נידה מט ע"ב

Rabbi Yehuda says that the method for determining whether an earthenware vessel contains a hole that allows liquid to enter is as follows: One takes the handles of the pot and turns it over,placing it upside down in an empty tub, and he then covers the pot with water. If water enters the pot, it is known that it contains a hole that enables liquid to enter, and if the water does not enter the pot, it is known that the vessel contains a small hole that enables only the exit of liquids.

Or one can determine the size of the hole by the following method: One places the pot, with liquid in it, on the fire. If the fire holds the liquid back and does not allow it to exit the vessel, then it is known that the vessel contains a small hole that enables only the exit of liquids. And if the fire does not hold the liquid back and does not prevent it from exiting the vessel, then it is known that it contains a hole that enables liquid to enter.

Rabbi Yosei says: One should not place the pot with liquid in it on the fire. This is not a reliable test for determining the size of the hole, as it is possible that the hole is actually large enough to enable liquid to enter, but nevertheless the fire prevents the liquid from exiting. Rather, one places the pot with liquid in it on hot ash. If the hot ash holds the liquid back and does not allow it to exit the vessel, then it is known that the vessel contains a small hole that enables only the exit of liquids. But if the hot ash does not hold the liquid back and does not prevent it from exiting the vessel, it is known that it contains a hole that enables liquid to enter. Another manner of testing is to fill the vessel with liquid. If it drips one drop after another drop, it is known that it contains a hole that enables liquid to enter.

The Gemara asks: What difference is there between the method of testing stated by the first tanna, placing the vessel in a tub of water, and that of Rabbi Yehuda, placing the vessel upside down into the tub and then covering it with water? Ulla said: The difference between their opinions is whether liquid that enters through a hole with difficulty, i.e., as the result of force, is considered entering. According to Rabbi Yehuda, placing the vessel directly into a tub of water constitutes the use of force to a certain degree, and he maintains that if water enters the vessel in such a case, this does not count as liquid entering the vessel. Therefore, he rejects the testing method of the first tanna.

§ The mishna teaches: In any limb of the body where there is a nail, there is certainly a bone in it as well. But it is possible for there to be limbs that contain a bone without a nail. The Gemara explains the halakhic significance of this distinction. A limb in which there is a nail and which therefore certainly contains a bone has the status of a full-fledged limb. Therefore, it transmits impurity through contact, movement, and in a tent, even if its size is less than that of an olive-bulk. By contrast, if there is a bone in the limb but there is no nail, it transmits impurity through contact and movement even if its size is less than that of an olive-bulk, but it does not transmit impurity in a tent unless its size is that of an olive-bulk.

Rav Ḥisda says: The following matter was stated by our great rabbi, Rav, may the Omnipresent come to his assistance. An extra finger on one’s hand in which there is a bone but there is no nail transmits impurity through contact and movement even if its size is less than that of an olive-bulk, but it does not transmit impurity in a tent.

Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan said: And this is the halakha, that it must contain both bone and a nail for it to be considered a limb, only in a case where this finger cannot be counted along the back of the hand, i.e., the extra finger is not aligned with the others. But if it is aligned with the other fingers then it is considered like any other limb and imparts impurity in a tent, whether or not it contains a nail.

§ The mishna further teaches: Similarly, any item that becomes ritually impure with impurity of a zav imparted by treading becomes ritually impure with impurity imparted by a corpse. The Gemara explains that this means that any item that is fit to become impure with the impurity of a zav imparted by treading is fit to become ritually impure with impurity imparted by a corpse.

The mishna continues: And there are vessels that become ritually impure with impurity imparted by a corpse but do not become ritually impure with impurity of a zav imparted by treading. The Gemara asks: What is added by this statement? The Gemara answers: This serves to add a measuring vessel, e.g., the measure of a se’a or a half-se’a [vetarkav].

As it is taught in a baraita: The verse states with regard to the impurity of the treading of a zav: “And he who sits on any object whereon the zav sits shall wash his clothes and bathe himself in water, and is impure until the evening” (Leviticus 15:6). One might have thought that if a zav turned over a vessel used to measure a se’a and sat on it, or if he turned over a vessel used to measure a half-se’a and sat on it, that vessel should be rendered impure as a seat upon which a zav sat.

Therefore, the verse states: “And he who sits on any object whereon the zav sits” (Leviticus 15:6). The wording of the verse indicates that it is speaking of an object that is designated for sitting, i.e., upon which people generally sit, excluding such a vessel, with regard to which we say to someone sitting on it: Stand up and allow us to use it to do our work, i.e., to measure. This is not defined as a vessel used for sitting, as it serves another function.

MISHNA: Any person who is fit to adjudicate cases of capital law is fit to adjudicate cases of monetary law, and there are those who are fit to adjudicate cases of monetary law but are unfit to adjudicate cases of capital law.

GEMARA: Rav Yehuda said: The statement of the mishna that some are fit to adjudicate cases of monetary law but are unfit to adjudicate cases of capital law serves to add the case of a mamzer. Although he may not adjudicate cases of capital law, nevertheless he may adjudicate cases of monetary law.

The Gemara asks: Why is it necessary to teach this here? We already learned this on another occasion, in a mishna (Sanhedrin 32a): All are fit to judge cases of monetary law, but not all are fit to judge cases of capital law. And we discussed it, and asked what is added by the phrase: All are fit to judge. And Rav Yehuda said in response that this serves to add the case of a mamzer. The Gemara answers: One mishna serves to add the case of a convert, and one other mishna serves to add the case of a mamzer.

The Gemara explains: And both additions are necessary. As, if the mishnayot had taught us only that a convert is fit to judge cases of monetary law, one might have said that the halakha is lenient in the case of a convert because he is fit to enter into the congregation, i.e., marry a Jewish woman. But with regard to a mamzer, who is unfit to enter into the congregation, one might say that he is not fit to judge cases of monetary law.

And if the mishnayot had taught us only that a mamzer is fit to judge cases of monetary law, one might have said that the halakha is lenient in the case of a mamzer because he comes from a fit drop of semen, i.e., his father is Jewish. But with regard to a convert, who comes from an unfit drop, as he was born a gentile, one might say that he is not fit to judge cases of monetary law. Therefore, it is necessary to teach the halakhot of both a convert and a mamzer.

MISHNA: Any person who is fit to adjudicate a case and serve as a judge is fit to testify as a witness, and there are those who are fit to testify but are not fit to adjudicate.

GEMARA: The Gemara asks: What is added by this statement, that some people are fit to testify but not to adjudicate? Rabbi Yoḥanan said: This serves to add one who is blind in one of his eyes. And in accordance with whose opinion is this ruling?

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מט - ב

רבי יהודה אומר: אין בודקין אותה כך כי יתכן שמחמת שדוחק את הקדרה לתוך המים שבעריבה נדחפו מים פנימה דרך הנקב הצר. ובאמת אין זה נקב של כונס משקה, ואין להקל לטהר את הכלי על ידי נקב שכזה.

אלא כופף אזני קדרה לתוכה [דהיינו: הופך פי הקדרה לתוך העריבה] קודם שיתן המים לתוך העריבה, ומציף עליה מים, ואם כונס מים לתוך הקדרה, בידוע שכונס משקה הוא, ואם לאו, בידוע שמוציא משקה בלבד הוא!

או שעורכים מבחן נוסף, שופתה לקדרה כשהיא מלאה משקה על גבי האור, והמבחן הוא: אם האור מעמידה שבהיותה על האש היא מפסיקה להוציא משקה, בידוע שנקב זה קטן הוא כל כך שאינו יכול להכניס משקה, אלא מוציא משקה בלבד הוא.

ואם לאו, אלא הקדרה ממשיכה להוציא משקה אפילו בהיותה על האש, בידוע שמכניס משקה הוא הנקב הזה, שאם חום האש אינו יכול למנוע את יציאת המים מהנקב, ראיה הוא שהנקב גדול ומתאים לשיעור כונס משקה.

רבי יוסי אומר: אף לא שופתה על גבי האור, מפני שהאור מעמידה מלהוציא משקה אפילו היה הנקב גדול בשיעור של כונס משקה.

אלא שופתה על גבי הרמץ [העשוי מגחלים ואפר בוערים]. והמבחן הוא: אם רמץ מעמידה מלהוציא משקה כשהיא עליו, בידוע שמוציא משקה בלבד הוא הנקב, ואם לאו, אלא שממשיכה להוציא משקה אפילו בהיותה על הרמץ, בידוע שכונס משקה הוא הנקב.

ויש עוד בדיקה לדעת אם הנקב קטן כמוציא משקה או גדול ככונס משקה:

היה טורד המשקה הדולף מהנקב טיפה אחר טיפה, בידוע שכונס משקה ^[6] הוא.

ומסבירה הגמרא: מאי איכא בין תנא קמא האומר להכניס קדרה לעריבה מלאה מים לרבי יהודה האומר להכניס תחילה את הקדרה, כשהיא הפוכה, ואחר כך להציף מים? [והיינו מדוע שלל רבי יהודה את המבחן של תנא קמא]?

אמר עולא: כינוס על ידי הדחק איכא בינייהו, לתנא קמא גם משקים שנכנסו לכלי על ידי הדחק, שדוחק את הקדרה לעריבה המלאה, נותן לה דין של כונס משקה. ולרבי יהודה אין זה עושה את הכלי לכונס משקה אלא רק אם נכנסים המשקים שלא על ידי הדחק.

איתא במתניתין: כל אבר שיש בו ציפורן.

ומסבירה הגמרא יש בו ציפורן, שבהכרח יש בו גם עצם, הרי הוא אבר חשוב. ולכן אף על פי שאין בו כזית מן המת הוא מטמא במגע ובמשא ובאהל.

אבל אם יש בו עצם ואין בו ציפורן [ואין בו שיעור כזית] הרי הוא מטמא במגע ובמשא בלבד, כדין עצם מהמת המטמאה בשיעור של כשעורה, ואינו מטמא באהל משום שאין בו כזית מן המת, וגם אין בו דין אבר מן המת.

אמר רב חסדא: דבר זה רבינו הגדול [רב] אמרו, המקום יהיה בעזרו: אצבע יתירה שיש בו עצם ואין בו ציפורן, מטמא במגע ובמשא, ואינו מטמא באהל! [אבל אם לא היתה יתירה אלא ממנין האברים או אפילו אצבע יתירה שהיו בה גם עצם וגם ציפורן וכן אם היה בה כזית בשר הרי היא מטמאה באהל, מחמת הבשר, אפילו שאין לזה דין אבר].

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: זה שהחשבנו אצבע יתירה בתור אבר שאינו חשוב עד שיהיה בה גם עצם וגם ציפורן, היינו דוקא וכשאינה נספרת על גב היד, שאינה עומדת בשורת האצבעות.

אך אם היתה אצבע שישית עומדת מצורפת לשורת האצבעות הרי היא אבר חשוב כמו יתר האצבעות ומטמאה באהל גם אם לא יהיו בה צפורן ועצם.

איתא במתניתין: כל המטמא מדרס.

ומבארינן: כל כלי דחזי למדרס, מטמא גם טמא מת, שמקבל טומאה ונהיה אב הטומאה בנוגעו במת. ויש כלי שמטמא טמא מת אבל, ואין מטמא מדרס. לאתויי מאי? לאתויי כלי מדידה כמו סאה ותרקב [חצי סאה].

דתניא: "והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב, יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב".

יכול אפילו כפה הזב סאה [שהפך על פיה כלי מדידה של סאה] וישב עליה, או כפה הזב תרקב [כלי מדידה של חצי סאה] וישב עליה, האם יהא טמא אותו כלי מדידה בטומאת מדרס?

תלמוד לומר: "והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב". ודרשינן: מי שמיוחד לישיבה נטמא בטומאת מושב הזב. יצא זה, שהוא כלי מדידה המיועד למלאכה, שאומרים לו, לזב שהתיישב עליו: קום עמוד, ונעשה מלאכתנו! ואין הוא נחשב מושב, ואינו נטמא כמושב הזב.

מתניתין:

כל דיין הראוי לדון דיני נפשות כל שכן שהוא ראוי לדון דיני ממונות.

אבל, ויש דיין שראוי לדון דיני ממונות אך ואינו ראוי לדון דיני נפשות!

גמרא:

אמר רב יהודה: זה שלמדנו שיש דיין שכשר רק לדיני ממונות אך פסול לדיני נפשות, זה בא לאתויי ממזר.

ומקשינן: הרי תנינא חדא זימנא? דתנן: הכל כשרין לדון דיני ממונות ואין הכל כשרים לדון דיני נפשות. והוינן בה: לאתויי מאי? ואמר רב יהודה, לאתויי ממזר!?

ומתרצינן: חדא, לאתויי גר שכשר רק לדיני ממונות ^[7] אך פסול לדיני נפשות, ^[8], ^[9] וחדא, לאתויי ממזר.

וצריכי שניהם [על אף שמפסוק אחד לומדים אותם במסכת סנהדרין שבדיני נפשות צריך דיינים מיוחסים משום שכתוב "ונשאו אתך", בדומים לך].

דאי אשמעינן גר בלבד הייתי אומר שראוי לדון דיני ממונות משום דראוי לבוא בקהל. אבל ממזר דאין ראוי לבוא בקהל, אימא לא כשר לדון אפילו דיני ממונות.

ואי אשמעינן ממזר בלבד, הייתי אומר שכשר לדון דיני ממונות משום דקאתי מטפה כשירה, שהרי הוא יהודי, אבל גר דקאתי מטפה סרוחה, שנולד בתור גוי אימא לא ידון אפילו דיני ממונות, קא משמע לן שכשר לדון דיני ממונות.

והלכך צריכא את שתי המשניות.

מתניתין:

כל דיין הכשר לדון, כשר גם להעיד. ^[10]

אבל, ויש עד שכשר להעיד אך, ואינו כשר לדון!

גמרא:

זה שלמדנו שיש עד שכשר להעיד אך פסול לדון, לאתויי מאי?

אמר רבי יוחנן: לאתויי מי שהוא סומא באחת מעיניו שכשר להעיד אבל פסול לדון.

הערות

^[6] רש"י מפרש שזו גם כן בדיקה טובה. ומקשה הערוך לנר אם כן הלא זו הבדיקה הקלה ביותר ומדוע נכתבה אחרונה? ועוד הוא מקשה, מדוע לא כתוב גם בזה "ואם לאו, בידוע שמוציא משקה". ומכח שתי קושיות אלו מציע הערוך לנר ביאור אחר בזה, שאכן אין זו בדיקה טובה, ואין זה אלא סימן, שאם זה מטפטף טיפה אחר טיפה, בודאי שניקב בכונס משקה, אבל גם אם אינו מטפטף טיפה אחר טיפה, עדיין יתכן שניקב בכונס משקה.

^[7] שיטת הרי"ף היא, שגר גמור דן את חבירו דיני ממונות, ואם אמו מישראל יכול לדון כל אדם דיני ממונות, אבל לדיני נפשות הוא פסול אף שאמו מישראל. ומקשה הרשב"א, אם כן, באיזה מקרה דברה הגמרא אצלנו? אם אין אמו מישראל, הלא אינו ראוי לדון ישראל, והמשנה כתבה שכשר לדון ומשמע אף ישראל, אלא מדובר שאמו מישראל, ואם כן קשה ממה נפשך, אם התעברה מגוי, הוי הולד כשר ואינו נקרא גר, שמתייחס רק אחר אמו, ואין לו שום יחוס לאביו הגוי, ואם התעברה מגר, אם כן איך אומרת הגמרא בצריכותא שבא מטיפה פסולה, הלא גם אביו וגם אמו הינם יהודים, ובהכרח צריך לומר שהמשנה מדברת על גר שאין אמו מישראל, אלא גם היא גיורת. ומה שכתוב במשנה שכשר לדיני ממונות, בהכרח הכוונה לדון את גר חבירו, ודברי הרי"ף שמפרש את המשנה באמו מישראל קשים ועיין בברכי יוסף חושן משפט סימן ז' שמתרץ ומבאר שיטתו.

^[8] הקצות החושן בסימן ז' מקשה, לפי המבואר ברמב"ם הלכות סנהדרין פרק ד' הלכה ה' שמי שלא ראוי לדון דיני נפשות, אין סומכים אותו אפילו לא לדיני ממונות, אם כן איך ימצא גר שדן דיני ממונות, הלא הוא פסול לדיני נפשות ואין סומכים אותו כלל, והנה לשיטת רש"י ביבמות דף ק"ב שגר שאמו מישראל דן גר חבירו דיני נפשות, אם כן יתכן לומר שנחשב ראוי לדיני נפשות כיון שיכול לדון גר, אבל לשיטת הרי"ף ושאר פוסקים שפוסלים אותו לדיני נפשות אף לדון גרים יקשה. ומתרץ הנתיבות המשפט, שאכן בזמן שדנו סמוכים, לא יכול היה גר לדון כיון שאין סומכים אותו, ודברי המשנה נסובים על הזמן הזה שהכשירו חכמים לדיני ממונות אף דיינים שאינם סמוכים, ולכן מצד חסרון סמיכה אין עכוב. אולם נשארה הפרעה אחרת, שאסור למנות גר לשום מינוי של שררה ואף לא לאחראי על חלוקת מכסות המים, ואם כן ייאסר לגר להיות דיין שהרי זה מינוי על הציבור, ועל זה הולכים דברי המשנה שיכול לדון גר חבירו, ואם אמו מישראל יכול לדון אף ישראל.

^[9] מקשה הכנסת הגדולה [חושן משפט סימן ז'] איך ישבו שמעיה ואבטליון בסנהדרין ודנו דיני נפשות, הלא היו גרים כמבואר ברמב"ם בהקדמתו ליד החזקה. ותירץ התוספות יום טוב על אבות פרק א' משנה י', שלא היו גרים בעצמם אלא מקהל גרים, ואמם היתה מישראל. אולם עדיין אין זה מתרץ לפי הדעות שאף באופן זה פסול לדיני נפשות. והתומים בחושן משפט סימן ז' מתרץ שאכן לא דנו דיני נפשות, אלא היו נשיאים ואבות בית דין לבירור ההלכה, וכעין זה מתרץ החתם סופר שלא היו ראשי הסנהדרין, ובכנסת הגדולה תירץ, שכל שקבלו הקהל עליהם ומרוצים במינויו, יכול לדון אפילו בדבר שררה וכפיה, והקשה התומים על דבריו, שרק בדיני ממונות מצאנו שיכול אדם לקבל עליו דיין קרוב או פסול, אבל בדיני נפשות אין זה שייך. ומתרצים הפתחי נדה והברכי יוסף ששמעיה ואבטליון היו גדולים בתורה, ולא היה כמותם בישראל. וכל האיסור למנות גר זה רק אם נמצא כמוהו בישראל, ולכן יכלו למנותם עליהם והועילה קבלת הציבור אותם לדיינים עליהם, כיון שלא היה בישראל כמותם, והתומים מתרץ, שהתמנו על פי המלך, ולכן יכולים לדון בכפיה מכח סמכות המלך.

^[10] הערוך לנר מסתפק לגבי טריפה האם כשר לדון, ואף שאין סומכים בעל מום לסנהדרין ונדרש מהפסוק "ומום אין בך", אולם טריפה שונה, וכפי שרואים שכהן בעל מום פסול לעבודה וטריפה כשר. ואפשר לדייק מן הכלל כל הכשר לדון כשר להעיד, וטריפה הרי בדיני נפשות פסול להעיד מפני שאי אפשר לקיים בו כאשר זמם, שאי אפשר להורגו מפני שנחשב כבר כמת, ואם כן בהכרח שפסול גם לדון, שאם לא כן אין הכלל נכון, שמצאנו טריפה שכשר לדון ופסול להעיד. ואפשר לדחות, שהמשנה דברה רק בסוגי פסול של יוחסים, או שכיון שכשר להעיד בדיני ממונות, ממילא כשר לדון בדיני נפשות. ולדעת הנודע ביהודה [קמא, אבן העזר ע"ב] שכל שפסול להעיד בדיני נפשות פסול גם בדיני ממונות מחמת הפסוק "משפט אחד יהיה לכם" אם כן מאחר שטריפה פסול לעדות בכל הדינים, יהיה פסול גם לדון, אם לא שנחלק ונאמר שהמשנה דברה רק בפסולי יוחסין.

ר' יהודה אומר: כך היא הדרך בה בודקים כלי חרס אם הנקב שבו ככונס משקה (ופסול לשמש לקידוש מי חטאת) או כמוציא משקה (וכשר לקדש מי חטאת בתוכו) — כופף אזני קדרה לתוכה, כלומר, הופך את הקדירה הנקובה על פיה ומניח אותה כך בתוך גיגית ריקה ממשקה, ולאחר מכן מציף עליה מים. ומתבוננים עתה, אם כונס (חדרו מים אל תוך הקדירה) — בידוע שהנקב הוא בשיעור של כונס משקה, ואם לאו [לא] — בידוע שהנקב הוא רק בשיעור של מוציא משקה.

או אפשרות בדיקה נוספת: שופתה (מעמידה) את הקדירה הנקובה כשבתוכה משקה על גבי האור (האש). ומתבוננים: אם האור מעמידה (עוצר) את יציאת המשקה שבתוכה החוצה — בידוע שאין הנקב הזה אלא כמוציא משקה, ואם לאו [לא] נעצרת יציאת המשקה מהקדירה, אף שהיא עומדת על האש — בידוע שהנקב הוא בשיעור כמכניס משקה.

ר' יוסי אומר: אף לא שופתה על גבי האור כדי לבדוק את שיעור הנקב, שאין זו שיטת בדיקה טובה, מפני שיתכן שהנקב הוא כשיעור כונס משקה, ואולם אין המשקה יוצא החוצה משום שהאור הוא שמעמידה, ולא מחמת שיעורו הקטן של הנקב. אלא עושה כך: שופתה על גבי הרמץ (אפר חם, גחלים עמומות), ומתבוננים מעתה: אם הרמץ מעמידה (עוצרה) — בידוע שהנקב הוא רק בשיעור מוציא משקה, ואם לאו [לא] — בידוע שהנקב הוא בשיעור כונס משקה. ואופן הבדיקה: ממלא את הכלי משקה, ואם היה המשקה טורד (דולף החוצה) בטפטוף טיפה אחר טיפה — בידוע ששיעור הנקב בכונס משקה.

ומבררים: מאי איכא [מה, איזה הבדל להלכה יש] בין שיטת הבדיקה של תנא קמא [התנא הראשון] הנעשית על ידי הכנסת הקדירה אל תוך גיגית מים, לשיטת הבדיקה של ר' יהודה על ידי הכנסת הקדירה תחילה כשהיא הפוכה, ולאחר מכן להציף אותה במים? אמר עולא: בדין כינוס (כניסה) של מים לתוך הכלי הנבדק על ידי הדחק (כתוצאה מהפעלת כוח), האם נחשב הדבר לכניסה, איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל. שלדעת ר' יהודה הכנסה של קדירה לתוך גיגית מלאה מים, כרוכה בהפעלת כוח מסויים, ואם יכנסו כתוצאה מכך מים לקדירה — אין זו נחשבת כניסה. ואילו לשיטת התנא הראשון, אף כניסה כזו — נחשבת כניסה.

א שנינו במשנתנו כי כל אבר שיש בו צפורן בודאי יש בו גם עצם, ואולם יש אפשרות של אבר שיש בו עצם אך אין בו צפורן. ומסבירים מה עניינה להלכה של הבחנה זו: אבר שיש בו צפורן (וכאמור, בודאי שיש בו אף עצם) — הריהו נחשב כאבר לכל דבר, ודינו שהוא מטמא בטומאת מגע ובטומאת משא ובטומאת אהל, ואפילו אין בו כשיעור זית. ויש אפשרות של אבר שיש בו עצם ואין בו צפורן — ודינו של זה שהוא מטמא בטומאת מגע ובטומאת משא, אף שאין בו כשיעור כזית, ואינו מטמא באהל אלא אם כן היה בו שיעור כזית.

אמר רב חסדא, דבר זה שייאמר להלן רבינו הגדול (=רב) אמרו, המקום יהיה בעזרו: אם היתה בגוף אצבע יתרה יתירה על מנין האצבעות הקבוע, שיש בו עצם, ואולם אין בו צפורן — מטמא בטומאת מגע ובטומאת משא, ואינו מטמא בטומאת אהל.

אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן בהגדרת הדברים הללו: ודין זה שאצבע יתירה נחשבת כאבר דווקא כשיש בה עצם וציפורן, אמור רק כשאינה נספרת על גב היד, כלומר, שהיא חורגת מקו שאר אצבעות היד, אבל אם היתה האצבע הנוספת נתונה בצד שאר האצבעות, בקו אחד, הרי זו כשאר אברים, ומטמאה בטומאת אהל גם אם אין בה צפורן ועצם.

ב עוד שנינו במשנתנו כי כל כלי המטמא (הראוי להיטמא) בטומאת מדרס הזב — הריהו ראוי להיטמא אף בטומאת טמא מת. ואולם יש שראוי להיטמא בטומאת מת, ואינו מיטמא בטומאת מדרס הזב. ודנים בדבר: כל דחזי [שראוי] לטומאת מדרס הזב — הריהו גם מטמא (ראוי להיטמא) בטמא מת,

ויש שמטמא טמא מת ואין מטמא מדרס, לאתויי מאי [לרבות מה]? ומשיבים: לאתויי [לרבות] אף כלי מדידה, כגון כלי מדידה בשיעור של סאה וכלי מדידה בשיעור של תרקב (חצי סאה).

דתניא [שכן שנינו ברייתא] על האמור בטומאת מדרס הזב "והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב... וטמא עד הערב" (ויקרא טו, ו): יכול גם אם הזב כפה (הפך על פניו) כלי למדידת סאה וישב עליה, או כלי למדידת תרקב וישב עליו יהא טמא אותו כלי מדידה, ככל מושב הזב?

תלמוד לומר "אשר ישב עליו הזב" — ללמדנו: רק מי שמיוחד לישיבה הוא המושב הנטמא בזב, יצא מכלל אלו, כלי זה שאומרים לו לאדם היושב עליו: "עמוד קום מכלי זה, ונעשה בו, בכלי הזה את מלאכתנו, המדידה", שאין הוא בהגדרתו כלי מושב, אלא כלי למלאכה מסויימת.

ג משנה כל אדם הראוי (הכשר) לדון דיני נפשות — ראוי לדון אף דיני ממונות. ויש מי שראוי לדון דיני ממונות ואינו ראוי לדון דיני נפשות.

ד גמרא על האמור במשנתנו כי יש הכשרים לדון דיני ממונות ואין הם כשרים לדון דיני נפשות, אמר רב יהודה הלכה זו באה לאתויי [להביא, לרבות] אף את הממזר, שאין הוא אמנם ראוי לדון בדיני נפשות, ואולם רשאי הוא לדון דיני ממונות.

ושואלים על כך: והרי כבר תנינא חדא זימנא [שנינו זאת פעם אחת], שכן שנינו במשנה במסכת סנהדרין כי הכל כשרין לדון דיני ממונות ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות, והוינן [ושאלנו] בה, בלשון "הכל כשרין" שבמשנה זו לאתויי מאי [להביא, לרבות את מה] באה הלכה זו? ואמר רב יהודה בהסבר הדבר: לאתויי [להביא, לרבות] ממזר! ומשיבים: חדא [משנה אחת] באה לאתויי [להביא, לרבות] גר, וחדא [ומשנה אחת] באה לאתויי [להביא, לרבות] ממזר.

ומסבירים עוד: וצריכי [ונצרכו] שני הריבויים הללו, משום דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] רק שגר כשר לדון בדיני ממונות, הייתי אומר שהקילו בו משום שראוי לבא בקהל (לשאת בת ישראל), אבל ממזר שאין ראוי לבא בקהל (שאסור הוא בבת ישראל), אימא [אמור] שלא כשר הוא לדין דיני ממונות.

ומן הצד האחר, אי אשמעינן [אם היה משמיע לנו] רק שממזר כשר לדון דיני ממונות, הייתי אומר שהקילו בו משום דקאתי [שהוא בא, נוצר] מטפה כשרה, שהרי אביו מולידו (בעבירה) הינו יהודי, אבל גר, דקאתי [שבא] מטפה פסולה (שכן נולד מאביו הגוי), אימא [אמור] שלא כשר הוא לדון אף בדיני ממונות. משום כך צריכא [צריך] את שני הריבויים הללו.

ה משנה כל הכשר לדון (לשמש כדיין), כשר אף להעיד בדין. ואולם יש מי שכשר להעיד, ואינו כשר לדון.

ו גמרא שנינו במשנתנו כי יש שאדם כשר להעיד אך אינו כשר לדון, ושואלים: לאתויי מאי [להביא, לרבות את מה] באה המשנה? אמר ר' יוחנן: משנתנו באה לאתויי [להביא, לרבות] את הסומא באחת מעיניו, שאף שכשר הוא להעיד, אין הוא כשר לדון. וכשיטת מני [מי היא]?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאקשי' תנינא חדא זימנא הכל כשרין לדון דיני ממונו' וכו'. ק"ל דהא כולהו תננהו כל חדא וחדא בדוכתא כדפריש בגמ' (לקמן נ, א) כל שחייב בפאה חייב במעשרות ממתני' דהתם וכן כל שיש לו ביעור יש לו שביעית והכא ודאי אגב גררא דכיוצא בו קתני להו וא"ת לרב יהודה פרכי' הא לאו מילתא היא דהא רב יהודה פרושי קא מפרש להו דהכא והתם חדא קתני ועוד דהא עיקר מתני' מצרכי' חדא לגר וחדא לממזר.
וי"ל למימרא דרב יהודה ודאי ק"ל למה לי לפרושי תרתי זימנא ומתרצי' דלא איתמר ממזר אלא גר איתמר כך פי' בתוספת והביאו דומה לה משבת פ' ח"ר עקיבא דקאמר וצריכא על מימרא דרב יהודה אמר שמואל דאמר הלכה כר' עקיבא דכל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינו דוחה את השבת וכו' ואינו מחוור לי שאם אין המשניות מיותרת מנין לו לרב יהודה לפרושי חדא לגר וחדא לממזר. וי"ל דרב יהודה סברא דלפשיה קאמר דכולהו פסולין שהן ישראל כשרין לדיני ממונות ולא מיפסלי יוחסין אנא לדיני נפשות.
וה"ג וכן בנוסח' אי' בסנהדרין (לו, ב) וצריכא דכי אשמועינן ממזר משום דאתי מטפה כשרה ואי אשמועינן גר משו' דראוין לבא בקהל וכשירין לדיני ממונו' מצרכינן דרב יהודה אהכל כשרין דרישא קאי. וקאמר לאתויי ממזר דכשר אבל אין הכל כשרין לדון דיני נפשות אלא כהנים וכו' פשיטא לנר ולממזר ואפילו חלל כולן פסולין הן וכדקתני סיפח התם ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות אלא כהנים ולוים וישראלי' המשיאין לכהונה וחלל אינו מן המשיאין לכהונה.
וי"א דאסיפא קיימינן לומר דממזר וגר פסולין לדון נפשות וכן כתוב כאן בנוסחאות וצריכא דאי אשמועינן גר משום דאתי מטפה פסולה וכו' ומפרשי' מדקאמרינן לאתויי גר וממזר ש"מ דפסולי כהונה כגון חלל כשרין לדיני נפשות דלאשמועינן דאפילו גר וממזר כשרין לדיני ממונות לא קאמרינן דהא בגמר' דיני נפשות מצרכינן כדאמרינן דאי אשמועינן גר משום דקאתי מטפה פסולה ולהכי פסול לדיני נפשות אבל ממזר דאתי מטפה כשרה אימא לא וכו' וכיון דלא אשמועינן אלא גר וממזר ש"מ דחלל כשר אפילו לדיני נפשות. והא דקתני בסנהדרין ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות אלא כהנים לוים וישראלים המשיאין לכהונה הא פריש רב יהודה דלמעוטי ממזר וגר אתי אבל חלל אינו בכלל.
ואינו נכון כלל דחלל נמי בהדיא ממעיט מהתם ועוד דתנן אין בודקין מן הסנהדרין ולמעלה ומפקינן לה מדכתיב ונשאו אתך בדומין לך. והם דוחין לזו דהתם בממונין סנהדרין קבועים אבל כשר הוא להושיבו בדיני נפשות ולמנות עמהן אע"פ שאינו משיאו לכהונה.
וכן ב) פירש"י ז"ל הא שאמרו ביבמות (קב, א) שאם היתה אמו מישראל דן ואפילו ישראל [דהוא דיני נפשות] ורבינו יצחק בעל הלכות ז"ל פי' לזו [דמתני'] בשאמו מישראל במס' סנהדרין. וכבר פרשתיה שם ביבמות (מה, ב).

תנינא חדא זימנא הכל כשרין לדון דיני ממונות. תימא מאי קושיא דכולהו נמי תנינא כל חדא וחדא בדוכתא כדמפרש לקמן גבי כל שחייב בפיאה חייב במעשרות וכל שיש לו ביעור יש לו שביעית, דהכא לאו לגופייהו איצטריך אלא אגב גררא דכיוצא בו קתני להו לכולהו, ותירצו בתוספו' דמימרא דרב יהודה בלחוד הוא דקשיא להו למאי איצטריך לפרושי כאן תרי זימני והכי קאמר תנינא חדא זימנא וכבר פירשה התם רב יהודה ומתרצינן דחדא מינייהו לאו ממזר איתמר אלא נר ותרוייהו איצטריכו ליה. ודומה לה איכא בשבת פרק ר' עקיבא (קלג, .) דקאמר וצריכא על מימריה דרב יהודה אמר שמואל דאמר הלכה כר' עקיבא כל מלאכה שאיפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת. וא"ת מכיון דאין כאן משנה מיותרת מאין לו לרב יהודה לרבות גר וממזר. תירץ הרמב"ן נ"ר דרב יהודה סברא דנפשיה קאמר דכולהו פסולין שהם ישראלים, כשרים לדון דיני ממונות ולא מיפסלי יוחסין אלא לדיני נפשות.

וצריכי דאי אשמועינן ממזר משום דאתי מטפה כשרה אבל נר דאתי מטפה פסולה אימא לא צריכא ואי אשמועינן גר משום דראוי לבוא בקהל. ה"ג בספרי דוקני ואהכל כשרים דרישא קאי, אבל לדיני נפשות לא צריכא לאשמועינן גר וממזר דאפילו חלל נמי פסול להו, וכדקתני בסנהדרין (לב, א) ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות אלא לויים כהנים וישראלים המשיאים לכהונה, אלמא חלל פסול דאף הוא אינו מן המשיאין לכהונה. ויש גורסים וצריכא דאי אשמועינן ממזר משום דאין ראוי לבוא בקהל ואי אשמועינן גר משום דאתי מטפה פסולה ואסיפא דקתני ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות קאי, ולפי גרסא זו מפרשי דחלל כשר לדון דיני נפשות דהא לא מפיק רב יהודה אלא גר, ומשיאים לכהונה דקתני התם לאו לאפוקי חלל אלא לאפוקי גר וממזר והיינו דקא פריש רב יהודה והא דתנן בקידושין (עו, .) אין בודקין מן הסנהדרין ולמעלה ומפקינן לה מדכתיב ונשאו אתך בדומים לך, ההוא בסנהדרין קבועין אבל כשר הוא להושיבו בדיני נפשות ולהמנות לשעה עמהן. הריא"ף ז"ל פי' לזו במס' סנהדרין לגר שאמו מישראל. ואינו מחוור בעיני דאי בגוי שבא על בת ישראל לאו גר מיקרי דבן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך ואי בגר שבא על בת ישראל לאחר שנתגייר לאו בא מטפה פסולה הוא וכבר כתבתיה בארוכה ביבמות פ' מצות חליצה בס"ד.

מטמא במגע ובמשא. פי׳ מדין עצם כשיש בו כשעורה.

ואינה מטמאה באהל. פי׳ שאין בו כזית בשר מדין אבר לאיתיי סאה ותרקב וה״ה לכלי חרס דאע״ג דחזי למדרס אינו מטמא במדרס לפי שאינו נעשה אב הטומאה וכדאיתא בפ׳ ר׳ עקיבא אלא דנקט הא דרויחא טפי ונפקא מקרא דמשכבות בהדיא.

תנינא חדא זימנא. הקשו בתוס׳ מאי קושיא דהא כל הני דתנינן הכא כלהו מיתנו בדוכתיהו כדמפרש לקמן גבי כל שחייב במעשרות אלא דהכא אגב גררא דכיוצא בו נקיט להו ותירצו דמימרא דרב יהודה ק׳ להו למה להו למהדר ולפרושה הכא כיון דהא אמרה בדוכתא אחריתא ויש כיוצא בזה בפ׳ ר׳ עקיבא דפרכינן ועבדינן צריכותא על מימרא דרב יהודה אמר שמואל וא״ת וכיון דמתני׳ גופא לא מייתרא מנא ליה לרב יהודה דחדא לאתויי וחדא לאתויי ממזר וי״ל כמו שתירץ הרמב״ן ז״ל דרב יהודה מסברא דנפשיה ידע לה דגר וממזר כשרין לדיני ממנות וסמך ידו אהא וא׳ אאידך חדא לאתויי גר וחדא לאתויי ממזר וא״ת והיאך נשתבשו לומר בשתיהן ממזר וי״ל דמשום דלא מסיימי ואיכא בתלמידי רב יהודה דתני ממזר אהא ואיכא דתני ליה אהא באה״נ ששמע זו וזו ושנה בשתיהן ממזר. חדא לאתויי גר כבר פירשתי במס׳ יבמות וגם במס׳ סנהדרין דגר שאמו מישראל כשר לדון דיני ממונות אפילו בישראל אבל אם אין אמו מישראל פסול דלא גרעו דיני ממונות אעפ״י שאין אמו מישראל כדאיתא בפ׳ מצות חליצה דעליך הוא דבעי מקרב אחיך ומיהו דיני נפשות אינו דן אפי׳ על חברו דלא גרע גר גרור מדינו של שור שהוא בסנהדרי כשרה הילכך הא דאמרינן הכא דגר כשר לדיני ממונות אם לישראל הוא הוה בעינן אמו מישראל וק׳ דהיכי דמי אם בגוי שבא על בת ישראל אין זה גר אלא ישראל דגוי הבא על בת ישראל הולד כמוה ואי כשהיה אביו גר כשבא על בת ישראל היכי אמרינן דבא מטפה פסולה לכך יש לנו לומר ע״כ דמיירי בגר שאין אמו מישראל וכשר לדון דיני ממונות את חברו ופסול לדיני נפשות אפי׳ לחברו ואפי׳ שאמו מישראל והכשר כשר לעולם והפסול פסול לעולם ולאו בחדא גוונא איירי בתרווייהו.

ג״ה וצריכא דאי אשמועינן גר משום דאתי מטפה פסולה וכו׳. ולא נהירא דלפום הא עבדינן צריכותא לפסולה דדני נפשות וזו לא נצרכה דהא פשיטא ואפי׳ חלל פסול לכך וכדתנן בסנהדרין שאין דנין דיני נפשות אלא מן המשיאין לכהונה ותנן נמי שאין בודקין מן הסנהדרין ולמעלה ונפקא לן מדכתיב ונשאו אתך בדומין לך דאין לתרץ דהנהי להושיבו קבוע בסנהדרין אבל לפי שעה דמנה הוא עמהן לדיני נפשות מדלא פרישו ליה בגמ׳ והגרסא הנכונה וצריכא דאי אשמועינן גר דראוי לבא בקהל וכו׳ ואי אשמועינן ממזר דאתי מטפה כשרה והוי כולה צריכותא משום דיני ממנות.

והא דתנן כל הכשר לדון כשר להעיד. ש״מ דאשה פסולה לדון וק׳ מהא דכתיב והיא שופטה את ישראל וכבר פרשתיה בסנהדרין גם בפ״ק דקדושין בס״ד.

לאתויי סומא בא׳ מעיניו. פי׳ דאינו כשר לדיני ממונות דאולו לדיני נפשות פשיטא אפילו מחוסר שום אבר אחד דכולך יפה רעיתי ומום אין בך ועובדא דלקמן בדיני ממונות הוה והא פשיטא ובדין הוא דיכול לומר לאתויי גר שאין אמו מישראל שהוא כשר לעדות ופסול לדין ישראל אלא דכיון דכשר לדון לחברו לא פסיקנא ליה ואידך עדיפא לי'.

יש בו עצם ואין בו ציפורן מטמא במגע ובמשא אבל לא באהל. ותימה דבפ' אלו מומין (דף מה) [אית דאמר] דמשום עצם כשעורה נגעו בה אמאי טמא כשנוגע בבשר ואינו נוגע בעצם. וכ"ת משום יד אושומר דהא דאמרינן אין שומר לטומאה חמורה היינו להצטרף אבל להוציא טומאה יש שומר הא רב הוא דאמר בפ' העור והרוטב דאין יד לפחות מכזית ואין שומר לפחות מכפול. ורבינו הגדול דהכא היינו רב וי"ל דגזרו חכמים פחות מכשיעור אטו פול דפעמים יש בעצם כפול והבשר מכסהו. א"נ גזרינן נגיעת בשר אטו נגיעת עצם א"נ גזרינן מגע אטו משא:

כל המטמא מדרס מטמא טמא מת. ואפי' הוא פשוטי כלי עץ דאינו ראוי לקבל טומאה כיון דחזי למדרס מקבל טומאה דילפינן ליה מפכין קטנים שטהורים בזב דלמגע לא חזו שאינו יכול ליגע לתוכן לפי שפיהן צר ובהיסט נמי לא מטמו דהיסטו (בעי') [ילפינן] מקרא דאשר יגע בו הזב ומה שאינו בא לכלל מגע אינו בא לכלל משאאע"ג דראוי לנגיעת שער הזב. בת"כ ילפינן דשער הזב דמטמא מהנוגע בבשר הזב וכיון שאינו ראוי לנגיעת בשר אינו מטמא בשער. ותימה כלי חרס המוקף צמיד פתיל אל יטמא בהיסט דאינו ראוי לנגיעה. ולעיל בפ"ק אמרינן שמטמא מעת לעת שבנדה ואר"ת דצמיד פתיל חשוב בא לכלל מגע לפי שעומד ליפתח אע"ג דגבי קולית נבילה אמרינן מחוסר נקיבה כמחוסר מעשה ואע"ג דחשב עליו לנוקבו אינו מטמא במשא שאני התם דמסתמא אינועומד לינקב אלא ע"י מחשבה אבל צמיד פתיל סתמא עומד לינקב וה"ה דמציל מיעבד ק"ו מסאה ותרקב ופכין גדולים דלאמטמו מדרס ומטמו טמא מת אלא דניחא ליה למינקט פכין קטנים שטהורין בכל טומאת הזב ואע"ג דטמאין במעיינות הזב נהי דבשער הזב לא מטמו משום דבעינן ראוי לנגיעת בשר מ"מ רוקו דכתיב בהדיא וכי ירוק הזב בטהור פשיטא ליה דלא בעינן בהו ראוי לנגיעת בשר מ"מ טהורים מכל טומאות המחוברות לזב:

מפץ שמטמא בזב אינו דין שיהא טמא במת. ותימה כלי חרס המוקף צמיד פתיל יוכיח שטמא בזב וטהור במת. ואומר ר"ת דלא שייך לעשות יוכיח מצמיד פתיל דכה"ג שהוא טמא בזב היה טמא במת דמה שהוא בהיסט היינו משום דהוי כאילו נגע זב בתוכו דאי זהו מגעו שהוא ככולוהוי אומר זה היסטו ובמת נמי אם היה כזית מת בתוכו היה טמא:

לאיתויי ממזר. תימה אמאי לא קאמר לאיתויי בעל מום שפסול לדיני נפשות משום ונשאו אתך בדומין לך כדאיתא בפ' עשרה יוחסין ובפ' אחד דיני ממונות מפיק ליה מכשם שב"ד מנוקים בצדק כך מנוקים מכל מום. ולימא נמי לאיתויי אשה שכשירה לדיני ממונות כמו שמפרש לקמן ופסולה לדיני נפשות מאתך וי"ל דלא מיירי אלא בפסול יוחסין והכי נמי אמרינן בפ' זה בורר דפריך התם והאיכא עד זומם דדיני ממונות דכשר לדיני נפשות ופסול לדיני ממונות ומשני בפסול יוחסין קא מיירו:

תנינא חדא זימנא. תימה מאי קשה ליה כל הני כללי דהני מתניתין מיפרשן בדוכתייהו ולא תני להו [אלא] אגב גררא י"ל דעיקר פירכא הוי מרב יהודה למה הוצרך לומר תרי זימני לאיתויי ממזר וכה"ג אשכחן גבי רב יהודה דפסיק כר' עקיבא בפסחים בפ' אלו דברים ובפרק ר' אליעזר דמילה דאמר כל מלאכה שאפשר לעשות מע"ש אינה דוחה את השבת ופריך התם תנינא חדא זימנא וקיימא הך פירכא על רב יהודה ולא לר' עקיבא דלא עביד התם צריכותא מההיא דתנן במנחות בפ' שתי הלחם דקאמר ר' עקיבא נמי התם כה"ג [אלמא] דלא פריך לר' עקיבא. והשתא נמי ניחא דלא קאמר דאצטריך מתניתין דסנהדרין משו' חלל דכשר לדיני ממונות ופסול לדיני נפשות כדתנן התם אין כשר לדיני נפשות אלא שמשיאין לכהונה משום שלא פריך אלא לרב יהודה ותימה ורב יהודה גופיה אמאי לא קאמר לאיתויי חלל וי"ל משום דשמעינן ליה מלישנא דמתני' דקתני בסיפא אין כשר לדיני נפשות אלא כהני' לוים וישראלי' המשיאין לכהונה ומיהו ק' דממזר וגר נמי שמעינן מהתם. וי"ס דגר' בסנהדרין איפכא ואי שמעינן גר משום דראוי לבא בקהל אבל ממזר אימא לא ואי אשמועינן ממזר משום דבא מטפה כשרה אבל גר אימא לא והשתא הוי חדוש דרב יהודה מה שהן כשרין לדיני ממונות והשתא לאשמעינן להמלישנא דמתניתין משום דאיירי בדיני נפשות:

חדא לאיתויי גר וחדא לאיתויי ממזר. כלומר תני בחדא זימנא במילתא דרב יהודה (חדא) לאיתויי גר משמע הכא דגר כשר אע"ג דאין אמו מישראל. ותימה דבפ' החולץ אמרינן רבא אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה אפורסייה דבבל דכיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרי' ביה וי"ל דהכא איירי לדון גר חבירו כדאמרינן בפ' מצות חליצה גר דן את חבירו דבר תורה ואם היתה אמו מישראל דן אפי' ישראל ולא כמו שפרש"י שם דבדיני נפשות איירי דן את חבירו ולא ישראל אבל לדיני ממונות כשר. ועוד דמייתי התם קרא דמקרב אחיך ואילו בדיני נפשות ממעטינן מונשאו אתך בסנהדרין ובקידושין. ותי' הא דאמרינן בעשרה יוחסין מי שהוחזקו אבותיו משוטרי הרבים וכו' למימרא דלא מוקמינן פסולין לדינא והתנן הכל כשרין לדון כו'. ואמר רב יהודה לאיתויי ממזר. ומאי קשה ליה היינו דוקא לדון חבירו כדאמרינן גבי גר וי"ל דגבי ממזר לא שייך לפלוגי בין ישראל כשר לממזר דמקרב אחיך קרינן ביה כיון דאביו ואמו מישראל ואי מיפסל לישראל כשר מיפסיל נמי לחבירו. והא דקאמר בגר וממזר דצריכי אע"פ שהן חלוקין זה מזה כדפרישית מ"מ נקט צריכותא דשייכא לפי דמרבי ליה רב יהודה ממתניתין שאין חילוק זה מפורש בהם:

כל הכשר לדון כשר להעיד. ותימה והרי אשה דכשרה לדון דכתיב והיא שפטה את ישראל גבי דבורה ואמרינן נמי ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם הוקשה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וכי היכי דהאי קרא איירי בנידונין איירי נמי בדיינין כדדרשינן לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים אלמא אשה כשרה לדון ופסולה להעיד כדאיתא בריש שבועת העדות. וי"ל דה"ק כל איש הכשר לדון כשר להעיד א"נ נהי דבנידונין אשה בכלל בדיינין אין אשה בכלל. ודבורה מלמדת דייני ישראל א"נ מחמת נביאותה קבלוה עליהם:

פיסקא אמר ר' חסדא דבר זה רבינו הגדול אמרו המקום יהא בעזרו יותרת שיש בו עצם כולי פירוש שכלל זה לא נאמר אלא באצבע יתירה אבל כל רמ"ח אברים שבאדם כל אחד מהן מטמא במגע ובמשא ובאהל כדתנן בפ' קמא דאהלות רמ"ח איברים באדם כולי עד כל אחד ואחד מטמא במגע ובמשא ובאהל במת אימתי בזמן שיש עליהם בשר כראוי ואם אין עליהם בשר כראוי מטמא במגע ובמשא ואין מטמא באוהל ולא הוזכרה צפורן אלא גבי אצבע יתרה שהיא יתירה על רמ"ח איברים ואי לית בה צפורן לא מטמאה באהל:

בד"ה ר' יהודה הוא אומר לא כן בודקין אותה דהא קולא הוא כו' עכ"ל לפסול למי חטאת ודאי דחומרא הוא אבל קולא הוא לגבי טומאה מיהו בכלי המיוחד למשקין לטומאה נמי טהרתו בכונס משקה כמ"ש התוס' בס"פ המצניע:

תוס' בד"ה תנינא חדא זימנא כו' והשתא א"ש דלא קאמר כו' לאתויי חלל כו' ואדרב יהודה לא מצי לשנויי כו' עכ"ל ר"ל דהך סיפא דהתם ואין כשר לדיני נפשות אלא מן המשיאין כו' אינו אלא פירושא דהכל כשרין לדון ד"מ ואין הכל כו' דקתני ברישא הוא והוה מצי למימר דכולה אתא לאתויי חלל ואצטריך תרתי מתני' דאי לא תני אלא חדא לא הוה מוקמינן לה דכשר בד"מ אלא בחלל אי נמי דאצטריך ההיא דסנהדרין לפסול אפילו חלל בד"נ וההיא דהכא אצטריך דאפילו ממזר או גר כשרים לד"מ וכן מ"ש דאדרב יהודה לא מצי לשנויי דחדא לאתויי חלל כו' צ"ל דהיינו נמי בכה"ג דחדא לפסול אפי' חלל בד"נ וחדא דאפי' ממזר או גר כשרים לד"מ כך נ"ל תוכן דבריהם אבל מ"ש בסוף דבריהם דלהכי לא מוקמינן לה אחלל משום דלישנא דסיפא כו' משתמע אבל כשר לד"מ ולכל הפחות מוקמינן אחלל כו' אין זה מובן דמאי איכפת לי' דממתני' משתמע כשרות לחלל בד"מ דלהא ודאי לא אצטריך לאשמועינן חלל דמק"ו מממזר או מגר נמי שמעינן [ליה] אבל מ"מ אצטריך ליה לאשמועינן פסלות אף לחלל בד"נ ואי משום דפסלות לחלל בד"נ נמי שמעינן ממתניתין דהתם דקתני ואין כשר לד"נ אלא מן המשיאין כו' עיקר דבר זה חסר מדבריהם ומי הכריח אותם לאין צורך שכתבו דכשרות לחלל בד"מ משתמע נמי מדיוקא דמתני':

בגמ' וצריכי דאי אשמועינן גר וכו' נ"ל דהאי צריכותא לפי פשוטו דקאי אמתני' ליכא לפרושי ככל צריכותא דעלמא משום דבחדא סברא הוי סגי ליה דאי לא תנא אלא חדא מתני' הוה מוקמינן לה אגר משום דראוי לבא בקהל אבל ממזר לא דהא הכא לא שייך לומר דלכתוב ממזר ולא בעי גר דהכא לא שייך למתני בהדיא לא גר ולא ממזר דהא לא תני תנא דמתני' ע"א כלל וצ"ל דהוי כמו תרי שנויי כאילו אמר אי לא תני אלא חדא מתני' הוה מוקמינן לה אגר משום דראוי לבא בקהל אבל ממזר לא או לאידך גיסא דלא הוה מוקמי' לה כ"א אממזר משום דבא מטיפה כשרה אבל גר לא לכך צריכה תרוייהו וק"ל:

בתוס' ד"ה תנינא חדא זימנא וכו' והשתא א"ש דלא קאמר דההיא דסנהררין לאתויי חלל וכו'. יש להקשות מאי קאמר דהל"ל דההיא דסנהדרין אתי לאתויי הלל וע"כ צ"ל דר"ל וההיא דהכא אתיא לאתויי ממזר דא"כ תקשי לן תרוייהו ל"ל דלכתוב ממזר דאינו ראוי לבא בקהל ואפ"ה כשר בדיני ממונות כ"ש חלל דמותר לבא בקהל דכשר לדיני ממונות דהשתא ליכא למימר ההיא צריכותא דאמר בגמרא אגר וממזר אי אשמועינן ממזר משום דבא מטיפה כשרה וכו' דחלל הוי יותר טיפה כשרה מממזר ולכאורה היה נראה לפרש כוונת התוס' דר"ל כן דאי אמתני' פריך ה"ל לשנויי דההיא דסנהדרין אתי לאתויי חלל ועיקר הרבותא אתא לאשמועינן דאפי' חלל פסול בדיני נפשות ומתני' דהכא אתי לאתויי ממזר ולאשמעינן דאפי' ממזר כשר בדיני ממונות והשתא לא קשה מידי ולא נצטרך לשום צריכותא דכה"ג צריך לפרש התוס' בדבור שאחר זה דמקשו וא"ת אמאי לא קאמר לאתויי בעל מום פסיל לדיני נפשות וכו' אבל לפי זה לא יתיישב לישנא דתוס' דקאמר בתר הכי וארב יהודה לא מצי לשנויי וכו' דמלישנא דסיפא וכו' משמע אבל כשר לדיני ממונות דלמה להו לתוס' לסיומי הכי דהא לפי זה לא אתי לאשמועינן דחלל כשר בדיני ממונות דכ"ש הוא מממזר אלא לאשמועינן דפסול בדיני נפשות אתי ועוד י"ל דברי התוס' דר"ל דאי פריך אמתני' ה"ל לשנויי דההיא דסנהדרין אתא לאתויי חלל וההיא דהכא ממזר מאי אמרת דלכתוב הך דהכא לחוד דאפי' ממזר כשר וכ"ש חלל זה אין קושיא כלל דאי לא תני אלא מתני' דהכא הוה מוקמי' לה דאתא לאתויי חלל אבל ממזר ה"א דפסול אף לדיני ממונות דהא לא שייך למימר דלתני הכא בהדיא ממזר דכשר לדיני ממונות דאין זה משיטת התנא דלא תני אלא כללים כל הראוי לדון וכו' ויש וכו' דומיא דאידך בכא ולכך הוה מוקמינן לה שפיר אחלל אבל השתא דתני ההיא דסנהדרין דאתא לאתויי חלל דכשר ע"כ הך דהכא אתי לאתויי אפי' ממזר דכשר ודוגמת שיטה זו פירשנו שיטת הצריכותא דבגמ' לפי פשוטו דאוקי אמתני' אלא שגם לפי זה לא יתיישב לישנא דתוס' דמסיימי בתר הכי וארב יהודה לא מצי לשנויי דחדא לאתויי חלל וכו' דבלא זה פשיטא דארב יהודה לא מצי לשנויי הכי דהא ע"כ היה צ"ל דבחדא קאמר ר"י בהדיא דאתי לאתויי חלל ובחדא קאמר דאתא לאתויי ממזר והשתא חלל למה לי כיון דאשמועינן דממזר כשר כ"ש חלל אלא שלפי פירוש זה יש ליישב דהוכרחו התוס' לסיים כן דלא תקשה דאדרב יהודה נמי איכא לשנויי הכי דאההיא דסנהדרין קאמר ר"י דאתא לאתויי חלל ואהך דהכא קאמר דאתא לאתויי ממזר והוצרך למימר נמי דההיא דסנהדרין אתי לאתויי חלל דאי לא אתמר מלתיה דרב יהודה כ"א אהך דהכא לחוד לאתויי ממזר הוה פרכינן לר"י גופיה מנא ליה לאוקמא הך דהכא דאתא לאתויי ממזר דלמא לא אתיא אלא לאתויי חלל לכך אשמועינן ר"י בההיא דסנהדרין דאתיא לאתויי חלל א"כ הך דהכא ע"כ אתיא לאתויי דאפי' ממזר כשר לכך מסיימי התוס' דאר"י לא מצי לשנויי הכי משום דא"כ לא נימא כ"א אהך דהכא לחוד דאתיא לאתויי ממזר דאחלל ליכא לאוקמי דפשיטא הוא דחלל שמעינן מסיפא דההיא דסנהדרין בלא מלתיה דר"י הלכך אר"י ליכא לשנויי הכי אלא דבחדא קאמר דאתיא לאתויי גר ובחדא קאמר דאתיא לאתויי ממזר וצריכו תרוייהו כדאיתא בגמ' כנ"ל עיקר וק"ל וצ"ל לפירוש התוס' דהא דמכשיר ר"י גר וממזר לדיני ממונות ואוקי מתניתין דחדא אתיא לאתויי גר וחדא ממזר מסברא דנפשיה קאמר כן דהא מדיוקא דמתני' ליכא למידק כלל דכוון דאמתני' לא שייך למפרך תנינא חדא זמנא כמ"ש התוס' דלא תני הכא הני כללי כ"א אגב אחריני א"כ איכא לאוקמי תרוייהו דלא אתו אלא לאתויי חלל דכשר לדיני ממונות ופסול לדיני נפשות ואע"ג דכבר שמעינן לה מההיא דסנהדרין תנא לה נמי הכא אגב כללי אחריני וק"ל:

ד"ה לאתויי ממזר וא"ת אמאי לא קאמר לאתויי בעל מום דפסול לדיני נפשות וכו'. ר"ל וההיא דהכא אתי לאתויי דאפי' ממזר כשר לדיני ממונות והשתא אצטריכו תרוייהו וק"ל:

רש"י בד"ה אם האור כו' להכניס משקה הס"ד:

בד"ה מטמא כו' בפרק יוצא דופן אין בו כו' הד"א:

בד"ה ואינו מטמא כו' ואי לאו יתירה היא כו' כצ"ל:

בד"ה מי שמיוחד כו' דכתיב וכבס בגדיו וגו' כצ"ל:

תוס' בד"ה תנינא חדא כו' חייב במעשר כו' ושמעינן כו' בראשית הגז חייב כו' אלא לא פריך אמתניתין כו' כמו שיש ספרים דגרסינן כו' כצ"ל:

בד"ה חדא לאתויי כו' דכיון דאמך מישראל כו' ולא בב"ד של גרים ורגיל ר"ת כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה מי שמיוחד. דכתיב יכבס בגדיו. כצ"ל:

תד"ה יש. וא"ד משום עצם כשעורה נגעו בה. כצ"ל:

תד"ה חדא. תדע דהא דרשינן עליך כו'. כצ"ל:

אמר רב יהודה לאתויי ממזר פירש"י שפסול לדיני נפשות משום דכתיב כולך יפה רעייתי ומום אין בך וצ"ע דהתם בסנהדרין דחי ליה הש"ס דילמא מום ממש קאמר ומפיק ליה מאתך ע"ש וי"ל דתוס' הקשו שם דילמא אתך בדומין לך נמי להכי אתי שיהיו נקיים ממום ולא לענין ייחוס ע"ש וס"ל לרש"י דהש"ס אה"נ קאמר דאתך אתי לכל הפחות לנקי ממום ואייתר קרא דשלמה כלך יפה רעייתי למימר שיהיה נקי גם מפסול משפחה. והך דמייתי מכולך יפה רעייתי למימר שיהיה נקי גם מפסול משפחה והך דמייתי מכלך יפה רעייתי איהו נמי מעיקרא אקרא דתורה דאתך סמיך וא"ש פירש"י דשמעתין. ודוחק דקרא דשיר השירים לאו יתירא הוא אלא שבחי' דכנסת ישראל קמסדר:

א"נ י"ל כך דצ"ל הא דפריך התם דילמא מום ממש. הא ע"כ מעיקרא לא נעלם זה מעיני הש"ס דפשטי' דקרא מום ממש קאמר ואלא מדכפלי' קרא למילתי' ואמר כולך יפה רעייתי. ומוסיף עוד ומום אין בך והיינו הך. אלא ע"כ לאטפוי' אתא שיהיו נקיים מפסול משפחה וא"כ מאי פריך. וי"ל דבסוטה ל"ו ע"ב פליגי בקרא דכתיב גבי מרע"ה בפ' שמות והנה נער בוכה מר ס"ל קולו כנער וא"ל ר' יהודה אם כן עשיתו למרע"ה בעל מום. ובחי' תורה כתבתי דלת"ק ס"ל כמ"ש בירושלמי דפסחים גבי בג' כתות הפסח נשחט דנתן הקב"ה כח בקולו של משה רבינו ע"ה שהיה הולך מתחלת מחנה ישראל עד סופה ע"ש וזה רמז לו הקב"ה בתחלת לידתו שיהיה עתיד קולו להשמיע לרבים שלא כדרך הטבע ואם כן אין זה גנאי ומום למשה רבינו ע"ה ואם כן יש לומר קרא דכפל למילתיה ואמר כלך יפה רעייתי ומום אין בך לומר דאף ע"פ שאין זה כלל מונח שאין בך מום שהרי מרע"ה בעצמו היה בו מום שקולו עבה. מ"מ היינו יפיפותו ולכן מדייק כולך יפה ומום אין בך המבטל יופי שלך אלא אם ימצא בך מום ע"ד נס אינו אלא ליפותך. וא"כ המקשה הקשה שפיר דילמא מום ממש וכר' נחמיה. ואם כן יפה השיב לו המתרץ מאתך בדומה לך והשתא אין לומר בדומה לך בלי מום דהא השתא קיימינן לר"נ דמרע"ה גופיה היה בע"מ אלא לגבי דידיה לא היה מום אדרבה למעליותא הוא. אבל מ"מ אם יהיו הזקנים בדומה לו להם מום יחשב ומה"ת יאמר כוותיך תעייל שלימים לא תעייל עי' פ"ק דע"ז בסוגיא דאתך. נמצא ממ"נ לר' יהודא דקיי"ל כוותיה דלא היה קולו כנער עי' רמב"ן על התורה פ' שמות לא מוכח מידי מאתך דאיכא למימר בדומה לך בלי מום כקו' תוס' מ"מ לדידיה מוכח שפיר מכולך יפה מדכפלי' קרא למילתי' ש"מ לפסול משפחה אתא. והיינו דפירש"י בשמעתין דנפקא לן מכולך יפה והש"ס דסנהדרין רוצה ליישב גם לר' נחמיה דסוטה הנ"ל וק"ל. ואף ע"ג דרש"י בחומש פ' שמות מפרש כר' נחמיה אין זה קו' כידוע:

אלא דעדיין צל"ע מ"ש תוס' דילמא אתך בדומה לך לענין מומין משמע דפשיטא להו דלא דומה לכל מילי קאמר אלא דוקא בדבר אחד ומשו"ה הקשו דילמא לענין מום קאמר וכן בדין דודאי א"א שיהיו דומין ממש למרע"ה דאם כן תאמר שגם לענין רוה"ק ונבואה יהיה דומין וזה א"א ואפי' בענווה ויראת חטא א"א שהרי אפי' נבונים לא אשכח אלא ע"כ במילי חדא כצ"ל בכוונת תוס'. וא"כ לפ"ז אכתי קשה דילמא בדומה לך שיהיה עכ"פ אמו מישראל מנ"ל דבעינן יחוס הראוי לכהונה כלל. בשלמא הא לא קשיא דילמא לא אתא אלא למעוטי או גר או ממזר ומנ"ל למעוטי ישראל חלל דיש לומר דחד טעמא אית להו כיון דממעטינן גר שאמו מישראל או ממזר דתרווייהו אחיך ממש קרינן בהו ורק שאינם מיוחסים א"כ ה"ה חלל. אבל הא קשיא [דלמא] באמת [יהיו] שלשתן כשרים ולא ממעט אלא גר שאין אמו מישראל ולא מיבעיא למ"ד פ"ק דחגיגה כללות נאמרו בסיני ולא פרטות נמצא שלא נאמרה פ' מקרב אחיך תשים עליך מלך עד משנה תורה אם כן פשיטא שהוצרך לומר אתך שלא יתמנה גר שאין אמו מישראל אלא אפי' למ"ד כללות ופרטות נאמרו בסיני מ"מ פרשת מינוי מלך לא נאמרה שהרי קודם יתרו לא צוה הקב"ה על מינוי השופטים כלל כדי שיזכה יתרו ויוכתבה פ' זו על ידו כידוע. והנה קודם שחטא מרע"ה לא היה שום הו"א שלא יכנס מרע"ה לא"י [רק רמזה הקב"ה בתורה כידוע אבל לא שיעלה כן ע"ד מרע"ה והעם] וקודם מינוי שופטים היה ס"ד של מרע"ה שהוא לבדו ישא ויסבול את העם בלי סיוע שום שופט ואלו נכנס מרע"ה לא"י ולא חטא לא היה מת לעולם א"כ לאיזה צורך יאמר לא תוכל לתת עליך איש נכרי דמניה ילפינן פסול גרים ע' מ"ש הר"ן בחי' לסנהדרין. ואם כן אפי' למ"ד כללות ופרטות נאמרו בסיני מ"מ פרשה זו לא נאמרה ואם כן שפיר הוצרך לומר בדומה לך שלא יהיה גר שאמו גויה ואין לומר אם כן למה חזר ונשנית לא תוכל לתת עליך איש נכרי י"ל דהוי סד"א ה"מ בסנהדרין אבל בשארי התמניות לא קמ"ל לא תוכל לתת עליך כלל מ"מ קשיא. אמנם לס"ד דילפינן מקרא דוהתיצבו שם עמך דבהעלותך שפיר י"ל דלמ"ד כללות ופרטות נאמרו בסיני אם כן נהי דפ' מלך לא נאמרה שם מ"מ מיד אחר שיעצו יתרו למנות שופטים מסתמא נאמר לו כל פרטותיה של אותה מצוה כמו בכל המצות ונאמרה פ' מלך ושם נאמר לא תוכל לתת עליך איש נכרי וא"כ עמך דזקנים ע"כ לטפוייה אתא שיהיה מיוחסים וא"ש אבל למסקנא מקרא דיתרו קשה. וי"ל דזה תלויה בפלוגתא רפ"ק דע"ז דאית מאן דס"ל אפי' אי לא חטאו נמי הוה מייתי וכן בס"פ במה אשה נמי פליגי אי יש מיתה בלא חטא ולדידיה מרע"ה מת בלא חטא כלל ע"ש נמצא א"נ היה נכנס לא"י נמי עתיד היה למות והוצרך לאמר לו בהר סיני פ' המלך עם כל פרטותיה ואייתר ליה אתך למיוחסים ולאידך מ"ד דס"ל אין מיתה בלא חטא. או למ"ד דס"ל כללות נאמרו בסיני ולא פרטות לדידיה אה"נ דלא מוכח מידי מקראי דתורה רק מכולך יפה רעייתי ומום אין בך וס"ל כר' יהודא דסוטה הנ"ל דמרע"ה לא היה קולו כנער. ומוכח מכולך יפה רעייתי לחוד מדכפל קרא כנ"ל:

והנה לכאורה צל"ע טובא במאי דפריך אקרא דבהעלותך דילמא משום שכינה. הא ע"כ באותה הזמן לא היה שום פסול משפחה דא"כ מרע"ה גופיה היה בן יוכבד דודתו דלאחר מת"ת היה ממזר ח"ו ובני אלעזר היו מבני פוטיאל וכה"ג טובא בלי ספק אלא שמתן תורה היה להם מקוה טהרה וכ"כ רמב"ן בפ' מגדף שלא היו ממזרים באותה שעה חוץ ממגדף א' היה ופרסמו הכתוב שנולד ממצרי שבא על בת ישראל ותו לא. ואם כן לאיזה צורך הוצרך לומר עמך בדומה לך מיוחסים כמותך הלא לא היה מי שאינו מיוחס וע"כ לדורות קאמר. וא"כ איך אמר משום שכינה ואדרבה אקרא דיתרו קשה טפי דילמא מילתא יתירא בעלמא קעביד כמו שבקש חכמים ונבונים וכן הקשה פנ"י בקידושין ע"ו ע"ב ע"ש ולא מצינו לשנויי דא"כ למה הוצרך כלל לומר בדומה לך הא לא היו ממזרים באותה שעה די"ל אולי יתרו לא ידע שלא שלטו מצרים בנשותיהם ועוד דעדיין בן שלומית חי אבל בפ' בהעלותך שכבר הומת משעת העמדת הדגלים אם כן עמך דקאמר אלדורות קאי ומאי פריך. ואפי' למ"ש רש"י בפ"ק דסנהדרין ט"ו ע"א פי' אחר דמשום שכינה וכן פי' בהוריות ד' ע"ב מ"מ היינו שייך אוהתיצבו שם עמך אבל מ"מ אכתי נילף מאתך דכתיב בפ' בהעלותך וע"כ צ"ל דאיכא למידחי משום כבוד השכינה החמיר טפי ולפי הנ"ל ליתא להא וצלע"ג. ואולי יש לדחוק ולומר דאה"נ דמשו"ה לא מייתי מיד מקרא דיתרו מטעם הנ"ל דאיכא למימר יתרו לרווחא דמילתא עביד הכי והיה טועה שיש ממזרים ומשו"ה מוכיח מפ' בהעלותך אך לפום טעותיה דהמקשן שהקשה דילמא משום שכינה א"כ לפי טעותו השיב לו מיתרו דאי"ל לרווחא דמילתא עביד הכי דא"כ עכ"פ כבר ידע מרע"ה מצוואת יתרו דאיכא קפידא בהכי אפי' בלא שכינה א"כ מכ"ש משום כבוד דשכינה וא"כ מ"ט חזר ואמר לו בפ' בהעלותך עמך אלא ע"כ אלדורות קאי ומוכח ממ"נ כצ"ל. ובזה מיושב הא דמייתי הרמב"ם מקרא דבהעלותך והא"ש וקרוב לזה דברי פני יהושע בקידושין הנ"ל:

ומן המורם יש ליישב מ"ש חז"ל בפ' הקורא עומד דא"ל ר"ח לרשב"ר אלמלי לוי אתה פסול אתה מן הדוכן דעובי קלך אתא א"ל לאבוה א"ל אימא ליה לר"ח כשאתה מגיע לוחכיתי לה' לא נמצאת מחרף ומגדף דצ"ע טובא מה רצה ר"ח לפוסלו מן הדוכן הא לא היה לוי ומאי איכפת ליה לרשב"ר בזה ומה השיב לו ר' שגם הוא לא יכין לדבר כן וכי דרך נשים להשלמים הללו דאתו לאנצויי. דלפי הנ"ל דסנהדרין נפסלים אפי' במומים שאינן פוסלים בכהנים רק בלוים נמי נפסלים דהרי כתבנו ממומו של מרע"ה שקולו כנער וזהו רק מום ללוים כמו שפירש"י שם בסוטה ל"ו ע"ש. ולכאורה יש להוכיח נגד זה דהרי ר"ח היה ראוי להשראת שכינה מההיא דפ' השוכר את הפועלים דמייתי תוס' במגילה הנ"ל שהעבירו רבי לפני התיבה למייתי משיח. ומשמעתין מוכח דכבוד שכינה עדיף ממינוי סנהדרין אם כן מכ"ש שהיה ר"ח ראוי למנותו בסנהדרין. וברור נמי דדבורו של ר"ח הוי מום לגבי לויה טפי מעבי קליה דרשב"ר מדאמר ליה רבי אם אתה מגיע לוחכיתו וגו' ש"מ שזהו גרוע מעבי קליה וכיון דר"ח היה ראוי למנותו בסנהדרין כ"ש רשב"ר. והשתא א"ש דר"ח אמר לרשב"ר שאין ראוי לנשיאות למלאות מקום אביו מפני שהוא פסול לדוכן ורבי השיב לו כשאתה מגיע לוחכיתו גו' ואפ"ה ראוי אתה לשכינה ומכ"ש לסנהדרין א"כ ה"ה בני רשב"ר. וי"ל דר"ח ס"ל דאה"נ דהוא אינו ראוי למנותו בקביעות רק באקראי בעלמא כמ"ש לחד שינויא וזהו סברת יש פוסקים דמייתי רמב"ן בשמעתין דס"ל חלל כשר לדון ד"נ ורק למנותו בקביעות פסול אבל באקראי כשר:

חדא לאתויי גר. בכה"ג לח"מ סי' ז' הקשה משמעי' ואבטליון שהיו גרים ממש כמבואר בהקדמת הרמב"ם והם היו נשיאי ישראל ע"ש מ"ש דקבליה עלוי' ופי' התומים דקבלת המלך מהני אפי' לנפשות ע"ש והדבר תמוה אם כן איך אמרינן בקידושין ע"ו שהוחזקו אבותיו להיות משוטרי הרבים כו' וקשה דילמא קבלו המלך עלי' אבל לפע"ד דקודם הלל לא היו הנשיאים ואבות ב"ד אותם שהיו ראשי סנהדראות כי אותם היו ממשפחת בית דוד אף ע"ג דלא היו גדולים בתורה וכמו שהיה ריש גלותא דבבל שרובם לא היו גדולים בתורה אדרבה מצערי חכמים היו ובני ביתם לא מעלי. ותחתיהם היו מתמנים ראשי הישיבות שהיו גדולים בתורה והיה כפופים לר"ג. וע"ד הפלא אמרינן בגיטין שאני הונא בר נתן דמיכף הוי כייף לרב אשי שהונא היה ר"ג והיה צדיק גמור והיה כייף לר"א אבל אידך לא היו לומדים כ"כ ולא כייפי לת"ח. וה"נ היה בא"י בנשיאים עד הלל ואז נהגו בני בתירה ענוה יתירא והורישוהו להלל תורה וגדולה במקום אחד. וכן היה מן אז לכל זרע הלל אבל לא לפני זה. תדע לך דהא כי קחשיב בפ' אין דורשין הזוגות דפליגי בסמיכה אמאי לא קחשיב נמי בני בתירה שהיו לפני הלל שמהם קבל הלל נשיאותו ואין לומר דילמא אינהו לא הוה פליגו בסמיכה הא קחשיב התם אפי' מאן דלא פליג ע"ש ועוד הא באבות לא קחשיב להו לבני בתירה כלל במקבלים ממי קבלו ומי קבל מהם אלא ע"כ לא היו מגדולים אלא ראשים ע"פ מלך או שהיו מזרע דוד ואינך הוה נשיאים בהרבצת תורה לא לחק ומשפט. היינו דאמרינן ר"פ אלו דברים מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם משמע הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא תרי מילי הוה ולשניהם זכה הלל משא"כ אותם שלפניו וקרוב לזה נוטה דעת התומים אלא דלא נחית למ"ש והמעיין יבחר:

דקאתי מטפה פסולה מלשון זה משמע להתוס' דמיירי באמו גויה דאלו אמו מישראל טפה כשרה מקרי' דמקוה טהרה היא לו. והנה מבואר בתוס' יבמות דלאו דוקא אמו מישראל אלא מכ"ש אביו מישראל ואז לא בעי אמו מישראל. אבל דעת הרבה פוסקים אינו כן אלא דלא מהני אביו בלא אמו ג"כ ועי' בנמוק"י ועי' היטב מ"ש והאריך בכה"ג לחו"מ סי' ז' הנ"ל. ובזה הבנתי תרעומות השבטים הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע"ז יהרג נשיא שבט מישראל ובא הקב"ה ויחסו בן אלעזר בן אהרן הכהן. פי' הם טענו כיון שהיה נשיא שבט ש"מ שהיה מיוחס ממש מאביו ומאמו ואם כן פנחס שאין אמו מישראל שהרי אבי אמו פטם עגלים לע"ז לא יתכן אלא לדון כיוצא בו וכמ"ש תוס' גר דן גר חבירו אבל להרוג נשיא שבט המיוחס מי יהיב ליה רשותא. ואע"ג דלד"נ אפי' גר כמותו אינו דן מ"מ אמרו כן על צד ההפלגה דאפי' לדיני ממונות אינו ראוי לדון אותו מכ"ש להרגו. א"נ אפשר דקנאין פוגעין לא בעי למידייני ומ"מ פשיטא להו דלא גרע מדיני ממונות ומשו"ה ביזוהו ובא הקב"ה להוציא מלבם ויחסו אחר אביו לומר כיון שאביו מישראל תו לא איכפת לן. ועוד כבר כתבתי לעיל דבלאה"נ לא איכפת לן במה שהיה קודם מ"ת דבשעת מ"ת הוכשרו כולם כנ"ל באריכות:

אימא לא צריכא ע' מ"ש תוס' שיטת רש"י דוקא לד"נ בעינן אמו מישראל אבל לא לד"מ וקשה א"כ אמאי אמר דרב מרי בר רחל אמו מישראל הוה ומה נ"מ הא בימי רבא לא הוה ד"נ. וי"ל דס"ל לרש"י כהסוברים דעדות איסורים דנפקא מיניה נפשות כגון גיטין וקידושין וכדומה הו"ל כד"נ כמ"ש ב"י פלוגתתם בחו"מ סי' למ"ד מחודש ב' ע"ש והה"נ לענין דיינים ומינוייהם כצ"ל:

צריכא לכאורה נ"ל פשוט דאפי' למ"ש תוס' לקמן לחד שינויא דאשה כשרה לדון מאשר תשים לפניהם מ"מ לד"נ פסולה דלא נוכל להכחיש ילפותא דירושלמי דשבעים איש כתיב גבי סנהדרין וכתיב וישארו שני אנשים. עי' בירושלמי ר"פ שבועות העדות ועי' בחי' שם וס"ל להירושלמי דליכא למדחי שאני התם משום שכינה דודאי אשה ראוי' להשראת שכינה וז' נביאות יוכיחו וע"כ משום דפסולה לסנהדרין וא"כ הומ"ל לאתויי אשה דכשירה לד"מ ופסולה לד"נ אלא דפשיטא ליה דמיירי מפסול משפחה דשייכי הך מתני' למתני' דסנהדרין וק"ל. ובזה נדחה מ"ש לעיל דכל הכשר לשכינה כ"ש דכשר לסנהדרין דאשה יוכיח דכשירה לשכינה ופסולה לסנהדרין. ואי נימא דאינה ראויה כלל לד"מ נמי לק"מ אבל אי כשרה לדון רק משום מעלת סנהדרין לא חזיא שפיר נדחה מ"ש לעיל. וע' מ"ש עוד בסמוך אי"ה:

כל הכשר לדון כשר להעיד כו' עי' ב"ק פ"ח ע"א יליף פסול עבד לעדות מפני שאינו אח במצות ככה העלה הרמב"ם בהלכות עדות ע"פ הכ"מ שם ודלא כפשטא דסוגיא שם וכבר ישבתיו על נכון בעזה"י בחידושי ר"פ שבועות העדות ע"ש והנה שם כ' תוס' טעם נכון דלא מצינן למילף בכי האי לה לה מאשה ע"ש וקשה א"כ יהא עבד כשר לדון דלא שייך האי טעמא דגבי עדות להרמב"ם הנ"ל ולה לה מאשה נמי לא ילפינן לענין זה אם כן יהא כשר לדון. מיהו לתוס' שכתבו דגר נמי אינו ראוי לדון אלא גר חבירו אבל ישראל לא דלא מיקרי מקרב אחיך א"כ א"נ עבד כשר לדון מ"מ אינו ראוי לדון לא ישראל ולא אפי' גר דלגבי גר לא מיקרי עבד מקרב אחיך ולא מתכשר אלא עבד חבירו והיינו שבא לדון על ממון שאין לרבו רשות עליו וכה"ג. וזה א"א דעכ"פ א"א לקבל עדות דעבד פסול להעיד אפי' לחבירו עבד ואעדי ישראל לא מצי העבד להיות דיין לקבלם וכיון דלא חזי לרוב דיני ממונות אינו בכלל אשר תשים לפניהם וממילא דלא מתכשר אפי' להודאת מקצת דלא בעי עדות כן י"ל. אך להסוברים דגר דן אפי' ישראל וזהו שיטת רש"י דמייתי תוס' לעיל א"כ הה"נ לעבד שיהיה ראוי לדון עבד חבירו. וא"כ קשה אי כייל הכשר לדון כשר להעיד האיכא עבד דכשר לדון ופסול להעיד. וי"ל דיראה לי דמצות דיינים הו"ל מ"ע שהזמ"ג אפי' להסוברים דבדעבד כשר בלילה וחולקים אתוספות פ' מצות חליצה ק"ד ע"א ד"ה מ"ס ועי' בתומים סימן ה'. מ"מ לר"מ דמתני' אתיא כוותיה ויליף מנגעים בודאי מודה אפי' בדעבד פסול עי' וכן להסמ"ע דס"ל בלילה כעין יממא כשר אפי' לכתחלה מ"מ היינו נמי לרבנן בתחלת דין משום דנפקא להו מביום ולילה כעין יממא מיקרי שפיר יום כמו שמוכיח הסמ"ע דהדלקת נרות מהני כמו ביממא. אבל לר"מ דמפקי ליה מהיקישא דנגעים והתם כתיב להדיא לי ולא לאורי וכמ"ש תוס' בסנהדרין דעיקר סמיכת ההקישא הוא מלי ולא לאורי הוא ע"ש ואם כן גם הסמ"ע מודה דלילה פסול לגמרי אפי' אם מדליק נרות כעין יממא והו"ל מ"ע שהזמ"ג וא"כ אפי' למ"ד נשים סומכות רשות מ"מ הכא מודה דא"נ רצתה להחמיר ע"מ לדון מ"מ אינה יכולה לדון בכפי' כיון שלא נצטווית ע"כ וה"ה לעבד דיליף ליה מאשה לענין מ"ע שהז"ג והוא מבואר משו"ה פסול נמי לדון וא"ש:

אלא דאכתי ק"ל דהא פשיטא לי דליכא למימר דכד סתים רבי להך משנה דהכא הוה ס"ל באמת הלכה כר"מ ומ"מ פסקינן כסתמא דסנהדרין משום דקסתם לה גבי הלכתא דדיני ז"א אדרבא סתמא דהכא עדיף דקתני ליה גבי הלכתא פסיקתא כמבואר בע"ז ז' ע"א אלא ע"כ צ"ל אה"נ אי היה כוונת רבי למיפסק הלכתא בהאי סתמא הוה קיי"ל כהך סתמא אלא דאמרינן שלא היה רוצה כלל למסתם כלל כר"מ אלא משום שרצה לעשות כלל שלו כל הכשר לזה כשר לזה ויש שכשר כו' ולא מצי למיתני כן אלא לר"מ לכן תנא כחד תנא ולעולם לא עלה על דעתו למסתם כר"מ ומשו"ה סתמא דסנהדרין עדיף כצ"ל. וא"כ קשה אמאי לא סתם כהלכתא כרבנן ואיפכא כל הכשר להעיד כשר לדון ויש פסול להעיד וכשר לדון ומנו עבד לרבנן דלילה כשרה לדון ולא הוי מ"ע שהזמ"ג ועבד כשר לדון וה"נ קשיא לחד שינויא דתוספות דאשה כשרה לדון אלא ע"כ מזה מוכחא דלרבנן נמי דלא ילפי ריבים מנגעים ופסלי תחלת דין בלילה מביום מ"מ פסול אפי' בדעבד כתוס' יבמות ק"ד ע"א הנ"ל. ואפי' כעין יממא נמי פסול וכהש"ך ודלא כסמ"ע הנ"ל. ואם כן אשה ועבד פסולים לתחלת דין דהו"ל מ"ע שהז"ג וממילא פסולים נמי לגמ"ד דבעינן שיהיה תחלתו וסופו בכשרות וא"ש. ומזה מוכח נמי דסומא בשתי עיניו פסול לדיני ממונות כהרמב"ם דלא כתוס' בשמעתין ד"ה ור"מ היא. דאלת"ה אכתי ליתני איפכא דיש פסול להעיד וכשר לדון ומנו סומא בשתי עיניו דפסול להעיד מאו ראה וכשר לדון אלא ע"כ אה"נ דפסול גם לרבנן ומטעם שיתבאר אי"ה:

חדא לאתויי גר. כתב הריטב"א בחידושיו כ"י קבלתי מפי מורי הרב נ"ר דכל היכא דאמרינן דבעינן אביו ואמו מישראל באביו לחוד סגי ואמו לאו דוקא ומשום דבאידך אמרינן דסגי באמו אמרינן בהא עד שיהא אביו ואמו אבל רבותא אינה אלא דבעיא אביו שהכל הולך אחר הזכר וראיה לדבר רחבעם בן שלמה שלא היתה אמו מישראל וצלח למלוכה עכ"ל וכ"כ הריטב"א עצמו בחידושיו לקדושין על דף י"ג וסיים ואשכחן ברחבעם בן שלמה דהות אמו גיורת ואפ"ה מלך ע"פ הדיבור עכ"ל וכ"כ מרן בכסף משנה פ"א דמלכים דבאביו סגי ובהכי ניחא לי היאך מלך רחבעם דלאו הוא אמו מישראל דהא בן נעמה העמונית הוה עכ"ל:
ואנכי חזון הרביתי בספר נודע ביהודה שו"ת להגאון מהר"ר יחזקאל נר"ו בח"מ סימן א' שהקשה על דברי מרן ז"ל וז"ל תימה על כסף משנה אנא מצא דאם רחבעם גיורת היתה ודילמא הא דנקראת נעמה העמונית מזרע עמון באה ואמה או זקנתה היתה עמונית וכו' ומ"ש התוס' בנזיר כ"ג וכו' עכ"ל ותימה על תמיהתו דפשטי השמועות דנעמה עצמה היתה גיורת וכמ"ש בקמא דף ל"ח שתי פרידות טובות רות המואביה ונעמה העמונית. וכן בשאר דוכתי הכי מוכח דנעמה עצמה היא גיורת. וכבר מפורש באגדה הביאה הרמ"ע במאמר אם כל חי ח"ג סימן ט' דבעת שנטרד שלמה הלך למלך בני עמון ונעשה מלצר שם ונשא נעמה ואח"ך החזירו ה' למלכותו ונשבע לה שבנה יהיה מלך ע"ש ואני בעניי כן בקדש חזיתי אגדה זו בכ"י ויש עוד אריכות דברים בכ"י. וכבר כתב כן הריטב"א כדברי מרן וכן הרמב"ן בחידושי יבמות על דף מ"ה ועמ"ש בשיטה מקובצת לקמא על דף ל"ח מ"ש בשם רבינו ישעיה הזקן. ועל מ"ש עוד הרב נודע ביהודה אנכי עפר דל כתבתי על דבריו בהגהותי בס"ד:

חדא לאתויי ממזר. עמ"ש התוס' ועמ"ש אני עני בקונטריס אחורי תרעא דף קע"ד ע"ב בס"ד על דברי התוס' בסנהדרין דף ל"ו שכתבו על דרך שכתבו בשמועתנו ע"ש:

(מט רע"ב) כופף אזני קדירה לתוכה וכו'.—אין הלשון מדוקדק, דאזן מה בעיא הכא? אבל מפי' רש"י נראה דגירסתו היתה "כופף פי הקדירה לתוכה", וכעין זה בתוספתא כלים ב"ק פ"ז ה"ג; "ר' יהודה אומר בתחלה היה כופף את הקדירה לתוך עריבה ונותן לתוכה מים וכו'".

ר' יהודה אומר. לא כך בודקין אותה דהא קולא הוא דאיידי דדחיק להו לשולים אימא עיילי מיא לגוה אפילו בנקב קטן אלא הכי בדקינן לה כופה פי הקדרה לתוך העריבה קודם שיתן המים ואח''כ נותן מים בעריבה עד שיהו מים צפין על שוליה אם כנסה בידוע כו': אם האור מעמידה. שלא יצא המשקה בידוע שנקב קטן הוא ואינו ראוי להכניס משקה: שהאור מעמיד. אפילו נקב גדול: רמץ. גחלים ואפר בוערים: היה טורד טיפה אחר טיפה. כלומר וזו נמי בדיקה אם נתן לתוכו מים והן יוצאין טיף אחר טיף בידוע שכונס משקה: ה''ג מאי איכא בין תנא קמא לר' יהודה כינוס ע''י הדחק איכא בינייהו. לת''ק הוי כינוס כדפרישית: יש בו צפורן. ואפי' היא יתרה כגון אצבע ששית: מטמא במגע ובמשא ובאהל. דהוי אבר חשוב ואפי' ליכא כזית בשר מטמא באהל דקי''ל האברים אין להן שיעור בפ' יוצא דופן (לעיל דף מג:) אין בו צפורן לא הוי אבר ומיהו מטמא במגע ובמשא כדין עצם כשעורה שהרי יש בו עצם: ואינו מטמא באהל. עד דאיכא כזית בשר דקיימא לן עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ולא באהל ואי איכא כזית בשר ודאי מטמא דהא איכא כזית מן המת ואי לאו יתרה היא ודאי מטמא משום אבר באהל ואע''ג דליכא כזית בשר דאפילו יתרה אמרי' לקמן דאי נספרת על גב היד הויא אבר: רבינו הגדול. רב: על גב היד. שאינה עומדת בשורת האצבעות: לאתויי סאה ותרקב. שאינן מדרס הזב לטמא אדם וכלים אבל טמאין הם טומאת מגע הזב להיות ראשונים ובמת נעשין אב הטומאה: מי שמיוחד לישיבה. הוא דהוו אב הטומאה דכתיב וכבס בגדיו וגו': מתני' כל הראוי לדון דיני נפשות. כ''ש שהוא כשר לדיני ממונות: גמ' לאתויי ממזר. דכשר לדיני ממונות ופסול לדיני נפשות כדכתי' (בסנהדרין דף לו:) כולך יפה רעיתי: גר. נמי כשר לדיני ממונות: לאתויי סומא באחת מעיניו. דכשר להעיד ואינו כשר לדון אבל בשתי עיניו אפילו לעדות פסול דכתיב (ויקרא ה) או ראה:

יש בו עצם ואין בו צפורן מטמא במגע ובמשא אבל לא באהל. בפ' אלו מומין (בכורות מה.) אית דמפרש טעמא גזרה שאינה נספרת על גב היד אטו נספרת אבל באהל המת לא גזרו דעבדי היכרא דלא לישרוף עליה תרומה וקדשים ואית דאמר משום דעצם כשעורה נגע בה ותימה להאי טעמא אמאי מטמא במגע כשנוגע בבשר ואינו נוגע בעצם דאי משום דבשר הוי יד ושומר לעצם האמר רב בפרק העור והרוטב (חולין דף קיח:) דאין יד לפחות מכזית ואין שומר לפחות מכפול ורבינו הגדול דהכא היינו רב ויש לומר דגזרו חכמים אטו לפעמים דיש בעצם כפול אי נמי נגיעת בשר אטו נגיעת עצם או גזרו מגע אטו משא: כל המטמא מדרס. היינו מק''ו דפכין קטנים ובפ' כיצד הרגל (ב''ק דף כה:) פירשנו: תנינא חדא זימנא. תימה מאי קושיא הא כמה כללות תנא במתני' אע''ג דתנא להו בדוכתא אחריתי דקתני. כל שהוא חייב בפאה חייב במעשר כו' ושמעינן לה ממתני' במסכת פאה (פ''א מ''ד) דקתני לקיטתו כאחד ומכניסו לקיום ובמעשר לא תני ליה וכן כל שחייב בראשית הגז חייב במתנות ושמעינן לה ממתניתין דראשית הגז וכל שיש לו ביעור יש לו שביעית שמעינן נמי ממתני' דשביעית וי''ל דלא פריך אלא אדרב יהודה דמאי הוצרך למימר לאתויי ממזר הכא והתם והשתא אתי שפיר דלא קאמר דההיא דסנהדרין (דף לו:) לאתויי חלל דכשר לדיני ממונות ופסול לדיני נפשות כדתנן התם אין כשר לדיני נפשות אלא מן המשיאין לכהונה אלא לא פריך אמתני' כי אם על רב יהודה וארב יהודה לא מצי לשנויי דחדא לאתויי חלל דמלישנא דסיפא דאחד דיני ממונות דקתני דאין כשר לדיני נפשות אלא מן המשיאין לכהונה משמע אבל כשר לדיני ממונות ולכל הפחות מוקמינן אחלל דכשר וצ''ל דרב יהודה אתא לאשמועינן דגר וממזר כשרים לדיני ממונות דפסולין לדיני נפשות שמעינן ממתני' דהתם וגרסינן הכא כמו שיש ספרים דגרסי בסנהדרין (דף לו:) אי אשמועינן גר משום דראוי לבא בקהל כו' ואי אשמועינן ממזר דבא מטפה כשרה להכי כשר לדיני ממונות אבל גר אימא לא ול''ג איפכא כמו שהיה בספרים אי אשמועינן גר משום דבא מטיפה פסולה ולכך פסול לדיני נפשות דרב יהודה לא אתא לאשמועי' הא דפסול לדיני נפשות כדפרישנא: לאתויי ממזר. וא''ת ואמאי לא קאמר לאתויי בעל מום דפסול בדיני נפשות ומפיק לה בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לו:) ובריש מצות חליצה (יבמות דף קא.) כשם שבית דין מנוקין בצדק כך מנוקין מכל מום וי''ל דלא איירי אלא בפסול יוחסין וה''נ איתא בפ' זה בורר (סנהדרין דף כז:) דפריך והא עד זומם דדיני ממונות דכשר לדיני נפשות ופסול לדיני ממונות ומשני בפסול יוחסין קמיירי: חדא לאתויי גר. משמע דכשר אע''ג דאין אמו מישראל ותימה דבפ' החולץ (יבמות דף מה:) אמרי' דרבא אכשר לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסי דבבל דכיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה וי''ל דהכא מיירי לדון גר חבירו כדאמר בפרק מצות חליצה (שם דף קב.) גר דן חבירו דבר תורה ואם היתה אמו מישראל דן אפילו ישראל ולא כמו שפירש שם בקונט' דלענין דיני נפשות איירי הא דדן את חברו אבל בדיני ממונות דן אפי' ישראל וא''ת דבפרק עשרה יוחסין (קדושין דף עו:) על גמרא דמי שהוחזקו אבותיו כו' דפריך למימרא דלא אוקמינן פסולין ורמינהי הכל כשרין כו' ואמר רב יהודה לאתויי ממזר ומאי קושיא לישני דהיינו דוקא לדון ממזר כיוצא בו דומיא דגר ואם נאמר דהכא מיירי בגר שאמו מישראל הוה אתי שפיר וי''ל דשאני ממזר דכיון דאביו ואמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה תדע דהא דדרשינן עליך הוא דבעינן מקרב אחיך וממזר מקרי שפיר עליך דבא מזרע ישראל ואם ממזר פסול לדון את ישראל מיפסיל נמי לדון את ממזר חברו והא דתניא בתוספתא אין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה היינו מדרבנן דמדאורייתא אפי' ממזר חשיב מקרב אחיך והא דעביד צריכותא בין גר לממזר אע''ג דחלוקין זה מזה כדפי' נקט צריכותא לפי שהמשנה שנויה סתם ואין חלוק זה מפורש בה וא''ת בפ' מצות חליצה (יבמות דף קא:) דא''ל רב שמואל בר יהודה לרב יהודה תנינן בב''ד של ישראל ולא בב''ד של גרים ורגיל ר''ת לומר דאותו רב שמואל היינו בנו של רב יהודה הינדואה דאמר בפ''ק דקידושין (דף כב:) דגר שאין לו יורשין הוה ונתגייר הוא ובנו וכן משמע הלשון דקאמר ואנא גר אנא משמע דהוא עצמו נתגייר וכיון דלא היתה אמו מישראל לשאר דינין נמי מיפסיל ואמאי הוצרך להביא קרא דחליצה וגם רב יהודה היאך בררו לדיין וי''ל דקבלו עליהם החולץ והחולצת דבדיני ממונות הוי כשר ולחליצה מיפסיל כדאמר התם אי נמי התם לחליצת גרים מיירי ואין להאריך כאן יותר: