נידה נז ע"א

GEMARA: The mishna teaches that the Samaritans do not observe burial customs for stillborn children. The Gemara asks: What verse did they interpret as a source for this practice? The Gemara replies that they interpreted the verse: “You shall not remove your fellow’s boundary marker, which was bounded by the first ones, in your inheritance that you shall inherit, in the land that the Lord your God gives you to possess it” (Deuteronomy 19:14).

The Gemara explains: The Sages derived from this verse that it is prohibited to sell one’s ancestral burial ground. In accordance with this interpretation of the verse, the Samaritans derived that any individual who has an inheritance, i.e., who stands to inherit land, has a boundary, i.e., a burial place, whereas any individual who does not have an inheritance in the land, e.g., a stillborn child, does not have a boundary, i.e., a burial place. The Samaritans therefore concluded that the mitzva of burial does not apply to stillborn children.

The mishna teaches that Samaritans are deemed credible to state: We buried the stillborn children in a certain place, or to state that they did not bury the stillborn children there, and that place does not transmit ritual impurity. The Gemara objects: But the Samaritans do not accept the Sages’ interpretation of the verse: “And you shall not put a stumbling block before the blind” (Leviticus 19:14), that one may not cause another to sin. Since they are not concerned about misleading others, why is their testimony accepted? Rabbi Abbahu says: The mishna is referring to a case where a Samaritan priest is standing there, on that spot, which indicates that he genuinely maintains it is not impure with the impurity of a corpse.

The Gemara objects: But perhaps he is an impure priest and therefore he does not refrain from standing in an impure place. The Gemara explains: The mishna is referring to a situation where the priest is holding teruma in his hand, which indicates he is ritually pure. The Gemara further objects: But perhaps it is impure teruma. The Gemara explains: The mishna is referring to a case where the priest is partaking of the teruma, which indicates that it is not impure, as it is prohibited to consume impure teruma.

The Gemara asks: If so, i.e., if this is the circumstance, it is obvious that the Samaritan priest’s testimony can be accepted. Then what is the purpose of stating this halakha? The Gemara answers: The ruling of the mishna is necessary, lest you say that the Samaritans are not knowledgeable with regard to the stages of the formation of an embryo, and they might bury a fetus believing that it is an unformed fetus that does not transmit impurity, when it is actually a forty-day-old fetus, which is impure. Therefore, the mishna teaches us that they are sufficiently knowledgeable, and their testimony is accepted.

The mishna teaches that the Samaritans are deemed credible to state with regard to an animal that it previously gave birth, and its subsequent offspring does not have the sacred status of a firstborn animal. The Gemara objects: But the Samaritans do not accept the Sages’ interpretation of the verse: “And you shall not put a stumbling block before the blind,” that one may not cause another to sin. Why, then, is their testimony accepted? Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: The mishna is referring to a case where the Samaritan is shearing and working the offspring of the animal. Since the Samaritans are meticulous with regard to Torah law, it is evident that it is not a firstborn.

The Gemara asks: If so, i.e., if this is the circumstance, what is the purpose of stating this halakha? The Gemara answers: The ruling of the mishna is necessary, lest you say that the Samaritans are not knowledgeable with regard to a murky discharge emitted from the uterus, which is indicative of a fetus and exempts subsequent births from the mitzva of the firstborn (see Bekhorot 21a). It is possible that the Samaritan mistakenly believes the animal previously emitted a murky discharge and therefore its offspring is not a firstborn. Therefore, the mishna teaches us that they are sufficiently knowledgeable, and their testimony is accepted.

The mishna further teaches that the Samaritans are deemed credible to testify with regard to the marking of graves, as the Samaritans mark their graves, and we rely on their marking as an indication that a corpse is buried there. Therefore, any place where there is no marking is considered ritually pure. The Gemara explains: Even though the marking of graves is required only by rabbinic law, and Samaritans generally do not observe rabbinic law, since it is written in the Bible, the Samaritans are meticulous with regard to it, as it is written: “And those that pass through shall pass through the land, and when one sees a human bone he shall set up a marking by it, until the buriers have buried it in the valley of Hamon-gog” (Ezekiel 39:15).

The mishna teaches: But with regard to the following cases in which the exact location of a grave is unknown, the Samaritans are not deemed credible to testify: They are not deemed credible to testify about overhanging boughs, nor about the protrusions that jut out of stone fences. The Gemara explains these terms: The term overhanging boughs should be understood as we learned in a mishna (Oholot 8:2): These are overhanging boughs: A tree that hangs over the ground. The term protrusions should be understood as we learned in the Tosefta (Oholot 9:4): Protruding stones that jut out of a fence.

§ The mishna teaches that the Samaritans are not deemed credible to testify about a beit haperas. With regard to a beit haperas, Rav Yehuda says that Rav Shmuel says: The reason the Sages deemed a beit haperas impure is due to the concern that the bones, but not the flesh of the corpse, were dispersed by the plow throughout the field. The halakha is that a bone transmits impurity by carrying or by contact, if it is at least the size of a barley grain, but it does not transmit impurity by means of a tent. Therefore, if a person is carrying ritually pure items, or if he wishes to remain ritually pure so that he may consume consecrated items, and yet he must pass through a beit haperas, he may blow on the earth of the beit haperas before each step, so that if there is a bone beneath the dust he will expose it and avoid it. And in this manner he may walk across the area while remaining ritually pure, even though he might step over a bone.

Rav Yehuda bar Ami says in the name of Rav Yehuda: A beit haperas that has been trodden underfoot by many people is pure, as it may be assumed that any bone fragments at least as large as a barley grain that were on the surface were either broken or removed. And it was taught in a baraita: In the case of one who plows a graveyard, this individual thereby renders it a beit haperas. And to what extent does he render it a beit haperas, i.e., how far does the concern apply that bones might have been dispersed? The field is rendered a beit haperas to the extent of a full furrow [ma’ana], one hundred cubits by one hundred cubits, which is the area required for sowing four se’a of seed. Rabbi Yosei says: The area rendered a beit haperas is the area required for sowing five se’a of seed.

With regard to the ruling of the mishna that the Samaritans are not deemed credible to testify about a beit haperas, the Gemara asks: And aren’t they deemed credible? But isn’t it taught in a baraita: With regard to a field in which a grave was lost, which has the status of a beit haperas, a Samaritan is deemed credible to say: There is no grave there?

The baraita explains: This is due to the fact that he is not considered to be testifying about a case of uncertain impurity; rather, he is testifying about the location of the grave itself, which is a matter of Torah law, and the Samaritans are deemed credible with regard to a matter of Torah law. Likewise, in the case of a tree that is hanging over the ground, a Samaritan is deemed credible to say: There is no grave beneath it, as he is testifying only about the location of the grave itself. This indicates that the Samaritans are deemed credible with regard to overhanging boughs and protrusions.

Rabbi Yoḥanan says in explanation: The baraita is referring to a case where the Samaritan is walking to and fro over the entire area, and therefore if there was a grave there he would certainly have become impure. Consequently, one may rely on his statement with regard to the purity of the place. By contrast, the mishna is speaking of a case where the Samaritan did not traverse the entire area, and therefore his testimony is not accepted, as they are not meticulous with regard to cases of uncertainty.

The Gemara asks: If so, it is obvious that his testimony is credible, and what is the purpose of stating this halakha? The Gemara answers: The ruling of the baraita is necessary, lest you say that perhaps a narrow strip of land, which is called by the same name as this field, extends into a nearby field, and the Samaritan presumes the grave is located in that strip of land. If so, even if the Samaritan traversed the entire field his testimony cannot be accepted, as he traversed the field because he considered it merely a case of uncertain impurity. The baraita therefore teaches us that if the Samaritan traverses the entire field his testimony is accepted, as this concern is not an issue.

The mishna teaches: This is the principle governing the credibility of Samaritans: In the case of any matter of halakha that they are suspected of not fulfilling, they are not deemed credible to testify about it. The Gemara asks: What is added by the term: This is the principle? The Gemara answers: It serves to add that Samaritans are not deemed credible with regard to Shabbat boundaries, i.e., to say that a Shabbat boundary extends until a certain point, as the halakha of Shabbat boundaries applies by rabbinic law. And likewise, the Samaritans are not deemed credible with regard to the status of wine used for a libation in idol worship, as the Samaritans do not refrain from drinking wine touched by a gentile.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נז - א

שנינו במשנה שהכותים משליכים נפליהם.

גמרא:

והוינן בה: מאי דרוש הכותים, שנמנעו מלקוברם?

ומשנינן: הכי דרוש: "לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך".

ובספרי מעמיד פסוק זה במי שמוכר קברות אבותיו. ואמרו הכותים: כל שיש לו נחלה - יש לו גבול שצריך לקוברו בקבר.

כל שאין לו נחלה - אין לו גבול.

שנינו במשנה: נאמנים הכותים לומר קברנו מפני שטומאת מת דאורייתא.

והוינן בה: כיצד נאמנים? והא לית להו "ולפני עור לא תתן מכשול", ביחס למכשול רוחני, במחטיא את חבירו, אלא מעמידים את הפסוק במכשול גשמי.

אמר רבי אבהו: נאמנים רק בכהן כותי עומד שם.

ופרכינן ודילמא כהן טמא הוא, ולכן עומד שם ^[29].

ומשנינן: הכא איירי בכהן טהור, דנקיט תרומה בידיה.

ופרכינן: ודילמא תרומה טמאה היא בידו?

ומשנינן: דקאכיל מינה. ותרומה טמאה אסורה באכילה מה"ת.

אי הכי - מאי למימרא?

מהו דתימא: לא בקיאי ביצירה וקא סברי שאפילו נפל מעל ארבעים יום מיא בעלמא הוא.

קא משמע לן שהם בקיאים ביצירה.

שנינו במשנה: הכותים נאמנין על הבהמה.

והוינן בה: והא לית להו ולפני עור לא תתן מכשול?

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: בגוזז בעצמו את הבהמה ועובד בה.

אי הכי - מאי למימרא?

מהו דתימא: לא בקיאי בטינוף של בהמה שיוצא ממנה דם מהרחם, והם אינם יודעים מה נקרא טינוף הפוטר את הוולד הבא אחריו מבכורה.

קא משמע לן שהם בקיאים בענין טינוף.

שנינו במשנה: נאמנין על ציון קברות, שהם זהירים לציין את הקברות, והיכן שאין ציון אין חוששים לקבר.

ואע"ג דחובת ציון קברות רק מדרבנן הוא, כיון דכתיבא - מזהר זהירי ביה. דכתיב "וראה עצם אדם - ובנה אצלו ציון".

אבל אין נאמנין לא על הסככות.

סככות - דתנן: אלו הן סככות - אילן שענפיו נפרדים המיסך על הארץ, במקום שודאי שיש שם קבר, אלא שאין ידוע תחת איזה ענף הקבר, כך שלא ידוע היכן מאהיל עליו הענף ^[30].

ולכן אין הכותי נאמן כי הוא תולה שהקבר נמצא תחת הענף השני.

פרעות - דתנן אבנים פרעות היוצאות מן הגדר, וידוע שיש שם קבר ואין ידוע תחת איזה אבן הבולטת מן הגדר והמאהילה על הארץ נמצא הקבר.

וגם כאן הכותי אינו נאמן משום שאינו חושש לספק ותולה שהקבר נמצא תחת אבן אחרת.

בית הפרס הוא מקום שהיה בו קבר ונחרש ^[31] והתפזרו העצמות בתוך השדה.

אמר רב יהודה אמר שמואל: מנפח אדם בית הפרס והולך כיון שיש לחוש רק לעצמות, ולא לבשר, ואין בו טומאת אהל אלא יש רק לחוש לטומאת מגע. ולכן מנפח את מקום הילוכו כדי שלא יגע בעצם, והולך בה.

רב יהודה בר אמי משמיה דרב יהודה אמר: בית הפרס שנידש ברגלי אדם ששחקו את העצמות - טהור. ותנא: החורש בית הקברות הרי זה עושה בית הפרס.

ועד כמה הוא עושה בית הפרס שיש לחשוש שהתפזרו שם העצמות - מלא מענה המחרשה באורך מאה אמה על מאה אמה. שהוא שיעור בשטח - בית ארבעת סאין.

רבי יוסי אומר: חמש סאין.

וכי לא מהימני כותים על בית הפרס ועל סככות ופרעות?

והתניא: שדה שאבד בה קבר שהיא הנקראת בית הפרס - נאמן כותי לומר אין שם קבר. לפי שאינו מעיד אלא על גופו של קבר. שאינו ספק אלא ודאי, כי מעיד שבכל אותו מקום אין קבר, וקבר עצמו טומאתו היא מן התורה.

וכן אילן שהוא מיסך על הארץ נאמן לומר אין תחתיו של אילן זה קבר כלל. לפי שאינו מעיד אלא על גופו של קבר!

ומשנינן: אמר רבי יוחנן: במהלך ובא על פני כולה שאז ודאי שאם היה בה קבר נטמא. והא דשנינו במשנתנו שאינם נאמנים הוא באופן שאינו מהלך על כולה שאז הדבר אינו ודאי, אלא ספק ולפיכך אינו נאמן.

מקשה הגמרא: אי הכי, מאי למימרא? כיון שעבר על פני כולה אם לא היה ברור לו שניטלה הטומאה לא היה עובר.

מתרצת הגמרא: מהו דתימא רצועה נפקא שיש רצועה קטנה היוצאת מן השדה ונקראת על שם שדה זו ושם הוא תולה את מקום הטומאה. ומכל מקום עבר שם מספק כיון שלספק אינו חושש, קמ"ל שלא חיישינן.

שנינו במשנה: זה הכלל וכו'.

שואלת הגמרא: לאתויי מאי? היינו, מה בא להשמיענו.

ומשנינן: לאתויי תחומין, שאין כותי נאמן לומר עד כאן תחום שבת כיון שתחומין דרבנן. ויין נסך, שאין כותי מקפיד על מגע עכו"ם.

הדרן עלך פרק דם הנדה

הערות

^[29] ראה תוס' [ד"ה ודלמא] שאף דקיי"ל שכהן טמא נמי אסור ליכנס וליטמא בבית הקברות כדאיתא בנזיר [יז א], מכל מקום, הכותים לא סברו כך, אלא כל שהוא טמא שרי ליה ליכנס לבית הקברות.

^[30] כן פירשו תוס' [ד"ה אילן], והכריחו כן ממה שמבואר להלן שאם היה הכותי מהלך על פני כל השדה, נאמן הכותי, כיון שהוא ודאי ולא ספק. אך רש"י פירש שמדובר באילן שמיסך על מקום הסמוך לבית הקברות, ופעמים קוברים שם, כגון בבין השמשות כשרואים הקוברים שלא יספיקו לקבור המת בתוך בית הקברות. ראה עוד בתוס' הנ"ל מה שהקשו בהמשך דבריהם, וראה עוד ברשב"א.

^[31] ראה תוס' [מו"ק ה ב ד"ה מנפח] ששדה אשר נחרש בה קבר מטמא רק מדרבנן במגע ומשא שמא המחרישה שברה עצמות המת ונתערבו בעפר, אבל לא באהל, כיון שבשר ליכא, ועצם כשעורה לא מטמא באהל, ומהתורה לא מטמא כלל, דלא חיישינן שהמחרישה הגיעה עד המת. ראה ריטב"א שם. ודין שדה שאבד בה קבר המוזכר להלן, הוא גם בכלל בית הפרס, ומהתורה אינו מטמא, שהרי ספק טומאה ברה"ר טהור, ורבנן גזרו שיטמא באהל, והטעם שגזרו רבנן מבואר בתוס' [כתובות כח ב ד"ה בית הפרס] אף דבעלמא טיהרו חכמים ספק טומאה ברה"ר היינו, כשהטומאה מבוררת ולא נולד הספק אלא באקראי, ופעם אחרת לא יטמא כיון שמקום הטומאה ידוע, אבל כאן, שלעולם השדה בספק, לא רצו לטהר, אף שמהתורה הוא טהור. ועיין בהרחבה בחברותא למסכת אהלות בפרק יח. א. יש מהראשונים שסוברים ששתי הדרשות הללו מלמדות על שני היתרים נפרדים, ויתבאר בהרחבה להלן בהערות 7-10, 13, 30, 56. ב. סיבת גזירה זו תתבאר להלן הערות 30-31, וראה עוד בהערה 82. ג. יש מהאחרונים שסוברים שהיתר זה הוא חלק מההיתר הראשון שהקלו לתלות את הכתם בגורם חיצוני, ויתבאר להלן הערה 52, וראה עוד בהערות 64, 73, 76. ד. טעם היתר זה יבואר בהערה 31. ה. טעם היתר זה יבואר להלן פרק האשה [סא ב], ובהערה 68. ו. לעיל ה א. ז. ביאור פסק זה ראה בהערה 3. ח. גם ההיתר לכתם הקטן מגריס נוהג בזמן הזה, וראה בהערות 51-52, ו 64.

פרק שמיני - הרואה כתם

מדין תורה אשה שיצא ממנה דם אינה טמאה בטומאת נדה, אלא אם כן הרגישה ביציאת הדם.

דם שיצא בלא הרגשה נקרא בלשון חכמים 'כתם', ואינו מטמא. שנאמר 'דם יהיה זובה בבשרה' [ויקרא טו יט], ודרש רבי עקיבא 'דם ולא כתם'. דרשה נוספת להתר זה דרש שמואל מ'בבשרה', 'עד שתרגיש בבשרה' (א).

מדרבנן גזרו טומאה גם על ה'כתמים' (ב), אולם הגבילו חכמים את גזירתם והשאירו במקרים מסוימים את דין תורה:

א. במקום שישנה 'תליה' לכתם, כלומר שידוע לנו על מקור נוסף של דם שאפשר שמשם נפל הדם על האשה, כגון שעברה בשוק של טבחים שמצוים שם דמים, ואפשר שניתז עליה דם בשעה שעברה שם, תולים שאין הדם מגופה, וטהורה.

ב. כתם קטן שאין גודלו כגודל גריס (ג).

ג. כתם שמצאתו על גבי דבר שאינו מקבל טומאה, כגון שישבה האשה על הקרקע, ובשעה שעמדה ראתה כתם דם על הקרקע שתחתיה (ד).

ד. כתם שנמצא על גבי בגד צבעוני, שאפשר ששינה צבע הבגד את צבע הכתם (ה).

ה. קטנה שאין דרכה לראות, לא גזרו על כתמיה (ו).

[בזמן הזה רוב הנשים אינן מרגישות ביציאת הדם מגופן, אולם הכריעו הפוסקים שדם שיוצא מגופה כאורח הנשים מטמא מדאורייתא (ז), ורק כתם דם שמצאה בגופה או בבשרה טומאתו היא מדרבנן בלבד, ונוהגים בו ההתרים הנ"ל] (ח).

א שנינו במשנתנו כי הכותים אינם נוהגים מנהג קבורה בנפליהם. ושואלים: מאי דרוש [מה דרשו] כמקור למנהגם זה? ומשיבים: לדעתם הכתוב "לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשנים בנחלתך" (דברים יט, יד) נדרש על ידי חכמים לענין המוכר את אחוזת קברות אבותיו לאדם זר.

ולמדו מכאן הכותים כי כל מי שיש לו נחלה, קרקע הבאה לו בירושה מאבותיו — יש לו גבול (אחוזת קבר), ואילו כל מי שאין לו נחלה בארץ, כנפלים הללו, שלא באו לכלל חיים — אף אין לו גבול. ומכאן הסיקו שאין נוהגת בהם מצות קבורה.

ב שנינו במשנתנו כי הכותים נאמנים לומר "קברנו במקום מסויים את הנפלים". ותוהים על כך: והא לית להו [והרי אין להם, אין הם מקבלים] את הנאמר בתורה "ולפני עור לא תתן מכשל" (ויקרא יט, יד), וכדרך שדרשו חכמים את הכתוב שבמשמעו אף איסור הכשלת אחר בדבר עבירה? ומדוע נאמנים בדבר זה? אמר ר' אבהו בתשובה: מדובר רק באופן שבו כהן כותי עומד שם באותו מקום, והרי זו ראיה שאכן אין המקום הזה טמא בטומאת המת.

ושואלים: ודילמא [ושמא] כהן טמא הוא מכבר? ומשיבים: במשנתנו מדובר בכהן כותי טהור העומד שם דנקיט [שמחזיק] הוא תרומה בידיה [בידו]. ושואלים: עדיין אין זו ראיה, כי דילמא [שמא] תרומה טמאה היא? ומשיבים: מדובר דקאכיל מינה [שהוא אוכל ממנה], ובודאי אינה תרומה טמאה, האסורה באכילה.

ושואלים: אי הכי [אם כך] המשנה מדברת דווקא באופן שברור לנו שאין המקום טמא, מעתה מאי למימרא [מה באה המשנה לומר] לנו? ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר, שתניח], כי הכותים לא בקיאי [אינם בקיאים, יודעים היטב] ביצירה של האדם, וכאשר הם קוברים נפל, אינם יודעים שהוא בן ארבעים יום, שסבורים הם שאין זה אלא כמים בלבד, שאינו מטמא, ולא נסמוך עליהם בדבר זה. לכך קא משמע לן [הוא התנא משמיע לנו] שהם נאמנים בדבר, שכן הריהם בקיאים ביצירה.

ג עוד שנינו כי הכותים נאמנין על הבהמה לענין דין בכורה בוולד שיוולד לה מעתה. ותוהים על כך: והא לית להו [והרי אין להם, אין הם מקבלים] את הנאמר בתורה "ולפני עור לא תתן מכשל", וכיצד סומכים אנו עליהם לענין דין הבכור? אמר ר' חייא בר אבא, אמר ר' יוחנן בהסבר הדברים: מדובר כאן רק באופן שבו הכותי עצמו גוזז ועובד בוולד זה. ומכיון שהכותים לעצמם שומרים את דיני התורה, ראיה היא שאין זה בכור.

ושואלים: אי הכי [אם כך] פירוש המשנה, שהכותים נאמנים לענין בכור רק באופן שברור לנו שאין זה בכור, מעתה מאי למימרא [מה באה המשנה לומר] לנו? ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר, שתניח], שהכותים לא בקיאי [אינם בקיאים, יודעים היטב] בטינוף היוצא מן הבהמה שמא בא ממיחוי ולד והריהו פוטר אותה מן הבכורה. ומכיון שאינם בקיאים בו יש לחשוש שמא הם טועים וסבורים שהיה זה טינוף, ופטורה היא מן הבכורה. לכך קא משמע לן [הוא התנא משמיע לנו] שהריהם בקיאים בטינוף, ומשום כך הריהם נאמנים לענין הבכורה.

ד עוד שנינו כי הכותים נאמנין על ציון קברות. שאף הכותים מציינים את קברותיהם, וכל מקום שאין בו ציון נחשב כמקום טהור, וניתן לעשות בו טהרות. ומסבירים: אף על גב [אף על פי] שחובת ציון הקברות רק מדרבנן [מדברי חכמים] הוא, כיון דכתיבא [שכתוב] כן במקרא, הריהם מזהר זהירי ביה [נזהרים בו], דכתיב [שכן נאמר] בתיאור קבורתם של גוג והנלוים עליו "ועברו העוברים בארץ וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון עד קברו אותו המקברים אל גיא המון גוג" (יחזקאל לט, טו).

ה עוד שנינו במשנתנו: אבל אין הכותים נאמנין לא על הסככות ולא על הפרעות. ומבררים עניינן של אלה: סככות — דתנן [שכן שנינו], אלו הן סככות — אילן המיסך (המצל) על הארץ. פרעות — דתנן [שכן שנינו], אבנים פרעות (חשופות ובולטות) היוצאות מן הגדר.

ו שנינו במשנתנו כי אין הכותים נאמנים אף על בית הפרס. ובענין דינו של בית הפרס אמר רב, אמר רב שמואל: החשש בבית הפרס הוא לעצמות המת שהתפזרו סביב על ידי החרישה, ולא לבשר המת. ואין עצם המת (ששיעורה הוא לפחות כשעורה) מטמאת בטומאת אהל, אלא במגע ובמשא בלבד. ולכך מנפח (נופח רוח, מנפנף) אדם לפני דרכו העוברת בתוך בית הפרס, כדי שלא יגע בעצם, והולך בה. אף שיתכן שהוא מאהיל על עצמות המת.

ועוד בענין בית הפרס, רב יהודה בר אמי משמיה [משמו] של רב יהודה אמר: בית הפרס שנידש ברגלי אדם שהלכו בו לרוב, ומסתבר שנשחקו העצמות — הריהו טהור. ותנא [ושנה] בברייתא עוד בדיני בית הפרס: החורש את בית הקברות — הרי זה עושה אותו בכך לבית הפרס. ועד כמה הוא עושה אותו לבית הפרס, עד היכן יש לחשוש שהגיעו לשם מן העצמות שהתפזרו? — מלא מענה (שיעור תלם הנחרש בחרישה אחת), וכמה הוא שיעור זה? מאה אמה אורך על מאה אמה רוחב, שהוא בית (שטח המכיל) ארבעת סאין. רבי יוסי אומר: שיעור שטח בית הפרס הריהו חמש סאים.

ושואלים על הנאמר במשנתנו שאין הכותים נאמנים להעיד על בית הפרס, ועל הסככות: והאם אכן הם לא מהימני [לא נאמנים] בכך, והתניא [והרי שנויה ברייתא]: שדה שאבד בה קבר (היא בית הפרס) — נאמן כותי לומר "אין שם קבר",

לפי שהוא אינו מעיד אלא על גופו של קבר. שכיון שאומר הכותי שאין קבר בצד זה של השדה — הריהו כמעיד על גופו של קבר, וטומאת הקבר הריהי מן התורה, ובדבר שהוא מן התורה נאמנים הכותים. וכיוצא בזה באילן שהוא מיסך על הארץ ("סככות") — נאמן הכותי לומר "אין תחתיו קבר". ומאותו הטעם: לפי שהוא אינו מעיד אלא על גופו של קבר. הרי שהכותים נאמנים על הסככות והפרעות!

אמר ר' יוחנן בתשובה: אין דברי הברייתא הללו אמורים אלא במהלך ובא הכותי על פני כולה, שבאופן זה ודאי הוא שאם היה בה קבר, נטמא בו. ואם הוא נוהג כן בשדה, ניתן לסמוך על דבריו בטהרתו של המקום. ואילו דברי משנתנו עניינם שאין הכותי מהלך ושב על פני כולה, ובאופן זה אינו נאמן להעיד.

ותוהים: אי הכי [אם כך], שרק באופן זה הריהו נאמן להעיד, מאי למימרא [מה באה הברייתא לומר] והלא אין כל חידוש בדבר? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר], כי מתוך השדה רצועה צרה של אדמה נפקא [יוצאת] לשדה סמוכה (ונקראת אותה שדה נספחת על שם שדה זו), ושם הכותי תולה שנמצאת בה הטומאה, ואילו בשדה זו שלפנינו הוא עובר הלוך ושוב, משום שאין היא אלא ספק טמאה, ולספק אין הוא חושש. לכך קא משמע לן [הוא, התנא שבברייתא משמיע לנו] שאין חוששים לכך, וסומכים על דברי הכותי כשהוא מהלך על פני כולה.

ז שנינו במשנה: זה הכלל, כל דין שחשודים בו הכותים שאין הם מקיימים אותו, אף אינם נאמנים להעיד עליו. ושואלים: הלשון "זה הכלל", שהיא לשון ריבוי, לאתויי מאי [לרבות את מה] היא באה? לאתויי [לרבות] שאין הכותים נאמנים אף לענין תחומין של שבת, להעיד שעד מקום מסויים מגיע תחום שבת (שכן תחומים הם מדברי חכמים), ולענין יין נסך,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאקשינןודילמא כהן טמא הוא. לאו למימרא דכהן טמא מותר ליטמא שלא אמרו אלא בחבור אדם במת כדאמרינן במסכת נזיר היה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו יכול יהא חייב תלמוד לומר לא יחלל יצא זה שמחולל ועומד ומוקים לה התם בחבורי אדם במת הא לאו הכי חייב אלא הכי קאמרינן ודילמא כהן טמא וקסברי כותיים שאין טמא מוזהר על הטומאה אי נמי כהן טמא דיומי הוא וקסברי כרבי עקיבא דאמר במסכת שמחות נטמא בו ביום ר' טרפון מחייב ור' עקיבא פוטר. וכבר פירשנו בארוכה בפרק ידיעת הטומאה (שבועות יז, א).
ובענין הכותיים בטומאת כתמים אף על פי שכתמים מדבריהם הוחזקו בהן שהן סבורין שטומאתן תורה דאינהו לא דרשי בבשרה עד שתרגיש. אי נמי בכתמים שמרגשת בהן הן נזהרו' ושל ספקות לא חששו להם. וכן בנפלים זהירין הן בטומאה כטומאתן אף על פי שאין קוברין אותן לדבריו דר' יהודה שאם לא היו זהירין בהם נמצא כולן בחזקת טמא מתים ואנן לא תנינן אלא בועלי נדות וכשטבל לאותה טומאה טהור כדאיתא בפרק בנות כותיים.

הסככות. פירש רש"י ז"ל אילן המיסך על הארץ והוא סמוך לדרך בית הקברות וזימנין דמיתרמי בין השמשות וקברי התם והיינו ספיקייהו.

הפרעות. אבנים גדולות ובולטות מן הגדר וקבר תחת אחת מהן ואינן יודעין תחת אזו מהן.
ותימה הוא, אם כן ספק טומאה הוא, ואם הוא ברשות היחיד ספקו טמא ואם היה ברשות הרבים וגזרו עליהן מפני שהוחזקה שם טומאה למה אמרו בכותי מהלך על פני כולה דנאמן שמא תולה הוא בספק טומאה ברשות הרבים דספיקו טהור וגזרו דרבנן לית להו עוד השיב הרב ר' אברהם בר דוד ז"ל דאם כן כל זיזין וגזוטראות נמי ומאי שנא אבנים דנקט.
ופירש הרב ז"ל שהסככות אילן שענפיו אחת למעלה ואחת למטה ואין שם אוהל אלא שרואין את העליונה כאלו הן למטה והתחתונות כאלו הן למעלה ואף על פי שאין העליונות כדין התחתונות אלא שעדין נשאר שם אויר מועט נעשה כולו (אויר) [אהל] שלם וכן הפרעות אבנים שיוצאות מן הגדר ואינן נוגעות זו בזו אלא שראויו' לקבל מעזיבה נעשה אהל שלם ומביא טומאה מדבריהם. ועשאום כספק טומאה וזהו ספקן שאין אהל שלהם שלם ובשקברו שם בודאי מיירי.
ואף על גב דאמרינן בסוכה שאין אומרים גוד אחית וגוד אסיק אלא בתוך שלשה משום לבוד וגבי קורות הבית תנן שאפילו אין ביניהם טפח טומאה תחתיהן ביניהם טהור אלמא לא כסתום דמי. שאני הבא דכיון שהכל מאילן אחד ומכותל אחד הוי חבור ומשלים אהל שלהן. כך כתב הרב הנז' ז"ל וכענין הזה שנוי בתוספות טהרות ומיהו דוקא שאין בין הענפים של סככות פותח טפח שאם היה ביניהם בודאי פותח טפח מפסיקין.

אמר ר' יוחנן במהלך ובא על פני כולה. ה"נ איכא למיחש דלמא טמא הוא אלא באוכל (טומאה) [תרומה] הוא דמתוקמא דומיא דרישא דמתניתין ומשום דרישא מקצר ועולה.
ותמה הרב רבי שמואל ז"ל אלא מתניתין דקתני נאמנין לומר קברנו שם את הנפלים ואינן נאמנין על הסככות הא ודאי כשם שנאמנין על הנפלים בכהן שלהם אוכל תרומה שם כך נמי נאמנים על הסככות במהלך שם ואוכל.
וזו אינה קושיא שהמהלך ובא על פני כולה היכי שעובר בכל השדה שאפילו לא היה הכותי חושש לאהל הסככות נטמא בקבר עצמו אם היה שם ונאמן על גופו של קבר הא על טומאות הסככות כגון שמיסך תחת אחד מן האילנות אינו נאמן עליו דלית להו דין אהל בסככות ופרעות אבל בנפלים נאמנין הן ואף על גב דאיכא למיחש לבקיאות דיצירה כן נראה לי.
וליכא לפרושי מהלך ובא על פני כולה שהולך תחת הסככות אורך ורוחב שהרי פירשנו שאהל הסככות עצמו מדבריהם והם אינן גוזרין כן והלכך ודאי אינן נאמנים עליהם אפילו עושין בהם מעשה.

הא דאמרינן: דילמא כהן טמא הוא לאו למימר שיהא כהן טמא רשאי ליכנס וליטמא בבית הקברות אלא ודאי אסור וחייב על כניסתו כדאמרינן בפ"ג מינין אסורין בנזיר (מב, .) אמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר חייב. ואמרינן נמי בפרק מי שאמר הריני נזיר (יז, .) נזיר והוא בבית הקברות מי בעי שהייה למלקות. אלא דכותיים לא סבירא להו הכין אלא כל שהוא טמא מישרא שרו ליה ליטמא וליכנס לבית הקברות.

אילן המיסך על הארץ. פרש"י ז"ל כגון סמוך לבית הקברות וזימני' דמקרי להו בין השמשות וקברי.

והפרעות אבנים גדולות ובולטות מן הגדר וקבר תחת אחד מהן ואין יודעים תחת איזו מהן והיינו ספיקייהו. ויש להקשות דאי ברשות היחיד נינהו ספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא דבר תורה ואפילו בשאינו מהלך על פני כולה היה לנו להאמין את הכותי מפני שאינן חשודין על דבר תורה ואם ברשות הרבים הן ספיקו טהור דבר, דבר תורה ואע"פ שגזרו עליהם מפני שהוחזקה שם טומאה, אפילו במהלך על פני כולה למה נאמן דהא גזירה דרבנן לית להו. ועוד הקשה הראב"ד ז"ל דא"כ מאי שנא סככות ופרעות דנקט ה"ה לזיזין וגזוזטראות ועל כן פי' הראב"ד ז"ל הסככות שענפיו אחת למעלה ואחת למטה ואין שם אהל שלם אלא שרואין את העליונות אלו הן למטה והתחתונות כאלו הן למעלה ואע"פ שאין העליונותכדין התחתונות אלא עדיין נשאר שם אויר מועט נעשה כלו אהל שלם וכן הפרעות אבנים שיוצאות מן הגדר ואינן נוגעות זו בזו אלא שראויות לקבל מעזיבה נעשות אהל שלם ומביא טומאה מדבריהם ועשאום כספק טומאה וזהו ספיקן שאין אהל שלהם שלם ובשקברו שם בודאי מיירי ואע"ג דאמרינן בסוכה (כב, א) שאין אומרים גוד אחית וגוד אסיק אלא בתוך שלשה משום לבוד, וגבי קורות הבית תנן שאפילו אין ביניהן טפח טומאה תחתיהן ביניהן טהור אלא לאו כסתום דאמי, שאני הכא דכיון שקבל מאילן אחד ומכותל אחד הוי חיבור ומשלים אהל שלם ע"כ. וכן כתבו רבותינו הצרפתים ז"ל. והביאו ראיה מדאמרינן לקמן בפרק בתרא (נדה סח, .) גבי הזב והזבה שבדקו סככות ופרעות לאו אוהלא הוא ורבנן גזרו עליה והיינו משום שהענפים מובדלים, כדאמרן, ותניא במסכת אהלות (תוספתא פ"ט) ואלו הן סככות אילן המסך על הארץ ר' יהודה אומר רואין את התחתונות כאלו הן עולות למעלה והעליונות כאלו יורדות למטה ואם היו נוגעות זו בזו כפותח טפח מביאות את הטומאה, וחוצבות פרעות אבן היוצא מן הגדר והיו נתונים על הגדר רואין אותן כאלו הן כבושות עליהן. ומהא נמי שמעינן דדוקא שאין בין הענפים של סככות פותח טפח הא יש ביניהן פותח טפח האויר מפסיקן.

אמר ר' יוחנן במהלך ובא על פני כולה. פי' ודוקא בכהן אוכל תרומה דאי לא איכא למיחש לכהן טמא כדאמרינן לעיל. והקשה ה"ר שמואל ז"ל אלא היכי קתני נאמנין לומר קברנו שם את הנפלים ואין נאמנין לומר על הסככות הא בכהן אוכל תרומה ומהלך ובא על פני כלה כאן וכאן נאמן ואם אין כהן שלהן מהלך על פני כלה ואכל את התרומה כאן וכאן אינו נאמן וא"כ ניתני נאמנים על הסככות ונוקמה בכהן מהלך ובא על פני כלה ואוכל תרומה כדקתני בבריתא. ותירצו בתוספו' דלתנא דמתני' פשיטא ליה הא ואי משום חדוש דלא אמרינן רצועה נפקא זה אינו חדוש בעיניו כל כך.

בכהן טמא. ותימה ומה בכך אפי' הוא טמא אסור ליכנס בבית הקברות דבנזיר מבעיא ליה בנזיר וכהן [בבית הקברות] אי בעו שהייה למלקות. ואמרינן נמי בפ"ג מינין אמר רב הונא נזיר שהוא עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר חייב. וי"ל דכותאי לית להו הא דרב הונא אלא סברי כשהוא טמא אינו מוזהר עוד מלהוסיף טומאה:

אילן המיסך על הארץ. מיירי שידוע לנו בודאי שמת קבור תחתיו ואינו ידוע לנו תחת איזה מן הענפים ואין הכותי נאמן לומר תחת ענף אחד הוא קבור אפי' הוא הולך תחת שאר הענפים שאינו מקפיד על ספק טומאה כדמוכח בסמוך דאינו נאמן אלא בהולך על פני כולה. ומה שפרש"י אילן הסמוך לבית הקברות ופעמים קוברין שם אורחא דמילתא נקט אבל לעולם צריך שיהא ודאי (שיש מת קבור תחתיו שאם היה ספק לא היה הכותי נאמן אפי' הולך) על פני כולה ואע"ג בספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור הכא גזור רבנן:

בית הפרס. פרש"י על שם שהעצמות נפרסין ונפרכין במדרס רגלי אדם או ע"י המחרישה ואע"ג דבשדה שאבד בו קבר לא שייך האי טעמא וא"ה קרי ליה ביתהפרס בפ"ק דמועד קטן. וי"ל דאגב שקרי לשדה (שנאבד) [שנחרש] בו קבר בית הפרס קרי ליה נמי להאי הכי א"נ לשון בית הפרס הוי על שם שפרסות רגלים נמנעין לילך שם מפני הטומאה. בפ"ק דמועד קטן (וי"ל דאגב) תניא ג' בית הפרס הן שדה שאבד בו קבר ושדה שנחרש בו קבר ושדה בוכין ומפרש שדה בוכים משום יאוש בעלים ומפרש בערוך דשדה מיוחד יש שקרובי המת מביאין אותו עד אותו מקום ואנשי בית הקברות באין לקראתם ובוכין ומספידין שם ביחד והראשונים חוזרים לביתם ואלו נוטלים אותו ומוליכים אותו לבית הקברות ואותו השדה טמא שמא נדלדל ונתנענע ממנו מעט ונפל שם ושכחוהו. ורשב"ם פי' פעמים שבני העיר מביאין אותו שם וסבורין שאנשי בית הקברות יטלוהו משם ובני הקברות סבורין שאנשי העיר יוליכוהו לבית הקברות ונשאר שם וזהו יאוש בעלים:

במהלך ובא על פני כולה. ובכהן אוכל תרומה כדלעיל. אבל בשדה שנחרש בה קבר אפי' אם מהלך על פני כולה אינו נאמן דספק הוא אם יש טומאה כלל דשמא לא נשאר עצם כשעורה שלא נחרש במחרישה וכותי לא חייש לספק טומאה:

רצועה נפקא. ובאילן שמא היה ענף יוצא מן האילן ונקצץ ותולה בו הטומאה. ותימה כיון שאומ' מתניתין נאמנין על ציון הקבר ליתני נמי נאמנין על (הקברות) [הסככות ופרעות] ולוקמא במהלך על פני כולה וי"ל דלא חשיב ליה חדוש הך דאימור רצועה נפקא כמו אימור לא בקיאי ביצירה ובטינוף וציון שהוא מדרבנן:

סליק פירקא

כיון דכתיבא מיזהר זהיר בה מאי דאמרינן הלוקח יין מבין הכותים כו' שחייב לעשר אלמא שהן חשודין על התרומה ועל המעשרו ואע"ג דכתיבי התם משום דלית להו ולפני עור ואין מעשרין מה שמוכרים לאחרים ובודאי אי בדקי ליה ושתי סמכי' עליה כדאמר בריש הכל שוחטן מצא בידו דיקוריא מצאה צפרין קוטע ראשו של אחד מהן ונותן לו ואם אכלו מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור ואע"פ שהשחיטה כתובה בתורה משום דחשיד אלפני עור לא תתן מכשול:

תד"ה ודלמא כהן טמא כו' וטעמא לפי שמוסיף טומאה עליו דבחבורין כו' עכ"ל הכא שהכהן כבר טמא אם הוא הולך אח"כ לבה"ק מוסיף טומאה עליו בחיבורין לטמא את האחר שיהיה אב הטומאה משום דכשהוא עומד על הקבר הרי הוא כנוגע במת ובההיא דנזיר נמי צ"ל בעומד בבה"ק והושיטו לו מתו כו' דאיירי שאינו עומד עתה בבה"ק כשהושיטו לו מתו כו' אלא שכבר עמד בבה"ק ונטמא וכשהושיטו לו מתו אינו עומד שם דהוה שפיר מוסיף טומאה בחיבורין דבעמד בבה"ק והושיטו לו מת ליכא מוסיף טומאה ולישנא דתלמודא דהתם נזיר שהיה עומד בבה"ק כו' ובנוסחת הרא"ש בהל"ט נזיר שהיה עובר בבה"ק כו' משמע כן שכבר עומד וק"ל:

בד"ה א"ר יוחנן במהלך כו' וא"ת כי היכי דציון קברות כו' דאוקימנא בכהן עומד כו' עכ"ל אין הלשון מכוון דציון קברות אינו מדאורייתא אלא מדרבנן ולא מוקמינא בכהן עומד שם אלא ההיא דלא קברנו כו' וק"ל:

בא"ד וה"ה דנקט ולא אכיל וכגון שידוע לנו שהיא טהורה כו' עכ"ל ולפ"ז ה"ה נמי בלאו כהן דכותי אחר לא הוה מטמא לה:

סליק פרק דם הנדה

תד"ה ודלמא כהן טמא וכו' ובפרק ג' מינים אמר רב הונא וכו' וטעמא לפי שמוסיף טומאה עליו וכו'. כוונת התוס' בזה שמשום הכי הוא חייב אע׳׳ג דכבר נטמא משום דבנגיעה זו הוא מוסיף טומאה משום דאם ננע בו אדם אחר בעוד שהוא נונע במת זה עושה אותו אדם אב הטומאה דזהו טומאה בחיבורין דהוה דאורייתא אבל משום הטומאה דכבר נטמא אם נגע אח"כ באדם אחר אינו אלא ראשון וע"ש בתוס' דלפי פרש"י שם אין סוגיא דשמעתא דהתם כן אלא אדרבה טומאה בחיבורין לאו דאורייתא היא ע"ש ׃ ד"ה ובנה אצלו ציון וכו' הא אמר במ״ק דאין מציינין וכו'. ר"ל וא"כ ע״כ האי ציון דכתיב בקרא לאו משום טומאה הוא וא"כ היכי מפיק מהכא ציון דטומאה [בא״ד] וי"ל מדמציינין לפ' שעה וכו'. ר״ל דציון דקרא הוי משום טומאת משא כדי שלא יגעו במת בעודו בעין ממש מונח על הארץ דעובדי כוכבים אע"ג דלא מטמאים באהל מטמאים מכל מקום במגע ובמשא והיינו ציון לפי שעה ר"ל דאינו צריך רק בעוד ממשות המת על הארץ ואינו נקבר ומינה ילפינן מדמציינין בבתי עובדי כובבים שאין מטמאין באהל משום טומאת מגע ומשא דלפי שעה א"כ ה"ה דיש לציין בקברי ישראל אפילו לאחר שנקבר משום טומאת אהל ולשון התוס' מגומגם:

ד"ה אילן המיסך וכו' ואע"ג דספק טומאה ברשות הרבים טהור וכו׳. ר"ל וה"נ כל ענף וענף ספק הוא:

בא"ד א"נ הענפים המובדלין זה מזה וכו'. ר״ל שאם היו הענפים מובדלין זה מזה ואין באחד מהם פותח טפח שהיא שיעור אהל כגון שהיו מקצתן עולות ומקצתן יורדות למטה ואין עומדין בשוה רואין אותן כאילו הן עומדין בשוה ואם כשהיו עומדים בשוה והיו נוגעין זה בזה היה בהן פותח טפח וגם עתה שהן עולות ויורדות חשובים באהל ר"ל אותן הענפים שהז קרובים זה לזה אלא שהן עולות ויורדות אבל מ"מ יש גם כן מקומות פנויין שהענפים הן רחוקין זה מזה ואין כל ענפי אילן חשובים כאהל א' אלא מקומות מקומות מופרדין הן ועל זה קאמר שאין הכותי נאמן לומר שאין הטומאה תחת הענפים האלו אלא תחת ענף א' וק"ל ועיין באהלות בפי' רבינו שמשון:

ד"ה א״ר יוחנן במהלך ובא על פני כולה וכו' וא"ת כי היכי דציון קברות דמהימן מדאורייתא וכו'. דברי התוס' מועטים בכאן דהא אוקימתא בגמ' דמוקי לה בכהן עומד לא האי אציון אלא אקברנו שם נפלים אבל נאמנים על הציון ור״ל דבכל מקום דלא ציינו אינהו סומכין עליהם ועבדינן טהרות היינו אפילו בלא כהן עומד שם דאינהו נמי מיזהיר זהיר בציון בית הקברות דמתים גדולים כיון דכתיבה בקרא כדאיתא בגמרא והכי הל"ל לתוס' כי היכי דנאמנים לומר שלא קברנו שם וכו' ויש ליישב בדוחק דזה קרו התוספות ג"כ ציון קברות:

תוס' בד"ה בית הפרס כו' מפני הטומאה ובפ"ק דמ"ק תניא כו' כצ"ל:

בד"ה ר' יוחנן כו' דמהימן אדאורייתא דאוקימנא בכהן נו' כצ"ל:

רש"י ד"ה דקאכיל מינה. ותרומה טמאה באזהרה כו'. ל"ד דאינה אלא באיסור עשה כדאיתא ביבמות (ס"ד עג):

תד"ה ובנה. וא"ת ולר"ש כו' הא אמרינן במ"ק כו' אלא על טומאת אהל. לכאורה י"ל דכיון דטומאת מגע יש להן ה"ה דמטמא כשאדם מאהיל עליהן. דזה מיקרי מגע לרבא בחולין (קכה ב) אף למעלה מטפח. וקרא לא ממעט כנענים אלא מאהל דהמשכה דאיירי ביה. ולהכי מציינין עלייהו. ולאביי שם י"ל ג"כ דלכן מציינין משום מאהיל עליהן בפחות מטפח. ובמו"ק לא ממעט אלא אותן שאין מטמאין אף כשמאהיל עליהן כמו עצם כשעורה דנקט שם. ועמש"כ בפסחים (ט) ברש"י ד"ה מי לא תנן בס"ד. אבל ז"א דהתוס' ביבמות (סא) הקשו דהא גבי טומאת מגע כתיב ג"כ אדם וכל אשר יגע כו' בעצם אדם. ותירצו דבנזיר דרשינן ליה לענין אהל. ור"ל במאהיל עליו כדאיתא שם. אלמא דגם מטומאת מאהיל אימעיטו. אולם מדבריהם לקמן (ע ב) בד"ה ואין שכתבו ועוד או בקבר גבי מגע כתיב כו' מטמאין קברי כנענים במגע כו' ע"ש. מוכח דמטמאין במאהיל עליהם וכמש"כ תחלה וצ"ע:

תד"ה אילן. ודוקא במהלך ע"פ כולה כו'. כצ"ל:

תד"ה בה"פ. ובפ"ק דמ"ק תניא ג' בה"פ הן שדה כו'. כצ"ל:

תד"ה אריו"ח. וא"ת ובאבד נמי כו' דילמא טמא הוא כו'. כצ"ל:

גמ' כיון דכתיבא מזהר זהיר. נ״ב ש״מ דברי קבלה נמי מזהר זהירי ודלא כמ״ש בספרי חיצונים שאינם מאמינים אלא בתורה שבכתב בלבד ולא בנביאים (א״ה לא אבין כוונתו הלא פלוגתא היא בגיטין דף י ע״א ובחולין דף ד ע״ב אי כתיבא ולא אחזיק אי אחזיק ולא כתיבא סומכין עליהם ולרשב"ם אי אחזיק אפי' לא כתיבא שכל מצות שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקים בה יותר מישראל ואפי' בדרבנן ממש וא״כ אין מזה ראיה ודו״ק):

שם ותנן החורש בית הקברות כצ"ל:

רש״י ד"ה בית ארבעת וכו׳ והוא בית סאתים כצ״ל:

תוס' ד״ה ודילמא וכו' דבחבורים מוסיף מת האחר את כצ״ל:

רש"י ד"ה דקאכיל מינה ותרומה טמאה באזהרה וכו'. תמיהני הא אכילת תרומה טמאה אסור רק בעשה עי' יבמות עד ע"ב וצ"ע:

(נז א) ותנא החורש בית הקברות וכו'.—משנה שלימה היא באהלות רפי"ז, ולכך יש להגיה כאן "ותנן". [וכ"ה בכ"י מינכן: ותנן נמי החורש את הקבר הרי זה עושה בית הפרס, כלשון המשנה שם.]

מאי דרוש. כותיים שאין קוברים את הנפלים: לא תסיג גבול רעך. ומוקמינן לה בספרי במוכר קברי אבותיו: נאמנין לומר קברנו. דמידי דאורייתא הוא טומאת המת: והא לית להו ולפני עור לא תתן מכשול. לא דרשי ליה במחטיא את חבירו ולא איכפת להם אם אנו חוטאים על פיהם: בכהן. כותי עומד שם: דקאכיל מינה. ותרומה טמאה באזהרה לטהור וכ''ש לטמא: לא בקיאי ביצירה. וכי קברי נפל לא ידעי דהוא בן מ' יום וסברי מיא בעלמא הוא ואינו מטמא: בטינוף. בבהמה דקה ופוטר את הבהמה מן הבכורה ובבכורות (דף כא:) מפרש מאי טינוף שמבצבצת ומוציאה דם דרך רחם וזהו הולד שנימוח ויוצא הלכך הבא אחריו אינו בכור והני כותיים לא בקיאי בטינוף וזימנין דלא טניף ואמרו טינוף הוא ופוטרין את הבא אחריו קמ''ל: על ציון. לציין וסומכין עליהן ועבדינן טהרות היכא דלא ציינו: אילן המיסך על הארץ. והוא סמוך לדרך בית הקברות וזימנין דמיתרמי בין השמשות וקברי התם ואם הענפים מובדלים שאין האהל שלם וידוע ודאי שיש קבר תחת האהלות ואין ידוע איזה הוא והכותי מעיד על אחד זה טהור אינו נאמן לפי שאינו חש על הספק ותולה הטומאה באהל שני מספק: פרעות. גדולות ובולטות מן הגדר וקברו תחת אחת מהן ואין אנו יודעין תחת איזהו מהן ובא כותי והעיד על מקצתן שהן טהורות אינו נאמן משום דלספקא לא חייש ותולה הספק באחרות: בית הפרס. שדה שנחרש בה קבר ואוקמי רבנן על סביבות הקבר מאה אמה בספק טומאה שדיקדקה המחרישה את העצמות ומגלגלתן: מנפח. דבשר ליכא ועצם כשעורה לא מטמא אלא במגע ובמשא הלכך מנפח כדי שלא יגעו רגליו בו והולך: שנידש. ברגלי אדם שהרגלים נושאים את העצמות ושחקום: פרס. לשון דבר שבור ופרוס על שם שנפרסו העצמות: בית ארבעת סאין. היינו ק' על ק' שהרי חצר המשכן מאה על חמשים והוא בית סאתים: שדה שאבד בה קבר. מיקרי נמי בית הפרס ורבנן גזרו בכולה דתניא במועד קטן (דף ה:) ג' בית הפרס הן שדה שאבד בה קבר ושנחרש בה קבר ושדה בוכין: שאין מעיד אלא על גופו של קבר. דכיון דאמרי אין שם קבר ברוח זה על גופו של קבר הוא מעיד וגופו של קבר דאורייתא ובדאורייתא מהימני אלמא נאמנין על בית הפרס ועל (בית) הסככות: מהלך על פני כל השדה. דכיון דעל פני כולה מהלך ודאי פשיטא ליה דניטלה הטומאה משם ומתני' דקתני דאין נאמן כגון שאינו מהלך על פני כולה שמשייר רוח אחת הלכך אפילו במקום שעבר אינו נאמן משום דאיהו לספקא לא חייש: מאי למימרא. נהי דלספק לא חייש לודאי חייש וכיון דפשיטא לן דקבר הוה בה והוא מהלך על פני כולה הרי עובר על מקום הקבר ואי לאו דקים ליה שניטלה הטומאה לא עבר: רצועה נפקא. מן השדה ונקראת על שם שדה זו ושם הוא תולה את מקום הטומאה והכא עבר מספקא דלספקא לא חייש: קמ''ל. כיון דעל כל ד' רוחותיה עובר בתוכה לרצועה לא חיישינן: לאתויי תחומין. אין נאמנין לומר עד כאן תחום שבת דתחומין דרבנן וכותיים לא סבירא להו: ויין נסך. דאין כותי מקפיד על מגע עובד כוכבים:

ודלמא כהן טמא הוא. ואע''ג דטמא נמי אסור לשהות בבית הקברות דבנזיר בפרק מי שאמר (דף יז.) בעי נזיר והוא בבית הקברות מי בעי שהייה למלקות או לא ובפרק ג' מינין (שם דף מב:) אמר רב הונא נזיר שעומד בבית הקברות והשיטו לו מתו או מת אחר חייב וטעמא לפי שמוסיף טומאה עליו דבחבורים עושין את האחר אב הטומאה כדאמר התם כותיים לית להו הנך מימרות: ובנה אצלו ציון. במועד קטן (דף ה.) מפיק מהכא ציון של בית הקברות וא''ת ולר''ש דאמר אין קברי עובדי כוכבים מטמאין באהל היכי מפיק מהכא הא אמר במו''ק דאין מציינין אלא על טומאת אהל וי''ל מדמציינין לפי שעה ציון משום טומאת מגע ומשא אם כן לכל הפחות יש לציין בטומאת אהל ולמאי דבעי למימר בהבא על יבמתו (יבמות דף סא.) דלר''ש מתי עובדי כוכבים לא מטמאי אפילו במגע ובמשא נפיק ליה לר''ש ציון מדרשא אחריתי דהתם וציון דגבי גוג לאו משום טומאה אלא לנקות הארץ מן המתים וא''ת ולר''ש דדריש (שם) דאין עובדי כוכבים קרויין אדם הא כתיב וראה עצם אדם וי''ל דנקט אדם לאפוקי דס''ד דקברו שם עצמות בהמה: אילן המיסך. מיירי בידוע שיש מת קבור שם אך שאין ידוע תחת איזו ענף ואין כותי נאמן לומר שאינו קבור תחת ענף זה אפילו הולך תחתיו דאין מקפיד על ספק טומאה ודוקא במאהיל על פני כולה אמר בסמוך דנאמן ומה שפ''ה אילן בסמוך לבית הקברות ופעמים קוברין שם בחנם פירש כן כיון שצריך לפרש בידוע שמת קבור שם דבספק לא היה נאמן אפילו היה מהלך על פני כולה ואע''ג דספק טומאה ברה''ר טהור הכא גזור רבנן והא דקאמר לקמן בפ''ב (דף סח:) דסככות ופרעות לאו אהל הוא ורבנן גזרו עלייהו לאו דוקא קאמר דלאו אהל הוא דבודאי קבור שם איירי כדפי' אלא כלומר הך טומאת אהל אינה אלא מדרבנן דברה''ר ספקו טהור א''נ הענפים המובדלין זה מזה רואים אותם כאילו הן סמוכות ליחשב אהל כדאמר באהלות (דף סט) המיסך על הארץ רבי יהודה אומר רואין התחתונות כאילו עולות למעלה והעליונות כאילו יורדות למטה ואם היו נוגעות זו בזו כפותח טפח מביאות וחוצצות כו': בית הפרס. על שם פריסה שהעצמות נפרסים במדרס רגלים או ע''י מחרישה ובשדה שאבד בה קבר לא שייך האי טעמא וקרי ליה בפ''ק דמועד קטן (דף ה:) בית הפרס ושמא אגב דקרי בית הפרס לשדה שנחרש בה קבר קרי גם לאבד בית הפרס א''נ לשון בית הפרס על שם שפרסות רגלי אדם נמנעות מלילך שם מפני הטומאה ובפ''ק דמו''ק (דף ה:) תניא גבי בית הפרס הוא שדה שנחרש בה קבר ושאבד בה קבר ושדה בוכים ומפרש טעמא דשדה בוכים משום יאוש בעלים ומפרש בערוך שדה מיוחד שקרובי המת מביאין אותו על אותו שדה ואנשי בית הקברות באין לקראתו ובוכים יחד וכו' והראשונים חוזרים לביתם ואלו נוטלין אותו ומוליכין אותו לקוברו ואותו שדה טמא דשמא נתדלדל ונתנענע מעט מעט ממנו ונפל ושכחוהו ורבינו שמואל פי' פעמים שבני העיר מניחין אותו שם לפי שסוברין שאנשי בית הקברות יבואו ויטלו אותו ובני בית הקברות יסברו שאנשי העיר יוליכוהו לבית הקברות ונשאר שם ועוד פי' שם שדה כוכין שדה שיש בה כוכין ומניחין המת שם לפי שעה עד שיהו פנוים להוליכו לבית הקברות לקוברו ופעמים שנשכח שם ולא הוסר וזהו יאוש בעלים: בית הפרס שנידש טהור. אשדה שנחרש בה קבר קאי דמספקינן לעצם כשעורה ק' אמה סביבות הקבר דכיון שנידש ונרמס ברגלים י''ל שהוליכו כשעורה משם אבל אשדה שאבד בה קבר לא שייכא הך קולא: מלא מענה ק' אמה. בתוספתא דאהלות [רפי''ז] מפרש דהנך ק' אמה היינו לכל רוח: אמר ר' יוחנן במהלך ובא על פני כולה. אבל בשדה שנחרש בה קבר אפילו מהלך ובא על פני כולה לא מהימן דאין כאן אלא ספקא דרבנן שמא הסיט עצם כשעורה ואין הכותי חושש עליה וא''ת כי היכי דציון קברות דמהימן אדאורייתא דאוקימנא בכהן עומד שם ה''נ ליתני במתני' דמהימן אסככות ופרעות ובמהלך על פני כולה וי''ל דלא חשיבא ליה למתני' רבותא לאשמועינן דלא חיישינן לרצועה נפקא ועוד אבית הפרס דנחרש בה קבר לא מהני מהלך ובא על פני כולה כדפרישית אלא דוקא באבד בה קבר וא''ת ובאבד נמי היכי מהני דלמא טמאה היא וי''ל דמיירי דנקיט תרומה ואכיל מינה כדקאמר לעיל וה''ה דנקט ולא אכיל וכגון שידוע לנו שהיא טהורה דלא. הוה כותי מטמא לה: