ואילו ר' מאיר אומר שהריהי תולה בנכרית. ומעירים: ואלא קשיא הך [קשה ברייתא זו] ששנינו בה שלדעת חכמים אין היא תולה בנכרית, בעוד שבברייתא הקודמת שנינו שלדעת חכמים הריהי תולה בנכרית — תריץ הכי [תרץ כך]: את השנוי בברייתא זו שלדעת חכמים הריהי תולה בנכרית, ובלבד שהיא הנכרית הריהי גדולה שכבר רואה. ר' מאיר אומר — הריהי תולה אף בנכרית שרואה לראות, ואף על פי שעדיין אינה רואה.

א ועוד בדינה של האשה המשאילה חלוקה לאשה טמאה, ולאחר שהוחזר החלוק נמצא בו כתם, תנו רבנן [שנו חכמים]: השאילה אשה חלוקה לחברתה הטמאה בטומאת זבה קטנה (השומרת יום כנגד יום), ולאחר שלבשתו חברתה החזירתו לה ולאחר שלבשתו היא נמצא בו כתם דם, האשה המשאילה תולה את הכתם באשה השומרת יום כנגד יום, אם השאילה לה את החלוק ביום השני לזיבה שלה. ואף שלא הוחזקה השואלת לראות ביום הזה, אלא שראתה אתמול — מאחר שמקורה פתוח (שכן ראתה דם אתמול), הריהי תולה בה את הכתם, הגם שבכך היא מקלקלת לה מעט, שהרי מעתה צריכה השואלת לשמור אף את יום המחרת, כיון שנטמאה עתה משעה שתלו בה את הכתם.

וכן האשה המשאילה תולה את הכתם באשה ששאלה את החלוק בעודה סופרת שבעה ימים של נקיות שעדיין לא טבלה ומעתה, שתולים בה את הכתם, הריהי צריכה לשוב ולמנות שבעה נקיים ולטבול אחריהם. לפיכך, היא המשאילה — מתוקנת, ואילו חברתה — מקולקלת, אלה הם דברי רבן שמעון בן גמליאל. רבי אומר: האשה המשאילה אינה תולה במקרים אלה באשה השואלת, שכן בכך היא מקלקלת לה (בדחיית זמן טבילתה), לפיכך שתיהן מקולקלות, ששתיהן טמאות מפני הספק ממי בא כתם דם זה.

ואולם שוין (משתווים, מוסכם על שניהם), ואף רבי מודה בכך לרבן שמעון בן גמליאל, שהאשה המשאילה תולה בשואלת השומרת יום כנגד יום כשנמצא הכתם ביום הראשון לזיבה שלה, שהרי אין בדבר זה כדי לקלקל לאשה השואלת, שכן אף בלא תלייה זו הריהי טמאה למחרת.

וכן הריהי תולה באשה השואלת היושבת על דם טוהר (שהם ארבעים ימים לאחר לידת זכר ושמונים ימים לאחר לידת נקבה). שכן בימים הללו אין האשה נטמאת בראיית דם, ולכך גם לא תיטמא אם נייחס את הכתם לה. וכן הריהי תולה באשה השואלת שהינה בתולה הנבעלת, שכן דמיה של זו טהורין, כיון שמייחסים אנו את כתם הדם לדם הבתולים.

ושואלים: "לפיכך" זה האמור בדברי רבן שמעון בן גמליאל למה לי, מה בא ללמדנו, שהרי מובן הדבר שכך הוא לשיטת רבן שמעון בן גמליאל? ומשיבים: לא נאמר "לפיכך" בדברי רבן שמעון בן גמליאל אלא משום שנאמר לאחר מכן "לפיכך" בדברי רבי.

ושואלים: אף "לפיכך" האמור בדברי רבי למה לי, שהרי גם זה מובן מאליו? ומשיבים: נצרך לומר כך, שכן מהו דתימא [שתאמר, היה מקום לומר] כי ההיא דאשתכח [אותה שנמצא] הכתם גבה [אצלה] — היא אמנם תתקלקל (תיטמא), ואולם אידך [האחרת], שלא נמצא הכתם אצלה — לא תתקלקל, לכך קמשמע לן [הוא משמיע לנו], בשימוש הלשון "לפיכך" (המורה שהרי זו תוצאה המתבקשת) ששתיהן טמאות.

ב ועוד בענין מחלוקת רבן שמעון בן גמליאל ורבי מביאים מה שאמר רב חסדא: שני אנשים, שהיה אחד מהם טמא והשני טהור שהלכו בשני שבילין שונים, והיה אחד מהשבילים טהור ואחד מהשבילים טמא. ואין אנו יודעים מי משני הנשים הללו הוא זה שהלך בשביל הטמא ונטמא בו, ומי מהם הלך בשביל הטהור — בהכרעת הדין במקרה זה באנו למחלוקת רבי ורבן שמעון בן גמליאל. שכן לדעת רבן שמעון בן גמליאל התולה את הכתם הנמצא ואת טומאתו באשה שהיא כבר טמאה, אף במקרה זה תולים אנו שהאדם הטמא הוא זה שהלך בשביל הטמא, והאדם הטהור הוא זה שהלך בשביל הטהור. ואילו לדעת רבי שאין אנו תולים את הכתם הנמצא באשה הטמאה, אף במקרה זה אין תולים שהלך האדם הטמא בשביל הטמא, שכן אפשר הוא שהאדם הטהור הוא שהלך בשביל הטמא, ולפיכך שניהם טמאים.

מתקיף לה [מקשה עליה, על השוואה זו] רב אדא: עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] רבי התם [שם, באשה המשאלת חלוק] את דינו, שאין תולים את הכתם באשה הטמאה — אלא משום דתרוייהו כי הדדי נינהו [ששתיהן שוות הן], ששתיהן היו בחזקת טהרה (שהרי אף השומרת יום כנגד יום, הריהי בכלל חזקת טהרה, שכן היא ראויה לטבול בכל שעה שתרצה. שכן היום היא לא ראתה אלא אתמול). ואולם הכא [כאן, בשני אנשים שהלכו בשני שבילים] מאי נפקא לן מינה [מה יוצא לנו ממנה, מה זה משנה] לאדם הטמא, אם נחליט שהוא זה שהלך בשביל הטמא, והרי אף בלא זה הינו טמא? ולכך, במקרה זה אף רבי מודה שתולים אנו שהאדם הטמא הוא זה שהלך בשביל הטמא, ואין האדם הטהור נטמא.

ומסבירים: ואילו רב חסדא האומר שאף במקרה זה של שני שבילים שיטת רבי שמטמאים את שני האנשים, מה טעמו? גם במקרה של האשה המשאלת חלוק, זו השומרת יום כנגד יום אינה בחזקת טהרה, שהרי סוף סוף (אחרי הכל) איהי [הריהי] טבילה בעיא [צריכה]. ובכל זאת טימא רבי את שתיהן, מעתה נאמר שגם במקרה זה של שני שבילים, לדעת רבי שני האנשים טמאים.

ומביאים: איתמר [נאמר] שאמר ר' יוסי בר' חנינא: טמא וטהור, ואין המדובר רק בשני אנשים שאחד מהם טהור ואחד מהם טמא אלא אפילו שאחד מהם טהור ואחד מהם תלוי (ספק טמא), שהלכו בשני שבילין שונים, שהיה אחד מהם טמא ואחד מהם טהור — תולה את האדם שהלך בשביל הטמא באדם זה שהוא תלוי, ואת האדם שהלך בשביל הטהור באדם זה שהוא טהור — והלכה זו הריהי לדברי הכל, שאף רבי סבור במקרה זה כרבן שמעון בן גמליאל. והרי זה איפוא כשיטת הסברו של רב אדא, ושלא כשיטת רב חסדא.

ג ועוד בענין מחלוקת זו של רבן שמעון בן גמליאל ורבי, בעא מיניה [שאל ממנו] ר' יוחנן מר' יהודה בר ליואי: מהו הדין לענין לתלות כתם הנמצא בחלוק שהשאילה אשה לחברתה, בכתם שהיתה זו השואלת טמאה משום שמצאה בחלוקה שלה כתם, ולאחר שהחזירה השואלת את החלוק, לבשתו המשאלת (בלא שבדקה אותו), ונמצא בו לאחר מכן כתם. והסביר ר' יוחנן את שאלתו: אליבא [לשיטת] רבי המטמא את שתיהן בנמצא כתם בחלוק מושאל — לא תבעי [תישאל] לך שאלה זו, שהרי

השתא [מעתה] יש לומר בשיטת רבי: ומה התם [שם, במשאלת חלוקה לשומרת יום כנגד יום], דקא חזיא [שהיא רואה] מגופה — אמרת שהאשה המשאלת אינה תולה בה את הכתם, ושתיהן טמאות. הכא [כאן, במשאלת חלוק לבעלת כתם], והרי בכתם שנטמאה בו השואלת יש מקום לומר דמעלמא קא אתי [שמבחוץ הוא, הכתם בא] ולא ממנה — לא כל שכן שאין המשאלת תולה את הכתם בבעלת כתם, ושתיהן טמאות.

ואולם כי תבעי [כאשר תישאל] לך שאלה זו, הרי זה אליבא [לשיטת] רבן שמעון בן גמליאל. וצדדי השאלה: דווקא התם [שם, במשאלת חלוקה לשומרת יום כנגד יום], הוא שכיון דקא חזיא [שהיא רואה] מגופה — לכך הריהי תליא [תולה] בה את הכתם. אבל הכא [כאן, במשאלת חלוק לבעלת הכתם], שיש מקום לומר דמעלמא קאתי [שמבחוץ הוא, הכתם שטימא אותה, בא] — היא לא תליא [אינה תולה] בה, ושתיהן טמאות. או דלמא, לא שנא [או שמא, אין זה משנה], ואף במקרה זה לדעת רבן שמעון בן גמליאל האשה המשאלת את החלוק תולה את הכתם באשה השואלת.

אמר ליה [לו] ר' יהודה בר ליואי לר' יוחנן בתשובה: לדעת רבן שמעון בן גמליאל, במקרה זה אין תולין את הכתם באשה השואלת. שאלו ר' יוחנן: ומה טעם אין תולים במקרה זה? השיבו ר' יהודה בר ליואי: לפי שאין בעלת הכתם טמאה בודאי שבכגון זה אנו תולין בה, שכן ייתכן שהכתם שטימא אותה בא מבחוץ.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן על דברי ר' יהודה בר ליואי ממה ששנינו בברייתא: אין תולין את הכתם הנמצא בחלוק שהושאל בבעלת הכתם. ואם השאילה חלוקה לאשה נכרית או לישראלית היושבת על הכתם (הטמאה כבעלת כתם) — הרי זו תולה בה.

ובתחילה יש לברר את דברי הברייתא, שכן הא גופה קשיא [זו הברייתא עצמה קשה] שהרי רישא [בהתחלה] אמרת שאין תולין בבעלת הכתם, ואילו סיפא [בסוף] אמרת שתולין! אלא יש לתרץ כי הא לא קשיא [זה אינו קשה], שכן הא [זה, תחילת דברי הברייתא] — הריהם כשיטת רבי, הסבור שאין תולים בבעלת הכתם. ואילו הא [זה, סוף דברי הברייתא] — הריהם כשיטת רבן שמעון בן גמליאל, הסבור שתולים בבעלת הכתם.

איכא דאמרי [יש שאומרים] ביישוב דברי הברייתא כי הא והא [זה וזה, תחילת וסוף דבריה] הריהם כשיטת רבי, ואין זו סתירה, שכן הא [זה, בסוף דברי הברייתא] מדובר בכתם הנמצא בחלוק ששאלה ביום הראשון שלה, ביום בו נמצא הכתם בחלוק שלה שבשלו היא טמאה. והרי באותו יום הריהי טמאה כשלעצמה, ואף בלא שנתלה בה את הכתם בחלוק ששאלה. ולכך אין סיבה שלא נתלה בה את הכתם הזה, שהרי אין מקלקלים אותה יותר בכך. ואילו הא [זה, בתחילת דברי הברייתא] — מדובר בכתם הנמצא ביום השני שלה, שראתה את הכתם אתמול, ואין היא צריכה אלא טבילה היום, וטהורה היא. ואם נייחס לה את הכתם הנמצא עתה, הרינו מקלקלים אותה, בכך שהריהי נטמאת יום נוסף.

רב אשי אמר ביישוב דברי הברייתא: הא והא [זה וזה, תחילת וסוף דברי הברייתא] הם כשיטת רבן שמעון בן גמליאל, ולא קשיא [ואין זה קשה],

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

who is of age and already seeing a flow of menstrual blood, i.e., she has had a flow of menstrual blood.

The Gemara explains: From where does Rav know that this is referring to a gentile woman who once experienced a flow of blood? He infers from the mishna that the gentile woman it mentions is similar to a menstruating woman: Just as a menstruating woman is one who sees, i.e., who has already experienced bleeding, so too, the mishna is referring to an adult gentile woman who already sees menstrual blood.

Rav Sheshet says: I say that when Rav was dozing or sleeping he said that halakha, i.e., it is an error. As it is taught in a baraita: If a woman loaned her garment to a gentile and subsequently found a blood stain on it, she attributes the stain to the gentile woman. This tanna deems it permitted for her to attribute the blood to any gentile woman, regardless of her age or her likelihood of bleeding. Rabbi Meir disagrees and says: This applies specifically to a gentile woman who is fit to see menstrual blood. And the Gemara adds that even Rabbi Meir says only that the gentile woman must be fit to see menstrual blood, but he too agrees that it is not necessary for her to be seeing blood at that time. She does not have to have actually experienced bleeding at some point.

Rava said in response to Rav Sheshet’s challenge: And how can you understand that Rabbi Meir is coming to be stringent? Rav Sheshet maintains that according to the first tanna of the baraita she can attribute the blood stain to any gentile, whereas Rabbi Meir rules stringently that she may attribute it only to a gentile who is fit to experience bleeding. This is incorrect, as Rabbi Meir is actually coming to be lenient. In other words, the first tanna is more stringent, as he deems it permitted for her to attribute the blood stain only to a gentile woman who had experienced a menstrual flow at least once. By contrast, Rabbi Meir rules that she may attribute the stain to a gentile woman who is old enough to experience bleeding, even if she has never experienced a menstrual flow.

The Gemara provides the reason for Rava’s opinion. As it is taught in a baraita: A woman who loaned her garment to a gentile woman and subsequently finds a blood stain on it may not attribute the stain to the gentile woman. Rabbi Meir says that she may attribute the blood stain to the gentile woman. But if so, the first baraita, which states that according to the first tanna she may attribute the blood stain to any gentile woman, is difficult. You must answer like this: According to the first tanna she may attribute the blood to any gentile woman provided that she sees, i.e., that she once experienced bleeding. By contrast, Rabbi Meir says a more lenient opinion, that she may attribute it to the gentile woman provided that she is fit to see menstrual blood, and this is the halakha even though she has not actually seen menstrual blood yet.

§ The Sages taught a baraita with regard to a woman who loaned her garment to another woman who was a lesser zava: The lender may attribute the blood stain on the loaned garment to a woman who observes a clean day for each day she experiences a discharge, if the blood is found on her second day, i.e., the day after she had a discharge, despite the fact that she does not have a presumptive status of seeing blood. It is nevertheless considered that her uterus is open and the likelihood is that she will experience bleeding.

And likewise, she may also attribute the blood stain if she loaned her garment to a woman counting seven clean days who did not immerse in a ritual bath, and who will now have to count another seven clean days. Therefore, the status of the one who loaned the garment is fixed, and the status of the other woman is ruined and she must begin her counting again; this is the statement of Rabban Shimon ben Gamliel. Rabbi Yehuda HaNasi says: She may not attribute the blood flow to either of these women. Therefore, the statuses of both the woman who loaned the garment and the one who borrowed it are ruined, in that both women are deemed impure.

The baraita continues: And both Rabban Shimon ben Gamliel and Rabbi Yehuda HaNasi agree that a woman who lends her garment may attribute any blood stain found on it to a woman who observes a day for a day if it is on her first day of the discharge. In this case the status of the woman who borrowed the garment is no more ruined than it was already, as either way she can become pure on the following day.

And they also agree in a case where the woman who borrowed the garment was a woman after childbirth who is observing the period of the blood of purity. During these days, attributing the blood to her does not ruin her status, as any blood she emits is pure and does not affect her status. And similarly, the lender may attribute the blood stain to a virgin who engages in intercourse for the first time, as her blood is pure, as there is an assumption that it is hymenal bleeding rather than menstrual blood.

The Gemara asks: Why do I need the clause starting with: Therefore, mentioned by Rabban Shimon ben Gamliel? It is obvious that the status of only one woman is ruined, so what information does this observation add? The Gemara answers that this clause does not add any new information; rather, the baraita taught it because of the use of the similar clause beginning with: Therefore, stated by Rabbi Yehuda HaNasi in the latter part of the baraita.

The Gemara persists: But why do I need the clause starting with: Therefore, in the statement of Rabbi Yehuda HaNasi? That too is apparently superfluous. The Gemara explains: It is necessary, lest you say that the status of the woman who has the blood stain found with her when she is wearing the garment, should be ruined, whereas the status of the other woman should not be ruined, as the garment was not with her when the blood stain was discovered. Therefore, the baraita teaches us the clause beginning with: Therefore, to stress that both women are impure.

§ With regard to the dispute between Rabban Shimon ben Gamliel and Rabbi Yehuda HaNasi, Rav Ḥisda says: In a case of two individuals, one of whom was ritually impure and the other of whom was pure, who walked on two paths, one of which was pure and the other one impure due to a corpse buried there, and neither remembers which path he took, and afterward they handled items of ritual purity, e.g., the portion of produce designated for the priest [teruma] or consecrated items, we have arrived at the dispute between Rabbi Yehuda HaNasi and Rabban Shimon ben Gamliel. According to Rabban Shimon ben Gamliel, if one of the two individuals was already impure it can be assumed that he was the one who walked along the ritually impure path, and the other individual remains pure. Rabbi Yehuda HaNasi claims that there is no assumption that the one who was pure retains that state, as it is equally possible that he walked along the ritually impure path.

Rav Adda objects to this suggestion of Rav Ḥisda, claiming that one cannot compare the two cases. It is possible that Rabbi Yehuda HaNasi states his halakha only there, with regard to a woman who observes a day for a day, as she can immerse in a ritual bath at any time, and therefore both women are like each other, i.e., both have a presumption of ritual purity. But here, in the case of the two individuals walking on two paths, what practical difference does it make to the one who was previously impure if he remains ritually impure? Since there is no change of status, Rabbi Yehuda HaNasi would agree in that case that it can be assumed that the individual who was previously impure was the one who walked on the impure path.

And the Gemara asks: How would Rav Ḥisda respond to this claim? Rav Ḥisda would answer that a woman who observes a day for a day is also not fully pure, as ultimately she requires immersion in a ritual bath to complete her purification, and yet Rabbi Yehuda HaNasi still rejects the attribution of the blood flow to her. Accordingly, the two cases are comparable and Rabbi Yehuda HaNasi would not assume that the individual who was already impure was the one who walked along the path that was impure.

It was stated that Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says: In a case of two individuals, one of whom was ritually impure and the other of whom was pure, or even where one was pure and the other was impure due to uncertainty, who walked on two different paths, one of which was impure and the other one pure, and neither remembers which path he took, one may attribute by assuming that the impure path was the one traversed by the individual who was impure due to uncertainty, and the pure path was traversed by the one who was ritually pure. And everyone agrees with this ruling, i.e., Rabbi Yehuda HaNasi agrees with Rabban Shimon ben Gamliel in this case. This statement is in accordance with Rav Adda’s objection, not in accordance with the suggestion of Rav Ḥisda.

§ Rabbi Yoḥanan raised a dilemma before Rabbi Yehuda bar Livai: What is the halakha with regard to attributing a blood stain to a woman who is already impure due to having seen a blood stain? Rabbi Yoḥanan clarifies his question: I am not raising this dilemma to you according to the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi.

Rabbi Yoḥanan explains why his dilemma does not apply according to the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi: Now, and if there, where one loaned her garment to a woman who observes a clean day for a day, which is a case where she sees a discharge from her body, and yet you said that according to Rabbi Yehuda HaNasi the other woman may not attribute the blood stain to her, then here, in the case of a woman who is impure merely due to having seen a blood stain, where her impurity came from a source external to her, is it not all the more so that Rabbi Yehuda HaNasi would not permit one to attribute the blood stain to her?

Rather, when I raise this dilemma to you, it is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel. Rabbi Yoḥanan clarifies the dilemma: Perhaps it is only there, in the case where she loaned her garment to a woman who observes a day for a day, where she sees the discharge from her body, that the lender may attribute the blood stain to her, whereas here, where it is possible that the stain came from a source external to her, Rabban Shimon ben Gamliel would not permit the lender to attribute this new blood stain to her. Or perhaps it is no different, and Rabban Shimon ben Gamliel would rule leniently in both cases.

Rabbi Yehuda bar Livai said to Rabbi Yoḥanan: She may not attribute this blood stain to a woman who was already impure due to having seen a blood stain, and both women are ritually impure. Rabbi Yoḥanan asked Rabbi Yehuda bar Livai: What is the reason that she may not attribute the blood stain to her? Rabbi Yehuda bar Livai answered: It is because in this case one may not attribute the new blood stain to that other woman, as her previous stain might have come from an external cause.

Rabbi Yoḥanan raised an objection to Rabbi Yehuda bar Livai from the following baraita: A woman who loans her garment to another and subsequently finds a blood stain on it may not attribute the blood stain to a woman who was impure due to having previously seen a blood stain. But if she loaned her garment to a gentile woman or to a woman who was observing days of impurity due to having seen a blood stain, she may attribute the blood stain found on the garment to that other woman.

Before explaining the objection, the Gemara first analyzes the baraita. This baraita itself is difficult. In the first clause you said that a woman who loans her garment to another and subsequently finds a blood stain on it may not attribute the blood stain to a woman who was impure due to having previously seen a blood stain, whereas in the latter clause you said that she may attribute the blood stain to such a woman. Rabbi Yoḥanan explains this contradiction: This is not difficult. This first clause of the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, and that latter clause is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel.

There are those who say an alternative resolution of the contradiction: Both this clause and that clause are in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi. The difference is that this latter clause, where she may attribute the blood stain to the other woman, is referring to a case where the blood stain was found on that woman’s first day, when she had just found the blood stain and is impure for that day. Since she is in any case impure for that day, she is not adversely affected by having the new stain attributed to her. The case where the blood stain may not be attributed to the other woman is a case where the blood stain in question was found on her second day, i.e., the day after she found the blood stain, when she is not impure but merely requires immersion. The lender may not attribute the new blood stain to her, as that would render her ritually impure for an extra day.

Rav Ashi said yet another resolution of the baraita: Both this first clause and that latter clause are in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, and it is not difficult.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דתניא ושוין שתולה בשומר' יום כנג' יום בראשון שלה וכו'. פי' משום דלא מקלקלא לה מידי דהא טומאתה תחלה הוא וכתמים דרבנן הם וכל כה"ג תולין קלקלה במקולקל דומיא דההיא דאמרינן בפסחים דבדרבנן אמרינן שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה.
והא דאמר ר' חסדא טמא וטהור שהלכו בשני שבילין א' טמא וא' טהור באנו למחלוק' רבי ורשב"ג. בספק טומאה ברה"ר דספקו טהורה היא ובבאין לישאל בבת אחת א"נ שבא לישאל עליו ועל חבירו שא"נ היו טהורים היינו מטמאים שניהם.
וראיתי למקצת המפרשים שהעמידו מימרא דרב חסדא בטמא שמנה (ימים) [ב'] וג' ימים מימי ספרו שאלו היה בראשון ד"ה תולין בטמא כדק' ושוין שתולה בשומרת יום כנגד יום בראשון שלה וכו'. ואם היה הטמא בז' שלו שהשלים ימי טומאתו היכי קאמרינן הכי מאי נפקא ליה מינה הא ודאי היינו פלוגתייהו דהכא והתם טבילה בעי דמים הן מחוסרים.
וזה הפיר' אינו מחוור לי שא"כ היה ר' חסדא מפרש בשני שלו או בג' שלו. ועוד דרב אדא בר אהבה דפרכיה דילמא בטמא בז' שלו קאמר ר' חסדא דתרווייהו נמי כי הדדי נינהו וכן זו ששאל ר' יהודה בר' ליואי מר' יוחנן מהו לתלות כתם בכתם אינה מתחוורת לי לדברי המפרשים שאם באנו לומר כן דכתם בכתם בראשון שלה לרבי ובז' לרשב"ג היה לו לישאל. והיכי קאמר אליבא דרבי לא תיבעי לך ואם נאמר דבראשון שלה אפילו לר' תולין בלא טעם. [דמגופא קא חזיא] (אי נמי) [א"כ] ברייתא מיתרנא (לר' יוחנן) [לר' יהודה בר ליואי] שפיר לרבי כאן בראשון שלה והיכי קאמרינן מכל מקום קשיא.
לפיכך נ"ל דהא דקתני ושוין שתולה כשומרת יום כנגד יום בראשון שלה לרב חסדא לא מפני שתולין קלקול במקולקל לר' דלית ליה האי סברא כלל אלא מפני שהוחזקה להיות רואה. וכן בתולה מפני ששירפה מצוי וכן היושבת על דם טוהר והנכרית מתוך שאינן מקפידות אינן מרגישות ויודעות לפיכך תולין בהן שאלו ראתה זו הרגישה.
הילכך להאי טעמא טמא וטהור שהלכו בשני שבילין אפילו בראשון שלו באנו למחלוקת ורב אדא פליג אהך סברא ומוקי פלוגתייהו משום דכי הדדי נינהו ור"י בר ליואי נמי כרב חסדא סבר לה הילכך בבעלת הכתם אפילו בראשון אינה תולה לרבי. וכל השמועה על דרך זו תישב אותה. ושוין שתולה בשומר' יום כנג' יום בראשון שלה וכו'. פי' משום דלא מקלקלא לה מידי דהא טומאתה תחלה הוא וכתמים דרבנן הם וכל כה"ג תולין קלקלה במקולקל דומיא דההיא דאמרינן בפסחים דבדרבנן אמרינן שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה.
והא דאמר ר' חסדא טמא וטהור שהלכו בשני שבילין א' טמא וא' טהור באנו למחלוק' רבי ורשב"ג. בספק טומאה ברה"ר דספקו טהורה היא ובבאין לישאל בבת אחת א"נ שבא לישאל עליו ועל חבירו שא"נ היו טהורים היינו מטמאים שניהם.
וראיתי למקצת המפרשים שהעמידו מימרא דרב חסדא בטמא שמנה (ימים) [ב'] וג' ימים מימי ספרו שאלו היה בראשון ד"ה תולין בטמא כדק' ושוין שתולה בשומרת יום כנגד יום בראשון שלה וכו'. ואם היה הטמא בז' שלו שהשלים ימי טומאתו היכי קאמרינן הכי מאי נפקא ליה מינה הא ודאי היינו פלוגתייהו דהכא והתם טבילה בעי דמים הן מחוסרים.
וזה הפיר' אינו מחוור לי שא"כ היה ר' חסדא מפרש בשני שלו או בג' שלו. ועוד דרב אדא בר אהבה דפרכיה דילמא בטמא בז' שלו קאמר ר' חסדא דתרווייהו נמי כי הדדי נינהו וכן זו ששאל ר' יהודה בר' ליואי מר' יוחנן מהו לתלות כתם בכתם אינה מתחוורת לי לדברי המפרשים שאם באנו לומר כן דכתם בכתם בראשון שלה לרבי ובז' לרשב"ג היה לו לישאל. והיכי קאמר אליבא דרבי לא תיבעי לך ואם נאמר דבראשון שלה אפילו לר' תולין בלא טעם. [דמגופא קא חזיא] (אי נמי) [א"כ] ברייתא מיתרנא (לר' יוחנן) [לר' יהודה בר ליואי] שפיר לרבי כאן בראשון שלה והיכי קאמרינן מכל מקום קשיא.
לפיכך נ"ל דהא דקתני ושוין שתולה כשומרת יום כנגד יום בראשון שלה לרב חסדא לא מפני שתולין קלקול במקולקל לר' דלית ליה האי סברא כלל אלא מפני שהוחזקה להיות רואה. וכן בתולה מפני ששירפה מצוי וכן היושבת על דם טוהר והנכרית מתוך שאינן מקפידות אינן מרגישות ויודעות לפיכך תולין בהן שאלו ראתה זו הרגישה.
הילכך להאי טעמא טמא וטהור שהלכו בשני שבילין אפילו בראשון שלו באנו למחלוקת ורב אדא פליג אהך סברא ומוקי פלוגתייהו משום דכי הדדי נינהו ור"י בר ליואי נמי כרב חסדא סבר לה הילכך בבעלת הכתם אפילו בראשון אינה תולה לרבי. וכל השמועה על דרך זו תישב אותה.

הא דאמרינן רב אשי אמר הא והא רשב"ג. ול"ק כאן למפרע כאן להבא. כך פירש שאם לבשו הן שתיהן החלוק הזה ואחר שפשטו אותו מצאה אחת מהן כתם א' בחלוק שלה אין תולין כתם בכתם אבל היתה אחת מהן כבר בעל' כתם ולבשו חלוק זה ונמצא בו כתם תולין בבעלת הכתם שהיתה כבר וזה הפי' נכון ולשון הגמרא מוכיח אבל הפי' שפירש ר"ש אינו נכון כלל.

תולה בשומרת יום כנגד יום בשני שלה. כלומר דתולין את הקלקלה במקולקל דכיון דכתמים דרבנן אמרינן שאני אומר דומיא דקופות שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה ובתרומה דרבנן. ואע"ג דבידה של זו לטבול השתא וליטהר השתא מיהא מחוסרת טבילה וטמאה היא. ור' אמר אינה תולה דכיון דבידה לטבול לאו כמחוסר מעשה דמי והרי זו כטהורה לפיכך אין חברתה תולה בה דכהדדי נינהו אבל בראשון שלה לכולי עלמא תולה.

אמר רב חסדא טמא וטהור שהלכו בשני שבילים אחד טמא ואחד טהור באנו למחלוקת ר' ורשב"ג. י"מ דעל כרחיך בטמא ביום שני ושלישי שלו קאמר דאי בראשון שלו קאמר הא אמרינן ושוין שתולה בשומרת יום בראשון שלה, ואי בשביעי שלו קאמר מאי קאמר באנו למחלוקת היא גופא היא, וא"ת א"כ מאי קאמר מתקיף ליה רב אדא בר אבא הכא מאי קא נפקא ליה מיניה, טובא ודאי נפקא ליה דהא סתר ימים שספר, מסתברא כי לי דבהא פליגי רב חסדא ורב אדא דרב חסדא סבר טעמא דר' בשומרת יום בשני שלה לאו דוקא משום דבידה לטבול השתא וכטהורה היא חשבינן לה אלא משום דסותרת יומה. ובראשון שלה היינו משום דלא נפקא לה מינה מידי, והילכך בטמא נמי בשני שלו אע"פ שאין בידו לטבול מ"מ הא נפקא מינה למסתר ימים שספר והילכך לר' אין טהור תולה בו ורב אדא סבר דשומרת יום בשני שלה טעמא דר' דכטהורה גמורה היא הואיל ובידה לטבול וכהדדי נינהו, אבל בראשון דטמאה ואין בידה לטבול תולה בו והילכך בטמא בשני שלו כיון דטמא הוא ואי איפשר לו לטבול ומקולקל הוא תולין בו, והא דקאמר מאי נפקא ליה מינה, מאי נפקא ליה השתא קאמר כלומר דאפילו בלאו הכי לא הוה מצי לטהורי נפשיה, הא דאמרינן סוף סוף טבילה בעיא פרש"י ז"ל דפירוקא הוא דפריק רב חסדא, כלומר לא תימא כי הדדי נינהו דהשתא מיהא טמאה היא דהא מחוסרת טבילה היא, הא אינו אלא שסותרת יומה. והא דאמרינן איתמר נמי לאו אהאי סוף סוף דסליק מיניה קאי אלא אאתקפתיה דרב אדא קאי, ור"ח ז"ל לא פי' כן.

והא דאמרינן דומיא דנדה קאמר מה נדה דקא חזיא אף נכרית דקא חזיא. לאו דומיא דנדה ממש קאמר וכדאמרן אלא מדמינן להו כל היכא דאיכא לדמויינהו והיינו נכרית שכבר ראתה כנדה שרואה עכשו תולה בשומרת יום כנגד יום בשני שלו כלו׳ דתולין את הקלקלה במקלקל דכיון דכתמים כרבנן אמרי׳ שאני אומר דומיא דקופות שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה ובתרומה דרבנן ואע״ג דבידה של זו לטבול השתא וליטהר השתא מיהא מחוסרת טבילה היא וטמאה היא ור׳ אמר אינה תולה דכיון דבידה לטבול לאו במחסר מעשה דמי והרי זו כטהורה לפי׳ אין חברתה תולה בה דבהדדי נינהו אבל בראשון שלה לכולי עלמא תולה.

אמר רב חסדא טמא וטהור שהלכו בשני שבילין אחד טמא וא׳ טהור באנו למחלוקת ר׳ ורשב״ג יש מפרשין דע״כ בטמא ביום שני ושלישי שלו קאמר דאי בראשון שלו הא אמרינן דשוין שתולה בשומרת יום בראשון שלה ואי בשביעי שלו קאמר מאי קאמר באנו למחלוקת והיא גופא היא וא״ת אם כן מאי קא מתקיף ליה רב אדא בר אבא הכא במאי קא נפקא ליה מינה טובא ודאי נפקא ליה דהא סתר ימים שספר מסתברא לן דבהא פליגי רב חסדא ורב אדא דרב חסדא סבר דטעמא דר׳ בשומרות יום בשני שלה לאו דוקא משום דבידה לטבול השתא וכטהורה היא חשבינן לה אלא משום דסותרת יומא ובראשון שלה היינו משום דלא נפקא לן מינה מידי והילכך בטמא נמי בשני שלו אעפ״י שאין בידו לטבול מ״מ קא נפקא לן מינה למסתר ימים שספר והילכך לר׳ אין טהור תולה בו ורב אדא סבר דשומרת יום בשני שלו טעמא דר׳ דבטהורה גמורה היא הואיל ובידה לטבול וכהדדי נינהו אבל בראשון דטמאה ואין בידה לטבול תולה בה והילכך בטמא בשני שלו כיון דטמא הוא וא״א לו לטבול ומקולקל הוא תולין בו והא דקאמר מאי נפקא ליה מינה מ״נ ליה השתא קאמרי׳ כלומר דאפי׳ בלאו הכי לא הוה מצי לטהורי נפשיה.

והא דאמרי׳ סוף סוף טבילה בעי. פרש״י ז״ל דפירוקא הוא דפריק רב חסדא כלו׳ לא תימא כי הדדי נינהו דהשתא מיהא טמאה היא דהא מחוסרת טבילה הא אינו אלא שסותרת יומה והא דאמ׳ איתמר נמי לאו האי סוף דסליק מיניה קאי אלא אאתקפתיה דרב אדא קאי ור״ח לא פי׳ כן.

דתניא תולה בנכרית ר"מ אומר בראויה לראות. לפי מאי דס"ד השתא דר"מ לחומרא ולרבנן [לא] בעו (שלא) שתהא ראויה לראות. כתב רבינו מאיר דהוה מצי למימר ולטעמיך מאי איריא נכרית אפי' ישראלית נמי דכיון דלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה כתמה טהור כדאמרינן לעיל דאפי' סדיניה מלוכלכין בדם אין חוששין לה וכיון דלא מקלקלא ליה תולה:

בנכרית הרואה. פי' שראתה כבר אבל אין צ"ל שראתה עכשיו א"כ אפי' ישראלית נמי והא דקאמר דומיא דנדה מה נדה דקא חזיא לאו דומיא דנדה ממש אלא כמו נדה שראתה אף נכרית שכבר ראתה:

טמא וטהור שהלכו בשני שבילין. האי טמא לאו שכבר ספר שבעה דא"כ היכי קאמר הכא רב אדא (בר אהבה) מאי נפקא ליה מינה נפקא ונפקא שהרי סותר כל מה שספר ולא איירי נמי בלא ספר כלל דא"כ היכי קאמר רב חסדא באנו למחלוקת ר' ורשב"ג הא תניא לעיל ושוין שתולה בשומרת יום בראשון שלה משום דלא מפסדא מידי אלא מיירי כשספר ג' או ד' ובהא פליגי דרב אדא ורב חסדא רב אדא סבר כיון שאינו סותר הכל לא קרי ליה הפסד ורב חסדא סבר אפי' סותר במקצת קרי ליה הפסד ותימה ומנא ליה לרב אדא דרב חסדא איירי בספר מקצת ולכך פריך ליה מאי נפקא ליה מינה דילמא דרב חסדא בשספר כל שבעה איירי וי"ל דא"כ מאי חידושא דרב חסדא היינו פלוגתייהו דלעיל. ותימה אמאי קאמר לעיל ספרה שבעה לרב חסדא וי"ל דלרבותא דרשב"ג נקטיה דא"ה תולה בה. ותימה ורב חסדא לימא מילתיה בזבה גופה שספרה מקצתה באנו למחלוקת רשב"ג ור' וי"ל דניחא ליה למימר בשני שבילין לרבותא דר' דמטמא אע"ג דהוי ספק טומאה ברה"ר מטמיא להו כיון דבאו לישאל בבת אחת ולא תלינן טהור בטהור וטמא בטמא. מיהו קשיא לרב אדא אמאי נקט לעיל דשוין שתולה בראשון ליתני חמישי וששי דהוי רבותא טפי [ובלא"ה] פי' זה נראה דוחק לר"מ דלכאורה משמע דאיירי דומיא דפלוגתייהו דלעיל דאי מיירי בע"א היה לו לפרש ופי' הוא דאיירי טמא במת בשביעי שלו קודם שטבל והוה דומיא דפלוגתייהו דלעיל וא"ה קאמר רב אדא בר אהבה דלא דמי לדלעיל [דהתם] תרוייהו כי הדדי נינהו דסופרת בשביעי שלה חשובה כטהורה כיון שטהרתה תלוי בידה אימתי שתרצה תטבול ותטהר אבל הכא מאי נפקא ליה מינה כיון שאין טהרתו תלויה בידו שצריך אדם טהור להזות עליו חשוב הוא כטמא גמור דמי יימר דמזדקיק. ועוד דקדק מדלא קאמר הכא לאו כי הדדי נינהו אלא קאמר הכא מאי נפקא ליה מינה משמע שבא להוסיף ולומר אפי' אי הוו כי הדדי מאי נפקא ליה מינה לטמא שטהור תולה בו הרי ספק טומאה בר"ה הוא וטהור ולא מקלקלין ליה אלא אם באו שנים לישאל בבת אחת ואהא קאמר דתולה הטהור בטמא ולא נפקא ליה מינה כולי האי שהרי בקל יכול ליזהר שלא יבא לשאל בבת אחת הילכך אי מיתרמי ליה מילתא דבאו לישאל בבת אחת תלינן ביה:

מהו לתלות כתם בכתם. לכאורה משמע דבעי כגון שספרה ג' או ד' דומיא דלעיל אבל בראשון לכ"ע תולה כיון דלא מפסדא מידי ואי אפשר לומר כן דא"כ לבעי בראשון שלה לרבי שמא אינה תולה משום דלא הוי מגופה. ותו אי פשיטא ליה דבראשון שלה תולה אמאי איתותב רב ליואי מברייתא דלקמן לישני הא בראשון הא בז'. הילכך נראה דאף בראשון מבעיא ליה וה"ק אליבא דר' פשיטא כיון דלא חזיא מגופה דאינה תולה אף בראשון כיון דכי חזיא מגופה קאמר דאינה תולה בז'. ומיבעיא ליה אליבא דרשב"ג דקאמר דכי חזיא מגופה תליא אפי' בשביעי הכי נמי דמעלמא קאתי דילמא אף בראשון לא תליא:

אמר רב חסדא טהור וטמא שהלכו בשנני שבילין כולי פי' וכגון שבאו לישאל בבת אחת דאי בזא"ז אפילו שנתיהן טהורין דתנן בפ' ה' דטהרות שני שבילין אחד טמא ואחד טהור הולך באחד מהן ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות ר' יהודא אומר אם נשאלו זה בפני עצמו וזה בפ"ע הורין נשאלו שניהם כאחת טמאם א"נ אליבא דר' יוסי דפליג התם דתני ר' יוסי אומר בין כך ובין כך טמאים:

תוס' בד"ה טמא וטהור שהלכו כו' ובטמא שלא סיפר כלל נמי לא איירי דאפי' רבי מודה דתולה כדאמר ושוין כו' עכ"ל אבל מפרש"י נראה לפרש דרב חסדא בטמא שלא סיפר כלל נמי איירי והא דקתני דמודה רבי בשומרת יום בראשון היינו טעמא לרב חסדא משום דהוחזקה רואה דמים היום ומעיינה פתוח בראשון שלה דמהאי טעמא תולה עוברה בשאינה עוברה לפי שבשעה שאינה עוברה הוחזקה יותר בדמים וטעמא דרבי לאו משום קלקול והשתא שפיר מדמה רב חסדא טמא שלא סיפר כלל בב' שבילין לשומרת יום בשני שלה דאינו תולה לרבי כיון דלא הוחזקה רואה היום ורב אדא שפיר קאמר הכא מאי נ"מ דבקלקול תליא מלתא ובשומרת יום בשני שלה איכא קלקול משא"כ בטמא שלא סיפר כלל והסוגיא מתפרשת כפשוטה לפ"ז אבל התוס' מאנו בזה שסמכו עצמן אהא שהקשו לקמן מהך דב' קופות דאמר חולין לתוך חולין נפלו דע"כ טעמא דרבי משום קלקול ובהכי יתיישב אהך דב' קופות דנקטו בתירוצם מלתא אחריתא שכתבו וה"נ אפי' רבי מודה שתולה בנדה גמורה שלא טבלה כלל עכ"ל ולמה שבק מלתא דקתני בברייתא ושוין שתולה כו' אלא דר"ל דלאו בהך מלתא דושוין שתולה כו' דמתניא בברייתא לחוד מודה רבי ומשום חזקת דמים אלא אף בנדה גמורה שאין מעיינה פתוח אלא שלא טבלה נמי מודה רבי וע"כ משום דלא מקלקלה מידי ודו"ק:

בד"ה באנו למחלוקת כו' דאע"ג דבתרוייהו איתרע חזקה כו' עכ"ל דספק טומאה ברה"ר לא מטהרינן נמי אלא בדאיכא חזקת טהרה כמ"ש התוס' בריש מכילתין גבי והלל כי אמרינן אוקי כו':

בד"ה מהו לתלות כתם כו' אבל בראשון פשיטא ליה דתולה כו' ועוד אליביה דרבי נמי ה"ל כו' עכ"ל פי' דאם נימא בראשון פשיטא ליה דתולין לכ"ע אהא קשיא להו דאליבא דר' נמי ה"ל למבעי כו' דנהי דלרבן שמעון בן גמליאל פשיטא ליה דתולין משום דכיון דהיכא דחזיא מגופה תולין אף בשני שלה מסתבר לכל הפחות בכתם בראשון שלה תולין אבל לר' דבמגופה לא תולין נמי אלא בראשון אמאי פשיטא ליה דבכתם נמי בראשון תולין דהוה ליה למבעי ביה נמי אם לנחותי חדא דרגא כדמבעי ליה לרשב"ג לשני שלה אם נחתינן בכתם חדא דרגא משום דלא חזיא מגופה ולא ניחא להו למימר דלרבן שמעון בן גמליאל פשיטא ליה בראשון דתולין בכתם ולרבי פשיטא ליה דאין תולין בראשון דודאי למאי דמסקי התוס' לרשב"ג אף בראשון מבעי ליה נשמע שפיר מבעייתו של ר' יוחנן דלרבי אין תולין בראשון דהא אף בראשון קמבעיא ליה ועלה קאמר לרבי לא תבעי לך כמ"ש התוס' והיינו משום כיון דרבי מחמיר אף במגופה דאין תולין אלא בראשון פשיטא ליה בכתם לנחותי הך חדא דרגא אבל לרשב"ג דמיקל בגופה קמבעיא ליה שפיר בכתם אפי' לנחותי ביה חדא דרגא אם לאו אבל הא ודאי לא משתמע מבעייתו של ר' יוחנן למימר דלרשב"ג פשיטא ליה דתולין בכתם בראשון שלה ולרבי פשיטא ליה דאין תולין דלא אשכחן בשום דוכתא מפורש דפליגי בראשון ומהיכא פשיטא לן הך פלוגתא בכתם ודו"ק:

בא"ד מ"מ קשיא הא איכא לשנויי בין לרבי בין לר"ש בן גמליאל בראשון כו' עכ"ל אבל אי בראשון שלה קמבעיא ליה נמי לר"ש בן גמליאל כיון דמ"מ תקשה לרבי יהודה בר ליואי ניחא ליה לשנויי רישא וסיפא לרבי הא בראשון והא בשני ולא בעי למימר הכי לרשב"ג דא"כ תפשוט מיהא חדא לרשב"ג דמשני שלה אין תולין כדקאמר רבי יהודה בר ליואי וק"ל:

תד"ה טמא וטהור שהלכו וכו' אלא מיירי בטמא שספר קצת וס"ל לרב חסדא דלרבי אפילו בספרה קצת אינה תולה והא דנקט סופרת ז' שלא טבלה לרבותא דרשב"ג נקטי' דאפ"ה תולה ורב אדא דקאמר מאי נפקא מינה לא קרי הפסד כיון דלא סתר הכל כן נראה לי להגיה והספרים שלפנינו מסורסים וכלל הענין דרב חסדא ס"ל דבספרה קצת נמי ס"ל לרבי אינה תולה והא דנקט בברייתא סופרת ז' אלא שעדיין לא טבלה לרבותא דרשב"ג נקטיה ורב אדא ס"ל דדוקא נקט בברייתא סופרת ז' דבהא דוקא ס"ל לרבי דאינה תולה דמפסידה שסותרת כל הז' שספרה אבל בסופרת במקצת מודה רבי דתולה דלא קרי הפסד כיון דלא סתרא הכל שהרי עדיין לא ספרה כ"א מקצת וסתירה במקצת לא מקרי הפסק ולכך קאמר הכא מאי נפקא מינה:

גמ' חולה טמא. נ"ב פי' שביל:

שם בתלוי נ"ב פי' אדם:

שם איכא דאמרי הא והא רבי. נ"ב סוגיא דעלמא משמע שכבר מתרצינן הברייתא ואחר כך פרכינן מינה ולפי זה השנויי' לא פריך מידי דהא לרבי פשיטא דאינה חולה בכתם אלא דוקא לתירוץ קמא הוא דפריך או אליבא דרב אשי וא"כ מדפריך רבי יוחנן ש"מ דאיכא דאמרי ליתא כלל ומהו דעת הגמרא וצ"ע אף שהתוס' דוחקים:

רש"י בד"ה וביושבת על דם טוהר ובבתולה שדמיה כו' כצ"ל:

בד"ה אתמר נמי כו' תלינן שביל טמא בטמא כו' כצ"ל:

בד"ה טמא וטהור כו' בתלוי לדברי הכל כו' הד"א:

תוס' בד"ה טמא וטהור כו' לא קרי הפסד כיון דלא סתר כו' כצ"ל:

גמרא מ"ט לפי שאין תולין. עי' בגליון בשם הערוך. וכה"ג בשבת כ"א וע"ש בגה"ש:

רש״י ד"ה שהלכו וכו' ולא ידעינן הי להאי כצ"ל:

גמ' לפיכך דרשב"ג. כעין זה לעיל ט ע"א ובב"מ כט ע"א:

שם באנו למחלוקת רבי ורשב"ג. עי' פ"ז מ"ה דתרומות בר"ש:

שם אין תולין מה טעם לפי שאין תולין. כעין זה שבת כא ע"א גיטין ס ע"א:

הרואה. שגדולה היא וידעינן בה דכבר ראתה: ראויה לראות. שהגיעו ימי הנעורים: ותסברא רבי מאיר לחומרא הוא. דתימא דלתנא קמא אפילו אינה ראויה ותשמע מינה דלתרוייהו לא בעינן שראתה כבר והא תניא דרבי מאיר לקולא מכלל דלת''ק לא סגי בראויה לראות עד שתהא רואה ממש: ופרכינן אלא קשיא הך. קמייתא דמשמע דר' מאיר לחומרא: תריץ הכי כו'. וברייתא דקתני אינה תולה בנכרית לת''ק הכי קאמר אינה תולה בנכרית הראויה לראות אלא אם כן רואה ר' מאיר אומר תולה ותרוייהו מתניתא חדא מילתא אמרי ורב דאמר כתנא קמא דתרוייהו: בשני שלה. אם השאילתה לשומרת יום בשני שלה תולה בה ואף על גב דלא הוחזקה רואה היום כיון דמעיינה פתוח תולה בה ואע''ג דמקלקלה לה פורתא דצריכה לשמור יום המחרת כיון דטמאה השתא: ובסופרת ז'. נקיים אחר זיבה ואף ע''פ שמקלקלה הרבה שסתרה כל ימי ספירתה וצריכה לספור ז' נקיים הואיל ועכשיו טמאה תולה בה: וחברתה מקולקלת. שומרת יום צריכה עוד לשמור שלישי בשביל כתם זה ואם סופרת היא סותרת כל שלפניה: רבי אומר אינה תולה. הואיל ומקלקלה לה מאי חזית דמקלקלת להך טפי מהך: ושוין שתולה בשומרת יום כנגד יום בראשון שלה. דלא מקלקלה מידי: וביושבת על דם טוהר ובבתולה שדמיה טהורין. דלא מקלקלה לה מידי שאין לה כתם כדאמרי' בפ' קמא (דף י:) זו שירפה מצוי ותלינן כתמה בדם בתולים: לפיכך דרבן שמעון למה לי. כיון דתנא תולה בה פשיטא דהיא מתוקנת וזו מקולקלת: שהלכו בשני שבילין. ולא ידענא הי להאי על והי להאי על: באנו למחלוקת. לרבן שמעון דאמר תולין כתם בשומרת יום הכא נמי תולין שביל טמא באדם טמא וטהור בטהור ולרבי שניהם טמאים: עד כאן לא אמר רבי. דשניה טמאה: אלא משום דכי הדדי נינהו. שתיהן היו בחזקת טהרה השומרת יום בשני שלה ראויה לטבול כל שעה שתרצה כיון שספרה שעה אחת הילכך אין כאן טומאה שתוכל לתלות בה יותר מזאת לפיכך שתיהן טמאות אבל הכא דטמא הוא מאי נפקא ליה מינה אי תלית ביה הילכך אפילו לרבי תלינן: ורב חסדא אמר סוף סוף. הך שומרת יום טבילה היא בעיא הילכך טמאה הואי ואפילו הכי קאמר רבי לא תלינן בה: איתמר נמי. כרב אדא דאמר אפילו לרבי תלינן שביל טמא בטמא וכמדומה לי דלא גרס נמי: טמא וטהור. או אפילו טהור ותלוי שהלכו כו' תולה טהור את שביל טמא בתלוי: לדברי הכל. ואפילו לרבי וכדאמרינן דהתם הוא דכי הדדי נינהו אבל הכא דתלוי טמא מספק וטהור טהור גמור תולין טומאה בתלוי: כתם בכתם. השאילה חלוקה לבעלת הכתם ואח''כ לבשתה היא מהו שתתלה בראשונה להיות היא טהורה: שומרת יום. חזאי אתמול מגופה: לא תליא. ושתיהן טמאות: לפי שאין תולין. דמעלמא אתי לה טומאת כתם קמא ולא בחזקת רואה היא: בשני שלה. אינה תולה דמקלקלה לה שמארכת ימי טומאת כתמה יום אחד אבל ביום ראשון שלבשה חלוק זה ביום ראשון (לכתמה הראשון) תולה דלא מקלקלה לה מידי:

תולה בשומרת יום כנגד יום. מספקא ליה להר''י אם טמא קל כגון סופרת מקצת או הכל ולא טבלה תולה בלא ספרה כלל בין בנדה בין בטמא מת ושבילי דשמעתין לא איירי אלא בטהור וטמא: (לעיל) יושבת מה לי אמר ר''ש. מדלא קאמר ר''מ ור' שמעון מטמאים ליכא למפשט דלרבי יוחנן מטהר ר''מ בספק ספקא ומיהו מרישא ה''מ למפשט מדלא קאמר ר' מאיר ור''ש אומרים עומדת טמאה יושבת טהורה אלא דעדיפא מייתי מברייתא: טמא וטהור שהלכו בשני שבילין. הך טמא לא מיירי בטמא שספר והזה אלא שלא טבל מדקאמר רב אדא התם כי הדדי נינהו הכא מאי נפקא ליה מינה משמע דלאו דומיא דפלוגתא לעיל הוא ובטמא שלא ספר כלל נמי לא איירי דאפילו רבי מודה דתולה כדאמר ושוין כו' ואמאי קאמר רב חסדא באנו למחלוקת אלא מיירי בטמא שספר קצת וס''ל לרב חסדא דלרבי אפי' בספרה קצת אינה תולה ורב אדא דקאמר מאי נפקא ליה מינה לא קרי הפסד כיון דלא סתר הכל והא דנקט סופרת ז' שלא טבלה לרבותא דרשב''ג נקטיה דאפ''ה תולה: באנו למחלוקת דרבי ורשב''ג. וא''ת ורב חסדא אמאי לא נקט מילתיה בזבה גופה ולימא זבה שספרה מקצתה באנו למחלוקת כו' וי''ל דניחא ליה לאשמועינן דאפי' בב' שבילין מטמא דאע''ג דהוי ספק טומאה ברה''ר וא''ת אם כן מה ענין כתמים לשבילין דאע''ג דבתרוייהו אתרע חזקת טהרה דידהו קצת מ''מ יש לטהר יותר בשבילין משום ספק טומאה ברה''ר וי''ל דגבי כתם נמי איכא למימר דלא אתרע חזקתה כלל דאיכא למתלי בחברתה כמו בשוק של טבחים ואפ''ה לרבי אינה תולה משום דמ''ש זו מזו כיון ששניהם טהורין שספרה כבר ז' ימים הכי נמי מאי חזית דתלינן בטמא שספר מקצת טפי מבטהור גמור ואע''ג דאית ליה חזקה דטהרה מיחזי כי חוכא ואטלולא דמהאי טעמא מטמינן ב' טהורין שהלכו בשני שבילין ובאו לשאול בבת אחת דטהורין מדינא ומטמינא להו כי היכי דלא ליהוי כי חוכא ואע''ג דלא דמי דהתם אי מטהרין לתרוייהו הוי חוכא דאי אפשר להיות ששניהם טהורין אבל הכא אפשר דטהור הלך בטהור מ''מ הוי חוכא דאמאי תלינן טפי בטמא מבטהור כדאמר לעיל גבי נשים וא''ת מ''ש משני קופות דאמרינן חולין לתוך חולין נפלו וי''ל דהתם אינו מפסיד לחברתה בתלייתו כלום והכא נמי אפילו רבי מודה שתולה בנדה גמורה שלא טבלה כלל: מהו לתלות כתם בכתם. אומר הר''י דליכא למימר דבעי לתלות בסופרת שבעה שלא טבלה אבל בראשון פשיטא ליה דתולה דאם כן מאי קאמר לקמן מ''מ קשיא הא איכא לשנויי בין לרבי בין לרשב''ג בראשון שלה איירי ברייתא ועוד דאליבא דרבי נמי ה''ל למבעי בראשון שלה כיון דלא חזיא מגופה אלא אפי' בראשון שלה מבעי ליה ופשיטא ליה דאין תולין אפי' לרשב''ג אלא לחזיא מגופה והשתא לכולהו שינויי קשה לר' יהודה בר ליואי והא דקמשני הא והא רבי הא בראשון שלה והא בשני שלה הש''ס הוא דקמהדר לשנויי בכל ענין שיכול לתרץ ולא בשיטתיה דר''י דהא קאמר אליבא דרבי לא תבעי לך ואוקימנא בעיא שלו אפילו בראשון שלה וקאמר כיון דהיכא דמגופה חזיא לא תלינן בשני שלה לרבי בכתם לא תלינן אפילו בראשון שלה:

נידה ס ע"א - טקסט הדף

דף ס - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד