נידה מט ע"א

וְאִיבָּעֵית אֵימָא רַבִּי שִׁמְעוֹן וּלְאַחַר הַפֶּרֶק וְלֵית לֵיהּ חֲזָקָה דְּרָבָא
מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ אֶפְשָׁר כּוּ' הָא תּוּ לְמָה לִי הָא תָּנָא לֵיהּ רֵישָׁא
וְכִי תֵּימָא מִשּׁוּם דְּקָא בָעֵי לְמִסְתְּמַהּ כְּרַבָּנַן פְּשִׁיטָא יָחִיד וְרַבִּים הֲלָכָה כְּרַבִּים
מַהוּ דְּתֵימָא מִסְתַּבְּרָא טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר דְּקָא מְסַיַּיע לֵיהּ קְרָאֵי קָא מַשְׁמַע לַן וְאִיבָּעֵית אֵימָא מִשּׁוּם דְּקָא בָּעֵי לְמִתְנֵי כַּיּוֹצֵא בוֹ
מַתְנִי' כַּיּוֹצֵא בוֹ כׇּל כְּלִי חֶרֶס שֶׁהוּא מַכְנִיס מוֹצִיא וְיֵשׁ שֶׁמּוֹצִיא וְאֵינוֹ מַכְנִיס
כׇּל אֵבֶר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צִפּוֹרֶן יֵשׁ בּוֹ עֶצֶם וְיֵשׁ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֶצֶם וְאֵין בּוֹ צִפּוֹרֶן
כׇּל הַמִּטַּמֵּא מִדְרָס מִטַּמֵּא טְמֵא מֵת וְיֵשׁ שֶׁמִּטַּמֵּא טְמֵא מֵת וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא מִדְרָס
גְּמָ' מַכְנִיס פָּסוּל לְמֵי חַטָּאת וּפָסוּל מִשּׁוּם גִּסְטְרָא מוֹצִיא כָּשֵׁר לְמֵי חַטָּאת וּפָסוּל מִשּׁוּם גִּסְטְרָא
אָמַר רַב אַסִּי שׁוֹנִין כְּלֵי חֶרֶס שִׁיעוּרוֹ בְּכוֹנֵס מַשְׁקֶה וְלֹא אָמְרוּ מוֹצִיא מַשְׁקֶה אֶלָּא לְעִנְיַן גִּסְטְרָא בִּלְבַד מַאי טַעְמָא אָמַר מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן לְפִי שֶׁאֵין אוֹמְרִים הָבֵא גִּסְטְרָא לְגִסְטְרָא
תָּנוּ רַבָּנַן כֵּיצַד בּוֹדְקִין כְּלִי חֶרֶס לֵידַע אִם נִיקַּב בְּכוֹנֵס מַשְׁקֶה אִם לָאו יָבִיא עֲרֵיבָה מְלֵאָה מַיִם וְנוֹתֵן קְדֵרָה לְתוֹכָהּ אִם כְּנָסָהּ בְּיָדוּעַ שֶׁכּוֹנֵס מַשְׁקֶה וְאִם לָאו בְּיָדוּעַ שֶׁמּוֹצִיא מַשְׁקֶה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מט - א

ואיבעית אימא: רבי שמעון אמרה, ואלאחר הפרק הולכים דבריו, שעל ידי השערות נעשית גדולה, ולפיכך נאמנות הנשים רק להחמיר ולא להקל, ולית ליה לרבי שמעון חזקה דרבא [ולכן, אין לצרף את החזקה לעדותן כפי שמצרף רבי יהודה].

שנינו בסיפא של המשנה: וחכמים אומרים או חולצת או מתייבמת [כשבא הסימן העליון] מפני שאמרו, אפשר לתחתון לבוא עד שלא בא העליון, אבל אי אפשר לעליון לבא עד שלא בא התחתון.

ומקשינן: הא תו למה לי, הא תנא ליה רישא שאי אפשר שיבוא העליון לפני התחתון?

וכי תימא, חזר התנא של משנתנו ושנה אותה באופן סתמי בלי מחלוקת, לאחר שברישא הוא הביא את המחלוקת בין רבי מאיר לרבנן, משום דקא בעי למסתמה כרבנן ולפסוק בכך כמותם [שהלכה כסתם משנה, במקום שבתחילה מוזכרת מחלוקת במשנה בנידון מסוים ובמשנה מאוחרת יותר מופיעה דעה אחת באופן סתמי, ולא באופן של מחלוקת]. גם זה קשה: פשיטא שהלכה כחכמים, שהרי יחיד ורבים, הלכה כרבים. ולא היה צורך לחזור ולשנותה כדי להשמיענו שהלכה כמותם!?

ומתרצינן: מהו דתימא, מסתברא טעמא דרבי מאיר משום דקא מסייע ליה קראי ["שדים נכונו ושערך צמח". וכן, "בעשות מצרים דדיך למען שדי נעוריך"], לכן קא משמע לן סתימת המשנה שהלכה כרבנן.

ואיבעית אימא, חזר התנא ושנה את דבריו ברישא שאי אפשר שיבוא העליון מבלעדי התחתון משום דקא בעי למתני בהמשך דבריו את המשנה הבאה, שבה נאמר שיש דברים נוספים כיוצא בו, שלא תיתכן מציאות אחת מבלעדי חברתה. ולכן חזר על דבריו כדי שתתחבר משנה זו למשניות הבאות.

מתניתין:

כיוצא בו, בסימן הגדלות, שהעליון תלוי בתחתון ואין התחתון תלוי בעליון, שנו חכמים הלכות נוספות שבהם שני ענינים, שהאחד מחייב את משנהו, אך אין משנהו מחייב אותו.

א. כל כלי חרס שיש בו נקב או סדק שהוא מכניס לתוכו של הכלי מים [שבאם יניחו את הכלי הריק בתוך מים יחדרו המים מבחוץ אל תוך הכלי דרך הנקב או הסדק הזה], הרי כל שכן שהוא מוציא דרכו של נקב זה את המים המכונסים בתוך הכלי, החוצה, ולא יתכן נקב שיכניס ולא יוציא.

ומאידך, יש כלי שיש בו נקב או סדק שמוציא את מימיו המכונסים בו החוצה, אבל, ואינו מכניס מים מבחוץ לתוך הכלי דרך נקב זה [והנפקא מינה תתבאר בגמרא].

ב. כל אבר, ואפילו אבר מיותר, כגון [אצבע ששית מאצבעות האדם] שיש בו צפורן, יש בו, בהכרח, גם עצם, והרי הוא אבר חשוב [על אף שהוא אבר מיותר], ומטמא באהל המת אפילו אין בו שיעור זית, כמו כל האברים של המת שמטמאים באהל אפילו אם הם פחות מכזית.

ומאידך, יש אבר מיותר שיש בו עצם, אבל, ואין בו צפורן, ואבר שכזה אינו אבר חשוב, ואינו מטמא בפחות מכזית [אבל אבר רגיל, שאינו מיותר, מטמא בתורת אבר מן המת גם אם אין בו ציפורן].

ג. כל כלי המטמא מדרס, שראוי לקבל טומאת מדרס של זב, מטמא, בהכרח, גם טומאת טמא מת.

ומאידך, יש כלי שמטמא טומאת טמא מת, אבל, ואינו מטמא טומאת מדרס הזב.

גמרא:

כלי שהיה שלם, ונהיה בו נקב בשיעור שהוא מכניס משקה לתוך הכלי, הרי הוא פסול ל"מי חטאת" [המים שמערבים בהם את אפר הפרה האדומה], שצריכים לקדשם תחילה בכלי שלם, וכלי זה איננו כלי שלם.

וכל שכן אם לא היה אותו הכלי שלם לפני שאירע בו הנקב, אלא היה שבר כלי שעדיין ראוי למלאכה, והנקרא "גיסטרא" [שהוא פסול לקידוש מי חטאת כי אינו שלם, אך עדיין נחשב כלי לקבל טומאה], שאם אירע בו נקב שדרכו נכנס משקה לתוכו, בטל ממנו לגמרי דין כלי, והרי הוא פסול משום "גיסטרא". דהיינו: אין לו יותר דין כלי בכלל, ואפילו כ"גיסטרא" אינו נחשב, אלא הוא נהיה טהור מכל טומאה.

אבל אם הנקב הזה הוא רק מוציא משקה מתוך הכלי החוצה אך אינו מכניס משקה דרכו לתוך הכלי, כשר הוא למי חטאת, אם היה הנקב הזה בכלי שלם, משום שאין בכח נקב קטן כזה שאינו מכניס משקה לבטל חשיבות של כלי שלם. אך ופסול הוא משום גסטרא, שאם היה נקב שכזה בשבר כלי הקרוי גיסטרא [שהוא כאמור שבר כלי הראוי למלאכה] יש כח בנקב זה לבטל את הגיסטרא מלהיות כלי.

אמר רב אסי: שונין הלכה למשה מסיני -

כלי חרס ^[5] שלם, הראוי לקידוש מי חטאת, שיעורו של הנקב הפחות ביותר, שמבטל ממנו שם כלי שלם הראוי למי חטאת [אך משאיר אותו בתור כלי לגבי הלכות אחרות], הוא ב"כונס משקה". ואם היה הנקב פחות מכך, שרק מוציא משקה אך אינו כונס משקה, הרי הוא ראוי עדיין לקידוש מי חטאת.

ולא אמרו שאפילו נקב יותר מצומצם שהוא בשיעור מוציא משקה פוסל, אלא לענין גסטרא בלבד, שנקב מצומצם כזה יש בכוחו לבטל את שבר הכלי [הראוי למלאכה] מתורת כלי לגמרי.

מאי טעמא אמרו שנקב בשיעור מוציא משקה מבטל גיסטרא יותר מאשר כלי?

אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן: לפי שאין אומרים, הבא גסטרא לגסטרא.

והיינו, שאם אירע נקב כמוציא משקה בכלי שלם, חס הבעלים על הכלי וממשיך להשתמש בו על ידי כך ששם שבר כלי [גסטרא] תחתיו לקבל בו את המשקה היוצא. אך אם אירע נקב שכזה בגסטרא, שוב אין בעל הגסטרא משתמש בה יותר, ואינו לוקח גסטרא נוספת כדי להניח תחתיה, אלא משליכה, ולפיכך בטלה הגיסטרא מתורת כלי לגמרי.

תנו רבנן: כיצד בודקין כלי חרס שניקב במוציא משקה לידע אם ניקב גם בכונס משקה אם לאו?

יביא עריבה מלאה מים ונותן קדרה לתוכה. אם כנסה [נכנסו מים לתוך העריבה] בידוע שכונס משקה, ואם לאו, בידוע שמוציא משקה בלבד.

הערות

^[5] המרומי שדה מדייק את לשון המשנה "כלי חרס" שהוא מכניס וכו', וקשה מדוע נקט התנא כלי חרס, הלא זה דין כללי בכל הכלים. ומוכיח מזה כדעת הרמב"ם בהלכות כלים פרק י"ט הלכה י' שבכל הכלים שנשברו ונפסדה צורתן, אין שבריהן מקבלים טומאה, אף על גב שאותן שברים ראויים לתשמיש, חוץ משברי כלי חרס, שאם היה בהם חרס הראוי לקבל, הרי זה מקבל טומאה, והראב"ד שם חולק עליו, ולדעת הרמב"ם מדויקת לשון המשנה, שדוקא בכלי חרס נאמר הדין שיש חילוק בין מכניס משקה למוציא משקה, והיינו שבמוציא משקה יש בכלי חרס דין גיסטרא, ואילו בשאר כלים יש בהם רק דין כונס משקה, ובזה מתבארים דברי הטור באורח חיים סימן קנ"ט האומר שדין זה שאין נוטלים ידים בשברי כלים, מדובר דוקא באופן שאינם מקבלים רביעית. והמגן אברהם שם בסעיף קטן ג' חולק. ולפי זה זוהי מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, שלדעת הרמב"ם אין על שברי כלי שם כלי כלל, ורק בכלי חרס התרבה שמקבל טומאה. ומכל מקום גם בכלי חרס אינו נחשב כלי ופסול לנטילת ידים, ואילו הטור פסק כראב"ד שדין זה הוא דין כללי גם בשאר כלים, ואם כן יש לשבר כלי חשיבות כלי ונוטלים ממנו ידים.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר, שהתנא שאמרה הוא ר' שמעון, ובדיקה זו האמורה בה הריהי לאחר הפרק, ולית ליה [ואין לו, ר' שמעון אינו סבור] שיש חזקה, כשיטת רבא שחזקה שהביאה כבר שערות.

א שנינו במשנתנו בהסבר שיטת חכמים שכאשר בא הסימן העליון הריהי נחשבת כגדולה, ואם נפלה לייבום לפני אחי בעלה שמת, הריהי חולצת או מתייבמת, מפני שאמרו חכמים שאפשר לסימן התחתון להופיע לפני הסימן העליון, אבל אי אפשר לסימן העליון להופיע לפני הסימן התחתון. ושואלים: הא תו [עוד זאת] למה לי שוב לשנות, הא תנא ליה רישא [הרי שנה אותו כבר בתחילת המשנה] שאי אפשר לסימן העליון להופיע בלא שהופיע כבר הסימן התחתון?

וכי תימא [ואם תאמר] שחזר התנא במשנתנו ושנה כלל זה משום דקא בעי למסתמה כרבנן [שהוא רצה לסותמה, לציין את המשנה בסתם, ללא ציון שם, וכשיטת חכמים], להורות שהלכה כמותם במחלוקתם עם ר' מאיר. ויש לדחות: לשם פסיקת הלכה אין צורך בחזרה זו, שהרי פשיטא [פשוט] הדבר שהלכה כחכמים, שהרי כלל הלכתי הוא: יחיד ורבים — הלכה כרבים!

ומשיבים: על סמך הכלל "יחיד ורבים — הלכה כרבים" כשלעצמו לא הייתי פוסק הלכה כחכמים, שכן מהו דתימא [שתאמר] מסתברא טעמא [מסתבר הטעם] של ר' מאיר, דקא מסייע ליה קראי [שכן מסייעים לו מקראות "שדים נכונו ושערך צמח", "בעשות מצרים דדיך למען שדי נעוריך"], לכן קא משמע לן [התנא שסתם כחכמים, משמיע לנו], שאין הלכה כר' מאיר. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר מדוע חזר התנא ושנה שאי אפשר לסימן העליון לבוא לפני הסימן התחתון, משום דקא בעי למתני [שהוא רוצה לשנות] את המשנה הבאה, שאף בה יש כלל דומה לזה של סדר הופעת הסימנים, בלשון "כיוצא בו", המורה על השוואת שני הכללים הללו.

ב משנה כיוצא בו בסדר הופעת סימני הבגרות אצל הבת, שאי אפשר שיופיע הסימן העליון בלא שהופיע כבר הסימן התחתון, כלל דומה בענין התלות בין שני דברים: כל כלי חרס שיש בו נקב, שהוא מכניס, שדרך נקב זה חודר משקה פנימה אל תוך הכלי — ודאי הוא שנקב זה אף מוציא משקה מן הכלי החוצה. והריהו חדל מלהיקרא "כלי" לענין שיהא כשר לקדש בו מי פרה אדומה. ואולם יש נקב בכלי חרס שהריהו מוציא משקה מן הכלי החוצה, ואולם הוא אינו מכניס משקה מבחוץ אל תוך הכלי. ולא יצא בכך מגדר "כלי".

ועוד כלל דומה: כל אבר מאברי הגוף שיש בו צפורן — ודאי שיש בו גם עצם, ואם הוא מן המת, הריהו מטמא במגע ובמשא ובאוהל (ואפילו אין בו כשיעור זית). ואולם יש אבר מאברי הגוף שיש בו עצם, ואין בו צפורן. ואבר כזה אינו נחשב לטמא אף בפחות מכזית בטומאת אוהל.

ועוד כלל בענין תלות בין שני דברים: כל המטמא (הראוי להיטמא) בטומאת מדרס הזב — הריהו מטמא (ראוי גם להיות) טמא מת. ואולם יש שמטמא טמא מת, ואינו מטמא מדרס.

ג גמרא שנינו במשנתנו בכלי חרס שניקב באופן שמכניס משקה אל תוך הכלי הריהו גם מוציא משקה מתוכו, וכלי שניקב באופן שמוציא משקה מתוכו, אין בו כשלעצמו בדווקא כדי להכניס משקה לתוכו. ומסבירים מה ענין הבחנה זו להלכה: כלי שיש בו נקב המכניס משקה אל תוכו — חדל להיקרא "כלי" ומשום כך הוא פסול לקדש בתוכו מי חטאת (מי אפר פרה אדומה), ופסול גם משום גסטרא (שבר כלי הראוי לשימוש ומקבל טומאה). ואילו כלי חרס שיש בו נקב המוציא משקה מתוכו החוצה ואינו מכניס — כשר לקדש בתוכו מי חטאת. ואולם פסול הוא משום גסטרא.

אמר רב אסי, כך חכמים שונין: כלי חרס שיעורו של הנקב הפוסלו הוא בכונס משקה. ולא אמרו חכמים שאף נקב קטן המוציא משקה פסול מלקדש מי חטאת בתוכו אלא לענין גסטרא בלבד. ומבררים: מאי טעמא [מה טעם]? אמר מר זוטרא בריה [בנו] של רב נחמן: לפי שאין אומרים אנשים "הבא גסטרא" לגסטרא שניקבה, כדי שלא תיזל, אבל אומרים אנשים "הבא גסטרא לכלי חרס שניקב".

ד ועוד בענין זה של נקב בכלי חרס, תנו רבנן [שנו חכמים]: כיצד בודקין כלי חרס על מנת לידע אם ניקב בשיעור שיש בו כדי כונס משקה אם לאו [לא]? יביא עריבה (גיגית) מלאה מים, ונותן את הקדרה שניקבה לתוכה. ומתבוננים: אם כנסה (חדרו מי העריבה אל תוך הקדירה) — בידוע שהנקב הוא בשיעור של כונס משקה, ואם לאו [לא] חדרו המים אל הקדירה — בידוע שהנקב אינו אלא בשיעור של מוציא משקה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And if you wish, say instead that the tanna who taught this ruling was Rabbi Shimon, and the baraita is referring to an examination conducted after the age of majority. And Rabbi Shimon does not accept the presumption of Rava that a girl of this age has already developed signs indicating puberty.

§ The mishna teaches that according to the Rabbis a young woman who apparently developed the upper sign before the lower sign has reached majority, and therefore if her childless husband died she either performs ḥalitza or enters into levirate marriage with her husband’s brother. This ruling is due to the fact that the Sages said: It is possible for the lower sign of puberty to appear before the upper sign, but it is impossible for the upper sign to appear before the lower sign. The Gemara asks: Why do I need this additional repetition of this point? It was already taught in the first clause that it is impossible for the upper sign to appear without the lower sign having already appeared.

And if you would say that it is repeated because the tanna wants to teach an unattributed mishna in accordance with the opinion of the Rabbis, in order to establish that the halakha follows their opinion in their dispute with Rabbi Meir, that cannot be the case. The Gemara explains why this suggestion is incorrect: This is obvious, as there is a principle that in a dispute between an individual Sage and a majority of other Sages, the halakha is always decided in accordance with the opinion of the majority.

The Gemara answers: It is necessary for the tanna to state that the halakha is in accordance with the opinion of the Rabbis despite the fact that they are the majority, lest you say that the rationale for the opinion of Rabbi Meir is more reasonable. One might have thought this, as the verses cited above support it: “Your breasts were fashioned, and your hair was grown,” and: “When they from Egypt bruised your breasts for the sprouting forth of your young womanhood.” Therefore, the mishna teaches us that the halakha is in accordance with the opinion of the Rabbis. And if you wish, say instead that the tanna repeated the claim that the upper sign cannot precede the lower one because he wants to teach a case in the next mishna which is similar to this one, i.e., this summary provides a transition to the halakha brought in the following mishna.

MISHNA: Similar to the order of the appearance of the signs of puberty in a girl, where it is impossible for the upper sign to appear before the lower sign, there is an analogous principle with regard to the mutual dependency of two items: Any earthenware vessel with a hole that enables entry of liquid into the vessel certainly enables exit of liquid through that hole, and it thereby ceases to be a vessel fit for sanctification of the waters mixed with the ashes of the red heifer. And there are holes that enable exit of liquids from the earthenware vessels but do not enable entry of liquids from outside the vessel, and therefore it remains a vessel.

Likewise, in any limb of the body where there is a nail, there is certainly a bone in it as well. If it is the limb of a corpse, it transmits ritual impurity through contact, movement, and in a tent, even if its size is less than that of an olive-bulk. And there are limbs in which there is a bone but yet there is not a nail in it. That limb does not transmit impurity in a tent if its size is less than that of an olive-bulk.

Similarly, any item that becomes ritually impure with impurity of a zav imparted by treading, e.g., a vessel designated for sitting, becomes ritually impure with impurity imparted by a corpse. And there are vessels that become ritually impure with impurity imparted by a corpse but do not become ritually impure with impurity of a zav imparted by treading.

GEMARA: The mishna teaches that any earthenware vessel with a hole that enables entry of liquid into the vessel certainly enables exit of liquid through that hole, whereas there are holes that enable exit of liquids but do not enable entry. The Gemara explains the halakhic significance of this distinction. A vessel that contains a hole that is large enough to enable liquid to enter is no longer considered a vessel and is therefore unfit to contain the water of purification. And it is also disqualified as a shard [gastera] of a vessel. A shard still has some utility and is therefore susceptible to ritual impurity. By contrast, an earthenware vessel that contains a small hole that enables only the exit of liquids is fit for the water of purification, but is disqualified as a shard of a vessel.

Rav Asi says that they teach the following halakha: In the case of an earthenware vessel, its measure of a hole that renders it no longer ritually impure is one that is large enough to enable liquid to enter it. And they said that the measure of a small hole is that which enables the exit of liquids only with regard to a shard. The Gemara inquires: What is the reason for this? Mar Zutra, son of Rav Naḥman, said: It is because people do not say: Bring another shard to seal the leak of a shard; rather, they throw it out immediately. A shard is used as a plate beneath a perforated earthenware vessel. If the shard itself is also perforated and leaks, it is no longer of any use.

§ On the topic of holes in earthenware vessels, the Sages taught in a baraita: How does one test a broken earthenware vessel to know if it was pierced with a hole that enables liquid to enter it or not? One brings a tub filled with water and places the broken pot into it. If the water from the tub enters the pot, it is known that the pot contains a hole that enables liquid to enter. And if the water does not enter the pot, it is known that the vessel contains only a small hole that merely enables the exit of liquids.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מוציא כשר למי חטאת ופסול משום גסטרא. יש מקשים, ואפילו בלא מכניס ומוציא היאך יהיה כלי חרס כשר למי חטאת והלא שנינו במס' פרה כל מעשיה אינן נעשין אלא בכלי אבנים ובכלי גללים ובכלי אדמה. וי"ל ההיא מעלה בעלמא היא משום שמטמאין היו הכהן השורף אותה להוציא מלבן של צדוקים שהיו אומרים במעורבי שמש היא נעשית אבל מכניס פסול דין תורה הוא.
וי"מ שעד שלא נתנו אפר במים היו מעשיה בכלים הללו שאין מקבלין טומאה אבל משנתנו אפר לתוך המים שוב אינה מקבלת טומא' כדאמרינן בעלמא א) מי תטא' שנגע בהם שרץ טהורין וכיון שכן בכל כלים היו נותנים ואפילו בשל חרם ולכך פסלו מכניס.

ואי בעית אימא ר' שמעון ולאחר הפרק ולית ליה חזקה דרבא. כתב ר"ח ז"ל דלית' לדרבא דכיון דקי"ל כר"ש דאמר תוך הפרק כלפני הפרק ור"ש לית ליה חזקה דרבא ש"מ דליתא לדרבא. וזה תימא דהא לאו הא בהא תליין ותדע לך דרבא גופיה הוא דאמר בפרק יוצא דופן (מה, .) תוך הפרק כלפני הפרק והריא"פ ז"ל כן פסק כרבא וכמו שכתבנו למעלה בס"ד.

מוציא כשר למי חטאת. איכא למידק והלא בלא מכניס ומוציא כלי חרס פסול למי חטאת דכלי שמקבל טומאה הוא ותנן במסכת פרה כל מעשיה אין נעשין אלא בכלי אבנים כלי גללים כלי אדמה. וי"ל דעד שלא נתנו אפר למים היו מעשיה בכלים הללו שאין מקבלים טומאה, אבל משנתנו אפר למים אין חוששין, משום דמאותה שעה אינה מקבלת טומאה כדאמרינן בעלמא מי חטאת שנגע בהן שרץ טהורין.

ולית ליה חזקה דרבא. ואע״ג דאית ליה דרבא במאי דקאמר תוך זמן כלפני זמן לית ליה דרבא באידך חזקה ולאו תרתי דסתרן אהדדי נינהו דהא לא תליא הא בהא כלל ומיהו אנן כרבא קי״ל דהכי סוגיין בכל דוכתא. וכן פסק הרי״ף ז״ל והרמב״ם ז״ל וכל הפוסקי׳ ז״ל אלא שר״ח ז״ל דחאה משום דקי״לן כר׳ שמעון לענין תוך הפרק ואיהו לית ליה דרבא וליתא.

ולענין בדיקת שנים וסימנין כתבו בתוס׳ בשם ר״י ז״ל וכן כתב ר״ת ז״ל בתיקון החליצה שלו שאם הם גדולים הרבה או יש להם שערות הרבה בזקן או בבית ערוה סמכינן אחזקה שהם בני שנים הא לאו הכי לא עד שנדע בבירור ואין סומכין בזה על עדות האב והאם דהא בפ׳ האומר דמ׳ קדושין אמר שאינם נאמנים על השנים וחליצה שהיא דבר שבערוה כמכו׳ ועונשין דמיא ואעפ״י שראינוהו נמנה בבית הכנסת למנין י׳ אין סומכין עליה לחליצה דדילמא על פי האב העלוהו למנין שהוא נאמן בכך כמו שנאמן לערכין ולנדרים ולהקדשות כדאיתא בפ׳ האומר ואע״ג דמהמנינן קרוב האומר שזה היבם וזו היבמה כדאיתא ביבמות התם משום דהוי מילתא דעבידא לגלויי והא דאמרינן בפ׳ האומר סוקלין ושורפין על החזקות הא הא אוקימנא התם בשכרוכין אחריה וגם האשה מכרת ובקיאה בהם אבל חשבון שנים רגילין אינשי בטעות ולא סמכינן עלייהו. ומיהו אם החזקו על פי השכנים שהגיעו לכלל שנים חזקה גמורה היא וסומכין עליה במקום שיש שערות שהרי הוחזקה נדה בשכונותיה בעלה לוקה עליה משום נדה ובירושלמי דקדושין אמרינן דאיש ואשה שהיו יושבין בבית בחזקת איש ואשתו הויא חזקה מעלייתא ע״כ דברי רבותי׳ הצרפתים ז״ל ודברי עקר הם.

מכניס פסול לימי חטאת. פי׳ וה״ה דטהור לענין טומאה בכלי העשוי למשקין שאף מימי חטאת עשוי הוא למשקין ולכך נפסל בכך וכדאיתא בחמש מדות דהתם ושם פרשתיה יפה בס״ד.

ופסול משום גסטרא. פי׳ גסטרא חתיכת כלי שמקבלת רביעית בשלא מסומכת ואם ניקבה אפילו כמוציא משקין טהור מטעמא דמפרש לקמן שאין אגמ׳ הכא גסטרא לגסטרא וה״ה דפסול למי חטאת דלא חשיב כלי והא דאמרינן במ׳ שבת פ׳ המצניע חמש מדות בכלי חרס ניקב כמוציא משקה טהור מלטמא גסטרא ועדין כלי הוא לקדש בה מימי חטאת כי קאמר שעדין כלי הוא למימי חטאת משום כלי שלם קאמר ולאו אגסטרא קאי.

הא דאמרינן מוציא כשר למי חטאת. איכא דק׳ לי׳ דהא תנן שכל מעשיה פרה אינם נעשים אלא בכלי גללים וכלי אדמה שאינם מקבלים טומאה ותרצו דההיא קודם קדוש דהיינו נתינת מים לאפר אבל לאחר מכאן אין חוששין לפי שמאותה שעה אינן מקבלין טומאה כדאמרינן בעלמא כדאמרי׳ מי חטאת שנגע שרץ טהורין.

כשר למי חטאת. והא דאמרינן כל מעשיה בכלי גללים כלי אדמה נעשית היינו בז' ימים שמזין כל כהן השורף את הפרה והחמירו שם לפי שהקילו לטמאותו להוציא מלבן של צדוקין:

אלא לענין גסטרא מפ' ר"ח זהו שבר בלשון יון ונראה שאין שבר כלי חרס מטמא משום גסטרא אלא א"כ יחדו לאוכלין כ"ש נשבר לגמרי שהשבר צריך יחוד (ותימה) [וא"ת] והא דתנן במס' כלים ומייתי לה בפרק אלו טריפות הדקין שבכלי חרס הן ודפנותיהן שיעורן בכדי סיכת קטן. ועד לוג ומלוג עד סאה ברביעית. וכיון דאיירי ע"י יחוד אפי' הגדול שבהן יהא שיעורו כדי סיכת קטן וי"ל כיון דאין דרך לייחד שבר כלי גדול כשהן קטנים כל כך בטלה דעתו. ומיהו קשה מהא דתניא בתוספתא דכלים גבי קרקרו' הכלי ודופנותיהן שיפן ועשאן כלי מקבלין טומאה מכאן ולהבא דברי ר' מאיר וחכ"א כל כלי חרס שטהור שעה אחת שוב אין לו טומאה עולמית. והכא אמרינן אע"ג דטהור לגמרי יש לו טומאה ע"י יחוד וכן בניקב כמוציא זית טהור מלקבל זיתים ועדיין כלי הוא לקבל רמונים ופרש"י דאם יחדו לרמונים מקבל טומאה מכאן ולהבא. וי"ל דודאי כשאינו צריך תיקון נחתא לידי טומאה ע"י יחוד וההיא תוספ' דאין לו טומאה לעולם היינו כשצריך (טומאה) תיקון. ותימה הא דתנן במס' כלים חתכו חוליות פחות מד' טפחים טהור מירחו בטיט מקבל טומאה משיסיקנו לאפות בו סופגנין אלמא מועיל בו תיקון ולא מיסתבר לאוקומי כר' מאיר אלא כרבנן וי"ל דהא דאמרי רבנן דאין לו טומאה לעולם היינו בשברים קטנים פחותים משיעור המפורש בחולין דמחמת גריעותן לא מהני בהו תיקון אבל הך דתנור מיירי שהוא כלי חשוב כמתחלה ע"י תיקונו:

כיצד בודקין כלי חרס לידע אם ניקב בכונס משקה. כולי שמעתי' מדכר כלי חרס לענין כונס משקה וכן בפ' המצניע דקאמר רבא חמש מדות בכלי חרס ניקב בכונס משקה דדוקא כלי חרס מתבטל מתורת כלי שניקב בכונס משקה אבל של עץ ושל מתכת לא והא דאמר רבא בפ' כל הבשר כלי שניקב בכונס משקה אין נוטלים ממנו לידים היינו דוקא כלי חרס אבל משאר כלים נוטלין אע"פ שניקב בכונס משקה מ"מ צריך להחמיר כיון דנקט התם כלי סתם:

ואיבעית אימא ר' שמעון ואלאחר הפר' ולית ליה חזקה דרבא פי' והכי נמי מצינן למימר דאתוך הפרק נמי קאי וקסבר תוך הפרק כלאחר הפרק דמי והכי קאמר ר"ש אף תוך הפרק נמי נשים בודקות אותן ואע"ג דהוא כלאחר הפרק מפני שנאמנת אשה להחמיר אבל לא להקל וכן נמי לאחר הפרק להקל וכן נמי לאחר הפרק להקל נאמנת אבל לא להחמיר ולית ליה חזקה דרבא כי היכי דליפלוג ר"ש אר' יהודא דאי בעינן לפרושי דדוקא אתוך הפרק קאמר ר"ש אבל לאחר הפרק אף להקל נאמנת משום חזקה דרבא א"כ היינו ר' יהודא דמאי דאמר ר' יהודא דתוך הפרק אין נאמנות להקל קאמר דהכי קתני אין משיאין ספיקות עפ"י נשים:

תד"ה ואיבעית אימא ר"ש ולאחר כו' ועוד דרבא נמי איכא לאוקמא מלתיה דרב נחמן דאמר בודקין למיאונין כו' עכ"ל והרי"ף פ' ב"ש דחה תירוץ זה דאי איירי דרב נחמן תוך הפרק הא קי"ל כרבא דתוך הזמן כלפני הזמן ושומא נינהו אבל התוספות הכא אף שנראה להם דחוק דמלתיה דרב נחמן לית ליה חזקה דרבא כיון דלא אשכחן שום אמורא דפליג בהא עליה דרבא אלא דר"י ורבי שמעון פליגי בהא ואזלינן בתר כללא דעלמא דר"י ור"ש הלכה כר"י אבל בהא דאמר רבא דתוך הזמן כלפני הזמן אינו דחוק לומר דרב נחמן פליג עליה דפלוגתא דאמוראי נמי הוא בפרק יוצא דופן ור"י וריב"ל נמי אית להו התם דתוך הזמן כלאחר זמן וק"ל:

בד"ה אלא לענין גיסטרא פר"ח כו' אפילו שלם כשניקב בכונס משקה טהור עד שייחדנו לאוכלין כו' עכ"ל לכאורה דבריהם תמוהים הם דניקב בכונס משקה פסול למי חטאת אבל לכל שאר דברים כלי הוא ולא בעי יחוד לטומאה כלל אלא כמוציא זית שהוא טהור מטומאה עד שייחדנו לרמונים כפרש"י וכן הול"ל אפי' שלם במוציא זית טהור מטומאה עד שייחדנו לרמונים וכ"ש נשבר לגמרי וכן הוא הצעת לשון התוספות בפרק אלו טרפות ויש ליישב דבריהם דהכא בכלי המיוחד למשקין דההוא טהרתו בכונס משקה עד שייחדנו לאוכלין כמ"ש התוס' בס"פ המצניע ע"ש:

פרש"י בד"ה שיעורן כו' ה' מדות בכלי חרס ניקב כו' עכ"ל ורש"י לא נקט הכא אלא ארבע לפי מה שהיה שונה רב אסי דלא אמרו מוציא כו' עיין הסוגיא ס"פ המצניע:

ע׳א ד"ה ואב"א וכו׳ ועוד בפרק מי שמת אמר רב נחמן בודקין לחליצה ולמיאונים, לפי מה שכתבו התוס׳ לעיל דאפי׳ בתוך הזמן דליכא חזקה לרבי יהודה מסתמא אין ממאנת משום דס"ל דתוך הזמן כלאחר הזמן וכ"ש לאחר זמן לכ"ע אינה ממאנת צ"ל הא דקאמר רב נחמן בודקין למיאונין היינו לענין דאי לא אשכחן סימנין ממאנת ולא אמרינן הזקה הביאה סימנין ונשרו כדאית ליה לרבא כמ"ש התוס' לעיל דאהני חזקה דרבא לבדקו ולא מצאו שערות וכו' א"כ ש"מ דרב נחמן ל"ל חזקה דרבא:

בא"ד ועוד דרבא נמי איכא לאוקמיה מלתיה דרב נחמן וכו' היינו תוך הפרק וכו'. וצ"ל דלפי זה ס"ל לרב נחמן דתוך הזמן כלאחר זמן דאי כלפני זמן מאי נפקא מיניה בבדיקה אפי' ימצאו שערות אמרינן שומא נינהו וממאנת שפיר וכ"ת מאי מתורץ בזה כיון דעכ"פ פליג ר"נ ארבא בתוך הזמן דאיהו ס"ל דהוי כלאחר הזמן ורבא פסק לעיל דתוך הזמן כלפני זמן י"ל דעיקר כוונת התוס' לאוקמא חזקה דרבא ככ"ע ולא יחלוק עליו שום אמורא דהלכתא היא מדפריך מינה סתמא דגמרא לעיל אלא לאחר הפרק ל"ל בדיקה והאמר רבא וכו' וכמו שכתב הרא"ש בשם הרי"ף אבל בהא דתוך הזמן כלפני זמן לא חייש אי פליג עליה רב נחמן דהא בלאו הכי פליגי ביה אמוראי טובא לעיל בפרק בנות כותים (נדה דף מ"ה) ועיין באשר"י שהאריך בזה בשם הרי"ף ותפס תירוץ השני של התוס' לעיקר דרב נחמן מיירי נמי לאחר הזמן ובשלא בעל:

ד"ה אלא לענין גיסטרא וכו' דהא אפי' שלם כשניקב בכונס משקה טהור עד שייחדנו לאוכלין וכו'. פי' כשהיה מתחלה מיוחד למשקין אז כשניקב בכונס משקה טהור עד שייחדנו לאוכלין אבל כשלא היה הכלי מיוחד למשקין אפי' כשניקב עדיין כלי הוא לטומאה עד שינקב כמוציא זית כמו שמביא רש"י:

בא"ד וא"ת הא דתניא בתוספתא בסוף פרק מחט וטבעת וכו' וחכ"א כל שטהר שעה אחת וכו'. ר"ל וא"כ הכא נמי הואיל וכתיבנא דסבר כלי טהור עד שייחדנו נימא נמי כיון דטהור שעה אחת קודם יחוד אין לו טומאה עולמית:

בא"ד ואין לומר דכשצריך תיקון וכו'. דברי התוס' דהכא אינם מסודרים דאין קושיא זו תלי בקושיא ותירוץ שלפניו דהא בלא זה היו יכולין להקשות ההיא דתוס' דקתני שפאן וכו' וההיא דכלים חתכו חוליות וכו' אהדדי ועיין בפרק אלו טריפות דשם מסודרים דבריהם יפה:

רש"י בד"ה נשים בודקות כו' דהא אורחא הוא למהוי כו' כצ"ל:

בד"ה דאי משתכחי כו' ולהכי הוא דמהימני הס"ד:

בד"ה אבל חליצה כו' לקמן הס"ד:

תוס' בד"ה בשלמא לפני הפרק כו' אמאי אינן נאמנת השתא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה כל המטמא כו' באהל המת ויש שהוא כו' הד"א:

בד"ה ופסול משום כו' בטיל ליה הס"ד:

בד"ה גסטרא כו' הן וקרקעותיהן ודפנותיהן כו' כצ"ל וכן בתוס' בד"ה אלא:

בד"ה שיעורן ככונס כו' חמש מדות בכלי חרס ניקב כמוציא משקה טהור מלטמא גסטרא ועדיין כלי הוא לקדש בו מי חטאת ניקב בכונס משקה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ואב"א כו' דהא ר"ש דפסקינן כותיה לית ליה כו' כצ"ל:

בד"ה אלא לענין כו' מחט וטבעת שולי המחצין וקרקעות כו' כצ"ל. ונ"ב לשון גת ומחץ:

בד"ה אם כנסה כו' מילף לייפי ומטבילין כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה למי חטאת. לקדש בו מ"ח כו'. והרע"ב הוסיף ביאור דהיינו לתת בתוכו מים של א"פ. משמע דר"ל מים המקודשים בא"פ. אבל באמת תרי מילי נינהו. ולשניהון ר"ל לקידוש ולהזאה בעינן כלי שלם כדאיתא בפ"ה דפרה מ"ה:

רש"י ד"ה שונין. הלכה למ"מ. ובשבת פי' התנאים שונין בברייתא. וכן פי' בחגיגה (כה) ושם הוא מוכרח דאינו אלא מעלה דרבנן ע"ש בט"א:

תד"ה ואב"א. ודר"נ נמי ליתא מקמי רבא דהוא בתראה. וכ"כ הרא"ש. ותימה דהא בהדיא פסק הש"ס שם בב"ב והלכתא כר"נ א"ש בכולהו. וכ"כ הרא"ש בעצמו לקמן (והוא מדברי הרי"ף) הא דאר"נ א"ש בודקין למיאונין וקי"ל הלכתא היא כו'. ולפמש"כ התוס' בכתובות (נד) ובשבת (כד ב) בד"ה ולית. מיושבת התמיה:

תד"ה כשר. לפי שהקילו לטמאותו כו'. כצ"ל:

תד"ה אלא. שולי המחצים כו'. כצ"ל בלא ו':

שם בא"ד וחכ"א כלי חרס שטהר כו'. כצ"ל:

גמ׳ אם כנסה. נ"ב אכלי קאי:

שם בידע שכונס משקה. נ"ב אמשקה קאי לפרש"י. כלומר שכנס משקה את הקדרה והוא דחוק ויל״פ כנסה (בלי מפיק) לשון נקבה ואקדרה קאי שכנסה קדרה את המשקה ושמא כנסה אפיה קאי:

רש״י ד״ה ואיבעית אימא וכו׳ ולא אתינן למסמך כצ״ל:

תוס׳ ד"ה ואיבעית אימא וכו' בנות ישראל שהגיעו לפרקן ולא הגיעו וכו' פירוש הביאו כצ״ל:

בא"ד דלא אפשר עוד לברר חולצין שפיר כצ״ל:

תוס' ד"ה ואיבעית וכו' ומתוך כך פסק נמי. וכעין זה כתבו תוס' בשם ר"ת כתובות פח ע"ב ד"ה לאפוקי:

ואב"א ר"ש ולאחר הפרק ולית ליה חזקה דרבא ע' מ"ש תוס' בשם ר"ח ונ"ל סברתו דר"ח דאין יתכן שיהיה תוך זמן כלפני זמן וא"כ רגע א' קודם בין השמשות של כניסת שנת י"ב יהיה שומא ורגע א' אח"כ נאמר חזקה הביאה סי' ואלא ע"כ רבא דאמר חזקה ס"ל כהך לישני אליבא דרבא דלעיל מ"ו ע"א דלא אמר רבא תוך זמן כלפני זמן וכמ"ש תוס' שם ד"ה קטנה וכו'. וכיון דכל השנה כולה ראוי להבאת שערות שפיר איכא למימר אחרי ככלות השנה חזקה הביאה בודאי אבל למ"ד כלפני זמן בודאי הדבר תמוה. ואולי י"ל לשיטת ר"ת דתוך הפרק היינו יום האחרון פלוגתיה הוא דר' יהודא ס"ל כלפני זמן וא"כ איך יצדק חזקה דרבא ע"כ יהיב יום א' האחרון לזמן גידול שער ור"ש ס"ל דלית לן חזקה דרבא ותו לא צריך ליום הנ"ל. וע' מ"ש בתומים רס"י ל"ה:

פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים צל"ע לפמ"ש רשב"א בתשובה דבשעת הדחק עבדינן כיחיד נגד רבים בדרבנן הביאו רמ"א בחו"מ סי' כ"ה ויליף ליה מדלעיל ט' ע"ב מעשה ועשה רבי כר"א ע"ש מ"ש שם והנה שם מבואר דהני מילי היכי דלא איפסקא הלכתא כחד מינייהו אבל היכי דאיפסקא הלכתא בהדיא אפי' בשעת הדחק לא סמכי' אאידך א"כ מאי פריך הש"ס הכא דילמא לעולם בעי למסתם כוותיה דרבנן ונ"מ דאפי' בשעת הדחק לא נעביד כר"מ והיינו בבדקו ולא אשכחו דודאי בלא בדקו בלאה"נ לא נעביד כר"מ דטעמיה משום דחייש למיעוטא הוא וכבר איפסקא הלכתא בעלמא דלא חיישינן למיעוטא ועוד דווקא לחומרא חיישינן למיעוטא ולא להקל ואם כן לא שייך בשעת הדחק נסמוך אר"מ דמאי זו סמיכה דסמכינן אר"מ להחמיר. אלא אי קשיא דנפקא מניה בבדקה ולא אשכחו דמשמע לעיל בשמעתין דאי לאו דס"ל לרבנן א"א לעליון בלא תחתון ודאי מנתר נתר היו מודים לר"מ דלא חולצת משום דכיון דלא אשכחן הו"ל ספק מעליא ולא מיעוטא בעלמא דנהי דרובא תחתון אתי ברישא מ"מ כיון דקמן דלית לה ורובא לא מנתר הו"ל ספק שקול ולא חולצת כך צריכי' לפרש. וא"כ לאותה סברא אי אירע כן במיאון אמרינן ממאנת דספיקא דרבנן לקולא. ואפי' אי נימא דלקולא לא אמרינן ואפי' בספק דרבנן מ"מ משכחת ליה בס"ס כגון שלא נודע לנו שהגיעה לכלל שנותי' [לפמ"ש] הר"ן בחי' דפליג אהרא"ה וס"ל אפשר שיבוא עליון קודם שנותיה וא"כ הו"ל ס"ס ספק לא הגיעה ואת"ל הגיעה דילמא לא אתיא ב' שערות כיון דלא אשכחן והיה ראויה שתמאן אלא דרבנן ס"ל א"א כלל שיקדים עליון לתחתון ולא הו"ל ס"ס אמנם בשעת הדחק הוי סמכינן כר"מ יחיד נגד רבים בדרבנן מיהת היינו בלא בעיל וקמ"ל דהלכה כרבנן לגמרי ואפי' בשעת הדחק לא עבדי' כר"מ וא"כ מאי קושיא פשיטא וצל"ע. גם יש לעיין בכל זה בהני כללי דכייל בעירובין מ"ו ועי' מ"ש תוס' בע"ז ז' ע"א ד"ה פשיטא גם שם יש מקום עיון בזה וק"ל:

ואיבעית אימא ר''ש ולאחר הפרק. קאי דקאמר ר''ש תוך הפרק בודקות ולא אתינן למסמך עלייהו לחליצה ולמיאון דהא אפי' משתכחי כלפני הפרק דמי וקטנה היא אבל לאחר הפרק דאי משתכחי סימן נינהו ושרינן לה לא מהימני אלא להחמיר דלית ליה חזקה דרבא: למסתמה כרבנן. דהא מפני שאמרו סתמא היא וקמ''ל סתם משנה כרבנן דאמרי אי אפשר: קראי. שדים נכונו בעשות מצרים דדיך: מתני' שהוא מכניס. משקה כשמניחו על המים יש בו נקב גדול שהמים נכנסין לתוכו: מוציא. כל שכן אם נותן המים לתוכו יוצא המשקה לחוץ: ויש. נקב קטן שמוציא ואינו מכניס ובגמרא מפרש מאי נפקא מינה: כל אבר. אצבע יתרה: שיש בו צפורן יש בו עצם. והוי אבר חשוב ומטמא באהל אפי' אין בה שיעור דקיימא לן האברים אין להם שיעור אפי' פחות מכזית מן המת: ויש שיש בו עצם כו'. לא הוי אבר אם יתרת היא אבל אינה של יתרת אפי' אין בו צפורן אבר הוא ומטמא: כל המטמא במדרס הזב מטמא במת. כדמפרש בגמרא שאין לך כלי הראוי למושב הזב שאין שם כלי עליו וראוי לקבל כל טומאות והא דנקט טמא מת משום דומיא דמדרס הוא דאב הטומאה הוא והכי קאמר כל הראוי להיות אב הטומאה במדרס הזב ראוי להיות אב הטומאה אם נגע במת או נטמא באהל המת: ויש. שהוא כלי גמור לקבל כל טומאות ונעשה אב הטומאה על ידי מת ואינו נעשה אב הטומאה על ידי הזב במדרס כדמפרש בגמרא: גמ' למי חטאת. לקדש בו מי חטאת דרחמנא אמר (במדבר יט) מים חיים אל כלי והאי לאו כלי הוא: ופסול משום גסטרא. כלומר כל שכן אם נקבה גסטרא בכונס משקה בטיל לה מתורת גסטרא וטהורה מכל טומאה דהא אפי' כלי שלם מכי נקיב ככונס משקה בטיל ליה: גסטרא. היינו שברי כלי חרס הראויין למלאכה ועדיין מקבלין טומאה כדתניא בגמרא באלו טרפות (חולין דף נד:) הדקין שבכלי חרס הן וקרקרותיהן ודופנותיהן יושבין שלא מסומכין שיעורן בכדי סיכת קטן עד לוג ומלוג עד סאה ברביעית כו': מוציא. דנקב קטן הוא: כשר למי חטאת. דכלי שלם בנקב קטן כולי האי לא בטיל: ופסול משום גסטרא. גסטרא שנקבה אפילו כמוציא משקה בטלה לה: שונין. הלכה למשה מסיני: שיעורו ככונס משקה. פחות של שיעורים המבטלים אותו מהיות כלי. כונס משקה הוא שיעור הראשון שהוא מבטלו מהיות כלי למי חטאת כדאמר במסכת שבת (דף צה:) חמש מדות בכלי חרס [ניקב כמוציא משקה טהור מלטמא גסטרא ועדיין כלי הוא לקדש בו מי חטאת] ניקב ככונס משקה פסול לקדש בו מי חטאת ועדיין כלי הוא לכל שאר דברים ניקב כשורש קטן טהור להכשיר זרעים ועדיין כלי הוא לטומאה שהרי ראוי לקבל בו זיתים ניקב כמוציא זית טהור מטומאה שקבל עד שייחדנו לרמונים ניקב כמוציא רמון טהור מכלום נמצא כונס משקה הוא שיעור הראשון אבל כמוציא משקה לא בטיל: ולא אמרו מוציא משקה. בטיל אלא לענין גסטרא בלבד אע''פ שאינו מכניס לפי שאין אומרים הבא גסטרא לגסטרא כשניקבה כמוציא משקה שוב אין חס עליה ואינו משתמש בה שאין אומר הבא גסטרא אחרת ונניח תחת גסטרא זו לקבל משקה היוצא אבל בכלי שלם שנקב כמוציא משקה לא בטיל מכלום לפי שהוא חס עליו ואינו שוברו ומשתמש בו ומביא גסטרא ומניח תחתיו לקבל משקה היוצא: אם כנסה. אם נכנס משקה לתוכה:

ואיבעית אימא רבי שמעון ולאחר הפרק ולית ליה חזקה דרבא. ר''ח פוסק דהלכה כרבי שמעון דתוך הפרק כלפני הפרק כדמסקינן שלהי יוצא דופן (לעיל דף מו.) וההוא דאית ליה דתוך הזמן כלאחר זמן איתותב לעיל. ומתוך כך פסק נמי דאין הלכה כרבא דאמר חזקה הביאה סימנין דהא ר' שמעון דפסקינן כוותיה לית ליה דרבא ועוד בפרק מי שמת (ב''ב דף קנו.) אמר רב נחמן בודקין לחליצה ולמיאונים ואין נראה דאפילו יהיה הלכה כר' שמעון בהא דתוך הפרק כלפני הפרק אין הלכה כמותו בהא דלית ליה חזקה דרבא דלאו הא בהא תליא ורבא גופיה פסיק לעיל דתוך הזמן כלפני זמן והא דמוקי הש''ס ברייתא כרבי שמעון ולית ליה דרבא אע''ג דאתי שפיר כרבי יהודה וכרבא אין זו ראייה מן הש''ס דמיישב הברייתא בכל ענין ודרב נחמן נמי ליתא מקמי רבא דהוי בתראה ועוד דרבא נמי איכא לאוקומי מילתיה דרב נחמן דאמר בודקין למיאונין היינו תוך הפרק דליכא חזקה אי נמי אחר הפרק ובודקין אם לא ימצאו שערות תמאן דאין חוששין שמא נשרו אלא כשבעל אחר זמן ורבא איירי בשבעל ומעשים בכל יום דסמכינן אבדיקת נשים לאחר הפרק והיינו דלא כר''ש ואפי' בתוך הפרק כלפני הפרק אומר רבי דאין הלכה כרבי שמעון דעל כרחך תוך הזמן ותוך הפרק לאו חדא מילתא הוא דאי חדא מילתא הוא א''כ אמאי איתותבו לעיל רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי דאמרי תוך הזמן כלאחר הזמן כיון דפליגי הכא תנאי ועוד דלעיל קרי ליה זמן והכא קרי ליה פרק ועוד פרק משמע גדלות כמו (יבמות דף סב:) המשיאן סמוך לפרקן ובפרק המוציא יין (שבת דף פ:) בנות ישראל שהגיעו לפרקן ולא הגיעו פירוש הביאו ב' שערות ולא הגיעו לכלל שנים ומפרש רבינו תם דפליגי הכא ביום אחרון של שנת י''ב ויום אחד לנקבה או ביום שנת י''ג ויום אחד לזכר ואותו יום אקרי תוך הפרק דלר' יהודה הוי זמן הבאת שערות מתחלת היום ולרבי שמעון בסופו וקי''ל כרבי יהודה לגבי רבי שמעון בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מו:) והשתא יבם קטן או יבמה קטנה שבאו לחלוץ טוב לכתחלה לבודקם לפני הפרק אם יש להם שערות וכן לאחר הפרק ואם הן אותן שהיו קודם נמתין עד שיביאו שערות אחרות אבל יבם גדול ויבמה גדולה דלא אפשר עוד לברר חולצין שפיר אם יש להם שערות ואין לחוש שמא לפני הפרק באו כדפירשתי לעיל ואם יש ליבמה דדים גדולים אין צריך לבדוק אחר השערות דהא אמרינן לעיל אי אפשר שיבא העליון עד שיבא התחתון: כשר למי חטאת. והא דאמרינן (יומא דף ב.) שכל מעשיה בכלי גללים בכלי אבנים בכלי אדמה היינו בזמן שמזין על כהן השורפה שהחמירו שם לפי שהקילו לטמאותה לשחטה בטבול יום להוציא מלבן של צדוקים: אלא לענין גסטרא. פירש ר''ח גסטרא הוא שבר בלשון יון ונראה דאין שבר כלי חרס טמא משום גסטרא אלא א''כ יחדו דהא אפילו שלם כשניקב בכונס משקה טהור עד שייחדנו לאוכלין כ''ש אם נשבר לגמרי דבעו השברים יחוד וא''ת והא דתנן ומייתי לה בפרק אלו טרפות (חולין דף נד:) הדקין שבכלי חרס הן וקרקרותיהן ודופנותיהן שיעורן בכדי סיכת קטן עד לוג ומלוג עד סאה ברביעית כו' כיון דאיירי ע''י יחוד אפילו שבר מכלי גדול יהא שיעורו בכדי סיכת. קטן וי''ל דאין דרך לייחד שבר קטן הבא מכלי גדול ובטלה דעתו אצל כל בני אדם ואם תאמר הא דתניא בתוספתא דכלים ס''פ מחט וטבעת ושולי המחצין וקרקעות הכלים אין ממלאים ואין מקדשין בהם שפאן ועשאן כלי מקדשין בהן כו' דברי ר''מ וחכ''א כלי שטהר שעה אחת אין לו טומאה עולמית ואין לומר דכשצריך תקון תו לא נחית ליה טומאה דהתנן במסכת כלים (פ''ה מ''ח) חתכו חוליות פחות מד' טפחים טהור מרחו בטיט מקבל טומאה משיסיקנו לאפות בו סופגנין אלמא מהני בה תיקון ולא מסתברא דאתיא כר''מ ולא כרבנן וי''ל דמה שאין לו טומאה לעולם היינו בשברים הפחותים משיעור המפורש בחולין (דף נה.) ומחמת גריעותם לא מהני תקון בהן אבל הך דתנור מיירי דע''י תקון הוא כבתחלה: אם כנסה בידוע שהוא ככונס משקה. והא דאמר בפרק כל הבשר (חולין דף קז.) אי בזיע דוולא ככונס משקה מילף לייפי ומטבילין בו הידים דהוו מחוברין לנהר לאו היינו ככונס משקה דהכא דהתם איירי כשהנקב כל כך גדול עד שהמים מקלחין והוי חבור ע''י נצוק לידים דאע''ג דלענין טבילה לא הוי חבור וכונס משקה דהכא שיורד טיף טיף כדאמר בסמוך מיהו אפשר דההוא כונס משקה הוי כדהכא דהתם נמי מייתי האי כונס משקה דהכא דאמר רבא כלי שניקב בכונס משקה אין נוטלין הימנו לידים משמע דשוין ואע''ג דלא הוי נצוק דבדבר מועט הוי חבור לענין טבילת ידים וגם רש''י לא הזכיר שם נצוק ואע''ג דבכולי שמעתין במתניתין ובברייתא לא קאמר כונס משקה אלא בכלי חרס ובסוף המצניע (שבת דף צה:) נמי קאמר ה' מדות בכלי חרס משמע דדווקא בכלי חרס הן כל אותם מדות ולא בכלי עץ מ''מ הא דרבא דאמר בפ' כל הבשר כלי שנקב בכונס משקה אין נוטלין הימנו לידים יש להחמיר בכל הכלים שניקבו ככונס משקה שלא ליטול מהם כיון שלא הזכיר שם כלי חרס אלא קאמר כלי סתם: