נידה נו ע"א

ממקום טמא (מהמקום ממנו יוצאת הזיבה) — אינו דין שיהו טמאין! ופורכים קל וחומר זה: דם היוצא מפי האמה של הזב יוכיח, ש הרי אף שדם זה בא ממקום טמא, ובכל זאת הריהו טהור. ומעתה, אף אתה אל תתמה על זה (במימי רגלים), שאף על פי שהוא בא ממקום טומאה, בכל זאת יהיה טהור, לכך תלמוד לומר האמור בתחילת פרשת הזב "איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא. וזאת תהיה טומאתו בזובו" (ויקרא טו, א—ב) — ובאה המלה "וזאת" לרבות את מימי רגליו לטומאה חמורה, שאף הם דינם כזוב.

למעלה הוזכר כי מי הרגלים של הזב מטמאים טומאה חמורה, ואולם הדם היוצא מפי האמה של הזב, הריהו טהור, אף שבא ממקום טמא. ומבררים: מנלן [מנין לנו] שדם היוצא מפי האמה של הזב טהור? דתניא [שכן שנויה ברייתא]: יכול יהא דם היוצא מפיו של הזב, וכן הדם היוצא מפי האמה שלו, יהיו טמאין כזובו — לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בתחילת פרשת הזב "זובו טמא הוא" (ויקרא טו, ב). והיא לשון מיעוט, לומר: דווקא הוא הזוב עצמו טמא, ואין דם היוצא מפיו ומפי האמה טמא, אלא טהור.

ושואלים: ואיפוך אנא [ואהפוך אני] את הדינים, ותהא טומאת דם היוצא מפי אמתו נלמדת מריבוי הכתוב "וזאת תהיה טומאתו בזובו", שאף הוא מטמא, ואילו טהרת מי רגליו ממיעוט הכתוב "טמא הוא"! אמר ר' יוחנן משום [בשם] ר' שמעון בן יוחי: ראוי לרבות דווקא את מי הרגלים לטמא, ולא את הדם, שכן מי הרגלים הריהם דומיא [בדומה] לרוק, מה רוק — הריהו דבר שבתחילה הוא מתעגל (נאגר ומצטבר) בתוך הגוף, ואחר כך יוצא ממנו. אף כל דבר היוצא מן הזב שהינו מתעגל ויוצא, כמי הרגלים, הריהו טמא. יצא מכלל זה הדם — שאין הוא מתעגל ויוצא.

ושואלים על כך: והרי חלב שבאשה, שמתעגל ויוצא, והיה ראוי שחלב הזבה יטמא בטומאה חמורה, ובכל זאת אמר מר [החכם] בברייתא כי החלב שבאשה הריהו מטמא טומאת משקין, ונדייק בדבריו: טומאת משקין — אין [כן] מטמא חלב האשה, אבל לא טומאה חמורה!

אלא אמר ר' יוחנן משום [בשם] ר' שמעון בן יוחי: ראוי לרבות דווקא את מי הרגלים לטמא, ולא את הדם, שכן מי הרגלים הריהם דומיא [בדומה] לרוק, מה רוק — הריהו דבר שבתחילה הוא מתעגל (נאגר ומצטבר) בתוך הגוף, ואחר כך יצא ממנו. ואולם כאשר אין הוא יוצא אל מחוץ לגוף, הריהו חוזר ונבלע בגוף. אף כל דבר שהריהו מתעגל ויוצא, ואם אין הוא יוצא הריהו חוזר ונבלע בגוף, הוא מטמא בטומאת הזב. יצא מכלל זה הדם — שהוא אינו מתעגל ויוצא. וכן יצא מכלל זה החלב שבאשה — שאף על פי שאמנם הוא מתעגל ויוצא, ואולם כאשר לא יצא הוא אינו חוזר ונבלע בגוף.

ושואלים: ונילף [ונלמד] לטמא את דם הזב וחלב הזבה מזובו של הזב, ובאופן זה: מה זובו, שאין הוא מתעגל ויוצא, ובכל זאת הריהו מטמא, אף כל היוצא מהזב הריהו מטמא, אף שאינו מתעגל ויוצא! אמר רבא בתשובה: מזובו ליכא למילף [אין מקום ללמוד] לעניינם של דברים אחרים, שכן מיוחד הוא דינו של הזוב, שהריהו גורם טומאה לאחרים (לאדם הזב שראה את זובו, ונטמא בו).

א ועוד שנינו במשנתנו כי השרץ מטמא בלח, ואינו מטמא ביבש. ובענין זה אמר ריש לקיש: שרץ שיבש ושלדו קיימת, שלא נשבר שלד עצמותיו של השרץ — הריהו טמא. ותוהים על דבריו: והאנן תנן [הורי אנו שונינו במשנתנו] ברשימת הטומאות שהשרץ בכללן, כי הריהן מטמאין דווקא כשהם לחין ואין הם מטמאין כשהם יבשין! אמר ר' זירא בתשובה: לא קשיא [אין זה קשה], שכן יש להבחין בין האופנים השונים. הא [זה, דברי ריש לקיש] המטמא אף את השרץ שיבש — אמורים דווקא בכולן, כאשר כל השלד כולו שלם, שאז הריהו מטמא אף שהוא יבש. ואילו הא [זה, דברי משנתנו], שאין השרץ היבש מטמא, אמורים כאשר במקצתן, כאשר רק מקצת השלד נותרה קיימת, ובכגון זה שוב אינו מטמא.

דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' יצחק בר' ביסנא, אמר ר' שמעון בן יוחי: ממה שנאמר בטומאת השרצים "אלה הטמאים לכם בכל השרץ כל הנוגע "בהם" במותם יטמא עד הערב" (ויקרא יא, לא), יכול שנלמד שטומאה זו נוהגת רק בנוגע בכולן, כשהם שלמים, ולא בנוגע במקצתם — לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בפסוק שלאחר מכן "וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא", להורות שהריהם מטמאים אף בחלק מהם.

ואולם יש לחזור ולדון שוב: אי [אם] נלמד מהכתוב "מהם" — יכול נלמד מכאן כי הריהם טמאים אף במקצתן. לכך תלמוד לומר "כל הנוגע בהם" — להורות שהריהם טמאים דווקא כאשר הם שלמים. ומעתה, הא [זה] כיצד ניישב את הסתירה? כאן, הכתוב המלמד שאף במקצתם הריהם מטמאים — מדובר בו בשרץ הלח. ואילו כאן בכתוב המלמד שהשרץ מטמא רק כשהוא שלם — מדובר בשרץ היבש.

ובענין זה הוסיף ואמר רבא כי הני זבוגי [אלה הצבים] של העיר מחוזא שבבבל, כי [כאשר, כל עוד] שלדן קיימת — הריהם טמאין. וכיוצא בדבר אמר עוד ריש לקיש: השרץ שנשרף ואולם שלדו עדיין קיימת — הריהו עדיין טמא.

מיתיבי [מקשים] על דבריו ממה ששנינו: אם נמצא שרץ שרוף על גבי הזיתים, וכן מטלית טמאה המהוהא (בלויה ורקובה) — הזיתים טהורין. שלפי הכלל שכל הטמאות דנים בהן כשעת מציאתן. שכפי שהן עתה כך הגיעו אל הזיתים הללו, ובמצבם עתה אין הם מטמאים. הרי שאין השרץ השרוף מטמא, ושלא כדברי ריש לקיש! אמר ר' זירא: לא קשיא [אין זה קשה], שיש להבחין בין המקרים השונים. הא [זה, דברי ריש לקיש] המטמא אף את השרץ השרוף (ושלדו קיים) — אמורים דווקא בכולן, כאשר השלד שלם. ואז הוא מטמא אף שהוא שרוף. ואילו הא [זה, דברי הברייתא, האומרת שאינו מטמא, אמורים במקצתן, כאשר רק מקצת השלד נותרה קיימת.

דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' יצחק בר' ביסנא משום [בשם] ר' שמעון בן יוחי ממה שנאמר בטומאת השרצים "אלה הטמאים לכם בכל השרץ כל הנוגע הם במותם יטמא עד הערב", יכול שנלמד שטומאה זו נוהגת רק בנוגע בכולן, כשהם שלמים — תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בפסוק שלאחר מכן "וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא" — שהם מטמאים אף בנגיעה בחלק מהם.

ואולם יש לחזור ולדון שוב: אי [אם] נלמד מהכתוב "מהם" — יכול נלמד מכאן כי הריהם טמאים אף במקצתן. לכך תלמוד לומר בפסוק הקודם "כל הנוגע בהם" — דווקא כאשר הם שלמים. הא [זה] כיצד ניישב את הסתירה? כאן, הכתוב המלמד שהם מטמאים רק כשהם שלמים — מדבר בשרץ השרוף. ואילו כאן הכתוב המלמד שהשרץ מטמא אף שאינו שלם — מדבר בשרץ שאינו שרוף.

ב שנינו במשנתנו רשימת הדברים הטמאים, שמטמאין רק כאשר הן לחין ולא כאשר הם יבשים. ומפרטים את מקור הדברים: הזב — דכתיב [שכן נאמר] בטומאתו "רר בשרו" (ויקרא טו, ג), להורות על דבר הלח. כיחו וניעו ורוקו — דכתיב [שכן נאמר] בטומאתם "ו כי ירק הזב" (שם ח) — כל שהוא כעין רוק, שהוא לח ולא יבש.

השרץ — דכתיב [שכן נאמר] בטומאתו "כל הנוגע בהם במותם" (שם לא) אמר [אמרה] רחמנא (התורה), טומאתם לאחר מותם הריהי רק כשהם כעין שעת מיתה. שהגוף לח באותה עת. שכבת זרע — שרק שכבת זרע הראויה להזריע, הלחה ולא היבשה מטמאה. נבלה — דכתיב [שכן נאמר] בטומאתה ו"כי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאוכלה הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב" (שם לט), כעין מיתה, שהגוף לח באותה עת.

ג שנינו במשנתנו שאם יכולין להשרות את הטמאים שנמנו בה המטמאים דווקא כשהם לחים, ולהחזירם בכך לכמות שהיו לחים — הריהם מטמאים. ועוד שנינו שהשרייה זו נעשית במים פושרים מעת לעת. ובענין זה בעי [שאל] ר' ירמיה: האם הכוונה היא שיהיו המים מתחילתו של ההשרייה ועד סופו בפושרין, א ו דלמא [שמא] די שיהיו המים בתחילתו פושרים, אף על פי שאין סופו פושרים?

ומציעים פתרון לשאלה: תא שמע [בא ושמע] ממה ששנינו, דתניא [שכן שנויה ברייתא]: כמה זמן היא שרייתן בפושרין? יהודה בן נקוסא אומר: מעת לעת. ודי שיהיו המים בתחילתו פושרים, אף על פי שאין סופו פושרים. רבן שמעון בן גמליאל אומר: צריכין שיהו המים פושרין כל מעת לעת.

ד שנינו במשנתנו כי ר' יוסי אומר שבשר המת שיבש ואינו יכול לחזור לכמות שהיה לאחר השרייה — הריהו טהור. ובהסבר דברי ר' יוסי אמר שמואל שהכוונה היא שהריהו טהור מלטמא בכזית, אבל הריהו מטמא טומאת רקב (ששיעורה הוא כמלוא התרוד). ומביאים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך, כהסברו זה של שמואל], ר' יוסי אומר: בשר המת שיבש, ואין יכול לשרות ולחזור כמות שהיה — טהור מלטמא בכזית, אבל טמא טומאת רקב.

ה משנה השרץ המת שנמצא במבוי, ואין ידוע מתי הגיע למבוי — הריהו מטמא למפרע את כל הטהרות הנמצאות במבוי זה (שמא נגעו בו הטהרות, ונטמאו על ידו). עד שיבוא אדם ויאמר לפני בית הדין: "בדקתי את המבוי הזה, ולא היה בו באותה שעה כל שרץ". ובאופן זה כל הטהרות שהיו במבוי עד לאותה שעה הריהן טהרות. או אופן נוסף שבו הטהרות אינן נטמאות: אלה שהיו במבוי עד שעת כבוד (טאטוא) המבוי אינן טמאות, שהרי בוודאי בשעת הכיבוד היו רואים את השרץ המת (אילו היה שם באותה עת). ולכך ודאי שהגיע השרץ למבוי רק לאחר שכובד המבוי.

וכן כתם בצבע אדום שנמצא בחלוק אשה — הריהו מטמא למפרע את כל הטהרות שנגעה בהן האשה, עד שיאמר "בדקתי את החלוק הזה, ולא היה בו כתם", שבאופן זה אין הטהרות שנגעה בהן לפני הבדיקה טמאות. או הטהרות שנגעה בהן עד שעת הכבוס, שחזקה היא שבנות ישראל בודקות חלוקיהן בשעת הכיבוס, ואילו היה שם כתם באותה עת, היתה רואה אותו.

ומטמא השרץ והכתם טומאה למפרע, בין שהוא עתה לח, בין כשהוא עתה יבש. ואילו ר' שמעון אומר כי השרץ או הכתם היבש — אמנם מטמא למפרע (עד שעת כיבוס או שעת כיבוד), ומפני החשש שמא היה שם השרץ במשך פרק זמן זה. ואולם השרץ או הכתם הלח — אינו מטמא למפרע אלא עד שעת (שעה) שאם היה באותה שעה לח יהא יכול לחזור ולהיות בשעת מציאתו עדיין לח, ולא עד שעת כיבוס או שעת כיבוד, המרוחקות משעה זו. שהרי ברור הוא שלא היה השרץ או הכתם באותה עת. שכן, אילו היה אז — לא היה עדיין לח בשעת מציאתו.

ו גמרא שנינו במשנתנו כי אין הטהרות שהיו במבוי לפני שעת הכיבוד נטמאות בשרץ זה. ובדבר זה איבעיא להו [נשאלה להם, לחכמים] שאלה זו: האם כוונת דברי המשנה "עד שעת כבוד (טאטוא)" לומר כי משטיאטאו אותו חזקתו של המבוי שהוא בדוק, שמן הסתם בודקים אותו אם יש בו טומאות. ומשום כך הטהרות שהיו עד שעת הכיבוד אינן נטמאות. או דלמא [שמא] הכוונה היא שחזקתו של המבוי שהוא מתכבד, ואילו היה שם שרץ, היה יוצא מהמבוי באמצעות הכיבוד?

ומסבירים: מאי נפקא מינה [מה יוצא מזה, אם נאמר כצד זה או כצד זה] — במקרה שאמר האדם שכיבד את המבוי כי הוא אמנם כביד [כיבד, טאטא] את המבוי, ואולם לא בדק [לא בדק] אותו. ומעתה: אי אמרת [אם אומר אתה] בטעם טהרתן של הטהרות שהיו לפני הכיבוד שהוא משום שחזקתו של המבוי המטואטא שהוא גם בדוק — במקרה זה אין לטהר את הטהרות שהיו לפני הכיבוד, שכן הא [הרי] אומר המכבד כי הוא לא בדוק את המבוי. ואולם אי אמרת [אם אומר אתה] בטעם טהרתן של הטהרות שהיו לפני הכיבוד שהוא משום שחזקתו של מבוי שהוא מתכבד, ובשעה שטואטא המבוי, יצא השרץ עם הטאטוא — הא [הרי] אף במקרה זה המבוי מתכבד, ואין הטהרות שהיו לפני כן נטמאות.

from a place of impurity, the same place that emits ziva, is it not logical that it should be impure? The baraita answers: The case of blood that issues from the opening of the penis may prove that this inference is invalid, as the blood comes from a place of impurity and yet it is pure. Likewise, you should not be surprised about this, the urine of a zav, that even though it comes from a place of impurity it should be pure. Therefore, the verse states: “When any man has an issue out of his flesh, his issue, it is impure. And this shall be his impurity” (Leviticus 15:2–3). The term “and this” comes to include his urine with regard to the severe form of ritual impurity.

The Gemara asks: From where do we derive that blood that issues from the opening of the penis is pure? As it is taught in a baraita concerning a zav: One might have thought that blood that issues from his mouth or from the opening of the penis is impure, like his saliva and urine. Therefore, the verse states: “His issue, it is impure” (Leviticus 15:2). The term “it” is an exclusion, indicating that it, ziva, is impure, but blood that issues from his mouth or from the opening of the penis is not impure; rather, it is pure.

The Gemara suggests: But perhaps I should reverse the halakhot. One could derive from the amplification “and this” that blood issuing from the penis of the zav is impure, and from the exclusion “it” that his urine is pure. Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: Urine, rather than blood, should be included among the impure fluids of the zav, as it is similar to saliva: Just as saliva is a fluid that first gathers together and then comes out of the mouth, so too, all impure fluids are those that gather together and then come out of the body. Blood is therefore excluded, as it does not first gather together and then come out of the body.

The Gemara objects: But there is the case of the milk that is emitted from a woman, which first gathers together and then comes out of the body, and it should therefore transmit a severe form of ritual impurity, like saliva and ziva. And yet the Master said in the aforementioned baraita: The milk of a woman transmits the ritual impurity of liquids. One may infer that with regard to the ritual impurity of liquids, yes, it transmits impurity, but it does not transmit a severe form of ritual impurity.

Rather, Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: In order to transmit a severe form of impurity the fluid must be similar to saliva: Just as saliva first gathers together and then comes out of the mouth, and if it is not expectorated it is reabsorbed, so too, all impure fluids first gather together and then come out of the body, and are reabsorbed by the body if they are not emitted. Blood is therefore excluded, as it does not first gather together and then come out of the body. The milk that is emitted from a woman is also excluded, as even though it gathers together and then comes out of the body it cannot be reabsorbed.

The Gemara further objects: But let us derive from the case of ziva that both blood and breast milk transmit impurity: Just as his ziva does not first gather together and then come out of the body, and yet it transmits impurity, so too, all the fluids of a zav should transmit impurity, even if they do not gather together before they are emitted from the body. Rava said in explanation: One cannot derive the halakha with regard to the blood and breast milk of a zav or zava from the halakha with regard to his ziva, as the case of ziva is unique in that it causes impurity to others, i.e., to the one who emitted ziva.

§ The mishna teaches: And the carcass of a creeping animal transmits impurity when moist but not when dry. Reish Lakish says: With regard to the carcass of a creeping animal that dried up but its skeleton is intact, i.e., its bone structure remains in place, it is ritually impure. The Gemara asks: But didn’t we learn in the mishna that the items it lists, including the creeping animal, all transmit impurity when they are moist, but they do not transmit impurity when they are dry? Rabbi Zeira said: It is not difficult. This statement of Reish Lakish, that creeping animals transmit impurity even when dry, is referring to a case where all of the bones are intact. By contrast, that ruling of the mishna, that they do not transmit impurity when dry, is referring to a situation where only part of the bones are intact.

This is as it is taught in a baraita that Rabbi Yitzḥak, son of Rabbi Bisna, says that Rabbi Shimon ben Yoḥai says: The verse states with regard to creeping animals: “Whoever touches them when they are dead shall be impure until the evening” (Leviticus 11:31). One might have thought that the carcasses of creeping animals transmit impurity only if one comes into contact with all of them, i.e., with creeping animals that are completely intact. Therefore, the verse states: “And upon whatever any of them falls when they are dead shall be impure” (Leviticus 11:32). The term “any of them” indicates that this halakha applies even if one comes into contact with only part of a creeping animal.

If the halakha is derived from the term “of them,” one might have thought that even if one comes into contact with a part of them he is rendered impure. Therefore, the verse states: “Whoever touches them,” which indicates completely intact creeping animals. The baraita concludes: How can these texts be reconciled? Here, where the verse indicates that even part of them transmits impurity, it is referring to a moist creeping animal. There, where the verse teaches that only a complete creeping animal transmits impurity, it is speaking of a dry creature.

Rava said: With regard to these lizards of the city of Meḥoza, when their skeleton is intact they are impure. The dab lizard is one of the creeping animals listed in the Torah. And Reish Lakish says: With regard to the carcass of a creeping animal that was burned but its skeleton is intact, it is ritually impure.

The Gemara raises an objection from a mishna that indicates a burnt carcass of a creeping animal is pure (Teharot 9:9): In a case where a burnt creeping animal was found on top of a pile of olives, and likewise, if the tattered rag of a zav was found on a pile of olives, the olives and the rag are pure. One is not concerned that the carcass of the creeping animal touched the olives or rag before it was burned, because with regard to all matters of impurity, it is assumed that when the item in question came into contact with the potential sources of impurity, the potential sources of impurity were in the same state as they were at the time they were found, and a burnt carcass does not transmit impurity. Rabbi Zeira said: It is not difficult; this statement of Reish Lakish refers to a case where all of the bones are intact, whereas that ruling of the mishna is referring to a situation where only part of the bones are intact.

As it is taught in a baraita that Rabbi Yitzḥak, son of Rabbi Bisna, says in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: When the verse states: “Whoever touches them when they are dead shall be impure” (Leviticus 11:31), one might have thought that creeping animals transmit impurity only if one comes into contact with all of them, i.e., with creeping animals that are completely intact. Therefore, the verse states: “And upon whatever any of them falls when they are dead shall be impure” (Leviticus 11:32), indicating that even a part of them transmits impurity.

If the halakha is derived from the term “of them,” one might have thought that even contact with a part of them transmits impurity. Therefore, the verse states: “Whoever touches them.” How can these texts be reconciled? Here, where the verse teaches that only the complete carcass of a creeping animal transmits impurity, it is referring to a burnt creeping animal. There, where the verse indicates that even a part of them transmits impurity, it is referring to the carcass of a creeping animal that is not burnt.

§ The mishna teaches that the ziva of a zav, the mucus and saliva of a zav, the carcass of a creeping animal, an animal carcass, and semen all transmit impurity when they are moist, but they do not transmit impurity when they are dry. The Gemara cites the sources for these halakhot: The ziva of a zav transmits impurity only when moist, as it is written: “His flesh runs with his issue” (Leviticus 15:3), which is referring to a moist discharge. His phlegm and his mucus and his saliva likewise transmit impurity only when moist, as it is written: “And if one who has an issue spits” (Leviticus 15:8), which is referring to a substance that is like saliva, which is moist.

The carcass of a creeping animal transmits impurity only when moist, as the Merciful One states: “Whoever touches them when they are dead shall be impure” (Leviticus 11:31). This indicates that they transmit impurity when they are in a state similar to their state at the time of death, when creatures are still moist. Semen transmits impurity only when moist, as it must be fit to inseminate. An animal carcass transmits impurity only when moist, as it is written: “And if any animal of which you may eat dies, he who touches its carcass shall be impure until the evening” (Leviticus 11:39), which teaches that the carcass transmits impurity when it is in a state similar to its state at the time of death.

§ The mishna teaches that if one could soak those dry substances in water and restore them to their previous state they would transmit impurity both when moist and when dry. The mishna further teaches that this is referring to soaking them in lukewarm water for a twenty-four-hour period. Rabbi Yirmeya raises a dilemma: Does the mishna mean that the soaking must be performed in lukewarm water from the beginning of the soaking until its end, or perhaps it is sufficient if the water is lukewarm at the beginning of the soaking, even if at the end of the soaking the water is not lukewarm?

The Gemara explains: Come and hear, as it is taught in a baraita: How much time is their soaking in lukewarm water? Yehuda ben Nekosa says: This is referring to a twenty-four-hour period, and it is sufficient if the water is lukewarm at its beginning, even if it is not lukewarm at its end. Rabban Shimon ben Gamliel says: The water must be lukewarm for the entire twenty-four-hour period.

§ The mishna teaches that Rabbi Yosei says: With regard to the flesh of a corpse that is dry and cannot be soaked to restore it to its previous state, it is ritually pure. Shmuel says: It is pure from transmitting impurity by the amount of an olive-bulk, but if there is a ladleful of the flesh it transmits the impurity of the decayed flesh of a corpse. This is also taught in a baraita: Rabbi Yosei says: With regard to the flesh of a corpse that dried up and cannot be soaked and restored to its previous state, it is ritually pure from transmitting impurity by the amount of an olive-bulk, but it is impure with the impurity of the decayed flesh of a corpse.

MISHNA: The carcass of a creeping animal that was found in an alleyway renders pure items impure retroactively. All items that passed through that alleyway from the time about which one may state: I examined this alleyway and there was no carcass of a creeping animal in it, or from the time of the sweeping of the alleyway, are impure.

And likewise, a blood stain that was discovered on the robe of a woman renders her impure retroactively. Any pure items that she handled from the time about which one may state: I examined this robe and there was no blood stain on it, or from the time of the laundering of the robe, are impure.

And the carcass of a creeping animal or a blood stain renders items impure retroactively whether they are still moist or are already dried out. Rabbi Shimon says: The dry one renders items impure retroactively, but the moist one does not render items impure from the aforementioned times, but only from such a time that it could still be moist from then up to the moment it was discovered.

GEMARA: With regard to the case of the carcass of a creeping animal that was found in an alleyway, a dilemma was raised before the Sages: The mishna teaches that any pure items that passed through that alleyway from the time of the sweeping of the alleyway are impure. Does this mean that once the alleyway is swept its presumptive status is that it has been examined, as it is examined during the sweeping and any impure item would have been discovered, and therefore any pure items that passed through the alleyway beforehand remain pure? Or perhaps the mishna means that once the alleyway is swept its presumptive status is that it has been entirely swept, and therefore any creeping animal would have been removed by the sweeping.

The Gemara asks: And what is the practical difference that arises from this dilemma? The Gemara answers: There is a difference in a case where the one who swept the alleyway said he swept it but did not examine it. If you say that items that were present in the alleyway before it was swept remain pure because the presumptive status of a swept alleyway is that it has been examined, in this case the man explicitly said that he did not examine it, so it does not have this presumptive status. By contrast, if you say that the items remain pure because the presumptive status of the alleyway is that it has been completely swept, in this case too it has been swept, and therefore the items that were present earlier remain pure.