נידה נה ע"א

דף נה - א

נדה מטמאת את הנושא אותה. וכן מטמא דם נדה את הנושא אותו.

הטומאה מהמשא אינה נהיית רק בנשיאה בפועל, אלא גם אם הנדה או דמה נמצאים על אבן רגילה [שדרכה של האבן הזאת להנשא], ומתחתיה של האבן נמצאים כלים או בגדים הרי הם נטמאים בטומאת משא, כדין נושא נדה או דמה - בדרגת ראשון לטומאה. [והאבן עצמה אינה טמאה!] בטומאת זב התחדש דין מיוחד של "אבן מסמא".

אבן מסמא היא אבן גדולה, שאין דרכה להנשא מחמת כובדה. ולכן, אם היו תחתיה כלים או בגדים, ומעליה דברים המטמאים את הנושא אותם - אין הבגדים והכלים שתחת האבן נטמאים מדין "נושא".

חוץ מאשר טומאת זב, שחידשה בו התורה שמטמא אפילו באבן מסמא. אי מה היא, הנדה או הזבה, מטמאה באבן מסמא, את הכלים או הבגדים שתחת האבן הגדולה, אף מדוה הזבה נמי מטמאה באבן מסמא? ^[6] אמר רב אשי: אמר קרא במשכב הזב, שמטמא באבן מסמא: "והנושא אותם".

"אותם" - מיעוטא הוא ^[7].

שנינו במשנה: ובשר המת מטמא לח ויבש.

והוינן בה: מנלן שבשר המת מטמא אפילו כשיבש?

אמר ריש לקיש: אמר קרא "לכל טומאתו"

- לכל טומאות הפורשות ממנו, בין לח ובין יבש.

רבי יוחנן אמר: "או בעצם אדם או בקבר". אדם דומיא דעצם, מה עצם - יבש, אף כאן - יבש.

מאי בינייהו?

איכא בינייהו - שיבש מאד עד דאפריך אפרוכי.

לרבי יוחנן טהור כיון שאינו דומה לעצם, שאינו נפרך. לריש לקיש טמא לפי שגם יבש לגמרי מתרבה מ"לכל טומאתו"

מיתיבי: בשר המת שהופרך - טהור! ומשנינן: התם - דאקמח שהתפורר עד שנהיה דק כקמח, והוי עפרא.

מיתיבי בין לרבי יוחנן ובין לריש לקיש ^[8].

דתנן: כל שבמת - מטמא. חוץ מן - השינים, והשער, והצפורן, בשעה שפירשו מגופו של המת.

ובשעת חבורן למת - הכל טמא!

והרי שן היא דומיא דעצם, ומ"מ טהורין?!

ומשנינן: אמר רב אדא בר אהבה: דומיא דעצם, מה עצם - שנברא עמו בשעת הוולדו, אף כל - שנברא עמו. ושן לא נבראה עמו בשעת הוולדו.

ופרכינן: והאיכא שער וצפורן, שנבראו עמו - וטהורין!?

אלא, אמר רב אדא בר אהבה: דומיא דעצם, מה עצם - שנברא עמו ואין גזעו מחליף, שאם ניטל העצם - שוב אינו חוזר וגדל עצם אחר במקומו, אף כל שנברא עמו ואין גזעו מחליף.

יצאו השינים - שלא נבראו עמו.

יצאו שער וצפורן, שאף על פי שנבראו עמו - גזעו מחליף. ופרכינן: והרי עור, דגזעו מחליף, והראיה:

דתנן: בהמה הגלודה שניטל ממנה העור והעלתה עור חדש במקומו, רבי מאיר - מכשיר לאוכלה, שלא נעשית טריפה כשניטל עורה, לפי שהוא יכול לחזור לקדמותו. וחכמים - פוסלין.

ואפילו רבנן לא קפסלי אלא משום דאדהכי והכי, עד שמופיע העור החדש, שליט בה אוירא, ומתה לאחר מכן, ולכן היא טריפה, ולעולם גזעו מחליף.

ובכל אופן תנינן: אלו שעורותיהם מטמאים כבשרן - עור האדם!

ומשנינן: הא איתמר עלה:

אמר עולא: דבר תורה - עור אדם טהור! ומאי טעמא אמרו חכמים שהוא טמא?

גזרה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין [מרדעת] לחמור ^[9].

ואיכא דאמרי דפרכינן איפכא:

הרי עור, דאין גזעו מחליף, אלא רק מתקשה הבשר מלמעלה, ותנן: וחכמים פוסלין!

ואפילו רבי מאיר לא קא מכשר - אלא משום דקריר שמתקשה בשרא דבהמה מלמעלה, וחייא, ולעולם אין גזעו מחליף.

ובכל זאת אמר עולא: דבר תורה - עור אדם טהור!?

ומשנינן: כי איתמר דעולא - אסיפא איתמר:

דתנן התם בסיפא: וכולן, כל העורות שמטמאים כבשרן, שעבדן או שהילך בהן כדי עבודה - טהורין, לפי שבטלו מתורת בשר, חוץ מעור אדם.

ועל כך אמר עולא: דבר תורה - עור אדם כי עבדו טהור. ומה טעם אמרו חכמים טמא - גזרה שמא יעשה אדם עור אביו ואמו שטיחין.

ותו פרכינן: והרי בשר, דגזעו מחליף, ובכל זאת טמא!?

ומשנינן: אמר מר בר רב אשי: בשר שניטל נחשב אין גזעו מחליף. לפי שאינו מתרפא כולו לגמרי כבעבר, אלא נעשה מקומו צלקת.

שנינו במשנה: אבל הזוב אינו מטמא אלא כשהוא לח.

והוינן בה: זוב - מנלן בכלל שהוא מטמא?

ומשנינן: דתניא: "זובו טמא" - לימד על הזוב שהוא טמא.

והלא דין הוא שיטמא מקל וחומר, בלא צורך שיכתב במפורש בתורה?

כי אם לאחרים, האדם שיוצא ממנו הזוב, הוא גורם טומאה, לעצמו - לא כל שכן!

שעיר המשתלח יוכיח, שגורם טומאה לאחרים, למשלחו במדבר לעזאזאל - והוא השעיר עצמו עצמו טהור, על אף שמתרסק ואינו נשחט. לפי שדחייתו מהצוק שהיא מצוה, נחשבת לשחיטה המטהרת מידי נבילה [אך לא מתירה באכילה].

אם כן, אף אתה אל תתמה על זה, שאע"פ שגורם הזוב טומאה לאחרים - הוא עצמו טהור.

ולכן, תלמוד לומר: "זובו טמא" - לימד על הזוב שהוא טמא.

ואימא: הני מילי שמטמא הזוב במגע, אבל במשא - לא, מידי דהוה אשרץ, שמטמא במגע אך אינו מטמא במשא!?

אמר רב ביבי בר אביי: במגע לא איצטריך קרא - דלא גרע הזוב משכבת זרע המטמאת במגע.

---

אבן מושמא. כבר פירש במסכת שבת פרק ר' עקיבא (דף פ"ב ע"ב) בתוספות בשמו של רבינו תם ז"ל שהיא אבן גדולה שמושמת על משכב הזב ומושבו ואדם טהור יושב על האבן ונטמא מדין נישא שהרי משכב הזב נושא אותו וזהו היסטו של זב שלא מצינו לו חבר בכל התורה כולה שכל טומאות המסיטות טהורות חוץ מן הזב וריבה הכתוב אף משכב שלו ומושבו הנושאים תחת האבן כדאיתא בתורת כהנים וכן אם היו בכף מאזנים וכרעו הן מטמאים בהיסט.
וכן דם נדה שהוא רוצה כאן לטמא תחת אבן מסמא לומר שיהא לו היסט כזב בין תחת האבן בין בכף מאזנים וממעטינן ליה מדכתיב והנושא אותם דכמשכב ומושב הוא דמטמא באבן מסמא להכלים שעליה כדמפרש בתורת כהנים וכתב אותם למעוטי דמה. ולשון רש"י הוא והלשון שפי' בתוס' כתבתי שם במסכת שבת.

שמא יעשה עור אביו ואמו שטיחין. מפורש במסכת חולין בפרק העור והרוטב (קכב, א).

אמר ר' יהודה מדסקרתא סלקא דעתך אמינא שעיר המשתלח יוכיח וכו'. תימא הוא למה חזר והזכיר הטעם שדוחה סברייתא קל וחומר שלו ולמה הוצרך לומר כן לפי שאלתנו זובו טמא למה לי.
ויש לומר שזו הברייתא השגויה למעלה שעיר המשתלח יוכיח לא היתה שנויה בבה"מ ורבא לא היה יודע אותה כמ"ש בפרק בנות כותיים וכן ר' יהודה מדסקרתא לא שמע אותה והשיב לתרץ דאיצטרך זובו טמא והיה קשה עליו בק"ו והוצרך לומר שמדין ק"ו נמי לא אתי בך מפרש בתוספת.

אי מה היא מטמא באבן מסמא אף דמה מטמא באבן מסמא. פירשו בתוספות בשם רש"י ז"ל אבן מונחת על גבי יתדות וזב יושב עליה וכלים תחת האבן ונפקא לן דטמאין מדכתיב וכל אשר יהיה תחתיו יטמא כלומר כל אשר יהיה תחתיו של זב. והקשו עליו חדא דקרא דוכל אשר יהיה תחתיו מוקמינן ליה בפ' בנות הכותיים (לג, .) לעליונו של זב, וכל אשר יהיה הזב תחתיו קאמר, ועוד דבת"כ (פרשת מצורע פר' ג') דרשינן אבן מסמא מוכל המשכב כדתניא מנין לרבות עשר מצעות זו על גב זו על גבי אבן מסמא תלמוד לומר וכל המשכב. ועוד אי מוכל אשר יהיה תחתיו אפילו שאר כלים שאינן ראויים למשכב ומושב נמי ובמסכת עירובין פרק בכל מערבין אמרינן דלא כדאמרינן התם כל שהזב נשא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ומושב והאדם. ועוד מאי שנא אבן מסמא דנקט ליתני דף ועוד מאי שנא אבן מסמא דמשמע אבן גדולה שאינה מטלטלת כדאיתא בפרק תינוקת לקמן (נדה סט, .) דאמרינן אבן מוסמא כדכתיב והיתיאת אבן חדא ושומת על פום גובא. ורשב"ם ור"ת ז"ל פירוש שהאבן גדולה מונחת ממש על הבגדים והיא כבדה כל כך שכשהזהב נשען עליה אינו מכביד על הבגדים והיינו אבן מוסמא נקט. ומיהו לעיקר שמעתא קשיא דבעלמא משמע דאבן מסמאמרבינא ליה מדין משכב וכדאיתא בת"כ דדרשינן ליה מוכל המשכב, ואלו הכא משמע דהוי כעין טומאת משא מדמעטינן ליה מוהנושא אותם. ובפרק תינוקת נמי משמע הכין דתנן התם הזב והזבה והמצורע שמתו מטמאין במשא עד שימוק הבשר ואסיקנא בגמ' מאי במשא באבן מסמא דכתיב והיתיאת אבן חדא ושומת וכו' אלמא אבן מסמא היינו משא ובשבת פרק ר' עקיבא (פב, .) אמרינן כי פליגי באבן מסמא ובמתני' תנן הן והיסיטן אלמא מדין היסט הוא. ובתוספתא דמסכת כלים שנינו אין טומאה לכלי חרס אלא מאוירו ומהסיטו על גבי אבן מוסמא והיסט היינו משא כדאמרינן בפרק העור והרוטב (חולין קכד, ב) אטו נושא לאו מסיט הוא. ועל כרחין אית לן למימר הכין דאי הסט מדין מדרס הוא הא אמרינן בפרק ר' עקיבא דמדרס כלי חרס טהור. ועוד איכא למידק אשמעתא דהא ממעטינן דם הנדה מתורת משכב ומושב מדכתיב אשר היא יושבת עליו היא ולא דמה ואם איתא דאבן מסמא מדין משכב מרבינן לה מאי קא מקשה תו אי מה היא מטמאה לאבן מוסמא אף דמה מטמאה באבן מסמא, והא מיעטתייה בר לדמה ממשכב ומושבמשום הכי פי' בתוס' דתרי גווני אבן מסמא נינהו חד כגון שידו או רגלו של זב למטה מן האבן והאבן נתונה עליו וכלים על האבן דהאי משום משא הזב דהיינו היסטו שלא מצינו לו חבר בכל התורה כלה והיינו דאמרינן בשמעת' דממעטי' ליה מן והנושא אותם. וא"ת והלא והנושא אותם אדרבה משמע שהטהור נושא משא הזב או משכב ומושב של זב. י"ל דסמיך אמאי דאמרינן בפרק בנות הכותיים לפי מקצת הנוסחאות הנושא אותם קרי ביה הנשא דמשמע שהוא נשא על הזב או על משכבו ומושבו והיינו נמי כל הנך דאמרן דמרבינן לה לאבן מסמא מתורת משא ודרשינן ליה מוכל הנושא אותם אבל ההיא דבת"כ הוי איפכא כגון שמשכב ומושב תחת האבן והזב יושב על האבן וההוא דרשינן ליה מוכל המשכב.

שמא יעשה עורות אביו ואמו שטיחין. וא"ת והלא מת אסור בהנאה דגמרי שם שם מעגלה ערופה וא"כ בלאו הכי בדילי מיניה. וי"ל דטומאה חמירא להו טפי כדאמרינן בפ"ב דיומא (כג, .) ללמדך שקשה להם טומאת כלים יותר משפיכות דמים.

שעיר המשתלח יוכיח. וא"ת למה לי שעיר המשתלח לומ' דם הנדה יוכיח שגורם טומאת משכב ומושב לאחרים והוא עצמו אינו עושה משכב ומושב וי"ל משום דדם הנדה מיהא כיון שהוא גורם טומאת מגע ומשא לאשה הוא עצמו נמי מטמא במגע ובמשא, וא"כ בזב נמי ליהוי הכין שיטמא במגע ובמשא כדרך שהוא גורם לאחרים, אי נמי י"ל דניחא ליה טפי לאיתויי משעיר המשתלח משום שהוא גורם טומאה לאחרים והוא עצמו טהור מכלום.

אי מה היא מטמא׳ באבן וסמא. כבר פירשתיו בארוכה בס״ד בפ׳ ר׳ עקיבא לדעת רש״י והתוס׳ ושמעינן מהכא דאבן מסמא לא לענין משכבות ומושבות בלחוד רבייה רחמנא אלא אף לענין טומאת משא שאם אדם נושא כזית נבלה על גבי אנן מוסמא אעפ״י שאינו מכביד עליו כלל טמא כדין נושא נבלה דאי לא תימא הכי מאי אמרינן השתא והלא כבר מיעטנא דם הנדה מדין מושכבות ומושבות והאיך נאמר שיטמא באבן מסמא אלא ודאי כדאמרן וכן מוכיח מהא דאמרינן לקמן בפ׳ תינוקת הזב והזבה והיולדת והמצורע מטמאין במשא עד שימוק הבשר ופרישנא עלה בגמ׳ מאי משא אבן מוסמא וכן בפ׳ ר׳ עקיבא שנחלקו בע״ז אם מטמאה במשא אמרינן עלה בגמ׳ במשא דכ״ע לא פליגי כי פליגי באבן מוסמא ואם איתא אבן מוסמא מאן דכר שמיה ועוד דע״ז לאו בר מושכב ומושב הוא אלא ודאי כדאמרן וכן יש אבן מוסמא לענין הסטו של זב מדאמרינן בתוספתא דאשכחן במגלת סתרים לרבי׳ נסים ז״ל אין טומאה לכלי חרס אלא מאוירו ובהסט הזב על גבי מוסמא כלו׳ שאם הזב נושא טהרות או כלי חרס על אבן מוסמא הוא מטמא אותן בהסט ואעפ״י שאינן מכבידין עליו כלל ואע״ג דבספרי נפקא לן אבן מוסמא מיתורא דבכל המשכב אשר ישכב עליו כדאיתא התם ובפי׳ ר״י ז״ל קים להו לרבנן דה״ה לשאר טמאות המטמאין דאיתא אפי׳ באבן מוסמא או דנפקא להו מדכתיב בפרשת זבין והנושא אותם בתר משכבות ומושבות וכדאמרינן הכא אמר ר׳ אשי אמר קרא והנושא אות׳ וילפינן מינה דררשי׳ הנושא הנושא כדאית׳ בפ׳ בנות כותים א״נ דאפי׳ הסטו של זב מדין משא הוא אלא שהמשא הוא בטהור נושא טמא ואלו הסטו של זב שלא מצינו לו חבר הוא בטמא נושא טהור ואף משא נמי פעמים נקרא בלשון הסט כאותה שאמר כל המסיט והניסט טהור וכן במס׳ שבת בפרק ר״ע ומעתה היינו דפרכינן הכא אי מההיא מטמאה באבן מסמא כלו׳ דבטומאת משא שלו ופרקי׳ אמר רב אשי הנושא אותם מיעוטא הוא אותם דהיינו זב ומשכבותיו ולאדם הנדה והוי יודע שכשם שהמשכב מטמא תחת אבן מסמא כך חוזר ומטמא למה שעל אבן מסמא והיינו דאמרי׳ בספרא והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא מנין לעשרה מושבות זו על גב זו ואפי׳ על גבי אבן מסמא ת״ל והיושב מקום שהוא יושב ומטמא הטהור יושב ומטמא וזהו שנינו במ׳ כלים פ׳ ראשון אבות טומאות השרץ ושכבת זרע וטמא מת למעלה מהן נבלה למעלה מהן בועל נדה למעלה מהן זובו של זב רוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו למעלה מהן מרכב שהוא מטמא תחת אבן מוסמא ע״כ והא ודאי לומר שהוא מטמא מתחת אבן מוסמא טהרות ואדם וכלים שעל גבי האבן שאלו לטמא משכבות שתחת האבן שהמרכב עליה הא אמרינן בסיפרא שאין מושכב ומושב עושה משכב ומושב ועוד מה למעלה מהן שהרי בועל נדה מטמא משכב ומושב שתחת אבן מסמא כדאיתא בהדיא בתורת כהנים אלא ודאי כדאמרן נמצא שאבן מסמא נתרבתה בין לטמא בין ליטמא גבי משכבות ומושבות וגבי טומאת משא דגבי משא הוא לטמא וגבי הסט ליטמא.

שמא יעשה עורות אביו ואמו שטיחין. פירש״י ז״ל ובתוס׳ מרדעת לחמור והקשו בתוס׳ היאך אפשר לו לעשות כן והלא עור המת אסור בהנאה אפי׳ שערו שאנו מטמא אסור כדאיתא בערכין וכ״ש עורו ותירצו דשפיר בדיליה משום טומאה דחמירא להו טומאה כדאמרינן בפ״ב דיומא ללמדך שקשה להם טומאת כלי יותר משפיכות דמים ומיהו עדין קשה והלא רשע שבגוים אינו עושה כן וכ״ש ישראל לכך הנכון כמו שפי׳ מורי הרב הר״א הלוי בשם רבו הרמב״ן ז״ל דשטיחין היינו שעשה מהן דבר חשוב ומעובד יפה לשטחן על גבי הכותל להתאבל עליהם ימים רבים או שיזכור מעשיהם הטובים והיינו דנקט לשון שטיחין ולשון אביו ואמו.

שעיר המשתלח יוכיח. וא״ת ולימא דם הנדה יוכיח שגורם לאחרים משכב ומושב ואינו מטמא משכב ומושב וי״ל דשאני התם דלאו בר משכב ומושב הוא ולגבי משא דשייך הרי הוא מטמא לכך נקט שעיר המשתלח שמטמא לאחרים במגע ובמשא והוא טהור.

אבן מושמא. כבר פירש במסכת שבת פרק ר' עקיבא (דף פ"ב ע"ב) בתוספות בשמו של רבינו תם ז"ל שהיא אבן גדולה שמושמת על משכב הזב ומושבו ואדם טהור יושב על האבן ונטמא מדין נישא שהרי משכב הזב נושא אותו וזהו היסטו של זב שלא מצינו לו חבר בכל התורה כולה שכל טומאות המסיטות טהורות חוץ מן הזב וריבה הכתוב אף משכב שלו ומושבו הנושאים תחת האבן כדאיתא בתורת כהנים וכן אם היו בכף מאזנים וכרעו הן מטמאים בהיסט.
וכן דם נדה שהוא רוצה כאן לטמא תחת אבן מסמא לומר שיהא לו היסט כזב בין תחת האבן בין בכף מאזנים וממעטינן ליה מדכתיב והנושא אותם דכמשכב ומושב הוא דמטמא באבן מסמא להכלים שעליה כדמפרש בתורת כהנים וכתב אותם למעוטי דמה. ולשון רש"י הוא והלשון שפי' בתוס' כתבתי שם במסכת שבת.

שמא יעשה עור אביו ואמו שטיחין. מפורש במסכת חולין בפרק העור והרוטב (קכב, א).

אמר ר' יהודה מדסקרתא סלקא דעתך אמינא שעיר המשתלח יוכיח וכו'. תימא הוא למה חזר והזכיר הטעם שדוחה סברייתא קל וחומר שלו ולמה הוצרך לומר כן לפי שאלתנו זובו טמא למה לי.
ויש לומר שזו הברייתא השגויה למעלה שעיר המשתלח יוכיח לא היתה שנויה בבה"מ ורבא לא היה יודע אותה כמ"ש בפרק בנות כותיים וכן ר' יהודה מדסקרתא לא שמע אותה והשיב לתרץ דאיצטרך זובו טמא והיה קשה עליו בק"ו והוצרך לומר שמדין ק"ו נמי לא אתי בך מפרש בתוספת.

אף מדוה נמי מטמאה באבן מוסמא. ותימה מאשר היא יושבת ולא דמה ממעטינן נמי מטומאה אבן מוסמא דהא מכח טומאת משכב ומושב הויא טומאת אבן מוסמא כדתניא בת"כ מנין לרבות י' מצעות זו על גב זו ועל גבי אבן מוסמא ת"ל וכל המשכב. וי"ל דאבן מוסמא לא מטמאה אלא טומאה קלה אוכלין ומשקין הלכך מהיא ממעטי' משכב ומושב בלא אבן מוסמא והכא ממעט אבן מוסמא שהוא ענין אחר שאף בזב אין לה אלא טומאה קלה ואי לא הוה אלא מיעוטא קמא לא הוה ממעטינן אלא משכב ומושב ממש שמטמא טומאה חמורה אבל אבן מוסמא שאינו מטמא אלא טומאה קלה לא:

אבן מוסמא. פרש"י בכל מקום אבן מונחת על גבי יתידות וזב יושב עליו וכלים תחת האבן וטמאים מכל אשר יהיה תחתיו (הזב). וקשה לפירושו חדא דבת"כ מרבה ליה מוכל המשכב כדפ"ל. וע"ק דקרא דוכל אשר יהיה תחתיו מוקמינן לה לעיל בפ' בנות כותים לעליונו של זב ובת"כ דריש ליה למרכב הזב ועוד. אי מוכל אשר יהיה תחתיו הזב נפקא א"כ כל הכלים נמי ותנן במסכת זבין ומייתי לה בפרק בכל מערבין כל שהזב נישא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ומושב והאדם ותניא נמי בת"כ יכול הוא והיא לא יטמאו טומאה חמורה בכלים שאינם ראויין למשכב ומושב אבל יטמאו טומאה קלה ת"ל וכל המשכב אשר ישכב עליו. ועוד אמאי נקט אבן מוסמא דמשמע שהיא כבדה וגדולה כדמייתי עלה לקמן בפרק בתרא והתיית אבן חדא ושמוא על פום גובא ועוד אמאי נקט אבן אפי' דף נמי כיון שמונח על גבי יתידות. ופירש רבינו שמואל וכן ר"ת דהיינו אבן גדולה שמונחת על הבגדים והזב יושב עליה וכבדה היא כל כך שהזב אינו מכביד כלל על הבגדים וטמאים טומאה קלה. וקשה דבת"כ מרבה אבן מוסמא מוכל המשכב כדפ"ל ובכל מקום משמע דהוי כעין טומאת משא דבשמעתין ממעיט ליה מוהנושא אותם ובפ' תינוקת נמי תנן מטמאין במשא עד שימוק הבשר ומפרש בגמרא מאי משא אבן מוסמא ובפרק ר' עקיבא נמי אמרינן כי פליגי באבן מוסמא ובמשנה נמי קתני הן והיסטן. ובתוספתא דמסכ' כלים קתני אין טומאה לכלי חרס אלא מאוירו והיסטו ועל גבי אבן מוסמא והיסטו היינו משא כדמשמע בפ' העור והרוטב אטו נושא לאו מסיט. הלכך נראה לפרש דאבן מוסמא דהכא דהדם תחת האבן והכלים על האבן והכי משמע פ"ק דכלים. למעלה מהם זובו של זב ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגלו ודם הנדה שהן מטמאין במגע ובמשא. למעלה מהן מרכב שהוא מטמא תחת אבן מוסמא כגון שהמרכב היה תחת האבן ובא זב וישב על גבי האבן ואחר כך ירד הזב מעליה ובא הטהור וישב עליה בעוד שהמרכב תחתיה נטמא הטהור מחמת המרכב שתחת האבן. והכי דריש ליה בת"כ והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב אין לי אלא בזמן שישב עליו ונגע בו מנין לעשרה מושבות זו על גב זו ואפי' על גבי אבן מוסמא ת"ל אשר ישב עליו הזב יטמא. מקום שהזב יושב ומטמא ישב הטהור ניטמא. אין לי אלא בזמן שהזב יושב עליו מנין לעשות ריקם כמלא. ת"ל כל כלי לעשות ריקם כמלא כלומר אפי' נתרוקן האבן מן הזב כגון שעמד והלך לו אין לי אלא משכב ומושב מרכב מנין כו' אלמא בדבר זה מרכב למעלה מזובו של זב וחבירו דאינהו לא מטמו תחת אבן מוסמא וממעט ליה הכא מדכתיב והנושא אותם ודריש הנושא כמו הנישא כדדריש ליה לעיל בפ' בנות כותיים והנישא כתיב ואיירי בנישא על גבי הדם שהדם תחת האבן והטהור יושב עליה וכה"ג פי' דוקא ממעט דם אבל טהור הנושא את דם הנדה טמא. והשתא ניחא דלא ממעט מהיא ולא דמה:

אותם מיעוטא היא. תימה דהכא דרשינן אותם למעוטי דמה. ובת"כ דרשינן ליה לרבות דמה (נשאר) ושאר דברים דהכי תניא התם והנושא אותם לרבות משכב ומושב ר' אליעזר אומר והנושא אותם מה ת"ל שיכול אין לי (אלא) מטמא במשא אלא אלו בלבד מנין שכבת זרעו ומימי רגלו ודם הנדה ת"ל והנושא אותם לרבות כל האמור בענין. וי"ל דסוגיא דהכא כרבנן דהא ר"א מרבה מימי רגליו ודם הנדה מדכתיב אותם והכא דרשי ליה מקרא אחרינא ואע"ג דרבנן דרשי התם אותם לרבות משכב ומושב [היינו למשכב ומושב] האמור בענין אבל לגבי הנדה דלא כתיב בההוא עניינא אתו למעט:

מיתיבי בשר המת שהופרך טהור. ותימה ולישני ר' יוסי היא דאמר בשר המת שיבש טהור. וי"ל דא"כ ה"ל למימר שיבש ולא שהופרך:

שמא יעשה אדם מעורות אביו ואמו שטיחין. ותימה והלא מת אסור בהנאה דגמרינן שם שם מעגלה וי"ל דחמירא עלייהו טומאה טפי מאיסורא כדאמרינן בפ"ב דיומא ללמדך שקשה להם טומאת כלים יותר משפיכות דמים:

נעשה מקומו צלקת. הקשה ר"ש [ב"ם] בפרק העור והרוטב אמרינן דבשר מן החי אינו מטמא באהל דבעינן דומיא דמיתה שאינה עושה חליפין כלל. ומיהו כיון שהרושם ניכר קרי ליה בשמעתין אין גזעו מחליף לפי שאינו חוזר להיות כדמעיקרא בלא רושם. ותימה והלא אינו דומה לעצם שאינו חוזר לעולם כשנחתך ממנו. וי"ל שגם העצם מתגדל ומתחזק ומתקשה מקום העצם:

שעיר המשתלח יוכיח. ותימה לימא דם נדה יוכיח שגורם טומאת משכב ומושב לאשה והדם טהור מזה. וי"ל ניחא ליה למימר שעיר המשתלח יוכיח לפי שהוא טהור לגמרי. ועי"ל דדם נדה נמי מהני מה שהוא גורם טומאה לאשה שהוא מטמא במגע ובמשא וה"נ ליהוי זוב כדם הנדה. וליכא למימר משכב ומושב יוכיח שהזוב גורם לזב לטמות משכב ומושב והוא עצמו אינו מטמא וה"ה מגע ומשא משום דאי מק"ו יליף ליה הוה מטמא אף משכב ומושב:

אמר קרא והנושא אותם אותם מיעוטא הוא פירוש דלא מיטמו במשא ולעיל רבינן מהדוה בנדתה שמדוה כמוה ומטמא במשא. אלא לאו ש"מ מאי דממעט לה לא ממעט ליה אלא מאבן מסתמא:

מטמאין טומאת משקין ברביעית. עיין מ"ש ביציאת השבת במהדור' תליתאה:

שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטוחין פי' ואע"ג דמת אסור בהנאה. עם הארץ עובר על דברי תורה משם הנאתו שהרי הוא חשוד לאכול טבלי שהן במיתה. אבל עכשיו שהוא מטמא ימנע מפני שהוא מפסיד טהורותיו:

תד"ה אבן מסמא פ"ה אבן המונחת ע"ג יתידות כו' עכ"ל כך פרש"י בפ' ר"ע וכן דברי התוס' שם:

בא"ד ובמתני' קתני משא ובתוספתא כו' עכ"ל כצ"ל:

גמ' אבל במשא לא מידי דהוה אשרץ כו' והא דלא קאמר מ"ד אשכבת זרע משום דאיכא ש"ז דמטמא אף במשא דהיינו ש"ז דזב וק"ל:

בתוס' ד"ה אף מדוה וכו' ואור"י דאבן מסמא נפקא לן משום דרשא דלא מטמא אלא אוכלין ומשקין וכו'. ר"ל וכיון דבנדה גופה לא מטמא אבן מסמא כ"א אוכלין ומשקין יכול להיות ג"כ דמדוה נמי מטמא באבן מסמא אוכלין ומשקין כנדה עצמה דהא אע"ג דמעטינן מדוה מלטמא משכב ומושב היינו מטומאה חמורה שאין המשכב נעשה אב הטומאה לטמא אדם אבל מ"מ נעשה ראשון לטמא אוכלין ומשקין וא"כ נימא נמי דמדוה מטמא באבן מסמא לטמא אוכלין ומשקין. :

בגמ' אמר רב אדא בר אהבה דומיא דעצם וכו'. האי שנויא קאי נמי אר"ל אע"ג דר"ל יליף לה לעיל מלכל טומאתו צ"ל דדריש נמי דומיא דעצם ואצטריך תרוייהו דלכל טומאתו אצטריך לרבויה אפילו היכי דאפרוך אפרוכי וקרא דאו בעצם אדם אצטריך למעט שינים והשער והצפורן וק"ל:

בתוס' ד"ה חוץ מן השינים וכו' וקשה תקשה ליה קרא וכו' דאי בעצם וכו'. ר"ל ממ"נ מכח מה מקשה אר' יוחנן אי מכח האי דדריש אדם דומיא דעצם הא מהאי דרשא לא משתמע מיניה שינים דהא לא קאמר אלא אדם דומיא דעצם דהיינו בשר אבל שינים לא מקרי אדם ולא שייך בהו לומר אדם דומיא דעצם ואי לאו מכח דרשא דאדם דומיא דעצם מקשה אלא משום דס"ד דמקשה דשינים הן בכלל עצם דעצם מקרי א"כ בלא רבי יוחנן תקשה ליה קרא וכו' דוק נ"ל:

גמ' ומ"ט אמרו טמא גזירה שמא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אי מה כו' בתורת כהנים אף משא כו' דרבייה קרא והס"ד והד"א:

תוס' בד"ה אבן מסמא כו' בפ' בנות כותים כצ"ל:

גמרא אמר ר"ל א"ק לכל טומאתו. המציינים העלימו עין מלציין המקרא הזה. והוא נמצא בב' מקומות. בויקרא ה' ב' ושם כב ה':

שם בשר המת שהופרך טהור. (תמורה לד):

רש"י ד"ה אי מה. לטמא באבן מסמא כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה שעיבדן. ושיעור עבודה מפורש כו' כדי מיל. הגרי"פ תמה דהרי מפורש בפסחים ובחולין שהוא כדי מהלך ד' מילין. והגהתו לא תעלה ארוכה להה"מ בפ"ו מהל' מ"א ה"י שכתב ג"כ כדי הילוך מיל ואשר מזה הוציא הרמב"ם לשהיית שיעור מליחה כדי הילוך מיל. וכ"כ אחריו הגר"א ז"ל ביו"ד סימן ס"ט ס"ק כ"ו. ועיין נו"ב חלק יו"ד סימן כ"ג ובמ"ת סי' ל"ט שנדחק מאד ליישב בדרך רחוק. ולעד"נ ליישב עפ"י מש"כ בחולין (קכב ב) דהעיקר כפי' הב' ברש"י שם דכדי הילוך ד' מילין היינו שיכרוך העור ברגלו וילך. והנה פסיעה בינונית היא אמה חציה מדת המנעל וחציה בין רגל לרגל כדאיתא בשו"ע או"ח סי' שצ"ז ס"ב ובמ"א. וכשהולך ד' מילין הוה חציים החללים שבין רגל לרגל וחציים השני הוא מדרך כף הרגלים השנים נמצא אינו עולה לכל רגל רק דרך מיל:

גמרא (בסה"ע) אבל במשא לא מידי דהוה אשרץ. עי' מהרש"א. והנה בריש כלים חשיב בתוך המטמאים במגע ולא במשא לבד שרץ וש"ז גם טמא מת ומצורע בימי ספורו ומי חטאת שאין בהם כדי הזיה. ועל ב' האחרונים י"ל ג"כ ע"ד תירוצו דאיכא מצורע מוחלט ומ"ח שיש בהם כדי הזיה שמטמאין אף במשא. אבל ט"מ אין ליישב משום דאיכא כלי מתכות או אפי' שאר כלים לדעת הרמב"ם וסיעתו שהם נעשים כחלל. דהרי לדעת הרמב"ם בפ"ה מהלכות ט"מ הי"ג אינו מטמאים לא במשא ולא באהל. לכן נראה דקמא דאיתא בריש כלים נקט וה"ה לכולהו:

תד"ה שמא (בסופו). דאיצטרך בשה"נ לא יאכל להנאת עורו. עי' פסחים (כב ב) דילפינן ליה מן ובעל השור נקי או מרבוי דאת:

גמ׳ דאקמח והוי עפרא. נ"ב עי' מו״ק סי׳ מ״ה ח״ב ועי׳ שי״ע סקס״ו:

שם ועשה מקומו צלקת כצ״ל:

שם א״ר בבי כצ"ל:

שמא יעשה עור אביו ואמו שטיחין לחמור. צ"ע הא עבר על לא תלין נבלתו וא"נ נימא דאין העור בכלל זה מ"מ עדיין מי התיר לנוול אביו לפשוט עורו מעל בשרו ועי' בב"ב קנ"ה גבי מעשה בבני ברק. ואר"ע אי אתם רשאים לנוולו. מיהא לתי' א' של תוס' דטומאה חמירא להו א"ש אבל לתי' ב' קשה. וצ"ל דמיירי באופן שהפשטת עור הוא לכבוד אביו [כגון] לחנוט אותו ולשמור העור לזכרון להרבות האבל וכ"כ הרמב"ן ור"ן בחידושיו כאן ע"ש. ובזה ניחא נמי מה שצ"ע ממ"ש תוס' בסנהדרין מ"ח ע"א ד"ה משמשים כו' שהקשו השתא תכריכי המת אסורין בהנאה דאתי ממשמשי ע"ז כ"ש עורו ואיך יעשה שטיחין. ולא תי' שם אלא תי' א' של תוספות כאן דטומאה חמירא להו וא"כ לתי' ב' של תוס' קשה ולפי הנ"ל א"ש דלא ילפינן ממשמשי ע"ז אלא דומיא דמשמשים שהם לנוי ע"ז אבל אם העור אינו לנוי אדרבא ההפשט הוא לנוי אזי לא ילפינן ממשמשין לאסור ושפיר דמי. ומיושב נמי מה שהקשתי מאז לתי' שני של התוס' משמע דעור המת שריא בהנאה א"כ מ"ט נאסרו עורות לבובים בהנאה הא תקרובת ע"ז אתיא ממת ומת גופיה עורו מותר עי' היטב במתני' וגמרא מסכת עבודה זרה ע"ב ובתוי"ט שם משמע דעורות לבובים העור בעצמה נעבדה ולק"מ אבל לא נ"ל כן אלא שהבהמה היא תקרובת והעור נאסרה וכבר הארכתי בזה בתכלית בחי' למסכת ע"ז וגם בתשובה א'. וכעת נ"ל דלק"מ דגם עור המת אסורה בהנאה כשהיא לנוי על המת ק"ו מתכריכין כנ"ל ומכ"ש עורות לבובים והכא לא מיירי אלא כשההפשט הוא לכבוד המת וק"ל. ודע מה שנדפס בתוס' ועו"ד קדשים מותרין בהנאה הוא ט"ס וצ"ל ועור קדשים וק"ל:

וכולן שעבדן עי' דבר פלא בנודע ביהודא חלק יור"ד סימן כ"ג:

אי מה. משא נדה חמור לטמא אבן מסמא אבן גדולה המושמה על הכלים ונדה נשאת עליה מטמאה בגדים שתחת האבן כדאמר בתורת כהנים אף משא דמה חמור לטמא באבן מסמא דיש מטמא במשא ואינו מטמא באבן מסמא במסכת שבת בפרק רבי עקיבא (דף פב:) דאמרינן במשא כולי עלמא לא פליגי דמטמא כי פליגי באבן מסמא דאין משאו אלא בדבר הראוי לינשא אבל גדולה אינה מטלטלת להיות הטומאה נישאת עליה וגבי זב הוא דרבייה קרא: והנושא אותם. במשכב הזב כתיב ומשכב הזב הנישא על אבן מסמא מטמא כלים שתחתיה כדמפרש בתורת כהנים וכתיב אותם למעוטי דמה: לכל טומאות הפורשות. לא שנא לח ולא שנא יבש: דמפרך אפרוכי. שיבש יותר מדאי לר' יוחנן טהור דדומיא דעצם בעינן ועצם לא מיפרך: דאקמח. לשון טחינה כקמח: חוץ מן השינים. והא שינים דומיא דעצם הן וטהורין וקשיא לתרוייהו: שינים. לא נבראו עמו שגדלין לאחר זמן: אין גזעו מחליף. אם ניטל אינו חוזר: הגלודה. בהמה שנקלף עורה מפני טורח מלאכה או מחמת שחין: דתנן ר''מ מכשיר. ואינה טרפה דהדרא בריא אלמא גזעו מחליף: אדהכי והכי. עד שהוא חוזר וגדל: שליט בה אוירא ומתה. הלכך טרפה: שטיחין. מרדעת לחמור: וחכמים פוסלין. דלא הדרא בריא אלמא אין גזעו מחליף: קריר עלה בשרא. מתקשה בשרה ונעשה כעור: אסיפא. סיפא דואלו שעורותיהן כבשרן: וכולן. העורות שמנו חכמים להיות מטמאין כבשר בפ' העור והרוטב: שעבדן או הילך בהן כדי עבודה. כדרך שרגילין לתת עור לפני דורסן ושיעור עבודה מפרש בברכות (דף טו) ובפסחים (דף מו.) כדי מיל: טהורין. שבטלן מתורת בשר: כי עבדן. נמי טהור דהא בטילה: נעשה מקומו צלקת. כלומר רושם נראה בה חריץ או גומא ואין כולו חוזר אבל שער וצפורן אין נטילתן ניכר: לאחרים. לזב: שעיר המשתלח. גורם טומאה למשלחו דכתיב (ויקרא טז) והמשלח את השעיר וגו': שרץ מטמא במגע ולא במשא:

אבן מסמא. פ''ה אבן המונחת על גבי יתדות וזב יושב עליה וכלי תחת האבן וטמא מוכל אשר יהיה תחתיו וקשה דבת''כ מפיק אבן מסמא מוכל המשכב וקרא דוכל אשר יהיה תחתיו מוקי בפרק בנות כותים (לעיל לג.) לעליונו של זב ובת''כ מוקי לה במרכב ועוד דאי מוכל אשר יהיה תחתיו נפקא אם כן אפילו כלים שאינן ראויים למשכב ומושב נמי ובתורת כהנים מוכח בהדיא דכלים שאינם ראויין למשכב ומושב אין להם אפילו טומאה קלה ועוד אמאי נקט אבן אפילו דף על גבי יתדות נמי ועוד מדקרי ליה מסמא משמע לשון שימה ומפרש רבינו תם ורבינו שמואל דאבן מסמא היינו אבן גדולה שהיא כבדה . בגדים תחתיה וכבדה כל כך עד שאין ניכר כובד הזב היושב עליה ועל הבגדים ואין בה אלא טומאה קלה כדפי' לעיל והשתא אתי שפיר דמייתי בפ' בתרא (לקמן סט:) והיתיאת אבן חדא ושומת על פום גובא שצריכה שימה ואתויי לפי שאינה קלה לטלטל אך קשה דבת''כ מרבה אבן מסמא מוכל המשכב מטעם משכב ומושב ובכל הש''ס משמע דהוה מטעם משא ובשמעתין ממעט לה מוהנושא אותם וכן לקמן בפרק בתרא (דף סט:) תנן הזב והזבה מטמאין במשא עד שימוק הבשר ומפרש בגמרא מאי משא אבן מסמא ובשבת פרק רבי עקיבא (דף פב:) קאמר כי פליגי באבן מסמא ובמתניתין קתני היסט ובתוספתא דכלים תניא אין טומאה לכלי חרס אלא מאוירו ובהסיטו על גבי אבן מסמא והיסט היינו משא כדאמרינן בהעור והרוטב (חולין קכד:) אטו נושא לאו מסיט הוא ועוד אי היסט מטעם משכב ומושב הא אמר בפרק ר''ע (שבת פד.) דמדרס כלי חרס טהור וי''ל דמה שקרא בכל הש''ס משא היינו כגון שיד הטהור או רגלו תחת האבן והזב או דם הנדה על האבן דנראה דהטהור נשא את הזב או את הדם אבל כלים תחת האבן והזב יושב עליה הוי מטעם משכב ומושב והא דתנן במסכת זבים (פ''ה מ''ב) כיצד אצבעו של זב תחת הנדבך והטהור מלמעלה כו' נראה דהיינו היסטו על גבי אבן מסמא דתוספתא וכגון שהנדבך דוחק אצבעו של זב דאי לאו הכי הוי כאילו היה אויר בין אצבעו לנדבך דאין כאן טומאה כלל: מיתיבי בשר המת שהופרך טהור. וא''ת ולימא ר' יוסי היא דאמר במתני' בשר שיבש טהור וי''ל דלא אתיא כרבי יוסי מדקתני הופרך ולא קתני שיבש: חוץ מן השינים. פ''ה וקשה לתרוייהו וקשה דא''כ תקשה ליה קרא דאו בעצם אלא נראה דלר''ל לחו' פריך ופשיטא דשינים אינם בכלל עצם: אלא אמר רב אדא. אינו חוזר בו ממה שאמר אלא מפרש והולך מעט מעט: שמא יעשה שטיחין. וא''ת והלא מת אסור בהנאה דגמרינן (ע''ז דף כט:) שם שם מעגלה ערופה וי''ל דטומאה חמירא להו טפי כדאמר בפרק ב' דיומא (דף כג.) ללמדך שקשה עליהם טומאת כלי יותר משפיכות דמים ועוד נראה דעור אינו בכלל בשר ליאסר בהנאה דהא עגלה ערופה נמי לא נפקא אלא מדכתיב בה כפרה כקדשים ועוד קדשים מותרין בהנאה לאחר זריקה שהוא זמן כפרה וניחא השתא דאיצטריך בשור הנסקל לא יאכל להנאת עורו דלא אתי מבשרו: בשר נעשה מקומו צלקת ואין גזעו מחליף. הקשה רשב''ם דאמר בסוף העור והרוטב (חולין קכח:) דבשר מן החי אינו מטמא באהל מה מת אינו עושה חליפין אף כל כו' ובשר עושה חליפין ותירץ דאין הכל אחד דגזעו מחליף משמע חוזר לגמרי וזה אינו עושה בבשר אבל עושה חליפין משמע שגדל קצת ולא לגמרי וזהו אף בבשר וא''ת כיון דמעצם ילפינן נימא בהאי לישנא מה עצם שאינו עושה חליפין ונמעט אפילו בשר וי''ל דשמא גם עצם מתחזק או גדל מעט אחר שחסר: שעיר המשתלח יוכיח. ואם תאמר ולימא דם הנדה יוכיח שגורם משכב ומושב לנדה ודמה אמעיט לעיל מינייהו וי''ל דאין זה יוכיח כיון שיש לו לדם טומאת משא כמו נדה וה''נ ליהוי זוב כמו דם הנדה אבל שעיר המשתלח אין לו שום טומאה כלל: