נידה נד ע"ב

What is the halakha in the case of a woman who gave birth when she was a zava? There are seven days of impurity following the birth of a son and fourteen days of impurity following the birth of a daughter, during which the mother is impure even if she did not experience bleeding. With regard to those days during this period on which she does not see blood, are they reckoned in the counting of her seven clean days required to become purified from the status of ziva?

Rav Kahana says: Come and hear a baraita: A woman saw blood on two consecutive days during the period of ziva, and on the third day she miscarried, but she does not know what she miscarried, i.e., whether it was a stillborn human fetus for which a woman contracts the impurity of childbirth, or whether she discharged an amorphous piece of tissue. In addition, she does not know whether she emitted blood during the miscarriage.

In such a case, it is uncertain whether she has the status of one who experienced ziva or whether she has the status of a woman who gave birth. If she gave birth to a fetus and did not emit blood, she is a woman after childbirth but not a zava. If the discharge was an amorphous piece of tissue and she saw blood, she is a zava. If it was a human fetus and she saw blood, she is one who gives birth as a zava. Finally, if she did not emit blood and it was a discharge of an amorphous piece of tissue, she is not obligated to bring an offering at all.

Consequently, she brings an offering but it is not eaten by the priests, as it is uncertain whether it is an offering of ziva or an offering for her childbirth, or whether it is non-sacred. And the days of impurity following this uncertain birth, on which she does not see blood, are reckoned in the counting of her seven clean days required to become purified from the status of ziva. This resolves the dilemma raised by the Sages.

Rav Pappa says that this does not resolve the dilemma, as it is different there, since it can be said that she is a woman who gave birth to a male, and it is only for that reason that all of these additional seven days that we give her due to the concern that she might have given birth to a female, which would render her impure for fourteen days, are reckoned in the counting of her seven clean days of ziva. But if it was certain that she gave birth to a female, those days after the birth would not count toward her period of ziva.

Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said to Rav Pappa: Is there uncertainty that perhaps she is a woman who gave birth to a male, but there is no uncertainty that she might be a woman who gave birth to a female? In fact, both possibilities must be taken into account. And yet, despite the fact that she might have given birth to a female, these seven days are included in the counting of her seven clean days. Rather, isn’t it correct to conclude from it that such days are reckoned in the counting? The Gemara comments: Indeed, conclude from the baraita that these days do count.

The Gemara concludes its citation of the baraita: In the case of a woman whose set pattern is that nine days she is impure, i.e., experiences bleeding, and nine days she is pure, she may engage in intercourse with her husband during eight days out of eighteen. The last two days of the nine with blood are part of her ziva period, after which she must observe one clean day, leaving her with eight days when she may engage in intercourse before the cycle begins again.

In the case of a woman whose set pattern is that ten days she is impure and ten days she is pure, the number of days of her being permitted to engage in intercourse with her husband is equivalent to the number of days of her experiencing the flow of ziva. In the first seven days she is a menstruating woman, followed by three days of blood that render her a zava. She must count seven of the ten days without blood to be purified from her ziva, which leaves her three days in which she may engage in intercourse, exactly the same as the three days of ziva on which she saw blood. And so too, the same applies in the case of one hundred days, as she experiences bleeding of ziva for ninety-three days, and is subsequently permitted to her husband for ninety-three days, and so too in the case of one thousand days.

MISHNA: The blood of a menstruating woman and the flesh of a corpse transmit impurity by contact and by carrying when they are moist, and likewise transmit impurity when they are dry. But with regard to the gonorrhea-like discharge of a zav [ziva], and the mucus and the saliva of a zav, and the carcass of a creeping animal, and an animal carcass, and semen, all transmit impurity when they are moist but do not transmit impurity when they are dry. And if one could soak those dry substances in water and thereby restore them to their previous state, they transmit impurity when moist and transmit impurity when dry.

The mishna asks: And how long is the process of soaking these substances that determines whether they can be restored to their previous state? This is referring to soaking them in lukewarm water for a twenty-four-hour period. Rabbi Yosei says: With regard to the flesh of a corpse that is dry and cannot be soaked to restore it to its previous state, it is ritually pure, in the sense that an olive-bulk of the flesh does not transmit impurity imparted by a corpse. But a ladleful of the flesh transmits the impurity of the decayed flesh of a corpse.

GEMARA: The mishna teaches that the blood of a menstruating woman transmits impurity by contact and by carrying both when moist and when dry. The Gemara asks: From where are these matters derived? Ḥizkiyya says: They are derived from a verse, as the verse states with regard to a menstruating woman: “This is the law of him that has an issue…And of her who experiences the flow of her menstrual impurity” (Leviticus 15:32–33). The verse compares the status of the menstrual flow to that of the menstruating woman. This teaches that the status of the menstrual flow is like the status of the woman herself: Just as she transmits impurity by contact and by carrying, so too, the menstrual flow transmits impurity by contact and by carrying.

The Gemara asks: We found a source for the impurity of the menstrual blood when it is moist, since it is called the menstrual flow; from where do we derive that dry menstrual blood also transmits impurity? Rabbi Yitzḥak says that the verse states with regard to menstrual impurity: “And if a woman should have an issue, and her issue in her flesh shall be blood, she shall be in her impurity seven days, and whoever touches her shall be impure until the evening” (Leviticus 15:19). The term “shall be” indicates that the blood shall remain in its impure status even once it is dry.

The Gemara objects: But one may say that this statement applies only to blood that was initially moist and subsequently became dry, as it retains its initial status. With regard to blood that was dry at the outset, from where do we derive that it too transmits impurity? And furthermore, this inference does not provide a source for that which we learned in a mishna (21a): In the case of a woman who discharges an item whose shape is similar to a type of shell, similar to a type of soil, similar to a type of hair, or similar to a type of mosquito, if such items are red, she should cast them into water to ascertain their nature. If they dissolved, it is blood, and the woman is impure. From where do we derive that even this type of blood is impure? The Gemara explains: The term “shall be” is an amplification, indicating that menstrual blood in all these forms is impure.

The Gemara objects: If so, one can likewise infer the following: Just as she, a menstruating woman, renders an item designated for lying or sitting impure to the extent that it transmits impurity to a person and to the extent that that person transmits impurity to his garments, despite the fact that the garments did not come into contact with the couch, so too, her blood also renders items designated for lying or sitting impure to the extent that they transmit impurity to a person and to the extent that he transmits impurity to his garments, in the manner of a primary source of ritual impurity. The Gemara replies: Is that to say that the concepts of lying and sitting apply to her menstrual blood? These categories of impurity are limited to people.

The Gemara asks: But according to your reasoning that this category of impurity is limited to people, do the concepts of lying and sitting apply to a stone afflicted with leprosy, so that a verse was necessary to exclude it? As it is taught in a baraita: One might have thought that a stone afflicted with leprosy should render an item designated for lying or sitting impure to the extent that it transmits impurity to a person and to the extent that he transmits impurity to his garments.

The baraita explains: And this ruling might be derived by logical inference: If one enters a house where there is a stone afflicted with leprosy he becomes impure, but one who enters a house together with a man who experienced a gonorrhea-like discharge [zav] does not become impure. One may therefore infer as follows: If a zav, who does not transmit impurity by entering a house, nevertheless renders an item designated for lying or sitting impure to the extent that it transmits impurity to a person and to the extent that that person transmits impurity to his garments, then with regard to a stone afflicted with leprosy, which does transmit impurity by entering a house, is it not logical that it renders an item designated for lying or sitting impure to the extent that it transmits impurity to a person and to the extent that he transmits impurity to the garments he is wearing?

The baraita concludes: Therefore, the verse states: “Every bed upon which the zav lies shall be impure, and every item upon which he sits shall be impure” (Leviticus 15:4). The term “the zav” indicates that only the zav, and not a stone afflicted with leprosy, renders items designated for lying or sitting impure. The Gemara infers from the baraita: The reason a stone afflicted with leprosy does not transmit impurity to items designated for lying or sitting is that the verse excluded it, but were it not so, the stone would transmit impurity to items designated for lying or sitting, despite the fact that the concepts of lying and sitting do not apply to a stone.

The Gemara replies that from this same derivation one can infer that menstrual blood does not render items designated for lying or sitting impure: Didn’t you say that the term “the zav” teaches that only the zav, and not a stone afflicted with leprosy, renders items designated for lying or sitting impure? So too, a verse excludes menstrual blood from this category of impurity, as the verse states: “And he if is on the bed, or on any item upon which she sits, when he touches it, he shall be impure until the evening” (Leviticus 15:23). The term “she” indicates that she, the menstruating woman, but not her blood, transmits impurity to items designated for lying or sitting.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נד - ב

ימי לידה, שהם ז' לזכר וי"ד לנקבה, שאינה רואה בהם דם, מהו שיעלו לספירת זיבתה של שבעה נקיים?

ומדובר שילדה כשהיא זבה, ופסקה מיד לאחר הלידה מלראות דם, והספק הוא אם יכולה לספור את שבעת הנקיים של זבה בתוך ימי הטומאה של יולדת.

וזה דומה לספק שלנו בזבה האם יכולה לספור את שבעת הימים הנקיים בתוך ימי טומאת נידתה, כאשר אינה רואה בהם דם.

אמר רב כהנא: תא שמע ממה ששנינו בברייתא:

ראתה שנים ימים דם, בתוך י"א יום של ימי זיבתה, ולשלישי הפילה, אבל, ואינה יודעת מה הפילה אם נפל או דבר שאינו נחשב ולד, הרי זו ספק זיבה ספק לידה.

שיש לפנינו ארבע אפשרויות: שביום השלישי היא,

א. הולידה ולד בלי לראות דם, ונמצא שטמאה משום יולדת ולא משום זבה. שהרי לא ראתה דם ג' ימים.

ב. לא הולידה ולד, אבל ראתה דם בפתיחת הרחם, ונמצא שהיא זבה ולא יולדת.

ג. ראתה דם בלידת ולד, ונמצא שהיא גם יולדת וגם זבה.

ד. היא לא ילדה ולד ולא ראתה דם, ונמצא שאינה יולדת ואינה זבה.

ולפיכך, הרי היא טמאה בטומאת יולדת שבועיים מספק, שמא הפילה ולד נקבה. וכמו כן כל זמן שתראה דם הרי היא בספק זבה, ואינה יכולה להטהר אלא לאחר שתספור משפסק הדם, שבעה ימים נקיים.

וכמו כן מביאה קרבן והוא ספק קרבן זבה, ספק קרבן יולדת, וספק חולין, ולכן אינו נאכל!

וחידוש נוסף מחדשת הברייתא: וימי ספק לידתה שאין רואה בהן דם, עולין לה לספירת זיבתה! ומוכח מכאן, שעל אף שיש צד של ספק שהיא גם יולדת וגם זבה, בכל זאת עולים לה ימי טומאת לידה לספירת ז' נקיים.

אמר רבפפא: אין ראיה מברייתא זו. כי שאני התם, כיון דאיכא למימר יולדת זכר היא, ובכל זאת יושבת מספק י"ד ימי טומאה, הרי וכל הני שבעה יתירי דקיהבינן לה, סלקי לה לספירת זיבתה! מכיון ששומרת את ימי טומאת הלידה של נקבה רק מספק, יכולה היא לסופרם גם בתורת ז' נקיים לזיבתה.

אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא: וכי רק ביולדת זכר איכא לספוקי, וביולדת נקבה ליכא לספוקי?

והרי יתכן שילדה נקבה ואז גם שבעת הימים האלו הם ימי טומאת לידה, וכיצד היא יכולה למנות אותם, לדעתך, כימי ספירת ז' נקיים אם לא נאמר שאפשר תמיד למנות אותם לספירת ז' נקיים!?

אלא לאו שמע מינה עולין לה ימי טומאת לידתה שאינה רואה בהם דם לספירת שבעה נקיים של זבה.

ומסקינן: אכן שמע מינה!

וממשיכה הגמרא להביא את המשכה של הברייתא בעמוד הקודם:

ואם היה סדרה של האשה תשעה ימים טמאין ותשעה ימים טהורין, משמשת שמונה ימים מתוך שמונה עשר יום.

שהרי לאחר שננכה מתשעת הימים הטמאים את שבעת ימי הנדה ישארו רק שני ימי זיבה, והיא צריכה לשמור את היום הבא כדין שומרת יום כנגד יום, ונשארו לה שמונה ימים מותרים, ולעולם היא לא תהיה זבה גדולה.

ולאחר שתחזור ותראה לאחר שעברו שמונה עשר יום מתחילת הראיה הראשונה הרי שוב מתחילים ימי הנדה, וחוזר הדין כמו במחזור הראשון וכן לעולם.

ואם היה סדרה עשרה ימים טמאין ועשרה ימים טהורים, ימי שימושה כימי זיבתה.

שמתוך עשרת הימים הטמאים שבעה הם ימי נדה ושלשה ימי זיבה. ומתוך עשרת הימים שבעה הם ימי ספירת שבעה נקיים ושלשה ימים מותרים בתשמיש.

וכן למאה.

שבעה מתוך מאה ימי הטומאה הם ימי נדה ותשעים ושלשה הם ימי זיבה, וכמו כן שבעה מתוך הימים הטהורים הם ימי ספירת שבעה נקיים ותשעים ושלשה יום מותרים בתשמיש. נמצא שכמספר הימים שבהם היא זבה, כך מספר הימים שבהם היא טהורה. וכן לאלף.

הדרן עלך פרק בא סימן

פרק שביעי - דם הנדה

מתניתין:

דם הנדה ובשר המת מטמאין ומטמאין יבשין ^[1] אבל הזוב טיפות זרע היוצאים מן הזב והניע - הרוק של הזב היוצא ע"י שיעול, או ליחת החוטם. והרוק של הזב, והשרץ והנבלה והשכבת זרע מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין. ואם יכולין להשרות ולחזור לכמות שהן היינו, שיכולים ע"י שריה במים לחזור להיות לחים כפי שהיו. מטמאין לחין ומטמאין יבשין.

וכמה היא שרייתם? שאם חוזרים בשרייה זו לכמות שהיו דינם כלחים?!

בפושרים מעת לעת בשרייתם במים פושרים מעת לעת. רבי יוסי אומר בשר המת יבש ואינו יכול להשרות ולחזור לכמות שהיה טהור מלטמא בכזית.

גמרא:

מנא הני מילי שדם נדה מטמא מגעו ומשאו? אמר חזקיה, דאמר קרא "והדוה בנדתה", מדוה כמותה, מה היא מטמאה אף מדוה ^[2] מטמאה.

שואלת הגמרא: אשכחן לח, דם יבש מנלן? אמר רבי יצחק: אמר קרא "יהיה", בהוייתו יהא. שואלת הגמרא: ואימא הני מילי בלח ונעשה יבש, יבש מעיקרא מנלן?!

וכי תימא הכי נמי, דיבש מעיקרו אינו מטמא - ותו ^[3], הא דתנן: המפלת כמין קליפה או כמין עפר אדום או כמין שערה אדומה, או כמין יבחושין אדומים - תטיל את מה שהפילה למים. ואם נמוחו - הרי הם דם טמא! ומוכח דדם יבש מעיקרו גם הוא טמא לכשנימוח. והדרא איבעיא לדוכתיה - מנלן הא?

"דם יהיה זובה" - רבויא הוא.

והוינן בה: ונימא: אי מה היא, הזבה עצמה - עושה משכב ומושב לטמא אדם ולטמא בגדים, אף דמה נמי - עושה, מטמא את הנוגע בו בטומאה הדומה לטומאת משכב ומושב, שהיא חמורה כדין אב הטומאה, לטמא אדם ולטמא בגדים שעליו?

ותמהינן: אטו דמה - בר משכב ומושב הוא?

ודחינן לתמיהה: ולטעמיך, וכי אבן מנוגעת בנגע צרעת בת משכב ומושב היא, עד דאיצטריך קרא למעוטי שלא תטמא האבן את הנטמא ממנה בטומאה של אב הטומאה כמו שמטמא משכב ומושב?

דתניא: יכול תהא אבן מנוגעת עושה טומאת "משכב ומושב" - לטמא אדם לטמא בגדים שעליו.

ודין הוא שתטמא כן, מלימוד של קל וחומר:

ומה זב, שאינו מטמא בביאה, שאם נכנס אדם לבית שהזב נמצא שם הוא אינו נטמא - בכל זאת הוא עושה טומאת משכב ומושב, לטמא אדם לטמא בגדים.

אבן מנוגעת, שמטמאה בביאה, את הנכנס לבית שהאבן נמצאת בו - אינו דין שמטמאה טומאה חמורה כטומאת "משכב ומושב" - לטמא אדם לטמא בגדים!

תלמוד לומר "אשר ישכב עליו הזב", לומר לך: הזב מטמא טומאת משכב ומושב, ולא אבן מנוגעת! ^[4]

ודייקינן: טעמא - דמעטיה קרא, הא לאו הכי מטמאה אבן מנוגעת את הנטמא לעשותו אב הטומאה כדין טומאת משכב ומושב.

ומינה אתה למד: לאו, מי אמרת: הזב - ולא אבן מנוגעת.

הכא נמי אמר קרא בזבה: "אשר היא יושבת עליו" - היא, ולא דמה! ^[5]

הערות

^[1] ראה חזו"א [יו"ד ק"כ ד] שמסתפק בדם נדה אם טומאתו היא מדיני הנדה, טומאת מעיינות, ולפי הצד הזה יהא דמה טמא אף אם יצא הדם בשפופרת, וכדומה, על אף שהיא עצמה אינה נטמאת בראייה באופן הזה. או שטומאת הדם אינה טומאת מעיינות, אלא היא טומאה עצמית, כמו קרי [ועל אף שהקרי אינו מטמא אלא בנגיעה, כאן יש גזירת הכתוב לטמא אף במשא], ולפי הצד הזה הדם אינו מטמא אלא באופן שהיתה כאן ראייה המטמאת את האשה בטומאת נידה.

^[2] ראה תוס' [ד"ה דם הנדה] שהעירו, כיון שעל פי הגמרא לעיל [לה א] יש טעם נוסף שדם נדה יטמא מגעו ומשאו, בלימוד של קל וחומר, שאם הדם, שהוא הגורם שהאשה תהא נדה, גורם לה שתטמא במגע ובמשא, כל שכן שיהא הדם עצמו מטמא במגע ובמשא, הרי לפי הטעם הזה לדם נדה של מצורעת יש צורך בלימוד מן הכתוב שיטמא, כיון שהדם של המצורע אינו הגורם לטומאת המגע והמשא של המצורע, אלא היותו מצורע מביאו לטומאה זאת. עיין בדבריהם. וראה פתחי נדה שהקשה, ממה שמרבים לעיל [לד ב] דם טהרה של מצורעת שמטמא, ואם כן עדיין יקשה, למה לי קרא לדם נדה של מצורעת שמטמא, והרי לא גרע דם נדה של מצורעת מדם טהרה שלה, שהוא מטמא. עוד הביא להקשות, הרי גם במצורעת גורם הדם נידות לטומאה, כגון לתשמיש המטה, שהרי מצורעת שאינה נידה מותרת בתשמיש [לד ב]. ועוד, דדם נדה מטמא בועלה טומאת ז', ולטומאת משכב ומושב, דבר שאינו נוהג במצורעת. ומתרץ, שכוונת התוס' לומר שאין דם הנדה גורם לטומאת משא, ובועל נדה אינו מטמא במשא, ראה תוס' להלן [עא ב]. ובעיקר נידון התוס' ראה בתשובות רעק"א [פא] שהעיר, שאם נאמר כי דם בלא הרגשה טמא אף שהאשה טהורה, ואפילו למאן דאמר מקור מקומו טהור, יכלו התוס' לתרץ דאיצטריך קרא כדי לטמא דם בלא הרגשה, שאינו גורם שום טומאה לאשה.

^[3] פירשנו לפי תירוץ א' בתוס' ד"ה [ותו] ראה שם, ובתוס' הרא"ש.

^[4] בחידושי הר"ן ביאר הפשט בגמרא משום שאבן מנוגעת לאו "בר מושב ומשכב" היא, ממעטינן לה מדכתיב "הזב", דאי לאו הכי, מנלן דלמעוטי אבן המנוגעת אתא? וכן ביאר בהמשך מיעוט הגמרא בדם הנדה. אמנם נראה, שהתוס' לא סוברים כן, משום שהקשו [בד"ה יכול] על הקל וחומר שבגמרא, מת יוכיח, שמטמא בביאה ואינו עושה מושב ומשכב. ועוד, מצורע גופיה, דעת ר"ת היא שאינו עושה מושב ומשכב אלא לטמא אוכלין ומשקין. ומתרצים התוס', שגם מצורע ומת ממעטינן מקרא ד"הזב", כדמסקינן הכא. ולביאור הר"ן זה אינו, שהרי מצורע שייך בו משכב ומושב. ודעת ר"ת שמצורע אינו עושה משכב ומושב לטומאה חמורה, אך לטומאה קלה של אוכלין ומשקין הוא מטמא. וראה תוס' הרא"ש שתירץ כמו התוס', והוסיף, שאבן מנוגעת נמי עושה משכב ומושב לטמא אוכלין ומשקין, ולא ממעטינן מ"והזב" אלא מטומאה חמורה. [וכן נראה מהתוס' להלן ד"ה אף]. ולכאורה, לדעת הר"ן שהמיעוט לאבן מנוגעת ולדם הנדה הוא משום שלא יתכן בהם מושב ומשכב, אי אפשר לחלק בין טומאה חמורה לטומאה קלה, כיון שלא נתפס עליהם כלל שם משכב ומושב. ויתכן לומר, שהרי שיטת ר"ת [בתוס' עירובין כז א ד"ה כל] היא שאף דבר שאינו ראוי למושב ומשכב שנתמעט מתורת משכב ומושב, לא נתמעט אלא מטומאה חמורה, אך עדיין מטמא טומאה קלה של אוכלין ומשקין. ויתכן שהביאור הוא, שיסוד טומאת משכב ומושב דזב אינו משום קבלת טומאה מן הזב, אלא עצם היותו משכב ומושב הזב גורם לו טומאה עצמית, ולפיכך הוא אב הטומאה כמו הזב, ולכן אינו יורד בדרגת הטומאה, ואינו כמו כל דבר המקבל טומאה שיורד בדרגת הטומאה מהדבר המטמא אותו. אך אפשר שכל זה אמור רק ביחס לטומאה החמורה שלו, אך כלפי הטומאה הקלה, אין צורך לומר שיש לו שם טומאה עצמית, כי גם אם הוא מקבל טומאה, הרי דינו הוא שמטמא אוכלין ומשקין כשאר הנטמאין, ואם כן, יתכן שדברי ר"ת שבכדי להיטמא בטומאת מושב ומשכב צריך שיהא ראוי לכך, זה רק כלפי שם הטומאה העצמי של משכב ומושב, דבעי שיקרא "משכב הזב", אבל להיות נטמא בכלל מושב ומשכב כשאר הנטמאין אין צורך שיהא ראוי להיקרא משכב. ולפיכך סובר ר"ת כי אף דבר שאינו ראוי למשכב נטמא להיות מטמא בטומאה קלה של אוכלין ומשקין. ולפי זה יש לומר כן אף בדעת הר"ן.

^[5] פירש"י שאף שאין דמה עושה משכבה אב הטומאה, אבל מטמא הוא את שתחתיו משום משא להיות ראשון. ומבואר מדבריו שטומאת משא אינה רק באדם אלא גם באבן ובכלים. ובגליון הש"ס לרעק"א ציין לדברי רש"י בשבת [פג ב ד"ה כרעו] שאין טומאת משא נוהגת אלא באדם. וראה בתוספתא [זבים ה'] והובאה בר"ש [שם ה' א'] שאין לך דבר שאין בו רוח חיים מטמא בהיסט, ראה שם הגהות הגר"א. ולדברי רש"י בסוגיין צריך לומר שדין זה הוא רק בהיסט, שיסוד טומאתו הוא על ידי שמנידו ממקומו, ובהיסט על ידי כלים אין זה מכוחו, אבל במשא, שיסוד טומאתו הוא זה שהדבר על גביו, שפיר מטמא אף דבר שאין בו רוח חיים. הסדרי טהרה [ק"צ סוס"ק ל"ג] העלה לפי דברי רש"י כאן שאם נמצא כתם על דבר שאינו מקבל טומאה המונח בכלי המקבל טומאה, טמאה, הואיל והדם מטמא הכלי במשא. והמנחת חנוך [קסא] כתב, שרוב הראשונים סוברים שאין בכך טומאת משא לפי שאינה אלא באדם, ופסק כן להלכה לסמוך בכתמים דרבנן. אך לכאורה, אם האשה עצמה מחזיקה דבר שאינו מקבל טומאה שעליו הכתם, נטמאת האשה משום כתם. אמנם ראה בפרדס רימונים [בפתיחה לסי' ק"צ סוס"ק ד] דפשיטא ליה שאינה טמאה. והטעם פשוט, שכל טומאת האשה הוא מפני שמטמאינן העד, ואם מטהרינן לעד הרי גם האשה טהורה. וראה נודע ביהודה [יו"ד נ"ב] ובשו"ת דברי חיים [ח"ב פ'].

האשה שילדה כשהיא זבה, ובאופן שלאחר הלידה במשך ימי טומאת לידה (שבעה ימים ליולדת זכר, ושבועיים ליולדת נקבה, שהיולדת טמאה בהם, אף אם לא ראתה דם) אינה רואה בהן, מהו דינה לענין שיעלו (שייחשבו) הימים הללו לספירת שבעת ימי נקיות מטומאת זיבתה?

אמר רב כהנא: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו: ראתה שנים (יומיים) בתוך אחד עשר ימי זיבתה, וליום השלישי הפילה, ואינה יודעת מה הפילה, אם היה זה נפל והריהי טמאה טומאת לידה, או רוח סתם ואינה טמאה טומאת לידה —

הרי זו ספק זיבה ספק לידה.

ולכך מביאה קרבן, וקרבן זה הריהו ספק קרבן יולדת, ספק קרבן זבה, ספק חולין. ומשום כך אינו נאכל. וימי לידתה (אף שספק אם היתה זו לידה) שאין רואה בהן — עולין לה לספירת זיבתה. הרי זו איפוא פתרון לשאלת חכמים, שימי טומאת לידה שלא ראתה בהם, נחשבים כימי ספירת נקיים של זבה.

אמר רב פפא: אין זו הוכחה שכן שאני התם [שונה שם], כיון דאיכא למימר [שיש מקום לומר] שיולדת זכר היא, וכל הני [אלו] השבעה ימים יתירי דקיהבינן [יתרים שאנו נותנים] לה משום הספק שמא ילדה נקבה, ונזקקת לטומאת ארבעה עשר יום — סלקי [עולים] לה לספירת זיבתה.

אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרב פפא: ביולדת זכר איכא לספוקי [יש מקום להסתפק], ביולדת נקבה ליכא לספוקי [אין מקום להסתפק]? ובכל זאת, אומרים אנו, שעולים לה הימים הללו שלא ראתה בהם, אף שאולי יולדת נקבה היתה! אלא לאו שמע מינה [האם לא תשמע מכאן] כי עולין! ומסכמים: אכן שמע מינה [תשמע מכאן] שכך הוא.

א וממשיכים בדברי הברייתא. האשה הרואה בקביעות תשעה ימים טמאין ותשעה ימים טהורין — משמשת עם בעלה שמונה ימים מתוך שמונה עשר.

הרואה עשרה ימים טמאין ועשרה ימים טהורים — ימי שמושה כימי זיבתה. וכן למאה וכן לאלף.

א משנה דם הנדה וכן כזית מבשר המת — מטמאין במגע ובמשא כשהם לחין ומטמאין כשהם יבשין. אבל הזוב (טיפות הזוב היוצאות מן הזב), והניע (הליחה המצויה באף או בפה) והרוק היוצאים מהזב. והשרץ המת, ובשר הנבלה, והשכבת זרע — כל אלה מטמאין רק כשהם לחין, ואין מטמאין כשהם יבשין. ואולם אם יכולין להשרות את היבשים במים, ועל ידי כך לחזור להיות לכמות שהן בתחילה — הריהם מטמאין לחין ומטמאין יבשין.

ומסבירים: כמה זמן היא שרייתן במים, שעל פיה ייקבע אם יחזרו להיות לחים ומטמאים? במים פושרין, בפרק זמן של מעת לעת (יממה). ר' יוסי אומר: בשר המת יבש, ואינו יכול להשרות אותו ולחזור על ידי כך לכמות שהיה — הריהו טהור מלטמא בטומאת המת בשיעור כזית. ואולם הריהו מטמא טומאת רקב כמלוא תרווד.

ב גמרא שנינו במשנתנו כי דם הנדה מטמא במגע ובמשא הן כשהוא לח והן כשהוא יבש. ומבררים הלכה זו, ותחילה באשר לעצם טומאת דם הנדה: מנא הני מילי [מנין אלו הדברים]? אמר חזקיה: שכך אמר קרא [הכתוב] בדינה של הנדה "והדוה בנדתה" (ויקרא טו, לג) — השווה הכתוב את דין הדבר הזב מן הנדה ("דוה") לדין הנדה עצמה, שיהא דין המדוה (דם הנדה) כמותה: מה היא עצמה מטמאה במגע ובמשא. אף המדוה מטמאה במגע ובמשא.

ומבררים עוד: אשכחן [מצאנו] מכאן מקור לטומאת דם הנדה הלח ("הדוה" = הדבר הזב), ואולם דם הנדה היבש מנלן [מנין לנו] שאף הוא מטמא? אמר ר' יצחק: שכך אמר קרא [הכתוב] בטומאת הנדה "דם יהיה זובה בבשרה" (שם, יט) — והרי זה מורה: דם זה בהויתו יהא, שאף שהוא יבש, הריהו מטמא, וכדם הלח.

ומקשים: ואימא [ואמור] כי הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא בדם שהיה בתחילתו לח ונעשה אחר כך יבש, שבכגון זה הריהו כבתחילתו, ומטמא. ואולם הדם שהיה יבש מעיקרו, מנלן [מנין לנו] שהריהו מטמא? ותו, הא דתנן [ועוד, זה ששנינו במסכתנו בתחילת פרק "המפלת"]: המפלת כמין קליפה, או כמין עפר, כמין שערה, כמין יבחושין (יתושים) אדומים — תטיל אותן חתיכות למים, אם נמוחו במים — הרי זה דם טמא, מנלן [מנין לנו] שאף דם כזה מטמא? ומשיבים: הכתוב "יהיה" — רבויא [ריבוי] הוא, המלמד שבכל האופנים הללו מטמא הדם בנדה.

ושואלים על לימוד זה: אי [אם] כן, נוסיף ונלמד מאותה דרשה: מה היא הזבה — עושה (מטמאת) משכב ומושב לטמא אדם ולטמא בגדים שעליו, אף שלא נגע בהם המשכב, כדין אב הטומאה. ומעתה נאמר שאף דמה נמי [גם כן] עושה משכב ומושב, כאב הטומאה, לטמא אדם ולטמא בגדים? ומשיבים: אטו [וכי] דמה בר [בן] משכב ומושב הוא?! ולכך אין מקום לומר שיטמא טומאת משכב ומושב.

ושואלים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] זו, שאין טומאת משכב ומושב נוהגת אלא בדבר שהוא בן משכב ומושב — מעתה, אבן המנוגעת (בנגע הצרעת), וכי בת משכב ומושב היא, דאיצטריך קרא למעוטי [שהוצרך הכתוב למעט] שאינה מטמאת טומאת משכב ומושב? דתניא [שכן שנויה ברייתא]: יכול תהא אבן מנוגעת עושה משכב ומושב, לטמא אדם לטמא בגדים? ויש מקום לומר כן, שהרי

דין (קל וחומר) הוא: ומה זב, הקל בדינו, שכן אינו מטמא בביאה (שאין אדם הנכנס לבית עם זב, נטמא בכך) — הריהו עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים. אבן מנוגעת, שהיא חמורה, שכן היא מטמאה בביאה (שאדם הנכנס לבית שנמצאת בו, נטמא בכך) — אינו דין שתהא מטמאה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים!

לכך תלמוד לומר (מלמדנו הכתוב) בדין טומאת משכב ומושב "כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא" (ויקרא טו, ד). ובאה המלה היתירה הזב להורות: דווקא הזב הוא המטמא בטומאת משכב ומושב, ולא אבן מנוגעת. ונדייק מכאן: טעמא דמעטיה קרא [הטעם שאין אבן המנוגעת מטמאת משכב ומושב הוא משום שמיעטה הכתוב], ומכאן נסיק: הא לאו הכי [הרי שבלא כך] הריהי מטמאה, אף שאין היא בת משכב ומושב!

ומשיבים: ומינה [וממנה] מאותה דרך דרשה נלמד גם שאין דם הנדה עושה משכב ומושב, לאו מי אמרת [האם לא אמרת] שיש לדרוש מן הכתוב "הזב" — ולא אבן מנוגעת, הכי נמי [כך גם כן] אמר קרא [הכתוב] "ואם על המשכב הוא או על הכלי אשר היא יושבת עליו בנוגעו בו יטמא עד הערב" (שם, כג) — הרי זה בא למעט: דווקא היא, ולא דמה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני' הכי גרסינן: ותו הא דתנן המפלת כמין קליפה וכו'. ותרתי קא בעי כלומר יבש מעיקרו ואפילו אין יכול לשרות ולחזור לכמות שהיה מנא לן דמתני' סתמא קתני דכל דם יבש ואפילו אינו נימוח טמא, ותו הא דתנן דאפילו בהנך דהוו כעין בריה מנלן דכשנמוחו אמרינן דאיגלאי מילתא דדם הוה וטמא, וכבר הארכתי בזה בפרק המפלת בס"ד, ואע"פ שלא נראה כן מדברי ר"ח ז"ל.

קשתה שנים וכו׳. כבר פרשנוהו בריש פ׳ המפלת והא דקתני בימי לדתה שאינה רואה בהם עולים לה לספירת זיבתה פירושו ואפי׳ לספירת זבה גדולה דימי לידה ודאי באין הם בתוך ספירת זבה ואנו למדין מכאן דה״ה לימי נדה הבאין בתוך ימי ספירת זבה דהיינו זיבה קטנה שגם הם עולים לספירת שימור זיבה קטנה כשאינה רואה דהא אתקוש כדכתיב בימי נדת דותה. ומה שאין ימי נדה עולים לספירת זבה גדולה אינו אלא מפני שא״א להן לבא ומשכחת לה במקשה זו שנעשה זבה גדולה ויש לה ימי לידה כגון שראתה ביום הג׳ והפילה אין קושי לנפלים דאלו למ״ד יש קושי לנפלים שאם הפילה אין כאן זבה ואם לא הפילה אין כאן לידה וימי לידה אלא ודאי כדאמרן. ומיהו זבה קטנה משכחת גם לדברי כגון שלא ראתה ולא הפילה כ״נ.

ויש גורסין כאן ראתה שנים אבל רש״י ז״ל גורס קושתא והכל עולה לענין א'.

ט׳ ימים טמאים וכו'. פי׳ וזמן וסתה היא י״ח משמשת ח׳ ימים מתוך י״ח פי׳ ביום ראשון דזוג שני שימור הוא לזיבת ב׳ ימים אחרונים דזוג ראשון.

עשרה ימים טמאים וי׳ ימים טהורים. פי׳ וסתה מעשרים לעשרים. ימי שמושה כימי זיבתה. פי׳ כי מן הי׳ הראשונים הג׳ האחרונים הם ימי זיבה ונעשת זבה גדולה ומשמשת ז׳ ימי נקיים דזוג שני ומשמשת ג׳ ימים האחרונים נמצא ימי שמושה כימי זיבתה.

וכן למאה וכן לאלף. פי׳ כי מן הק׳ הראשונים הטמאים ז׳ ראשונים ימי נדה והצ״ג הנשארים כולם ימי זיבה שאין ימי נדה חוזרין ובאין עד שתספור ז׳ ימי נקיים ותחזור אחרי כן ותראה מן הק׳ השניים הטהורים משמשת ז׳ ימים נקיים ומשמשת הצ״ג הנשארים שהם כמנין ימי זבתה וזו ראיה גמורה למה שאמרנו כמה פעמים שאין ימי נדה באין עד שתספור ימי נקיים ותחזור אח״כ ותראה שאם לא כן היאך הוי ימי זיבה בימי שמושה אלא ודאי כדאמרן ושלא כדברי הרמב״ם ז״ל כי לעולם ימי נדה אחר י״ח וימי זבה אחר ז׳ בין תראה בין לא תראה והנה כלה מכילתין חולקת עליו ואין לנו אלא כדברינו ותו לא מידי:

פרק שביעי דם הנדה
יבש מעיקרו מנא לן. כבר פירשנו הפ׳ המפלת דלאו מגופא דמתני׳ פרכינן לה אלא משום מאי דמכרתי׳ לה מההיא דהתם.

ותו הא דתנן המפלת וכו׳. כבר פירשנוהו בס״ד.

יהיה רבויי הוא. פי׳ דלאו מלו שנאמר דיהי׳ דרשי׳ לה לומר בהוייתו תהי׳ דמשמע בלח מעיקרו אלא מיתורא דרשינן לה ולומר דאפי׳ יבש מעיקרו יהא חשוב כלח.

אלא ש"מ עולין ש"מ. וטעמא דרב הונא ברי' דרב יהושע הוי דאע"ג דספק ספיקא הוא מ"מ אם בעלמא אין עולים הכא הוה לן למיגזר אטו בעלמא:

סליק פירקא מנה"מ. ומק"ו לא מטמינן ליה כיון שגורם לאחרים טומאה לעצמו לא כ"ש דאיכא למימר שעיר המשתלח יוכיח ולרבא דלית ליה שעיר המשתלח יוכיח לעיל בפ' בנות כותים איצטריך לדם הנדה של מצורעת שאינו גורם לה טומאה. ותימה לקמן אמאי צריך קרא לטמא זובו במגע ומשא נילף מדם הנדה ואי פרכת שכן מטמא באונס א"כ אמאי איצטריך קרא לקמן למעוטי זוב יבש מהיכא תיתי דהוה טמא וי"ל דעיקר טומאה ודאי לא ילפינן מנדה משום הך פירכא אבל כיון שהשוון הכתוב לטומאה ממילא ילפינן מהדדי לטמאות לח ויבש דגלויי מלתא בעלמא הוא:

ותו הא דתנן המפלת כמין חתיכה. תימה מאי ותו היינו קמייתא גופה וי"ל דהוי כמו אלמה תנן וכ"ת ה"נ יבש מעיקרו טהור הא תנן המפלת וכו' א"נ ותו יבש משונה כי האי שנעשה כמין יבחושין או קליפה מנא לן:

יכול תהא אבן מנוגעת עושה משכב ומושב לטמויי אדם לטמויי בגדים. ותימה מי חמירא ממצורע גופיה דלא עביד משכב ומושב אלא לטמויי אוכלין ומשקין כדמוכח בפסחים פרק אלו דברים. ולקמן בפרק בתרא אפרשנו בע"ה. וי"ל דעיקר דינא לא בעי' למילף אלא לטמויי אוכלין ומשקין כעין מצורע אלא כיון דמהך ק"ו מצי למילף נמי אדם ובגדים נקט אדם ובגדים הלכך לא חש למימר מצורע יוכיח שמטמא בביאה ואינו עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים משום דידע דעיקר מילתיה לא יליף אלא לטמויי אוכלין ומשקין כעין מצורע. ועוי"ל דהא דמצורע גופיה אינו עושה משכב ומושב אלא לטמא אוכלין ומשקין היינו מהכא הזב ולא המצורע ואבן המנוגעת נמי אפשר דעושה משכב ומושב לטמא אוכלין ומשקין כעין מצורע והא דלא פריך תלמודא אלמא עושה משכב ומושב לטומאה קלה משום דלא היה יודע להוכיח שהוא כך לא ממשנה ולא מברייתא:

אבן המנוגעת שמטמאה בביאה כו'. ותימה מת יוכיח שמטמא בביאה ואינו עושה משכב ומושב. וי"ל דמת גופיה נמי לא אימעוט אלא מהכא הזב ולא המת:

יכול תהא אבן המנוגעת עושה משכב ומושב כו' פי' דוקא אבן מנוגעת אינה עושה משכב אבל מצורע עושה משכב ומושב בימי חלוטו אבל לא בימי סיפורו ועיין מ"ש בפ"ק דמגלה במהדורא תנינא:

דם הנדה פרק שביעי

תד"ה אף מדוה נמי כו' דהא מכח משכב ומושב הוי טומאה לאבן מסמא כו' עכ"ל יראה אף לפי מה שפירשו התוספות לקמן דאיכא אבן מסמא דאינו מכח משכב ומושב אלא מטעם היסט משא ובהכי איירי אבן מסמא דבשמעתין מדמעטיה מהנושא אותם מ"מ כיון דאף לטומאת משא אבן מסמא לא אתי אלא מוכל המשכב דלא אשכחן מידי דמטמא משכב ומושב ולא מטמא במשא שפיר תקשי להו כיון דאימעוט דמה מטומאת משכב ומושב באבן מסמא ממילא דאימעוט נמי אבן מסמא במשא ודו"ק:

בגמ' עשרה ימים טמאים ועשרה ימים טהורים ימי שמושה כימי זיבתה וכו' כצ"ל ר"ל שאינה משמשת כ"א שלשה ימים בהמשך ימי זיבתה וכן במאה שהרי מק' הטמאים הן שבעה ימי נדה וצ"ג הנותרים מקרי כולהו ימי זיבה ומק' הטהורים הן ז' ימי ספירה וצ"ג הנותרים הם ימי שמושה ודוגמת זה באלף:

רש"י בד"ה והניע כו' וממעינות הזב הן כו' כצ"ל:

בד"ה יבש כו' דתנינן הס"ד:

בד"ה שאינו מטמא כו' אינו טמא הס"ד:

בד"ה אבן כו' בביאת אדם כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אף מדוה כו' אלא אוכלין ומשקין כו'. נ"ב פירוש הכלים שנטמאו באבן מסמא אינן מטמאין אלא אוכלין ומשקים וק"ל:

גמרא ראתה שנים ולשלישי הפילה כו' ה"ז ס' זיבה ס' לידה מביאה קרבן וא"נ. ועי' פרש"י. ק"ל דה"ל להביא ב' קרבנות דאימא יולדת בזוב היא. וללידה וזיבה לא סגי בקרבן אחד כמש"כ התוס' בר"פ המפלת ועי' ג"כ מש"כ שם בס"ד. וי"ל דמייתא קרבן א' ומתנה עליו אם זבה היא ה"ה קרבן זיבה. ואם היא יולדת ה"ה קרבן לידה. ולתרווייהו ל"ח לקרבן דהוי ספק ספק ספיקא. דג' צדדין הויין לפטורא מב' קרבנות. ורק צד אחד הוי לחיובא ומשום ספיקו לא מייתינן ספק מליקת חולין למזבח. וזהו שלא כדברי התוס' שם בר"פ המפלת:

תד"ה וכן. דאחר ז' ימי נדה כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה עושה משכב. ולא יהא ראשון כמגעו. כ"נ דצ"ל בכ"ף. וראשון מיהא הוי לשיטתו לקמן מטעם משא:

רש"י ד"ה שאינו מטמא בביאה. אדם הנכנס כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אבן המנוגעת מטמאה בביאה. אדם הנכנס כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה (ולא דמה) [היא] . אבל מטמא הוא את שתחתיו משום משא כו'. עי' שבת (פג ב) בפירושו בד"ה טהורין ובגה"ש שם:

גמ ימי לידה שאינה רואה בהן מהו שיעלו לספירת כצ״ל:

שם ואם יכולין להשרות ולחזור לכמות שהיו כצ״ל:

תוס' ד״ה דם הנדה וכו' ממילא ילפי מהדדי כצ״ל:

מתני' בפושרין מעל"ע. עיין זבחים עט ע"ב תד"ה אף הרוטבו:

רש"י ד"ה היא עושה כו' את שתחתיו משום משא. עי' שבת פג ע"ב ברש"י ד"ה כרעו הן:

דם הנדה. ואם יכולין להשרות ולחזור לכמות שהן מטמאין לחין ומטמאין יבשין הך לחין הוא משנה שא"צ. וצ"ל דלדיוקא אתא אי אינו יכול להשרות במעל"ע ולחזור לכמות שהיה אלא צריך זמן רב יותר ממעל"ע אז אפי' לח נמי אינו מטמא ומכ"ש יבש היינו קודם שרי' וק"ל:

מה"מ פירש"י דדם נדה מטמא במגע ומשא פי' דמגע לחוד פשיטא דמטמא דלא גרע מש"ז ומראיה ראשונה של זב אבל במשא מנ"ל [דמטמא] דמראיה שניה של זב ליכא למילף דמה לראיה שניה שצריכה שבעה נקיים משא"כ דם הנדה. ובסדרי טהרה כ' דבמגע ידעינן דטמא משום דמקור מקומו טמא. ותמה על הרמב"ם שטיהר דם ירוק והלא מקור מקומו טמא וכי עדיף מב' טיפי מרגליות. ומ"ש כ"מ מס"פ כל היד כ' ס' טהרה דאין ראיה דשם אזלינן למ"ד מקור מקומו טהור ע"ש ותמהתי עליו נהי דמקור מקומו טמא מ"מ איננו יותר מאב הטומאה והדם נעשה ולד הטומאה נהי דמ"מ האשה מתטמא מן הדם ביציאתו מגופה משום דנוגעת בו בחיבורין כשהקילוח נוגע בראשו א' במקור וראשו א' בחוץ בפרוזדור מ"מ כשיצא הדם לחוץ איך יטמא אדם במגע הלא אין ולד הטומאה מטמא אדם וצ"ע קצת לעיל ט"ז ע"א רש"י ד"ה מקומו טמא [משמע שהוא] אב הטומאה ויש לישב. ועי' מ"ש תוס' לקמן ע"א ע"א. וגם מ"ש מדם ירוק נ"ל דכיון שמבואר בס"פ כל היד דדם ירוק איננו משקה אינו מקבל טומאה מהמקור משא"כ ב' טיפי מרגליות שהם דם צלול כפירש"י לעיל מ"א ע"ב והו"ל כדם מגפתה שהוא משקה ומקבל טומאה מהמקור אבל דם ירוק לא וק"ל:

א"ר יצחק אמר קרא יהיה בהווייתו יהא הקשו בתוס' לרבא דלית ליה שעיר המשתלח יוכיח יהיה ל"ל וכתבו דאיצטריך למצורעת שראתה נדה וקשה אכתי נימא ק"ו מדם טהרה של מצורעת ונימא השתא טהור בטהור היינו דם טוהר טמא בטמא לב"ה לעיל ל"ד ע"ב טמא בטהור אינו דין שיהא טמא בטמא ולזה העירני תלמידי הבח' ה' מאיר א"ש. וי"ל דלרבא דאית ליה לקמן נ"ו ע"א מזובו ליכא למילף שכן גורם טומאה לאחרים א"כ לעולם ליתא להך ק"ו כלל דאיכא למיפרך אסוף דינא מה לטמא בטהור שכן גורם טומאה לאחרים משא"כ טמא בטמא והא דאמרינן הך ק"ו בפ' כיצד הרגל וגם תוס' לקמן בשמעתין כ' מזה ולא חשו להך פירכא היינו טעמא משום דס"ל דגורם טומאה לאחרים אינו שום מעלה ושעיר המשתלח יוכיח. ואי משום קו' הש"ס לקמן נ"ו ע"א ונילף מזובו כו' ס"ל זובו מעיין הוא ולק"מ קו' הש"ס וכמ"ש תוס' שם ד"ה ונילף כו' כן י"ל קו' הנ"ל. אמנם בלאה"נ ק' אתירוץ תוס' דהכא אכתי נילף מק"ו אפי' במצורעת שראתה נדה ונימא לאחרים גורם טומאה דהיינו לבועלה דכל זמן שהיא רק מצורעת אינה מטמא בועלה. ועכשיו ע"י שראתה נדה מטמאה בועלה לעשות מגע ומשא ומשכב ומושב כנדה עצמה ושפיר גורם טומאה לאחרים לעצמו לא כ"ש. ויותר היה נראה לומר דרבא גופיה דלא חייש לשעיר המשתלח יוכיח היינו לבתר דכתיב קרא גבי נדה. ונהי דזיבה ליכא למילף מנדה לחוד משום דמה לנדה שכן מטמאה באונס מ"מ כאן בגילוי מילתא בעלמא סגי בזב ולא פרכינן משעיר המשתלח משא"כ אי גם בנדה לא הוי כ' קרא אז בודאי גם רבא הוה פריך שעיר המשתלח יוכיח:

אמר קרא יהיה בהווייתו יהא. הא דלא אמר הכא נמי ודין הוא לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כ"ש כדלקמן משמע קצת דבדם נדה לא ניחא [ליה] הש"ס למימר שהדם הוא הגורם טומאה שהרי בימי טוהר אותו מעיין עצמו רחמנא טהרי' למאי דקיי"ל מעיין א' הוא. וגם יש חילוק בי"א יום אינו גורם אלא יום א' ולפעמים בעינן נקיים ש"מ שהזמן הוא עיקר הגורם ולא הדם וכן בלידה יבשתא טמאה בלא דם למ"ד אפשר לפה"ק בלא דם. וגם בזה מיושב קו' תוס' הנ"ל:

יהיה בהווייתו יהא ע' מ"ש לעיל מ"א ע"ב פולטת ש"ז מנין ת"ל יהיה ור"ש פליג התם ושם ביארתי ע"ש:

(נד ב תוספות) ד"ה אף וכו' דאבן מסמא וכו' דלא מטמא אלא אוכלין ומשקין וכו'.—וכ"כ התוס' בשבת ד"ה באבן, וגם שם בשם הר"י. אבל לא כן דעת הר"ש בכלים פ"א מ"ג אלא שמטמא טומאה חמורה. וכ"ה דעת הרמב"ם בפיה"מ שם ובמשנה תורה (הל' מטמאי מו"מ פ"ו ה"ה). והר"ש שם תירץ קושית התוס' באופן אחר (ע"ש).

ימי לידתה. כגון ילדה בזוב ופסקה מיד: הכי גרסינן ראתה שנים. ראתה שני ימים בשופי בתוך י''א שבין נדה לנדה: ספק לידה ספק זיבה. שמא לידה שמא זיבה שמא לא זו ולא זו אם ולד הוא ולא ראתה בפתיחת הקבר הרי היא לידה ולא זיבה ואם אינו ולד וראתה דם בפתיחת הקבר הרי היא זיבה ואין כאן לידה ואם ולד הוא וראתה דם בלידה הרי זו יולדת בזוב ואם נפתח קבר בלא דם ואינו ולד אין כאן לא זו ולא זו הלכך ספק הוא ונטיל עליה חומר לידה לטמא שבועיים אפילו לא תראה וחומר זיבה שכל זמן שלא תפסוק ז' נקיים לא תטהר ומביאה קרבן ואינו נאכל שמא אין כאן לא לידה ולא זיבה: וימי לידתה שאין רואה בהן עולין כו'. ואע''ג דאיכא לספוקי ביולדת בזוב ויש כאן לידה וזיבה: משום דאיכא למימר כו'. אבל אי הוה פשיטא לן דיולדת נקבה היא לא סלקי לה: ט' ימים טמאין. תרי מינייהו זיבה וכי חזיא טהורין חד מינייהו הוי שימור ושמונה לתשמיש וביום י''ט הויא תחלת נדה וכן לעולם לא תהא זבה: ימי שמושה כימי זיבתה. דמעשרה טמאין הוו ז' נדה וג' זיבה ומעשרה טהורין ז' לספירה וג' לתשמיש הרי ימי שימוש בימי זיבה: וכן למאה. טמאין ז' ימי נדה וכולהו ימי זיבה ומאה טהורין ז' לספירה וכולהו לתשמיש וכן לאלף: מתני' דם הנדה: והניע. קר''ק בלע''ז וממעיינות הזב הן והוי אב הטומאה: וכמה היא שרייתן. דנימא אי הדרא בכי האי שיעורא לחין נינהו: בפושרים מעת לעת. אבל אי בעי טפי מים חמים או יותר ממעת לעת יבשין הן: גמ' מנא הני מילי. דדם נדה מטמא מגעו ומשאו: אשכחן לח. דדוה לח משמע כעין שהוא זב: יהיה. דם יהיה זובה: יבש מעיקרו. כגון הני דתנינן: מין שערה. אדומה: עושה משכב. שיהא משכבו מטמא אדם ולא יהא ראשון במגעו אלא אב הטומאה כמשכב נדה עצמה: שאינו מטמא בביאה. אדם הנכנס עם הזב בבית אינו טמא: אבן המנוגעת. מטמאה בביאה אדם הנכנס עמה לבית דכתיב והבא אל הבית וגו': הזב. אשר ישכב עליו הזב (ויקרא טו): היא. עושה משכבה אב הטומאה ולא דמה עושה משכבה אב הטומאה אבל מטמא הוא את שתחתיו משום משא להיות ראשון ואף על פי שאין נוגע בו דהא איתקש לנדה והכי נמי תנן באבות הטומאה (כלים פ''א מ''ג) דדם נדה מטמא במשא:

אלא ש''מ עולין ש''מ. וטעמא דרב הונא בריה דרב יהושע אע''ג דהוי ספק ספקא מ''מ אי בעלמא אין עולין הכא נמי הוה לן למגזר אטו בעלמא: וכן למאה וכן לאלף. ימי שמושה בימי זיבתה דמאחר ז' ימי נדה כל הימים שתראה אפילו מאה או אלף מקרו ימי זיבתה עד שתספור ז' נקיים: דם הנדה. מנא הני מילי. לרבא דאמר בפ' בנות כותים (לעיל לה.) לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כ''ש ולית ליה דשעיר המשתלח יוכיח הכא לא צריך קרא ומיהו לדם נדה של מצורעת אצטריך שפיר קרא דהדם אינו גורם טומאה ולקמן דמצריך קרא לטומאת זובו במגע ובמשא ולא יליף מדם הנדה דהכא משום דאיכא למפרך מה לדם הנדה שכן מטמא באונס ואם תאמר וכיון דלא ילפינן מהכא אמאי אצטריך לקמן קרא למעוטי זוב יבש מהיכא תיתי לטמא ויש לומר כיון דהשוה הכתוב דם נדה וזוב לטומאה ממילא ילפינן מהדדי דגילוי מילתא בעלמא הוא: ותו הא דתנן המפלת כו'. תימה דהיינו ההיא קושיא גופיה וי''ל דה''ק וכ''ת דאין הכי נמי דיבש מעיקרא טהור והתנן המפלת כו' אי נמי י''ל ותו יבש משונה כמין יבחושין או כמין קליפה מנלן: יכול תהא אבן מנוגעת כו'. אבן מנוגעת שמטמאה בביאה כו' וא''ת מת יוכיח שמטמא בביאה ואינו עושה משכב ומושב ועוד מצורע גופיה מפרש ר''ת בריש אלו דברים (פסחים דף ס':) דלא עביד משכב ומושב אלא לטמא אוכלין ומשקין ויש לומר דמקרא דהכא ממעטינן להו הזב ולא המצורע ולא המת: אף מדוה נמי מטמא באבן מסמא. ואם תאמר כיון דממעטינן מדוה מהיא לטמא משכב ומושב ממעטינן נמי מאבן מסמא דהא מכח משכב ומושב הוי טומאה לאבן מסמא כדתנן בת''כ מנין לרבות עשר מצעות זו על גב זו ועל גביהן אבן מסמא תלמוד לומר כל המשכב ואור''י דאבן מסמא נפקא לן משום דרשא דלא מטמא אלא אוכלין ומשקין ולהכי איצטריך למעוטי מדוה אף מאבן מסמא שהיא טומאה קלה: