נידה נד ע"א

שׁוֹטוֹת נִינְהוּ טוֹעוֹת נִינְהוּ אֶלָּא תְּנִי טוֹעוֹת
דְּתַנְיָא יוֹם אֶחָד טָמֵא וְיוֹם אֶחָד טָהוֹר מְשַׁמֶּשֶׁת שְׁמִינִי וְלֵילוֹ עִמּוֹ
וְאַרְבָּעָה לֵילוֹת מִתּוֹךְ שְׁמוֹנָה עָשָׂר יוֹם וְאִם הָיְתָה רוֹאָה מִבָּעֶרֶב אֵינָהּ מְשַׁמֶּשֶׁת אֶלָּא שְׁמִינִי בִּלְבַד
שְׁנֵי יָמִים טְמֵאִין וּשְׁנֵי יָמִים טְהוֹרִין מְשַׁמֶּשֶׁת שְׁמִינִי וּשְׁנֵים עָשָׂר וְשִׁשָּׁה עָשָׂר וְעֶשְׂרִים
וּתְשַׁמֵּשׁ נָמֵי בִּתְשַׁסַר אָמַר רַב שֵׁשֶׁת זֹאת אוֹמֶרֶת גַּרְגְּרָן דִּתְנַן אָסוּר
רַב אָשֵׁי אָמַר נְהִי דְּחַד עֲשַׂר לָא בָּעֵי שִׁימּוּר עֲשִׂירִי מִיהָא בָּעֵי שִׁימּוּר
שְׁלֹשָׁה יָמִים טְמֵאִין וּשְׁלֹשָׁה יָמִים טְהוֹרִין מְשַׁמֶּשֶׁת שְׁנֵי יָמִים וְשׁוּב אֵינָהּ מְשַׁמֶּשֶׁת לְעוֹלָם
אַרְבָּעָה יָמִים טְמֵאִים וְאַרְבָּעָה יָמִים טְהוֹרִין מְשַׁמֶּשֶׁת יוֹם אֶחָד וְשׁוּב אֵינָהּ מְשַׁמֶּשֶׁת לְעוֹלָם
חֲמִשָּׁה יָמִים טְמֵאִים וַחֲמִשָּׁה יָמִים טְהוֹרִין מְשַׁמֶּשֶׁת שְׁלֹשָׁה יָמִים וְשׁוּב אֵינָהּ מְשַׁמֶּשֶׁת לְעוֹלָם שִׁשָּׁה יָמִים טְמֵאִין וְשִׁשָּׁה יָמִים טְהוֹרִין מְשַׁמֶּשֶׁת חֲמִשָּׁה יָמִים וְשׁוּב אֵינָהּ מְשַׁמֶּשֶׁת לְעוֹלָם
שִׁבְעָה יָמִים טְמֵאִין וְשִׁבְעָה יָמִים טְהוֹרִין מְשַׁמֶּשֶׁת רְבִיעַ יָמֶיהָ מִתּוֹךְ עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנָה יָמִים
שְׁמוֹנָה יָמִים טְמֵאִין וּשְׁמוֹנָה יָמִים טְהוֹרִין מְשַׁמֶּשֶׁת חֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם מִתּוֹךְ אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה
הָנֵי אַרְבֵּיסַר הָווּ
אָמַר רַב אַדָּא בַּר יִצְחָק זֹאת אוֹמֶרֶת יְמֵי נִדָּתָהּ שֶׁאֵין רוֹאָה בָּהֶן עוֹלִין לִסְפִירַת זִיבָתָהּ דְּאִיבַּעְיָא לְהוּ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נד - א

שוטות נינהו? הרי טועות נינהו! שאינן יודעות מהו דינן, אם כנדות או כזבות.

אלא, תני, עד שאתם מתקנים את הטועות בואו ותקנו את הפקחות! ובאיזו פקחות אמר רבי יהושע שצריך לתקנן?

דתניא: אשה אשר במשך כל ימיה יש לה, יום אחד טמא, שרואה בו דם, ויום אחד טהור, שלא רואה בו דם, תקנתה היא:

משמשת ביום השמיני לראייתה הראשונה, שהרי היא יכולה לטבול ולטהר עצמה אור ליום השמיני לפיי שאינה רואה בו דם [ולשמש בו לילה ויום], ולילו עמו, ^[32] שגם בלילה שלאחריו היא מותרת משום שאינה נוהגת לראות אלא ביום, ולפיכך היא תטמא רק בבוקר של היום התשיעי.

וכמו כן תוכל לשמש בעוד ארבעה לילות מתוך שמונה עשר יום [שמהם מורכב "מחזור שלם" של שבעה ימי נדות ואחד עשר ימי זיבות] ואלו הן:

א. לאחר שתראה ביום התשיעי, שהוא יום זיבה, היא תשמור את יום העשירי [שאינה רואה בו] כדין "שומרת יום כנגד יום", ותטבול, ותטהר, ותשמש בלילה שלאחריו [אור ליום אחד עשר].

ב. ולאחר שתראה ביום האחד עשר היא תשמור את יום השנים עשר ותטבול ותטהר ותשמש בלילה שלאחריו [שהוא אור ליום שלשה עשר].

ג. וכן כשתראה ביום י"ג, תשמור את יום י"ד, ותשמש אור לט"ו.

ד. וכן כשתראה ביום ט"ו, תשמור את יום ט"ז, ותשמש אור לי"ז.

[אמנם, לכשתראה בי"ז ותשמור את י"ח, הרי גם בלילה שלאחריו, אור לי"ט, היא מותרת לשמש. אך כיון שאין הלילה הזה כלול בתוך י"ח יום של מחזור ימי נדה וזבה הקודם, אלא הוא שייך למחזור הבא של י"ח ימי נדה וזבה, לא כללו התנא בכלל הלילות שהיא מותרת לשמש].

אבל, ואם היתה רואה את הדם מבערב, אינה משמשת אלא שמיני בלבד! ובשמיני תשמש בלילו ויומו, אך בשאר הימים אינה יכולה לשמש שהרי ביום שראתה בו היא רואה מבערב. וביום שאינה רואה בו היא צריכה לשמור יום כנגד יום.

ואם היה סדר ראייתה שני ימים טמאין ושני ימים טהורין, תקנתה היא:

א. משמשת שמיני, לילו ויומו!

ב. ולאחר שתראה בתשיעי ובעשירי ותשמור את יום האחד עשר, תשמש ביום שנים עשר!

ג. ולאחר שתראה בי"ג ובי"ד ותשמור בט"ו, תשמש ביום ששה עשר!

ד. אבל, לאחר שתראה ביום י"ז וי"ח היא אינה יכולה לשמש ביום י"ט, משום שיום הי"ח הוא יום הי"א לימי זיבה. וסבר שהרואה ביום הי"א לימי זיבתה אסורה לשמש למחר [על אף שיום זה הוא כבר מהימים הראויים לנידה ואין בו דין של "שומרת יום כנגד יום"].

ולפיכך יכולה לשמש בפעם הבאה רק ביום עשרים!

וכשתראה שוב, ביום הכ"א, הרי היא נידה. ומכאן ואילך יתחיל מחזור חדש נוסף של עשרים יום!

ומקשה הגמרא: ותשמש נמי בתשסר [תשעה עשר]? שהרי אינה צריכה לשמור את יום התשעה עשר בתורת שומרת יום כנגד יום, כי כבר חלפו י"א ימי הזיבה בסוף יום הי"ח, ואין לה יותר דין שימור!?

ומתרצת: אמר רב ששת: זאת אומרת, "גרגרן" דתנן [ששנינו, לקמן במשנה, בתור כינוי גנאי של בעל תאוה למי שבועל אשה שראתה דם ביום הי"א לימי הזיבה, וטבלה למחרת], אסור!

והיינו: שאין זה כינוי גנאי גרידא אלא שאסרו חכמים לבעול אשה שראתה ביום הי"א לימי הזיבה וטבלה למחרתו, כדי שלא יבואו לטעות להתיר באשה שראתה באמצעם של ימי הזיבה [שהיא אסורה להבעל למחרת יום הראיה כי היא שומרת יום כנגד יום, וכל היום אסור אפילו אחרי שטבלה].

רב אשי אמר: לעולם ביום הי"ב לימי זיבתה אינה אסורה אפילו לא מדרבנן. כי יום האחד עשר לעולם אינו צריך שימור למחרתו, שהרי לעולם היום שלמחרת הוא היום הראשון של ימי נדה.

אלא, נהי דיום אחד עשר לא בעי שימור, יום עשירי מיהא בעי שימור! וה"שימור" יכול להיות רק יום טהור, וכאן הרי מדובר שראתה דם ביום הי"ז והי"ח למחזורה, שהם יום העשירי והאחד עשר לימי זיבתה. ונמצא, שהיום האחד עשר שראתה בו, [לכן אפילו שהוא עצמו לא צריך שימור, בכל זאת] הוא לא היה שימור ליום העשירי שראתה בו, והיום העשירי צריך שימור של יום אחד נקי כנגדו.

ולכן, צריכה לשמור את יום הי"ב לזיבתה [שלא רואה בו], שהוא יום הי"ט למחזורה!

וממשיכה הגמרא להביא את המשכה של הברייתא:

אשה שהיה סדר ראייתה שלשה ימים טמאין ושלשה ימים טהורין, משמשת שני ימים, ושוב אינה משמשת לעולם!

שהרי במוצאי היום השביעי לנדתה היא אינה יכולה להטהר כיון שהיום השמיני הוא היום השני מתוך שלשת הימים שהיא רואה בהם. וראיית היום השמיני והתשיעי היא ראיית זיבה, וכשפוסקת לראות ביום העשירי היא עדיין אינה יכולה לטבול כי היא צריכה לשמור את יום העשירי מדין שומרת יום כנגד יום. ונמצא, שיכולה לטבול אך ורק באור ליום האחד עשר ולשמש בכל יום י"א, וכן למחרתו ביום הי"ב. ומכאן ואילך, משתראה שלשה ימים [החל מהיום הי"ג] הרי היא זבה גדולה, ואינה יכולה להטהר לעולם כלל שהרי אף פעם אינה יכולה לספור שבעה ימים רצופים נקיים!

ואם היה סדר ראייתה ארבעה ימים טמאין וארבעה ימים טהורין, משמשת יום אחד בלבד, ושוב אינה משמשת לעולם. שהרי יכולה לטבול רק אור ליום השמיני שהוא היום האחרון לימים שאינה רואה בהם, ולאחר מכן משתטמא בימי זיבתה הרי היא זבה שאינה יכולה לעולם לספור שבעה ימים נקיים רצופים, וטמאה לעולם.

ואם היה סדר ראייתה חמשה ימים טמאים וחמישה ימים טהורין, הרי היא טובלת אור ליום השמיני, ומשמשת שלשה ימים [שמיני, תשיעי ועשירי], ומשתראה ביום האחד עשר הרי היא נעשית זבה שאינה יכולה להטהר, ושוב אינה משמשת לעולם.

ואם היה סדר ראייתה ששה ימים טמאין וששה ימין טהורין, משמשת חמשה ימים [ח ט י יא יב] ושוב אינה משמשת לעולם.

ואם היה סדר ראייתה שבעה ימים טמאין ושבעה ימים טהורין, משמשת רביע ימיה מתוך כ"ח ימים.

והיינו: שהמחזור שלה מתחלת נדות לתחילת נדות הוא כ"ח יום.

כי לאחר שטובלת לנדותה בסוף שבעת הימים הטמאים הראשונים היא משמשת שבעה ימים. ושוב היא נטמאת במשך שבעה ימים שארבעה מהם היו בתוך י"א ימי זיבותה ונעשית זבה גדולה, וצריכה אחר כך למנות שבעה ימים נקיים, שלאחריהם היא שוב רואה בתחילת נדה.

ונמצא שמתוך כ"ח ימי מחזורה היא משמשת במשך שבוע בלבד והיינו "רביע ימיה מתוך כ"ח ימים".

ואם היה סדר ראייתה שמונה ימים טמאין ושמונה ימים טהורין, משמשת חמשה עשר יום מתוך ארבעים ושמונה. והיינו:

א. בסיום שמונת הימים הטמאים הראשונים מתחילים שמונת הימים הנקיים מדם, והרי היא שומרת את היום התשיעי [שהוא יום נקי] כנגד היום השמיני שראתה בו [שהוא היום הראשון לי"א ימי זיבתה], ומותרת מכאן ואילך בשבעת הימים הבאים.

ב. בסיום שמונת הימים הטהורים הראשונים הרי היא נטמאת למשך שמונה ימים נוספים [שבהם היא רואה דם בכל יום], אך אינה נעשית בהם זבה גדולה. לפי שתחילת הראיה היא ביום העשירי לימי זיבתה ונמצא שראתה דם רק בשנים מתוך אחד עשר ימי הזיבה [ביום העשירי וביום הי"א], ולפיכך ששת הימים האחרונים שראתה בהם דם הרי הם ששה ימי נדה.

ג. בחלוף שמונת הימים הטמאים השניים, שמתוכם היו ששת הימים האחרונים ימי נדה, מתחילים שמונת הימים השניים הנקיים מדם, והרי היא נמצאת עתה ביום השביעי לנדתה. ולפיכך היא טובלת בערב, ושוב יש בידה שבעה ימים שמותרת לשמש בהם. [ועד עתה עברו עליה שלשים ושניים יום. פעמיים שמונה ימים טמאים ופעמיים שמונה ימים טהורים].

ד. בסיום שמונת הימים הטהורים השניים [שהראשון בהם היה בימי נדה ושבעת האחרים היו בימי ב', ז' מתוך י"א הימים הראויים לזיבה], מתחילים שמונת הימים הטמאים השלישיים [כשארבעת הראשונים הם בימים ח' ט' י' י"א של הימים הראויים לימי זיבתה], ובהם היא נעשית זבה גדולה [ונמצא שעברו עליה עד עתה ארבעים יום].

ה. ובסיום שמונת הימים הטמאים השלישיים מתחילים שמונת הימים השלישיים הנקיים מדם, והרי היא סופרת כדין זבה גדולה שבעה ימים נקיים מתוך שמונת הימים הנקיים מדם.

ובערב, אור ליום השמיני הנקי, היא טובלת, ומותרת ליום אחד בלבד! שהרי למחרת מתחילים שמונת ימי טומאה נוספים.

ונמצא, שבמשך ארבעים ושמונה יום היתה מותרת לשמש:

בשבעה מתוך שמונת הימים הטהורים הראשונים.

בשבעה מתוך שמונת הימים הטהורים השניים.

וביום אחד מתוך שמונת הימים הטהורים השלישיים.

ומקשה הגמרא: הרי ארביסר הוו!?

וסבר המקשה שאינה מותרת לשמש ביום האחרון של שמונת הימים הטהורים השלישיים, משום שראיית שמונת הימים הטמאים השלישיים התחילה בימי ח' ט' י' י"א לימי הזיבה והמשיכה בימי' א' ב' ג' ד' לימי הנדה, ונמצא שספירת ז' הנקיים התחילה ביום ה' לימי נדה ונמשכה בימי ו' ז' לימי הנדה וכן הלאה ביום ח' שהוא כבר מהימים הראויים לזיבה.

וסבר המקשה שאי אפשר למנות ז' נקיים של זבה בימי נדה, כאשר כבר ראתה בהם דם בתחילת ימי הנדה, על אף שימי הנדה שלאחריהם היו ימים נקיים. אלא, עליה לחכות עד שיחלו הימים הראויים לזיבה ואז להתחיל בספירת ז' הנקיים.

ומתרצת הגמרא: אמר רב אדא בר יצחק: זאת אומרת, ימי נדתה שאין רואה בהן, עולין לספירת ז' נקיים לטהרה מטומאת זיבתה! ולפיכך על אף שספירת ז' הנקיים התחילו ביום החמישי לנדתה אחרי שכבר ראתה בארבעת ימי הנידה הראשונים, בכל זאת יכולה למנות שבעה נקיים החל מהיום הששי לנדתה ולטהר עצמה ביום השמיני.

דאיבעיא להו:

הערות

^[32] מבואר בסוגיא שברואה יום כן ויום לא, משמשת ביום השמיני ובליל התשיעי, ובתשיעי ביום כשתראה - תאסר. והקשה החכמת בצלאל לדעת האור זרוע שמביא הש"ך ביורה דעה סימן קפ"ד סעיף קטן ז' שצריך אדם לפרוש מאשתו בעונת הראיה ועוד עונה אחת לפניה, ואילו פה בסוגיא מבואר שרואה בתשיעי ביום, ומותרת בליל תשיעי. ומתרץ, שמדובר באשה שיש לה שעה קבועה ביום שאז היא רואה, ואז גם לדעת האור זרוע אינה חוששת בעונה שלפני עונת הראיה.

שוטות נינהו [הן]? הלא כיון שמסופקות הן בדינן טועות נינהו [הן]! ומתקנים את הלשון: אלא אכן תני [שנה] כך במשנה בדברי ר' יהושע: "עד שאתם מתקנים את הטועות באו ותקנו את הפקחות".

דתניא [ שכן שנינו בברייתא] בענין "פקחות" אלה: אשה שכל ימיה ערוכים באופן כזה שבכל שני ימים, יום אחד טמא, שרואה בו ויום אחד טהור שאינה רואה בו, מה תקנתה לשמש עם בעלה? — הריהי משמשת עם בעלה בליל היום השמיני מהיום שבו ראתה לראשונה. שהרי טהורה היא, שכן טבלה וטהרה עצמה ביום השביעי בערב. ויש לפניה מעתה גם כל היום השמיני ולילו (הלילה שאחריו) עמו לשמש עם בעלה, שהרי לא תראה אלא ביומו של היום התשיעי.

וכן עוד ארבעה לילות מתוך מחזור הימים של שמונה עשר יום (שבעת ימי נדה, ואחד עשר ימי זיבה). ואולם אם היתה רואה לא ביום אלא מבערב — אינה משמשת עם בעלה אלא בליל היום השמיני וביומו בלבד.

ואם היתה אשה זו רואה באופן שבכל ארבעה ימים, שני ימים הריהם טמאין ושני ימים טהורין — משמשת ביום השמיני (לילה ויום), וביום השנים עשר, וביום הששה עשר, וביום העשרים.

ושואלים על כך: ותשמש נמי בתשסר גם כן ביום תשעה עשר], שהרי כיון שכבר חלפו אחד עשר ימי הזיבה (בסוף היום השמונה עשר), שוב אין לה דין שימור? אמר רב ששת: זאת אומרת, שהביטוי "גרגרן" (זללן) דתנן [ ששנינו] במשנה להלן, ככינויו של המתאווה לבעול אף את זו שראתה ביום האחד עשר לימי זיבתה, וטבלה למחרת — מורה שאסור הדבר מן הדין.

רב אשי אמר: אין האשה אסורה לשמש עם בעלה ביום השנים עשר לימי זיבתה, אף לא מדברי חכמים, שכן אינה צריכה לשמור את היום שלמחרת היום האחד עשר לימי זיבה, שכן הוא היום הראשון מימי נדותה. ואולם נהי [הגם] שביום חד [אחד] עשר לא בעי [צריך] שימור, ביום עשירי מיהא בעי [על כל פנים צריך] שימור.

ודנים עוד: אשה שכל ימיה רואה שלשה ימים טמאין ושלשה ימים טהורין — משמשת שני ימים, ושוב אינה משמשת לעולם. שכן משיצא היום השביעי לנדתה, שוב אינה יכולה להיטהר, שהרי היום השמיני הוא היום השני מתוך שלושת הימים שבהם היא רואה. וראיית היום השמיני והיום התשיעי היא ראיית זיבה. ויוצא איפוא שאין לה מועד להיטהר אלא בליל היום האחד עשר ולשמש עם בעלה בכל היום האחד עשר ולמחרת ביום השנים עשר (ואלו שני הימים בלבד שמותרת לשמש עם בעלה). ואולם מכאן והלאה כשתראה שלושה ימים — הריהי נחשבת זבה גדולה. וכדי להיטהר מזבה, נזקקת היא לספירת שבעה ימים נקיים, ואילו זו אינה רואה יותר משלושה ימים נקיים.

היתה אשה זו רואה תמיד ארבעה ימים טמאים, וארבעה ימים טהורין — משמשת עם בעלה יום אחד בלבד, ושוב אינה משמשת לעולם.

היתה רואה חמשה ימים טמאים, וחמשה ימים טהורין — הרי זו משמשת שלשה ימים, ושוב אינה משמשת לעולם. היתה רואה ששה ימים טמאין וששה ימים טהורין — הרי זו משמשת חמשה ימים, ושוב אינה משמשת לעולם.

היתה רואה שבעה ימים טמאין ושבעה ימים טהורין — משמשת רביע ימיה, מתוך עשרים ושמונה ימים.

היתה רואה שמונה ימים טמאין ושמונה ימים טהורין — משמשת חמשה עשר יום מתוך ארבעים ושמונה. ושואלים: ואיך תשמש ביום הארבעים ושמונה, והרי שמונת הימים החמישיים, ארבעה מהם הם ימי זיבה וארבעה הם ימי נדה. והשמונה שאחריהם, שלושה מהם הם בימי נדה וחמישה בימי זיבה. והשלושה הראשונים אינם יכולים לעלות לה לימי ספירת זיבתה, שהרי אין ימי נדה עולים לספירתה. שאף שאינה נדה, שהרי אינה חוזרת לפתח נדתה עד שתספור שבעה נקיים, מכל מקום כיון שהם ימים הראויים לימי נדה, אינם עולים לספירת זיבתה.

הרי ארביסר הוו [ארבעה עשר הם]!

אמר רב אדא בר יצחק, זאת אומרת: ימי נדתה שאין רואה בהן — עולין (נחשבים) לספירת שבעה ימי טהרה מטומאת זיבתה. ולכן, אף שמנין שבעת ימי הנקיות מתחילים ביום החמישי לנדתה, יכולה היא למנות שבעה נקיים מהיום השישי לנדה, ולהיטהר ביום השמיני. דאיבעיא להו [שכן נשאלה להם, לחכמים]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

actually misguided? Since they are in doubt as to their status, would it not be more accurate to say that they are mistaken? The Gemara answers: Rather, this is how one should teach the statement of Rabbi Yehoshua in the mishna: Instead of making provisions to remedy the uncertainties of the mistaken, come and remedy the uncertainties of the competent women.

As it is taught in a baraita with regard to these competent women: What is the halakha in the case of a woman who consistently has the following pattern for each pair of days: One day she is impure, i.e., she experiences bleeding, and one day she is pure, she does not experience bleeding? In what manner is it permitted for her to engage in intercourse with her husband? She may engage in intercourse with her husband on the eighth day from the first time that she experienced bleeding and its accompanying night. At that time she is pure from her menstruation, as she immersed and purified herself on the night of the seventh day. It is permitted for her to engage in intercourse during the eighth day and the following night, as she will not experience bleeding until the ninth day.

In addition, she may engage in intercourse four nights out of the cycle of eighteen days, which consist of the seven menstrual days and the eleven days of the flow of the zava. This woman will never become a greater zava, as she does not emit blood on consecutive days. Since she must observe a day of purity during the eleven days of ziva each time she experiences bleeding, she may engage in intercourse with her husband on the night following the tenth, twelfth, fourteen, and sixteenth days. The night after the eighteenth day is considered part of the next cycle of menstruation and ziva. But if she sees blood in the evening, she may engage in intercourse with her husband only on the eighth night and its day. During the eleven days of ziva she either experiences bleeding at night or is observing a day of purity for the blood she had emitted earlier.

If in every set of four days, two days she is impure, i.e., experiences bleeding, and two days she is pure, she may engage in intercourse with her husband on the eighth day, in the day or at night, and also on the twelfth day, after observing the eleventh as a day of purity for the sightings of the ninth and tenth days, and by a similar calculation on the sixteenth day and on the twentieth day, as she has not yet seen the blood of menstruation in this new cycle.

The Gemara objects: And let her also engage in intercourse with her husband on the nineteenth day, as the eleven days of the flow of the zava have already passed at the end of the eighteenth day, and she is no longer required to observe a clean day for each day she experiences a discharge. Rav Sheshet says: That is to say that when we learned in a mishna (72a) that a husband who could not wait for the conclusion of the day after the last day of ziva before engaging in intercourse is a glutton, it means that it is actually prohibited for them to engage in intercourse.

Rav Ashi says: In fact, it is not prohibited for a woman to engage in intercourse with her husband on the day after the end of the days of the flow of the zava even by rabbinic decree, as it is already the beginning of her menstrual days, and she is no longer required to observe a clean day for each day she experiences a discharge. But although there is no requirement to observe a clean day for the eleventh day of ziva, which is the eighteenth day of the full cycle, in any event there is a requirement to observe a clean day for the tenth day, i.e., the seventeenth of the entire cycle. Since she did not observe a clean day on the eighteenth day, as she saw blood on that day as well, she must observe the nineteenth day in purity.

If out of every set of six days, three days she is impure, and three days she is pure, she may engage in intercourse with her husband during two of the days, and thereafter she may never again engage in intercourse with him. The eighth and ninth days, which are the first days of the flow of ziva, are the second and third of the three days on which she experiences bleeding. Therefore, she can immerse and purify herself on the night of the eleventh, and engage in intercourse with her husband on the eleventh and twelfth days. These are the only two days on which she is permitted to engage in intercourse with her husband, as afterward she will experience bleeding for three days during the days of the flow of the zava, and is thereby rendered a greater zava. Accordingly, she requires seven clean days to become pure again, which she will never attain, as she never has more than three clean days.

If out of every set of eight days, four days she is impure, and four days she is pure, she may engage in intercourse with her husband during one of the days, the eighth, after her purification for menstruation, as it is the last of her first set of four days without blood, and thereafter she may never again engage in intercourse with him, as she will be rendered a greater zava by experiencing bleeding on the next three days.

If out of every set of ten days, five days she is impure, and five days she is pure, she may engage in intercourse with her husband during three of the days, i.e., the eighth, ninth, and tenth, as she has completed her menstruation period and has not yet emitted the blood of ziva, and thereafter she may never again engage in intercourse with him. Similarly, if out of every set of twelve days, six days she is impure, and six days she is pure, she may engage in intercourse with her husband during five of the days, i.e., the eighth to the twelfth, and thereafter she may never again engage in intercourse with him.

If out of every set of fourteen days, seven days she is impure, and seven days she is pure, she may engage in intercourse with her husband during a quarter of the days of her life, i.e., seven out of every twenty-eight days. In the first seven days she is a menstruating woman, but during the next seven days she is pure. In the third set of seven days, when she again experiences bleeding, she becomes a zava, which means that in her last seven days, which are without blood, she counts the clean days for her ziva, after which this cycle of twenty-eight days begins afresh.

If out of every set of sixteen days, eight days she is impure, and eight days she is pure, she may engage in intercourse with her husband fifteen days out of every forty-eight days. The first eight days during which she experiences bleeding are the seven days of menstruation and one day of ziva, which renders her a lesser zava. Therefore, she must observe one clean day, after which she is pure for seven days. The first two days of the third set of eight are her last days of ziva, and the bleeding she experiences renders her again a lesser zava, while the next six are during her days of menstruation. Then she starts her fourth set of eight days, which are without blood. The first of these completes her days of menstruation, after which she may engage in intercourse for the subsequent seven days. During the fifth set of eight days she experiences bleeding, rendering her a greater zava. She counts her clean days in the sixth set, leaving her one day of purity, after which the cycle of forty-eight days starts again.

The Gemara objects: But the days during which she is permitted are actually only fourteen, not fifteen. This objection is based on the assumption that a woman cannot count her clean days for ziva during days that are fit for menstruation. Consequently, the last four days of the fifth cycle are actually part of her days of menstruation, as her eleven days of ziva ended after the fourth day of that cycle. If so, the sixth set of eight days consists of three menstrual days followed by five days of ziva. Although she is not a menstruating woman in those three days, as she did not previously count seven clean days, they still do not count for her seven clean days of ziva, since they are fit to be menstrual days. She can start counting her seven clean days only on day forty-four, but on day forty-nine, before the seven clean days are finished, she will again experience bleeding. Therefore, it should not be permitted for her to engage in intercourse with her husband on the forty-eighth night.

Rav Adda bar Yitzḥak says that this premise should be rejected: That is to say that her menstrual days on which she does not actually see blood do count toward her counting of her seven clean days of ziva. In other words, she begins counting the seven clean days during these menstrual days. As a dilemma was raised before the Sages with regard to this issue:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמרינן ותשמש נמי בתשעה עשר. ק"ל והיכי ס"ד דעשירי לא בעי שימור והאמר רבי יוחנן בפרק תינוקו' עשירי כתשיעי ובעי שימור. ועוד רב ששת דמתרץ לה משום גרגרן שביק ר' יוחנן ואמר כריש לקיש והא קיימא לן הלכה כרבי יוחנן בר מהלי תלת ועוד אמאי נטר לה לסיפא והא מרישא ש"מ דיום א' טמא ויום א' טהור ביום העשירי ראתה ויום אחד עשר היא שומר' כנגדו כדקתני שאינה משמשת אלא שמיני ולילו וד' לילות מתוך שמונה עשר יום אלמא רואה בשבעה עשר ושומר' בשמונה עשר.
וי"ל קסבר מקשה דעשירי יש לו שימור בתוך ימי זיבה דהיינו ביום אחד עשר והיינו רישא אבל זו כיון דיש בה עשירי וי"א וראתה בהן אין ספירה לעשיר' מעתה שאין ספירה אלא בימי זיבה וסוף [י"ח] ימי נדה היא [ולא בעי ספירה] דומיא ספיר' י"א והיינו נמי דרב ששת. ורב אשי מתרץ שלא בטלה שמירת י"א את של עשירי אלא נהי די"א לא בעי שימור עשירי מיהת בעי לעולם.
ואי קשיא ותיקשי ברייתא לר"ל דאמר אף לעשירי לא בעי שימור. ויש לומר סיפא מתרץ לה משום גרגרן אסור כר"ש וקסבר דרואה בעשירי ומשמש' לי"א כל שכן דהוי גרגרן ואע"ג דלא תנן.
ויש מפרשים דלא אמר ר"ל עשירי לא בעי שימור אלא למ"ד הלכות י"א דהיינו ר' אלעזר בן עזריה אבל לר"ע דאמר קראי נינהו עשירי נמי בעי שימור חוץ מי"א דכיון שאין שימור שלו בימי זיבה אין לו שימור וכדאוקמא לפלוותא דר"ל ור"י בפרק בתרא, ואין זה מחוור.

מדאמרינן משמש' רביע ימיה מתוך שמונה ועשרים יום. דלפי זה פתחה של זו מכ"ח לכ"ח. שמע מינה שאין האשה נעשי' תחלת נדה משנעשי' זבה גדולה עד שתספור נקיים שלה שהרי בשבוע שלישי שהוא טמא כל שבעה אין בו מימי זיבה אלא ארבע ימים הראשונים ואם תאמר בג' האחרונים נעשי' תחלת נדה נמצאת בשבוע חמישי' שהוא טמא זבה גדולה וצריכה שבעה נקיים ואם כן היאך פתחה של זו בתחלת כ"ח והרי כל אותו שבוע ה' בימי זיבה הוא ונעשת בו זבה גדולה ובשבוע ו' משמרת נקיים ובשבעי שהוא טמא ששה ימים שבו ימי זיבה הן. ואינה משמש' בשמיני נמצאת שלא שמשה בכ"ח שניים כלום.
וכן נמי מדקתני סיפא משמשת חמשה עשר יום מתוך מ"ח ש"מ כה"ג דאי לא תימא הכי הרי שמנה חמישי' ארבעה האחרונים מתתל' ימי נדה נמצאו ימי זיבתן כלין בשבעה של שמוגה ימים השביעיים ואנו אומרים תחל' נדתה של זו שחוזרת חלילה.
וכן סיפא דקתני וכן למאה וכן לאלף כלומר דמאה טהורין שבעה הראשונים תחלת נדה והשאר כולן ימי זיבה הן ומאה טהורין ז' לספירה וכולן לתשמיש והיינו ימי שמושה כימי זיבתה אלמא כולן ימי זיבה הן שמשנעש' זבה גדולה עד שתספור שבעה נקיים איו ראייתה אלא סתירה לספירתה ואינה מונה מהם ימי נדה.
וז"ש בפרק בנות כותיים מה ימי נדתה אין ראויין לזיבה ואין ספירת שבעה עולה בהן כלומר לפי שא"א ושם אמרו וכי דנין אפשר משא"א לומר שא"א לספירת זיבה בימי נדה למ"ש וכן פי' שם רש"י ז"ל.

והא דאקשינן הני ארביס' הוו. מפורש בדברי הר"ר אב"ד ז"ל דהכי מקשה בשמנה ימים הרביעיי' למה תשמש שבעה והלא צריכה היא לשמור יום א, לספיר' עשירי ואחד עשר של ימי זיבה שראתה בהן בשמונה השלישיים וכדאמרן ברישא דהיינו שימור בעו ופריק רב אדא זאת אומרת ימי נדה שאינה רואה בהן עולה לה לימי זיבתה כלומר של זוב קטן. ולפיכך יום א' של ח' רביעיים שהשלימה בהן ימי נדתה עולה לה לספיר' שמיר' של יום עשירי שאמרנו. ואין דברי רש"י ז"ל נוחין בזה.
אבל דבר שהכל מודים בו שאין ימי נדה מתחילין עד שתספור נקיים.
ובואו ונצווח על הרמב"ם פאסי ז"ל שכתב בחבורו שהאשה שראתה תחלה מונה שבעה לנידתה וסמוך להן אחד עשר ואח"כ מונה ז' לנדות אעפ"י שאינה רואה בהן ואחריהן אחד עשר ואם ראתה בהן הרי היא זבה וכן כל ימיה ואם קבעה לה וסת תחל' הוס' הוא יום נדו' וממנו מונה שמונה עשר ומונה שבעה לנדותה אף על פי שלא ראתה ואם ראתה אחריהן באחד עשר זבה היא.
עוד שבש וכתב שאפילו ראתה ט' וי' ואחד עשר ושנים עשר הרי זו זבה ותחלת נדה וכל אלו דברי הבאי שלדבריו לא תמצא לרואה שבעה טמאים ושבעה טהורים שתשמש אלא שבוע שני ולסוף תשעה שבועות משמשת ששה ימים בשבוע העשירי וחמשה ימים בשבוע שנים עשר ופתחה של זו לסוף אחד עשר שבועות ובגמרא אמרו רביע ימיה ולא קיים אלא בתוך כ"ח הא'.
וכן לדבריו בשמונה ימים טמאים ושמונה טהורים אינה משמשת תמשה עשר יום אלא מתוך שמונה וארבעים ראשונים אבל בשמונה וארבעים שניים אינה משמשת אלא שלושה ימים וכיון שלא אמרו משמשת ארבע עשר יום מתוך שנים ושלשים או משמשת שמונה עשר מתוך ל"ו וכן כיוצא במנינן הללו ש"מ שפתחה של זו מ"ח ומכאן ואילך חוזרת חלילה.
וכן האשה שראתה עשרה ימים טמאים ועשרה ימים טהורים אין זיבתה ושימושה שוים אלא פעם אחת בלבד לפי דברי הרב ז"ל שהרי כשהיא חוזרת ורואה כן בשניה בשמונה ימים טהורים נשלמו ימי זיבה ראשונה והתחילו ימי נדה נמצא שבעשרה ימים טמאים השניים חמשה ימים מימי זיבה ואין ימי חמישה בטהורים אלא שלשה וכן למאה וכן לאלף למה מנה חכמים שבעה לנדה והשאר לזיבות והלא נעשה , היא נדה אף על פי שלא ספרה לזיבה. ועוד לדבריו מצינו אשה רואה יום אחד מסוף ימי נדה יושבת עליו ששה ימים מימי הזיבה ואין לנדה ספירה אלא בימיה.
וכן שנויה בכמה מקומות במסכתא זו שהרואה יום מ"א לזכר ופ"א לנקבה הרי היא תחלת נדה ואין מונין לימים שמקודם לכן והטעם לפי שכבר נשלם המניין.
והרב ז"ל הורה ביולדת שמפסק' ומתחלת למנות מתחל' ראיה שלאחר מלאת ולדבריו צריך הוא להביא ראיה מן התורה לשנוי זה שהוא משנה היולדת משאר נשים שאפילו כשאינן רואות הן מונות ימי נדה וזיבה כאלו הן רואות.
ועוד דהא בפ' בנות כותיים אמרי' דלכולי עלמא נדה ופתחה מכ"ז מנינן ואם היינו מונין משעת ראיה ראשונה כ"ז בימי זיבה קאי לה.
ועוד מהא דתנן היתה למודה לראות יום ט"ו ואוקמה שמואל ט"ו לטבילתה שהן כ"ב לראייתה וכו' ואם אתה מונה כל ימי נדת זובם לתחלת ראיה ראשונה שראתה זו כי הדרי אותו כ"ב תליתאי בימי זיבה קיימי והיאך קבעה וסת בכך שאין האשה קובעת וסת בי"א כדאיתה התם בשלהי בנות כותיים ואין הוסת נקבע אלא בשלשה הפלגו' כדבעינן לפרושי קמן וכל שכן לרב הונא בריה דר' יהושע דקשיא דאמר אינה חוששת בתוך אחד עשר וכל זה במס' זו.
ותמהיני עליו אם העביר עיניו בפתחי נדה במס' ערכין דתנא רבנן טועה שאמרה יום אחד טמא ראיתי פתחה שבעה עשר פירש שאפילו היו תחלת ימי נדות הרי השלימה עליו ששה ועוד י"א אחריהן נמצאת חוזרת לתחלת נדה וכל שכן אם היה בימי זיבה שכבר עברו ימי זיבתה וימים שהיתה ראוייה להיות נדה ואלו לדברי הרב ז"ל א"א דהא איכא למימר שאותו יום בתוך אחד עשר היום וכשעמדה אחריו שבעה עשר נמצא עומדת בימי הזיבה למנין הראוי וכן כל השמועה ומדאמרינן התם נמי חמשה וארבעים ימים טמאים ראיתי וכן כולם אשתמע בהדיא דמשעה שנעשית זבה גדולה אינה נעשית נדה לעולם עד שתספור שבעה נקיים שלה. ואין לי להאריך.
וכן יש שבושין בחבורי הראשונים בקצתם כגון רב סעדיה שכתב שכל אחד עשר יום שבין נדה לנדה בשלשה ראיית בשלשה ימים נעשית זבה גדולה בין ברצופין בין במפוזרין. וזה טעות מתפרש כאן ובכמה מקומות דרצופין בעינן ולא מפוזרין ועל כיוצא בדברים הללו ידוו כל הימים שהתורה משתכחת מלומדיה ואין אדם מוציא הלכה ברורה במקום אחד.

משמשת שמיני ולילו וארבעה לילות מתוך י"ח יום. ואתיא כר"ש דאמר אחר מעשה תטהר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן כדי שלא תבוא לידי הספק שאלו היתה מותרת לגמרי לשמש אחר מעשה אף כן הרי זו משמשת עוד כל ימי שימור שהרי טובלת לאחר שתנץ החמה והרי היא מותרת לאחר מעשה הטבילה. ואני תמה אחר שאינה רואה מבערב למה לא אמר משמשת חמשה לילות שהרי היא טהורה גם ליל תשיעי שאינה רואה עד הבקר. וראיתי לרש"י ז"ל שפי' שמיני כלו דהיינו לילה ויום וכן לילו שהוא מוצאי שמיני ואינו מתיישב בעיני דליל מוצאי שמיני אינו ליל שמיני והיאך קורא אותו לילו ומ"מ נ"ל ראיה לדבריו דמדקאמר אם היתה רואה מבערב אינה משמשת אלא שמיני ולא קאמר שמיני ולילו דאלמא שמיני היינו כל שמיני כלומר לילה ויום.

האי דנקט בבריתא: מנין י"ח יום לפי שפתח נדה מי"ח כי"ח ומשם ואילך חוזרת חלילה. ונ"ל דמשום הכי לא קתני ומשמשת ליל י"ט לפי שלא מנה אלא הלילות שהיא משמשת קודם שיגיע זמן פתח נדתה ואלו ליל י"ט יום כבר נכנס בזמן הראוי לפתח נדתה. ור"ח ז"ל כתב זו מן הדין היה לה לטבול י"ח ומשמשת כדין כל ימי השמור שטובלת בערב ומשמשת מיהו אמרו רבותינו אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן שנאמר והזרתם את בני ישראל מטומאתם וכמה עונה שהיא י"ב שעה ולפיכך כיון שהגיע יום י"ט שהוא יום תחלת נדה מוזהר עליה שלא לשמש לילי יום י"ט דהרי היא נדה, ואינו מחוור בעיני כלל ויש בו תימה דהא אוקימנא כשאינה רואה בלילה ועונה שאמרו אינה אלא אותה עונה ממש שהיא ראוה בו כדאיתא לקמן. מיהו איפשר שהרב ז"ל מפרש רואה בערב ואינה רואה בערב דהיינו בתחלת הלילה אבל בחצות לילה היא רואה ולפיכך צריכה לפרוש מתחלת הלילה של יום י"ט ואינו מחוור דמדקאמרינן שמיני ולילו משמע ודאי שכל הלילה שלוועוד יש בפי' זה תמיהות וגמגומין ומה שכתבתי נ"ל עיקר. וכולהו מנייני דקא נסיב בכולה שמעתין מהאי טעמא נסיב להו דלא הדרא לפתח נדתה עד תשלום אותו מנין. והא דקתני ברואה שני ימים טמאים ושני ימים טהורים משמשת עשרים ואע"פ שפתחה של זו י"ט, היינו טעמא משום דאתא לאשמועינן דאינה משמשת בי"ט דכיון שראתה י"ז וי"ח יש לי"ז שמוש בי"ט שהוא בימי נדה ולפיכך הוצרך לומר משמשת עשרין, ודכותה ברואה ח' ימים טמאים וח' ימים טהורין משום דכיון שיש בשמיניים השלישי שני ימי זיבה ויש להם שימור בשמיניים הרביעי לפיכך המשיך המנין אפילו לתוך ימי ההקף השני ואע"ג שפתח נדתה יום י"ט, וכיון שנכנס לתוך ימי זיבת ההקף השני ואינה חוזרת לה לפתח נדתה מעתה עד מ"ט יום כנ"ל. ועוד שלא היה יכול לתת סדר כלל לשמושה בלי מנין זה, פי' ר"ל שאחר ז' ימים של נדה.

ותשמש בי"ט. כלומר דעשירי וי"א אין להם שימור. וא"ת והא עשירי יש לו שימור לר' יוחנן דאמר בשלהי מכלתין (עב, ב) עשירי כתשיעי ור"ל הוא דאמר עשירי אין לו שימור והיכי נסבי ליה אליבא דר"ל, ורב ששת נמי דמתרץ משום גרגרן אמאי נסיב כר"ל דלא קי"ל כותיה. ורישא דבריתא על כרחין אית ליה עשירי כתשיעי מדקתני ברואה יום אחד טמא ויום אחד טהור שאינה משמשת אלא שמיני ולילו וד' לילות מתוך שמונה עשר יום דאם איתא תשמש יום י"ח אע"פ שראתה יום י"ז. וי"ל דקסבר האי מקשה דודאי היכא דלא ראתה ביום י"א ה"ל י"א שימור לעשירי דאף הוא בימי זיבה אבל ראתה י"א כיון דאי איפשר לה לעשות שימור בימי זיבה אלא בימי נדה לית ליה שימור, דאין שימור אפילו לזיבה קטנה בתוך ימי נדה ורב ששת נמי אית ליה כי האי סברא, ורב אשי אמר דלא, דכיון דעשירי כתשיעי אפילו היכא דלא אישפטא למיעבד ליה שימור בימי זיבה כי הכא על כרחין עבד ליה שימור בימי נדה. וא"ת בריתא תיקשי ליה לר"ל. י"ל דמתרץ לה כרב ששת משום דגרגרן דתנן אסור וקסבר דרואה בי' ומשמשת בי"א כ"ש דהוי גרגרן ואסור והיינו רישא דבריתא.

שבעה ימים טמאין וז' טהורין משמשת רביע ימיה. ודוקא ברוא מבערב שאלו לא ראתה מבערב משמשת רביע ימים ועוד לילה אחת של קודם ראיה שניה. והאי דנקט מתוך כ"ח יום היינו משום דאין פתיחה של זו עד כ"ט לפי שבראיה השניה עדיין יש ד' ימים מימי זיבה ונעשה בהן זבה גדולה ואינה חוזרת לפתח נדתה עד שישלימו לה ספורים נקיים לזיבתה ולפי' משמשת לעולם רביע ימיה. ור"ח ז"ל פי' שבוע טמא טומאת נדה ושבוע טהור ועוד וטמא מקצתו מימי זיבה ומקצתו מימי נדה ועוד שבוע הספור לז' נקיים הרי כ"ח ולא שמשה זולתי שבוע אחד לבד. סבור הרב ז"ל דלעולם חוזרת לפתח נדתה מי"ח לי"ח בין רואה בין אינה רואה וגם הרמב"ם ז"ל כן כתב ואי איפשר להעמיד שמועתינו לדבריהם כלל שאם כן אין זו משמשת בכל כ"ח יום ז' ימים, שהרי לפי חשבון זה כשאתה מונה ומוציא כל ימיה מי"ח לי"ח בין רואה בין אינה רואה, נמצאת אומר שאינה משמשת כלום בכ"ח השניים, ובכ"ח השלישיים אינה משמשת אלא ו' ימים בשבוע הרביעי, לפי שצריך לשמור יום אחד כנגד שני ימים מימי זיבה שראתה בהן בשבוע השלישי, וכן סיפא דקתני וכן למאה וכן לאלף לא תמצא שמושה בימי זיבתה לעולם אלא א"כ תאמר שאינה חוזרת לפתח נדתה משנעשית זבה גדולה עד שתספור ז' נקיים. וז"ש בפרק בנות כותיים (נדה לז, ב) מה ימי נדתה אין ראויין לזיבה ואין ספירת ז' עולה בהן כלומר לפי שאי איפשר, וכמו שאמרו שם וכי דנין אפשר משאי איפשר לומר שאי איפשר לספירת ז' זבה גדולה בימי נדתה לפי שאינה נעשת נדה עד שישלימו לה ז' ספורים נקיים וכפרש"י ז"ל. והא דאקשינן הני ארביסר הוו, הכי קא מקשה בח' ימים הרביעיים שהן טהורין למה תשמש ז' והלא צריכה היא לשמור יום לספירת עשירי וי"א של ימי זיבה שראתה בהן בח' ימים השלישים וכדאמרינן ברישא דהני שמור בעו ופריק רב אדא זאת אומרת ימי נדה שאינה רואה בהן עולין לה לימי זיבתה כלומר לשמור דזיבה קטנה וכן פירש רש"י ז"ל הראב"ד ז"ל והוא עיקר. ועוד קשה לדבריהם שהרי אמרו במקומות הרבה שהרואה יום מ"א לזכר ויום פא לנקבה הרי היא תחלת נדה ואין מונין לימים שקודם לכן והטעם לפי שכבר נשלם המנין וכל שעברו עליה י"ז בלא ראיית דם חזרה לפתח נדתה וגם הרמב"ם ז"ל הודה ביולדת שמפסקת ומתחלת למנות מתחלת ראייה ראשונה שלאחר מלאת. ואין אלו אלא דברי נביאות דמאין לו לחלק בין יולדת לשאר נשים בפתחי נדה. ועוד דלפי דבריו כל הטועות הרי הן מקולקלות לעולם דהרי נגעל דלת פתחיהן בפניהם, ואלו במסכת ערכין תניא (ח, א) טועה שאמרה יום אחד טמא ראיתי פתחה י"ז כלומר שאפילו היה תחלת ימי נדות הרי השלימה עליו ששה ימים ועמדה עוד י"א יום אחרים אחריהן בימי זיבה ונמצאת חוזרת לפתח נדתה וזה דבר מבואר בכמה מקומות יותר ממה שכתבנו וכן כתב הרמב"ן נ"ר כאן והאמת כמו שכתב.

אימא טועות כלומר שוטות דקתני היינו שאין להן שיטה נכונה בדמן מלשון הדס שוטה.

דתניא יום א׳ טמא ויום א׳ טהור. פי׳ שרואה כן לעולם ורישא כשרואה ביום ולא בלילה מדקתני סיפא ואם ראתה מבערב משמשת שמיני כלו ולילו פי׳ כי הראשון פתח נדה וטמאה ז׳ וכיון דשמיני טהור משמשתו כלו לילה ויום. ועוד משמשת לילו כלו׳ לילו הבא אחריו שהוא ליל ט׳ שהרי אינה רואה בט׳ אלא בשחר ולילו טהור הוא וב׳ לילות מתוך י״ח יום פי׳ הם לילות הימים הטמאים כי מט׳ ואילך שהם בימי זיבה היום טהור עושה שימור ליום הטמא וליל היום הטמא הבא אחריו כיון שהוא טהור מותרת לשמש בו אם טבלה ביום השמור וד׳ לילות אלו הן ליל י״א וי״ג ט״ו י״ז ומה שאינה משמשת ביו׳ השימור עצמו הוא כר׳ שמעון ומפני הפסק.

וא״ת ולמה לא תשמש עוד ליל י״ט שגם הוא טהור יש מתרצים מפני שהוא תחלת נדה ותחלת וסת שלה וצריכה הפרשת עונה משום והזהרתם וליתא דלעולם אין הפרשת עונה אלא באותה עונה שהיא רגילה לראות בו ביום או בלילה וזו שאין ראייתה אלו ביום אינה צריכה לפרוש בלילה כלל עד עמוד השחר אבל הנכון דהכא לא מני אלא תשמישין שהן תוך י״ח בלבד. והאי תנא סבר עשירי בעי שמור לד״ה וכדאמרינן לקמן לפי שאינה משמשת יום י״ח שהוא טהור.

ואם היתה רואה מבערב אינה משמשת אלא יום ח׳ בלבד. פי׳ יום ח׳ כלו לילה ויום שהרי כלו טהור אבל לילה ושאר לילות שאמרנו אינה משמשת שהרי טמאים הם כיון שרואה מבערב ומהכא שמעינן דלילו דקתני רישא היינו ליל ט׳ ודדפרשי׳ דאלו ליל ח׳ בכלל ח׳ הוא ואף עכשו משמשתו שהרי הפסיקה בטהרה בזו שהוא סוף נדה.

שני ימים טמאים וב׳ ימים טהורים משמשת ח׳ וכו'. פי׳ תוך ז׳ לעולם אינה משמשת דימי נדה הם וזה פשוט ומח׳ ואילך משמשת שמיני שהוא כלו טהור וכן משמשת ימים שניים של הזוגות הטהורים כי הא׳ שמור הוא לזוג טמא שלפניו שנעשת בהם זבה קטנה. וא״ת ולמה ליה למנות תשמיש יום עשרים שהרי גם זו פתח נדתה מי״ח לי״ח והוא זמן וסתה וי״ל שלא לעצמו מנאוהו אלא לגלות על יום י״ט שהוא אסור לפי שהוא שימור ליום י״ז וי״ח שהיו טמאים וקמ״ל שאף הם בעי׳ שימור כדמפרש ואזיל ולא ניחא ליה למנקט ולא תשמיש ליום י״ט ונקט תשמש יום כ׳ כלישנא דאידך.

גרגרן דתנן אסיר. פי׳ דאף יום י״ח שהוא יום י״א בעי שימור ומה ששנינו שהמשמש בו גרגרן ואסור הוא ורב אשי אמר׳ דאפי׳ תימא דגרגרן ושרי אין לה לשמש ביום י״ט דנהי דיום י״ח לא בעי שימור יום י״ז שהוא עשירי בעי שימור וא״ת ודקארי לה מאי קארי לה דהא ודאי האי תנא הכין ס״ל דעשירי בעי שימור כדמוכח רישא וי״ל דקס״ד דה״מ דהיכא דשמור דידיה ביום י״ח שהוא בימי זיבה ולא בזה ששימור שלו יום י״ט שהוא חוץ לימי זיבה ורב ששת נמי הכי ס״ל למ״ד גרגרן דתנן שרי.

שלשה ימים טמאים וכו׳ משמשת ב׳ ימים. פי׳ י״א וי״ב כי ז׳ ח׳ ט׳ היו טמאים ויום עשירי הוא שימור להם.

ושוב אינה משמשת לעולם. פי׳ שהרי נעשת זבה גדולה בימי י״ג י״ד ט״ו ושוב אין לה ז׳ ימי נקיים.

שבעה ימים טמאים וז׳ ימים טהורים. פי׳ וקביעות וסתה אחר ד׳ שבעיות שהם כ״ח ימים שאז עברו ז׳ ימי נקיים שלה ולעולם אין הוסת בא עד שיעברו ז׳ ימים נקיים ולפי׳ אמר כאן שמשמשת רביע ימי וסתה שהרי וסתה ד׳ שבעיות והיא משמשת ז׳ ימים שניים שהם טהורים ובזוג הג׳ טמא נעשית זבה ובימים הראשונים שהם תוך ימי זיבה וצריכא זוג רביע הטהור לז׳ ימים נקיים.

שמנה ימים טמאים וח׳ ימים טהורים משמשת ט״ו יום מתוך מ״ח יום. פי׳ שזו וסתה ממ״ח למ״ח שעברו ז׳ ימים נקיים שגרמו ימי זובה ויש במ״ח יום שש זוגות של ח׳ ימים ובזוג ראשון שהיה טמא יום השמיני הוא יום זוב ונעשה זבה קטנה וצריכא לשמרו יום א׳ של זוג שני טהור והיא משמשת ז׳ ימים הנשארים ממנו וזוג הג׳ שהיה טמא שני ימים הראשונים ממנו היו בימי זיבה ונעשת בהם זבה קטנה והשאר היו ימי נדה שכבר עברו הי״א יום של דם זיבה וזוג רביעי שהוא טהור יום א׳ הוא ז׳ לנדה ואסור ולא עוד אלא שהוא שימור לזבה קטנה שבזוג ג׳ שאמרנו ומשמשת ז׳ ימים הנשארים וזוג חמישי הוא בימי זיבה ונעשה בהם זבה גדולה משמשת לז׳ נקיים מזוג ששי ותשמש בו יום ח׳ הרי ט״ו. ופרכינן הני ארבסר הוי פי׳ הראב״ד ז״ל והא האמת דקושיין על זוג רביעי היאך תשמש בו ז׳ ימים דהא בזוג ג׳ נעשת זבה קטנה כמו שאמינו וצריכה שימור ואילו יום ראשון דזוג ד׳ דיהבינן לה לשימור קס״ד שאין לנו לעשות כן לפי שהוא ז׳ לנדה וימי נדה אעפ״י שאינה רואה בהם אותם עולים לשימור זיבה וא״כ יש לה לעשות שימור יום ב׳ של זוג רביעי ולא תשמש אלא ששה ימים מאותו זוג וחסר יום א׳ מן הט״ו יום שאמרנו ומפרקין זאת אומרת דימי נדתה שאינה רואה בהן עולה לספירת זיבתה פי׳ לספירת זיבה קטנה דאלו לספירת זיבה גדולה א״א כדאיתא בפ׳ בנות כותים שאין ימי נדה באין לעולם עד שתספור ז׳ ימי נקיים וכדברירנה התם והכין מוכחא כלה סוגיא ורש״י ז״ל לא פי׳ כן אלא דקושיין מיום מ״ח היאך תשמש בו שהרי נעשת זבה גדולה בזוג החמישי כמו שכתבנו וזוג ששי אעפ״י שהוא טהור אינו עושה שימור להם לפי שכבר באו ימי נדה במקצתה ואעפ״י שאינה רואה בהם אינן עולים לספירת זיבתה. ופרקינן זאת אומרת וכו׳ ואין זה נכון דלעולם אין ימי נדה באין עד שתספור ז׳ ימים נקיים דזיבה גדולה וגם א״א להם לבא וכדאיתא בפ׳ בנות כותים וא״כ אין הקושיא ולא התירוץ אמת אלא ודאי כדפרישנא.

שמיני ולילו וד' לילות מתוך י"ח מכאן משמע דאם ראתה ג' ימים בתוך י"א יום שבין נדה לנדה אם אינם רצופין אינה זבה גדולה לאפוקי מרב סעדיה שכתב שאם ראתה ג' ימים בימי זיבה אפילו היו מפוזרין צריכין ז' נקיים והגיה ר"ת ושיבוש הוא דאחרים כתבוהו ותלו בשמו דאטו רב סעדיה מי חתים עליה:

ותשמש בתשסר. ותימה כיון דס"ד דעשירי לא בעי שימור א"כ תיקשי ליה דאשה משמשת ד' לילות ולא יותר ואמאי הא כי ראתה יום שבעה עשר תשמש ביום י"ח. עוד דפלוגתא היא דר"י ור"ל בפרק תינוקת ולר' יוחנן בעי שימור [וי"ל דהא דקאמר ר' יוחנן עשירי בעי שימור] היינו דוקא בתוך ימי זיבתה שאסורה לשמש ביום י"ח אפי' פוסקת בו ולר"ל מותרת דדוקא תשיעי שיכול לבא לידי זבה גדולה בעי שימור אבל עשירי שאינו יכול לבא לידי זבה גדולה לא בעי שימור אבל בימי נדה אפי' ר' יוחנן מודה דלא בעי שימור. הלכך פריך ותשמש בתשסר אבל השתא ניחא ליה דאסור לשמש ביום י"ח דהיינו בימי זיבה ואפי' ר"ל מודה דמדרבנן אסור. ורב ששת משני דמדרבנן אסור דאפי' (בראייתה י"א יום) [ברואה ביום י"א גופא] צריכה לשמור מדרבנן ביום י"ב לכ"ע ורב אשי [אמר] גרגרן מותר ואינו אסור אלא מחמת יום עשירי שראת' הלכך צריכה שימור אף בימי נדה לר' יוחנן מן התורה כימי זיבה ולר"ל מדרבנן:

הני ארביסר הוו. פרש"י דפריך אמאי תשמש יום מ"ח דהא ח' חמשיים שהם טמאים הם ד' בימי זיבה וד' בימי נדה וח' טהורים שאחריהן ג' בימי נדה וה' בימי זיבה ולא יעלו לה לספירת זבה דימי נדה אינן עולין לספירת זבה. וקשה לפי' דא"כ תקשי ליה רישא משמעת רביע ימיה מתוך כ"ח יום והלא ז' שלישיים שהם טמאים הם ד' בימי זיבה וג' בימי נדה וא"כ ז' ימים שאחריהן שהיו טהורין לא עלו לספירת זבה והיאך תחזור חלילה מכ"ח לכ"ח הלא לא תוכל לשמש ביום ז' טהורין הראשונים של כ"ח השניים. ותו דמשמע דאי הוה תני משמשת י"ד יום הוה ניחא ליה ואמאי והא עד ס"ג יום לא ישלימו לה ז' לספירת זבה כדפרש"י וא"כ היאך חוזרת חלילה ממ"ח ליום למ"ח יום. אלא נראה לפרש דפריך ארביסר הוו משום דח' שלישיים שהיו טמאים היו שני ימים בימי זיבה וששה בימי נדה ושמונה טהורין שאחריהן הראשון הוא להשלים ז' ימים נדה ועוד צריכה יום אחד לשמור לשני ימים שראתה בימי זיבה ולא נשאר לשימוש אלא ששה ימים אלמא ש"מ ימי נדה גמורה עולין לספירת זבה קטנה ופריך לרב אשי דלעיל דאמר עשירי בעי שימור:

תד"ה תשמש בשיתסר וא"ת כו' ראתה בי"ז תשמש בי"ח ותו כו' רב אשי אמר דאינו אוסר אלא משום כו' אף בימי נדה מן התורה כו' עכ"ל הוצרכו למימר דלר"י צריכה שימור אף בימי נדה מן התורה דאל"כ לפי פירושם דלקמן לא ה"מ לאוכחי מידי מהך דהכא דזאת אומרת ימי נדה שאינה רואה בהן דעולה לספירת זיבתה דאימא דוקא שימור כי האי דאינה אלא מדרבנן עולה בימי נדה אבל ספירת זיבה דבעי מדאורייתא אינו עולה בהן דדומיא דימי לידה שאינה רואה בהן דעולה אפילו לספירת זיבה דאורייתא קאמר נמי דימי נדה שאינה רואה בהן דעולה אפי' לזיבה דאורייתא ודו"ק:

בד"ה הני ארביסר כו' והיאך תחזור חלילה מכ"ח לכ"ח דאסור לשמש בז' ימים טהורים של כ"ח שניים כו' עכ"ל בז' טהורים הראשונים מכ"ח שניים אסורה לשמש אבל בז' טהורים שניים וכ"ח שניים מותרת לשמש אלא דאין זה חוזר חלילה ככל הנך דקתני ועוד כיון דבכ"ח שנים אין חוזר חלילה בכ"ח שלישים אסורה לשמש בכל י"ד ימים הטהורים וק"ל:

סליק פרק בא סימן

בתוס' ד"ה הני ארביסר וכו' ולמאי דמשווה הגמרא ימי לידה וימי נדה א"כ לר"ת דפסק וכו' ולפירוש רש"י דימים הראויים לימי נדה אין עולין אין תקנה לנשים בזמן הזה וכו' כנ"ל להגיה דלספרים שלפנינו שכתוב בהם וה"ה לפרש"י א"א ליישבו וק"ל:

גמ' ח' ימים טמאין וח' ימים טהורין כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אינה משמשת כו' וכן לעולם הס"ד:

בד"ה ט"ו יום ט' וביום מ"ט כשתראה תהא כו' כצ"ל:

בד"ה ארבסר הוו קסבר האי דמותיב שהאשה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה תשמש כו' ראתה בי"ז תשמש בי"ח ותו כו' כצ"ל:

בד"ה הני ארבסר כו' ז' לספירת נקיים הס"ד ואח"כ מ"ה ולמאי דמשני כו':

בא"ד ולר"ת נמי ימי נדה כו'. נ"ב פי' שהיתה נדה גמורה אחר שתי ראיות של זיבה שאין עולין ימי הנדה להיות יום השמירה ליום י' וי"א כדלעיל אבל לדידן ממ"נ אם היא נדה א"כ כבר שלמו ימי נדה ואם היתה מתחלה זבה א"כ לא נעשית נדה עד שספרה וק"ל:

רש"י (בסה"ע) וכן כל ח' יום השביעיים. כצ"ל:

תד"ה תשמש. דכי ראתה בי"ז תשמש בי"ח. כצ"ל:

תד"ה ולמאי דמשוה הש"ס כו'. כצ"ל:

בא"ד וה"ה לפרש"י כו'. כ"ה הגי' הישנה לפני מהר"ם. ועל פיו נמחק בשס"ח תיבות וה"ה והוגה ולפרש"י ע"ש. ובמחכ"ת ל"ד דהמשך דבריהם כך הוא. דלפי דמשוה הש"ס ימי לידה וימי נדה. ובימי לידה פסק ר"ת דאין עולין. וא"כ ה"ה דימי נדה אין עולין. ולפרש"י דהיינו ימים הראוין כו'. אין תקנה כו':

רש"י ד"ה רביע ימים וכו' ונמצאת משמשת רביע ימיה כצ״ל:

תד״ה הני ארבסר וכו׳ דבח' רביעיים אינה משמשת רק ו׳ וכו' ויום ראשון מרביעיים שהן טהורין וכו׳ ותשיעיים הטמאים כל ח' כצ"ל:

גמ' משמשת שמיני ולילו עמו. ע' בהרא"ש בפ' בנות כותים סי' א':

שוטות נינהו. בתמיה: דתניא. לפרושי פקחות דמתניתין קאתי: יום אחד טמא ויום אחד טהור. כל ימיה וקמיירי כשרואה ביום: משמשת שמיני. ליום שראתה בו ראייה ראשונה שהרי טהורה הות שהרי בשביעית לערב טבלה ולא תראה עד תשיעי הלכך משמשת שמיני שלם לילה ויום: ולילו עמו. ליל אחריו נגהי תשיעי: וארבעה לילות מתוך שמונה עשר יום. לראייה הראשונה שהרי אשה זו לא תהא זבה לעולם שאינה רואה ג' רצופין וכשהיא רואה תשיעי תהא שומרת עשירי ותשמש בלילה ותראה בי''א ותשמור י''ב ותשמש בלילה הרי שתים ותראה בי''ג ותשמור י''ד ותשמש בלילה הרי שלשה ותראה ט''ו ותשמור ט''ז ותשמש לערב הרי ד' ובי''ז תראה ותשמור י''ח הרי כלו י''ח ולא שמשה אלא ד' לילות לבד שמיני ולילו ותשמיש אחרון אינו בתוך י''ח ולמחר בי''ט כשתראה תהא תחלת נדה שהרי שלמו י''א שבין נדה לנדה וחוזרת למנינה שאמרנו: ואם היתה רואה. בכל הימים הטמאים מבערב: אינה משמשת אלא שמיני. שלם לילה ויום אבל לא ליל של אחריו שהרי תראה בו ותהא טמאה וצריכה לשמור עשירי ובלילה לא תטבול שהרי רואה וכן עד סוף י''ח שהן י''ח עם ימי הנדות ובי''ט תהא תחלת נדה ותחזור למנינה ותשמש בשמיני וכן לעולם: ב' ימים טמאים כו'. כללא דמילתא כל ימים דלקמן עד סוף פירקין כשרואה מבערב: משמשת שמיני. שהוא משני ימים הטהורים ששביעי ושמיני טהורין הן אלא שהשביעי מהנדות וטובלת לערב ומשמשת שמיני שלם ולערב תראה שהוא תשיעי וכן עשירי ותשמור י''א יום לאלו שני ימים וטובלת לערב ומשמשת י''ב שלם ותראה י''ג וי''ד ותהא שומרת ט''ו ותשמש ט''ז ותראה י''ז וי''ח ותשמור י''ט דקסבר הרואה יום י''א אסור לשמש למחר ולקמן פריך ותשמש בתשסרי דהא כלו להו ימים שצריכה שימור ומ''מ ביום עשרים משמשת וכשתראה יום כ''א הרי היא תחלת נדה וחוזרת למנין זה שאמרנו: ותשמש בתשסר. דקיימא לן בפרק אחרון (לקמן עב:) יום אחד עשר לימי זיבה לא בעי שימור יום כנגדו וזו למה משמרת י''ט בשביל י''ח שהוא סוף זיבה: גרגרן. דתנן בפרק תינוקת (שם.) הרואה יום י''א וטבלה ליום שלאחריו ושמשה וראתה בו ביום בית הלל אומרים הרי זה גרגרן שלא המתין יום זה ומהך ברייתא דקתני ומשמשת יום עשרים ולא יום י''ט שמעינן דאסור להיות גרגרן ולשמש ביום י''ב עם הרואה בי''א: רב אשי אמר. לעולם אינו אסור והכא דתני אסור משום שראתה יום עשירי דאיהו בעי שימור לפיכך תשב י''ט הטהור ויהא שימור ליום י''ז שהוא עשירי לימי זיבה שימור לא הוי אלא יום טהור דהכי נפקא לן יהיה מלמד שסופרת יום אחד לאחד וספירה לא הוי אלא יום טהור: משמשת שני ימים. אחד עשר וי''ב שהשמיני ותשיעי מי''א שבין נדה לנדה הן ועשירי שימור הוא להן ושוב אינה משמשת לעולם שהרי תהא זבה בי''ג וי''ד וט''ו וצריכה לספור ז' נקיים והיא לא תראה ז' נקיים לעולם: יום אחד. שמיני דכולה ברייתא בשרואה בערב: רביע ימיה מתוך כ''ח. שבעה ימים שאחר שבעה הטמאים של נדות היא משמשת ובשבעה השלישיים תהא זבה ובשבעה האחרונים הן ימי הספירה הרי כ''ח וביום כ''ט תהא תחלת נדה ונמצאת משמשת רביע ימיה ולהכי נקט כ''ח מפני שתחלת נדותה של זו מכ''ח לכ''ח: ט''ו יום מתוך מ''ח. כגון ח' הראשונים השמיני ימי זיבה ומשמונה השניים תשמור יום לשמיני שלפניו ותשמש שבעה הרי ט''ז שעברו עליה ונשארו ב' לבא מימי זיבה ושמונה השלישיים שנים מהן ימי זוב והששה תחילת נדתה ושמונה הרביעיים שהן טהורים : הראשונים ישלים ז' ימי נדה והשבעה תשמש ועכשיו נותרו ד' ימים מימי זיבה שמונה החמשיים הרי היא זבה משלשה ראשונים וח' שלאחריהן שבעה לספירה ושמיני לתשמיש הרי ט''ו יום מתוך מ''ח וביום מ''ט כשתראה תהא תחלת נדה ותחזור למנין שאמרנו: ארביסר הוו. קסבר האי דמותיב שהאשה הזאת לא תשמש יום מ''ח לפי שהשמונה החמשיים שנעשית בהן זבה אין מהן אלא ד' מימי זיבה וד' האחרונים מימי נדה הן ומיהו תחלת נדה לא הוי כל זמן שלא ספרה ולא טהרה מזובה אבל להכי מהניא הך ראייה ד' האחרונים הראויין לנדות שכשיבאו שמונה טהורין שאחריהם לא יעלו שלשה הראשונים לימי הספירה לפי שהן השלמת ימי נדה וימי נדתה שאינה רואה בהן אין עולין לספירת זיבתה הלכך אין כאן אלא חמשה לספירה וכשתראה יום מ''ט סותרת וכן כל ח' השביעיים (יום) ועד שיגיע יום ס''ג לא ישלימו ימי ספירתה:

וארבעה לילות מתוך י''ח. משמע כאן בהדיא דאין נעשה זבה גדולה ולא צריכה ז' נקיים עד שתראה ג' ימים רצופין בי''א יום ודלא כאותם שכתבו בשם רבינו סעדיה שצריכה שבעה נקיים אפילו ראתה בי''א ג' ימים מפוזרים: תשמש בתשסר. וא''ת כיון דקס''ד דעשירי לא בעי שימור תקשה ליה רישא אמאי לא משמשת אלא ד' מתוך י''ח דכי ראתה בי''ז תשמש בי''ח ותו דפלוגתא היא בפרק בתרא (לקמן עב:) לרבי יוחנן עשירי בעי שימור ולר''ל לא בעי שימור ויש לומר דהא דקאמר רבי יוחנן עשירי בעי שימור היינו בימי זיבה שאסורה לשמש ביום י''א אפילו פסקה ולר''ל מותרת דעשירי כיון דאינה יכולה להיות זבה גדולה לא בעי שימור ולהכי ברישא ניחא דאסורה בי''ח דהוו בימי זיבה דאפילו ר''ל מודה דמדרבנן אסור אבל בימי נדה סבר המקשה דאפילו רבי יוחנן מודה דלא בעי שימור ולכך פריך תשמש בתשסר ומשני רב ששת גרגרן אסור דאפילו בראיית י''א צריכה שימור מדרבנן ביום י''ב לכ''ע ורב אשי אמר דאינו אסור אלא משום שראתה בעשירי וצריכה שימור לרבי יוחנן אף בימי נדה מן התורה כמו בימי זיבה ולר''ל מדרבנן: הני ארביסר הוו. פ''ה דפריך אמאי משמשת יום מ''ח דשמונה חמישיים שהן טמאין הן ד' ימי זיבה וד' ימי נדה ושמונה טהורין שאחריהם ג' בימי נדה וחמש בימי זיבה וג' ימים הראשונים דימי נדה לא יעלו לה לספירת זיבה דאין ימי נדה עולין לספירתה דאע''ג דאינה נדה שהרי אינה חוזרת לפתח נדתה עד שתספור ז' נקיים מ''מ כיון דבימים הראוים לימי נדה הן אין עולין לספירת זיבתה וקשה לפירוש זה דא''כ תקשה ליה רישא דקתני משמשת רביע ימיה מתוך כ''ח הלא ז' שלישיים שהן טמאין היו ד' בימי זיבה וג' בימי נדה וא''כ ז' ימים טהורין שאחריהם לא יעלו לספירת זיבתה והיאך תחזור חלילה מכ''ח לכ''ח דאסורה לשמש בז' ימים טהורין של כ''ח שניים ועוד קשה דמשמע דאי הוה תני ומשמשת י''ד הוה ניחא ליה והא עד ס''ג יום לא יעלו לה ז' לספירתה כדפירש''י וא''כ היאך חוזרת חלילה ממ''ח למ''ח לכן נראה דה''פ הני י''ד הוו דבח' רביעיות אינה משמשת רק ו' דהא ח' שלישיים שהיו טמאים היו ב' בימי זיבה וששה אחריהן ימי נדה ויום ראשון מרביעיות שהן טהורין לא תשמש דהוי מז' ימי נדה ויום שני נמי לא תשמש לרב אשי דאמר לעיל עשירי בעי שימור והרי יום שני הוה שימור ליום י''ז שהוא עשירי ויום ראשון אע''ג דטהור הוי סבר המקשה דלא הוי שימור כיון דהוי מימי נדה וימים שהיא נדה גמורה אינן עולין לספירת זיבה קטנה אבל מיום מ''ח לא פריך דכיון דאינה נדה גמורה עד שתספור ז' נקיים עולין לה שפיר לכ''ע אע''פ שהן ראויין לימי נדה ולכך ניחא ליה רישא דמשמשת רביע ימיה מתוך כ''ח ומה שפרש''י דעד ס''ג לא ישלמו ימי זיבה נראה דלא דק דאינה טובלת עד ליל פ' שהרי ח' ימים שביעיים הם ששה ימי זיבה ושני ימי נדה ושמיניים הטהורים הן ה' בימי נדה וג' בימי זיבה ותשיעיים הטמאות כל ח' ימי זיבה והעשיריים ז' לספירת נקיים: ולמאי דמשנה הש''ס ימי לידה וימי נדה א''כ לר''ת דפסק דימי לידתה שאינה רואה בהן אין עולין לספירת זיבתה (וה''ה) ולפרש''י דימים הראויים לימי נדה אין עולין אין תקנה לנשים בזמן הזה דהוי כלהון ספק זבות וצריכות ז' נקיים ופעמים דקיימי בימים הראויים לנדה ולא עלו לה לספירתה ומיהו לפירוש רש''י אתי שפיר דהוא פסק דימי לידה עולין לימי ספירתה ולר''ת נמי ימי נדה דווקא אין עולין אבל ימים הראויין עולין שפיר:

נידה נד ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף נד - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד