נידה נב ע"ב

Job out of the tempest, and said” (Job 38:1–3) to him: Greatest imbecile in the world! I have created many hairs on a person’s head, and for each and every hair I created its own distinct follicle, so that two hairs should not draw sustenance from one follicle. As, were two hairs to draw sustenance from one follicle, it would weaken a man’s vision. Now if I did not confuse one follicle with another, would I confuse a man named Iyyov with oyev? This indicates that two hairs do not grow from one follicle.

The Gemara answers: It is not difficult; that statement above, that two hairs in one follicle is a valid sign of adulthood, is referring to the hairs in the rest of a person’s body, whereas this statement, that there cannot be two hairs in one follicle, is referring to the hairs on a person’s head.

Rav Yehuda says that Shmuel says: The two hairs that the Sages said are signs of adulthood are valid signs even if they are not adjacent; but rather one hair is on the spoon-shaped area above his organ and one is on the young boy’s testicles.

The Gemara notes that this is also taught in a baraita: The two hairs that the Sages said are signs of adulthood are valid signs even if one hair is on the young girl’s back, below her pubic area, and one on her lower abdomen. The same applies if one hair is on the finger joints of her hand and one hair is on the toe joints of her foot. This is the statement of Rabbi Shimon ben Yehuda, of the village of Akko, who said it in the name of Rabbi Shimon. And what do the Rabbis say about this matter? Rav Ḥisda says: According to the Rabbis, they are not a valid sign of adulthood unless the two hairs are in one place.

§ The mishna teaches that Rabbi Yehuda and the Rabbis disagree with regard to when a young girl can perform refusal. According to the Rabbis, it is until she grows two pubic hairs after she reaches the age of twelve years and one day. According to Rabbi Yehuda she still retains the right to perform refusal at that point, until the majority of the pubic area is filled with hair. In this regard, the Sages taught in a baraita: Until when can a young girl perform refusal? Until she grows two pubic hairs; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: She can perform refusal until the area covered by the black pubic hairs is greater than the white skin of the genital area. Rabbi Yosei says: Until the nipple is surrounded by hair. Ben Shelakot says: Until the pubic area is filled with hair.

And Rabbi Shimon said: Ḥanina ben Ḥakhinai found me in the city of Tzaidan and said to me: When you reach Rabbi Akiva, say to him: Until when can a young girl perform refusal? If he says to you that she may perform refusal until she grows two pubic hairs, say to him: But didn’t ben Shelakot testify in the presence of all of you in Yavne that she may perform refusal until the pubic area is filled with hair [shetekhalkel], and you did not say anything to him, thereby indicating that you conceded to him?

Rabbi Shimon continued: When I reached Rabbi Akiva, and I said what I had been told to say to him, he said to me: I do not know what this filling with hair [kilkul] is, I don’t know any ben Shelakot, and my opinion with regard to your question, until when can a young girl perform refusal, is that she can perform refusal until she grows two pubic hairs.

MISHNA: The two white or black hairs that are mentioned with regard to disqualification of a red heifer; and the two white hairs mentioned with regard to leprous marks, i.e., that if they grow within a white leprous mark, it is impure; and the two hairs that are mentioned in every place, i.e., with regard to a young boy and girl, are significant only if they are long enough to bend the top of the hairs to reach their roots. This is the statement of Rabbi Yishmael. Rabbi Eliezer says: They must be long enough to grasp them and cut them with a fingernail. Rabbi Akiva says: They must be long enough to be cut with a pair [bezug] of scissors.

GEMARA: Rav Ḥisda says that Mar Ukva says with regard to the various opinions in the mishna on the measure of hairs: The halakha is in accordance with the statements of all of them to be stringent. One should consider it hair only if all of the criteria are met, or consider it to be hair if any one condition is met, depending on which standard yields the more stringent result.

MISHNA: With regard to a woman who sees a red stain on her garment, that woman’s reckoning is distorted. Since she does not know when the blood that caused the stain appeared, she does not know when the seven days of menstrual flow end and when the eleven days of the flow of the zava begin.

And therefore she must be concerned due to the possibility that it might have been caused by the flow of a zava. If she wore the same garment for three days on which she can assume the status of a zava, and subsequently discovered a stain with an area that is the size of at least three split beans, the concern is that on each of those three days a stain with the area of at least one split bean, the minimum area that transmits impurity, was formed. The result is that she is a greater zava and is required to count seven clean days before immersion. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: No configuration of stains leads to concern due to the flow of a zava.

GEMARA: The Gemara asks: Who are the Rabbis in this mishna? It is Rabbi Ḥanina ben Antigonus, as it is taught in a baraita that Rabbi Ḥanina ben Antigonus says: Stains do not lead to concern due to the flow of a zava, but stains can sometimes lead to ziva.

How so, i.e., how can stains lead to ziva according to Rabbi Ḥanina ben Antigonus? If a woman wore three different robes that had been examined by her for blood stains, and she then found a stain on each of them; or if she saw blood flowing from her body on two consecutive days and on the third day she saw a stain on one of the robes that she wore that day, those are the stains that lead to ziva.

The Gemara raises a difficulty with regard to the above statement: According to the opinion of Rabbi Ḥanina ben Antigonus, now that in a case where she sees stains on three robes we are concerned for ziva, despite the fact that she does not see the blood flowing from her body, is it necessary to state that we are concerned if she experiences bleeding from her body on two days and sees a stain on one of the robes?

The Gemara answers: It is necessary to state that, lest you say that in any case like this, where she experiences bleeding from her body on two days and on the third day she sees a stain on one of the robes, she brings an offering and it is consumed, like one who is definitely a zava. Therefore, Rabbi Ḥanina ben Antigonus teaches us that her status as a zava is uncertain, and consequently she brings a bird for a sin offering that is due to uncertainty, which is not eaten.

Rava said: With this claim Rabbi Ḥanina ben Antigonus bested the other Rabbis, who agree with the opinion of Rabbi Meir in the mishna: What is different about a stain that is less than three split beans in one place, that we are not concerned she might be a zava? The reason is that we say she saw blood on only two days. But in a case where she discovered a stain on her robe with the area of at least three split beans in one place, one can also say: The area of two and a half split beans should be attributed to blood seen from her body, but the other is the blood of a louse that was there due to the dirt associated with her bleeding.

The Gemara asks: And how do the Rabbis respond to this claim? The Gemara answers: They maintain that since it is possible to divide the stain into at least one split bean for each of the three days, we do not attribute the stain to the blood of a louse.

The Gemara raises a difficulty with regard to the statement of Rava: And according to the opinion of Rabbi Ḥanina ben Antigonus, one can infer that it is specifically in the case of a stain with the area of at least three split beans in one place that we are not concerned she might be a zava. It can be inferred from here that if it is in three places, we are concerned. But didn’t you say that if she discovered stains in three robes, yes, we are concerned, which indicates that if it is in three places on a single robe we are not concerned.

The Gemara answers that it was in accordance with the statement of the Rabbis that Rabbi Ḥanina ben Antigonus stated his opinion to them, as follows: According to my opinion, if she discovered stains in three robes, yes we are concerned, whereas if it is in three places we are not concerned. But according to your opinion, at least concede to me that where she saw a stain on her robe with the area of at least three split beans in one place, that we say that the area of two and a half split beans can be attributed to blood seen from her body, and the other is the blood of a louse that was there due to the dirt associated with her bleeding.

§ With regard to a woman who finds a stain on her robe, the Sages taught in a baraita: In the case of a woman who sees a red stain on her garment that she wore for a number of days and she does not know when and where it is from, what is her status? If the area is large enough to be divided into three parts, where the total area is the size of three split beans, each of which is the minimum measure to render her a zava, i.e., an area the size of at least a split bean, she must be concerned that she is a zava, as this stain might be the result of seeing a sufficient measure of blood on each of three occasions. But if the stain is not that size, she does not need to be concerned.

Rabbi Yehuda ben Agra says in the name of Rabbi Yosei: Both in this case, where she saw a stain large enough to be divided into three parts, where the total area is the size of three split beans, and that case, where the stain was not that large, she must be concerned that she might be a zava. This is due to the fact that she possibly saw stains of sufficient size on only two occasions, but one was during twilight, which counts as two days, amounting to a total of three days.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נב - ב

ולכן בסערה השיבוהו. ככתוב "ויען ה' את איוב מן הסערה [והיינו, משער ראשך נמצאת תשובתך], ויאמר אליו", שוטה שבעולם! הרבה נימין [שערות] בראתי בראשו של אדם, ולכל נימא ונימא בראתי לו גומא בפני עצמה, כדי שלא יהיו שתים יונקות מגומא אחת. שאלמלא שתים יונקות מגומא אחת, מכחיש מאור עיניו של אדם!!

גומא בגומא לא נתחלף לי, איוב באויב נתחלף לי?!

ומוכח מדברי רבא שאין שתי שערות היונקות מגומא אחת וכיצד אמרנו ששתי שערות בגומא אחת נקרא סימן?

ומשנינן: לא קשיא. הא, בגופא, שבגוף האדם יש שתי שערות בגומא אחת. הא, ברישא, בראשו של אדם נמצאת כל שערה בגומא נפרדת.

אמר רב יהודה אמר שמואל: שתי שערות שאמרו שהן סימן גדלות אינן צריכות להיות סמוכות זו לזו. אלא, אפילו נמצאו אחת על הכף [שהיא מעין בשר מעובה בצורת כף מעל האבר ומתחת לכרס) ואחת על הביצים.

תניא נמי הכי: שתי שערות שאמרו, אפילו אחת בגבה מתחת לאותו מקום באשה ואחת בכריסה. וכן אחת על גבי קשרי אצבעותיה של יד ואחת על גבי קשרי אצבעותיה של רגל, דברי רבי שמעון בן יהודה, איש כפר עכו, שאמר משום רבי שמעון.

ורבנן מה הם סוברים?

אמר רב חסדא [לגירסת הב"ח = רב אשי]: אין שתי שערות סימן עד שיהו שתי שערות במקום אחד! ^[24]

תנו רבנן: עד מתי הבת ממאנת, עד שתביא שתי שערות, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר, עד שירבה השחור.

רבי יוסי אומר, עד שתקיף העטרה בשערות.

בן שלקות אומר, עד שתכלכל שיהיה אותו מקום שלמטה מכוסה בשערות רצופות.

ואמר רבי שמעון: מצאני חנינא בן חכינאי בצידן, ואמר לי, כשאתה מגיע אצל רבי עקיבא, אמור לו: עד מתי הבת ממאנת? אם יאמר לך, עד שתביא שתי שערות, אמור לו: והלא בן שלקות העיד במעמד כולכם ביבנה, עד שתכלכל, ולא אמרתם לו דבר!?

והוסיף רבי שמעון: כשבאתי אצל רבי עקיבא, ואמרתי לו את דברי חנינא בן חכינאי, אמר לי רבי עקיבא:

א. כלכול זה, איני יודע מה הוא [כלומר, חלוק אני בדין זה].

ב. את בן שלקות, איני מכיר.

ג. ולעצם השאלה עד מתי הבת ממאנת, התשובה היא, עד שתביא ב' שערות.

מתניתין:

שתי שערות שחורות האמורות בפרה אדומה לפוסלה

ושתי שערות לבנות המטמאות בנגעים.

ושתי שערות האמורות בכל מקום בתינוק ובתינוקת, אינן נחשבות אלא עד שיהיה בהן כדי לכוף ראשן לעיקרן, דברי רבי ישמעאל.

רבי אליעזר אומר: כדי לקרוץ לאחוז מעט בציפורן.

רבי עקיבא אומר: כדי שיהו ניטלות בזוג מספריים.

גמרא:

אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: הלכה כדברי כולן, להחמיר. שבשיעור קטן כבר אין האשה יכולה למאן, ולחלוץ חולצת רק כשיהיו לה שערות בשיעור הגדול. ^[25], ^[26]

מתניתין:

הרואה כתם, הרי זו מקולקלת, שמצאה כתם של דם על בגדיה ואינה יודעת מתי יצא ממנה הדם וממתי נטמאה [כל טומאת כתמים הינה מדרבנן, ומדאורייתא אשה נטמאת רק בראיה מגופה ולא בנמצא על בגדיה]. שמעתה אין "פתח נדתה" ידוע, שאינה יודעת אימתי הם שבעת ימי נדתה ואימתי מתחילים אחד עשר ימי זיבתה.

ואם לבשה את הבגד עם הכתם במשך שלשה ימים וגודלו של הכתם הוא יותר משלשה גריסים ^[27] [ששיעור כתם לטמא הוא רק אם הכתם בגודל של גריס ועוד קצת], והרי זו חוששת משום זוב, שמא בכל יום היה כתם נוסף בשיעור של כגריס ועוד. ואשה שרואה דם שלשה ימים ברציפות באחד עשר יום אחרי שסיימה שבוע נידות, נהיית זבה גדולה וצריכה לספור שבעה נקיים, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: אין בכתמים שכאלו משום זוב!

גמרא:

דנה הגמרא: מאן חכמים?

רבי חנינא בן אנטיגנוס היא.

דתניא: רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: כתמים באופן שבמשנה שנמצא כתם בגודל של שלשה גריסים ועוד, אין בהן משום זוב. ופעמים שהכתמים מביאין לידי זיבה. כיצד, לבשה ג' חלוקות הבדוקות לה ומצאה עליהם כתם, או שראתה ב' ימים ראיית דם מגופה, וביום השלישי מצאה כתם על חלוק אחד, הן הן הכתמים המביאין לידי זיבה.

והוינן בה: השתא שלשה חלוקות, דלאו מגופה קחזיא, חיישינן. ראתה ב' ימים מגופה ויום אחד כתם על חלוק אחד, מיבעיא? ומה הוסיף רבי חנינא בסיפא, הלא זה קל וחומר מהרישא.

ומשנינן: מהו דתימא, כל כי האי גוונא אפילו מביאה קרבן זבה, ונאכל כדין קרבן ודאי.

קא משמע לן שזה רק חשש זיבה ומביאה ^[28] רק חטאת העוף הבאה על הספק שאינה נאכלת.

אמר רבא, בהא זכנהו השיב תשובה ניצחת רבי חנינא בן אנטיגנוס לרבנן: מאי שנא פחות מג' גריסין במקום אחד דלא חיישינן לזבה, דאמרינן בתרי יומי חזיתיה. ובשני ימים אינה נעשית זבה גדולה.

שלשה גריסין במקום אחד נמי, נימא תרתי ופלגא גריסים מגופה חזיתיה, ואידך חצי נאמר אגב זוהמא של דם הנידות הגיעה לשם מאכולת, [מין כינים] והחצי הזה, דם מאכולת הוא.

ורבנן, כיון דאיכא לפלוגי לאלו שלשת הגריסים ועוד בגריס ועוד לכל אחד מאלו השלש יומא, לא תלינן במאכולת.

והוינן בה: ורבי חנינא בן אנטיגנוס סבר: ג' גריסין במקום א' הוא דלא חיישינן, הא בג' מקומות נפרדים, חיישינן!

הא אמרת בג' חלוקות בגדים, אין, בג' מקומות באותו בגד, לא!

ומשנינן: לדבריהם דרבנן קאמר להו.

לדידי, בג' חלוקות, אין, בג' מקומות, לא. אלא לדידכו, אודו לי מיהת דהיכא דחזאי ג' גריסין במקום אחד, דאמרינן, תרי ופלגא מגופה חזיתיה, ואידך, אגב זוהמא דם מאכולת הוא!

ורבנן, כיון דאיכא לפלוגי בגריס ועוד לכל יומא, לא תלינן.

תנו רבנן: הרואה כתם ואינה יודעת אם הכתם נוצר בבת אחת או בכמה פעמים במשך ימים אחדים,

אם יש בו בכתם שיעור כדי לחלק ג' גריסין, שהן כל אחד כגריס ועוד, חוששת משום זוב, שמא הצטרף הכתם משלש ראיות נפרדות של כגריס ועוד במשך שלשה ימים נפרדים והרי היא זבה.

ואם לאו, שהיה הכתם פחות משיעור ג' גריסים ועוד, אינה חוששת, שלא גזרו חכמים לחוש לכתם שהוא פחות משעור גריס ועוד. ולפיכך אין לה לחוש שמא ראתה במשך שלשה ימים שלש ראיות שאין בהן שיעור כגריס ועוד.

רבי יהודה בן אגרא אומר משום רבי יוסי: אחת זו ואחת זו, חוששת! ^[29]

שחושש רבי יוסי שמא ראתה ביום הראשון כגריס ועוד, וביום השני בין השמשות ראתה פעם נוספת כגריס ועוד. וראיה זו של בין השמשות נחשבת לה לראיית יומיים, כי יתכן שמקצת מהראיה היתה ביום שעבר ומקצתה ביום הבא, ונמצא שראתה במשך שלשה ימים רצופים, והרי היא זבה.

ואילו חכמים לא חשו לראיית בין השמשות, וטעמם מתבאר לפנינו בגמרא.

הערות

^[24] הרמב"ם בהלכות אישות פרק ב' הלכה י"ז, פוסק ששתי השערות צריכות להיות דוקא במקום הערוה, ופירש הרב המגיד שמקורו בדברי חכמים שפסקו 'עד שיהיו שתי השערות במקום אחד' ומפרש הרמב"ם שהכוונה למקום הערוה. אולם ראשונים אחרים פירשו את דברי רבנן, שצריכים להיות שתי השערות במקום אחד כלומר יחד, אבל מקום זה יכול להיות בקשרי אצבעות היד, וכתב הגר"א [בביאור הגר"א אבן העזר סימן קנ"ה אות ס"ב] שגם הרמב"ם מפרש את הגמרא כאן 'במקום אחד' כפשוטו, שצריכים שתי השערות להיות יחד, וזה שפסק הרמב"ם שדוקא במקום ערוה, מקורו מהגמרא ביבמות דף פ' וכפי המבואר בפירוש המשניות לרמב"ם ביבמות סוף פרק י' וכך כתוב שם, ומזה יתבאר לך ששתי השערות הנזכרות בכל מקום באיש ובאשה אינו רוצה לומר שיצמחו באיזה מקום שיהיה בגוף, אלא מתנאי השערות שיצמחו למטה בגוף במקומות הידועים שהשער צומח בהם, וכתב הרש"ש ראיה נוספת לדעת הרמב"ם, שהרי בלשון המשנה נקראים סימני גדלות 'סימן התחתון' ואם נאמר שמועילות שערות אפילו בקשרי האצבעות, אם כן אין ראוי לקרוא ליד סימן תחתון ביחס לשאר סימני הגוף, ועל כל פנים אף לחולקים על הרמב"ם, מכל מקום גם הם מודים שלא מועילות שערות בכל מקום בגוף, אלא דוקא בקשרי האצבעות. ומכח זה מתקשה החזון איש בדברי הרמ"א באבן העזר סימן קע"ב סעיף ה' לגבי סריס, שפסק הרמ"א היו לו שתי שערות בשאר הגוף אינו סריס, ולשונו מאד קשה, שהרי לפי הרמב"ם זה רק אם שתי שערות אלו נמצאות במקום הערוה, ואף לחולקים על הרמב"ם, על כל פנים צריך שיהיו בקשרי היד, אבל לא בכל מקום בגוף.

^[25] המשנה למלך בהלכות אישות פרק ב' מקשה, אם אנו חוששים לכל הסימנים להחמיר, אם כן ממתי שיש לה הסימן הראשון היא כבר ספק גדולה, וכך היא תשאר עד שיגיע הסימן האחרון, ואם כן מה המשמעות של הסימן האמצעי ומתי יצטרכו לחשוש לו, ותירץ הסדרי טהרה שיש נפקא מינה, אם התקדשה אחרי שיש לה את הסימן הקטן וחזרה וקיבלה קידושין מאדם אחר אחרי שהביאה את הסימן השני - האמצעי, ואם לא היינו חוששים לאמצעי, אם כן לא היינו חוששים לקדושי השני, שהרי ממה נפשך, אם הסימן הראשון נחשב סימן אם כן היא כבר מקודשת וקדושי השני אינם חלים, ואם הסימן הראשון אינו סימן, אם כן היא קטנה עדיין עד הסימן האחרון וגם קידושי השני אינם כלום שקדושי קטנה שקידשה עצמה לא חלים, אבל עכשו שאנו חוששים גם לסימן האמצעי, אם כן תצטרך גט גם מהראשון שמא כבר היתה גדולה, וכן תצטרך גט מהשני, שמא הסימן הראשון אינו סימן ורק הסימן האמצעי הוא סימן. ומקשה על כך הערוך לנר, שהרי זה ספק ספיקא ביחס לשני, ספק אחד שמא כבר בסימן הראשון היא גדולה, ואם כן היא כבר מקודשת לראשון, וספק שני שאף אם נאמר שאז היתה עדיין קטנה, מכל מקום אולי גם אחר הסימן האמצעי היא עדיין קטנה, ובספק ספיקא לא חוששים אפילו באיסור דאורייתא, ולתירוץ קושית המשנה למלך, אומר הערוך לנר שמדובר שהתקדשה אחר שהביאה הסימן הראשון, ואחר כך חזרה וקבלה קדושין מאדם קטן שיש לו סימן אמצעי, ואם הסימן האמצעי אינו סימן, אם כן אינה צריכה גט מהשני, שהרי ממה נפשך או שקידושי הראשון חלו, ואם לא, אז גם קידושי השני לא חלו, אבל עכשו שאנו חוששים גם לסימן האמצעי, צריכה גט גם מהשני, ואין להקשות על זה את אותה השאלה, אם כן זה ספק ספיקא, מפני שזה ספק בשתי גופים, ספק אחד בה, וספק שני במקדש ובאופן זה דעת השער המלך שלא נאמר הכלל של ספק ספיקא מותר.

^[26] הרמב"ם בהלכות טומאת צרעת פרק ח' הלכה ה' פוסק לגבי שער צהוב בנגע, שזה סימן טומאה, שצריך שיהיה אורך השער הצהוב כדי שיוכל להנטל בזוג, ואילו לגבי השער השחור שזה השער שמטהר את הנגע, כתב הרמב"ם ששיעורו כדי שיוכל לכוף ראשן לעיקרן, כלומר, בשני הדברים פסק הרמב"ם לחומרא כמסקנת הגמרא 'וכולם להחמיר'. אולם הדבר קשה שהרי אם השער הצהוב והשחור, שניהם באורך שינטל בזוג, אם כן ממה נפשך, הנגע טהור, שאם זה מספיק אורך שהשער הצהוב כבר נחשב שער, אם כן זה גם אורך כלפי השער השחור ומטהר את הנגע, ומדוע הצריך הרמב"ם שהשער השחור באופן זה יהיה כדי לכוף ראשו לעיקרו. ומחדש רבינו חיים הלוי בדעת הרמב"ם, שדברי הגמרא 'וכולם להחמיר' לא בתורת ספק נאמרו, אלא כך התקבלה ההלכה. שבשער נאמרו כמה שיעורים, ולגבי כל נידון שיתעורר, השיעור הוא להחמיר בתורת ודאי, ולכן לגבי השער הצהוב הטמא, השיעור בתורת ודאי הוא כדי נטילת הזוג, ואילו לגבי השער השחור המטהר, השיעור הוא בתורת ודאי כדי לכוף ראשן, ולכן אף אם באותו נגע יהיה לנו שער שחור וצהוב כדי נטילת הזוג, לא נאמר ממה נפשך טהור, אלא הנגע טמא, מכיון שהצהוב שיעורו קטן והשחור שיעורו ארוך. אולם לגבי שיעורי גדלות של בן ובת פוסק הרמב"ם בהלכות אישות פרק ב' הלכה ט"ז שמשצמחו השערות והגיעו לכדי נטילת הזוג ועד שיגיעו שיכוף ראשן לעיקרו דנין בהם להחמיר בכל מקום לפיכך בבן ובבת נחשוב אותם גדולים להחמיר הואיל וצמחו כדי להנטל בפי הזוג ונחשוב אותם קטנים להחמיר הואיל ולא הגיע לכוף ראשן לעיקרן. ומשמע שרק בתור ספק מחמירים, מבאר הגר"ח שלגבי שיעור גדלות של קטן, לא שייך לומר, נחמיר ונחשיבנו גדול, מפני שמצד אחד זה חומרא ומצד שני זה קולא, ואין פה מצב מוחלט שהוא חומרא, ולומר שהוא גם גדול וגם קטן, זה בלתי אפשרי, לכן בהכרח פה מתפרשת ההלכה שזה ספק מתי יגדיל. ובאבי עזרי הקשה על הרמב"ם מדוע השמיט את הסימן האמצעי המוזכר בגמרא לגבי בן ובת. ומתרץ, שדברי מר עוקבא 'הלכה כדברי כולם להחמיר' נאמרו בין לגבי בן ובת ובין לגבי דיני נגעים ופרה אדומה, ובפרה אדומה ובנגעים אין אפשרות לומר שניתנה הלכה על שלש שיעורים שהרי כפי שהסביר הגר"ח השיעור לחומרא הוא בתורת ודאי, ואם כן או שהחומרא הוא בקטן או בגדול, אבל אף פעם לא תהיה חומרא בתורת ודאי בסימן האמצעי. ומכח זה פירש הרמב"ם שדברי מר עוקבא אכן התייחסו אך ורק לשיעור הקטן והגדול בלבד, ואם כן גם לגבי בן ובת נאמרו רק שתי שיעורים אלה.

^[27] רש"י מפרש שהחשש הוא שמא הכתם הזה הוא משלשה ימים שראתה כל פעם שיעור גריס ועוד. ומקשה הסדרי טהרה [סימן ק"צ סעיף קטן ע"ד], הרי הכלל הוא שכתם מטמא למפרע רק עשרים וארבע שעות, ומדוע חוששים פה ליומיים וכתב השלמי יוסף לתרץ, שרק לגבי דברים שנוגעים לטמא למפרע, בזה חוששים רק לכ"ד שעות, אבל במה שנוגע להבא, חוששים שהכתם הוא מלפני יומים ושלש, ולכן לגבי לטמא טהרות שנגעה בהם לפני שמצאה את הכתם, חוששים רק יום אחד, אבל לגבי שתהיה זבה מכאן ולהבא, חוששים שראתה לפני יומיים.

^[28] רש"י מפרש שני ימים וחלוק אחד, שהחידוש הוא שלמרות שהיו שתי ראיות מושלמות, וגם נמצא בבגד כתם, והיה מקום לומר שודאי ראתה ראיה שלישית, ויכולה להביא קרבן זבה בתורת ודאי ויאכלוהו הכהנים. וזה חדשה הברייתא שאחרי הכל זה ספק והקרבן אינו נאכל מחשש שמא הוא חולין, וכיון שנמלק כדין קרבן, אם כן הוא נבילה שחולין שנמלקו הרי הם נבילה. ומקשה הרמב"ן על דברי רש"י מדוע אנו מחשיבים שהכתם בבגד יצטרף לראיה שלישית ומביאה קרבן מספק והרי כל טומאת כתמים אינה אלא דרבנן, ומדאורייתא כתם אינו נחשב לראיה כלל, ואסור לה להביא קרבן בעזרה אפילו לא בתורת ספק שזה ודאי חולין בעזרה. ולכן הוא מפרש שנעשית זבה לענין שצריכה לספור שבעה נקיים, אבל אין מביאה קרבן אף לא בתורת ספק. וכעין קושיה זו מקשה הרמב"ן גם לקמן דף נ"ג ע"ב לגבי אשה שמצאה כתם, ויום אחר כך ראתה דם, ודעת רבי שחוששת למפרע מהזמן שמצאה את הכתם, ופירש רש"י שהכוונה שמתחילה למנות ז' ימי נידות, מהיום שמצאה את הכתם, ולא ממחרת, מהיום שהתחיל הוסת, וגם שם הקשה הרמב"ן איך יתכן שנתחיל לספור ז' ימי נידה, מיום מציאת הכתם, והרי כל טומאת כתמים היא מדרבנן, ומדאורייתא אין זו ראיה כלל, וכתב בספר שלמי יוסף לתרץ שיטת רש"י, שסובר רש"י שהסיבה שכתם אינו מטמא מדאורייתא, הוא משום שזה לא בא בודאי מהאשה, וכיון שיש מקום לומר שהגיע הדם מדבר אחר, כזה דם אינו מטמא [מדאורייתא] אפילו אם באמת כן הגיע מן האשה, ולכן סבר רש"י שאם ראתה שתי ראיות תקינות ואת השלישית מצאה בבגדה, כיון שיש סברא לומר שזה המשך של שתי הראיות הקודמות, אם כן זה נחשב כאילו התברר לנו שודאי בא מגופה, עד כדי כך שיכולה להביא קרבן, אמנם אינו נאכל מחמת ספק, שמא בכל זאת אין זה מגופה, אבל לצד שזה בא מגופה, היא טמאה מדאורייתא ואין זה ככל כתם שטהורה מן התורה, מפני ששם אין לנו סיבה לתלות שבא ממנה יותר מאשר לומר שבא מדברים אחרים, וזה גם ההסבר בדברי רש"י לקמן בדף נ"ג שכיון שמצאה כתם ותוך פחות מעשרים וארבע שעות התחילה ראיה, זה הוכחה שגם הכתם בא מגופה, ולכן באופן זה הכתם טמא מדאורייתא ומתחילים לספור את ז' ימי הנדה מיום מציאת הכתם, וכל זה לדעת רש"י, אבל שאר הראשונים חולקים וסוברים שהסיבה שכתם אינו מטמא מן התורה, מפני שהיתה זו ראיה בלי הרגשה, ולכן אף אם ודאי בא הדם מגוף האשה, בכל זאת היא טהורה כיון שלא הרגישה ובלי הרגשה אין האשה נטמאת מן התורה.

^[29] מבואר בסוגיא שאף ברואה כתם בגודל שתי גריסים ועוד, נהיית זבה, שחוששים שמא ראתה גריס ועוד ביום אחד, והגריס ועוד השני בבין השמשות של היום השני והשלישי, ויש כאן רצף של שלשה ימים, ואם בדקה עצמה במשך כל בין השמשות ולא ראתה, אם כן יש כאן רק שתי ראיות ואינה נעשית זבה, ומפרש רש"י שצריכה לבדוק את עצמה גם בבין השמשות שבין היום הראשון לשני, וגם בבין השמשות שבין היום השני לשלישי. אולם הרמב"ם [איסורי ביאה פרק ט' הלכה י"ג] כותב שאם בדקה עצמה בבין השמשות של היום הראשון והיתה טהורה, וביום השלישי מצאה כתם שאין בו שלש גריסים, אינה חוששת לזיבה. ומקשה הסדרי טהרה בחידוד הלכות [לדף נב ב] מה עוזר לנו שבדקה ביום הראשון, הרי עדיין קיים חשש שביום השני ראתה בין השמשות, ואם כן יש לנו רצף של שלשה ימים ונהיית זבה. ומתרץ, שבדיני כתמים הכלל הוא לדעת הרמב"ם שכתם הנמצא דנים אותו כאילו עכשו ראתה דם ואע"פ שלענין לטמאות קדשים חוששים כ"ד שעות למפרע, לענין ספירת ימי נידות וזיבות, מתחשבים בשעת מציאת הכתם כאילו זו שעת ראיה, ולכן כיון שביום השלישי בדקה ומצאה כתם בשיעור שני גריסים ועוד, לכן שיעור גריס ועוד, נחשב שראתה עכשו ביום שלישי, והשיעור של הגריס ועוד השני, אם נאמר שראתה אותו בבין השמשות שבין היום השני לשלישי, אם כן יש לנו רק שתי ימים יום ב' שראתה בסופו, ויום ג' שראתה בתחילתו ושוב ראתה בהמשכו, ועל ידי שתי ימים אינה נעשית זבה, ורק נשאר החשש שמא ביום הראשון ראתה בבין השמשות, ויש כאן שתי ימים שראתה, יום ראשון ויום שני, והכתם שנמצא ביום השלישי נחשב לראית יום שלישי. ולכן כתב הרמב"ם שאם בדקה בבין השמשות של יום ראשון הרי היא טהורה.

איוב מן הסערה ויאמר" (איוב לח, א) אליו: שוטה שבעולם, הרבה נימין (שערות) בראתי בראשו של אדם, ולכל נימא ונימא בראתי לו גומא בפני עצמה, בכדי שלא יהיו שתים יונקות מגומא אחת. שאלמלא (שאילו היו) שתים יונקות מגומא אחת — היה הדבר מכחיש (מחליש) את מאור עיניו של אדם. ומאחר שאפילו גומא בגומא לא נתחלף לי, מי ששמו איוב באויב נתחלף לי? ולענייננו מוכח מכאן כי אין שתי שערות צומחות בגומה אחת!

ומשיבים: לא קשיא [קשה], הא [זה] שאמרנו שיכולות לצמוח שתי שערות בגומה אחת — הרי זה בגופא [בשערות הגוף], ואילו הא [זה] שלמדנו מדברי התשובה לאיוב כי אין שתי שערות יוצאות מגומה אחת — הרי זה ברישא [בשערות הראש].

א ועוד בהגדרת שתי השערות של סימן גדלות, אמר רב יהודה, אמר שמואל: שתי שערות שאמרו חכמים שהם סימני גדלות — אפילו לא היו בקירבת מקום זו לזו, אלא היו רחוקות זו מזו, שהיתה שערה אחת על הכף (מקום שמעל האבר, ומתחת לכרס, ובולט כעין כף) ושערה אחת על הביצים של הבן הקטן.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא האומרת גם כן כך]: שתי שערות שאמרו חכמים שהן סימן גדלות — אפילו היתה שערה אחת בגבה (מתחת לבית הערוה של הילדה) ושערה אחת בכריסה. או שהיתה שערה אחת על גבי קשרי אצבעותיה של יד, ושערה אחת על גבי קשרי אצבעותיה של רגל, אלו דברי ר' שמעון בן יהודה איש כפר עכו שאמר משום [בשם] ר' שמעון. ואילו רבנן [חכמים], מה דעתם בענין זה? אמר רב חסדא: לשיטת חכמים אין השערות משמשות סימן גדלות עד שיהו שתי שערות במקום אחד.

ב שנינו במשנתנו שנחלקו חכמים ור' יהודה עד מתי יכולה הקטנה למאן, שלדעת חכמים ממאנת עד שתביא שתי שערות משהגיעה לגיל בגרות, ולדעת ר' יהודה ממאנת אף לאחר שתביא שתי שערות, עד שירבה השחור. ובענין זה עוד תנו רבנן [שנו חכמים]: עד מתי הבת ממאנת? עד שתביא שתי שערות, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: עד שירבה השחור. ר' יוסי אומר: עד שתקיף העטרה בשיער. בן שלקות אומר: עד שתכלכל (שיהיה מקום הערוה רצוף שיער).

ואמר ר' שמעון, מצאני חנינא בן חכינאי ביישוב צידן ואמר לי: כשאתה מגיע אצל ר' עקיבא, אמור לו: "עד מתי הבת ממאנת"? אם יאמר לך: "עד שתביא שתי שערות", אמור לו: "והלא בן שלקות העיד במעמד כולכם ביבנה: עד שתכלכל", ולא אמרתם לו דבר! הרי שהודיתם לו בכך.

וסיפר ר' שמעון: כשבאתי אצל ר' עקיבא, ואמרתי לו את הדברים, ואמר לי: כלכול זה — איני יודע מהו, בן שלקות — איני מכיר, ולדעתי עד מתי הבת ממאנת — עד שתביא שתי שערות.

ג משנה שתי שערות האמורות בפרה אדומה, שאם נמצאו בה שתי שערות שחורות או לבנות הריהי פסולה, וכן שתי שערות האמורות בנגעים, שכשצמחו שתי שערות לבנות בתוך הבהרת הריהן סימן שזהו נגע טמא. וכן שתי שערות האמורות בכל מקום — אין הן נחשבות אלא אם כן הן גדולות במידה כזו שיש בהן כדי לכוף (לכופף) את ראשן עד שיגיע לעיקרן (לשורשן), אלו דברי ר' ישמעאל. ר' אליעזר אומר: צריך שתהיינה גדולות במידה שיש בהן כדי לאחוז בהן ולקרוץ (לחתוך) אותן בציפורן. ר' עקיבא אומר: צריך שתהיינה גדולות במידה כזו כדי שיהו ניטלות בזוג (נגזזות במספריים).

ד גמרא שנינו במשנתנו שיטות שונות בגודל השערות המחשיבן לשיער, ועל כך אמר רב חסדא, אמר מר עוקבא: הלכה כדברי כולן, ככל השיטות הללו, להחמיר. שרק אם התקיימו כל התנאים הללו נחשבות אלה לשערות, או לחילופין, יש להחמיר שאפילו אם התקיים תנאי אחד בלבד מכל אלה, הרי אלו נחשבות שערות.

ה משנה האשה הרואה כתם אדום על בגדה, הרי זו מקולקלת (לסדר זמני נדתה), שכיון שאינה יודעת מתי נראה הדם, אינה יודעת גם מתי הם שבעת ימי נדתה, ומתי יתחיל מנין אחד עשר הימים של זיבה.

ודינה, שהיא חוששת משום זוב. שאם ראתה את הכתם לאחר שעברו שלושה ימי זיבה מזמן שלבשה את חלוקה זה, והכתם הוא בגודל שלושה גריסים ויותר, יש לחשוש שמא בכל יום ויום משלושת הימים הללו ראתה כגריס ועוד (כשיעור הכתם המטמא). ולאחר שעברו עליה שלושת ימי זיבה, הריהי מעתה זבה גמורה וצריכה למנות שבעה נקיים. אלו דברי ר' מאיר. ואילו חכמים אומרים: אין במקרה זה, שלבשה חלוק אחד במשך שלושה ימים ומצאה בו כתם כזה שיש בו שיעור שלושה כתמים משום חשש לזוב.

ו גמרא שנינו במשנתנו מחלוקת ר' מאיר וחכמים בדינה של האשה שמצאה כתם על חלוקה. ומבררים: כשיטת מאן [מי] היא שיטתם זו של חכמים? ומשיבים: כשיטת ר' חנינא בן אנטיגנוס היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: כתמים אין לחשוש בהן משום זוב. ואולם יש פעמים שהכתמים מביאין לידי זיבה.

ומסבירים: כיצד הוא האופן שהכתמים מביאים לידי זיבה, לשיטת ר' חנינא בן אנטיגנוס? — לבשה האשה במשך שלושה ימים שלשה חלוקות שונים, הבדוקות לה לפני כן שהם נקיים מכתם, בכל יום חלוק אחד, ומצאה עליהם, על כל אחד מהם, כתם. או שראתה שני ימים בזה אחר זה דם מגופה, וביום השלישי מצאה כתם על חלוק אחד שלבשתו באותו יום — הן הן הכתמים המביאין לידי זיבה.

ושואלים: לשיטת ר' חנינא בן אנטיגנוס השתא [עכשיו] שאפילו ראתה כתם בשלשה חלוקות, דלאו [שלא] מגופה קחזיא [היא רואה] — בכל זאת חיישינן [חוששים אנו] בה לזיבה. אם ראתה דם מגופה שני ימים ומצאה כתם בחלוק אחד מיבעיא [נצרך] לומר שחוששים בה לזיבה?

ומשיבים: יש חידוש בדבר, שכן מהו דתימא [שתאמר] כי כל מקרה כי האי גוונא [כעין זה], שראתה יומיים דם מגופה, וכתם על חלוקה ביום השלישי שתהא מביאה קרבן ונאכל כדין זבה ודאית, לכן קא משמע לן [הוא משמיע לנו] שאין היא אלא זבה מספק, ומביאה חטאת העוף הבאה על הספק, ואינה נאכלת.

אמר רבא: בהא זכנהו [בטענה זו זכה, ניצח בויכוח] ר' חנינא בן אנטיגנוס לרבנן [את חכמים]: מאי שנא [במה שונה, מיוחד] פחות משלשה גריסין במקום אחד שלא חיישינן [חוששים אנו] בה לזיבה — משום דאמרינן [שאומרים אנו] כי בתרי יומי חזיתיה [בשני ימים ראתה אותו], ומכאן בזמן שמצאה על חלוקה שלשה גריסין במקום אחד נמי [גם כן] נימא תרתי ופלגא [נאמר כי שנים וחצי גריסים] מגופה חזיתיה [ראתהו], ואילו אידך [הגריס האחר] אגב (על ידי) זוהמא הכרוכה בדם הנדות באה מאכולת (כינה), והדם הוא מן המאכולת הזו.

ושואלים: ורבנן [וחכמים], מה משיבים הם על כך? ומשיבים: לדעתם כיון שבמקרה שמצאה כתם שגודלו שלושה גריסים ויותר, דאיכא לפלוגי [שיש מקום לחלק] בגריס ועוד לכל יומא [יום] משלושת הימים הללו — לא תלינן [אין אנו תולים] את הכתם בדם מאכולת.

ור' חנינא בן אנטיגנוס, מה משיב הוא על כך? שלשה גריסין במקום אחד הוא דלא חיישינן [שאין אנו חוששים], הא [הרי] נסיק מכאן כי בשלשה מקומות — חיישינן [חוששים אנו]. ושואלים: הא [הרי] אמרת כי בשלשה חלוקות — אין [כן], בשלשה מקומות — לא!

ומשיבים: לדבריהם דרבנן קאמר להו [של חכמים הוא אמר להם]. וכך אמר: לדידי [לי עצמי, לשיטתי] בשלשה חלוקות — אין [כן], בשלשה מקומות — לא. אלא לדידכו [לכם, לשיטתכם], אודו [הודו] לי מיהת [לפחות], דהיכא דחזאי [שהיכן, במקרה שראתה] שלשה גריסין במקום אחד, דאמרינן [שאומרים אנו]: תרי ופלגא [שנים וחצי] מגופה חזיתיה [ראתה אותו], ואידך [והאחר] — אגב זוהמא [על ידי הלכלוך, שבהפרשת הדם מגופה] באה מאכולת, ודם מאכולת הוא!

ורבנן [וחכמים], מה הם סבורים? — כיון דאיכא לפלוגי [שיש מקום לחלק] בגריס ועוד לכל יומא [לכל יום] — לא תלינן [אין אנו תולים].

ז ועוד בענין אשה המוצאת כתם בחלוקה, תנו רבנן [שנו חכמים], הרואה כתם על חלוק שלבשתו כמה ימים, ואינה יודעת ממתי הכתם, וכיצד בא, מה דינה? אם יש בו בכתם זה שיעור כדי לחלק אותו לכדי שלשה גריסין, שהן כלומר, שבכל אחד יש כגריס ועוד (שהוא שיעור הכתם המטמא) — הריהי חוששת לזיבה, שמא נוצר כתם זה משלוש ראיות, שיש בכל אחת מהן כדי שיעור טומאה. ואם לאו [לא], שהיה הכתם קטן משיעור זה — אינה חוששת.

ר' יהודה בן אגרא אומר משום [בשם] ר' יוסי: אחת זו שראתה שיעור כתם שגודלו שלושה גריסים ועוד, ואחת זו שמצאה כתם פחות משיעור זה — הריהי חוששת משום זיבה, שכן יש לחשוש שמא אמנם ראתה שתי ראיות המטמאות, אבל אחת הראיות היתה בזמן בין השמשות, וראיה זו עולה לראיית יומיים, ובכללן הן שלוש ראיות.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמרינן מ"ד כל כה"ג מביאה קרבן ונאכל קמ"ל. נראה לי שאין לפרש "קמ"ל" דאינו נאכל אבל מביאה קרבן כמו שכתבו רבים. דהא כתמים דרבנן הם ואפילו בידוע שמגופ' חזאי דבר תורה טהורה ואינן מביאין לא לידי זיבה ולא לידי נדה כדאית' לקמן בפרק הרואה. אלא ע"כ נפרש קמשמע לן דאינה מביאה קרבן. ולא נאכל שני ימים וחלוק דומיא דג' חלוקין.
ויש לדחוק שכיון שראתה שנים וצריכה שימור בשלישיאף על פי שאין דין הכתם לטמא בתחלה כיון שדבר ברור הוא דמגופה חזאי בדין הוא שתעשה זבה גמור' שהרי לא עלתה לה שימור. ואין זה נכון.

ורבנן סברי אמר רב אסי עד שיהו שתי שערות במקום אחד. ומיהו לרבנן שתים בקשרי אצבעותיה של יד או של רגל הוו סימנים דלא בעינן דוקא במקום ערוה דקים להו לרבנן אפילו בקשרי אצבעות יד ורגל אינן אלא כשגדלה. ורמב"ם ז"ל שכתב (בפ"ב מהל' אישות הי"ז) ששתי שערות אלו צריכין שיהיו במקום הערוה לא נתחוורו דבריו. ומכל מקום בגבה וכריסה ממש לא הוו סימן, וגבה וכרסה שאמרו כאן הכל במקום הערוה וכריסה היינו שפתי מקום הערוה, וגבה למעלה ממנו דהיינו כף, וכפיר"ח ז"ל וז"ל מקום תפוח באשה למעלה מאותו מקום ונקרא כף וכיון שמתגדלת מתמעך והולך ומפני שהוא מקום תפוח קורין אותו על גבה כלומר הוא מקום גבוה וזהו על גבה. וכריסה היא מקום שפתי הערוה ושניהם במקום אחד כי הגב והכרס מקום אחד הן ע"כ.

מהו דתימא כל כהאי גוונא מביאה קרבן ונאכל קמ"ל. כתב הרמב"ן ז"ל אין לפרש קמ"ל דאינו נאכל אלא מביאה אותו דהא כתמים הם ואפילו בידוע שמגופה בא, דבר תורה טהורה היא כדאיתא לקמן בריש פרק הוראה כתם (נדה נט, .) אלא על כרחינו הכי קאמר קמ"ל דאינו נאכל ואינה מביאה. ולבי מגמגם בדבר זה דאם כן מאי קאמר מהו דתימא מביאה קרבן ונאכל והיאך היה באיפשר דנטעה בא כיון דכתמים אינן אלא מדרבנן. איפשר דה"קמהו דתימא כיון דראתה שתים ובהרגשה אף כתם זה בהרגשה בא ולאו אדעתה ומביאה קרבן ונאכל, קמ"ל לא אמרי' דבהרגשה בא וכיון שכן דאינה מביאה קרבן כלל. ורש"י ז"ל נראה שפי' דמביאה קרבן ואינו נאכל.

הא בגופא הא ברישא. אנן נמי חזינן הכי אלא ה״פ דהפריש׳ איכא בין גופא ורישא ודוכתיו בתלמודא טובא כי האי לישנא.

כתבו בתוס׳ דהשתא אין אנו צריכין בבדיקת גומות אלא דכל שהגיע לכלל שנים ויש שם רבוי שערות או שערות ארוכות אין לבדוק יותר דמסתמא יש שם גומות.

גבה וא׳ בכרסה. יש שפי׳ כפשוטן ור״ח ז״ל פירש ששניהם בבית הערוה הגב הוא הכף התפוח שעליו וכרסה שפת הערוה אלא דנקט לישנא מעליא.

ורבנן אמר רב חסדא עד שיהו ב׳ שערות במקום א'. מן הלשון הזה נראה כפשוטו דבהא הוא דפליגי אבל מודים הם דקשרי אצבעות ידים ורגלים מקום שער הם אבל קצת הגאונים ז״ל פסקו דבעינן שתיהם במקום הערוה והכא במקום אחד המיוחד קאמר וכן דעת הרמב״ם ז״ל ואם קבלה היא נקבל ודאי להחמיר מיהת הלכה כדברי כלן להחמיר ולענין מיאון נקט שיעורא בזוטר ולענין חליצה שיעורא דנפיש.

אין בהם משום זוב. פי׳ משום זבה גדולה דתלינן שיצאו לחלק ביום אחד או בשני ימים בלבד.

מהו דתימא כל כה״ג מביא׳ קרבן ונאכל קמ״ל. פרש״י ז״ל דמביאה קרבן שאינו נאכל והקשה עליו הרמב״ן ז״ל דהא כתמים דרבנן ואפילו חזאי מגופא כדאיתא לקמן בפ׳ הרואה וא״כ היאך מביאה קרבן כלל ואיכא למדק מ״מ היכי ס״ד דתלמודא לומר מהו דתימא מביאה קרבן ונאכל וכי שויין טועין דלא ידעי דכתמים דרבנן לכך י״ל דכיון דראתה שני ימים רצופים קרוב הדבר שאין בשליש ראתה והרגישה ושכחה דהא בצפור לא נתעסקה ולהכי אמרינן מהו דתימא מביאה קרבן ונאכל דודאי ראתה ושכחה קמ״ל דמביאה שמא שכחה ואינו נאכל שמא לא הרגישה כלל כנ״ל.

בהא זכנהו. פי׳ שזו היתה עקר תשובתו.

תרי ופלגא. פי׳ דאלו תרי בלחוד ליכא למימר דא״כ אידך גריס ועוד דאשתהי א״א לתלותו בדם מאכלת ומיהו פלגא לאו דוקא והא דפרכינן השתא שלשה חלוקות וכו׳ בדין דמצי לשנויי ליה דזו ואין צריך לומ׳ קתני אלא דכל היכא דאיכא תירוצא אחרינא כלל לית לן למימר הכי וכדמוכח בריש פ״ב דקדושין וכדכתיבנא התם בס״ד.

עד שתכלכל. לשון גידול שער כדאמרינן בריש נזיר הריני מכלכל הרי זה נזיר. ובשבת פרק המוציא תנן ר' יהודה אומר כדי לסוד כלכול ואמרינן בגמרא צדעא ובת צדעא:

והלכה כדברי כולם להחמיר. משום דמספקא לן כמאן הילכתא מחמיר לפסוק כשניהם כדלעיל פרק יוצא דופן גבי חצר צורית וגבי סימני בגרות הילכך בשתי שערות קטנות לא תמאן ואינה חולצת עד שיהו גדולות כשיעור הגדול שבכולם וכן נמי אחתבגבה ואחת בקשרי אצבעותיה לא תמאן ואינה חולצת עד שיהו הב' שערות במקום אחד כרב אסי ואם יש לה דדין גדולים אין צריך לבדוק התחתון כדרבנן דריש פירקין דאי אפשר לבוא העליון עד שיבוא התחתון:

דאמרינן תרי ופלגא מגופיה חזיתיה. ותימה ומנא ליה לרבא דשלשה גריסין במקום אחד חיישי רבנן דלמא בג' מקומות דוקא ואפי' מצאתן ביום אחד ולר' חנינא בן אנטיגנוס דוקא מצאתו בג' חלוקין או בחלוק אחד שמצאתו בג' ימים אבל במקום אחד אפי' רבנן לא חיישי דכיון דבמקום אחד נמצא אמרינן דבפעם אחת יצא מגופה. וי"ל דמשמע ליה דרבנן לא מיפלגי מדתנן הרואה כתם משמשת משום זוב משמע דאפי' בכתם אחד חיישינן:

אחת זו ואחת זו חוששת פירוש המורה ואפי' בשני גריסין שמא ראתה אותן שני בין השמשות או אחת היום ואחת בין השמשות של מחר וראיית בין השמשות עולה לב' ימים שמקצתה מן היום ומקצתה מן הלילה ויש כאן ג' רצופין ומקשים עליו ממאי דאמרינן בפרק הריני נזיר ובפ' כיצד צולין דפרכינן אליבא דמ"ד מכאן ולהבא הוא מטמא וקסבר מקצת היום ככולו זבה גמורה דמתיא קרבן היכי משכחת לה כגון דחזאי פלגיה דיומא סליק ליהה לשימור ומשני כגון דחזאי תלתא יומי סמוך לשקיעת החמה כוי היינו אם ראתה אחת היום ואחת למחר בין השמשות דלא הויא זבה ס"ל דמקצת היום סליק ליה לשימור ונ"ל דל"ק ולא מידי דההוא אליבא דר' יוסי דאמר מכאן ולהבא הוא מטמא ומקצת היום לא הוי שימור שהרי מצטרפין ולרבנן ראייה אחת של בין השמשות עולה לה כשתיים והכי תנן בפ"ק דזבין וממיתינן לה בשילהי פרק במה מדיליקין ראה אחת היום ואחת בין השמשות אחת בין השמשות ואחת למחר אם ידוע שמקצת ראייה מהיום ומקצתה למחר וודאי לטומאה ולקרבן ואם ספק שמקצת הראייה מהיום ומקצתה למחר וודאי לטומאה וספק וספק לקרבן ראה שני ימים בין השמשות ספק לטומאה ולקרבן אחת בין השמשות ספק לטומאה:

גמ' ר"י אומר עד שתקיף העטרה כו' היינו נמי שיעורא דבגרות לר"י בפרק יוצא דופן ובשלא נבעלה קאמר ר"י דממאנת עד בגרות דומיא דעד שירבה השחור לר' יהודה דבנבעלה מודו כ"ע דלא ממאנת משהביאה ב' שערות וק"ל:

תוס' בד"ה שלש גריסין נמי כו' אתה מיקל לתלות המותר באותן ב' ראיות כו' עכ"ל דהכא כיון דלא ראתה ג' גריסין אין חילוק אם תולין המותר במאכולת אם במגופה כיון דא"א לחלקה לשלשה ראיות:

ד"ה הלכה כדברי כולן להחמיר וכו' והתם פסק ככולהו דאמר התם וכו'. ר"ל דמילי טובא אמר התם רב נחמן משמיה דשמואל ופסיק התם ככולהו אמר ר"נ אמר שמואל דאתניהו התם א"כ בזה נמי דאמר רב נחמן אמר שמואל התם בודקין למיאונין לאפוקי מדרבי יהודה נמי הלכה כמותו ואין הלכה כרבי יהודה דאמר עד שירבה השחור על הלבן:

בד"ה שתי שערות כו' ובמסכת פרה הס"ד:

בד"ה ובנגעים שער לבן דקי"ל כו' כצ"ל:

בד"ה שיהו ניטלות בזוג הס"ד והשאר נמחק. ונ"ב בס"א אינו אלא כך כתוב שיהו ניטלות בזוג וזהו שיעורא והוא עיקר דבודאי כדי לכוף ראשן לעיקרן הוא השיעור רבה וכ"כ כל המחברים:

בד"ה להחמיר כו' שעורא רבה דכולהו כצ"ל:

תוס' בד"ה הלכה כו' שתביא שער גדול שבכולן. נ"ב פי' באותן תנאים השנוים כאן אבל פשיטא שחולצת אפי' לא הביאה שערות שוכבות ורבי יהודה גופיה לענין מיאון איירי וכן דעת הרי"ף והרמב"ם והסמ"ג והרא"ש להדיא:

גמרא שאילמלי שתים יונקות כו'. כצ"ל:

שם ורבנן אר"ח עד שיהו כו'. גי' הרא"ש א"ר אשי. וכ"ה גי' התוס' בד"ה הלכה:

שם רי"א עד שתקיף העטרה. זיווג המהרש"א בכאן אינו עולה יפה דהתם הוא בדדין כדפרש"י שם. והכא הוא באותו מקום כדפי' הנ"י בספי"ג דיבמות:

רש"י ד"ה אפי' אחת עה"כ. אע"ג דאינן במק"א. כצ"ל:

רש"י ד"ה ובנגעים. שער לבן כו' מיעוט שער שתים. כצ"ל. וה"ה שער צהוב ושחור בנתקים עתוי"ט פ"י דנגעים מ"ב וג':

תד"ה הלכה. ור"ת כו' דאין אנו בקיאין כו'. כצ"ל:

במשנה הרואה כתם ה"ז מקולקלת. עפירש"י. ואף בלבשתה היום אחר כבוס דאין לחוש רק לאותו היום משכחת לה קלקול. דאם תראה ראיה גמורה למחר וליומא אחרא תצטרך לחזור ולמנות ז' ימים מאותו היום. עי' לקמן בגמרא (נג ב) ובתד"ה עצמה וד"ה שהוא ולעיל (ו) ד"ה ואינה. ועמש"כ לקמן ספ"ח:

גמרא ופעמים שהכתמים מביאין לידי זיבה כיצד כו'. נראה דהמ"ל נמי כגון שמצאה היום כתם ומיום השמיני ראתה ג' ימים רצופין דחוששת משום זיבה:

רש"י ד"ה וחוששת משום זוב. אם עברו עליה ג' ימי זיבה כו'. כצ"ל וכ"ה בהרע"ב:

רש"י ד"ה אחת זו. או אחת היום וא' בה"ש של מחר. וה"ה איפכא א' בה"ש דהיום וא' ליום ג':

תד"ה שלש. אתה מיקל לתלות המותר באותן ב' ראיות. עי' מהרש"א. ועדיין לא העלה ארוכה דדלמא לעולם לא תלינן המותר באותן הראיות אלא בדם מאכולת. ובג' גריסין דהמותר הוא כגריס דליכא למתלייה בדם מאכולת טמאה זיבה. ונ"ל אחר שנדקדק מה שהוסיף כאן לומר אגב זוהמא כו' ול"א סתם דם מאכולת היא וכמו דתלינן בעלמא פחות מכגריס בדם מאכולת אע"ג דליכא זוהמא דדם נדה כלל. אלא כ"ה פתרון הדברים. דביותר מכגריס כיון דליכא למיתלי כולו במאכולת דדמה אין מכיל כולי האי. וע"כ היתרון על דמה יצא מגופה. אמרינן שכולו מגופה. (אח"ז מצאתי בס"ט סי' ק"צ ס"ק צ"ג בד"ה אך מה שהביא מתשו' הרמ"א כעין מש"כ) והשוו חכמים גזירתם בכתמים דלא לטמא בפחות מכגריס אפי' היכי דליכא למיתלי במאכולת כלל כגון באשה שאין בשרה מעלה כנימה. ונ"ל דזהו כוונת הגמרא לקמן (נט) בטעמא דר' ינאי כיון דבעלמא תלינן הכא נמי (ר"ל אע"ג דליכא למיתלא במאכולת אחריתא שהרי לא תלינן בתרי מאכולות) תלינן מטעמא דאמרן דהשוו הגזירה שלא לטמא בפחות מכגריס אף היכא דליכא למיתלא במאכולת. ואף ר"ח שם לא פליג אלא ברצופה בו מאכולת דס"ל דאין זה אות ברור שדמה בתוכו הוא. ע"ש היטב ובבעיא דרי"ר שם. ולכן אמר כאן מ"ש כו' דאמרי' בתרי יומי חזיתיה. דבמאכולת לא תלינן כלל הואיל דליכא למיתליא כולו בהן כדכתיבנא. אלא כיון דלתלתא יומי לא תהויין כגריס לכל יומא. ע"כ אמרינן דבתרי יומי חזיתיה. ג' גריסין במק"א נמי כו' אגב זוהמא כו' ר"ל מפני שיש דם מרובה תרתי ופלגא שכיח דמחמת הזוהמא אתאי מאכולת ונתמעכה שם וכמו מאכולת רצופה לר' ינאי שם. הפוך בה:

גמ׳ לבשה ג' חלוקות וכו'. נ"ב זה משקל חדש נקני הנפרד חלוקה ע״מ פעולה שכולה והחי״ת נרחב בח"פ:

שם וחלוק אחד הן. נ"ב משקל זכרי הוא:

רש״י ד"ה או שראתה וכו׳ ומצאה עליו כתם כצ״ל וכן בכה״מ:

הלכה כדברי כולן להחמיר במ"ל הקשה מה נ"מ בסי' אמצעי כיון דמסי' הראשון כבר איפסלי למיאון ולא תחלוץ עד האחרון א"כ מה נ"מ באמצעי. ובסדרי טהרה תי' נ"מ בקידשה ראובן בשיעור הראשון וחזר שמעון וקידשה בסי' האמצעי אלא שחזר והקשה הא בדאורייתא בלא"ה חיישינן שמא נשרו ותצטרך גט מספק. ולפע"ד משום הא לק"מ דמצי מיירי בלא ידענו שהגיעה לכלל שנותיה דהו"ל ס"ס ודלא כרשב"א בתשובה דמחמיר בס"ס וכבר הארכתי בזה לעיל מ"ח ע"ב ע"ש. והנה משמע מתוס' דהך הלכה כדברי כולן קאי נמי לפלוגתא דקביעות הנ"ל למר סגי א' בגבה וא' בכריסה ולמר בקשרי אצבעותיה כו'. והנה משמע ברש"י ד"ה א' בגבה דלכ"ע בעינן דוקא באותו מקום עכ"פ וכן פסק הרמב"ם אלא שקשה לזה הא איכא מ"ד בקשרי אצבעותיה וא"כ דילמא אינך נמי לא בעו באותו מקום דוקא וי"ל לזה פירש"י בין קשרי ואין מביאה שער עד שתגדיל עכ"ל פי' וכיון שגדלה כולו האי מסתמא אורחא כבר הביאה ב' שערות באותו מקום ונשרו כנ"ל:

מהו דתימא כל כה"ג מביאה קרבן ונאכל קמ"ל מלשון רש"י משמע דבכתמים מביאה קרבן מיהת והרמב"ן פליג ובסדרי טהרה כ' דגם רש"י מודה בסתם כתמים רק הכא שכבר ראתה ב' ימים משו"ה מביאה קרבן. ולא נהירא לי דא"כ הו"ל לאשמעינן נמי מה דינו של יום א' ושני חלוקים אם להביא קרבן או לאו אלא ע"כ או דאין שום קרבן בכתמים או דלעולם מביאה קרבן ואינו נאכל והשתא לא צריכי' למיתני יום א' ושני חלוקים דלענין טומאה הוא ק"ו מג' חלוקות ולענין אינו נאכל הוא ק"ו משני ימים וחלוק א' ודלא כס' טהרה וק"ל:

אמר רבא בהא זכנהו ר' חב"א לרבנן כו' הקשו תוספות מנ"ל לרבא דילמא דוקא בג' מקומות וכו' פי' והא דתני בברייתא אם יש בו כדי לחלק ג' גריסין שהם כגריס ועוד ר"ל שיש בו ד' גריסים שאם נניח שגריס א' הוא ממאכולת עדיין ישאר כג' גריסין לג' ימים וק"ל:

ואידך אגב זוהמא דם מאכולת נהי דבעלמא לא נימא דילמא אפי' בככמה גריסין הכל הוא מכמה מאכולת משום דאטו כל הני מאכולת בחדא דוכתי סרכי מ"מ הכא אורחא הוא שבאה אצל הזוהמא של דם נדה:

ר"י בן אגרא אומר משום ר"י א' זו וא' זו חוששת הך ברייתא סתמא כפירושה דמיירי מבדיקת בין השמשות דוקא דהא לר' יוסי קיימינן ולדידיה לא נעשית זבה כלל כ"א בין השמשות משום דס"ל מקצת יום נעשה שמור לחבירו מיהא לאו בין השמשות ממש אלא קודם ליה מעט באופן שלא תשאר רגע מהיום להחשב שמור ובסדרי טהרה כ' על רש"י מ"ש ועי' כ"ז במ"ש תוס' לקמן ע"ב ע"א באריכות וק"ל:

בעזרת אלהי קדושי. סיימנו פרק ששי. אתה אל רועי. היה בעזרתינו בפרק שביעי:

איוב באויב נתחלף לי. כלומר שזה איוב הוא עצמו אויב שנפש תרח בתוכו כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל ובזה פירש הרב מהר"ם אלשיך ז"ל מה שאמר אליהוא באיוב חרה אפו על צדקו נפשו מאלהים ובשלשת רעיו חרה אפו על אשר לא מצאו מענה וירשיעו את איוב דלפום ריהטא אינו מובן דאליהוא תפיס חבלא בתרי רישין. אך אליהוא עמד בסוד הענין וזה כונתו באיוב חרה אפו על צדקו נפשו דייקא דמהיכן ידע שלא נתגלגל נפש רשע בגופו וסובל יסורין על עונות שעשה בגלגול שעבר וזהו תמיהתי ויחר אף על צדקו נפשו דייקא דאפשר דנפש רשע בגופו. ובשלשת רעיו חרה אפו על אשר לא מצאו מענה וירשיעו את איוב דייקא גוף איוב דקמיהו וזה שקר כי איוב זה תם וישר ירא אלהים וסר מרע והם שלא מצאו מענה גמרו אומר דזה איוב רשע והבל יפצה פיהם כי הוא צדיק רק סובל יסורין לכפרת נפש רשע אשר בתוכו. ורמז פירוש זה הרמב"ן ז"ל בשער הגמול כאשר יראה המעיין ודוק:

מן הסערה. כלומר משער הראש אני משיבך תשובה הרבה נימין בראתי באדם וכו': על הכף. גובה שעל האבר למטה מן הכרס: אפילו אחת על הכף כו'. אע''ג דאינו במקום אחד: אחת בגבה. תחת אותו מקום: בין קשרי אצבעותיה. ואינה מביאה שער עד שתגדיל: שתכלכל. לא שמעתי מהו ונראה בעיני שחברו במס' שבת (עח:) כדי לסוך כלכול ואמרינן (שם פ:) מאי כלכול צדעה ובת צדעה ה''נ עד שיהו שם שערות הרבה שיהא רצוף ומלובש בשער ואני מצאתי עד שתבלבל בבי''ת שער גדול כפוף ומבולבל ולא ישר בעיני: איני יודע מהו. כלומר לא סבירא לי: מתני' ב' שערות האמורות בפרה. דקיימא לן ב' שערות שחורות פוסלות בה בגמרא דאין מעמידין (ע ז דף כד.) ובמסכת פרה (פ''ב מ ה): ובנגעים. שער לבן דקי''ל בת''כ מיעוט שערות שתים: והאמורות בכל מקום. בתינוק ובתינוקת: לקרוץ. לאחוז מעט: שיהו ניטלות בזוג. שיעורא רבה (דכולהו): גמ' להחמיר. משנקרצות בצפורן לא ממאנת שמא גדולה היא ולענין חליצה עד דאיכא שיעורא רבה דכולהו: מתני' הרי זו מקולקלת. אינה יודעת פתח נדותה לידע מתי יתחילו י''א יום שבין נדה לנדה דהא לא ידעה אימת חזאי: וחוששת משום זוב. אם עברו עליה ג' ימי זיבה משלבשה חלוק זה ומצאה עליו כתם גדול שיעור ג' גריסין ועוד מספקינן להו דילמא כל חדא וחדא בחד יומא חזיא אע''ג דבמקום אחד נמצאו: גמ' ג' חלוקות. הבדוקות לה ולבשתן בשלשת ימי זיבה אחד ליום: או שראתה ב' ימים. ראיה ממש מגופה בתוך י''א יום ובשלישי לבשה חלוק הבדוק לה ומצאתה עליו כתם: מהו דתימא כל כי האי גוונא וכו'. להכי נקט ב' ימים וחלוק אחד לאשמועינן דהשתא נמי חששא בעלמא היא ומביאה קרבן ואינו נאכל דשמא לאו מגופה הואי הך כתם שלישי ומליקת חולין נבלה דאי לא אשמועינן הוה אמינא הרי רגלים לדבר דודאי זבה היא: זכנהו. תשובה ניצחת השיבן: אגב זוהמא. דנדות אתאי מאכולת ונתמעכה שם: ורבי חנינא כו'. לרבא פרכינן דאמר לרבי חנינא שלשה גריסין במקום אחד: תרי ופלגא כו'. אלמא לא פליג רבי חנינא אלא במקום אחד אבל בשלשה מקומות מודה והא קתני רבי חנינא לעיל לבשה ג' חלוקות כו' אבל בחלוק אחד בג' מקומות לא: שהן כגריס ועוד. כלומר שלשה גריסין גסין דאיכא בכל חד וחד כגריס ועוד דהכי הוי שיעור כתם לקמן בפרק הרואה כתם (דף נט.): אחת זו ואחת זו. אפילו בשתי גריסין חוששין שמא ראתה אותן בשני בין השמשות או אחת היום ואחת בין השמשות של מחר וראיית בין השמשות עולה לשני ימים שמקצתה מן היום ומקצתה מן הלילה ויש כאן שלשה רצופין:

עד שתכלכל לשון גדול שער הוא כדאמר בריש נזיר (דף ב.) הריני מכלכל הרי זה נזיר וקאמר בגמרא מאי משמע דכלכול לישנא דגדול שער הוא דתניא אמר רבי יהודה סיד כדי לסוד כלכול קטן ואמר צדעה ובת צדעה: הלכה כדברי כולן להחמיר. בפ' מי שמת (ב''ב דף קנו.) אמר ר''נ אמר שמואל בודקין לחליצה ולמיאונין לאפוקי מדרבי יהודה דאמר עד שירבה השחור על הלבן והתם פסק ככולהו דאמר התם ר''נ אמר שמואל וה''נ קאמר הלכה כדברי כולן להחמיר הלכך אינה חולצת עד שתביא שער גדול שבכולן ועד שיהו ב' שערות במקום אחד כרב אשי ואם יש לה דדים גדולים כשאר נשים אינה צריכה לבדוק התחתון ולא תמאן משהביאה שתי שערות קטנות ואפי' אחת בגבה ואחת בין קשרי אצבעותיה ור''ת כתב בספר הישר דמשהגיעה לכלל שנותיה לא תמאן בזמן הזה דאע''ג דהיכא דלא בעל פסקינן בפ' יוצא דופן (לעיל דף מו.) דלא חיישינן שמא נשרו אין אנו בקיאין לבדוק בכל גופה שלא יהו לה שערות דאפי' אחת בגבה ואחת בכריסה ובקשרי אצבעותיה מצטרפים או גומות גרידא: שלש גריסין נמי בתרי יומי תרתי ופלגא חזיתיה ואידך דם מאכולת הוא. תימה אמאי לא פריך דלמא כל ג' גריסין בתרי יומי חזיתיה כדקאמר בפחות מג' גריסין ונראה למהר''ם וכן מצאתי דאי לא דתלינן בדם מאכולת ונימא דכל הכתם מגופה חזיתיה אין לנו להקל ולומר דבתרי יומי חזיתיה כיון דיש בו שיעור דאפשר לחלקו לג' ראיות לכך פריך דילמא תרי ופלגא בתרי יומי חזיתיה כיון דראתה מעט פחות מג' גריסין אע''ג דאית בהו טפי משיעור שתי ראיות אתה מיקל לתלות המותר באותן ב' ראיות ולא בראייה ג' ה''נ בג' גריסין וג' עודות נימא תרי ופלגא אע''ג דהוה טפי מב' ראיות נימא דבתרי יומי חזיתיה והמותר נתלה בדם מאכולת וא''ת מנא ליה לרבא דבג' גריסין במקום א' חיישי רבנן דילמא דוקא בג' מקומות ומצאתן ביום אחד ולר' חנינא דוקא בג' חלוקות או בחלוק א' ומצאתו בג' ימים וי''ל דלא מפלגי רבנן: