נידה נו ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נו - ב

אי נמי אפילו אם לא אמר לא בדקתי אלא -

היכא דאשתכח השרץ בגומא.

אי אמרת חזקתו בדוק, מאן דבדק - בגומא נמי בדיק.

אי אמרת חזקתו מתכבד - גומא לא מתכבדא.

שנינו במשנה: וכן הכתם.

איבעיא להו: האם עד שעת כבוס חזקתו בדוק, או דלמא חזקתו מתכבס?

למאי נפקא מינה - דאמר כיבס ולא בדק.

אי אמרת חזקתו בדוק - הא לא בדק.

אי אמרת חזקתו מתכבס - הא מתכבס.

אי נמי - דאשתכחה בסטרא בצידי הבגד במקום התפירות.

אי אמרת חזקתו בדוק מאן דבדק - בסטרא נמי בדיק.

אי אמרת חזקתו מתכבס - בסטרא לא מתכבס.

מאי?

תא שמע: דתניא אמר רבי מאיר: מפני מה אמרו השרץ שנמצא במבוי - מטמא למפרע, עד שיאמר בדקתי את המבוי הזה ולא היה בו שרץ, או עד שעת כיבוד, ולפני הכיבוד טיהרו?

מפני שחזקת בני ישראל בודקין מבואותיהן בשעת כבודיהם, ואם לא בדקו - הפסידוהו למפרע, אפילו טהרות שהיו שם לפני הכיבוד.

ומפני מה אמרו כתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע, עד שיאמר בדקתי את החלוק ולא היה בו כתם, או עד שעת הכבוס?

מפני שחזקת בנות ישראל בודקות חלוקיהן בשעת כבוסיהן ^[21], ואם לא בדקו - הפסידו למפרע.

רב אחא אמר: אם לא בדקה בשעת הכיבוס, ונמצא בו כתם, ואין יודעים כיצד לנהוג בטהרות שלפני הכיבוס - תחזור ותכבס נו.

אם נדחה מראיתו מחמת הכיבוס עתה - בידוע שלאחר כבוס הקודם נפל בו הכתם. שהרי חזינן שהכיבוס דוחה את מראהו. ואם היה בו לפני הכיבוס הראשון היה כבר אז נדחה מראהו.

ואם לאו שלא נדחה מראהו מהכיבוס עכשיו - בידוע שלפני הכבוס הראשון היה בו ^[22].

רבי אומר: אפשר לדעת אם הכתם היה לפני הכיבוס או לאחריו. כי אינו דומה כתם שלאחר הכבוס לכתם שלפני הכבוס ^[23].

שזה שלאחר הכיבוס מקדיר, נכנס בבגד.

וזה שלפני הכיבוס מגליד ^[24].

שמע מינה מהאי ברייתא: חזקתו בדוק!

שמע מינה.

שנינו במשנה: ומטמא בין לח ובין יבש. רבי שמעון אומר: היבש מטמא למפרע והלח אינו נטמא אלא עד שיהא יכול להיות לח.

אמר רבי אלעזר לדברי רבי שמעון: לא שנו שאינו מטמא למפרע אלא עד שיהא יכול להיות לח - אלא שרץ.

אבל כתם לח - נמי מטמא למפרע עד שעת הכיבוס, כי אימר יבש היה, ומיא נפיל עליה ולכן הוא חזר להיות לח.

ופרכינן: אי הכי, שרץ נמי, אימר: יבש היה ומיא נפיל עליה!?

ומשנינן: אם איתא דהכי הוא, אמרטוטי אימרטט, היה נמרט ונפרק [ר"ח] ומוכח שאינו כן.

מתניתין:

כל הכתמין הבאין מרקם, שהיא מקומם של עובדי כוכבים, שאין דמם טמא - טהורין.

רבי יהודה מטמא, מפני שהם גרים, וטועין בכך שאינם מצניעים את כתמיהם, ולכן דמם טמא כמו כל דם ישראל טמא.

והכתמים הבאין מבין העובדי כוכבים - טהורין ^[25].

כתמים הבאים מבין ישראל ומבין הכותים - רבי מאיר מטמא, וחכמים מטהרים, מפני שלא נחשדו ישראל על כתמיהן שלא יצניעו אותם, אלא מכבסים אותם. ויבואר בגמרא מאי קאמר.

גמרא:

קפסיק ותני שהכתמים הבאים מעובדי כוכבים טהורים, אפילו הבאים מתרמוד.

אמר רבי יוחנן, זאת אומרת: מקבלין גרים מתרמוד. שאנו בטוחים שהם גויים גמורים.

ויכולים לגיירם בלי לחשוש שמא הם מצאצאים של עובדי כוכבים שהתערבו בין היהודים ובאו על בנות ישראל, והינם ממזרים, כיון שעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר.

ופרכינן: איני, והא רבי יוחנן וסביא דאמרי תרוייהו: אין מקבלין גרים מתרמוד! וכי תימא הכי אמר רבי יוחנן: זאת אומרת משנתנו - ולא סבירא ליה כהאי משנה.

והאמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה! ומשנתנו סתם משנה היא!?

ומשנינן: אמוראי נינהו, ואליבא דרבי יוחנן ^[26].

שנינו במשנה: כתמים הבאים מבין ישראל ומבין הכותים - רבי מאיר מטמא. וחכמים מטהרים.

והוינן בה: ורבנן, אי כתמים דישראל מטהרי - כתמים דמאן מטמו?

ומשנינן: חסורי מחסרא, והכי קתני: מבין ישראל - טמא.

מבין הכותים: רבי מאיר מטמא דקסבר דכותים גרי אמת הן וא"כ דינם כישראל שדמן טמא.

וחכמים מטהרין משום דקסברי דכותים גרי אריות הן. ולפיכך דינם כעכו"ם שדמם טהור.

ופרכינן: אי הכי, למה ביארו הטעם לטהר לפי "שלא נחשדו על כתמיהן"? הרי הטעם הוא לפי ש"גרי אריות הם" - מבעי ליה!

אלא הכי קאמר: מבין ישראל ומבין הכותים - טמאין, דכותים גרי אמת הן.

כתמים הנמצאין בערי ישראל - טהורין, שלא נחשדו על כתמיהם ואצנועי מצנעי להו. היינו אם נמצאו הכתמים במקום גלוי טהורין שאין לחשוש שהגיע מישראל כיון שהם מצניעים כתמיהם.

כתמים הנמצאין בערי כותים - רבי מאיר מטמא, דנחשדו על כתמיהם.

וחכמים מטהרין - שלא נחשדו על כתמיהן ^[27].

מתניתין:

כל הכתמים הנמצאים בכל מקום - טהורין, חוץ מן הנמצאים בחדרים, שמסתמא הצניעום משום דם נדה, ובסביבות בית הטמאות, שהוא החדר שהנשים היו רגילות לשהות בו בימי טומאתן.

בית הטמאות של כותים - מטמאין באהל, מפני שהם קוברין שם את הנפלים ^[28].

רבי יהודה אומר: לא היו קוברין שם. אלא היו משליכין את הנפלים, וחיה גוררתו. נאמנים הכותים לומר: קברנו שם את הנפלים, או לא קברנו.

וכן נאמנים הכותים לומר על הבהמה אם בכרה אם לא בכרה.

ונאמנים על ציון קברות.

ואין נאמנין לא על הסככות, ולא על הפרעות, ולא על בית הפרס. שהם ספק טומאות מדרבנן שהכותים לא חששו להם, ויבוארו בגמרא.

זה הכלל: דבר שחשודים בו הכותים - אין נאמנין עליו.

הערות

^[21] ראה רשב"א שהעלה לדינא ב' דינים: א. מה שמטהרים חלוקיהן של בנות ישראל קודם הכיבוס מפני שחזקתן שבדקו, לאו דוקא חלוקיהן, אלא אף חלוקי חברותיהן, שאם נתכבסו החלוקים על ידי אחרות, נמי מטהרינן, כיון שמתקנות להן ובודקות, משום שיודעות ורגילות ומקפידות בכך. אבל אם נתכבסו על ידי שפחה ונכרית שאינן מקפידות, לא מטהרינן. ב. לפי המסקנה שסיבת הטהרה היא רק משום שחזקתו בדוק, ולא די במה שחזקתו מתכבס, יש נפקא מינה אף לקולא, באשה שהיתה נדה, וכעת היא טהורה, ומצאה כתם בחלוקה, יש לתלות אם לא בדקה, שבא הכתם לפני הכיבוס בזמן שהיתה נדה, וכעת היא טהורה, היות וכתמים לא אסורים אלא מדרבנן. וראה בשו"ע [קצ מו] שנפסק כן. אך כל זה כשהיא כיבסה ואמרה שלא בדקה, או אם נתכבס על ידי גויה. אבל אם נתכבס על ידי ישראלית ואינה בפנינו, אמרינן חזקה שבדקה החלוקה בשעת כיבוס, ואינה תולה שבא לפני כיבוס.

^[22] ראה תוס' להלן [סד ב] שאינו אלא חשש ולא מוכרח.

^[23] ראה סדרי טהרה [קצ פד] שהאריך אם נחלקו רב אחא ורב.

^[24] ראה שו"ע [קצ מו] שכתב: ואם אפשר לעמוד על הברור, כגון שמכרת במראיתו אם מקדיר, דהיינו, שנכנס לתוך הבגד, בידוע שקודם כיבוס היה. ואם מגליד, דהיינו, שאינו נכנס לתוך הבגד, בידוע שאחר כיבוס היה. ונחלקו הפוסקים אם מה שבמקדיר אמרינן שבא לפני כיבוס הוא אפילו בנתכבס על ידי ישראלית ואינה לפנינו, כי אף שיש חזקה שבודקת בשעת כיבוס, מכל מקום, כיון דחזינן שמקדיר, מוכח שבא לפני כיבוס ולא בדקתו. כן דעת הש"ך [סא] והחוו"ד [לג] והסדרי טהרה [פד] [ומכל מקום, כשהיא לפנינו ואומרת בדקתי, לא מהני מקדיר, ראה שו"ע הרב [צח] שהוסיף כן]. או דילמא, אם נתכבס על ידי ישראלית, אף שאינה בפנינו, כיון שיש חזקה שבדקתו, לא מהני מה שהכתם מקדיר, ואמרינן שבא לאחר הכיבוס, ורק כשאין חזקה שבדקתו כשאומרת כן, או נתכבס על ידי גויה אמרינן בכתם שמקדיר שבא לפני כיבוס. כן דעת הגרעק"א והתורת שלמים. ולמעשה, ראה שו"ע הרב [צג] שהיום גם בנתכבס בלי בדיקה אין לתלות שבא לפני בדיקה, כיון שהיום מכבסים היטב, וודאי מתכבס הכתם.

^[25] ראה תוס' [ד"ה מבין] שהעירו, דאף שבפרק בנות כותים [לד א] מבואר שגזרו על דם עכו"ם לטמא כרוקה ומימי רגליה, מכל מקום, בכתמים, שאיסורם רק מדרבנן לא גזרו.

^[26] ראה תוס' [ד"ה אמוראי] שהק' דמכל מקום תיקשי מתני' לרבי יוחנן, שבמשנה מפורש שמקבלין אפילו מתרמוד. ותירץ, שיש בזה מחלוקת תנאים. דתני רמי בר יחזקאל בשילהי פ"ק דיבמות אין מקבלים גרים מן התרמודיים. ראה עוד בתוהרא"ש וברשב"א.

^[27] התוס' [ד"ה לא] הקשו, הרי כותים אף אם הם גירי אמת, מכל מקום, אינם זהירים במצוות דרבנן? ומתרצים, ש"הך טומאה אית להו, דסברה דמגופה אתא". ובריטב"א מפרש שהכותים סוברים שכתמים אסורים מהתורה משו סשאינם דורשים הפסוק "מבשרה" עד שתרגיש מבשרה עצמה כדלהלן ריש פרק הרואה כתם [נז ב]. הגרעק"א בשו"ת [סב] העלה לחדש שאף אם כתמים דרבנן כיון דלא ארגשה, מכל מקום, הדם טמא לענין טהרות מהתורה, ואפילו למאן דאמר מקור מקומו טהור. ולכאורה מקושיית הראשונים כאן נראה שלא כדבריו, כי לשיטתו לא קשה כלל. מיהו, גם אם נאמר דלא כרעק"א יש לעיין, כיון דקיימא לן מקור מקומו טמא, אם כן הדם טמא אף שלא בהרגשה. ראה חוות דעת [קצו ג'] ובשו"ת אבני מילואים [כג]. הרשב"א מתרץ עוד: ולי נראה, דכתמים דהכא לא כתמים הנמצאים בלא הרגשה קאמר, אלא כתמים הבאים בהרגשה. עוד מתרץ הרשב"א: אי נמי, כתמי בדיקה דכולהו מיקרי כתמים והנהו דאורייתא נינהו. ומבואר חידוש גדול, שכתם הנמצא על ידי בדיקת עד, טמאה מהתורה. ראה חוות דעת [קצ] ושו"ת רעק"א [סב] ופרדס רימונים [בפתיחה עמוד יח]. הסדרי טהרה [קצ צג] מבאר תירוץ התוס' לפי מה שהאריך בדעת התוס' בכמה מקומות שהטעם שכתמים אינם אסורים מהתורה הוא משום שדם ודאי אסרה תורה ולא כתם שיש ספק דילמא מעלמא קאתי, והכותית סבורה שמגופה אתי, ולכן הם סוברים שכתמים אסורים מהתורה.

^[28] ראה תוס' [ד"ה קוברין] שהקשו, אם כן, היאך נשותיהן נדות משתמשות שם, והרי הן נזהרות מטומאת מת ונפלים כמפורש בגמרא? ותירצו, שהיו קוברין אותם שם לשעה, ואחר כך היו מסירין אותם, ואין אנו יודעים מתי מסירים אותם.

אי נמי [אם גם כן] עוד אופן שיש בו הבדל הלכתי בין שתי האפשרויות הללו — במקרה דאשתכח [שנמצא] השרץ בגומא (שקע קטן באדמה) שבמבוי. ומעתה: אי אמרת [אם אומר אתה] בטעם טהרתן של הטהרות שהיו לפני הכיבוד שהוא משום שחזקתו של המבוי המטואטא שהוא גם בדוק — יש לטהר את הטהרות שהיו לפני הכיבוד, כי מאן דבדק [מי שבודק] — בגומא נמי בדיק [גם כן בודק]. ואולם אי אמרת [אם אומר אתה] שטעם טהרתן של הטהרות שהיו לפני הכיבוד שהוא משום שחזקתו של מבוי שהוא מתכבד, ובשעה שטואטא המבוי, יצא השרץ עם הטאטוא — אין הדברים אמורים אלא בדברים הנמצאים על פני הקרקע, ואולם הגומא לא מתכבדא [אינה מתכבדת], ואין הדבר הנמצא בתוך גומא יוצא עם הטאטוא. ולכך יש לטמא אף את הטהרות שהיו לפני הכיבוד במבוי זה.

א שנינו במשנתנו: וכן הכתם הנמצא בחלוק מטמא למפרע את כל הטהרות שנגעה בהן האשה, עד שתאמר "בדקתי את החלוק הזה, ולא נמצא בו כתם", או עד שעת הכיבוס. ואף בהלכה זו איבעיא להו [נשאלה להם, לחכמים]: האם כוונת דברי המשנה "עד שעת כבוס" לומר כי חזקתו של החלוק שהוא בדוק, שוודאי הוא שבשעה שמכבסים את החלוק, בודקים אותו היטב אם יש בו כתם. ומשום כך כל הטהרות שנגעה בהן האשה עד שעת הכיבוס, אינן נטמאות. או דלמא [שמא] הכוונה היא שחזקתו של החלוק שהוא מתכבס, ואילו היה שם כתם, היה יוצא הכתם עם הכביסה?

ומסבירים: מאי נפקא מינה [מה יוצא מזה, אם נאמר כצד זה או כצד זה] — במקרה שאמר כי אמנם כיבס את החלוק, ולא בדק אם יש בו כתם. ומעתה: אי אמרת [אם אומר אתה] שהוא משום שחזקתו של החלוק המכובס שהוא גם בדוק — במקרה זה הא [הרי] אומר המכבס כי לא בדק את החלוק. ואולם אי אמרת [אם אומר אתה] שהוא משום שחזקתו של חלוק שהוא מתכבס, ובשעה שכובס יצא הכתם עם הכביסה — הא [הרי] אף במקרה זה החלוק מתכבס.

אי נמי [אם גם כן] עוד אופן שיש בו הבדל הלכתי בין שתי האפשרויות הללו בהבנת דברי משנתנו — במקרה — דאשתכחה בסטרא [שנמצא הכתם בצד] של החלוק, במקום שיש בו קפלים ותפירות. ומעתה: אי אמרת [אם אומר אתה] בטעם טהרתן משום שחזקתו של החלוק המתכבס שהוא גם בדוק — אף במקרה זה יש לטהר את הטהרות שנגעה בהן לפני הכיבוס, שכן מאן דבדק [מי שבודק] — בסטרא נמי בדיק [בצד הבגד הריהו גם כן בודק]. ואולם אי אמרת [אם אומר אתה] בטעם טהרתן של הטהרות שנגעה בהן לפני הכיבוס שהוא משום שחזקתו של חלוק שהוא מתכבס, ובשעה שמתכבס יצא הכתם עם הכיבוס — אין הדברים אמורים אלא בגוף החלוק, ואולם בסטרא [בצד] הבגד לא מתכבס.

ומבררים: מאי [מה] התשובה לבעיה זו שבדין השרץ ובדין הכתם? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו, דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' מאיר: מפני מה אמרו חכמים כי השרץ שנמצא במבוי מטמא למפרע, עד שיאמר אדם "בדקתי את המבוי הזה, ולא היה בו שרץ", שבכגון זה כל הטהרות שהיו במבוי קודם לשעת הבדיקה טהורות או עד שעת כיבוד — מפני שחזקת בני ישראל שהריהם בודקין את מבואותיהן בשעת כבודיהם. ולכך אם לא בדקו את המבוי בשעה שכיבדוהו — הפסידוהו בטומאת הטהרות שהיו בו למפרע, עד השעה שבה נבדק המבוי.

וכיוצא בדבר, מפני מה אמרו חכמים כי כתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע, עד שיאמר "בדקתי את החלוק ולא היה בו כתם", א ו עד שעת הכבוס — מפני שחזקת בנות ישראל שהריהן בודקות את חלוקיהן בשעת כבוסיהן. ואם לא בדקו את החלוק בשעה שכבסוהו — הפסידו את הטהרות שנגעה בהן למפרע עד שעה שבדקה.

ר' אחא אמר: אף זו שלא בדקה את חלוקה בשעה שכיבסתו, ולאחר מכן נמצא בו כתם, ואין ידוע אם היה הכתם מלפני הכיבוס, יש לה תקנה — תחזור ותכבסנו. אם נדחה (השתנה) מראיתו של הכתם בעקבות כיבוס זה — בידוע שלאחר הכבוס הקודם בא הכתם בחלוק. ולכך, הכיבוס הנוכחי שינה את מראיתו. ומשום כך אין נטמאות הטהרות שנגעה בהן לפני הכיבוס הקודם. ואם לאו [לא] השתנה מראיתו של הכתם בעקבות הכיבוס הנוכחי — בידוע שלפני הכבוס הקודם בא הכתם בחלוק, ולכך הטהרות שנגעה בהן לפני הכיבוס הקודם טמאות.

רבי אומר כי ניתן להבחין בכתם עצמו אם הוא מלפני כיבוס או לאחריו. שכן אינו דומה מראהו של כתם שלאחר הכבוס למראהו של כתם שלפני הכבוס, שזה (הכתם שלאחר כיבוס) הריהו מקדיר (חודר לבגד), ואילו זה (הכתם שלפני כיבוס) הריהו מגליד (נפרד מהבגד). ומעתה שמע מינה [למד מכאן, מדברי הברייתא] שנמצא כי חזקתו של המבוי המתכבד ושל החלוק המתכבס שהוא בדוק. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן]!

ב ועוד שנינו במשנתנו כי השרץ הנמצא במבוי או הכתם הנמצא בחלוק מטמא למפרע (עד שעת כיבוד או כיבוס) בין שהוא עתה לח ובין שהוא עתה יבש. ואילו ר' שמעון סבור כי היבש אמנם מטמא למפרע, ואולם הלח אינו מטמא למפרע אלא בשיעור זמן שעדיין יכול להיות לח. ובהסבר דברי ר' שמעון אמר ר' אלעזר: לא שנו — אלא לענין השרץ בלבד, אבל הכתם הלח — נמי [גם כן] מטמא למפרע לדעת ר' שמעון. שכן אימר [אמור] שיבש היה לפני כן, ומיא נפיל עליה [ומים נפלו עליו] וגרמו לו להיות עתה לח.

ושואלים על הסבר זה: שרץ נמי [גם כן], מדוע הלח אינו מטמא למפרע עד שעת כיבוד לדעת ר' שמעון, אימר [אמור] בו גם כן כי יבש היה ומיא נפיל עליה [ומים נפלו עליו] וגרמו לו להיות עתה לח. ומתרצים: אין לומר כן בשרץ, משום שאם איתא דהכי [יש, אכן, שכך] הוא שאירע — היה השרץ אמרטוטי אימרטט [ממורט], ולא כפי שהוא נראה עתה לפנינו.

ג משנה כל הכתמין הנמצאים על הבגדים הבאין מהעיר רקם — טהורין. שהם כתמים של גוים, שאין דמם מטמא. ואילו ר' יהודה מטמא את הכתמים הללו, מפני שהם (אנשי העיר רקם) אינם גוים אלא גרים, והריהם מטמאים כישראל, ואולם הריהם טועין ואין הם מצניעים את כתמיהם. אבל הכתמים הבאין מבין הגוים — טהורין. ואילו הכתמים הבאים מבין בני ישראל ומבין הכותים — ר' מאיר מטמא אותם, ומפני החשש שהם של ישראל, ואילו חכמים מטהרים אותם מפני שלא נחשדו ישראל על שאינם מצניעים את כתמיהן.

ד גמרא שנינו במשנתנו כי הכתמים הבאים מבין הגוים טהורים, וקפסיק ותני [פוסק, התנא, חותך דבריו בהחלט, ושונה] בלא להבחין בין מקומות הגוים השונים. ובכללם, אפילו הכתמים הבאים מהגוים הגרים בתרמוד. אמר ר' יוחנן, זאת אומרת (מכאן ראיה) כי מקבלין גרים מתרמוד, כיון שהם צאצאי גוים גמורים, ואין לחשוש שמא הם מבני בניהם של בנות עשרת השבטים שגלו בימי בית ראשון.

ותוהים על כך: איני [האמנם] כך היא דעת ר' יוחנן, והא [והרי] ר' יוחנן וסביא [והזקנים] דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] כי אין מקבלין גרים מתרמוד!

וכי תימא [ואם תאמר] בתשובה כי ר' יוחנן לא אמר אלא ש"זאת אומרת", שכך עולה מדברי משנתנו, ואולם הוא עצמו לא סבירא ליה [אינו סבור] כדברי המשנה, והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן כלל שהלכה היא כדברי סתם משנה (משנה השנויה באופן סתום, בלא ייחוס ההלכה בה לחכם מסויים), ואף משנתנו הריהי סתם משנה!

ומשיבים: אמוראי נינהו [אמוראים הם] שנחלקו בדבר ואליבא [ולשיטת] ר' יוחנן. שלדעת אמורא אחד ר' יוחנן סבור שאין מקבלים גרים מתרמוד, ואין מדברי משנתנו להביא ראיה שמקבלים גרים מהם. ואמורא אחר סבור שממשנתנו יש להביא ראיה שמקבלים גרים מתרמוד, ולא אמר ר' יוחנן שאין מקבלים מהם גרים.

ה שנינו במשנתנו כי נחלקו חכמים ור' מאיר בדין הכתמים הבאים מבין ישראל ומבין הכותים. ודנים: בדעת חכמים ורבנן [וחכמים] המטהרים, אי [אם] כתמים של ישראל הם מטהרי [מטהרים], כתמים דמאן מטמו [של מי הם מטמאים]?

ומשיבים: חסורי מחסרא, והכי קתני [חסרים הם דברי המשנה, וכך היא שנויה]: כתם הבא מבין ישראל — הריהו טמא, ובכך הושוו כל הדעות. ואילו כתם הבא מבין הכותים — ר' מאיר מטמא אותו. וטעמו: מפני שכותים גרי אמת הן, ויש להם דין של יהודים שכתמיהם מטמאים. ואילו חכמים מטהרין את הכתם. וטעמם: מפני שכותים גרי אריות הן. והריהם נחשבים כגוים, שאין כתמיהם מטמאים.

ושואלים על הסבר זה: אי הכי [אם כך] הוא, מדוע אמרו חכמים במשנתנו כי הכתמים הללו טהורים מפני שלא נחשדו הכותים על כתמיהן — מפני שהם גרי אריות מבעי ליה [נצרך להם] לומר!

אלא הכי קאמר [כך משנתנו היא אמורה]: כתמים הבאים מבין ישראל ומבין הכותים — טמאין, מפני שהכותים גרי אמת הן. כתמים הנמצאין בערי ישראל — טהורין, מפני שלא נחשדו ישראל על כך שאינם מצניעים את כתמיהם, ובודאי אצנועי מצנעי להו [מצניעים הם אותם], וכתמים אלה ודאי של גוים.

ואילו כתמים הנמצאין בערי כותים — ר' מאיר מטמא אותם, מפני שנחשדו הכותים על אי הצנעת כתמיהם, ואילו חכמים מטהרין אותם, מפני שאף הכותים לא נחשדו על אי הצנעת כתמיהן, ובודאי כתם זה הוא משל גוים.

ו משנה כל הכתמים הנמצאים בכל מקום שגרים בו גוים ובני ישראל — טהורין, שאין אלה משל בני ישראל, המצניעים את כתמיהם. חוץ מן הכתמים הנמצאים בחדרים (שהם מקומות מוצנעים בבית), שיש לחשוש שהם מאלה שהצניעום בני ישראל, וכן הכתמים הנמצאים בסביבות בית הטמאות (מקום בו נמצאות הנשים בימי נדותן).

בית הטמאות של הכותים מטמאין בטומאת אהל (הנוהגת במקום המאהיל על המת), מפני שהם הכותים קוברין שם את הנפלים. ר' יהודה אומר: בית הטומאות של הכותים אינו מטמא באהל מפני שלא היו הכותים קוברין שם את הנפלים, אלא משליכין אותם החוצה, והחיה היתה גוררתו משם.

ועוד בדינם של הכותים: נאמנים הם לומר "קברנו שם (במקום מסוים) את הנפלים", והריהו איפוא מטמא בטומאת המת. או שאמרו "לא קברנו שם את הנפלים", ומקום זה איפוא טהור. וכן נאמנים הם לומר על הבהמה אם בכרה כבר, ואין לולד שיוולד לה דין בכור. או אם לא בכרה עדיין, והוולד שיוולד לה הריהו בכור. וכן הריהם נאמנים על ציון קברות, המורה שמקום מסויים הוא מקום קבורת אדם.

ואולם אין הם נאמנין לא על הסככות (עצים שענפיהם סוככים על הקרקע, ומאהילים עליה), וכן הם לא נאמנים על הפרעות (בליטה היוצאת מהגדר, ומאהילה על הנמצא תחתיה). שאם יודעים אנו כי נמצא מת מתחת לאחד הענפים שבעץ, או מתחת לאחת הבליטות שבגדר, והנמצא תחתיהם הוא איפוא טמא — אין הכותים נאמנים לומר על ענף או בליטה מסויימים כי הם המאהילים על המת. וכן הכותים לא נאמנים בדבריהם על בית הפרס (מקום שנחרש בו קבר, והריהו מטמא מגזירת חכמים עד מאה אמה מסביב למקום הקבר, מפני החשש שנגררו מעצמות המת על ידי המחרשה והגיעו לאותו מקום).

זה הכלל הקובע לענין נאמנותם של הכותים: בכל דבר שהריהם חשודים בו שאין הם מקיימים אותו — אין הם נאמנין עליו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Alternatively, there is a difference between these explanations in a case where the creeping animal was found in a hole in the ground. If you say the presumptive status of a swept alleyway is that it has been examined, it is clear that one who examines the alleyway also examines any holes, and any items that were in the alleyway beforehand should remain pure. By contrast, if you say its presumptive status is that it has been completely swept, this applies only to items that are on the ground, whereas a hole is not considered to have been swept. Consequently, even items that passed through the alleyway before it was swept should be deemed impure.

The mishna teaches: And likewise, a blood stain that was discovered on the robe of a woman renders her impure retroactively. With regard to this halakha as well a dilemma was raised before the Sages: The mishna states that any pure items the woman handled from the time of laundering are impure. Does this mean that once the robe has been laundered its presumptive status is that it has been examined, as when it is laundered it is examined thoroughly, and any blood stain would have been discovered? Or perhaps the mishna means that its presumptive status is that it is thoroughly laundered, and any blood stain would have been removed by the laundering.

The Gemara asks: What is the practical difference that arises from this dilemma? The Gemara replies: There is a difference in a case where the person who laundered the robe said he laundered it but did not examine it. If you say its presumptive status is that it has been examined, in this case the man explicitly said that he did not examine the robe, so it does not have this presumptive status. By contrast, if you say its presumptive status is that it is thoroughly laundered, in this case too it has been laundered.

Alternatively, there is a difference between these explanations in a case where the blood stain was found on the side of the robe, in an area where there are folds and stitches. If you say its presumptive status is that it has been examined, it is clear that one who examines the robe also examines the side of the robe, and therefore any items that the woman handled before the robe was laundered should remain pure. By contrast, if you say its presumptive status is that it is thoroughly laundered, this applies only to the main part of the robe, but on its side it is not laundered thoroughly enough to remove a blood stain.

What is the halakha with regard to these two dilemmas? Come and hear, as it is taught in a baraita that Rabbi Meir says: For what reason did the Sages say that the carcass of a creeping animal that was found in an alleyway renders pure items impure retroactively from the time about which one may state: I examined this alleyway and there was no creeping animal in it, or from the time of the sweeping of the alleyway? It is due to the fact that there is a presumption with regard to Jewish people that they examine their alleyways at the time of their sweeping. And therefore, if they did not examine the alleyway they retroactively lose the purity of any items that were there from the last time it was examined.

And similarly, for what reason did the Sages say that a blood stain that was found on the robe of a woman renders her impure retroactively from the time about which one may state: I examined the robe and there was no blood stain on it, or from the time of the laundering of the robe? It is due to the fact that there is a presumption with regard to the Jewish women that they examine their robes at the time of their laundering. And therefore, if they did not examine the robe they retroactively lose the purity of any items they handled since it was last examined.

Rabbi Aḥa says: Even in a case where the robe was not examined when it was laundered and a blood stain was subsequently found on it, and it is unknown whether the stain was present before the laundering, there is a remedy to the dilemma: Let her launder it again. If the appearance of the blood stain changes as a result of this laundering it is known that the robe became stained after the previous laundering, which is why the present laundering affected its appearance. Consequently, those pure items that the woman handled before the earlier laundering remain pure. And if the blood stain’s appearance does not change due to the second laundering it is known that the robe became stained before the previous laundering, and therefore the items that she handled before the laundering are impure.

Rabbi Yehuda HaNasi says: One can differentiate between a blood stain that was on the robe before it was laundered and one that stained the robe afterward by inspecting the stain itself. This is because the appearance of a blood stain after the laundering is not similar to the appearance of a blood stain before the laundering, as this stain, from after the laundering, penetrates [makdir] the garment, and that stain, from before the laundering, forms a crust [maglid] that can be scraped off the robe. With regard to the Gemara’s dilemma, one may conclude from Rabbi Meir’s statement that the presumptive status of a swept alleyway or a laundered robe is that it has been examined. The Gemara concludes: Indeed, conclude from it that this is so.

§ The mishna teaches: And the carcass of a creeping animal or a blood stain renders items impure retroactively whether they are still moist or are already dried out. Rabbi Shimon says: The dry one renders items impure retroactively, whereas the moist one does not render items impure since the aforementioned times, but only from such a time that it could still be moist from then up to the moment it was discovered. With regard to the opinion of Rabbi Shimon, Rabbi Elazar says: The mishna taught this halakha only with regard to the carcass of a creeping animal, but Rabbi Shimon concedes that a moist blood stain also renders the woman impure retroactively from the time that the robe was examined. This is because one can say the blood stain was dry beforehand and water fell upon it, causing it to become moist.

The Gemara asks: With regard to the moist carcass of a creeping animal as well, one can say it was dried out beforehand and water fell on it. It should therefore render items impure retroactively from the time that the alleyway was swept. The Gemara answers: If it is so, that this is what occurred, the dead creeping animal would be sundered apart and would not have its current appearance.

MISHNA: Any blood stains on garments that come from the town of Rekem are ritually pure, as most of the residents there are gentiles, and the blood stains of gentile women are not ritually impure. Rabbi Yehuda deems those stains impure because in his opinion the residents of Rekem are not gentiles; rather, they are converts whose halakhic status is that of Jews, but they are misguided and do not put away their bloodstained garments. The blood stains on garments that come from among the gentiles are ritually pure. With regard to blood stains on garments that come from among the Jews and from among the Samaritans, Rabbi Meir deems them impure, as they may have come from the Jews. And the Rabbis deem them ritually pure due to the fact that Jews are not suspected of failing to put away their garments on which there are blood stains.

GEMARA: The mishna categorically teaches that any blood stains on garments that come from among the gentiles are ritually pure, thereby indicating that this applies even to garments that come from among the gentile population of Tarmod. Rabbi Yoḥanan says: That is to say, one may accept converts from Tarmod, i.e., there is no concern with regard to whether they are actually Jews of flawed lineage, who may not marry Jews of fit lineage.

The Gemara asks: Is that so? But aren’t there Rabbi Yoḥanan and the Elders who both say that one may not accept converts from Tarmod? This is due to a concern that the daughters of the ten tribes exiled during the First Temple period might have intermingled with them, and according to Rabbi Yoḥanan the offspring of a Jewish woman and a gentile is a mamzer, who may not marry a Jew of fit lineage.

And if you would say that Rabbi Yoḥanan merely infers that this is the opinion of the mishna, as indicated by the term: That is to say, but he himself does not hold accordingly, that is not so. Didn’t Rabbi Yoḥanan say a principle that the halakha is in accordance with the ruling of an unattributed mishna, as is the case here?

The Gemara answers: They are amora’im, and they disagree with regard to the opinion of Rabbi Yoḥanan. According to one amora, Rabbi Yoḥanan maintains that converts from Tarmod are not accepted, and he did not state that it is a principle that the halakha is in accordance with the ruling of an unattributed mishna. According to another amora, Rabbi Yoḥanan holds that the halakha is in accordance with the unattributed mishna, and therefore one may accept converts from Tarmod.

§ The mishna teaches with regard to blood stains on garments that come from among the Jews and from among the Samaritans that Rabbi Meir deems them impure, and the Rabbis deem them ritually pure. The Gemara asks: But with regard to the opinion of the Rabbis, if they deem stains that come from a Jewish woman pure, whose stains do they deem impure?

The Gemara answers: The mishna is incomplete and this is what it is teaching: Everyone agrees that blood stains on garments that come from among the Jews are impure. With regard to blood stains that come from among the Samaritans, Rabbi Meir deems them impure, as he maintains the Samaritans are true converts and have the halakhic status of Jews, whose blood stains are impure. And the Rabbis deem them ritually pure, as they maintain the Samaritans are converts who converted under duress due to the threat posed by lions, and therefore their conversion is void, and their halakhic status is that of gentiles.

The Gemara asks: If so, why does the mishna state that according to the Rabbis the blood stains of the Samaritans are ritually pure due to the fact that they are not suspected of failing to put away their garments on which there are blood stains? The mishna should state that their blood stains are pure, as they are converts who converted due to the threat of lions.

Rather, this is what the mishna is saying: Blood stains on garments that come from among the Jews and from among the Samaritans are ritually impure, as everyone agrees the Samaritans are true converts. With regard to blood stains that are found in the towns of Jews, they are pure, as they are not suspected of failing to put away their garments on which there are blood stains, and they certainly put them away. Therefore, the stains necessarily come from gentiles.

The Gemara continues paraphrasing the mishna: With regard to blood stains that are found in the towns of Samaritans, Rabbi Meir deems them impure, as the inhabitants are suspected of failing to put away their garments on which there are blood stains. And the Rabbis deem them pure, as they maintain that even Samaritans are not suspected of failing to put away their garments on which there are blood stains, and the stains are necessarily from gentiles.

MISHNA: All blood stains on garments that are found anywhere where Jews and gentiles reside are ritually pure, since they must not belong to Jews, who put away their stained garments. This is the halakha except for the stained garments that are found in the inner rooms of the house, as these might be garments that the Jews put away there; and except for the stained garments found in proximity to the house of impurity, i.e., the room that women used when they were impure due to menstruation.

The house of impurity of Samaritans imparts the impurity that is imparted by a corpse by means of a tent, due to the fact that they bury the stillborn children there. Rabbi Yehuda says: The house of impurity of Samaritans does not impart that impurity, as they would not bury a stillborn child there. Rather, they would cast it outside and an animal would drag it away.

Samaritans are deemed credible to state: We buried the stillborn children there, in a certain place, and it transmits ritual impurity; or to state: We did not bury the stillborn children there, and it does not transmit ritual impurity. They are likewise deemed credible to state about an animal whether it previously gave birth or whether it did not previously give birth; and their testimony is accepted with regard to determining whether the animal’s offspring has the status of a firstborn animal, which is sacred. They are also deemed credible to testify about the marking of graves, i.e., that where they marked is deemed a grave and where they did not mark is deemed a place where there is no grave.

But with regard to the following cases, in which the exact location of a grave is unknown, the Samaritans are not deemed credible to testify: They are not deemed credible to testify about the overhanging boughs, nor about the protrusions that jut out of stone fences and cover the ground. If it is unknown which bough or protrusion hangs over a grave, forming a tent that transmits the impurity of a corpse, and if a Samaritan testifies that the grave is not beneath a particular bough or protrusion his testimony is not accepted. And likewise they are not deemed credible to testify about a beit haperas. The Sages issued a decree that in such a case, the area that was plowed is impure as far as one hundred cubits from the original grave, due to the concern that the bones were dispersed by the plow.

This is the principle governing the credibility of Samaritans: In the case of any matter of halakha that they are suspected of not fulfilling, they are not deemed credible to testify about it.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מאן דבדיק בגומא נמי בדיק. איכא למידק דהא אמרינן בפ"ק דפסחים (ז, .) גבי תיבה שנשתמשו בה מעות מעשר דגומא אינה נבדקת, ותירצו בתוס' דהתם מיירי בגומא מכוסה בקרשי התיבה ואינה נראית.

הא דתניא שחזרת בנות ישראל בודקות חלוקותיהן בשעת כבוסיהן. לאו דוקא חלוקותיהן אלא אפילו חלוקות חברותיהן דמתקנות הן חברותיהן כיון שיודעות שחברותיהן רגילות הן ומקפידות בכך. אלא מיהו מסתברא בשכבסתו שפחה ונכרית לא אמרינן שחזקתו בדוק דשפחה ונכרית אינה מקפדת בכך.

ואסיקנא הכין: דחזקתו בדוק הוא אבל אין חזקתו מתכבס. ויש בדבר להקל ולהחמיר דאלו לבשה חלוקה בשעת וסתה וכבסתו ולא בדקתו אי נמי שכבסתו שפחה ונכרית ואזלה לה ואח"כ לבשתו ומצאה בו כתם תלינן להקל וה"ל כחלוק שאינו בדוק משום דאין חזקתו מתכבס ואע"ג דלא אמרינן שודאי אינו מתכבס אלא שאין חזקתו מתכבס וספיקא הוי מ"מ כיון דכתמים דרבנן ותלינן בהו לקולא עד שיהא חלוק הבדוק דוקא, הכא נמי תלינן דלאו בדוק ממש הוא. ומיהו היכא דאיפשר למיקם אמילתא אם מקדיר ואם מגלידודאי עבדינן אבל אם נאבד החלוק שנתכבס עד שלא בדקוהו אם מקדיר ואם מגלידתלינן לקולא כנ"ל. אבל הראב"ד ז"ל כתב כיון דאיכא למיקם עלה דמילתא כר' הילכך בדקינן לכתם ונראה מדבריו שאם אינו יודע לעמוד אעיקר הענין כגון שאינו בקי במגליד ומקדיר טמאה דאם הוא אינו בקי אין זה ספק בדרבנן אלא ספק הבא לו ממיעוט ידיעתו. ומ"מ כל שנאבד החלוק או נתכבס קודם שעמדו עליו לבדוק את הכתם תולין בו להקל בשל דבריהם ואיפשר נמי דאף הרב ז"ל לא כתב כן אלא בשיכול למיקם אמילתא הא אם אינו בקי אינו חושש אלא תולה להקל.

אמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן. וא"ת מ"מ מתניתין דהכא תיקשי ליה לר' יוחנן דמתניתין אמרה מקבלין אפילו מתרמוד ואיהו אמר אין מקבלין גרים מתרמוד. איכא למימר תנאי נינהו כדתני רמי בר' יחזקאל בשילהי פרק קמא דיבמות (טז, .) אין מקבלין גרם מן הקרדויים ולא מן התרמודיים ור' יוחנן דאמר כההוא תנא.

וחכמים מטהרין שלא נחשדו על כתמיהן. וא"ת והא כתמים דרבנן נינהו ודרבנן ליתלהו וי"ל דאינהו סבירא להו דכתמים דאוריתא דלא ידעי למידרש בבשרה עד שתרגיש בבשרה. ולי נראה דכתמים דהכא לא כתמים הנמצאים בלא הרגשה קאמר אלא כתמים הבאים בהרגשה אי נמי כתמי בדיקה, דכולהו כתמים מקרו והנהו דאוריתא נינהו.

מתני': בית הטמאות של כותיים מטמאין באהל מפני שקוברים שם את הנפלים. פי' קוברים אותם לשעות אבל מסירין אותם משם דאי לא נשותיהם נדות היאך משמשות שם וא"ת שאינן מקפידין א"כ ספק מתים הם, ואנן בפרק בנות כותיים (לא, .) לא תנן אלא שמטמאין משכב תחתון כעליון מפני שהם בועלי נדות ודוקא נשוי אבל פנוי לא ואם איתא טמאי מתים נינהו אלא ודאי כדאמרן.

מאן דבדיק בגומא נמי בבדיק. והקשו בתוס׳ מהא דאמרינן בפ״ק דפסחים גבי תיבה שנשתמשו בה מעות של מעשר שני דגומא אינה נבדקת ותירצו דהתם מיירי בגומא שבין קרשי התיבה שהיא מכוסה קצת והנכון דטומאה שאני דבדקי בה טפי משום חומרא דטהרות דטומאה חמירא להו כדאיתא בפ״ב דיומא וה״ק מאן דבדק לטומאה בגומא נמי בדיק.

שחזקת בנות ישראל בודקות חולקותיהן. פי׳ רבותי שלא סוף דבר חלקותיהן אלא אפי׳ חלוקות חברותיהן דמתקנות הן לחברותיהן כיון שיודעות ורגילות ומקפידות בכך אלא אם כן נתכבס ע״י שפחה ונכרית דהנהי לא קפדן ועוד אמ׳ דהשתא דקי״ל דחזקתו מתכבס לחוד לא אמרינן יש בדבר הזה גם להקל שאם לבשה חלוקה בימי נדתה וכבסתו ולבשתו בלא בדיקה בימי טהרתה ומצאתיה כתם ואינה יודעת להבחין אם מגליד או מקדיר או שאבד החלוק או נתכבס עד שבדקוהו שתולין להקל שהיה בו קודם כבוס בשעת וסתה דכיון דחזקתו בדוק אמרינן ואין כאן חזקת בדיקה אעפ״י שאין טעם זה לעשותו כודאי אינו בדוק בהא סגי לתלות לקולא כhון דכתמין דרבנן ומיהו היכא דאפשר למיקם אמילתא אם מגליד או מקדיר עבדינן הכי ולא סמכינן אהא דאמרן כל זה מיסודו של מורי הרשב״א נר״ו.

אמוראי נינהו ואליבא דר׳ יוחנן. וא״ת והא בלאו הכי נמי היכי פליג רב יוחנן והביא אמתני׳ דהכא דלית לה שום פלוגתא דתנאי וי״ל דקים להו דאיכא פלוגתא דתנאי וי״ל דקים להו דאיכא פלוגתא דתנאי ואשכחן דכותה בפ׳ ערבי פסחים גבי פורס בירושלמי והא אופה ומקדש כדפרישו התם אשכחן בפ״ק דיבמות דתני רמי בר יחזקאל אין מקבלים גרים מן הקרדיים ולא מן התרמודין גרש״י ז״ל לפי שהם גרים וטועין פי׳ וטועין שלא להצניע כתמיהן ויש גורסין וטעו כלומר שחזרו לסורן וטעותן ואפ״ה כתמיהן טמאין דישראל משומד חשיבי כדאיתא בפ׳ החולץ ובתוספתא יש שהם גרים ונטמעו.

וחכמים מטהרין שלא נחשדו על כתמיהן. וא״ת והא כותים לא זהירי בדרבנן וי״ל דאינהו סברו כתמין דאוריתא דלא דרשו מבשרה עד שתרגיש מבשרה עצמה.

הא דאמרי הכא ובכל דוכתא דלמאן דאמר כותים גרי אריו׳ כגוים חשיבי ואע״ג דאסיקנא בפ״ק דיבמות דכולם גרים הם ואפי׳ מי שנתגייר מפני אריות שאני התם דאגב יראה גמרי ומתגיירי מה שאין כן באלו שהכתוב העיד עליהם את יי׳ היו יראי׳ ואת אלוהיהם היו עובדים ושם פירשתיה בס״ד.

והנמצא בערי יהודה טהורים שלא נחשדו על כתמיהן ואצנועי מצנעי וכו׳. דסתמא קתני ואפי׳ בעיר שכלה ישראל וטעמא דמילתא דכיון דכתמין דרבנן וחזקת בנות ישראל להצניע כתמיהן לא חיישינן דשפחה וגויה עברה שם ורמניה התם:

בגומא נמי בדיק. והא דאמרינן בפ"ק דפסחים גבי תיבה שנשתמשו בה מעות מעשר דגומא אינה נבדקת התם בגומא מכוסה בדפי התיבה ואינה נראית:

ה"ג וכן הכתם כו' עד שעת כיבוס חזקתו בדוק ול"ג איבעיא להו דקאי אאיבעיא דבעי לעיל:

ש"מ חזקתו בדוק. אבל ע"י כיבוד אינו נמצא. והא דאמרינן בפ"ק דפסחים ובפ' אלו מציאות מעות שנמצאו שם חולין לפי ששוקי ירושלים עשויין להתכבד בכל יום. שאני מעות דבשעת הכיבוד רגילין לעיין עליהם ולבקש מעות שנפלו שם:

אימרטוטי אימרטוט. אילו נפלו מים עליהם כל כך עד שחזר להיות לח היה נמרט ונפרך:

הבאין מרקם. תימה דהכא משמע שלא היו דרין בו אלא עובדי כוכבים ובריש גיטין אמרינן אף המביא מרקם ומן החגר אלמא ישראלים היו דרין בו. ר"ת היה גורס הכא ריקם ושמא ריקם המלך בנאה וקרא על שמו. ומיהו לא קשה מידי דבלאו הכי צריך לומר התם דטובי ריקם היו. ובפ' אלו הן הגולין נמי אמרינן תרי קדש הוו. ועוד אפי' אם ישראלים ועובדי כוכבים דרים בריקם הני כתמים דמשתכחי בחוץ לאו דישראל הם דהא מצניעי כתמייהו ור' יהודה קאמר אף העובדי כוכבים ישראלים הם אלא שטעו להשתמר א"נ הכא מיירי בכתמים שידועין בודאי דשל עובדי כוכבים:

מבין העובדי כוכבים טהורין. אע"ג דדם עובדת כוכבים טמא כרוקה כדאמרינן לעיל בפרק בנות כותיים לא גזרו חכמים בכתמיהם כיון דדמן לאו דאורייתא הוא:

אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן. ותימה מ"מ ר' יוחנן לאו תנא הוא ותיקשי ליה מיהך מתניתין וכ"ת קסבר ר' יוחנן כמ"ד עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר וכסתם מתניתין בפרק האומר ובפרק אלמנה מ"מ מתניתין סברה דלא באו עובדי כוכבים על בנות ישראל כלל דאי באו בין הולד כשר או ממזר כתמן טמא ולא אשכחן תנא דפליג על מתניתין בהא וי"ל דר' יוחנן וסביא ס"ל כדתני רמי בר יחזקאל בפ"ק דיבמות אין מקבלין גרים מן הקרתויים וההיא פליגא אמתניתין דמטהרת כתמי כל עובדי כוכבים:

קוברין שם נפליהן. ותימה ונשיהן נדות היאך משמשין שם וגם האנשים בימי טומאתן ואי אין נזהרין בטומאת מת של נפלים א"כ בפ' בנות כותיים דאמרינן בכותי שטבל ועלה ודרס על בגדי חבר שטהור גמור אי ידעינן שלא בעל בקרוב. וגם דהא דתנן התם הכותיים מטמאין משכב תחתון כעליון מוקמינן לה בנשוי אבל בפנוי לא ואמאי והלא טמאין טומאת מת וי"ל דלפי שעה קוברין שם נפליהן ואז נזהרין מטומאה ולאחר זמן מסירין אותו לקוברו בבית הקברות ולדידן לעולם הן בספק טומאה:

לא נחשדו על כתמיהן. אף על גב דכתמים דרבנן מיסתבר להו דמגופה אתא:

תוס' בד"ה בודקות חלוקיהן כו' טהור החלוק ואע"פ שהיה בו בודאי כתם וכו' עכ"ל פירוש נשים דעלמא בודקות חלוקיהם אחר הכיבוס אפילו בודאי כתם דאי אזל ליה ע"י כבוס סתם טובלתו ומ"ה הכא בנמצא בו כתם ולא ידעינן אם היה בו קודם כיבוס אית לן למימר דזה הכתם לא היה בו קודם כיבוס ונתכבס דא"כ הוה מוצאת אותו לאחר הכיבוס ולכתם אחר שמא היה בו קודם כיבוס ונתכבס ודאי לית לן למיחש והוצרכו לזה ולא ניחא להו בפשיטות למימר שבודקת אותו ומעבירה עליו ז' סמנים אם נמצא בו כתם דא"כ לא ה"ל למתלי הבדיקה בכיבוס כלל לכך הוצרכו למימר אי דאחר כיבוס בודקת אי אזיל ע"י כיבוס סתם או קודם כיבוס בודקת ותעשה כיבוס גמור וטוב אך צ"ע שכתבו דהא דמסיק דאין חזקתו מתכבס היינו כשהכתם בסיטרא כו' הא בסיטרא לא קמבעיא לן דודאי אין חזקתו מתכבס וא"כ כדפשט ש"מ חזקתו בדוק ה"נ הוה מצי למפשט ש"מ חזקתו מתכבס אי אמר כיבס ולא בדוק באינו משתכח בסיטרא וק"ל:

בד"ה אמוראי נינהו כו' מ"מ תקשה ממתני' בסברא כו' עכ"ל דאי נמי דסבר חד אמורא אליבא דר"י אין הלכה כסתם משנה היינו היכא דאיכא תנאי דפליגי אמתני' וק"ל:

בד"ה קוברין כו' וא"ת והיאך משתמשין כו' ע"כ פי' דאף מי שאינו כהן נזהר הוא מלטמאות עצמו וכלי שימושו בטומאת מת וק"ל:

ד"ה בודקות חלוקיהן בשעת כבוסיהן וכו'. דברי התוס' תמוהים חדא מה קשה להם שמפרשים כך ועוד מאי מקשו דהא דמסיק דאין חזקתו מתכבס וכו' הא לא קשיא מידי דהא דמסיק דאין חזקתו מתכבס היינו דלא סמכינן על הכביסה מסתמא בלא בדיקה ומשום הכי קאמר נמי בודקות חלוקיהן בשעת כיבוסיהן דאי לאו הכי בודקות ל"ל ומאי מתרצים התוס' היינו כשהכתם בסטרא או בזוית והלא לפי סוגיא דשמעתא דלעיל מינה דקאמר למאי נ"מ דאמר כיבס ולא בדק וכו' א"נ דאשתכח בסטרא וכו' משמע דלמאי דמסיק דאין חזקתו מתכבס אם כן אפילו לא אשתכח הכתם בסטרא אם כיבס ולא בדק טמא למפרע ונ"ל קצת בדוחק דהוקשה להם לתוס' מפני מה אומר שבודקות בשעת כיבוסיהן ולא בזמן אחר כי מה ענין בדיקה לכיבוס לכך פי' שבודקות אחר חכיבוס כדי לטהר החלוק אפילו אם היה עליו מקודם ודאי כתם כי רגיל הוא להתכבס ע׳׳י סתם כיבוס וע"י זה מנהג בנות ישראל לבדוק חלוקיהן בכל כיבוס אף כשאינן יודעות משום כתם מקודם אבל עיקר הכדיקה אינה אלא משום ודאי כתם ולכך מקשו והא דמסיק דאין חזקתו מתכבס וכו' ר"ל דכיון דס"ל השתא דאזיל ליה הכתם ע"י כיבוס סתם כשמספקא לן אי הוה כתם קודם כבוס או לא הוה לן למתלי להקל ולומר אפילו אי הוה שם כתם ודאי נתככס כיון דרגיל להיות שמתכבס ע"י כבוס סתם והבדיקה שנוהגות בשעת הכבוס אינו אלא משום ודאי כתם כדלעיל ותירצו היינו כשהכתם בסטרא וכו' וצ"ל דלפי תירוץ הזה כשלא נמצא הכתם בסטרא אפי' היכי דאמרה דלא בדקה לא מטמא למפרע דתלינן לקולא דשמא לא היה הכתם קודם כבוס ואת"ל היה מסתמא נתכבס והא דקתני בברייתא ואם לא בדקה הפסידה היינו היכי דנמצא הכתם בסטרא אבל כשנמצא שלא בסטרא אפילו לא בדקה אינה מטמאה למפרע ולא כדקס"ד באיבעיא להו דלעיל ודוחק קצת אבל לפי האי נמי שכתבו התוס' אתי הכל שפיר וגם מתורץ שפיר שתלו הבדיקה בכבוס ובתוס' ישנות כתובים על קלף מצאתי לשון זה בד"ה בודקות חלוקיהן וכו' גם לאחר הכבוס בודקות ולפי גירסא זו יש לפרש קצת בענין אחר ממה שכתבתי ואין להאריך וק"ל:

גמ' מאן דבדק בגומא נמי בדק אי אמרת כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה למפרע כו' טמאות הס"ד:

בד"ה מפני מה אמרו כו' בכבוס הס"ד:

מן ד"ה בחדרים עד מתני' צ"ל אחר ד"ה בכל מקום במקום ישראל:

תוס' בד"ה וכן הכתם כו' לא גרסינן איבעיא להו דקאי כו' כצ"ל:

בד"ה שמא צ"ל ש"מ:

בד"ה הבאים מרקם ר"ת גריס רקש כו' נ"ב פירוש רקס בסמ"ך ולא במ"ם ויש טועים ואומרים שהחילוק הוא בנקודה ולפירושם לא היה להם לומר ר"ת גריס וק"ל:

רש"י ד"ה מקדיר. שלפני כבוס. הס"ד. ומה"ד

מגליד. גלדו עבה:

תד"ה בגומא. והא כו' דגומא אינה נבדקת כו'. ל"י מאין להו דשם בתיבה בדיק לה. הא איכא למימר דאינו רק מכבד. ועי' בדבריהם בב"מ (כו) ד"ה ה"נ:

תד"ה בודקות. והא דאמר כו' בגד שיש בו כתם מעבירין כו'. כצ"ל:

גמרא אלא ה"ק כו' הנמצאים בערי ישראל טהורין כו'. עי' בא"ר שנראה דפי' דלא כמסקנת הגמרא:

רש"י ד"ה באין מרקם. ודמן טהור. ר"ל מדאורייתא וכפי' התוס'. א"נ דמפרש בכתם יבש:

תד"ה קוברין. כדתני נאמנים כו'. כצ"ל:

גמ׳ אמרטוטי אמרטט. נ"ב חברו פ״ה דע"ז (דף סט ע"א) פירושו היה נופל לחתיכות:

שם ובסביבות בית הטמאות. נ"ב עלח"ש:

שם לא על הסככות נ"ב עלח״ש:

איבעיא להו עד שעת כיבוס חזקתו בדוק כו' התוספות לא גרסי איבעיא להו דהכל חד ולכאורה לתי' א' של תוס' ד"ה בודקת כו' משמע דגם למסקנא דאין חזקתו מתכבס מ"מ לא מטמא אלא אשכח בסטרא משא"כ במבוי דלמסקנא אפי' בלא גומא טמא למפרע א"כ י"ל משו"ה חלקו לב' בבות. אמנם נ"ל דגם לתי' א' של תוס' ה"פ הואיל וראוי שבנות ישראל יבדקו חלוקיהן בשעת כיבוסיהן משום הנך כתמים דמשתכחא בסטרא וזו לא עשתה כן תפסיד אפי' כשנמצא שלא בסטרא דומיא לדלעיל ד' ע"ב דמפסידה עונה ע"ש וה"נ דכוותיה וא"ש לשון ר"מ מפני מה אמרו וכו' וק"ל:

מפני שחזקת ב"י בודקי' מבואותיהן בשעת כיבודיהן מזה הוכיח המרדכי ריש מסכת פסחים דלא מיבדק שפיר בלא כיבוד לכן יש ליטול נוצות לבדיקת חמץ. ולכאורה צ"ע א"כ תפשוט מגופיה דמתני' דחזקתו בדוק דאי חזקתו מתכבד א"כ מאי קמ"ל עד שיאמר בדקתי הלא כיון שבדק הלא כיבד גם כן דלא מיבדק בלא כיבוד וכיון שחזקתו מתכבד א"כ הבדיקה היא שלא לצורך אלא ע"כ אין חזקתו מתכבד ומאי קמיבעיא ליה. אלא ע"כ מדלא פשיט הש"ס הכי ש"מ דלא כהמרדכי. וי"ל דבלאה"נ צ"ל תפשוט דחזקתו בדוק דאל"כ מאי קמ"ל כלל כשאמר בדקתי שמועיל פשיטא ואמאי לא יועיל עדותו שבדק בשלמא אי אין חזקתו מתכבד אלא בדוק א"ש ושיעור המשנה כך היא לעולם המבוי טמא למפרע עד שיעיד א' שבדקה או לכל הפחות שתהיה בחזקת בדיקה היינו שעת הכיבוד אבל אי נימא דחזקתו מתכבד אם כן עד שיאמר בדקתי ל"ל אלא ע"כ כמרדכי הנ"ל דמסברא חצונה לא מבדק שפיר בלא כיבוד ומשו"ה קמיבעיא ליה מי נימא חזקתו בדוק ומשו"ה שפיר קתני עד שיאמר בדקתי וכנ"ל. או דילמא חזקתו מתכבד ודקתני עד שיאמר בדקתי הא קמ"ל דכיבוד בלא בדיקה ובדיקה בלא כיבוד מהני ולאפוקי מסברא חצונה דלא מבדק בלא כיבוד. ופשיט דחזקתו בדוק ולא מתכבד אם כן נשאר הסברא חיצונה דאין בדיקה בלא כיבוד:

שהם קוברים שם את הנפל ממ"ש תוספות שהם קוברים שם נפליהם לפי שעה מוכיח מג"א סימן תקכ"ו דגם בנפלים שייך בל תלין מדלא הלינו הנפלים עד שימצאו מקום לקוברם כ"כ מהרי"א בבינה לעתים על הלכות יו"ט ספ"א בכוונת מג"א ונכון הוא:

לא היו קוברים הקשה מג"א שם דמכאן דאין חייבים בקבורת נפלים דלא כהגהת מיימוני ובבינה לעתים שם דחה דבריו דהגהת מיימוני מפרש דברי הש"ס כל שיש לו נחלה כפי' הר"ש במשנה ס"פ י"ו דאהלות דמשום דאין לו נחלה אין לו גבול תפיסת קבר לאסור בהנאה ומשו"ה קברוהו בבתיהם ולא חשו לאיסור הנאה והארכתי בזה בדרוש במקום אחר אין כאן מקומו להאריך:

ברוך נותן תורה ותעודה. אשר היה עמנו בפ' דם הנדה. הוא יעמוד על ימיני. בחידושי פרק שמיני:

הרואה כתם. הקשה בכ"מ לטהר מס"ס ספק מגופה ספק מעלמא דילמא מן העליה פי' כיון דאיכא נמי מיעוטא דשלא בהרגשה ומיעוטא דמן העליה לצרף לפלגא ובצירוף חזקת טהרה של אשה וכמ"ש בפלתי רס"י ק"ץ ועט"ז שם. ותי' כיון דלית לה למיתלי בשום דבר פי' כי בשוק של טבחים לא עברה וע"כ תאמר עברה ולאו אדעתה א"כ ה"נ תאמר ארגשה ולאו אדעתה וק"ל:

האי בבשרה מיבעיא ליה שמטמאה בפנים כבחוץ כ' בנוב"י האי בפנים היינו בפרוזדור בין השניים כדלעיל ריש פ' יוצא דופן ומסתמא התם נמי מקום שתרגיש בבשרה דהא מחד קרא נפקא ש"מ דההרגשה איננה כמו שחשב בתשובת שב יעקב פתיחת פה המקור אלא זיבת דבר לח. ואני תמה על הגאון ז"ל אדרבה שם הוא פי המקור דבין השניים הוא מקום שהשמש דש והוא מגיע עד פה המקור כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה ר"פ יוצא דופן ובמשנת פרוזדור וכמ"ש גם כן בחיבורו. אדרבה הא מהאי קרא נפקא לן נמי בבשרה ולא בשפיר ואטו אי תגיע בשפיר עד לפרוזדור ותקבל הדם תהיה טהור הא כבר נטמאת ביציאתו חוץ מהמקור אלא ע"כ האי בבשרה פה המקור קאמר ובתשובה הארכתי בעזה"י:

תרתי ש"מ עי' חידושי ר"ן וע' מ"ש סדרי טהרה ולפע"ד דתנאי דלעיל ר"פ המפלת דפליגי בדרשה בבשרה ולא בשפיר. בהא פליגי מ"ד בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה ומטמא בפלי פלויי ואם כן זיל בתר טעמא משום שהחתיכה חוצץ בין דמה לבשרה משא"כ בפלי פלויי א"כ ממילא הה"נ כשתראה אפי' דם בלא חתיכה רק שלא הרגישה ביציאתו נמי טהורה כמ"ש הר"ן בחידושיו פה דהיינו טעמא דשפיר משום שלא הרגישה ביציאת הדם. אלא לפ"ז סגי בהרגשת זיבת דבר לח וכדעת נוב"י הנ"ל. אמנם דס"ל כוותיה לא דרשי קראי אשפיר וחתיכה אלא אהרגשה ובעינן הרגשה ממש פתיחת פי המקור וזיל בתר טעמא מ"ט תטהר כשאינה מרגשת פפה"מ משום שאין דרך נשים לראות כך אם כן ממילא אפי' אי ארגשה רק שראתה בחתיכה ואפי' בפלי פלויי מ"מ כיון דאין דרך של אשה לראות דם בחתיכה טהורה היא:

ה"ד אי דארגשה לאחר זמן אמאי פטורה מן הקרבן מכאן הוכיח בתה"ד דאשה המרגשת שנפתח מקורה ובדקה ולא מצאה כלום טמאה דהרגשה סברא דאורייתא היא מדבעי לחייב עלה קרבן ע"ש וצ"ע דילמא שאני הכא דראתה דם אחר כך בלא הרגשה ורוב דמים אין באים אלא בהרגשה וצריכין לדחוק ארגשה ולאו אדעתה. משו"ה תלינן בהרגשה דבשעת תשמיש משא"כ הרגשה דעלמא לא. ולזה נתכוון בד"מ סי' ק"ץ ולכאורה אפשר לומר דהא שמואל דקיימינן אליבי' בשמעתין ס"ל לעיל ט"ז וסתות דאורייתא והך מתני' דאותיום מוקמינן לה בפ"ב דשבועות בסמוך לוסתה. נמצא שראיית הדם עכשיו היא נגד חזקה דאורייתא. דמוחזקת לן אורח בזמנו בא ולא קודם וא"כ יותר טוב היה לנו לומר דההרגשה שבשעת תשמיש היה בלא דם והדם היה בלא הרגשה ואינו דם נדות והאורח יבוא בזמנו כדרכו בהרגשה. ומאי פריך הש"ס אי דארגשה שלא בשעת וסתה אמאי פטורה מן הקרבן אע"כ דכל דארגשה חזקה שראתה דם עם ההרגשה ועדיף מאורח בזמנו בא ויפה הוכיח בתה"ד:

אלא אכתי יש לפקפק למ"ד פרישה סמוך לוסתה דאורייתא הוא ואע"ג דוסתות דאורייתא והיה לנו לומר אורח יבא בזמנו ולא סמוך לוסתה ואפ"ה נאסר התשמיש מן התורה וע"כ היינו טעמא משום דהתשמיש דרכו להגיר הדם שע"י התשמיש מוגרים דמים אם הוא בסמוך לוסתה. וא"כ תו לא מוכיח מידי בתה"ד אדרבה היא הנותנת הואיל והיה סמוך לוסתה יש לנו לתלות בהרגשה שבשעת תשמיש והדרא קו' לדוכתא ואולי נאמר דהואיל והוא אחר זמן אם כן יש לנו נגד סברא דרוב דם באים בהרגשה נגד זה יש לנו לומר בהיפוך דם זה מאן עכביה כדלקמן ס' ע"ב ונהי דבשיעור וסת לא אמרינן כן משום דהשמש עכביה מ"מ אח"ז אפי' בר פדא דשם מודה דחזקה אין הדם מתעכב ומאי פריך ליחייב קרבן אי לאו משום הרגשה:

ועוד נראה דהא צריכין להבין בלא"ה לזה המקשן דהוה ס"ל בלא הרגשה נמי אשה טמאה א"כ מ"ט להקל בכתמים כלל כיון דאין כאן אלא ספק א' מן התורה דילמא מגופה דילמא מעלמא דהך ספיקא דמן הצדדין הוא רק מיעוטא ובשלמא לשמואל איכא נמי מיעוטא מן המקור בלא הרגשה וכמ"ש בר"פ אבל למאן דפליג אשמואל קשה. וע"כ צ"ל דזה המקשן הוה ס"ל ספק מן העליה ספק מעליא הוא שאין רוב דמים מן המקור וה"נ דהו"מ למימר ולטעמיך ולדחות סברתו ממתני' דפרוזדור לעיל י"ז ע"ב דקתני שחזקתו מן המקור. אבל מ"מ כך צריכין לומר כנ"ל וא"כ לסברת אותו המקשה שפיר הקשה בתה"ד מה"ת לחייב קרבן ואי משום שרוב דמים יוצאים בהרגשה ויש לתלות הך דם נמי בהרגשה ז"א להך מקשן הא לדידיה אין רוב דמים מן המקור אם כן ממילא נמי שאין רובם בהרגשת פתיחת פה המקור ומאי פריך. אע"כ אע"ג דהוה ס"ל שאין זה רוב שיוצאים דוקא בהרגשה מ"מ בזה לא טעה דרוב פעמים שמרגשת היא עם דם ולכן רצה לחייב קרבן על ההרגשה שבשעת תשמיש ומוכח שפיר כתה"ד:

אב"א מחגור ולמטה כגון שעברה בשוק של טבחים. לשיטת הרמב"ם דעל בשרה אפי' בפחות מכגריס טמאה הו"מ לשנוייה אפי' בלא עברה ופחות מכגריס. וי"ל לפמ"ש לעיל בסמוך דודאי למאי דקיי"ל רוב דמים מן המקור והס"ס הוא גרוע מאוד בודאי יש לנו להחמיר בבשרה. משא"כ להס"ד דלא הוה ס"ל רוב דמים מן המקור כמ"ש לעיל בסמוך. ואם כן הו"ל ס"ס מעליא מודה הרמב"ם דגם בבשרה תלינן בכגריס ועוד ולקמן בסמוך אי"ה יתיישב באופן אחר אי"ה:

אמר ר' ירמיה מדפתי מודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן פירש"י דילמא ארגשה ולאו אדעתה יראה דס"ל לרש"י ז"ל דבהא פליגי ר' ירמיה ורב אשי דהרי ודאי גם לרב אשי בעינן הרגשה דאל"ה מ"ט להתיר כתם שעל קרקע היכי שבדקה וידעינן בודאי דאתא מגופה אע"כ משום דלא ארגשה אלא מ"מ מדרבנן טמאה מיהת טומאת כתם ובקרקע עולם לא גזרו כצ"ל לרב אשי אם כן היינו ר' ירמיה ובמאי פליגי. לכן ס"ל לפי הס"ד דשמואל אתא לחדש לן הך דינא דהרגשה ומפיק ליה ממשמעות דקרא א"כ הא קיי"ל כל מה דכתיב בפי' בתורה להתיר לא אסרוהו חכמים ואיך יטמאו כתם מדרבנן וע"כ צ"ל דאמרינן לה לא נאמין לך במה שאמרת לא הרגשתי כי אולי לאו אדעתך ואת אמרת ברי לי זאת היא סברת ר' ירמיה. אמנם רב אשי פליג וס"ל שמואל לא איירי בהרגשה כלל ולא אמרה מעולם אלא הוא סברה חיצונה מהלכה למשה מסיני או מסברא ורבנן אסרוהו אפי' בלא הרגשה כיון שאין ההיתר מפורש בתורה. ומאי דחדית לן שמואל הוא דאסמיך לן דברי ר"נ אקרא דוקא מה שהוא דומה לבשרה בענין קבלת טומאה הוא דמקבל כתם אבל מה שאינו דומה לבשרה לא וכ"כ בנוב"י דאהא מייתי שמואל בבשרה לאסמכתא הנ"ל. ובזה תבין המשך דברי התוס' ד"ה מודה שמואל וכו' ובנוב"י האריך בזה ומעייל פילא בקופא דמחטא ע"ש:

אי נמי. בסתמא דלא אמר לא בדקתי ואשתכח שרץ בגומא: בסטרא. בצדי הבגד שיש שם קמטים ותפירות שקורין וירונ''ש: מפני מה אמרו כו'. כלומר מפני מה תלו בכיבוד וטיהרו טהרות דקודם כיבוד: למפרע. אפילו דקודם כיבוד טמאות: ומפני מה אמרו. ומפני מה תלו טהרה בכבוס: תחזור ותכבסנו. אם לא בדקתו בשעת כבוסו ולאחר זמן נמצא בו כתם ואין ידוע אם קודם כבוס היה בו לטמא טהרות של קודם לכן: אם נדחו. מראיו מחמת כבוס זה: בידוע שלאחר כבוס. ראשון נפל בו וטהרות של קודם כבוס ראשון טהורות דאי קודם כבוס קמא הוה ביה כבר נדחו מראיו מחמת כבוס ראשון: מקדיר. נכנס בבגד טרשטריי''ש כתם שלפני כבוס מגליד וגלדו עבה: לא שנו. אדר' שמעון קאי: למפרע. עד שעת הכבוס: מתני' באין מרקם טהורים. שהן עובדי כוכבים ודמן טהור: שהן גרים. ודמן טמא: וטועין. שאין מצניעין את כתמיהם: וחכמים מטהרין. בגמרא פריך ואי דישראל טהור דמאן טמא: שלא נחשדו. ומכבסין אותם: גמ' קא פסיק ותני. הבאין מבין העובדי כוכבים טהורין ואפילו מתרמוד אלמא בני תרמוד עובדי כוכבים גמורים הן: זאת אומרת מקבלין גרים מן התרמוד. וכשרין לבא בקהל ולא אמרינן ממזרים הן שנתערבו בבנות עשרת השבטים ועובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר: גרי אריות הן. מפורש בספר מלכים (ב יז) וישלח ה' בהם את האריות וגו': גרי אמת הן. ודמן טמא: בערי ישראל. במקום גלוי: נחשדו על כתמיהן. דלא מצנעי להו: מתני' בכל מקום. במקום ישראל: בחדרים. מסתמא מדאצנעי דם נדה הוא: בית הטמאות. חדר שהנשים משתמשות בו בימי נדותן: סככות ופרעות. בגמ' מפרש להו וספק נינהו ומדרבנן וכותיים לית להו: גמ'

בגומא נמי בדיק. והא דאמר בפ''ק דפסחים (דף ז.) דגומא אינה נבדקת גבי תיבה שנשתמשו בה מעות מעשר שני התם בחריץ המכוסה בקרשי התיבה דההיא גומא אינה נבדקת: וכן הכתם עד שעת כבוס חזקתו בדוק כו'. ל''ג איבעיא להו דקאי אאיבעיא להו דלעיל גבי שרץ: בודקות חלוקיהן בשעת כבוסיהן. לאחר הכבוס בודקות ואם לא מצאה הכתם טהור החלוק אע''פ שהיה בו בודאי כתם קודם כבוס וכגון שהטבילתו והא דאמר לקמן בפרק האשה (דף סא.) בגד שאבד בו כתם מעבירים עליו ז' סממנים לבטלו ה''ה דאזיל ליה לכתם ע''י כבוס סתם והא דמסיק דאין חזקתו מתכבס היינו כשהכתם בסיטרא או בזוית אי נמי ע''י כבוס סתם לא אזיל ובודקות חלוקיהן היינו לפני כבוס ואי מצאה הכתם מעבירה עליו ז' סממנים או תעשה כבוס גמור וטוב דהא חזינן דע''י כבוס טוב הולך הכתם בלא סממנים: שמע מינה חזקתו בדוק. והא דאמר בפ''ק דפסחים (דף ז.) ובאלו מציאות (ב''מ דף כו.) מעות שנמצאו בירושלים בשאר ימות השנה חולין לפי ששוקי ירושלים עשויין להתכבד בכל יום לא שחזקתן מתכבדים אלא בשעת כבוד רגילים לעיין ולחפש אם יש שם מעות אי נמי כשבודקין השוקים שלא יהא שם עצם כשעורה או כעדשה מן השרץ אם היו שם מעות היו נמצאות: הבאים מרקם. ר''ת גריס רקס דאילו ברקם היו ישראל כדאמר בריש מסכת גיטין (דף ב.) אף המביא מן הרקם ומן החגר ולא קשה מידי דטובי רקם הוו כדפרישית שם ועוד אע''ג דברקם ישראל הוו קאמר הכא דכתמן טהורין דישראל מצניעים כתמיהן אלא של עובדי כוכבים הן וטהורין ורבי יהודה מטמא משום שיש שם גרים וטועים להשתמש אי' נמי הכא איירי בידוע שהן של עובדי כוכבים הדרים שם: מבין העובדי כוכבים טהורים: אע''ג דבפרק בנות כותים (לעיל לד.) אמר דדם עובדת כוכבים מטמא כרוקה וכמימי רגליה בכתמים דרבנן לא גזרו עליהם: אמוראי נינהו כו'. ואם תאמר א''כ מ''מ תקשה לרבי יוחנן דאמר אין מקבלין גרים מן התרמוד אע''ג דסתם מתניתין דעשרה יוחסין (קדושין דף עה:) ודפרק אלמנה (יבמות סח:) וכמה תנאי סברי דעובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר מ''מ תקשה ליה ממתניתין דסברה דלא באו עובדי כוכבים על בנות ישראל דאי באו הוי כתמן טמא דבין אם הולד ממזר או כשר ישראל הוי ויש לומר דרבי יוחנן וסביא סברי כדתני רמי בר יחזקאל בפ''ק דיבמות (דף טז.) דאין מקבלין גרים מן הקרמיין ומן התרמודין דפליג אמתניתין דהכא דמטהר כתמי כל העובדי כוכבים ולא בעי לשנויי לא לבר מתרמוד כדמשני בפ''ק דגיטין (דף ו.) לא לבר מבבל מדמחלק ברקם ולא בשאר עובדי כוכבים משמע דכולהו טהורים: קוברין שם הנפלים. ואם תאמר והיאך משתמשים שם בימי טומאתן והלא נזהרים הם מטומאת מת ונפלים כדתניא נאמנים לומר לא קברנו שם הנפלים ומוקי לה בגמרא בכותי כהן עומד שם ובפרק בנות כותים (לעיל דף לג.) אמר דנשוי מטמא משום בועל נדה אבל פנוי לא וי''ל דלפי שעה קוברין שם נפלין ולאחר זמן מסלקין אותם לקוברן בבית הקברות ואין אנו יודעין מתי מסירין אותן: לא נחשדו על כתמיהם. ואע''ג דכתמים דרבנן הך טומאה אית להו דסברה דמגופה אתא:

דף נו - ב

מתניתין:

גמרא:

מתניתין:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד