נידה מח ע"א

שני תבואות ימכר לך" (ויקרא כה, טו), והרי ריבוי לשון זה ("שני" המורה על שתי שנים, ו"תבואות") בא להורות: כי פעמים נמצא שאתה מוכר שלשה תבואות (יבולים) בתוך שתי שנים. שכן אם מכר בסוף הקיץ שדה ובה יבול, והניבה יבול נוסף בשנה שלאחריה, ובשנה השלישית בסוף הקיץ שוב הניבה יבול, הרי זה שלושה יבולים בפחות משתי שנים מעת לעת.

ומבררים עוד: שש שנה שאמורות בדינו של עבד עברי מנלן [מנין לנו] שהן שנים מלאות מעת לעת? אמר קרא [המקרא] בדין העבד "כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד ובשביעית יצא לחפשי חנם" (שמות כא, ב), ומורה וא"ו החיבור של המלה "ובשביעית" — ובשנה השביעית (בסדר שנות עולם, אף שעדיין לא עברו שש שנים שלמות מאז נמכר) נמי [גם כן] יעבוד. וכגון שנמכר בחודש ניסן, שאף שעברו חמש שנים וששה חודשים והגיע חודש תשרי של השנה השביעית (לסדר שנות עולם), כיון שעדיין לא השלים שש שנות עבדות, יעבוד אף בשנה זו עד ליום בחודש בו נמכר.

מה ששנינו בהגדרת השנים שבבן ושבבת למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] נאמרו הדברים הללו? אמר רב גידל, אמר רב: לענין ערכין, שכן משתנה ערכם של הזכר והנקבה בהתאם לשנותיהם. ורב יוסף אמר: לענין ההלכה האמורה בפרקין [פרקנו], פרק "יוצא דופן" שלא נאמר בה במפורש "ויום אחד", בהגדרת הגיל שבו הם נחשבים כסריס וכאיילונית.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: מי פליגת [האם אתה חולק] על רב בדין, שאתה סבור שהדין בבן ובבת אינו אלא בדין הסריס והאיילונית והוא סבור שאינו אלא בערכין? אמר ליה [לו] רב יוסף לאביי: לא, אין זה כך, אלא שהוא רב אמר חדא [דבר אחד], ואנא אמינא חדא [ואני אמרתי דבר אחד], ולא פליגינן [ואין אנו חולקים]. שכל אחד מאתנו מסכים לדברי האחר.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר, שכן אי סלקא [אם עולה] על דעתך לומר שפליגי [חולקים] הם זה על זה, וכי מאן דאמר [מי שאומר] שהאמור בברייתא לערכין לא אמר שכך הדין אף לענין הנזכר בפרק "יוצא דופן" (בדין הסריס והאיילונית)? והאמר [והרי אמר] רב: הלכתא בכולה פרקין [הלכה בכל פרקנו] בשנים מלאות, מעת לעת, והרי שאף הוא סבור, כרב יוסף, לענין דין הבן והבת.

אלא מעתה יש לשאול: למאן דאמר [למי שאומר, לרב] שכוונת האמור בברייתא "שבבן ושבבת" לערכין מאי טעמא [מה טעם] לא אמר שדין זה נאמר ביחס לאמור בפרק "יוצא דופן" לענין הסריס והאיילונית, שהרי גם הוא סבור כן להלכה? ומסבירים: ראוי להעמיד את האמור בברייתא לענין ערכין דווקא, משום שעניינם דומיא דהנך [דומה לאלו] העניינים האחרים הנזכרים בברייתא, שכן, מה הנך דכתיבן [אלו ענייני ערכין הם דברים שכתובים בפירוש בתורה], אף הני נמי דכתיבן [אלו גם "שבבן ושבבת" הריהם דברים שכתובים במפורש בתורה].

ושואלים: ואידך [והאחר, רב יוסף] המפרש את האמור בברייתא ביחס לסריס ואיילונית, מה משיב הוא לדברי רב? לשיטתו מתאים לשון האי [זה] ששנינו בברייתא "שבבן ושבבת", ואולם לשיטת רב שהברייתא עוסקת בערכין, לשון "שבזכר ושבנקבה" מבעי ליה [צריך היה לו] לומר.

א ולהלכה, אמר רב יצחק בר נחמני, אמר ר' אלעזר: הלכה היא כשיטת ר' יוסי בן כיפר שאמר משום (בשם) ר' אליעזר, ומשחלפו שלושים יום בשנה העשרים, נחשב הוא לגדול. ובענין זה מסופר כי אמר ר' זירא: אזכה ואיסק ואגמר לשמעתא מפומיה דמרא [ואעלה מבבל לארץ ישראל, ואלמד את הסוגיה מפי בעליה].

ונמסר: כי סליק [כאשר עלה] ר' זירא לארץ ישראל אשכחיה [מצאו] לר' אלעזר, אמר ליה [לו]: האמנם אמרת שהלכה כר' יוסי בן כיפר? אמר ליה [לו]: מסתברא אמרי [מסתבר שאמרתי], מדכוליה פירקין תני [מתוך שכל פרקנו שונה] "יום אחד", והכא [וכאן בדין הסריס והאיילונית] לא קתני [שונה], שמע מינה [למד ממנה] כי מסתברא כותיה [מסתבר כמותו].

א משנה אם בא (הופיע) אצל הבת הסימן התחתון (שתי שערות במקום הערוה) עד שלא (בטרם) בא הסימן העליון (שבדדים) — הריהי נחשבת כגדולה שהרי הביאה שתי שערות, שהן סימן מובהק, ואם מת בעלה בלא שהניח אחריו זרע, ונפלה לפני אחי בעלה למצות ייבום — הריהי או חולצת או מתיבמת.

בא הסימן העליון עד שלא בא הסימן התחתון, שעדיין לא הביאה שתי שערות, אף על פי שבמציאות אי אפשר שכך יקרה. ר' מאיר אומר: אפשר שיופיע הסימן העליון לפני הסימן התחתון, וכיון שלא נראה עדיין הסימן התחתון, יש לחשוש שעדיין לא הופיע כלל, והרי היא עדיין קטנה. ולכן אם נפלה לייבום, לא חולצת ולא מתיבמת.

וחכמים אומרים: הריהי נחשבת גדולה, ומשום כך היא או חולצת או מתיבמת. וטעמם מפני שכך אמרו חכמים: אפשר לסימן התחתון לבא עד שלא בא הסימן העליון, אבל אי אפשר לסימן העליון לבא עד שלא בא הסימן התחתון.

ב גמרא שנינו במשנתנו שנחלקו חכמים ור' מאיר בדינה של הבת שהופיע אצלה הסימן העליון בטרם נראה בה הסימן התחתון, וציינה המשנה אף על פי שאי אפשר שיתרחש כדבר הזה. ותוהים על כך: והלא שנינו במשנה, בא העליון עד שלא בא התחתון, והרי שייתכן הדבר! ומשיבים: מה ששנינו שבא הסימן העליון לפני שבא הסימן התחתון, הרי זה לדעת ר' מאיר הסבור שדבר זה אפשר שיקרה, ואילו זה ששנינו אף על פי שאי אפשר שדבר זה יקרה, הרי זה לדעת רבנן [חכמים] הסבורים שלא ייתכן שיופיע הסימן העליון בלא שהופיע כבר הסימן התחתון.

ושואלים על כך: מדוע בכלל יש צורך לשנות "אף על פי שאי אפשר ולתני [ושישנה] התנא כך: "בא הסימן העליון בלא שבא הסימן התחתון. ר' מאיר אומר: לא חולצת ולא מתיבמת, משום שאפשר שיבוא הסימן העליון בלא שיבוא קודם הסימן התחתון, ועדיין קטנה היא. וחכמים אומרים: א ו חולצת או מתיבמת. ואנא ידענא [ואני בעצמי אדע] שטעמם של חכמים, משום שאי אפשר שיבוא הסימן העליון בלא הסימן התחתון, הוא!

ומשיבים: אי לא תנא [אם לא היה שונה] "אף על פי שאי אפשר", הוה אמינא [הייתי אומר]: כי אמנם אצל רוב נשים הסימן התחתון אתי ברישא [בא בתחילה] ולאחר מכן בא הסימן העליון, ואולם אצל מיעוט נשים, הסימן העליון אתי ברישא [בא בתחילה], ור' מאיר במשנתנו, המחמיר בה כבדין קטנה, שלא תחלוץ ולא תתייבם, הולך בהלכה זו לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], דחייש למיעוטא [שחושש למיעוט], שהיא ממיעוט נשים שאצלן הסימן העליון בא לפני הסימן התחתון, ועדיין קטנה היא. ורבנן [וחכמים] אף הם הולכים לטעמייהו [לטעמם, לשיטתם], דלא חיישי למיעוטא [שאינם חוששים למיעוט], ולכן הריהי כגדולה.

ואולם הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא בסתמא [בסתם], כשלא נבדקה אם יש בה סימן תחתון, שאז סומכים על רוב זה, ואין חוששים למיעוט. אבל היכא דבדקן [היכן במקרה שבדקנו] אותה אם יש בה סימן תחתון, ולא אשכחן [ולא מצאנו] בה, במקרה שכזה אימר [אמור] שמודו ליה רבנן [מודים לו חכמים] לר' מאיר שהסימן העליון קדים [קדם] לסימן התחתון, ולא תתייבם ולא תחלוץ.

לכן קא משמע לן [הוא, התנא משמיע לנו] שאי אפשר לעליון לבוא כל עוד לא בא התחתון, ואף אם נבדקה ולא נמצא בה סימן תחתון, יש לומר שבודאי אתי [באו] שתי השערות, שהן הסימן התחתון, ואולם מנתר [לנשור] הוא דנתר [שנשר].

ומבררים עוד: בשלמא [זה נוח, מובן] לשיטת ר' מאיר, הסבור שאפשרי הדבר שיופיע הסימן העליון לפני שיופיע הסימן התחתון, היינו דכתיב [זהו שנאמר] בתיאור הבת הגדלה: "ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים שדים נכנו ושערך צמח" (יחזקאל טז, ז), הרי שהסימן העליון ("שדים נכונו") מתואר לפני הסימן התחתון ("ושערך צמח"), אלא לשיטת רבנן [חכמים], איפכא מבעי ליה [ההיפך היה צריך לו] לומר: תחילה "שערך צמח" ואחר כך "שדים נכונו"! ומשיבים: הכי קאמר [כך הוא הנביא אומר]: כיון ש"שדים נכנו" — בידוע ש"שערך צמח".

ושואלים עוד: בשלמא [זה נוח, מובן] לשיטת ר' מאיר, שאפשר שיופיע הסימן העליון לפני שיופיע הסימן התחתון, היינו דכתיב [זהו שנאמר] "בעשות ממצרים דדיך למען שדי נעוריך" (שם כג, כא), כלומר, שהיו המצרים משחקים בבת המזנה (ככינוי לעם ישראל) וממעכים דדיה ("בעשות מצרים דדיך") בעת שהיא עדיין קטנה, על מנת לזנות עמה כשתהיה כאשה, שתבוא לימי נערות, כשיושלכו, ייבקעו, בה חוצה ("שדי") שערות סימן נערותה ("נעוריך"). הרי איפוא שהסימן העליון יכול להופיע לפני הסימן התחתון, אלא לרבנן [לחכמים], איפכא מבעי ליה [ההיפך היה צריך לו] לומר!

ומשיבים: הכי קאמר [כך הוא הנביא אומר]: כיון שבאו דדיך — בידוע שבאו נעוריך. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר זה בכתוב: מאי [מה פירוש] "שדי נעוריך" האמור בכתוב — אין הכוונה לשערות, הסימן התחתון, אלא לסימן העליון, וכולה [כל הפסוק] בדדי כתיב [בדדים נאמר], והכי קאמר [וכך אמר] הקדוש ברוך הוא לישראל:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מח - א

אמר קרא "במספר שני תבואות ימכר לך". ו"שני", משמעותן לפחות שתי שנים, והמילה "תבואות" באה לרבות יבול של שנה שלישית.

פעמים שאתה מוכר שלשה תבואות בשתי שנים. וכדי לאכול יבול של שלש שנים צריך לפחות שתי שנים מלאות. שאם מכר את השדה בתשרי כשהיא מלאה מהיבול של שנה קודמת, ובסוף השנה הראשונה קצר יבול שנה, בסוף השנה השניה יקצור יבול של השנה השלישית, אבל בתחילת השנה השניה עדיין לא יכול לקצור את היבול השלישי [של השנה השניה],

שש שנה שבעבד עברי, מנלן?

אמר קרא "שש שנים יעבוד, ובשביעית יצא לחופשי", ונדרוש גם שש שנים יעבוד, וגם מעט בשביעית, ואחר כך יצא לחופשי, ובשביעית של מנין העולם נמי יעבוד. למשל, אם נמכר בניסן כשמגיע תשרי הראשון מתחיל למנות שנה שניה של מנין העולם, ובתשרי השני שנה שלישית וכן הלאה, ובתשרי השישי מונה שנה שביעית ואינו יוצא לחופשי עד ניסן, ונמצא שעבד חצי שנה בשנה השביעית של מנין עולם.

"שבבן ושבבת" הנאמרים בברייתא, למאי הלכתא?

אמר רב גידל אמר רב: לענין ערכין. שהאומר ערך פלוני עלי חייב לתת להקדש סכום לפי גילו של אותו פלוני, כגון זכר מבן חודש עד חמש שנים נותן חמש שקל, ואילו מחמש שנים עד בן עשרים שנה נותן עשרים שקל, והגיל נקבע לפי שנים מלאות מעת לעת ^[118].

ורב יוסף אמר: לפרקין דיוצא דופן. איפה שלא נאמר בפירוש [המשנה שלנו שבן עשרים נחשב סריס].

אמר ליה אביי לרב יוסף: מי פליגת על רב?

אמר ליה רב יוסף לאביי: לא! הוא אמר חדא, ואנא אמינא חדא, ולא פליגינן, כי ההלכה שגם זה וגם זה צריך שנים שלמות מעת לעת.

והכי נמי מסתברא, דאי סלקא דעתך שרב פליגי עלי, ומאן דאמר לערכין [רב] לא אמר ליוצא דופן, תיקשי, והאמר רב: הלכתא בכולה פרקין של יוצא דופן מעת לעת! ואם כן, גם רב סובר כמוני, שצריך מעת לעת,

אלא למאן דאמר לערכין [רב], מאי טעמא לא אמר שהברייתא באה לרבות יוצא דופן?

דומיא דהנך [שאר הדינים שבברייתא], מה הנך דכתיבן, שנים האמורות בתורה במפורש, אף הני נמי, דכתיבן, שנים האמורות בתורה מפורש [ערכין].

ואידך, רב יוסף, למה הוא פירש את הברייתא בסריס ולא בערכין?

האי "שבבן ושבבת", מדוע נקט התנא בלשון זאת אם הוא מדבר על ערכין, והרי "שבזכר ושבנקבה" מיבעי ליה למתני, שכך הוא לשון הכתוב בערכין. אלא, מכך שנקט התנא לשון חכמים ולא לשון המקרא שבפרשת ערכין, משמע שהוא מדבר לגבי דיני סריס.

אמר רב יצחק בר נחמני אמר רבי אלעזר: הלכה כרבי יוסי בן כיפר שאמר משום רבי אליעזר שלא צריך שנים מלאות מעת לעת.

אמר רב זירא: אזכה ואיסק ואעלה לארץ ישראל, ואגמר לשמעתא מפומיה דמרא, מרבי אלעזר עצמו ולא רק משמועה בשמו על ידי רב יצחק בר נחמני!

כי סליק רבי זירא לארץ ישראל אשכחיה לרבי אלעזר,

אמר ליה רבי זירא לרבי אלעזר: אמרת הלכה כרבי יוסי בן כיפר?

אמר ליה: מסתברא אמרי, מדכוליה פירקין תני יום אחד, והכא לא קתני -

שמע מינה מסתברא כותיה.

הדרן עלך פרק יוצא דופן

הערות

^[118] מקשים הראשונים אם רב לא מפרש את הבן והבת שבברייתא בסריס ואיילונית, אם כן אין לו ברייתא הסוברת כמוהו, ואם כן איך נחלק על המשנה ורבי יוסי בן כיפר ורבי הסוברים שלא צריכים בסריס מעת לעת. ותירצו, שלרב היה דרגא של תנא ויש לו כח לחלוק על תנאים אחרים.

פרק שישי - בא סימן

מתניתין:

נערה בת שתים עשרה שנים יום אחד אשר בא סימן התחתון שלה [שתי השערות] עד שלא בא סימנה העליון [שהוא ה"בוחל" בדדים, כמבואר בדף הקודם], הרי היא גדולה לכל דבריה. לפי שאי הופעת הסימן העליון אינה מעכבת את גדלותה.

ולפיכך, אם נפלה לפני יבם, הרי היא או חולצת או מתיבמת.

בא הסימן העליון בדדיה עד שלא בא הסימן התחתון, הרי אף על פי שאי אפשר שיקרה כדבר הזה לפי חכמים, אלא ודאי לנו שאם הביאה סימן עליון הביאה גם כן שתי שערות, ואם בדקו ולא מצאו, אנו אומרים: ודאי היו, ונשרו. אולם לפי רבי מאיר אפשרי הדבר שיבוא הסימן העליון מבלי שיבוא הסימן התחתון, והרי היא עדיין קטנה [משום שהסימן העליון כשלעצמו אינו סימן גדלות].

ולכן, רבי מאיר אומר, לא חולצת ולא מתיבמת שהרי היא קטנה. ^[1] וחכמים אומרים, או חולצת או מתיבמת, שהרי היא גדולה לכל דבר, מפני שאמרו חכמים: אפשר לתחתון לבוא עד שלא בא העליון, אבל אי אפשר לעליון לבוא עד שלא בא התחתון. ואם בא העליון ובדקו ולא מצאו שערות למטה, ודאי לנו שהיו לה שערות, אלא שנשרו.

גמרא:

שנינו במשנה: בא העליון עד שלא בא התחתון, אף על פי שאי אפשר שיבוא העליון מבלעדי התחתון.

והוינן בה: והלא בא! וכיצד אמרו "אף על פי שאי אפשר שיבוא"?

ומתרצינן: זה שאמרנו "בא", לרבי מאיר, האומר שאפשר שיבוא לפני התחתון. וזה שאמרנו אף על פי שאי אפשר שיבוא, לרב נן.

ופרכינן: מדוע נכתבה המשנה בנוסח "אף על פי שאי אפשר", שהוא לדברי רבנן, בתוך דברי רבי מאיר?

וליתני בפשיטות: בא העליון עד שלא בא התחתון, רבי מאיר אומר: לא חולצת ולא מתייבמת, כי אפשר שיבוא העליון לפני התחתון, והרי היא קטנה. וחכמים אומרים: או חולצת או מתייבמת, שהרי היא גדולה. ואנא ידענא דמשום דאי אפשר [שיבוא העליון לפני התחתון] הוא!?

ומתרצינן: אי לא תנא במפורש "אף על פי שאי אפשר שיבוא העליון מבלעדי התחתון" לרבנן, הוה אמינא לפרש מחלוקתם של רבנן ורבי מאיר בצורה אחרת:

שלפי כולם יתכן שיבוא העליון לפני התחתון, אלא, רוב נשים, תחתון אתי ברישא, ומיעוט, עליון אתי ברישא.

ורבי מאיר, שאמר לא חולצת ולא מתייבמת, הולך לטעמיה, דחייש למיעוטא. ולכן הוא חושש שמא היא מאותו מיעוט נשים שמקדים אצלן לבוא הסימן העליון לפני התחתון, ויתכן שהיא קטנה. ורבנן, שאמרו חולצת או מתייבמת, גם הם הולכים לטעמייהו, דלא חיישי למיעוטא, אלא הולכים אחרי רוב נשים שמקדימות את התחתון לעליון. ולכן, אם בא עליון, לא צריך בדיקה בתחתון, כי מסתבר שכבר בא התחתון.

והני מילי בסתמא, היכן שלא בדקנוה, שסומכים על רוב. ^[2] אבל היכא דבדקן בסימן התחתון לאחר שבא סימן העליון, ולא אשכחן שתי שערות, אימר, מודו ליה רבנן לרבי מאיר דעליון קדים, והרי היא קטנה, שהרי לא מצאו בה סימן תחתון, לכן קא משמע לן דאי אפשר לפי רבנן שיבוא העליון לפני התחתון. אלא, על אף שלא מצאו שערות בבדיקת סימן התחתון, ודאי אתי הסימן התחתון, ומנתר הוא דנתר, נשר, ולכן לא מצאוהו בבדיקה.

ומקשה הגמרא: בשלמא לרבי מאיר, הסובר כי יתכן שהעליון יקדים לתחתון, היינו דכתיב [יחזקאל טז] "שדיים נכונו, ושערך צמח", ומשמע מסדר הפסוק שהסימן העליון קודם לתחתון. אלא לרבנן, שאמרו אי אפשר שיבוא העליון לפני התחתון, איפכא מיבעי ליה לומר "שערך צמח, ושדיים נכונו".

ומתרצת הגמרא: הכי קאמר הכתוב: כיון ששדיים נכונו, בידוע ששערך צמח.

ודנה הגמרא: בשלמא לרבי מאיר, היינו דכתיב [ביחזקאל כג] "בעשות ממצרים דדיך, למען שדי נעוריך". שהיו המצרים משחקים וממעכים בדדיך, בעת שהיית קטנה, כדי שיוכלו להתאנף בך לכשתגדלי ותהיי לנערה, כאשר ישתלחו החוצה שערות נעוריך [והיינו "שדי נעוריך", שהוא לשון השלכה, ששערות הנעורים כאילו מושלכים ומשתלחים החוצה, ומופיעים בתור סימני נערות], שלפי רבי מאיר בא סימן העליון לפני התחתון.

אלא לרבנן, איפכא מבעי ליה לכתוב!?

הכי קאמר: כיון שבאו דדיך, בידוע שבאו נעוריך!

ואיבעית אימא: מאי שדי [אין הכוונה לשערות המשתלחות, אלא] כולה, כל הפסוק בדדי כתיב [והכוונה ב"שדי" היא לדדים]. והכי קאמר הקב"ה לישראל:

הערות

^[1] הטעם שקטנה אינה מתייבמת לפי רבי מאיר, מבואר לעיל [לב א] שמא תמצא איילונית, ובאיילונית אין מצות יבום לפי שאינה ראייה להקים לנפטר שם, ולכן היא נחשבת אשת אח שלא במקום מצות יבום, ואסורה באיסור ערוה. והרמב"ם בפירוש המשניות מפרש הטעם, שלפי רבי מאיר הוקשה אשה לאיש, שכפי שקטן אינו חולץ כך קטנה, ואף שהיקש זה הוזכר בגמרא רק לגבי חליצה, נקט הרמב"ם שכן הדין לענין יבום, שמקישים יבום לחליצה וכל שאינו עולה לחליצה אינו עולה ליבום. ועל הטעם הראשון שכתבנו, שאינה מתייבמת שמא היא איילונית, מקשה הריטב"א, אף שרבי חושש למיעוטא, אבל הרי למיעוט דמיעוט אינו חושש כמבואר ביבמות דף קי"ט, וכאן זה חשש מיעוט דמיעוט, שראשית אנו חוששים שמא היא מהמיעוט שבא הסימן העליון אף שעדיין הן קטנות, ושוב אנו חוששים שמא היא איילונית שגם זה מיעוט. ומתרץ הריטב"א, כיון ששתי החששות הללו אינם תלויים אחד בשני, אינם מצטרפים יחדיו ליצור מצב של 'מיעוטא דמיעוטא'. והערוך לנר מתרץ, כיון שרוב נשים כשמגיעות לגיל מביאות סימן תחתון, וזו לא הביאה, יש לנו סיבה לחשוש ולתלות שהיא איילונית, ונשאר רק המיעוט שהביאה סימן העליון קודם התחתון, ואין זה 'מיעוט דמיעוט', עוד מקשה רבי עקיבא איגר והלא יש לה סימן העליון - דדים, וזה כבר מוציאה מחשש אילונית כמבואר במסכת יבמות דף פ'. ומחמת זה מחדש רבי עקיבא איגר שדברי הגמרא ביבמות שאילונית היא רק אם אין לה שום סימנים, אבל כשיש לה סימן אחד כגון דדים היא כבר אינה אילונית, זה הכל רק להוציאה מידי ודאי אילונית, אבל עדיין נשארת ספק איילונית.

^[2] על ההוה אמינא של הגמרא שגם רבנן מודים שיש מיעוט שמביאות סימן עליון קודם לתחתון, רק שאין צריך לחוש לזה ולבדוק, מקשה הפתחי נדה, נסמוך את המיעוט הזה לחזקת קטנה, ובאופן זה אין מועיל רוב ואף לרבנן שיצטרכו לבדוק. ומתרץ, שרבנן חולקים על היסוד של סמוך מיעוטא לחזקה ורק רבי מאיר חושש לזה, עוד הקשה המהרש"ם על הוה אמינא זו, אם כן מדוע לא צריכים לבדוק, הרי כלל בידינו שבמקום שאפשר לברר על ידי בדיקה, הצריכו חכמים בדיקה, ובפרט פה שיש חזקת קטנה. ומתרץ הרש"ש, שהחזקה של קטנות אינה נחשבת חזקה כיון שהיא חזקה העומדת להשתנות, וגם אין זה נקרא שאפשר לברר, היות שאפילו אם נבדוק ולא נמצא שערות עדיין קיימת אפשרות שהיו ונשרו, אם כן אין זה נקרא אפשר לברר ואין חיוב בירור.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

of years of the crops he shall sell to you” (Leviticus 25:15). The plural form of both “years” and “crops” indicates that the number of years does not necessarily correspond to the quantity of crops. Consequently, sometimes you might sell three yields of crops in two years. If one purchases a field in the summer, when the produce has not yet been harvested, and he harvests that yield and subsequently grows and harvests two more crops before the completion of the whole two years, he will have gained three yields in less than two years.

The Gemara asks: From where do we derive the halakha that the six years stated with regard to a Hebrew slave is calculated by whole years? The Gemara answers that the verse states: “Six years he shall work, and in the seventh he shall go out free for nothing” (Exodus 21:2). The word “and” in the phrase “and in the seventh” indicates that he shall also work in the seventh calendar year, if six full years have not passed since he was sold. For example, if he was sold in the month of Nisan, it means that five years and six months have passed when Tishrei, the first month of the seventh year, arrives; he has not yet completed six years of service, and he must work in this seventh calendar year as well, until the date on which he was sold.

The baraita mentions the years of a son and of a daughter among those calculated as full years. The Gemara asks: With regard to what halakha is this stated? Rav Giddel says that Rav says: With regard to valuations, i.e., the age of a valuated male or female is calculated in whole years from the date of his birth, not by calendar years. And Rav Yosef says: The halakha is stated with regard to the matters taught in our fifth chapter in tractate Nidda, which is named after its opening words: Yotze Dofen, meaning an offspring born by caesarean section. In other words, when a mishna in this chapter mentions years, it means full years, even when it does not state this explicitly.

Abaye said to Rav Yosef: Do you and Rav disagree with regard to this matter? In other words, as you interpreted the mention of a son and a daughter differently, does each of you reject the halakhic application of the other? Rav Yosef said to Abaye: No, he said one matter, and I said one different matter, but we do not disagree.

The Gemara notes: And this, too, stands to reason, as if it enters your mind that they disagree with regard to this matter, then the one who said full years are required for determining valuations does not say that full years are necessary for the halakhot of this chapter, Yotze Dofen. But doesn’t Rav say, like Rav Yosef, that the halakha in this entire chapter with regard to all of the places where an age is mentioned in years is that even when the phrase: And one day, is not explicitly noted, they are all calculated from the time of year of birth until that same time of year in the age specified, not by calendar years?

The Gemara asks: But if that is correct, then according to Rav, who is the one who said that full years are required for determining valuations, what is the reason that he does not say in his interpretation of the baraita that full years are required for the halakhot of Yotze Dofen? The Gemara answers: Rav maintains that the years of a son and of a daughter mentioned in the baraita are similar to those other cases mentioned in the baraita: Just as those numbers of years are written in the Torah, so too these years of a son and of a daughter are referring to matters where the years are written in the Torah, i.e., the years of valuations, unlike the topics discussed in Yotze Dofen, where the years are not mentioned explicitly in the Torah.

The Gemara asks: And how would the other amora, Rav Yosef, respond to this contention? The Gemara answers: He would maintain that if the baraita were referring to the years of valuations, which are written in the Torah, then this expression in the baraita: Of a son and of a daughter, is unsuitable. Rather, the baraita should have stated: Of the male and of the female, which are the terms the Torah uses with regard to valuations, whereas the terms: Son and daughter, are used in Yotze Dofen.

§ Rav Yitzḥak bar Naḥmani says that Rabbi Elazar says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei ben Keifar, who said his ruling in the name of Rabbi Eliezer, that a man nineteen years and thirty days of age who has not developed signs of puberty is deemed a sexually underdeveloped man. In this regard, the Gemara relates that Rabbi Zeira said: May it be God’s will that I merit to ascend to Eretz Yisrael, and that I learn this halakha from the mouth of its Master, Rabbi Elazar.

The Gemara recounts that when Rabbi Zeira eventually ascended to Eretz Yisrael he indeed found Rabbi Elazar and said to him: Did you say that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei ben Keifar? Rabbi Elazar said to him: I said that it stands to reason that the halakha is in accordance with his opinion. He elaborated: From the fact that throughout the entire chapter the Mishna teaches: And one day, but here, in the last mishna, it does not teach this phrase, one can conclude from it that it stands to reason that there is a reason for this discrepancy, in accordance with the opinion of Rabbi Yosei ben Keifar.

MISHNA: If the lower sign of puberty, two pubic hairs, appeared in a young woman before the upper sign, development of the breasts, appeared, then she is an adult, as the pubic hairs are an unequivocal sign. Therefore, if her childless husband died and she came before her husband’s brother [yavam] for levirate marriage, she either performs the ritual through which a yavam frees a yevama of her levirate bonds [ḥalitza] or enters into levirate marriage with her husband’s brother.

If the upper sign indicating puberty appeared before the lower sign appeared, i.e., the two pubic hairs are not visible, although that order of development is apparently impossible, Rabbi Meir says: In fact, it is possible for the breasts to develop before the growth of two pubic hairs, and the concern is that the two hairs did not grow and fall out but rather they never grew in the first place, which would mean that she remains a minor. Therefore, if her childless husband dies, she neither performs ḥalitza nor does she enter into levirate marriage with her husband’s brother.

And the Rabbis say: She has reached majority, and therefore if her childless husband dies she either performs ḥalitza or enters into levirate marriage with her husband’s brother. That is due to the fact that the Sages said: It is possible for the lower sign of puberty to appear before the upper sign appears; but it is impossible for the upper sign to appear before the lower sign appears.

GEMARA: The mishna teaches that Rabbi Meir and the Rabbis disagree with regard to the halakha when the upper sign of puberty appears before the lower sign. The mishna stated about that case: Although that order of development is impossible. The Gemara raises a difficulty: But the mishna explicitly states that it is referring to a situation where the upper sign did appear before the lower one. The Gemara explains: When the mishna states that it did appear, that is according to the opinion of Rabbi Meir, who maintains that such an occurrence is possible, whereas when the mishna teaches: Although that order of development is impossible, it is referring to the opinion of the Rabbis, who contend that it is not possible.

The Gemara objects: But why is it necessary at all to mention the phrase: Although that order of development is impossible. Instead, let the mishna simply teach: If the upper sign of puberty appeared, Rabbi Meir says: She neither performs ḥalitza nor does she enter into levirate marriage with her husband’s brother; and the Rabbis say: She either performs ḥalitza or enters into levirate marriage with her husband’s brother. And I would know that the ruling of the Rabbis is due to the fact that it is impossible for the upper sign of puberty to appear before the lower sign.

The Gemara explains: If the mishna had not taught: Although that order of development is impossible, I would say that with regard to most women the lower sign appears first, before the upper sign; but in a minority of women, the upper sign appears first. And Rabbi Meir, who rules that she is a minor who may not perform either ḥalitza or enter into levirate marriage, conforms to his standard line of reasoning, that one must be concerned for the minority. In other words, Rabbi Meir takes into account the minority of women in whom the upper sign appears first, and therefore he considers her to be a minor. And the Rabbis likewise conform to their standard line of reasoning that one need not be concerned for the minority, and therefore they consider the young woman to have reached majority.

And this statement, that one can rely on the assumption that if a woman has the upper sign then she certainly has the lower sign, while the minority of cases are not taken into account, applies only in an ordinary case, where the woman was not examined to determine if she had the lower sign. But in a case where we examined her and did not find the lower sign, one might say that the Rabbis concede to Rabbi Meir that the upper sign appeared before the lower sign, and therefore she neither performs ḥalitza nor enters into levirate marriage with her husband’s brother.

Therefore, the mishna teaches us that according to the Rabbis it is impossible for the upper sign to precede the lower sign, which means that even if she was examined and no lower sign was found, the assumption is that the two hairs of the lower sign had certainly appeared, but later they fell out.

The Gemara raises a difficulty: Granted, according to the opinion of Rabbi Meir, who holds that it is possible for the upper sign to precede the lower, that accounts for that verse which is written with regard to a maturing young woman: “And you increased and grew up, and you came to excellent beauty; your breasts were fashioned, and your hair was grown” (Ezekiel 16:7). This verse mentions the upper sign before the lower sign. But according to the opinion of the Rabbis, the verse should have said the reverse, first stating “your hair has grown,” and then stating “your breasts were fashioned.” The Gemara answers that this is what the verse is saying: Since your breasts were fashioned, it is known that your hair was already grown.

The Gemara raises a further difficulty: Granted, according to the opinion of Rabbi Meir, this accounts for that which is written: “When they from Egypt bruised your breasts for the sprouting forth of your young womanhood” (Ezekiel 23:21). This verse, which compares the Jewish people to a promiscuous girl, describes how, in her childhood, Egyptian men would play with her by pressing her breasts in order to engage in licentious sexual intercourse with her when she became a young woman, i.e., once the pubic hairs that indicate puberty developed. This indicates that it is possible for the upper sign to appear before the lower sign. But according to the opinion of the Rabbis, the verse should have said the reverse.

The Gemara similarly answers that this is what the verse is saying: Since your breasts appeared, it is known that the pubic hairs, which are the sign of your young womanhood, have already appeared. Or if you wish, say instead: What is the meaning of the phrase: The sprouting forth of [shedei] your young womanhood? It is not speaking of the lower sign, but rather of the upper sign, i.e., the entire verse is written in reference to the breasts, shadayim in Hebrew. And this is what the Holy One, Blessed be He, is saying to the Jewish people:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דתנן ר' מאיר אומר לא חולצת ולא מתיבמת. ר"מ לטעמיה דאמר (לעיל לב, א) קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין. והא דקתני סיפא ותכ"א או חולצת או מתיבמת מפני שאמרו לאו דוקא מתיבמת דהא לרבנן קטנה נמי מתייבמת אלא איידי דקתני בדר' מאיר חליצה ויבום וקתני להו בכל דוכתא נקט נמי הכא חולצת או מתייבמת.

מתני' בא סימן העליון עד שלא בא התחתון וכו'. ר' מאיר אומר לא חולצת ולא מתיבמת פי' ר' מאיר לטעמי' דאמר קטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין.

וחכמים אומרים חולצת או מתייבמת. הא דאמרי רבנן מתייבמת לאו משום דגדלות מעכב ביבום דהא לרבנן קטן וקטנה מייבמין דבשלמא חליצה אינו כתוב בפרשה ומקשים אשה לאיש אבל יבומי אפילו קטנים מיבמין הן אלא משום דקתני בדר' מאיר לא חולצת ולא מתיבמת קתני בדרבנן נמי או חולצת או מתייבמת.

מי פליגת וא״ת אי פליגי ומ״ד לערכין דוקא הוא אבל לא לפרקין דיוצא דופן א״כ תיהדר קושיא דאקשינן לעיל ממתניתא ואיהו דאמר כמאן וי״ל דהוה אמינא דרב תנא הוא ופליג אלא דכל היכא דאפשר לאשכוחי תנא דקאי כותיה עדיף טפי ומהדרינן עלה כל מאי דאפשר וכדמוכח בסוגיין ובכל דוכתא.

פרק ששי בא סימן
הא דבעי׳ בכולה מתני׳ גדולות בין ליבום בין לחליצה בשיטת ר״מ נקטינן לה דאלו לרבנן אפי׳ קטנה מתיבמת דלא כתיב איש אלא לענין חליצה וכדאיתא ביבמות להדיא.

בא לר״מ אעפ״י שא״א לרבנן. פי׳ דנקט ר״מ בכלל דבריו שאינו חושש לדברי חכמים החולקים עליו לומר שא״א ואנא ידענא משום דא״א הוא וק״ל דדילמא ס״ד טעמא דידהו משום דסמכי׳ אעליון לחוד וי״ל דשפיר ידענא טעמא דלקמן דמה איש תחתון ולא עליון והיינו דבעי לה תלמודא מנא לן ור׳ מאיר לטעמיה דחייש למיעוט ואיכא דקשיא ליה וכיון דבקטנה גופא חייש לאילונות דהוי מיעוט כי הדר חייש להאי מיעוטא הוה לי מיעוטא דמיעוטא דלא חייש ליה ר״מ כדאמרי׳ בעלמא ולאו מילתא היא דהא כל חד וחד מהני קאי באנפי נפשיה ואין זה נתלה בזה כלל.

דודאי אתא ומנתר הוא דנתר. פי׳ ודוקא היכא דאמר א״א אבל כי איכא מיעוטא טפי תלינן במיעוטא כי בדקן ולא אשכחן מדתלינין בנשירה דלא שכיחא כולי האי.

ובשביעית נמי יעבוד ותימה תינח שנה ששית דילפינן מהכא דבעינן שתמשך עבודתו עד שנה תחלת שביעית ולא אמרינן ל' יום ראש השנה חשוב שנה אבל בשנה ראשונה דלמא ל' יום לפני ר"ה חשוב שנה וי"ל כיון דגלי קרא דשנה ששית שלימה הה"נ שנה ראשונה:

אמר רב גידל אמר רב לערכין. אי לערכין דוקא קאמר צ"ל דס"ל רב תנא הוא ופליג:

א"ר אלעזר הלכה כר' יוסי בן כיפר. ותימה הא ר' אלעזר גופיה הוא דאמר דאין הלכה כר' אליעזר אלא בד' וכ"ת משום דאיכא ר' יוסי בן כיפר דקאי כותיה לא קא חשיב ליה הא ליתא דהא ההיא דד' נשים ר' יהושע קאי כותיה אלא משום דר' יהושע מר' אליעזר קבלה הכא נמי ר' יוסי בן כיפר משום ר' אליעזר אמרו וי"ל דהכא נמי איכא ר' דקאי כותיה כדאמרינן לעיל וכן הורה בלוד ולא מכח ר' אליעזר הורה א"נ דוקא במשניות הוא דאמר ר' אלעזר בפ"ק הלכה כר' אליעזר בארבע:

סליק פירקא ר"מ אומר לא חולצת ולא מתייבמת. ותימה לר"מ למה הוזכר סימן העליון כיון דלא סמכינן עליה כלל. וי"ל דודאי סמכינן עליה לענין עונשין וקידושין כיון דרוב פעמים תחתון אתי ברישא כדאיתא בגמ' ור' מאיר הוא דחייש למיעוט להחמיר הילכך אינה חולצת ואינה מתייבמת עד שתביא סימן התחתון:

וחכ"א [או] חולצת או מתייבמת. ה"ה דאפי' קטנה מתייבמת לרבנן דר"מ דלא חיישי למיעוט אבל לחליצה בעי גדולה כדאמרי ליה יפה אמרת שאין חולצין איש כתוב בפרשה:

בא סימן התחתון כולי עד מפני שאמרו אפשר לתחתון לבוא עד שלא יבוא העליון פי' והאי דאמרן לעיל בפירקין וכן היה רשב"י אומר שלשה סימנין ננתנו חכמים באשה שלשה מלמטה וכנגדן מלמעלה פגה מלמעלה בידוע שלא הביאה שתי שערות כולי לאו דוקא בידוע דהא אמרן השתא דתחתון קדים וא"כ זימני דאתיא שתי שערות ועדיין לא ביחלה והיא פגה אלא איידי דקא בעי למיתני סיפא בוחל מלמעלה בידוע שהביאה שתי שערות דהוא דוקא דהא אי אפשר לעליון לבא עד שלא בא התחתון תנא רישא נמי בידוע אבל רישא הכי מיפרשא פגה מלמעלה כל זמן שלא הביאה שתי שערות מלמטה:

תוס' בד"ה ובשביעית נמי כו' אימא שלשים יום לפני ר"ה כו' חמש שנים שלמים כו' עכ"ל יראה דמשמע להו פשטיה דקרא ובשביעית אינו שב איעבוד דלקמיה אלא איצא דכתיב בתריה והשתא ילפינן שפיר מובשביעית יצא דלא נימא דשש שנים יעבוד וכשנכנס שלשים יום בשנה הששית למנין עולם יצא דשלשים יום בשנה חשוב שנה אלא שיעבוד כל שנה הששית ולא יצא עד תחלת השביעי של מנין עולם אבל מנלן למילף דמובשביעית יצא דשנה ראשונה יהיה ג"כ שלימה שיהיו ששה שנים מעת לעת מניסן ונמצא דיעבוד בשביעי של עולם ואהא תירצו כיון דגלי כו' דהשתא כיון דהראשונה בעי נמי שלימה ע"כ דיעבוד נמי בשביעית של מנין עולם מתשרי עד ניסן והא ודאי ליכא למימר דקאמר ובשביעית יצא דחמש שנים הראשונים יהיו שלמים שלא כמנין עולם מניסן ועד ניסן ושנה הששית יהיה מניסן עד תשרי כמנין עולם דא"כ שנה הששית לא יהיה דומה לשאר שנים שהם שלמים שלא כמנין עולם ועוד לשנות עולם תסגי ליה בשלשים יום מניסן ודו"ק:

סליק פרק יוצא דופן

בא סימן פרק ששי

גמ' ואנא ידענא משום דאי אפשר כו' דליכא למימר דה"א או חולצת או מתיבמת משום דקטנה חולצת כר' יוסי דא"כ בלא סימן העליון נמי דמשום רבותא דר"מ לא הוה ליה למתני הכי לרבנן וליכא למימר נמי דהא דעליון נמי הוי סימן כדפרכינן לקמן ואימא או הא או הא דמ"מ מנ"מ אי משום דעליון נמי הוי סימן אי משום דאי אפשר וק"ל:

תוס' בד"ה ר"מ אימר לא חולצת כו' ומילי טובא דרוב פעמים תחתון אתי ברישא כו' עכ"ל דהך סברא קיימא דברוב נשים תחתון אתי ברישא ודקאמר בשלמא לר"מ היינו דכתיב שדים גו' דמצינן לאוקמא קראי מיהת במיעוט הנשים וק"ל:

ד״ה ובשביעית נמי יעבוד וא"ת תינח שנת ששית וכו' ע"כ צריכין אנו לומר שהתוס' לא ס"ל כדפרש"י שפירש בשביעית נמי יעבוד כגון נמכר בניסן כו' עד והוא יעבוד עד ניסן דא"כ אין מקום לקושית התוס' כלל מאחר דלפרש"י מחוייב לעבוד עד ניסן נמצא שהוא עובד שש שנים שלמות מעת לעת ואם רוצים להקשות הכי הוה להו לאקשויי דמנלן דכשיגיע תשרי של שביעית דכבר עברו שש למנין עולם ואעפ"כ הוא יעבודעד ניסן דלמא לא אתי קרא אלא דגם בשביעית יעבוד חדש א׳ דהיינו תשרי ותו לא ומנלן דיעבוד עד ניסן שהם ו' שנים שלמות מעת לעת משעת מכירתו אבל מלישנא דהתוס' משמע שהם מפרשים בגמרא ובשביעית נמי יעבוד רצה לומר דלא תימא דלא צריך לעבוד אלא חדש אחד משנה הששית דשלשים יום בשנה חשובים שנה לכך כתיב ובשביעית דגם בשנה השביעית יעבוד קצת רצה לומר שיעבוד שנה הששית כולה עד שיכנס קצת משנה השביעית מכלל דשנה הששית צריכה להיות כולה בעבדות ולכך הקשו התוס' תינח שנת הששית וכו' אבל לעולם אימא דבהתחלה דהיינו שנה הראשונה אינה צריכה להיות שלימה מעת לעת אלא ל' יום לפני ר"ה יהיו חשובים שנה ומשם ואילך ה' שנים שלימות מתשרי לתשרי ואי לאו קרא דובשביעית ה"א תרי קולי דבהתחלה ל' יום לפני ר"ה חשובים שנה וגם בסוף כשיגיע שנה הששית כשיעבוד ל' יום משנה הששית דהיינו חדש תשרי חשובים גם כן שנה ואתא קרא דובשביעית לאורויי דהשנה הששית תהא שלמה אבל עדיין אימא לך דלעולם בהתחלה דהיינו שנה ראשונה ל׳ יום לפני ר"ה חשובים שנה ותירץ וי"ל כיון דגלי לן קרא וכו' ה"ה דשנה ראשונה בעינן שלימה ר"ל ולא אשכחן שתהא שנה הששית שלימה וגם שנה ראשונה שלימה אלא א"כ יעבוד שש שנים שלימות מיום מכירתו מעת לעת וק"ל:

בתוס' דבור הראשון וי"ל דאצטריך לענין עונשים וקידושין וכו׳ וא"נ אי חזינא עליון מסתמא בא התחתון וכו'. יש לפרש דברי התוס׳ דתרי שנויים הן ובתירוץ ראשון ר"ל דלעונשין וקידושין מודה ר"מ אפ׳ היכא דבדקו ולא נמצא התחתון כיון דרוב פעמים התחתון אתי ברישא אמרינן ודאי אתי ומנתר הוא דנתיר ולא פליג ר"מ אלא בחליצה דכתיב איש בפרשה בהדיא ובתירוץ הב׳ ר"ל דדוקא בסתמא א"ר מאיר לענין עונשין כבר בא התחתון אי חזינן עליון אע"ג דר"מ חייש למיעוטא לענין עונשין דלחומרא הוא ועוד כיון דלא שכיח הוא דרובא דמצוי הוא דהתחתון אתי ברישא אי חזינן עליון אמרינן מסתמא כבר בא התחתון ולא חייש למיעוטא אבל אי בדקו ולא אשכחו תחתון גם לענין עונשים פליג ר"מ אבל העיקר הוא דהכל תירוץ א׳ והאי וא״נ חוזר אלעיל והוי כאילו אמר ואפי׳ היכי דחזינן עליון לחוד ולא בדקנו אי אתי התתתון אמרינן מסתמא כבר בא התחתון וכו':

ד"ה וחכ"א וכו' ואפי' היא קטנה מתייבמת לרבנן וכו'. ר"ל והא דנקטי רבנן בדבריהם או חולצת או מתייבמת לא הוה צריכה להו למנקט מתייבמת אלא אגב דר"מ נקיט ליה במלתיה דאיהו בייבום ממעט קטן ימצא סריס קטנה שמא תמצא איילונית כדלעיל (נדה דף ל"ב) נקטו חכמים נמי במלתייהו הכי:

רש"י ד"ה בשביעית צ"ל ובשביעית:

גמרא אר"א הלכה כריב"כ שאמר משום ר' אליעזר. כצ"ל ביו"ד כדלעיל ועי' בתוס':

רש"י ד"ה שני תבואות. ושלש תבואות לא משכחת לה כו'. עי' בערכין שם בתוס':

בא"ד ואוכל תבואה שיחזור ויקצור כו'. כצ"ל ומלת עד למחוק:

גמרא ור"מ לטעמיה דחייש למיעוטא. והך סברא קיימא כמש"כ המהרש"א. וק"ל דתינח לא חולצת. אבל אינה מתייבמת אמאי הא הוי מיעוטא דמיעוטא. מיעוט דהביאה העליון עד שלא בא התחתון. ומיעוט שמא תמצא איילונית. וי"ל ואכמ"ל:

שם וה"מ בסתמא כו'. ועפרש"י. וקשה דהא היכא דאיכא חזקה לא סמכינן ארובא היכא דאיכא לברורי. עי' מ"א סי' תל"ז סק"ד והכא אית לה חזקת קטנות. וי"ל דזה לא מיקרי חזקה כיון דהיום היא עשויה להשתנות לגדלות. וכדאמרי' בקדושין (עט ב) אבל הכא מי נימא העמד גוף על חזקתו ע"ש בפרש"י ותוס'. ועי"ל דזה לא מיקרי אפשר לברורי. כיון דאפי' לא נמצא בה שערות איכא למימר דנשרו:

תד"ה רמ"א. וי"ל דאיצטרך לענין עונשין כו'. משמע דיש חילוק בין עונשין לחליצה. דלעונשין חשבינן לה גדולה. ולחליצה לא. ולכאורה תמוה דלענין חליצה שאינה אלא איסור לאו ל"ת אשת המת החוצה חייש למיעוטא. ולעונשין דאיכא איבוד נפש ורחמנא אמר ושפטו העדה והצילו לא חיישי וי"ל משום דלעונשין דאי אפשר מודה ר"מ דאזלינן בתר רובא כדמוכח בחולין (יא ב). אבל לחליצה נוכל להמתין עד שתגדיל בודאי. אבל מש"כ לקדושין קשה דהא אפי' בלא סימן בוחל ניחוש משום חזקה דרבא כדמסקינן לעיל (מו) בבעל לאח"ז. וי"ל דנ"מ היכא דנסתפקו בשנותיה. א"נ ע"פ מש"כ הב"ש בסי' קנ"ה סקכ"ט דבהביאה ב"ש בתוך הזמן ועודן בה לאח"ז לא חיישינן שמא הביאה אחרות לאח"ז ונשרו משום דחזינן דלא נשרו אותן שבאו תוך הזמן. גם י"ל דנ"מ לקדושי דרבנן כגון קדשה בתמרה בקדושין (יב) ע"ש ברא"ש. וכי"ב. אבל לפ"ז המ"ל דנ"מ לענין מיאון בשלא בעל:

גמ' ומנתר הוא דנתר. נ"ב צ״ע לבדקה בגומות ש״מ דלית להו ההיא דרמ״ל גומות ה״ה כשערות דאי איתא הא איכא למיקם עלה דמלתא ולברורי אי חזינן גומות הוא דנתור ואי לא ודאי לא נתור ואמאי אמרי רבנן חולצת ומתיבמת לעולם ועי׳ לח״ש ומו״ק ומגדול:

רש"י ד"ה ומאי שדי דמשמע דעדיין היו שדיים עומדים לצאת כצ״ל:

תד״ה בא סימן וכו׳ דרוב פעמים תחתון אתי ברישא כדקאמר בגמ׳. נ"ב ר"ל אע״ג דלרבנן לא איפשר כלל לר״מ אפשר דעליון קדים. ומיעוט הוי. א״כ ר"מ דס"ל לא חולצת כו' דחייש למיעוטא. ואימא הך קטנה היא. מיהא קאזיל הכא והכא לחומרא. וכי מזינן עליון ולא תחתון תלינן לה ברובא ומשוינן לה גדולה לענין איסורא דקידושין. אבל לעונשין ליכא למימר ואגב שטפא אתיא להו:

ובשביעית נמי יעבוד בס' טורי אבן בר"ה ט' ע"ב הקשה לשיטת הסוברים דכל שהתחיל פחות מל' יום לפני ר"ה לא נגמר שנתו עד ר"ה הבאה א"כ משכחת דבשביעית נמי יעבוד במכר עצמו פחות מל' יום לפני ר"ה ע"ש. ולפע"ד אף שהאמת כן הוא דהשנה נמשכת עד תשרי הבא מ"מ בקרא לא מצינו שום שנה מפורש אלא או המתחלת ומסיימת בתשרי והיינו מראשית השנה עד אחרית השנה דמניה ילפינן גז"ש לכל שנה דקרא או שנה מעל"ע ממש ככתוב בקדשים ובערי חומה וא"כ הך שנה דעבד עברי כיון דע"כ א"א למילפי' משנה דתשרי ע"כ ילפינן ליה מקדשים וערי חומה שיהיה מעל"ע וכן כל כה"ג וק"ל:

בעזרת רוכב כרוב ואופן. סיימנו חי' פ' יוצא דופן. הוא אלהינו האל הנאמן. יעזרני בחי' פ' בא סימן:

בא סימן כו' ולא מתייבמת יש לעיין אמאי לא תתייבם הא מיעוטא דמיעוטא הוא דהא א"נ פלגא בא סי' עליון בלא תחתון והו"ל לענין קטנות ספק שקול מ"מ הא רוב נשים לאו איילונית נינהו ומן הדין להתייבם אפילו בקטנותה אלא ר"מ חייש למיעוט איילונית. וכן נמי אי פלגא ופלגא איילונית הוה מ"מ הא רובא לא אתי עליון בלא תחתון רק משום חשש מיעוטא דאתי עליון בלא תחתון לר"מ. וא"כ לענין יבום הו"ל מיעוטא דמיעוטא דרובא אתי סימן תחתון קודם ומיעוטא נמי דסימן עליון אתי ברישא והו"ל קטנה מ"מ רובא לאו איילונית נינהו וצ"ע לכאורה. אמנם למסקנא י"ל דאה"נ בלא בדקינא נהי דלא חולצת משום מיעוטא מ"מ מתייבמת כנ"ל ומתני' דבדקנא ולא אשכח דהשתא ליכא רובא דסי' תחתון קדמי אדרבא רובא לא נשרו והאי מדלית לה ש"מ ממיעוטא היא. וא"ש דלא מתייבמת דחיישינן לה במיעוט איילונית. אלא דלפ"ז הדרא קו' הש"ס לדוכתא ל"ל דתני אף ע"פ שא"א דבלאה"נ ידעינן דמתני' מיירי בבדקנא ולא אשכחא מדאסרא ר"מ להתייבם. וממילא נשמע דלרבנן א"א ובודאי מנתר קנתר. ויש לדחוק דסד"א לר"מ בדלא בדקה ואפ"ה לא מתייבמת משום גזירה דחולצת ודוחק ועי' מ"ש עוד בזה בסמוך אי"ה:

מפני שאמרו אפשר לתחתון לבוא וכו' בכולי' סוגיא משמע דפליגי במציאות והנה לפמ"ש תוס' לעיל מ"ז ע"א ד"ה איזהו סי' דפליגי לעיל בסימני בוחל א"כ איכא למימר למר אית ליה סי' העליון בשיעור הבציר טובא ואיהו קדים לתחתון ולרבנן ס"ל שיעור היותר גדול ואיהו לא אפשר בלא תחתון וא"נ פליגי בשיעור שערות לקמן נ"ב ע"ב במתני' וי"ל וק"ל:

ודאי אתי ומנתר הוא דקמנתר להך מסקנא א"ש דאשמועינן רבנן מתייבמת דהוה סד"א נהי דקטנה מתייבמת ולא חיישינן שתמצא איילונית מ"מ אפשר בהגיעה לכלל שנים ולא ראינו בה סי' ש"מ שיצא מכלל הרוב שמביאים סי' בשנים ולא מנתרי ואפשר בכי הא מודי רבנן דחיישינן לאיילונית ולא תתייבם קמ"ל דהכא דיש לה סימן העליון בודאי היה לה תחתון ומנתר קנתרי. אך להס"ד דלא ידעינן דמיירי מבדק ולא אשכח צ"ל באופן אחר והוא דה"א רבנן נמי חיישי למיעוט איילונית ומשו"ה קטנה בעלמא לא תתייבם משום שמא תמצא איילונית והכא מיהת תתייבם משום דהו"ל מיעוטא דמיעוטא כמ"ש לעיל אלא דלר"מ חיישינן וגזרינן דילמא אתי למחלץ ולרבנן אה"נ דכל קטנה חולצת וכר' יוסי וכקו' מהרש"א והכא לא שייך תי' מהרש"א דא"כ בלא סימן עליון נמי ז"א דמשום מתייבמת הוצרך למנקט עליון כי היכי דלהוי מיעוטא דמיעוטא וק"ל:

שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה פי' ענין הנמשל הוא כמ"ש אצלינו בחי' תורה כי השערות הם מרמזין על רדיפת המותרות ודור דור ודורשיו צריכים אז להתנהג לאט לאט עם אנשי דורם ואז נקראו חכמי הדור בבחי' שדים כי הוא ר"ת "שמואל "דוחה "וימין "מקרבת. וזהו הואיל וכבר צמחו שערך רדיפת אחרי מותרי העוה"ז הוצרכו חכמי דורך להתנהג עמך בשמאל דוחה וימין מקרבת:

(מח א תוספות) ד"ה א"ר אלעזר וכו' וא"ת והא ר"א גופיה פסיק בפ"ק כר' אליעזר וכו'.—מדברי התוס' יוצא שדעתם דר"א זה, שר' יוסי בן כיפר יאמר משמו, הוא "ר' אליעזר בן הורקנוס", וכ"ה דעת סה"ד ע' ר"א בן הורקנוס. ולפ"ז דחוק קצת הא דאמרינן לעיל (מז ב): "בשלמא דרבי ודר' יוסי בן כיפר לא קשיא הא כב"ש הא כב"ה", דהכי ה"ל למימר 'הא כר' אליעזר (ור' אליעזר לטעמיה דאמר במשנתנו בזכר כדברי ב"ה) והא כב"ש'. אבל לדעתנו ר"א זה, שר' יוסי בן כיפר אומר בשמו, הוא ר' אלעזר בן שמוע, שכמה פעמים מצינו מפורש, שר' יוסי בן כיפר אומר בשם ר"א בן שמוע, כמו ביבמות (יא ב): ר' יוסי בן כיפר אומר משום ר"א בן שמוע (כנוסח ה"ג ריש הל' עריות); בירושלמי שביעית פ"ב ה"ד; ר' יוסי בן כיפר אומר משום ר' לעזר בן שמוע^*ובתוספתא שביעית פ"א הנוסח סתם "ר"א", והוא "ר' אלעזר", שהוא "בן שמוע".; בירושלמי ביצה פ"ד ה"ג: ר' יוסי בן כיפר אומר משום ר' לעזר בן שמוע; מס' ד"א רבה פ"א: דרש ר' יוסי בן כיפר בשם ר"א בן שמוע. ומן המפורש נלמד על הסתום, שגם כאן המכוון לר' אלעזר בן שמוע, ולכן אין יסוד לקושית התוס' כאן. שוב מצאנו שגם בהגהות הרד"ל הסכים לזה (ע"ש).

שני תבואות. מיעוט שני שנים וכתיב תבואות ומשמע כל תבואות של שתי שנים להביא תבואה שלישית ושלש תבואות לא משכחת לה בשתי שנים אלא מעת לעת כגון מכרה לו באלול מלאה פירות נמצא אוכלן ואוכל תבואה עד שיחזור ויקצור קודם אלול הבא הרי שתי תבואות בשנה אחת ועוד יאכל תבואה השנית שהיא שנה השלישית לפי מנין העולם: בשביעית נמי יעבוד. כגון נמכר בניסן וכשיגיע תשרי של שביעית עברו שש למנין עולם והוא יעבוד עד ניסן: לערכין. דהיכא דכתיב (ויקרא כז) מבן ששים שנה ומעלה פשיטא לן דשנת ששים כלמטה דהא ומעלה כתיב אבל בן חמש שנים דלא כתיב (שם) אלא מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה ולא כתיב מבן חמש שנים ומעלה אי לא אשמועינן הכא מעת לעת הוה אמינא שנת חמש כלמעלה להכי אשמועינן הכא דבעינן ה' שנים מלאים בכלל ערך הראשון שהוא מועט: לפרקין דיוצא דופן. להיכא דלא תנן ויום אחד כגון בן עשרים ובת עשרים: מ''ט לא אמר ליוצא דופן. הואיל וס''ל נמי בהנך מעת לעת: דומיא דהנך. כלומר אף על גב דבהנך דיוצא דופן הוי נמי מעת לעת מיהו האי שבבן ושבבת דמתניתין לא איירי בהן כלל דהא דומיא דקדשים וערי חומה ועבד עברי קתני דכתיבן הלכך ערכין נמי כתיבן אבל שנת עשרים לענין שערות לא כתיבי באורייתא אלא הלכתא היא: שבזכר ושבנקבה מיבעי ליה. לישנא דקרא דכתיב (שם) ולנקבה עשרת שקלים אלא בן ובת לישנא דמתניתין היא בן עשרים ובת עשרים: אזכה ואיסק. לארעא דישראל לאתריה דרבי אלעזר בן פדת: ואגמר שמעתא. דרבי יצחק בר נחמני: מפומיה דמרא. רבי אלעזר: מתני' בא סימן התחתון. שתי שערות סימן נערות: העליון. בוחל: או חולצת. גדולה היא שהשערות סימן מובהק ועליהן סמכינן ולקמן מפרש טעמא: אע''פ שאי אפשר. פרכינן בגמרא והלא בא: אבל אי אפשר כו'. דהא ודאי מדאתא עליון תחתון נמי אתא אלא שנשרו: גמ' בא לר''מ. דכיון דאמר ר''מ לא חולצת דקטנה היא מכלל דס''ל אפשר לעליון לבא קודם לתחתון: וליתני בא העליון. עד שלא יבא התחתון ולא ליתני אע''פ שאי אפשר: רוב נשים תחתון אתי ברישא ומיעוט עליון. והאי דקאמר ר''מ קטנה היא משום דחייש למיעוטא שהעליון בא בקטנותה ורבנן אזלו בתר רובא הלכך מכי אתא עליון לא בעיא בדיקה דמסתמא תחתון אתא וכיון דטעמייהו דרבנן משום רובא הוא ה''מ בסתמא היכא דלא בדקו: אבל היכא דבדקו ולא אשכחו. תחתון: אימא מודו. דקטנה היא וממעוטא היא קמ''ל כו': שדים נכונו. והדר ושערך צמח אלמא עליון זימנין דקדים: בעשות ממצרים דדיך. שהיו מצרים משחקים ביך וממעכין דדיך: למען שדי נעוריך. כדי להתאנף ולזנות ביך כשתהיה ראויה לאשה ותבואי לימי נערות שדי לשון השלכה כלומר עדיין היו שערות נעוריך עומדים להשתלח ולצאת אלמא דדים קדמי: ומאי שדי. דמשמע דעדיין היו לצאת: כולה בדדי כתיב. והאי שדי לשון שדים:

ובשביעית נמי יעבוד. וא''ת הא תינח שנת ששית אלא בתחלה אימא ל' יום לפני ראש השנה יהיו חשובים שנה ומשם ואילך ה' שנים שלמים ויש לומר כיון דגלי קרא דששית הויא שנה שלמה הוא הדין דראשונה בעינן שלמה: רב גידל אמר רב לערכין. וא''ת כיון דבערכין מוקי לה א''כ הדרא קושיא לדוכתין דלרב גידל לא משכח רב תנא כוותיה וי''ל דקסבר רב תנא הוא ופליג: אמר ר''א הלכה כר' יוסי בן כיפר. וא''ת והא רבי אלעזר גופיה פסיק בפ''ק (לעיל ח.) כרבי אליעזר בד' ותו לא וכ''ת דהך דהכא לא חשיב משום דר' יוסי בן כיפר קאי כוותיה הא חשיב נמי התם ההיא דד' נשים אע''ג דרבי יהושע קאי כוותיה אלא משום דרבי יהושע מרבי אליעזר קבלה הכא נמי רבי יוסי משמיה דרבי אליעזר קאמר לה וי''ל משום דהכא קאי רבי כוותיה כדקאמר וכן הורה רבי בלוד ולא מכח רבי אליעזר פסיק א''נ דוקא במשניות אמר בפ''ק דהלכתא כוותיה בארבע: בא סימן. ר''מ אומר לא חולצת ולא מתיבמת. וא''ת ולר' מאיר למה הוזכר סימן העליון כיון דלא סמכינן עליה ולעיל נמי דתנא איזהו סימנים ומפרש ר''ת דאבוחל קאי וי''ל דאיצטריך לענין עונשים וקידושין ומילי טובא דרוב פעמים תחתון אתי ברישא כדקאמר בגמרא וא''נ אי חזינן עליון מסתמא כבר בא התחתון וגדולה היא וצריכה גט לקדושין וגם אסור באחותה: וחכ''א או חולצת או מתיבמת. אפילו היא קטנה מתיבמת לרבק דר''מ דלא חיישי למיעוטא גבי ההיא דקטן וקטנה לא חולצין כו' אבל לחליצה בעינן שתהא גדולה כדאמר נמי התם יפה אמרת שאין חולצין איש כתיב בפרשה ומקשינן אשה לאיש ולית להו דרבי יוסי דאמר בפרק מצות חליצה (שם דף קה:) אשה בין גדולה בין קטנה: