נידה נג ע"ב

and only thereafter the twilight of Rabbi Yosei begins, when there is uncertainty, and there is a concern that perhaps she saw blood at that time. And that tanna of the second baraita holds that the twilight of Rabbi Yosei is subsumed within and occurs at the end of the twilight of Rabbi Yehuda. According to the opinion of this tanna, since she examined herself throughout the twilight of Rabbi Yehuda, she also necessarily examined herself throughout the twilight of Rabbi Yosei and therefore there is no need to be concerned about her status.

§ On the topic of a woman seeing a stain, the Sages taught in a baraita: A woman who sees a red stain on her garment renders herself and consecrated items that she touched impure retroactively, from the time when that garment was last laundered. This is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi.

Rabbi Shimon ben Elazar says: She does render consecrated items that she touched impure retroactively, but she does not render herself impure with regard to rendering impure objects that she touched since the time the garment was last laundered. The reason is that her stain should not be more stringent than her actual seeing of blood. If she experiences bleeding, she renders impure only objects that she touched during the previous twenty-four-hour period.

The Gemara asks: But don’t we find that Rabbi Shimon ben Elazar himself holds that her stain is more stringent than her actual seeing of blood with regard to consecrated items? Her stain renders such items impure retroactively from the time that the garment was laundered, whereas her actually seeing blood renders impure only those items that she touched during the past twenty-four-hour period.

The Gemara answers: Rather, teach the baraita like this: Rabbi Shimon ben Elazar says that she does not even render consecrated items that she touched impure retroactively from the time that the garment was laundered, but only those items that she touched during the past twenty-four-hour period. The reason is that her stain should not be more stringent than her actual seeing of blood with regard to any matter.

§ The Sages taught in a baraita: In the case of a woman who saw a red stain on her garment, and afterward saw blood, what is the halakha? She attributes her stain to her seeing blood, i.e., the stain is treated as part of the seeing of blood, which means that she is impure only from when she found the stain, as it assumed that it appeared no earlier. This is the halakha provided that she saw the blood within a twenty-four-hour period of her discovery of the stain. But if more than twenty-four hours passed, she cannot attribute the stain to her sighting. This is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi.

Rabbi Shimon ben Elazar says: She may attribute the stain to the sighting only if she experienced bleeding on the day of discovering the stain. If she experienced bleeding after that day, even if it was within twenty-four hours, she may not attribute the stain to the sighting, which means that she is impure retroactively from when she found the stain, in case it appeared earlier. Rabbi Yehuda HaNasi said: The statement of Rabbi Shimon ben Elazar appears to be more correct than mine, as he fixes her situation, i.e., he is lenient, and I ruin her situation, as my ruling is stringent. Since the impurity of a stain applies by rabbinic law, one should follow the more lenient opinion.

The Gemara asks: But does Rabbi Shimon ben Elazar actually fix her situation? Does he not ruin her situation? If she experiences bleeding the day after she found the stain, but within twenty-four hours of finding the stain, according to Rabbi Shimon ben Elazar she renders items impure retroactively. By contrast, according to Rabbi Yehuda HaNasi she renders objects impure only from when she discovered the stain. Ravina says: Reverse Rabbi Yehuda HaNasi’s statement, so that it states: My statement appears to be more correct than that of Rabbi Shimon ben Elazar, as I fix her situation and he ruins her situation.

Rav Naḥman says: Actually, do not reverse Rabbi Yehuda HaNasi’s statement, as Rabbi Yehuda HaNasi meant the following: Rabbi Shimon ben Elazar’s opinion appears to be more correct, as he fixes her halakhot with regard to ziva. If she experiences bleeding on the day after discovering the stain, the count of her seven days of menstrual flow begins on that day of her actual sighting, not from when she saw the stain. This is due to the fact that the stain is not attributable to the seeing of the blood. Therefore, if she experiences bleeding on the seventh day after first experiencing bleeding, which is the eighth day after discovering the stain, she is not considered a lesser zava, and she can be purified from her status as a menstruating woman.

But I, Rabbi Yehuda HaNasi, ruin her halakhot with regard to ziva. Since the stain is attributable to the seeing of the blood within twenty-four hours, her counting starts from when she found the stain, and therefore the blood that she sees on the eighth day after discovering the stain is considered ziva. Consequently, she is considered a lesser zava and must observe a clean day for each day she experiences a discharge.

§ Rabbi Zeira asked Rabbi Asi: Are stains like the actual sight of blood, in that they require an examination in which she is clean of blood, marking the first step in her transition from impurity to purity before immersion on the night following the seventh day, or not? Rabbi Asi was silent and said nothing to Rabbi Zeira.

The Gemara relates that on another occasion Rabbi Zeira found Rabbi Asi sitting and saying that a woman who sees a stain and afterward experiences bleeding attributes her stain to her seeing blood, if she saw the blood within a twenty-four-hour period of when she discovered the stain. This is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi.

Rabbi Asi added that there is a dispute with regard to the details of this halakha. Reish Lakish says: This applies only in a case where she examined herself at the end of the seventh day from the discovery of the stain. This examination indicates that the stain is related to her experiencing bleeding, and therefore the standard halakha of a woman who becomes pure at the end of her seven menstrual days applies to her. By contrast, if she examined herself only at the end of the eighth day, the stain is not attributable to her bleeding. And Rabbi Yoḥanan says: The stain is attributable to her bleeding under all circumstances, even if she did not examine herself until the eighth day.

Upon hearing this, Rabbi Zeira said to Rabbi Asi: Does that mean, by inference, that stains require an examination marking the first step in her transition from impurity to purity? Rabbi Asi said to Rabbi Zeira: Yes, that is the halakha. Rabbi Zeira further said to Rabbi Asi: But on many occasions I asked you about this matter and you did not say anything to me. Perhaps in the course of your studies this halakha came back to you? Rabbi Asi said to him: Yes, in the course of my studies this halakha came back to me.

MISHNA: In the case of a woman who sees an emission of blood during twilight on the eleventh day of the days in which she can assume the status of a zava, as there is uncertainty whether the emission was during the day and it is the flow of a zava or whether it was at night and it is menstrual flow, she observes seven days of impurity like the beginning of the seven days of menstruation and the end of menstruation. If she experienced an emission on the two previous days as well, she observes seven clean days before immersion like the beginning of the flow of ziva and the end of the flow of ziva.

Similarly, in the case of a woman who experiences an emission of blood during twilight on the fortieth day after the birth of a male or the eightieth day after the birth of a female, there is uncertainty whether it is considered daytime and therefore part of the final day of the blood of purity, or night that is part of the following day when the blood is impure. With regard to experiencing bleeding during twilight in all those cases, these women are mistaken in their calculation of the days of menstrual flow and the flow of a zava. Consequently, if they experience bleeding for three consecutive days at the beginning or at the end of the eleven days of ziva, they bring the offering of a zava but it is not eaten, as it was brought based on uncertainty.

Rabbi Yehoshua said: Instead of making provisions to remedy the uncertainties of the misguided, come and remedy the uncertainties of the competent women who know what day they saw the blood but require guidance, due to the multitude of emissions that they experienced.

GEMARA: The mishna teaches that if a woman experiences bleeding during twilight on the eleventh day of the days on which she can assume the status of a zava, the flow is considered to be the beginning of the seven days of menstruation and the end of menstruation. The Gemara raises a difficulty: But the concern is only that this flow might be either the beginning of the seven days of menstruation, if twilight is treated as night, or the end of ziva, if twilight is treated as day.

Rav Ḥisda says that this is what the mishna is saying: A woman who sees an emission of blood during twilight on the eleventh day of the days on which she can assume the status of a zava must be concerned both for the possibility that it is the beginning of the seven days of menstruation and for the possibility that it is the end of the flow of ziva. If she had also seen an emission on the two previous days, she observes seven clean days before immersion, due to uncertainty.

With regard to the continuation of the mishna, which states: The beginning of the flow of ziva and the end of the flow of ziva, this should be understood as follows: And in the case of a woman who experiences an emission of blood during twilight on the seventh day of the seven days of the flow of her menstruation, she must be concerned both for the possibility that it is the end of the seven days of menstruation and for the possibility that it is the beginning of the flow of ziva.

§ The mishna teaches that Rabbi Yehoshua said to the Rabbis: Instead of making provisions to remedy the uncertainties of the misguided, come and remedy the uncertainties of the competent women. The Gemara asks: Are these women who experience bleeding during twilight

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נג - ב

והדר חייל בין השמשות דרבי יוסי, שהוא עדיין זמן מסופק אם הוא יום או לילה. ואם לא בדקה בו יש לחוש שמא ראתה בו. וכיון שבדקה רק בזמן שהוא בין השמשות לרבי יהודה, עדיין אפשר להסתפק שמא ראתה אחר כך בבין השמשות של רבי יוסי.

והאי תנא בברייתא השניה סבר, בין השמשות דרבי יוסי מישך שייך בדרבי יהודה, שהוא הרגע האחרון של בין השמשות של רבי יהודה, וכיון שצריכה להיות בודקת במשך כל זמן בין השמשות נמצא שבדקה גם בזמן בין השמשות של רבי יוסי ולכן אינה חוששת.

תנו רבנן: הרואה כתם, מטמאה עצמה לטהרות שנגעה בהם וקדשים שנגעה בהם, למפרע, עד שעת הכיבוס, דברי רבי. שהרי איננו יודעים ממתי נטמאה ולכן חוששים למפרע עד הכיבוס האחרון של הבגד.

רבי שמעון בן אלעזר אומר: רק קדשים היא מטמאה בנגיעתה בהם למפרע עד שעת הכבוס. אבל עצמה, ביחס לטהרות שנגעה בהם, אינה מטמאה למפרע עד שעת הכיבוס, שלא יהא כתמה חמור מראייתה, שכשראתה דם ממש אינה מטמאה טהרות למפרע אלא רק עד מעת לעת.

ומקשה הגמרא: כיצד אומר רבי שמעון בן אלעזר "שלא יהא כתמה חמור מראייתה"? והא מצינו בדבריו עצמו שכתמה חמור מראייתה לענין קדשים! שכתמה מטמא קדשים למפרע עד שעת הכיבוס, ואין ראייתה מטמאה למפרע בקדשים אלא רק מעת לעת?

אלא תני הכי: רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף קדשים אינה מטמאה למפרע עד שעת הכבוס, אלא רק מעת לעת, משום שלא יהא כתמה חמור מראייתה לכל דבר!

תנו רבנן: ראתה כתם ואחר כך ראתה דם, אינה חוששת לכתמה משעת הכיבוס אלא תולה כתמה בראייתה ^[30] וחוששת רק כמי שראתה דם למעת לעת או מפקידה לפקידה. כמבואר בדף ב' עמוד א'.

וזה שאמרנו תולה את כתמה בראייתה הוא בתנאי שראתה במשך מעת לעת לאחר מציאת הכתם, אבל אם ראתה את הדם לאחר מעת לעת ממציאת הכתם אינה תולה כתמה ברייתה אלא חוששת לכתמה למפרע משעת הכבוס, דברי רבי! רבי שמעון בן אלעזר אומר: זה שאמרנו שתולה את כתמה בראייתה הוא רק כאשר ראתה את הדם ביומו של הכתם, אך אם ראתה את הדם לאחר בין השמשות, למרות שעדיין לא עבר מעת לעת ממציאת הכתם, אינה תולה כתמה בראייתה אלא מטמאה למפרע משעת הכיבוס.

אמר רבי: נראין דבריו של רבי שמעון בן אלעזר יותר מדברי!, שהוא מתקנה ואני מעוותה! שרבי שמעון בן אלעזר מיקל עליה ואני מחמיר עליה, וכיון שטומאת כתמים היא רק מדרבנן יש לנו ללכת אחרי המיקל.

ומקשה הגמרא: וכי רבי שמעון בן אלעזר מתקנה ומיקל עליה? אדרבה, עוותי מעוית לה! שמחמיר עליה שאם שקעה חמה לאחר יום מציאת הכתם אינה יכולה לתלות כתמה בראייתה אפילו אם לא עבר מעת לעת וטמאה למפרע עד הכיבוס האחרון?!

אמר רבינא: איפוך ואמור כך, אמר רבי: נראין דברי מדבריו שאני הוא המיקל!

רבי נחמן אמר: לעולם לא תיפוך, וכך אמר רבי: נראין דבריו מדברי שהוא מתקן הלכותיה לידי זיבה, שרבי שמעון בן אלעזר מקיל עליה בענין, שאם ראתה את הדם למחרת יום מציאת הכתם, הרי היא מונה את שבעת ימי נדתה מיום ראיית הדם ולא מיום מציאת הכתם שמלפניו. ואם תחזור ותראה ביום השביעי לראיית הדם שהוא היום השמיני למציאת הכתם היא יכולה לטבול לערב מטמאת נדתה ולהטהר. כדין נדה שמדין תורה רואה דם שבעה ימים וברגע האחרון של היום השביעי פסק הדם, טובלת בערב וטהורה [וחכמים נתנו לכל נדה דין זבה שצריכה לספור שבעה נקיים] אך אלו היתה סופרת מיום מציאת הכתם היתה זאת ראיית יום השמיני והיתה גורמת לה להיות זבה קטנה החייבת לשמור יום כנגד יום.

ואני, התולה את כתמה בראייתה אפילו היה הכתם ביום קודם ליום ראיית הדם [אך תוך מעת לעת]. מעוות הלכותיה לידי זיבה, שלדברי עליה למנות שבעת ימי נידות מיום מציאת הכתם. [שהרי היא תולה כתמה בראייתה, ומשמעות הדברים היא שהכתם הוא ענין אחד עם ראיית הדם שלאחריו]. ואם ראתה ביום השמיני למציאת הכתם שהוא היום השביעי לראיית הדם הרי היא זבה קטנה החייבת לשמור יום כנגד יום, ואינה יכולה לטבול בערב ולטהר עצמה.

ונמצא, שהחמרנו עליה, ולכן עלינו לפסוק כדברי המיקל.

בעי מיניה רבי זירא מרבי אסי:

האם כתמים צריכין הפסק טהרה, כדין אשה הרואה דם שצריכה לפסוק בטהרה לפני טבילתה ביום השביעי בערב, או לא, שהיות וכתמים אינם אלא חומרא דרבנן, לא חייבת לפסוק בטהרה, שהרי לא ראתה דם ממש?

אשתיק רבי אסי ולא אמר ליה ולא מידי!

זימנין אשכחיה רבי זירא לרבי אסי דיתיב וקאמר: זה שלמדנו "תולה כתמה מראייתה מעת לעת דברי רבי", אמר על כך ריש לקיש: והוא שבדקה ^[31] עצמה בשביעי למציאת כתמה כדין רואה דם הפוסקת בטהרה בסוף יום השביעי.

אך אם לא בדקה עצמה בסוף היום השביעי למציאת הכתם אלא רק למחרת, ביום השביעי לראיית הדם, גלתה דעתה שרק מיום ראיית הדם מנתה את שבעת ימי הנדות ולא מיום מציאת הכתם, ולפיכך אין קשר בין הכתם לראיית הדם שלמחרת, ולכן מטמא הכתם למפרע משעת הכיבוס!

ורבי יוחנן אמר: אף על פי שלא בדקה בסוף היום השביעי למציאת כתמה, יכולה היא לתלות כתמה בראייתה ואין הכתם מטמא למפרע משעת הכיבוס, שאין הדבר תלוי במעשיה ובגלוי דעתה, אלא הוא דין כשלעצמו, שכל שראתה דם לאחר מציאת כתמה תוך מעת לעת, תולה את כתמה בראייתה, ודינה כרואה דם ולא כמוצאת כתם.

אמר ליה רבי זירא לרבי אסי: מכלל דבריך שאמרת שנחלקו ריש לקיש ורבי יוחנן אם בדקה או לא בדקה בסוף היום השביעי למציאת כתמה, נלמד דכתמים צריכים הפסקת טהרה! שגם לרבי יוחנן משמע שצריכה בדיקה ביום השביעי לראיית כתמה, אלא שאמר שאף על גב שלא בדקה יכולה לתלות כתמה בראייתה.

אמר ליה רבי אסי לרבי זירא: אין! ניתן ללמוד ממחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש שכתמים צריכים הפסק טהרה.

ושאלו רבי זירא: והא זימנין סגיאין בעא מינך, ולא אמרת ולא מידי!? והרי זה זמן רב ששאלתיך דבר זה, ולא ענית לי כלום.

והוסיף רבי זירא: דילמא, אגב שיטפך אתיא לך, שמא עתה תוך כדי מרוצת לימוד הענין הובהר לך לימוד זה?

אמר ליה רבי אסי: אין! אגב שטפאי אתיא לי!

מתניתין:

מדין תורה, אשה שרואה דם ממקור דמיה נהיית נדה, וטמאה שבעה ימים, בין שראתה דם במשך כל שבעת הימים ובין שראתה רק ביום הראשון. ואם פסקה מלראות את הדם, הרי בליל יום השמיני טובלת, וטהורה. ואפילו ראתה דם כל שבעת הימים עד הרגע האחרון לפני בין השמשות.

אחר שסיימה את שבעת ימי הנידות, מתחיל פרק זמן של אחד עשר יום "הראויים לזיבה", שאם תראה בהם דם, דם זה הוא זוב. ואם ראתה דם רק יום אחד או יומיים, צריכה לשמור יום אחד אחריהם בטהרה כשהוא נקי מדם, וטובלת, וזה נקרא "שומרת יום [טהרה] כנגד יום [טומאה]. אך אם ראתה דם במשך שלשה ימים רצופים, הרי היא נעשית "זבה גדולה", וצריכה לספור שבעה נקיים מדם. וכיום גזרו חז"ל שכל דם שאשה רואה, יש לה לנהוג כאילו היא זבה גדולה, וצריכה ספירת שבעה נקיים, וכפי שיבואר להלן בדף סו עמוד א.

אשה הרואה דם ביום הי"א לימי זיבה בבין השמשות, ואינה יודעת אם הוא דם זיבה של היום הי"א, או דם נידה של היום הראשון לימים הראויים לנדה, הרי היא מקולקלת [בין עתה ובין בהמשך] למנינה, וחוששת בראיותיה לתחלת נדה וסוף נדה, לתחלת זיבה ולסוף זיבה, כפי שיבואר בגמרא.

וכן יולדת הרואה דם ביום האחרון של ימי הטוהר, שהם יום ארבעים לזכר ויום שמונים לנקבה, והיו ראיותיה ביום האחרון בין השמשות לכולן [בין לימי הטוהר של הזכר ובין לימי הטוהר של הנקבה], הרי אלו הרואות בין השמשות ומסתפקות אם דמן טהור או טמא טועות ומקולקלות למנינן, שהרי אם יחזרו ויראו ביום השמיני ראיה נוספת אינן יודעות אם הוא דם תחילת נדה או דם של תחילת זיבה, ואינן יודעות אם לשבת שבעה ימי טומאה של נידה או לשמור יום כנגד יום של זיבה.

אמר רבי יהושע, עד שאתם מתקנים את השוטות כלומר אלו שטועות ואינן יודעות אם זה ביום או בלילה.

בואו ותקנו את הפקחות וכפי שיתבאר בגמרא.

גמרא:

שנינו במשנה, אשה הרואה דם בבין השמשות של יום י"א חוששת בראיותיה לתחלת נדה וסוף נדה.

ומקשה הגמרא: הרי החשש שבאותה ראיה הוא, תחלת נדה וסוף זיבה היא, שמא היתה ראייתה בלילה שהוא זמן נידה או ביום שלפניו שהוא זמן זיבה!?

אמר רב חסדא: הכי קאמר, הרואה יום י"א בין השמשות חוששת כתוצאה מראיה זאת לשני דברים:

א. באותה ראיה עצמה יש לה לחוש לתחילת נדה וסוף זיבה.

דהיינו: שמא היתה ראיתה בלילה והרי היא חייבת לשבת לנדתה שבעה ימים, ושמא היתה ראייתה ביום י"א, ובאם קדמו לה שתי ראיות [ביום ט' וביום י' בימי הזיבה], הרי היא זבה גדולה, וצריכה להביא קרבן מספק ואינו נאכל.

ב. ובשביעי לנדתה אם תחזור ותראה בו דם, הרי מלבד החשש שמא היתה הראיה הקודמת בימי זיבה ונמצא שראייתה זו היא ראיה של תחלת נדה וחייבת לשבת עליה שבעת ימי נדה, היא חוששת גם שמא היתה הראיה הקודמת בלילה ונמצא שראייתה עתה היא בשמיני לנדתה והרי היא ראיה של סוף נדה, כלומר אחרי שבעת ימי נידה ואם תמשיך לראות במשך שלשת הימים הבאים יהיו אלו ראיות של תחילת זיבה וצריכה לשבת עליהם עוד שבעה נקיים!

שנינו במשנה: אמר רבי יהושע, עד שאתם מתקנין את השוטות כו'.

ותמהה הגמרא: וכי הני הרואות בבין השמשות ומסופקות בראייתן משום שבין השמשות הוא ספק יום ספק לילה,

הערות

^[30] החזון יחזקאל [פ"ט הלכה ח'] מקשה על הדין הזה שמצאה כתם ובתוך עשרים וארבע שעות ראתה דם, תולה כתמה בראייתה, ואינה מטמאה למפרע עד שעת הכיבוס, וקשה מהגמרא להלן דף ס' ע"ב שלש נשים שהיו ישינות במטה אחת, ונמצא דם תחת אחת מהן, כולן טמאות. בדקה אחת ומצאה עצמה טמאה, היא טמאה וכולן טהורות. ואמר על זה רב יהודה "והוא שבדקה עצמה בשיעור וסת", כלומר מתי תולים את הכתם בזו שרואה, רק אם בדקה עצמה מיד אחר מציאת הכתם, אבל אם עבר זמן ממציאת הכתם עד שבדקה עצמה, אין תולים את הכתם בה, וכל השלש נשים טמאות, ומדוע אצלנו תולים הכתם בראיה עד עשרים וארבע שעות. ומתרץ, ששונה שם שאנו מניחים שהכתם הנמצא הוא מאחת משלשת הנשים. ולכן כיון שהספק הוא האם מזו או מזו, כל זמן שאין לנו ראיה ברורה על אשה מסוימת, חוששים לכל השלשה, ולכן רק אם בדקה מיד, זה מהווה הוכחה מוכרחת שהדם ממנה. אולם בסוגייתינו יתכן שהכתם כלל אינו ממנה אלא דם מבחוץ, ככל כתם שזה רק מדרבנן, ולכן כשאפשר לתלות ולהקל שהוא מחמת הראיה, תולים בראיה ולא חוששים למפרע.

^[31] בביאור סוגיא זו נאמרו כמה פירושים בראשונים. שיטת רש"י, שאם ראתה כתם וביום שאחריו ראתה דם, אזי אם בסוף היום השביעי למציאת הכתם עשתה הפסק טהרה, גילתה דעתה שתחילת הראיה היתה מיום מציאת הכתם. אולם אם לא בדקה בסוף היום השביעי, גילתה דעתה שתחילת הראיה היא מהיום שאחר מציאת הכתם, והכתם אינו קשור לראיה, וממילא מטמא הכתם למפרע מהיום שהתחילה ללבוש הבגד הזה. התוספות לומדים שכל מה שרבי תלה את הכתם בראיה ולא מטמאה למפרע מיום הכיבוס, זה רק אם בעשרים וארבע שעות שלפני מציאת הכתם בדקה עצמה, אבל אם בעשרים וארבע שעות שלפני הכתם לא בדקה עצמה, אז נטמאת אף לרבי מיום הכיבוס כך סובר ריש לקיש, ורבי יוחנן חולק וסובר שאף שלא בדקה בתוך עשרים וארבע שעות, אלא אפילו בדקה יומיים ושלש קודם לכן, גם כן אינה מטמאת למפרע. הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק ט' הלכה ט"ו מפרש את הגמרא [כפי שביארו המגיד משנה] שהספק היה שמצאה כתם היום וכתם למחרת, ובאופן זה אם היה ביום הראשון כתם וביום השני ראיה גמורה, היתה תולה הכתם בראיה, ונסתפקה הגמרא האם תולים כתם בכתם ואפילו אם אחר מציאת הכתם הראשון לא בדקה עצמה, או שמא תולים כתם בכתם רק אם אחר מציאת הכתם הראשון בדקה עצמה ומצאה שהיא טהורה. ומסקנת הסוגיא שבכתמים תולים כתם בכתם רק אם בדקה עצמה אחר הכתם הראשון, ומצאה עצמה טהורה. שיטה נוספת היא שיטת הראב"ד שמדובר שנעשתה זבה על ידי שמצאה שלשה כתמים, והסתפקה הגמרא האם צריכה בדיקת שבעה נקיים בוקר וערב כדין זבה, או שמא מספיק בסוף שבעת ימים לעשות בדיקה אחת לפנות ערב כמו לגבי נדה ומסקנת הסוגיא שצריכה בדיקת בוקר וערב בכל שבעת הימים הנקיים.

והדר חייל [ואז שב חל] בין השמשות של ר' יוסי, שספק הוא, ויש לחשוש שאולי ראתה בו. והאי [ואילו זה] התנא האחרון סבר [סבור] כי בין השמשות של ר' יוסי מישך שייך [שייך] הוא חלק מבין השמשות של ר' יהודה, וכיון שבודקת כל בין השמשות הזה, הריהי איפוא גם בודקת בבין השמשות של ר' יוסי, ולכן אין מקום לחשוש בה.

א ועוד בדינה של הרואה כתם, תנו רבנן [שנו חכמים]: הרואה כתם בבגדה — מטמאה את עצמה בכך לענין טהרות וקדשים שנגעה בהם למפרע, עד לשעה שנתכבס הבגד שנמצא בו הכתם. אלו דברי רבי.

ואילו ר' שמעון בן אלעזר אומר: קדשים שנגעה בהם — מטמאה אותם למפרע, במציאת כתמה. ואולם את עצמה לענין שייטמאו הטהרות שנגעה בהן עד שעת הכיבוס — אינה מטמאה. וטעמו של דבר, משום שלא יהא דינו של כתמה חמור מדין ראייתה דם. שהרי הרואה דם, מטמאה למפרע טהרות שנגעה בהן רק עד מעת לעת.

ושואלים על נימוקו זה של ר' שמעון בן אלעזר: והא מצינו [והרי מצאנו] שר' שמעון בן אלעזר עצמו סבור שכתמה חמור מראייתה לענין קדשים, שמציאת הכתם מטמאה קדשים למפרע עד שעת כיבוס הבגד, ואילו ראיית דם אינה מטמאה קדשים למפרע אלא מעת לעת בלבד!

ומתרצים: אלא תני הכי [שנה כך] בברייתא זו, ר' שמעון בן אלעזר אומר: אף קדשים אינה מטמאה למפרע עד שעת הכיבוס, אלא מעת לעת בלבד. וטעם הדבר, שלא יהא דין כתמה חמור מדין ראתה לכל דבר.

ב ועוד בענין זה, תנו רבנן [ שנו חכמים] : ראתה כתם, ואחר כך ראתה דם, מה דינה? — הריהי תולה את מציאת כתמה בראייתה, וכאילו ראתה בשעת מציאת הכתם, ודין רואה עליה, ולכן הריהי מטמאה למפרע רק מעת לעת. ובלבד, שנראה הדם בתוך מעת לעת מזמן שמצאה את כתמה. ואולם אם בין מציאת כתמה וראייתה עבר יותר ממעת לעת — אינה תולה את הכתם בראיית הדם. אלו דברי רבי.

ר' שמעון בן אלעזר אומר: אינה תולה את הכתם בראיית הדם, אלא אם כן ראתה בו ביומו, אבל אם ראתה לאחר יום מציאת הכתם, אף שלא עבר עדיין מעת לעת ממציאת הכתם — אינה תולה את הכתם בראיית הדם, ומטמאה למפרע משעת כיבוס. אמר רבי: נראין דבריו של ר' שמעון בן אלעזר יותר מדברי, משום שהוא בשיטתו מתקנה (מקל עליה), ואילו אני לשיטתי מעוותה (מחמיר עליה). וכיון, שטומאת כתם הריהי מדברי חכמים, יש ללכת בה אחר שיטת המקיל.

ותוהים על כך: וכי ר' שמעון בן אלעזר בשיטתו מתקנה? והרי עוותי מעוית לה [מקלקל אותה ], שהרי אם ראתה דם לאחר יום מציאת הכתם, ובתוך מעת לעת, לשיטת ר' שמעון בן אלעזר הריהי מטמאה למפרע משעת כיבוס, ואילו לשיטת רבי במקרה זה אינה מטמאה למפרע אלא מעת לעת! אמר רבינא: איפוך [הפוך] את דברי רבי, שכך אמר: נראים דבריי מדברי ר' שמעון בן אלעזר, שאני מתקנה והוא מעוותה.

רב נחמן אמר: לעולם לא תיפוך [אל תהפוך] את דברי רבי, ומה שאמר שר' שמעון בן אלעזר בשיטתו מתקנה ואילו הוא בשיטתו מעוותה, כוונתו: שהוא ר' שמעון בן אלעזר מתקן הלכותיה לידי זיבה. שכן מעתה אם תראה דם ביום שלאחר מציאת הכתם, הרי מנין שבעת ימי נדותה מתחיל מזמן זה (ולא מזמן מציאת הכתם, שהרי אין הכתם תלוי בראייתה זו), ונמצא איפוא שאם תראה ביום השביעי לראייתה זו (שהוא היום השמיני למציאת הכתם) — אין היא נחשבת זבה קטנה, ויכולה היא להיטהר מטומאת נדתה.

ואילו אני (רבי, לשיטתי) נמצא מעוות הלכותיה לידי זיבה. שכן במקרה זה, כיון שהכתם תולה בראיית הדם שלמחרת היום (בתוך מעת לעת), הרי איפוא בראייה שראתה ביום השמיני למציאת הכתם, הריהי זבה קטנה, ושומרת יום כנגד יום.

ג ועוד בדין הכתמים, בעי מיניה [שאל ממנו] ר' זירא מר' אסי: האם דין הכתמים הריהו כדין ראיית דם, וצריכין שתבדוק עצמה להפסק טהרה לפני הטבילה ביום השביעי בערב, או לא? אשתיק [שתק], ר' אסי ולא אמר ליה [לו] לר' זירא ולא מידי [דבר].

ומסופר כי זימנין אשכחיה דיתיב וקאמר [פעמים מצאו ר' זירא את ר' אסי שיושב ואומר] את דינה של הרואה כתם ואחר כך רואה דם, כי תולה היא את כתמה בראייתה, אם ראתה בתוך מעת לעת, לדברי רבי.

והוסיף ואמר שנחלקו בכך חכמים, שכן אמר ריש לקיש: והוא (ובתנאי) שבדקה עצמה בסוף היום השביעי למציאת הכתם. שבדיקה זו מוכיחה שאכן הכתם שייך לראיית הדם, ונוהגת איפוא ככל הפוסקת לטהרה בסוף היום השביעי. ואולם אם לא בדקה אלא בסוף היום השמיני למציאת הכתם, שהוא היום השביעי לראיית הדם, מוכיח הדבר שאין מציאת הכתם קשורה לראיית הדם. ואילו ר' יוחנן אמר: מציאת הכתם קשורה לראיית הדם, בכל אופן שבו נהגה האשה בבדיקתה. ולכן אף על פי שלא בדקה בסוף היום השביעי למציאת הכתם, אלא בסוף היום השביעי לראיית הדם, עדיין מציאת הכתם קשורה לראיית הדם.

כששמע כן ר' זירא אמר ליה [לו] לר' אסי: האם מכלל הדברים האלו יש להסיק כי כתמים צריכין הפסקת טהרה? אמר ליה [לו]: אין [כן]. שאלו: והא זימנין סגיאין בעא מינך [והרי פעמים רבות שאלתי אותך] האם כתמים צריכים הפסק, ולא אמרת ולא מידי [דבר], דלמא [שמא] אגב שיטפך אתיא [שטף לימודך באה נזכרה] לך הלכה זו? אמר ליה [לו]: אין [כן], אגב שיטפאי אתיא [שטף לימודי באה] לי הלכה זו.

ד משנה אשה הרואה דם ביום האחרון של ימי הזיבה, שהוא היום האחד עשר, בין השמשות, כיון שספק אם ראייה זו נחשבת כשל יום זה ובתוך ימי זיבה ראתה או של הלילה ובתוך ימי נידה ראתה — ראייה זו נחשבת מספק כתחלת נדה (שמא ראיית לילה היא), וטמאה מעתה שבעת ימים, וכסוף נדה. תחלת זיבה וסוף זיבה (ואם ראתה עוד יומיים הריהי זבה גמורה וצריכה לספור שבעה נקיים).

ובדומה לכך, הרואה דם בין השמשות של יום הארבעים ללידת זכר, שהוא היום האחרון לימי טהרת היולדת זכר, שאם ראתה בימי טהרתה — אינה נטמאת בכך. ומעתה, אם נחשבת ראייה זו כראיית יום — אינה נטמאת. ואם נחשבת היא כראיית לילה — הריהי נטמאת. וכן הרואה בין השמשות של יום השמונים ללידת נקבה, שהוא היום האחרון לימי טהרת היולדת נקבה. שדין הראייה בין השמשות לכולן, כל אלה — הרי אלו טועות בדעתן, שמסופקות הן, ואף הקרבן שהן מביאות, כיון שבא על הספק, אינו נאכל.

אמר ר' יהושע: עד שאתם מתקנים את השוטות (הטועות) מחמת הספק, באו ותקנו את הפקחות (היודעות בוודאות) זמן ראייתן, שאף הן נצרכות לתיקון מחמת רוב ראיות שרואות.

ה גמרא שנינו במשנתנו כי הרואה דם בבין השמשות של היום האחד עשר לימי זיבתה, שראייה זו נחשבת תחלת נדה וסוף נדה. ותוהים על כך: והרי אין החשש בראייה זו אלא שתחלת נדה היא (אם נחשב זמן בין השמשות ללילה) וסוף זיבה היא (אם נחשב זמן בין השמשות ליום)!

אמר רב חסדא: הכי קאמר [כך הוא התנא אומר]: הרואה יום אחד עשר בין השמשות — יש לחשוש בה גם שתחילת נדה היא וגם שסוף זיבה היא, ולכן אם ראתה גם בתשיעי ובעשירי קודם לכן — הריהי זבה מספק.

וכן בהמשך דברי המשנה "תחילת זיבה וסוף זיבה", כך אומר התנא: והרואה בין השמשות בשביעי לנדתה — יש לחשוש בה שסוף נדה היא ותחלת זיבה היא.

ו שנינו במשנתנו שאמר ר' יהושע לחכמים: עד שאתם מתקנין את השוטות, באו ותקנו את הפקחות. ושואלים על כך: וכי הני [אלו] הרואות בין השמשות,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מסמאה עצמה וקדשים למפרע. פרש"י ז"ל עצמה לטהרות ובודאי שיש בכלל עצמה קדשים דאיהו נמי בכלל טהרות הן אלא משום פלוגתא דרשב"א נקט הכי.
ואי קשי' לרשב"א הא מצינו כתמה תמור מראיתה דאלו כתמה מקולקלת למנינה ומטמא בועלה ואלו ראיתה אינה מקלקל' מנינה ואינה מטמא את בועלה כדאיתא בפרק קמא.
ויש לומר דלרשב"א ל"ק ליה אלא שלא נאריך זמן טומאה בכתם למפרע יותר מזמן טומא' דראיה לפי שאינו בדין אבל אם נחמיר במנין דכתם יותר במנין דמעת לעת דראיה לענין קלקול ל"ק ליה לפי שזמן ראיה כיון דשעת ראיה דאוריית' מתחילין ממנו שאין זמן ספק מוציא מידי זמן ודאי אבל בכתם אף שעת מציאה ספק לפיכך לא התחילו למנות ממנו וכיון שאף בזמן דמע' לעת יש קלקול במנינה גבי כתם האריכו לענין מניין מקולקל' משעת הכבוס למניינה. ואע"פ שאינה מטמא טהרות ולא קדשים אלא עד מעת לעת של מציאה. כנ"ל. והא דנקט עצמה משמע לי מפני שמטמאה נמי את בועלה נקט הכי ולא קתני בהדיא טהרו' וקדשים.
ובתוספ' מפרשי' היינו למניין שלה לומר שהיא מקלקל' למניינה. ורשב"א עצמה אינה מטמאה למפרע ומודה במעל"ע. ואין פירושם נכון לפי כוונתם שהרי בזמן מעל"ע מיהת חמור כתמה מראי' שהרי מודה רשב"א שמקולקל' למעלה בכתמים כדתניא בסמוך ואלו בראיה אינה מקולקל' כלל ' אלא טעמא כדפרישית.

שהוא מתקן הלכותיה לידי זיבה. פ' רש"י ז"ל לענין זיבה הוא מיקל לדידיה היכא דלא חזאי ביום לא תלינן כתמה בראיתה ומונה ימי נדה מיום ראיתה ואין ימי זיבה מתחילין עד יום ח' לראיתה ולרבי מונה מיום מציאת כתמה ואף להקל ולטבול לילי ז' לכתמה אם פסקה ומיום ח' לכתמה אמרינן יום זוב הוא ונמצא רבי מחמיר לענין זיבה דכי חזיא בח' לכתמה אמרינן יום זיבה הוא וצריכה לשמור יום כנגד יום ולרשב"א סוף נדה הוא ואין צריך שימור ולא נראה דהא רשב"א כיון דלא תלינן כתמה בראיתה מקולקל' היא לכתמה אמרינן.
ול"א פי' בה שהוא מתקן הלכותיה לידי זיבה שהוא מחמיר וחושש לכתם משום זוב בג' גריסין ועוד אי נמי שאם ראתה שנים והוא צריכה שימור. וכן בכל שלשה רצופים שתראה חוששת לזיבה וצריכה נקיים נמצא שהוא מתקנה ומוציאה מכל ספק זיבה ואני מעותה שאיני מוציאה מידי ספק כלומר נראין ומטין כדברי המחמיר.
ואף לשון זה אינו עולה דלמה לידי זיבה לכל דבר הוא מחמי' שהרי רבי מטהר' ליום ששי לראי' ולרשב"א ליום שביעי. ועוד ק"ל כיון דקי"ל (נט, א) כתמים דרבנן ובראית כתמה אינה מטמאה היאך רבי מונה לה משעת כתמה והלא ביום ראיתה היא תחלת נדה וממנו ראוי למנו' דבר תורה. וכדאמרינן בפרק קמא (ו, א) ברואה כתם ומקולקל' למנינה ואינה מונה אלא משעת שראתה.
לפיכך נ"ל שלא תלה רבי אלא כתמה בראיתה אבל ראיתה בכתמה לא, כתמה בראיתה לומר שאינה מטמאה עצמה וקדשים למפרע ואינה מקלקלת למנינה מיום לבישת החלוק אבל מכל מקום עיקר מנין נדה וזיבה מיום ראיה בדין תורה וחוששת נמי ליום. מציאת כתמה כדין דבריהם.
לפיכך אמרו שהוא מתקן הלכותיה לידי זיבה כלומר שאינה תולה כתם בראיה אלא במקום שאין חילוק ספיר' זיבה ביניהם כך דהיינו אותו יום שמנין ימי נדה וזבה אחד הוא בין לכתם בין לראיה ונמצאו כל הספירו' ראויו' כדין תורה משעת ראיה וכשהוא מעת לעת הוא רואה אינו תולה ונמצא' מקולקל' לכתם ומונה משעת ראיה נמצא כשהוא אומר תולה מתוקנת לגמרי. וכשהוא אומר אינו תולה היא מקולקל' לגמרי.
אבל רבי אפי' בשעה שהוא תולה כתמה בראיתה הוא מעותה לידי זיבה שהרי אסורה לשמש עד יום ז' לראיה שהוא ח' לכתמה. ואם ראתה בו ביום חוששת לזיבה בודאי נמצא לרבי שאפילו בשעת תקונה כלומר שהוא תולה הוא מעותה שתולה כתמה בראיתה ואינו תולה ראיתה בכתמה ולא השוה מדותיו כנ"ל וסליק שפיר.

והאי תנא סבר בין השמשות דר' יוסי מישך שייך בבין השמשות. דר' יהודה ור' דאמר נראין דברי ר' יהודה בן אגרא דלא חיישא כשבדקה סבר לה דשלים בין השמשות דרבי יהודה והדר מתחיל בין השמשות דר' יוסי ונראין לו דבריו כשבדקה בשניהם הא בשלא בדקה אלא בדר' יהודה חיישינן.

מטמאה עצמה וקדשים למפרע. פרש"י ז"ל עצמה לטהרות ואע"ג דקדשים אף הן בכלל טהרות הן משום דרשב"א דפליג ואמר בקדשים מטמאה עצמה אינה מטמאה פלגינהו נמי בדר' ואמר עצמה וקדשים והא דלא תני בהדיא מטמאה טהרות משום דאי תנא הכי לא היה בעלה בכלל, ובעלת הכתם מטמאה אף בעלה למפרע וכדתניא בבריתא בפרק דמכלתין.

ור' שמעון בן אלעזר אומר אף קדשים אינה מטמאה שלא תהא כתמה חמור מראייתה. ואם תאמר על כרחין כתמה חמור מראייתה שהרי היא מקולקלת למניינה, יש לומר דאנן לא קפדינן אלא בטומאה למפרע שאינו בדין שנטמא בכתמה יותר מראייתה, בל מכאן ולהבא בדין הוא דראייתהודאי, וחשש שמא כבר יצא דם בבית החיצון מעת לעת ספק ואינו בדין שיוציא ראיית ספק מראיית ודאי ולפי' על כרחיך גבה ופתחה מראיית הודאי מנינן ולא מראיית הספק, אבל כתם אף שעת מציאתו לאו ודאי הוא, והילכך מציאתו וחששו הכל ספק הילכך על כרחין הויא לה מקולקלת למנינה מכאן ולהבא.

תולה כתמה בראייתה מעת לעת דברי רבי ר' שמעון בן אלעזר אומר יומו. יומו פרש"י ז"ל אם ראתה כתם ואח"כ ראתה דם אם ראתה אותו דם מעת לעת למציאת כתמה תולה אותו כתם בראיית הדם ולא נטמא אותם למפרע אלא מעת לעת של ראיית הדם. ורשב"א אומר אין תולין כתמה בראייתה אלא א"כ ראתה דם תוך יומו של מציאת הכתם הא למפרע מחמת הכתם. ומיהו ודאי הא דקאמר ר"ש שאין תולין כתמה בראייתה אלא ביומו בלבד לאו לטמא אותו למפרע קאמר, אלא לומר שהיא מקולקלת למנינה משעת לבישת החלוק, דהא לר"ש בעלת הכתם אינה מטמאה עצמה ולא קדשי' למפרע, ור' תולה כתמה בראייתה כל מעת לעת, ואינה מקולקלת למנינה אלא במעת לעת של ראיה וקלקול מנינה כטומאתה.

ואסיקנא: ר' אומר נראין דבריו מדברי שהוא מתקן הלכותיה לידי זיבה ואני מעות הלכותיה לידי זיבה. פירוש מתקן מקל ומעוות מחמיר. כלומר דלדברי ר' ם מצאה כתם ביום ראשון וראתה ביום שני תוך מעת לעת שמצאהנדה ופתחה מיום ראשון דהיינו שעת ראיית כתמה מנינן והרי זו טובלת ליל מוצאי שבת וטהורה לביתה ואם ראתה שמיני לכתמה ותשיעי ועשירי הרי זו זבה גדולה ואלו לרשב"א לא מנינן לה נדה ופתחה ום ראשון, דהיינו שעת מציאת כתמה והרי זו טובלת ליל מוצאי שבת וטהורה לביתה,אלא מיום שני דהיינו יום ראיית הדם וכשהיא חוזרת ורואה בשמיני לכתמה שהוא שביעי לראייתה הרי זו טהורה לערב כסוף נדה לרשב"א ואם ראתה עוד יום שני ויום ג' עדיין אינה אלא זבה קטנה נמצא ר' מחמיר עליה לענין זיבה ור"ש מקל עליה לענין זיבה. והרמב"ן נ"ר הקשה היאך היא מונה לר' משעת ראיית כתמה והלא כתמים אינן אלא מדרבנן דאלו מדאוריתא טהורה גמורה היא וכיון דכתמים דרבנן וראייתה דבר תורה היאך אתה מונה לה פתח נדתה משעת כתמה הא אין ראוי למנות אלא משעת ראייה וכדתניא בפ"ק דמכלתין (ו, א) ברואה כתם ומקולקלת למנינה ואינה מונה אלא משעה שראתה. ולפיכך פירש הוא ז"ל שלא תלה ר' אלא כתמה בראייתה אבל ראייתה בכתמה לא תלה. וכתמה בראייתה לומר שאינה מטמאה עצמה וקדשים למפרע שאינה מקולקלת למנינה מיום לבישת החלוק אבל מכל מקום עיקר מנין נדה וזיבה מיום ראייה מנינן כדין תורה וחוששת נמי ליום מציאת כתמה כדין דבריהם, ולפיכך אמרו שהוא מתקן הלכותיה לידי זיבה כלומר שאינה תולה כתמה בראייתה, אלא במקום שאין חילוק ספירת זבה ביניהם דהיינו אותו יום שמנין ימי הנדה וזיבה אחד הוא בין לכתם בין לראייה. ונמצאו כל הספירות כדין תורה משעת ראייה, וכשהוא מעת לעת הוא אומר אינה תולה ונמצאת מקולקלת לכתם ומונה משעת ראיה, נמצא כשהוא אומר תולה מתוקנת לגמרי, וכשהוא אומר אינה תולה היא מקולקלת לגמרי, אבל לר' אפילו בשעה שהיא תולה כתמה בראייתה הוא מעוותה לידי זיבה שהרי אסורה לשמש עד יום ז' לראייה שהוא יום שמיני לכתמה ואם ראתה בו ביום חוששת לזיבה בודאי, נמצא לר' שאפילו בשעת תיקונה כלומר שהיא תולה הוא מעותה שתולה כתמה בראייתה ואינו תולה ראייתה בכתמה ולא השוה מדותיו ע"כ. ומה שפירש הרמ' ז"ל הוא עיקר וכך הוא ר"ל כשהוא מתקנה לגמרי ותולה כתמה בראייתה ומתקנה לגמרי לימי זיבה עד שתראה שלשה ימים משוה מדותיו כשהוא מתקנה לגמרי וכשהוא מעוותה לגמרי אם אין כתמה וראייתה מיום אחד רבי שמעון מעותה משעת לבישת החלוק והיינו דאמרינן עוותי מעוות לה, ואם כן אינו משום [משוה] מדותיו אלא אם ראתה הכתם קודם מעת לעת מקילין לה לימי לה לימי זיבה ואם ב' ימים ראתה הוא חושב סוף נדה אם ראתה בו עד [עם] ב' ימים ותהיה גדולה ורבי שמעון הוא חושב שהוא סוף אינה אלא זבה קטנה שהוא בראיה יום אחד. ועדיין אינו מחוור בעיני כל הצורך שהרי כל הנשים מתוקנות ומעותות לר"ש כדרך שהן מתוקנות ומעוותות לר', שאלו מצאה כתם ביום ראשון ויום שני ראתה דם הרי זו מקולקלת למנינה בין לר' בין לר"ש, ולא ראתה כתם דלא וראתה דם בו ביום מתוקנת לר' כר"ש ומאי מתקנה ומעוותה דקאמר אין זה מתקנה וזה מעוותה, אלא הרי זו מתוקנת וזו מעוותת דלדעת הרב אף כשראתה ביומה של כתם אליבא דר' חוששת למעת לעת של ראייה מחמת הכתם ונמצאת זאת מקולקלת לר' ומתוקנת לגמרי לרשב"א. ור"ח ז"ל נראה שפי' ראתה כתם ואח"כ ראתה דם כלומר שראתה דם מיד באותו יום, ואמר ר' תולה כתמה בראייתה מעת לעת לומר שאני אומר מעת לעת לראייה היה הכתם, ורשב"א אומר אין אומרים שהיה הכתם אלא ביומו והרי כתמה וראייתה ביום אחד וזהו מתקנה ומעוותה, דאלו היתה מציאתה וראייתה בימי זיבה לר' הרי זו מקולקלת לזיבה גדולה שהרי הא מונה לה יום אחד לכתמה ויום אחד לראייתה, ואלו ראתה עוד יום אחד הרי זו זבה גדולה, ואלו לרשב"א אינה נעשית זבה גדולה עד שתראה עוד ב' ימים. ואיני יודע להלום השמועה לפירושו דאם כן לעולם הוא מתקנה ומאי קאמר לעיל מתקנה עוותי מעוות לה, ומאי דאפיך רב נחמן מאי קאמר ועוד צל"ע. ורחוק הוא לומר דמעיקרא הוה סבירא להו בנמצא יום א' וראתה ביום שני קאמרינן וכי אמר רב נחמן לא תיפוך חדית נמי בפי' דברואה ביום מציאה קאמרינן.

הא דבעא מיניה ר' זירא מר' אסי כתמין צריכין הפסק טהרה או לא. פירש רש"י ז"ל ברואה כתם בימי נדה אי צריכה הפסק טהרה בז' לטבול בערב או לא ולא הוה בידיה, זימנא אחרינא אשכחיה ויתיב וקאמר הך מילתא דר' ומפר' עלה אמר ר"ל והוא שבדקה בין השמשות של שביעי לכתמה להפסיק בטהרה אבל לא הפסיקה בטהרה גליא אדעתה דמיום ראייתה נקטה ומטמא למפרע משעת לבישה ור' יוחנן אמר אע"פ שלא בדקה דכיון שיכולה להתלות כדר' לאו בגלויי דעתה תליא מילתא ולא מפסדה מידי. א"ל ר' זירא לר' אסי מדפליג רבי יוחנן ורשב"ל לענין תליא בבדיקה ולא בדקה מכלל דאורחא הוא לבדוק ביום ז' לכתמה ולהפסיק בטהרה ע"כ. וזה כדרך פירושו שפי' למעלה שלדברי ר' מונה לכתמה לביתה וכבר כתבתי שא"א לפרש כן שאין מונה אלא לראייתה. ועוד דאי איפשר שיתלה ר"ל בקפידתה ובדיקתה דאי מדינא תולה בכתמה אע"פ שהיא אינה תולה בו מאי הוי ולמאי תטמא למפרע לטהרות ובעלה ולמה אסורה לביתה. ולעולם אי איפשר לתלות סברא חלושה כזו בר"ל. ולי נראה ברואה כתם בימי זיבה ואי נמי בדידן דכולהו משוינן להו כזבות דקא בעא מיניה אי בעיא הפסק טהרה עד שלא תספור ז' נקיים כרואה או לא. והשתא אתי למידק מהא דר"ל דבעיא הפסק טהרה כרואה דאפילו בכתמים חיישינן למעין פתוח דמדקאמר ר"ל שאין תולה כתמה בראייתה שלא לטמא למפרע מעת לעת של ראיית הכתם אלא כשבדקה והפסיקה בטהרה ביום ראיית הכתם הא לא בדקה לא לפי שיש לחוש שמא מעיינה פתוח ועם סילוק ידיה מכתמה ראתה דם ויש לה לטמא למפרע מעת לעת של מציאת הכתם. אלמא רואה כתם כרואה דם והילכך אפילו היא צריכה הפסק טהרה דחיישינן שמא עם סלוק ידיה מכתמה ראתה דם. ועוד שתפסוק בין השמשות בטהרה אינה סופרת ז' נקיים שלא כדרך שאמרו ברואה. ור' יוחנן דאמר אע"פ שלא בדקה טעמא משום דכיון שלא הרגישה ממש בדם וטמא למפרע דרבנן לא חיישינן, ולקולא אזלינן ותלינן כתמה בראייה זו של יום שני כל שהיא מעת לעת של ראיית הכתם כנ"ל.

והדר מתחיל בין השמשות. פי׳ דוקא נקט והדר מתחיל דאיכא קצת שהוא בינתים והיינו דאמרינן התם דלא אכלי כהנא תרומה עד דשלים בין השמשות דר׳ יוסי וכדכתיבנא התם בס״ד.

הרואה כתם מטמאה עצמה וקדשים למפרע. פרש״י ז״ל עצמה לטהרות ואע״ג דבעלמא קדשים בכלל טהרות הכא אצטריך למתני בהדיא קדשים משום דרשב״א מפליג בין עצמה לקדשים והא דלא נקט טהרות בהדיא לפי שיש בכלל עצמה טומאת בעלה וכדאמרינן בפ״ק ומודים חכמים לר׳ עקיבא ברואה כתם שמטמאה את בעלה למפרע.

רשב״א אומר קדשים מטמאה. פי׳ בדין כתם עד שעת הכבוס.

בעלה אינה מטמאה. פי׳ עד מעת לעת שלא יהא כתמה חמור מראיתה שאין ראיתה מטמאה למפרע לטהרות אלא מעת לעת ואיכא דק״ל והלא ע״כ כתמה חמור מראיתה שהיא מקולקלת מנינא להבא וי״ל דהתם לא סגיא בלאו הכי כיון שאין לה התחלת ראיה ודאית למנות ממנה מה שאין כן בראיתה שהיא ודאית אלא דחשו חכמים ליציאת דם לבית החיצון ומשום ההוא חששא אין לה לקלקל מנינא ולהניח הודאי מפני הספק אבל לענין למפרע אין לנו להחמיר בכתמים דרבנן יותר מראיה דאורייתא כיון דהא והא דרבנן.

א״ל מצינן כתמה חמור מראייתה לענין קדשים. פי׳ שאתה מודה שמטמאה למפרע עד שעת הכבוס. ורשב״א לא אהדר ליה ולא מידי בהא מתני׳ דסבר דבקדשים ראוי להחמיר יותר וכאידך בריתא תניא אינה מטמאה אף בקדשים ופליגא אאידך מתני'.

ת״ר ראתה כתם ואחר כך ראתה דם תולה כתמה בראייתה מעת לעת. שראתה הכתם תוך מעת לעת של ראיה אינה חוששת לכתם כלל ואעפ״י שהכתם ביום ראשון והראיה ביום ב׳ רשב״א אומר יומא בלבד.

א״ר נראין דבריו מדברי. פירוש למלא השמועה ששמעתי כדברי נראין לי מן הסברא בדבריו מדברי שהוא מתקנה ואני מעותה דקס״ד דבעי לומר שהוא מקל עליה ואני מחמיר כלו׳ ובכתמים דרבנן ראוי להקל כל מה שאפשר בשום טעם ולהכי פרכינן דאדרבה רשב״א מעוות לה טפי.

אמר רבינא איפך כלו׳ איפוך רישא דמתני׳ סברא ר״י לרשב״א אי נמי דליפך סיפא וה״ק דברי מדבריו שאני מתקנה והוא מעוותה.

רב נחמן אמר לעולם לא תיפוך וה״ק שהוא מתקן הליכותיה לידי זיבה ואני מעוות הליכותיה לידי זיבה. פרש״י ז״ל דמתקן היינו מקל ומעוות היינו מחמיר וכדקס״ד מעיקרא וסבירא לן השתא דלר׳ כשם שתולה כתמה לראיתה כך תולה ראיה לכתמה ומונה פתח נדה מיום א׳ שבו ראתה הכתם וכשחזרה וראתה בשמיני שהוא יום ראשון בשבועה שלאחריו היו דם זוב ואם ראתה גם בשני ובשלישי הוי זבה גדולה וצריכה ז׳ נקיים מה שאין כן לרשב״א שכיון שאין הכתם ביומא של ראיה אינה תולה כתמה בראייתה ולא ראייתה בכתמה ומונה פתח נדתה מיום ב׳ שראתה בו ודם שראתה ביום ראשון של אחריו דם נדה הוא וראיית יום ב׳ ויום ג׳ אינו עושה אותה אלא זבה קטנה נמצא ר׳ מחמיר הליכותיה לעשות זבה ורשב״א מקל ואין פי׳ זה מחוור חדא דלישנא דמתקן הליכותיה לידי זיבה לא משמע הכי והוו ליה למימר מימי זיבה ועוד דתרתי דסתרן אהדדי הן דכיון שתולה כתמה בראיתה הרי אתה עשית כאילו אינה כתם והיאך חוזרת ומונה ממנו ועושים ממנו עיקר וכי תימא שאנו עושים ממנה ראיה גמורה ודאית זו מנין לנו אדרבה תניא בפ״ק שאינה מונה אלא מיום שראתה וכן הדין לדברי הכל דהא כתמה דרבנן וראיתה מן התורה והיאך מניחין זה מפני זה ועוד שהחמיר בזה בתחלת ימי זבה הוא מקל בסופן כי אותו שהוא י״א לדברי רשב״א ומצרף אותו לשל פניו לזיבה גדולה הוי יום י״ב לר׳ ואינה אלא פתח נדה דלא בעי ז׳ נקיים לנך נר׳ נכון דה״ק שהרשב״א מתקן יותר מנין הליכותיה לידי זיבה שלא תבא האשה לטעות בו שהרי אינה תולה כתמה בראיה אלא ביומה ובין שנתמנ׳ מזה פתח נדה או מזה דרך א׳ הוא בלא טעות ואם ראתה כתם ביום א׳ וראתה דם ביום אחר אין לה מקום לטעות למנות ימי נדה מן הכתם שהרי אינו משנה אותם כלל אלא כל אחד עומד לעצמו כדין מפרע אבל לר׳ כיון שתולה כתמה בראיתה מעת לעת יש לחוש שהוא מעוות הליכותיה לידי זיבה כלו׳ שתקלקל פתח נדתה ותבא למנות פתח נדתה מיום כתמה מה שאין כן מן הדין שאין לה למנות אלא מיום שראתה כדאמרן וכדאיתא בפ״ק ועכשיו לשון הגמרא מתישב יפה.

צריכין הפסק טהרה. פי׳ שתבדוק עצמה בבין השמשות של שביעי למציאתו כדי להפסיק בטהרה כדין ראיתה או סגי לה בבדיקת שחרית כיון דכתמין רבנן.

אמר ר״ל והוא שבדקה. פי׳ שבדקה עצמה בשביעי לכתמה וכן פרש״י ז״ל ואין בדיקה זו כדי שתמנה ממנו דהא ליתא וכדברי רבא ועוד דא״כ היכי שמעינן מהכא דכתמין דעלמא צריכין הפסק צריכין טהרה דשאני הכא דכתם זה בראיה גמורה אנו דנין אותו לר׳ למנות ממנו ולהניח מנין הראיה אלא ודאי טעמא דר״ל משום דס״ל דכיון דכתמין דעלמא בעינן הפסק טהרה אף זו תפסיק כדי שלא תטעה שלא להפסיק בכתמים דעלמא ואי לא בדקה קנסי׳ ליה שלא תתלה כתמה בראיתה למפרע ואין לחוש שמא תעוות הליכותיה לידי זיבה בבדיקה זו דלר׳ כלהו נשי ידעי שאינה מונה אלא מיום שראתה ור׳ יוחנן אעפ״י שלא בדקה דלא קנסי׳ לה בהא כלל והשתא דייקי׳ לה שפיר דמ״מ נשמע מהכא דבכתמים דעלמא בעינן הפסק טהרה בשבעה.

ה״ק ובשביעי לנדתה. וק״ל שביעי מאן דכר שמיה במתני׳ ואי חסורא מחסרא הוי ליה לפרושי הכי וי״ל דכיון דהשמיני הוא תחלת י״א יום שבין נדה לנדה אף נקרא יום י״א.

עצמה וקדשים למפרע. פרש"י עצמה לטהרות. ותימה כיון דתנא מטמאה לטהרות כ"ש לקדשים וי"ל דתנא קדשים לגלויי דעצמה היינו לטהרות חולין שנעשו על טהרת תרומה או על טהרת הקדש. א"נ תנא קדשים לרבותא דרשב"א דאמר אף קדשים אינה מטמאה. ומיהו קשה דלישנא דעצמה לא משמע טהרות וע"ק דלרשב"א דאמר בסמוך יומו אבל אם ראתה כתם ביום שלפני הראיה כתמה טמא למפרע ומקולקלת למניינה אלמא כתמה חמור מראייתה דבראיה ליכא קלקול למניינה למפרע כדאמר לעיל בפ"ק אע"פ שאמרו מטמאה מעת לעת אינה מונה אלא משעה שראתה. ומי' מצינן למימר דבסמוך לא איירי אלא לטהרות וקדשים שמטמאה במגע לפני מציאת הכתם מעת לעת. ונראה לפרש דמטמאה עצמה היינו דמקולקלת למניינה משעת הכיבוס ור' שמעון אומר אף קדשים שנגעה בהם למפרע אין טמאין משעת הכיבוס אלא מעת לעת וכ"ש שאינה מקולקלת למניינה משעת הכיבוס אבל מעת לעת קודם מציאת הכתם מודו דמקולקלת למניינה כדאיתא בסמוך. ותימה מ"מ מצינו כתמה חמור מראייתה לר' שמעון דראייה אינה מקולקלת למניינה כלל וי"ל דלא קאמר שלא יהא כתמה חמור מראייתה כלל אלא לענין הזמן שלא נטמאת משעת כיבוס אלא מעת לעת גרידא כמו בראייה אבל לענין קלקול מניינה מעת לעת מסתברא דברואה אינה מקולקלת כיון דהשתא חזאי מגופה ראיה ודאית נהי דלענין מגע מטמינן מעת לעת לענין קלקול מניינה לא מחמרינן בה כולי האי. אבל כתם דלא ידעה מתי נפק מגופה מסתבר למימר דמקולקלת למניינה מעת לעת דכל טומאת כתם ספק הוא הילכך מעת לעת מחזקינן בה טומאה מספק:

אמר רב נחמן איפוך. פרש"י נראין דברי מדבריו א"נ שהוא מעוותה ואני מתקנה והמחמיר עדיף:

שהוא מתקן הלכותיה לידי זיבה. פרש"י שאינה זבה (מה ר') [מיד] לר' שמעון כמו לר' שהיא זבה בשמיני לכתמה ולר' שמעון אינה זבה עד יום שמיני לראיתה. ותימה דלר' שמעון נמי מקולקלת למניינה אם ראתה יום ח' לכתמה ואדרבה ר' שמעון מחמיר טפי שאפי' מעת לעת לכתמה היא מקולקלת. ועוד תימה גדול לומר דלר' סופרת ז' ימי נדות מיום הכתם וטובלת דע"כ לא קא"ר אלא תולה כתמה בראייתה שלא נטמאנה מחמת הכתם למפרע אבל לתלות ראייתה בכתמה ולעשות בכתמה כאילו ודאי ראתה משעת הכתם ולטבול בז' לכתמה לא קאמר דאימר הכתם מעלמא אתאי או בימי הזיבה יצא מגופה אלא ודאי להקל לא קאמר ר' לתלות בודאי הראיה מן הכתם. הילכך נראה לפרש שקורא השתא תיקון מה שמחמיר שהיא מקולקלת למניינה והיא ספק זבה לר' שמעון טפי מלר' דאם מצאה הכתם אתמול לר' שמעון מקולקלת למניינה מעת לעת משעת יציאת הכתם ולר' תולה כתמה בראייתה ואינה מקולקל' כלל וכן אם קיימא בימי זיבה וראתה היום ואתמול מצאה כתם דבשביל הכתם חוששין מעת לעת ונחשב לשתי ראיות אם יש בו כשני גריסין ואפי' כגריס א' דאימור בין השמשות ראתה הילכך ספק היא אם ראיה של היום. ולר' דתולה כתמה בראייתה כל מעת לעת אין כאן כ"א שני ימים יום הכתם ויום הראיה ומי' היכא דמצאה הכתם ביום הראיה הוי איפכא דלר' טמאה מעת לעת לפני הראיה והוי כאילו ראתה ב' ימים יום הראיה ויום שלפניו ואם ראתה למחר הוי זיבה דר' לא מפליג בין מצאה הכתם ביום בין מצאתו ביום שלפניו דלעולם חוששת לכתם מעת לעת של ראיה. ולר"ש דתלי דוקא ביומו לא חשבינן לזה כאילו ראתה אתמול ובענין זה פר"ח הוא מתקן הלכותיה לידי זיבה דר' שמעון מיקל לענין שאם ראתה ביום מציאת הכתם לר' שמעון יום אחד הוא ואינה זבה עד שתראה עוד שני ימים ולר' מחזקינן לה בטומאה מאתמול ואם תראה עוד למחרת היא ספק זבה [גדולה] ונמצא שהוא מעוותה וממהר אותה לבא לידי זיבה ואע"ג דברואה למחרת כתמה ר' מיקל טפי דלר' שמעון היא כבר זבה ולר' עד שתראה גם למחרת מ"מ כשרואה ביום כתמה ר' שמעון מיקל טפי. ור"מ היה מיישב פרש"י מה שפי' שטובלת בשביעי לכתמה דהכא מיירי כגון שביום מציאת הכתם הוה ווסתה. ואע"ג דאמרינן בפ"ק דאשה שיש לה ווסת כתמה טמא למפרע היכא דראתה בתוך מעת לעת למציאת כתמה יש רגלים לדבר דבשעת ווסתה יצא כתמה כיון דבשוק של טבחים לא עברה. והא דאמרינן לעיל פרק כל היד אשה שיש לה ווסת והגיע שעת ווסתה ולא בדקה ולבסוף ראתה חוששת לווסתה וחוששת לראייתה. ומסיק להך לישנא דקסבר ווסתות דאורייתא אלמא אפי' למ"ד ווסתות דאורייתא חוששת לשניהם. וי"ל שאני התם שלא מצאתה הכתם ביום ווסתה כי הכא א"נ י"ל דלעיל איירי כשראתה אחר מעת לעת לווסתה ומצינא למימר דר' לטעמיה דס"ל לעיל פ' כל היד דווסתות דאורייתא גבי הרואה דם מחמת מכתה. ואע"ג דדחי לה תלמודא לעיל דלכ"ע ווסתות דרבנן דיחוייא בעלמא הוא. א"נ אפי' אי ס"ל ווסתות דרבנן כיון דיש רגלים לדבר כל כך שעת ווסתה ומציאת הכתם ולא עברה בשוק של טבחים וראתה דם בתוך מעת לעת ודאי מגופה אתא:

כתמים צריכין הפסק טהרה. אם צריכה בדיקה להפסיק לשביעי בכתמה כדי לטבול לערבית. ופי' דלריש לקיש איגליא בדעתה דכתמה חלוק מראייתה ומונה מן הכתם ואי לא בדקה א"כ לא חלקה ומונה מן הראייה ולא נהירא פירושו. חדא דהא פרישנא דאף לר' אינה יכולה לטבול בשביעי לכתמה ועוד היכי פשיט דבסתם כתם צריך בדיקה בשביעי מהיכא שראתה ראיה ודאית אחר מציאת הכתם. ועוד מה סברא זו שיהא תלוי בדעת האשה אם היא רוצה למנות מכתמה או מראייתה ועוד הא דקאמר ר' יוחנן אע"פ שלא בדקה בז' לכתמה טובלת לערב אלמא אינה צריכה בדיקה ומיירי ע"כ כשהפרישו בטהרה כשאר הימים. ונראה לפרש דאיבעיא ליה אם כתמים צריכין הפסק טהרה בין הכיבוס למציאת הכתם דדילמא הא דתלי ר' כתמה בראייתה ואינו מטמא משעת הכיבוס היינו כי בדקה עצמה לאחר הכיבוס קודם מציאת הכתם הילכך תלינן לקולא כתמה בראייתה דאמרי' ראתה למפרע והיתה מוצאה דם בשעת כתמה או דלמא לא שנא ופשיט מדאמר ריש לקיש והוא שבדקה עצמה פי' לפני מציאת הכתם בסמוך דאין מעת לעת בין בדיקה עד מציאת הכתם אבל יש מעת לעת נהי דמשעת הכיבוס לא מצי לטמויי הכתם מעת לעת מיהא מיטמיא ליה פ"ל ואם לא בדקה כלל תלי' משעת הכיבוס. וה"פ והוא שבדקה כדפרישית אבל לא בדקה כלל לא תלי' כתמה בראייתה וטמאה משעת הכיבוס ר' יוחנן אמר אע"פ שלא בדקה סמוך לכתם אלא יש מעת לעת אפ"ה תולין הכתם בראיה כיון דמשעת הכיבוס ליכא אלמא לכ"ע צריכין הפסק טהרה ורבינו מאיר פי' דאמתניתין קאי הא דתנן לעיל וחכמים אומרים אין בכתמים משום זוב ואוקימנא לעיל דהיינו דוקא בחלוק אחד משום דאיכא למימר בתרתי יומי או בחדא יומא חזיתינהו. והשתא קא מיבעיא לי הא דמטהרי רבנן משום זוב צריכי הפסק טהרה כגון שהיתה בודקת עצמה בכל יום קודם מציאת הכתם לעיתותי ערב ומיפסקא בטהרה ונהי דלא בדקה חלוקה עד עתה שמצאה הכתם מ"מ כיון דבדקה עצמה בכל יום תלינן דכל הכתם הנמצא בהאי יומא חזיתיה דאם איתא דמאתמול הוה היתה מוצאה דם בשעת בדיקה אבל אם לא בדקה עצמה בכל יום לעיתותי ערב איכא למימר דמודו רבנן דיש בכתמים משום זוב ואמרינן דבג' ימים חזיתינהו ופשיט ליה דהא דא"ר דתולה כתמה בראייתה ואוקימנא לה דר' מיקל לענין זיבה ור' שמעון מחמיר דאי קיימא בימי זיבה והיום מצאה כתם ולמחר ראתה לר' לא הויא זבה גדולה דלא מפלגינן הכתם לשתים לומר דבתרי זימני חזיתיה:

ואמרריש לקיש והוא שבדקה לעיתותי ערב. אבל לא בדקה מפלגינן הכתם לשתי ראיות והויא זבה גדולה אפי' לר' ואפי' ר' יוחנן לא פליג אלא היכא שראתה לבסוף דרגלים לדבר שהכתם נמשך אחר הראיה אבל אם לא ראתה מודה לריש לקיש אלמא לתרוייהו כתמים בלא ראיה צריכין הפסק טהרה ואם לא הפסיקה בטהרה אפי' נמצא כתם במקום אחד מפלגינן ליה לתלתא ראיות לתלתא יומי וע"כ תרווייהו איירי אליבא דרבנן דמתניתין דאמרי אין בכתמים משום זוב דליכא למימר דאיירי לר' מאיר דמתניתין אבל לרבנן אע"פ שלא בדקה חדא דמסתמא אליבא דהילכתא היינו דקיי"ל כרבנן דמתניתין דתני ר' חנינא בן אנטיגנוס בלשון חכמים ועוד מאי דוחקיה דר"ל לאוקומי כר"מ והוא שבדקה לוקמה כרבנן אע"ג שלא בדקה אלא ש"מ דתרוייהו מוקמי לה אליבא דרבנן כדפרישית:

תוס' בד"ה עצמה וקדשים כו' וא"ת אכתי כתמה חמור מראייתה דבכתמה היא מקולקלת כו' עכ"ל יראה דפסיקא ליה לרשב"א דבכתם נמי מקולקלת למנינה מיהת מע"ל משום דלמאי דמסיק שהיא מעותה ואינה מתקנה ע"כ דהיינו לענין קלקול למנינה למפרע מע"ל דמחמיר רשב"א דאינו תולה הכתם בראייה ומקלקלה למנינה למפרע מע"ל דלענין טומאת מע"ל גבי קדשים למאי דקאמר ר"ל דדוקא בבדקה סמוך למציאת הכתם כמו שפירשו התוס' לקמן הא אדרבה רבי מחמיר אם לא בדקה במע"ל מטמא עד עת הבדיקה ולרשב"א אינו מטמא אלא מע"ל למפרע ולר' יוחנן נמי בלא בדקה כלל הא ר' מחמיר דמטמא עד שעת הכיבוס ועוד נראה דסתמא דברייתא קתני בפ"ק דמקולקלת למנינה ולא פליג רשב"א וק"ל:

בד"ה צריכה הפסק טהרה כו' דאין נראה לומר דלר"י אע"פ שלא בדקה כלל קאמר דכולי האי לא הוה פליג אר"ל עכ"ל אין לפרש דכולי האי לא הוה פלג אר"ל משום דהוה פלוגתא רחוקה הא איכא למימר דר"ל קאמר והוא שבדקה אפי' ביש מע"ל בין הבדיקה למציאת הכתם ומטעם שכתבו כיון דמשעת כיבוס ליכא מע"ל נמי ליכא ור"י פליג וקאמר אע"פ שלא בדקה כלל דהשתא לא הוה פלוגתא רחוקה אלא רצונו לומר דמסתבר לתלמודא דכולי האי אפי' בלא בדקה כלל לא הוה פליג ר' יוחנן אר"ל וק"ל:

בגמ' א"ר חסדא ה"ק הרואה יום אחד עשר וכו' ובשביעי לנדתה וכו'. פירוש ואם ראתה בבין השמשות של שביעי לנדתה הוי ספק אי הוה סוף נדה או תחלת זיבה:

רש"י בד"ה מישך שייך כו' בשניהם הס"ד:

בד"ה מטמאה עצמה הרואה כתם כו' הד"א:

תוס' בד"ה שהוא כו' ואתמול מצאה כתם כו' כצ"ל:

בד"ה צריכה הפסק כו' אבל לא בדקה מונה מן הראייה כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה תולה כתמה. אלא משמצאה ולהבא. נראה דל"ד דודאי הכתם אינו מועיל להקל שלא תטמא מיהא מעל"ע משעת ראיה כמו כל רואה. וגדולה מזו לפי' ר"ח בתד"ה שהוא. שגם מקולקלת למנינה בהמעל"ע של ראיה לרבי. ואולי ר"ל באשה שיש לה וסת. וגם בזה יש לדון. וביותר לפירושו דלקמן דלרבי מונה ממציאת כתמה אף להקל לטבול בליל שביעי לו. א"כ נידונה כרואה שלא בשעת וסתה:

תד"ה שהוא. ואדרבה ר"ש מחמיר טפי שמטמא כו'. והא דלא מקשו מהא דלר"ש אינה טובלת עד ליל ז' לראייתה ולרבי טובלת בליל ז' לכתמה לפרש"י. דהתם אינו משום חומרא דכתם. אלא אדרבה משום קולתו דחשבינן ליה כמו שאינו:

בסה"ד ואתמול מצאה כתם כו'. כצ"ל בלא וי"ו וכ"מ ברש"ל:

גמרא אר"ח ה"ק הרואה כו'. ועי' בפי' הרע"ב. הן לפי פשטות פירושו יש ג"כ חסרון בלשון משנתינו תיבות ובשביעי לנדתה לבד סירוס התיבות הנמצאות בה. גם תיבת לכולן אינה מדוקדקת כיון דלא קאי רק אשתי בבי בתרייתא. עי' תוס' כתובות (ח). ולע"ד נל"פ הרואה יום י"א בה"ש (אשר אז הוא) תחלת נדה וסוף זיבה. (או שהיא רואה בעת) תחלת זיבה וסוף נדה (דהוא בסוף יום הז' לנדתה). (או). יום מ' כו' בה"ש לכולן הרי אלו. (פירוש כל הארבע הללו). טועות. וזהו הנשוא דכולהו בבי (ר"ל תיבות הרי אלו טועות). ונכון בעז"ה:

גמ' א״ר נראין דבריו וכו' שהוא מתקנה. נ"ב ומ"ט לא הדר בי' משום דחייש לחומרא:

רש״י ד"ה צריכין וכו' בשביעי לטבול בערב כצ״ל:

ד״ה דיתיב וקאמר וכו׳ ולא מפסדא בהכי כצ"ל:

תוס' ד"ה עצמה וקדשים וכו' לטמא יותר מעת לעת כצ"ל:

מהו דתימא כל כי האי גונא מביאה קרבן ונאכל קמ"ל. כתב הריטב"א בחידושיו כ"י פירש"י קמ"ל דחששה בעלמא הוא ומביאה קרבן ואינו נאכל דשמא לא הואי מגופה האי כתם והני חולין במליקה שהוא נבילה דאי לא הו"א דודאי רגלים לדבר דזבה גמורה היא והגיה עליו הרב רבינו הגדול ז"ל דאי אפשר לומר שתביא קרבן דהא כתמים דרבנן הן ואפילו שידוע שהוא מגופה דבר תורה טהורה היא כדאיתא לקמן ריש פרק הרואה כתם ועל כרחינו הכא ה"פ קמ"ל דאינו נאכל ואינה מביאה וקשיא לי א"כ מעיקרא היכי אמרינן בגמרא מהו דתימא מביאה קרבן ונאכל והיכי הוה ס"ד לומר כן כיון דכתמים כלהו דרבנן ומדאורייתא טהורה ואפילו ידענו ודאי שבא מגופה כיון שלא הרגישה בו לכך נראה כפירש"י ז"ל הכא הוה ס"ד דכיון דחזת תרי יומי מגופה ודאי בהרגשה רגלים לדבר דשלישית נמי חזת בהרגשה ושכחה ואעפ"י שהוא זמן קרוב רגלים לדבר לחוש לשכחה ומביאה קרבן ונאכל דכודאי הוא קמ"ל דאפ"ה חיישינן שמא לא הרגישה ומביאה קרבן שמא הרגישה ושכחה ואינו נאכל שמא לא הרגישה מגופה עכ"ל. והר"ן בחידושיו פירש מ"ש מהו דתימא כמו שפירש הריטב"א ועם כל זה כתב קמ"ל שאינה מביאה קרבן כלל:
ובאמת שאין להקשות על רש"י דכי מטית לומר דהס"ד הוא דראת חלוק בהרגשה ולאו אדעתה שפיר מצינן למימר דקמ"ל הוא דמביאה קרבן ולא נאכל כדתרגמה רש"י ז"ל ובזה אין הסברות מן הקצה אל הקצה. ועוד רש"י ז"ל תנא דווקנא הוא ודייק בלישנא דקאמר מהו דתימא מביאה קרבן ונאכל ומטבע הלשון מורה דהקמ"ל הוא דאינו נאכל דאי ס"ד כהרמב"ן והר"ן הול"ל מהו דתימא מביאה קרבן קמ"ל ועמ"ש הרמב"ן בחידושיו ודוק הטב בדבריו:

והדר. מתחיל דרבי יוסי וספקא הוא: מישך שייך בדרבי יהודה. מובלע הוא בתוך של רבי יהודה וכיון דלדידיה בעינן כל בין השמשות דרבי יהודה הרי בדקה בשניהם: מטמאה עצמה. הרואה כתם מטמאה עצמה לטהרות וקדשים: למפרע. עד שעת הכבוס: חמור מראייתה. למפרע דלראייתה לא הוי אלא מעת לעת וכתמה עד שעת הכבוס: והא מצינו כו'. דהא מודה ר''ש בן אלעזר בקדשים דמטמאתן למפרע עד שעת הכבוס: ראתה כתם ואח''כ ראתה דם. תוך מעת לעת: תולה כתמה בראייתה. ואמרינן האי כתם מדם נדות זה הוא וטהורה מלטמא עד שעת הכבוס אלא משמצאתו ולהבא: יומו. אם ראתה בו ביום תולה ואם שקעה חמה אף על פי שראתה בתוך מעת לעת אינה תולה: שהוא מתקנה. מיקל עליה וכיון דכתמים דרבנן נראין דברי המיקל ולקמן פריך עוותי מעוות לה דהא ר''ש בן אלעזר מחמיר: איפוך. ואימא נראין דברי מדבריו: הוא מתקן הלכותיה לידי זיבה. לענין זיבה הוא מיקל דלדידיה היכא דלא חזיא בו ביום לא תלינן כתמה בראייתה ומונה ימי נדות מיום ראייתה ואין ימי זיבה מתחילין עד יום ח' לראייתה לרבי מונה מיום מציאת כתמה ואף להקל ולטבול לליל שביעי לכתמה אם פסקה ומיום ח' לכתמה הוו ימי זוב ונמצא רבי מחמיר לענין זיבה דכי חזיא בח' לכתמה אמרינן יום זיבה הוא וצריכה לשמור תשיעי יום כנגד יום ואם תראה שנים עמו תהא זבה ולר''ש סוף נדה הוא ולא מצריך שימור ואם תראה שנים עמו לא תהיה זבה נמצא אני מביאה ע''י כתמה לזיבה אבל איהו לא: צריכין הפסק טהרה. בשביעי לטבול בערב צריכה לבדוק בין השמשות להפסיק בטהרה או לא: זימנין. פעם אחרת: אשכחיה. רבי זירא לרבי אסי: דיתיב וקאמר. הך מלתא דרבי ומפרש עלה אמר ר''ל והוא שבדקה בין השמשות של שביעי לכתמה להפסיק בטהרה אבל לא הפרישה בטהרה גליא דעתה דמיום ראייתה נקטה מנינא דידיה והיא גרמה לעצמה להבדיל כתמה מראייתה וכתמה מטמא למפרע מיום לבישה ורבי יוחנן אמר אף על פי שלא בדקה דכיון דיכולה לתלות לאו בגילוי דעתה תליא מלתא ולא מפסדא בהכי: א''ל רבי זירא לרבי אסי. מדפליגי רבי יוחנן ור''ל לענין תליא בבדקה ולא בדקה מכלל דאורחא הוא לבדוק ביום שביעי לכתמה ולהפסיק בטהרה: שיטפך. ריהטך: מתני' הרואה יום אחד עשר בין השמשות. וספק יום הוא והוי דם זיבה או ספק לילה ותחלתו נדה: תחלת נדה וסוף נדה כו'. ובגמרא פריך תחלת נדה וסוף זיבה היא והויא טועה ובע''כ תשב שבעה ואם ראתה לסוף שבעה יום אחד נחמיר עליה לומר ראיה ראשונה סוף זיבה הואי והשתא הויא תחלת נדה ותשב שבעה ואם שלשה תראה נחמיר עליה לומר ראייה ראשונה תחלת נדה הואי והשתא זבה וצריכה שבעה נקיים ולא תשב ארבעה והן וכן לעולם היא מקולקלת ותקנתה כדמפרש בערכין (דף ח.): יום ארבעים לזכר ויום שמונים ללידת נקבה בין השמשות לכולן. כלומר באיזה מאלו שתראה בין השמשות הוי האי בין השמשות ספק טמא ספק טהור ואם תראה ליום שמיני ספק נדה ספק שומרת יום כנגד יום וכן לעולם עד שתפסוק כדי שיעור המפורש לה בערכין: את השוטות. את הטועות כגון אלו שראו בשעת הספק: באו ותקנו את הפקחות. הרואות בשעה ודאית וצריכין אנו לתקן פתחיהן ולפרש ימי שימורן ותשמישן כדמפרש בברייתא בגמרא: גמ'

עצמה וקדשים. פירש בקונטרס עצמה לטהרות ותימה אמאי איצטריך למתני קדשים דכ''ש הוא וי''ל דמשום רשב''א נקטיה דמסיק דאפילו קדשים אינה מטמאה א''נ תנא קדשים לגלויי דעצמה אף לטהרות ומיהו לישנא דעצמה לא משמע לטהרות ועוד קשה לרשב''א אכתי הוי כתמה חמור מראייתה דהא איהו גופיה אמר בסמוך דתולה בראיית יומו אבל כתם שמצאה ביום שלפני הראייה טמאה למפרע ומקולקלת למניינה משעת כבוס ונראה לפרש דעצמה היינו שמקולקלת למניינה משעת כבוס ורשב''א פליג אתרוייהו דאינה מקולקלת למניינה ולא מטמאה קדשים אלא מעת לעת והא דקאמר רשב''א בסמוך דתולה כתמה בראיית יומו הא כתם דאתמול לא תליא בראייה לאו משום שתהא מקולקלת בכתמה דאתמול משעת כבוס אלא ע''י ראייה דהשתא וכתם דאתמול היא מקולקלת דלא ידעה אי מניא מהיום או מכתם וא''ת אכתי כתמה חמור מראייתה דבכתמה היא מקולקלת למניינה מעל''ע אבל בראייתה אע''ג דלקדשים ולטהרות מטמאה מעל''ע מ''מ אינה מקולקלת דמונה מיום שראתה וי''ל דלא חייש רשב''א אלא שלא יהיה כתמה חמור מראייתה בזמן לטמאות יותר מעל''ע: איפוך. פ''ה נראין דברי מדבריו א''נ איפוך שהוא מעוותה ואני מתקנה והמחמיר עדיף: שהוא מתקן הלכותיה לידי זיבה. פ''ה דלר''ש אם ראתה בח' וט' וי' לכתמה לא הויא זבה ולרבי דתולה כתמה בראייתה הויא זבה ואין נראה דלר''ש נמי הויא מקולקלת למניינה כדפרישית לעיל ואדרבה ר''ש מחמיר טפי שמטמא ממציאת הכתם מעל''ע ומה שפירש נמי דלרבי טובלת בשביעי לכתמה ומשמשת אין נראה להקל כולי האי ולא תלינן כתמה בראייתה ונראה כפר''ח כשמצאה הכתם ביום הראייה לרבי דתלי כתמה כל מעת לעת בראייה היא מקולקלת כל מעת לעת והויא כאילו ראתה שני ימים יום הראייה ויום שלפניו ואם ראתה גם למחר הויא זבה אם עומדת בימי זובה ולר''ש דלא תלי אלא יומו א''כ לא חשבינן כאילו ראתה אתמול ולא תהיה זבה עד שתראה עוד שני ימים והיינו ר''ש מתקנה ורבי מעוותה דר''ש מיקל טפי ומיהו אם ראתה היום ואתמול ומצאה כתם רבי שמעון מחמיר כדפירשנו: צריכה הפסק טהרה. פ''ה צריכה בדיקה להפסיק בשביעי לכתמה כדי לטבול בערב ופירש דלר''ל אם בדקה בשביעי לכתמה דגליא דעתה דכתמה מראייתה הוא אבל לא בדקה ומונה מן הראייה פירש לפי שיטתו ואין נראה דאין לה לטבול בליל שמיני לכתמה דרבי לא אמר שתולין כתמה בראייתה בודאי אלא בספק כדפי' ותו היכי מוכח מהכא דבכתם צריכה בדיקה בשביעי דשאני הכא שראתה ראייה ודאית ותו אדרבה מדקאמר רבי יוחנן אע''פ שלא בדקה בשביעי לכתמה טובלת לערב א''כ אינה צריכה בדיקה ונראה לפרש צריכה הפסקת טהרה בין הכבוס למציאת הכתם דדלמא הא דתלי רבי כתמה בראייתה ולא מטמא משעת כבוס היינו כשבדקה בין כבוס למציאת הכתם וקאמר ריש לקיש והוא שבדקה פירוש סמוך למציאת הכתם תוך מעת לעת אבל אם יש מעת לעת מבדיקה למציאת הכתם מטמאין לה למפרע עד שעת הבדיקה ורבי יוחנן אמר אף על פי שלא בדקה פירוש סמוך אלא יש מעת לעת בין בדיקה למציאה אפילו הכי תלינן הכתם בראייתה כיון דמשעת כיבוס ליכא מעת לעת נמי ליכא אלמא לכולי עלמא צריכה הפסק דאין נראה לומר דלרבי יוחנן אע''פ שלא בדקה כלל קאמר דכולי האי. לא הוה פליג אריש לקיש: