דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 220ימים לסיום הש״ס

נידה נ ע"א - Steinsaltz

It is the opinion of Rabbi Meir, as it is taught in a baraita that Rabbi Meir would say: What is the meaning when the verse states: “According to their word shall every dispute and every leprous mark be” (Deuteronomy 21:5)? What do disputes have to do with leprous marks? The verse juxtaposes disputes to leprous marks, to teach that just as leprous marks are viewed by a priest only in the daytime, as it is written with regard to leprous marks: “And on the day when raw flesh appears in him he shall be impure” (Leviticus 13:14), so too, disputes are adjudicated only in the daytime.

And just as leprous marks are seen by priests who can see, but not by blind priests, as it is written: “As far as appears to the priest” (Leviticus 13:12), which teaches that they must be viewed by priests who can see with both eyes, so too, disputes are not adjudicated by blind judges, even if they are blind in only one eye. And the verse juxtaposes leprous marks to disputes to teach that just as disputes may not be judged by relatives of the litigants, so too, leprous marks may not be viewed by a priest who is a relative of the afflicted party.

The baraita continues: If these two halakhot are compared, one can also say that just as disputes are judged specifically by three judges, so too, leprous marks must be viewed by three priests. And this suggestion is supported by a logical inference: If a case that only involves one’s money is adjudicated by three judges, all the more so is it not clear that leprous marks, which afflict the person himself, should be viewed by three priests? To counter this notion, the verse states: “And he shall be brought to Aaron the priest or to one of his sons, the priests” (Leviticus 13:2). You have learned from this that even one priest may view leprous marks.

The Gemara relates: There was a certain blind person who was living in the neighborhood of Rabbi Yoḥanan who would render judgments, and Rabbi Yoḥanan did not say anything to him. The Gemara asks: How could Rabbi Yoḥanan do this? But didn’t Rabbi Yoḥanan himself say that the halakha is in accordance with the ruling of an unattributed mishna?

And we learned in the mishna: Any person who is fit to adjudicate a case and serve as a judge is fit to testify as a witness, and there are those who are fit to testify but are not fit to adjudicate. And we said: What is added by this halakha, and Rabbi Yoḥanan said: It serves to add one who is blind in one of his eyes, as he is fit to testify but unfit to judge. Since Rabbi Yoḥanan evidently maintains that one who is blind even in one of his eyes is not fit to judge, why did he not admonish this judge?

The Gemara answers: Rabbi Yoḥanan found another unattributed mishna which indicates a different conclusion. As we learned in the mishna in tractate Sanhedrin (32a): In cases of monetary law, the court judges during the daytime, and concludes the deliberations and issues their ruling even at night. This is not the halakha with regard to leprous marks, which may not be viewed at night at all. Accordingly, one does not compare judging cases of monetary law to viewing leprous marks. Since this comparison was the source for disqualifying a blind judge, one cannot derive from it that a blind judge is disqualified.

The Gemara asks: And in what manner is the strength of that unattributed mishna in tractate Sanhedrin greater than the strength of this unattributed mishna here? Why did Rabbi Yoḥanan accept the ruling of that mishna? The Gemara explains: If you wish, say that an unattributed mishna that records the opinion of many Sages, as in Sanhedrin, is preferable, whereas the mishna here was established as in accordance with the individual opinion of Rabbi Meir. And if you wish, say instead that it is because the mishna in Sanhedrin teaches this halakha in the context of the halakhot of judges. Since that chapter is the primary source for all of the halakhot of court matters, its rulings are of greater weight.

MISHNA: Any food from which one is obligated to separate tithes becomes impure with the ritual impurity of food; and there is food that becomes impure with the ritual impurity of food but from which one is not obligated to separate tithes.

GEMARA: The Gemara asks: What is added by the last clause of this mishna? The Gemara answers: This serves to add meat, fish, and eggs. Although they are subject to the ritual impurity of food, one is not obligated to separate tithes from them.

MISHNA: With regard to any produce from which one is obligated to designate produce in the corner of the field given to the poor [pe’a], as commanded in the Torah (see Leviticus 19:9, 23:22), one is obligated to separate tithes from it; and there is produce from which one is obligated to separate tithes but from which one is not obligated to designate pe’a.

GEMARA: The Gemara asks: What is added by the last clause of the mishna? The Gemara answers: It serves to add figs and vegetables, for which one is not obligated to designate pe’a, although the obligation of tithes does apply to them. As we learned in a mishna (Pe’a 1:4): The Sages stated a principle with regard to the halakhot of pe’a: With regard to anything that is food, and is protected, and that grows from the earth, and is gathered as one, i.e., there is one fixed time for gathering it, and that one brings in to store for preservation, its owner is obligated to designate pe’a.

The Gemara analyzes each criterion of the mishna. The clause: Anything that is food, serves to exclude the sefiḥin, produce that grew without being intentionally planted, of woad [setim] and safflower [vekotza]. These plants are used as dyes rather than for food. The clause: And is protected, serves to exclude ownerless crops, which no one protects. The clause: And grows from the earth, serves to exclude truffles and mushrooms, which do not draw sustenance from the ground. The clause: And is gathered as one, serves to exclude the fig tree, whose fruit is gathered over an extended period, as the figs do not all ripen at the same time. Finally, the clause: And that one brings in to storage for preservation, serves to exclude vegetables, which cannot be stored for lengthy periods.

And yet in the case of tithe, we learned in a mishna (Ma’asrot 1:1) with regard to the halakhot of tithes: Anything that is food, and is protected, and grows from the earth is obligated in tithes. And whereas some of the conditions overlap, the following criteria are not taught with regard to tithes: Gathered as one, and that one brings in to storage for preservation. Evidently, the obligation of tithes applies to fig trees and vegetables, despite the fact that the obligation of pe’a does not apply.

The Gemara notes that if these vegetables that are exempt from pe’a contained garlic and onions, which are stored for an extended period of time, then they are obligated in pe’a as well. As we learned in a mishna (Pe’a 3:4): If one has garden beds of onions that are between the vegetables, Rabbi Yosei says that one leaves a separate pe’a from each and every one of the beds. And the Rabbis say one leaves pe’a from one garden bed for all of them.

§ Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: In the case of endives that were initially planted to be fed to animals, and later the owner reconsidered their designation and decided to use them for human consumption

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נ - א

ומני,  רבי מאיר היא, שפוסל עיור אפילו באחת מעיניו לדון.

דתניא: היה רבי מאיר אומר: מה תלמוד לומר "ונגשו הכהנים כי בם בחר ה' אלהיך, ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע", וכי מה ענין ריבים [מריבות שבין אנשים] אצל נגעים?

אלא, מקיש הכתוב ריבים לנגעים: מה נגעים נראים לכהן רק ביום, דכתיב "וביום הראות בו בשר חי יטמא", אף ריבים שבין אנשים אין דנים אותם אלא ביום ולא בלילה.

וכמו כן: מה נגעים נראים דוקא שלא בסומא, ואפילו לא סומא בעין אחת [כי בשתי עיניו פשוט שפסול, שהרי אינו רואה], דכתיב "לכל [11] מראה עיני הכהן" אף ריבים נידונים דוקא שלא בסומא, בדיינים שאינם סומים.

ומקיש גם כן נגעים לריבים: מה ריבים נידונים דוקא שלא בקרובים, אף נגעים נראים לכהן דוקא שלא בקרובים.

אי מה ריבים נידונים בשלשה דיינים אף נגעים נראים רק בשלשה כהנים [מכח ההיקש].

וכמו כן, מלבד ההיקש, הלא דין הוא שלא ייראו נגעים אלא בשלשה כהנים מכח קל וחומר: ומה ממונו של אדם נידון בשלשה דיינים, נגעי גופו לא כל שכן שיהיו נראים ונקבעים לטומאה על ידי שלשה כהנים?

תלמוד לומר "והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים" [12], הא למדת, שאפילו כהן אחד רואה את הנגעים!

ההוא סמיא עיור באחת מעיניו דהוה בשבבותיה [בשכנותו] דרבי יוחנן, דהוה קדיין דינא, ולא קאמר ליה רבי יוחנן ולא מידי.

ופריך: היכי עביד רבי יוחנן הכי, שלא מיחה בו?

והאמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה. ותנן: כל הכשר לדון כשר להעיד. ויש כשר להעיד ואין כשר לדון. ואמרינן: לאתויי מאי, ואמר רבי יוחנן, לאתויי סומא באחת מעיניו, ואם כן יוצא שלדברי רבי יוחנן הלכה שסומא באחת מעיניו פסול!?

ותריץ: רבי יוחנן סתמא אחרינא אשכח והכריע הלכה כמותה שסומא באחת מעיניו כשר לדון.

דתנן: דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה, ורואים מזה שאין מקישים ריבים לנגעים [כי אם מקישים אי אפשר לגמור בלילה כשם שנגעים אינם נראים בכלל בלילה] ואין לנו מקור לפסול סומא באחת מעיניו.

ותמהינן: ומאי אולמיה מה העדיפות דהאי סתמא שהכריע רבי יוחנן על פיה מהאי סתמא?

ואסברינן: איבעית אימא: סתמא דרבים עדיף, ואלו הסתמא שמקיש ריבים לנגעים [13] הולכת לפי רבי מאיר, שזו דעת יחיד לכן עדיפה המשנה הסתמית ההיא שהיא כרבים.

ואיבעית אימא זה שהכריע רבי יוחנן כסתמא זו משום דקתני לה במסכת סנהדרין גבי הלכתא דדיני, ששם מקומה המתאים לה, ולפיכך היא עיקר לעומת משנתנו שנשנתה במסכת נדה רק אגב גררא של "כיוצא בו שנו".

מתניתין:

כל שחייב במעשרות הרי הוא אוכל, והרי הוא מטמא טומאת אוכלין.

ויש שמטמא טומאת אוכלין ואינו חייב במעשר ות.

גמרא:

זה שאמרו "יש מטמא טומאת אוכלין ואינו חייב במעשרות", לאתויי מאי?

לאתויי בשר ודגים וביצים שפטורים מהמעשר.

מתניתין:

כל שחייב בפאה חייב במעשרות.

ויש שחייב במעשרות ואינו חייב בפאה.

גמרא:

דנה הגמרא: זה שלמדנו "יש שחייב במעשרות ואינו חייב בפאה", לאתויי מאי?

לאתויי תאנה וירק, שאינו חייב בפאה אבל חייב במעשרות.

ומביאה הגמרא שתי משניות, האחת במסכת פאה והשניה במסכת מעשרות, שמתוכן מבואר החילוק בין פאה למעשר ביחס לתאנים ולירקות:

דתנן במסכת פאה ביחס לחיובי פאה,

כלל אמרו בפאה: כל שהוא אוכל, ונשמר, וגידולו מן הארץ, ולקיטתו כאחד, ומכניסו לקיום, הרי הוא חייב בפאה!

ואמרינן בביאור המשנה:

אוכל, למעוטי ספיחי סטים וקוצה, שאינם אוכל אלא מיני צבעים [והחידוש הוא שפטורים על אף שהם ראויים לאכילה, כיון שאינם עומדים לכך].

ונשמר, למעוטי הפקר, שהקוצר שדה הפקר פטור מלהניח פאה.

וגידולו מן הארץ, למעוטי כמהים ופטריות הגדלים מיניקת האויר.

ולקיטתו כאחד, למעוטי תאנה המבשילה פירותיה בזה אחר זה לאורך זמן.

ומכניסו לקיום, דהיינו שאפשר לאכסנו בבית זמן רב, למעוטי ירק שמתקלקל מהר.

ואילו לגבי מעשר תנן במסכת מעשרות: כל שהוא, אוכל, ונשמר, וגידולו מן הארץ, חייב במעשרות!

ודייקינן: ואילו התנאי של "לקיטתו כאחד" והתנאי של "ומכניסו לקיום" לא קתני כאן במעשרות, ומוכח שתאנה חייבת במעשר על אף שאינה נלקטת כאחד, וכן שירק חייב במעשר על אף שאינו מכניסו לקיום.

ויש ירקות היוצאים מהכלל וחייבים אף בפאה, וכגון: אם היו בהם שומים ובצלים, חייבין בפאה, משום שמכניסם לקיום.

דתנן: מלבנות [שורות] בצלים שבין הירק [הגדלים בתוך שדה ירק הפטור מפאה].

רבי יוסי אומר: מפריש פאה מכל אחת ואחת לחוד, שכיון שהירק חוצץ בין השורות נחשבת כל שורה של בצלים לשדה בפני עצמו וחיייבת בהפרשה מתוך אותו שדה עצמו.

וחכמים אומרים: יכול הוא להפריש מאחת על הכל, שאינם מחשיבים את הירק שבין השורות לדבר המחלקן לשדות נפרדים.

ורואים שלכל הדעות בצלים חייבים בפאה על אף שהם ירק, משום שמכניסים אותם לקיום.

שנינו במשנה למעלה שכל שחייב במעשר מטמא טומאת אוכלים. ויש שמטמא אך פטור ממעשר.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן:

עולשין, מין ירק שלעתים הוא נזרע לצורך אכילת אדם ואז יש לו דין אוכל לגבי דין טומאת אוכלים. ולעתים הוא נזרע לצורך מאכל בהמה ואז אינו נקרא מאכל אדם, ואינו מטמא טומאת אוכלים. ואירע שזרען לעולשין מתחילה, לבהמה, ונמלך עליהן לאחר שגדלו, אך טרם נתלשו, לאכילת אדם, אין מחשבתו לפני שנתלשו מועילה להחשיבם אוכל, אלא  צריכות העולשין מחשבה נוספת לאכילת אדם, לכשיתלשו.

הערות

[11] הקרבן אהרן והתורת חיים מפרשים שהדרשה מזה שכתוב לכל מראה עיני הכהן, ומשמע שצריך שתי עינים. אולם ברש"י כאן מבואר שהדרשה מזה שכתוב לכל מראה, שצריך שיהיה את כל הראיה, והסיבה שלא הסביר רש"י כדברי הקרבן אהרן, ולכאורה זו היא דרשה פשוטה ומסתברת יותר, מבאר הערוך לנר, מפני שבמשנה במסכת נגעים פ"ב נאמר: כהן סומא באחת מעיניו או שכהה מאור עיניו, לא יראה את הנגעים, שנאמר "לכל מראה עיני הכהן". וזה ברור, שכהן אשר כהה מאור עיניו, שאינו רואה טוב וראייתו כהה, נלמד מהמילה לכל מראה, שצריך את כל הראיה. וסבר רש"י, היות שהתנא כלל את שני הפסולים הללו, כהה מאור עיניו וסומא בעין אחת, והביא על שתיהם את הדרשה 'לכל מראה', ולגבי כהה מאור עיניו ודאי שהדרשה היא מהמילה לכל, הוא הדין שסומא באחת מעיניו נדרש מהמילה לכל.

[12] הגמרא מוכיחה זאת מהמילים "או אל אחד מבניו". ומקשה הערוך לנר מדוע לא נוכיח זאת מתחילת הפסוק, "ובא אל אהרן הכהן", ומשמע שאהרן לחוד יכול לראותו. ומתרץ על פי שיטת רש"י במסכת סנהדרין שיחיד מומחה דן דיני ממונות מדאורייתא, ואם כן מאהרן הכהן אין אפשרות להוכיח, מפני שהיה מומחה, וזה גם בדיני ממונות כשר, ורק מהמשך הפסוק שכתוב או אל אחד מבניו, ובמשך הדורות יהיו הרבה כהנים שאינם מומחים. אולם כל זה לשיטת רש"י שגם בדיני ממונות יחיד מומחה כשר מן התורה, אבל שיטת התוספות שזה רק מדרבנן, ואם כן חוזרת השאלה נוכיח מאהרן הכהן שלא צריך בנגעים שלשה.

[13] להלכה, סומא בעין אחת כשר לדון כרבנן, וסומא בשתי עיניו. דעת הרמב"ם והשולחן ערוך [חושן משפט סימן ז'] שפסול לדון ולפי זה צריך לתרץ הגמרות שרב ששת ורב יוסף שהיו סומים ודנו, שמדובר שקבלו עליהם בעלי הדין, טעם הדבר שסומא פסול מבאר הלבוש שגם רבנן מודים לרבי מאיר בהיקש של ריבים לנגעים, אבל רק לגבי סומא גמור, והסמ"ע ביאר הטעם שסומא גמור דינו כלילה מכיון שאינו רואה ואין מתחילים דין בלילה, ולפי זה כתב התומים שאם התחיל לדון ואחר כך התעוור, יהיה כשר. שיטת התוספות שאף סומא בשתי עיניו כשר וכפשטות סוגייתינו שחכמים חולקים על רבי מאיר.

ר' מאיר היא שיטת משנתנו, הפוסלת את הסומא באחת מעיניו לדון, אף שהוא כשר להעיד. דתניא [שכן שנויה ברייתא], כך היה ר' מאיר אומר: מה תלמוד לומר (מלמדנו) הכתוב בדינם של הכהנים "כי בם בחר ה' אלהיך לשרתו ולברך בשם ה' ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע" (דברים כא, ה). שכן יש לשאול בכתוב זה: וכי מה ענין ריבים (סכסוכים משפטיים שבין אדם לחבירו) אצל נגעים? אלא מקיש (משווה) הכתוב דינם של ריבים לדינם של נגעים, לומר: מה דינם של נגעים נקבע דווקא ביום, דכתיב [שכן כתוב] בדין נגע צרעת האדם: "וביום הראות בו בשר חי יטמא" (ויקרא יג, יד), אף דינם של ריבים אינו אלא ביום.

ומן הצד האחר יש לומר: מה דינם של נגעים נוהג שלא בכהן שהוא סומא, דכתיב [שהרי כתוב] בדינו של הכהן הרואה את הנגעים: "לכל מראה עיני הכהן" (שם יב), ומכאן שאין הכהן כשר לדון בנגעים אלא אם כן רואה הוא בראייה שלימה של שתי עינים, אף דינם של ריבים הריהו שלא בסומא ואפילו בעין אחת. ועוד מקיש דינם של הנגעים לדינם של הריבים, מה ריבים נידונים דווקא שלא בדיינים הקרובים קירבת משפחה לבעלי הדין, אף דינם של נגעים נוהג דווקא שלא בכהנים קרובים.

ושואלים: אי [אם] כך שמשווים אנו בכל את דין נגעים וריבים זה לזה, שמא אף נאמר כך: מה דינם של ריבים נוהג דווקא בשלשה דיינים, אף דינם של נגעים יהא דווקא בשלשה כהנים? ודין (קל וחומר) הוא: אם דין ממונו של אדם, שהוא קל, הריהו בשלשה דיינים, דין גופו של אדם, שהוא חמור, לא כל שכן שיהיה בשלושה כהנים! לכך תלמוד לומר הכתוב בענין הנגעים "והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים" (שם ב), הא [הרי] למדת מכאן, שאפילו כהן אחד רואה את הנגעים.

ובענין הסומא באחת מעיניו לדון, מסופר: ההוא סמיא דהוה בשבבותיה [סומא אחד באחת מעיניו שהיה גר בשכונתו] של ר' יוחנן, דהוה קדיין דינא [שהיה דן דינים], ולא קאמר ליה ולא מידי [ולא היה ר' יוחנן אומר לו ולא דבר]. ושואלים: היכי עביד הכי [כיצד עשה ר' יוחנן כך] שלא מחה באותו סומא? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן ככלל: הלכה כסתם משנה (שאין הדברים השנוים בה, נשנים בשמו של תנא מסויים),

ותנן [ושנינו במשנתנו]: כל הכשר לדון — כשר להעיד, ויש כשר להעיד ואין כשר לדון, ואמרינן [ואמרנו]: הדין שיש הכשר להעיד אך אינו כשר לדון לאתויי מאי [לרבות את מה]? ועל כך אמר ר' יוחנן: לאתויי [לרבות] סומא באחת מעיניו שאף שהוא כשר להעיד אינו כשר לדון. הרי שלשיטת ר' יוחנן הלכה היא שהסומא באחת מעיניו פסול מלדון, ומדוע לא מחה באותו סומא שהיה שכנו ודן?

ומשיבים: ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח [משנה סתומה, ללא שם התנא, אחרת מצא], דתנן [שכן שנינו במשנה במסכת סנהדרין]: דיני ממונות דנין (חובה להתחיל לדונם) ביום ואולם אפשר גם שיהיו גומרין אותם בלילה. ואילו בנגעים אין דנים כלל בלילה, הרי שלשיטת סתם משנה זו, אין משווים דינם של ריבים (דיני ממונות) לדינם של נגעים. ומכאן גם שאין לפסול את הסומא באחת מעיניו מלדון בדיני ממונות (שהרי כל מקור דין זה הריהו מן ההשוואה לנגעים).

ושואלים: ומאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא [ומה חוזקו של סתם משנה זו, שבמסכת סנהדרין, מסתם משנה זו, שלנו], שפסק ר' יוחנן כמותה, ולכן לא מחה באותו סומא באחת מעיניו? ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] בהסבר הדבר, כי סתמא [משנה סתומה] של רבים, כמשנה זו שבמסכת סנהדרין עדיף על פני סתם משנה כמשנתנו, שהועמדה (למעלה) כשיטת ר' מאיר שהוא תנא יחיד. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: משום דקתני לה גבי הלכתא דדיני [ששנה אותה עורך המשנה אצל הלכות דיינים], ולכן עדיף לפסוק על פיה בענין הכשרים לדון, מאשר על פי משנתנו.

א משנה כל דבר שחייב בהפרשת מעשרות ממנו — הריהו גם מטמא (ראוי להיטמא) בטומאת אוכלין. ואולם יש דבר שמטמא בטומאת אוכלין ואינו חייב במעשרות.

ב גמרא שנינו בסוף משנתנו שיש דבר שראוי לקבל טומאת אוכלין ואולם אינו חייב במעשרות. ושואלים: לאתויי מאי [להביא, לרבות את מה] באה משנתנו? ומשיבים: לאתויי [להביא, לרבות] דברי מאכל אלו, בשר ודגים וביצים, שראויים הם לקבל טומאת אוכלים, ואולם אין הם חייבים בהפרשת מעשרות.

ג משנה כל יבול שחייב בהשארת פאה ממנו בשדה לעניים — חייב אף בהפרשת מעשרות. ואולם יש שחייב במעשרות, ואינו חייב בפאה.

ד גמרא שנינו במשנתנו כי יש יבול שחייב בהפרשת מעשרות ולא בפאה. ושואלים: לאתויי מאי [להביא, לרבות מה] באה משנתנו? ומשיבים: לאתויי [להביא, לרבות] פרי התאנה, וירק שאינו חייב בפאה, אף שחייבים בהפרשת מעשרות. דתנן [שכן שנינו במשנה], כלל אמרו בהגדרת החייב בפאה: כל שהוא אוכל (דבר הנאכל), ונשמר, וגידולו מן הארץ, וזמן לקיטתו כאחד (בתקופה אחת מוגדרת בשנה), ומכניסו למחסן לקיום ממושך — הרי זה חייב בפאה.

ומסבירים מה בא כל אחד מהתנאים הללו למעט: אוכל — למעוטי [למעט] ספיחי סטים וקוצה (צמחי צבע, שאינם ראויים לאכילה). ונשמר — למעוטי [למעט] הפקר, שאין לו בעלים המשמרו מפני אחרים. וגידולו מן הארץ — למעוטי [למעט] כמהים ופטריות שמקור גידולם לא מן הארץ. ולקיטתו כאחד — למעוטי [למעט] תאנה שאין לה עונת לקיטה אחת, אלא מתמשכת לאורך זמן. ומכניסו לקיום — למעוטי [למעט] ירק שאינו מתקיים לאורך זמן, ואין מאחסנים אותו לזמן.

ואילו גבי [אצל] הגדרת הדברים החייבים במעשר תנן [שנינו]: כל שהוא אוכל, ונשמר, וגידולו מן הארץ — חייב במעשרות, ואילו התנאים הנוספים, שתהא לקיטתו כאחד, ומכניסו לקיום — לא קתני [אינו שונה]. הרי איפוא שתאנה וירק, חייבים במעשר ופטורים מהפאה, והם שהתמעטו בדברי משנתנו.

ה ומציינים: אם היו בהם, בירקות הפטורים מן הפאה, שומים ובצלין שהדרך להכניסם לקיום לאורך זמן, חייבין הם אף בפאה. דתנן [שכן שנינו במשנה], מלבנות (ערוגות) בצלים שבין הירק, ר' יוסי אומר: יש לתת פאה מכל אחת ואחת, וחכמים אומרים: מאחת על הכל.

ו אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: צמחי עולשין שזרען מתחילה לצורך מאכל בהמה, ואחר נמלך עליהן שישמשו למאכל אדם

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

It is the opinion of Rabbi Meir, as it is taught in a baraita that Rabbi Meir would say: What is the meaning when the verse states: “According to their word shall every dispute and every leprous mark be” (Deuteronomy 21:5)? What do disputes have to do with leprous marks? The verse juxtaposes disputes to leprous marks, to teach that just as leprous marks are viewed by a priest only in the daytime, as it is written with regard to leprous marks: “And on the day when raw flesh appears in him he shall be impure” (Leviticus 13:14), so too, disputes are adjudicated only in the daytime.

And just as leprous marks are seen by priests who can see, but not by blind priests, as it is written: “As far as appears to the priest” (Leviticus 13:12), which teaches that they must be viewed by priests who can see with both eyes, so too, disputes are not adjudicated by blind judges, even if they are blind in only one eye. And the verse juxtaposes leprous marks to disputes to teach that just as disputes may not be judged by relatives of the litigants, so too, leprous marks may not be viewed by a priest who is a relative of the afflicted party.

The baraita continues: If these two halakhot are compared, one can also say that just as disputes are judged specifically by three judges, so too, leprous marks must be viewed by three priests. And this suggestion is supported by a logical inference: If a case that only involves one’s money is adjudicated by three judges, all the more so is it not clear that leprous marks, which afflict the person himself, should be viewed by three priests? To counter this notion, the verse states: “And he shall be brought to Aaron the priest or to one of his sons, the priests” (Leviticus 13:2). You have learned from this that even one priest may view leprous marks.

The Gemara relates: There was a certain blind person who was living in the neighborhood of Rabbi Yoḥanan who would render judgments, and Rabbi Yoḥanan did not say anything to him. The Gemara asks: How could Rabbi Yoḥanan do this? But didn’t Rabbi Yoḥanan himself say that the halakha is in accordance with the ruling of an unattributed mishna?

And we learned in the mishna: Any person who is fit to adjudicate a case and serve as a judge is fit to testify as a witness, and there are those who are fit to testify but are not fit to adjudicate. And we said: What is added by this halakha, and Rabbi Yoḥanan said: It serves to add one who is blind in one of his eyes, as he is fit to testify but unfit to judge. Since Rabbi Yoḥanan evidently maintains that one who is blind even in one of his eyes is not fit to judge, why did he not admonish this judge?

The Gemara answers: Rabbi Yoḥanan found another unattributed mishna which indicates a different conclusion. As we learned in the mishna in tractate Sanhedrin (32a): In cases of monetary law, the court judges during the daytime, and concludes the deliberations and issues their ruling even at night. This is not the halakha with regard to leprous marks, which may not be viewed at night at all. Accordingly, one does not compare judging cases of monetary law to viewing leprous marks. Since this comparison was the source for disqualifying a blind judge, one cannot derive from it that a blind judge is disqualified.

The Gemara asks: And in what manner is the strength of that unattributed mishna in tractate Sanhedrin greater than the strength of this unattributed mishna here? Why did Rabbi Yoḥanan accept the ruling of that mishna? The Gemara explains: If you wish, say that an unattributed mishna that records the opinion of many Sages, as in Sanhedrin, is preferable, whereas the mishna here was established as in accordance with the individual opinion of Rabbi Meir. And if you wish, say instead that it is because the mishna in Sanhedrin teaches this halakha in the context of the halakhot of judges. Since that chapter is the primary source for all of the halakhot of court matters, its rulings are of greater weight.

MISHNA: Any food from which one is obligated to separate tithes becomes impure with the ritual impurity of food; and there is food that becomes impure with the ritual impurity of food but from which one is not obligated to separate tithes.

GEMARA: The Gemara asks: What is added by the last clause of this mishna? The Gemara answers: This serves to add meat, fish, and eggs. Although they are subject to the ritual impurity of food, one is not obligated to separate tithes from them.

MISHNA: With regard to any produce from which one is obligated to designate produce in the corner of the field given to the poor [pe’a], as commanded in the Torah (see Leviticus 19:9, 23:22), one is obligated to separate tithes from it; and there is produce from which one is obligated to separate tithes but from which one is not obligated to designate pe’a.

GEMARA: The Gemara asks: What is added by the last clause of the mishna? The Gemara answers: It serves to add figs and vegetables, for which one is not obligated to designate pe’a, although the obligation of tithes does apply to them. As we learned in a mishna (Pe’a 1:4): The Sages stated a principle with regard to the halakhot of pe’a: With regard to anything that is food, and is protected, and that grows from the earth, and is gathered as one, i.e., there is one fixed time for gathering it, and that one brings in to store for preservation, its owner is obligated to designate pe’a.

The Gemara analyzes each criterion of the mishna. The clause: Anything that is food, serves to exclude the sefiḥin, produce that grew without being intentionally planted, of woad [setim] and safflower [vekotza]. These plants are used as dyes rather than for food. The clause: And is protected, serves to exclude ownerless crops, which no one protects. The clause: And grows from the earth, serves to exclude truffles and mushrooms, which do not draw sustenance from the ground. The clause: And is gathered as one, serves to exclude the fig tree, whose fruit is gathered over an extended period, as the figs do not all ripen at the same time. Finally, the clause: And that one brings in to storage for preservation, serves to exclude vegetables, which cannot be stored for lengthy periods.

And yet in the case of tithe, we learned in a mishna (Ma’asrot 1:1) with regard to the halakhot of tithes: Anything that is food, and is protected, and grows from the earth is obligated in tithes. And whereas some of the conditions overlap, the following criteria are not taught with regard to tithes: Gathered as one, and that one brings in to storage for preservation. Evidently, the obligation of tithes applies to fig trees and vegetables, despite the fact that the obligation of pe’a does not apply.

The Gemara notes that if these vegetables that are exempt from pe’a contained garlic and onions, which are stored for an extended period of time, then they are obligated in pe’a as well. As we learned in a mishna (Pe’a 3:4): If one has garden beds of onions that are between the vegetables, Rabbi Yosei says that one leaves a separate pe’a from each and every one of the beds. And the Rabbis say one leaves pe’a from one garden bed for all of them.

§ Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: In the case of endives that were initially planted to be fed to animals, and later the owner reconsidered their designation and decided to use them for human consumption

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גרסת הספרים: לאתויי בשר ביצים ודגים ואינה מחוורת בעיני דהא מין בשר חייב במעשר דהא איכא מעשר בהמה ואע"ג דבשר גופיה אינו חייב במעשר דהא אסיקנא לקמן (נדה נא, .) דמין קת', ור"ח ז"ל גריס חיה והוא הנכון.

ביום הראות בו והא דאשכחן לרבא בפ״ק דמועד קטן דמייתי לי׳ מדכתיב כנגע נראה לי ולא לאורי ארחא דתלמודא הוא למנקט קר׳ חדא במקום קרא אחרינא כדפרישית התם ובכמה דוכתי.

אי מה ריבים בשלשה אף נגעים בג׳. פי בג׳ סמוכין.

הא למדת שאפילו כהן א׳ רואה את הנגעים. פי׳ ואפי׳ כהן הדיוט ואפי׳ איש בקי בהן וכדאמרי׳ התם שאומר לו אמור טמא ואומר טמא.

סתמא אחרינא אשכח דתנן דיני ממונות דנין ביום וגומרין אף בלילה. פירש״י ז״ל אלמא לא מקשינן ריבין לנגעים לענין יום וכיון דכן ה״ה לענין סומא ואיכא דק׳ ליה ודילמא אית ליה היקשא לענין סומא וגמר דין דלילה שאני בגליה ביה קרא דכתיב ושפטו את העם בכל עת וכדאיתא בפ׳ בן סורר וי״ל דאלו אית ליה היקשא לא הוה ליה למסתריה בהא נמי דההוא הא אפשר לאוקומא ביום המעונן כדדריש ר״מ.

כל שחייב במעשרות מטמא טומאת אוכלין. איכא דקשיא ליה דהא פלפלין חייב במעשר דאילן גמור הוא וחייב בערלה כדנפקא לן מעץ מאכל ואפ״ה אמרינן לקמן שאינו מטמאין טומאת אוכלין ולאו מילתא היא דהתם בפלפולי יבישתא ומשום דלא חזו לאכילה והוו להו כאוכל שנפסל אבל פלפלי רטיבתא מטמאין טומאת אוכלין ולענין מעשר מניין שנתחייבו ברטיבתא תו לא פקע חיוב מעשר מינייהו אע״ג דיבישו.

הא דאמרינן לאתויי בשר ודגים. פי׳ בשר חיה דאלו בשר בהמה הא חייב במעשר בהמה דלקמן אמרינן דמין קתני ור״ח ז״ל כן גורס בה בהדיא לאתויי בשר חיה.

לאתויי תאנה. פי׳ נקט הוא דשכיחא וה״ה דאיכא אחריני נמי וכדמני התם האילנות החייבין וכבר פרשתיה לנו בפ׳ כלל גדול עיין שם.

ואלו גבי מעשר תנן כל שהוא אוכל וכו'. פי׳ ודוקא מדרבנן דאילו מדאוריתא אינו חייב אלא דגן תירוש ויצהר ואע״ג דבת״כ מייתי מעשר אילן מקראי אסמכתא בעלמא הוא וכדברירנא בפ׳ השוכר את הפועלים בס״ד.

לאיתויי סומא בא' מעיניו. ומני ר"מ היא. תימה אמאי קאמר לאיתויי סומא ופליגא אסתם מתניתין דסנהדרין לימא לאיתויי אוהב ושונא דכשרין להעיד ואין כשרין לדון לר' יהודה כדאיתא בפ' זה בורר וי"ל דלא פסיקא ליה משום דלשאר אנשים כשרין לדון א"נ ע"כ מתניתין לאמיתוקמא כרבנן דהא קתני כל הכשר לדון כשר להעיד והרי סומא בשתי עיניו דכשר לדון דלא מקשינן ריבים לנגעים וההוא סומא דהוה בשיבבותיה דר' יוחנן מסתמא סומא בשתי עיניו היה ופסול להעיד דאו ראה כתיב ואפי במה שראה קודם שנסתמא פסול להעיד כדאמרינן ביש נוחלין היה יודע עדות קודם שנסתמ' ונסתמא פסול:

כל שחייב במעשר מטמא טומאת אוכלין. קשה מהא דאמרינן (ביש נוחלין) [בפ"ק דחולין] אינו חושש לשאור ולתבלין שבה משום מעשר ומשום שביעית. ובפ' העור והרוטב תנן הקיפה מצטרף לטמא טומאת אוכלין וקאמר בגמרא מאי קיפה תבלין אלמא תבילין אין לו טומאת אוכלין אלא על ידי צירוף אע"ג דחייב במעשר וי"ל דיש מיני תבלין שאינן ראויין אלא לטעמא והני לית להו טומאה ולא מיחייבי במעשר. ויש מיני תבלין שראויין בפני עצמן וגם עבידי לטעמא כגון שומים ובצלים ואותם יש להם [טומאה] וגם חייבין במעשר. א"נ הך דקיפה שאני שכבר נתן טעם בקדירה כדאמרינן גבי שבת משנתן טעם בקדירה אינו מטמא טומאת אוכלין א"נ משום מעשר דקאמר (ביש נוחלין) [בחולין] לא קאי אתבלין אלא אשאור אבל שביעית קאי אף אתבלין דהא במאכל בהמה נמי נהגא שביעית:

ספיחי סטיס. פרש"י דוקא נקט ספיחין אבל תחלתן ראוי לאכילה. ועי"ל דספיחין ראויין יותר וסד"א דליחייבו בפאה:

גידולו מן הארץ למעוטי כמהין ופטריות. בפ' כיצד מברכין ובפרק הנודר מן הירק פריך והתנן אם אמר גידולי קרקע עלי אסור בכמהין ופטריות. ומשני מירבא רבו מארעא מינק לא ינקי מארעא. והא דבר שאין גידולו מן הארץ קתני תני על דבר שאינו יונק מן הארץ. ובשמעתין נמי צריך למיתני יונק מן הארץ למעוטי כמהין ופטריות:

למעוטי תאנה. פרש"י טעמא דתאנה וירק פטורין מן הפאה וחייבין במעשר משום דבספרי מיחייב מן התורה כל מילי בפאה בר מתאנה וירק ובשביל הני תרתי לא רצו חכמים לגזור אבל במעשר לא מיחייב אלא [בדגן תירוש ויצהר] וגזרו על כל שאר דברים. וקשה לר"ת דהכי נמי דריש בסיפרי מקרא חיוב מעשר בכל מילי אע"ג דפשיטא דמעשר פירות מדרבנן. אלא הנך דרשות אסמכתא בעלמא נינהו גבי מעשר [וגם] גבי פאה דפאה נמי לא מצינו אלא בכרם זית וכן כל הנך דתנן במס' ביצה אין עולין באילן משום שבות כו' וכן דריש בסיפרי משבתון שבות אלא כל הנך דרשות דסיפרי אסמכתות בעלמא נינהו ותו דמדרבנן נמי (בז') אילנות אין חייבין בפאה אלא ה' מיני אילנות דחשיב במס' פאה האוג והחרובין כו'. והא דקאמר למעוטי תאנה לאו דוקא אלא כל תאנה דדמי ליה. ואומר ר"ת דהיינו טעמא דלא תקינו פאה בדבר שאין לקיטתו כאחד משום הפסד עניים שהיו מצפין בכל יום מתי יגמור לקיטתו ומתבטלין ובירק נמי דאין מכניסו לקיום יש ריוח מועט לעניים שממתינין עד הערב ומפסידין במקום אחר:

שזרען מתחלה לבהמה משמע דסתמא לאדם קאי או לתרוייהו ואעפ"כ כי זרען לבהמה פקע שם אוכל מינייהו ואע"ג דאמרינן כל המיוחד לאוכל אדם טמאין עד שיפסל מלאכול לכלב כיון דהני גידולין לא היו מעולם לאדם דהא זרען לבהמה ליכא עלייהו שם אוכל:

תד"ה כל הכשר לדון כו' ובירושלמי פוסל אשה לדון אית דילפי מועמדו כו' עכ"ל ואין זה מובן וראיתי בירושלמי דלענין פסול עדות לאשה אית דילפי ע"פ שנים עדים שני שני מועמדו שני אנשים ואית דילפי ע"פ שנים שני שני מוישארו שני אנשים וקאמר התם הרי למדנו שאין האשה מעידה מעתה אין אשה דנה והיינו משום דכל הכשר לדון כשר להעיד וכן נראה מדברי התוס' בפרק המגרש וצריך לפ"ז להגיה הכא בתוס' אית דילפי על פי שנים עדים מועמדו שני האנשים ואית כו' וכל זה איננו שוה לי דמה להם לאתויי הכא פסול עדות לאשה מדברי הירושלמי דהא בגמרא דידן נמי איתא הא בר"פ שבועת העדות ואיתא נמי התם הך דרשא על פי שנים עדים שני שני מועמדו שני אנשים וק"ל:

בד"ה ור"מ היא כו' וא"ת בפ' חזקת כו' וכי תימא לדון כשר טפי והתנן כל כו' עכ"ל לפי מ"ש בסמוך חד תירוצא דלרבנן ליתא האי כללא דכל הכשר לדון דסומא בב' עיניו כשר לדון ופסול להעיד אין כאן קושי' דשפיר פריך התם וליסלקו בי תרי כו' לרבנן דהלכתא כמותם:

בגמ' רבי יוחנן סתמא אחרינא אשכח וכו' וגומרין בלילה וכו' ופרש"י וכי היכי דלענין לילה לא מקיש לענין סומא נמי לא מקיש אפי' לא מקיש ריבים לנגעים ולפי פי' זה אפילו סומא בשתי עיניו כשר לדון לרבנן וכן כתבו התוס' הכא בהדיא דמה"ת לפסול כיון דלא מקשי ריבים לנגעים אבל הרי"ף בסנהדרין בפרק אחד דיני ממונות מפרש שם בע"א ולדידיה סומא בשתי עיניו פסול לדון אפילו לרבנן וגורס בסמוך ההוא סמיא באחת מעיניו דהוה בשבבותיה דרבי יוחנן וכו' ע"ש:

בתוס' ד"ה כל הכשר לדון וכו' ובירושלמי פוסל אשה לדון וכו'. נ"ל שהספרים שלפנינו חסרים וכצ"ל אית דילפי ועמדו שני האנשים מעל פי שנים עדים ואית דילפי שנים מוישארו שני אנשים במחנה מה להלן אנשים ולא נשים אף כאן אנשים ולא נשים הרי למדנו שאין אשה מעידה ומעתה אין אשה דנה וע"כ הוא לשון הירושלמי והכי פי' אית דילפי שאין אשה מעידה מדכתיב ועמדו שני האנשים וכתיב התם על פי שנים עדים מה שנים דהתם איירי בעדים אף שני האנשים איירי בעדים וכתיב האנשים ולא נשים ואית דילפי שנים דכתיב גבי עדים ע"פ שנים עדים וגו' משנים דכתיב וישארו שני אנשים מה להלן אנשים ולא נשים אף שנים דכתיב גבי עדים אנשים ולא נשים ומסיים הירושלמי הרי למדנו שאין אשה מעידה ומעתה שאין דנה ועיקר ראיית התוס' מהא דמסיים בירושלמי בהדיא מעתה שאין אשה דנה א"כ ש"מ בהדיא שהירושלמי ס"ל דאשה פסולה לדון והטעם דירושלמי הוא משום דכיון דפסולה להעיד פסולה לדון מדתנן כל הכשר לדון כשר להעיד וכו' ועיין באשר"י ריש פרק שבועת העדות שמביא שם לשון הירושלמי בסגנון שכתבתי וגם עיין בתוספות ביבמות פרק החולץ (יבמות דף מ"ה ע"ב) ד"ה לא טבלה לנדתה:

ד"ה ור"מ היא וא"ת וכו' לימא לאתויי אוהב ושונא וכו'. עיין בפירוש המשנה דהרמב"ם שתירץ קושיא זו באופן אחר והנפקא מינה בין שני התירוצים עיין במהרי"ק שורש כ"א:

בא"ד וא"ת בפרק ח"ה דפריך וליסלקו בי תרי וכו' וכ"ת לדון כשר טפי והתנן כל הכשר לדון וכו'. י"ל מאי מקשו התוס' הא כתבו לעיל מזה בסמוך דמתניתין לא אתיא כרבנן שהרי לרבנן סומא בב' עיניו כשר לדון ופסול להעיד א"כ נימא נמי התם לענין תחלתו בפסול וסופו בכשרות לדון כשר ולהעיד פסול וי"ל אפילו לרבנן אע"ג דלענין סומא בב' עינים מכשרו רבנן לדון ולעדות פסלי היינו התם משום דסברא הוא דדין אינו תלוי בראייה אבל לעדות העיקר תלוי בראייה אבל לענין שאר פסולים אין סברא לחלק בין דין לעדות לכולי עלמא ואדרבה הסברא נותנת דלענין דינא פסול טפי וכדתנן כל הכשר לדון וכו' וק"ל:

רש"י בד"ה קוצה גויטר"א כו'. נ"ב עיין בריש פרק כלל גדול:

תוס' בד"ה כל הכשר כו' ודבורה היתה דנה על פי כו' כצ"ל:

בד"ה כל שחייב כו' בסה"ד ע"י טיבול כצ"ל:

בד"ה למעוטי תאנה תימה מאי שנא כו' כצ"ל:

בד"ה שזרען כו' צריכות הכשר שני ק' כיון כו' כצ"ל:

גמרא וכי מה ענין ריבים אצל ננעים. ר"ל דבשלמא נגעים שפיר דטומאתן וטהרתן אינן אלא בכהן כדאיתא רפ"ג דנגעים. אבל דיני ממונות כשרים בישראל לכתחלה ואין מצוה בכהנים (ולוים) אלא בסנהדרי גדולה כמש"כ הרמב"ם בפ"ב מהל' סנהדרין ה"ב:

תד"ה כל הכשר. השוה הכתוב כו' לכל דינין שבתורה. כצ"ל:

בא"ד ודבורה היתה דנה ע"פ הדבור. ק"ל דלעבור על ד"ת אין רשות לנביא אלא לפי שעה ולמיגדר מלתא כדאיתא ביבמות (צ ב) ועי' ברמב"ם פ"ט מהל' יסה"ת ה"ג. ובר"פ שבועת העדות כתבו לפי שהיתה נביאה היו מקבלין אותה עליהם וכ"כ שם הרא"ש והר"ן:

גמרא לאתויי בשר ודגים כו'. בתוי"ט ואין לקיים גי' הס' בשר דגים ומשום דבהמה חייבת במעשר. דהא בשר עוף אין חייב במעשר. והל"ל נמי בשר חיה. ומה שהקשה מדוע לא חשיב סטיס וקוצה. כעת ל"י מאין פסיקא ליה דמטמאו טומאת אוכלים וישוב התו"ח על כמהין ופטריות אין לו שחר:

תד"ה כל שחייב (בסופו). אבל פלפלין כו' לא חזו בעינייהו אלא ע"י טיבול. קשה דהא לקמן (נא ב) אמרינן בשבת העשוי לכמך חייב במעשר ופרש"י דבתוכו מטבילין כו'. ועי' תוס' יומא שם:

תד"ה שזרען. אין הכשר מועיל אף באוכל אדם אי הוה הכשר לצורך בהמה. ק"ל דהא לצורך בהמה תנן נמי בספ"ג דמכשירין דהמים הוו בכי יותן. ופי' אם נפלו אח"כ אותן המים על פירות אפי' שלא לרצון מכשרי כדתנן ברפ"א שם כ"מ שתחלתו לרצון כו'. ודוחק לחלק ולומר דגרע טפי כאשר באו המים על האוכל לצורך בהמה. משבאו על האוכל שלא לרצון כלל. רק שמתחלה אחשבינהו לצורך בהמה וצ"ע. ולענין קושייתם י"ל דע"כ לא קאמרינן כל המיוחד לאוכל אדם כו' אלא דוקא בשכבר הוכשר ג"כ בהיותו ראוי לאדם דהיה מוכן כבר לקבלת טומאה וכלישנא דהש"ס בכריתות (כא) לאסוקי מטומאה כו' דמשמע לכה"פ דהיתה ראויה לקבלת טומאה (דשיטת הרמב"ם הוא דבעינן שכבר נטמא ממש עי' תוי"ט פ"ח דטהרות מ"ו. ועי' ג"כ מש"כ שם בס"ד). אבל בשלא הוכשר בהיותו ראוי לאדם ושוב נפסל אף שעדיין ראוי לאכילת כלב אינו מקבל הכשר. ולשון הגמרא חולין (קיח) פירות שלא הוכשרו כתנור שלא נגמר מלאכתו דמי. ועוד יש לפרש שלקטן והדיחן לבהמה. דלבהמה שבה ג"כ על שלקטן וכ"נ מפרש"י שם. ומה שעמדו למאכל אדם בעודן מחוברים אינו מועיל כלום כדאמר ר' יוחנן הכא. ויש לדון לפמש"כ בראיית רבא ואכמ"ל:

רש"י ד"ה למעוטי וכו׳ דאינו אוכל כצ״ל:

תוס' ד"ה שזרען וכו' ולא היו שם גידולים וכו׳ שם אוכל עד שיפסל מלאכול כצ״ל:

גמ' דתנן מלבנות בצלים. הא דלא מייתי ממתני' שלפני זה כמחליק בצלים עיין בר"ש שם:

סתמא אחרינא אשכח פירש"י דלענין לילה לא מקיש ובסנהדרין הקשו תוספות דילמא דוקא לענין לילה לא מקיש דגלי קרא בכל עת ע"ש. ולפע"ד אה"נ דהכי ס"ל לרש"י ומשו"ה דקדק בלשונו וכ' לענין סומא נמי לא מקיש ולא קאמר סתמא ש"מ לא ס"ל לרבנן היקישא כלל אלא ע"כ פשיטא דרבנן נמי מקשי רק לענין לילה דגלי קרא וממילא דלענין סומא נמי א"א להקיש דאי נימא דסומא פסול אפי' רק לתחלת דין ממילא יופסל נמי לגמ"ד משום דאין תחלתו וסופו בכשרות ויהיה אם כן לילה כשר וסומא בא' מעיניו פסול ובעדים הסברא איפכא דקבלת עדות פסול בלילה לכ"ע וסומא בא' מעיניו כשר מדאיצטריך או ראה לסומא בשתי עיניו ואם כן הו"ל נגד הסברא משו"ה לא ילפי היקישא לענין זה אבל לשאר מילי ילפי והיינו נמי דעת הרמב"ם דסומא בב' עיניו פסול לד"מ והיינו מהיקישא דס"ל רבנן נמי ילפי היקישא:

והנה שם בסנהדרין פי' הרי"ף דלרבנן היינו טעמא דמכשרי סומא משום דהרי סומא בא' מעיניו ביום חזי טפי ממאי דחזי פקח בלילה וכיון דמכשרים לילה מבכל עת ע"כ להכשיר נמי סומא. וכ' הר"ן בחידושיו שם בשם רמב"ן דלתחלת דין נמי סומא כשר משום כיון דע"כ בלכל מראה עיני הכהן לא מיפסל סומא לדון דלענין מראה עיני לא מקשי' ריבים [לנגעים] כמוכח מבכל עת וא"כ נהי דלילה מיפסל מתחלת דין מביום הנחילו מ"מ סומא לא מיפסל מהך קרא דיום ממעט לילה ולא ממעט סומא ע"ש. ובזה נ"ל ליישב רמב"ם דילפינן היקישא למפסל תחלת דין בלילה ומ"מ סוף דין מכשרינן מבכל עת עי' בהלכות עדות וכ' בכ"מ דלא רצה רמב"ם למילף מביום הנחילו את בניו משום דקיימא לן דצריכין קרא לדר"י אמר רב שלשה שנכנסו לבקר את החולה ע"ש ומקשים העולם עכ"פ קשה אש"ס דסנהדרין מ"ט לא אמר נמי לרבנן כן וי"ל דס"ל להש"ס התם כהס"ד דב"ב קכ"ח ע"א דלא בעינן תחלתו וסופו בכשרות או ס"ל נמי כמסקנא דהתם אלא ס"ל דדיינים לא ילפינן מעדים ולא בעי תחלתו וסופו בכשרות וכמ"ש תוס' בשמעתין וא"כ ע"כ ס"ל לר' יוחנן דרבנן לית להו היקישא כלל וילפי תחלת דין מביום הנחילו דאי ס"ד מהיקישא ילפי וכרמב"ם א"כ קשה סומא בא' מעיניו נמי לפסול מהיקישא דאי"ל כמ"ש לעיל דהוא נגד הסברא דאם יפסל לתחלת דין יהיה נמי פסול לגמ"ד משום תחלתו וסופו בכשרות ובעדות כשר סומא בא' מעיניו ופסול בלילה. ז"א דסוגיא דהתם ס"ל דלא בעינן תחלתו וסופו בכשרות וא"כ נימא דסומא בא' בעיניו פסול לתחלת דין כמו לילה ובגמ"ד שניהם כשרים ואלא ע"כ צ"ל כתי' רמב"ן דנפקא לן לילה מביום הנחילו ומזה לא אמעט סומא וא"ש. אמנם אנן סמכינן אסתמא דתלמודא דב"ב קי"ג ע"ב וקי"ד ע"א דמבואר דקיי"ל להלכתא הך דשנים נכנסו לבקר מביום וקיי"ל נמי כר' יוחנן דמתני' ר"מ ואנן קיי"ל כרבנן וע"כ צ"ל דנפקא להו פסול תחלת דין בלילה מהיקישא וגמ"ד כשר מבכל עת וסומא כשר משום שהוא נגד הסברא וכשר נמי לתחלת [דין] כי היכי דליהוי תחלתו וסופו בכשרות דגם גבי דיינים בעינן תחלתו וסופו בכשרות דלא כתוס' בשמעתין אלא כתוס' ב"ב מ"ג ע"א. ובזה יתיישב גם סתירת רש"י בשמעתין עם רש"י סנהדרין וק"ל. והנה יש נפקותא רבא דלמאי דנפקא לן מביום י"ל כסמ"ע דלילה כעין יממא כשר ולמאי דנפקא מהיקישא לנגעים והתם נפקא מלי ולא לאורי פסול גם לאור הנר וע' מ"ש ר"פ ראוהו ב"ד מה שהקשה משם אהסמ"ע ולפי הנ"ל יש לישב ואין להאריך וק"ל:

רבי מאיר היא. דפסיל סומא באחת מעיניו לדון: שלא בסומין. אפילו סומא באחת מעיניו: דכתיב לכל מראה עיני הכהן. עד דאיכא כולו מראה: ומה ריבים שלא בקרובים. דנפקא לן מלא יומתו אבות על בנים (דברים כד) אף נגעים אין כהן רואה נגע קרובו: וגומרין בלילה. אלמא לא מקשינן ריבים לנגעים דכתיב וביום הראות בו בשר וכי היכי דלענין לילה לא מקיש לענין סומא נמי לא מקיש: סתמא דרבים עדיף. ההיא דלעיל אוקמינן כר''מ דיחיד הוא: דקתני לה גבי הלכתא דדיני. בסנהדרין דקא מיירי כולי מסכתא בדינין הילכך עיקר היא אבל הך לא תנן לה הכא גבי נדה אלא אגב גררא דנקט כיוצא בו: מתני' כל שחייב במעשרות מטמא טומאת אוכלין. דאין חייב לך במעשר אלא אוכל: גמ' בפאה. כתיב (ויקרא יט) ובקוצרכם את קציר וגו' דומיא דקציר דמכניסו לקיום ואיכא כל הני: מכניסו לקיום. שאדם יכול לאוצרו: למעוטי ספיחי סטים וקוצה. דאין אוכל אלא מין צבע: סטים. קרו''ג: קוצה. גויטר''א ולא ידענא אמאי נקט ספיחים וכמדומה לי שהראשונים ראויים לאכילה: תאנה. אינה מבשלה כאחד: ואילו לקיטתו כאחד. דממעט תאנה ומכניסו לקיום דממעט ירק: לא קתני. אלמא תאנה וירק חייבין במעשר מדרבנן דמדאורייתא לא מיחייב אלא דגן ותירוש ויצהר: שומים ובצלים. מכניסן לקיום לפיכך חייבים בפאה: מלבנות. שורות: מכל אחד ואחד. דירק הזרוע בין שורה לשורה מפסיק להו: עולשין. עשב ושמו קרישפל''א:

כל הכשר לדון כשר להעיד. וא''ת והרי אשה דכשרה לדון כדכתיב בדבורה והיא שופטה את ישראל בעת ההיא ובשלהי פ''ק דב''ק (דף טו.) דרשינן אשר תשים לפניהם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וכי היכי דהאי קרא מיירי בנדונין מיירי נמי בדיינין כדדרשינן בהמגרש (גיטין פח:) לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים ואשה פסולה להעיד כדאמר בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל.) וי''ל דה''ק כל איש הכשר לדון כשר להעיד אי נמי נהי דבנידונין הוי אשה בכלל מ''מ בדיינים אין אשה בכלל ודבורה היתה דנה ע''פ הדיבור אי נמי לא היתה דנה אלא מלמדת להם הדינים ובירושלמי פוסל אשה לדון אית דילפי מועמדו שני אנשים שני מעל פי שנים עדים ואית דילפי מוישארו שני אנשים במחנה: ורבי מאיר היא. וא''ת אמאי קאמר לאתויי סומא ופליג מתניתין אסתמא דסנהדרין (דף לב.) לימא לאתויי אוהב ושונא דכשרין להעיד ופסולין לדון כדאמר בפרק זה בורר (שם כז:) לרבנן דרבי יהודה וי''ל דלא פסיקא ליה שהרי לכל העולם כשרין א''נ מתניתין ע''כ לא מיתוקמא כרבנן דהא קתני כל הכשר לדון כשר להעיד והרי סומא בשתי עיניו לרבנן דכשר לדון דהא לא מקשינן ריבים לנגעים ואילו להעיד פסול מאו ראה ואפילו במה שראה קודם שנסתמא פסול להעיד כדאמר ביש נוחלין (ב''ב קכח.) היה יודע לו עדות קודם שנסתמא ונסתמא פסול וא''ת בפרק חזקת הבתים (שם דף מג.) דפריך וליסלקו בי תרי מינייהו ולידיינו הא בפ' יש נוחלין שהבאתי פוסל תחלתו בפסול וסופו בכשרות וכי תימא לדון כשר טפי והתנן כל הכשר לדון כשר להעיד וי''ל דמתניתין מיירי בלהבא כל הכשר לדון להבא כשר להעיד מה שיראה מכאן ולהבא: כל שחייב במעשר מטמא טומאת אוכלין. וא''ת הא אמרינן בפ''ק דחולין (דף ו.) אינו חושש לשאור ותבלין שבה לא משום מעשר ולא משום שביעית משמע דמעשר נוהג בתבלין וא''כ מטמא טומאת אוכלין ובפרק העור והרוטב (שם דף קיז:) תנן והקיפה מצטרפין לטומאת אוכלין ומפרש בגמרא (שם דף קכ.) מאי קיפה תבלין אלמא אין להם טומאת אוכלין אלא ע''י צירוף וי''ל דאיכא ב' מיני תבלין דהנהו דאין ראויין אלא לטעמא לא מטמו טומאת אוכלין ואין חייבין במעשר אבל תבלין דראויין נמי בפני עצמן ועבידן נמי לטעמא כגון שומים ובצלים חייבין במעשר ומטמאים טומאת אוכלין אי נמי ההיא דפ''ק דחולין (דף ו.) לצדדין קתני ולא קאי מעשר אתבלין אלא אשאור גרידא ושביעית קאי אף אתבלין דאף במאכל בהמה נהגא כדתנן במס' שביעית עוד הקשה הרב ר''ש מטוי''ל דלקמן (דף נא:) אמרינן דנמנו וגמרו דאין פלפלין מטמאין טומאת אוכלין ובפ' בכל מערבין (עירובין כח:) אמר זרע הגרגיר למאי חזי וקאמר שכן ראשונים שלא היה להם פלפלין היו שוחקין אותו ומטבילין בו את הצלי וכ''ש דפלפלין מתעשרין מהאי טעמא וי''ל דזרע גרגיר כי שוחקין אותו להטביל בו חזי אף בעינו אלא דאין רגילות לשוחקן כדי לאוכלן בלא טיבול לפי שע''י טיבול עדיף טפי אבל פלפלין לאחר שנשחקו לא חזו בעינייהו אלא ע''י טיבול: ספיחי סטים. פי' בקונטרס דדוקא נקט ספיחים אבל תחלתן ראויין לאכילה אי נמי ספיחים ראויין יותר וס''ד דחייב בפאה קמ''ל: וגידולו מן הארץ למעוטי כמהין ופטריות. בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מ:) פריך והא תנן אם אמר כל גידולי קרקע עלי קונם אסור בכמהים ופטריות ומשני מירבא רבו מארעא מינק לא ינקי מארעא והא כל דבר שאין גידולו מן הארץ קתני תני וכל דבר שאין יונק מן הארץ א''כ נמי בשמעתין צריך למיתני יונק מן הארץ: למעוטי תאנה. תימה מאי שנא דתאנה וירק חייבין במעשר ופטורים מן הפאה דמן התורה אין נוהג פאה ומעשר אלא בדגן תירוש ויצהר בלבד ומאי שנא דחייבו חכמים טפי במעשר מבפאה ואומר ר''ת משום דתאנה אין לקיטתה כאחד הלכך לא גזרו חכמים פאה בה שלא יצפו עניים מתי יגמור בעל הבית לקיטתו ויפסידו יותר במקום אחר ממה שירויחו בפאה זאת וירק נמי אין הפאה חשובה ואינה שוה כ''א מעט ואם ימתינו אחריה עד הערב יפסידו יותר: שזרען מתחלה לבהמה. משמע דסתמא לאדם קיימי או לתרוייהו ואפ''ה כי זרען לבהמה פקע שם אוכל מינייהו אף על גב' דאמר (כריתות דף) כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מלאכול לכלב דכיון שזרען לבהמה אין עליה שם אוכל ולא היה שני גידולים מעולם לאדם והא דאמר בהעור והרוטב (חולין קכח.) עולשין שלקטן והדיחם לבהמה ונמלך עליהן לאדם צריכות הכשר שני קשה כיון דסתמן לאדם משום דהדיחן לבהמה לא פקעי מינייהו שם אוכל שיפסל מלאכול לכלב ואמאי לא הוכשרו וי''ל דמיירי שהיו מתחילה מיוחדים לבהמה אי נמי שמא אין הכשר מועיל אף באוכל אדם אי הוי הכשר לצורך בהמה:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי
מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד