נידה מז ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מז - ב

רבי שמעון אומר: משנתמעך [משיתרכך] הכף שהוא המקום התפוח למטה, מעל בית הערווה, מאחר ובעת שבגרה מתרכך אותו מקום.

וכך היה רבי שמעון אומר: שלשה סימנים נתנו חכמים באשה מלמטה, וכנגדן נתנו חכמים שלשה סימנים מלמעלה:

פגה מלמעלה - בידוע שלא הביאה שתי שערות למטה.

בוחל מלמעלה - בידוע שהביאה שתי שערות למטה.

צמל מלמעלה - בידוע שנתמעך הכף למטה.

מאי "כף"?

אמר רב הונא: מקום תפוח יש באשה, למעלה מאותו מקום, שבתחילה הוא קשה. כיון שמגדלת - מתמעך והולך ונהיה רך.

הגמרא חוזרת למחלוקת במשנה מהו סימני בגרות:

שאלו את רבי: הלכה - כדברי מי?

שלח להו: הלכה כדברי כולן להחמיר. ^[110] [ולכן, אם תראה את אחד הסימנים, שוב לא יוכל אביה להפר נדריה מספק שמא היא כבר בוגרת, ואם יקבל עבורה קידושין, תהיה מקודשת מספק].

רב פפא ורב חיננא בריה דרב איקא פליגי היכן לשנות את דברי רבי "הלכה כדברי כולן להחמיר". חד מתני אהא [על משנתנו]. וחד מתני א"חצר צורית", שנחלקו בה לגבי דיני מעשר.

דתנן [מעשרות ג ה]: איזוהי חצר צורית שחייבת במעשר?

[אין הפירות מתחייבים במעשרות עד שיכנסו לבית או לחצר. ^[111] ואם נכנסו הפירות ל"חצר צורית", נחשב הדבר שהגיעו כבר לחצר חשובה, וחייבים במעשר. ונחלקו חכמים מהי אותה חצר צורית שהכנסת הפירות אליה מחייבת במעשר].

רבי שמעון אומר: "חצר הצורית" היא חצר שהכלים נשמרים בתוכה.

מאי "חצר הצורית"? מדוע נקראת החצר כך?

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שכן בצור מושיבין שומר על פתח החצר. ולכן, כל חצר שמורה נקראת חצר צורית, שהיא שמורה כמו חצר של אנשי צור.

רבי עקיבא אומר: כל שאין שם שומר קבוע לפתוח ולנעול, אלא שאחד פותח ואינו נועל, ואחד נועל ואינו הפותח, אין היא נחשבת לחצר הקובעת, והרי היא פטורה ממעשר. אבל ב"חצר צורית" יש שומר כמו שנהוג בצור.

רבי נחמיה אומר: כל חצר שמגודרת מסביב ולכן אין אדם בוש לאכול בתוכה, כיון שהוא מוסתר על ידי הגדר מהעוברים ושבים בחוץ, חייבת במעשר.

רבי יוסי אומר: כל חצר שנכנסים לה אנשים זרים שאינם דרים בבתים שבחצר, ואין אומרים לו לנכנס "מה אתה מבקש כאן", הרי היא פטורה מהמעשר, על אף שאין אדם בוש לאכול בתוכה.

רבי יהודה אומר: אם היו שתי חצירות זו לפנים מזו, ונכנסים לפנימית דרך החצר החיצונית, הפנימית חייבת, משום שאין בני החיצונית נכנסים לתוכה. והחיצונה פטורה כי היא משמשת מעבר לבני החצר הפנימית.

שאלו את רבי: הלכה כדברי מי? כפי מי יש לנהוג בהגדרת חצר צורית שחייבת במעשר?

אמר להו: הלכה כדברי כולן להחמיר. שאם היה בה אחד מהדברים שלדברי אחד מהתנאים חייבת במעשר, חייב לעשר מספק, שמא הלכה כדברי אותו תנא.

מתניתין:

המשנה עוסקת בדיני סריס ואיילונית, שאינם יכולים להוליד, ואינם יכולים להגיע למצב של גדלות בגיל הרגיל לבן או לבת.

נקבה בת עשרים שנה, שלא הביאה עדיין שתי שערות [שהם סימני גדלות], תביא ראיה שהיא בת עשרים שנה, ואז היא נעשית גדולה, ונדע שהיא איילונית. ^[112]

ודינה של איילונית הוא, שאם מת בעלה ולא השאיר אחריו זרע של קיימא, אין עליה זיקת יבום לאח של בעלה, ואינו חייב לחלוץ לה או לייבם אותה, אלא היא לא חולצת ולא מתיבמת, ומותרת להנשא לאדם אחר. והטעם, כי במצות יבום נאמר "והיה הבכור אשר תלד [היבמה מהיבם], יקום על שם אחיו המת, ולא ימחה שמו מישראל". אבל איילונית, כיון שאינה ראויה ללדת, אין היא נכללת בפרשת יבום.

והוא הדין זכר בן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות, יביאו ראיה ^[113] שהוא בן עשרים שנה, ואז הוא נעשה גדול, ונדע שהוא סריס.

ודינו של הסריס הוא, שאם מת אחיו, הוא לא חולץ לאשת המת, כי בפרשת חליצה נאמר "מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל", שהיבם אינו רוצה להוליד זרע על שם המת, ולכן היבמה חולצת לו את נעלו ויורקת בפניו, ואומרת "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו". אבל סריס, כיון שאינו ראוי להוליד זרע, הרי מה שאינו מייבם אין זה מפני שהוא ממאן להקים שם לאחיו, אלא מפני שאינו יכול.

ולא מיבם את אשת אחיו המת, כי אינו ראוי להוליד ולהקים שם לאחיו.

אלו דברי בית הלל, הסוברים שקביעות הגיל של סריס ואיילונית, זה עשרים שנה.

אבל בית שמאי אומרים: זה [סריס] וזה [איילונית] בן שמונה עשרה. ואם לא הביאו ב' שערות עד גיל י"ח, סימן הוא שגופם אינו ראוי להביא סימנים לעולם, וכמו כן אינם ראויים להוליד.

רבי אליעזר אומר: הזכר - כדברי בית הלל בן עשרים. והנקבה - כדברי בית שמאי בת שמונה עשרה. לפי שבגרותה של האשה ממהרת לבא לפני האיש.

גמרא:

מקשה הגמרא על הדין המבואר במשנה, שאם לא הביא שערות בגיל עשרים, כולם מודים שהוא סריס:

ורמינהי סתירה לכך, לכאורה, ממה ששנינו במשנה לעיל: אחד לי ביאת בן תשע שנים ויום אחד, שאינה מועילה לעשות נישואין גמורין ביבמתו אלא מועילה רק בתורת "מאמר" בלבד, וכשיגדל ויבעל תהיה יבמתו אשתו גמורה, ואחד לי בן עשרים שלא הביא שתי שערות, שגם הוא אינו יכול לייבם בביאה, אלא צריך לחכות עד שיגדל.

ומוכח, כי גם בן עשרים נחשב קטן, כיון שעדיין לא הביא שתי שערות, וצריך להמתין עד שיביא, ולא אומרים שבגיל עשרים הוא גדול והסיבה שאין לו שערות אינה מצד שהוא קטן, אלא מצד שגופו לא מסוגל להביא שתי שערות כי הוא סריס. וזו היא סתירה למשנה כאן, הסוברת שבן עשרים הוא גדול, והוא כבר סריס.

מתרצת הגמרא: אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: והוא, המשנה שלנו מדברת באופן שנולדו בו סימני סריס, שהיה שערו לקוי, וכאשר הוא מתרחץ לא יוצא הבל מגופו, וגופו חלק. ולכן, כאשר יש לו את הסימנים הללו, וגם לא הביא ב' שערות [למטה] וגם הגיע כבר לגיל עשרים, אז נדע שהוא סריס. אבל אם אין לו את הסימנים הללו, הרי אף על פי שהגיע לגיל עשרים ועדיין אין לו שערות, יתכן שהוא עדיין קטן, ואין לנו ראיה שהוא סריס.

אמר רבא: דיקא נמי, המשנה מדוייקת שמדובר באופן שהביא סימני סריס, דקתני במשנה "והוא סריס", שמע מינה שמדובר באופן שאנחנו רואים בו סימנים של סריס.

שואלת הגמרא: וכי לא נולדו לו סימני סריס, עד כמה? עד איזה גיל נמשיך לתלות את מה שלא הביא שערות בזה שהוא עדיין קטן, ולא בזה שהוא סריס?

תני רבי חייא: עד רוב שנותיו. ^[114]

כי אתו לקמיה דרבי חייא בן עשרים שלא הביא שערו, ורצו לדעת אם הוא קטן או סריס, אי הנבדק היה כחיש, אמר להו: אבריוה, תשמינו אותו. אי הנבדק היה בריא שמן, אמר להו: אכחשוה.

וטעמו של דבר, דהני סימנים [השערות], זימנין דאתו מחמת כחישותא, זימנין דאתו מחמת בריאותא. ^[115]

אמר רב: הלכתא בכולי פרקא - מעת לעת. שצריך שנה שלמה, ולא רק שתתחיל השנה [ולדוגמא במשנה, צריך שיעברו עליו עשרים שנה שלמות ויתחיל את השנה העשרים ואחת שלו].

ועולא אמר: רק מה דתנן, במקום שמצינו במשנה מספר שנים, והוסיף התנא ואמר "ויום אחד", ופירושו עד שיתחיל היום של השנה הבאה, אכן תנן.

ואולם, במקום דלא תנן במשנה "ויום אחד", לא תנן. ולכן מספיק תשע עשרה שנים שלמות ומשהו מתחילת שנת העשרים.

בשלמא לעולא, היינו דקתני הכא יום אחד, והכא לא קתני.

אלא לרב, ליתני גם במשנה שלנו ויום אחד!

ועוד קושיא, תני, רבי יוסי בן כיפר אומר משום רבי אליעזר: תחילת שנת עשרים שיצאו ממנה שלשים יום - הרי היא כשנת עשרים שלמה לכל דבריה,

וכן הורה רבי בלוד, שנת שמנה עשרה שיצאו ממנה שלשים יום - הרי היא כשנת שמנה עשרה לכל דבריה.

בשלמא דרבי ודרבי יוסי בן כיפר - לא קשיא. כי הא, רבי שאמר מספיק שמונה עשרה שנה, סובר כבית שמאי. הא, רבי יוסי בן כיפר, הסובר שצריך עשרים שנה, כבית הילל.

אלא לרב קשיא! הרי בברייתא מבואר שמספיק שתתחיל השנה!?

מתרצת הגמרא: מחלוקת תנאי היא, ורב פוסק כמו התנא הסובר שצריך גם בסריס שנים שלמות, ואילו המשנה והברייתא סוברים שלא צריך שנים שלמות.

ומנין לנו שזה מחלוקת תנאים:

דתניא, שנה האמורה בתורה קדשים, כגון הקרבנות שהתורה אמרה שרק כבש בן שנתו כשר,

שנה האמורה בתורה בתי ערי חומה, אם מכר בית בעיר שיש לה חומה, יכול לגאול [לקנות חזרה, בעל כרחו של המוכר] את ביתו עד שנתיים, ואם לא גאל את ביתו תוך שנתיים, שוב אינו יכול לגאול.

שתי שנים שאמורות בתורה לגבי שדה אחוזה, אם מכר שדה אחוזה שירש מאביו, יכול הוא לגאלו בעל כרחו של המוכר אחרי שנתיים.

שש שנים שאמורות בתורה לגבי עבד עברי, שיוצא לחופשי אחרי שש שנות עבודה,

וכן שבבן ושבבת, והניחה הגמרא כי זה הוא הדין המבואר במשנה, שבן עשרים שנה שלא הביא שערות, הרי הוא סריס,

כולן צריכים שנים מלאות מעת לעת. ^[116]

ומסבירה הגמרא: שנה האמורה בקדשים, מנא לן שצריך שנה מלאה מעת לעת? ^[117]

אמר רב אחא בר יעקב: אמר קרא "כבש בן שנתו" - שנתו שלו, שעברה עליו שנה, ולא שנה של מנין עולם. שאנשי העולם מתחילים את מנין השנים מיד, וכשמגיע ראש השנה מונים שנה שניה, אפילו שלא עברה שנה שלמה.

שנה האמורה בבתי ערי חומה, מנלן? אמר קרא "עד תום שנת ממכרו" - ממכרו שלו, ולא שנת של מנין עולם,

שתי שנים שבשדה אחוזה, מנלן?

הערות

^[110] ברשב"א הקשה, איך רבי החמיר כדברי כולן, והרי הגמרא במסכת חולין [מד א] אומרת שהרוצה לעשות תמיד כדברי בית שמאי יכול לעשות, ומי שרוצה לעשות תמיד כדברי בית הלל יכול לעשות, אבל מי שעושה תמיד את הקולות הוא רשע, ומי שעושה תמיד את החומרות עליו הכתוב אומר "הכסיל בחושך הולך". ומוכח שלהחמיר ככל השיטות זה כסיל, ואיך רבי מחמיר כמו כל השיטות? ותירץ, שכסיל נקרא זה שיודע איך היא ההלכה, ורק להחמיר על עצמו הוא עושה כפי כל השיטות. אבל כאשר יש לאדם ספק איך נפסקה ההלכה, הוא מחוייב לעשות לפי כל השיטות על מנת לצאת מן הספק.

^[111] רבי ינאי סובר [בבא מציעא פח א] שרק ההכנסה של הפירות אל הבית עצמו מחייבת במעשר, ורבי יוחנן סובר שדי בהכנסתם לחצר. ומקשה רבינו תם, שבמשנה כאן מפורש שגם חצר חייבת במעשר. ותירץ, שגם רבי ינאי מודה שההכנסה לחצר מחייבת מדרבנן, ונחלק רק בדין דאורייתא, שלדעתו אין חיוב עד שיכנסו הפירות לבית.

^[112] בגמרא [יבמות פ] נחלקו רב ושמואל האם איילונית נעשית גדולה למפרע מי"ב שנה ויום אחד, או שרק מגיל עשרים והלאה היא גדולה.

^[113] ברש"י דייק שבאשה כתוב "תביא ראיה", ומשמע שהאיילונית בעצמה תביא את הראיה, ואילו באיש כתוב "יביאו ראיה", ומשמע שיש אנשים אחרים הרוצים להוכיח שהאיש סריס. ומסביר, כי באשה, שהיא רוצה להפטר מיבום וחליצה, עליה מוטל להביא ראיה. ואילו באיש, קרובי אשת המת, הרוצים לפטור את קרובתם מיבום וחליצה, יוכיחו כי היבם סריס, ואז קרובתם תוכל להנשא למי שתרצה. ובראשונים הביאו גירסא שהאיש יביא ראיה. ופירשו, שאם האיש קידש את אשתו ורוצה לשאת את אמה, עליו להוכיח כי הוא סריס, ונמצא שהקידושין שעשה באשתו הם מקח טעות, כי אשה שהתקדשה בסתמא לא מתקדשת על הצד שבעלה סריס, ואז יוכל לשאת את אמה של אשתו. ויש מכאן ראיה לשיטת האחרונים שבקידושי טעות, כאשר האשה לא הסכימה להתקדש באופן כזה, יכול גם הבעל לבטל את הקידושין, אפילו אם האשה עכשיו לא דורשת את ביטול הקידושין.

^[114] ובפירוש המשנה לרמב"ם וכן נפסק בטור שזהו גיל שלושים וחמש, כי נאמר בתהילים "ימי שנותינו בהם שבעים שנה", ואם כן רוב שנותיו הם שלושים וחמש שנה ומשהו. והרשב"ם [בבא בתרא קנה א] סובר שהם שלושים ושש שנה. והיד רמה [שם] סובר שהם שלושים וחמש שנה ושלושים יום.

^[115] בתוספות הביאו גירסא הפוכה, שלפעמים הסימנים נושרים מחמת רוב השומן, ולפעמים הם נושרים מחמת שהוא כחוש. ולא שהשומן או הכחוש הם הסיבה הגורמת לסימנים לבא.

^[116] יש כמה הבדלים בין השנים, והברייתא רק חידשה שבכולם לא הולכים אחרי מנין העולם אלא שצריך שנה שימלאו בו י"ב חודש. הבדל א' הוא, שבקדשים "כבש בן שנתו" פירושו הוא במשך השנה הראשונה, מאז שנולד עד שעוברת שנה. ואיל בן ב' שנים, פירושו הוא, לאחר שעבר י"ב חודש עד שיעבור כ"ד. ואילו בבתי ערי חומה ובשדה אחוזה, ובעבד עברי, ובבן ובבת, "שנה" פירושה שנה שלמה מליאה. ורק לאחר שעברו י"ב חודש מלאים נחשבת בהם השנה, ורק לאחר שיעברו כ"ד חודש מסתימת השנה השניה. ועיין בהערות לעיל בשני סוגי מנין השנים. והבדל נוסף, שבקדשים ובבתי ערי חומה "מעת לעת" כולל גם שעות, ואם נולדה בשעה שמונה בבוקר, כשרה לקרבן רק עד שעה שמונה בבוקר. ואילו בעבד עברי ובשנים מספיק שהגיע היום שנולד בו, ולא צריך להמתין עד השעה המדויקת. תוספות רמב"ן רשב"א ריטב"א. והערנו לעיל שכן שיטת רוב הפוסקים [ש"ך סמ"ע ב"ח ט"ז מג"א] שהגיל נקבע בשעת השקיעה של היום הראשון של השנה הבאה. אבל הדברי חמודות סובר שגם לבר מצוה צריך שנים מלאות מעת לעת, ואם נולד בשעה שמונה בבוקר, לא יהיה בר מצוה עד שמונה בבוקר. ושיטת השיירי כנסת הגדולה בשם מהר"י ברונא שרק בשקיעה של היום השני יהיה גדול.

^[117] ברשב"א ובתוספות הרא"ש הקשו, למה צריך פסוק לקדשים, הרי ניתן להוכיח את זה מכך שהתורה מחייבת להביא כבש "בן שנתו" בראש השנה, והרי אסור להקריב קרבן עד שיעברו עליו שבעה ימים מיום הוולדו, ולכן, על מנת שנוכל להקריב קרבן בראש השנה בודאי נולד כבר הכבש בכ"ג אלול, ועברו עליו ז' יום. ואם מונים למנין העולם, הרי כשהבהמה נולדה בכ"ג אלול היא מיד נעשית בת שנה ראשונה, ובראש השנה היא כבר בת שנתיים, ואם כן, איך יתכן להקריב בראש השנה קרבן כשר בן שנתו למנין העולם? ותירצו שהברייתא סוברת כמו המאן דאמר שמתחילים לספור את השנה של הכבש רק מאז שהיא מותרת להקרבה [אחרי שעברו עליה שבע ימים], ואם כן יתכן שרק בראש השנה מתחיל הכבש את השנתו הראשונה. ועיין בתוספות [ערכין יח ב] הסוברים שבאמת צריך את שתי הראיות, גם מהכבש של ראש השנה, וגם משנתו שלו ולא שנה של מנין עולם.

הכף (הבליטה המצויה מעל בית הרחם).

וכן היה ר' שמעון (בן יוחי) אומר: שלשה סימנין נתנו חכמים באשה מלמטה (במקום הערוה), וכנגדן (במקביל להם) נתנו שלושה סימנים מלמעלה (בדדים), מי שמוגדרת כפגה בהסתמך על הסימנים שמלמעלה — בידוע (ברור) שלא הביאה שתי שערות. ומי שמוגדרת כבוחל בהסתמך על הסימנים שמלמעלה — בידוע (ברור) שהביאה שתי שערות. ומי שמוגדרת כצמל על סמך הסימנים של מלמעלה — בידוע (ברור) שנתמעך הכף.

ומבררים: מאי [מהו] כף? אמר רב הונא: מקום תפוח יש למעלה מאותו מקום (כינוי בלשון נקיה לבית הרחם), שבתחילתו הוא קשה, וכיון שמגדלת הבת הריהו מתמעך (מתרכך) והולך. שאלו התלמידים את רבי: בסימני הבגרות של האשה, הלכה כדברי מי מדברי החכמים ששנינו? שלח להו [להם] בתשובה: הלכה כדברי כולן להחמיר, שכל שהופיע באשה אחד מהסימנים הללו שנתנו החכמים, יש להחמיר ולנהוג בה כבוגרת.

א בדברי רבי שאמר שהלכה כדברי כל התנאים להחמיר, נחלקו רב פפא ורב חיננא בריה [בנו] של רב איקא, באיזה ענין אמרו. חד מתני אהא [אחד מהם שונה את דברי רבי על זה ששנינו כאן, בסימני הבוגרת], וחד מתני [ואחד מהם שונה את דברי רבי] בענין חצר צורית. ומסבירים, דתנן [שכן שנינו במשנה] בדין המעשרות, איזוהי חצר צורית שחייבת (שמחייבת את התבואה הנכנסת אליה) במעשר? ר' שמעון אומר: חצר הצורית, זו החצר שהכלים נשמרים בתוכה.

ומבררים: מאי [מה פירוש] "חצר הצורית"? אמר רבה בר בר חנה, אמר ר' יוחנן: חצר זו נקראת כך, שכן בעיר צור נוהגים שמושיבין שומר על פתח החצר, כדי שיישמרו הכלים שבתוכה. ומשום כך, כל חצר שנשמרים הכלים שבתוכה נקראת "חצר צורית". ר' עקיבא אומר: כל חצר כזו שאין בה שומר קבוע הפותח ונועל, אלא אחד מהדרים בתוכה פותח אותה ואחד נועל אותה, וכגון חצר שיש לה כמה שותפים, שכל אחד נוהג בה כרצונו ובלא דעת חבירו — הרי זו פטורה (אינה מחייבת) את התבואה הנמצאת בה במעשר, שאינה נחשבת כחצר שמורה.

ר' נחמיה אומר: כל חצר שנסתרת מעיניהם של הנמצאים מחוצה לה, וכך אין אדם בוש לאכול בתוכה — הרי זו חייבת (מחייבת) את התבואה הנמצאת בה במעשרות, שזוהי חצר שמורה. ר' יוסי אומר: כל חצר שכאשר נכנסים לה (לתוכה) אנשים שאינם גרים בה, ואין אומרים לו לנכנס "מה אתה מבקש" — הרי זו פטורה (אינה מחייבת) את התבואה שבה במעשרות, שאין זו נחשבת כחצר שמורה.

ר' יהודה אומר: היו שתי חצרות זו לפנים מזו, באופן שאין הגרים בחצר הפנימית יכולים להיכנס לביתם אלא כשהם עוברים בחצר החיצונית תחילה, ואולם הגרים בחצר החיצונית אינם נכנסים לחצר הפנימית — התבואה הנמצאת בחצר הפנימית חייבת במעשרות, שהרי חצר זו הינה חצר שמורה (מפני אחרים), ואילו התבואה הנמצאת בחצר החיצונה — פטורה מן המעשרות, שאין זו חצר שמורה, שהרי הגרים בחצר הפנימית עוברים בה.

ובענין זה שאלו התלמידים את רבי: הלכה כדברי מי מהחכמים הללו: אמר להו [להם]: הלכה כדברי כולן, להחמיר. שכל חצר שנחשבת כחצר המחייבת בהפרשת תרומה את התבואה הנמצאת בה, לפי כל אחת מהשיטות הללו, יש להחמיר בה, ולהפריש תרומה.

ב משנה התינוקת שמלאו לה שתים עשרה שנה ויום אחד, והביאה שתי שערות באזור הערוה — הריהי נקראת מעתה נערה, ולאחר ששה חדשים — הריהי נחשבת כבוגרת. ואולם זו שהיא בת עשרים שנה שלא הביאה עדיין שתי שערות ולא חל עליה שם נערה — תביא ראיה שהיא אכן בת עשרים שנה, ומכאן ואילך היא נחשבת כאיילונית (שאינה מסוגלת ללדת), ואם נישאה ומת בעלה בלא בנים, הריהי לא חולצת ולא מתיבמת מאחי בעלה, שהרי נאמר דין ייבום רק כשיכולה ללדת לאח זרע שייקרא על שם המת, והאיילונית אינה בכלל זה.

וכן בדיני האיש, שהוא בן עשרים שנה שלא הביא עדיין שתי שערות — יביאו ראיה שהוא בן עשרים שנה, ומכאן ואילך הוא נחשב כסריס, ואינו בכלל מצות ייבום, שאם מת אחיו בלא בנים — לא חולץ ולא מיבם את אשת אחיו המת. אלו דברי בית הלל. ואילו בית שמאי אומרים: זה וזה, הן האשה והן האיש שלא הביאו שתי שערות בן שמונה עשרה — יביאו ראיה שהם בני שמונה עשרה, ומעתה הם נחשבים כאיילונית (באשה) או סריס (באיש), ויחולו עליהם מעתה דינם של אלו.

ואילו ר' אליעזר אומר: דין הזכר הסריס — כדברי בית הלל, שנחשב סריס רק בגיל עשרים, ואילו דין הנקבה האיילונית — כדברי בית שמאי, שהריהי איילונית כבר בגיל שמונה עשרה. וטעמה של הבחנה זו: משום שהאשה ממהרת לבא לכלל בגרות לפני האיש.

ג גמרא שנינו במשנתנו שהסריס אינו מייבם את אשת אחיו שמת, ואין אשת הסריס נזקקת לחליצה על מנת להיות מותרת להינשא לכל. ועל כך רמינהי [משליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו במסכת יבמות: אחד לי מי שהוא בן תשע שנים ויום אחד שלא הביא שערות, ואחד לי מי שהוא בן עשרים שלא הביא שתי שערות — זה וזה שווים לענין ייבום, שאם באו על אשת אחיהם שמת בלא בנים — ביאתם נחשבת במקצת, וחייבת בגט ובחליצה!

אמר רב שמואל בר רב יצחק, אמר רב בהסבר דין משנתנו: והוא שנולדו בו, לזה שהיה בן עשרים ולא הביא שתי שערות, סימני סריס אחרים. ולכן אין ביאתו נחשבת. ואילו במשנה במסכת יבמות מדובר במי שלא היו בו סימני סריס אחרים. אמר רבא: דיקא נמי, דקתני [מדוייק גם כן הסברו זה של רב, שכן שנינו שם] "והוא סריס". ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה] שמדובר כאן במי שברור לנו שהוא סריס.

ושואלים לעצם ההלכה: וכי [וכאשר] לא נולדו לו סימני סריס, עד כמה שנים מחשיבים אותו כקטן? תני [שנה] החכם מבית מדרשו של ר' חייא: עד שיגיע לכלל רוב שנותיו של אדם, כלומר, עד שיהיה בן שלושים וחמש שנים (שהן מחציתן של שבעים שנה, שנות חיי אדם רגיל).

ומסופר עוד באותו ענין: כי אתו לקמיה [כאשר היו באים לפני] ר' חייא לשאול על מי שהגיע לשנים הראויות לבגרות, ולא נראו בו סימני בגרות איך לדון בעניינו, כך היה נוהג: אי כחיש [אם אותו הנדון היה רזה], היה ר' חייא אמר להו [אומר להם]: אבריוה [השמינו אותו]. ואי בריא [אם הוא היה שמן], היה ר' חייא אמר להו [אומר להם]: אכחשוה [הרזוהו] תחילה. וטעם הדבר, משום דהני [שאלו] הסימנים זימנין דאתו [פעמים שבאים] מחמת כחישותא [רזון], זימנין דאתו [פעמים שבאים] מחמת בריאותא [שומן]. ושמא אם יגיע למצב גופני ראוי, יהיו בו סימני בגרות, ולא יצטרכו לדונו.

ד אמר רב: הלכתא בכולי [ההלכה בכל] העניינים הנזכרים בפרקא [פרק] "יוצא דופן" שצויין בהם מניין שנים, ואף שלא צויין במפורש "ויום אחד" — הכוונה לשנים מלאות ובתוספת מעת לעת. ועולא אמר: בדבר דתנן [שנינו] בו "ויום אחד" — תנן [שנינו], ודלא תנן [ובדבר שלא שנינו] בו "ויום אחד", וכמו במשנתנו — לא תנן [שנינו]. ודנים בשיטות אלה.

בשלמא [נוח, מובן] לשיטת עולא היינו דקתני [זה שהוא התנא שונה] בפרקנו הכא [כאן] בענין זה "יום אחד" והכא [וכאן] בענין אחר לא קתני [שונה] "ויום אחד", אלא לרב שלדעתו בכל העניינים שבפרק הכוונה ל"ויום אחד", ליתני [שישנה] התנא אף במשנתנו "ויום אחד" כמו ששנה בכל הפרק!

ועוד יש לשאול על רב, ממה שתני [שנינו]: ר' יוסי בן כיפר אומר משום [בשם] ר' אליעזר בדין הסריס והאיילונית: שנת עשרים שיצאו ממנה (שחלפו בתוכה) שלשים יום, כלומר, מגיל תשע עשרה שנים ושלושים יום — הרי היא נחשבת כשנת עשרים לכל דבריה, וכן הורה הלכה למעשה רבי בעיר לוד כי שנת שמנה עשרה שיצאו ממנה שלשים יום — הרי היא כשנת שמנה עשרה לכל דבריה.

ומעתה יש לשאול: בשלמא [נוח, מובן] לשיטת עולא, הברייתא מובנת, וזה שצויין בה לשיטת רבי שנת שמונה עשרה, ולשיטת ר' יוסי בן כיפר שנת עשרים לא קשיא [קשה], שכן הא [זה] שאמר רבי הוא כשיטת בית שמאי באשה, ואילו הא [זה] שאמר ר' יוסי בן כיפר הוא כשיטת בית הילל. אלא לשיטת רב המצריך בדין הסריס שנים מלאות ויום אחד, קשיא [קשה] מדברי רבי ור' יוסי בן כיפר!

ומשיבים: מחלוקת תנאי [תנאים] היא אם צריכים שנים מלאות ויום אחד. ורב סבור כשיטת התנאים שצריך שנים מלאות ויום אחד. דתניא [שכן שנויה ברייתא] בה נידונו הלכות שונות לענין הגדרת השנה האמורה בהן: שנה האמורה בדין הקדשים (הקרבן הכשר להקרבה), וכן דין שנה האמורה בגאולת בתי ערי חומה שנמכרו ("ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה והיתה גאולתו עד תום שנת ממכרו". ויקרא כה, לא), וכן דין שתי שנים שאמורות בגאולת שדה אחוזה ("במספר שני תבואות ימכר לך".

שם פסוק טו), וכן דין שש שנים שאמורות במשך זמן עבדותו של עבד עברי ("כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם", שמות כא, ב). וכן דין השנים שאמורות בבן ושאמורות בבת — כולן הן שנים מלאות מעת לעת. וכדעת תנא זה היא שיטת רב, שמנין השנים בבן ובבת לענין קביעת סריס ואיילונית, הוא שנה מלאה מעת לעת.

ומפרטים: שנה האמורה בקדשים מנא לן [מנין לנו] שכך הוא הגדרתה? אמר רב אחא בר יעקב, כך אמר קרא [המקרא]: "כבש בן שנתו" (ויקרא יב, ו), ודיוק הכתוב: שנתו שלו, ולא שנה של מנין עולם.

שנה האמורה בגאולת בתי ערי חומה מנלן [מנין לנו] שכך הוא הגדרתה? אמר קרא [המקרא]: "והיתה גאולתו עד תום שנת ממכרו ימים תהיה גאולתו". שם כה, כט). ודיוק הכתוב: שנת ממכרו שלו, ולא שנת של מנין עולם. שתי שנים שאמורות בגאולת שדה אחוזה מנלן [מנין לנו] שכך הוא הגדרתן? אמר קרא [המקרא]: "במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך במספר

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

of the protuberance above the womb, the mons pubis.

And Rabbi Shimon ben Yoḥai would likewise say: The Sages provided three signs indicating puberty in a woman below, i.e., near her vagina, and they stated three corresponding signs above. If a woman has the signs of an unripe fig above, it is known that she has not grown two pubic hairs; if she has the signs of a ripening fig above, it is known that she has grown two hairs; and if she has the signs of a ripe fig above, it is known that the protuberance has softened.

The Gemara asks: What is this protuberance? Rav Huna says: There is a swollen place in a woman’s body, above that place, a euphemism for the vagina. It is initially hard, but when a girl grows it increasingly softens. The Sages asked Rabbi Yehuda HaNasi: With regard to the signs of maturity in woman, in accordance with whose statement is the halakha? He sent them in response: The halakha is stringent in accordance with all of their statements, i.e., if any one of these signs mentioned by the Sages cited above appears in a girl, she must be treated as an adult with regard to all stringent aspects of this classification.

Rav Pappa and Rav Ḥinnana, son of Rav Ika, disagree about the context of this statement of Rabbi Yehuda HaNasi that the halakha is stringent in accordance with all of the Sages’ statements. One of them teaches it with regard to this matter, of a woman’s signs of puberty, and the other one teaches it with regard to the case of a Tyrian courtyard, as we learned in a mishna (Ma’asrot 3:5): What is a Tyrian courtyard, which renders food brought inside it to be required to be tithed? Rabbi Shimon says: A Tyrian courtyard is one inside of which vessels are safe.

The Sages discuss this mishna: What is the meaning of a Tyrian courtyard? Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: The courtyard is called by this name as the custom in the city of Tyre is to place a watchman at the entrance of the courtyard to guard the articles inside. Consequently, any courtyard in which vessels are safe is called a Tyrian courtyard. Rabbi Akiva says: In any courtyard where there is no permanent watchman who locks and unlocks it, but rather one of its residents opens the courtyard and another one locks it, e.g., a courtyard shared by several partners, each of whom can do as he chooses without asking the other, the produce inside it is exempt from the obligation of separating tithe, as such a courtyard is not considered one in which vessels are safe.

Rabbi Neḥemya says: Any courtyard which is hidden from the gaze of outsiders, and therefore a person is not ashamed to eat inside it, that courtyard renders produce inside it obligated to have tithe separated from it. Rabbi Yosei says: Any courtyard that one who does not live there can enter it, and the residents do not say to him: What do you want here, produce inside such a courtyard is exempt from tithe.

Rabbi Yehuda says: If there are two courtyards, one within the other, positioned in such a manner that the residents of the inner courtyard cannot enter their houses without passing through the outer courtyard, whereas the residents of the outer courtyard do not traverse the inner one, the inner courtyard renders any produce located inside it obligated to have tithe separated from it, but produce located in the outer courtyard is exempt from tithe. It is not safe, as residents of a different courtyard pass freely through it.

According to the opinion of one of the amora’im mentioned above, i.e., either Rav Pappa or Rav Ḥinnana, son of Rav Ika, it was with regard to this issue that the Sages asked Rabbi Yehuda HaNasi: In accordance with whose statement is the halakha? He said to them: The halakha is stringent in accordance with all of the Sages’ statements. In other words, with regard to any courtyard in which produce must be tithed according to any of these opinions, the halakha is that tithe must be separated from this produce.

MISHNA: A girl twelve years and one day old who grew two pubic hairs is classified as a young woman. Six months later, she becomes a grown woman. But a woman who is twenty years old who did not grow two pubic hairs and was never classified as a young woman shall bring proof that she is twenty years old, and from that point forward she assumes the status of a sexually underdeveloped woman [ailonit], who is incapable of bearing children. If she married and her husband died childless, she neither performs ḥalitza nor does she enter into levirate marriage, as the mitzva of levirate marriage applies only to a woman capable of conceiving a child. An ailonit is excluded from that mitzva.

In the case of a man who is twenty years old who did not grow two pubic hairs, they shall bring proof that he is twenty years old and he assumes the status of a sexually underdeveloped man [saris], who is excluded from the mitzva of levirate marriage. Therefore, if his married brother dies childless, he neither performs ḥalitza nor enters into levirate marriage with his yevama. This is the statement of Beit Hillel. Beit Shammai say: For both this case of a woman and that case of a man, they shall bring proof that they are eighteen years old, and they assume the status of a sexually underdeveloped woman and man respectively.

Rabbi Eliezer says: The status of the male is determined in accordance with the statement of Beit Hillel, i.e., he assumes the status of a sexually underdeveloped man at the age of twenty; and the status of the female is determined in accordance with the statement of Beit Shammai, i.e., she assumes the status of a sexually underdeveloped woman at the age of eighteen. The reason is that the woman is quick to reach physical maturity, and reaches that stage before the man reaches physical maturity.

GEMARA: The mishna teaches that a sexually underdeveloped man does not enter into levirate marriage with the widow of his childless brother. And the Gemara raises a contradiction from another mishna (Yevamot 96b): A boy who is nine years and one day old, who has not developed two hairs, and a man who is twenty years old who has not grown two hairs, are one and the same to me with regard to levirate marriage, in that if they engaged in intercourse with the widow of their childless brother, this levirate marriage is partially effective, to the extent that this woman requires both a bill of divorce and ḥalitza.

Rav Shmuel bar Yitzḥak says that Rav says in explanation of the ruling of the mishna here: And this halakha applies only in a case where he developed physical signs of a sexually underdeveloped man (see Yevamot 80b) by the age of twenty. By contrast, the mishna in Yevamot is referring to one who did not develop signs of a sexually underdeveloped man. Rava said: The language of the mishna is also precise, as it teaches: And he is a sexually underdeveloped man, which indicates that he had already developed physical signs of such a condition. The Gemara concludes: Conclude from it that this is the correct interpretation of the mishna.

The Gemara asks a question with regard to the halakha itself: And in a case where he does not develop the signs of a sexually underdeveloped man, until what age is he considered a minor? Rabbi Ḥiyya teaches: Until most of his years have passed, i.e., until he reaches the age of thirty-five, halfway to seventy, which is the standard length of a person’s life.

The Gemara relates: When people would come before Rabbi Ḥiyya to inquire about someone who had reached the age of puberty but had not yet developed the physical signs of maturity, if the person in question was thin, he would say to them: Go and fatten him up before we decide on his status. If he was fat, Rabbi Ḥiyya would say to them: Go and make him thin. As these signs indicating puberty sometimes come due to thinness and sometimes they come due to fatness. It is therefore possible that after his bodily shape is properly adjusted this individual will develop the signs indicating puberty and will not have the status of a sexually underdeveloped man.

§ Rav said: The halakha in this entire chapter with regard to all of the places where an age is mentioned in years is that even when the phrase: And one day, is not explicitly noted, they are all calculated from the time of year of birth until that same time of year in the age specified. And Ulla said: With regard to cases where we learned in the mishna a quantity of years including the phrase: And one day, we learned that the reference is to full years; and with regard to cases where we did not learn this phrase, i.e., where a quantity of years is mentioned in the mishna without the phrase: And one day, we did not learn it, and part of the final year is equivalent to a whole year.

The Gemara discusses these two opinions. Granted, according to Ulla, this is the reason that the tanna teaches there, in previous mishnayot (44b, 45a, 45b): And one day; and here, in this mishna, the tanna does not teach this phrase. But according to Rav, let the tanna be consistent and teach this phrase in all cases, including the mishna here.

And furthermore, it is taught in a baraita that Rabbi Yosei ben Keifar says in the name of Rabbi Eliezer with regard to the halakhot of a sexually underdeveloped man and a sexually underdeveloped woman: The twentieth year, of which thirty days have passed, i.e., from the age of nineteen and thirty days, is considered like the twentieth year in all regards; and Rabbi Yehuda HaNasi similarly issued a practical ruling of halakha in the city of Lod, that the eighteenth year of which thirty days have passed is considered like the eighteenth year in all regards.

Granted, according to the opinion of Ulla, it is not difficult that Rabbi Yehuda HaNasi is referring to the eighteenth year whereas Rabbi Yosei ben Keifar discusses the twentieth year, as this statement of Rabbi Yehuda HaNasi is in accordance with the opinion of Beit Shammai with regard to the age of a sexually underdeveloped woman, and that statement of Rabbi Yosei ben Keifar is in accordance with the opinion of Beit Hillel. But according to the opinion of Rav, who maintains that full years are required for a sexually underdeveloped man or woman, this baraita poses a difficulty.

The Gemara answers that this matter is a dispute between tanna’im, and Rav maintains in accordance with the opinion that full years are required. As it is taught in a baraita: Full years are required with regard to the period of one year stated with regard to sacrificial animals, e.g., “a lamb in its first year” (Leviticus 12:6); the one year stated with regard to houses of walled cities, during which one can redeem a house he has sold in a walled city (see Leviticus 25:29); and the two years stated with regard to an ancestral field, during which one cannot yet redeem an ancestral field he has sold (see Leviticus 25:15).

The six years stated with regard to a Hebrew slave (see Exodus 21:2) and similarly the years of a son and of a daughter, as will be explained, all of these are years from the time of the first year until that same time of year in the year specified, i.e., these periods are units of whole years instead of expiring on predetermined dates, as at the end of the calendar year. This supports the opinion of Rav that the years mentioned with regard to a sexually underdeveloped man or woman are full years.

The Gemara asks: From where do we derive that the one year stated with regard to sacrificial animals is calculated by whole years and not by calendar years? Rav Aḥa bar Ya’akov said that the verse states: “A lamb in its first year” (Leviticus 12:6). Since the verse does not state: A one-year-old lamb, it means a year based on calculation of its life, and not a year of the universal count, i.e., the calendar year.

The Gemara further asks: From where do we derive the halakha that the one year stated with regard to houses of walled cities is calculated by a whole year and not by calendar year? The verse states: “Then he may redeem it within a whole year after it is sold, for a full year he shall have the right of redemption” (Leviticus 25:29). The verse is referring to a year counted from the day of its own sale, and not the year of the universal count. From where do we derive that the two years stated with regard to an ancestral field are whole years? The verse states: “According the number of years after the Jubilee you shall buy from your neighbor, and according to the number

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דתניא שנה האמורה בקדשים בבתי ערי חומה וכו'. כולן מעת לעת מיום ליום קאמר וקראי דמיום אל יום נסיב בגמרא והני כולהו דמיום אל יום שוין הן אבל מעת לעת ממש בעינן בקדשים כדאמרינן בפ' שני דזבחים (דף כה ע"ב) זאת אומרת שעות פוסלות בקדשים. וכן בבתי ערי חומה בעינן מעת לעת ממש כדאמרי' בפ' בתרא דערכין. אבל שבבן ושבבת דפירקין דיוצא דופן לא בעינן מעת לעת כדאיתמר לעיל (דף מד ע"ב) ערב ראש השנה דג' איכא בנייהו וכן לענין עבד עברי לא שמענו. כך מפורש בתוספות.

הלכה כדברי כלן להחמיר. אין להקשות כאן מיהא דאמרינן כדברי זה וכדברי זה עליו הכתוב אומר הכסיל בחשך הולך דהכא שאני דמשום ספק היה פוסק כמר וכמר ולא להחמיר על עצמו. ודוכתי' בפרק בנות כותיים (נדה לה, ב) בפלוגתא דרב ולוי דמעין אחד ושתי מעינות דאיכא מאן דפסק הת' בששופעת מתוך שבעה לאחר שבעה ובשופעת מתוך מ' לאיזה מ' בשניהן להחמיר כחומריה דרב וכחומריה דלוי.

אי זהו חצר צורית וכו'. הקשה ר"ת ז"ל דבפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא פח, א) א"ר ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית ופליג ר' ינאי אבריתא, ור' יוחנן דפליג עליה התם היכי לא אקשי ליה מינה. ותירץ הוא ז"ל דהתם פליגי בדאורייתא דלר' יוחנן אפי' דבר תורה חצר קובעת למעשר וכדמייתי התם קרא דואכלו בשעריך ור' ינאי סבר מדאוריתא אין חצר קובעת מדכתיב בערתי הקדש מן הבית אבל מדרבנן מקבע קבעה והכא בדרבן.

שנה האמורה בקדשים וכו' כן מעת לעת. אף על פי שכולל אותן כולן במעת לעת אין מעת לעת. האמור כאן שוה דמעת לעת האמור לענין קדשים שעות פוסלות בהן כדאמרינן בפ"ב דזבחים (כה, ב) וכן שנה האמורה לענין בתי ערי חומה כדמשמע בפרק בתרא דערכין (לא, א) דדריש התם שנת ממכרו שנה שלו ולא שנה של מנין עולם והדר דריש מעת לעת מדכתיב ימים תהיה גאולתו דמשמע דאתא לשעות כבקדשים, אבל שנה האמורה בבן ובבת משמע דלא בעיא מעת לעת לשעות כדמוכח לעיל (נדה מד, ב) גבי הא דאמרינן מאי בינייהו ואוקימנא ל' יום איכא בינייהו ואם איתא דמשעה לשעה בעי', לימא יום אחד של שנה רביעית איכא בינייהו דלר' מאיר מיד שיתחיל היום של שנה רביעית סגי ליה ולרבנן עד שתגיע לשעה שנולדה ממש, אלמא משמע מדלא מוקי פלוגתייהו בהכין דקים להו לרבנן דשנים שבבן ושבבת לא מעכבי בהו שעות.

שנה האמורה בקדשים שנה שלו. דכתיב כבש בן שנתו שנה שלו ולא שנה של עולם, הקשה ה"ר שמואל בן ה"ר אלחנן ז"ל למה לי קרא תיפוק לי דאם למנין העולם היאך היו מקריבים קרבנות בראש השנה, אם נולדו שמונה ימים קודם ראש השנה אם כן עברה שנתם ואם נולדו יום עצמו של ראש השנה אם כן הוו להו מחוסרי זמן. ותירצו בתוס' דלא קשיא וכמאן דאמר התם בזבחים דלא מנינן שנה אלא משעת הרצאה ואילך דהיינו שמונה ימים אחר שנולד והילכך משכחת להו כשנולד שמונה ימים קודם ראש השנה.

רב גידל אמר לערכין. וא"ת אי לערכין דוקא תיהדר קושיא לדוכתא דלא משכחת לה תנאי. וי"ל דקסבר רב תנא הוא ופליג אף על גב דליכא תנא דקאי כותיה.

הא דתנן איזו היא חצר שחייבת במעשר איכא למידק דהא בהדיא תנן הכא דחצר קובעת וה״נ מההיא דהיה אוכל באשכול ונכנס לחצר ומתנייתא אחריתי טובא ואלו בפ׳ השוכר את הפועלים אמר ר׳ ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית ורב יוחנן אמר אף חצר קובעת דאלמא לר׳ ינאי אין חצר קובעת ור״ת ז״ל דלר׳ ינאי כל הני מתנייתא מדרבנן קבעי ואיהו קאמר מדאורייתא ואיכא למידק מהא דאמר בפ״ק דיומא הכל מודים בבית שאינה עשויה לימות הגשמים דלאו שמיה בית ורמינן עלה מהא דתניא סוכת החג בחג ר׳ יהודה מחייב וחכמים פוטרים ותני עלה ר׳ יהודה מחייב במזוזה ובעירוב ובמעשר וכ״ת מדרבנן בשלמא עירוב ומזוזה איכא למימר מדרבנן אלא מעשר הא אתי לאפרושי מן החיוב על הפטור ע״כ וא״כ הכא נמי חצר לר׳ ינאי נימא הכי וי״ל דבית בבית מיחלף וחצר בבית לא נחלף.

דלא תנן לא תנן. פי׳ ומשעברו שלשים יום חשוב שנה.

כולן מעת לעת. הא ודאי לענין קדשים מעת לעת ממש הוא ואפי׳ שעות פוסלות בו וכדאיתא בפ״ב דזבחים וכן לענין ערי בתי חומה כדמשמע בפ׳ בתרא דערכין דדריש התם שנת ממכרו שנה שלו ולא על שנות עולם והדר דריש מעת לעת ימים תהיה גאולתו ואתא לשעות דבקדשים וכדמתרגמינן עידן בעידן תהא פורקני׳ וכיון דכן נר׳ לומר שאף לענין שנה האמור בבן ובבת בעינן נמי שנים שלמות מעת לעת מדכייל להוא תנא בחד אבל יש מרבותי׳ אומרים דבבן ובבת אין שעות פוסלות ולא כללום כאן אלא לענין שנה שלהם ולא של שנות עולם וראייתו מדאמר לעיל בפרקין גבי מתנייתא דאפליגו ר״מ ורבנן בבת ג׳ שנים מאי בינייהו א״ר ינאי ל׳ יום בשנה חשובים שנה איכא בינייהו ומנ״ל דאיכא בינייהו כולי האי לימא דשעות איכא בינייהו אלא ודאי קים ליה שאף לרבנן אין שעות פוסלות ונר׳ שאין זו ראיה דהתם ניחא ליה דלינקוט מאי דאשכחן ליה לר״מ בעלמא דקסבר שלשים יום בשנה חשוב שנה ואדרבה בהא פשיטא ליה דמאן דבעי שנים שלמות אף בשעות שלמות בעי להו כדקתני הכא בהדיא כנ״ל.

בן שנתו שנה שלו ולא של מנין עולם. הקשה רבינו אלחנן ז״ל למה לי מהאי תיפוק ליה מקרבנות ראש השנה שאם נולד בו ביום הרי לא נראה להרצאה והוי מחוסר זמן ואע״ג דקים לן בגויה שכלו לו חדשיו וכדברירנא בפ״ק דר״ה שאם נולד שמנה ימים קודם ר״ה כבר עברה שנתו ותירצו בתוס׳ דאה״נ למ״ד שמונין לקדשים משעה שנולד אבל הא דרבא כמ״ד משנה שנראה להרצאה הילכך שפיר משכחת בן שנה ואפילו לשנות עולם כשנולד שמנה ימים קודם ר״ה ואצטריך לאיתויי מדכתיב בן שנתו כדאמר הכא ואורחא תלמודא הוא למנקט אליבא דחד.

הלכה כדברי כולם להחמיר. מספק פוסק כחומרי דמר וכחומרי דמר כדפרישית בפרק בנות כותים:

איזהו חצר צורית. הקשה ר"ת מהך מתני' מר' ינאי דאמר בפ' השוכר את הפועלים אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית. ותירץ דחצר קובעת מדרבנן אבל מדאורייתא עד שיראה פני הבית:

בת עשרים שנה כו'. יביאו ראיה פי' קרובי האשה ואי גרסינן תביא פי' היא עצמה ואי גרסינן יביא ראיה פי' הבעל אם רוצה לישא אמה או אחותה יביא שזאת היא אילונית והיו קידושיה קידושי טעות:

שנה האמורה בקדשי'. בפ"ב דזבחים איכא למ"ד שעות פוסלות בקדשים דדריש שה תמים זכר בן שנה יהיה שיהו כל הויותיו תם ובן שנה ופריך מי איכא מידי דבשעת שחיטה בן שנה בקבלה והולכה בן שתי שנים. אמר רבא זאת אומרת ששעות פוסלות בקדשי' והשתא מעת לעת של קדשים אינו שוה לאחרים דלא בעינן בהו מעת לעת בשעות כדפי' לעיל גבי ל' יום איכא בינייהו ושנה נמי דבתי ערי חומה משמע נמי בפ' בתרא דערכין דבעי' מעת לעת אף לשעות דדריש התם עד תום שנת ממכרו שנה שלו ולא שנת של מנין עולם והדר דריש מימים דבעי' מעת לעת. והקשה ר"מ מאי איצטריך האי קרא גבי קדשים מההוא קרא דדריש בזבחים בן שנה יהיה דשעות פוסלות ידעינן דלשנתו מנינן דאי מנינן למנין עולם לא משכחת לה דבשחיטה היה בן שנה ובזריקה היה בן שתים שאם שחטו סמוך לבין השמשות וזרקו בלילה תיפוק לי משום פסול לילה. ואם זרקו למחר תיפוק לי משום לן. ותירץ דאיצטריך ההוא קרא לאשמועינן דפסול משום עברה זמנו ואם עלה ירד כדאמרינן בפ' בתרא דזבחים גבי בני יונה שעבר זמנן שאם עלו ירדו. וסד"א כיון דבשעת שחיטה היה בן שנה וזרקו לא ירד קמ"ל קרא כיון דבשעה שהיתה הקבלה היה יותר מבן שנה אם עלה ירד. ונ"ל דאי לא דידעינן מהכא דבתר שנה דידיה אזלינן לא הוה דרשינן מיהיה דשעות פוסלות וכן גבי בתי ערי חומה איכא תרי קראי:

שנתו שלו ולא שנה של מנין עולם. ותימה תיפוק לי מדאמרה תורה להקריב בראש השנה לתמיד אלמא בתר שנתו אזלינן דאי לשנת מנין עולם הו"ל בן שתי שנים שכבר נולד ז' ימים לפני ראש השנה דאם לא כן הו"ל מחוסר זמן. וי"ל דאפי' אזלינן בתר שנות עולם לא מנינן ליה שנה אלא משעת הרצאה ואם נולד ז' ימים לפני ראש השנה מתחלת שנתו בראש השנה:

גמ' כדברי כולן להחמיר כו' רבי יוחנן וסבי אמרי הלכה כדברי כולן להחמיר רב פפא כו' כצ"ל וכ"ה בגמרות ישנות וברי"ף וברא"ש וכצ"ל לקמן גבי חצר צורית:

שם לא קשיא הא כב"ש הא כב"ה כו' וה"ה דהמ"ל כולה לר"א והא בזכר והא בנקבה וק"ל:

בפרש"י בד"ה דתנן תנן היכא כו' אלא משנכנס יום אחד בשנת כ' עכ"ל היינו דאיכא תנאי בפ"ק דר"ה ואיכא תנא דקאמר יום אחד בשנה חשוב שנה ואיכא תנא דקאמר שלשים יום וכר"י בן כיפר:

ברש"י ד"ה מעת לעת וכו' ולא אמרינן למנין עולם שתכלה שנתו ער"ה. הא דלא כתב רש"י הכא כמו שכתב לעיל בד"ה בכולי פירקא ולא בתר מנין עולם שיהא יום אחד בשנת עשרים חשוב שנה דהכא גבי קדשים ליכא כ"א שנה אחת ולא שייך לפרש אלא לענין שלא תכלה שנתו ערב ר"ה וק"ל:

בתוס' ד"ה הלכה כדברי כולן להחמיר מספק פוסק להחמיר כמר לחומרא וכו׳. משום דקשה להו לתוס' דאיך אפשר לומר כן דאם ההלכה כדברי זה אין הלכה כדברי זה דהוו סתרי אהדדי לכך כתבו מספק פוסק כן וכו' וע"ל בתוספות דף ל"ו ד"ה הלכה כרב לחומרא:

ד"ה בת עשרים וכו' ואי גרסינן יביא קאי אבעל וכו'. דברי התוס' קאי ארישא דמתני' וה"ה דכל הגירסות הללו שייכי ג"כ אסיפא דמתני' אלא מה שכתבו התוס' ואי גרסינן יביא אבעל קאי לא שייך אלא בסיפא צ״ל דאיבם קאי שיביא ראיה שהוא בן עשרים וכו' וא"כ אינה זקוקה לו היבמה כלל ומותר באחותה גם ברישא הוה שייך לפרש דקאי איבם ואי קאי אבעל צריך לפרש כן בת עשרים וכו' יביא בעלה ראיה וכו' והיא איילונית והוי קדושי טעות ותצא בלא גט והוא מותר באחותה ואם מת הבעל ונפלה קמי אחיו ליבומי לא חולצת ולא מתייבמת:

רש"י בד"ה שבבן ושבבת כו' בעינן אליבא דהאי תנא כו' כצ"ל:

ד"ה הכף. מלמטה הוא כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה להחמיר. ואע"ג דלא הכסיף כו'. לעיל מסקינן משיפציל:

גמרא תני ר"ח עד רוב שנותיו. ובהרע"ב איתא ל"ה שנה ויום אחד בין באיש ובין באשה. וכ"א בהרמב"ם בפי' ובחבורו. וק"ק לפמש"כ התוי"ט לעיל במ"ו בשם הרמב"ם שחיי האשה קצרים מחיי האיש ברוב. לא ה"ל להשוותן כאן ברוב שנותיהן:

רש"י ד"ה בכוליה פירקא מעל"ע. ולא בתר מנין עולם כו'. הן לעולא משמע ג"כ דלא מנינן למנין עולם אלא לשנותיו. רק דס"ל דכיון דנכנס יום א' או ל"י בשנת העשרים לשנותיו חשוב כשנה לענין דמהני בהו סימני סריס ואיילונית. אלא דר"ל דלא כאותן שמונין אותן למנין עולם דיום א' או ל"י חשובין שנה אלא בעינן מעל"ע:

תד"ה בת עשרים. ואי גרסי' יביא קאי אבעל כו'. עי' מהר"ם. והתור"ע לא ראהו:

גמ' יביא ראיה שהוא בן עשרים כצ"ל. נ"ב ערש״י ואינו מוכרת וגרסת המשניות היא יביא והוא הנכון:

יביאו ראיה רש"י גרס כן גבי בן ונ"ל פשוט וברור דרש"י היה לו גי' מהופכת במתני' בן תחלה ואח"כ בת ומשו"ה כ' ה"ג גבי בן משום דקדים וה"ה גבי בת והכי מייתי הש"ס ביבמות ס"פ הערל מתני' דהכא בן תחלה וכן משמע בשמעתין דקאמר רבא דיקא נמי דקתני והוא סריס ולא מייתי מוהיא איילונית דקדים אלא ע"כ גרסינן בן קודם לבת וכן משמע לישנא שבבן ושבבת דלקמן ול"א שבבת ושבבן. ודלא כמעדני י"ט שכ' רש"י גריס בסיפא יביאו ולא ברישא מדלא כ' ארישא ה"ג יביאו ראיה דליתא כנ"ל. ומיהו טעמא בעי מה דקדקו בזה לגרוס יביאו אקרובים ולא תביא ראיה היא בעצמה בשלמא אי גרסינן יביא ראיה אפשר לומר אורחא דמילתא שהיא לא תביא ראיה על עצמה או קרובים לא יביאו ראיה וטוב לה להתייבם מלומר שהיא איילונית וטב למיתב טן דו כו' אבל אי גרסי' יביאו קשה ואפשר דקמ"ל דאפי' הקרובים הטוענים ברי שהיא בת כך וכך מ"מ צריכין להביא ראיה עדים כשרים והם אינם נאמנים ע"ז דבעינן לזה עדים כשרים וכ"כ הרמב"ם וכ' ה"ה דנפקא ליה מש"ס דקידושין ס"ג ע"ב דאפי' האב אינו נאמן אלא לקרבן לא למכות ולעונשים וה"ה ליבום וחליצה ע"ש. ולפי הנ"ל יש מזה רמז במשנתינו:

ורמינהי א' לי בן ט' שנים ויום א' וא' לי בן עשרים כו' יש להקשות דילמא בברייתא אתיא כמ"ד דשלימות בעינן מעל"ע ועשרים שנה דברייתא באינם שלימות תדע שהרי בבן ט' הזכיר יום א' ובבן כ' לא הזכיר י"א וא"כ למה היה לו לרב לתרץ ולאוקמי מתני' בסי' סריס ת"ל דלדידיה בלא"ה איכא תנא דבעי מעל"ע ומשנתינו אתיא כמאן דלא בעי מעל"ע כמסקנא דשמעתין ואם כן מדוע לא תי' כנ"ל. נ"ל דע"כ ליכא למ"ד דלא בעינן מעל"ע אלא למסקנא דמיירי שצמחו בו סי' סריס וס"ל דתוך הזמן כלאחר זמן לגבי סי' סריס אע"ג דגבי שערות לא קיי"ל הכי מ"מ לגבי סי' סריס אפשר דאמרינן כן להך מ"ד אבל לס"ד דלית ליה סי' סריס אין שום סברא שלא נצטרך מעל"ע ולפי אותה הה"א הא דקתני מתני' בת עשרים שנה ולא קתני יום א' כבאידך ע"כ משום דזמנו הוא בן י"ט ויום א' והיינו בן עשרים שנכנס לה יום א' ושפיר פריך מברייתא וע"כ הוצרך לתרץ שנולדו בו סי' סריס וממילא שפיר איכא למימר בן עשרים כפשוטו ולענין סי' סריס נמי תוך זמן כלפני זמן. ומב"ב קנ"ה אין ראיה דגם לענין סי' סריס אמרינן כלפ"ז דאפשר דהתם לענין למכור בנכסי אביו ומדרבנן הוא:

עד רוב שנותיו כ' תוס' ומכאן ואילך גדול הוא יראה דרצו בזה דאע"ג דפליגי רב ושמואל אי נעשה גדול למפרע היינו בשנולדו בו סי' סריס הוא דאית ליה לרב דאמרינן אי לא דהוה סריס והיה מביא שערות מסתמא היה מביאם כרוב העולם משמלאו לו י"ג שנים וי"א ונעשה גדול למפרע ושמואל ס"ל דלאו רובא מעליא הוא דאית לן חזקה דרבא למיאון ולא לחליצה וכדלקמן מ"ח ע"ב משא"כ זה שגם סי' סריס לא באו בזמנן שהרי המתין עד ל"ה שנה והרי נפיק נמי מן רוב סריסים גם רב מודה שאין נעשה גדול למפרע אלא מכאן ואילך. ובזה זכינו להבין טעמו של הרמב"ם שפסק התם כשמואל דהשתא הוא דנעשה סריס ולא למפרע ובנב"י בחלק א"ע דחק בזה הרבה ולפי הנ"ל א"ש משום דקיי"ל חזקה דרבא למיאון ולא לחליצה וק"ל:

שיצאו ממנו שלשים יום הרמב"ם מפרש ליה שחסר ממנו שלשים יום פי' שהוא בן י"ט וי"א חדשים שלימים וחודש אחרון חסר ס"ל דשלשים ימים האחרונים של כל שנה ושנה נגררים בתר שנה הבאה וה"נ ס"ל לענין שני ערלה עי' במסכת ר"ה דף ט' ע"ב בסופו שם פירש"י אם נטע פחות משלשים יום לפני ר"ה לא עלתה לו עד ר"ה הבאה ומשמע דאותן פחות משלשים נטפלים לשנה הבאה וכן פסק הרמב"ם והאריך שם בזה בטורי אבן בדברים נכוחים ע"ש וה"נ דכוותיה:

שנה האמורה בקדשים וכו' שנתו שלו כו' הקשה בטורי אבן במסכת ר"ה ט' ע"ב הא ל"ל קרא ת"ל מדכתיב יהיה לומר דמחשבין שעות ש"מ דבעינן שנה שלימה ונכנס בדוחקים. ולפע"ד למ"ד שלשים יום בשנה חשוב שנה ה"א דלעולם אם נולד שלשים יום לפני ר"ה עלתה לו שנה אותן שלשים יום קמ"ל קרא דמחשבין שעות לכן בעינן שנתו וא"כ ממילא לק"מ נמי לאידך מ"ד דס"ל יום א' בשנה חשוב שנה ולדידיה אפי' נולד רגע א' לפני ר"ה עלתה לו שנה מ"מ לא הוי ידעינן הכא מדכתיב יהיה לשעות דמחשבין שנתו ולא שנות העולם דמנ"ל להמציא חידוש כולי האי דילמא שלשים יום קמ"ל דהכא לא סגי ביום א' אלא בל' יום עם השעות. ועוד בלאה"נ א"ש וקמ"ל לענין ז' דהרצאה בעינן שעות דוקא לכן איצטריך שנתו ולק"מ:

אבל אי קשיא הא קשיא מ"ש תוס' בעירוכין י"ט ל"ל שנתו דלא משכחת שום תמיד בר"ה שהכל יהיה עברה שנתו ותי' דסד"א דלא בעינן מעל"ע פי' דלא הוה ידעינן שעות וקשה הא שעות מיהיה נפקא לן וע"כ צ"ל כמ"ש טורי אבן הנ"ל דה"א יהיה אתמים קאי ולא אשעות שלפניו אלא אתמים שלפני פניו ודוחק. אמנם לשיטת הרמב"ם דלעיל א"ש דה"א נהי דלא מחשבין לשנות העולם דא"כ לא משכחת שום קרבן בר"ה מ"מ שנתו של עצמו עלתה לו אחר י"א חדשים שלו כמו שנת עשרים הנ"ל לכן איצטריך שנתו שיהיה תמים ואיצטריך נמי יהיה דמחשבין גם השעות:

והשתא לפ"ז צ"ל הא דבעירוכין וכל הנך ליכא אלא חד קרא דאזלינן בתר שנתו ואמאי לא נימא דבי"א חדשים סגי בשלמא בקדשים מוכח דבעינן יב"ח שלמים מדאיצטריך קרא כלל דבלאה"נ נדע י"א חדשים דאל"כ לא משכחת קרבן בר"ה אבל בשארי שנים מנ"ל. וצ"ל דילפינן שנה שנה מקדשים בשלמא אי לא הוה כתיב שום קרא באינך לא הו"מ למילף שנה שנה מקדשים דה"א אדרבה נילף שנה שנה מתשרי כדאיתא במס' ר"ה ט' ע"ב דמהכא ילפינן ר"ה לערלה וכה"ג דסתם שנה נילף מגז"ש דראשית השנה שהוא תשרי. אבל לבתר דגלי לן קרא בכל חד מהני דשנתו הוא ולא תשרי נהי דאכתי מצינו למימר דבי"א חדשים סגי מ"מ נילף שנה מקדשים. וכללא הוא כל סתם שנה נילף מתשרי וכל שנה שלו נילף מקדשים והך גז"ש איתא בש"ס דעירוכין ל"א ע"ב דילפינן בתי ערי [חומה] וקדשים מהדדי בגז"ש שנה שנה ע"ש:

ולפ"ז צ"ל הא דלא ילפינן נמי בהך גז"ש דמחשבין שעות בכל הני צ"ל משום דהו"ל בתי ערי חומה וקדשים ב' כתובים הבאים כא' ואין מלמדין דבבתי ע"ח נמי כתיב קרא בעירוכין ל"א ע"א ימים ע"ש. ונמצא דלענין ילפותא דשעות אין מלמדין מהם. ולפ"ז מדוקדק לשון תוס' שם שכ' בד"ה מיום כו' והתוס' כתבו כאן ה"ה בכולהו בעי' מעל"ע לשעות עכ"ל דקדקו לומר שכתבו בכאן פי' בעלמא לא ס"ל הכי אלא שם כתבו כן היינו לרבי דפליג התם אדרשא דימים וס"ל מממכרו לחוד נמי נפקא לן שעות והיינו משום דס"ל דכ"ז ילפינן בגז"ש מקדשים ואין כאן ב' כתובים הבא"כ וה"ה לכולהו דבעינן מעל"ע. אבל למאי דקיי"ל דלא כרבי אין שום סברא דמחשבין שעות. ולפ"ז מ"ש תוס' לעיל מ"ד ע"ב ד"ה ל' יום כו' וז"ל וי"ל דקים להו לרבנן דלא בעינן מעל"ע לא קאי ארבנן דר"מ דהך ברייתא דאדרבה סתם רבנן דר"מ הוא ר' יהודא וס"ל בעלמא ב' כתובים מלמדין וי"ל דבכולהו בעי מעל"ע אלא כוונתם דאי נניח כללא דסתם שלשה שנים היינו ויום א' ומאן דאמר יום א' רצונו שעות א"כ גם כל הנך מתנייתא דפרק יוצא דופן נמי שעות קאמר ואנן לא קיי"ל הכי. ע"כ לא רצה להניח הך כללא ועי' היטב במל"מ פ"ב מאשות ה' כ"א מ"ש והאריך בזה ולפי הנ"ל א"ש הכל:

ובזה י"ל נמי דבתומים רס"י ל"ה הוכיח מרש"י יבמות ל"ד דלא מחשבין שעות לשיטת רש"י שם גבי בשופעת מתוך י"ב לאחר י"ב דאי ס"ד מחשבין היה צריכין לומר נמי שנולדו ארבעתן ברגע א' והא א"א לצמצם ע"ש בביאור אלא ע"כ ס"ל לרש"י אין מחשבין שעות ולכאורה ראייתו נכונה וברורה וקשה הא בעירוכין י"ט ע"ב פירש"י ד"ה מעל"ע אותו יום ואותו שנה לשנה הבאה עכ"ל ולפי הנ"ל א"ש דהתם אברייתא קאי וסתם ספרא ר' יהודא דס"ל ב' כתובים מלמדין ולדידיה מחשבין שעות כנ"ל אמנם ביבמות התם מוקי מתני' כר"ש לא מחשבין שעות וא"ש ודוק בכ"ז:

הכף. מלמטה הוא על בית הרחם כמין תפוח גבוה כדמפרש לקמן: מלמעלה. בדדין: להחמיר. איזה מאלו שתביא שוב אין אביה מפר נדריה דמחזקינן לה בבוגרת נתקשקשו ואע''ג דלא הכסיף הכסיף אע''ג דלא התקשקשו וכן כולם אית דאמרי להחמיר אינה ממאנת משעה שנראה בה אחד מן הסימנין הללו ואינה חולצת עד שיהו כולם ולאו מילתא היא דאפילו לא הביאה אחד מהן גדולה היא ואינה ממאנת וחולצת שהרי כל הסימנים הללו בבגרות נאמרו ומימי נערות היא גדולה למיאון ולחליצה שהרי הביאה שתי שערות ל''א הלכה כדברי כולן להחמיר הביאה אחד מן הסימנים הללו ואפילו הקודם שבכולן ולא הביאה את כולן בוגרת ואינה בוגרת ואם קבל אביה בה קדושין וקדשה היא את עצמה לאחר צריכה גט משניהם דכיון שהביאה אחד מן הסימנין הללו יצתה לה במקצת מרשות אביה דאיכא למימר בוגרת הויא ואין כח בקדושי אביה להפקיע קדושין שלה וגם בה אין כח להפקיע קדושי אביה עד שתביא את כולם: שחייבת במעשר. שקובעת תבואה למעשר דקי''ל חצר קובעת במסכת ביצה (דף לד:): שאחד פותח ואחד נועל. שאין השומר קבוע לפתוח ולנעול אלא זה פותח וזה נועל לאו בת שימור היא ופטורה דלאו שמה חצר: כל שנכנסין לה כו' פטורה. ואע''ג דאין אדם בוש לאכול בתוכה: כדברי כולן להחמיר. דאם יש בה אחד מכל אלו חייבת אם יש שם שומר חייבת כר' ישמעאל אע''ג דאחד פותח ואחד נועל ואי ליכא פותח ונועל חייבת כר''ע ואע''ג דליכא שומר ואי אין אדם בוש לאכול בתוכה חייבת ואע''ג דליכא שומר ואיכא פותח ונועל ואם אמר לו מה אתה מבקש חייבת ואפי' לית בה חד מכל הני ל''א הלכה כדברי כולן להחמיר כיון שאין אדם בוש לאכול בתוכה קובעת למעשר שאין אוכלין מפירות הנכנסים לה עד שיתעשרו ולהפריש מהן על טבל אחר אסור עד שיהיה לה שומר קבוע: מתני. לא חולצת ולא מתיבמת. ונשאת לכל שתרצה דרחמנא פטרה דכתיב (דברים כא) והיה הבכור אשר תלד פרט לאילונית שאינה יולדת: סריס. לאו בר חליצה הוא דכתיב (שם כה) להקים לאחיו שם בישראל והאי לאו בר הכי הוא: ה''ג יביאו ראיה שהוא בן עשרים. קרובי האשה יביאו ראיה: גמ' ורמינהי אחד לי בן תשע שנים וכו'. שניהם דין אחד להם וביאתו כמאמר בגדול כדאמרינן לעיל אלמא קטן הוא ובעיא אמתוני: אמר רב שמואל. מתני' כגון שנולדו בו סימני סריס המפורשים בהערל כל שאין בשרו מוציא הבל כשהוא רוחץ ושערו לקוי ובשרו מחליק: כי אתו לקמיה דר' חייא. בן עשרים שנה שלא הביא: בכוליה פרקא מעת לעת. חשבינן לה שנה ולא בתר מנין עולם שיהא יום אחד של שנת עשרים חשוב שנה דאף על גב דלא תנן במתניתין בן עשרים שנה ויום אחד כמאן דתנן יום אחד דמי וצריך להשלים את כולה: דתנן תנן. היכא דתנן יום אחד כגון בת שלשה שנים ויום אחד וכולהי דמתני' בר מסיפא דקתני בת עשרים שלא הביאה שתי שערות דהתם לא בעינן עשרים שלמים אלא משנכנס יום אחד בשנת עשרים: בשלמא דרבי ודר' יוסי בן כיפר לא קשיין. אהדדי למהוי מתני' משבשתא דמר כב''ש ודמר כב''ה דמתני': בקדשים. היכא דכתיב כבש בן שנתו: מעת לעת. מיום ליום ולא אמרינן למנין עולם שתכלה שנתו ערב ר''ה: שבבן ושבבת. קסבר היינו בן עשרים שנה ובת עשרים שנה דמתני' אלמא מעת לעת בעינן אליבא דהאי תנא והנך דלעיל סברי לה כעולא: שתי שנים שבשדה אחוזה. המוכר שדה אחוזה לחבירו אינו מותר לגואלה בפחות משתי שנים שיאכלנה לוקח שתי שנים כדכתיב (ויקרא כה) במספר שני תבואות ימכר לך ומכאן ואילך אם בא לגאול גואל ומחשב לו פירות של שתי שנים לפי חשבון הדמים שמכרה לו לפי שנים הבאים עד היובל שהלוקח שדה מחבירו יודע שיחזירנו לו ביובל ואם היו עד היובל עשר שנים ומכרה לו בעשרה ליטרין נמצא קונה פירות של כל שנה בליטרא:

הלכה כדברי כולן להחמיר. מספק פוסק כמר לחומרא וכמר לחומרא כדפרישי' בפרק בנות כותים (לעיל דף לו.): איזהו חצר (צורית) כו'. קשה לר''ת דבפרק השוכר את הפועלים (ב''מ דף פח.) א''ר ינאי אין הטבל חייב במעשר עד שיראה פני הבית ותירץ דמדרבנן חצר קובעת למעשר ומדאורייתא בעינן ראיית פני הבית: בת עשרים כו' יביאו ראיה. פירוש קרובי האשה ואי גרסינן תביא היינו היא בעצמה ואי גרסינן יביא קאי אבעל שיביא ראיה שזו היא אילונית והוו קדושי טעות אם רוצה לישא אחותה: דברי ב''ה. תימה דבפ' הערל . (יבמות דף פ.) איתמר אכל חלב מבן י''ב שנה עד י''ח שנה ונולדו בו סימני סריס אמאי שביק דברי ב''ה דאמר כ' שנה ונקט דברי ב''ש ואפי' לר' אליעזר הזכר כדברי ב''ה והתם איירי בזכר וי''ל דהתם נקט כרבי שהורה בסמוך עד י''ח: עד רוב שנותיו. ומכאן ואילך גדול הוא והוי ודאי סריס: זימנין דאתו מחמת כו'. יש ספרים דגרסי זימנין דנתרן [ע' תוס' ב''ב קנה: ד''ה הכי גרס ר''ת]: כולן מעת לעת. בפרק שני דזבחים (דף כה:) אמר דשעות פוסלות בקדשים וכן בבתי ערי חומה כדמשמע (פ''ב דזבחים) ולא דמי לאחריני כדאמרינן דלא בעינן בהן מעת לעת לשעות כדפרישית לעיל (דף מד:) גבי ל' יום איכא בינייהו [ועי' תוספות ערכין לא. ד''ה מיום]:

דף מז - ב

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד