דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 220ימים לסיום הש״ס

נידה נז ע"ב - פירוש שטיינזלץ

א משנה אשה הרואה כתם דם על בשרה כנגד (מול) בית התורפה (בית הערוה) — הריהי מטמאה, שיש לחשוש שבא דם זה מן המקור, והריהו דם נדה. ואם נראה הכתם שלא כנגד בית התורפה — הריהי טהורה, שודאי לא בא מן המקור. נמצא הכתם על עקבה (אחורי כף רגלה), וכן אם נמצא על ראש אצבע גודלה (אגודל), שהוא בקדמת כף רגלה — אף שאינם מול מקום הערוה, הריהי טמאה, שיכול דם הבא מן המקור להגיע למקומות אלה.

נמצא הכתם על שוקה של האשה, וכן אם נמצא על פרסותיה, דינה משתנה לפי המקום בו בדיוק נמצא הכתם, שאם נמצא מבפנים (מקדמת הגוף) — הריהי טמאה, שכן אפשרי שיגיע למקום זה דם הבא מן המקור. ואולם אם נמצא מבחוץ (לאחורי גופה) — הריהי טהורה, וכן אם נמצא על הצדדין, מכאן ומכאן — הריהי טהורה, שכן אין אפשרות שיגיע דם היוצא מן המקור למקומות הללו.

ראתה כתם דם על חלוקה, אם נמצא הכתם מן החגור של החלוק ולמטה — הריהי טמאה, שיכול הדם היוצא מן המקור להגיע לשם. ואולם אם נמצא מן החגור ולמעלה — הריהי טהורה, שאין הדם היוצא מן המקור יכול להגיע לשם. ואם ראתה כתם דם על בית יד (שרוול) של החלוק, אם מגיע אורכו של בית היד עד כנגד (מול) בית התורפה — הריהי טמאה, וכגון שנמצא הכתם בראש בית היד, שכן לפעמים היא מפשילה את השרוול מעל ידה, והריהו מגיע אל מול בית התורפה, ומשם הגיע הדם אליו. ואם לאו [אין] ראש השרוול מגיע עד בית התורפה — הריהי טהורה, שהרי ברור כי אין דם זה בא מן המקור.

וזהו דווקא בחלוק המשמש ללבוש בלבד, ואולם אם היתה פושטתו ומתכסה בו בלילה, שהריהו משמש אף כשמיכה — בכל מקום שנמצא בו כתם, הריהי טמאה, מפני שבשעה שהיא מתכסה בו הוא חוזר (מסתובב, משנה את מיקומו על גוף השוכב תחתיו), וייתכן שהמקום בו נמצא הכתם היה מול בית התורפה והרי זה דם מן המקור. וכן הוא הדין בכתם הנמצא בפוליוס (סודר הנתון על הראש), שבכל מקום שנמצא בו כתם דם הריהי נטמאת בו, ומשום שהפוליוס עשוי שיסתובב לו.

ב גמרא שנינו במשנתנו אופנים שונים של הכתם הנמצא לענין טומאתה או טהרתה. ועוד בענין זה אמר שמואל: בדקה האשה את קרקע עולם (האדמה שמתחתיה) אם הריהו נקי (מדם, ושאר דברים), ולא מצאה בו דבר. ואחר כך ישבה עליה, ומצאה דם עליה (על הקרקע), אף שלכאורה ממנה בא דם זה — מכל מקום הריהי טהורה. וטעם הדבר: שכן נאמר "דם יהיה זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה" (ויקרא טו, יט) — ללמדנו שאין האשה נטמאת כנדה עד שתרגיש בבשרה שיצא דם ממקורה. ואשה זו, מאחר ולא הרגישה כן — אינה טמאה.

ותוהים: כיצד למד כן שמואל מהכתוב "בבשרה", והרי האי [זה] הכתוב "בבשרה" — מיבעי ליה [נצרך לו] לדרשה אחרת: שמטמאה האשה בראיית דם שנמצא בפנים גופה כדם הנמצא בחוץ לגופה. שכיון שיצא הדם מהמקור אל הפרוזדור — הריהי טמאה! ומשיבים: אם כן הוא שהכתוב בא ללמד רק לענין שמטמאה בפנים כבחוץ, לימא קרא [שיאמר הכתוב] רק "בבשר", מאי [מה] בא ללמד לשון "בבשרה" — שמע מינה [למד מכאן] כי אין האשה נטמאת עד שתרגיש בבשרה את יציאת הדם מהמקור.

ושואלים: ואכתי [ועדיין] מיבעי ליה [נצרך לו] הכתוב הזה לדרשה אחרת. שכן שנינו: "בבשרה" — בלשון מיעוט, להורות כי דווקא באופן זה היא נטמאת, ולא נטמאת בדם הנמצא בשפיר (מעטפת העור בה נתון העובר במעי אמו), ולא בדם הנמצא בחתיכה לא מזוהה שיצאה ממנה. ומשיבים: תרתי שמע מינה [שתי דרשות נלמד מכאן].

ובענין דינו זה של שמואל, מציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו במשנה שבתחילת הפרק הבא]: האשה שהיא עושה את צרכיה, ובתוך כך ראתה דם. ר' מאיר אומר: אם הטילה את מימיה כשהיא עומדת — הריהי טמאה, שכן באופן זה, ישנה אפשרות שחזרו מי הרגלים אל המקור ונשאו משם דם. ואולם אם הטילה מימיה כשהיא יושבת — הריהי טהורה, שכן במצב שכזה אין אפשרות שיצא דם מהמקור אל מי הרגלים. ובוודאי הרי זה דם פצע שיש לה באיזור הגוף בו היא מטילה את מי רגליה.

ויש לברר את הדבר: היכי דמי [איך בדיוק] היה הדבר? אי דארגשה [אם כשהטילה מימיה הרגישה] האשה ביציאת דם מהמקור — כשהטילה מימיה כשהיא יושבת אמאי [מדוע] היא טהורה, והרי הרגישה שיצא הדם מהמקור! אלא לאו [האם לא] מדובר באופן דלא ארגשה [שלא הרגישה] ביציאת הדם, ובכל זאת קתני [שנינו] שאם הטילה מימיה כשהיא עומדת — הריהי טמאה. ושלא כדברי שמואל.

ודוחים: אין להביא ראיה מכאן, שכן לעולם נאמר כי מדובר באופן דארגשה [שהרגישה] ביציאת הדם, ואולם כיון שבאה הרגשה זו עם הטלת מים, אימור [יש מקום לומר] כי הרגשת מי רגלים הואי [היתה זו]. ומשום כך אם הטילה את מימיה כשהיא עומדת — הדור [חזרו] מי רגלים למקור ואייתי [והביאו] עימם דם, ואם הטילה את מימיה כשהיא יושבת, שאין באופן זה אפשרות שישובו מי הרגלים אל המקור ויביאו משם דם — הריהי טהורה. ואילו את ההרגשה שהרגישה אנו מייחסים למי הרגלים.

ומציעים עוד בבירור דינו של שמואל, תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת: עד (פיסת בד שבודקת האשה את עצמה לטהרתה בה) שהיה נתון תחת הכר, ולאחר מכן נמצא עליו דם, אם הכתם עגול — הרי זה דם טהור, שאין מקום לחשוש כי דם זה הריהו ממה שנבדק על ידה. שכן הבדיקה נעשית בקינוח, והכתם הבא בעקבות קינוח אינו עגול. ואם הכתם הינו משוך (מארך) — הרי זה דם טמא, שצורה זו יכולה להיווצר בבדיקה.

ועתה יש לברר דברים אלה: היכי דמי [איך בדיוק] המדובר: אי דארגישה [אם שהרגישה] ביציאת דם — כאשר הוא עגול אמאי [מדוע] הוא טהור? אלא לאו [האם לא] נאמר כי מדובר כאן דלא ארגישה [שלא הרגישה] ביציאת דם, ובכל זאת קתני [שנינו] כי כתם הדם שצורתו משוך — הריהו טמא. ושלא כדעת שמואל שאין האשה נטמאת אם לא הרגישה!

ודוחים: לא, אין להביא ראיה מכאן שכן לעולם נאמר כי מדובר באופן דארגישה [שהרגישה], ואולם כיון שבאה הרגשה זו עם הבדיקה, אימור [יש מקום לומר] כי הרגשת עד הואי [היתה] זו. ולכך אם היה הכתם משוך, כצורה הנוצרת בעקבות הקינוח שבבדיקה — ודאי מגופה אתא [בא] דם זה. היה הכתם עגול, שאין זו כצורה הנוצרת על ידי קינוח — הרי זה דם טהור.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת ממה ששנינו במשנה: אם נמצא דם על עד הבדיקה שלו, לאחר התשמיש — האשה והבעל טמאין טומאת שבעה, כדין הבא על הנדה, וחייבין בקרבן חטאת, כדין הבא על הנדה בשוגג. נמצא דם על עד הבדיקה שלה אתיום (מיד) לאחר התשמיש — הבעל והאשה טמאין טומאת שבעה בוודאי, וחייבין בקרבן חטאת. ואולם אם נמצא הדם על עד הבדיקה שלה לאחר זמן — אפשר שדם זה נראה רק לאחר התשמיש ולכן שניהם טמאים טומאת שבעה מספק, ופטורין מן הקרבן.

ויש לברר: היכי דמי [איך בדיוק] המדובר: אי דארגישה [אם שהרגישה] ביציאת דם בשעת התשמיש — אף שנמצא לאחר זמן, אמאי [מדוע] שניהם פטורין מן הקרבן? אלא לאו [האם לא] נאמר כי מדובר כאן דלא ארגישה [שלא הרגישה] ביציאת הדם בשעת תשמיש, ובכל זאת קתני [שנינו] כי בזמן שנמצא על שלה אתיום — הריהם טמאין וחייבין בקרבן, ושלא כדברי שמואל! ודוחים: לא, אין להביא ראיה מכאן, שכן לעולם נאמר כי מדובר באופן דארגישה [שהרגישה] ביציאת הדם בשעת תשמיש, ואולם כיון שבאה הרגשה זו עם כניסתו של איבר התשמיש ("שמש"), אימא [יש מקום לומר] כי הרגשת שמש הוה [היתה] זו.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת ממה ששנינו: נמצאת אתה אומר כי ישנם שלשה ספקות באשה שמצאה דם בבגדה או בחלוקה, נמצא כתם דם על בשרה, והריהו ספק טמא ספק טהור — הרי זה טמא, ונטמאת היא בו. נמצא על חלוקה, והריהו ספק טמא ספק טהור — הרי זה טהור, והריהי טהורה. וכן אשה המוחזקת כספק נדה ונגעה או הסיטה טהרות, והספק איפוא במגעות ובהיסטות אם טמאה בהן את הטהרות — הלך (לך) אחר הרוב.

ומסבירים: מאי [מה פירוש] הלשון "הלך אחר הרוב"? לאו [האם אין] הכוונה שאם היו רוב ימיה של אשה זו טמאין שמרבה לראות דם — הריהי טמאה מן הספק. ומתוך שנאמרו הדברים בלא הבחנה בין אם הרגישה ביציאת הדם או לא, נלמד שכך הדין, ואף על גב דלא ארגשה [ואף על פי שלא הרגישה], ושלא כשמואל!

ודוחים: לא, אין להביא ראיה מכאן, שכן כוונת דברי הברייתא לומר שאם רוב ימיה של אשה זו בהרגשה היא חזיא [רואה] — הריהי טמאה, אף כשהיא מסופקת אם הרגישה וראתה, דאימור ארגשה ולאו אדעתה [שיש מקום לומר כי הרגישה גם במקרה זה, ואולם לא עלה כן על דעתה שהיא מרגישה]. ולפני שממשיכים בבירור דברי שמואל, נפנים לבירור דברי הברייתא.

אמר מר [החכם] בברייתא כי אם נמצא הדם על בשרה, ספק טמא ספק טהור — הרי זה דם טמא. ואילו אם נמצא על חלוקה, ספק טמא ספק טהור — הרי זה טהור. ומשמע כי באותו אופן שהדם הנמצא בחלוק טהור, הנמצא על בשרה טמא.

ומבררים: היכי דמי [איך בדיוק] היה הדבר? אי [אם] נמצא ממקום החגור ולמטה — על חלוקה אמאי [מדוע] טהור? והא תנן [והרי שנינו במשנתנו] שאם נמצא מן החגור ולמטה — הריהו טמא! ואי [ואם] נמצא ממקום החגור ולמעלה, שאינו מול מקום התורפה. ואם כן כשנמצא הדם מהחגור ולמעלה על בשרה אמאי [מדוע] הוא טמא? והתנן [והרי שנינו במשנתנו] כי אם ראתה דם על בשרה שלא כנגד בית התורפה — הריהי טהורה.

ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] שמדובר בשנמצא הדם מחגור ולמטה, ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שמדובר בשנמצא מחגור ולמעלה, ובשני האופנים הללו ניתן להסביר את דברי הברייתא. ומפרטים: אי בעית אימא [אם תרצה אמור] שמדובר בשנמצא מחגור ולמטה. והברייתא מדברת באופן שיש לתלות את הימצאות הדם בגורם חיצוני, וכגון שעברה אותה אשה בשוק של טבחים (קצבים). ולכך, כאשר נמצא הדם על בשרה — מניחים אנו כי מגופה אתאי [בא] הדם, דאי מעלמא אתאי [שאם מהעולם, מבחוץ בא] — גם על חלוקה מיבעי ליה אשתכוחי [צריך היה לו להימצא]. וכאשר נמצא הדם על חלוקה — מניחים אנו כי מעלמא אתא [מהעולם, מבחוץ, בא]. ומשום, דאי [שאם] מגופה אתא [בא] דם זה — גם על בשרה מיבעי ליה אשתכוחי [צריך היה לו להימצא].

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שמדובר באופן שנמצא מחגור ולמעלה, והטעם שהיא טמאה כשנמצא על חלוקה ולא על גופה — הברייתא מדברת באופן שיש להניח שבא הדם מגופה. וכגון דאזדקרה [שהזדקרה, שזקפה את קומתה לאחור]. ולכך כשנמצא הדם על בשרה — הריהי טמאה, כי מניחים אנו שודאי מגופה אתאי [בא] הדם לכאן. דאי מעלמא אתאי [שכן אם מהעולם, מבחוץ בא] — על חלוקה איבעי ליה אשתכוחי [צריך היה לו להימצא]. וכאשר נמצא הדם על חלוקה — מניחים אנו כי מעלמא אתא [מהעולם, מבחוץ, בא]. דאי [שאם] מגופה אתא [בא] — גם על בשרה מיבעי ליה אשתכוחי [צריך היה לו להימצא].

ושבים לבירור דינו של שמואל, קתני מיהת [שנינו על כל פנים] בברייתא זו שאם נמצא הדם על בשרה ספק טמא ספק טהור — הרי זה דם טמא, ומשמע שכך הדין ואף על גב [ואף על פי] שלא הרגישה, והרי זה שלא כשמואל! ועוד מביאים מה שתנן [שנינו במשנתנו] כי הרואה כתם על בשרה כנגד בית התורפה — הריהי טמאה, ומשמע שכך הדין ואף על גב [אף על פי] שלא הרגישה, ושלא כדברי שמואל! אמר רב ירמיה מדפתי: מה שאמר שמואל שאין האשה נטמאת אם לא הרגישה ביציאת הדם, אינו אלא מדין תורה. ואולם מודה שמואל שהיא, האשה הרואה שלא בהרגשה, טמאה,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נז - ב

מתניתין:

א. אשה הרואה כתם של דם על בשרה, שלא הרגישה [1] ביציאת הדם מגופה, אלא מצאה הכתם על בשרה - אם היה מקום מציאת כתם הדם כנגד בית התורפה [2] של האשה, הרי היא טמאה מדרבנן, שגזרו על הכתמים שעל גופה ובגדה. אך מדאורייתא אין האשה מטמאה בנדה אלא כשהרגישה [3] ביציאת הדם.

ואם נמצא כתם הדם שלא כנגד בית התורפה - הרי היא טהורה! שכיון שאין יכול הדם הנופל מבית התורפה ליפול לשם, אנו תולים שהדם בא ממקום אחר, ואין הוא דם נדה.

וכן אם נמצא הדם על עקבה [4] ועל ראש גודלה אף על פי שאינם מכוונים כנגד בית התורפה - טמאה! שלפעמים נמצאים גם הם כנגד בית התורפה.

ואם נמצא על שוקה ועל פרסותיה: מבפנים [על הצדדים הפנימיים] שיכול דם בית התורפה ליפול לשם - טמאה!

אך אם נמצא הדם מבחוץ [על צדי השוק והפרסות החיצוניים] - טהורה!

ואם נמצא על הצדדים מכאן ומכאן [הקדמיים והאחוריים] - טהורה! שלמקומות אלו אין דם בית התורפה יכול ליפול.

ב. ראתה על חלוקה: מן החגור [5] ולמטה שהוא כנגד בית התורפה - טמאה! ואם היה הדם על חלוקה מן החגור ולמעלה שהוא למעלה מבית התורפה - טהורה!

ראתה על בית יד של חלוק: אם מגיע המקום בבית היד שבו הכתם כנגד בית התורפה - טמאה! שחוששים שבשעה שפשטה את ידה נפל הדם. ואם לאו, שנמצא הכתם במקום גבוה - טהורה!

היתה פושטתו לחלוקה ומתכסה בו בלילה - הרי כל מקום שנמצא בו כתם - טמאה, מפני שהוא חוזר מצד לצד.

וכן בפוליוס [מטפחת שמכסה בה את ראשה [6]] בכל מקום שתמצא בו כתם הרי היא טמאה, משום שהוא חוזר ובא מצד לצד.

גמרא:

אמר שמואל: בדקה קרקע עולם לפני שישבה עליה, ומצאה את המקום נקי. וישבה עליה, ומצאה דם עליה - טהורה. שנאמר 'בבשרה' [7] - עד שתרגיש בבשרה, וזאת לא הרגישה בבשרה את יציאת הדם, ולכן אפילו שידוע לנו שהיה המקום נקי קודם שישבה בו, ובהכרח שהדם הגיע מגופה, טהורה [8].

ומקשה הגמרא: האי 'בבשרה' - מיבעי ליה לדרוש ממנו דין אחר: שמטמאה בפנים כבחוץ, שברגע שיצא הדם מהמקור אל הפרוזדור אפילו שהוא עדיין בתוך הגוף, כבר היא מטמאה בנדה?!

ומתרצת: אם כן, שרק לדרשה זו נאמר הפסוק לימא קרא 'בבשר'. מאי 'בבשרה'? שמע מינה - עד שתרגיש את יציאת הדם בבשרה!

חוזרת הגמרא ומקשה: ואכתי מיבעי ליה גם ה'ה' לדרוש 'בבשרה' - ולא בשפיר ולא בחתיכה, שאם יצא הדם בתוך שקיק עור או בתוך חתיכת בשר ולא נגע ביציאתו בבשר האשה אינה מטמאה, ומנלן למעט דם שיצא כדרכו בלא הרגשה.

ומתרצת: תרתי שמע מינה, ששתי הדרשות שקולות ואין להוציא אחת מהן [9].

ודנה הגמרא בהתרו של שמואל לדם שיצא בלא הרגשה:

תא שמע: [10] האשה שהיא עושה צרכיה ומטילה מי רגלים וראתה דם, ומסתפקת אם דם זה הוא מהמקור והרי היא טמאה, או שבא הדם ממכה שיש לה במקום יציאת מי הרגליים, והרי היא טהורה.

רבי מאיר אומר: אם הטילה מימי רגליה כשהיא עומדת, שלא יכלה להעמיד עצמה עד שתשב מחמת דוחקם של מי הרגלים - הרי היא טמאה, שאמרינן שמחמת הדוחק חזרו מי רגליים למקור דמיה, והוציאו את הדם מהמקור [11].

ואם הטילה מימי רגליה כשהיא יושבת - הרי היא טהורה, שתולים שהדם יוצא ממכה שיש לה במקום מי הרגליים, כי אין דרך הדם הבא מן המקור לצאת מעצמו עם מימי הרגליים [12].

ומוכיחה הגמרא: היכי דמי? אי דארגשה שיצא הדם מן המקור, יושבת - אמאי טהורה? הרי כיון שהרגישה שיצא הדם מן המקור אין לנו לתלות במכה.

אלא, לאו, דלא ארגשה ביציאת הדם מהמקור [13]. וקתני 'עומדת - טמאה', וקשה לשמואל, שאמר שבלא הרגשה אינה נטמאת?!

ודוחה הגמרא: לעולם - דארגשה! אולם כיון שהיתה ההרגשה בעת הטלת מי רגליים, אינה בהכרח מחמת יצאית הדם מהמקור, ואימור - הרגשת מי רגלים הואי! שדומה הרגשת יציאת מי הרגלים להרגשת יציאת הדם [14]. ולפיכך, אם עומדת - טמאה, שאמרינן שמחמת הדוחק הדור מי רגלים למקור, ואייתי דם.

ויושבת - טהורה, שכיון שאין דרך דם נדה לבוא עם מי רגליים תולים שההרגשה נבעה מהטלת מי הרגליים ולא מיציאת הדם מהמקור.

ומקשה הגמרא קושיה נוספת, תא שמע: עד, [סדין] שבודקת בו עצמה, שבדקה בו בתחילת הלילה, ואחר כך היה נתון תחת הכר, ונמצא עליו דם, ואין ידוע אם הוא דם מאכולת שנמעכה בעד במשך הלילה או שהדם הוא מהבדיקה -

בדיקה שבדקה עצמה -

אם היתה צורתו של הדם עגול - הרי הוא טהור. שעל פי רוב צורת הדם המגיע כתוצאה מקינוח של בדיקה היא משוכה, ולכן מסתבר יותר לתלות שנמעכה בעד מאכולת, ונתפשט דמה בצורת עגול.

ואם היתה צורת הדם משוך - הרי הוא טמא, שתולים שנמשך הדם על העד בשעת בדיקה [15].

ומבארת הגמרא: היכי דמי? אי דארגישה - עגול אמאי טהור? והרי הרגישה ביציאת הדם?!

אלא, לאו, דלא ארגישה, וקתני 'משוך - טמא' ומוכח שגם בלא הרגשה מטמא דם נדה, וקשה על שמואל שאמר עד שתרגיש בבשרה?!

ומתרצת הגמרא: לא, לעולם דארגישה, ואולם אין להכריע מחמת ההרגשה, שואימור - 'הרגשת עד' הואי הרגשתה ולא הרגשת יציאת דם, שהרגשת הבדיקה דומה להרגשת יציאת דם נדה [16], ואפשר שטעתה בהבחנת ההרגשה, ולפיכך: משוך - ודאי מגופה אתא, שכיון שדרך דם קינוח של בדיקה להיות משוך והיתה כאן גם הרגשה מסוימת יש לתלות שהדם הוא דם נידה וההרגשה היתה הרגשה של יציאת הדם מהמקור. אבל -

עגול - טהור! שמסתבר יותר לתלות הדם במאכולת, ולומר שההרגשה נגרמה מחמת הבדיקה בעד.

ומוסיפה הגמרא להקשות על שמואל, תא שמע: נמצא דם על עד הבדיקה שלו, שקינח הבעל את עצמו לאחר תשמיש ומצא את הדם על העד שלו - טמאין הבעל והאשה בודאי [האשה משום נדה והאיש משום בועל נדה] וחייבין בקרבן חטאת [17], שודאי היה הדם בשעת תשמיש. אבל, אם נמצא הדם על העד שלה, שקינחה לאחר תשמיש, תלוי הדבר אימתי קינחה: אם היה הקינוח אותיום, תיכף ומיד לאחר תשמיש, הרי ודאי שהיה הדם גם בשעת תשמיש ולפיכך - טמאין וחייבין בקרבן. אבל, אם לא קינחה מיד, אלא נמצא הדם על העד שלה לאחר זמן - טמאים מספק בלבד, ופטורין מן הקרבן, ששמא יצא הדם רק לאחר תשמיש [18].

היכי דמי? אי דארגישה בשעת תשמיש ביציאת הדם, הרי ודאי שנטמאה בשעת תשמיש ואם כן, אפילו אם נמצא הדם לאחר זמן אמאי פטורין מן הקרבן, והרי ההרגשה מוכיחה [19] שיצא הדם כבר בשעת תשמיש?

אלא, לאו, דלא ארגישה בשעת תשמיש ולכן כשנמצא הדם לאחר זמן יש להסתפק אם היה משכבר או שיצא רק עתה, ובכל זאת, למרות שמדובר שלא ארגישה, וקתני: נמצא על שלה אותיום - טמאין וחייבין בקרבן! ומוכח שטמאה גם בלי הרגשה, ודלא כשמואל?!

ומתרצת הגמרא: לא! לעולם מדובר דארגישה, ומה שאינה ודאי טמאה כשנמצא הדם לאחר זמן, הוא משום שאימא - הרגשת שמש הוה! שגם הרגשתו דומה להרגשת יציאת דם נדה מהמקור, ואפשר שהחליפה בין ההרגשות. ולכן, כיון שלא מצאה את הדם מיד אין ההרגשה הוכחה מספקת שיצא הדם בשעת תשמיש. אך אם מצאה את הדם מיד אין אנו מסתפקים לומר שמא ההרגשה אינה של יציאת הדם אלא של השמש [20], אלא כיון שראתה דם מיד תולים שראתה בהרגשה.

עוד מקשה הגמרא על שמואל, תא שמע: נמצאת אתה אומר ג' ספקות באשה:

נמצא הדם על בשרה, והוא ספק טמא ספק טהור - טמא!

נמצא הדם על חלוקה והוא ספק טמא ספק טהור - טהור!

ובמגעות ובהיסטות, שלא מצאה כתם אך מסופקת בטהרתה, ואינה יודעת אם טימאה את הטהרות שנגעה או הסיטה אותם. הלך אחר הרוב! [21]

ומסבירה הגמרא: מאי 'במגעות ובהיסטות הלך אחר הרוב'?

לאו איירי שאם רוב ימיה של אשה זו טמאין, שרואה דם תדיר, ולכן גם בשעה שלא מוצאת כתם היא חוששת מספק למגעותיה ולהיסטיה [22], והרי היא תמיד טמאה מספק.

ומדייקת הגמרא: ואף על גב דלא ארגשה הרי היא טמאה, שהרי מטמאין אותה תמיד, ואפילו במקום שלא הרגישה?! ודוחה הגמרא: לא! לעולם אין האשה מטמאה בלא הרגשה, וביאור הברייתא הוא:

אם רוב ימיה בהרגשה חזיא הרי היא חוששת תמיד ואפילו במקום שלא שמה לב להרגשתה. והיא טמאה משום דאימור ארגשה ולא אדעתה. אך במקרה ששמה לב והיא בטוחה שלא הרגישה אין היא טמאה! [23]

וחוזרת הגמרא ומבארת את תחילת הברייתא: אמר מר: על בשרה - ספק טמא ספק טהור - טמא. על חלוקה - ספק טמא ספק טהור - טהור!

היכי דמי? אי נמצא הכתם מחגור ולמטה, שהוא כנגד בית התורפה, על חלוקה אמאי טהור?

והא תנן: מן החגור ולמטה - טמא?!

ואי נמצא הכתם מחגור ולמעלה, שלא כנגד בית התורפה, על בשרה אמאי טמא?

והתנן: ראתה דם על בשרה שלא כנגד בית התורפה - טהורה?!

ועונה הגמרא: איבעית אימא - מחגור ולמטה. ואיבעית אימא - מחגור ולמעלה!

ומסבירה: איבעית אימא מחגור ולמטה!

וכגון: שעברה בשוק של טבחים, שהוא מקום שניתזים בו דמים, ויש לתלות שהכתם שמצאה הוא מדם בהמה. ולכן: נמצא הכתם על בשרה תולים שמגופה אתאי, דאם מעלמא אתאי - על חלוקה נמי מיבעי ליה אשתכוחי! שכיצד יתכן שיחדור הדם הניתז ויגיע עד לבשרה בלא לגעת בחלוק שעליו [24]. אבל, נמצא הכתם עלחלוקה תולים שמעלמא אתא, דאי מגופה אתא - על בשרה נמי מיבעי ליה אשתכוחי! [25]

ואיבעית אימא מחגור ולמעלה: וכגון דאזדקרה, שזקפה עצמה לאחוריה, שאז, גם למעלה מן החגור יש לתלות שנזל הדם כלפי מעלה בשעה שנזקפה לאחור. ולכן: נמצא הכתם על בשרה ודאי מגופה אתאי, שרק ממקום זה יתכן שיגיע דם למתחת החלוק בלא לגעת בחלוק. דאי מעלמא אתאי - על חלוקה איבעי ליה אשתכוחי. אבל, נמצא הכתם על חלוקה תולים שמעלמא אתאי, דאי מגופה אתאי - על בשרה איבעי ליה אשתכוחי! [26]

ומשנתנו, שאינה מחלקת בין חלוקה לבשרה, וכל החילוק הוא בין למעלה מן החגור לתחתיו, מדברת באשה שלא עברה בשוק של טבחים ולא אזדקרה.

ולאחר הסבר הברייתא מקשה הגמרא על שמואל: [27]

קתני מיהת: שהמוצאת כתם דם 'על בשרה ספק טמא ספק טהור - טמא' ואף על גב דלא הרגישה הרי היא טמאה, וקשה על שמואל? [28]

ומוסיפה הגמרא להקשות: ועוד, תנן: 'הרואה כתם על בשרה כנגד בית התורפה - טמאה', ומסתימות הלשון במשנה משמע שכל כתם טמא, ואף על גב דלא הרגישה!?

הערות

[1] נחלקו הראשונים והאחרונים האם משנתנו עוסקת רק בכתם דם שאין ידוע מהו מקורו, ואפשר שאין הוא מדם נדה אלא נפל ממקום אחר על האשה, ולכן אינו מטמא מדאורייתא. או שגם במקרה שידוע בבירור שהגיע הדם מהאשה, כל שלא הרגישה ביציאתו של הדם מגופה, טומאתו רק מדרבנן ונוהגים בו כל הקולות שיוזכרו במשנה. ובגמרא נאריך בביאור נידון זה.

[2] הרע"ב פירש שהכוונה לבית הערווה, וביארו בתוי"ט ובתפארת ישראל ש"תורפה" הוא מלשון בזיון. ומצינו כעין לשון זה במשנה בתרומות [ח, ח] שאסרה להניח תרומה 'במקום התורפה', והכוונה היא שלא יניחנה במקום מופקר ובזוי, שיכולה להפסד שם.

[3] בביאור ההרגשה הנצרכת מדאורייתא לטומאת נדה נאמרו כמה דרכים: א. הרמב"ם [איסו"ב ה יז] והשו"ע [קצא] כתבו שמרגישה זעזוע בגופה. ב. השו"ע [קצ א] כתב הרגשה נוספת, שמרגישה את פתיחת הרחם. ג. בשו"ת חת"ס [יו"ד קנ] כתב שמרגישה כמין עקיצה. ובחכמת אדם [בינת אדם ח ז] כתב שכל ההרגשות המעידות על יציאת הדם כלולות בכלל "הרגשה" שהצריכה התורה, ואין צריך דווקא את ההרגשות שהזכירו הראשונים. נחלקו הפוסקים האם אשה המרגישה זיבת דבר לח, טמאה מדאורייתא. ומצינו בזה ד' שיטות: א. החוו"ד [קצ א] כתב שמועילה הרגשה זו, אולם דווקא כשהרגישה את זיבת הדם מהמקור לבית החיצון. ב. הנודע ביהודה [נה] סובר שדי בכך שתרגיש את הדם זב בתוך הבית החיצון, ואפילו שלא הרגישה ביציאתו מהרחם. ג. בשו"ת שב יעקב [מ] הביא מהרשש"ך שאפילו אשה המרגשת את זיבת הדם מהגוף ולחוץ נחשבת לרואה בהרגשה, וטמאה מדאורייתא. ד. השב יעקב עצמו, והחת"ס [קסז] בשם רבי נתן אדלר סוברים שבכל מקום שהוא אין הרגשת זיבת הדם נחשבת להרגשה. בשו"ת שב יעקב [מ] כתב ששאל לנשים, ואמרו לו שאינן מרגישות ביציאת הדם מאומה, מלבד הרגשת זיבת דבר לח [ובימינו המציאות היא שאין מצויה גם הרגשת זיבה בבית החיצון], ויש לדון האם נוכל לטהר בזמן הזה את כל הנשים מטומאת דאורייתא. ובערוך השולחן [קפג, סא-סב] כתב שגם בזמנינו קיימת ההרגשה, אלא שאין הנשים יודעות להבדיל בין ההרגשות, ואינן מבחינות בהרגשה הדקה של פתיחת המקור. ובסדרי טהרה [קצ צג] כתב שכל דין הרגשה הנצרכת לטומאת דאורייתא היא רק כדי לברר שהדם מגופה ולא ממקום אחר, ולכן גם בזמן הזה, כיון שיודעת האשה בוודאות שהדם מגופה, טמאה מדאורייתא, ואפילו שלא הרגישה מאומה.

[4] הגר"א [באליהו רבה] ביאר שהכוונה לכף הרגל, שכאשר פושטת את כף רגלה ויושבת עליה, מכוונת היא כנגד בית התורפה. ובתפארת ישראל פירש שכאשר יושבת כדרך הישמעאלים נמצאת כף הרגל ממול למקום התורף. ופירוש זה למילה 'עקב' מצינו גם בתוי"ט [כלאים ט ז]. אולם במשנה אחרונה פירש שכוונת המשנה לעקב שבלשוננו, שלשם יכול להגיע דם מבית התורפה גם בלא שתשב בתנוחות מיוחדות.

[5] הרשב"א פירש שהוא הסינר שחוגרות הנשים לצניעות. וביאר התוי"ט [ד"ה ראתה] שאף על פי שמקום חגירת הסינר הוא מעט למעלה מבית התורפה, חוששים שמא נתכופפה וירד החלוק למטה עד שהגיע מקום חגירת הסינר לממול לבית התורפה. הקשה הרשב"א [תורת הבית ז, ד], מדוע לא חילקה המשנה בין צידו הקדמי של החלוק לאחורי, שהרי רק צד הקדמי הוא כנגד בית התורפה ורק בו ראוי לטמא. ותירץ שדרך החלוק להתהפך ומה שלאחוריה מגיע לפניה, ולכן יש לחוש בכל צד שבחלוק שמא בשעה מסוימת היה כנגד בית התורפה.

[6] כן פירש הרשב"א [תוה"ב הקצר יז], וכן כתבו גם התוי"ט והתפארת ישראל. והמתרגם הוסיף, שממשיך הסודר מהראש לכתפיים ומגיע עד ללב. וביאר הבית יוסף [קצ, ד"ה "ומ"ש היתה"] שמדובר באופן שלא קשרה המטפחת בחוזקה לראשה, ובבוקר לא נמצאה במקומה, ולכן חוששים שמא בהיפוכה ירדה המטפחת גם למקום התורף. אבל אם תמצא המטפחת בבוקר על ראשה במקום שקשרתה בתחילת הלילה, מוכח שלא נתהפכה, ואין מקום לטמא. הרמב"ם [בפי' המשניות ובאיסו"ב ט יא] ביאר ש'פוליוס' הוא 'אזור'.

[7] במשנה הסמוכה [נח ב] מצינו שדרש רבי עקיבא שכתמים טהורים מדאורייתא מהפסוק "דם יהיה זובה בבשרה", "דם", ולא כתם. והקשה הנודע ביהודה [קמא נה] מדוע שינה שמואל מדרשת רבי עקיבא ולמד את טהרת הכתמים מ"בבשרה". ותירץ בסדרי טהרה [קצ, צג סוד"ה ועפ"ז] שיש שני היתרים נפרדים בדין כתמים. הראשון שנלמד מדרשתו של רבי עקיבא ממעט כתם שאין ידוע מקורו, שמחמת הספק שמא אינו מהאשה הרי הוא טהור מדאורייתא. אבל כתם שידוע בודאי שבא מהאשה, כבסוגייתנו, שבדקה הקרקע קודם שישבה עליה, אינו בכלל מיעוט זה, ודרש שמואל מיעוט נוסף למעט גם מקרה זה. ועדיין יש לעיין, אחר שדורשים מ"בבשרה" לטהר דם שיצא בלא הרגשה אפילו כשבודאי יצא מהאשה, אם כן, לכאורה, אין צורך יותר בדרשתו של רבי עקיבא, שהרי כל דם שיש ספק מהיכן הגיע, בהכרח שלא הרגישה ביציאתו, ואם כן, נטהרנו מחמת חסרון ההרגשה. ויתכן לבאר על פי מה שכתב הסדרי טהרה [שם] שבספק הרגשה אין להתיר מכח "בבשרה", והרי זה ככל ספק דאורייתא שהולכים בו לחומרא. מה שאין כן המיעוט מ"דם ולא כתם", הוא נאמר גם במקום ספק, וכל עוד אין ודאות מוחלטת שהדם מגופה, הרי היא טהורה [וראה עוד בד"ה "וטרם אכלה לדבר"], ואם כן אפשר לומר, שכדי להתיר כתם שספק מהיכן מקורו, וספק אם הרגישה בו, נאמרה הדרשה "דם", ולא כתם. וראה בחוו"ד [קצו ג], ובבינת אדם [קיג ט] שכתבו תירוצים נוספים.

[8] בסדרי טהרה [קצ צד ד"ה וטרם אכלה לדבר] האריך לבאר שנחלקו הראשונים ביסוד היתר הכתמים, והעלה שישנם בזה ג' שיטות: א. שיטת רש"י במסקנת הסוגיא, התוס', והתורי"ד שההרגשה אינה סיבה לטמא אלא סימן שהדם מהאשה, ובהעדר הרגשה ישנו ספק אולי אין הדם מהאשה, וספק זה הוא המטהר. ואף על פי שבכל איסורי דאורייתא די בספק איסור כדי שנחמיר ולאסור, נתחדש באיסור נדה היתר לספיקות. ולשיטה זו אם נדע בודאות שהדם מהאשה, כגון שראתה את יציאת הדם מגופה, אסורה מדאורייתא אפילו אם לא הרגישה מאומה. ב. הרמב"ן הרשב"א והר"ן סוברים שההרגשה היא סיבה לטומאה, ונתחדש בפסוק 'בבשרה' שלא די ביציאת הדם כדי לטמא אלא צריך שתתווסף עליו הרגשה, ורק בצירוף שניהם חלה טומאה. ג. ובשיטת הרמב"ם כתב [בד"ה לכן נראה לענ"ד] שסבר את שני ההיתרים יחד, ובין במקום שישנו ספק מהיכן הדם, ובין במקום שחסרה ההרגשה, אינה טמאה מדאורייתא.

[9] כן פירש הרשב"א בשם רבנו יונה, הר"ן פירש בדרך אחרת, שחידשה הגמרא בתירוצה ששני הדינים יסודם אחד הוא, ולכן אפשר לדורשם מדרשה אחת. דהיינו, שסיבת טהרת דם היוצא בחתיכה היא משום חסרון הרגשה, שכיון שמונח הדם בתוך החתיכה ואינו נוגע בגוף האשה אינה יכולה להרגיש בו, וכל הרגשתה היא רק ממגע החתיכה. נמצא, שדין הרגשה המטהר את הכתמים הוא שמטהר גם את הדם שיוצא בתוך חתיכה. והקשה עליו רבינו יונה, שבגמרא לעיל [כב א] מבואר שסיבת טהרת דם שבחתיכה היא משום שאין דרך הנשים לראות בצורה שכזו, ולא משום חסרון הרגשה. ובסדרי טהרה [קצ א] הקשה, שאם כל סיבת טהרת דם שבחתיכה הוא מפני חסרון ההרגשה, מדוע אינה טמאה מדרבנן שגזרו על הכתמים. וראה בחת"ס מה שכתב לישב קושיות אלו. מפירושו של הרבינו יונה מבואר שהעדר הרגשה מטהר גם כשברור שמקור הדם הוא מהאשה, שהרי בדם שיצא בתוך חתיכה חסרה רק ההרגשה בפועל אולם אין ספק מהיכן הגיע. וראה מה שהבאנו בתחילת הסוגיא מהסדרי טהרה שנחלקו בנידון זה כמה מהראשונים. פירושים נוספים בביאור תירוץ הגמרא מצינו בתוס' הרא"ש [כא ב] ובמאירי [שם, ובהערות לפרק שלישי [24-33] ביארנו בהרחבה.

[10] התוס' [ד"ה הרואה] הקשו שמצינו לעיל [נב ב, נו א, נו ב] משניות מפורשות שמטמאות כתמים, ומדוע לא הקשתה הגמרא ממשניות אלו על שמואל. ותירצו, שמודה שמואל שכתם אשר נמצא בחלוק טמא, משום שבחלוק עומד הכתם זמן מרובה ואפשר שכשיצא הדם הרגישה ושכחה עכשיו מהרגשתה, ושמואל שטיהר מדבר דווקא בכתם שנמצא בבשרה. ובסדרי טהרה [קצ צג ד"ה 'ולענ"ד נראה דלא'] הוכיח מתירוץ התוס' שסוברים הם שההרגשה היא דין בפנ"ע ולא שנצרכת היא רק כדי להוכיח מהו מקור הדם, שלסוברים שהצריכה התורה הרגשה משום שספק דם נדה טהור הוא הדין גם במקרה שהרגישה וששכחה, שהרי מחמת השכחה עדיין קיים הספק ומה נפקא מינה אם היתה פעם הרגשה כל עוד לא מועילה היא לברר עכשיו מהיכן הדם. מרש"י [נח א ד"ה דרבנן] הוכיח הסד"ט [שם, ג ד"ה בתה"ד] שחולק על התוס', וסובר שגם כתם ישן טהור לשמואל. וראה בחוו"ד [קצ א], ובנודע ביהודה [תנינא נה] שתירצו את קושית התוס' בדרכים נוספות.

[11] באבני נזר [רלא] הסתפק מהי סיבת הטומאה בעומדת, האם חוששים כיון שהיתה ההטלה בעמידה לא יכלו מי הרגלים לקלח וחזרו למקור והוציאו דם. או שהעמידה אינה סיבה להוצאת דם אלא היות שאין דרך הנשים להטיל מי רגליים בעמידה, בהכרח שהיתה דחוקה ביותר, וחוששים שבזמן שעצרה את עצמה חזרו מי הרגלים בתוך הגוף והגיעו למקור. והביא שהמרדכי סובר כצד הראשון ובשו"ע הגר"ז כתב כצד השני. ומלשונו של רש"י [ד"ה עומדת] שכתב "איידי דדחיק למה עלמא דמעומד השתינה" משמע שהחשש הוא שבזמן שעצרה עצמה קודם ההטלה הגיע הדם, וכן מבואר בדבריו להלן נט ב [ד"ה במזנקת].

[12] כן ביארו התוס' [נט ב ד"ה האשה] בשיטת רש"י, וכן כתב הר"ן. והתוס' עצמם מפרשים, כיון שלא יצא דם לפני שהטילה מי רגלים וגם לא אחר כך, מוכח שמי הרגלים הם הגורם ליציאת הדם, ומאחר שביושבת אין אפשרות שהוציאו מי הרגליים דם מהמקור, בהכרח שיש לה מכה שמוציאה דם. בשו"ת מהר"ם מלובלין [ב, הביאו הסד"ט קצ צג] הקשה על הסוברים שהתירה התורה דם שספק אם הגיע מהאשה, מסוגייתנו, שטימאה את העומדת, שהרי אף על פי שאין בעומדת ראיה המוכיחה שהגיע הדם ממכה, מכל מקום, אין גם ראיה להפך, ונשאר הדבר בספק, ואף על פי כן טמאה. ובסדרי טהרה [שם] תירץ, כיון שרוב הנשים אין להן מכה פושט הרוב את הספק, והרי זה כדם שברור לנו שהוא דם נדה.

[13] בשו"ת שב יעקב [מ] הביא מהרשש"ך שאשה המרגשת זיבת דבר לח מגופה ולחוץ טמאה מדאורייתא, שגם הרגשה זו היא בכלל ההרגשות המטמאות בטומאת נדה, [וראה בהערות למשנה שהרחבנו בנידון]. והקשה עליו בסדרי טהרה [קצ א] מסוגייתנו, שדנה האם אשה המטלת מי רגלים מדובר שהרגישה. ואם נאמר שהרגשת זיבת דבר לח נחשבת להרגשה, אין מקום לספק, כי כיצד יתכן שתטיל מי רגליים ולא תרגיש זיבת דבר לח. ויש לומר שסובר המהרשש"ך שההרגשה מטרתה לברר שהדם מהאשה, ולכן רק במקום שאין ידוע שהטילה מי רגליים מסתבר שההרגשה נגרמה על ידי הדם, ומוכיחה הרגשת הזיבה על מקור הדם. אבל במקרה שידוע שהטילה מי רגליים, וגם בלא שיהא דם כלל ישנה הרגשת זיבה מחמת מי הרגליים, אם כן, אין הרגשה זו מוסיפה מאומה לברר מהיכן הדם, ובמקרה זה נצרכות הרגשות אחרות כדי לטמא.

[14] בשו"ת שב יעקב [לו, הביאו הפליתי קפג] הסתפק האם כוונת הגמרא היא להעמיד שמדובר שהאשה אומרת שהרגישה, וביושבת תולים שטעתה, והאמת היא שהיתה ההרגשה רק מחמת מי הרגליים. או שכוונת הגמרא היא להיפך, שהאשה אומרת שלא הרגישה הרגשת יציאת דם, ובעומדת תולים שטעתה וסברה שההרגשה היא משום מי הרגליים, ולא ידעה להבחין שישנה הרגשה נוספת. וראה ברע"א [קמא סב] ובסדרי טהרה [קצ סז ד"ה 'תו קשיא'] שהאריכו בראיות לפשוט ספק זה. ונראה שכבר נחלקו בדבר הראשונים, מרש"י [ד"ה 'דארגישה'] משמע שפירש שמדובר שאומרת שהרגישה. ואולם לעיל [ג א ד"ה מרגשת] משמע שביאר שמדובר שלא הרגישה, וראה בשו"ע הגר"ז [קונטרס אחרון קפג ב] שעמד על סתירה זו. ומהרשב"א [ג א ד"ה ואי ובמשמרת הבית כתמים יח ב] הוכיחו הגר"ז והסדרי טהרה [קפג ב] שפירש שמדובר שאומרת שלא הרגישה, וכן דייק הפליתי [שם] מהתוס' ומהגהות מיימוני. ובסדרי טהרה [קצ, שם] הוכיח מהתוס' להפך ששיטתם היא שסוגיתנו עוסקת באומרת הרגשתי. החוות דעת [קצ א] כתב שאין נפקא מינה לדינא מספק זה, ושני הצדדים אמת, ובין שאומרת הרגשתי ובין שאומרת לא הרגשתי אין שמשגיחין בדבריה, שאין אפשרות להבחין בין ההרגשות, וכן כתב הגר"ז גם [שם] בשיטת רש"י והרמב"ם. ואולם הסדרי טהרה חולק וסובר שישנם נשים שיודעות להבחין בין ההרגשות, ואין לקבוע בודאי שטעתה, ולכן כתב שדווקא כשאומרת "לא הרגשתי", אינה נאמנת, שאי אפשר לסמוך על דבריה ולהקל. אבל האומרת "הרגשתי, וטמאה אני", מדאורייתא נאמנת, ולא חוששים לטעות על מנת להקל ולטהר. טעם נוסף לחלק בין האומרת הרגשתי לאומרת לא הרגשתי כתב [שם, ד"ה 'והנה ראיתי בספר כו"פ'], שמצינו ברמב"ם [איסו"ב ט א] שרוב הדמים יוצאים בהרגשה, ולכן אפשר שדווקא כשאומרת לא הרגשתי, שסותר הרוב את דבריה, חוששים שטעתה, אבל האומרת הרגשתי, שהרוב מסייע לדבריה, נאמנת, ותולים שיודעת היא להבחין בין ההרגשות.

[15] נחלקו הראשונים האם מראה 'עגול' הוא ראיה להתיר, או להיפך, ש'משוך' הוא ראיה לאסור. ונפקא מינה ממחלוקת זו למקרה שיאבד העד או שישחת מראה הכתם ואין אפשרות לדעת צורתו. מרש"י [ד"ה עגול] משמע שעגול הוא ראיה להיתר, וכן הוכיח הסדרי טהרה [קצ סז, ד"ה הנה לשון] גם מדברי הטור והרשב"א. ואולם בר"ן מבואר שמשוך הוא סיבה לטמא. וראה מה שכתב בזה בבינת אדם [קיג יב].

[16] החוות דעת [קצ א] ביאר, שדווקא ההרגשה הנגרמת על ידי בדיקה בעומק בחורים ובסדקים דומה היא להרגשת יציאת דם מהמקור, אבל אם קינחה עצמה מבחוץ אין לחוש שהחליפה בין הרגשת הקינוח להרגשת הדם. וראה בשבט הלוי [קז ו, ו] שהתיר מכח זה כתם הנמצא ע"ג נייר שקינחה עצמה בו כשהוא צבעוני או שאינו מקבל טומאה, ואולם לענין כתם הקטן מגריס שונה הוא משאר כתמים וטמא גם בכל שהוא. בביאור תירוץ הגמרא, האם מדובר שאומרת האשה שהרגישה או שמדובר שאומר שלא הרגישה, ראה מה שכתבנו בהערה 14.

[17] הגמרא לעיל [יד א] מקשה, מדוע מטמאים בודאי ולא מסתפקים שמא הדם הוא ממאכולת שהיתה באותו מקום ונמעכה בעד על ידי הבדיקה, ומדוע שונה כתם זה משאר הכתמים שמצינו במשנה [בעמוד ב] שמסתפקים אולי הדם מקורו ממאכולת. ותירצה שבאותו מקום אין מצויות מאכולות. הגמרא בשבועות [יח א] מקשה, מדוע חייב קרבן והרי אנוס הוא, שהיה סבור שאשתו מותרת. ותירצה, שמדובר באופן שבא עליה ביום הוסת, ופושע הוא בכך שלא חשש שתראה כהרגלה.

[18] החוות דעת [קצ א, כ] מקשה, מדוע לא נסמוך על חזקת טהרה שתכריע שיצא הדם רק לאחר תשמיש, ויפטרו מקרבן. ותירץ בשב שמעתתא [ג יז], כיון שנמצא דם בסמוך לביאה הורעה החזקה. והקשה על תירוצו שאם כן נטמאנה בודאי משום 'חזקה דהשתא', שמורה שהדם שלפנינו כבר היה מלפני זמן רב. וחידש שישנה חזקה שאינה טמאה ודאי, וחזקה זו לא הורעה, ובכוחה לסתור את החזקה דהשתא. וראה עוד בדבריו ש"א פי"ב, ובשערי יושר [ב, ד]. החזון איש [אבהע"ז פ יח] תירץ, שנסתפקו חכמים האם אפשרי הדבר שימהר הדם ויצא בזמן הקצר שהיה משעה שפירש עד שנמצא הדם, ובמקום שישנו ספק שמא צד ההיתר אינו שייך במציאות, אין לסמוך על החזקה.

[19] התרומת הדשן [רמו, ונפסק בשו"ע קצ א] למד מסוגייתנו שאשה שהרגישה את אחת מההרגשות שרגילות לבוא ביחד עם הדם, טמאה אפילו שלא מצאה דם, שההרגשה מוכיחה בודאות שיצאה טיפת דם. ומבואר בדבריו שביאר את קושית הגמרא 'אי דארגישה', שההרגשה בעצמה תטמא, ולא רק שתהא הוכחה שהדם שנמצא בעד יצא כבר בשעת ביאה. והקשה עליו בדרכי משה, מהיכן למד לפרש כן, אולי כל קושית הגמרא היא שהדם שנמצא בעד הוא המטמא, וההרגשה נצרכת רק כדי להוכיח את הזמן שיצא, אבל בלא שנראה דם לא נחשוש לו בגלל הרגשה בעלמא. ותירץ החוו"ד, שלמד התרומת הדשן מסוגיתנו שהרגשה חמורה מוסת, שהרי בגמרא לעיל [טו א] מצינו ש'עבר הוסת ובדקה ומצאה טמאה חוששת לוסתה' ומלשון 'חוששת' מדויק שאין מכריעים בודאי לטמא, ובסוגיתנו מבואר שדם שנמצא לאחר ההרגשה מביאים קרבן, ובהכרח שתולים בודאי שההרגשה גרמה לדם, וכיון שהרגשה חמורה מוסת סבר התרומת הדשן שאסורה כדין אשה ביום הוסת. וראה בנודע ביהודה [תנינא קיח] ובסדרי טהרה [קצ ג] ובהפלאה [קצ א] שתירצו בדרכים נוספות. בעיקר דין זה ראה בפתחי תשובה [קצ ה] שהביא מחלוקת אם מועילה בדיקה בכדי אותיום לטהר. ובשו"ת חת"ס [יו"ד קנ] ובחכמת אדם [קיג א] שדנו האם גם המרגשת זיבת דבר לח אסורה בלא דם. ובתורת השלמים [קצ ה] ובסד"ט [שם] שנחלקו האם נשים המסולקות מדמים שאינן חוששות לוסת, צריכות לחוש כשמרגישות.

[20] הסדרי טהרה [קצ א] והנודע ביהודה [קמא נה] הקשו על תירוץ הגמרא שטועה האשה בין הרגשת שמש להרגשת הדם מדוע אם כן באותיום טמאה מדאורייתא, ואין חוששים שההרגשה היא מהשמש והדם יצא בלא הרגשה. ותירצו, שכתב הרמב"ם [איסו"ב ט א] שרוב הדמים באים בהרגשה, ולכן כיון שאם נתלה ההרגשה בדם הרי יצא דם זה כדרך רוב הדמים אין חוששים למיעוט דמים שיוצאים בלא הרגשה. עוד יש לומר שהסדרי טהרה [שם סא, ד"ה 'מיהו בהא'] כתב שרוב הנשים אינן טועות בהרגשה, ואם כן אפשר לסמוך על רוב זה כדי לקבוע שצדקה האשה וההרגשה היא מהדם. ואולם תמוה מדוע בנמצא אחר זמן טמאה רק מספק, ולא סומכים על הרוב להוכיח שהגיע הדם בשעת תשמיש. ויש לומר, כיון שגם הרגשת הבדיקה בעד דומה להרגשת דם, יש להסתפק אולי הגיע הדם בשעת הבדיקה, ורק באותיום שהצד לטהר הוא שלא היתה כלל הרגשת דם ישנו רוב לטמא.

[21] כתב הרשב"א שחומרא זו לטמא משום 'הלך אחר הרוב' הוא רק לענין טומאת מגע בטהרות, שמחמירים בהם יותר מלגבי האיסור לבעלה, וללמדנו זאת הדגישה הברייתא 'ובמגעות ובהיסטות'. ובמקור מים חיים [קצ יא] ביאר שלכן השו"ע השמיט דין מהלכה, שהרי לא עסק בדיני טומאה שאינם נוהגים בזמן הזה. הרע"א [סב] כתב שהרגשה נצרכת רק לגבי איסור נדה לבעלה, אבל הדם מטמא בטומאת מגע גם בלא הרגשה, והקשה הסדרי טהרה [קצ צג ד"ה 'ותו קשיא'] מהי אם כן הקושיה על שמואל אולי כל דין טומאה שנאמר הוא למגע בטהרות המטמא גם בלא הרגשה.

[22] כן פירש רש"י [ד"ה ובמגעות], וכן הוכיח הערוך לנר מהתרומת הדשן. התוס' והרשב"א כתבו שלא מצאנו חומרה כזו לאסור אשה הרואה תדיר בלא שתראה דם, ולכן פירשו שהברייתא עוסקת באשה שמצאה כתם על חלוקה, אולם מדובר שעברה באותו היום בשוק של טבחים שמצוי בו דם, ובמקרה שכזה מבואר בגמרא בסמוך שתולים שהדם ניתז עליה בעוברה בשוק, וחידשה הברייתא שאם רוב ימיה בטומאה אין מקילים מחמת המעבר בשוק של טבחים.

[23] התוס' [ד"ה הרואה] פירשו שכוונת הגמרא בתירוצה להעמיד הברייתא בכתם ישן, שכיון שנפל בבגד לפני זמן מרובה ישנו חשש שבשעת נפילתו הרגישה בו ועתה שכחה הרגשה זו, ובסדרי טהרה [קצ ג ד"ה בתה"ד] הוכיח שרש"י חולק על פירוש זה.

[24] פירוש זה הוא לשיטת התוס' [ד"ה 'על']. הרשב"א [בחידושיו, ובתורת הבית ז ד] מבאר שהחילוק בין כתם שבבשרה לכתם שבחלוקה אינו משום המציאות שבחלוק התליה מסתברת יותר, אלא חילקה הגמרא בדיני תליה, וחידשה שהחמירו בכתם שנמצא בבשר, שכיון שנמצא על גופה רגלים לדבר שדם נדה הוא. הט"ז והרע"א [קצ יד] נחלקו האם העוברת בשוק של טבחים ומצאה כתם על ידה יכולה לתלות שהדם נפל על היד בעוברה בשוק, ולכאורה לתוס' ביד שאינה מכוסה אין חילוק בין בשר לחלוק ובשניהם תולים, ולרשב"א שהחמירו בכתם שבבשרה שלא תולים שהגיע ממקום אחר, גם בכתם שנמצא ביד טמאה.

[25] נחלקו הראשונים בדין כתם שנמצא גם בבשר וגם בחלוק, שאין בו הוכחה לטמא משום 'אם מעלמא אתאי על חלוקה מיבעי ליה אשתכוחי' שהרי נמצא גם בחלוק. ואולם גם ההוכחה לטהר משום 'אם מגופה אתאי על בשרה מיבעי ליה אשתכוחי' איננה, שהרי הכתם נמצא גם בבשר. הרמב"ם [איסו"ב ט כג] הרשב"א [ד"ה אבע"א ובתורת הבית, ז ד] והרמב"ן [מובא במשמרת הבית, שם] מטהרים. הרא"ה [בדק הבית שם] מטמא, וכן כתב הגר"א [קצ כד] בשיטת התוס'. התוס' הרא"ש [יד א ד"ה 'ולעת'] כתב שמקרה זה הוא ספק השקול.

[26] רש"י פירש שגם לתירוץ זה מדובר שעברה בשוק של טבחים, והחילוק בין בשרה לחלוקה הוא כתירוץ הראשון, שבבשרה אין מסתבר לתלות שהגיע הדם בחוץ שאי אפשר שיגיע הדם לבשר בלא להשאיר רושם בחלוק. וכפירוש זה הוכיח המגיד משנה [איסו"ב ט יט] שפירש גם הרמב"ם. והקשה הבית יוסף [קצ יב ד"ה 'ואיכא למידק'] שלביאור זה נמצא ששני תירוצי הגמרא ביסודם תירוץ אחד הוא, וכל התוספת בתירוץ השני היא שתתכן אפשרות לטמא גם מעל לחגור, והיה לגמרא לכלול את שני התירוצים כאחד ולומר "אבע"א מהחגור ולמטה ואבע"א מהחגור ולמעלה וכשנזדקרה, וכגון שעברה בשוק של טבחים". ובסדרי טהרה [קצ לג ד"ה ולפענ"ד] דייק עוד בלשון הגמרא ששינתה בתירוץ הראשון ולא כתבה 'על בשרה ודאי' כבתירוץ השני. הרשב"א פירש שבתירוץ השני לא מדובר שעברה בשוק של טבחים, וטעם הטהרה בנמצא על חלוקה הוא, שדם שיוצא בשעה שמזדקרת אינו נופל למטה אלא זב הוא על בשרה, ולא יתכן שיגיע לחלוק בלא שיגע קודם בבשר, ולכן כיון שעל הבשר לא נמצא כתם בהכרח שהגיע הוא מבחוץ. ובגליון רע"א [קצ יב] כתב שלפירוש הרשב"א בכתם ישן טמאה, שחוששים שנתייבש ונפרך מבשרה ונפל. וראה ברשב"א ובטור [קצ] שהביאו מהראב"ד פירוש שלישי בסוגיתנו.

[27] הקשו התוס' [ד"ה 'אמר מר'] מדוע בתחילה הקשתה הגמרא על שמואל ממגעות והיסטות שנכתב בסיפא של הברייתא, ורק אחר כך מקשה מהרישא. ותירצו, כיון שהרישא אינו מובן וצריך להקדים ולפרשו, העדיפה הגמרא לשאול קודם מהדין הפשוט.

[28] על קושיה זו לא יכלה הגמרא לתרץ כתירוצה לעיל שחוששים שמא 'ארגשה ולאו אדעתה', שהתוס' [ד"ה הרואה] ביארו שרק בכתם ישן חששו לשכחת ההרגשה, ובבשרה שאין מתקיים הכתם זמן מרובה, בודאי חדש הוא.

א משנה אשה הרואה כתם דם על בשרה כנגד (מול) בית התורפה (בית הערוה) — הריהי מטמאה, שיש לחשוש שבא דם זה מן המקור, והריהו דם נדה. ואם נראה הכתם שלא כנגד בית התורפה — הריהי טהורה, שודאי לא בא מן המקור. נמצא הכתם על עקבה (אחורי כף רגלה), וכן אם נמצא על ראש אצבע גודלה (אגודל), שהוא בקדמת כף רגלה — אף שאינם מול מקום הערוה, הריהי טמאה, שיכול דם הבא מן המקור להגיע למקומות אלה.

נמצא הכתם על שוקה של האשה, וכן אם נמצא על פרסותיה, דינה משתנה לפי המקום בו בדיוק נמצא הכתם, שאם נמצא מבפנים (מקדמת הגוף) — הריהי טמאה, שכן אפשרי שיגיע למקום זה דם הבא מן המקור. ואולם אם נמצא מבחוץ (לאחורי גופה) — הריהי טהורה, וכן אם נמצא על הצדדין, מכאן ומכאן — הריהי טהורה, שכן אין אפשרות שיגיע דם היוצא מן המקור למקומות הללו.

ראתה כתם דם על חלוקה, אם נמצא הכתם מן החגור של החלוק ולמטה — הריהי טמאה, שיכול הדם היוצא מן המקור להגיע לשם. ואולם אם נמצא מן החגור ולמעלה — הריהי טהורה, שאין הדם היוצא מן המקור יכול להגיע לשם. ואם ראתה כתם דם על בית יד (שרוול) של החלוק, אם מגיע אורכו של בית היד עד כנגד (מול) בית התורפה — הריהי טמאה, וכגון שנמצא הכתם בראש בית היד, שכן לפעמים היא מפשילה את השרוול מעל ידה, והריהו מגיע אל מול בית התורפה, ומשם הגיע הדם אליו. ואם לאו [אין] ראש השרוול מגיע עד בית התורפה — הריהי טהורה, שהרי ברור כי אין דם זה בא מן המקור.

וזהו דווקא בחלוק המשמש ללבוש בלבד, ואולם אם היתה פושטתו ומתכסה בו בלילה, שהריהו משמש אף כשמיכה — בכל מקום שנמצא בו כתם, הריהי טמאה, מפני שבשעה שהיא מתכסה בו הוא חוזר (מסתובב, משנה את מיקומו על גוף השוכב תחתיו), וייתכן שהמקום בו נמצא הכתם היה מול בית התורפה והרי זה דם מן המקור. וכן הוא הדין בכתם הנמצא בפוליוס (סודר הנתון על הראש), שבכל מקום שנמצא בו כתם דם הריהי נטמאת בו, ומשום שהפוליוס עשוי שיסתובב לו.

ב גמרא שנינו במשנתנו אופנים שונים של הכתם הנמצא לענין טומאתה או טהרתה. ועוד בענין זה אמר שמואל: בדקה האשה את קרקע עולם (האדמה שמתחתיה) אם הריהו נקי (מדם, ושאר דברים), ולא מצאה בו דבר. ואחר כך ישבה עליה, ומצאה דם עליה (על הקרקע), אף שלכאורה ממנה בא דם זה — מכל מקום הריהי טהורה. וטעם הדבר: שכן נאמר "דם יהיה זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה" (ויקרא טו, יט) — ללמדנו שאין האשה נטמאת כנדה עד שתרגיש בבשרה שיצא דם ממקורה. ואשה זו, מאחר ולא הרגישה כן — אינה טמאה.

ותוהים: כיצד למד כן שמואל מהכתוב "בבשרה", והרי האי [זה] הכתוב "בבשרה" — מיבעי ליה [נצרך לו] לדרשה אחרת: שמטמאה האשה בראיית דם שנמצא בפנים גופה כדם הנמצא בחוץ לגופה. שכיון שיצא הדם מהמקור אל הפרוזדור — הריהי טמאה! ומשיבים: אם כן הוא שהכתוב בא ללמד רק לענין שמטמאה בפנים כבחוץ, לימא קרא [שיאמר הכתוב] רק "בבשר", מאי [מה] בא ללמד לשון "בבשרה" — שמע מינה [למד מכאן] כי אין האשה נטמאת עד שתרגיש בבשרה את יציאת הדם מהמקור.

ושואלים: ואכתי [ועדיין] מיבעי ליה [נצרך לו] הכתוב הזה לדרשה אחרת. שכן שנינו: "בבשרה" — בלשון מיעוט, להורות כי דווקא באופן זה היא נטמאת, ולא נטמאת בדם הנמצא בשפיר (מעטפת העור בה נתון העובר במעי אמו), ולא בדם הנמצא בחתיכה לא מזוהה שיצאה ממנה. ומשיבים: תרתי שמע מינה [שתי דרשות נלמד מכאן].

ובענין דינו זה של שמואל, מציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו במשנה שבתחילת הפרק הבא]: האשה שהיא עושה את צרכיה, ובתוך כך ראתה דם. ר' מאיר אומר: אם הטילה את מימיה כשהיא עומדת — הריהי טמאה, שכן באופן זה, ישנה אפשרות שחזרו מי הרגלים אל המקור ונשאו משם דם. ואולם אם הטילה מימיה כשהיא יושבת — הריהי טהורה, שכן במצב שכזה אין אפשרות שיצא דם מהמקור אל מי הרגלים. ובוודאי הרי זה דם פצע שיש לה באיזור הגוף בו היא מטילה את מי רגליה.

ויש לברר את הדבר: היכי דמי [איך בדיוק] היה הדבר? אי דארגשה [אם כשהטילה מימיה הרגישה] האשה ביציאת דם מהמקור — כשהטילה מימיה כשהיא יושבת אמאי [מדוע] היא טהורה, והרי הרגישה שיצא הדם מהמקור! אלא לאו [האם לא] מדובר באופן דלא ארגשה [שלא הרגישה] ביציאת הדם, ובכל זאת קתני [שנינו] שאם הטילה מימיה כשהיא עומדת — הריהי טמאה. ושלא כדברי שמואל.

ודוחים: אין להביא ראיה מכאן, שכן לעולם נאמר כי מדובר באופן דארגשה [שהרגישה] ביציאת הדם, ואולם כיון שבאה הרגשה זו עם הטלת מים, אימור [יש מקום לומר] כי הרגשת מי רגלים הואי [היתה זו]. ומשום כך אם הטילה את מימיה כשהיא עומדת — הדור [חזרו] מי רגלים למקור ואייתי [והביאו] עימם דם, ואם הטילה את מימיה כשהיא יושבת, שאין באופן זה אפשרות שישובו מי הרגלים אל המקור ויביאו משם דם — הריהי טהורה. ואילו את ההרגשה שהרגישה אנו מייחסים למי הרגלים.

ומציעים עוד בבירור דינו של שמואל, תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת: עד (פיסת בד שבודקת האשה את עצמה לטהרתה בה) שהיה נתון תחת הכר, ולאחר מכן נמצא עליו דם, אם הכתם עגול — הרי זה דם טהור, שאין מקום לחשוש כי דם זה הריהו ממה שנבדק על ידה. שכן הבדיקה נעשית בקינוח, והכתם הבא בעקבות קינוח אינו עגול. ואם הכתם הינו משוך (מארך) — הרי זה דם טמא, שצורה זו יכולה להיווצר בבדיקה.

ועתה יש לברר דברים אלה: היכי דמי [איך בדיוק] המדובר: אי דארגישה [אם שהרגישה] ביציאת דם — כאשר הוא עגול אמאי [מדוע] הוא טהור? אלא לאו [האם לא] נאמר כי מדובר כאן דלא ארגישה [שלא הרגישה] ביציאת דם, ובכל זאת קתני [שנינו] כי כתם הדם שצורתו משוך — הריהו טמא. ושלא כדעת שמואל שאין האשה נטמאת אם לא הרגישה!

ודוחים: לא, אין להביא ראיה מכאן שכן לעולם נאמר כי מדובר באופן דארגישה [שהרגישה], ואולם כיון שבאה הרגשה זו עם הבדיקה, אימור [יש מקום לומר] כי הרגשת עד הואי [היתה] זו. ולכך אם היה הכתם משוך, כצורה הנוצרת בעקבות הקינוח שבבדיקה — ודאי מגופה אתא [בא] דם זה. היה הכתם עגול, שאין זו כצורה הנוצרת על ידי קינוח — הרי זה דם טהור.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת ממה ששנינו במשנה: אם נמצא דם על עד הבדיקה שלו, לאחר התשמיש — האשה והבעל טמאין טומאת שבעה, כדין הבא על הנדה, וחייבין בקרבן חטאת, כדין הבא על הנדה בשוגג. נמצא דם על עד הבדיקה שלה אתיום (מיד) לאחר התשמיש — הבעל והאשה טמאין טומאת שבעה בוודאי, וחייבין בקרבן חטאת. ואולם אם נמצא הדם על עד הבדיקה שלה לאחר זמן — אפשר שדם זה נראה רק לאחר התשמיש ולכן שניהם טמאים טומאת שבעה מספק, ופטורין מן הקרבן.

ויש לברר: היכי דמי [איך בדיוק] המדובר: אי דארגישה [אם שהרגישה] ביציאת דם בשעת התשמיש — אף שנמצא לאחר זמן, אמאי [מדוע] שניהם פטורין מן הקרבן? אלא לאו [האם לא] נאמר כי מדובר כאן דלא ארגישה [שלא הרגישה] ביציאת הדם בשעת תשמיש, ובכל זאת קתני [שנינו] כי בזמן שנמצא על שלה אתיום — הריהם טמאין וחייבין בקרבן, ושלא כדברי שמואל! ודוחים: לא, אין להביא ראיה מכאן, שכן לעולם נאמר כי מדובר באופן דארגישה [שהרגישה] ביציאת הדם בשעת תשמיש, ואולם כיון שבאה הרגשה זו עם כניסתו של איבר התשמיש ("שמש"), אימא [יש מקום לומר] כי הרגשת שמש הוה [היתה] זו.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת ממה ששנינו: נמצאת אתה אומר כי ישנם שלשה ספקות באשה שמצאה דם בבגדה או בחלוקה, נמצא כתם דם על בשרה, והריהו ספק טמא ספק טהור — הרי זה טמא, ונטמאת היא בו. נמצא על חלוקה, והריהו ספק טמא ספק טהור — הרי זה טהור, והריהי טהורה. וכן אשה המוחזקת כספק נדה ונגעה או הסיטה טהרות, והספק איפוא במגעות ובהיסטות אם טמאה בהן את הטהרות — הלך (לך) אחר הרוב.

ומסבירים: מאי [מה פירוש] הלשון "הלך אחר הרוב"? לאו [האם אין] הכוונה שאם היו רוב ימיה של אשה זו טמאין שמרבה לראות דם — הריהי טמאה מן הספק. ומתוך שנאמרו הדברים בלא הבחנה בין אם הרגישה ביציאת הדם או לא, נלמד שכך הדין, ואף על גב דלא ארגשה [ואף על פי שלא הרגישה], ושלא כשמואל!

ודוחים: לא, אין להביא ראיה מכאן, שכן כוונת דברי הברייתא לומר שאם רוב ימיה של אשה זו בהרגשה היא חזיא [רואה] — הריהי טמאה, אף כשהיא מסופקת אם הרגישה וראתה, דאימור ארגשה ולאו אדעתה [שיש מקום לומר כי הרגישה גם במקרה זה, ואולם לא עלה כן על דעתה שהיא מרגישה]. ולפני שממשיכים בבירור דברי שמואל, נפנים לבירור דברי הברייתא.

אמר מר [החכם] בברייתא כי אם נמצא הדם על בשרה, ספק טמא ספק טהור — הרי זה דם טמא. ואילו אם נמצא על חלוקה, ספק טמא ספק טהור — הרי זה טהור. ומשמע כי באותו אופן שהדם הנמצא בחלוק טהור, הנמצא על בשרה טמא.

ומבררים: היכי דמי [איך בדיוק] היה הדבר? אי [אם] נמצא ממקום החגור ולמטה — על חלוקה אמאי [מדוע] טהור? והא תנן [והרי שנינו במשנתנו] שאם נמצא מן החגור ולמטה — הריהו טמא! ואי [ואם] נמצא ממקום החגור ולמעלה, שאינו מול מקום התורפה. ואם כן כשנמצא הדם מהחגור ולמעלה על בשרה אמאי [מדוע] הוא טמא? והתנן [והרי שנינו במשנתנו] כי אם ראתה דם על בשרה שלא כנגד בית התורפה — הריהי טהורה.

ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] שמדובר בשנמצא הדם מחגור ולמטה, ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שמדובר בשנמצא מחגור ולמעלה, ובשני האופנים הללו ניתן להסביר את דברי הברייתא. ומפרטים: אי בעית אימא [אם תרצה אמור] שמדובר בשנמצא מחגור ולמטה. והברייתא מדברת באופן שיש לתלות את הימצאות הדם בגורם חיצוני, וכגון שעברה אותה אשה בשוק של טבחים (קצבים). ולכך, כאשר נמצא הדם על בשרה — מניחים אנו כי מגופה אתאי [בא] הדם, דאי מעלמא אתאי [שאם מהעולם, מבחוץ בא] — גם על חלוקה מיבעי ליה אשתכוחי [צריך היה לו להימצא]. וכאשר נמצא הדם על חלוקה — מניחים אנו כי מעלמא אתא [מהעולם, מבחוץ, בא]. ומשום, דאי [שאם] מגופה אתא [בא] דם זה — גם על בשרה מיבעי ליה אשתכוחי [צריך היה לו להימצא].

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שמדובר באופן שנמצא מחגור ולמעלה, והטעם שהיא טמאה כשנמצא על חלוקה ולא על גופה — הברייתא מדברת באופן שיש להניח שבא הדם מגופה. וכגון דאזדקרה [שהזדקרה, שזקפה את קומתה לאחור]. ולכך כשנמצא הדם על בשרה — הריהי טמאה, כי מניחים אנו שודאי מגופה אתאי [בא] הדם לכאן. דאי מעלמא אתאי [שכן אם מהעולם, מבחוץ בא] — על חלוקה איבעי ליה אשתכוחי [צריך היה לו להימצא]. וכאשר נמצא הדם על חלוקה — מניחים אנו כי מעלמא אתא [מהעולם, מבחוץ, בא]. דאי [שאם] מגופה אתא [בא] — גם על בשרה מיבעי ליה אשתכוחי [צריך היה לו להימצא].

ושבים לבירור דינו של שמואל, קתני מיהת [שנינו על כל פנים] בברייתא זו שאם נמצא הדם על בשרה ספק טמא ספק טהור — הרי זה דם טמא, ומשמע שכך הדין ואף על גב [ואף על פי] שלא הרגישה, והרי זה שלא כשמואל! ועוד מביאים מה שתנן [שנינו במשנתנו] כי הרואה כתם על בשרה כנגד בית התורפה — הריהי טמאה, ומשמע שכך הדין ואף על גב [אף על פי] שלא הרגישה, ושלא כדברי שמואל! אמר רב ירמיה מדפתי: מה שאמר שמואל שאין האשה נטמאת אם לא הרגישה ביציאת הדם, אינו אלא מדין תורה. ואולם מודה שמואל שהיא, האשה הרואה שלא בהרגשה, טמאה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: A woman who sees a blood stain on her flesh adjacent to her vagina [beit haturpa], i.e., a place where blood that originated in her vagina could be found, becomes ritually impure, as there is a concern that it originated in the uterus and is menstrual blood. And if it was discovered on her flesh in an area not adjacent to her vagina she remains ritually pure, as it certainly did not originate in the uterus. If the stain was discovered on her heel or on the tip of her large toe, although it is not adjacent to her vagina she is ritually impure, as blood from the uterus could have reached there.

In a case where the stain was discovered on her leg or on her feet, if it was on the inner side she is ritually impure, as blood from the uterus could have reached there. If it was on the outer side she is ritually pure, and if it was on the sides, either from here, i.e., on the front of her leg or foot, or from there, i.e., on the back of her leg or foot, she is also ritually pure, as blood from the uterus could not have reached there.

In a case where the woman saw a blood stain on her robe, if it was from the belt and below she is ritually impure, as blood from the uterus could have reached there; if it was from the belt and above she is ritually pure. In a case where she saw the stain on the end of the sleeve of the robe, if the sleeve can reach adjacent to her vagina she is ritually impure; and if not, i.e., if the stain is in a place on the sleeve that does not reach adjacent to the vagina, she is ritually pure.

If it was a robe which she would remove and with which she would cover herself at night, wherever on the robe that the stain is found, the stain renders her ritually impure, due to the fact that the robe moves while the woman is asleep and therefore the blood could have originated in the uterus. And likewise with regard to a kerchief [bapoleyos], no matter where the blood is found on the kerchief, the woman is impure.

GEMARA: With regard to the cases discussed in the mishna concerning a blood stain found on a woman, Shmuel says: If a woman examined the ground beneath her to see if it was clean from blood and other substances, and she found nothing, and subsequently she sat upon it and then found blood on it, although it might be assumed that this blood came from her, she is ritually pure. The reason is as it is stated: “And her issue in her flesh shall be blood, she shall be in her menstrual state seven days” (Leviticus 15:19). This verse teaches that a woman does not become impure unless she senses, i.e., experiences some type of sensation, in her flesh that she emitted blood from her uterus. Since this woman did not sense an emission of blood, she is pure.

The Gemara asks: How can Shmuel interpret the verse in this manner? After all, he requires this term: “In her flesh,” to teach a different halakha, that a woman becomes impure by finding blood inside her body just as by seeing blood outside her body, i.e., provided that the blood is uterine blood, even if it is currently situated inside her vaginal canal, she is impure. The Gemara answers: If so, if it serves to teach only that blood inside is like blood outside, let the verse say: In the flesh. What is the reason that the verse states: “In her flesh”? Conclude from this term that a woman does not become impure unless she senses in her flesh.

The Gemara asks: And still, Shmuel requires the term “in her flesh” to teach that she is impure only if the blood touches her flesh, and not through blood found in a gestational sac, nor through blood found in an amorphous piece of tissue that she emitted. The Gemara answers: Conclude two conclusions from this verse, as the plain meaning of the term teaches all these halakhot.

With regard to the opinion of Shmuel, the Gemara suggests: Come and hear a mishna at the beginning of the next chapter (59b): In the case of a woman who is urinating and sees blood intermingled with the urine, Rabbi Meir says: If she urinates while she is standing she is ritually impure, as the blood could have originated in the uterus. And if she is sitting she is ritually pure, as it is clear that the blood is from a wound.

The Gemara analyzes this mishna: What are the circumstances? If she sensed while urinating, then in the case where she is sitting, why is she ritually pure, according to Shmuel? Rather, is it not referring to a case where she did not sense while urinating? And yet the mishna teaches that if she urinates while she is standing she is ritually impure. This indicates that her status does not depend on her sensing, which contradicts the statement of Shmuel.

The Gemara answers: This affords no proof, as the mishna is actually referring to a case where she sensed while urinating, and yet since this feeling accompanied urination, one might say it was the sensation of urine. Consequently, if she urinated while standing, the urine would return to her uterus and bring blood with it. But if she urinated while sitting the urine cannot return to the uterus and therefore she is pure, as the sensation is attributed to her urine.

The Gemara further suggests: Come and hear the mishna below (58b): With regard to an examination cloth that was placed beneath the pillow and blood was later found on the cloth, and it is unclear whether it is the blood of an examination or the blood of a louse that was crushed beneath it, if the stain is round it is ritually pure. There is no concern that this blood might have come from her examination, as a woman examines through an act of wiping and a stain produced in this manner would not be round. And if the stain is elongated it is ritually impure, as this shape can be formed by an examination.

The Gemara analyzes the mishna: What are the circumstances? If she sensed, then in the case where the stain is round why is it pure? Rather, is it not referring to a case where she did not sense? And yet the mishna teaches that an elongated stain is impure. This contradicts the opinion of Shmuel that a woman is rendered impure only if she sensed.

The Gemara answers: No, the mishna is actually referring to a case where she sensed, but since she also performed an examination one might say this was the sensation of the examination cloth. Consequently, if the stain was elongated, as appropriate for a stain produced by an examination, the blood certainly came from her body, whereas if the stain was round it is pure, as this is not the usual appearance of a stain from an examination.

The Gemara suggests: Come and hear another mishna (14a): If blood was found on his, i.e., the husband’s, examination cloth following intercourse, the woman and her husband are both ritually impure for seven days, in accordance with the halakha of a menstruating woman and one who engages in intercourse with her, and they are each liable to bring a sin offering for unwittingly performing an action punishable with excision from the World-to-Come [karet]. If blood was found on her cloth immediately after intercourse, the woman and her husband are likewise ritually impure for seven days and are each liable to bring a sin offering. If blood was found on her swatch after time passed, they are both ritually impure due to uncertainty, as it is possible that the blood appeared only after intercourse, and they are exempt from bringing the sin offering.

The Gemara analyzes this mishna: What are the circumstances? If it is referring to a situation where she sensed, then in the case where blood was found on her cloth after time passed, why are they exempt from bringing the sin offering? Rather, is it not referring to a case where she did not sense? And yet the mishna teaches that if blood was found on her cloth immediately after intercourse, they are ritually impure for seven days and are each liable to bring a sin offering. Once again, this contradicts the opinion of Shmuel. The Gemara answers: No, the mishna is actually referring to a case where she sensed, but since she was engaging in intercourse at the time, one might say this was the sensation of the male organ.

The Gemara suggests: Come and hear from a baraita: You are found to say that there are three uncertainties involving cases where blood is found on a woman or her garments. If a stain is discovered on her flesh and there is uncertainty whether it is impure or pure, the halakha is that it is impure. If it is found on her robe and there is uncertainty whether it is impure or pure, the halakha is that it is pure. And in the case of a woman whose status as a menstruating woman is uncertain, with regard to her touching items and with regard to her moving items, one should follow the majority.

The Gemara analyzes the baraita: What is the meaning of the phrase: Follow the majority, with regard to this woman of uncertain status? Does this not mean that if for the majority of her days she is in a state of ritual impurity, as she emits impure blood on many days, then she is considered impure even when her status is uncertain? And since this baraita does not differentiate between cases where she did and did not sense, the ruling that one follows the majority, and that she is impure, evidently applies even though she did not sense, which contradicts the opinion of Shmuel.

The Gemara answers: No proof may be brought from here, as this is what the baraita means: If on the majority of her days this woman sees blood accompanied by a sensation, she is impure, despite the fact that she is uncertain whether she had a sensation, as one can say she sensed on this occasion as well, but it was not on her mind, i.e., she did not pay attention to it at the time.

Before returning to the opinion of Shmuel, the Gemara analyzes the other clauses of this baraita. The Master said above: If a stain is discovered on her flesh and there is uncertainty whether it is impure or pure, it is impure; if it is found on her robe and there is uncertainty whether it is impure or pure, it is pure. The juxtaposition of these two cases indicates that the blood is found in the same area in both instances.

The Gemara asks: What are the circumstances? If the blood was discovered from the belt and below, then when it was found on her robe why is she pure? But didn’t we learn in the mishna: In a case where the woman saw a blood stain on her robe, if it was from the belt and below she is ritually impure? And if the blood was from the belt and above, then if it was discovered on her flesh why is she impure? But didn’t we learn in the mishna that if she saw blood on her flesh in an area not adjacent to her vagina she remains ritually pure?

The Gemara answers: If you wish, say that the blood was discovered from the belt and below, and if you wish, say instead that it was found from the belt and above. The Gemara elaborates: If you wish, say that the blood was found from the belt and below, as the baraita is referring to a situation where the blood can be attributed to an external factor, e.g., a case where she passed through a marketplace of butchers [tabbaḥim]. Consequently, if the blood is found on her flesh it is assumed that it came from her body, as, if it came from the outside world, it should have been found on her robe as well. If it is discovered on her robe it is assumed that it came from the outside world, as, if it came from her body, it should have been found on her flesh as well.

And if you wish, say instead that the blood was found from the belt and above, and the baraita is referring to a situation where it is possible the blood came from her body, e.g., a case where she jumped backward. Therefore, if the blood is found on her flesh it certainly came from her body, as, if it came from the outside world, it should have been found on her robe as well. And if it is discovered on her robe the assumption is that it came from the outside world, as, if it came from her body, it should have been found on her flesh as well.

The Gemara raises an objection from the baraita to the opinion of Shmuel: In any event, the baraita teaches that if a stain is discovered on her flesh and there is uncertainty whether it is impure or pure, it is impure, and this is the halakha even though she did not sense, which contradicts the opinion of Shmuel. And furthermore, we learned in the mishna that a woman who sees a blood stain on her flesh adjacent to her vagina becomes ritually impure, and this is apparently the halakha even though she did not sense. Rav Yirmeya of Difti says: The ruling of Shmuel that a woman must sense in order to be rendered impure applies only by Torah law. But Shmuel concedes that in all the cases cited above, where it is indicated that a woman is impure despite the fact that she did not sense, she is impure

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני': הרואה כתם על בשרה כנגד בית התורפה טמאה. כלומר אע"פ שעברה בשוק של טבחים כדאיתא בגמרא דכיון דמגופה חזיא ובגופה אשתכח רגלים לדבר דמגופה אתא אלא א"כ אשתכח על חלוקה נמי כדאיתא בגמרא והא דתנן בסמוך תולה בכל דבר לאו ארישא דהא מתני' קאי אלא אראתה על חלוקה דסליק מינה.

על חלוקה מן החגור ולמטה טמאה. פירוש חגור סינר שחוגרין בה הנשים והוא כנגד בית התורפה וכדאיתא בבריתא בגמרא ארוכה שלבשה חלוקה של קצרה אם מגיע כנגד בית התורפה טמאה ואם לאו טהורה וקצרה שלבשה חלוקה של ארוכה אם מגיע כנגד בית התורפה של ארוכה שתיהן טמאות ואם כנגד בית התורפה של קצרה קצרה טמאה וארוכה טהורה. והא דתנן מן החגור ולמעלה טהורה איכא למימר דוקא בשלא נזדקרה אי נמי בדלא ידעה אם נזדקרה אם לאו דמסתמא לא חיישא לשמא נזדקרה אבל אם נזדקרה חיישינן אפילו בלמעלה כלמטה, שהרי חזר מה שלמעלה כלמטה, אבל הראב"ד ז"ל נראה דסבירא ליה דאפילו בשנזדקרא לא חיישינן אלא מימר אמרינן דעברה בשוק של טבחים א"נ נתעסקה באותו המין ולאו אדעתא ונ"ל טעם לדבריו דאם איתא דמגופה אתא כשנזדקרא א"א לו לדם לינטוף וליפול על חלוקה לבד, אלא שותת היה ויורד על בשרה ומבשרה לחלוקה אי נמי על חלוקה ועל בשרה יחד, אבל השתא דאשתכח בחלוקה לבד ולא על בשרה ודאי לאו מגופה אתא אלא מעלמא.

גמרא: אמר שמואל בדקה קרקע עולם וישבה עליו ומצאתה עליו דם טהורה שנאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה. נראה דהשתא הוה משמע להו לבעלי הגמרא דשמואל טהורה לגמרי קאמר ואפילו מדרבנן ותדע לך מדאקשינן עליה כל הני תיובתא ולא משנינן התם מדרבנן. עד דאתא רב ירמיה מדפתי וחדית מודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן, ואלו הוה סבירא לן השתא דשמואל מדאוריתא דוקא משמע להו לבעלי הגמרא דשמואל טהורה לגמרי קאמר ואפילו מדרבנן ותדע לך מדאקשינן עליה כל הני תיובתא ולא משנינן התם מדרבנן. עד דאתא רב ירמיה מדפתי וחדית מודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן, ואלו הוה סבירא לן השתא דשמואל מדאוריתא דוקא קאמר וכי אקשינן עליה הנך תיובתא לומר דטמאות נינהו ואתא רב ירמיה לתרוצי דלאו מדאוריתא טמאות אלא מדרבנן, לא הוה ליה למימר בהאי לישנא אלא הכין ה"ל למימר מאי טמא דקתני מדרבנן, אלא השתא דקא מתרץ מודה שמואל דטמאה מדרבנן משמע דעד השתא הוה סבירא ליה דשמואל טהורה גמורה קאמר, ופירוקיה דרב אשי נמי הכא מוכח, והא דקא מייתי שמואל קרא לאו למימרא דמדאורייתא בלחוד קאמר אלא ה"ק טהורה מדאוריתא דכתיב בבשרה עד שתרגיש בבשרה וכיון דמדאוריתא טהורה לא חשו לה חכמים להחמיר עליה. ועל כרחין אין לן למימר הכין לפרוקיה דרב אשי דאמר שמואל דאמר כר' נחמיה ור' נחמיה מדרבנן היא, שלא גזרו על כתמים שבדבר שאינו מקבל טומאה. ועוד דלטהר דבר שאינו מקבל טומאה מה שייך לאיתויי מקרא דבבשרה עד שתרגיש בבשרה דאי מההוא קרא אפילו בדבר המקבל טומאה טהורה עד שתרגיש אלא דהכי קאמר שמואל טהורה מדאוריתא וכיון שכן אף מדבריהם טהורה שלא טמאו כתמים הנמצאים על דבר שאינו מקבל טומאה ואיפשר מפני שלא גזרו אלא על המצוי ודבר שאינו מקבל טומאה אינו מצוי שתשב עליו או שתשתמש בו בישיבה ולבישה וכיוצא באלו שדרכן של כתמים לימצא. ובנמוקי מורי הרב ז"ל טעמא לפי שלא גזרו אלא על דם שנמצא בדבר שראוי לטמאו מחמת נגיעת דם דאשתכח בגויה ואגב הכי מטמי' גם האשה. וא"ת א"כ אמאי לא פריך ליה מכל כתמים דטמאים דתנן בפרק בא סימן (נדה נב, ב) הרואה כתם מקולקלת למנינה ובפרק דם הנדה (נדה נו, א) תנן הכתם שנמצא בחלוק טמא עד שעת הכבוס. וליכא לדחויי דהתם לטהרות חדא דמקולקלת למנינה וחוששת משום זוב לבעלה היא. ועוד דאפילו לטהרות קאמר שמואל דטהורה מדאקשינן עליה מיהא דתניא ובהסטות ובמגעות הלך אחר הרוב. והכא בפירקין נמי תנן מן החגור ולמטה טמאה ולמה הניח להקשות מאלו שהם פשוטות יותר וקא מהדר אהנך דאינם פשוטות. ועוד הקשו בתוספו' כי היכי דמשני בסמוך בקושיא דהיסטות ומגעות אימר ארגישה ולאו אדעתא, לישני נמי על קושי' דעל בשרה ספק טמא ספק טהור טמא וכן על מתני' דכנגד בית התורפה טמאה, ומיהו בזו יש לי לתרץ דאימ' ארגישה ולא אדתעה לא שכיח ודוחק הוא לומר כך אלא התם בלחוד הוא דקאמרינן משום דרוב ימיה בהרגשה וכדאיתא הכא בהדיא אבל הנך קושיית' ודאי קשיין, ותירצו בתוס' דכולהו משניות דכתמים איכא לדחויינהו דאימא מזמן מרובה בא הכתם ולכך טמאה דשמא הרגישה ומדעתה אלא ששכחה אבל הני דמיתינן בגמרא דרואה כתם על בשרה מסתמא מזמן קרוב בא הכתם דאלו מזמן רחוק בא לא היה מתקיים בו כ"כ אלא היה עובר אגב זיעה והילכך אם איתא דארגשה מדכר הות דכירא, ועל שפתי הספל, ואי נמי שהוא נתון תחת הכר, ונמצא על שלו, כל הני מזמן קרוב באו בודאי ואם הרגישה מדכר דכירא. והיסטות ומגעות אע"ג דאפילו בשמצאתן בחלוקה מיירי ואפ"ה פריך מינה, התם שאני דכיון דרוב ימיה טמאין מסתמא מזמן קרוב בא הכתם ואפ"ה משני דילמא מזמן רחוק בא והרגישה ולאו אדעתה.

תרתי שמעת מינה. פירש מורי הרב ז"ל דדרשא דהכא דעד שתרגיש ודרשא דולא בשפיר שקולות הן ותרויהו דרשינן להו מדלא כתב בבשר ויש מפרשים דולא בשפיר היינו משום דאין מרגשת ביציאת דם, והקשה מורי הרב ז"ל דאי סבירא לן דרכה של אשה לראות דם בחתיכה לא מטהרין משום דאינה מרגשת.

אם רוב ימיה טמאין טמאה. פרש"י ז"ל רוב ימיה טמאין כגון אשה שאין לה וסת ורגילה לראות תדיר וכיון שכן אע"פ שלא מצאתה טמא אפ"ה היא מחזקת עצמה בספק נדה כיון דרוב ימיה טמאין והילכך אם נגעה או שהסיטה הלך אחר הרוב. והקשו עליו בתוספות דאע"פ שאין לה וסת כיון שלא מצאתה טמא למה מחזקת עצמה בנדה וזו חומרא אינה כלל בשום מקום. ועוד דאפילו מצאתה טמא לא מטמי' למפרע אלא מעת לעת או מפקידה לפקידה, והיאך תטמאה היסטה ומגעה של זו למפרע שמצאתה טהור משום חשש שמא ראתה, אלא ודאי כל שלא ראתה היסטה ומגעה טהור, והכא אנמצא על חלוקה קאי דאמרינן ספק טמא ספק טהור טהור דאמרינן בסמוך דאי עברה בשוק של טבחים ספקו טהור ומשום הכי קתני בבריתא דאם רוב ימיה טמאים טמאה אפילו עברה בשוק של טבחים מגעה והיסטה טמא, ומורי הרב ז"ל הקשה על זה דא"כ אמאי נקט מגעות והיסטות כיון דחלוקה ובשרה שוין בשרוב ימיה טמאין, לא הוה ליה למיתני אלא והלך אחר הרוב, ולי נראה דהא לא קשיא דאי תנא סתמא הלך אחר הרוב הוה אמינא אפילו לגבי בעלה, קמ"ל מגעות והיסטות דהיינו קדשים וטהרות דמחמרינן בהו טפי מבעלה בכולה מכלתין. עוד הקשה רבינו ז"ל דאם כן מאי קא מקשה תלמודא מאי לאו אם רוב ימיה טמאין טמאה אע"ג דלא הרגישה. וכי לא ארגישה מאי האי דהא כתמים הנמצאים בחלוק חוששים להם ואף על גב דלא ארגישה דהיינו כלהו כתמים דתנינן בכלהו מכלתין והוי טעמא משום דחיישינן דילמא מזמן מרובה אתו וארגישה ולאו אדעתא וכדכתבינן לעיל לדעת רבינו יצחק בעל התוס' ז"ל, וזו ודאי קשה מן הראשונה אלא שי"ל דס"ד דמקשה דסיפא דומיא דרישא מה רישא דעל בשרה מזמן קרוב אף חלוקה מזמן קרוב וכגון שבדקה חלוקה סמוך למציאה ואפ"ה קתני דאם רוב ימיה טמאין טמאה ואפילו עברה בשוק של טבחין כנ"ל.

לא אם רוב ימיה בהרגשה חזיא אימא הרגישה ולא אדעתה. תמיה לי אדרבה הוה לן למימר איפכא כיון דרוב ימיה בהרגשה השתא דלא ארגישה אימא מעלמא אתא.

אי בעית אימא מחגור ולמטה. כגון שעברה בשוק של טבחים, על בשרה טמא דאם איתא דמעלמא אתא על חלוקה איבעי ליה לאשתכוחי, ונ"ל דה"ק אף על חלוקה איבעי ליה לאשתכוחי אלא כיון שנמצא על בשרה בלבד חזקה מגופה אתא. והא דתנן עברה בשוק של טבחים תולה היינו דוקא בשנמצא על חלוקה ואי נמי על בשרה ועל חלוקה, אבל בנמצא על בשרה בלבד אינה תולה, על חלוקה, כלומר בנמצא על חלוקה בין שנמצא על חלוקה בלבד בין שנמצא אף על בשרה טהורה, דכיון דאיכא למיתלי בטבחים תליא דאם איתא דמגופה אתא על בשרה בלחוד איבעי ליה לאשתכוחי, ולא למימרא דכל דאתי מגופה אבשרה בלחוד משתכח, דהא כל שלא עברה בשוק של טבחים אפילו על חלוקה בלחוד טמאה כדתנן במתני', אלא מילתא בעלמא הוא דקאמר כלומר כיון דאיכא למיתלי תליא, אלא אי משתכח בבשרה בלחוד, ולישנא נמי הכין מתפרש דאם איתא דתימרו דנחמיר ולימא מגופה אתא, אבשרה איבעי ליה לאשתכוחי וכל דלא אשתכח אבשרה בלחוד לא נחמיר עליה שלא לתלות בטבחים, וא"ת על בשרה בלבד כיון שעברה בשוק של טבחים אמאי לא תלינן דדילמא נקפלו כל בגדיה ונתז על בשרה וכדתניא לקמן לבשה ג' חלוקים הבדוקים לה אם יכולה לתלות תולה אפילו בתחתון ולא אמרינן אם איתא אעליון איבעי ליה לאשתכוחי, נ"ל דהכא היינו טעמא משום דרגלים לדבר דכיון שנמצא על גופה ומגופה קא חזיא חזקה מגופה אתא דכל היכא דאישתכח בגופה בו חמיר טפי דהא טיפין טיפין מצטרפין בדאשתכח בגופה ועל חלוקה אין מצטרפין כדאמרינן בבריתא לקמן לדעת רוב המפרשים כמו שאנו עתידים לכתוב בס"ד. ובתוס' תירצו דהתם היינו טעמא משום דפעמים שמגבהת שני חלוקים העליונים אבל כולן אינה רגילה כדי שלא יראה בשרה, ואין זה מחוור בעיני משום דהא איכא למימר דאתא מלמטה כנגד בשרה ולא נגע בבגדיה כלל, אלא טעמא דמחמרינן בבשרה טפי כדאמרן.

ואי בעית אימא מחגור ולמעלה כגון שנזדקרה. כלומר מחגור ולמעלה וכשלא עברה בשוק של טבחים. וכגון שנזדקרה כלומר שידעה בודאי שנזדקרה והילכך על בשרה כלומר כל שנמצא על בשרה טמא ואפילו נמצא נמי על חלוקה דכיון דליכא למיתלי ודאי מגופה אתא, דאי מעלמא אתא אחלוקה בלחוד איבעי ליה לאשתכוחי. וא"ת והא כיון שנזדקרה ה"ל למעלה מן החוגר כלמטה מן החגור וכל שלמטה מן החגור בין על בשרה בין על חלוקה טמאה וא"כ אפילו נמצא על חלוקה בלחוד אמאי ספיקו טהור. איכא למימר כל שנזדקרה אי איפשר לו לדם שינטף אלא דם שותת ויורד ונוגע פעמים אף בחלוקה אבל שלא נגע בבשרה אי איפשר. והא דאמרינן דאבשרה טמא דוקא בדידעינן דנזדקרה אבל מסתמא לא חיישינן לשמא נזדקרה משום דלא שכיחא שתזדקר. ותדע לך מדאמרינן איבעית אימא מחגור ולמעלה כגון שנזדקרה ולא אמרינן אימא נזדקרה. ועוד דתנן במתניתין הרואה כתם על בשרה כנגד בית התורפה טמאה ושלא כנגד בית התורפה טהורה סתמא קתני כל שלא כנגד בית התורפה טהורה ולמעלה מן החגור שלא כנגד בית התורפה הוא, והיינו דאקשינן נמי להדיא אם מחגור ולמעלה אבשרה אמאי טמא. ודברים פשוטים הם אלא שהוצרכתי לכתוב מפני שנראה מדברי הר"ם במז"ל שאפילו בסתם חוששים שמא נזדקרה לפי שלא הזכיר בכל דבריו והוא שנזדקרה.
ונמצא פסק הלכה לפי מה שפירשתי דכל שנמצא על בשרה בלבד למטה מן החגור אפילו עברה בשוק של טבחים טמאה. וכל שנמצא על חלוקה בין שנמצא על חלוקה בלבד בין שנמצא גם על בשרה אם יכולה לתלות תולה והיינו מתניתין דעברה בשוק של טבחין ומתעסקת בכתמים. נמצא למעלה מן החגור ואין ידוע אם נזדקרה אם לאו לעולם טהורה ואפילו אין לה במה לתלות דחיישינן שמא עברה בשוק של טבחים או נתעסקה בכתמים ולאו אדעת', אבל אם ודאי נזדקרה כל שנמצא על בשרה בין על בשרה בלבד בין על חלוקה ועל בשרה טמאה דאמרינן בשעה שנזדקרה שתת הדם ונגע בבשרה, על חלוקה לבד טהורה דאם איתא דמגופה אתא אף על בשרה איבעי ליה לאשתכוחי ואם עברה בשוק של טבחים או שנתעסקה במין טהורה אבל אם נמצא על בשרה בלבד לעולם טמאה, ואפילו יכולה לתלות בטבחים או בכתמים אינה תולה דאם איתא דמעלמא אתא אף על חלוקה איבעי לאשתכוחי וכן פסק הרמב"ם ז"ל, אבל הראב"ד ז"ל כתב דדוקא בשאין לה במה לתלות אבל אם יכולה לתלות תולה אפילו נמצא על בשרה בלבד, ולא ירדתי לסוף דעתו דהא בהדיא אמרינן בגמרא ללישנא קמא דכל שנמצא על בשרה אע"ג דעברה בשוק של טבחים טמאה דאי מעלמא אתא אחלוקה איבעי ליה לאשתכוחי ואע"ג דאמרינן אי בעית אימא מן החגור ולמעלה לא למסתר דינא דלישנא קמא אתא אלא לחדותי דהא אוקמת' אחרינא ואיתא להאי ואיתא להאי ושמא הוא ז"ל סבור דלאוקמתא בתריתא אוקמתא קמיתא ליתא כלל וכיון דכתמים מדרבנן הלך אחר לישנא בתרא להקל.
ולענין שמעתין יש לי עוד לפרש ואי בעית אימא מחגור ולמטה על בשרה בלבד מגופה אתא דאי מעלמא אתא אף על חלוקה איבעיא ליה לאשתכוחי, על חלוקה מעלמא אתא כלומר אם נמצא גם על חלוקה מעלמא אתא דאי מגופה על בשרה בלבד איבעי ליה לאשתכוחי, ואי בעית אימא מחגור ולמעלה כגון שנזדקרה, על בשרה בלבד מגופה אתא דאי מעלמא אף על חלוקה איבעי ליה לאשתכוחי, והשתא אתי שפיר דעל בשרה דאוקימתא קמייתא ועל בשרה דאוקמתא בתרייתא מפרשי בחד גונא, כלומר דבשרה בלבד, ומ"מ הראשון נ"ל עיקר דכיון דנזדקרה ודם שותת ויורד על בשרה כשחזרה ועמדה על רגליה חזרה ונתלכלכה חלוקה בדם שעל בשרה ולמה נטהר אותה כשנמצא על בשרה ועל חלוקה.

אמר ר' ירמיה מדפתי מודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן. פי' ואפילו ביושבת על גבי קרקע דלית ליה כר' נחמיה.

פרק שמיני הרואה כתם
על בשרה כנגד בית התורפה טמאה. כלומר אעפ״י שעבר׳ בשוק של טבחים כדאיתא בגמ׳ כיון דמגופא ובגופא אשתכח רגלים לדבר דמגופה אתא אא״כ אשתכח על חלוקה נמי כדאיתא בגמ׳ והא דתנן בסמוך תולה בכל דבר לאו ארישא דהא מתני׳ קאי אלא אראתה על חלוקה דסליק מינה.

על חלוקה מן החגור ולמטה טמאה. פי׳ חגור סינר שחוגרין בה הנשים והוא כנגד בית התורפה וכדאיתא בבריתא בגמ׳ ארוכה שלבשה חלוקה של קצרה אם מגיע כנגד בית התורפה טמאה ואם לאו טהורה וקצרה שלבשה חלוקה של ארוכה אם מגיע כנגד בית התרופה של קצרה קצרה טמאה וארוכה טהורה והא דתנן מן החגור ולמעלה טהורה איכא למימר דוקא בשלא נזדקרה א״נ דכי לא ידעה אם נזדקרה אם לאו דמסתמא לא חיישא לשמא נזדקרה אבל אם נזדקרה חיישינן אפי׳ בלמעלה למטה שהרי חזר מה שלמעלה כלמטה אבל הראב״ד ז״ל נר׳ דס״ל דאפי׳ כשנזדקרה לא חיישינן אלא מימר אמרי דעברה בשוק של טבחים אי נמי נתעסקה במין ולאו אדעתא ונ״ל טעם דבריו דאם איתא דמגופא אתא כשנזדקרה אי אפשר לה לטנף וליפול על חלוקה לבד אלא שותת היה ויורד על בשרה ומבשרה לחלוקה אי נמי על בשרה ועל חלוקה יחד אבל השתא דאשתכח בחלוקה לבד ולא על בשרה ודאי לאו מגופא אתא אלא מעלמא.

גמרא. אמר שמואל בדקה קרקע עולם וישבה עליו ומצאתה עליו דם טהורה שנאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה. נראה דהשתא בזה משמע להו לבעלי הגמרא דשמואל טהורה לגמרי קאמר ואפילו מדרבנן ותדע לך מדקשיא עליה כל הני תיובתא ולא משני התם מדרבנן עד דאתא רב ירמיה מדפתי חדיתא מודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן ואלו הוה סבירא לן השתא דשמואל מדאוריתא דוקא קאמר וכי אקשי עליה הני תיובתא לומר דטמאות מדאוריתא נינהו ואתא רב ירמיה לתרוצי דלאו מדאוריתא טמאות אלא מדרבנן לא הוה ליה למימר בהאי לישנא אלא הכי הוה ליה למימר מאי טמא דקתני מדרבנן אלא השתא דמתרץ שמואל דטמאה מדרבנן משמע דעד השתא הוה סבירא לן דשמואל טהורה גמורה קאמר ופירוקא דרב אשי נמי הכי מוכח והא דקא מייתי שמואל קרא לאו למימר דמדאורייתא בלחוד קאמר אלא ה״ק טהורה מדאוריתא דכתיב בבשרה עד שתרגיש בבשרה וכיון דמדאוריתא טהורה לא חשו לה חכמים להחמיר עליה ועל כרחין אית לן למימר הכי לפי דוקיה דרב אשי דאמר שמואל דאמ׳ כר׳ נחמיה ור׳ נחמיה מדרבנן היא שלא גזרו על כתמים שבדבר שאינו מקבל טומאה ועוד דלטהר דבר שאינו מקבל טומאה מאי שייך לאתויי קרא דבבשרה עד שתרגיש בבשרה דאי מההיא קרא אפי׳ בדבר המקבל טומאה טהורה עד שתרגיש אלא דה״ק שמואל טהורה מדאוריתא וכיון שכן אף מדבריהם טהורה שלא טמאו כתמים הנמצאים על דבר שאינו מקבל טומאה ואפשר מפני שלא גזרו אלא על המצוי ודבר שאינו מקבל טומאה אינו מצוי שתשב עליו או שתשתמש בו בישיבה ולבישה וכיוצא באלו שדרכן של כתמים לי״מ ובנמוקי הרב מורי ז״ל טעמא לפי שלא גזרו אלא על דם שנמצא בדבר שראוי לטמאו מחמת ראות דם דאשתכח בגויה ואגב הכי מטמא גם האשה.

וא״ת א״כ אמאי לא פריך ליה מכל כתמים דטמאין דתנן בפ׳ בא סימן הרואה כתם מקולקלת למנינה ובפ׳ דם הנדה תנן הכתם שנמצא בחלוק טמא עד שעת הכבוס וליכא לדחויי דהתם לטהרות חדא דמקולקלות למנינה וחוששין משום זוב בעלה היא ועוד דאפילו לטהרות קאמר שמואל דטהורה מדאקשי׳ עליה מיהא דתניא ובהסטות ובמגעות הלך אחר הרוב והכא בפרקין נמי תנן מן החגור ולמטה טמאה ולמה הניח להקשות מאלו שהן פשוטות יותר וקא מהדר אהנך דאינן פשוטות ועוד הקשו בתוס׳ כי היכי דמשני בסמוך בקושיא בהסטות ומגעות ארגישה ולאו אדעתא לישני נמי על קושיא דעל בשרה ספק טמא ספק טהור טמא וכן על מתני׳ כנגד בית התורפה טמאה ומיהו בזה יש לי לתרץ דאימר ארגישה ולאו אדעתה לא שכיח ודוחק הוא לומר כך אלא התם בלחוד הוא דקאמרי משום דרב בהרגשה וכדאיתא הכא בהדיא אבל הנך קשיותא ודאי קשיין ותירצו בתוס׳ דכלהו משניות דכתמים איכא לדחוינהו דאימר מזמן מרובה בא הכתם ולכך טמאה דשמא הרגישה ומדעתה אלא ששכח׳ אבל הני דמייתי בגמרא ברואה כתם על בשרה מסתמא מזמן קרוב בא הכתם דאלו מזמן רחוק בא לא היה מתקיים בו כל כך אלא היה עובר אגב זיעה והילכך אם איתא בהרגישה מדכר הוה דכירא ועל שפת הספל ואי נמי עד שהוא נתון תחת הכר ונמצא על שלו כל הני מזמן קרוב באו בודאי ואם הרגישה מדכר דכירא והסיטות ומגעות אע״ג דאפי׳ כשמצאתן בחלוקה מיירי ואפילו הכי פריך מינה התם שאני דכיון דרב ירמיה טמאין מסתמא מזמן קרוב בא הכתם ואפ״ה משני דילמא מזמן רחוק בא והרגישה ולאו אדעתא.

תרתי שמעת מינה. פי׳ מורי הרב ז״ל דרישא דעד שתרגיש ודרשא דולא בשפיר שקולות הן ותרוייהו דרשי להו מדלא דכתיב בבשר ויש מפרשים דולא בשפיר היינו משום דאין מרגשת ביציאת דם והקשה מורי הרב ז״ל דאי סבירא לן דרכה של אשה לראות דם בסתרה לא מטהרי משום דאינה מרגשת.

אם רוב ימיה טמאין טמאה. פרש״י ז״ל רוב ימיה טמאין כגון אשה שאין לה וסת ורגילה לראות תדיר אעפ״י שלא מצאתה טמא אפ״ה היא מחזקת עצמה בספק נדה כיון שרוב ימיה טמאין והילכך אם נגעה או שהסיטה הלך אחר הרוב והקשו עליו בתוס׳ דאע״ג דאין לה וסת כיון שלא מצאה טמא למה מחזקת עצמה כנדה וזו חומרא אינה נמצא כלל בשום מקום ועוד דאפי׳ מצאתה טמא לא מטמאה למפרע אלא מעת לעת או מפקידה לפקידה והיאך נטמא היסטא ומגעה של זו למפרע שמצאתה טהור משום חשש שמא ראתה אלא ודאי כל שלא ראתה היסטה ומגעה טהורה והכא הנמצא על חלוקה קאי דאמר ספק טמא ספק טהור טהור דאמרי׳ בסמוך דאי עוברת בשוק של טבחים ספקו טהור ומשום הכי קתני בבריתא דאם רוב ימיה טמאין אפי׳ עברה בשוק של טבחים מגעה והסיטה טמא ומורי הרב ז״ל הקשה על זה דא״כ אמאי נקיט מגעות והסיטות כיון דחלוקה ובשרה שוין בשרוב ימיה טמאין לא הוה ליה למתני אלא והלך אחר הרוב ולי נראה דהא לא קשיא דאי תנא סתמא הלך אחר הרוב הוה אמינא אפי׳ לגבי בעלה קמ״ל מגעות והיסטות דהיינו קדשים וטהרות דמחמרינן בהו טפי מבעלה בכלה מכילתין.

עוד הקשה רבינו ז״ל דא״כ מאי קא מקשה תלמודא מאי לאו אם רוב ימיה טמאין טמאה אע״ג דלא הרגישה וכי לא אירגישה מאי הוי דהא כתמים הנמצאים בחלוק חוששין להן ואע״ג דלא ארגישה כלהו כתמים דתנינן בכלהו מכילתין והוי טעמא משום דחוששין דדילמא מזמן מרובה אתי והרגישה ולאו אדעתא וכדכתבינן לעיל לדעת ר׳ יצחק בעל התוספות ז״ל וזו ודאי קשה מן הראשונה אלא שי״ל דסלקא דעתיה דמקשה בסיפא דומיא דרישא מה רישא דעל בשרה מזמן קרוב אפי׳ הכין קתני דאם רוב ימיה טמאין טמאה ואפילו עברה בשוק של טבחים כנ״ל.

לא אם רוב ימיה בהרגשה חזיא אימור ארגישה ולאו אדעתה. תמיה לי אדרבה הוה לן למימר איפכא כיון דרוב ימיה בהרגשה השתא דלא ארגישא אימר מעלמא אתא.

אי בעית אימא מחגור ולמטה ואי בעית אימא מחגור ולמעלה אב״א מחגור ולמטה כגון שעברה בשוק של טבחים על בשרה טמא דהכי איתא דמעלמא אתי על החלוק.

איבעיא להו לאשתכוחי. נ״ל לפ׳ דה״ק אף על חלוקה איבעי ליה לאשתכוחי אלא כיון שנמצא על בשרה בלבד חזקה מגופה אתא והא דתנן עברה בשוק של טבחים תולה היינו דוקא כשנמצא על חלוקה ואי נמי על בשרה ועל חלוקה אבל בנמצא על בשרה לבד אינה תולה על חלוקה כלומ׳ כשנמצא על חלוקה בין שנמצא על חלוקה בלבד בין שנמצא אף על בשרה טהורה דכיון דאיכא למתלי בטבחים תלינן דאם איתא דמגופא אתא בשרה בלחוד איבעי ליה לאשתכוחי ולאו למימר לכל דאתא מגופה אבשרה בלחוד משתכח דהא כל שלא עברה בשוק של טבחים אפי׳ על חלוקה בלחוד טמאה כדתנן במתני׳ אלא מילתא בעלמא הוא דקאמר כלומר כיון דאיכא למתלי תלינן אלא אי אשתכח בבשרה בלחוד ולישנא נמי הכי מתפרש דאם איתא דתימא ונחמיר ונימא מגופה אתא אבשרה אבעי ליה לאשתכוחי וכל דלא אשתכח אבשרה בלחוד לא תחמיר עליה שלא לתלות בטבחים וא״ת אבשרה בלבד כיון שעברה בשוק של טבחים אמאי לא תלנין דדילמא נקפלו כל בגדיה ונתז על בשרה וכדתניא לקמן לבשה שלשה חלוקין הבדוקין לה אם יכולה לתלות תולה אפי׳ בתחתון ולא אמרינן אם איתא אעליון איבעי ליה לאשתכוחי נראה לי דהכא היינו טעמא משום דרגלים לדבר דכיון שנמצא על גופה ומגופה קא חזיא חזקה מגופה אתא דכל היכא דאשתכח בגופה חמור טפי דהטיפין טיפין מצטרפין כדאשכחא בגופא ועל חלוקה אין מצטרפין כדאמרינן בבריתא לקמן לדעת רוב המפרשים כמו שאינו עתידין לכתוב בס״ד. ובתוס׳ תירצו דהתם היא טעמא משום דפעמים שמגבהת שני העליונים אבל כלן אינה רגילה כדי שלא יראה בשרה ואין זה מחוור בעיני משום דהא איכא למימר דנתז מלמטה כנגד בשרה ולא נגע בבגדיה כלל אלא טעמא דמחמרי בבשרה טפי כדאמרן.

ואי בעית אימא מחגור ולמעלה כגון שנזרקה. כלומר מחגור ולמעל׳ וכשלא עברה בשוק של טבחי׳ וכגון שנזדקרה כלומר שידעה בודאי שנזדקרה והילכך על בשרה כלומר כל שנמצא על בשרה טמא ואפי׳ נמצא נמי על חלוקה דכיון דליכא למתלי ודאי מגופא אתא דאי מעלמא אתא אחלוקה בלחוד איבעי ליה לאשתכוחי על חלוקה לבד דמעלמא אתא דאי מגופא אף על בשרה מיבעי ליה לאשתכוחי. וא״ת כיון דמזדקרה הוה לי׳ למעלה מן החגור כלמטה מן החגור וכל שלמטה מהחגור בין על בשרה בין על חלוקה טמאה וא״כ אפי׳ נמצא על חלוקה בלחוד אמאי ספקו טהור איכא למימר כל שנזדקרה א״א לדם שינטף אלא דם שותת ויורד ונוגע פעמים אף בחלוקה אבל שלא נגע בבשרה אי אפשר והא דאמרי׳ דאבשרה טמא דוקא דידעי דנזדקרה אבל מסתמא לא חיישי׳ לשמא נזדקרה משום דלא שכיח שתזדקרה ותדע לך מדאמרינן אי אימא מחגור ולמעלה כגון שנזדקרה ולא אמרינן אימא נזדקרה ועוד דתנן במתני׳ הרואה כתם על בשרה כנגד בית התורפה טהורה ולמעלה מן החגור שלא כנגד בית התרופה טהורה היא והיינו דאקשינן נמי להדיא אי מחגור ולמעלה אמאי טמא ודברים פשוטים הם אלא שהוצרכתי לכתוב מפני שנראה מדברי הרמב״ם ז״ל שאפי׳ בסתם חוששין שמא נזדקרה לפי שלא הזכיר בכל דבריו והוא שנזדקרה.

ונמצא פסק הלכה לפי מה שפירשתי כבר דכל שנמצא על בשרה בלבד למטה מן החגור אפי׳ עברה בשוק של טבחים טמאה וכל שנמצא על חלוקה בין שנמצא על חלוקה בלבד בין שנמצא גם על בשרה אם יכולה לתלות תולה והיינו מתני׳ דעברה בשוק של טבחים ומתעסקת בכתמים נמצא למעלה מן החגור ואין ידוע אם נזדקרה אם לאו לעולם טהורה ואפי׳ אין לה במה לתלות דחוששין שמא נתעסקה בכתמים או עברה בשוק של טבחים ולאו אדעתיה אבל אם ודאי נזדקרה כל שנמצא על בשרה בין על בשרה בלבד בין חלוקה ועל בשרה טמאה דאומרין בשעה שנזדקרה שתת הדם ונגע בבשרה על חלוקה לבד טהורה דאם איתא דמגופה אתא על בשרה איבעי ליה לאשתכוחי ואם עברה בשוק של טבחים או שנתעסקה במין טהורה אבל אם נמצא על בשרה בלבד לעולם טמאה ואפי׳ יכולה לתלות בטבחים או בכתמים אינה תולה דאם איתא דמעלמא אתא אף על חלוקה איבעי ליה לאשתכוחי וכן פסק הרמב״ם ז״ל אבל הראב״ד ז״ל כתב דדוקא במה שאין לה לתלות אבל אם יכולה לתלות תולה אפי׳ נמצא על בשרה בלבד ולא ירדתי לסוף דעתו דהא בהדיא אמרינן בגמרא ללישנא קמא דכל שנמצא על בשרה אע״ג דעברה בשוק של טבחים טמאה דאי מעלמא אתא אחלוקה איבעי ליה לאשתכוחי ואע״ג דאמרינן אי בעית אימא מן החגור ולמעלה לא למתסר דינא דלישנא קמא אתא אלא להדוכתא אוקמתא אחרינא ואיתא להא ואתא להא ושמא הוא ז״ל סבור דלאוקמ׳ בתרייתא אוקמתה לית כלל וכיון דכתמים מדרבנן הלך אחר לישנא בתרא להקל ולענין שמעתין יש לי עוד לפרש איבעית אימא מחגור ולמטה על בשרה בלבד מגופה אתא דאי מעלמא אף על חלוקה איבעי ליה לאשתכוחי על חלוקה מעלמא אתא כלומר אם נמצא גם על חלוקה מעלמא אתא דאי מגופא על בשרה בלבד איבעי ליה לאשתכוחי ואב״א מן החגור ולמעלה כגון שנזדקרה על בשרה בלבד מגוף אתא דאי מעלמא אף על חלוקה איבעי ליה לאשתכוחי והשתא אתא שפיר טפי דעל בשרה דאוקמתא ועל בשרה דאוקמתא בתרייתא מפרשי׳ בחד גוונא כלומר אבשרה בלבד ומ״מ הראשון נ״ל עיקר דכיון דנזדקר׳ ודם שותת ויורד על בשרה כשחזרה ועמדה על רגליה חזרה ונתלכלכה חלוקה בדם שעל בשרה ולמה נטהר אותה כשנמצא על בשרה ועל חלוקה.

אמר רב ירמיה מדפתי מודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן. פי׳ אפי׳ בישיבה על גבי קרקע דלית ליה דר׳ נחמיה.

הרואה כתם. עד שתרגיש בבשרה. קס"ד דשמואל מטהר לגמרי משום דלא ארגש' ותימה אמאי לא פריך לשמואל מכמה מתני' דאיירו בכתמים טמאים אע"ג דלא ארגשה הא דתנן בפ' בא סי' הרואה כתם הרי זו מקולקלת. ובפ' דם הנדה הכתם שנמצא בחלוק. ובפרקין דתנן מחגור ולמטה טמאה וליכא לשנויי בה לא הרגשת עד ולא הרגשת שמש. וע"ק כיון דשני ממגעות והיסטות אימור הרגישה ולא אדעתה מאי פריך ליה תו מעל בשרה ספק טהור ספק טמא ומתניתין דכנגד התורפה דבהנהו נמי איכא למימר אימור ארגישה ולאו אדעתה אע"ג דקאמר אם רוב ימיה בהרגשה חזאי רוב נשים אינן רואות אלא בהרגשה וי"ל דמכולהו הנהו מתניתין דכתמים לא הוה מצי לאקשויי משום דאימור מזמן מרובה יצא הכתם מגופה ואימר ארגשה ושכחה לפיכך פריך ליה מכל הנך מתניתין שיצא ממנה הדם מזמן קרוב ואי ארגישה היתה יודעת וכן מכתם שנמצא על בשרה מזמן קרוב בא ואי מזמן רחוק אתא אין דרך כתם להתקיים על בשרה כי הזיעה מעבירתו. אף על גב דבמגעות והיסטות דפריך מינה היינו שנמצא הכתם על חלוקה משום דכיון דרוב מסתמא ימיה טהורים מזמן קרוב בא הכתם א"ה משני ליה שמא מזמן רחוק בא וארגשה ולאו אדעתה:

וקתני עומדת טמאה. הק' ר"מ אדמקשי ליה מדר' מאיר ליסייעיה מר' יוסי דפליג עליה ואמר בין כך ובין כך טהורה ושמואל גופיה פסיק לקמן כותיה ותירץ דפריך הכא אפי' מר' יוסי דע"כ לא פליג ר' יוסי אלא משום דאין דרך דם המקור לצאת עם מי רגלים. אבל עומדת ויושבת בלא מי רגלים טמאה אע"ג דלא ארגישה דאי בלא מי רגלים מטהר ר' יוסי והאי דנקט מי רגלים להודיעך כחו דר"מ אדרבה לשמעינן בלא מי רגלים להודיעך כחו דרבי יוסי דהוא כח דהיתירא והלכתא כותיה:

משוך טמא. אפי' בכל שהוא דאי ממאכולת אתא לא הוה משוך:

עגול טהור כי ליכא כגריס. ועוד הני מפרש לה בשילהי פירקין:

רוב ימיה טמאין. פרש"י אין לה ווסת ורגילה תדיר לראות וקשה לפירושו אמאי היא בחזקת טמאה והלא אפי' בודאי ראתה לא מטמינן אלא מעת לעת אשה שאין לה ווסת והיכא שלא ראתה פשיטא דלא מוקמינן לה ברואה. ונראה לפרש דקאי על חלוקה ספק טמא ספק טהור ומפרש לה בסמוך שעברה בשוק של טבחים וטהור דקאמר מיירי לבעלה אבל לטהרות אי רוב ימיה טמאה אמרינן דמגופה אתא דאם איתא דמעלמא אתאי על חלוקה איבעי לאישתכוחי אע"ג דלקמן אמרינן לבשה ג' חלוקין ועברה בשוק של טבחים תולה אפי' בתחתון ולא אמרינן אעליון איבעי ליה לאישתכוחי משום דזימנין דמגבהת שני חלוקין העליונים אבל כולם אינה רגילה להגביה משום שלא יראה בשרה:

קתני מיהא על בשרה. מהך רישא הו"ל למיפרך תחילה אלא משום דפריך מסיפא דפשיטא פריך מינה תחילה:

מהדורא קמא:
אמר שמואל בדקה בקרקע עולם וישבה עליו ומצאה דם טהור שנאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה פי' דוקא אם הרגישה וידעה שיצא הדם מבשרה אז היא טמאה אבל אם לא הרגישה שיצא מבשרה כגון זה שנמצא הדם בקרקע טהורה היא דאומר לא בדקה יפה ובקרקע הוה האי דם מעיקרא ולקמן מקשי' ליה מכתמין דמתני' וסתרינן למילתיה:

ת"ש נמצאת אומר שלש ספיקות באשה על על בשר' ספק טמא ספק טהור טמאה על חלוקה ספק טמא ספק טהור טהורה. ובמגעות ובהסטות הלך אחר רוב ימים אם טמאים טמאה. ואע"ג דלא ארגיש פי' אם נמצא הכתם על בשרה ספק טמא שיש לומר מגופה וספק טהור שיש לומר מעלמא אתי היא טמא דאמרי' מגופא אתא:

ובחלוק תלינן לקולא ואמרינן מעלמא אתי ולקמן נפרש היכי דמי דבבשרה תלינן לחומרא ובחלוק לקולא דהא במתני' משוה אותם בין אם נמצא על בשרה בין על חלוקה אם נמצא כנגד התורפה היא טמאה דאמרי' מגופה אתא ושלא כנגד בית התורפה טהורה דאמרי' מעלמא אתא:

ובמגעות ובהסטות הלך אחר רוב ימיה פי' ואם לא נמצא הכתם לא על בשרה ולא על חלוקה לא על הכלי שנגעה בו או שהסיטה אותו אנו הולכין אחר הרוב הרי שלשה ספיקות חלוקין. מאי הלך אחר הרוב לאו אם רוב ימיה טמאין טמא ואע"ג דלא ארגישה פי' אם רוב ימיה של אשה טמאין על ידי כתמין גם זה אנו דנים בכתם כאלו נמצא על בשרה וטמא דאמרי' מגופה אתא ואע"ג דלא ארגישה ולא ידעה שיצא מבשרה הוא טמא ומהדר לא אם רוב ימיה טמאין בהרגשה הויא טמאה דאימור הרגישה ולאו אדעתא פי' אם רוב ימיה הוא רגילה לראות דם ומרגשת בו כיון שהוא עלולה לראות רוב ימיה אנו תולים שגם כתם זה שעל הכלי מגופה יצא ולא הרגישה בו ופתרון המורה לא נרא' לי:

הרואה כתם פרק שמיני

תוס' בד"ה הרואה כתם ת"ש האשה כו' ולא שייך לשנויי עלייהו ולא הרגשת עד כו' עכ"ל אבל הרגשת מי רגלים ודאי שייכא כפי מה שפירשו התוספות לקמן דביש זמן ארוך יש הרגשת מי רגלים אלא דהמקשה לא אסיק אכתי אדעתיה הרגשת מי רגלים בההיא דאשה שעושה צרכיה גם התוספות לא אסקי אכתי מ"ש לקמן דבכתמים יש זמן מרובה להרגשת מי רגלים משא"כ בהנך פירכות ודו"ק:

בד"ה אימר הרגשת שמש הואי וא"ת אמאי לא נקט הרגשת מי רגלים כו' וי"ל דהכא זמן מועט כו' עכ"ל וכצ"ל בההיא דעד שנתון תחת הכר ובההיא על בשרה ספק טמא כו' דאיכא זמן מועט ולית בהו הרגשת מי רגלים אך ק"ק לחד תירוצא דכתבו התוס' לעיל בההיא דשלשה ספיקות דפריך מחלוקת ומשני דמזמן רחוק הוה ואימר ארגשה ולאו אדעתא אמאי לא קאמר כיון דמזמן רחוק הוה אימר הרגשת מי רגלים הוה וכן בפ"ק בההיא דהלל אמאי לא נקט כדנקט הכא ודו"ק:

בד"ה ובמגעות ובהסיטות הלך כו' ולא מפקידה לפקידה ואפילו ברואה וכל שכן הכא דאין כאן אלא כתם כו' עכ"ל כצ"ל ופי' לדבריהם דבאין כאן כתם קאיירי הכא כפרש"י בהדיא אשה שלא מצאה כתם כו' דבמצאה כתם אפי' בלא רוב ימיה טמאין מטמאה מפקידה לפקידה כדתנן בפ' דלעיל דבכתם מטמא למפרע עד שעת בדיקה או עד שעת כיבוס משום דחזקתו בדוק והשתא קאמרי כיון דאפילו ברואה לא מטמא אלא מעל"ע כ"ש הכא דאינה רואה כיון דאין כתם דאין סברא לחלק בין כו' וק"ל:

ד"ה ובמגעות ובהסיטות יבו'. ונראה דקאי אנמצא על חלוקה וקאמר דאם קודם מציאת הכתם רוב ימים טמאים טמא כנ"ל להגיה ובספרים שלפנינו כתוב דאם אחרי מציאת הכתם רוב ימיה וכו' וא"א ליישבו וק"ל:

גמ' היכי דמי אי דארגשה לאחר זמן כו' לא לעולם דארגשה ואימא הרגשה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה הרואה כתם כו' וארגשה ולאו אדעתה כו' כצ"ל:

גמרא וקתני נמצא על שלה אותיום כו'. ה"ה דה"מ למיפרך מרישא מנמצא על שלו. אלא משום דעל צד הראשון פריך מן לאחר זמן שהוא בנמצא על שלה. מסיק מינה גם על צד השני:

רש"י ד"ה דאיזדקרא. ואע"ג דעברה בשוק ש"ט כו'. משמע קצת מפירושו דלתירוץ זה נמי מיירי בעברה בשוק ש"ט. ולא כן פסק בשו"ע סי' ק"צ סעיף י"ב וע"ש בס"ט ס"ק ל"ג:

תד"ה אימור. כדאמר בר"מ והלל כסבורה כו'. כצ"ל והקוים למחוק:

תד"ה ובמגעות. וכ"ש הכא דאין כאן כתם. כצ"ל ומלת אלא למחוק וכ"נ מהמהרש"א ואלא שבר"ד ט"ס:

בא"ד ונראה דקאי אנמצא על חלוקה כו' וקאמר כו' טמאה. הגהת מהר"ם כאן אינה מוכרחת כמבואר. אך ק"ל למה דלג התנא מטומאת עצמה דאיירי בה ונקט מגעות והסיטות:

תד"ה קתני. וי"ל דהתם דרוב ימיה טמאים כו'. הוא לפי דבריהם לעיל בד"ה ת"ש בסופו א"נ כיון כו'. ומה שסיימו כאן אבל הכא כו' שאין רק שעה מועטת כו'. הוא לפי מש"כ שם תחלה ומשני דמזמן רחוק כו'. וכן בד"ה אימור:

גמ׳ ואימור הרגשת עד הואי. נ"ב עשי״ע (ח״ב סי׳ ה׳ ו׳):

שם ת״ש נמצא אתה אומר כצ״ל: שם מגופא אתא דאי מעלמא אתא כצ״ל וכן לקמן ברש"י ובתוס׳:

מתני' הרואה כנגד בית התורפה. אותו מקום דאיכא למימר דם מאותו מקום נפל להתם וטמאה: על עקבה ועל ראש גודלה טמאה. ראש גודלה של רגל ובגמרא מפרש טעמא: מבפנים. בין שני שוקים כל גובהן מן הארץ: מבחוץ. מכאן ומכאן: צדדים. אחורי השוק כל גובהן כנגד העקב ולפניו כל גובהן כנגד הרגל: מן החגור ולמטה. כנגד בית התורפה הוא: אם מגיע כנגד בית התורפה. כגון שנמצא בראש בית ידה סמוך ליד שפעמים שפושטתן מזרועה ונופל כנגד מטה: שלא כנגד בית התורפה. כגון שנמצא סמוך לכתפה: שהוא חוזר. פעמים שראש החלוק נהפך כלפי פניה שלמטה: וכן בפוליוס. מעפורת שמתכסה בו אירי''ל בלע''ז: גמ' צרכיה. מטלת מים: עומדת טמאה. דאיידי דדחיק לה עלמא דמעומד השתינה ולא יכלה לעצור הדור מי רגלים למקור ואייתו דם: יושבת טהורה. דמכה יש לה במקום מי רגלים שאין דרך דם נדה לצאת עם מי רגלים: עד. סדין שבודקת בו: עגול. אין זה דם בדיקה דדרך קינוח להיות משוך: דארגישה. בשעת בדיקה ועגול להכי טהור לעולם דאימור הרגשת עד הואי שציערתה בדיקת העד: על בשרה ספק טמא ספק טהור טמא. כולו מפרש לקמן: ובמגעות ובהיסטות הלך אחר הרוב. אשה שלא מצאה כתם והרי היא מחזקת עצמה בספק נדה כגון שאין לה וסת ורגילה לראות תדיר ונגעה או הסיטה הלך אחר רוב ימיה אם רוב ימיה רגילה לראות מגעה והסיטה טמא ואע''ג דהשתא לא ארגישה: דאזדקרה. זקפה עצמה לאחוריה ואע''ג דעברה בשוק של טבחים טמאה דאי מעלמא אתאי על חלוקה אבעי ליה לאשתכוחי:

הרואה כתם. ת''ש האשה שעושה צרכיה. תימה מאי מהדר אפירכות הא כמה משניות פ' בא סימן ודם הנדה בדיני כתמים וליפרוך מינייהו ולא שייך לשנויי עלייהו לא הרגשת עד ולא הרגשת שמש ואומר הר''י דמדיני כתמים ליכא למפרך דהיינו יכולין להעמיד שיש זמן מרובה משעת הכבוס ואימור הרגישה ולאו אדעתה אבל בשמעתין פריך מכתמים דבבשרה דאין רגילות לשהות כתם בבשר בלא דעתה שלא ייבש ויפול מיהו ברייתא דג' ספקות דמייתי לקמן פריך מחלוקה כמו שנפרש בההיא וי''ל דמשמע דזמן מועט היה שם דומיא דבשר ומשני דמזמן רחוק הוה ואימור ארגשה ולא אדעתה אי נמי כיון דרוב ימיה טמאים יש לחוש: אימור הרגשת שמש הואי. וא''ת אמאי לא נקט הרגשת מי רגלים כמו לעיל ואע''פ שלא הטילה כדאמר בריש מכילתין והל''ל כסבור' הרגשת מי רגלים הוא וי''ל דהכא זמן מועט בין תשמיש למציאת הדם והיתה יודעת אם תרגיש במי רגלים אבל לעיל בין פקידה לפקידה יש זמן ארוך והרבה פעמים יש הרגשת מי רגלים בינתיים: ובמגעות ובהיסטות הלך אחר הרוב. פ''ה אשה שאין לה וסת ורגילה לראות תדיר ובודקת עצמה תמיד וכל זמן שלא בדקה עצמה מחזקת עצמה בטומאה הלכך אם רוב ימיה היא טמאין טמאה וזהו תימה שזו החומרא לא מצינו בשום מקום דהא אשה שיש לה וסת דיה שעתה וטומאה דמעת לעת אינה אלא באין לה וסת ולא מפקידה לפקידה ואפי' ברואה וכ''ש הכא דאין כאן אלא כתם ואין לחלק בין ברואה תדיר בין שאינה רואה תדיר ונראה דקאי אנמצא על חלוקה (ספק טמא ספק טהור) וקאמר דאם אחרי מציאת הכתם רוב ימיה טמאין טמאה ואף על גב דעברה בשוק של טבחים ולא אמרינן אי מגופה אתא על בשרה איבעי ליה לאשתכוחי: אמר מר על בשרה כו'. ולבסוף פריך מינה לשמואל והא דלא פריך מינה ברישא אלא פריך ממגעות והיסטות דסיפא ברישא משום דפשוט הוא יותר אבל רישא מיבעי ליה לתרוצי ברישא והדר פריך מינה: על בשרה ודאי מגופה אתאי. וא''ת מאי שנא דלקמן בשמעתין גבי לבשה שלשה חלוקות ועברה בשוק של טבחים תולה אפילו בתחתון ולא אמרינן אי איתא דמעלמא אתאי אעליון ה''ל לאשתכוחי ויש לומר דהתם לפעמים שהיא מגלה חלוקה העליון ואתי על התחתון אבל אי דרך לגלות בשרה: קתני מיהא על בשרה כו'. וא''ת ומאי קושיא ה''נ אימור ארגשה ולאו אדעתה כדאמר לעיל וי''ל דהתם דרוב ימיה טמאין יש רגלים לדבר שיש לתלות בהרגשה ולאו אדעתה אבל הכא אין שום הוכחה שנתלה בהרגשה ולאו אדעתה שאין רק שעה מועטת שהוא על בשרה:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד