נידה מח ע"ב

Although your breasts began to develop, you still did not reform your ways, and you continued to act licentiously. And furthermore, even when your breasts grew fully, you also did not reform your ways.

§ The Gemara asks: In any event, everyone, both Rabbi Meir and the Rabbis, agrees that we rely on the lower sign. From where do we derive that we rely exclusively on the lower sign and do not require the appearance of the upper sign as well? Rav Yehuda said that Rav said, and likewise a Sage of the school of Rabbi Yishmael taught: The verse states: “A man or woman, when they commit any of the sins of men” (Numbers 5:6). The Torah thereby rendered a woman equal to a man with regard to all punishments of the Torah. Just as a man is considered to have reached majority based on one sign, i.e., the lower sign of two pubic hairs, so too, a woman reaches majority based on one sign, the lower sign.

The Gemara raises a difficulty: But one can say that although a woman’s status, like that of a man, depends on one sign, in the case of a woman she reaches majority either through this, the lower sign, or that, the upper sign. From where is it derived that it must be specifically the lower sign? The Gemara answers: This is based on the same comparison of men and women. Her halakha is like that of a man: Just as a man reaches majority based on the lower sign and not the upper sign, as this is not applicable to him, so too, a woman reaches majority based on the lower sign and not the upper sign.

The Gemara notes that this halakha, that the lower sign is sufficient by itself for a woman, is also taught in a baraita. Rabbi Eliezer, son of Rabbi Tzadok, said: This is how the Sages would explain it in the study hall of Yavne. They said: Once the lower sign has appeared, we no longer concern ourselves with the appearance of the upper sign in order to establish a woman’s status, as she is considered to have reached her majority by virtue of the lower sign.

§ It is taught in a baraita, with regard to the appearance of signs indicating puberty in young women, that Rabban Shimon ben Gamliel says: In the case of young women who reside in cities, the lower sign appears more quickly than the upper sign, because they frequent the bathhouses, which stimulates the growth of the hair. By contrast, in the case of young women who reside in villages, the upper sign appears more quickly than the lower sign, because they grind with mills, which develops their breasts.

Rabbi Shimon ben Elazar says: There are differences in the rate of development of the breasts. In the case of the daughters of the wealthy, the growth of the breast on the right side arrives more quickly than that of the left side, as it rubs against their upper body cloaks, which are worn by the wealthy. By contrast, in the case of the daughters of the poor, the growth of the breast on the left side arrives more quickly than that of the right side, because they draw jugs of water on that side. And if you wish, say instead that the left breast develops more quickly because they carry their younger brothers on their left sides.

The Sages taught in a baraita: The growth of the breast on the left side arrives before that of the right side. Rabbi Ḥanina, son of the brother of Rabbi Yehoshua, says: It never occurred that the growth of the breast on the left side arrived before that of the right side, except for the case of one young woman who was in my neighborhood, as the growth of the breast on her left side arrived before that of the right side, and later the right breast returned to its normal condition and developed normally.

§ The Sages taught in a baraita: All girls who are examined to determine whether or not their signs indicating puberty have appeared are examined based on the testimony of women. And likewise, Rabbi Eliezer would follow this halakha in practice and give the girls to his wife to examine, and Rabbi Yishmael would similarly give the girls to his mother to examine.

The baraita continues: Rabbi Yehuda says: Before the minimum age at which pubic hair is considered a sign, i.e., eleven years and one day, when any hair that is found is considered to be merely a mole and not a sign, and similarly after the age of majority, twelve years and one day, when a female is presumed to have grown pubic hair like most girls her age, women may examine them and their testimony is accepted. But during the time between eleven years and one day and twelve years and one day, women may not examine them. The reason is that one does not resolve cases of uncertainty based on the testimony of women. Rabbi Shimon says: Even during the time between eleven years and one day and twelve years and one day, women may examine them. And a woman is deemed credible, and her testimony is accepted, to be stringent but not to be lenient.

The baraita continues: How so, i.e., how is a woman’s testimony accepted with regard to the girl she has examined as a stringency but not a leniency? If the woman said that the girl is a female who reached majority, her claim is accepted to the extent that she does not perform refusal. The refusal of a husband, which applies in the case of a girl whose father had died and who was married off by her mother or brother, can be performed by the girl only until she reaches majority. If the woman said that this girl is a minor, her testimony is accepted to the extent that she does not perform ḥalitza.

The baraita concludes: But the woman who examined the girl is not deemed credible to say that she is a minor girl to the extent that she performs refusal. And likewise, the woman is not deemed credible to say that she is a female who reached majority to the extent that she performs ḥalitza.

The Gemara analyzes the baraita. The Master said that Rabbi Yehuda says: Before the minimum age at which pubic hair is considered a sign, and similarly after the age of majority, women may examine them. The Gemara raises a difficulty: Granted, one can understand that before the minimum age there is a requirement for examination, so that if they find hair after the minimum age which they already saw before the minimum age, these hairs are evidently a mere mole, not a sign of maturity.

But why do I need a girl to undergo an examination after the age of majority? Didn’t Rava say: A minor girl who reached her full years, i.e., her age of majority, twelve years and one day, does not require an examination, as there is a presumption that she has developed signs indicating puberty? The Gemara explains: When Rava said that one relies on this presumption, he was referring specifically to her inability from now on to perform refusal. But with regard to ḥalitza, she requires an examination to determine that she has reached maturity.

The baraita stated that according to Rabbi Yehuda, women are deemed credible to examine girls who are either younger than eleven years and one day or older than twelve years and one day. But during the time between eleven years and one day and twelve years and one day, women may not examine them. The Gemara explains that Rabbi Yehuda holds that the period during this time is considered like after the age of majority. In other words, the signs indicating puberty that a girl develops during this time are considered to be full-fledged signs, which means that she has reached majority even before the age of twelve and one day. Accordingly, the testimony of women is not accepted for this period, as her change of status enables her to perform ḥalitza with her husband’s brother.

But after the minimum age of twelve years and one day, when there is the presumption of Rava that a girl has already developed signs indicating puberty, one may rely on women and have them examine the girl. During this age, between eleven and twelve, when there is no presumption of Rava that she has already developed signs indicating puberty, one may not rely on women, and therefore women may not examine the girl.

By contrast, Rabbi Shimon says that even during this age, between eleven years and one day and twelve years and one day, women may examine girls to determine if they have grown pubic hair. This is because Rabbi Shimon holds that the period during this age is considered like before the minimum age, which means that the girl is a minor based on her age, regardless of the results of the examination. And the only reason she requires an examination is that if they find hair after the minimum age, which they had already seen before the minimum age, these hairs are deemed a mere mole, not a sign of maturity.

The baraita further teaches: And a woman is deemed credible to testify to be stringent with regard to the girl who she examined but not to be lenient. The Gemara asks: Who taught this halakha? The Gemara answers: If you wish, say that it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and it is referring to during the age between eleven years and one day and twelve and one day.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מח - ב

איכרפו דדיך, כשהתחילו הדדים שלך לגדול [והיינו, גם כשהתחילה האומה הישראלית לגדול במצרים], לא הדרת בך, עדיין לא חזרת מדרכך הרעה לזנות עם המצרים.

וגם כאשר אישתדו דדיך, שגדלו לגמרי, שהיו לך שדיים גדולות [והיינו כשגדלה האומה, והגיע לפרק הבגרות], נמי לא הדרת בך. גם אז לא חזרת מהדרך הנלוזה, והמשכת בדבקותך במצרים.

והוינן בה: דכולי עלמא, בין לרבנן בין לרבי מאיר, מיהא, אתחתון לבדו סמכינן לעשותה גדולה.

מנלן שסומכים על התחתון בפני עצמו, ולא צריך גם את הסימן העליון שיופיע?

אמר רב יהודה אמר רב, וכן תנא דבי רבי ישמעאל: אמר קרא [במדבר ה] "איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם". השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. ומכאן גם למדו: מה איש נקבעת גדלותו בסימן אחד, התחתון, שהרי אין לו סימן עליון, אף אשה נקבעת גדלותה בסימן אחד.

ודנה הגמרא: ואימא באשה אכן די בסימן אחד, אך לא דוקא התחתון, אלא נאמר, או האי, התחתון, או האי, העליון, בלבדו.

ומתרצינן: לכן הקישן הכתוב זה לזה, ללמדנו שדין האשה הוא כאיש לגמרי: מה איש גדלותו בסימן תחתון ולא עליון. אף אשה בסימן תחתון ולא עליון.

תניא נמי הכי, שרק הסימן התחתון קובע, לפי ששנינו בברייתא: אמר רבי אליעזר ברבי צדוק: כך היו מפרשין ביבנה, ואמרו: כיון שבא סימן תחתון, שוב אין משגיחין על סימן עליון אם בא או לא, שהרי היא גדולה בתחתון לבדו.

תניא: רשב"ג אומר: אצל בנות כרכים, סימן תחתון ממהר לבא, לפני הסימן העליון, מפני שרגילות במרחצאות [הגורמות להקדמת השערות]. ואילו אצל בנות כפרים, סימן עליון ממהר לבוא, מפני שטוחנות ברחיים ותנודות ידיהן גורמות לדדים שיבואו ויקדימו לפני השערות.

רבי שמעון בן אלעזר אומר: אצל בנות עשירים, הדד של צד ימין ממהר לבוא, משום שנישוף, משתפשף מקום הדד הימיני, באפקריסותן [בסודר התלוי על צידן הימני], ומכח השפשוף מקדים הדד שבצד הזה לבוא. ואילו אצל בנות עניים הדד של צד שמאל ממהר לבוא, מפני ששואבות כדי מים עליהן.

ואיבעית אימא, זה שצד שמאל מקדים לבוא אצלן הוא מפני שנושאין אחיהן על גססיהן [על צידן השמאלי].

תנו רבנן: הדד של צד שמאל קודם בהופעתו לצד ימין.

רבי חנינא בן אחי רבי יהושע אומר: מעולם לא קדם צד שמאל לצד ימין, חוץ מאחת שהיתה בשכונתי, שקדם צד שמאל לצד ימין, וגם הוא התרפא בסוף, וחזר לאיתנו.

תנו רבנן: כל הנבדקות בסימניהן, נבדקות על פי נשים, שהן נאמנות ^[3] לבדוק ולהעיד על סימני הגדלות, ודיינו שתבדוק אשה אחת בלבד.

וכן היה רבי אליעזר מוסר לאשתו, ורבי ישמעאל מוסר לאמו ^[4] שתבדוק, והיו סומכים על בדיקתן.

רבי יהודה אומר: לא תמיד אפשר לסמוך על בדיקת נשים, אלא רק לפני הפרק, לפני היותה בת אחת עשרה ויום אחד, ולאחר הפרק, אחר הגיעה לשתים עשרה שנה מלאות ויום אחד, נשים בודקות אותן.

וטעם הדבר: שלפני הפרק, אפילו ימצאו שהביאה שערות, הרי היא קטנה, וכל התועלת בבדיקה היא רק שבאם ימצאו שערות נדע שאותן שערות הן בגדר "שומא" בלבד, כך שאם ישארו בה השערות האלו לאחר שתגדיל, הן לא תהיינה סימני גדלות. ולזה מועילה עדות הנשים, כדי להחמיר עליה בגדלותה, שלא תחלוץ ושלא תתייבם על סמך אותן השערות שנמצאו בה בקטנותה.

וכמו כן, לאחר שהגיעה לי"ב שנים מלאות ויום אחד, נאמנות הנשים על הבדיקה לומר שהביאה שערות, משום שדרכה אז להביא שערות, ונמצא, שאין סומכים על בדיקתן בלבד. אך אם יגידו שלא מצאו בה שערות, לא יהיו נאמנות לומר שעדיין היא קטנה ויכולה למאן בנשואיה [אם השיאוה אמה או אחיה בקידושין דרבנן], לפי שרק להחמיר סומכין על עדותם, ולא להקל.

אך תוך הפרק, במשך השנה השתים עשרה, לפני היותה בת שתים עשרה שנה ויום אחד, אין נשים בודקות אותן, משום שאין משיאין ספקות על פי נשים. שסובר רבי יהודה שאם הביאה סימנים תוך הפרק הרי היא גדולה [אבל אין דרכה להביא אז סימנים]. ונמצא, שאם נסמוך על בדיקת הנשים, נתיר לה לחלוץ או להתייבם בתור גדולה על סמך דבריהן, ולפיכך צריך בדיקת אנשים ולא נשים.

רבי שמעון אומר: אף תוך הפרק, נשים בודקות אותן. שחולק על רבי יהודה, וסובר שאם הביאה שתי שערות בתוך הפרק הרי היא קטנה. ונמצא, שלא סומכים על בדיקתן להתירה על ידי חליצה או יבום. אלא רק יסמכו על בדיקתן שאם יימצאו בה אותן שערות לכשתגדיל ותהיה בת י"ב ויום אחד, הן ייחשבו כשומא בלבד.

ונאמנת אשה להחמיר, אבל לא להקל [בין לרבי יהודה ובין לרבי שמעון].

כיצד? מסבירה הברייתא: נאמנת אשה לבדוק ולומר: גדולה היא. אבל נאמנות זאת היא רק להחמיר שלא תמאן [ולא להקל עליה לחלוץ וליבם, וכפי שמבארת הברייתא בהמשך].

וכן נאמנת אשה לבדוק ולומר: קטנה היא. ונאמנת רק להחמיר, שלא תחלוץ. אבל אין נאמנת לומר: קטנה היא, כדי להקל עליה שתמ אן.

וכן אין אשה נאמנת לומר גדולה היא, להקל, שתחלוץ על סמך בדיקתה.

אמר מר: רבי יהודה אומר: לפני הפרק ואחר הפרק, נשים בודקות אותן.

והוינן בה: בשלמא לפני הפרק בעי בדיקה על ידי נשים ויש מה לסמוך עליהן, דאי משתכחי, שאם ימצאו אותן שערות שנמצאו בבדיקה שלפני הפרק גם לאחר הפרק, שומא נינהו, ואינה נהיית גדולה על ידן.

אלא לאחר הפרק, למה לי בדיקה? והאמר רבא: קטנה שהגיעה לכלל שנותיה [י"ב שנה ויום אחד] אינה צריכה בדיקה, כי חזקה הביאה סימנין!?

ומתרצינן: כי אמר רבא חזקה שהביאה סימנים ואינה צריכה לבדוק, למיאון בלבד אמרה, ולהחמיר עליה שלא תמאן בלי בדיקה. אבל לחליצה בעי בדיקה. ונאמנת אשה בבדיקה זאת משום שכך הדרך שיבואו סימנים ונמצא שאין מסתמכים על נאמנותה בלבד אלא בצירוף החזקה של רבא.

וזה שאמר רבי יהודה תוך הפרק אין נשים בודקות אותן, זה מפני שקסבר תוך הפרק כלאחר הפרק וסימניה שבתוך הפרק סימני גדלות הם, ונעשית גדולה עוד לפני שהגיעה לי"ב שנה ויום אחד.

וזה שאמר רבי יהודה לאחר הפרק נאמנות, זה מפני דאיכא חזקה דרבא, שבהגיעה לגיל י"ב ויום אחד היא מביאה סימנים, ולכן סמכינן אנשים בצירוף החזקה, ובדקי נשים.

אבל, תוך הפרק, דליכא חזקה דרבא, לא סמכינן א - נשים ולא בדקי נשים!

ועתה מבארת הגמרא דעתו של רבי שמעון:

רבי שמעון אומר: אף תוך הפרק נשים בודקות אותן.

קסבר תוך הפרק כלפני הפרק, והרי היא קטנה בודאי וממילא אין לנו מה לסמוך על נשים, ובעיא בדיקה לא כדי לגלות אם היא גדולה או קטנה, כי סימניה עתה הם שומא בעלמא, אלא רק דאי משתכחי שערות אלו לאחר הפרק אין הם סימני גדלות אלא שומא בלבד נינהו, שכבר הופיעו בקטנותה.

והא דקתני בסיפא של הברייתא "ונאמנת אשה להחמיר אבל לא להקל" יש להסתפק: האי, מאן קתני לה?

ואמרינן: איבעית אימא, רבי יהודה אמרה, ואתוך הפרק, ולשיטתו שבתוך הפרק אם הביאה סימנים הרי היא גדולה, ולפיכך נאמנות הנשים על הבדיקה רק להחמיר שלא תמאן ולא להקל לחלוץ.

הערות

^[3] מקשים הראשונים, איך מועילה בדיקה על פי נשים והלא זה נפקא מינה לדבר שבערוה - חליצה, ולכל דבר שבערוה צריך עדות של שני עדים כשרים. ומתרצים הרמב"ן והריטב"א שכיון שאינם מעידים ישירות על דבר שבערוה, אלא על כך שהיא גדולה, והדבר ערוה היא תוצאה ממילא, וגם זה דבר שעתיד להתגלות אם יש לה שערות או לא, לכן אין לזה דין דבר שבערוה ואין צריך לזה עדות גמורה.

^[4] כתב הריטב"א, שלמדנו מכך שצריך למסור לאשה הכי כשירה שיכול למצוא, ולכן מסר רבי אליעזר לאשתו. עוד כתב הריטב"א, שאף על פי שאשה אחת כשירה לזה, מכל מקום, עדיף לבדוק על ידי שתי נשים או יותר, ואף שבדיני עדות אין חילוק בין אשה אחת לשתים, מכל מקום, כך יתברר הדבר בצורה טובה יותר. ודין נוסף שנלמד מכאן, שגם אשה קרובה כשירה לבדוק. וכן נפסק בשלחן ערוך אבן העזר סימן קנ"ה סעיף ט"ו, וכפי שמבאר שם הגר"א, שכל עדות שאשה כשירה, כשירה גם קרובה.

אף שאיכרפו [שהחלו לגדול] דדיך, עדיין לא הדרת [לא חזרת] בך מדרך הזנות. ועוד זאת, שכבר אישתדו [גדלו ביותר] דדיך, נמי [גם כן ] עדיין לא הדרת [לא חזרת] בך.

ושואלים: דכולי עלמא מיהא [על כל פנים לכולם, לכל השיטות, בין לחכמים ובין לר' מאיר] על הסימן התחתון סמכינן [אנו סומכים], ועל כך שואלים: מנלן [מנין לנו] שסומכים עליו בלבד, ואין מצריכים שיהיה גם הסימן העליון? אמר רב יהודה, אמר רב, וכן תנא דבי [שנה החכם של בית] מדרשו של ר' ישמעאל: אמר קרא [הכתוב] "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם" (במדבר ה, ו) — השוה הכתוב דינה של האשה לדינו של האיש לכל עונשין שבתורה. ומכאן נסיק, מה (כשם) דינו של האיש הנחשב לגדול — הריהו בסימן אחד (והוא הסימן התחתון, שתי שערות במקום הערוה), אף דינה של האשה, שתיחשב כגדולה לחיוב עונשים — הריהו בסימן אחד, והוא הסימן התחתון.

ושואלים על מסקנה זו: ואימא [ואמור]: שדינה של האשה יהיה אמנם בסימן אחד כבאיש, אבל או האי [זה, התחתון] או האי [זה, העליון, ומנין לנו שדווקא בתחתון היא נחשבת לגדולה? ומשיבים: הושווה דין האשה להיות כדינו של האיש, מה איש — נחשב לגדול בסימן התחתון ולא בסימן עליון (שהרי אין לו סימן שכזה), אף אשה — נחשבת כגדולה בסימן התחתון ולא בסימן העליון.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], שדי בסימן התחתון באשה להחשיבה כגדולה, אמר ר' אליעזר בר' צדוק: כך היו חכמים מפרשין בבית המדרש שביבנה, ואמרו: כיון שבא הסימן התחתון — שוב אין משגיחין על הופעתו של הסימן העליון כדי לקבוע את גדלותה של האשה, שכן הריהי כבר גדולה.

א ועוד בענין סדר הופעת הסימנים אצל הבנות, תניא [שנויה ברייתא], רבן שמעון בן גמליאל אומר: אצל בנות הכרכים — הסימן התחתון ממהר (מקדים) לבא לפני הופעתו של הסימן העליון, וטעם הדבר, מפני שרגילות במרחצאות, ורחצה מרובה זו מזרזת את צמיחת השערות. ואילו אצל בנות הכפרים — הסימן העליון ממהר לבא לפני התחתון, מפני שטוחנות ברחים, ועבודה קשה זו מאיצה את צמיחת דדיהן.

ר' שמעון בן אלעזר אומר: אף בזמני צמיחת הדדים עצמם, של ימין ושל שמאל, יש להבחין, שכן אצל בנות עשירים — הדד שבצד ימין של גופן ממהר לבא, מפני שנישוף (מתחכך) באפקריסותן (לבוש עליון של בנות עשירים). ואילו אצל בנות עניים — הדד שבצד שמאל של גופן הוא הממהר לבא, מפני ששואבות כדי מים עליהן. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר מדוע הדד שבצד שמאל מקדים לצמוח אצל בנות עניים לפני הדד שבצד ימין, מפני שהבנות הללו נושאין את אחיהן הקטנים על גססיהן [צידן] השמאלי.

ועוד בענין זה, תנו רבנן [שנו חכמים]: הדד שבצד שמאל צומח קודם לדד שבצד ימין. ר' חנינא בן אחי ר' יהושע אומר: מעולם לא קדם צד שמאל לצד ימין, ח וץ מבת אחת שהיתה בשכונתי, שקדם אצלה צמיחתו של הדד שבצד שמאל לדד שבצד ימין, וחזר לאיתנו, שחזר הימני לצמוח כדרכו.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: כל הבנות הנבדקות אם הופיעו סימניהן — נבדקות על פי נשים, שיש נאמנות לנשים להעיד על הבדיקה. ונמסר שכן היה נוהג למעשה ר' אליעזר, שהיה מוסר את הבנות לבדיקה אצל אשתו, ואילו ר' ישמעאל היה מוסר את הבנות לבדיקה אצל אמו.

ר' יהודה אומר: לפני הפרק (לפני שהבת היא בת אחת עשרה שנים ויום אחד), שאף אם תימצאנה שערות אצלה, הריהי עדיין קטנה, שאין השערות אלא שומה בלבד, וכמו כן לאחר הפרק (אחר שהגיעה הבת לשתים עשרה שנה ויום אחד), וכרגיל הבנות מביאות שערות — נשים בודקות אותן, ונאמנות הן על כך. ואולם תוך הפרק (בתקופת הזמן שבין אחת עשרה שנים ויום אחד לשתים עשרה שנים ויום אחד) — אין נשים בודקות אותן. וטעם הדבר, משום שאין משיאין (פותרים) ספקות על פי נשים. ר' שמעון אומר: אף תוך הפרק — נשים בודקות אותן. ונאמנת אשה להחמיר אבל לא להקל.

ומסבירים: כיצד (באיזה אופן) נאמנת אשה לבדוק סימני בגרות, להחמיר אבל לא להקל? אם העידה שהבת "גדולה היא" — עדותה מתקבלת רק לענין להחמיר עליה שלא תמאן בבעל שהשיאו לה אמה ואחיותיה, וכדין הקטנה הרשאית למאן (אבל לא להקל עליה, שתחלוץ או שתיבם). ולהיפך, אם הנשים הבודקות העידו ש"קטנה היא" — מתקבלת עדותן לענין זה שלא תחלוץ.

אבל אין נאמנת לומר "קטנה היא" להקל עליה, שתמאן, וכן אין עדותן של הנשים הבודקות האומרות ש"גדולה היא" מתקבלת לענין להקל עליה שתחלוץ על סמך בדיקה ועדות זו.

ג ומבררים את הדברים שבברייתא זו. אמר מר [החכם], ר' יהודה אומר: לפני הפרק ולאחר הפרק — נשים בודקות אותן. ועל כך שואלים: בשלמא [זה נוח, מובן] שלפני הפרק בעי [צריך] בדיקה, דאי משתכחי [שכן אם יימצאו] השערות שנראו בבדיקה שלפני הפרק גם לאחר הפרק — נדע שאין שערות אלו סימן בגרות, אלא שומא נינהו [הן].

אלא לאחר הפרק, למה לי בדיקה? והאמר [והרי אמר] רבא: קטנה שהגיעה לכלל שנותיה — אינה צריכה בדיקה, שכן חזקה שהביאה סימנין! ומשיבים: כי [כאשר] אמר רבא חזקה זו מועילה לענין מיאון בלבד, אבל לענין חליצה בעיא [צריכה] בדיקה.

עוד שנינו בברייתא זו, שר' יהודה סבור שדווקא לפני הפרק ולאחר הפרק נשים בודקות אותן, אבל בתוך הפרק — אין נשים בודקות אותן, ומסבירים: קסבר [סבור הוא, ר' יהודה] כי תוך הפרק כלאחר הפרק (דמי [נחשב]). ומשום כך, הסימנים שהביאה בתוך הפרק, הריהם סימני גדלות, והריהי נחשבת גדולה לפני היותה בת שתים עשרה שנים ויום אחד. ואם תתקבל עדותן של הנשים על כך, הרי תחלוץ או תתייבם זו כגדולה. ומשום כך אין לסמוך עליהן על בדיקה שבתוך הפרק.

ומעתה נאמר, לאחר הפרק, דאיכא [שיש כאן] בזמן זה החזקה של רבא שהביאה סימנים — משום כך אף סמכינן [סומכים אנו] על הנשים ובדקי [ובודקות]. ואילו תוך הפרק, דליכא [שאין כאן] את החזקה של רבא — לא סמכינן [אין סומכים אנו] על הנשים ולא בדקי [ולא בודקות] אותן נשים.

ואילו ר' שמעון אומר: אף תוך הפרק — נשים בודקות אותן, ומסבירים, קסבר [הוא סבור]: תוך הפרק — כלפני הפרק, והרי היא איפוא קטנה וודאי, ואין הבדיקה יכולה להפקיעה מכלל קטנות. ואולם בכל זאת הריהי בעיא [צריכה] בדיקה, משום דאי משתכחי [שאם יימצאו] אותן שערות שנמצאו בבדיקה שבתוך הפרק אף לאחר הפרק — נדע שאין אלו סימני בגרות אלא שומא נינהו [הם].

ד ועוד שנינו בברייתא זו כי נאמנת אשה בבדיקה זו להחמיר בדינה של הנבדקת אבל לא להקל עליה בדינה. ודנים בדברים הללו, האי [הלכה זו] מאן קתני לה [מי התנא ששנה אותה]? ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] כי הלכה זו שנה אותה ר' יהודה, ועל תוך הפרק,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גמרא: הא דתניא כל הנבדקות נבדקות על פי נשים. היה נראה דלת"ק בין להקל בין להחמיר נשים נאמנות בין לפני הפרק בין תוכו בין לאחריו וטעמא דמילתא משום דבמילתא דאיתא קמן ומצינן לגלויה מהימנן ודמיא הא מילתא לההיא דאמרינן בפ' החולץ (דף לט ע"ב) ואשתמודענוהו לקמן דאחוה דמיתנא דמן אבוה הוא וקי"ל אפילו בקרוב ואפילו אשה דגלויי מילתא הוא.
והוסיף רבינו הגדול ז"ל בפי' דמילתא ואמר טעמא משום דלאו אמילתא דאסורא קא מסהדי ולא אממונא קא מסהדי אלא מילתא הוא דמגלו דהדין הוא גבר פלן והא ניהי איתתיה וכו' כדכתיבא בהלכות והא נמי לההיא דמיא ועדיפא מינה משום דמילתא קמן היא לגלוייה הילכך נשים מהימני בין להקל בין להחמיר. כך נראה פי' דבר זה.
והלכה כת"ק משום דהוא סתם ברייתא ור"י ור"ש יחידאי נינהו ועוד מעשה רב וכן היה ר' אליעזר מוסר לאשתו ור' ישמעאל מוסר לאמו. אבל רבינו הגדול ז"'ל פי' טעמא [ברי"ף לפנינו ליתא שם טעמא דת"ק] דת"ק משום דקסבר לפני פרק בדקן נשים דאי משתכחן לאחר הפרק שומא נינהו וכדר' יהודה תוך הפרק משום דכלפני הפרק דמי וכדר' שמעון ולאחר הפרק משום דאיכא חזקה דרבא וסמכינן אנשי' וכדר' יהודה ופסק הלכה כן כדאיתא בהלכות בפ' ב"ש ביבמות.
ופי' לאחר הפרק בכל השמועה היינו זמן הנעורי'. ותוכו היינו שנת י"ב שהוא עונות הנדרים וכך פי' ר"ש ז"ל וכן היא קבל' רבינו וכל הגאוני' ז"ל ולפי שהזמן הזה שנוי במשנ' שנו בה סתם הפרק כלומ' הפר' שהזכירו א"נ ב"מ ומי שחולק בזה אין שומעין לו.

בשלמא לפני הפרק בעיא בדיק' דאי משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו. שאלמלא שבדקו הנשים בתוך הזמן היינו אומרים לאחר זמן הביאו ולא קודם לכן שאורח בזמנו בא. וה"ה אפי' לתוך זמן שאין חוששין שמא לפני זמן הביא' אותן למ"ד כלאחר זמן דמי וחולצת היא ועכשיו הנשים נאמנות וקטנה היא שלא תחלוץ ואפילו לומר קטנה היא שתמאן אינו נאמנות מ"ט כיון דקידש בתוך זמן ובעל לאחר זמן ה"ל ספיקא דאורייתא אפילו היו שם ק' עדים ששערות הללו שומא הן חוששין שמא הביאה שערות לאתר זמן ונשרו ולעולם אינה ממאנת.
ואי קשיא היכי ניחא לן השתא בדיקה דלפני הפרק משום דאי משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו והא למאי דקס"ד השתא דתזקה דרבא בין למיאון בין לחליצה הוא לאחר הפרק אפילו תאמר שאלו שומא הן מ"מ גדולה היא דחזקה הביאה שתי שערות.
לאו קושיא היא ואנן מחזא חזינא בהדיא בבריית דאית ליה בדיק' בלאחר הפרק ולפום הכי קאמרינן בשלמא בדיקה דלפני הפרק לפום מאי דקאמרת בברייתא מהניא ודאי דלא עבדין עובדא בהנך שערות אלא בדיקה דלאחר הפרק גופיה קשיא למה לי ומשום דלא בעינן לאקשויי אדיוקא מאי דקתני בהדיא קאמרינן הכי והשתא לא נחתינן למידק בנשרו כלום דקתני וסתמא פרכינן.
ומתרצינן לכ"ע כדמתרץ במסקנא לעיל באידך פירקין ולפרושא לברייתא בעלמא אתינן השתא דאי דייקי בנשירה הוה יכול למימר בדיקה דלאחר הפרק להחזיקה בקטנה כשלא נמצאו בה שערות אלא פירש ברייתא כמסקנא דלעיל הכא ולישנא דקאמר בעיא בדיקה לאו דוקא דאנן לא צרכינן למיבדק קודם זמן שומא הן. אלא מהניא בדיקה דנשים להכי. וכן ברייתא דקתני נשים בודקות לאו דוקא אלא לומר שהן נאמנות אם בדקו וה"נ משמע בכל מקום בתלמוד שאין חוששין לשערות שנמצא לאחר זמן שמא הביאו אותן קודם זמן ושומא הן כדאמרי' בפ' מי שמת (דף קנד) דמעשה דבני ברק בתינוקות וכו' ובאו ושאלי לר"ע מהו שיבדקו וכו'.

וסיפא דקתני ונאמנת אשה להחמיר. אוקימנא אב"א ר' יהודה ואתוך הפרק. וק"ל בשלמא נאמנת לומר גדולה היא שלא תמאן ואינה נאמנת לומר גדולה היא שתחלוץ ניחא אלא קטנה שלא תחלוץ פשיטא דנאמנות דאפילו שתקא א"נ אמרה גדולה היא אינה חולצת וקטנה היא שתמאן אמאי אינה נאמנת ואפילו נאמנת אמאי צריכה והא אמרת צריכה לומר גדולה היא שלא תמאן.
ואיכא למימר כולה ברייתא נאמנת ואינה נאמנ' במקום שהוצרכנו לעדותה היא והכי קתני נאמנת לומר גדולה היא שלא תמאן במקום שאנו צריכין לעדות (גדול) שלה שאלמלא עדות אשה זו ממאנת היא שבחזקת קטנה עומדת ואפילו בדקו עדים עכשיו ולא ראו בה שערו' נאמנות אשה זו לומר הביאה אותן ואינה ממאנת שמא נשרו.
וכן נאמנ' לומר קטנה היא שלא תחלוץ במקום שאנו צריכין לעדות קטנותה כגון שבדקנו אותה ומצינו בה שערות אם אמרה אשה לפני זמן הביאתן נאמנת והיינו בדיקה דלפני הפרק ואגב אחרינא נקט להא. א"נ שלא תאמר כשהיא עדיין לפני הפרק נאמנת דעדיין בחזקת קטנה היא אבל לאחר שהביאה שערות והיא בזמנה והוחזקה גדולה בפנינו שמא תאמר אינה נאמנת לומר קטנה הוא שתוך זמן היו בה. וקמ"ל.
אבל אין אשה נאמנת לומר תוך זמן קטנה היא שתמאן אם הוצרכנו לעדות זו כגו' שנמצאו בה שערות והוא שבעל בתוך זמן דה"ל ספק דאורייתא ואע"ג דהכא ליכא למימר שמא נשרו דהא אכתי תוך זמן זה הוא מיהו כיון שהיא גדולה בפנינו אין האשה נאמנת להקל בשל תורה לומר שומא הן וכן אינה נאמנת לומר גדולה היא שתחלוץ.
ולהך לישנא דאמרינן ואב"א ר' שמעון ולאחר הפרק ולית ליה חזקה דרבא וה"נ קתני נאמנת לומר גדול' היא שלא תמאן ואפילו אין בה עכשיו שערות וקטנה היא שלא תחלוץ אפילו היו בה אבל אין נאמנת לומר קטנה היא שתמאן כשהיו בה ובעל כדפרישית ולא לומר גדולה היא שתחלוץ.
ומצינו נוסחא אחרת. "ונאמנת אשה להחמיר אבל לא להקל כיצד גדולה היא שתמאן גדולה היא שתחלוץ". וכן גרסת רבינו הגדול ז"ל בהלכות. ונוסתא ישרה היא ופירושא נאמנת להחמיר לומר גדולה היא לענין מיאון ואינה נאמנת להקל לומר גדולה היא לענין חליצה כלומר מיאון וחליצה היינו להחמיר ולהקל מיאון היינו להחמיר חליצה היינו להקל.

גמרא: רשב"ג אומר בנות כרכים התחתון מהר לבא וכו' בנות כפרים עליון ממהר לבא. נראה היה לי דרשב"ג ורשב"אוחנניה בן אחי ר' יהושע כולהו סבי להו דת"ק דמתני' דכולהו אעליון סמיכי ודלא כר' מאיר אלא פרושי קא מפרשי דברי תנא דמתני' דרשב"ג אומר דאין סומכין על העליון אלא בכרכים אבל בכפרים לא ורשב"א הוסיף בה דדוקא בשל עשירים בשל ימין אבל אם קדם של שמאל אינו סימן אלא מקרה ועתיד הוא לחזור לאיתנו וכדאמר חנניה בן אחי יהושע ואם בנות עניים הם הענין בהיפך ואתא חנניה למימר דלעולם בין עניות בין עשירות אין סומכין אלא על צד ימין ובתוס' אמרו דרשב"ג הכרעה שלישית ופליג את"ג בבנות כפרים ואדר' מאיר בבנות עשירים והוא העיקר דהא לרבנן אי איפשר ואי בבנות כפרים עליון קדים מאי אי איפשר דקתני.

תנו רבנן כל הנבדקות נבדקות על פי נשים וכו'. פירש הריא"ף ז"ל משום דת"ק סבר דלפני הפרק בדקן נשים דאי משתכחן לאחר הפרק שומא נינהו בין לר' יהודה בין לר' שמעון ותוך הפרק משום דכלפני הפרק דמו וכר' שמעון ולאחר הפרק משום דאיכא חזקה דרבא וסמכינן אנשים וכר' יהודה ופסק הלכה כן וכדאיתא בהלכות פ' ב"ש ביבמות. ופי' הפרק בכל השמועה היינו זמן הנעורים ותוך הפרק היינו שנת י"ב שהוא עונת הנדרים וכפרש"י ז"ל כך היא גרסת הספרים ונאמנת אשה להחמיר אבל לא להקל כיצד גדולה היא שלא תמאן וקטנה היא שלא תחלוץ אבל אינה נאמנת לומר קטנה היא שתמאן וגדולה היא שתחלוץ ואוקימנא אי בעית אימא כר' יהודה ואתוך הפרק. ולפי גרסא זו יש להקשות בשלמא נאמנת לומר גדולה היא שלא תמאן ואינה נאמנת לומר גדולה היא שתחלוץ ניחא אלא נאמנת לומר קטנה שלא תחלוץ אמאי איצטריך פשיטא דאפילו שתקה לא חלצה דתוך הפרק לכולי עלמא בחזקת קטנה קיימא וכן אינה נאמנת לומר קטנה היא שתמאן אמאי לא והא אפילו שתקה נמי בחזקת קטנה היא. וי"ל דכולה בדאיצטריך לעדות' כיצד גדולה היא שלא תמאן כגון דבדקן ולא אשכחן ואמרי אינהו דבדקן ואשכחן ונשרו דאי לאו עדותן בקטנה מחזיקים לה. וקטנה היא שלא תחלוץ דבדקן ואשכחן ולר' יהודה תוך הפרק כלאחר הפרק והרי גדולה לפנינו ואמרי אינהו דבדקן קודם הפרק והוו תמן ושומא נינהו. וקמ"ל דאע"ג דגדולה בפנינו אינהו מהימני להחמיר. אבל אינה נאמנת להקל לומר קטנה היא שתמאן כגון דבדקן ואשכחן ואמרי אינהי דלפני הפרק אתו ושומא נינהו. ודוקא כשבעל תוך הפרק דספיקא דאוריתא היא אליבא דר' יהודה אבל לא בעל דספקא דרבנן מהימנו דהימנינהו רבנן בדרבנן. וכן אינה נאמנת לומר גדולה היא שתחלוץ בשום צד. אבל בהלכות הרי"ף ז"ל גרס' אחרת פשוטה מזו גדולה היא שלא תמאן גדולה היא שתחלוץ כלומר להחמיר היינו מיאון כלומר נאמנת היא לומר גדולה היא שלא תמאן ולהקל היינו חליצה דאינה נאמנת לומר גדולה היא שתחלוץ.

בשלמא לפני הפרק בעיא בדיקה. האי בעי בדיקה לאו דוקא דאנן לא צריכין למיבדק לפני הפרק למידע סימנין דלאחר הפרק אי שומא נינהו, דסתמא כל דאשכחן לאחר הפרק השתא הוא דאתיאן, ואי נמי אשכחן תוך הפרק למ"ד תוך הפרק כלאחר הפרק והכי נמי משמע במעשה דבני ברק דבאו לפני ר' עקיבא ואמר מהו לבדקו ואיתיה בפרק מי שמת (קנד, .), אלא הכי קאמר דבדיקה זו מהניא היכא דבדקן לפני הפרק דאי משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו. וכן נמי הא דקתני בבריתא לפני הפרק נשים בודקות לאו דוקא אלא לומר שאם בדקו מהני דיקתן.
הא דאמרינן: בשלמא לפני הפרק בעיא בדיקה דאי משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו. איכא למידק אדרבה לפני הפרק נמי קשיא כיון דהשתא סבירא לן דחזקה דרבא מהניאבכל ענין כדמקשי ואזיל אלא לאחר הפרק למה לי, אם כן אפילו לא אשכחן אלא הני דאמרו אינהי דאתא לפני הפרק, אני אומר לאחר הפרק הביאה סימנים ונשרו. וי"ל דהכי קאמר לפום מאי דקתני בברייתא דלאחר הפרק בעיא בדיקה לפני הפרק ניחא אלא לאחר הפרק גופה תיקשי אמאי והא איכא חזקה דרבא. אי נמי השתא לא מסיק אדעתיה נשירה דהיכא דבדקן ולא אשכחן לא חיישינן שמא נשרו.

דכולי עלמא מיהת אתחתון סמכינן. ויש בכלל זה דלא סמכינן אעליון ולישנא קלילא הוא.

הקיש הכתוב אשה לאיש. פי׳ דאע״ג דילפינין מינה שהשוון הכתוב לכל עונשין שבתורה אין הקש למחצה.

מה איש תחתון ולא עליון. פי׳ דבהקש אין לומר שאין דנין אפשר משאי אפשר ובמה מצינו או בג״ש הוא דפליגי תנאי בהאי.

תניא נמי הכי. פרש״י ז״ל תניא נמי הכי דאתחתון סמכינן ובודאי שלא נצרכה משום זו בלבד דהא פשיטא ומתניתן היא בהדיא אלא לישנא דתלמודא נקט כלו׳ דסמכינן אתחתון ולא אהעליון כלל ודייקינן ליה מדקתני בלישנא שוב אין משגיחין על העליון ולא נקט כיון שבא תחתון דיה.

רשב״ג אמר בנות כרכין וכו'. נראין דברים דרשב״ג דעת שלישית הוא דאלו ר״מ ורבנן לא מפלגי במילתא כלל מכיון דנקטו מלתא דידהו סתמא אלא ודאי דרשב״ג הכרעה שלישית היא שאינה מכרעת וכן פי׳ בתוס'.

ת״ר כל הנבדקות נבדקות על פי נשים. פי׳ דאע״ג דהאי דבר שבערוה תלוי בו שאינו בפחות משנים כיון דמילתא דאפשר לאיגלוי הוא ואינן מעידות על דבר שבערוה ממש אלא על גופן של שערות עשאוהו כשאר איסורין שנאמנות בהן אשה ומיהת כל כי האי גוונא צריך להדורי אחר הנשים המוחזקות בכשרות יותר וכר׳ אליעזר שהיה מוסר לאמו ור׳ יהושע לאשתו וכן כל היכא דאפשר בשתי נשים נאמנות או יותר בהכי עדיף טפי דאע״ג דמאה נשים כחדא דמיין לענין עדות מ״מ כל היכא דנפישי הוי קים לן במילתא טפי מר׳ וטעמא דת״ק כלפני הפרק כדברי הכל וכדלקמן ובתוך הפרק כר״ש דאמר תוך הפרק כלפני הפרק וכל אחר הפרק משום חזקה דרבא וכר׳ יהודה וכן פי׳ הרי״ף ז״ל.

ר׳ יהודה אמר לפני הפרק וכו׳ נשים בודקות אותן. ולקמן פריש׳ דלכ״ע בדיקת לפני הפרק אינו אלא משום דאי אינהו שערות עצמן הוא דמשתכחי לפני הפרק שומא נינהו ולאו למימרא שתהא בדיקה זו חובא דהא ודאי כל שנמצאו שערות לאחר הפרק לית לן למיחש שמא באו לפני הפרק והם שומא אלא הרי הן בחזקת שבאו לאחר הפרק והכין סוגיין בכל דוכתא וכדמשמע בפ׳ מי שמת במעשה של בני ברק שאמרו מהו לבדוק ואמר להם סימנים עשויין להשתנות לאחר מיתה הא לאו הכי סמכינן עלייהו אלא מילתא בעלמא הוא דאמרינן דהיכא דבדקן מעיקרא ומשתכחן לאחר הפרק שומא נינהו והא דקתני נשים בודקות אינו לשון חיוב אלא דמהמניא בדיקה.

ואידי דנקט לאחר הפרק בודקות בדוקא ועל הדרך הזה אמרו לקמן דלפני הפרק בעי בדיקה לומ׳ דמהניא בדיקה א״נ בעיא למי שרוצה לדקדק בשערות יפה יפה וכן פי׳ בתוס'.

גרסת הספרים שלנו נאמנת אשה להחמיר אבל לא להקל כיצד גדולה הוא שלא תמאן וקטנה היא שלא תחלוץ אבל אין נאמנת לומר קטנה היא שתמאן וגדולה היא שתחלוץ. ואיכא למידק דלקמן אוקימנא בתר לישנא אתוך הפרק וכר׳ יהודה והא ודאי אף לר׳ יהודה דסבר תוך הפרק כלאחר הפרק מ״מ כל יבמה דלא משתכחן לה שערות בחזקת קטנה היא בין להחמיר ובין להקל ואפי׳ למאן דאית ליה חזקה דרבא דההיא ליתא אלא אחר הפרק שבאה לכלל שנותיה וא״כ בשלמא מאי דקתני הכא שנאמנת או אינה נאמנת לומר שהיא גדולה אתי שפיר אלא מאי דקתני הכא שנאמנת שהיא קטנה היכי שייך לומר כן דהא בחזקת קטנה קיימא ואין אנו צריכין לעדותה ולהמנותה בזו וכ״ש שאין לומר שאינה נאמנת שתמאן דהא ודאי אנן נמי הכי דיינינן לה בקטנה וממאנת וי״ל דלאו דוקא ואיידי דנקט לגבי עדות גדולתה נאמנת ואינה נאמנת נקט בעדות קטנותה הכי ומאי אינה נאמנת שאין אנו צריכין לנאמנותה ויש כיוצא בזה בפ׳ האשה שנתארמלה מתני׳ דב׳ נשים נשבו כדקתני בבריתא ואינה נאמנת וכדפרי׳ התם בס״ד כנ״ל. ויש מפרשים דהא דקתני נאמנת לומר קטנה היא שלא תחלוץ כגון דבדקן תוך הפרק ואשכחן שערות והרי היא בחזקת גדולה לר׳ יהודה ובאות נשים אלו ומעידות דהוי בה שערות אלו לפני הפרק וקטנה היא שלא תחלוץ או קטנה היא ותמאן דאי לאו אינהו הוה אמרינן גדולה היא וחולצת ואינה ממאנת וקתני שסומכין עליהן להחמיר ולא להקל והרי היא נאמנת שהיא קטנה שלא תחלוץ ואינה נאמנת לומר קטנה היא שתמאן ונכון הוא.

בשלמא לפני הפרק בעי בדיקה דאי משתכח לאחר הפרק שומא נינהו אלא לאחר הפרק למה לי בדיקה והאמר רבא קטנה שהגיע לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה. הקשו בתוס׳ וכיון דס״ל דהא דרבא אף לחליצה היא אף לאחר הפרק תיקשי לן דהא אע״ג דלא אשכחן לאחר הפרק אלא שערות ראשונות דלפני הפרק אפ״ה הויא גדולה משום חזקה דרבא ואמרינן שבאו לה שערות אחרות לאחר הפרק ונשרו ותרצו דהשתא ס״ל דלא חיישינן לנשירה כל היכא דבדקן ולא אשכחן ולא מהמניא חזקה דרבא אלא בסתמא וק״ל דא״כ נימא דהא דקתני ולאחר הפרק נשים בודקות אותה היינו להיכא דבדקן ולא אשכחן דהויא בחזקת קטנה וכדמפרשי׳ בבודקות דלפני הפרק דאינו חובה אלא דמהמניא וי״ל היכי תתני בודקות דבשלמא אמרת דלאחר הפרק בודקות בחיוב אגב דידה נקט בודקות גבי לפני הפרק. ועוד י״ל דאפי׳ תימא דחיישינן שמא נשרו ה״מ היכא דבדקן ולא אשכחן כלל לאחר הפרק אבל היכא דאשכחן שעודן בה שערות שלפני הפרק תו ליכא למיחש שהא בה שערות לאחר הפרק ונשרו כי יותר היו ראויין להיות נושרין שערות שלפני הפרק כנ״ל. ועוד תרצו דאנן ה״ק דלפום מאי דקתני בודקות לאחר הפרק ניחא לישנא דלפני הפרק ואפשר להלום הלשון מיהת כדאמרן ומיהו לאחר הפרק גופיה קשיא משום הא דרבא ומעתה אף דלפני הפרק קשיא נמי משום היא גופא וגם זה נכון ודוק.

ר"ג אומר בנות כפרים עליון ממהר לבא. פליג אדרבנן דקאמרי אי אפשר ולא קא מפליגי ופליג נמי אדר' מאיר דאמר אפשר ולא מפליג בין כרכין לכפרים:

כיצד גדולה היא שלא תמאן. תימה אמאי אהני נאמנות דידה בלא בדיקה דידה לא ממאנה דחיישינן שמא הביאה סימנין לר' יהודה תוך הפרק ולר' שמעון אחר הפרק ותו אפי' אי אמרה ליכא שערות לא מהימנא כדקתני סיפא ואינה נאמנת לומר קטנה היא שתמאן כ"ש דאם אמרה דאיכא שערות שלא תמאן וי"ל דנפקא מינה דאי אמרה איכא שערות ואח"כ בדקוה אנשים ואמרו דליכא שערות ואימר נשרו ולא תמאן אבל אי לאו דיבורה הויא ממאנת אפי' למ"ד חוששין שמא נשרו ה"מ לאחר הפרק דאיכא חזקה דרבא אבל תוך הפרק לא:

וקטנה היא שלא תחלוץ. תימה אמאי אהני נאמנות דידה ממילא לא חלצה. ועוד אפי' אומרת דיש שערות לא חלצה כדקתני סיפא אינה נאמנת לומר גדולה היא שתחלוץ כ"ש שאם אמרה קטנה היא שלא תחלוץ. וי"ל דאהני נאמנות דידה לומר דהני שערות היו קודם הפרק ולא תחלוץ ואי לאו דיבורה ה"א לאחר הפר' באו וחולצת. ותימה תוך הפרק אמאי אין נאמנת לר' יהודה לומר קטנה שתמאן. ועוד אפי' בסתמא נמי תמאן דהא כי אמר רבא חזקה הביאה סימנין ולא תמאן בסתמא היינו לאחר הפרק שכבר הגיעה לכלל אבל תוך הפרק תמאן בסתמא כ"ש אם בדקוה נשים ואמרו אין לה שערות שתמאן וכן לר' שמעון אחר הפרק תמאן אפי' בסתמא כין דלית ליה חזקה דרבא וכ"ש על פי נשים וי"ל דלעולם לא ממאנת בסתמא כיון דלית ליה חזקה והה"נ על פי נשים. והא דאמר רבא דדוקא הגיעה לכלל שנותיה אמרינן חזקה הביאה סימנין אבל קודם לכן לא היינו כשבעל דאפי' בדקוה אנשים ולא מצאו שערות אינה ממאנת דאמרינן חזקה הביאה שערות ונשרו אבל תוך הפרק אפי' בעל ובדקוה אנשים ולא מצאו שערות ממאנ' ולא חיישנין שמא נשרו:

בשלמא לפני הפרק בעי' בדיקה כו'. הא דקאמר בעי' בדיקה לאו דוקא דכי נמי לא בדקוה לפני הפרק ובדקו לאחר הפרק ומצאו סימנין אין לנו לחוש שמא לפני הפרק היו ושומא נינהו וכן מוכח בהדיא דקאמר דאי משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו דמשמע דוקא משום דראו אותם שהיו באין לפני הפרק ולכך אינה חולצת הא לא ראו אותם קודם אין לחוש. וכן בשילהי פ' מצות חליצה דא"ל ר' לאבדן זיל בדקה ומסתמא לא בדקוה לפני הפרק וכן בפרק מי שמת גבי בני ברק דקאמר מהו לבודקו אלמא אי אשכחן ביה סימנין לא אמרינן לפני הפרק באו ובעיא בדיקה דקאמר הכא היינו דמהניא בדיקתה ומיהו דבר פשוט אם תמצא לומר דחיישינן שמא לפני הפרק באו היכא דחזינן ריבוי שערות הרבה לא חיישינן שמא כולם לפני הפרק באו:

אלא לאחר הפרק למה לי כו'. תימה מאי ק' ליה לימא (דאם) נפקא מינה דאם אומרת שאין שערות דאינה חולצת כעין שאנו מפרשים בדיקה דלפני הפרק דאינה צריכה אלא דאי מתרמי הכי וי"ל דמשמע ליה דנשים בודקות אותן דנאמנות להעיד שיש שערות דאי להחזיקה בקטנה אפי' תוך הפרק נמי הילכך צריך למצוא נפקותא באמירת הנשים יותר מאם היו שותקות הייתי אומר דלאחר הפרק באו אבל לאחר הפרק דל עדותן מהכא הא סמכינן אחזקה דרבא:

ר' שמעון אומר אף תוך הפרק כו'. אומר ר"ח דהלכה כר' שמעון כדמוכח לעיל פ' יוצא דופן דמסיק תיובתא למ"ד תוך זמן כלאחר זמן ואין חושש לומר דתנא דשמעתין דאמר תוך הפרק כלאחר הפרק ומתוך כך פסק דאין הלכה כרבא דאמר חזקה הביאה סימנין דהא ר' שמעון דהילכתא כותיה קאמר דלית ליה חזקה דרבא. ועוד אמרינן בפ' מי שמת אמר רב נחמן בודקין לחליצה ולמיאונין ולגירושין ואין נראה ראיה מזה (הפסק) [לפסוק] דלא כרבא דאע"ג דקי"ל כר' שמעון בהא דתוך הפרק כלפני הפרק אין הלכה כמותו בהא דלית ליה דרבא דתרי מילי נינהו. ורבא גופיה הוא דפסיק לעיל הלכתא תוך זמן כלפני זמן. והקשה ר"ת על פרש"י דפי' דתוך הפרק ותוך הזמן חדא מילתא היא דאמאי קרי ליה לעיל זמן והכא קרי ליה פרק. ועוד דפרק משמע סמוך לגדלות ממש כי ההיא דשבת פרק המוציא בנות ישראל שהגיעו לפרקן. וביבמות פ' הבא על יבמתו ומשיאן סמוך לפירקן. ועוד אמאי איתותב לעיל מ"ד תוך זמן כלאחר זמן כיון דפליגי הכא תנאי. (ועוד) ומפרש ר"ת דפליגי ביום אחרון של שנת י"ב לנקבה וי"ג לזכר ואותו יום קרוי תוך הפרק ולר' יהודה הוי זמן הבאת שערות מתחלת היום ולר' שמעון מסופו. וכה"ג אשכחן פלוגתא בעשרה יוחסין גבי קדשה אביה בדרך והיא עצמה בעיר ביומא דמישלם שית והלכה כר' (יוסי) [יהודה] לגבי ר' שמעון כדאיתא בפ' מי שהוציאוהו:

תניא נמי הכי אמר ר' צדוק כולי פירש המורה תניא נמי הכי דאתחתון סמכינן וקשיא לי אטו סייעתא בעינן לאתויי ממתניתא למתניתין ולא אמרינן לעולם תנ"ה אלא לאיתויי סייעתא לאמורא אבל למתני' לא והנכון בעיני דלא גרסינן נמי הכי אלא תניא בלחוד:

תוך הפרק אין נשים בודקות אותן קא סבר תוך הפרק כלאחר הפרק קשיא לי ר' נחמן בר יצחק דמהדר בפירקן דלעיל לאוקמה כתנאי דאיכא תנא דסבירא ליה תוך הפרק כלאחר הפרק דמי ודחינן ליה דכולי עלמא תוך הפרק גלני הפרק דמי אמאי לא אייתי ראיה מהא דהא ר' יהודא בפירוש סבירא ליה דתוך הפרק כלאחר הפרק דמי ויש לומר דהכא נמי איכא לדחויי הכי לעולם תוך הזמן כלפני זמן דמי והאי תוך הפרק דקתני הן ימי נעורים דהיינו ששה חדשים שבין נערות לבוגרות והכי קאמר ר' יהודא לפני הפרק דהיינו לפני ימי הנעורים שלא הגיעה לי"ב שנים ויום אחד שהיא קטנה ואפילו הביאה ב' שערו' שנת י"ב דתוך הזמן כלפני הזמן דמי נשים בודק' אותן דאי משתכחי לאחר שנת י"ב שומא נינהו לאחר הפרק נמי היינו אחר י"ב שנים וששה חדשים דעברו ימי הנעורים נשים בודקות אותן וסמכינן עלייהו משום דכיון שהגיעה לכלל בוגרת חזקה שהביאה ומהימנן אבל תוך הפרק דהיינו באותן ששה חדשים אין הנשים בודקת אותן ולית ליה חזקה דרבא אי נמי יש לומר והוא שעודן בו קאמר כר' יוסי בר' יהודא וכדכתבינן בפירקן דלעיל במילתא דר' יוסי:

פרש"י בד"ה לפני הפרק כו' ובד"ה נשים כו' ואי אמרו ליתנהו לא ממאנת דחיישינן שמא נשרו הלכך כו' עכ"ל בלאו טעמא דשמא נשרו נמי לא סמכינן בהא בנשים שתמאן דבהא ליכא חזקה ואפילו בתוך הפרק אינה נאמנת לומר קטנה היא שתמאן אבל שיעור דבריו כך הוא אהא דקאמר סתם בודקין אותן לאחר הפרק ונאמנת אפי' לקולא ליכא למיחש דבליתנהו נמי נאמין להן למאן וקאמר דלהא ליכא למיחש דא"נ נאמין להן דליתנהו לא ממאנה דבאנשים כה"ג נמי לא ממאנה דחיישינן שמא נשרו הלכך לא ניחוש למימר דנסמוך אנשים ודו"ק:

תוס' בד"ה בשלמא לפני הפרק כו' משמע דאין לנו לחוש כו' עכ"ל ובמרדכי פ' ב"ש הוכיח זה מכח קושיא זו שכתבו התוס' ואם תאמר ונאמנת לומר קטנה היא שלא תחלוץ מאי אהני כו' וק"ל:

ע׳׳ב ד"ה איבעית אימא ר"י וכו׳ ואפי׳ אמרה קטנה היא אינה נאמנת וכו׳. ר"ל וכ"ש בסתמא דכתבו כך משום דהשתא הוקשה להם דכיון דתריצנא לישנא דבריתא הא דקתני נאמנת לומר גדולה אני שתמאן היינו לענין היכי דבדקוה אנשים אחר בדיקתה וכו׳ אבל לעולם אפי׳ תוך הזמן אפי׳ בסתמא בלא שום נאמנות אינה ממאנת א"כ אהני לן חזקה דרבא באלחר זמן הלא אפי' היכא דליכא חזקה אינה ממאנת ותי׳ דאהני לענין אפי׳ דבדקנוה ולא אשכחו שום שערות דאפי׳ הכי אינה ממאנת דמשום חזקה דרבא אמרינן ודאי נשרו וק"ל:

רש"י בד"ה או חולצת גדולה היא שהשערות סימן כו' כצ"ל:

בד"ה אע"פ כו' והלא באו הס"ד:

רש"י ד"ה דאי משתכחי. דמהימני. הס"ד. ומה"ד

תד"ה אב"א (בסופו). ה"א אחר הפרק באו כו'. נראה דצ"ל בתוך הפרק באו וחולצת:

רש"י ד"ה ה״ג וכו׳ להכי לא מהימני כצ״ל:

תוס' ד"ה איבעית וכו' וי"ל דנאמנת לומר שאותן שערות. תמוה לי הא בזה מתרצא גם קושייתם הראשונה וכפשוטו דבאמת בלאו חזקה דרבא ממאנת והכל מיירי בחד ענין דכמו דלענין חליצה במה דאמרי' נאמנת לומר קטנה שלא תחלוץ היינו בבדקו ומצאו ב' שערות נאמנת שהם שומא שלא תחלוץ וההיא דאינה נאמנת שתחלוץ היינו דלא נבדקה ע"י אנשים א"נ לומר שהביאה ב' שערות שתחלוץ וה"נ מפרשא ההיא דמיאון והכל בחד גוונא. דהיינו בבדקו ומצאו ב' שערות והן אומרים שהם שומא נאמנות לחומרא שלא תחלוץ וא"נ לומר שתמאן והיכא דלא בדקו אותה והן אומרות שהביאו ב' שערות נאמנות לחומרא שלא תמאן אבל לא להקל שתחלוץ ומרווח שמעתא טובא:

מה איש תחתון ולא עליון וכו' ע' רמב"ם פ"ב מאישות כ' האיש שהביא העליון אי לא נבדק אחר סימן התחתון מחזקינן ליה בודאי גדול ואי נבדק ולא מצאו לו סימן התחתון הרי הוא ספק גדול עכ"פ וכבר תמהו עליו כל נושאי כליו ונלאו ליישבו. ואולי אסי' סריס שלפני זה קאי ואמר אם נולדו בו כל סי' סריס נהי דלא מהני עד שנת כ' מ"מ כ"ז שלא נבדק בסי' התחתון אמרינן ממ"נ גדול הוא או ניזיל בתר חזקה דרבא שבודאי הביא ב' שערות או נימא חזקה מי שמביא סי' סריס יהי כן גם כשיעברו עליו כ' שנים ויהיה גדול למפרע כפסק שו"ע אה"ע סימן קנ"ה ע"ש ונהי דאכל חזקה משני חזקות הנ"ל לא הוי סמכי' עליה בפ"ע מ"מ בהצרפם יחד שפיר סמכי' עליה. אמנם אם נבדק ולא נמצאו לו שערות הרי אזדי ליה חזקה דרבא דהרי קמן שאין לו שערות וספק שמא היה לו ונשרו וזה לא שכיח או שמא עדיין יביאם ונמצא קטן למפרע או לא יביא לעולם ויהיה סריס למפרע משו"ה דיינינן ליה כספק כנ"ל לפרש דעת הרמב"ם ועדיין צ"ע:

כל הנבדקות ע"פ נשים. יל"ד דהו"ל למימר נשים כשרות לבדוק. ויראה מזה הוציא נמק"י פ' ב"ש דלת"ק אין לבדוק אלא ע"פ נשים משום דרכיה דרכי נועם כתיב. אלא דצ"ע לפ"ז מ"ט א"ל רבי לאבדן זיל בדקה והלא אמתי' דבי רבי נשים כשרות שאננות היו והיו יכולות לבדקה. ובודאי דוחק לומר דס"ל לרבי תוך זמן כלאחר זמן ותוך זמן אין נשים נאמנות זהו דוחק דהא קיי"ל כלפני זמן ויהיה מעשה רב דרבי לבר מהלכתא. ואי נימא דהיה לאחר זמן ול"ל חזקה דרבא יהיה ראיה ברורה לפסק ר"ח ז"ל ויש לדחוק ולומר דאותה שבאת לפני רבי רצתה בחדא מתרתי או לחלוץ או למאן ביבם לכן הוצרך בדיקת איש למיאון שאם לא יהיה לה שערות תמאן וא"ר ישמעאל בר' יוסי קטנה נמי כשרה לחלוץ ולדידה היה ניחא בחליצה כדי שתגבה כתובתה משא"כ במיאון כצ"ל. וצ"ל דמיירי בלא בעיל דאל"ה גם במיאון חיישינן שמא נשרו אלא ע"כ בלא בעיל ואפ"ה אין נשים כשרות אפי' בדרבנן משום דחזקה דרבא מנגדתה וכמ"ש לקמן אי"ה בלשון רש"י בשמעתין דתרי קולי בחדא דוכתא לא מקילינן וק"ל:

א"נ י"ל לשיטת הסוברים דבדלא ידעינן מספר השנים אי ראינו בה שערות סמכי' שבודאי הגיעה לכלל שנים א"כ א"ש טפי דמיירי התם שלא נודע מספר שנים ובהא בודאי אין נשים נאמנות דלא שייך חזקה דרבא. והיינו דלא כשיטת רש"י קידושין ס"ג ע"ב דס"ל דגם ביש לו ב' שערות צריכין עדות אמספר שנים. ואתיא נמי דלא כרמב"ן בשמעתין דמפרש טעמא דת"ק דנשים מהימנות אשערות משום דגילוי מילתא בעלמא הוא כמו אשתמודענהי דאם כן אפי' בכה"ג מהימנה אלא ע"כ לרמב"ן צ"ל כתירץ הראשון הנ"ל וק"ל:

והנה בלאה"נ נ"ל קצת הכרח למ"ש דמיירי דלא היה נודע מספר שנותיה דאלת"ה הא אמר רבא התם דלר' יוסי נמי לא חולצת עד שתגיע לעונת נדרים מיהת ומשמע התם מלשון המפרשים דדין עונת נדרים ממש בעינן שיהיה שנה לפני גדלות שתביא ב' שערות בשנה שאח"כ וע"ש בלשון נמק"י. וצ"ל דס"ל נהי דלא כתיב אשה למעוטי קטנה ולא מקשינן אשה לאיש מ"מ בעינן עכ"פ שתתחייב בשום מצוה בעולם והיינו עונת נדרים עכ"פ. וא"כ לרבא קשה מה אמר ר"י בר"י לרבי דלא צריך לבודקה דהא עכ"פ גם לאביו ר' יוסי נהי דבשנת י"א לא בעי' בדיקה מ"מ אחר שכבר חלצה בשנת י"א לכשתגיע אח"כ לשנת י"ב צריכה בדיקה אם הביאה שערות שאם לא תביא בשנת י"ב איגלאי מילתא שבשעת חליצה עדיין לא הגיעה לעונת נדרים ורק בשנת י"א בשעה שהיא באה לחלוץ חולצת וסמכינן ארובא שעתידה שתביא בשנת י"ב בזמנה. ואם כן פשוט מי שכבר הגיעה לשנת י"ב ובאתה לחלוץ צריכה בדיקה מיד גם לר' יוסי ואם לא הביאה לא תחלוץ דל"ל שהיא סמוכה לשנת הבאת שערות שהרי כבר הגיעה לפרקה ולא הביאה וזהו פשוט וברור לפע"ד. והשתא קשה הא הך אתתא דאתיא קמיה דרבי ע"כ כבר הגיעה לשנים מדאמר רבי בדקה ורצה לחלוץ לה וכיון שהגיעה איך א"ר ישמעאל אשה אפי' קטנה הא כיון שהגיעה לכלל שנים צריכה בדיקה גם לר' יוסי וקו' זו צ"ע לכאורה. ואולי מפני כן א"ר אמי בפשיטות מדברי ברבי נלמד קטנה חולצת בפעוטות משום דאת"ל דצריך שתגיע לעונת נדרים קשה כנ"ל. אמנם מ"מ לרבא קשיא אלא ע"כ לרבא צ"ל כנ"ל דבלא נודע מספר השנים סמכי' אשערות והשתא מיירי בשהיה נודע דעכ"פ הגיע האשה לי"א שנים בודאי רק היה מספקי' אם היא כבר בת י"ב שנים וצוה רבי לבדקה ואם יהיה לה שערות נדע שהיא בת י"ב וא"ר ישמעאל בר"י דלא צריך לבדקה השתא דממ"נ חולצת לא תבדוק עד שנה האחרת:

ובזה נראה ליישב מ"ש מהר"י מטראני הובא בשו"ת שער אפרים סימן קי"ב אדר"ח דמייתי מבודקים למיאונים ש"מ ליתא לחזקה דרבא וקשה דילמא מיירי התם בלא ידעינן מספר שנותי' והשתא בודקים למיאונים ואי לא משכחי' שערות תמאן מס"ס שמא לא הגיעה לכלל שנים ושמא לא הביאה שערות וכ' מדלא דחי הרי"ף כן ש"מ ס"ל לרי"ף כרשב"א דאפי' בס"ס כה"ג מחמרינן ע"ש. ולפי הנ"ל יש לדחות דא"כ ע"כ בודקים לקידושין ולגירושין ולחליצה נמי בכה"ג הוא דאם נמצא לה שערות נדע מספר שנותי' ואי הוה ס"ל לתלמודא בב"ב שם דע"י השערות סמכינן אמספר השנים א"כ אין לנו שום הוכחה דלר' יוסי חולצת בפעוטות ואדרבא מסברא איכא למימר דבעינן הגיעה לעונת נדרים וכדרבא אם כן קשה מנ"ל להש"ס התם דבודקים לחליצה ולאפוקי מדרבי יוסי דילמא לעולם כר"י ולאפוקי הגיע לעונת הפעוטות אלא בעינן עונת נדרים ומשו"ה בודקין בשנת י"ב לברר אי בשעת חליצה כבר הגיעה לעונת נדרים אלא ע"כ מדאמר לאפוקי מדרבי יוסי ש"מ ס"ל לסתמא דתלמודא התם דאין הבאת שערות סי' לשנים כלל והיה קשה כנ"ל אמאי א"ר ישמעאל בר"י לרבי שא"צ בדיקה ואלא ע"כ כר' אמי מדברי ברבי נלמד דסגי בפעוטות וכנ"ל. ואם כן מ"מ מוכח דל"ל לסתמא דתלמודא בב"ב דסמכינן אשנים ע"י שערות ולא הו"מ למידחי שיטת ר"ח בהנ"ל הקצרתי וק"ל:

וכן היה ר"א מוסר לאשתו כו' כתב רמב"ן טעמא דלא הוי רק גילוי מילתא בעלמא כמ"ש רי"ף ביבמות גבי אשתמודענהי ע"ש בפ' החולץ וע' מ"ש בפי' דבריו בספר מכתב מאלי' שער ל"ד סי' א' ובספר נוב"י לחלק אבן העזר סימן צ"ג דרך בדרך אחר ע"ש. והנה פני יהושע בקידושין ס"ג ע"ב הקשה אשיטת הרמב"ם דע"א הנאמן באיסורין לוקין עליו כגון אם העיד כלאים פירות אלו אם אכלו אח"כ ע"פ ב' עדים לוקים עליו והקשה הפני יהושע האמרינן התם שהאב נאמן לומר בני זה בן י"ג שנה ויום א' לעירוכין ולחרמים ולא למכות ועונשין. ולפע"ד לפמ"ש פנ"י בעצמו שם בק"א דלהכי המשילו חז"ל בכל מקום דבר ולא חצי דבר כגון א' בגבה וא' בכריסה ולא נקטו משל אחר משום דקרא בהכי מיירי לא יקום ע"א באיש פי' שלא יקום להעיד על איש שהוא איש שלא יאומן לומר שהוא גדול באופן שיועיל לכל עון ולכל חטאת זה לא יועיל רק ע"פ שנים עדים יקום דבר ומשו"ה למדו מעניינו דבר ולא חצי דבר א' בגבה וא' בכריסה ע"כ דבריו ודפח"ח ואם כן ממילא נשמע דהאב לא יאומן לעון וחטאת ומדאיצטריך קרא להכי ש"מ בעלמא מהימן בכה"ג וכהרמב"ם ודוקא להעיד על גדלות גזה"כ הוא שלא יועיל עדותו לעון וחטאת. וטעמא נ"ל לשיטת הסוברים דאע"פ דיש לו שערות עדיין צריך עדות על השנים וכן בהיפוך אם כן ע"כ צ"ל בזה שום תי' דלא מתחזי כחצי דבר והמעיין שם בפ' חזקת בסוגיא דחצי דבר ימצא תי' בקל ע"ז בין לשיטת הרי"ף בין לשיטת רשב"ם עי' פי' פ' חזקת נ"ו ע"ב. ונראה דכ"ז במי שמהימן על ב' העדיות אלא שלא ראה רק א' מהם א"כ כיון שראה כל מה שהיה לראות באותה שעה או כיון דעדותו מועיל עכ"פ לשום דבר בעולם הו"ל דבר שלם כיון שעכ"פ ראוי נמי לעדות שנית משא"כ הכא האב לא האמינו תורה אלא לומר בני זה בן כך וכך ונפקא לן מיכיר או מאת בתי נתתי אבל להעיד על השערות לא היה נאמן אי צריכי' עדות לזה היכא דלא שייך גילוי מילתא וכה"ג א"כ עדותו על השנים נמי חצי דבר הוא ולא מהימן אלא לעירוכין וכדומה דברים שא"צ דין עדות אבל מה שצריך דין עדות כגון למכות ועונשין וכדומה לא:

לפני הפרק ולאחר הפרק נשים בודקות אותן פירש"י ואי אמרו ליתנהו לא ממאנת דחיישינן שמא נשרו ע' מהרש"א דדברי רש"י צ"ע דמתחיל בנאמנות ומסיים בשמא נשרו. ויש לומר דרש"י מיירי בלא בעיל דהו"ל ספיקא דרבנן בעלמא ולא הו"ל למיחש לשמא נשרו וגם היה ראוי להאמין נשים דהמנוהו רבנן בדרבנן כמ"ש בחי' ר"ן בשמעתין. אך תרי קולי בחדא דוכתא לא מקילינן להאמין לנשים דליתנהי לשערות ודלא למיחש שמא נשרו כולי האי לא מקילינן לכן הוצרך רש"י לתרווייהו. א"נ ס"ל לרש"י דהכא אפי' בדרבנן אין ראוי להקל בעדות משום דמתנגד לחזקה דרבא וליכא שום קולא אלא דהו"ל כמו שלח ואחוו בקידושין ס"ו ע"ב ובתוס' שם. ומשו"ה כ' רש"י דהכא לא מועיל זה דא"נ נבדוק אחריה ונמצא כדבריה שאין כאן שערות אכתי איכא למיחש שמא היה מתחלה בשעת העדות ועתה נשרו. ומיירי שהגידה האשה שראתה מיד מתחלת כניסת שנת י"ב באופן דלא היה שייך נשרו מ"מ לא מהימן דבין כך שנבוא אנחנו לבדוק אחרי' אפשר שינשרו וק"ל:

מיהו צ"ע קצת הא לר' יהודה קיימינן ור' יהודא ס"ל לקמן נ"ב ע"א במתני' דהבת ממאנת עד שירבה השחור ומה"ת ניחוש בהא לשמא נשרו. וכי אית כאן חזקה דרבא שכבר הרבה השחור וע' מ"ש תוספות יבמות י"ב ע"ב ד"ה דאפי' כו' אי הזמן גורם או לא ע"ש:

שאין משיאין ספיקות ע"פ נשים כבר הזכרתי דלרשב"א מחמרי' אפי' בס"ס ולא תמאן אף ע"פ שלא נודע שהגיעה לכלל שנים משום ספק שמא הגיעה לשנים וכבר היה לה שערות וכ' מהר"י מטראני שזהו דעת הרי"ף מדלא דחי ראייתו של ר"ח דהתם בב"ב בודקים למיאונין מיירי בדלא ידעינן שהגיעה לכלל שנים אלא ע"כ בכה"ג נמי מחמרינן. וכ"כ מזה לעיל. ולכאורה יש להשיב על זה דאם כן מנ"ל דבודקים למיאונים לאפוקי מדר' יהודא דאמר עד שירבה השחור ופי' התוס' דמסתמא בודקים דמיאונים דומיא דבודקים לקידושין והיינו אחר ב' שערות. והשתא דילמא לעולם כר' יהודא ומ"מ בודקים אחר ב' שערות שעי"ז נדע שהגיעה לכלל שנים ואז ממילא אזדא ליה ספק גדלות וליכא אלא ספק ריבוי שחור ומחמרי' אלא ע"כ לא מיירי בכנ"ל. וי"ל דאי הוה מוקמינן בלא נודע מספר השנים וכנ"ל שפיר הו"מ לאוכוחי לאפוקי מדר' יהודא מדאמר בודקין דומיא דלקידושין וגיטין וחליצה דהוה ע"כ ע"י אנשים דוקא משום שלא נודע מספר השנים צריכין עדות גמור דוקא וכה"ג למיאונין נמי ואמאי הא מיאונין דרבנן בעלמא הוא אפי' בבעל דהא לשמואל קיימינן התם בב"ב דס"ל ע"ד קידושין הראשונים בעל וע' מ"ש תוספות לקמן נ"ב ע"א בזה ואין להאריך וק"ל:

כי אמר רבא חזקה למיאון פי' דחיישינן שמא נשרו ע"כ צ"ל דבכל הסוגיא מיירי בבדקו ולא אשכחן אלא גומא א' ואיכא למיחש שהיו בה ב' שערות ונשרו דאי משתכחי ב' גומות הרי הן כשערות ובדלא משתכחי כלל מה בכך שהיה לה ונשרו הא שערות בלא גומא לא מועילים כלום. אלא ע"כ כנ"ל כמבואר לקמן נ"ב ע"א ודבר זה צע"ג ליישב כל הסוגיא והמפרשים בזה:

אב"א ר' יהודא ותוך הפרק משמע להך לישני אית ליה לר"ש תוך זמן כלפני זמן ואית ליה נמי חזקה דרבא וא"כ צ"ע מה בינו לת"ק וע"כ נראה בעליל דטעמא דת"ק משום דגילוי מילתא בעלמא הוא ולא משום דתוך זמן כלפני זמן וחזקה דרבא. ודלא כהר"ן בחידושין שהשיג על הרמב"ן בהא:

איכרפו. כשהתחילו לגדל ולעקוץ: אישתדו. גדולות כל צרכן כשדים גמורים לשון אחר איכרפו נפחו ממיעוך מצרים כלומר לקית על ידם אישתדו יבשו זאת מצאתי: איש. אין בו סימן עליון שאין בו סימן דדים משתנים: תניא נמי הכי. דאתחתון סמכינן: שטוחנות ברחים. ומתוך שמנידות זרועותיהן תדיר מתפשטים דדיהן: שנישוף. פריי''ד בלעז כמו (יומא דף ל.) מצוה לשפשף: אפקריסותן. מעפורת והוא סודר ותולה על דד הימין אבל בנות עניים אין להן מעפורת: על גססיהן. על צדיהן על צד תנשאו מתרגמינן על גססיהן תתנטלון (ישעיהו סו): לפני הפרק. קודם עונת נדרים שאפילו הביאה שומא נינהו וקטנה היא: נשים בודקות אותן. דבין אמרו איתנהו בין אמרו ליתנהו בקטנה מחזקינן לה ולאו עלייהו סמכינן ובדיקתן להכי מהניא דאי משתכחי בה הני גופייהו לאחר הפרק אמרינן שומא נינהו כדמפרש לקמן ולאחר הפרק נמי אי אמרי איתנהו מהימני וחלצה דהא אורחא הוא למיהוי לה ואי אמרי ליתנהו לא ממאנת דחיישינן שמא נשרו הלכך אנשים לא סמכינן: תוך הפרק. דמסתמא לאו גדולה היא ואי משתכחי מחזקינן לה בגדולה: אין נשים בודקות אותן. שאין נשים כדאי לסמוך עלייהו להתיר ספקות על פיהן ולומר גדולה היא שתחלוץ וס''ל לרבי יהודה הביאה שתי שערות תוך הפרק סימן הוא כלאחר הפרק הלכך לא מהימנן והכי מפרש לה לקמן: ר''ש אומר כו'. מפרש לקמן: דאי משתכחי. השתא אמרינן נמי לאחר הפרק שומא נינהו ולא חלצה אי לא אתו בה אחריני ולהכי הוא דמהימני למיאון להחמיר שלא תמאן: אבל לחליצה בעיא בדיקה. ואשה נאמנת עליה הואיל ולאחר הפרק הוה ואורחא למהוי לה כדפרשינן לקמן לאחר הפרק דאיכא חזקה דרבא סמכינן אנשים: ה''ג קסבר תוך הפרק כלאחר הפרק (דמי) ולאחר הפרק דאיכא חזקה כו'. והכי פירושא תוך הפרק להכי לא מהימנא דקסבר רבי יהודה תוך הפרק אם הביאה אמרינן סימן הם וגדולה היא הלכך אתי למשרי מידי דלאו אורחא ע''פ נשים דלאו כהלכתא דאע''ג שנאמנות הן לאחר הפרק התם הוא דאיכא חזקה דרבא אבל תוך הפרק כו': ר''ש אומר כלפני הפרק דמי. ושומא נינהו הלכך לאו עלייהו סמכינן למימר גדולה היא או קטנה היא ולהכי הוא דמהני דאי משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו: הא מאן קתני לה. דהא אדר''ש לא מתוקמא דכיון דאמר תוך הפרק כלפני הפרק אי בדקו לה תוך הפרק מאי גדולה היא שלא תמאן איכא והא אמרת אפי' משתכחי שומא נינהו: אי בעית אימא רבי יהודה. ואתוך הפרק דקאמר אין הנשים בודקות אותן דתוך הפרק כלאחר הפרק דמי ואי לא בדקו שפיר אתי למימר אקטנה דגדולה היא וקמ''ל דלהחמיר מהימנא אבל לפני הפרק ליכא למימר גדולה שלא תמאן דהא אפילו הביאה דברי הכל שומא נינהו ולאחר הפרק אפילו להקל קאמר רבי יהודה מהימנא:

רבן שמעון בן גמליאל אומר בנות כפרים כו'. פליג אדרבנן דאמרי בכולהון ממהר לבא התחתון ואדר''מ נמי פליג דהא ר' מאיר לא מפליג בין כרכים לכפרים: בשלמא לפני הפרק כו' דאי משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו. פירש בקונט' ולא תחלוץ והדין עמו דליכא לפרושי שומא נינהו ותמאן דהא קתני בסיפא דאינה נאמנת לומר קטנה היא ותמאן וא''ת אמאי בודקין אותה לא תבדוק ותחלוץ לאחר הפרק דהא השתא סבר המקשן דחזקה דהביאה סימנין דקאמר רבא דהויא לחליצה ולמאי דמשני נמי דבחליצה בעי בדיקה נבדוק אחר הפרק ותו לא דליכא למיחש שמא מלפני הפרק באו והוו שומא דהא דוקא כי ראו אותם לפני הפרק קאמר הכא דשומא נינהו אבל אם לא ראו אותם מקודם משמע דאין לנו לחוש ובשלהי מצות חליצה (יבמות דף קה:) נמי דאמר ליה רבי לאבדן זיל בדקה מסתמא לא בדקוה לפני הפרק וכן משמע בפרק מי שמת (ב''ב דף קנה.) גבי בני ברק דקאמר מהו לבודקו אלמא אי משתכחי בהו סימנים לא אמרינן דלפני הפרק באו וי''ל דהא דקאמר דבודקין אותן היינו לכתחילה א''נ בודקין לאו דוקא אלא כלומר דאם בדקו דמהני בדיקתן קאמר וא''ת אמאי פריך אלא לאחר הפרק למה לי בדיקה הא נפקא מינה שאם בדקו ולא מצאו שום שערות או שמצאו אותן שערות עצמן דאינה חולצת כמו שאנו מפרשים בדיקה דלפני הפרק ויש לומר דהך בדיקה דלאחר הפרק משמע ליה דהיינו להחזיקה כגדולה דאי להחזיקה כקטנה א''כ תוך הפרק אמאי אינן נאמנות השתא אחר הפרק נאמנות כ''ש תוך הפרק ולכך פריך דבלא בדיקה נמי מחזקינן לה כגדולה: איבעית אימא רבי יהודה ואתוך הפרק ואי בעית אימא ר' שמעון כו'. וא''ת ומאי קאמר דנאמנת לומר גדולה היא שלא תמאן מה צריך לנאמנות הא בלאו הכי לא ממאנת ואפילו אמרה קטנה היא אינה נאמנת כדקתני סיפא אבל אינה נאמנת לומר קטנה היא ותמאן וי''ל דנפקא מינה שאם בדקו אנשים אחר בדיקתה ולא מצאו שערות אפ''ה לא תמאן ואי לאו נשים הוה ממאנת שפיר דאפילו למ''ד חוששים שמא נשרו היינו דוקא לאחר הפרק לר' יהודה משום דרבא דחזקה שהביאה סימנין אבל תוך הזמן לרבי יהודה דליכא חזקה או אחר זמן לר''ש דלית ליה חזקה דרבא אין חוששין שמא נשרו והשתא שאמרו הנשים שהיו שערות נאמנות ולא תמאן ואע''ג דאפילו תוך הזמן לר' יהודה דליכא חזקה או אחר זמן לר''ש אינה ממאנת אהני חזקה דרבא לבדקו ולא מצאו שערות דמשום חזקה אמרינן דנשרו כדפסיק לעיל והילכתא חוששין שמא נשרו והוא שבעל לאחר זמן וא''ת ונאמנת לומר קטנה היא שלא תחלוץ מאי אהני נאמנת הלא אפילו אמרה יש שערות אינה נאמנת כדקתני סיפא אינה נאמנת לומר גדולה היא כו' וי''ל דנאמנת לומר שאותן שערות היו קודם הפרק דאי לאו האשה הוה אמינא אחר הפרק באו וחלצה כדפריך לעיל:

נידה מח ע"ב - Steinsaltz

דף מח - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד