נידה מז ע"א

it is subject to the obligation of separating ḥalla, the portion of the dough designated for the priest. And although teruma fell into it, that produce does not have the status of teruma, as the teruma was nullified by a majority of non-sacred produce. Consequently, it is not rendered unfit for consumption, i.e., rendered ritually impure, by one who was ritually impure who immersed that day and is waiting for nightfall for his purification process to be completed. This is the statement of Rabbi Meir and Rabbi Yehuda. Rabbi Yosei and Rabbi Shimon deem the dough exempt from the obligation of separating ḥalla, as this obligation does not apply to teruma, and the entire dough is exempt due to the mixture of teruma it contains.

The Sages assumed that the one who said that teruma in the present applies by Torah law maintains that ḥalla likewise applies in the present by Torah law, whereas the one who said that teruma in the present applies by rabbinic law holds that ḥalla also applies by rabbinic law. If so, granted, if you say that Rabbi Yosei holds that ḥalla in the present applies by rabbinic law, one can understand that a mixture which has the status of teruma by rabbinic law comes and abrogates the obligation of separating ḥalla, which also applies by rabbinic law.

But if you say that ḥalla in the present applies by Torah law, can a mixture that has the status of teruma by rabbinic law come and abrogate the mitzva of ḥalla which is by Torah law? Evidently, according to Rabbi Yosei the obligation of separating ḥalla in the present is by rabbinic law, and therefore teruma likewise applies by rabbinic law. If so, Rabbi Yosei does not agree with the opinion he cites in Seder Olam, according to which teruma applies in the present by Torah law.

The Gemara rejects this proof: But perhaps Rabbi Yosei maintains that teruma in the present applies by Torah law and yet ḥalla applies by rabbinic law, and therefore the mixture discussed in the above baraita, which has the status of teruma by Torah law, abrogates the obligation of ḥalla, which is by rabbinic law.

The Gemara adds: And this answer is as Rav Huna, son of Rav Yehoshua, responded to the statement of the other Sages. As Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: I once found the Sages of the study hall of Rav sitting and saying: Even according to the one who said that teruma in the present applies by rabbinic law, the obligation to separate ḥalla is by Torah law.

The reason is that during the seven years that the Jewish people conquered Eretz Yisrael led by Joshua and during the seven years that they divided the land, they were obligated to separate ḥalla but they were not obligated to separate teruma and tithe. In the present as well, although there is no obligation to set aside teruma in Eretz Yisrael by Torah law, the obligation to separate ḥalla applies by Torah law.

Rav Huna, son of Rav Yehoshua, continued: And I said to them: On the contrary, even according to the one who said that teruma in the present applies by Torah law, the obligation to separate ḥalla applies by rabbinic law, as it is taught in a baraita: The verse states with regard to ḥalla: “When you come into the land where I bring you…from the first of your dough you shall set apart a cake for a gift” (Numbers 15:18–20). If the obligation applies “when you come” into the land, one might have thought that it took effect from the moment that two or three spies entered the land. Therefore the verse states: “When you come,” from which it is derived that the Torah is saying: I said that the obligation applies when all of you come, and not when some of you come.

According to this baraita, the separation of ḥalla is an obligation by Torah law only when the entire Jewish people come to Eretz Yisrael. And when Ezra brought the Jewish people to Eretz Yisrael at the beginning of the Second Temple period, not all of them ascended. Since the majority of the Jewish people stayed behind, separating ḥalla was not restored to the status of an obligation by Torah law.

MISHNA: The Sages stated a parable based on the development of the fruit of a fig tree with regard to the three stages of development in a woman: Minority, young womanhood, and grown womanhood. An unripe fig, a ripening fig, and a ripe fig. An unripe fig represents the stage when she is still a child and has not yet developed the signs of puberty; a ripening fig represents the days of her young womanhood, when she reaches twelve years and one day and has developed two pubic hairs.

With regard to the periods both during this stage, minority, and during that stage, young womanhood, the Sages said that her father is entitled to any lost object that she finds that cannot be returned to its owner, and to her earnings, and to nullification of her vows. A ripe fig represents the stage of grown womanhood: Once she has reached her majority, her father no longer has authority over her. He can no longer nullify her vows, and he does not have a claim to lost objects found by her and her earnings belong to her.

What are the signs that indicate grown womanhood? Rabbi Yosei HaGelili says: Grown womanhood begins from when her breast grows sufficiently so that a fold appears below the breast. Rabbi Akiva says: It begins from when the breasts sag onto the chest. Ben Azzai says: It begins from when the areola at the tip of the breast darkens. Rabbi Yosei says: It begins when the breasts have developed to a size where a person places his hand on the nipple and it depresses and slows to return.

GEMARA: The mishna teaches that an unripe fig [paga] represents the stage when a woman is still a child. The Gemara explains that the meaning of the word paga is as it is written: “The fig tree puts forth her green fruits [fageha]” (Song of Songs 2:13). The mishna further teaches that a ripening fig [boḥal] represents the days of her young womanhood. The Gemara explains that the meaning of this word is as we learned in a mishna (Ma’asrot 1:2): The obligation of tithes applies to the figs from when they begin to ripen [misheyyibaḥalu]; and Rabba bar bar Ḥana says that Rav says that this means from when the heads of the figs whiten.

The Gemara adds: And if you wish, say instead that the source is from here: “For My soul became impatient of them, and their soul also grew in disgust [baḥala] toward Me” (Zechariah 11:8). The verse indicates that this word denotes growth. As for the third term in the mishna, a ripe fig [tzemel], it is as one would say: A fruit has come forth complete [yatzeta mele’a].

§ The mishna teaches: And what are the signs that indicate grown womanhood? Rabbi Yosei HaGelili says: Grown womanhood begins from when her breast grows sufficiently so that a fold appears below the breast. Shmuel says: This does not literally mean from when her breast grows sufficiently so that a permanent fold appears below the breast. Rather, it means that the breast has grown enough so that if she were to stretch her hand behind her back, it would appear as though her breast has grown sufficiently that there is a fold below the breast.

The Gemara relates that Shmuel examined these stages in his Canaanite maidservant, and subsequently gave her four dinars as payment for her humiliation. The Gemara notes that in this regard Shmuel conforms to his line of reasoning, as Shmuel said that the verse: “You may enslave them forever” (Leviticus 25:46) teaches: I gave them to you for the service of slaves, but not for humiliation. Consequently, if a master humiliated his Canaanite slave, he must pay him damages.

The Gemara further relates, with regard to the attitude toward maidservants, that Shmuel would designate a particular slave for each of his maidservants for intercourse, and he would not allow his slaves to engage in intercourse with whichever maidservant they chose. By contrast, Rav Naḥman would exchange his maidservants between his slaves, while Rav Sheshet handed his maidservants to an Arab, and said to them: You may engage in intercourse with whomever you choose, but take care not to engage in intercourse with a Jew.

§ The mishna teaches that Rabbi Yosei says: Grown womanhood begins when the breasts have developed to a size where if a person places his hand on the nipple [oketz] it depresses and slows to return. The Gemara asks: What is the meaning of oketz? Shmuel said: It means the protrusion [oketz] of the breast, i.e., the nipple.

The Sages taught in a baraita: What are the signs of maturity? Rabbi Elazar, son of Rabbi Tzadok, says: From when the breasts knock against each other, due to their size. Rabbi Yoḥanan ben Beroka says: From when the head of the protrusion in the center of the nipple darkens. The Gemara asks with regard to this suggestion: From when it darkens? One thereby renders her old, i.e., if one accepts this sign, the beginning of maturity is delayed significantly. Rather, Rav Ashi said: From when the head of the protrusion splits. Rabbi Yosei says: From when the nipple grows to such an extent that it is surrounded by a circle. Rabbi Shimon says: From when there is a softening

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מז - א

חייבת בחלה, ואינה נפסלת בטבול יום - דברי רבי מאיר ורבי יהודה. רבי יוסי ורבי שמעון פוטרין מן החלה.

סברוה: מאן דאמר תרומה בזמן הזה דאורייתא, הוא הדין חלה בזמן הזה היא דאורייתא, ואילו מאן דאמר תרומה בזמן הזה דרבנן, הוא הדין חלה בזמן הזה היא דרבנן.

אי אמרת בשלמא, קסבר רבי יוסי חלה בזמן הזה דרבנן, שפיר אתי "דמוע" תערובת דרבנן, ומפקע חיוב חלה דרבנן.

אלא אי אמרת חלה דאורייתא, אתי דמוע דרבנן ומפקע חיוב חלה דאורייתא? ולכן מסתבר שרבי יוסי סובר שתרומות ומעשרות וחלה בזמן הזה חיובם רק מדרבנן!

דוחה הגמרא את הראיה: ודלמא קסבר רבי יוסי תרומה בזמן הזה - דאורייתא וחלה דרב נן?

וכדאהדר רב הונא בריה דרב יהושע. דאמר רב הונא בריה דרב יהושע, אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי: אפילו למאן דאמר תרומה בזמן הזה דרבנן, חלה דאורייתא, שהרי שבע שנים שכבשו בני ישראל את הארץ ושבע שנים שחלקו לכל אחד את נחלתו, נתחייבו בחלה [שחלה נתחייבו מיד כשבאו לארץ] ולא נתחייבו במעשר [כי מעשר נתחייבו רק אחרי שבאו אל המנוחה והנחלה, אבל לפני שכל אחד קיבל נחלה אף על פי שכבר באו לארץ לא נתחייבו עדיין בתרומות ומעשרות]. ואם כן, חלה יותר חמורה, ולכן גם בזמן הזה חייבים בחלה מדאורייתא, אף על פי שתרומות ומעשרות זה רק מדרבנן.

ואמינא להו אנא [והשיב רב הונא בריה דרב יהושע לרבנן שישבו בבית רב]: להיפך! אפילו למאן דאמר שחיוב תרומה בזמן הזה דאורייתא הוא, מודה שחיוב חלה הוא רק מדרבנן,

דתניא: נאמר בפסוק בפרשת חלה "בבואכם אל הארץ", והתורה תלתה את זמן החיוב כשיבואו. אי החיוב תלוי "בבואכם", יכול משנכנסו לה שנים ושלשה מרגלים נחשב כבר שבאו בני ישראל וחל החיוב של חלה?

תלמוד לומר "בבואכם". בביאת כולכם אמרתי, ולא בביאת מקצתכם. ^[104] וממשיך רב הונא: והרי כי אסקינהו עזרא [בעת שהעלה עזרא את עולי בבל לארץ ישראל, בבנין בית שני] לא כולהו סלוק ^[105] [ורוב עם ישראל נשאר בבל] ולכן לא התקיימה עדיין "ביאת כולכם" ואין חיוב חלה מדאורייתא.

מתניתין:

משל משלו חכמים באשה [המשילו חכמים את שלשת פרקי הזמן של האשה לשלשת השלבים של גדילת התאנה].

א. פגה היא תחילת הפרי. וכינו חכמים בשם זה את פרק הזמן שהיא קטנה, שבו לא מופיעים עדיין באשה כל סימן גדלות, לא בדדים ולא בשערות.

ב. בוחל. בוחל הפרי הוא הגדרה לגידול במקצת. ובאשה הוא מציין את פרק הזמן בו ניכרים דדיה, שאז בידוע שהביאה כבר שתי שערות, והיא נערה.

ג. וצמל [נוטריקון: יצתה מלאה], משמתמלאים דדיה, והרי היא בוגרת.

ומסביר התנא את הדינים החלוקים של שלשת פרקי הזמן:

פגה - עודה תינוקת. בוחל - אלו ימי נעוריה.

בזו ובזו [בימי קטנותה ובימי נערותה] אמרו חכמים: אביה זכאי במציאתה, ובמעשה ידיה, ובהפרת נדריה.

צמל - כיון שבגרה שוב אין לאביה רשות בה לכל ענין.

איזהו סימנין של צמל [שעל ידם נעשית בוגרת]? ^[106]

רבי יוסי הגלילי אומר: משיעלה הקמט תחת הדד.

רבי עקיבא אומר: משיטו הדדים [שהוא שיעור יותר גדול מהשיעור של רבי יוסי הגלילי].

בן עזאי אומר: משישחיר הפיטומת [שהוא ראש הדד].

רבי יוסי אומר: משיגדל הדד כדי שיהא נותן ידו על העוקץ [שהוא חודו של עליון של הדד] והוא שוקע ושוהא לחזור.

גמרא:

פגה עודה תינוקת - כדכתיב "התאנה חנטה פגיה", שבשעת חנטה, שהיא תחילת הגידול, היא נקראת פגה.

בוחל אלו ימי הנעורים - כדתנן: התאנים חייבים במעשר משיבחלו. ורואים שהבחלה בתאנים זה הזמן שנקראים כבר פרי ומתחייבים במעשר אף על פי שלא נגמר בישולם, והוא הדין ימי הנעורים שהיא גדולה אך עדיין לא בוגרת.

ואמר רבה בר בר חנה אמר רב: הפירוש "משיבחילו" הוא, משילבין ראשיהן של התאנים, שאז יש בהם שינוי ניכר. והוא הדין בנערה, משתנה הדד, וניכר סימן גדילה.

ואיבעית אימא, לשון בוחל הוא מהכא: מהכתוב "ותקצר נפשי בהם, וגם נפשם בחלה בי", והביטוי בוחל משמעותו 'גדול' [והסבר הפסוק הוא: בני ישראל קצו בי מפני שהייתי 'גדול' מדי בשבילם].

"צמל", כמאן דאמר "יצתה מלאה". כלומר, צמל זה קיצור של יצאה מלאה.

שנינו במשנה: ואיזהו סימנים? - רבי יוסי הגלילי אומר: משיעלה הקמט. אמר שמואל: לא משיעלה הקמט ממש, אלא בכדי שתחזיר ידיה לאחוריה, ונראית כמי שיעלה הקמט תחת הדד.

שמואל בדק ליה באמתיה את דדיה כדי לעמוד על השינוים של שלשת פרקי הגדלות המבוארים במשנה, ויהב לה ד' זוזי דמי בושתה. ^[107]

כי שמואל לטעמיה שהאדון חייב על בושתו של העבד.

דאמר שמואל: התורה כתבה בעבד כנעני "לעולם בהם תעבודו" - לעבודה נתתים לכם ולא לבושה! ולכן אין לאדון זכות לבייש את שפחתו.

ולפי שיטתו, שחייב אדם להזהר מלבייש את שפחתו, שמואל מייחד להן לשפחותיו בעל. שלכל שפחה היה עבד המיוחד רק לה, ולא היה מחליף את העבדים, כדי לשמור על כבודן ולא לביישן.

אך רב נחמן היה מחליף להן עבדים, שלא היה חושש לכבודן ובושתן.

רב ששת מסר להן לערבי, שהיה מפקירן לערבים, והיתה בושתן גדולה יותר. ^[108] אך יחד עם זאת, ואמר להן: אזדהרו מישראל, שלא תבעלו לו.

שנינו במשנה: אלו הן סימני בגרות, רבי יוסי, עד שיתן דיו על העוקץ:

ודנה הגמרא: מאי עוקץ?

אמר שמואל: עוקצו העליון החד של דד.

תנו רבנן: אלו הן סימני בגרות -

רבי אליעזר ברבי צדוק אומר: משיתקשקשו הדדין. ^[109]

רבי יוחנן בן ברוקה אומר: משיכסיף [משישחיר] ראש החוטם.

ותמהה על זה הגמרא: וכי רק משיכסיף היא בוגרת, והרי בשלב זה, שהשחיר ראש החוטם, כבר אזקונה לה [הרי היא נחשבת כזקנה ביחס לבוגרת, דהיינו, שהתבגרה כבר מזמן רב]!?

אלא, אמר רב אשי: עוד לפני שישחיר ראש החוטם הרי היא בוגרת. ולא אמר רבי יוחנן בן ברוקה אלא משיפציל ראש החוטם, שייראה בראש עוקצו של הנקב שהחלב ראוי לצאת ממנו.

רבי יוסי אומר: משתקיף העטרה סביבות העוקץ הבולט והוא אותו שיעור האמור במשנתנו - כדי שיהא נותן ידו על העוקץ ושוקע.

הערות

^[104] עיין בצפנת פענח [תרומות א כו] שבזמן הזה שאין ביאת כולכם ואינו חייב להפריש חלה מדאורייתא, אבל אם הפריש חלה חל החלה, וצריך לנהוג בו בדיני חלה מדאורייתא.

^[105] בראשונים הקשו, הרי היובל לא נוהג אלא בזמן שיושביה עליה, ושיטת רבינו תם שנהג בבית שני, מאחר והיה מקצת מכל שבט, ובגמרא פה משמע שצריך שהכל יעלו, ובימי עזרא לא עלו הרוב? ותירצו, שביאת כולכם משמע יותר שצריך את כולם ממש.

^[106] רש"י ופירוש המשניות של הרמב"ם לומדים שכל הסימנים האלו מתייחסים למהו "צמל"? ומתי יש לה דין בוגרת. אבל התוספות לומדים שכל הסימנים מתייחסים רק למהו "בוחל"? ומתי יש לה דין נערה. אבל לבוגרת יש שיעור זמן קבוע, והוא ששה חודשים בדיוק אחרי שהופיעו סימנים הנערות. ולא צריך סימנים נוספים. אך בגמרא [קידושין עט א] מבואר שאמנם סימני הבגרות מופיעים תמיד ביום המשלים את הששה חודשים מהופעת סימני הנערות, אבל יש כאלה שהסימנים מופיעים בבוקר ויש כאלה שהסימנים מופיעים לה בסוף היום.

^[107] בתוספות הקשו, הרי רב יהודה [תלמידו של שמואל] סובר שאם ביישו עבד לא צריך לשלם לו, ואם כן למה היה שמואל חייב לשלם לשפחתו על מה שביישה? ואפילו הסובר שצריך לשלם, הרי התשלום הוא לאדון, ואם כן, שמואל זכה בתשלום ואינו חייב להביא את התשלום לשפחתו. ותירץ, שבאמת מצד הדין לא היה חייב שום דבר, אבל מאחר וסבר שיש איסור לבייש אותם, אם כן יענש על מה שבייש אותם, ולכן נתן להם כסף לרצות אותם שימחלו לו על הבושה.

^[108] התוספות הוכיחו מכאן שעבד ושפחה כנענים מותרים לזנות עם גוים, כי אם היה אסור להם, ודאי לא היה נותן להם רב ששת לעבור על איסור.

^[109] לרש"י הפירוש שיהיו הדדים גדולים הרבה. למאירי הפירוש שיהיו הדדים תפוחים כל כך עד שיתקשקשו בנגיעתן.

חייבת העיסה הזו בהפרשת חלה, ואף שנפלה לתוכה תרומה, אין דינה כתרומה (שהרי כבר התבטלה התרומה בעיסה, ברוב), ולכן אינה נפסלת (נטמאת) בטבול יום, אלו דברי ר' מאיר ור' יהודה. ואילו ר' יוסי ור' שמעון פוטרין מן החלה, שכן אין התרומה חייבת בהפרשת חלה, ונפטרת העיסה משום תערובת התרומה בה.

סברוה [חשבו, הניחו חכמים] כי מאן דאמר [מי שאומר] שחיוב תרומה בזמן הזה הוא דאורייתא [מן התורה], סבור שאף חיוב הפרשת חלה בזמן הזה הוא דאורייתא [מן התורה], ואילו מאן דאמר [מי שאומר] כי חיוב תרומה בזמן הזה הוא דרבנן [מדברי חכמים], אף חיוב חלה בזמן הזה הוא דרבנן [מדברי חכמים]. ומעתה אי אמרת בשלמא [זה נוח אם אומר אתה] שקסבר [סבור] ר' יוסי כי חיוב חלה בזמן הזה, וכן חיוב תרומה, הוא דרבנן [מדברי חכמים], אפשר לומר כי אתי [בא] דמוע שהוא דרבנן [מדברי חכמים] (שהרי מן התורה יש ביטול ברוב, ובטלה התרומה שבעיסה), ומפקע [ומפקיע] את חיוב הפרשת החלה שאף הוא דרבנן [מדברי חכמים].

אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי חיוב הפרשת חלה בזמן הזה הוא דאורייתא [מן התורה], יש לשאול: וכי אתי [בא] דמוע שהוא דרבנן [מדברי חכמים] ומפקע [ומפקיע] חיוב הפרשת חלה דאורייתא [מן התורה]? הרי שסבור ר' יוסי כי חיוב חלה בזמן הזה הוא מדברי חכמים, ואף חיוב תרומה בזמן הזה הוא מדברי חכמים, והרי זה מורה שמה שר' יוסי שנה בסדר עולם שחיוב תרומה בזמן הזה הוא מן התורה, הוא עצמו אינו סבור כן.

ודוחים את הראיה: ודלמא קסבר [ושמא סבור הוא] ר' יוסי כי חיוב תרומה בזמן הזה הוא דאורייתא [מן התורה], ואילו חיוב הפרשת חלה בזמן הזה הוא רק דרבנן [מדברי חכמים], ומשום כך עיסה זו פטורה מן החלה, משום שהדימוע שמדברי חכמים פוטר את העיסה החייבת בחלה מדברי חכמים.

וכדרך דאהדר [שהשיב, השיג] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע על דברי חכמים. שכך אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי [מצאתים את החכמים של בית המדרש, שיושבים ואומרים]: אפילו למאן דאמר [למי שאומר] כי חיוב הפרשת תרומה בזמן הזה הוא דרבנן [מדברי חכמים], חיוב הפרשת חלה בזמן הזה הוא דאורייתא [מן התורה],

שהרי בשבע השנים שכבשו בני ישראל את הארץ בימי יהושע, ובשבע שאחריהן, שבהן חלקו את הארץ לנחלות השבטים, נתחייבו בני ישראל בחלה, ועדיין לא נתחייבו במעשר. ואף בזמן הזה, שאין כל יושבי הארץ נמצאים בה ולכן אין חובת תרומות ומעשרות מן התורה אלא רק מדברי חכמים — חיוב הפרשת חלה הריהו מן התורה, שהרי באו אל הארץ.

ואמינא להו אנא [ואמרתי להם אני]: אפילו למאן דאמר [למי שאומר] כי חיוב הפרשת תרומה בזמן הזה הוא דאורייתא [מן התורה], חיוב הפרשת חלה הוא דרבנן [מדברי חכמים], דתניא [שכן שנויה ברייתא] נאמר במצות הפרשת החלה "בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה... ראשית עריסותכם חלה תרימו תרומה.." (במדבר טו, יח—כ). ומדייקים: אי [אם] "בבאכם" חל חיוב הפרשת חלה, אם כן יכול משנכנסו לה שנים ושלשה מרגלים בלבד, כבר יתחייבו בהפרשת חלה? תלמוד לומר "בבאכם" — דווקא בביאת כולכם אמרתי שתתחייבו בחלה, ולא בביאת מקצתכם.

וכי אסקינהו [וכאשר העלה אותם, את העולים מבבל לארץ ישראל] עזרא, לא כולהו סלוק [כולם עלו], ולא היתה זו איפוא "ביאת כולכם", אלא "ביאת מקצתכם", ולכן חייבים בחלה בזמן הזה רק מדברי חכמים.

א משנה משל מפרי התאנה משלו חכמים בתיאור שלושת זמני התפתחותה של האשה, קטנות, נערות, ובגרות: פגה (הפרי טרם בישולו), בוחל (הפרי הקרוב לבישולו), וצמל (הפרי הבשל במילואו). ומסבירים: זו המכונה פגה — הרי היא עודה תנוקת (שמתחת לגיל שתים עשרה שנה, שעדיין לא הביאה כל סימני בגרות), זו המכונה בוחל — אלו ימי נעוריה (משתים עשרה שנה ויום אחד, שהביאה שתי שערות).

בזו (הקטנה) ובזו (הנערה) אמרו חכמים: אביה זכאי במציאתה (שמה שמצאו הן, שייך לו), ובמעשה ידיה, ובהפרת נדריה (שיכול הוא להפר את נדרן). ואילו זו המכונה צמל, שהריהי בת שתים עשרה שנה וששה חדשים, וסימני דדיה מעידים בה שבגרה — כיון שבגרה, שוב אין לאביה רשות בה. ומעתה, אינו מפר לה את נדריה, ומציאתה ומעשה ידיה שייכים לה.

ומבררים: איזהו (מהם) הסימנין של זו המכונה צמל? ר' יוסי הגלילי אומר: מהזמן שבו יעלה (יגדל) הדד במידה כזו שנראה כמזדקר מעל הגוף, וגורם שייראה הקמט תחת הדד. ר' עקיבא אומר: מהזמן שגדלו הדדים במידה כזו עד שיטו (ינטו) הדדים אל החזה. בן עזאי אומר: משישחיר הפיטומת (הפיטמה) שבדדים. ר' יוסי אומר: מהשלב בהתפתחות הדדים, שיש בהם כדי שיהא אדם נותן ידו על העוקץ שבדדים, והוא שוקע ושוהא מלחזור.

ב גמרא שנינו במשנתנו כי המכונה פגה היא זו שעודה תנוקת. ומסבירים מה מקור כינוי זה: כדכתיב [כמו שנאמר] "התאנה חנטה פגיה... קומי לך רעיתי" (שיר השירים ב, יג). ועוד נאמר כי הכינוי בוחל בנשים אלו ימי הנעורים. ומסבירים מה מקור כינוי זה: כדתנן [כמו ששנינו במשנה], התאנים חייבות בהפרשת מעשרות מהשלב בהתפתחותן שבו הן יבחלו (התחילו להבשיל), ואמר רבה בר בר חנה, אמר רב בהמחשת שלב זה של הבחלת התאנים: מזמן שבו ילבין ראשיהן של התאנים.

ואיבעית אימא מהכא [ואם תרצה אמור כי מכאן], מן המקרא הזה הוא מקור כינוי זה, שכן נאמר "ותקצר נפשי בהם וגם נפשם בחלה בי" (זכריה יא, ח). שכן מורה צורה זו על גודל הדבר ("בחלה בי" — גדלה עלי). ועוד שנינו כינוי צמל, ומסבירים את פשר השם: כמאן דאמר [כמי שאומר, כדברי הבריות] "יצתה (יצאה) מלאה", שגדלה די צורכה.

ג ועוד שנינו במשנתנו בהגדרת המכונה צמל: ואיזהו סימנים? ר' יוסי הגלילי אומר: משיעלה הקמט תחת הדד. ובהסבר הדבר, אמר שמואל: לא משיעלה הקמט ממש וייראה כך תמיד, אלא כבר מהשלב שגדל הדד במידה כזו כדי שאם היא תחזיר ידיה (מותחת גופה) לאחוריה, והיא נראית כמי שיעלה הקמט תחת הדד.

ומסופר כי שמואל בדק בדדיה של אמתיה [בשפחתו הכנענית], את זמני ההתפתחות הללו הנזכרים במשנתנו, ולאחר מכן יהב [נתן] לה ארבעה זוזי [זוזים] כדמי בושתה. ומסבירים: טעמו של שמואל ששילם לשפחתו על שבדקה כך, משום ששמואל נוהג לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר שמואל על האמור בתורה ביחס לעבדים: "לעלם בהם תעבדו" (ויקרא כה, מו) — לעבודה בלבד נתתים לך, ולא לבושה. ואם בייש האדון את העבד, הרי הוא חייב בדמי בושתו.

ובענין היחס לשפחות נמסר כי שמואל היה מייחד להן לכל אחת משפחותיו גבר מסויים מעבדיו שישמש איתה, ולא היה מוסרה לכל. ואילו על רב נחמן נמסר שהיה מחליף להן [אותן], בין עבדיו. ורב ששת מסר להן (אותן, את שפחותיו) לערבי, ואמר להן: יכולות אתן להיבעל לכל, ואולם אזדהרו [הזהרו] מלהיבעל לישראל.

ד שנינו במשנתנו כי ר' יוסי אמר כדי שיהא נותן ידו על העוקץ והוא שוקע ושוהא מלחזור. ומבררים: מאי [מהו] עוקץ זה? אמר שמואל: עוקצו הוא החלק הבולט במרכזו של הדד (הפיטמה).

ה ועוד בסימני הבגרות באשה, תנו רבנן [שנו חכמים], אלו הן סימני בגרות? ר' אלעזר בר' צדוק אומר: משיתקשקשו (שיקישו זה בזה) הדדין מחמת גודלם. ר' יוחנן בן ברוקה אומר: משיכסיף (ישחיר) ראש החוטם (הבליטה שבמרכזה הפיטמה). ותוהים: משיכסיף? והרי בסימן זה אזקונה לה [מזקינים אותה, מאחרים בהרבה את ראשית זמן בגרותה]! אלא אמר רב אשי: משיפציל (שיתפצל) ראש החוטם. ר' יוסי אומר: משתקיף העטרה, שעוקץ הפיטמה גדול במידה כזו, שהוא מוקף בעיגול מסביבו. ר' שמעון אומר: משנתמעך

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דתנן איזהו סימניה ר' יוסי הגלילי אומ' משיעלה קמט תחת הדד וכו'. פי' רש"י ז"ל דאצמל קאי. וא"כ צריכין אנו לומר דשיעורא דמשתקיף העטרה ושיעלה הקמט תחת הדד חד שיעורא הוא או לומר דתרי תנאי אליבא דר' יוסי ועדיין אין הדברים נראין שנשנו שיעורין במשנה ואחרים בברייתא ולא הוזכרו של זה בזה כלל ועוד בוחל זה שאמרו בידוע שהביא שתי שערות והלא לא פי' אותו כלל לא במשנה ולא בברייתא וכן בגמ' לא הזכירו בפרק מהן. אלא איזה סימניה אבוחל קאי. ופי' מתני' סימן נערות דעליה קאי ברישא דמתני' ובוגרת לא קתני משום דממילא ידוע שאין בין נערות לבגרות אלא ו' חדשים בלבד ומאי שלא פי' במתניתין פי' בברייתא אלו הן סימניה בגרות וכו'. ועלה דהא מתני' קתני באידך פירקין בא סימן התחתון עד שלא בא העליון כלומר העליון השנוי שאלו לדברי רש"י סימן עליון אצמל דסליק מיניה משמע וליתא אלא אבוחל.

הא דתנן: אי זהו סימנים ר' יוסי הגלילי אומר משיעלה קמט תחת הדד. פרש"י ז"ל דאצמל קאי והיא הבוגרת וכן פי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שלו. והקשו בתוספות דבגמרא גבי אלו סימני בגרות קתני ר' יוסי אמר משתקיף העטרה ודוחק הוא לומר דאידי ואידי חד שיעורא דא"כ למה שנה ר' יוסי את לשונו. ועוד דבכולהו תנאי דבריתא ליכא חד דאמר שיעורא דמתניתין. ועוד דאם כן בבוחל לא יהבי שיעורא וסימנא ומאי קאמר בבריתא בוחל מלמעלה בידוע שהביאה שתי שערות מלמטה ואנן אכתי לא ידעינן שיעורא וסימנה דבוחל. ומיהו מדברי ר"ח ז"ל ניכר שאף הוא מפרש כן ופירוש בוחל מלמעלה אם התחיל ראש החוטם להלבין. ונראה שפירש כן מפני שאמרו בגמרא בוחל כדתנן התאנים משיבחילו ואמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן משילבינו ראשיהן ולומר שאף בוחל דמתניתין משיתחיל ראש החוטם להלבין. אבל ר"ת ז"ל פירש דאי זהו סימן אבוחל קאי אבל אבוגרת לא צריך למיהב שיעורא וסימנא דהא פשיטא להו דאין בין נערות לבגרות אלא ו' חדשים בלבד ומאי דלא פריש במתניתין פריש בבריתא אלו הן סימני בגרות ועוד הביא ראיה הרמב"ן ז"ל דמשום דסליק מהאי פירקא קתני באידך פרקין בא סימן התחתון עד שלא יביא העליון, כלומר עד שלא יצא העליון השנוי באידך פירקי', דהיינו על כרחיך בוחל דשוה לסימן התחתון כדאיתא הכא.

ומסר להו לערבאי. מכאן דקדקו בעלי התוספות דשפחה כנענית מותרת בגוי וה"ה לעבד שהוא מותר בגויה דלא גזרו חכמים גויה משום נשג"א אלא בישראל אבל בעבדים לא ואע"ג דאסירי בנדה ואסירי באשת איש מדאורייתא. ובשילהי ע"ז (עו, ב) דאמר ליה שבור מלכא לבטי אדכרת לך מאי דעבדת באורתא ופרש"י ז"ל ששלחו לו זונה כדרך ערביים וקבלה ורב יהודה לא קבל. אמר ר"ת ז"ל דאצ"ל שלא היה רשע, אלא מותר גמור היה בה דעבד היה כדאמרינן בקידושין (ע, ב) בטי בר טבי ברמות רוחיה לא קביל גיטא דחירותא, ולדבריו הוא דא"ל לשבור מלכא איהו יהודאי ואנא לאו יהודאי משום דאף העבדים אסורים באיסורי גויים ובאיסוריהן כישראל, והא דאמר ליה שבור מלכא אדכרת מאי דעבדת באורתא משום דשבור מלכא היה טועה שהיה סבור שאף הוא אסור בהן כישראל א"נ מפני רוע ההנהגה אמר לן כן.

מתני׳ משל משלו חכמים באשה וכו׳ אלו הן סימניה. פרש״י ז״ל דאסיפא קאי דמיירי בצמל וגם ר״ח פי׳ כן והקשו עליו בתוס׳ חדא דהא בברייתא איירי כמה תנאי בסי׳ צמל וליכא חד מינייהו דאמר כדתנן ועוד דר׳ יוסי גופיה איירי נמי התם ואמר משתקיף עטרה ואי ס״ל דחדא שיעורא הוא במאי דקאמר הכא במתני׳ ה״ל לתלמודא לברורא כדעביד בעלמא ועוד דהיכי אפשר דלא אמר במתני׳ ומתניתא בסי׳ בוחל שהוא העיקר להחליצה ולמיאונין ולעונשין ומנה ידעינן לבגרות שאין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד ועוד דתני בבריתא בוחל מלמעלה בידוע שהביא שתי שערות מלמטה וכיון דבבוחל לא ידעינן שיעורא וסימנין מאי קאמר ועוד השיב עליו רבי׳ הרמב״ן ז״ל מדתנן בר״פ דלקמן בא סימן התחתון עד שלא בא העליון והיינו ודאי משום בוחל ואי לא ידעינן סימנים מאי העליון דקאמר דהא ודאי ההוא אמתני׳ דהכא סמיך לכן הנכון כמו שפי׳ התוס׳ דהכא אבוחל סיימי׳ ומינה ידעינן שיעורא בצמל ומיהו מאי דלא פריש במתני׳ פריש בבריתא.

אלו הן סימני בוגרות להיכא דלא קיימא מעיקר׳ אסימני בוחל משתחיר הפטומת. פי׳ ההקף שתחת העוקץ שהתינוק יונק ממנו הוא הנק׳ פטמת ומכאן נלמוד לפטמת האמור גבי אתרוג שהוא אותו שתחת העוקץ ונקרא ג״כ בוכנתא כדאיתא התם לפי שנכנס באתרוג כבוכנתא באסיתא אבל אותו שעומד על ראש האתרוג אינו פטמת אלא שושנתו דעלמא וכנץ שלו הוא ואינו פוסל כשניטל וכדפרישנא התם בס״ד.

התאנים משיבחילו. פי׳ משיגדילו ומשינפחו ומלשון בחלה פי׳ כלו׳ גדלו ונפחו עלי למשא וכבר אמר בירושלמי דלא מתמנעי רבנן למדרש הא׳ לחית.

שמואל מיחד להו. פי׳ שמיחד אותן לעבדיו שלא יבאו עליהם דרך הפקר דחייש לבושה דידהו ויש בפי׳ רש״י בזה לשון זר שכתב שהוא מיחד אותן ואינו מקפיד משום בושה וה״פ שאינו מקפיד בדבר זה משום חשש בושה שהיו נוגהות הפקר אם לא הי׳ מיחדן והיינו דבמימרא דרב נחמן כתב ואינו מקפיד על בשתן.

רב ששת מסר להו לערבאי. פי׳ לגוים וכת׳ בתוס׳ משום דס״ל דשפחה מותרת בגוי וה״ה לעבד שמותר בגויה בדרך צנעא שאינו בישראל אלא גזרת ב״ד. משום נשג״ז ובעבדים לא גזרו לפי שהן מופקרין ולא יגדרו בבנות ישראל ואעפ״י שהן אסורין כנדה ובאשת איש בישראל מדאורייתא והיינו דאמ׳ בשלהי מס׳ ע״ז דא״ל שבור מלכא לבאטי בר טאבי אדכרת מאי עבדת באורתא ופרש״י ז״ל שנתנו לו ולרב יהודה אשה זונה כדרך הערביים ורב יהודה לא קבלה ובאטי בר טאבי קבלה ואומר ר״ת דבדין עבד דבאטי בר טאבי עבד כנעני היה כדאמר עליה בפ׳ בתרא דקדושין דבארמות רוחא דהוה ביה לא קביל גיטא דחרותא ומאי דא״ל לשבור מלכא איהו יהודאי ואנא לאו יהודאי שהיה נשמר מגיעול גוים כדין עבד שאף עפ״י שהוא מותר בבנותיתן אסור הוא בגיעוליהן דגיעול גוים משום לתא דאסור תורה הוא וגזרו בו יותר ממה שגזרו בנשג״ז ואעפ״י שהוא משום לתא דנדה ואשת איש דאורייתא מן הטעם שאמ׳ ומיהו שבור מלכא טועה היה בדבר זה ולכך אמר ליה אדכרת מאי דעבדת באורתא או שא״ל כן מפני רוע ההנהגה.

ואינה נפסלת בטבול יום. והא דאמרינן בפ' אלו עוברין המקפה של חולין והשום והשמן של תרומה אם נגעטבול יום במקצתו פסל מקום מגעו והכא אמרינן דלא פסל כלל וי"ל דהתם מיירי שהן גוש בקערה וניכרין בפני עצמן:

אתי דימוע דרבנן ומפקע חלה דרבנן. מכאן משמע דתרומה בטל ברוב מדאורייתא והא דדריש ליה בסיפרי את מקדשו ממנו מה שאתה מרים ממנו מקדשו אסמכתא היא וכן מוכח בסוף פ' הערל גבי שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהן שתי סאין א' של חולין וא' של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה וקא"ר יוחנן והוא שרבו חולין על התרומה פי' שאז הן מותרין מן התורה הלכך [הולכין בהם] להקל אלמא ברבייה שרי מן התורה:

אלו נאמר כי תבואו הייתי אומר משנכנסו שנים או שלשה מרגילם. רק בתוס' הגירסא בס"פ ול"ג גירסא זו דאדרבה כי תבוא ומשמע ביאת כולם כדמשמע בפ"ק דקידושין דקאמר התם הואיל ונאמרו ביאות בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחת מהן לאחר ירושה וישיבה אף כל לאחר ירושה וישיבה ואע"ג דאיכא מ"ד לשם דבעי ביאה ומושב מ"מ לא אשכחן כי תבואו דמשמע לאלתר בכניסת שנים ושלשה מרגלים קודם שיכנסו כולם. אלא ה"ג איבבא הייתי אומר משעה שנכנסו בה שנים שלשה מרגלים דמשמע תחלת ביאה מדלא כתיב כי תבואו והכי תניא בסיפרי בפ' שלח לך א"ר ישמעאל שנה הכתוב ביאה זו מכל ביאות שבתורה שבכל מקום הוא אומר והיה כי תבוא והיה כי יביאך וכאן אומר בבואכם ללמדך כיון שנכנסו לארץ מיד נתחייבו בחלה והיינו דקאמר הכא אילו נאמר בבא ולא כתיב כם הייתי אומר דתחילת ביאה כיון דמשונה ביאה זו ת"ל בבואכם דמשמע ביאת כולכם:

לאו כולהו סלוק. ותימה והא כל יושביה עליה קרינן ביה לענין יובל כיון שהיו שם מכל השבטים לפר"ת שפי' דיובל נוהג בבית שני מהאי טעמא וי"ל דבבואכם משמע טפי ביאת כולכם ואע"פ שהיו שם מכל השבטים לא מיקרי ביאת כולכם:

אי זהו סימניה. פרש"י דאצמל קאי ומתוך זה הוצרך לפ' הא דקא"ר יוסי [בברייתא] משתקיף העטרה היינו נמי שיעורא דמשיתן ידו על העוקץ והוא שוקע. וקשה לפי' דלמה שינה ר' יוסי לשונו ועוד דבכולהו תנאי בגמרא לא אמר אחד מהן שיעורא דמתניתין ועוד א"כ ליה יהיב תנא סימנא אבוחל ולקמן תנן בא סימן התחתון עד שלא בא העליון והיינו סימני בוחל. ומפר"ת דאי זהו סימניה דאבוחל קאי ותנאי דגמ' מפרשי סימני בגרות:

משתשחיר הפיטומת. פרש"י ראש הדד כמו ניטלה פיטמתו דאתרוג. ועוקץ פי' חודו של דד מלמעלה. ובפ' לולב הגזול פרש"י ב' פירושים. ונראה דשניהן הן במקום אחד אלא האחד בצד ראשו והאחד בצד זנבו דגבי דד ליכא לפרושי הכי ומסתמא פיטמת ועוקץ דהתם דומיא דהך דהכא:

ויהיב לה ד' זוזי דמי בושתה להנצל מן העונש היה עושה כן דהא אין לעבדים בושת דאמרינן בפ' החובל ואפי' למ"ד יש להם בושת ינתן הכל לרב:

ומסר להו לערבאי. מכאן משמע דשפחה כנענית מותרת לעובד כוכבים וה"ה דעבד מותר בעובדת כוכבים ולא גזרו עליהן משום נשג"ז ואע"ג דאיסור נדה ואשת איש שייך בעבד מן התורה ושילהי ע"ז דא"ל שבור מלכא לבטי אידכר מה דעבדת באורתא ופרש"י ז"ל ששלחו לו זונה כדרך הערביים וקבלה אומר ר"ת אין צריך לומר שהיה רשע דמותר היה בה כי עבד היה כדאמרינן בקדושין בטי בר טבי ברמות רוחיה לא קביל גיטא דחירותא:

משיפציל ראש החוטם. פרש"י ספק וגבי אתרוג נמי מזכיר פיטמת ועוקץ וחוטם ונראה לפ' כמו חוטם דהתם דהיינו מקום שמתחיל לשפע על פי העוקץ וכן הכא למעלה מן הפיטומת מתחיל לשפע כלפי הדד וחריצין כמין פיצולין נראה בהם:

ואינה נפסלת בטבול יום דברי ר' מאיר ור' יהודא ור' יוסי ור' שמעון פוטרים מן החלה ה"ג דהא אמרן לעיל דר' יהודא ס"ל דתרומה בזמן הזה דאורייתא:

אתי דימוע דרבנן עיין מה שכתבתי בפ' ואלו עוברין בפסח במהדורא בתרא:

ומפקע חלה דרבנן פי' כיון דחלה מדרבנן לא מיבעיא תרומה גופה דפטורה מן החלה דאתיא תרומה דרבנן ומיפקעא מחלה דרבנן אלא אפילו מדומע דידה מיפטר מחלה כיון דהיא דרבנן עיין שיטה זו בהי"ב ובספר הלקט:

פיסקא משל משלו חכמים באשה כולי ר' שמעון אומר משנתמעך הכף פי' וגבי דדים סבירא ליה כחד מן הנך תנאי דהא שלשה סימנין מלמטה וכנגדן שלשה מלמעלה אית ליה:

תוס' בד"ה ואינה נפסלת בטבול כו' במקצתן דפסל מקום מגעו וי"ל כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה אתי דימוע דרבנן כו' דקאמר ריש לקיש והוא שרבו כו' פירוש דשרי מדאורייתא כו' עכ"ל וכצ"ל ובתרומה בזמן הוה דהוי דרבנן מיירי התם לר"ל אלא דמשמע להו דמשום דאפילו בתרומה דאורייתא מועיל ביטול ברוב מדאורייתא להכי אמרינן התם שאני אומר דאין סברא לפלוגי הכי בתרומה דאורייתא לתרומה דרבנן וכ"ה לשון התוס' בפרק הערל דאין זה מוכרח אלא דהכי משמע וכן הראיה שהביאו מנפלו אגוזים כו' איירי נמי בתרומה דרבנן:

בד"ה מסר להו לערבי כו' ולא גזרו עליו משום נשג"א אע"ג דאיסור נדה וא"א כו' עכ"ל כצ"ל:

בגמ' נ"ל דצ"ל דאמר רב הונא וכו׳ אשכחתינהו לרבנן דבי רב וכו׳. דלפי הגירסא שלפנינו לא יתיישב לישנא דאמר בתר הכי ואמינא להו אנא וכו' וק"ל:

בתוס' ד"ה ואינה נפסלת בטבול יום וא"ת באלו עוברין גבי מקפה של חולין וכו׳ קאמר דאם נגע בו טבול יום פוסל מקום מגעו כצ"ל וע"ש בפרק אלו עוברין׃ [בא"ד] וי"ל דהתם מיירי כשעשאו גוש בקערה. ר"ל שעדיין השום והשמן בעין כגוש בקערה ולכך כשנגע בו הטבול יום פוסל מקום מגעו והכא דקתני ואינה נפסלת בטבול יום איירי שכבר נתערבה התרומה בתוך החולין ואינה בעין וע"ש בתוס' פרק אלו עוברין ׃ ד"ה אתי דימוע דרבנן וכו׳ אבל מה שגם החולין נחשבו כתרומה וכו'. ר"ל דאנן קי"ל בכל איסורים כשאיסור נתערב בהיתר ואין בהיתר שיעור כדי לבטל האיסור אז נעשה הכל כאיסור כמו שאנן קי"ל דחתיכה עצמה נעשה נבלה ה"נ הכא בתרומה שנתערב בחולין ואין בחולין שיעור לבטל נחשב הכל תרומה לכך ס"ל לר"י ולר"ש דפטורה מן החלה :

בא"ד ולהכי אמר שאני אומר וכו'. ר"ל להכי תלינן לקולא ואמרינן שאני אומר לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין נפלו ׃ ד"ה ל"ג אלו נאמר וכו' אלא ה"ג אי בבאכם יכול אפילו ב' או ג' מרגלים וקאי אלעיל. ר"ל ארישא דברייתא דקאמר דבבאכם משמע מיד כשנכנסו ולכך קאמר יכול מיד כשנכנסים ב' או ג' מרגלים ׃ ד"ה איזהו סימנים וכו' ולפירוש זה אתי שפיר הא דקאמר בגמרא הלכה כדברי כולן להחמיר. לדברי התוס' צ״ל דהא דקאמר בגמרא שאלו את רבי הלכה כדברי מי שלח להו כדברי כולן להחמיר לא אתנאי דברייתא דלעיל מיניה קאי דאיירי בסימני בגרות אלא אתנאי דמתני' קאי דאיירי בסימני נערות ולכך קאמר דהלכה כולן להחמיר פי' דמיד שנראה בה א' מן הסימנים הללו אינה ממאנת ואינה חולצת עד שיהיו בה כולן אבל לפרש"י דכל התנאים לא איירי אלא בסימני בגרות לא שייך לפרש כן שהרי מיד מימי הנערות גדולה היא למיאון ולחליצה כמו שפרש"י לקמן ע"ש ׃ :

רש"י ד"ה רבי יוסי אומר כו' מאי עוקץ כו' כצ"ל:

בד"ה פוטרין מן החלה כו' ה"ה לתרומה הס"ד:

בד"ה נתחייבו בחלה כו' והרי באו הס"ד:

בד"ה משיפציל [וכו'] פסק הס"ד:

תוס' בד"ה אתי דימוע כו' גבי שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שתי סאות כו' דקאמר ר' יוחנן כו' שאני אומר כו' ובריש ההוא כו' כצ"ל:

בד"ה לא גרסינן כו' אלא ה"ג אי בבואכם כו' כצ"ל:

בד"ה לא כולהו חלוק כו' יושביה עליה כו'. נ"ב עיין ברש"י דמגילה דף י"ד:

בד"ה מסר להו כו' דא"ל שבור מלכא לבטי אדכר כו' ורב יהודה לא קבל כותית זונה לא עשה בטי כו' כצ"ל:

גמרא בבאכם בביאת כולכם. כה"ג דרשינן בזבחים (כו):

תד"ה ל"ג. ובספ"ק דקדושין מייתי לה. ר"ל בפרש"י ע"ש (לז ב) בד"ה מידי דהוה:

בא"ד דכי תבואו משמע ביאה חשובה. לא ידעתי המשמעות. אבל ר' ישמעאל קא"ל בספרי ואזיל לשיטתו בקדושין שם דאמר הואיל ונאמרו ביאות כו' אף כל לאחר ירושה וישיבה ע"ש:

במשנה משל משלו חכמים באשה. כה"ג לעיל (יז ב) במשנה:

גמרא יצתה מלאה: איזהו כו' הקמט: כצ"ל כי הוא פיסקא מהמשנה:

רש"י ד"ה חוטם. ספק. וכן

בד"ה משיפציל. ומה שהוגה בגליון דצ"ל פסק. הוא שבוש ועי' בתוס':

תד"ה מסר. משום נשג"א. כ"ה גי' הרש"א. ועי' סנהדרין (דף פב) ובע"ז (דף לו ב):

גמ׳ שמואל מייחד להו ר״נ מחליף להו ר״ש מסר להו לערבי ואמר להו כצ"ל. נ"ב מייחד להו שיתעברו מהם ויולידו להם עבדים ושפחות ואין בזה חדוש דאפי׳ עבד עברי רבו מוסר לו שפחה כנענית. אלא קמ״ל דשמואל מייחד לעבדים ולשפחות טובא בהדי הדדי בערבוביא. ור"נ מחליף (אפשר דעביד הכי דילמא לא אעברי להו מהך ותתעבר מאידך) ולא קפיד. ור"ש מסר להו לערבי להשגיח עליהן שלא יברחו ואע״פ שערביים שטופים בזנות כדאיתא בקדושן (מ״ט ע״ב) עשרה קבין כו׳:

רש״י ד"ה מיחד להו וכו׳ ואינו מקפיד משום בושת כצ״ל:

ד״ה לערבי וכו' שפחותיו לערבי כצ״ל:

תוס' ד"ה אתי וכו' דיש ספרים דגרסי כצ״ל:

וכדאהדר ר"ה ברי' דר"י לרבנן כו' הרמב"ם ס"ל דגם תרומה מימות עזרא ואילך דרבנן יראה דס"ל דר"ה ברי' דר"י ע"ד רבותא קאמר אפי' למ"ד תרומה דאורייתא חלה דרבנן אבל אין האמת כן דתרומה אתיא בק"ו מחלה שנהגה קודם ירושה וישיבה תליא בביאת כלכם מכ"ש תרומה ע' רמב"ם ספ"א מהל' תרומות:

לעבודה נתתיו ולא לבושה יש לעיין כיון דאיצטריך קרא להכי מנ"ל לשמואל דהמשחרר עבדו עובר בעשה כדאמר הוא גופיה פ' השולח ומייתי ליה הש"ס בדוכתי טובא. הלא מבואר בסוטה ג' ע"ב דלר"ע דס"ל לעולם בהם תעבודו חובה היינו משום דמייתרי ליה לגמרי וע"ש היטב ור"י ס"ל באמת רשות היא ואם כן לשמואל דאיצטריך ליה לעבודה נתתיו ולא לבושה מנ"ל שהוא חובה. והנה המובן הפשוט הוא דמ"מ נפקא ליה מלעולם דמהאי לישנא משמע שלא ישחררנו אלא מש"ס דסוטה הנ"ל לא משמע כן ע"ש. ואולי יש לומר לפמ"ש הר"ן פ' השולח דהמשחרר עבדו עובר בעשה היינו משום לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם ומייתי ליה מג"א סימן צ' סק"ל והפי' דהו"א עבד שהוא בכלל מצות לא שייך ביה לא תחנם קמ"ל דמותר להשתעבד בו וממילא קם ליה בלא תחנם ולפ"ז אפשר ר' ישמעאל נמי דאמר רשות מודה בזה דאסור לשחררו בחנם מיהת משום לא תחנם ולר"ע אפי' לדבר מצוה אסור וא"ש הא דשמואל:

ובזה מיושב מה שהקשה לי הרב הגדול מ"ה דוד דייטש אבד"ק סארדהעל דהקשו התוספות בסוטה הנ"ל לר' ישמעאל בצרי ליה ג' מ"ע בתורה היינו לעולם בהם תעבודו ולה יטמא וקנא את אשתו ותי' הגאונים דלר' ישמעאל ס"ל ס"פ הקומץ ד' ציצית ד' מצות הן וטפי ליה הני ג' והקשה הרב הנ"ל אכתי קשה לשמואל דס"ל התם ס"פ הקומץ הלכתא כר' ישמעאל וס"ל נמי לעולם ב"ת עשה א"כ טפי ליה מ"ע א' ולפי הנ"ל א"ש. מיהו בלא"ה לק"מ דרב יהודא מרא דהך שמעתא שאמר כן בשם שמואל רבו ס"ל בברכות ספק קרא ק"ש אינו חוזר וקורא דק"ש דרבנן א"כ בצר ליה מ"ע של ק"ש ואע"פ שאמר התם אמת ויציב דאורייתא ז"א מצות עשה חדש דלכ"ע הזכרת יצ"מ דאורייתא וק"ש נמי דאורייתא ולדידיה ק"ש מיהת דרבנן הוא וא"ש וק"ל:

חייבת בחלה. ולא אמרינן דתרומה פוטרת לה ואע''ג דתרומה אינה חייבת בחלה מדומע חייב בחלה מ''ט דדימוע דרבנן הוא דמדאורייתא חד בתרי בטיל דכתיב (שמות כג) אחרי רבים להטות ורבנן הוא דאצרוך אחד ומאה הלכך לא אתי דימוע דרבנן ומפקע חלה אפילו בזמן הזה דקסברי ר''מ ורבי יהודה חלה בזמן הזה דאורייתא: פוטרין מן החלה. כדמפרש לקמן דקסברי חלה בזמן הזה דרבנן ואתי דימוע דרבנן ומפקע חלה דרבנן והיינו דאמרן לעיל תני ולא סבר לה דהא חזינן דלרבי יוסי חלה בזמן הזה דרבנן וסברוה הנך רבנן דמייתי ראייה מהכא דכי היכי דקאמר ר' יוסי חלה בזמן הזה דרבנן הוא הדין לתרומה: ודלמא. אע''ג דקא חזית מהכא לר' יוסי חלה דרבנן אפ''ה סבירא ליה תרומה דאורייתא וליכא הכי נמי מסתברא דקא בעית לאתויי: נתחייבו בחלה. דכתיב בחלה (במדבר טו) בבואכם אל הארץ והרי באו: ולא נתחייבו במעשר. דבמעשר כתיב (דברים יד) תבואת זרעך עד שיביא כל אחד ואחד את שלו: מתני' פגה. סמדר כך באשה עודה תינוקת קרו לה פגה כל זמן שאין לה סימן לא בדדים ולא בשערות: בוחל. כשהפרי גדל קצת כדתני בגמרא התאנים משיבחלו כך כשיש לה סימן דדין קצת בידוע שהביאה שתי שערות ונערה היא: צמל. בגמ' מפרש לה לשון נוטריקון יצתה מלאה שיש לה סימן מובהק בדדיה ולקמן מפרש סימנין במתני' והיא בוגרת: בזו ובזו. אפי' כשהיא נערה אביה זכאי כו' דכתיב (במדבר ל) בנעוריה בית אביה כל שבח נעוריה לאביה: איזו היא סימנין. אצמל קאי: קמט. פרונצ''ש שגדלו דדיה עד שכפול מעט על החזה ויראה כקמט: משיטו. גדולים יותר: הפיטומת. ראש הדד כמו (סוכה דף לד:) ניטלה פיטמתו: עוקץ. כמו עוקצי האגסים (עוקצין פ''א מ''ז) פוכיצ''ש בלע''ז חודו של דד שהתינוק יונק ופיטומת היינו סביבות עוקץ: גמ' משיבחלו. חייבין במעשר: משילבין ראשיהן. שמשתנין כשמגדילין הכא נמי משישתנה הדד ויראה בו סימן שמגדיל: בחלה בי. גדלה עלי אדם הקץ בדבר נראה לו כגדול אנקיישנ''ץ בלע''ז: מייחד להו. שפחותיו מייחד לאנשים עבדיו ואינו מפקירן משום בושת: מחליף להן. את של זה בזה ואינו מקפיד על בושתן: לערבי. מפקיר שפחותיו לערביים ונוהג בהן מנהג הפקר: משיתקשקשו. כמו (סוטה דף ט:) מקשקשת לפניו כזוג בטנ''ט בלע''ז כלומר גדולים הרבה: חוטם. ספק: משיפציל. ספק: משתקיף עטרה. שגדול העוקץ ועב ומוקף עטרה והיינו שיעורא דא''ר יוסי נמי במתני' שיהא נותן ידו על העוקץ ושוקע ושוהא לחזור:

ואינה נפסלת בטבול יום. וא''ת באלו עוברין (פסחים דף מד.) גבי מקפה של חולין ושום ושמן של תרומה קאמר דאם נגע טבול יום במקצתו דפסל כולו במגעו וי''ל דהתם מיירי בשעשאו גוש בקערה: אתי דימוע דרבנן ומפקע חלה דרבנן. מכאן מביא ריב''א ראיה דתרומה בטלה ברוב דאורייתא והא דדרשינן בסיפרא מאת מקדשו ממנו דעולה בק''א אסמכתא בעלמא הוא וכן הא דקאמר התם דערלה וכלאי הכרם דכפל איסורו ליאסר בהנאה כפל בעלייתו שצריך אחד ומאתים ומיהו ראייה דהכא יש לדחות דלעולם מדאורייתא הכל נאסר לזרים מטעם תערובת התרומה שאינה ניכר אבל מה שגם החולין נחשבו כתרומה ליפטר מן החלה כאילו הכל תרומה זה אינו אלא מדרבנן ומיהו יש להביא ראיה גבי נפלו אגוזים ונתפצעו בהניזקין (גיטין דף נד:) דיש ספרים דגרסי והא הכא דמדאוריית' ברובו בטלה ובשלהי הערל (יבמות דף פב.) גבי שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהן שתי סאות כו' דקא''ר יוחנן והוא שרבו חולין על התרומה פי' דשרי מדאורייתא ולהכי אמר שאני אומר ובריש ההוא פירקא (דף עג:) נמי קאמר תרומה חמורה ממעשר שכן מחפ''ז ולא חשיב ק''א: ל''ג אילו נאמר כי תבואו הייתי אומר משנכנסו ב' או ג' מרגלים דהא רישא דברייתא הכי איתא בספרי (פרשת שלח) (ובספ''ק דקדושין מייתי לה) משונה ביאה זו של חלה דבעלמא כתיב כי תבואו כי יביאך וכאן כתיב בבואכם לומר מיד כשנכנסו קודם כבוש וחילוק אלמא משמע דכי תבואו משמע ביאה חשובה דהיינו לאחר כבוש וחילוק והיכי מצי למימר אפי' ב' או ג' מרגלים אלא הכי גרסינן אי בבואכם יכול אפי' ב' או ג' מרגלים וקאי אדלעיל מיניה: לא כולהו סלוק. ואם תאמר והלא כל יושביה עליה קרינן לענין יובל לפי שמקצת כל השבטים עלו לפר''ת דאמר דיובל נהג בבית שני מהאי טעמא וי''ל דבבואכם משמע טפי בביאת כולכם ואם תאמר היכי ס''ד מעיקרא דתרומה בזמן הזה דאורייתא לרבי יוסי והוי סייעתא לר''ל דלעיל הא ר''ל גופיה סבר דלר' יוסי תרומה בזמן הזה דרבנן בפרק הערל (יבמות ד' פא.) וי''ל דהוי מצי למימר וליטעמיך: איזהו סימניה. פ''ה סימני בגרות ורבי יוסי דאמר בגמרא משתקיף העטרה היינו נמי דקאמר הכא משיתן ידו על העוקץ וקשה דאי חד שיעורא הוא למה שינה רבי יוסי לשונו ותו דכל תנאי דגמרא שום אחד מהם אינו מזכיר משיעורא דמתניתין ועוד דאם כן בבוחל לא נתן שום סימן ובגמרא קאמר בוחל מלמעלה בידוע שהביאה ב' שערות הא לא שמעינן סימני דבוחל לכך פר''ת דאיזהו סימניה דקאמר הכא אבוחל קאי ולפירוש זה אתי שפיר הא דקאמר בגמרא הלכה כדברי כולן להחמיר לענין מיאון: בדק באמתיה ויהיב ד' זוזי דמי בושתה. להנצל מעונש היה נותן לה דהא ר' יהודה אמר בהחובל (ב''ק דף פז.) אין לעבדים בושת ואפילו למ''ד יש לעבדים בושת הוי לרבו: ראש החוטם. פ''ה ספק דלא אתפרש ובפרק לולב הגזול (סוכה דף לה:) גבי אתרוג מזכיר פיטומא ועוקץ וחוטם ומתוך כך משמע דשלשתן באתרוג לצד ראשו ואין אחד מהם לצד זנבו דומיא דדד דגבי דד ליכא לפרושי הכי כמו שפירש באתרוג: מסר להו לערבי. משמע מכאן דשפחה כנענית מותרת בעובד כוכבים וה''ה דעבד כנעני מותר בעובדת כוכבים ולא גזרו עליו משום נשג''ז אע''ג דאיסור נדה ואשת איש דאורייתא שייך שפיר בעבד וא''כ בשלהי מסכת ע''ז (דף עו:) דא''ל שבור מלכא לבטי אדכר לך מה דעבדת באורתא שקבל עובדת כוכבים זונה שמסר לו אושפיזו (ורב) יהודה לא קבל עובדת כוכבים זונה לא עשה בטי איסורא דמותר הוה בה דהא עבד הוה כדקאמר בפרק עשרה יוחסין (קדושין דף ע:) דבטי בר טבי ברמות רוחיה לא קבל גיטא דחירותא: