נידה נט ע"ב

א משנה האשה שהיא עושה את צרכיה (בהטלת מי רגלים), וראתה בתוך מי הרגלים דם, ואין זה ברור אם בא הדם מן המקור והריהי טמאה בו, או מפצע המצוי בה באותו המקום, ואין היא נטמאת בו. מה דינה? ר' מאיר אומר: תלוי הדבר באופן בו היא הטילה את מימיה, שאם הטילתם כשהיא עומדת — הריהי טמאה, שכן באופן זה יתכן שבא הדם מן המקור. ואולם אם הטילתם כשהיא יושבת — הריהי טהורה, שכן ברור לנו שלא בא הדם מן המקור, אלא מפצע שיש בה. ר' יוסי אומר: בין כך ובין כך, בכל האופנים בהם הטילה את מימיה רגליה, ומצאה בהם דם — הריהי טהורה, שאין דם זה בא מן המקור.

ועוד הלכה בדומה לכך: איש ואשה שעשו שניהם את צרכיהן (בהטלת מי רגלים) לתוך הספל, ונמצא דם על המים שבספל זה. מה דינם? ר' יוסי מטהר את האשה. שהרי כפי ששנינו מקודם סבור ר' יוסי שאף באשה העושה את צרכיה לבדה, ומצאה דם, שהריהי טהורה בכל דרך בה הטילה את מימיה. והגם שאין זה אלא ספק אחד: אם בא הדם מן המקור או מפצע. ומעתה, ודאי שכך הוא הדין כששניהם הטילו את מימיהם, שהרי זה ספק כפול: שמא בא הדם מן האיש או מן האשה. ואף אם נאמר שבא הדם מן האשה, ספק הוא אם בא הדם מן המקור או מפצע שבה. ואילו ר' שמעון מטמא את האשה. וטעמו: שאין דרך האיש להוציא דם, אלא שחזקת דמים שהריהם באים מן האשה, ואף כאן ודאי שבא הדם מן האשה. ומעתה, אין לפנינו אלא ספק אחד, אם בא הדם מן המקור או מפצע שבה. ובספק שכזה מטמא ר' שמעון (וכשיטת ר' מאיר הנזכרת למעלה).

ב גמרא שנינו במשנתנו כי ר' מאיר מבחין בדין האשה שמצאה דם במי רגליה בין כשעשתה האשה צרכיה בעמידה לבין כשעשתה צרכיה בישיבה. ושואלים: מאי שנא [במה שונה, נבדל] הדין כשעשתה צרכיה כשהיא עומדת, שהדם טמא — משום דאמרינן [שאומרים אנו] כי באופן שכזה, מי הרגלים הדור [חזרו, חדרו] למקור, ומשם הם שבו ואייתי [והביאו] אתם דם. מעתה, אף כשעשתה צרכיה כשהיא יושבת נמי נימא [גם כן נאמר] כי מי רגלים הדור [חזרו] למקור ואייתי [והביאו] דם, ותיטמא האשה גם באופן זה!

אמר שמואל בהסבר הדברים: מדובר במשנתנו כשעושה צרכיה בישיבה, ואת מי רגליה הריהי מזנקת (מזרימה בקילוח רצוף בלא לחץ), ובאופן שכזה אין אפשרות שיחזרו מי הרגלים אל המקור. ואולם העושה צרכיה בעמידה, אין היא מזנקת את מימי רגליה, אלא הריהם שותתים ממנה, תוך התאמצותה, ובאופן זה יש אפשרות שיחזרו מימי הרגלים אל המקור. ומקשים: במזנקת נמי [גם כן] מדוע מטהר אותה ר' מאיר כשעושה צרכיה בישיבה, והרי קיים החשש דלמא בתר [שמא אחר] שתמו מיא אתא [המים, בא] דם מהמקור מכח עצמו, ולא כנישא על מימי הרגלים, וזרם הדם אל תוך מי הרגלים, והרי זה דם טמא?

אמר ר' אבא בתשובה: אין מקום לחשש זה, שכן במשנתנו מדובר במקרה שיושבת האשה על שפת הספל, ומזנקת (ומטילה מימיה בקילוח) הישר בתוך הספל, ונמצא דם בתוך הספל. שאם איתא דבתר [יש מקום לומר שלאחר] שתמו מיא אתא [המים בא הדם] — על שפת הספל איבעי ליה לאשתכוחי [צריך היה לו, לדם להימצא]. ומאחר ונמצא הדם בתוך הספל, הרי זו ראיה שהגיע אל תוך הספל על ידי מימי הרגלים. ומאחר שהיו אלה מימי רגלים שבקילוח — לא מן המקור בא דם זה.

ובסיכום הדברים, אמר שמואל, ואמרי לה [ויש האומרים אותה] שנמסרה הלכה זו כך, אמר רב יהודה, שכך אמר שמואל: הלכה כר' יוסי. וכן אורי ליה [הורה לו] ר' אבא לחכם הנקרא קלא שברר אצלו הכרעת הדין מהי, והשיבו כי הלכה כר' יוסי.

ג שנינו עוד במשנתנו כי בזמן שאיש ואשה עשו שניהם את צרכיהם אל תוך הספל, ונמצא בו דם, לדעת ר' יוסי הריהי טהורה ולדעת ר' שמעון הריהי טמאה. ובענין זה איבעיא להו [נשאלה להם, לחכמים] שאלה זו: איש ואשה שעשו צרכיהם אל תוך ספל אחד כשהם עומדין, ונמצא דם בתוך הספל, מה לי ההלכה במקרה זה לפי השיטה שאמר ר' מאיר בענין דומה במשנתנו?

וצדדי השאלה: כי [כאשר] אמר ר' מאיר את דינו אמר זאת רק באשה העושה צרכיה בעמידה, שכן אין זה אלא בחד ספקא [בספק אחד], אם בא הדם מהמקור או מפצע שבה. שהרי ברור הוא הדבר שבא הדם ממנה. אבל במקרה שיש בו ספק ספקא [ספק שבספק], וכגון במקרה זה הנדון בשאלתם של חכמים, שהרי ספק הוא אם בא הדם מן האיש או מן האשה. ואף אם נאמר שבא הדם מן האשה, ספק נוסף הוא אם בא הדם מהמקור או מפצע. ובמקרה שכזה — לא מטמא ר' מאיר. או דלמא לא שנא [או שמא אין זה שונה], ואף במקרה זה מטמא ר' מאיר?

אמר ריש לקיש: היא ההלכה שאמר ר' מאיר במקרה של ספק אחד, שהריהי טמאה, היא ההלכה שאמר ר' מאיר אף במקרה של ספק ספיקא, שאף בזה הריהי טמאה. ומסביר ריש לקיש את דבריו: ממאי [ממה, מנין] שכך הוא — מזה דלא קתני [שהתנא במשנתנו אין הוא שונה] בסוף משנתנו, בדין האיש והאשה שעשו צרכיהם אל תוך הספל כי "ר' מאיר ור' יוסי מטהרין", אלא "ר' יוסי מטהר", ומכאן שלדעת ר' מאיר גם באופן זה הריהי טמאה.

ומקשים על דעת ריש לקיש: אי הכי [אם כך] הוא, שלשיטת ר' מאיר, הריהי טמאה אף במקרה שיש בו ספק ספיקא, השתא [מעתה], אם ר' מאיר אף בספק ספקא מטמא, בחד ספקא מיבעיא [בספק אחד נצרך] להשמיענו שהריהי טמאה? ומדוע שנה התנא במשנתנו את דינו של ר' מאיר שהריהי טמאה במקרה של ספק אחד? ומשיבים: השמיע כן התנא כדי להודיעך כחו של ר' יוסי החולק על ר' מאיר, ואפילו בחד ספקא [בספק אחד] הריהו מטהר.

ומקשים על כך: ואדמיפלגי בחד ספק [ועד שהתנא במשנתנו שונה שהם חולקים בספק אחד], וכהסברך כדי להודיעך את כחו של ר' יוסי המטהר אפילו בספק אחד, ליפלגו [שישנה שהם חולקים] בספק ספקא, וכדי להודיעך את כחו של ר' מאיר, המטמא אפילו בספק ספיקא! ומשיבים: מעדיף התנא לשנות את מחלוקתם במקרה של ספק אחד, ולהשמיע את החידוש שבדעת ר' יוסי, שכן כח דהיתרא [של היתר] עדיף ליה [לו].

ואילו ר' יוחנן אמר: כי קאמר [כאשר אמר] ר' מאיר את דינו שהריהי טמאה — הרי זה רק במקרה של חד ספקא [ספק אחד], אבל במקרה של ספק ספקא — לא אמר ר' מאיר שהריהי טמאה. ומקשים: אם כן, שאף ר' מאיר מטהר במקרה זה שבסוף המשנה, ליתני [שישנה] התנא "ר' מאיר ור' יוסי מטהרין", ומדוע לא שנה אלא שר' יוסי מטהר? ומשיבים: אין הכי נמי [אכן כך גם כן] ראוי היה לשנות, ואולם איידי דסליק [מתוך שעלה, שיצא התנא] מדברי ר' יוסי בהלכה המובאת בתחילת המשנה, פתח בסופה בדברי ר' יוסי.

ומקשים: מדוע יש צורך לשנות בסוף המשנה שלדעת ר' יוסי הריהי טהורה במקרה זה שיש בו ספק ספיקא, והלא אפילו במקרה שאין בו אלא חד ספקא [ספק אחד] ר' יוסי מטהר, ואם כן במקרה של ספק ספקא מיבעיא [נצרך] לומר שר' יוסי מטהר? ומשיבים: נצרך התנא לומר דין זה שבסוף משנתנו, שכן מהו דתימא [שתאמר], כי הני מילי [דברים אלה] שר' יוסי מטהר, אינם אלא בדיעבד, כאשר כבר נגעה האשה (שהטילה מימיה עם איש לתוך ספל, ונמצא לאחר מכן דם בספל) בטהרות, שאין אנו מטמאים את הטהרות הללו. אבל לכתחלה לא תגע האשה בטהרות. לכך קא משמע לן הוא, התנא משמיע לנו] ממשנה יתירה, שלדעת ר' יוסי הריהי מותרת אף לכתחילה לגעת בטהרות.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן, ושלא כשיטת ריש לקיש: איש ואשה שעשו צרכיהן לתוך הספל, ונמצא דם על המים — ר' מאיר ור' יוסי מטהרין, ור' שמעון מטמא. הרי איפוא ששיטת ר' מאיר היא שבאופן זה של ספק ספיקא הריהי טהורה.

ד שנינו במשנתנו כי כאשר עשו איש ואשה את צרכיהם לתוך ספל אחד ונמצא דם בתוכו, שר' שמעון מטמא את האשה. שכן אין זה דרכו של האיש להוציא דם, וחזקת דמים שהריהם באים מן האשה. ובבירור שיטתו של ר' שמעון איבעיא להו [נשאלה להם, לחכמים]: במקרה שבו אשה בלבד היא שעושה את צרכיה, כשהיא יושבת, מה לי ההלכה במקרה זה לפי השיטה שאמר ר' שמעון בענין דומה במשנתנו? וצדדי השאלה: כי [כאשר] אמר ר' שמעון את דינו — הרי זה דווקא בעומדת, ומשום דדחיק [שדחוקה, לחוצה] לה עלמא [בכלל] האשה הנדרשת להטיל מימיה באופן זה. וכיון שהיא פועלת מתוך מצוקה, יש מקום להניח שבא הדם מהמקור (ואפילו הטיל יחד אתה איש את מימיו). אבל כאשר היא מטילה את מימיה כשהיא יושבת, וכדרכה, שלא טימא אותה ר' מאיר באופן זה — גם לשיטת ר' שמעון היא לא טמאה. או דלמא [שמא] לשיטת ר' שמעון לא שנא [שונה] דינה של היושבת מדינה של העומדת, ואף ביושבת מטמא ר' שמעון.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה דתניא [ששנויה ברייתא] מפורשת בדעתו של ר' שמעון: האשה שהטילה מימיה ומצאה בהם דם, אם הטילתם כשהיא יושבת — הריהי תולה את הדם בפצע שיש בה, והינה טהורה. ואם הטילתם כשהיא עומדת — אינה תולה את הדם בפצע, והינה טמאה. אלו דברי ר' מאיר, ר' יוסי אומר: בין כך שהטילתם כשהיא יושבת, ובין כך כשהטילתם כשהיא עומדת — הריהי תולה את הדם בפצע שיש בה, והינה טהורה. ואילו ר' שמעון אומר: בין כך ובין כך — היא אינה תולה, ואף כשהטילתם כשהיא יושבת הריהי טמאה.

איבעיא להו [נשאלה להם, לחכמים] עוד בבירור שיטתו של ר' שמעון: איש ואשה יושבין ועושים צרכיהם לתוך ספל אחד, ונמצא בו דם, מה לי ההלכה במקרה זה לפי השיטה שאמר ר' שמעון במשנתנו? וצדדי השאלה: כי [כאשר] אמר ר' שמעון את דינו, שהריהי טמאה — דווקא בעומדת — ומשום דדחיק [שדחוקה, לחוצה] לה עלמא [בכלל] האשה הנדרשת להטיל מימיה באופן זה. ולכך אף שיש כאן ספק ספיקא (ספק בא הדם מן האישה, ספק בא מן האיש. ואף אם נאמר שבא הדם ממנה: ספק בא הדם מהמקור, ספק בא מפצע) — הריהי טמאה, שכן יש להניח שבאו מימי רגליה אל המקור, ומשם נישא אתם דם המקור. וכן מטמא ר' שמעון אף ביושבת (כשהטילה רק האשה לבדה את מימיה לתוך הספל) — משום דחד ספק [שספק אחד] יש כאן (שהרי ברור שבא הדם ממנה, וכל הספק אם בא מהמקור או מפצע), אבל במקרה של איש ואשה שהטילו את מימיהם בישיבה לתוך ספל אחד, שהרי זה ספק ספקא — לא אמר ר' שמעון את דינו, והריהי טהורה. או דלמא [שמא] לשיטת ר' שמעון לא שנא [אין זה שונה], ואף באיש ואשה שהטילו מימיהם בישיבה מטמא ר' שמעון?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה ששנינו: כיון שאמר ר' שמעון בטעם טומאתה של האשה שהוא משום שחזקת דמים שהם מן האשה — לא שנא [אין זה משנה] אם הטילו את מימיהם האיש והאשה כשהם עומדין ולא שנא [ואין זה משנה] אם הטילו את מימיהם כשהם יושבין, שבזה ובזה הריהי טמאה.

ה משנה אשה שהשאילה את חלוקה לאשה נכרית או לאשה ישראלית נדה, ואחר כך לבשה האשה המשאילה את חלוקה ומצאה בו דם — הרי זו תולה את כתם הדם בה, בנכרית או באשה הנדה.

שלש נשים שלבשו זו אחר זו חלוק אחד, ולפני שלבשוהו שלושתן נבדק החלוק ונמצא שהוא נקי, ולאחר שלבשוהו נמצא עליו כתם דם, או שישבו שלוש נשים בזו אחר זו על ספסל אחד, ולאחר מכן נמצא עליו דם — כולן טמאות.

ישבו על ספסל של אבן, שאין הוא מקבל טומאה, או על האיצטבא של בית המרחץ, שאין זו מקבלת טומאה. ונמצא לאחר מכן דם על הספסל או על האיצטבא — ר' נחמיה מטהר את שלושתן. שכן היה ר' נחמיה אומר: כל דבר שאינו מקבל טומאה — אינו מקבל כתמים. שלא גזרו חכמים את גזירת כתמים אלא בכתם הנמצא בדבר המקבל טומאה.

ו גמרא שנינו במשנתנו כי האשה שהשאילה את חלוקה לנכרית, ונמצא בו כתם לאחר מכן, הריהי תולה את הכתם בנכרית. ובענין זה אמר רב: לא אמרה משנתנו את דינה זה אלא בנכרית

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נט - ב

מתניתין:

א. האשה שהיא עושה צרכיה ומטילה מים, וראתה דם, ואין ידוע אם בא הדם מן המקור או שיש לה מכה באותו מקום, ודם המכה הוא שיצא עם מי הרגליים.

רבי מאיר אומר: אם עשתה צרכיה כשהיא עומדת - טמאה, ואם יושבת - טהורה. [וטעמו יתבאר בגמרא].

רבי יוסי אומר: בין כך עומדת ובין כך יושבת - טהורה.

ב. איש ואשה שעשו צרכיהן לתוך הספל, ונמצא דם על המים שבספל, ואין ידוע אם הגיע הדם מהאיש או מהאשה, וגם אם הדם מהאשה אין ידוע אם הוא מהמקור או ממכה.

רבי יוסי - מטהר. שגם אם יוברר שהדם מהאשה, הרי שיטתו היא שדם שיצא בהטלת מי רגליים אפילו בעומדת אינו מטמא.

ורבי שמעון - מטמא. לפי שחולק וסובר כרבי מאיר שאשה שראתה דם בשעת עשיית צרכיה טמאה ואין לטהר מפני האיש שהטיל מי רגליים ואולי ממנו הדם, מפני שאין דרך האיש להוציא דם, אלא שחזקת דמים מן האשה.

גמרא:

הגמרא דנה בטעמו של רבי מאיר שמטהר בעושה צרכיה כשהיא יושבת, ותולה שהדם הוא ממכה שיש לה באותו מקום, ואילו בעומדת הכריע שהדם הוא מהמקור, וטימא:

מאי שנא עומדת שמטמא - דאמרינן: מי רגלים הדור [חזרו] למקור ^[1], ואייתי ממנו דם.

אם כן, יושבת נמי, נימא: מי רגלים הדור למקור ואייתי דם!

אמר שמואל: יושבת שטיהר רבי יוסי, מדובר במזנקת, שמקלחים מימי רגליה בקילוח, ומחמת הקילוח אינם חוזרים אל המקור, וקילוח זה יכול להיות רק כשהיא יושבת. אבל בעומדת שבהכרח שתתו מי הרגליים ^[2] ולא קילחו, חוששים שחזרו למקור והוציאו ממנו דם ^[3].

ומקשה הגמרא: מזנקת נמי - מנין לנו הודאות שיצא הדם ביחד עם מי הרגליים, שאז מונע הקילוח את האפשרות שיצא דם מהמקור? דלמא בתר דתמו מיא ופסקה מלהטיל מי רגליים, אז אתא דם, ובאותה שעה לא היו כלל ^[4] מי רגליים, ויכל לצאת דם מהמקור?

ומתרצת: אמר רבי אבא: משנתינו מדברת ביושבת על שפת הספל, ומזנקת בתוך הספל באמצעיתו, ונמצא דם בתוך הספל. ומוכיח מקום הדם שהגיע ביחד עם מי הרגליים, דאם איתא דבתר דתמו מיא אתא דם מהמקור - על שפת הספל איבעי ליה לדם זה לאשתכוחי, שהרי הדם בעצמו אינו מקלח וכיצד הגיע לאמצע הספל אם לא שמי הרגליים נטלהו עמהם? ^[5]

אמר שמואל, ואמרי לה אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יוסי, שטיהר גם עומדת ^[6].

וכן אורי ליה רבי אבא לקלא [שם חכם], הלכה כרבי יוסי.

שנינו במשנה: איש ואשה שעשו צרכיהן לתוך הספל ונמצא דם על המים, רבי יוסי מטהר ורבי שמעון מטמא.

איבעיא להו: איש ואשה עומדין - מה לי אמר רבי מאיר? שהרי רבי יוסי שטיהר טעמו הוא מפני שאפילו דם שודאי יצא מהאשה אינו מטמא, וכמבואר ברישא של המשנה, ורבי מאיר חלק עליו שם, ומטמא.

אולם אפשר לומר כי אמר רבי מאיר עומדת טמאה, זהו דווקא ברישא, שישנו רק חד ספקא, וכל הספק הוא אם הדם מן המקור או ממכה, אבל בספק ספקא, שהטיל גם איש מי רגליים, ונוסף עוד ספק, שמא אין הדם מהאשה - לא מטמא.

או דלמא לא שנא? ^[7]

אמר ריש לקיש: היא - היא. ומטמא רבי מאיר גם בהיו איש ואשה עומדים.

ומבאר ריש לקיש: ממאי, מהי הראיה שכך סבר רבי מאיר - מדלא קתני בסיפא של המשנה איש ואשה שעשו צרכיהן לתוך הספל רבי מאיר ורבי יוסי מטהרין, והשמיטה המשנה את שמו של רבי מאיר, מוכח שרק רבי יוסי מטהר.

ומקשה הגמרא: אי הכי, שאפילו בספק ספיקא מטמא רבי מאיר מדוע השמיענו ברישא שאשה עומדת מטמאה? והרי השתא, רבי מאיר בספק ספקא מטמא - בחד ספקא מיבעיא?

ומתרצת: שהרישא נאמרה כדי להודיעך כחו דרבי יוסי - דאפילו בחד ספקא מטהר, שאם היתה נכתבת רק הסיפא היה אפשר לטעות ולומר שרק במקום ספק ספיקא טיהר רבי יוסי, ונתחדש ברישא שדי בספק אחד כדי לטהר. ואגב דברי רבי יוסי הוזכרה ברישא גם שיטת רבי מאיר שחלק עליו.

ומקשה הגמרא: ואדמיפלגי בחד ספק כדי להודיעך כחו דרבי יוסי - ליפלגו בספק ספקא כדי להודיעך כחו דרבי מאיר שמטמא, שהרי יותר חידוש הוא לטמא בספק ספיקא מאשר בספק אחד?!

ומתרצת: כח דהיתרא עדיף ליה.

ורבי יוחנן חלק על ריש לקיש ואמר: כי קאמר רבי מאיר שהיא טמאה - בחד ספקא. אבל בספק ספקא - לא אמר, ומודה רבי מאיר שבמקום שישנו גם ספק שמא הדם הוא מהאיש, שטהורה האשה ^[8].

ומקשה הגמרא: אם כן, ליתני בסיפא, בהיו איש ואשה עושים צרכיהם בספל - רבי מאיר ורבי יוסי מטהרין, ומדוע השמיטה המשנה את שמו של רבי יוסי, וכתבה רק שרבי מאיר מטהר?

ומתרצת: אין הכי נמי שהיה צריך לכתוב כך. אלא, ואיידי דסליק מרבי יוסי - ששנה את דין הרישא, שמטהר גם בספק אחד, המשיך ופתח בסיפא בדרבי יוסי, וכיון שהקדים את רבי יוסי שוב לא הזכיר גם את רבי מאיר.

ודנה הגמרא בדברי רבי יוסי שבסיפא: ורבי יוסי, הרי בחד ספקא מטהר - ואם כן, בספק ספקא - מיבעיא!? ומדוע הוצרך לשנותו? ^[9]

ומתרצת הגמרא: מהו דתימא: הני מילי שמטהר רבי יוסי - היינו דוקא טהרות שכבר נגעה בהם, שבדיעבד לא מטמאים את הטהרות, ותולים שהגיע הדם ממכה שהיתה במקום מי רגליים, אבל לכתחלה חוששים שמא הדם מהמקור - ולא תגע בטהרות.

קא משמע לן, ממשנה יתירה שאפילו לכתחילה לא חשש רבי יוסי, ואפילו בספק אחד ^[10].

תניא כוותיה דרבי יוחנן: איש ואשה שעשו צרכיהן לתוך הספל, ונמצא דם על המים - רבי מאיר ורבי יוסי מטהרין, ורבי שמעון מטמא. הרי שבמקרה שהטיל גם האיש מי רגליים מטהר גם רבי מאיר, וכשיטת רבי יוחנן.

שנינו במשנה 'ורבי שמעון מטמא שאין דרך האיש להוציא דם, אלא שחזקת דמים מהאשה'.

איבעיא להו: אשה יושבת [במקרה שלא היה שם גם איש שהטיל מי רגליים] - מה לי אמר רבי שמעון?

האם כי אמר רבי שמעון - בעומדת, דדחיק לה עלמא, ויש להסתפק שיתכן ובאים המים אל המקור ומוציאים ממנו דם, וסבר רבי שמעון כרבי מאיר שטימא בעומדת.

אבל יושבת שטיהרה רבי מאיר - לא טימא בה גם רבי שמעון.

או דלמא לא שנא? ^[11]. תא שמע: דתניא, יושבת - תולה שהגיע הדם ממכה, וטהורה.

עומדת - אינה תולה וטמאה, דברי רבי מאיר.

רבי יוסי אומר: בין כך יושבת, ובין כך עומדת - תולה.

רבי שמעון אומר: בין כך יושבת ובין כך עומדת - אינה תולה.

ומסתפקת הגמרא ספק נוסף בשיטת רבי שמעון,

איבעיא להו: איש ואשה יושבין והטילו מימיהם לאותו הספל ונמצא בו דם - מה לי אמר רבי שמעון?

האם כי אמר רבי שמעון שהיא טמאה אפילו שהטיל גם איש, זהו דוקא בעומדת - דדחיק לה עלמא, ולכן החמיר בה אפילו בשני ספיקות, [שהחשש בעומדת מפני ש"דחיק לה עלמא" הוא חזק כל כך, עד שאין להתחשב בספק שמא בא הדם ממכה במקום מי הרגליים]. וביושבת טימא רק במקרה שאין איש, דחד ספק הוא, ושמא הדם ממכה.

אבל ביושבת כשהטיל גם איש, ויש ספק ספקא - לא אמר.

או דלמא לא שנא?

תא שמע: [אין הכונה להביא מקור אלא להוכחה מדבריו]: כיון דאמר רבי שמעון "חזקת דמים מן האשה", אין זה ספק ספיקא. ולכן - לא שנא עומדין ולא שנא יושבין, הרי היא טמאה ^[12].

מתניתין:

ישראלית טהורה שהשאילה חלוקה לנכרית או לישראלית נדה, ומצאה בו, לאחר שהחזירו לה את החלוק ^[13], כתם - הרי זו תולה בה, שהגיע הכתם מהשואלת, והמשאילה נשארת בטהרתה.

ודין זה הוא דוקא בהשאילה לאחת שאין לה נפקא מינה בטומאת הכתם, אבל ג' נשים טהורות שלבשו חלוק אחד, או שישבו על ספסל אחד, ונמצא עליו דם - כולן טמאות כי אי אפשר לטהר אחת ולטמא את השניה, היות והספק בשתיהן הוא שקול ^[14].

וכל דין טומאת כתמים היא במקרה שמצא הכתם על גבי דבר שמקבל טומאה, אבל אם ישבו על ספסל של אבן, או על האיצטבא של מרחץ ואפילו אם ישבה שם רק אשה אחת - רבי נחמיה מטהר.

שהיה רבי נחמיה אומר: כל דבר שאינו מקבל טומאה - אינו מקבל [לא גזרו בו טומאת] כתמים ^[15].

גמרא:

שנינו במשנה: השאילה חלוקה לנכרית - הרי זו תולה בה ^[16].

הערות

^[1] מבואר בגמרא שכל החשש לטמא הוא שמא חזרו מי הרגליים פנימה והוציאו דם מהמקור. ויש לבאר, מדוע לא חששו שמא יצא דם מעצמו ונטף לתוך מי הרגליים? ובמה שונים מי הרגליים מכל כתם דם שנמצא על גופה או חלוקה, שחוששים שמא נטף לשם דם מהמקור, ואפילו כשהחלוק אינו יכול להכנס ולהגיע למקור ולהוציא ממנו דם. ותירץ רש"י [ד"ה במזנקת], שאין דרך דם מקור לצאת עם מי הרגליים. ובתוס' [ד"ה דלמא] ביארו את דבריו, שמחמת זינוק מי הרגליים נסתם מעיין של דם. ובתוספת ביאור כתב המשנה אחרונה, 'שיש באשה שני שבילין, שביל של דם נדות ושביל של מי רגליים. ואי אפשר שיפתחו שניהם כאחד, וכל זמן שאחד פתוח השני סתום'. התוס' [שם] פירשו, כיון שיצא דם רק בשעה שהטילה מי רגליים ולא לפני כך, וגם לא אחר כך, מוכח שמי הרגליים הם שגרמו לדם שיצא, ואין חוששים שיצא מעצמו. וכפירוש הזה כתב גם הרשב"א. וראה בהמשך הסוגיא, שמחמת מחלוקת זו יש כמה שינוים בפירוש הסוגיא בין רש"י לתוספות.

^[2] כן מבואר מהתוס' [ד"ה האשה], שהקשו, כיון שלתירוץ הגמרא כל החילוק הוא בין מזנקת שטהורה לשותתת שטמאה, מדוע כתבה המשנה 'עומדת' ו'יושבת', ולא חילקה ביושבת עצמה בין 'מזנקת' ל'שותתת'. ותירצו, שעומדת תמיד היא שותתת והרי זה כאילו נכתב שותתת במפורש.

^[3] בשו"ת חתם סופר קמ"ח [ד"ה תו פליגי] הסתפק, האם שותתת היא סיבה לטמא או סימן. וכתב שמרש"י [ד"ה במזנקת] מבואר ששותתת הוא סימן שעצרה עצמה זמן מרובה מלהטיל, והחשש הוא שמא בשעה שעיכבה עצמה מלהטיל מי רגליים אז חזרו מי הרגליים למקור. וכן מבואר בדבריו לעיל [יד ב ד"ה עומדת, נח ב ד"ה עומדת] שסיבת הטומאה בעומדת היא מפני שהעמידה היא סימן שהיתה דחוקה, שאין דרך נשים להטיל בעמידה אלא כשדחוקות ביותר, וחוששים שמא בזמן שעיכבה עצמה קודם שהטילה בעמידה חזרו מי הרגליים למקור. אולם מהתוס' [ד"ה האשה] ומהרא"ש הוכיח שסברו, שהשתיתה והעמידה היא סיבה לטמא, לפי שכתבו 'שעומדת טמאה מפני שאין רחמה נפתח'. כלומר, שכשיוצאים מי הרגליים לאט מצטברים הם במקום היציאה, וישנו חשש שחזרו אז למקור והוציאו דם. האבני נזר [רלא] מסתפק, האם בשותתת חוששים שבשעת יציאת מי הרגליים שתתו ועברו דרך המקור והוציאו דם, או שהחשש שקודם שהחלו מי הרגליים לצאת חזרו פנימה, ודרך האברים הפנימיים הגיעו למקור, וכבר בתחילת יציאת מי הרגליים היו מעורבים בדם. והביא שהמרדכי סובר שהחשש הוא על שעת ההטלה, ובשו"ע הגר"ז מבואר שהחשש הוא על הזמן שקודם ההטלה. ונראה, שלפי פירוש רש"י ששותתת הוא סימן שהעמידה עצמה קודם ההטלה, החשש הוא שמא בשעה שהעמידה עצמה קודם שהחלה להטיל מים, חזרו מי הרגליים למקור. ואילו לתוס', ששתיתה היא סיבה לטומאה מפני שיוצאים מי הרגליים לאט, חוששים שמא בשעת היציאה אז חזרו מי הרגליים שהצטברו במקום היציאה למקור. ונפקא מינה לדינא מחקירה זו, האם יועיל להניח עד על המקור בשעת הטלת מי הרגליים כדי להוכיח שלא משם הדם. כי אם כל החשש הוא שיצא הדם בשעת ההטלה בדיקה זו מבררת שבאותו זמן לא יצא דם, אבל אם החשש הוא לזמן קדום שחזרו מי הרגליים באברים הפנימיים, אין תועלת בבדיקה זו. ובבית יוסף [קצא] הביא משו"ת הר"ן [מט] שאפשר לטהר על סמך עד שהיה מונח בשעת ההטלה.

^[4] רש"י ביאר, שקושית הגמרא היא שנחשוש שמא אחר שפסקו מי הרגליים לגמרי יצא הדם מעצמו. והתוס' חולקים ומפרשים שדרך מי הרגליים שיוצאים בקילוח שבסוף ההטלה פוסק הקילוח ויוצאים מעט מי רגליים בשתיתה, והקשתה הגמרא שנחשוש שמי הרגליים ששתתו הם שגרמו לדם לצאת. ומחלוקת זו תלויה במחלוקתם [המובאת בהערה 1] מהו ההיתר במזנקת. כי לפי פירוש התוס' שתולים שמי הרגליים הם שגרמו ליציאת הדם, צריך לפרש שגם ב"בתר דתמו', הכוונה היא שמי הרגליים מוציאים דם. וקושית הגמרא היא שמא מי הרגליים השותתים גרמו ליציאת דם מהמקור. אבל רש"י, החולק וסובר שאין הכרח לתלות את הדם במי הרגליים, יכול לפרש שהגמרא הקשתה שנחשוש שמא יצא הדם מעצמו לאחר תום ההטלה.

^[5] הרשב"א [בחידושים, ובתורת הבית ז ד] והר"ן [שו"ת מט] כתבו, שכל החשש שיצא הדם 'בתר דתמו' הוא דווקא לרבי מאיר, אבל רבי יוסי [שהלכה כמותו] לא חשש לזה. נמצא שנחלקו רבי מאיר ורבי יוסי בשני דינים: א. האם חוששים שחזרו מי הרגליים. ב. האם חוששים לבתר דתמו. וכתב הב"ח [קצא, ד"ה האשה] שכן היא גם שיטת רש"י. אולם החתם סופר [שו"ת, קמח] והרש"ש סוברים שרש"י חולק, וסובר שמודה רבי יוסי שחוששים ל'בתר דתמו', ונחלקו רק בחשש 'הדור מי רגליים'.

^[6] כתב הרא"ש [א] שמודה רבי יוסי בעומדת ושותתת שטמאה, כיון שיש שתי סיבות שיכולות לגרום שיחזרו מי רגליים, חוששים לכולי עלמא. ונראה שהרא"ש הלך כפי שיטתו [המבוארת בהערה 3] ש'עומדת' ו'שותתת' הן סיבות הגורמות למי הרגליים לחזור לאחור, ולכן בהצטרף שתי סיבות יוחמר החשש. אבל לרש"י הסובר שהסיבה הגורמת למי רגליים לחזור היא העצירה שעוצרת עצמה מלהטיל, 'עומדת' ו'שותתת' הם רק סימנים לכך שעצרה עצמה, אם כן, אי אפשר ששני סימנים יחמירו את הדין כיון שהסיבה היא אחת, ומטהר רבי יוסי גם עומדת ושותתת. התוס' [יד ב, ד"ה ורבי יוסי] הביאו מהר"ח שגם לרבי יוסי אינה טהורה אלא מדאורייתא אבל מדרבנן טמאה בטומאת כתמים. וראה בבית יוסף [קצא], בש"ך [שם ג], בסדרי טהרה [שם ב] ובמהרש"א ובמהר"ם [יד, ב] שדנו אם לר"ח טמאה לגמרי בטומאת כתמים, או שרק לבעלה אסורה אבל טהרות שנגעה בהם טהורות.

^[7] בערוך לנר [ד"ה אי הכי] ביאר, שספק הגמרא הוא מפני שיש במשנה דיוקים סותרים בדעת רבי מאיר, שמכך שאמר רבי מאיר ברישא שאשה שהטילה מי רגליים טמאה, מדויק שאם היה שם גם איש וישנו ספק נוסף טהורה, שאם לא כן מדוע לא נקט רבי מאיר בדבריו שהיה שם גם איש כדי ללמדינו חידוש נוסף. אולם מהסיפא שדנה בדין איש ואשה שהטילו מי רגליים לכלי, וכתבה שרבי יוסי מטמא והשמיטה את שמו של רבי מאיר, משמע שרק רבי יוסי שהקל ברישא מקל בסיפא אבל רבי מאיר שהחמיר ברישא מחמיר גם בסיפא, שאם לא כן היה למשנה להשמיענו שרבי מאיר מטהר, שזהו חידוש גדול יותר שהרי הוא החמיר ברישא, ומק"ו נדע שרבי יוסי שהקל גם ברישא מקל גם בסיפא.

^[8] בשו"ת הר"ן [מט] כתב שגם בעומדת אין שכיח שיחזרו מי הרגליים למקור ורבי מאיר שטימא טעמו הוא מפני שסבר שחוששים למיעוט, וכמבואר בגמרא בחולין [יא ב]. והקשה בערוך לנר אם כן כיצד סובר רבי יוחנן שבמקום ספק ספיקא התיר רבי מאיר, והרי גם ספק ספיקא הוא מדין רוב, ורבי מאיר שחשש למיעוט צריך לטמא גם בזה. ותירץ, שמודה רבי מאיר שלמיעוטא דמיעוטא לא חוששים, וכשמצטרף הספק שמא הגיע מהאיש נהיה החשש שהדור מי רגליים לאשה מיעוטא דמיעוטא, וטהורה.

^[9] הרמב"ן והר"ן ביארו, שקושית הגמרא היא על רבי יוחנן הסובר שמודה רבי מאיר בספק ספיקא, שלריש לקיש אפשר לומר שהחידוש בסיפא הוא בכך שכתבה המשנה שבספק ספיקא רבי יוסי מטהר והשמיטו את שמו של רבי מאיר, ללמדינו שרבי מאיר מטמא גם בספק ספיקא. ורק לרבי יוחנן שחולק על דיוק זה, וסובר שמטהר רבי מאיר גם בספק ספיקא, קשה לצורך מה נשנתה הסיפא.

^[10] הב"ח [קצא] הקשה על הרא"ש [א] הסובר שבעומדת ושותתת מודה רבי יוסי שטמאה, מדוע לא תירצה הגמרא שבאה הסיפא לרבות שבמקרה שישנו ספק שמא הדם מהאיש טהורה לגמרי ואפילו עומדת ושותתת. וכעין זה הקשה התורת השלמים [קצא, ג] על הר"ן [שו"ת מט] הסובר שמודה רבי יוסי כשנמצא הדם על שפת הספל שהאשה טמאה, שתתרץ הגמרא שכשהטיל גם איש מטהרים גם בשפת הספל. וראה מה שכתב לתרץ בסדרי טהרה [שם, ג].

^[11] התוס' [ס א, ד"ה יושבת] הקשו מדוע לא פשטה הגמרא מהרישא שהזכירה רק את רבי מאיר שמטהר ביושבת והשמיטה את רבי שמעון, שרבי שמעון חולק ומטמא ולכן לא נמנה בין המטהרים. ותירצו, שהעדיפה הגמרא לפשוט מברייתא מפורשת.

^[12] הקשו הרמב"ן והר"ן מדוע לא פשטה הגמרא מהוכחה זו גם את הספק הקודם, כיון 'שחזקת דמים מהאשה' טמאה גם יושבת. ותירצו, שהעדיפה הגמרא לפשוט מברייתא מפורשת [וראה בהערה הקודמת]. עוד תירצו, שהיה אפשר לומר שרק בעומדת 'חזקת דמים מהאשה', ורק אחרי שהוכח מהברייתא שמטמא רבי שמעון ביושבת, בהכרח גם יושבת כלולה בדבריו.

^[13] כן פירש רש"י [ד"ה השאילה], שמדובר שנמצא הכתם כשחזרה המשאילה ולבשה את החלוק, אולם מהרשב"א [תוה"ב ב, ז כ, ב] דייק הב"ח [קצ לח] שחולק, וסובר שמדובר שנמצא הכתם בשעה שלבשה השואלת את החלוק. ובמשנה למלך [איסו"ב ט כט] כתב, שגם לרש"י יש חילוק היכן נמצא, שכאשר נמצא אצל השואלת אפשר להתיר מדין "כאן נמצא כאן היה", אולם כשנמצא אצל המשאילה אפשר להתיר רק כשמסתבר יותר שהדם מהשואלת, ובגמרא נאריך יותר בביאור חילוק זה.

^[14] רש"י [ד"ה הרי] פירש שטעם התליה בנכרית ובנדה הוא משום שנשים אלו אינן מתקלקלות בתליה בהן, מה שאין כן בנשים טהורות, כי מי שנתלה בה שממנה הדם תהא טמאה, ואי אפשר להעדיף אחת על האחרת. וביאור דבריו הוא, שמעיקר הדין אפשר לתלות בכל אשה, שכשם שתולים במכה ובמאכולת הוא הדין אפשר לתלות באשה, שהרי אורח הנשים לראות לעיתים דם, ולכן תולים בנכרית ובנדה. אולם במקרה שכולן טהורות, כיון שאם נכריע שהגיע הדם מאשה אחת הרי שמלבד ההיתר לנשים התולות יש גם טומאה לאשה שבה תלינו, ואין סיבה להחמיר בדין אחת ולהקל באחרות, לכן לא תולים. ולכאורה תמוה, שבגמרא [ס א] מצינו ש'אין תולים כתם בכתם', כלומר, שרק אשה שידוע שמעינה פתוח אפשר לתלות בה, אבל בשאר הזמנים דומה האשה למכה שהגלידה ואינה מוציאה דם, ואין לתלות בה. ומצינו גם ברש"י שכתב [שם, ד"ה בשני] 'תולה בה כיון דמעיינה פתוח'. וברשב"א [תוה"ב ז, ד כ, ב] כתב שתולים בטמאה משום ש'תולין את הקלקלה במקולקלת', [ומרש"י במשנה משמע קצת כביאור זה, שכתב 'ונכרית נמי טמאה ותליא בה', כלומר, כיון שטומאה היא תולים בה את הקלקלה], וראה בגמרא שנבאר ישוב לקושיה זו.

^[15] סיבת הטהרה בכתם שנמצא על גבי דבר שאינו מקבל טומאה תתבאר להלן הערה 28, וראה עוד לעיל פרק 'הרואה כתם' הערה 31.

^[16] טעם הדבר שתולים בנכרית היה נראה משום שאין לה נפקא מינה מתליה זו, ולכן נחשבת הנכרית ככל מקור דם כמכה וכד' שתולים שמשם הגיע הדם. אולם בגמרא להלן מוכח שאין תולים באשה אפילו שאין לה נפקא מינה [כמבואר בהערה 14]. מהמגיד משנה [איסו"ב ט כט] דייק המשנה למלך [שם, ד"ה ואני], כיון שכל נכרית שראתה נטמאה בנדה ואינה יוצאת מטומאתה, 'תולים קלקלה במקולקל', ומסתבר שהגיעה הטומאה מהטמא. וכפירוש זה משמע גם מרש"י [נט ב ד"ה הרי זו] שכתב 'ונכרית נמי טמאה ותליא בה'. וכפירוש זה דייק התהלה לדוד [יו"ד סד ו] שפירש גם הראב"ד [בעל הנפש שער הכתמים]. ויסוד דין זה ש'תולים קלקלה במקולקל' ביארו התוספות ביבמות [פב א, ד"ה שתי קופות] שהוא מדין חזקה קמייתא, שכדי להשאיר הטהור מחזקתו תולים שהטומאה מהטמא, כיון שחזקת הטמא לא תשתנה כתוצאה מתליה זו. והרע"א [קמא, קסא] ביאר בדרך אחרת, כיון שאין נפקא מינה לטמא, הנידון שדנים בו ב"ד הוא רק האם יצא דם מהטהורה, ובספק שכזה אפשר לתלות ולטהר. מה שאין כן כששתיהן טהורות, דנים ב"ד ממי יצא הדם, ובנידון שכזה לא שייכת תליה. הכסף משנה ביאר, שנכרית אינה רגילה להקפיד על דמיה וכתמיה, ומסתבר יותר שהיא זו שלא הרגישה ולא הישראלית, ולכן תולים בה. וכפירוש זה משמע גם מהרשב"א [תוה"ב, תחילת שער הכתמים] שכתב 'ותולה בנכרית משום שהוא קרוב יותר שמשם בא'.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: In the case of a woman who is urinating and saw blood intermingled with the urine, Rabbi Meir says: If she urinated while standing she is ritually impure, as the blood could have originated in the uterus. And if she is sitting, she is ritually pure, as it is clear that the blood is from a wound. Rabbi Yosei says: Whether she urinates in this manner, i.e., standing, or whether she urinates in that manner, i.e., sitting, she is ritually pure.

In the case of a man and a woman who urinated into a basin [hasefel], and blood is found on the water in the basin, Rabbi Yosei deems her ritually pure. Even when it is clear that it is the blood of a woman who urinated, and there is only one uncertainty, Rabbi Yosei deems her ritually pure. In this case, there is a compound uncertainty: Did the blood originate with the man or with the woman, and did the blood come from the uterus or from a wound? And Rabbi Shimon deems her ritually impure, because there is only one uncertainty, as it is not the typical manner of the man to discharge blood with his urine; rather, the presumptive status of the blood is that it was discharged from the woman.

GEMARA: The mishna teaches that in a case where a woman finds blood in her urine Rabbi Meir distinguishes between a case where she is standing and a case where she is sitting. The Gemara asks: What is different about a situation where she is standing? The difference is that we say that while she was urinating the urine returned to the uterus and brought blood from there, which renders her impure. But if so, when she is sitting as well, let us say that the urine returns to the uterus and brings blood. Why does Rabbi Meir deem her ritually pure in that case?

Shmuel says, in answer to this question: This mishna is referring specifically to a case where the urine flows in a steady stream, without the woman straining. In such a situation, when she is sitting and the urine flows in a steady stream, the stream of urine does not return to the uterus and bring blood. By contrast, if she is standing the urine does not flow in a steady stream, and she must strain to urinate. When she strains to urinate, the urine can bring blood from the uterus with it, whether she is standing or sitting. The Gemara objects: But in a case where she is sitting as well, when the urine flows in a steady stream, perhaps after the urine has finished, blood will come naturally from the uterus, and the flow of blood will mix with the urine?

Rabbi Abba says: This is no concern, as the mishna is referring to a case where she is sitting on the edge of the basin and urinates in a steady flow into the basin, and the blood is found only inside the basin. As, if it is so that after the stream of urine finished the blood came naturally from her uterus, the blood should have been found on the edge of the basin. Since the blood is found only inside the basin it is clear that it came with the urine, not separately.

Shmuel said, and some say that Rav Yehuda said that Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei. And similarly, Rabbi Abba ruled for a Sage called Kala, who inquired into this matter, that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei.

§ The mishna teaches: In the case of a man and a woman who urinated into a basin, and blood is found on the water in the basin, Rabbi Yosei deems her ritually pure. A dilemma was raised before the Sages: In a case where a man and a woman were standing and they urinated into the same basin, and blood was found in the basin, what would Rabbi Meir, who distinguishes between a woman who was sitting and a woman who was standing, say the halakha is?

The Gemara clarifies the dilemma: When Rabbi Meir said that a woman who sees blood in her urine while standing is impure, does this apply when there is only one uncertainty, i.e., whether the blood came from a wound or from the uterus? Whereas in a case of a compound uncertainty, i.e., whether the blood came from the man or from the woman, and even if it came from the woman, whether it came from a wound or from her uterus, perhaps Rabbi Meir does not deem her impure? Or perhaps there is no difference between the two cases according to Rabbi Meir.

Reish Lakish said: Rabbi Meir would rule in this case of a compound uncertainty exactly as he rules in that case of a single uncertainty, i.e., there is no difference between the two cases. Reish Lakish clarifies: From where do I know that this is Rabbi Meir’s opinion? From the fact that the latter clause of the mishna does not teach: Rabbi Meir and Rabbi Yosei deem her pure. Instead, the mishna states merely that Rabbi Yosei deems her pure. This indicates that Rabbi Meir deems her impure even if a man and a woman both urinated into the same basin where the blood was found.

The Gemara raises a difficulty with regard to Reish Lakish’s opinion: If so, i.e., if according to Rabbi Meir a woman is impure even when a man also urinates into the same basin, now that Rabbi Meir deems her impure in a case of compound uncertainty, is it necessary for the mishna to teach his opinion in a case of one uncertainty? The Gemara answers: The mishna formulated the halakha in that manner to convey the far-reaching nature of the opinion of Rabbi Yosei, i.e., that he deems her pure even in a case of one uncertainty.

The Gemara asks: But if so, rather than stating the dispute in a case of one uncertainty, which serves to convey the far-reaching nature of the opinion of Rabbi Yosei, let the tanna teach the dispute in a case of compound uncertainty, in order to convey the far-reaching nature of the opinion of Rabbi Meir. The Gemara answers: It is preferable for the tanna to teach the strength of a lenient ruling. If a tanna can formulate a dispute in a manner that emphasizes the extent of the more lenient opinion, he will do so.

And Rabbi Yoḥanan disagreed with Reish Lakish, and said: When Rabbi Meir says that the woman is impure, that applies only to a case of one uncertainty, but in a case of compound uncertainty Rabbi Meir did not say that she is impure. The Gemara raises a difficulty with regard to Rabbi Yoḥanan’s opinion: If so, i.e., if Rabbi Meir deems her pure when both a man and a woman urinate into the same basin, let the mishna teach: Rabbi Meir and Rabbi Yosei deem her pure. Why does the tanna mention only Rabbi Yosei? The Gemara answers: Yes, it is indeed so, that Rabbi Meir agrees with this ruling, but since the mishna left off with the opinion of Rabbi Yosei at the end of the first clause of the mishna, the tanna opened the latter clause with the opinion of Rabbi Yosei as well.

The Gemara asks: But as Rabbi Yosei deems her pure in a case of one uncertainty, is it necessary for the mishna to teach his opinion a case of a compound uncertainty? The Gemara answers: It is necessary for the tanna to state that Rabbi Yosei deems her pure in a case of compound uncertainty, lest you say that this statement, that Rabbi Yosei deems her pure, applies only after the fact, if the woman has already touched pure items, but he does not deem her pure ab initio. Therefore, the tanna teaches us that Rabbi Yosei deems her pure even ab initio.

It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan: In the case of a man and a woman who urinated into a basin, and blood is found on the water in the basin, Rabbi Meir and Rabbi Yosei deem her ritually pure, and Rabbi Shimon deems her ritually impure, as there is only one uncertainty.

§ The mishna teaches that Rabbi Shimon deems her ritually impure because there is only one uncertainty, as it is not the typical manner of the man to discharge blood with his urine. A dilemma was raised before the Sages: In a case where a woman was sitting and she urinated into a basin, and blood was found in the basin, what would Rabbi Shimon say? The Gemara explains the dilemma: When Rabbi Shimon stated his opinion, was he referring specifically to a woman who is standing, who in general must strain to urinate in such a position, and perhaps as a result the blood came from the uterus? Whereas if she is sitting without straining, in which case Rabbi Meir deems her pure, perhaps Rabbi Shimon agrees that she is not impure. Or perhaps there is no difference between the two cases according to the opinion of Rabbi Shimon.

The Gemara answers: Come and hear, as it is taught in a baraita: If a woman urinates while sitting and blood is found in the basin, she can attribute the blood to a wound and she is pure, but if she is standing she cannot attribute the blood to a wound, and therefore she is impure; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yosei said: Both in this case and in that case she can attribute the blood to a wound and she is pure. Rabbi Shimon said: Both in this case and in that case she cannot attribute the blood to a wound, and she is impure.

Another dilemma was raised before the Sages with regard to the opinion of Rabbi Shimon: In a case where a man and a woman were sitting and urinated into the same basin, and blood was found in the basin, what would Rabbi Shimon say? The Gemara clarifies the dilemma: When Rabbi Shimon stated his opinion, was he referring to a woman who is standing, who in general must strain to urinate in such a position and perhaps as a result the blood came from the uterus, or to a case where she alone is sitting, which are cases of only one uncertainty? Whereas in a case of compound uncertainty, i.e., uncertainty whether the blood came from the man or from the woman, and even if it did come from the woman, whether it was from a wound or from her uterus, perhaps he does not say that she is impure. Or perhaps there is no difference between the cases, as it is entirely atypical for a man to discharge blood.

The Gemara answers: Come and hear the mishna: Since Rabbi Shimon said that the presumptive status of the blood is that it was discharged from the woman, evidently there is no difference in his opinion whether she was standing or whether she was sitting.

MISHNA: In a case where a woman lent her garment to a gentile woman or to a menstruating Jewish woman, and after the borrower returned the garment the owner wore it and then discovered a blood stain, she attributes the blood stain to the gentile or the menstruating woman.

In a case of three women who wore one garment or who sat on one bench [safsal], one after the other, and the garment, or bench, was examined before the first of them donned it, or sat on it, and it was clean, and after the third one removed the garment, or stood up, a blood stain was discovered on the garment or on the bench, all the women are ritually impure.

If they sat on a stone bench or on the bench [ha’itzteva] of a bathhouse, neither of which can become ritually impure, the first because it is stone and the second because it is attached to the floor of the bathhouse, and a blood stain was found on one of those benches, Rabbi Neḥemya deems all three women ritually pure, as Rabbi Neḥemya would say: Any item that is not susceptible to ritual impurity is not susceptible to ritual impurity due to blood stains. The decree of impurity due to blood stains was limited to items susceptible to ritual impurity.

GEMARA: Rav says: The ruling of the mishna is stated with regard to a gentile woman

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ורבי יוסי בחד ספיקא מטהר בספק ספיקא מיבעיא. פירוש, לר' יוחנן פרכי' דקאמר דר' מאיר נמי מטהר דאלו לר"ל איכא למימר לא תנן ר' יוסי אלא להודיעך דבריו של ר"מ לומר לך שאין כאן מטהר אף בתרי ספיקי אלא ר' יוסי שהוא מטהר אף בחדא ומדר"ש היה לבר זוגיה ש"מ דר"מ מטמא כרישא אלא לר' יוחנן לישתוק גמי מדר' יוסי ופריק לאשמועינן דחד ספיקא דומיא דתרי ספיקי ואפילו לכתחלה וממשנה יתירה גמרינן.

הא דאיבעי לן יושבת מה לי א"ר שמעון. קשיא ותיפשוט ליה ממתני' כדאמרי' בסמוך כיון דאמר ר"ש חזקת דמים מן האשה ל"ש עומדת ול"ש יושבת. ואיכא למימר מעיקרא קס"ד שאין חזקת דמים שוים מי רגלים מן האשה אלא בעומדת. והשתא דאשמועינן ברייתא דר"ש אפילו ביושבת אפשר דאתי דם ממקור א"כ הלך אחר חזקתך שחזקת דמים מן האשה ולא מן האיש דל"ש עומדת ול"ש יושבת. א"נ איכא למימר דפשטה דברייתא משמע ליה טפי ועדיף מדיוקא דמתניתין.

מזנקת נמי דילמא בתר דתמו מיא אתא דם. מסתברא דלר' מאיר דוקא קאמר דכיון דאיהו חייש אפילו בא בשעת צרכיה ניחוש נמי כל היכא דאיכא למיחש. אבל לר' יוסי כיון דבשעת צרכיה אתא דם, חזקה עם המים בא ואפילו נמצא על שפת הספל.

כיון דאמר ר' שמעון חזקת דמים מן האשה לא שנא עומדת ולא שנא יושבת. וא"ת א"כ בעיא קמיתא דבעי יושבת מה לי א"ר שמעון לפשטה ממתני' ואמאי שבקה ופשט מבריתא, י"ל דבריתא ניחא ליה דמפרשא בהדיא ביושבת. ואי נמי אי לאו בריתא הוה אמינא דכל כהאי לא אמרינן חזקה אבל השתא דמיתניא בריתא שמעינן דבכל ענין אמרינן חזקת דמים מן האשה.

אמר רב בנכרית הרואה. פי' לאו רואה ממש בעידן שאלה קאמר דאם כן מאי שנא נכרית אלא הרואה דרגילה לראות ולא ראתה. והא דאמרינן דומיא דנדה קאמר מה נדה דקא חזיא אף נכרית דקא חזיא, לאו דומיא דנדה ממש קאמר כדאמרן אלא מדמו' להו כל היכא דאיכא לדמויינהו והיינו נכרית שכבר ראתה כנדה שרואה עכשו.

פרק תשיעי האשה שהיא עושה
מינקת נמי דילמא בתר דתמו מיא אתיא דם. מסתברא דלר״ש דוקא קאמר דכיון דאיהו האיש אפי׳ בא בשעת צרכים ניחוש נמי כל היכא דאיכא למיחש אבל לר׳ יוסי כיון דבשעת צרכים אתא דם חזקה עם המים בא ואפי׳ נמצא על שפת הספל כיון דאמר רב שמעון חזקת דמים מן האשה לא שנא עומדת ל״ש יושבת וא״ת א״כ בעיא קמיתא דבעי יושבת מה לי א״ר שמעון לפשטה ממתני׳ ואמאי שבקה ופשט מבריתא י״ל דבריתא ניחא ליה דמפרשה בהדיא ביושבת וא״נ לאו בריתא הוה אמינא דכל כי האי לא אמרינן חזקה אבל השתא דמתניא בריתא שמעינן דבכל ענין אמרי׳ חזקת דמים מן האשה.

אמר רב בנכרית הרואה. פי׳ לאו רואה ממש בעינן שאלה קאמר דא״כ מאי שנא נכרית אלא הרואה הרגילה לראות קאמר ולאפוקי ראויה לראות ולא שראת'.

האשה. במזנקת. פרש"י אבל עומדת אי אפשר לה לזנק וקשה לפירושו דא"כ ליפלוג ביושבת בין מזנקת לשותתת דהוי רבותא טפי לאשמועינן דאפי' יושבת טמאה בשותתת. וי"ל דעומדת פסיק ליה דאין צריך לפרש בשותתת משום דכל עומדת שותתת א"נ לרבותא דר' יוסי נקטיה דאפי' בעומדת ושותתת מטהר. מיהו נראה לפרש דעומדת אפשר לה לזנק וה"פ דסוגיא דשמעתין יושבת נמי נימא מי רגלים הדור למקור ואייתו דם. דס"ד דמתניתין איירי בכל ענין בין במזנקת בין בשותתת הילכך פריך כי היכי דעומדת טמאה בחדא לריעותא במה שאין נפתח שיוכלו ממימי רגליה לצאת בהדיא אלא נעצרין שם ואיכא למימר דהדור למקור ואייתי דם. אע"ג דאיכא חדא לטיבותא דמזנקת יושבת נמי תהא טמאה היכא דשותתת כיון דאיכא חדא לריעותא ומשני כולה מתניתין מיירי במזנקת ותרתי לטיבותא בעינן הילכך עומדת אע"ג דמזנקת טמאה דאין רחמה נפתח ויושבת נמי אי שותתת טמאה והא דלא מפליג ביושבת לטמא היכא דלא זינקה דניחא ליה טפי לאשמועינן דעומדת טמאה אע"ג דזינקה:

דילמא בתר דתמו מיא אתו דם. אין לפרש שאחר שכלו מימי רגליה אתא דמה כי אורחיה מן המקור דא"כ בשעה שמזנקת נמי לפרוך דילמא אתא דם מן המקור כי אורחיה כשאר אשה שהיא רואה אלא ודאי פשיטא ליה מדלא חזיא קודם שהתחילה לעשות צרכיה אלא אחרי כן האי דם לאו ממילא אתא כ"א ע"י מי רגלים שחזרו למקור והביאו הדם עמהם והכי פריך אפי' מזנקת דילמא בתר דפסקה מלזנק בעידנא דסיימי מיא שאינן באין עוד בגבורה אלא שותתין הדור למקור ואייתו דם:

וכן אורי ליה ר' אבא לקולא הלכה כר' יוסי. וי"מ לקלא שם גברא הוא משום דקשיא להו אמאי איצטריך ליה למימר לקולא ממילא ידעינן דר' יוסי הוא דמיקל. ונ"ל לפרש לקולא בכל מקום שהוא מיקל דלא תימא דוקא בסיפא דאיכא ספק ספיקא אלא אפי' ברישא דחדא ספיקא אורי כותיה:

מדלא קתני ר"מ ור' יוסי מטהרין. ותימה אי מטמא א"כ ליתני בסיפא ר"מ ור"ש מטמאין. וי"ל משום דר"ש מטמא אפי' באשה יושבת כדאמרינן בסמוך:

תניא כוותיה דרר' יוחנן איש ואשה וכו'. הקשה ר' מאיר דילמא הכא ביושבין איירי ובהא מודי ר"ל דר"מ מטהר וכ"ת אי ביושבים מאי איריא איש ואשה דהוי ספק ספיקא אפי' אשה לחודה יושבת מטהר ר' מאיר דילמא להודיעך כחודר"ש איצטריך דכבר שמעינן ליה ממתניתין דאפי' באיש ואשה מטמא כדדייק לקמן ממתניתין. ועוי"ל דמסתמא כח דר"מ ור' יוסי דאתא לאשמועינן דהוי כח דהיתירא וכח דהילכתא:

אשה יושבת מה לי א"ר שמעון וא"ת דנפשוט דאפי' ביושבת מטמא מדלא תנא ר"ש מטמא בהדי ר"מ וי"ל דאיבעיא ליה אליבא דר' יוחנן דאמר דר"מ מטהר בסיפא אפי' בעומדת. ותימה לר' יוחנן נמי תפשוט אי ר"ש מטהר ביושבת א"כ ליתני נמי ר"ש בהדי ר"מ וי"ל דעדיפא אייתי ליה מברייתא:

ישבו על ספסל של אבן אי קשיא מ"ש של אבן משל עץ והרי פשיטי כלי עץ טהורין ובמדרס טמאין ואבן נמי אע"פ שהיא טהורה בכל הטומאות במדרס תיטמא יש לומר בעינן כלי המיוחד לישיבה ואין אדם מיחד אבן לישיבה מפני שיא מזקה את היושבין עליה כדאמר מר אבנים שישבנו עליהן בנערותינו נלחמים עמנו בזקנותינו:

האשה פרק תשיעי

תוס' בד"ה מ"ש עומדת כו' ועי"ל דהמקשה סבר דאיירי מתני' בשותתת כו' עכ"ל להאי פירושא היה סבר המקשה דאיירי מתני' בשותתת דוקא משום דבמזנקת אפי' בעומדת לא הוי חדא לריעותא דלא הדור מי רגלים כלל למקור במזנקת אבל יושבת בשותתת הוי חדא לריעותא והמתרץ השיב לו דעומדת אפי' מזנקת הוי חדא לריעותא משום דאיכא למימר הדור כו':

בפרש"י בד"ה בחד ספיקא מיבעיא כו' לאשמועינן כו' בסיפא ר"מ כו' עכ"ל ר"ל לאשמועינן רבותא דר"מ מטמא אפי' בגונא דסיפא באיש ואשה עומדין אבל בסיפא גופא ודאי דלא ה"מ למתני ר"מ ור"ש מטמאין דר"ש מטמא אפי' באיש ואשה יושבין ור"מ מטהר אפי' באשה יושבת כמו שכתבו התוספות:

ד"ה מ"ש עומדת וכו׳ ועי"ל דבעומדת שפיר אפשר לזנקו והמקשה היה סבור דמתני' איירי בכל ענין וכו'. הא דאצרכו התוס' לפרש דברי המקשה לפי פירושם יותר מלפי' רש"י משום דהשתא דסבירא ליה לתוספות דבעומדת נמי שייך שפיר זינוק אם כן מאי ס"ד דמקשה דפריך יושבת נמי מי רגלים הדור למקור ואייתי דם פשיטא דיתרץ לו דמתני׳ איירי במזנקת כיון דאפי' בעומדת אפשר לזנק דבשלמא לפרש"י דפי׳ דבעומדת א״א לזנק י"ל דס"ד דמקשה כיון דבעומרת ע"כ איירי בשותתת דהא אי אפשר לה לזנק ה׳׳ה דיושבת איירי בשותתת דומיא דעומדת לכך פריך שפיר אבל לפי פירוש התוספות קשיא מאי ס"ד דמקשה לכך הוצרכו התוס' לפרש דברי המקשה:

רש"י בד"ה היא היא כו' באשה לחודה הכא נמי כו' כצ"ל:

במשנה ר"י מטהר. עיין בגמרא ובפירש"י ותוס'. ונ"ל דלפמש"כ הרא"ש דבעומדת ושותתה לבדה אפילו ר"י מודה דטמאה. וכן אפי' לפרש"י דגם בזה מטהר ר"י מ"מ איירי דוקא דומיא דיושבת דמוקמינן ביושבת על שפת הספל ומזנקת בתוך הספל ונמצא דם בתוכו. וכן בעומדת נמי שעומדת על שפתו ושותתת תחתיה ויורדין אח"כ לתוכו ונמצא דם בתוכו דר"מ מטמא משום דהדור מ"ר כו'. ור"י ל"ל חששא דהדור. אך גם הוא מודה בחששא דבתר דתמו מיא כו'. רק דבהאי גוונא ל"ל חששא זו דא"כ ה"ל לאשכוחי רושם דם על שפתו ג"כ כיון דבא לבדו ואין מ"ר עמו להדיחו. ואם באמת נמצא גם על שפתו. אז אפי' יושבת על שפתו ומזנקת לתוכו גם ר"י מטמא משום חששא דבתר דתמו כו'. ולפ"ז אם עומדת או יושבת נגד תוכו ונמצא דם בתוכו ג"כ טמאה אפילו לר"י מפני חששא דבתר דתמו כו'. ולכן קאמר כאן איש ואשה שעשו צרכיהם לתוך הספל דבכה"ג בהיא לבדה היתה טמאה אפילו לר"י מפני טעמא דאמרן. מ"מ באיש עמה מטהר ר"י משום ס"ס. וס"ל להש"ס דמ"מ כש"כ הוא מבבא דרישא כיון דאיכא ס"ס אשר מפני כן סבר ריו"ח דבזה אפילו ר"מ מטהר. והפוך בה דבזה יישרו כל רוכסי סוגיא זו:

גמרא אמר שמואל במזנקת. כצ"ל:

שם מ"ד הנ"מ בדיעבד אבל לכתחלה לא קמ"ל. עיין בהרע"ב ותוי"ט דפי' דאפי' ברישא נמי מטהר לכתחלה. וכ"נ מלשון רש"י אבל התוס' לעיל (יד ב) כ' דלפי' ר"ח לא קאי ארישא. ובב"ב (סא ב) בתד"ה ל"צ נסתפקו בכה"ג:

שם יושבת מה לי אר"ש. וכ' התוס' דה"מ למיפשט מדל"ק ר"מ ורש"א עומדת טמאה. ק"ל דאלא מאי אמרת דלר"ש יושבת ג"כ טמאה יקשה ג"כ מדוע השמיטה המשנה דעתו ולא תני רש"א ב"כ וב"כ טמאה וכדתני בברייתא. אלא ע"כ צריך אתה לומר דסמיך אסיפא דאשמעינן בה דאפי' בס"ס ואפי' ביושבת מטמא ר"ש. א"כ ה"נ א"ת דל"מ אלא בעומדת ג"כ סמיך אסיפא דאפי' בס"ס מטמא:

תד"ה מ"ש. ומשני במזנקת כו' ולא הדור מ"ר למקור ואין דרך כו'. כצ"ל:

בסה"ד ולהכי פריך יושבת נמי כיון דשותתת כו'. כצ"ל:

במשנה ג' נשים שלבשו חלוק אחד כו' כולן טמאות. לכאורה קשה הא קי"ל דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. עי' בפ"ט דטהרות מ"ט נמצא בגג המעטן טהור ובתו"ח שם ולעיל (ד) בפלוגתת ריו"ח ור"ל. ולכאורה הייתי ר"ל דע"כ ל"א א"מ טומאה ממל"מ אלא דוקא אם מקום שנמצא טמא ממ"נ לכן תולין הקלקלה במקולקל. אבל היכא די"ל אדרבה זה המקום שנמצא בו טהור והמאורע נתהוה במקום הראשון כמו הכא בכתם לא תלינן אותה על מקום מציאתה. ועי' לעיל נח (סע"א) ובתוס' שם מה שהביאו מפרק המדיר:

שם ישבו על ספסל של אבן כו' ר"נ מטהר. מסדור לשון המשנה היה משמע דלא מטהר אלא בג' נשים דניתוסף לזה עוד ספק מאיזו אשה בא. אבל מסיום דבריו כל שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים ל"מ כן. וכן מהא דשמואל בר"פ דלעיל בדקה קרקע כו' טהורה דמוקי ליה ר"א שם כוותיה מוכח דאפי' באשה יחידה נמי מטהר:

גמרא א"ר ובכותית הרואה. ופרש"י שגדולה היא כו'. וכ"מ בסוגיין דבעינן נמי ראויה לראות. אבל קשה איך למד זה מדומיא דנדה איהי גופא נוכל לומר דבלא הגיע זמן מיירי. וצ"ל דזה ידעינן מסברא דלא תלינן בלא הגיע זמנה בין בכותית ובין בנדה. עי' במל"מ בפ"ט מהלכות א"ב:

רש״י ד"ה איש ואשה וכו' כי אמר במתני׳ כצ"ל:

תוס' ד"ה מדלא וכו' באשה יושבת. נ"ב כאן צ"ל ד"ה יושבת כנרשם שם:

האשה שהיא עושה צרכיה כו' ור"ש מטמא יראה דר"מ ור"י דמטהרי מס"ס ור"ש דלא מטהר בהא פליגי דהך ס"ס לאו ס"ס מעליא הוא דאינו יכול להתהפך ושם אונס חד הוא אלא כיון דאשה זו בחזקת טהרה עומדת סגי בס"ס כל דהו כמ"ש לעיל בשם הפלתי. וא"כ תינח לר"מ דס"ל וסתות דאורייתא וא"כ בין הוסתות הרי היא בחזקת מסולקת מדמים ולר' יוסי נמי אפי' אי ס"ל וסתות לאו דאורייתא מ"מ הא קיי"ל ריש מכילתין ביש לה וסת דיה שעתה דעכ"פ קרוב לודאי מיהת הוא דאורח בא בזמנו וא"כ לדידהו אפי' באשה שאין לה וסת נמי עכ"פ נאמר שמוחזקת שלא תראה כל שעה והרי היא בחזקת טהרה ומהני ס"ס גרוע משא"כ ר"ש מצי סבר כרבנן דפליגי ארבי דוסא לעיל ד' ע"ב וס"ל אפי' יש לה וסת לא דיה שעתה מכ"ש באין לה וסת דלא מחשב בחזקת טהרה לכן לא מהני הך ס"ס גרוע כי האי:

במזנקת ע' מ"ש תוס' לעיל י"ד ע"ב ד"ה ור' יוסי מטהר כו' ולפי שיטת תוס' בשמעתין יש ליישב בנקל דמתני' מיירי בחדא לטיבותא ובתרתי לריעותא נחתינן בחד דרגא לר"מ טמא נדה ולר' יוסי משום כתם ועד שאינו בדוק לה להא דמיא. ולפ"ז הא דאמרינן לעיל כי אתמר ההיא משום נדה אתמר ה"פ דאה"נ דמתני' משום כתם קאמר וההיא דמיון של עד שאינו בדוק משום נדה הוא:

דלמא בתר דתמו מיא ע' מ"ש חידושי ר"ן דלר"מ דחייש למיעוטא הוא דפריך כן ולא לר' יוסי וצ"ע לעיל מ"ד ע"א וביבמות ס"ו משמע ר' יוסי נמי חייש למיעוטא וע' מ"ש תוס' שם ביבמות:

השאילה חלוקה לנכרית רבותא קמ"ל רש"י במ"ש שבתחלה השאילה ואח"כ לבשתה היא ומצאה דאע"ג דנמצא הכתם ברשותה והגויה נמי היתה רק שואלת עליו עי' מ"ש תוס' נ"ח ע"א ד"ה לענין דינא וכו' ורשב"א בת"ה שכתב בהיפוך שהגויה היתה אחרונה נמי רבותא קמ"ל דהרי מסתמא אין הכתם לח דעיקר כתמים משום יבש נגזר דאומר ארגשה ולאו אדעתה כמ"ש תוס' לעיל נ"ז ע"ב ד"ה הרואה ולעיל ג' ע"א ד"ה ושרצים כו' ואם כן מסתמא ביבש מיירי ומסתמא יש לתלות בראשונה יותר מבאחרונה אפ"ה תולה באחרונה היא הגויה ודתנן לנכרית ואח"כ לנדה לא זו אף זו קאמר לא מיבעיא לנכרית דאין לה שום טומאה כלל מן התורה אלא אפי' לנדה דעכ"פ הדם טמא ואי תלינן בהנדה שלבשתה מאתמול א"כ כל מה שנגע בהחלוק מאתמול טמא משום דם נדה שבו וגם אתתא דא טמאה עכ"פ טומאת ערב מפני שנשאה דם נדה וה"ל חזקת טומאה וה"א נטמאה לגמרי נמי קמ"ל:

שלש נשים הא דלא דיינינן הכא דין ב' שבילים לחלק בין באו בב"א ובין [באו] זא"ז ע' מ"ש נקה"כ סי' ק"ץ ומ"ש פלתי שם. ולפע"ד יש לחלק עוד דבשני שבילין אלו לא היה אלא א' היה טהור דתלינן בשביל הטהור הלך וע"כ לא באנו לטמאו אלא משום אידך דכיון דהיו שנים בודאי הלך א' בטמא א"כ נימא מנ"ל שזה הלך דילמא אידך משא"כ הכא בכתם נהפך הוא אילו היתה אשה א' לבד היה הכתם טמא ולא באנו לטהרו לכתם אלא משום אידך א"כ נאמר מנ"ל שתתלה בחברתך דילמא את נטמאת:

ר"נ מטהר שהיה ר"נ אומר כל דבר שאינו מקבל טומאה אין מקבל כתמים צ"ל דס"ל לר"נ כר"א בר"ש לעיל י"ט ע"א דבעי קיר וקירות דאל"ה גם אבנים מקבלים טומאת נגעים כמשתיתא לעיל נ"ח ע"א וכמ"ש תוס' שם ד"ה כר' נחמיה ע"ש:

מתני' האשה. אם עומדת. מפרש בגמרא: צרכיהן. מי רגלים: ר' יוסי מטהר. דהא אפי' באשה גרידתא מטהר דליכא אלא חד ספק ספק בא מן המקור ספק בא ממקום מי רגלים וכ''ש הכא דדלמא מאיש אתו ובגמרא פרכינן השתא בחד ספק מטהר בתרי ספקי מיבעיא: גמ' במזנקת. מקלחת דכיון דנפק בקילוח כי אורחא לא דחיקא ולא הדור מי רגלים למקור ואין דרך דם מקור לצאת עם מי רגלים אבל שותתת איידי דאוקמה אנפשה הוא ואיכא למימר הדור כאילו עומדת אבל עומדת אי אפשר לה לזנק: מזנקת. נהי נמי דלא הדור למקור מיהו מאן לימא לן דבהדי מי רגלים אתא דנימא ודאי לאו ממקור הוא מדאתא בהדי מי רגלים אלא ממקום מי רגלים ומכה יש בה: דלמא בתר דתמו מיא. אתא דם ממקור ולא מחמת מי רגלים: וכן אורי ליה לקלא. שם אדם שהוצרך לדבר: איש ואשה עומדין מאי אמר בה ר' מאיר. דמטמא באשה עומדת הכא איכא ספק ספקא להקל דלמא מאיש אתי ואפילו אם תמצי לומר דמינה אתא דלמא לא הדור מי רגלים למקור וממקום מכה בא: היא היא. כי היכי דמטמא ר' מאיר באשה לחודה הכי נמי מטמא באיש ואשה עומדין: בחד ספקא מיבעיא. ולמה ליה לפלוגי ר''מ ברישא לאשמועינן בסיפא ר''מ מטמא דלישתמעו תרוייהו: דיעבד. כגון שנתעסקה בטהרות אבל לכתחלה אומרין לה אל תתעסק: קמ''ל. ממשנה יתירתא דלא אצטריך דאפי' לכתחלה קאמר: אשה. לחודה יושבת ועושה צרכיה ונמצא דם בספל: מה לי א''ר שמעון. מי אמרי' כי א''ר שמעון בעומדת דכיון דעומדת אפי' איכא איש בהדה מטמא דכיון דאמר ר''ש חזקת דמים מן האשה אין כאן ספק ספקא אבל יושבת ודאי ממקום מי רגלים אתא ותולה במכה: איש ואשה יושבין מה לי אמר ר''ש. מי אמרי' כי אמר מתני' בעומדין ואלימא ליה עומדת דאפי' בתרי ספקי מטמא וברייתא נמי דמטמא ר''ש ביושבת משום דליכא איש בהדה אבל הכא דתרתי לקולא יושבת ואיש בהדה לא: ת''ש. מדקתני' חזקה אלמא לא מספקא דם באיש כלל: מתני' השאילה חלוקה לנכרית או לנדה. ואחר כך לבשתה היא ומצאה עליה כתם: הרי זו תולה בה. וטהורה דכיון דנדה היא לא מקלקלה לה מידי ונכרית נמי טמאה ותליא בה אבל ישראלית טהורה ששאלה חלוק מחבירתה טהורה ואחר כך לבשתה חבירתה שתיהן טמאות כדקתני שלש נשים כו' דכיון דאי תליא בה מקלקלה לה מאי חזית דמקלקלה לה להך טפי מהך: של אבן. שאינו מקבל טומאה וספסל דרישא בשל עץ דראוי ליטמא במושב הזב והנדה: אין מקבל כתמים. כלומר לא גזרו על כתמים טעמא דרבי נחמיה מפרש בגמרא: גמ'

האשה. מאי שנא עומדת דאמר הדור מי רגלים למקור ואייתי דם. פרש''י בריש פירקין דלעיל דאיידי דדחיק לה עלמא דמעומד השתינה ולא יכלה לעצור הדור מי רגלים למקור ואייתי דם יושבת נמי לימא הדור מי רגלים למקור דס''ד השתא בשותתת דהשתא נמי דחיק לה עלמא ומשני במזנקת מקלחת כיון דנפיק כי אורחיה לא דחיק לה ולא הדור מי רגלים למקור דאין דרך לדם מקור לצאת עם מי רגלים אבל שותתת איידי דמוקמה אנפשה איכא למימר הדור כאילו עומדת אבל עומדת אי אפשר לה לזנק ופריך מזנקת נמי נהי דלא הדור למקור מיהו מאן לימא לן דבהדי מי רגלים אתא דנימא ודאי לאו ממקור הוא דאתא כיון דאתו בהדי מי רגלים אלא ממקום מי רגלים באו ומכה יש בה דלמא בתר דתמו מיא אתא דם ממקור ולא ממי רגלים ע''כ לשון רש''י וקשה על מה שפי' דעומדת אי אפשר לה לזנק א''כ אמאי נקט כלל עומדת לא ליתני אלא יושבת וליפלוג בין מזנקת לשותתת ויש ליישב פ''ה דנקט עומדת משום דפסיקא ליה דלעולם שותתת היא אי נמי משום ר' יוסי נקט לה דאפי' בעומדת שאין רחמה נפתח מטהר ועוד יש לומר דעומדת שפיר אפשר לה לזנק והמקשה היה סבור דמתניתין איירי בכל ענין בין בשתיתה בין בזנוק ולהכי פריך מאי שנא עומדת דטמאה משום חדא ריעותא דאין רחמה נפתח אע''ג דמזנקת יושבת נמי תהא טמאה היכא דשותתת ומשני דכולה איירי דווקא במזנקת והא דלא מפליג ביושבת גופה וליתני דטמאה בשותתת משום דבעי לאשמועינן דעומדת טמאה היא אפי' מזנקת ועוד י''ל דהמקשה סבר דאיירי מתני' בשותתת דבמזנקת אפי' עומדת טהורה דליכא למימר הדור הואיל ומזנקת ולהכי פריך יושבת כיון דשותתת ואיכא חדא לריעותא ומשני דאיירי במזנקת ואפילו הכי עומדת טמאה דאיכא למימר הדור כו' ובעינן תרתי לטיבותא: דלמא בתר דתמו מיא. פירוש אפילו במזנקת דלמא בתר שהניחה מלזנק ושותתת הדור למקור ואתי דם אבל על פי' הקונטרס דפי' דלאחר שכלו מי רגלים אתא דם כי אורחא קשה דאם כן בשעה שמזנקת נמי לפרוך דילמא בא דם כדרכו כשאר אשה שהיא רואה אלא ודאי פשיטא ליה מדלא חזאי קודם עשיית צרכיה או אחר כך אם כן הדם לאו ממילא אתא אלא על ידי מי רגלים שחזרו למקור ואתא דם ושמא בשעת זינוק אי אפשר לדם לבא כדרכו שמחמת הזינוק נסתם המעיין של דם: וכן אורי ליה רבי אבא לקלא. נראה דקלא שם חכם אבל ל''ג לקולא דמה לו להזכירו: מדלא קאמר ר' מאיר ור' יוסי מטהרין. וא''ת אדרבה מדלא קאמר רבי מאיר ורבי שמעון מטמאין שמע מינה שרבי מאיר מטהר וי''ל דלא הוה מצי למיתני הכי דהא מסיק דחזקת דמים מן האשה ומהא מסיק לקמן דר' שמעון מטמא אפילו באיש ואשה יושבים ורבי מאיר מטהר אפילו באשה יושבת: