נידה נט ע"א

הָיוּ עָלֶיהָ טִיפֵּי דָמִים לְמַטָּה וְטִיפֵּי דָמִים לְמַעְלָה תּוֹלָה בְּעֶלְיוֹן עַד כִּגְרִיס מַאי לָאו כִּגְרִיס מִלְּמַטָּה לָא כִּגְרִיס מִלְּמַעְלָה
אִיתְּמַר נִמְצָא עָלֶיהָ כִּגְרִיס וָעוֹד וְאוֹתוֹ עוֹד רְצוּפָה בּוֹ מַאֲכוֹלֶת רַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר טְמֵאָה רַבִּי יַנַּאי אוֹמֵר טְהוֹרָה רַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר טְמֵאָה כִּי תָּלְיָא בְּכִגְרִיס בְּכִגְרִיס וָעוֹד לָא תָּלְיָא
רַבִּי יַנַּאי אוֹמֵר טְהוֹרָה הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלֹא רְצוּפָה בּוֹ מַאֲכוֹלֶת אֲבָל הֵיכָא דִּרְצוּפָה בּוֹ מַאֲכוֹלֶת מוֹכְחָא מִילְּתָא דְּהַאי וָעוֹד דַּם מַאֲכוֹלֶת הוּא פָּשׁ לֵיהּ כִּגְרִיס כֵּיוָן דִּבְעָלְמָא תָּלְיָא הָכָא נָמֵי תָּלְיָא
בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה נִתְעַסְּקָה בְּכִגְרִיס וְנִמְצָא עָלֶיהָ בְּכִגְרִיס וָעוֹד מַהוּ תִּבְעֵי לְרַבִּי חֲנִינָא תִּבְעֵי לְרַבִּי יַנַּאי
תִּבְּעֵי לְרַבִּי חֲנִינָא עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי חֲנִינָא הָתָם טְמֵאָה אֶלָּא דְּלֹא נִתְעַסְּקָה אֲבָל הָכָא דְּנִתְעַסְּקָה תָּלְיָא אוֹ דִלְמָא אֲפִילּוּ לְרַבִּי יַנַּאי דְּאָמַר טְהוֹרָה הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דִּרְצוּפָה בּוֹ מַאֲכוֹלֶת אֲבָל הֵיכָא דְּאֵין רְצוּפָה בּוֹ מַאֲכוֹלֶת לֹא תָּלְיָא
תָּא שְׁמַע נִתְעַסְּקָה בֶּאֱדוֹם אֵין תּוֹלָה בָּהּ שָׁחוֹר בְּמוּעָט אֵין תּוֹלָה בּוֹ מְרוּבָּה הֵיכִי דָּמֵי לָאו כִּי הַאי גַוְונָא
לָא כְּגוֹן דְּנִתְעַסְּקָה בְּכִגְרִיס וְנִמְצָא עָלֶיהָ שְׁנֵי גְּרִיסִין וָעוֹד אִי הָכִי מַאי לְמֵימְרָא
מַהוּ דְּתֵימָא שְׁקוֹל כִּגְרִיס (צִפּוֹר) שְׁדִי בֵּי מִצְעֵי זִיל הָכָא לֵיכָּא שִׁיעוּרָא זִיל הָכָא לֵיכָּא שִׁיעוּרָא קָא מַשְׁמַע לַן
אָמַר רָבָא נִמְצָא עָלֶיהָ מִין אֶחָד תּוֹלָה בּוֹ כַּמָּה מִינִין מֵיתִיבִי נִתְעַסְּקָה בְּאָדוֹם אֵין תּוֹלָה בּוֹ שָׁחוֹר נִתְעַסְּקָה שָׁאנֵי
אִיכָּא דְאָמְרִי אָמַר רָבָא נִתְעַסְּקָה בְּמִין אֶחָד תּוֹלָה בּוֹ כַּמָּה מִינִין מֵיתִיבִי נִתְעַסְּקָה בְּאָדוֹם אֵין תּוֹלָה בּוֹ שָׁחוֹר כִּי קָאָמַר רָבָא דְּאִתְעַסַּקָה בְּתַרְנְגוֹלֶת דְּאִית בַּהּ כַּמָּה מִינֵי דְּמָא
מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה [וְכוּ'] וְהָתַנְיָא לֹא אָמְרוּ חֲכָמִים אֶת הַדָּבָר לְהָקֵל אֶלָּא לְהַחְמִיר
אָמַר רָבִינָא לֹא לְהָקֵל עַל דִבְרֵי תוֹרָה אֶלָּא לְהַחְמִיר עַל דִבְרֵי תוֹרָה וּכְתָמִים עַצְמָן דְּרַבָּנַן
עֵד שֶׁהוּא נָתוּן אִיבַּעְיָא לְהוּ מִי פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹ לָא
תָּא שְׁמַע כֶּתֶם אָרוֹךְ מִצְטָרֵף טִפִּין טִפִּין אֵין מִצְטָרְפִין מַנִּי אִי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק לְמָה לִי צֵירוּף הָאָמַר מָשׁוּךְ כֹּל שֶׁהוּא טָמֵא
אֶלָּא לָאו רַבָּנַן שְׁמַע מִינַּהּ פְּלִיגִי לָא לְעוֹלָם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק וְכִי אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק בְּעֵד אֲבָל בְּכֶתֶם לָא
תָּא שְׁמַע דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק הֲלָכָה מִכְּלָל דִּפְלִיגִי שְׁמַע מִינַּהּ
הֲדַרַן עֲלָךְ הָרוֹאָה כֶּתֶם

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נט - א

מיתיבי: היו עליה טיפי דמים למטה, דהיינו טיפי דם קטנים, וטיפי דמים למעלה, דהיינו, טיפי דם גדולים ^[74] - תולה אפילו בכתם העליון, הגדול - עד כגריס. מאי לאו כגריס עצמו הוא בכלל מלמטה, ונחשב גם גודל זה ל'קטן' - וטהור.

ודוחה הגמרא: לא. כגריס עצמו נחשב מלמעלה ^[75], ודינו ככתם גדול שאין תולים אותו במאכולת.

איתמר, נמצא עליה כגריס ועוד ועל אותו "עוד" דם - רצופה [מעוכה] בו מאכולת.

רבי חנינא אומר - טמאה.

רבי ינאי אומר - טהורה.

ומבארת הגמרא את המחלוקת: רבי חנינא אומר: טמאה, כי תליא בכל הכתמים, רק בכגריס, אבל בכגריס ועוד - לא תליא, וגם כתם שרצופה בו מאכולת אינו שונה משאר הכתמים.

רבי ינאי אומר: טהורה, כי הני מילי שלא תולים בכגריס ועוד - היכא דלא רצופה בו מאכ ולת.

אבל, היכא דרצופה בו מאכולת - מוכחא מילתא דהאי "ועוד" - דם מאכולת הוא.

וכיון שברור לנו שה'ועוד' אינו מגופה, אין הוא חלק מהכתם, ופש ליה, נשאר דם מסופק, רק בגודל כגריס בלבד ^[76]. וכיון דבעלמא תליא אם היה דם כגריס - הכא נמי תליא.

בעי רבי ירמיה: נתעסקה בכגריס דם ציפור, ונמצא עליה בכגריס ועוד - מהו? האם כיון שתולים כגריס בציפור, לא יחשב חלק זה בכלל הכתם, שהרי הכרענו מהיכן מקורו, ורק ה'ועוד' שישנו ספק מהיכן הגיע דין כתם עליו. ואולם כיון שמועט הוא, דינו ככתם הקטן מגריס שאינו מטמא.

ומבארת הגמרא: תבעי לרבי חנינא, תבעי לרבי ינאי שנחלקו בנמצאת מאכולת רצופה ב"ועוד" של הגריס.

תבעי לרבי חנינא: עד כאן לא קאמר רבי חנינא התם טמאה ונכלל גם ה'ועוד' שרצופה בו מאכולת בכלל הכתם, - אלא דלא נתעסקה בדם אחר, ורק בשעת מציאת הכתם ראינו את המאכולת, ולכן גם היא בכלל הכתם ^[77]. אבל הכא שידוע לנו דנתעסקה בדם ציפור - תליא בו את הגריס, ונמצא שהדם המסופק הוא פחות מכגריס.

או דלמא: אפילו לרבי ינאי דאמר התם טהורה, הני מילי - היכא דרצופה בו מאכולת, שמוכח מכך שהמאכולת נמצאת על הדם, שאותו דם הוא ממנה. אבל היכא דאין רצופה בו מאכולת, לא תליא, למרות שהיתה עסוקה בדם אחר.

תא שמע: נתעסקה בדם אדום - אין תולה בו דם שחור.

נתעסקה במועט - אין תולה בו כתם שגודלו מרובה.

היכי דמי שצריך ללמדינו שאין תולה מועט במרובה, לאו, כי האי גוונא, שהמרובה יתר על מה שנתעסקה בו רק בפחות מגריס, וחידשה הברייתא שאי אפשר להוציא את הדם שנתעסקה בו מן החשבון, ולטהר את הנשאר מדין כתם שקטן מגריס.

ודוחה הגמרא: לא. הכא איירי בכגון דנתעסקה בכגריס, ונמצא עליה כתם בשיעור שני גריסין ועוד. ומקשה הגמרא: אי הכי, מאי למימרא, והלא דבר פשוט הוא שלא נתיר כתם גדול כל כך מחמת עסק בדם מועט, ואין צורך שתלמדינו הברייתא דין זה?

ומתרצת הגמרא: מהו דתימא: שקול כגריס דם צפור שנתעסקה בה ושדי אותו בי מצעי של שני גריסי הדם האחרים, ונאמר שהיו בה ב' כתמים נפרדים שאין בכל אחד מהם שיעור גריס ואחר כך נפל דם הציפור בין שני הכתמים הללו, וחיברם לכתם אחד, נמצא שהכתם שלפנינו ביסודו הוא שלשה כתמים נפרדים, וזיל הכא - בכתם אחד, ליכא שיעורא, זיל הכא בכתם השני - ליכא שיעורא, והדם שביניהם גם הוא אינו מטמא, שהרי מציפור הוא. קא משמע לן שלא אומרים כן ^[78].

אמר רבא: נמצא עליה מין אחד של צבע הדומה לדם ואינה יודעת כיצד הגיע כתם זה, אולם ברור שאיננו דם ^[79] - תולה בו אפילו כמה מינין של צבעי דם שעליה, וגם כתמים ששונים בגוונם מהגוון של כתם הצבע.

מיתיבי: נתעסקה באדום - אין תולה בו שחור, ואין תולים כתם אלא בצבע הדומה לו, שאפשרי שממנו הגיע.

ומתרצת הגמרא: נתעסקה באדום שאני, שכיון שיודעת שנתעסקה בצבע מסוים, אי אפשר להתיר כתם שצבעו שונה. אבל זאת שלא נתעסקה, אלא נמצא עליה מין צבע מבלי שתדע כיצד הגיע הצבע ההוא אל גופה, בהכרח שניתז עליה צבע אחד בלא ששמה לבה לדבר, ואם כן יתכן שנתזו עליה גם דמים נוספים ולא השגיחה גם בהם, ולכן מטהרים את כל כתמיה ^[80].

איכא דאמרי, אמר רבא: נתעסקה במין אחד ויודעת שיתכן שבעיסוק זה ניתז דם - תולה בו כמה מינין, ואפילו שגוונם שונה מהגוון שבו נתעסקה.

מיתיבי: נתעסקה באדום - אין תולה בו שחור.

ומתרצת הגמרא: כי קאמר רבא - דווקא דאתעסקה בתרנגולת, דאית בה כמה מיני דמא, וכל מראה אדום שמוצאת יתכן שהיה בתרנגולת דם בצבע שכזה ^[81], אבל כשיודעת בדיוק את צבע הדם שבו נתעסקה, אינה תולה בו כתם בגוון שונה.

שנינו במשנה: מעשה באשה שטיהר רבי עקיבא את כתמה, מפני 'שלא אמרו חכמים הדבר להחמיר אלא להקל'.

ומקשה הגמרא: והתניא: לא אמרו חכמים את הדבר, גזירת כתמים, להקל, אלא להחמיר!? ומתרצת: אמר רבינא: פירוש דברי הברייתא הוא שעיקר תקנת כתמים, לא להקל על דברי תורה באה ^[82], אלא להחמיר על דברי תורה, ולאסור כתם שודאי הגיע מהמקור. ורבי עקיבא דיבר בכתמים שישנו ספק שמא הם ממכה, שבהם הקילו היות וכתמים עצמן הם רק גזירה דרבנן.

שנינו במשנה: עד שהוא נתון תחת הכר ונמצא עליו דם, אם מראה הכתם הוא עגול - טהור. אבל אם מראהו משוך - טמא, דברי רבי אליעזר ברבי צדוק.

איבעיא להו: מי פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר ברבי צדוק, או לא?

תא שמע: כתם העשוי מכמה טיפות דם ובכל טיפה בפני עצמה אין כשיעור גריס. אם מראה הכתם הוא ארוך, דהיינו שנמשך הדם וצורת הכתם מאורכת - מצטרף לשיעור כגריס ועוד, ודנים את הכתם בכללותו ולא כל טיפה לעצמה.

אולם אם מורכב הכתם מטיפין טיפין שצורתם מעוגלת, אין מצטרפין הטיפות זו לזו, וכיון שבכל טיפה אין כגריס, טהורה ^[83].

ודנה הגמרא: מני, התנא ששנה ברייתא זו?

אי רבי אליעזר ברבי צדוק - למה לי צירוף, כדי לטמא כתם ארוך?

האמר: משוך אפילו כשגודלו הוא כל שהוא - טמא! ואפשר לטומאה מחמת כל טיפה מאורכת, גם בלא לצרף את הטיפות לכתם אחד.

אלא לאו - רבנן, הם ששנו את הברייתא שמע מינה: פליגי רבנן עליו, ומטהרים אפילו משוך אם אין בו שיעור, ולכן רק מפני שמצרפים את כל הטיפות המשוכות לכתם גדול טמאה.

ודוחה הגמרא: לא. לעולם - רבי אליעזר ברבי צדוק היא.

וכי אמר רבי אליעזר ברבי צדוק שמשוך טמא בכל שהוא - בכתם שנמצא בעד בדיקה ^[84].

אבל בכתם שנמצא על גופה או חלוקה - לא אמר.

תא שמע: דאמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי אליעזר ברבי צדוק.

ומכך שצריך להכריע כמי ההלכה - מכלל דפליגי חכמים עליו.

ומסיקה הגמרא: שמע מינה.

הדרן עלך פרק הרואה כתם

הערות

^[74] כן פירש רש"י, התוס' והרשב"א הקשו שלשון 'למעלה' 'ולמטה' אין פירושו קטן וגדול. ולכן פירשו שהברייתא עוסקת באשה שנמצאו על חלוקה כמה כתמי דם, חלקם למעלה מהחגור וחלקם למטה מהחגור. וחידשה הברייתא שאפילו שבדרך כלל כתם שלמטה מהחגור מטמא שחוששים שהגיע הדם מהמקור, כאן שנמצאו כתמים גם למעלה מחגור שבהכרח הגיעו ממקום אחר, שהרי לא יתכן במציאות שיגיע דם מהמקור ללמעלה מהחגור, מטהרים את כל הכתמים. וטעם הדבר הוא שכשם שאשה שידוע שנתעסקה בדמים תולים כל הכתמים שמוצאת בדם שנתעסקה, כך גם אשה זו מורים הכתמים שמעל החגור [שידוע שאינם מהמקור], שהיתה במקום שמצויים בו דמים ומשם הגיע דם ללמעלה מהחגור, ומלמדים אותנו הכתמים העליונים שאשה זו נתעסקה בדמים.

^[75] לפירוש התוס' [המובא בהערה הקודמת] סברה הגמרא בקושיתה ששיעור גריס שנקטה הברייתא מתיחס לגודל הכתם שמתחת לחגור, כלומר שכשגודל כתם זה הוא מגריס והלאה צריך שיהיו כתמים גם למעלה מהחגור כדי להתירו, אבל בלא כתמים למעלה מטמאים בגודל גריס. ותירצה הגמרא ששיעור גריס שנקטה הברייתא מתיחס לגודל הכתם שמעל החגור, שבמקרה שגודלו רק כגריס אין הכרח שנתעסקה בכתמים, שאפשר שהגיע הכתם ממאכולת שהיתה למעלה מהחגור, ואין לנו ראיה שנתעסקה בדמים כדי לטהר הכתמים שמתחת לחגור.

^[76] בערוך לנר הקשה, מהו הצד לטהר מפני המאכולת שרצופה, והרי כל כתם שגודלו שני גריסים היה אפשר לתלות שנמעכו שתי מאכולות זו אצל זו, ומכך שאין מטהרים כתם הגדול מגריס מוכח שאין תולים ביותר ממאכולת אחת, ואם כן גם אם נתלה חלק מהכתם במאכולת שרצופה בו עדיין תהא טמאה מחמת החלק הנותר, ואף על פי שבנותר אין גריס מכל מקום אי אפשר לתלותו במאכולת שהרי אין תולים כתם אחד בשתי מאכולות, ובמקום שאין תליה מטמא אפילו כתם קטן. ותירץ שהטעם שאין תולים בשתי מאכולות הוא מפני שישנו ספק ספיקא, להחמיר, ששמא חלק אחד אינו ממאכולת, וגם אם הוא ממאכולת עדיין ישנו חשש שמא החלק הנותר הוא מגופה. ולכן במקום שידוע על חלק אחד בודאי שמקורו ממאכולת ונותר רק ספק אחד, תולים גם בשתי מאכולות. אולם בשו"ת מעיל צדקה [כ] מצינו שביאר שהטעם שלא תולים בשתי מאכולות הוא מפני שאם כן יטהרו כל הכתמים, שגם כתם גדול מאד אפשר לתלותו בהרבה מאכולות. הרש"ש [נב ב] תירץ, שכתם שקטן מגריס לא גזרו בו חכמים גם במקום שאי אפשר לתלות במאכולת, ולכן כיון שחלק מהכתם בודאי הגיע מהמאכולת שעליו יצא הוא מכלל הכתם, והחלק שנותר שאין בו כגריס טהור גם בלא תליה. וראה בצפנת פענח [איסו"ב ד יט] שהוכיח גם הוא שכתם הקטן מגריס לא נכלל בגזירה, ואין צורך לתלותו במאכולת כדי לטהרו, וראה עוד בענין זה לעיל הערות 73, 52. עוד יש לומר שהטעם שאין תולים בשתי מאכולות הוא מפני שאין מסתבר שימעכו שניהם בדיוק באותו מקום, ולכן תולים שהכתם כולו הוא ממקור אחד דהיינו מגופה, אבל כתם שמעוכה בו מאכולת הרי גם אם הגיע חלק מגופה מוכיחה המאכולת שלפנינו שחלק מהדם הגיע ממנה, וכיון שממ"נ תולים שנוצר הכתם על ידי שני גורמים נפרדים, אפשר לתלות ששני הגורמים היו מאכולות.

^[77] בערוך לנר תמה, מהי סברת הגמרא להקל יותר בנתעסקה בציפור מאשר במאכולת רצופה, והרי ההוכחה מהמאכולת שנמצאת על הכתם ברורה יותר. ויש לומר על פי מה שכתב בשו"ת מעיל צדקה [כ] שהטעם שאין תולים בשתי מאכולות הוא רק מפני שאם כן בטלה תורת כתמים, שגם כתם גדול מאד נטהרהו בתליה במאכולות רבות, אבל מעיקר הדין היה אפשר לתלות כתם אחד בכמה גורמים שונים. ולכן דווקא במאכולת רצופה שצד ההיתר הוא בשתי מאכולות החמיר רבי יוחנן, אבל לתלות חלק אחד מהכתם בציפור וחלק השני במאכולת אחת מודה גם הוא שתולים, שהרי מתליה שכזו לא יבוטל איסור כתמים.

^[78] בשולחן ערוך [קצ כז] פסק שנתעסקה בפחות מגריס ונמצא שני גריסים טהורה שתולים שנפל הדם בין שני כתמים וחיבים, והקשו הב"ח, הש"ך [לז], הט"ז [יח], והגר"א [לז] שדין זה נסתר מסוגיתנו.

^[79] רש"י ביאר, שכתם הצבע שמצאה דומה במראהו לדם, וכתב הרש"ש שלמסקנת הגמרא להלן שטעם ההיתר הוא מפני שתולים שכשם שניתז עליה צבע זה בלא ידיעתה כך ניתזו עליה גם פעמים נוספות, אם כן הוא הדין כשמראה צבע הכתם שונה לגמרי ממראה הדם, שדי בכך שמוכח שאשה זו אינה משגיחה בדברים שניתזים עליה כדי לטהרה. וכן מבואר גם מהרא"ש שכתב "נמצא עליה שום לכלוך על חלוקה, נימא כי היכי דבא לכלוך זה עליה בלא דעתה הכא נמי בא הכתם".

^[80] כן פירש רש"י. והתוס' פירשו שהיתרו של רבא הוא במקרה שנמצא עליה כתם מעל החגור, שכיון שלא יתכן שיגיע דם מהמקור ללמעלה מהחגור, בהכרח שנפל עליה דם ממקום אחר, ולכן מטהרים גם את הכתמים שנמצאים מתחת לחגור, שתולים שכשם שניתז עליה דם למעלה כך ניתז גם למטה. וכתב הערוך לנר שהתוס' בפירושם נקטו כשיטתם [בד"ה היו] בביאור הברייתא 'היו עליה לפי דמים למטה', ורש"י שחלק עליהם שם וסובר שאין להתיר כתמים שמתחת לחגור מחמת כתמים שמעל החגור, חולק גם בפירוש סוגיתנו.

^[81] הרא"ש הביא מר"ח שפירש שדם בית השחיטה של התרנגולת צבעו אדום, דם אבריה צבעו שחור, ודם בני המעים הוא כקרן כרכום. בשו"ת הרמ"א [צז] ביאר שאף על פי שנתעסקה בתרנגולת רק בצבע אחד תולים שניתזו עליה דמים ממקומות נוספים בתרנגולת ומטהרים גם את שאר הכתמים, מפני שמעדיפים לתלות שכל הכתמים מקורם ממקום אחד, וכשם שכתם אחד הגיע מהתרנגולת הוא הדין גם שאר הכתמים הגיעו ממנה. ובט"ז [קצ מא], ובסדרי טהרה [שם צג, ד"ה 'גם מה שהביא'] חולקים ומבארים שמדובר שנתעסקה בכל חלקי התרנגולת, ורק לכן תולים בה את כל הכתמים.

^[82] רש"י [ד"ה לא להקל] פירש שכוונת הברייתא היא לבאר שהוצרכו חכמים לגזור טומאה על כתמים כדי שלא יבאו להקל בנדה דאורייתא, כלומר שהיתר הכתמים יכול לגרום לזלזול בחומר איסור נדה, ולכן עשו חכמים סייג לדבר ואסרו הכתמים. ותמוה שלעיל [נח א, ד"ה מדרבנן] ביאר רש"י שגזרו על הכתמים משום שחששו שמא הרגישה ולא השגיחה בהרגשה, וישנו חשש שמא הכתם שלפנינו אסור מדאורייתא. ויש לומר על פי דברי הסדרי טהרה [קצ צג, ד"ה 'לכן נראה לענ"ד'] שיש שתי סיבות לטהר כתמים: א. העדר ההרגשה מטהר דם שודאי יצא מגופה, ונדרש היתר זה מהפסוק "בבשרה" [נז ב]. ב. דם שיש ספק שמא אינו מגופה טהור, גם אם באמת יצא בהרגשה, והיתר זה נדרש מ"דם" ולא כתם [נח ב]. ולדבריו, נצרכים שני טעמים לגזירת חז"ל: א. חששו שמא הרגישה, ולכן אין את ההיתר הראשון. וטעם זה כתב רש"י בדף נח א. אולם עדיין יכלו לטהר כתם שישנו ספק שמא אינו מגופה, ששייך להתירו גם אם האמת היא שהרגישה, ורק מפני שחששו שיגרם זלזול באיסור נדה לא סמכו גם על היתר זה, וטעם זה כתב רש"י בסוגייתנו.

^[83] בגמרא לעיל [נח א] מצינו שנסתפק רבי ירמיה 'טיפין טיפין מהו'. והקשו התוס' [שם, ד"ה כשירה] מדוע לא פשט להיתר מהברייתא שבסוגייתנו שאמרה 'טיפין טיפין אין מצטרפין'. ותירצו, שהברייתא התירה רק כתם שנמצא בחלוקה, שבחלוק מצויות מאכולת ותולים שנמעכו כמה מאכולות בסמוך זו לזו ומהם נוצר הכתם, ורבי ירמיה הסתפק בכתם שנמצא על בשרה שאין מצויות מאכולות בבשר.

^[84] בתוספתא [ז, ד] מבואר שטעם הדבר שהחמירו בכתם משוך דווקא בעד הבדיקה, הוא מפני שפעולת הבדיקה ממרחת את הדם ודרך הדם שיוצא מהגוף על ידי בדיקה שתהא צורתו משוכה, ולכן רק בעד הבדיקה שמלמדת הצורה המשוכה על כך שהגיע הדם מגופה, טמאה. אבל כתם שנמצא על גופה או חלוקה, גם אם נטף מהמקור, לא היה לו להמשך, אלא להיות עגול כמראה הטיפה הנוטפת. וראה בגמרא לעיל יד א דינים נוספים שהחמירו בכתם שנמצא בעד הבדיקה.

פרק תשיעי - האשה שהיא עושה

ממה ששנינו: היו עליה על גוף האשה או על חלוקה טיפי דמים ששיעורן למטה (קטן), וכן טיפי דמים ששיעורן למעלה (גדול) — הריהי תולה את טיפות הדם הללו כמי שבאו אליה מבחוץ, ואף בטיפת דם העליון (בשיעור הגדול ביותר) שהוא עד כגריס. מאי לאו [האם לא] הכוונה היא שאף כגריס עצמו נחשב כמלמטה (קטן), שאין הוא נחשב כיותר מכגריס, והרי זו קושיה על דברי רב הונא. ודוחים: לא, כוונת הדברים שכגריס עצמו נחשב כמלמעלה (כגדול), כיתר מכגריס.

א איתמר [נאמר]: אם נמצא עליה כתם ששיעורו הוא כגריס ועוד משהו (שכיון ששיעורו יותר מכגריס אינה תולה אותו בדם מאכולת) ובאותו עוד היתה רצופה (מרוחה) בו מאכולת מעוכה. מה דינה של אשה זו? ר' חנינא אומר: הריהי טמאה, שאין תולים שבא מדם מאכולת. ואילו ר' ינאי אומר: הריהי טהורה, שתולים שבא מדם מאכולת. ומסבירים את שיטותיהם: טעמו של ר' חנינא האומר שהריהי טמאה: כי תליא [כאשר תולה] האשה כתם בדם מאכולת — הרי זה דווקא בכתם ששיעורו הוא עד כגריס, ואילו בכתם ששיעורו הוא כגריס ועוד — לא תליא [אין תולה].

וטעמו של ר' ינאי האומר שהריהי טהורה: הני מילי [דברים אלה] שאין תולה בכתם ששיעורו כיתר מכגריס הריהם דווקא היכא [היכן, במקרה] שלא רצופה בו בכתם הזה מאכולת, אבל היכא [היכן] שרצופה בו מאכולת — מוכחא מילתא דהאי [מוכח הדבר שזה] הועוד דם מאכולת הוא, שהרי רואים אנו את המאכולת מרוחה עליו. ולגביו אין ספק מה מקורו. מעתה, פש ליה [נשאר לו] בכתם זה שיש ספק באשר למקורו, רק שיעור כגריס, ובזה נאמר: כיון דבעלמא [שבסתם] כתם ששיעורו הוא כגריס — הריהי תליא [תולה] במאכולת, הכא נמי [כאן גם כן] — הריהי תליא [תולה] באחרת.

ב למעלה הובאה מחלוקת ר' חנינא ור' ינאי בדין אשה שנמצא עליה כתם ששיעורו הוא כגריס ועוד, ועל אותו חלק הנוסף לכגריס היתה מרוחה מאכולת. ולענין מחלוקת זו מביאים עוד. בעי [שאל] ר' ירמיה: נתעסקה האשה בדבר ששיעורו הוא כגריס, וכגון בדם צפור או בקילור, ואחר כך נמצא עליה כתם ששיעורו הוא בכגריס ועוד משהו, מהו דינה של אשה זו? ומפרט ר' ירמיה את שאלתו: תבעי [תישאל] השאלה לר' חנינא שאמר במקרה המדובר למעלה כי הריהי טמאה, וכן תבעי [תישאל] השאלה לר' ינאי שאמר במקרה המדובר למעלה כי הריהי טהורה.

ומסביר את דבריו: תבעי [תישאל] השאלה לר' חנינא — עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' חנינא התם [שם, במקרה המדובר למעלה] שהריהי טמאה — אלא משום שלא נתעסקה האשה במאכולת. שאין מקום לתלות במאכולת את הכתם. אבל הכא [כאן] שנתעסקה בדבר שיש לתלות בו — הריהי תליא [תולה]? ונמצא לפי צד זה של הבעיה, שהכל מודים במקרה זה שהריהי טהורה. ומן הצד האחר יש לומר: או דלמא [שמא], אפילו לר' ינאי שאמר במקרה המדובר למעלה שהריהי טהורה — הני מילי [דברים אלה] אמורים רק היכא [היכן, במקרה שרצופה בו מאכולת, אבל היכא [היכן] שאין רצופה בו מאכולת — לא תליא [אינה תולה], ונמצא לפי צד זה, שהכל מודים במקרה זה שהריהי טמאה.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה ממה ששנינו: אם נתעסקה האשה בדבר שיש בו מהצבע האדום — אין היא תולה בה כתם שצבעו שחור לומר שמאותו דבר אדום בא כתם זה. וכן אם התעסקה בדבר ששיעורו מועט — אין היא תולה בו כתם ששיעורו הוא מרובה. ויש לברר: היכי דמי [כיצד בדיוק] מדובר במקרה זה שהתעסקה בדבר ששיעורו הוא מועט ומצאה כתם ששיעורו מרובה? לאו כי האי גוונא [האם לא כעין זה], כבעייתו של ר' ירמיה, שהתעסקה בדבר ששיעור דמו כגריס ונמצא עליה כגריס ועוד?! ושנינו שבאופן זה אין היא תולה בדבר שהתעסקה בו.

ודוחים את הפתרון המוצע: לא, מדובר באופן אחר: כגון שנתעסקה בכגריס, ונמצא עליה לאחר מכן כתם ששיעורו שני גריסין ועוד. שבאופן זה, אין היא תולה את הכתם בדבר שהתעסקה בו. ומקשים: אי הכי [אם כך] מדובר, מאי למימרא [מה חידוש בא זה לומר]? והרי ברור שאין מקום לתלות בדבר שהתעסקה בו קודם לכן, שהרי שיעורו כגריס בלבד, ועדיין יש כתם בשיעור כגריס ועוד שאין במה לתלות אותו!

ומשיבים: חידוש יש בדבר, שכן מהו דתימא [שתאמר, היה מקום לומר], שקול [קח] כגריס דם צפור שהתעסקה בו קודם — שדי בי מצעי [השלך אותו תוך האמצע, של שני גריסי הכתם הנמצא]. ומעתה נאמר: זיל הכא [לך לכאן, לכגריס כתם שבצד זה] — ליכא שיעורא [אין כאן שיעור] המטמא (שהרי כשיעור זה הריהי תולה), וכמו כן לענין כגריס כתם שבצד האחר, זיל הכא [לך לכאן, לכגריס הכתם השני] — ליכא שיעורא [אין כאן שיעור] המטמא. לכך קא משמע לן [הוא משמיע לנו] שאין אומרים כן, והריהי טמאה באופן זה.

ג ומביאים עוד מענין זה, אמר רבא: נמצא עליה כתם מדבר הבא ממין אחד (כגון שרף של שקמה, או קילור). ואחר כך מצאה על חלוקה כתם — אף שאין מראהו של הכתם דומה לאותו המין, הריהי תולה בו. וכך הוא הדין, אפילו היו אלה כתמים של כמה מינין השונים בצבעם מצבע הכתם שבא מאותו מין. מיתיבי [מקשים] על דברי רבא ממה ששנינו: נתעסקה באדום — אין תולה בו שחור! ומשיבים: מקרה זה שנתעסקה הריהו שאני [שונה] מדינו של רבא. שכיון שהתעסקה בדבר שצבעו אדום — אין מקום לתלות בו את כתם הצבע השחור שמצאה, ואולם בענייננו אין מדובר באופן שהתעסקה במין האחר.

איכא דאמרי [יש שאומרים] באופן זה את דברי הסוגיה הזו. ובאופן זה, אמר רבא: נתעסקה במין אחד — הריהי תולה בו, אפילו היו אלה כתמים של כמה מינין השונים בצבעם מצבעו של אותו מין. מיתיבי [מקשים] על דברי רבא ממה ששנינו: נתעסקה באדום — אין תולה בו שחור! ומשיבים: כי קאמר [כאשר אמר] רבא את דבריו, הרי זה רק באופן דאתעסקה [שהתעסקה] לפני כן בתרנגולת שנשחטה, דאית [שיש] בה בתרנגולת כמה מיני דמא [דם], ולכך הריהי תולה בו כתמים ממינים שונים.

ד שנינו במשנתנו מעשה באשה שטיהרה ר' עקיבא, לפליאת תלמידיו, וטעמו: משום שלא גזרו חכמים את גזירתם בטומאת הכתם להחמיר אלא להקל. ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא]: לא אמרו חכמים את הדבר (גזירת כתמים) להקל, אלא להחמיר!

אמר רבינא: אין להקשות מכאן על דברי ר' עקיבא, שכן כך היא כוונת דברי הברייתא: זה שגזרו חכמים על טומאת הכתמים להחמיר על דין תורה (שאין אשה נטמאת אלא בדם היוצא בהרגשת הגוף) — הרי זה נועד כדי שלא יבואו אנשים להקל על דברי תורה (בדינה של נדה מדין תורה), אלא להחמיר על דברי תורה באה גזירת חכמים זו. ואולם טומאת כתמים עצמן הריהי דרבנן [מדברי חכמים], ולכך מקלים בה, לתלות את הכתם בכל דבר, וכדרך שנהג ר' עקיבא.

ה עוד שנינו במשנתנו: עד (מטלית בדיקה) שהוא נתון תחת הכר, ובבוקר נמצא עליו כתם דם, שאמר ר' אליעזר בר' צדוק כי אם הכתם עגול — הריהי טהורה, ואם מוארך — הריהי טמאה. ובענין זה איבעיא להו [נשאלה להם, לחכמים]: מי פליגי רבנן עליה [האם חלוקים חכמים עליו], על ר' אליעזר בר' צדוק בדין הזה, או לא?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה ממה ששנינו בברייתא: כתם שמראהו ארוך — מצטרף לכשיעור כגריס ועוד, והריהי טמאה. ואילו טפין טפין — אין מצטרפין. ויש לברר: מני [כשיטת מי היא] ברייתא זו? אי [אם] כשיטת ר' אליעזר בר' צדוק — למה לי צירוף לכגריס ועוד כדי לטמא בכתם הארוך, האמר [הרי אמר] ר' אליעזר בר' צדוק כי כתם משוך כל שהוא — הריהו טמא!

אלא לאו [האם לא] הרי זו כשיטת רבנן [חכמים], ושמע מינה [למד מכאן] כי פליגי [חלוקים] חכמים על ר' אליעזר בר' צדוק. ודוחים את הראיה: לא, אין ללמוד כך, שכן יש מקום לומר כי לעולם ברייתא זו הריהי כשיטת ר' אליעזר בר' צדוק, ואשר לשאלה מדוע נצרכים אנו לענין הצירוף, שהרי ר' אליעזר בר' צדוק אמר שכתם המשוך כל שהוא הריהו טמא — כי [כאשר] אמר ר' אליעזר בר' צדוק את שיטתו זו, אין זה אלא דווקא בכתם הנמצא על עד בדיקה. אבל בסתם כתם — לא אמר כן שיהא הכתם המשוך טמא, אלא באופן שהוא מצטרף לכגריס ויותר.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה שאמר רב יהודה אמר שמואל כי הלכה היא כר' אליעזר בר' צדוק. ומתוך שאמר בלשונו שהלכה כמותו — מכלל הדברים נלמד דפליגי [שחלוקים] עליו חכמים בדבר זה. ומסכמים: אכן שמע מינה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If there were on a woman’s body small drops of blood and large drops of blood, she may attribute these drops to an external source, even with regard to the largest drop, provided that it is up to the size of a split bean. What, is it not that a drop the size of a split bean itself is considered small, like a drop that is less than the size of a bean, which contradicts the opinion of Rav Huna? The Gemara responds: No, it means that a drop exactly the size of a split bean is like a large drop, i.e., a drop greater than a bean.

It was stated: If a stain was found on a woman and it was the size of a split bean and slightly more, which is too large to be attributed to a louse, and in that area that was slightly more than a bean there was a squashed louse, what is the status of that woman? Rabbi Ḥanina says she is ritually impure, as the stain is not attributed to a louse; Rabbi Yannai says she is pure. The Gemara explains their opinions: Rabbi Ḥanina says she is impure, in accordance with the halakha that a woman may attribute a stain to a louse only with regard to a stain whose area is up to the area of a split bean, whereas with regard to a stain the size of a split bean and slightly more, she may not attribute it to a louse.

By contrast, Rabbi Yannai says she is pure, as he maintains that this statement that one may not attribute a stain larger than a bean to a louse applies only where there is no louse squashed on the stain. But in a case where there is a louse squashed on the stain it is apparent that this blood that causes the stain to be slightly more than the size of a bean is the blood of a louse. Since it is visibly squashed there, there is no uncertainty in this regard. When that area is subtracted one is left with a stain that is the size of a split bean, and one may say that since in general a woman attributes a stain the size of a bean to a louse, here too, she may attribute the stain to another, second louse.

With regard to the dispute between Rabbi Ḥanina and Rabbi Yannai, Rabbi Yirmeya raises a dilemma: If a woman was occupied with an item the size of a split bean, e.g., the blood of a slaughtered bird, or eye salve, and then a stain was found on her the size of a split bean and slightly more, what is the halakha? Rabbi Yirmeya elaborates: The dilemma can be raised according to the opinion of Rabbi Ḥanina, who maintained in the previous case that she is impure, and the dilemma can be raised according to the opinion of Rabbi Yannai, who ruled that she is pure.

The dilemma can be raised according to the opinion of Rabbi Ḥanina, as perhaps Rabbi Ḥanina states there that she is impure only where she was not occupied with a louse, and there is no reason to attribute the stain to that cause. But here, where she was occupied with an item that can stain her, it can be claimed that she may attribute the stain to that source. Or perhaps, even according to the opinion of Rabbi Yannai, who said in the previous case that she is pure, that statement applies only where a louse was found squashed on the stain; but in a case where there is no louse squashed on the stain and there is no certainty that part of the stain came from another source, she may not attribute part of the stain to the item she was occupied with and part of the stain to a louse. In this situation everyone agrees she is impure.

The Gemara suggests: Come and hear a resolution from a baraita: If a woman was occupied with a red item she may not attribute a black stain to it. Likewise, if she was dealing with a small item she may not attribute a large stain to it. What are the circumstances of the second clause of this baraita? Is it not referring to a case like this dilemma raised by Rabbi Yirmeya where she was occupied with an item the size of a bean and a stain was found on her that was the size of a bean and slightly more? If so, the baraita teaches that in such a situation she may not attribute the stain to the item.

The Gemara responds: No, the baraita is referring to a case where she was occupied with an item the size of a split bean, and subsequently a stain was found on her the size of two split beans and slightly more. In this situation she may not attribute the stain to the item she was occupied with. The Gemara asks: If that is so, what is the purpose of stating this case? Even if as much of the stain as possible is attributed to the item, a stain larger than a bean remains, and that part cannot be attributed to that source.

The Gemara answers that the ruling of the baraita is necessary lest you say that one should take the blood stain the size of a split bean that came from the blood of the bird she was previously occupied with and cast it into the middle of the stain. In other words, assume the blood from the bird is in the middle of the large stain, joining together two smaller stains. Consequently, one could say: Go here and measure the stain on this side, and there is no measure that transmits impurity, as it is less than the size of a bean, and likewise, go there, to the other side, and there is no measure that transmits impurity. Therefore, the baraita teaches us that this is not so, and in such a case she is impure.

Rava says: If one type of a stain was found on a woman, e.g., a stain from the sap of a sycamore tree or an eye salve, she may attribute other stains to that source, even if the stains are of several types, i.e., if they differ in color from the first stain. The Gemara raises an objection to the opinion of Rava from the aforementioned baraita: If a woman was occupied with a red item she may not attribute a black stain to it. The Gemara answers: A situation where she was occupied is different from Rava’s case. Since she was occupied with a red item, there is no reason to attribute a black stain to that source. In Rava’s case, by contrast, she was not occupied with any item, and therefore one can say that just as a stain of one type was sprayed upon her without her knowledge, the same occurred with regard to the other types of stains.

Some say a different version of the above discussion. Rava says: If a woman was occupied with an item of one type, she may attribute stains of several types to it. The Gemara raises an objection to the opinion of Rava: If a woman was occupied with a red item she may not attribute a black stain to it. The Gemara answers: When Rava said his ruling he was referring to a situation where she was occupied with a slaughtered chicken, which has several types of blood, and therefore she may attribute stains of different types to that cause.

§ The mishna teaches that there was an incident involving one woman who came before Rabbi Akiva and he deemed her pure, to the surprise of his students. He explained to them that the Sages did not state the matter of the impurity of blood stains in order to be stringent; rather, they instituted this impurity in order to be lenient. The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita that the Sages did not state the matter of the impurity of blood stains to be lenient, but rather to be stringent?

Ravina says that there is no contradiction between these two statements: The very institution of the impurity of blood stains was enacted so as not to be more lenient than Torah law, but rather to be stringent beyond Torah law. But since the impurity of blood stains themselves is by rabbinic law, the Sages were lenient in specific cases.

§ The mishna teaches with regard to an examination cloth that was placed beneath the pillow and blood was later found on the cloth, that Rabbi Eliezer, son of Rabbi Tzadok, maintains that if the stain is round it is ritually pure and if it is elongated it is ritually impure. Concerning this a dilemma was raised before the Sages: Do the Rabbis disagree with Rabbi Eliezer, son of Rabbi Tzadok, or not?

The Gemara suggests: Come and hear a resolution from a baraita: An elongated stain combines with other elongated stains, so that if together they form the area of slightly more than a bean the woman is impure. But a series of drops do not combine to constitute a stain that renders her impure. Whose opinion is stated in this baraita? If it is the opinion of Rabbi Eliezer, son of Rabbi Tzadok, why do I need a combination in the case of an elongated stain? Didn’t he say that an elongated stain of any size renders her impure?

Rather, is it not the opinion of the Rabbis, and should one not conclude from it that the Rabbis disagree with Rabbi Eliezer, son of Rabbi Tzadok? The Gemara responds: No, actually the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, son of Rabbi Tzadok, and when Rabbi Eliezer, son of Rabbi Tzadok, said an elongated stain is ritually impure he was referring to a stain found on an examination cloth; but with regard to a regular stain of an elongated shape, he does not hold it is impure regardless of its size.

The Gemara suggests: Come and hear, as Rav Yehuda said that Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, son of Rabbi Tzadok. Since Shmuel rules that the halakha is in accordance with his opinion, it may be derived by inference that the Rabbis disagree with his opinion, as otherwise there would be no need for a ruling of halakha. The Gemara affirms: Indeed, conclude from it that this is correct.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מיתיבי היו עליה טפי דמים למטה וטפי דמים למעלה תולה העליון עד כגריס. ופריך מאי לאו גריס מלמטה לא גריס דלמעלה, הכי גרס רש"י ז"ל ופי' טיפי דמים למטה קטנים, ולמעלה טיפין גדולים, תולה העליון עד כגריס כלומר תולה הכתם הגדול עד כגריס, אבל יתר מכאן אינה תולה ופריך מאי לאו גריס דלמטה, והקשו עליו בתוס' חדא דאין משמעות לשון למטה ולמעלה קטן וגדול. ותו מאי פירכא יאלימ' ממתנית' דפליגי ליה בעד ועד בכלל, ומשום הכי גריס ר"י בעל התוס' ז"ל מאי לאו גריס דלמטה לא גריס דלמעלה ומקצת ספרים יש דגרסי הכין, ופי' הוא ז"ל טיפי דמים למטה למטה מן החגור, וטיפי דמים למעלה מעלהמן החגור, תולה בעליון עד כגריס, כלומר את שלמעלה מן החגור אינו דם נדה דמהיכא אתא, אלא נתעסקה במין או שעברה בשוק של טבחין ולאו אדעתה וכיון דכתם של למעלה לאו מגופה אתא אף שלמטה מן החגור תולה באותו כתם שלמעלה להקל דאמרינן ממקום שבא העליון בא התחתון. מאי לאו עד כגריס דקתני היינו גריס של מטה לומר דאע"פ שהתחתון גדול כגריס ובעלמא טמאה הכא דאיכא כתם למעלה תלינן ביה להקל, אלמא כגריס ממש למטה בעי תלייה, ואי ליכא למיתלי טמאה ועד כגריס דמתניתין כיתר מכגריס דעד ולא עד בכלל וקשיא לרב חסדא, וא"ת מאי קושיא דילמא תנא מלמעלה למטה קתני כלומר כתם גדול שלמטה אפילו הוא כשלשה גריסין או כשנים או כגריס תולין בעליון אבל פחות מגריס אי נמי כגריס ממש אין צריך תלייה ולעולם עד ועד בכלל. י"ל דהא ליתא דמה ליה לתנא למימר דשני גריסין וגריס תלינן בעליון אחר שאמר שאפילו גדול שבגדולים תולין בעליון ואי לאשמועינן דפחות מגריס אין צריך תלייה הא לא צריך לתנא למכפל ולמתני עיקר בריתא משום הא אלא עיקר חדושא לאשמועינן דכתם גדול תולין להקל ולטהר. ומשני לא כגריס דלמעלה כלומר אם יש בשלמעלה כגריס יתלו בו כתם התחתון ומלמעלה למטה קתני כלומר אם יש בכתם העליון שלשה גריסין או שנים או אפילו כל שהוא גדול עד כגריס תולין בו הכתם התחתון בל אין בכתם העליון אלא כגריס ממש אין תולין בו כתם התחתון דכל שאין בו יותר מכגריס תלינן בדם מאכולת וכיון שכן כתם התחתון שהוא גדול יותר מכגריס אין תולין אותו בעליון לטהר, דעליון איכא למימר דהוי דם מאכולת אבל תחתון אינו דם מאכולת אלא מגופה אתא, והכין מוכח בהדיא בתוספתא דתניא בתוספתא (נדה פרק ו') היו עליה שני כתמים אחד למעלה ואחד למטה אע"פ שהתחתון גדול והעליון קטן תולה התחתון עד כגריס שאני אומר ממקום שבא העליון בא התחתון.

נתעסקה כגריס ונמצא עליה כגריס ועוד מהו. ה"ה דהוה מצי למימר נתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד מהו, דאי פשיטא ליה דבכי היא גונא אינה תולה אם כן בסמוך לוקים בכי האי גונא נתעסקה במועט אינה תולה בה מרובה בתוספות.

תא שמע כתם ארוך מצטרף טיפין אין מצטרפין. פי' והיה עכשיו סובר שאין הפרש בין עד לחלוק דכל שבזה טמא בזה טמא ובריתא דבעי צירוף רבנן היא ופליגי. ודחי דברייתא אפילו כר' אליעזר ברבי צדוק אתיא ושני כתם מעד, ואסיקנא מדאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' אליעזר מכלל דפליגי רבנן עליה, ומיהו אע"ג דפליגי בריתא ככולי עלמא אתיא ושאני עד מכתם, והכין משמע מן התוספתא דקתני משוך טמא מפני שהוא דם הקנוח משמע דבחלוק אפילו משוך טהור.

מאי לאו כגריס כדקתני היינו גריס כלמטה לומר דאעפ״י שהתחתון גדול כגריס בעלמא טמאה הכא דאיכא כתם למעלה תלינן ביה להקל אלמא כגריס ממש למטה בעי תלייה ואי איכא למתלי טמאה ועוד דגריס דמתני׳ כיתר מכגריס דעד ולא עד בכלל וקשיא לרב חסדא וא״ת מאי קושיא דילמא תנא מלמעלה למטה קתני כלו׳ כתם גדול שלמטה אפי׳ הוא כג׳ גריסין או כשנים או כגריס תולין בעליון אבל פחות מגריס אי נמי כגריס ממש צריך תליה ולעולם עד ועד בכלל י״ל דהא ליתא דמה לו לתנא למימר דשני גריסין וגריס תלינן בעליון אחר שאמר דאפי׳ גדול שבגדולים שבו תולין בעליון ואי לאשמועינן דבפחות מגריס אין צריך תליה הא לא צריך לתנא למכפל ולמתני עיקר בריתא משום הא אלא עקר חדושא לאשמועינן דכתם גדול תולין להקל ולטהר ומשני לא כגריס דלמעלה כלו׳ אם יש בשלמעל׳ כגריס יתלו בו כתם התחתון ומלמעלה למטה קתני כלו׳ אם יש בכתם העליון ג׳ גריסין או שנים או אפי׳ כל שהוא גדול עד כגריס תולין בו הכתם התחתון אבל אם אין הכתם העליון רק כגריס ממש אין תולין בו הכתם התחתון דכל שאין בו יותר מכגריס תלינן בדם מאכלת וכיון שכן כתם התחתון שהוא גדול יותר מכגריס אין תולין אותו בעליון לטהר העליון איכא למימר דהוי דם מאכולת אבל תחתון אינו דם מאכולת אלא מגופא אתא והכי מוכח בהדיא בתוספתא דתניא בתוספתא היו עליה ב׳ כתמים א׳ למעלה וא׳ למטה אעפ״י שהתחתון גדול והעליון קטן תולה התחתון עד כגריס שאני אומר ממקום שבא העליון בא התחתון נתעסקה בכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד מהו ה״ה דהוה מצי למימר נתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד מאי הוי דאי פשיטא ליה דבכי הא גוונא אינה תולה אלא א״כ בסמוך לוקי כה״ג נתעסקה במועט אינה תולה מרובה בתוספת.

תא שמע כתם ארוך מצטרף טיפין טיפין אין מצטרפין. פי׳ והיה עכשו סובר שאין הפרש בין עד לחלוק דכל שבזה טמא ובריתא דבעי גידוף רבנן היא ופליגי ודחינן דבריתא אפי׳ כר׳ אלעזר ושאני כתם מעד ואסיקנא מדאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר׳ אלעזר דפליגי רבנן עליה ומיהו אע״ג דפליגי בריתא ככולי עלמא אתיא ושאני עד מכתם והכי משמע מן התוספתא דקתני משוך טמא מפני שהוא דם הקנוח משמע דבחלוק אפי׳ משוך טהור.

טיפי דמים למטה. פרש"י טיפין קטנים ולמעלה היינו טיפין גדולים ופריך מאי לאו כגריס כלמטה אלמא עד ולא עד בכלל. ולא נהירא פי' שפי' טיפי למעלה גדולים (טיפה) ולמטה קטנים. ותו מאי אולמא הך ברייתא ממתני' דקתני עד כמה היא תולה עד כגריס ופליגי באי עד ועד בכלל או לא ומפרש ר"ת טיפי דמים למטה מן החגור וטיפי דמים למעלה מן החגור תולה התחתון בעליון עד כגריס כלומר כמו שבא העליון ממקום אחר ולא מגופה כך אנו תולין שבא התחתון ממקום אחר:

מאי לאו כגריס דלמטה. ה"ג בספרים ישנים וה"פ מאי לאו שיתלו הגריס שהוא למטה בכתם העליון לומר שבא מעלמא א"כ אי לאו עליון ה"א כגריס שהוא למטה מגופה אתאי אלמא עד ולא עד בכלל ומשני כגריס דלמעלה. כלומר הכתם התחתון יתלו בעליון לומר מעלמא אתאי עד כגריס אם העליון הוא גדול כג' גריסין או ב' גריסין עד כגריס אבל אם כתם העליון אינו אלא כגריס אימור דם מאכולת הוא ולא תלינן כתם התחתון שהוא גדול יותר מכגריס העליון. והכי מוכח בתוספתא דקתני היו עליה שני כתמים אחד למעלה ואחד למטה אע"פ שהתחתון גדול והעליון קטן תולין התחתון עד כגריס שאני אומר ממקום שבא העליון בא התחתון:

היו עליה כגריס ועוד. ובאותו ועוד רצופה בו מאכולת. נראה לי דהה"נ אם היו עליה כשני גריסין לר' ינאי טהורה כיון דכי מדלת כגריס של מאכולת לא נשאר בו גריס ועוד והא דנקט כגריס ועוד לרבותא דר' חנינא נקטי' דאפי' בהכי מטמאה:

נתעסקה בכגריס ונמצא עליה בכגריס ועוד. נ"ל דהה"נ אם נמצא עליה כשני גריסין מיבעיא ליה אי מטמיא לה והא דנקט כגריס ועוד משום דאפי' בכה"ג מספקא ליה דילמא טמאה וה"ה דהוה מצי למיבעי נתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליו כגריס ועוד דאי בהא פשיטא ליה שאינה תולה א"כ לקמן לוקי כה"ג נתעסקה במועט אין תולה בו מרובה. נמצא עליה מין אחד תולה בו מינין הרבה. וכגון שאותו המין אין לספק בכתם כגון שהוא למעלה מן החגור:

ת"ש כתם ארוך מצטרף. לפי מה שרוצה לפשוט מכאן דפליגי לא משמע ליה שיהא שום חילוק בין כתם לעד. ולר' אליעזר בן צדוק משוך כל שהוא טמא אפי' על חלוקה או על גבי הסדין. ולכאורה דשמעתין משמע דכי מסיק דפליגי רבנן עליה מההיא דשמואל היינו כדבעינן למימר השתא וזו הוא חומרא גדולה אם נטמא כתם משוך בכל שהוא דהא פסקינן הילכתא כר' אליעזר ונראה לפרש דהך שינוייא דשני כי קאמר ר' אליעזר בר צדוק בעד אבל בכתם לא קיימא אף לפי המסקנא וכן משמע לשון התוספתא דקתני משוך טמא מפני דם הקינוח:

סליק פרק הרואה כתם בס"ד

מיתבי היו עלי' טיפי דמים למעלה וטיפי דמים למטה תולה בעליון עד כגריס פי' נמצאו על חלוק' טיפי דמים למעלה מן החגור וטיפי דמים למטה מן החגור וכבר תנן מן החגור ולמעלה טהורה ולמטה טמאה וס"ל להאי תנא כתנא דמתני' דאמר הרגה תולה לא הרגה אינו תולה ומן הדין הוה שהיו טיפי דמם שלמטה טמאין ואע"פ שהן פחותין מכגריס כיון שגם שלמעלה נמצאו כמו שאותם שלמעלה הן טהורין ואע"פ שלא הרגה דתלינן להו בדם מאכולת כך אלו שלמטה טהורין דאמרי' מוכחא מילתא דממקום שבאו אלה שלמעלה באו אלו שלמטה ודם מאכולת הן ודוקא עד כגריס אבל יותר מכגריס טמאה כדאמר שאין לתלות יותר מכגריס בדם מאכולת ופתרון המורה לא נ"ל:

תד"ה היו בה טיפי דמים כו' דעד כגריס דקתני מיירי שהתחתון עד כגריס כו' מכלל דאי לאו עליון כו' אלמא כגריס כיותר מגריס עכ"ל והיינו כרב הונא אע"ג דעד כגריס דקתני הכא עד ועד בכלל ולקולא ורב הונא קאמר הכא לחומרא והכא לחומרא ע"כ הכא מתפרש לקולא כיון דקאמר תולה בעליון עד כגריס מלמטה למעלה קחשיב כשהתחתון כחצי גריס או בפחות מגריס עד כגריס תולה בעליון ע"כ משום כגריס גופה נקט הכי דתולה בעליון דכל פחות מגריס בלאו עליון תולה בדם מאכולת לכ"ע אבל ליכא למימר דהשתא נמי מלמעלה למטה קחשיב כשהתחתון ג' גריסין או ב' גריסין עד כגריס תולה בעליון דא"כ מאי עד כגריס דקאמר דכ"ש דתולין בפחות מכגריס גם לשון עד כגריס משמע שהגריס הוא החידוש ואדרבה הגריס כ"ש הוא לגבי יותר מכגריס מיהו ק"ק לפי המקשה דכגריס יותר מכגריס ולא תלינן בדם מאכולת ואפ"ה תלינן ליה הגריס בעליון אמאי לא תלינן נמי היותר מגריס בעליון ויש ליישב ודו"ק:

בא"ד אבל אם היה העליון כגריס אי לא יהיה התחתון טהור כו' שהרי העליון יש לתלותו בדם מאכולת עכ"ל והיינו כרב חסדא ואע"ג דהשתא נמי עד כגריס דקתני עד ולא עד בכלל ולחומרא ולרב חסדא קאמר דבכתמים להקל אמרי' ע"כ הכא מתמרש לחומרא כיון דבכתם גופיה בהך דמתני' אזלינן לקולא דעד ועד בכלל משום דתלינן כגריס בדם מאכולת הכא אין לתלות התחתון בעליון דאין בעליון אלא כגריס ויש לתלותו בדם מאכולת:

סליק פרק הרואה כתם

בגמ׳ היו עליה טיפי דמים וכו׳ תולה עליון עד כגריס כצ"ל הגירסא לפרש"י דאי גרסינן תולה בעליון לא יתיישב לפרש"י אבל לפי' התוס' גרסי׳ תולה בעליון וכו':

בתוס' ד"ה היו בה טיפי דמים וכו' מאי לאו עד כגריס כלמטה כפחות וכו' ולא כלמעלה ביותר וכו' עד ונ״ל דה"פ וכו' אותו שלמטה נתלה בעליון דאמרינן כמו שעליון וכו' תחתון נמי מעלמא ועד כגריס נתלה בו וכו׳ כנ"ל להגיה:

רש"י בד"ה טיפי דמים למטה כלומר קטנים הס"ד:

בד"ה כתם ארוך מצטרף לכגריס ועוד כצ"ל והס"ד והד"א:

תוס' בד"ה היו בה טיפי דמים למטה וטיפי דמי למעלה תלינן כו' כצ"ל:

גמרא א"ר לא להקל על ד"ת כו'. לכאורה נראה פירושו דלא תימא דאם ראתה למחר ראיה גמורה ודאית דתמנה הז"י מיום מציאת הכתם קמ"ל דלהקל לא תקנו וצריכה למנות מיום ראייתה ועמש"כ לעיל (נב ב). אמנם גם בעירובין (נט) איתא כהאי לישנא ושם אינו מתפרש עד"ז. והמציינים שכחו לציין בכאן לשם ושם לכאן:

רש"י ד"ה כגריס מלמטה. כפחות מכגריס. כצ"ל. וכן בהעתקת התוס':

רש"י ד"ה נמצא עליה מין אחד. מדבר הדומה לכתם. לפי מאי דמסיק טעמא דכי היכא דבהאי לא ידעה ה"נ הוה עלה מינא אחרינא ול"י. אפילו שארי צבעים נמי. ולשון הרא"ש דלפ"ז אם נמצא עליה שום לכלוך נימא דכי היכי דבא עליה לכלוך זה בלא דעתה כך כו'. ואפשר לדחוק גם לשון רש"י לכוונה זו:

תד"ה היו. כלמטה בפחות מכגריס לא כלמעלה כיותר כו'. כצ"ל בכפי"ן:

בא"ד אלמא כגריס כיותר כו' לא כגריס למעלה כו'. כצ"ל:

רש״י ד"ה כגריס מלמטה כפחות מכגריס כצ"ל:

תוס׳ ד"ה היו בה וכו׳ עד כגריס כלמטה כפחות מכגריס לא כלמעלה כיותר מכגריס וכו' אלמא כגריס כיותר כצ"ל:

טיפי דמים למטה. כלומר קטנים: למעלה. גדולים: כגריס מלמטה. בפחות מכגריס ותלינן: נמצא עליה כגריס ועוד. דהלכתא כרב חסדא דמיקל: כיון דבעלמא. היכא דליכא ועוד תליא כגריס במאכולת השתא נמי תליא האי גריס במאכולת אחרינא: נתעסקה בכגריס. דם צפור או קילור: אבל הכא דנתעסקה תליא. כגריס בדם צפור ועוד דם מאכולת הוה: מאי למימרא. הא אפילו תליא כגריס בצפור אכתי פש ליה גריס ועוד: מהו דתימא שקול כגריס דם צפור ושדי בי מצעי: נמצא עליה מין אחד. מדבר הדומה לכתם כגון קילור או שרף ואחר כך מצאה על חלוקה כתם אפי' אין מראיתו דומה לאותו המין תולה בו: נתעסקה שאני. דכיון דנתעסקה במין אדום היכי תלינן ביה כתם שחור אבל נמצא עליה מין אדום תולה בה כתם שחור דאמרינן כי היכי דניתן עליה האי מין בדלא ידעה הכי נמי הוה עלה מינא אחרינא ולא ידעה: לא להקל על דברי תורה. האי דגזור רבנן בכתמים להחמיר על ד''ת שלא להקל בנדה גמורה ומיהו כתמים עצמן דרבנן ואזלינן בהן לקולא ותלינן בכל מידי: כתם ארוך מצטרף. לכגריס ועוד: משוך כל דהו טמא. דכיון דאמר משוך מגופה אתי ובמשיכה תליא טעמא אפילו בכחרדל טמא: לעולם. אפי' לרבי אליעזר בעי צירוף: וכי אמר רבי אליעזר. משוך ודאי מגופה אתא: בעד. שבודקת בו: אבל בכתם. שעל חלוקה כגריס ועוד בעינן:

היו בה טיפי דמים למטה וטיפי דמים למעלה תלינן בעליון עד כגריס. פ''ה למטה קטנים למעלה גדולים תלינן בעליון הגדול בדם מאכולת עד כגריס מאי לאו עד כגריס כלמטה בפחות מכגריס לא כלמעלה ביותר מכגריס וזהו תימה אמאי נקט למעלה ולמטה הוה ליה למנקט גדולים וקטנים ועוד היכי משמע ליה כלמטה מאי אולמיה ממתניתין ועוד דלא הוה ליה למנקט כלמעלה וכלמטה דהוה ליה למימר כפחות מכגריס ויותר מכגריס לישנא דנקט עד הכא ונראה לי דה''פ למטה למטה מן החגור למעלה למעלה מן החגור תולה בעליון אותו שלמטה נתלה בעליון דשמא כמו שעליון מעלמא אתי תחתון נמי מעלמא אתי ועוד כגריס נתלה בו וקאמר מאי לאו כגריס למטה דעד כגריס דקתני מיירי שהתחתון עד כגריס תולה בעליון שממקום שבא העליון בא התחתון מכלל דאי לאו עליון מטמינן ליה ולא תלינן בדם מאכולת אלמא כגריס כיותר מכגריס ומשני לא כגריס ולמעלה כלומר תולה תחתון בעליון כשהעליון עד כגריס ומלמעלה למטה קחשיב כשהעליון ג' גריסין או שני גריסין עד כגריס שאז אין אנו תולין עליון בדם מאכולת אלא מעלמא אתי אז נתלה בו התחתון ומיירי כשתחתון יותר מכגריס אבל אם היה העליון כגריס אז לא יהיה התחתון טהור שאין רגלים לדבר דאתא דם בה מעלמא שהרי העליון יש לתלותו בדם מאכולת: נתעסקה בכגריס ומצאה עליה כגריס ועוד. אור''י הוא הדין נתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד דבכלל בעיא זו דאין לומר דבהא פשיטא ליה דאינה תולה אפי' לרבי ינאי דא''כ כי פשיט לקמן מאי לאו בכה''ג לוקמה בשנתעסקה בפחות מכגריס דפשיטא ליה דאינה תולה אלא ודאי בכל ענין בעי: נמצא עליה מין אחד. פ''ה מדבר הדומה לכתם כגון שרף או קילור דהא ודאי מעלמא אתא תולה בו כמה מיני כתמים ואינה מכרת אם דם היא ור''י מפרש נמצא שמצאה מין אחד למעלה מן החגור תולה בו כמה מינים שלמטה מן החגור משום שכמו שהעליון ודאי מעלמא אתא כך נאמר בתחתון דמעלמא אתא: