נידה נח ע"א

מִדְּרַבָּנַן
רַב אָשֵׁי אָמַר שְׁמוּאֵל הוּא דְּאָמַר כְּרַבִּי נְחֶמְיָה דִּתְנַן רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר כׇּל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טוּמְאָה אֵינוֹ מְקַבֵּל כְּתָמִים
בִּשְׁלָמָא לְרַב אָשֵׁי הַיְינוּ דְּקָאָמַר קַרְקַע אֶלָּא לְרַב יִרְמְיָה מַאי אִירְיָא קַרְקַע אֲפִילּוּ גְּלִימָא נָמֵי לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר
לָא מִיבַּעְיָא גְּלִימָא דְּלָא מִבְּדַק שַׁפִּיר וְאִיכָּא לְמֵימַר מֵעָלְמָא אֲתָא אֶלָּא אֲפִילּוּ קַרְקַע דְּמִבְּדַק שַׁפִּיר דְּאִיכָּא לְמֵימַר מִגּוּפַהּ אָתְיָא טָהוֹר
עַל עֲקֵבָהּ וְעַל רֹאשׁ גּוּדָּלָהּ טְמֵאָה וְכוּ' בִּשְׁלָמָא עֲקֵבָהּ עֲבִיד דְּנָגַע בְּאוֹתוֹ מָקוֹם אֶלָּא רֹאשׁ גּוּדָּלָהּ מַאי טַעְמָא וְכִי תֵּימָא זִימְנִין דְּנָגַע בַּעֲקֵבָהּ וּמִי מְחַזְּקִינַן טוּמְאָה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם
וְהָתַנְיָא הָיְתָה לָהּ מַכָּה בְּצַוָּארָהּ שֶׁתּוּכַל לִתְלוֹת תּוֹלָה עַל כְּתֵפָהּ שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לִתְלוֹת אֵינָהּ תּוֹלָה
וְאֵין אוֹמְרִים שֶׁמָּא בְּיָדָהּ נְטָלַתּוּ וֶהֱבִיאַתּוּ לְשָׁם אֶלָּא שָׁאנֵי רֹאשׁ גּוּדָּלָהּ דְּבַהֲדֵי דְּפָסְעָה עֲבִיד דְּמִתְרְמֵי
וְלָא מְחַזְּקִינַן טוּמְאָה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְהָתַנְיָא נִמְצֵאת עַל קִשְׁרֵי אֶצְבְּעוֹתֶיהָ טְמֵאָה מִפְּנֵי שֶׁיָּדַיִם עַסְקָנִיּוֹת הֵן
מַאי טַעְמָא לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן בָּדְקָה בְּחַד יְדָא וְנָגְעָה בְּאִידַּךְ יְדָא לָא שָׁאנֵי יְדַהּ דְּכוּלַּהּ עֲבִידָא דְּנָגְעָה
עַל שׁוֹקָהּ וְעַל פַּרְסוֹתֶיהָ מִבִּפְנִים וְכוּ' מִבִּפְנִים עַד הֵיכָא אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי עַד מָקוֹם חֲבָק
אִיבַּעְיָא לְהוּ מְקוֹם חֲבָק כְּלִפְנִים אוֹ כְּלַחוּץ תָּא שְׁמַע דְּתָנֵי רַב קַטִּינָא עַד מְקוֹם חֲבָק וַחֲבָק עַצְמוֹ כְּלִפְנִים רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב אַוְיָא מַתְנֵי לַהּ בְּהֶדְיָא אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי עַד מָקוֹם חֲבָק וַחֲבָק עַצְמוֹ כְּלִפְנִים
בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה כְּשֵׁיר מַהוּ כְּשׁוּרָה מַהוּ טִיפִּין טִיפִּין מַהוּ לְרוֹחַב יְרֵכָהּ מַהוּ
תָּא שְׁמַע עַל בְּשָׂרָהּ סָפֵק טָמֵא סָפֵק טָהוֹר טָמֵא עַל בְּשָׂרָהּ מַאי לָאו כִּי הַאי גַוְונָא לָא דִּלְמָא דַּעֲבִיד כִּרְצוּעָה
הַהִיא אִיתְּתָא דְּאִשְׁתְּכַח לַהּ דְּמָא בְּמַשְׁתִּיתָא אֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יַנַּאי אֲמַר לַהּ תֵּיזִיל וְתֵיתֵי
וְהָתַנְיָא אֵין שׁוֹנִין בִּטְהָרוֹת כִּי אָמְרִינַן אֵין שׁוֹנִין לְקוּלָּא אֲבָל לְחוּמְרָא שׁוֹנִין
הָיְתָה פּוֹשַׁטְתּוֹ וְכוּ' תַּנְיָא אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי יוֹסֵי דָּבָר זֶה הוֹרֵיתִי בָּעִיר רוֹמִי לְאִיסּוּר וּכְשֶׁבָּאתִי אֵצֶל חֲכָמִים שֶׁבַּדָּרוֹם אָמְרוּ לִי יָפֶה הוֹרֵיתָהּ
תָּנוּ רַבָּנַן אֲרוּכָּה שֶׁלָּבְשָׁה חֲלוּקָהּ שֶׁל קְצָרָה וּקְצָרָה שֶׁלָּבְשָׁה חֲלוּקָהּ שֶׁל אֲרוּכָּה אִם מַגִּיעַ כְּנֶגֶד בֵּית הַתּוּרְפָּה שֶׁל אֲרוּכָּה שְׁתֵּיהֶן טְמֵאוֹת וְאִם לָאו אֲרוּכָּה טְהוֹרָה וּקְצָרָה טְמֵאָה
תַּנְיָא אִידַּךְ בָּדְקָה חֲלוּקָהּ וְהִשְׁאִילַתּוּ לַחֲבֶירְתָּהּ הִיא טְהוֹרָה וַחֲבֶירְתָּהּ תּוֹלָה בָּהּ אָמַר רַב שֵׁשֶׁת וּלְעִנְיַן דִּינָא תְּנַן אֲבָל לְעִנְיַן טוּמְאָה הִיא טְהוֹרָה וַחֲבֶירְתָּהּ טְמֵאָה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נח - א

ומתרצת הגמרא: אמר רב ירמיה מדפתי: מודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן גם בלי הרגשה, שתקנו לחשוש דלמא ארגשה ולא אדעתה ^[29].

רב אשי אמר: שלגמרי טיהר שמואל את הכתם שנמצא בקרקע ולא רק משום חסרון הרגשה ביציאת הדם, אלא שמואל הוא דאמר כרבי נחמיה המטהר את כל הכתמים הנמצאים על דבר שאינו מקבל טומאה ^[30], וקרקע אינה מקבלת טומאה. ובכל המקומות שמצינו שחוששים לכתמים גם בלי הרגשה, מדובר שנמצאו על גבי דבר המקבל טומאה.

דתנן: רבי נחמיה אומר - כל דבר שאינו מקבל טומאה ונמצא עליו כתם - דם אינו מקבל טומאת כתמים, שגזירת טומאת כתמים שגזרו חכמים לא נאמרה אלא כשנמצא הכתם על דבר המקבל טומאה ^[31].

ומקשה הגמרא על התירוץ הראשון:

בשלמא לרב אשי, שאמר שחידושו של שמואל הוא שהלכה כרבי נחמיה, שאין האשה נטמאת בכתם הנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה - היינו דקאמר שמואל "בדקה קרקע עולם וישבה עליו ומצאה דם עליה טהורה". שהוצרך שמואל להדגיש שישבה על הקרקע שהיא דבר שאינו מקבל טומאה.

אלא לרב ירמיה, שאמר שחידושו של שמואל הוא, שכל דם שיצא בלא שהרגישה אינו מטמא מדאורייתא, מאי איריא דנקט שמואל בחידושו "בדקה קרקע"? והרי אפילו גלימא נמי אי בדקה וישבה עליה מיד ומצאה דם הרי היא טהורה מהתורה משום חסרון ההרגשה?!

ומתרצת הגמרא: "לא מיבעיא" קאמר שמואל, וכך הוא פירוש דבריו:

לא מיבעיא גלימא, דלא מבדק שפיר, ולפיכך נקל לטהרה מהתורה במקרה שלא הרגישה כי איכא אפשרות לתלות ולמימר דמעלמא אתא הכתם, ואין זה דם נדות אלא דם מעלמא שהיה מצוי על הגלימא עוד לפני הבדיקה.

אלא, אפילו קרקע, דמבדק שפיר, דבה איכא למימר שודאי מגופה אתיא! ^[32] שהרי בדקה היטב את מקום מושבה ולא מצאה דם לפני ישיבתו עליו. ובכל זאת אם מצאה עליו דם הרי זה כתם טהור מהתורה - משום שלא הרגישה.

שנינו במשנה: נמצא הדם על עקבה ועל ראש גודלה - טמאה.

ושואלת הגמרא: בשלמא נמצא הדם על עקבה הרי היא טמאה, משום שעביד דנגע עקבה באותו מקום ^[33].

אלא אם נמצא הדם על ראש גודלה - מאי טעמא טמאה? והרי לא שכיח שיגע ראש גודלה באותו מקום!?

וכי תימא זימנין דנגע ראש גודלה שברגלה האחת בעקבה שברגלה השניה, ולפיכך טמאה.

אי אפשר לתרץ כן. שהרי: ומי מחזקינן טומאה ממקום למקום, והרי רק כתם שנמצא במקום שאפשר שנטף לשם ישירות מהמקור טמא, אבל כשנמצא במקום שאינו מכוון כנגד בית התורף טהורה, ולא חוששים שמא נטף הדם למקום אחר, ואחר כך נגעה בו ועבר למקום שבו נמצא ^[34].

ומוכיחה הגמרא את טענתה: והתניא: היתה לה מכה בצוארה, ומצאה דם כנגד מקום התורפה הרי היא טהורה, שהקלו חכמים בכתמים שכל דם שתוכל לתלות שאינו דם נדה אלא הגיע ממקום אחר, תולה, וכשיש לה מכה בצוארה יתכן ששמטה את הצואר לפניה, והגיע דם המכה לכנגד מקום התורפה.

אבל אם היתה המכה על כתפה, שאינה יכולה לתלות שנטף הדם מהכתף לכנגד בית התורפה, שהרי אינם מכוונים זה מול זה - אינה תולה בו והרי היא טמאה.

ומדייקת הגמרא: ואין אומרים לתלות ולטהר משום ששמא בידה נטלתו לדם המכה שבכתפה והביאתו לשם, לפניה, כנגד מקום התורפה.

ומוכיחה מכאן הגמרא: כשם שאין מחזיקים טהרה ממקום למקום, שאין תולין שהדם שלפניה הגיע מהמכה שבכתף על ידי שנגעה בה והביאתו לפניה, כך גם אין מחזיקים טומאה ממקום למקום ^[35], ואין לנו לחשוש שהדם שעל גודלה בא על ידי נגיעה בדם שעל עקבה.

ומתרצת הגמרא: אלא, שאני ראש גודלה שטמאו חכמים אם נמצא דם עליו משום -

דבהדי דפסעה עביד דמתרמי ראש גודלה מתחת למקום התורף ונוטף הדם ישירות על ראש גודלה, ואפילו שלא תמיד מכוון ראש האגודל כנגד בית התורפה, די בכך שלפעמים נמצא הוא ממול כדי שנחוש ונטמא.

וחוזרת הגמרא לברר את ההנחה הקודמת:

וכי לא מחזיקינן טומאה ממקום למקום?

והתניא: נמצא דם על קשרי אצבעותיה, שבגב ידה - הרי היא טמאה, על אף שודאי לנו שלא יכול לבוא הדם ממקום התורף אל גב היד, מפני שידים עסקניות הן.

ומבארת הגמרא: מאי טעמא מטמאים? לאו, משום דאמרינן בדקה בחד ידא במקום התורף ונמצא עליה דם בכף היד, שבו הדרך לבדוק, ונגעה כף היד עם דם הנדה באידך ידא על גב היד. ומוכח שמחזיקים טומאה ממקום למקום.

ודוחה הגמרא: לא! שאני ידה, דכולה עבידא דנגעה!

והיינו: שחוזרת בה הגמרא מההנחה שאין לחוש שהגיע הדם ישירות ממקום התורף לגב היד, וסוברת שיש לחוש שלפעמים בודקת בגב היד, ונוגע הוא בדם שבאותו מקום ^[36].

שנינו במשנה: על שוקה ועל פרסותיה מבפנים טמאה, מבחוץ טהורה.

ומבארת הגמרא: מבפנים - עד היכא נקרא פנים השוק?

אמרי דבי רבי ינאי: עד מקום חבק, שהוא מקום מתיחת הגידים המחברים את הירך לשוק ^[37].

איבעיא להו: מקום חבק עצמו דינו כלפנים או כלחוץ?

תא שמע: דתני רב קטינא: עד מקום חבק, וחבק עצמו כלפנים. רב חייא בריה דרב אויא מתני לה בדברי דבי רבי ינאי עצמם בהדיא, אמרי דבי רבי ינאי: עד מקום חבק, וחבק עצמו כלפנים.

בעי רבי ירמיה: נמצא על גופה:

א. כתם דם שצורתו עגולה כשיר - [צמיד] - מהו?

ב. כתם שמורכב מכמה טיפות דם ^[38] המונחות אחת מתחת השניה, וצורתם היא כשורה - מהו?

ג. כתם המורכב מטיפין טיפין של דם, ומעורבות הטיפות בלא סדר ^[39] - מהו?

ד. טיפות דם המונחות לרוחב ירכה - מהו?, שכל הצורות הללו אין מצוי שיהיו כתוצאה מדם שזב מהמקור, והאם אפשר להסתמך על הצורה כדי להוכיח שהדם איננו מגופה?

תא שמע: נמצא דם על בשרה, ספק טמא ספק טהור - טמא.

ומדייקת הגמרא: על בשרה - מאי לאו, שנמצא כי האי גוונא ^[40].

ודוחה הגמרא: לא. דלמא דעביד כרצועה, שנמשך הכתם לאורך הירך, שכן הוא דרכו של דם השותת מהאשה ^[41].

ההיא איתתא דאשתכח לה דמא במשתיתא, שהיתה מסיכה את חוטי השתי ואורגת את האריג, ובשעת האריגה היתה נעה הנה והנה, ונמצא הדם על חוטי השתי.

אתאי לקמיה דרבי ינאי.

אמר לה: תיזיל ותיתי, שתלך ותסיך שוב את חוטי השתי ותארוג ותנוע הנה והנה כדרך שעשתה קודם. ואם יתברר שמגיעים חוטי השתי בין רגליה כנגד אותו מקום, הרי היא טמאה.

ותמהה הגמרא: והתניא: אין שונין, אין חוזרים על אותו מעשה פעם נוספת ובודקים את התוצאות, כדי להכריע הספק בטהרות שאין ידוע אם נטמאו, שחוששים שמא לא תעשה בפעם השניה במדויק כבפעם הראשונה.

ומתרצת הגמרא: כי אמרינן אין שונין - לקולא. אבל לחומרא - שונין ^[42], ובסוגיתנו חומרא היא, כי הרי לא נמצא הכתם לא על בשרה ולא על בגדה ויש להניח שהדם לא הגיע ממנה, ובלא הבדיקה היתה טהורה, והבדיקה יכולה רק להחמיר בדינה ולטמא אם ימצאו החוטים כנגד אותו מקום.

שנינו במשנה: היתה פושטתו לחלוקה ומתכסה בו כל מקום שנמצא בו כתם טמאה.

תניא, אר"א ברבי יוסי: דבר זה שנמצא כתם בבגד שמתכסה בו שלא כנגד בית התורפה, הוריתי בעיר רומי לאיסור ^[43]. וכשבאתי אצל חכמים שבדרום וסיפרתי להם את הוראתי, אמרו לי - יפה הוריתה.

תנו רבנן: אשה ארוכה שלבשה חלוקה של קצרה, ואשה קצרה שלבשה חלוקה של ארוכה, אם מגיע המקום בחלוק שבו נמצא הכתם כנגד בית התורפה של ארוכה, ובודאי שהוא גם נגד בית התורפה של הקצרה - שתיהן טמאות, שהרי אין ידוע ממי בא הכתם.

ואם לאו, שלא מגיע המקום בחלוק שבו נמצא הכתם כנגד בית התורפה של ארוכה, אבל מגיע הוא לכנגד בית התורפה של הקצרה ארוכה - טהורה, וקצרה - טמאה ^[44], לפי שהוא נגד בית התורפה שלה.

תניא אידך: בדקה חלוקה אחרי שפשטתו ^[45], ונמצא נקי, והשאילתו לחבירתה, ומצאה השניה בו כתם.

היא, הראשונה - טהורה, אולם וחבירתה - תולה בה, שמהראשונה הדם.

ומבארת הגמרא, אמר רב ששת: ולענין דינא, על מי חובת הכיבוס, תנן שהשניה פטורה. שטוענת כלפי הראשונה שאינה מאמינה לה שבדקה, וישנו ספק ממי הדם, ועל התובע ממון מוטלת חובת ההוכחה ^[46].

אבל לענין טומאה - היא הראשונה שבדקה טהורה, וחבירתה שמצאה את הכתם טמאה, שהרי גם אם האמת כדברי השניה שלא בדקה הראשונה, השניה טמאה, וכמבואר בברייתא הקודמת ששתי נשים שלבשו חלוק ונמצא בו כתם, טמאות שתיהן.

הערות

^[29] כן פירשו רש"י [ד"ה מדרבנן] והרשב"א [ג א, ד"ה בצפור לא נתעסקה], והקשה הערוך לנר מדוע אם כן טמאה רק מדרבנן, היה לה להאסר מדין תורה ככל ספק דאורייתא. ותירץ שאין מצוי הדבר שתרגיש אשה ולא תדע מהרגשתה, ומדין תורה אין חוששים אלא לדבר שכיח, ורבנן תקנו לחשוש גם לזה. התוס' ביארו שרבנן גזרו טומאה על הכתמים גם במקרה שידוע בודאי שלא הרגישה, ובסדרי טהרה [קצ ז] כתב שטעם התקנה הוא שחששו רבנן שמא יזלזלו באיסור נדה ויבאו מתוך כך להקל גם בדם שיצא עם הרגשה.

^[30] התוס' [ד"ה מודה] והרשב"א פירשו שגם לרב אשי סיבת טהרת הכתמים מדאורייתא היא משום חסרון ההרגשה, והוסיף רב אשי, כיון שנמצא הכתם על דבר שאינו מקבל טומאה מותרת היא גם מדרבנן, ויישב בכך את לשונו של שמואל שנקט בדבריו 'טהורה', שמשמעותו טהורה לגמרי. ולפירוש זה אין מחלוקת לדינא בין רב אשי לרב ירמיה, ונחלקו רק כיצד להעמיד את דברי שמואל. אולם מרש"י שכתב בביאור דברי רב אשי 'טעמא דשמואל לאו משום חסרון הרגשה', משמע שחולק ומפרש שכל סיבת הטהרה היא מחמת שהכתם נמצא על דבר שאינו מקבל טומאה. והקשו השב יעקב [מא] והערוך לנר שבדברי שמואל נאמר במפורש שטעם הטהרה הוא משום שצריך ש'תרגיש בבשרה', וכיצד יתכן לבאר בשמואל בניגוד למפרש בדבריו. ותירץ בסדרי טהרה [קצ צג, ד"ה 'לכן נראה לענ"ד'], שגם רש"י מפרש שחסרון ההרגשה הוא המטהר, ומה שכתב 'לאו משום חסרון הרגשה' כוונתו שסבר רב אשי שאין חסרון ההרגשה סיבה בפני עצמה לטהרה, אלא הטרה היא משום שישנו ספק אולי אין הדם מגופה, אולם כיון שבכל אשה שמרגישה אין ספק שהדם מגופה, נמצא שרק בהעדר הרגשה קיים הספק שמטהר, וראה שם שהאריך לבאר מנין למד רש"י שלרב אשי טהרת כתמים הוא משום הספק שמא הדם אינו מגופה, ומהו ההכרח שלרב ירמיה ההרגשה היא דין היתר בפני עצמו. וראה עוד מה שכתבנו בנידון זה לעיל [הערות 8-10, ו 13]:

^[31] הר"ן [ד"ה מודה שמואל] ביאר שהטעם שהקלו בדבר שאינו מקבל טומאה, הוא משום שכל גזירת כתמים היתה כדי שלא יבאו להקל בטומאת הבגד, ולכן בבגד שאינו מקבל טומאה אין טעם לגזירה. ופירוש דבריו נראה לומר, שמצינו בדם נדה שני דינים: א. האשה שיצא ממנה הדם טמאה ז' ימים. ב. הדם עצמו הוא דבר טמא, והנוגע בו טמא עד הערב. ובנודע ביהודה [תנינא נב] חידש שכל ההיתר לדם שיצא בלא הרגשה הוא לגבי טומאת האשה, אבל הדין השני שהדם בעצמו טמא קיים מדאורייתא גם בדם שלא הרגישו ביציאתו. ולפי זה ביאר שרבנן גזרו טומאה על האשה שראתה כתם, כדי שלא יבאו ללמוד מטהרתה גם לטומאת מגע בדם. וראה בסדרי טהרה [קצ צג ד"ה מזה] שכתב שלפירוש הר"ן אם יהא הכתם בבגד שאינו מקבל טומאה שמונח על בגד המקבל טומאה, תאסר האשה, שבמקרה זה שייכת טומאת משא בבגד התחתון. ובמנחת חינוך [קסא ד] דחה את דבריו. אולם מרש"י שביאר [בד"ה מדרבנן] שטעם הגזירה בכתמים היתה משום שחששו שמא הרגישה ולאו אדעתה, מבואר שחולק על הר"ן. ולשיטתו צ"ל שטעם ההיתר בדבר שאינו מקבל טומאה הוא כביאור הסד"ט [שם, ד"ה ועפ"ז], שלא רצו חכמים לגזור טומאה על האשה במקום שלא תיתכן בו גם טומאת מגע.

^[32] משמע מסברת הגמרא לטמא כתם במקרה שברור שהדם מגופה, שטעם הטהרה ברואה בלא הרגשה הוא משום שישנו ספק שמא הגיע הדם ממקום אחר, ולכן היה מקום לומר שבבדקה הקרקע שברור לנו שהדם מגופה טמאה גם כשלא הרגישה. ומיהו, אפשר לומר שהטעם למסקנא שגם בקרקע מטמאים, הוא משום שההרגשה הוא דין בפני עצמו, ולכן גם במקום שאין ספק שהדם מגופה חידשה התורה שבלא הרגשה טהורה. וראה עוד מה שכתבנו בהערה 30.

^[33] הגר"א [באליהו רבא] פירש ש'עקב' הוא כף הרגל, וביאר שכשפוטת את כף הרגל ויושבת עליה נוגעת כף הרגל באותו מקום. התפארת ישראל [ב] ביאר שהחשש הוא שישבה בשילוב רגלים כדרך הישמעאלים, ובצורת ישיבה זו נמצאת כף הרגל ממול לבית התורפה. אולם במשנה אחרונה פירש שעקב הוא כבלשונינו, ולשם כשעומדת יכול לנטף הדם מבית התורפה, ואין צורך להעמיד שחששו לישיבה בתנוחות מסוימות.

^[34] הפתחי תשובה [קצ כה] והערוך לנר [בתוד"ה 'יומי'] ביארו, כי הטעם שכתם אסור רק במקום שאליו נופל ישירות ולא חוששים שעבר ממקום למקום, הוא מדין ספק ספיקא שהולכים בו להקל, שישנו ספק שמא לא נפל דם מהתורף, וגם אם נפל אפשר שלא נגע שם המקום שבו נמצא הכתם. ולפי זה ביאר את דברי הפרישה שכתב כי במקרה שידוע לנו שיש דם במקום מסוים, תולים בו כל דם שנמצא במקום שיכול לגעת בדם הידוע, שאחרי שנודע לנו על המצאות הדם נותר רק הספק האם נגע בו או לא, ובספק אחד תולים. ואפשר שאין כוונתם לדין ספק ספיקא. שהרי לדבריו הטעם שאין תולים ממקום למקום לקולא הוא משום שאומרים ספק ספיקא להחמיר, ומצינו ברע"א [כתובות יב א] ובפני יהושע [כתובות ט ב] שביאר שיסוד ההיתר בספק ספיקא הוא מדין ספק דרבנן לקולא, ולדבריהם לא שייך שנחמיר מחמת דין זה.

^[35] התוס' והרשב"א הקשו, מהי ההוכחה מכך שאין תולים ממקום למקום כדי להקל ולטהר, שלא נחשוש לחומרא למקרה זה, והרי מצינו במקומות רבים שהחמירו יותר מאשר הקלו. ותירצו, שבכתמים שכל איסורם הוא מדרבנן מסתבר יותר להקל, ובהם אפשר ללמוד מכך שלא חששו לקולא, שגם לא יחששו לחומרא.

^[36] התוס' [ד"ה ומי] והרשב"א ביארו, שמדובר שיודעת האשה שבדקה עצמה בידה, אבל בסתם אין חוששים שמא בדקה ושכחה שהאשה שמשגיחה בבדיקותיה וכשמוצאת דם זוכרת שטמאה היא. והוכיחו כן מהמשנה שטיהרה כתם שנמצא למעלה מהחגור, ולא חששה שמא נגעה בידה באותו מקום ואחר כך נגעה למעלה מהחגור והביאה לשם את הדם. וראה ברשב"א שביאר מה היתה אם כן סברת הגמרא בהוה אמינא להוכיח מדין זה שמחזיקים ממקום למקום, והרי מדובר שידוע שהיה דם על היד, ובסדרי טהרה [קצ כו] ו בבינת אדם [קיג יד] שפירשו את תירוצו.

^[37] כן פירש רש"י, התוס' הביאו מהערוך שביאר שהוא מקום רכיסת רצועות הסנדל בלולאות. ופירוש נוסף כתב, שכשכופפים הירך על השוק מתכסה חלק מהירך על ידי השוק וחלק נשאר מגולה, שהרי הירך רחבה יותר מהשוק, והחלק שמתכסה מכונה 'חבק'.

^[38] כן פירשו התוס' והרשב"א, והוכרחו לפרש שאין מדובר בכתם אחד שצורתו משונה ודומה לשורה, משום שצורה שכזו היא ה'כרצועה' שמובאת בסמוך, ופשוט לגמרא לטמא כתם שכזה. ובשם הרשב"ם הביא הרשב"א ש'כשורה' פירשו כמה רצועות דם זו ליד זו.

^[39] התוס' פירשו שכל טיפה בפני עצמה גודלה הוא פחות מגריס, ואין בה כדי לטמא כמבואר להלן [עמוד ב], ונסתפקה הגמרא האם נחמיר בכתם שנמצא על בשרה ונחשיב את הגודל הכולל של כל הטיפות יחד, ונדון אותו ככתם אחד שגדול מגריס. ולפירוש זה אין ספק זה דומה לספק בכתם שצורתו כשיר. ואולם הרשב"א ביאר שנסתפקה הגמרא ב'טיפין טיפין' שכל אחת מהטיפות היא גדולה מגריס, ואף על פי כן ישנו צד לטהר משום שאין דרך דם נדה ליטוף בצורה שכזו, ומוכיחה הצורה שהדם אינו מגופה. ולפירוש זה ספק זה הוא ככל שאר הספיקות שהצד לטהר הוא מחמת צורת הכתם. ובבית יוסף [קצ ט ד"ה והרא"ש] הוכיח שכפירוש הרשב"א סובר גם רש"י. הטור [קצ ח-ט] ביאר שגם 'כשיר' פירושו טיפות קטנות המרכיבות ביחד צורת עיגול, וביאר הב"ח [ד"ה והא דלא] שהעדיף הטור לפרש כן כדי להעמיד שכל ספיקותיו של רבי ירמיה עוסקים בדין צירוף טיפות זו לזו כדי להחשיבן יחד לכתם הגדול מגריס.

^[40] התוס' הרא"ש ביאר שדיוק הגמרא הוא מאריכות הלשון 'ספק טמא ספק טהור' שנקטה הברייתא, ולא כתבה בקיצור 'על בשרה, ספק - טמא'. הרשב"א פירש שלמדה הגמרא מסתימות הדברים שנכללו בברייתא כל מיקרי ספק בכתמים.

^[41] הרשב"א ביאר שלא יכלה הגמרא לתרץ שהברייתא דיברה בכתם העשוי מטיפה אחת הגדולה מגריס, שבזה אין כל חידוש, ולכן העמידה שמדובר בכתם 'כרצועה', שהיה מקום לטהרו מפני ששונה צורתו במעט מרוב הכתמים.

^[42] התוס' [ד"ה ומי] הקשו מהגמרא לעיל שהוכיחה שאין מחזיקין ממקום למקום לחומרא מכך שאין מחזיקין ממקום למקום לקולא, ולמבואר בסוגיתנו שישנם ראיות שסמכו עליהם רק לחומרא, אפשר שגם 'ממקום למקום' חששו לו רק לחומרא, [המהרש"א הוסיף שדין 'שונין' נאמר בגמרא לעיל ה ב לענין ממקם למקום]. ותירצו, שבספק המצוי השוו את הקולא לחומרא, ורק בסוגיתנו לענין 'שונין בטהרות' שאין מצוי שתהא הפעם השניה שונה מהראשונה, חששו לחומרא ולא לקולא. הרשב"א [ד"ה ומי מחזיקינן] חולק על התוס' וסובר שבכל דיני כתמים עדיף צד הקולא מהחומרא, ולדבריו קשה קושית התוס'. ותירץ הסדרי טהרה [קצ צג ד"ה 'ועוד ממעשה שבא'], שדווקא במקום שהטעם לטהר הוא מפני שישנה תליה שהגיע הדם ממקום אחר הקלו, אבל בסוגיתנו שהצד לטהר הוא מפני שלא יכל דם המקור להגיע למשתיתא, עדיף צד החומרא.

^[43] כתב הטור [קצ טז], כשם שחוששים לחומרא, כך תולים לקולא. ולכן, אשה שמצאה כתם בבגד שנכסתה בו ויש לה בגופה מכה שמוציאה דם, תולה שבשנתה נגעה השמיכה במכה וממנה הדם. וראה מה שכתבנו בהערה הקודמת. הלבוש [מח] כתב, שהמוצאת כתם בבגד שישנה בו חוששים שמא יצא הדם בהרגשה, ומפני שישנה היא לא מודעת להרגשה. והקשה עליו בתורת השלמים [קצ נ] שאם כן אסורה מדאורייתא, ובגמרא להלן [ס ב] מבואר שתולים כתם שנמצא לאחר השינה שהגיע ממקום אחר, ודין תליה שייך רק באיסור דרבנן. ובשו"ת מהר"ם מלובלין [ב, הובא בסד"ט קצ לו] כתב שכתם שנמצא בשינה הוא ספק דאורייתא.

^[44] במקרה שמגיע החלוק להגיע לבית התורפה של הארוכה על ידי הדחק ולקצרה בקלות, כתב הר"ן שדינו כבמקרה שמגיע לשתיהן בקלות וטמאות שתיהן. ובסדרי טהרה [קצ פח] הוסיף שהוא הדין גם במקרה שיכול החלוק להגיע לארוכה רק על ידי שמתכופפת, שדי בכך שישנה אפשרות שהגיע גם לארוכה כדי לטמאה.

^[45] הדרישה [קצ יט] דייק מלשון הרשב"א [תוה"ב הקצר ז ד] והטור [קצ מ] שצריך שתבדוק את החלוק גם לפני הלבישה, ותמה מדוע לא די בבדיקה בשעה שפושטת החלוק כדי להוכיח שהדם מהשניה. ותירץ הט"ז [שם ל] שרק בדיקה טובה ומדוייקת מועילה לבירור, ובמקרה שלא בדקה בתחילה ואין לה נפקא מינה מהבדיקה שעושה כשפושטת [כמבואר שם] לא סומכים שבדקה כראוי, שרק בדיקה שיש ממנה השלכה לדינא על טהרות הבודקת מדייקת בה. אולם הב"ח והש"ך [שם, מז] חולקים וסוברים שהוא הדין גם בבדקה רק בשעה שפשטה. וראה מה שכתב בזה החוות דעת [שם, כח].

^[46] הקשה הרשב"א, שבגמרא בכתובות [עו א] מצינו שהתובע את חבירו וטוען התובע שברור לו שהנתבע חייב, והנתבע משיב שמא פטור אני, מחויב הנתבע לשלם ש"בריא ושמא - ברי עדיף", ואם כן בסוגייתנו, שטוענת הראשונה "ודאי מסרתי חלוק נקי", והשניה משיבה "שמא ממך הדם", היה עלינו לחייב את השניה לשלם. ותירץ, כיון שבדיקת חלוק צריכה עיון ודיוק, יכולה השניה לטעון שמא לא בדקת כראוי ואין לך על מה לסמוך בטענת ה'ברי', ובמקום שתשובת הנתבע היא על עצם הודאות שבה נוקט התובע נאמן גם בטענת 'שמא'.

מדרבנן [מדברי חכמים]. ובכל המקומות ששנינו בהם שהריהי טמאה אף שלא הרגישה (וכדרך שהקשו על שמואל במהלך הסוגיה) — טומאתה רק מדברי חכמים, ולא מדין תורה. ולכן אף לדעתו אשה שבדקה את הקרקע ומצאתה נקיה, והתישבה עליה ולאחר מכן מצאה בה דם, הריהי טמאה (מדברי חכמים), אף שלא הרגישה ביציאת הדם.

רב אשי אומר: לדעת שמואל אשה זו טהורה אף מדברי חכמים. שמואל הוא שאמר כר' נחמיה. דתנן [שכן שנינו] שר' נחמיה אומר: כל דבר שאינו מקבל טומאה וכגון קרקע — אם נמצאו בו כתמי דם, אינו מקבל טומאת כתמים. שלא גזרו חכמים על הכתמים הנמצאים על דבר שאינו מקבל טומאה. ובכל המקומות ששנינו שהריהי טמאה אף שלא הרגישה — מדובר שנמצא כתם הדם על דבר המקבל טומאה.

ומקשים: בשלמא [זה נוח] להסברו של רב אשי בשיטת שמואל — היינו דקאמר [זהו שאמר] שמואל את דינו דווקא כשנמצא הכתם על קרקע. אלא להסברו של רב ירמיה בשיטת שמואל — מאי איריא [מה המכוון] בדברי שמואל שהזכיר דווקא קרקע? והלא אפילו בנמצא הכתם על גלימא נמי [גם כן] כך הוא הדין, שהריהי טהורה (מדין תורה) אם לא הרגישה ביציאת הדם! ומתרצים: בלשון לא מיבעיא קאמר [לא נצרכה אמר].

ובאופן זה: לא מיבעיא [לא נצרך] לומר כי האשה שבדקה גלימא ומצאתה טהורה, וישבה עליה, ולאחר מכן ראתה בה כתם דם, שאין היא נטמאת בכך— דלא מבדק שפיר [שהרי אין הגלימה נבדקת יפה, היטב], ולכן איכא למימר [יש מקום לומר] כי הכתם הזה שבגלימה מעלמא אתא [מהעולם, מבחוץ בא]. אלא אפילו במקרה של קרקע, דמבדק שפיר [שנבדקת היא יפה], דאיכא למימר [שיש מקום לומר] כי הכתם הזה שבקרקע מגופה אתיא [בא], ותטמא בו — לכך השמיענו שמואל כי אף באופן זה הרי זה דם טהור.

א שנינו במשנתנו כי אם נמצא כתם הדם על עקבה וכן אם נמצא על ראש גודלה הריהי טמאה. ודנים בדבר: בשלמא [זה נוח, מובן] שכך הדין בנמצא הדם על עקבה — שכן עביד [עשוי, אפשרי] הדבר שנגע העקב באותו מקום (כינוי לבית הערוה), ומשם בא הדם אליו. אלא אם נמצא הדם בראש גודלה, מאי טעמא [מה טעם] נטמאת היא בו? וכי תימא [ואם תאמר] בטעם הדבר כי זימנין [פעמים] קורה שראש האגודל של רגל אחת נגע בעקבה של הרגל השניה כשעל העקב יש דם נידות, ומן העקב עבר הדם אל ראש האגודל — ומי מחזקינן [והאם מחזיקים, משייכים אנו] בדיני טומאה דבר שממקום זה למקום אחר, ואיך אם כן נשייך את הכתם הנמצא בראש האגודל של רגל אחת לדם שהיה בעקב הרגל השניה?

והתניא [והרי שנויה ברייתא בדין המוצאת כתם דם כנגד בית התורפה: אם היתה לה לאשה מכה (פצע) בצוארה, והרי זה מקום שתוכל לתלות בו את מקורו של הדם שנמצא כנגד בית התורפה — הריהי תולה בו את הדם, וטהורה היא. ואולם אם היה הפצע על כתפה, והרי זה מקום שאינה יכולה לתלות בו את הדם שנמצא כנגד בית התורפה — אינה תולה, והריהי טמאה.

ומכאן נסיק כי אין אומרים שמא בידה נטלתו את הדם מהפצע שבכתפה והביאתו לשם, אל מול בית התורפה, ונטהר אותה, והרי שאין מחזיקים בדיני טהרה וטומאה ממקום למקום! אלא כך יש להסביר: שאני [שונה, מיוחד] הוא ראש גודלה, דבהדי דפסעה עביד דמתרמי [שאגב שהיא פוסעת, עשוי שיזדמן] ראש האגודל מתחת לבית התורפה, ומשם נטף הדם עליו. ולכך הריהי טמאה בכתם זה.

ומקשים: והאם לא מחזקינן [אין אנו מחזיקים] טומאה ממקום למקום? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: נמצאת כתם דם על קשרי אצבעותיה (גב כף היד) — הריהי טמאה. ואף שאין דם בית התורפה מגיע כרגיל אל גב היד, הריהי טמאה מפני שידים עסקניות (מרבות להתעסק, לעשות פעולות שונות) הן, ובא דם מהמקור אל גב היד.

ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] שהריהי נטמאת בשל היות הידים עסקניות — לאו [האם לא] משום דאמרינן [שאומרים אנו] כי היא בדקה בחד ידא [ביד אחת] וכך הגיע הדם מן המקור אל אותה כף יד, ולאחר מכן היא נגעה באידך ידא [ביד האחרת, בגבה], וכך הגיע הדם אל גב היד. הרי איפוא שמחזיקים אנו טומאה ממקום למקום! ודוחים: לא, אין מחזיקים טומאה ממקום למקום, וטעם הדבר שהריהי טמאה בדם הנמצא בגב ידה: שכן שאני [שונה, מיוחדת] היא ידה — שכולה עבידא דנגעה [עשויה לגעת] במקום התורפה, ובכלל זה גם גב ידה.

ב שנינו במשנתנו כי אם נמצא הדם על שוקה וכן אם נמצא על פרסותיה, אם היה זה מבפנים — הרי זה דם טמא, ואם היה זה מבחוץ — הרי זה דם טהור. ומבררים הלכה זו: מקום זה בגוף הנקרא במשנה "מבפנים" עד היכא [היכן] הוא? אמרי דבי [אומרים החכמים של בית] מדרשו של ר' ינאי: עד מקום חבק (מפגש הירך והשוק, וחביקתם זה בזה באמצעות גידים הנמתחים).

ובענין זה איבעיא להו [נשאלה להם, לחכמים] האם מקום החבק עצמו, נחשב כלפנים או כלחוץ? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה דתני [ששנה] רב קטינא במפורש: עד מקום חבק, וחבק עצמו נחשב כלפנים. ומוסיפים כי רב חייא בריה [בנו] של רב אויא מתני לה בהדיא [היה שונה אותה הלכה בדין מקום החבק עצמו, במפורש, בגוף דברי חכמים], שכך אמרי דבי [אומרים החכמים של בית] מדרשו של ר' ינאי: עד מקום חבק, וחבק עצמו נחשב כלפנים.

ג בעי [שאל] ר' ירמיה: כתם דם שנמצא על גוף האשה, והיתה צורתו כשיר (צמיד) מהו דינו? וכן אם היתה צורתו של כתם הדם הזה כשורה (קו ישר) מהו דינו? או שלא היה בעל צורה מגובשת (עגול או ישר) אלא מקבץ של טיפין טיפין מהו דינו? וכן אם נמצא הדם לרוחב ירכה של האשה, מהו דינו? האם אף בכל אלה הריהי טמאה, שכן יש להסתפק בהם שמא הרי זה דם מן המקור.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלות אלה ממה ששנינו בברייתא: נמצא הדם על בשרה, ספק טמא ספק טהור — הרי זה דם טמא. ויש לדייק באמור בצורה כוללת שכל שנמצא על בשרה והריהו ספק טמא ספק טהור — הרי זה דם טמא: מאי לאו כי האי גוונא [האם אין כוונת הדברים לאופני ספק כעין אלה שהעלה ר' ירמיה], ונלמד מכאן כי כל אלה מטמאים. ודוחים את הראיה: לא, אין להוכיח מכאן, שכן דלמא דעביד [שמא מדובר באופן שנעשית צורתו] של הכתם כרצועה הנמשכת לאורך הירך. והרי זה מכלל דרכן של נשים כשהריהן שותתות דם מן המקור, הריהו נעשה כרצועה.

ד ועוד בעניינם של ספק בכתמי דם הנמצאים, מסופר: ההיא איתתא דאשתכח [אשה אחת שנמצא] לה דמא במשתיתא [דם בחוטי השתי שבמסכת האריג] שארגה. והרי זה ספק אם תוך כדי מעשה הטוויה מגיעים חוטי השתי אל בין רגליה, מתחת לבית התורפה, ודם זה הגיע מהמקור אל חוטי השתי, והריהי איפוא טמאה בו. אתאי לקמיה [באה לפני] ר' ינאי לשאול על דינו של דם זה. אמר לה ר' ינאי: תיזיל ותיתי [תלך ותבוא], שתשוב ותעסוק במלאכה זו של הטויה, וכיון שדרך מעשה האריגה בתנועה קבועה, ודאי כך יתברר אם מגיעים חוטי השתי אל מקום זה אם לא.

ותוהים על הכרעת דין זו: והתניא [והרי שנויה ברייתא] כי אין שונין (משחזרים) דבר שאירע כדי לבדוק בכך מה אירע בפעם הקודמת, בדיני טהרות וטומאות! ומשיבים: כי אמרינן [כאשר אומרים אנו] שאין שונין בטהרות — אין זה אלא לקולא [להקל בדין], אבל לחומרא [להחמיר בדין], וכגון במקרה זה, שמעיקרו של דבר, בלא בדיקה זו, אשה זו טהורה (שהרי לא נמצא כתם הדם לא על בשרה ולא על חלוקה) — שונין אף בטהרות, ואם יתברר שחוטי השתי מגיעים אל מתחת למקום התורפה בשעת הטוויה, הריהי טמאה.

ה עוד שנינו במשנתנו כי אם היתה פושטתו את חלוקה, ומתכסה בו כשמיכה בלילה — הריהי טמאה בכל אופן בו נמצא כתם הדם בחלוק זה, שכן עשוי החלוק לנוע ממקום למקום תוך כדי שינה. ומביאים עוד בענין זה, תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' אליעזר בר' יוסי: בדבר זה (דינו של דם הנמצא בחלוק המשמש כשמיכה לשינת הלילה) הוריתי בעיר רומי לאיסור, וכשבאתי אצל חכמים שבדרום, אמרו לי: יפה (כראוי) הוריתה.

ו ועוד בענין כתם דם הנמצא בחלוק, תנו רבנן [שנו חכמים]: אשה ארוכה (גבוהה) שלבשה את חלוקה של אשה קצרה (נמוכה), ובלא שבדקה לפני כן את החלוק אם נקי הוא מכתם. וכן אשה קצרה שלבשה את חלוקה של אשה ארוכה, ונמצא עתה כתם בחלוק, ואין ידוע ממי בא הכתם, אם מהגבוהה או מהנמוכה, מה דינו? אם מגיע מקום כתם הדם אל כנגד (מול) בית התורפה של ארוכה — שתיהן טמאות. שכן אם הוא מגיע אצל האשה הגבוהה כנגד בית התורפה, בודאי שהרי הוא מגיע כך גם אצל האשה הנמוכה. ולכך שתיהן טמאות מן הספק. ואם לאו [לא], שאין הוא מגיע כנגד מקום התורפה אצל האשה הגבוהה: הארוכה — טהורה, שודאי הוא שלא ממנה בא כתם זה. וקצרה — טמאה.

ועוד תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת], בענין כתם הנמצא בחלוק שאול: בדקה האשה את חלוקה ונמצא שאין בו כתם דם, והשאילתו לחבירתה, ולאחר מכן נמצא כתם דם בחלוק זה. מה דינן? היא, האשה שהשאילה את החלוק — הריהי טהורה, וחבירתה זו ששאלה את החלוק — הריהי תולה בה, באשה שהשאילה את מקור הכתם. שיכולה היא לומר שאין היא סומכת עליה שבדקה כראוי את החלוק שהשאילה. אמר רב ששת בהסבר דברי הברייתא הללו: ורק לענין דינא [דין] על מי חלה חובת כיבוס הבגד, תנן [שנינו] בברייתא שיכולה האשה ששאלה לטעון שאין היא סומכת על חברתה שאכן בדקה כראוי את החלוק. אבל לענין הלכות טומאה — היא (המשאילה) טהורה וחבירתה (השואלת) טמאה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

by rabbinic law. Accordingly, Shmuel agrees that if she examined the ground, found it clean, sat upon it, and later found blood, even if she did not sense that she emitted blood she is impure by rabbinic law.

Rav Ashi said: Shmuel said this woman is pure even by rabbinic law, in accordance with the opinion of Rabbi Neḥemya, as we learned in a mishna (59b) that Rabbi Neḥemya says: Any item that is not susceptible to ritual impurity, e.g., the ground, is not susceptible to ritual impurity due to blood stains. This is because the decree of impurity of blood stains was limited to items susceptible to ritual impurity. According to Rav Ashi, all the sources cited above that indicate she is impure even if she did not sense an emission are referring to cases where the stain was found on an item that is susceptible to ritual impurity.

The Gemara asks: Granted, according to the opinion of Rav Ashi with regard to Shmuel’s opinion, that is why Shmuel says the woman examined the ground beneath her, as the ground is not susceptible to ritual impurity. But according to the opinion of Rav Yirmeya, why does Shmuel refer specifically to the ground? The same halakha should apply even if she sat on a cloak and did not sense an emission of blood. The Gemara answers that Shmuel is speaking utilizing the style of: It is not necessary.

The Gemara elaborates: It is not necessary to state that if a woman examined a cloak, found it pure, sat upon it, and then saw a blood stain on it, she is pure. The reason is that it is not easy to examine a cloak well, due to its creases, and therefore there is room to say the stain on the cloak came from the outside world, i.e., from some external factor. Rather, even in the case of the ground, which one can examine well and therefore there is room to say the stain on the ground must have come from her body when she sat upon it, Shmuel teaches that the blood is nevertheless ritually pure.

§ The mishna teaches: If a stain was discovered on her heel or on the tip of her large toe, although it is not adjacent to her vagina she is ritually impure, as blood from the uterus could have reached there. The Gemara comments: Granted, when blood is found on her heel she is impure, as it is wont to touch that place, her vagina, when she kneels. But if the blood is discovered on the tip of her large toe, what is the reason she is thereby rendered impure? And if you would say the reason is that sometimes the tip of one large toe might touch her heel, i.e., the heel of the other foot, do we presume that ritual impurity travels from place to place? Since that is not presumed, the stain on the large toe of one foot cannot be presumed to come from the heel of the other foot.

The Gemara cites the source of this principle. But isn’t it taught in a baraita: If a woman had a wound on her neck in an area where she can attribute the blood she found adjacent to her vagina to that wound, she may attribute the blood to the wound and she is pure. But if the wound was on her shoulder, which is a place where she cannot attribute the blood she found adjacent to her vagina to that wound, she may not attribute it to the wound, and she is ritually impure.

The Gemara explains the proof from the baraita: And it is clear from this baraita that we do not say that perhaps she took blood from her wounded shoulder in her hand and brought it there, near her vagina. Rather, this is the reason for the ruling of the mishna: The tip of her large toe is different, as when she walks it might happen that the tip of this toe is positioned under her vagina and blood drips onto it from there. For this reason she is rendered impure by a stain on that toe.

The Gemara asks: And do we not presume that ritual impurity travels from place to place? But isn’t it taught in a baraita: If blood was found on the joints of her fingers on the back of her hand she is impure, despite the fact that blood from her source is not usually found on that part of her hand because hands are active?

The Gemara analyzes the baraita: What is the reason for this halakha? Is it not due to the fact that we say she examined with one hand and then touched the back of the other hand? If so, this indicates that ritual impurity is presumed to travel from place to place. The Gemara answers: No, the reason she is impure when blood is found on the back of her hand is that her hand is different, as with regard to the entire hand, including the back, it might happen that it touched the vagina,as one’s hands are active.

§ The mishna teaches: In a case where the stain was discovered on her leg or on her feet, if it was on the inner side she is ritually impure, as blood from the uterus could have reached there. If it was on the outer side of the leg or foot she is ritually pure. The Gemara asks: With regard to the term: On the inner side, until where does it extend? The students of the school of Rabbi Yannai said: Until the place of the joint [mekom ḥavak] of the thigh and shin, the ligaments on the inside of the kneecap.

In this regard, a dilemma was raised before the Sages: Is the place of the joint itself considered as part of the inner side or as part of the outer side? Come and hear, as Rav Ketina explicitly teaches: The inner side extends until the place of the joint, and the joint itself is considered as part of the inner side. The Gemara adds that Rav Ḥiyya, son of Rav Avya, teaches it explicitly that the students of the school of Rabbi Yannai themselves said: The inner side extends until the place of the joint, and the joint itself is considered as part of the inner side.

Rabbi Yirmeya raises a dilemma: If the stain on a woman’s body was in the shape of a bracelet, what is the halakha? Likewise, if it was in the shape of a straight line, what is the halakha? If it was not in a single defined shape but was a series of drops, what is the halakha? Furthermore, if the stain extended along the width of her thigh, what is the halakha? Is there a concern in these cases that the blood might have come from her uterus?

The Gemara suggests: Come and hear a baraita: If a stain is discovered on her flesh and there is uncertainty whether it is impure or pure, it is impure. What, is it not that the case of blood found on her flesh is referring to a case like this, i.e., those cases mentioned by Rabbi Yirmeya, and therefore she is impure? The Gemara answers: There is no proof from here, as perhaps the baraita is referring to a stain shaped like a strip along the length of her thigh, as this is the usual form of a stain from the vagina.

The Gemara relates that there was a certain woman who discovered blood in the warp on the loom where she was weaving. She was concerned that while she was weaving, the threads of the warp might have come between her legs and been stained. She came before Rabbi Yannai to inquire about the status of this blood. Rabbi Yannai said to her: Let her go and come, i.e., she should go and weave in her usual manner. Since this involves a repetitive action, it will soon become clear whether the threads stretch between her legs.

The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita that one does not rely on repeated actions with regard to ritually pure items? Since the second action might not precisely mimic the first it cannot be relied upon to determine ritual-purity status. The Gemara answers that when we say one does not rely on repeated actions it is only in cases where it would lead to a leniency. But if it leads to a stringency, as in this case where the woman is currently pure, since the blood was not found on her body or her garments one does rely on repeated actions. If the repeated action indicates that the threads of the warp come between her legs while weaving, she is impure.

§ The mishna teaches: If it was a robe that she would remove and cover herself with at night, no matter where on the robe the stain is found, she is ritually impure because the robe moves while the woman is asleep, and therefore the blood could have originated in the uterus. The Gemara comments: It is taught in a baraita that Rabbi Eliezer, son of Rabbi Yosei, said: With regard to this matter of blood found on a robe worn at night, I issued a prohibitive ruling in the city of Rome. And when I came to the Sages in the south of Eretz Yisrael they said to me: You issued a proper ruling.

With regard to blood discovered on a robe, the Sages taught in a baraita: In the case of a tall woman who wore the robe of a short woman without first examining it to see if it was clean of stains, and likewise a short woman who wore the robe of a tall woman, if a stain was subsequently found on the robe and it is unknown from which woman it came, the halakha is as follows: If the location of the stain reaches adjacent to the vagina of the tall woman they are both ritually impure. The reason is that in this case it certainly reached that area of the short woman. And if it does not reach adjacent to the vagina of the tall woman, the tall woman is pure, as the stain is definitely not from her, and the short woman is impure.

It is taught in another baraita: If a woman examined her robe and did not find a stain, and then lent it to another woman, after which a stain was discovered on the robe, what is the halakha? She, the woman who lent the robe, is pure, and the other woman, the one who borrowed the robe, may attribute the stain to the woman who lent the robe to her, i.e., she may say that she does not rely on the lender’s examination. Rav Sheshet said in explanation of this baraita: And we learn this ruling that the borrower can say she does not rely on the lender only with regard to the matter of a monetary judgment as to which of the women must pay for the laundering of the robe. But with regard to the matter of ritual impurity, she, the lender, is pure, and the other woman, the borrower, is impure.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רב אשי אמר. שמואל דאמר כר' נחמיה דטהורה לגמרי משמע ואפילו מדרבנן, ומיהו באינך כולהו מודה הוא רב אשי לרב ירמיה דטמאה מדרבנן בלחוד כיון דלא ארגישה, דלא אתא לאיפלוגי עליה דרב ירמיה אלא בישבה על גבי קרקע ולפרושי דטהורה לגמרי קאמר.

אלא אפילו קרקע דמבדק שפיר ואיכא למימר מגופה אתא ותטמא קמ"ל. האי לישנא דקאמר איכא למימר מגופה אתא לאו דוקא אלא ודאי מגופה אתא, ומשום דרישא דנקט בדוקא כי האי לישנא נקט נמי בסופה וסרכה נקטי.

ומי מחזקינן טומאה ממקום למקום והתניא היתה לה מכה בצוארה וכו'. וא"ת מאי קושיא דילמא לקולא לא מחזקינן ולחומרא מחזקינן י"ל דהכי קאמר כיון דכתמים דרבנן כי היכי דלא מחזקינן לקולא ה"ה לחומרא. וא"ת אמאי לא אקשינן ממתניתין גופה דקתני בהדיא שלא כנגד בית התורפה טהורה אלמא לא אמרינן שמא נטלתו מבית התורפה והביאתו לכאן, לא קשיא דאי ממתניתין הוה אמינא הני מילי בדם בית התורפה שיש בו חשש כתמים דאי איתא דנגעה ביה תרגיש במה שהוא לח ותחוש שלא ליגע במקום אחר עד שתעיין יפה מה עלה בידה, אבל בדם שעל צוארה אע"פ שנגעה בו לא רמיא אנפשה לעיין משום דאינו טמא ואימא הביאתו לכאן. נמצא על קשרי אצבעותיה דוקא שבדקה עצמה ולא נטלה ידיה אחר כך אבל בלא בדיקה ודאי לא חיישינן שמא נגעה ידה שלא בכוונה בבית התורפה דעשויה היא ליזהר שלא תלכלך ידיה וגם אין לחוש דנגעה בשוקיה ובפרסותיה דהיינו אחזוקי טומאה ממקום למקום, ולמאי דקס"ד למיפשט מינה דמחזקינן טומאה ממקום למקום איפשר דה"ה שלא מחמת בדיקה דשמא קשרי אצבעותיה נגעו בשוקיה מבפנים. מורי הרב ז"ל.

מקום חבק פירש"י ז"ל מלשון החבק והקילקי והוא מקום שהגידין קושרין וחובקין בשוק והירך ובערוך פיר' שנועלים השוק באנפליא שיש בה לולאות ומקום חיבוק הלולאות קרי הכא חבק. עוד פי' בשכופפת שוקה למה שעל יריכה מה שמכוסה מן הבשר על ידי כפיפת השוק על הירך הוי מקום חבק על שם שמחבקים זה את זה.

כשורה מהו טיפין טיפין מהו. פי' כשורה טיפין עשויין כשורה, וטיפין טיפין שאינן מסודרין כשורה דאי לא תימא הכי כשורה היינו כרצועה, ורשב"ם ז"ל פירש כשורה שורות הרבה וכרצועה שורה אחת, וטיפין טיפין בין עשוין כשורה בין עשויין כשיר בין עשויין שלא כסדור, ובספרים שלנו אין כתוב בהן כשורה אלא כשיר מהו לרחב יריכה מהו טיפין טיפין מהו, ולפי גרסת אלו הספרים דעביד כרצועה היינו כשורה.

מאי לאו לאיתויי כי האי גונא. נ"ל דמדקתני התם ספק טמא ספק טהור טמא קא דייק דאלמא כל שבבשרה טמא ואפילו כי האי גונא. ופרקי' לא דילמא דעביד כרצועה והא דקאמר דעביד כרצועה ולא קאמר דעבד כטפה משום דבהא ליכא שום חדוש אבל בדעביד כרצועה איכא חדוש קצת, אבל בתוספו' פי' דמייתורא דספק טמא ספק טהור קא דייק דאלמא דשמא לאורויי חדוש קא אתי דאי לא ליתני על בשרה ספיקו טמא.
הא דאיבעי להו הכא טיפין טיפין מהו ולא דייקי לה מדתניא לקמן כתם ארוך מצטרף טיפין טיפין לא מצטרף, דאלמא טיפין טיפין טהורה. איכא מאן דמפרש דהכא בטיפין שעל בשרה והתם בטיפין שעל חלוקה וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל. ולי נראה דהכא בטיפין גדולים שיש באחד מהם כגריס ועוד, ולא קא מיבעיא לן אלא אם צורתן מוכחת עליהן שאינן מגופה דאי מגופה לא הוה לה למצאן כי האי גונא, ולקמן מיבעיא לן אם מצטרפין. ותדע לך דהכא אכתי לא איירי' בשיעורי כתמים כלל אלא באי זה מקום ובאי זה ענין נחוש להן ועלה קא בעי ר' ירמיה טיפין טיפין וכשיר ומלמעלה למטה ולרחב יריכה מהו. אבל בשמעת' דלקמן איירי בשיעורין והתם הוה ליה למיבעי אם מצטרפין אלא כדאמרן. וכן מצאתי למורי הרב ז"ל, והקשה מורי הרב ז"ל דמ"מ מדקתני בבריתא טיפין טיפין אין מצטרפין משמע ודאי דאיצטרופי הוא דלא מצטרפי הא אלו איכא בחדא מיניהו כגריס ועוד טמאה. ותירץ דהתם על הבגד ואיפשר דנגע בהרבה מקומות כפי מה שמתנועע הבגד סביב ומשום הכי לא דקו לה להא דר' ירמיה מבריתא, דהוה מצי לדחויי דהתם בשמצא בבגד דוקא ומהאי טעמא דאמרינן.

תניא בדקה עצמה וחלוקה והשאילתו לחברתה היא טהורה וחברתה תולה בה. ואוקמא רב ששת לענין דינא כלומר שאין שניה חייבת לתת שכר כובס דאמרה לה אנא אבדיקה דידך לא סמכינא. ונראה דדוקא בבודקת לעצמה אבל בודקת בעדים אפילו לענין דינא אינה תולה בה דהא ודאי בדוק הוא. אלא דק"ל דא"כ הכא הוי טעמא משום דאפילו בריא ושמא לענין דינא לא אמרינן בריא עדיף לאפוקי ממונא ואם כן ליקשי מינה לרב יהודה דאמר בריא עדיף ובנמוקי מורי הרב ז"ל מצאתי אע"ג שיש עדים שבדקה שמא לא בדקה יפה.

אמר רב ששת לענין דינא תנן. הקשו בתוספו' ונימא כאן נמצאו וכאן היו כדאמרינן בפרק המדיר (כתובות עה, ב) גבי מומין וגבי פרה. ותרצו הם ז"ל דהתם דוקא הוא שיצאתה האשה מרשות אב לרשות בעל וכן נמי פרה יצאת מרשות מוכר לרשות לוקח, אבל הכא חלוק לעולם ברשות ראשונה דהא שאלתה היא ולא מכר. ולי נראה דאיפשר דלא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו לענין דינא אלא לענין טהרות בלבד כהנהו דרפ"ק דמכילת' וכן נראה התם בפרק המדיר לאוקמתיה דרב אשי וכמו שכתבתי שם במקומה ושם הארכתי יותר בס"ד.

רב אשי אמר שמואל הוא דאמר כר׳ נחמיה דטהורה לגמרי משמע ואפי׳ מדרבנן ומיהו באינך בלחוד מודה הוא רב אשי לר׳ ירמיה דטומאות מדרבנן בלחוד כיון דלא ארגישה דלא אתא לאיפלוגי עליה דרב ירמיה אלא בישיבה ע״ג קרקע ולפורשי דטהורה לגמרי קאמר אלא אפי׳ קרקע דמבדק שפיר ואיכא למימר דמגופא אתא תטמא קמ״ל האי לישנא דקאמר איכא למימר מגופא אתא לאו דוקא אלא ודאי מגופא אתא ומשום דרישא דנקט בדוקא כי האי לישנא נקט נמי בסיפא ופירכא נקטיה.

ומי מחזקינן טומאה ממקום למקום והתניא היתה לה מכה בצוארה וכו'. וא״ת מאי קושיא דילמא לקולא לא מחזקינן לחומרא מחזקינן י״ל דה״ק כיון דכתמים דרבנן כי היכי דלא מחזקינן לקולא ה״ה לחומרא וא״ת אמאי לא אקשי ממתני׳ גופא דהתניא בהדיא שלא כנגד בית התורפה טהורה אלמא לא אמרינן שמא נטלתו מבית התורפה והביאתו לכאן לא קשיא דאי מתני׳ הוה אמינא ה״מ בדם בית התורפה שיש בו חשש כתמים דאם איתא דנגעה ביה תרגיש במה שהוא לה ותחוש שלא ליגע במקום אחר עד שתעיין מה עלה בידה אבל בדם שעל צוארה אעפ״י שנגעה בו לא רמיא אכפשה לעיין משום דאינו טמא ואמר הבאתי לכאן. נמצא על קשר אצבעותיה דוקא שבדקה עצמה ולא נטלה ידיה אח״כ אבל בלא בדיקה ודאי לא חיישינן שמא נגעה ידה שלא בכוונה בבית התורפה דעשויה היא לזהר שלא ללכלך ידיה וגם אין לחוש בנגעה בשוקיה ופרסותיה דהיינו אחזוקי טומאה ממקום למקום ולמאן דקס״ד מפשט מינה דמחזקינן טומא׳ ממקום למקוה אפשר דה״ה שלא מחמת בדיקה דשמא קשרי אצבעותיה נגעו בשוקיה מבפנים מורי הרב ז״ל.

מקום חבוק. פרש״י ז״ל מלשון החבק והקילקי והוא מקום שהגידין קושרין וחובקין השוק והירך ובערוך פירש שנועלין את השוק כאנפליא שיש לה ולולאות ומקום חבוק הלולאות קרי הכי חבק עוד פירוש כשכופפת שוקה למה שעל ירכה מה שמכוסה מן הבשר ע״י כפיפת השוק של הירך הוי מקום חבק על שם שמחבקין זה את זה.

כשורה מהו טיפין טיפין מהו. פי׳ כשורה טפין עשויין כשורה וטפין נמי שאינן מסודרין כשורה דאי לא תימא הכי כשורה היינו רצועה ורשב״ם ז״ל פי׳ כשורה שורות הרבה וכרצועה שורה אחת וטפין טפין עשויין בין כשורה בין עשויין כשיר בין עשויין שלא כסדור ובספרים שלנו אין כתוב בהן כשורה אלא כשיר מהו לרחב ירכה מהו טפין טפין מהו ולפי גרסת אלו הספרים דעביד כרצועה היינו כשורה.

מאי לאו לאתויי כי האי גוונא. נ״ל דמתקני סתם ספק טמא ספק טהור טמא קא דייק דאלמא כל שבבשרה טמא ואפי כי האי גוונא ופרקי׳ לא דילמא דעביד כרצועה ולא קאמר דעביד כטפה משום דבהא ליכא שום חדוש אבל בלעביד כרצועה איתא חידוש קצת אבל בתוס׳ פירשו דמיתורא דספק טמא ספק טהור קא דייק לאורויי חדוש קאתי דאי לא ליתני על בשרה ספק טמא.

הא דאיבעי להו הכא טפין טפין מהו ולא דייקי לה מדתניא לקמן כתם ארוך מנטרף טפין טפין אין מצטרפין דילמא טפין טהורה איכא מאן דפריש דהכא בטפין שעל בשרה והתם בטפין שעל חלוקה וכן דעת רבותי׳ הצרפתים ז״ל ולי נראה דהכא בטפין גדולים שיש באחד מהם כגריס ועוד לא מבעי לן אלא אם צורתן מוכח עליהן שאינן מגופה לא היה לן למוצאן כי האי גוונא ולקמן מבעיא אם מצטרפין ותדע לך דהכא אכתי לא איירי בשעורי כתמים כלל אלא באיזה מקום ובאיזה ענין לחוש לה ועלה קא בעי ר׳ ירמיה טפין טפין וכשיר ולמעלה למטה ולרוחב ירכה מהו אבל בשמעתין דלקמן איירי בשיעורין והתם הוה לי׳ למבעי אלא כדאמרן וכן מצאתי למורי הרב ז״ל והקשה מורי הרב ז״ל דמ״מ מדקתני בבריתא טפין טפין אין מצטרפין משמע ודאי דאצטרופי הוא דלא מצטרפי הא אלו איכא בחדא מנייהו כגריס ועוד טמאה ותירץ דהתם על הבגד ואפשר דנגע בהרבה מקומות כפי שמתנועע הבגד סביבה ומשום הכין לא דקו לה להא דר׳ ירמיה מברייתא דהוה מצי לדחויי דהתם כשנמצא בבגד דוקא ומהאי טעמא דאמרן.

תניא בדקה עצמה וחלוקה והשאלתו לחברתה היא טהורה וחברתה תולה בה ואוקמא רב ששת לענין דינא. כלו׳ שאין שנייה חייבת לתת שכר כובס דאמרה לה אנא אבדיקה דירך לא סמיכנא ונראה דדוקא בבודקת לעצמה אבל בודקת בעדים אפילו לענין דינא אינה תולה בה דהא ודאי בדוק הוא אלא דקשיא ליה דא״כ הכא הויא טעמא משום דאפי׳ בריא ושמא לענין דינא לא אמרינן ברי עדיף לאפוקי ממונא וא״כ ליקשי מינה לרב יהודה דאמר ברי עדיף ובנמוקי הרב מורי ז״ל מצאתי אף על פי שיש עדים שבדק׳ שמא לא בדקת יפה.

אמר רב ששת לענין דינא תנן. הקשו בתו׳ ונימא כאן נמצאו וכאן היו כדאמרינן בפ׳ המדיר גבי מומין וגבי פרה ותירצו הם ז״ל דהתם דוקא הוא שיצאת האשה מרשות אב לרשות בעל וכן נמי פרה יצאה מרשות מוכר לרשות לוקח אבל הכא חלוק לעולם ברשות ראשונה דהא שאלה היא ולא מכר ולי נרא׳ דאפשר דלא אמרינן כאן נמצא וכאן היו לענין דינא אלא לענין טהרו׳ בלבד כהנהו דריש פרקא קמא דמכלתין וכן נראה התם בפ׳ המדיר לאוקמתיה דרב אשי וכמו שכתבתי שם במקומה ושם הארכתי בס״ד.

על כתיפה אינה תולה. וא"ת דילמא לקולא דוקא אבל לחומרא כמו על גודלה מחזקינן טומאה ממקום למקום. וי"ל כיון דכל עיקר כתמים הם מדרבנן ומקילינן בהו כדתנן בפירקין אי מחזקינן דם ממקום למקום לחומרא ה"ה לקולא. ותימה ליפרוך ממתניתין שלא כנגד בית התורפה טהורה ולא אמרינן שמא בדקה בחד ידא ונגעה בבשרה שלא כנגד בית התורפה. וי"ל דאם איתא דבדקה בידה ומצאה טמא היתה זכורה שאין דרך אשה לשכוח כשהיא בודקת ומוצאה עצמה טמאה. והא דפריך בסמוך גבי דם טמא דאימר בדקה בחד ידא ונגעה באידך ידא מכ"ש פריך דבעלמ' אית לן למימר הכי ועל מתניתין הוה מצי למיפרך:

עד מקום חבק. פרש"י חבק מקום מתיחת הגידים שחובקים הירך והשוק וכנגד אותו חבק למטה עד פרסת רגלי' ולמעלה עד אותומקום קרוי בפנים ומקום חבק דהיינו רוחב הגידים מיבעיא ליה אי כלפנים אי כלחוץ. ובערוך פי' כשמעלין את השוק באנפלאות שיש להם לולאות ומקום חיבוק הלולאות קרי ליה חבק. עוד פי' כשכופפת שוקה על יריכה מה שמכוסה מן הבשר על ידי כפיפת השוק על הירך הוי מקום חבק על שם שמחבקין זה את זה:

כשורה היינו טיפין עשויין כשורה דאי בלא טיפין היינו כרצועה דקאמר בסמוך. וטיפין טיפין היינו עשויין בשינוי דאי לאו הכי למה יש להסתפק בטיפין ורבינו שמואל פירש כשורה היינו הרבה שורות. וטיפין טיפין מצינן לפרושי עשויין כשורה או כשיר והא דאמרינן בשילהי פירקין טיפין טיפין אין מצטרפין היינו כי נמצאו על הבגד שיש לספק כל טיפה בדם מאכולת:

לאו לאיתויי כה"ג. תימה מנא ליה דאתא לאיתויי דילמא בכתם כי אורחיה מיירי. וי"ל מדקאמר האי לישנא ספק טהור ספק טמא ולא קאמר על בשרה ספק טמא משמע דאתא לאשמועינן שום חידוש בכתם משונה:

לענין דינא תנן. הקשה הריב"י לענין דינא נמי נימא כאן נמצאו כאן היו כדאמרינן בשילהי המדיר גבי מומין וגבי טריפות. י"ל דהתם נשתנית האשה מרשות האב עצמה לרשות הבעל והפרה מרשות המוכר לרשות לוקח אבל הכא לא יצא החלוק מרשות בעלת החלוק דאינו ביד השניה בתורת מתנה ומכר אלא בתורת שאלה. ועי"ל דלא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו אלא שאם השני בא להוציא מיד הראשון כי התם שהוא בא להוציא האשה מביתו ולפוטרה בלא כתובה ולהוציאה מחזקתה הילכך אומרת לו ברשותך נולדו המומין. וכן לענין טריפות בא הלוקח להוציא מיד המוכר אבל לחייב השני לא:

תד"ה מודה שמואל כו' ורב אשי נמי מודה דלשמואל היכא דלא הרגישה כו' עכ"ל דהא שמואל קרא קאמר בבשרה עד שתרגיש וה"ק שמואל כיון דלא הרגישה אין לה אלא טומאת כתם מדרבנן והכא בקרקע טהור אף מדרבנן:

בד"ה ומי מחזקינן טומאה כו' אבל לענין ממקום למקום שאין רגילות כ"כ אמרי' לקמן בסמוך אפי' בכתמים כו' עכ"ל דההיא דאין שונין בטהרות איירי במקום למקום כפי מה שפירשו התוס' בפ"ק דטומאות וטהרות לפניו ואינו יודע אם נגע לטומאה ואח"כ לטהרות ומדמייתי לה לקמן אמשתית' מוכח דאפי' בכתמים נמי אמרינן הכי ודו"ק:

תד"ה ומי מחזקינן טומאה וכו' אבל למניין ממקום למקום שאין רגילות וכו'. השתא קרו התוס' ההוא דאשתכח דמא במשתיתא ממקום למקום רגיל:

בא"ד ויש לחלק בין ממקום למקום דהכא לההוא דפ"ק וכו'. הוא ענין בפני עצמו ואינו חוזר למעלה וראוי להגיה ויש לחלוק בוי"ו:

גמ' רב אשי אמר שמואל הוא דאמר כר' נחמיה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה רב אשי כו' תיובתא לאו קושיא כו' כצ"ל:

בד"ה עד היכא כו' צדדין נינהו הס"ד:

בד"ה והתניא כו' לא הוי הכי הס"ד:

תוס' בד"ה ומי מחזקינן כו' הוה מצי למפרך ויש לחלק כו' כצ"ל:

בד"ה למקום חבק בסה"ד מקום חבק כצ"ל:

רש"י ד"ה אלא ר"י מדפתי. וד"ה ומדקבלה. צ"ל הד"א:

רש"י ד"ה ואין אומרים. והביאתו לפניה כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה עד מקום חבק. שהוא קפץ הירך והשוק. עי' בכורות (ריש דף מא):

תד"ה כשורה. והא דאמר לקמן טיפין כו'. הוא בשלהי פרקין:

גמ׳ יפה הורית כצ"ל:

רש"י ד"ה כרצועה וכו׳ נעשה כרצועה כצ"ל:

כל דבר שאין מקבל טומאה אין מקבל כתם עי' לשון תוס' בטעמא דמילתא וכמעט אין לו מובן. ובפלתי כתב דאם תמצא אדום על בגדיה ויש בו חשש נגע אדמדם ואנו רוצים לטהרו ע"כ נתלה שבא מגופה ע"כ תטמא לעולם. והוא דבר שאין לו שחר ובנוב"י כתב דלמ"ד מקור מקומו טמא ונהי אפשר שיצא הדם מגופה ולא נגע בה ולא נטמאת טומאת ערב כלל מ"מ אנו דנים על הבגד אם טמא או טהור וליכא אלא חד ספיקא או מגופה או מעלמא דמגופה אפי' בלא הרגשה טמא משום דמקור מקומו טמא אם כן ניזיל להחמיר בדאורייתא ונאמר שהבגד טמא כאלו ברור לנו שיצא מגופה א"כ תו א"א לנו לטהרה לבעלה מס"ס שמא מעלמא ושמא בלא הרגשה זה א"א שכבר הנחנו לענין טהרות שבא מגופה אלו דבריו. וכמה מהדוחק יש בהם. א' למ"ד מקור מקומו טהור מאי איכא למימר. ב' אכתי מה ענין משתיתא שאינו מקבל אלא טומאת נגעים הא לא שייך סברתו הנ"ל. ואי תימא לא פלוג רבנן להחמיר בכל דבר המקבל טומאה אם כן טפי הו"ל להחמיר אפי' בקרקע עולם שלפעמים יגע בו ככר בהדם וכשיבוא לשאל על הככר נחמיר בדאורייתא וממילא נטמא גם האשה. ועוד קשה א"כ בבשרה אמאי טמא הכתם הא עיקר בנינו הוא כשיצא הדם ולא נגע בה כלל רק בהמקום שנטף עליו וכבר בארתי לעיל ר"פ דם הנדה דדם הנטמא במגע מקור אינו חוזר ומטמא דטומאת מגע אין מטמא אדם ורק בשנגע הדם בה בשעת יציאה הו"ל בחיבורין אז מטמא אבל אי לא נגע בה בשעת יציאה מהגוף אז בנגיעה אחרת אינו מטמא. ואם כן מצאה כתם בבשרה מ"ט לטמאה. וע"כ משום לא פלוג בין חלוקה לבשרה א"כ אכתי היך החמיר הרמב"ם בבשרה טפי מבחלוקה בפחות מכגריס ועוד הא בשרה גופה מטעם חלוקה היא:

והנראה לי בזה נכון בעזה"י דהנה כבר הזכרתי קו' הכ"מ לטהר כל הכתמים מס"ס ותי' הא בשוק של טבחים לא עברה בציפור לא נתעסקה. והתי' תמוה הא מ"מ מידי ספיקא לא נפקא דילמא עברה ולאו אדעתא וי"ל דהט"ז רס"י ק"ץ הקשה מאי ס"ס הוא זה הא רוב דמים מהמקור ותי' במנחת יעקב הא רוב דמים שמן המקור בהרגשה והאי מדלא ארגשה אין כאן רוב מהמקור. והשתא א"ש ויפה תירץ דהא לא עברה בשוק של טבחים וא"ת עברה ולאו אדעתה אם כן ה"נ נאמר ארגשה ולאו אדעתה והדרינן לרוב דמים מן המקור ואין כאן ס"ס. אלא אכתי י"ל בשלמא עברה בשוק ולאו אדעתה דהוה מילתא דלא רמיא עלה דאינש עביד לה ולאו אדעתה ומה לה להשגיח אם עברה בשוק של טבחים או לא. משא"כ הרגשת גופה לטמאה ולטהרה בודאי צריכה לתת לב על זה כל היום ואיך נאמר ארגשה ולא אדעתה והדרא קושיא לדוכתא והו"ל ס"ס. והא"ש הכל בעזה"י דודאי אשה העסוקה בטהרות ודברים המקבלים טומאה צריכה שפיר לתת לב היכן עומדת ויושבת ובמה עוסקת וממה נכתם בגד זה כי חוששין אפי' לספק הרוקין הנמצאים ולדם ונבילה ושרץ וכל מילי. וא"כ איך תאמר עברה ולאו אדעתא משום דלא רמיא עלה הא רמיא עלה ואי תימא בהא עברה ולאו אדעתא תימא נימא ארגשא ולאו אדעתא דתרווייהו מילתא דרמיא עלה הוא וא"כ אזדא ליה ס"ס ומשו"ה טמאו רבנן ואפי' בגד שאינו מקבל אלא טומאת נגעים מ"מ צריכה לתת לב שלא יבוא נגע אדמדם כמ"ש בפלתי הנ"ל. אמנם דבר שאינו מקבל טומאה כלל אינה צריכה לתת לב עליו שפיר נימא העבירה בשוק של טבחים ולאו אדעתה והו"ל ס"ס וטהורה היא:

והנה הרב אב"ד ס"ל דלא אמרו כתמים אלא לטהרות ותמה עליו הראב"ד מלקמן ע"ב אין לך אשה שטהורה לבעלה. ולפי הנ"ל יראה כי צדקו דברי הרב אב"ד דבזמן דאיכא טהרות אפשר החמירו גם לבעלה אבל משבטלו טהרות מה לה להשגיח על כתמים והדר הו"ל ס"ס דלמא עברה ולאו אדעתה ומ"ט לטמאה. וי"ל כי מכיון שכבר קיבלו עליהם גזירת כתמים בימים ההם כבר היתה רגילה להשגיח על דרכי' גם מטעם כתמי נדה והשתא נמי שבטלו טהרות מ"מ עדיין רגילות לתת לב משום גזירה קדמונית וכי אנן ניקום ונימא לה לא תשגיח שוב על דרכיך ונטהר לך הכתם. ועוד דהוה נמי דבר שבמנין. מכל הלין עלו כהוגן דברי מעיל צדקה שטרח ויגע ומצא שיעור גריס גדול מאד כאשר יתבאר לקמן בדברינו אי"ה וכתב אל תתמה שאין מאכולת כזה מצוי בינינו אלו הדורות נשתנו ומ"מ דין כתם לא נשתנה ע"ש ולכאורה נפלאו דבריו ממנו האיך אפשר לתלות במאכולת שאינה מצויה בינינו והא"ש דהאשה על הורגלה להשגיח על עצמה לצורך נדה אלא בשיעור גדול ממאכולת שבימים ההם ומפני כן עדיין נטמא אותה בכך. אבל על שיעור פחות מזה לא הורגלה מעולם להזהר משום חשש נדות. וטהרות ליכא בזה"ז אם כן לא נחמיר בפחות מהשיעור ההוא וק"ל:

אינו מקבל כתמים כבר הזכרתי כי נב"י כתב דשמואל מפיק ליה מאסמכתא דבשרה דכל שאין מקבל טומאה כמו בשרה אין מקבל כתם ופליג אדרב מתנא לקמן ס' ע"ב דמפיק ליה מונקתה לארץ תשב. ונראה דנפקא ליה לדינא דבר שאין מקבל אלא נגעים לבד שזה אינו דומה לבשר ומ"מ אינו דומה לארץ ג"כ למר טהור ולמר טמא:

ובזה י"ל דפליגי שמואל ורב מתנא בטעם הכתמים לשמואל הטעם משום שאנו צריכים לטמא הבגד שעליו הכתם משו"ה מטמאים נמי האשה וכמ"ש והרחיב בנוב"י הנ"ל. אם כן תינח בגד המקבל טומאה ממש משא"כ המקבל רק טומאת נגעים לא. אמנם רב מתנא ס"ל הטעם כמ"ש אני משום דהו"ל לאסוקי אדעתה ולהשגיח והו"ל מילתא דרמיא עלה וא"כ זה שייך נמי בבגד המקבל טומאת נגעים דהרי איכא נמי נגע אדמדם כמ"ש בפלתי סי' ק"ץ ועוד הארכתי בזה ואין כאן מקום להאריך יותר:

ארוכה שלבשה חלוקה של קצרה וכו' אם מגיע נגד בית התורפה כו' כ' בחידושי ר"ן דקמ"ל בברייתא זו דאפי' מגיע גם לארוכה ע"י דחק מ"מ תולין בקצרה כיון שמגיע לה בריוח ע"ש והיכא רמיזא דין זה בברייתא ויש לומר דחזינן במתני' נקט גבי חלוקה מחגורה ולמעלה ולא לשון בית התורפה והטעם לזה נ"ל משום דמן החגורה ולמטה עדיין אינו בית התורפה אלא כשהיא שוחה אז (מגיע) מקום החלוק שמחגורה ולמטה מגיע לבית התורפה כנ"ל. ואמנם בברייתא מדקדק ואמר בית התורפה לומר לך דוקא כשמגיע לביה"ת של גדולה ממש אבל אם אינו מגיע אלא לנגד חגורה טהורה הכא משום דלגבי קטנה מגיע נגד תורפה ממש אזלינן בתרה:

אבל לענין טומאה היא טהורה וחברתה טמאה. יל"ד לימא חברתה איני מאמינך שבדקת כראוי קודם שלבשת וגם איני מאמינך שבדקת החלוק כלל ולא מצאת בו כתם והו"ל חלוק שאינו בדוק שאינו מטמא משום כתם. ומזה ראיה למ"ש ט"ז סי' ק"ץ דכזה מיקרי בדוק כיון שאין מוצאתו בשוק. שוב מצאתי מ"ש בזה בפלתי ומ"מ המעיין יבחר. ומ"ש תוס' כאן דלהוציא ממון יביא ראיה כוונתם לבטל המקח קרי ליה להוציא וכמ"ש תוס' תי' זה בביאור בחולין נ"א ע"א ד"ה המוציא וכו' ע"ש:

מדרבנן. דלמא ארגשה ולאו אדעתה: רב אשי אמר. טעמא דשמואל דאמר לעיל בדקה קרקע עולם כו' לאו משום הרגשה אלא כרבי נחמיה ס''ל דאמר לא הזכירו חכמים גזרת כתם אלא על דבר המקבל טומאה הלכך כל הנך תיובתא לאו קושיא נינהו דשמואל לא איירי בהרגשה כלל: אלא רב ירמיה מדפתי. דקבלה לתיובתא דלעיל ושני מודה שמואל כו' ומדקבלה לתיובתא מכלל דטעמא דשמואל משום הרגשה ואי משום הרגשה מאי איריא קרקע אפילו גלימא נמי בדקה בטלית וישבה עליה ואחר כך מצאה דם טהורה שלא הרגישה: בצוארה. אם נמצא דם כנגד תורפה יכולה לתלות במכה של צוארה שפעמים שמטה את צוארה לפניה ונופל דם המכה על תחתית חלוקה: על כתפה. שאינה יכולה לתלות שאין דם בא מכתפה ונופל לפניה אין תולה: ואין אומרים בידה נטלתו. ממכה שבכתפה והביאתו לפניה: עביד דמתרמי. תחת אותו מקום ודם נוטף עליו: על קשרי אצבעותיה. היינו גב היד והא גב היד אפילו בשעת בדיקה לא נגעה מ''ט טמאה: לאו משום דאמרינן. בדקה באידך ידא ונגעה יד שבדקה על גב חבירתה: עד היכא. קרוי פנים מעובי השוק ולא אמרינן צדדין נינהו: עד מקום חבק. ספק וכמדומה לי שהוא קפץ הירך והשוק שקורין יירי''ט וקאמר עד מקום שהוא מתחיל קרוי פנים וחבק היא מתיחת הגידין שחובקין הירך והשוק יחד סמוך לאותו קפץ כמו (שבת דף סד.) את הקילקי ואת החבק: כשיר. רצועה בעיגול כצמיד: מהו. מי מספקינן בדם הנדה או לאו: כרצועה. לאורך הירך דהיינו אורחיה כשנופל ושותת נעשה כרצועה: במשתיתא. עם המסכת דשמשון (שופטים טז) מתרגמינן עם משתיתא שהיתה מסכת טווי לאריג ונמצא דם על השתי: תיזיל ותיתי. כדרך שעשתה עד עכשיו שהלכה ושבה אי מתרמי שהטווי המוסך שקורין אורדי''ר בא בין רגליה כנגד אותו מקום טמאה: והתניא אין שונין בטהרות. גבי מתעטף בטליתו וטהרות וטמאות בצדו בפ''ק (לעיל דף ה:) ספק נגע ספק לא נגע טהור ואם אי אפשר אא''כ נגע טמא רבן שמעון בן גמליאל אומר אע''פ דלא אפשר לא מטמינן ליה אלא אומרים לו שנה ואי לא נגע מטהרינן ליה אמרו לו אין שונין בטהרות דאף על גב דהשתא לא מיתרמי דלמא מעיקרא לא הוה הכי: כי אמרינן אין שונין לקולא. כגון בההיא דא''א לו אא''כ נגע וטמא ואנן ניקו ונימא ליה שנה להקל אבל הכא חומרא הוא דמסתמא טהורה דהא לא על בשרה ולא על חלוקה אשתכח והאי דאמר תיזיל ותיתי ואי מתרמי מטמינן לה חומרא היא: דבר זה. היתה פושטתו ומתכסה בו בלילה כו': חלוקה של קצרה. ולא בדקתו קודם לבישה ואחר כך נמצא עליו דם: אם מגיע. כתם: כנגד בית התורפה. של ארוכה טמאה אף ארוכה וכ''ש קצרה: ואם לאו טהורה. הארוכה אבל קצרה טמאה שהרי כנגד בית התורפה שלה הוא מגיע: היא טהורה. הראשונה: ולענין דינא. דכבוס הכתם מן החלוק תנן דחבירתה תולה בה דאמרה אחרונה לא מהימנת לי דאת בדקתיה:

כרבי נחמיה דאמר כל דבר שאינו מקבל טומאה כו'. טעמא דרבי נחמיה כיון דדבר שהכתם בו טהור גם על האשה לא גזרו טומאה וההיא משתיתא דבסמוך נהי דלא מקבלה טומאה מ''מ מקבל טומאה בנגעים: מודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן. פי' הקונטרס דתלינן דלמא ארגשה ולאו אדעתה ואין נראה דאפילו מוחזק לה שלא הרגישה טמאה הואיל וראתה דם נדות ורב אשי נמי מודה דלשמואל היכא דלא הרגישה טהורה מן התורה וטמאה מדרבנן אלא אתי לפרושי דכי נמצא אקרקע דטהורה אפילו מדרבנן: ומי מחזקינן טומאה ממקום למקום. וקשה דמאי פריך דודאי להקל לא מחזקינן אבל להחמיר כי הכא מחמרינן דהכי אמר לקמן אין שונין בטהרות להקל אבל לחומרא שונין ויש לומר כיון דכתמים דרבנן אי איתא דתלינן להחמיר להקל נמי היה לנו לתלות בדבר הרגיל קצת אבל לענין ממקום למקום שאין רגילות כל כך אמרינן לקמן בסמוך דאפילו בכתמים שונין לחומרא ולא להקל תימה דליפרוך ממתניתין שלא כנגד התורפה טהורה ולא אמר בדקה בהאי ידא ונגעה בבשרה למעלה מן התורפה וי''ל דאם איתא דבדקה ומצאה טמאה היתה זכורה והויא רמיא אדעתה שהיא טמאה אבל כי נגעה בדם שעל כתפה לא רמיא אנפשה כיון דאין זה דם טמא ובסמוך גבי דם טמא דפריך ואימא דבדקה בהאי ידא ונגעה באידך פריך מכ''ש וממתניתין נמי הוה מצי למפרך ויש לחלק בין ממקום למקום דהכא לההוא דפ''ק (לעיל דף ד.) דהתם טומאה עצמה באה ממקום למקום והכא טומאה עצמה במקום אחד עומדת: מקום חבק. פרש''י שהוא קפץ הירך והשוק וחבק הוא מקום מתיחת הגידים שחובקים הירך והשוק ובערוך פירש שנועלין אנפליאות שיש בה לולאות ומקום חבור הלולאות קרי חבק ועוד פירש פירוש אחר שכופף השוק על הירך מה שמתכסה הבשר ע''י כפיפת השוק על ירך שחובקין זה את זה קרי מקום חבק: כשורה מהו. אומר ר''י דהיינו טיפין טיפין דאי מחוברת השורה יחד היינו רצועה דבסמוך וטיפין טיפין היינו מעורבבין שאינו לא כשיר ולא כשורה והא דאמר לקמן טיפין טיפין אין מצטרפין היינו על הבגד והכא מיירי על בשרה דיש יותר לתלות בדם מאכולת על הבגד מעל בשרה: ולענין דינא תנן. וא''ת מדינא נמי תתחייב השניה לכבסו כדאמר בהמדיר (כתובות עו:) כל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה וי''ל כיון דאינה לשניה אלא בתורת שאלה אינה ממש ברשותה ועוד יש לומר דהתם קאמר שאם ירצה להוציא יביא ראיה אבל הכא לא תתחייב האחרונה לכבסו:

נידה נח ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף נח - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד