נידה מו ע"ב

Since we find that the verse equates a minor, i.e., one on the brink of adulthood, to an adult with regard to an intentional violation of an oath and with regard to a vow of prohibition, where one renders an item prohibited to himself through a vow, and with regard to the prohibition of he shall not profane his word, one might have thought that this minor, like an adult, should also be liable to bring an offering for misuse of his consecrated property, e.g., if he ate an item that he consecrated.

Therefore, the verse states with regard to vows: “This is the matter which the Lord has commanded. When a man vows a vow to the Lord, or takes an oath” (Numbers 30:2–3). The emphasis of “this” indicates that it is only with regard to this matter, i.e., prohibitions resulting from vows, that a discriminating minor on the brink of adulthood is considered an adult, but he is not rendered liable to bring an offering for his misuse.

The Gemara analyzes the baraita. In any event, the baraita teaches that a discriminating minor on the brink of adulthood is considered an adult with regard to a vow of prohibition and with regard to the prohibition of he shall not profane his word, which indicates that he is liable for violating this prohibition. This supports the opinion of Rav Huna that a minor is flogged for eating food he consecrated. The Gemara refutes this proof: There is room to say that the word: And, in the phrase: With regard to a vow of prohibition and with regard to the prohibition of he shall not profane his word, should be omitted, and the baraita is comparing a minor to an adult with regard to the prohibition of he shall not profane his word, but it does not indicate that he is liable to receive lashes for violating this prohibition.

The Gemara asks: Can the baraita actually mean that a minor is compared to an adult with regard to the prohibition of he shall not profane his word, but he is not flogged? Whichever way you look at it, this is problematic: If a discriminating minor on the brink of adulthood is considered an adult by Torah law, he should be flogged too, for his violation. And if a discriminating minor on the brink of adulthood is not considered an adult by Torah law, there is no prohibition violated here either. The Gemara answers that according to the baraita the prohibition does not apply to the minor himself, but to those who are warned to keep him away from the prohibited item.

The Gemara raises a difficulty: If so, one can conclude from the baraita that if a minor eats meat from unslaughtered animal carcasses or violates other prohibitions, the court is commanded to prevent him from doing so. This is problematic, as elsewhere it is stated that this matter is subject to dispute (see Yevamot 114a). The Gemara explains: Here we are dealing with a case where the minor consecrated the food item and others ate it. They are liable to receive lashes for their consumption, but if he ate it he is not liable.

The Gemara raises another difficulty: This works out well according to the one who said that if a minor consecrated a food item and others ate it, they are flogged. But according to the one who said that in such a case they are not flogged, what can be said? As it was stated that amora’im disagreed with regard to this issue: If a minor consecrated a food item and others ate it, Rav Kahana says that they are not flogged; Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish both say that they are flogged.

The Gemara therefore reverts to the interpretation that the baraita is referring to the prohibition of he shall not profane his word, not the punishment for violation of the vow. And the reason lashes are not administered is that the prohibition is by rabbinic law. And as for the verse mentioned in the baraita, when it states that the verse equates a minor to an adult, which indicates that it is dealing with Torah law, this verse is a mere support for a rabbinic law.

§ The Gemara discusses the matter itself, i.e., the dispute cited above. If a minor consecrated a food item and others ate it, Rav Kahana says that they are not flogged; Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish both say that they are flogged. With regard to what principle do these Sages disagree? One Sage, i.e., Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish, holds that a discriminating minor on the brink of adulthood is considered an adult by Torah law, which is why others are liable for eating an item he consecrated; and one Sage, Rav Kahana, holds that a discriminating minor on the brink of adulthood is considered an adult by rabbinic law.

Rav Yirmeya raises an objection from a baraita: In the case of a minor girl who is an orphan from her father and her mother or brothers accepted betrothal on her behalf, who vowed, her husband may nullify her vow, like any other husband, despite the fact that this marriage is valid merely by rabbinic law. Rav Yirmeya analyzes this baraita: Granted, if you say that a discriminating minor on the brink of adulthood is considered an adult by rabbinic law, one can explain that a husband whose marriage is by rabbinic law comes and negates a vow that also applies by rabbinic law. But if you say that a discriminating minor on the brink of adulthood is considered an adult by Torah law, can a husband whose marriage is by rabbinic law come and negate a vow that applies by Torah law?

Rav Yehuda says that Shmuel says: Her husband may nullify her vows, whichever way you look at it: If the validity of the vows of such a minor applies by rabbinic law, the husband may nullify her vows, as the validity of their marriage is likewise by rabbinic law. And if the validity of a vow by a discriminating minor on the brink of adulthood is by Torah law, which means she would be violating a Torah prohibition, this is the same as the case of a minor who may eat meat from unslaughtered animal carcasses or violate other prohibitions, and the court or any other adult, including her husband in this case, is not commanded to prevent him from doing so,and it does not matter if his nullification was not effective.

The Gemara raises a difficulty: But there is still concern for a violation, as when she grows and becomes an adult she will eat the food that she rendered forbidden to herself, relying on the initial nullification of her vow by her husband, which was not valid. At that stage she is an adult, whom the court is certainly commanded to prevent from violating prohibitions.

Rabba bar Livai said that this is not a concern, as her husband nullifies her vows each and every moment, and therefore when she reaches majority he will nullify her vow in a manner that is valid by Torah law. And this is the halakha, that the nullification takes effect by Torah law, only in a case where her husband engaged in intercourse with her after she became an adult, thereby rendering their marriage valid by Torah law.

The Gemara raises another difficulty: But there is a principle that a husband cannot nullify vows of his wife that preceded their marriage; and as she is considered his wife by Torah law only when she becomes an adult, her vow when she was a minor preceded their marriage. The Gemara answers that he can still nullify her vow, in accordance with the statement of Rav Pineḥas in the name of Rava, as Rav Pineḥas said in the name of Rava: Any woman who takes a vow, it is from the outset contingent on her husband’s consent that she takes the vow. Since the minor was married by rabbinic law, she vowed on the condition that her husband should agree to her vow, and therefore the nullification is valid by Torah law.

§ The Gemara continues to discuss the validity of the vows of a discriminating minor on the brink of adulthood. Abaye said: Come and hear a mishna (Terumot 1:3): With regard to a minor who has not grown two hairs, Rabbi Yehuda says: His teruma is not valid teruma. Rabbi Yosei says: Until he has reached the age of vows, i.e., when he does not yet have the status of a discriminating minor on the brink of adulthood, his teruma is not valid teruma, but once he has reached the age of vows, his teruma is teruma.

The Sages assumed that Rabbi Yosei holds that teruma in the present applies by Torah law. They therefore objected: Granted, if you say that a discriminating minor on the brink of adulthood is an adult by Torah law, one can understand that one who is a man by Torah law with regard to vows can come and prepare untithed produce [tivla] for consumption by tithing it, which also applies by Torah law. But if you say that a discriminating minor on the brink of adulthood is an adult by rabbinic law, can one who is a man by rabbinic law come and prepare untithed produce, which is prohibited by Torah law? The Gemara refutes this proof: No, perhaps Rabbi Yosei holds that teruma in the present applies by rabbinic law, and this is why he rules that a minor on the brink of adulthood can set aside teruma.

The Gemara asks: And does Rabbi Yosei hold that teruma in the present applies by rabbinic law? But isn’t it taught in a baraita in the anthology called Seder Olam: The verse that states with regard to the Jewish people’s return to Eretz Yisrael following their exile: “And the Lord your God will bring you into the land that your fathers possessed, and you shall possess it” (Deuteronomy 30:5).

These two expressions of possession indicate that the Jewish people had a first possession of Eretz Yisrael in the days of Joshua, when Eretz Yisrael was first sanctified with regard to the obligation of its mitzvot, and they had a second possession at the time of Ezra and the return of the Babylonian exile. In other words, the sanctity of the land lapsed when the First Temple was destroyed and the Jews were exiled to Babylonia, and therefore a second sanctification was necessary when they returned to their land. But they will not have a third possession. That is, it will never be necessary to sanctify the land a third time, as the second sanctification was permanent.

And Rabbi Yoḥanan said: Who is the tanna that taught Seder Olam? Rabbi Yosei. Since Rabbi Yosei maintains that the second sanctification of Eretz Yisrael did not lapse even after the destruction of the Second Temple, he must also maintain that teruma in the present applies by Torah law.

The Gemara answers that Rabbi Yosei taught Seder Olam but he does not maintain in accordance with its ruling here. The Gemara adds: So too, it is reasonable that this is so, as it is taught in a baraita: With regard to non-sacred dough that became mixed with teruma dough, or which was leavened with leaven of teruma,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מו - ב

דתניא, לפי שמצינו שהשוה הכתוב הקטן [בן י"ב שנה ויום אחד שיודע להפלות, אבל הוא עדיין קטן] כגדול, לגבי זדון שבועה, שאם נשבע ועבר על שבועתו, חייב, ולגבי איסר, שאם אסר על עצמו דבר בנדר, ועבר על נדרו, חייב, ולגבי בל יחל דברו, שחייב לקיים מה שנדר ואם אינו מקיים הוא עובר, יכול יהא חייב גם על הקדשו, שאם הקדיש דבר ומעל בו, יהא חייב קרבן מעילה? תלמוד לומר "זה הדבר". דווקא לדבר הזה שאמור בפרשת נדרים ושבועות התרבה מופלא הסמוך לאיש, ולא לגבי חיוב קרבן מעילה על הקדש שהקדיש קטן.

ומוכיח רב הונא בר יהודה: קתני מיהת בברייתא, שקטן נחשב כגדול לגבי איסר ולגבי בל יחל, שחייב, ולוקה אם עובר עליהם, וכדרב הונא.

דוחה הגמרא: אימא, לאיסור בל יחל. אמנם יש ראיה מהברייתא שיש עליו איסור, אבל אין ראיה לדברי רב הונא שלוקה על האיסור.

ומקשה הגמרא: איך יתכן לומר שכוונת הברייתא היא רק לגבי איסור בל יחל, ולא לגבי מלקות, והרי מה נפשך!? - אי מופלא סמוך לאיש נדריו חלים מדאורייתא, ולכן יש איסור, מילקא נמי לילקי,

ואי מופלא סמוך לאיש לאו דאורייתא, ורק תקנה דרבנן יש בדבר, איסור נמי ליכא. שהרי רבנן לא עשו תקנה לחייב קטן, כי קטן אינו מחוייב לקבל תקנת חכמים, אלא אסרו את החפץ שהקטן נדר או הקדיש, לאנשים אחרים, או לקטן עצמו אחרי שיגדל.

מתרצת הגמרא: לאותן המוזהרים עליו. אכן לקטן עצמו אין עבירת איסור אם לא יקיים את הנדר. אבל לגדולים שאחראים עליו יש איסור, שחייבים להפרישו מהאיסור.

ותמהה הגמרא על התירוץ: אם כן, שמע מינה: קטן אוכל נבלות - בית דין מצווין עליו להפרישו ^[99] [והוא הדין שאר איסורים]! והרי יש בכך מחלוקת בגמרא [יבמות קיד א]!? ^[100]

מתרצת הגמרא: באמת יש גם איסור וגם מלקות. ולא מדובר בברייתא שהקטן עובר על הנדר, אלא הכא במאי עסקינן, כגון שהקדיש הוא, הקטן, ואכלו אחרים את מה שהקטן הקדיש. והאחרים האוכלים לוקין.

אך דוחה הגמרא: הניחא למאן דאמר הקדיש הוא, הקטן, ואכלו אחרים, לוקין.

אלא, למאן דאמר אין לוקין, שאין כח בנדרי הקטן אפילו אם הוא מופלא הסמוך לאיש לחייב מלקות את הגדול העובר על איסור נדרו, מאי איכא למימר, איך נסביר את הברייתא?

דאיתמר, הקדיש הוא, ואכלו אחרים, רב כהנא אמר: אין לוקין, רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוויהו: לוקין. ומתרצת הגמרא: רב כהנא הסובר לא לוקין, סובר שנדרי קטן חלים רק מדרבנן, וקרא שהביאה הברייתא [שהשווה קטן לגדול] הוא אסמכתא בעלמא.

גופא, הקדיש ואכלו אחרים, רב כהנא אמר: אין לוקין, רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו: לוקין.

במאי קמיפלגי? מר סבר מופלא סמוך לאיש - דאורייתא, ומר סבר מופלא סמוך לאיש - מדרבנן.

מתיב רב ירמיה ממה ששנינו בברייתא: יתומה שהשיאוה אמה ואחיה [מדרבנן], שנדרה נדר, בעלה מפר לה [כדין כל בעל שיכול להפר את נדרי אשתו].

ומוכיח רב ירמיה: אי אמרת בשלמא נדרים של מופלא סמוך לאיש חלים רק מדרבנן, אתו נשואין דרבנן [שהבעל נחשב מדרבנן כבעל], ומבטלי נדרא דרבנן. כי הם אמרו שחל הנדר, והם אמרו שיהיה נדרה מותר, אם יפר לה בעל שכזה.

אלא אי אמרת שנדרי מופלא הסמוך לאיש הם דאורייתא, וכי אתו נשואין דרבנן ומבטלי נדרא דאורייתא? שהרי מהתורה הבעל הזה אינו בעלה, ואין לו שום כח להפר, והנדר הוא נדר גמור, ואיך מתירים לה חכמים לעבור על הנדר?

מתרצת הגמרא: אמר רב יהודה אמר שמואל: בעלה מפר לה ממה נפשך: אי חל הנדר של הקטנה הזאת מדרבנן - דרבנן הוא, ומועילה הפרה של מי שנחשב לבעלה מדרבנן. ואי נדר של קטנה הזאת הוא נדר דאורייתא, ולא מועילה לו הפרה של בעל מדרבנן, גם כן אין לחוש להכשלתה ויכול להפר לה בעלה הזה, שהרי הקטנה הזאת, 'קטן אוכל נבלות הוא', ואין בית דין מצווין עליו להפרישו מלאכול נבילות או מלעבור על כל איסור אחר, ולכן לא חששו שיפר לה את נדרה בעלה, על אף שאין הפרתו חלה מן התורה.

אך מקשה הגמרא: אם חל הנדר מדאורייתא, הרי אמנם כשהיא קטנה אין בית דין מצווים להפרישה, אבל, והא כי גדלה, אכלה [היא תמשיך לאכול ולעבור אז על הנדר] בהפרה קמייתא, מחמת הפרת הבעל מקודם, בהיותה קטנה, ויש לנו לדאוג שלא תכשל אז בעוון נדרים!

מתרצת הגמרא: אמר רבה בר ליואי: בעלה מפר לה כל שעה ושעה, והוא שבעל בכל יום. ולכן, כל יום הנדר היא מותרת ממה נפשך: אם היא גדולה, כבר קנה אותה בעלה באותו היום בקידושי ביאה, ונעשה בעלה מדאורייתא, ויש לו כח להפר את נדרה. ואם היום היא עדיין קטנה, לא אכפת לנו בהכשלתה, שהרי קטן אוכל נבילות אין בית דין מצווים להפרישו מלעבור על איסור.

ודוחה הגמרא: והא אין בעל מפר [נדרי אשתו] בקודמין [את הנדרים שנדרה לפני שנשא אותה]! ואם כן, איך יכול להפר את נדריה שנדרה כשהיא היתה קטנה, שהיתה נשואה אליו אז רק מדרבנן, לפני שנשא אותה בגדלותה, מדאורייתא?

מתרצת הגמרא תירוץ חדש למה בעל מדרבנן יכול להפר נדר מדאורייתא: כדרב פינחס משמיה דרבא. דאמר רב פנחס משמיה דרבא: כל אשת איש הנודרת, על דעת בעלה היא נודרת. ^[101] ולכן, הקטנה הזאת שנדרה, היה נדרה רק על דעת שבעלה יסכים לנדר, ואם בעלה לא יסכים לנדר לא חל הנדר כלל. וכיון שזה נחשב שיש פה תנאי שהיא נודרת על דעת ש"בעלה" זה יסכים לנדר, לא איכפת לנו, אם מדאורייתא הוא אינו בעלה אלא רק מדרבנן.

אמר אביי: תא שמע ראיה נגד רב כהנא ממה ששנינו: קטן שלא הביא ב' שערות, והפריש תרומות ומעשרות -

רבי יהודה אומר: אין תרומתו של הקטן תרומה.

רבי יוסי אומר: עד שלא בא לעונת נדרים [בן י"ב שנה ויום אחד, שבדקו אותו ואינו יודע להפליא נדר], אין תרומתו תרומה. אבל, משבא לעונת נדרים, תרומתו תרומה.

ומביאה אביי ראיה מדברי רבי יוסי: ^[102]

סברוה, סברו בני הישיבה שרצו להביא מכאן ראיה נגד רב כהנא, קסבר רבי יוסי תרומה בזמן הזה [אחרי החורבן], דאורייתא. ^[103]

ואם כן, אי אמרת בשלמא מופלא סמוך לאיש נדרו והקדשו הם דאורייתא, אתי גברא שתרומתו מועילה מדאורייתא, ומתקן טבלא דאורייתא, כי הקדש ותרומה ונדר דבר אחד הם, שכולם חלים על ידי דבורו.

אלא אי אמרת נדרו והקדשו מועילים רק מדרבנן, תיקשי כיצד הוא מפריש תרומה מן הטבל: וכי אתי גברא שחלות מעשיו היא רק דרבנן, ומתקן טבלא דאורייתא?

ודוחה הגמרא: לא. אלא קסבר רבי יוסי תרומה בזמן הזה דרבנן. ולכן מי שתרומתו מועילה מדרבנן, יכול לתקן טבל מדרבנן.

ותמהה הגמרא: וכי סבר רבי יוסי שתרומה בזמן הזה חיובה הוא רק דרבנן?

והתניא ב"סדר עולם": נאמר "אשר ירשו אבותיך, וירשתה". ודרשינן שיש שתי ירושות: ירושה ראשונה ושניה, יש להן, אבל ירושה שלישית, אין להן. והיינו, שקדושת ארץ ישראל שקידשוה כאשר כבשו בני ישראל את הארץ בירושה ראשונה [כשעלו ממצרים], בטלה בזמן גלות בבל. אבל מה שכבשו כשעלו מבבל, והתקדשה הארץ בפעם השניה, קדושה זאת לא התבטלה בחורבן בית שני, אלא גם כשיבוא המשיח לא תהיה קדושה שלישית, כי הקדושה נמשכת כל הזמן מכח מה שקידשו עולי בבל. ומוכח, שגם בזמן הזה קדושת הארץ היא מדאורייתא.

ואמר רבי יוחנן: מאן תנא סדר עולם - רבי יוסי! ואם כן קשה, איך אפשר לומר שרבי יוסי סובר שחיוב תרומות ומעשרות בזמן הזה הוא רק מדרבנן?

מתרצת הגמרא: רבי יוסי תני לה לסדר עולם בשם תנא אחר, והוא עצמו לא סבר לה שכך ההלכה.

הכי נמי מסתברא שרבי יוסי לא סובר שהלכה כתנא הסובר שבזמן הזה תרומות ומעשרות זה מדאורייתא,

דתניא: עיסה של חולין שנדמעה [נתערבה] או שנתחמצה בשאור של תרומה,

הערות

^[99] והקשו הראשונים והרי יש מצוה לחנך את הקטן במצוות, ואם כן איך מותר להאכיל אותו נבילות? ותירצו שחינוך זה רק להרגילו במצוות עשה, ולא להפרישו מלא תעשה. ובמאירי [נזיר כח ב] כתב שמצוות חינוך לא שייכת במצוות שאדם מחייב את עצמו כגון נדר ונזירות.

^[100] פירשנו על פי רש"י שנחלקו בזה ביבמות. אמנם הרשב"א הקשה על רש"י, שהרי באיסור דרבנן כולם מודים שלא מצווים להפריש את הקטן, וכאן זה הרי איסור דרבנן? ותירץ האחיעזר, שבאיסור כזה שגם אם יתרגל בקטנותו לא יבא לעבור על איסור דאורייתא כשיגדל [כגון מוקצה], כולם מודים שבית דין לא מצווים להפריש את הקטן. אבל בנדר, אם יתרגל עבור על נדריו בקטנותו, הוא ימשיך לעבור על נדריו בגדלותו, ויעבור על איסור דאורייתא.

^[101] הקשו הראשונים, אם כן, למה התורה צריכה לחדש שיש לבעל כח להפר את נדרי אשתו, והרי גם בלאו הכי, האשה תמיד נודרת רק בתנאי שבעלה יסכים? ותירצו, שחידוש התורה הוא רק לגבי הדין שאם קיים לה בעלה את הנדר, או עבר יום שמעו, אינו יכול להפר עוד. ועוד תירצו, שחידוש התורה הוא אפילו במקום שנדרה ואמרה בפירוש שנודרת אפילו אם בעלה לא יסכים לנדרה, בכל זאת בעלה יכול להפר. ועוד תירצו, שכל הסיבה שאשה נודרת על דעת בעלה, זה רק מאחר והתורה נתנה לו כח להפר, וגם אשה זו הנשואה מדרבנן חושבת שבעלה יכול להפר, ונודרת רק על דעת שבעלה יסכים. אבל לולי שהתורה היתה נותנת כח לבעל להפר, לא היתה האשה נודרת על דעת בעלה.

^[102] בתוספות ביארו שאפשר להביא ראיה רק מרבי יוסי, אבל אי אפשר להביא ראיה הפוכה מרבי יהודה הסובר שקטן אינו יכול להפריש תרומות ומעשרות, כי גם אם יש לקטן חיוב לקיים נדריו, עדיין אין זה ראיה שיש לו כח להתיר את הטבל.

^[103] להלכה נחלקו הרמב"ם והראב"ד [תרומות א כו] אם חיוב תרומות ומעשרות בזמן הזה מדאורייתא או מדרבנן.

שכך שנינו בה: לפי שמצינו (מצאנו) בפרשת נדרים "איש כי יפליא לנדור" (במדבר ו, ב) שהשוה הכתוב דינו של הקטן (המופלא הסמוך לאיש) כגדול, לענין זדון שבועה (שעבר על שבועתו במזיד), ולענין איסר (דבר שאסר על עצמו, שייחשב איסור עליו), ולענין איסור "בל (לא) יחל דברו" (שם ל, ב), יכול מעתה יהא קטן זה אף חייב על המעילה בהקדשו (כגון זה שאכל את הקדשו) קרבן, כגדול?

תלמוד לומר בדין הנדרים "זה הדבר אשר צוה ה'. איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה" (שם ל, ב—ג), ללמדנו שרק לענין זה דין המופלא הסמוך לאיש כדינו של האיש, ולא להתחייב קרבן על מעילתו.

ויש לדייק בדברים: קתני מיהת [על כל פנים שנה] בברייתא זו שהמופלא הסמוך לאיש הריהו כגדול לענין איסור ולענין "בל (לא) יחל דברו", והריהו חייב עליהם, והרי זה כשיטת רב הונא שלוקה על אכילת הקדשו. ודוחים: אימא [אמור] כך בדברי הברייתא הזו, ששווה הקטן לגדול לאיסור "בל (לא) יחל דברו" ולא לקרבן.

ותוהים על דחייה זו: וכי יש לשנות בברייתא איסור "בל (לא) יחל", והרי מה נפשך [רצונך], אי [אם] דינו של המופלא הסמוך לאיש הוא דאורייתא [מן התורה] — מילקא נמי לילקי [ללקות גם ילקה]. ואי [ואם] דינו של המופלא הסמוך לאיש הוא לאו דאורייתא [לא מן התורה] אלא מדברי חכמים — איסור נמי ליכא [איסור גם כן אין]! ומשיבים: כוונת הדברים שאין האיסור חל על הקטן עצמו, אלא לאותן המוזהרים עליו (המופקדים עליו להפרישו מאכילת דברים אסורים).

ואומרים: שמע מינה [ממנה, מהלכה זו ששנינו] ראיה למחלוקת חכמים זו, ששנינו אם קטן אוכל בשר נבלות (דבר האסור באכילה) — בית דין מצווין עליו להפרישו. ומכאן למדים שמצווים להפרישו מדבר האסור באכילה, כגון הקדשו. ודוחים: אין להביא מכאן ראיה לשיטה זו, כי הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים], כגון שהקדיש הוא המופלא הסמוך לאיש, ואכלו אחרים את הקדשו, שהם לוקים על הקדשו זה, ואולם אם הוא אכל אינו לוקה.

ושואלים על כך: הניחא למאן דאמר [זה נוח למי שאומר] הקדיש הוא, ואכלו אחרים — לוקין, אלא למאן דאמר [למי שאומר] אין לוקין, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? דאיתמר [שכן נאמר], שנחלקו חכמים בדינו של מי שהקדיש הוא ואכלו אחרים. רב כהנא אמר: אין לוקין, ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוויהו [שאמרו שניהם]: לוקין!

ומשיבים: לשיטת הסובר שאין האחרים לוקים על הקדשו של המופלא הסמוך לאיש, כוונתו שאין לוקים מן התורה, ואולם הריהם לוקים מדרבנן [מדברי חכמים], וקרא [והמקרא] שהובא בברייתא ("שהשווה הכתוב הקטן כגדול") הריהו אסמכתא בעלמא [סמך בלבד].

א למעלה הובא שנחלקו חכמים בדין אחרים שאכלו מה שהקדיש המופלא הסמוך לאיש, ומעתה דנים בה לגופא [עצמה]. למדנו בדין המופלא הסמוך לאיש שהקדיש ואכלו אחרים את הקדשו, שרב כהנא אמר: אין לוקין, ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: לוקין. ומבררים: במאי קמיפלגי [במה הם חולקים]? מר סבר [חכם זה, ר' יוחנן וריש לקיש, סבור] כי דין המופלא הסמוך לאיש הריהו דאורייתא [מן התורה], ולכן לוקים אחרים על הקדשו. ומר סבר [וחכם זה, רב כהנא סבור] כי דין המופלא הסמוך לאיש הריהו מדרבנן [מדברי חכמים], ולכן אין אחרים לוקים על הקדשו.

מתיב [מקשה] רב ירמיה: הקטנה שהיא יתומה מאביה, שהשיאוה אמה ואחיה לפי תקנת חכמים, שנדרה — בעלה מפר לה, כדינו של כל בעל, אף שאין הנישואין הללו אלא מתקנת חכמים. ומעתה יש לדון בדבר: אי אמרת בשלמא [זה נוח, מובן, אם אומר אתה] שדין המופלא הסמוך לאיש הריהו דרבנן [מדברי חכמים], אפשר איפוא לומר כי אתו [באו] נשואין שתוקפם דרבנן [מדברי חכמים] ומבטלי נדרא [ומבטלים נדר] שתוקפו דרבנן [מדברי חכמים]. אלא אי אמרת דאורייתא [אם אומר אתה שתוקף הנדר במופלא הסמוך לאיש מן התורה], וכי אתו [באו] נשואין שתוקפם דרבנן [מדברי חכמים] ומבטלי נדרא [ומבטלים נדר] שתוקפו דאורייתא [מן התורה]?

אמר רב יהודה, אמר שמואל: בעלה מפר לה ממה נפשך (מכל צד שתרצה), שכן אי [אם] תוקף הנדר של המופלא הסמוך לאיש הוא רק דרבנן [מדברי חכמים] — הרי גם תוקף נשואיה רק דרבנן [מדברי חכמים] הוא. אי [אם] תוקף הנדר של המופלא הסמוך לאיש הוא דאורייתא [מן התורה] והריהו עובר על איסור תורה — הרי בכלל קטן אוכל נבלות הוא, ובכגון זה אין בית דין מצווין עליו להפרישו.

ושואלים: והא [והרי] עדיין יכול להיות מכשול בהפרתו זו של הבעל, שכן כי גדלה [כאשר תגדל] אשתו זו שהיתה קטנה בזמן ההפרה ואין להפרה זו תוקף אלא מדברי חכמים, אכלה [תאכל] בהסתמך על הפרה קמייתא [קודמת] זו, והרי אין הפרתו הפרה, ואז היא בגדר גדול האוכל נבילות שודאי מפרישים אותו!

ומשיבים: אמר רבה בר ליואי: אין מקום לחשש זה, משום שבעלה מפר לה כל שעה ושעה, ונמצא שכאשר תגדל, יפר לה הפרה שתוקפה מן התורה. והוא (ובלבד) שבעל אותה בעלה כשהגיעה לגיל גדלות, ותוקפם של הנישואין יהיה מן התורה.

ושואלים על כך: והא [והרי] הלכה היא שאין הבעל מפר לאשתו בנדרים שקודמין לנישואיהם, ומשבגרה והריהי נחשבת כנשואה מן התורה לכל דבר, נחשבים נישואיה בקטנותה ביחס להיום כלפני נישואין. ומשיבים: הסבר הדבר, כשיטת רב פנחס שאמר משמיה [בשמו] של רבא. שכך אמר רב פנחס משמיה [בשמו] של רבא: כל אשה הנודרת נדר — על דעת בעלה היא נודרת, אם יסכים לנדרה, ולכן יכול הוא להפר את נדרה. ואף הקטנה נדרה על דעת בעלה, ולכן יכול הוא להפר את נדרה אף לאחר שבגרה.

ועוד בענין תוקף נדרו של המופלא הסמוך לאיש אמר אביי: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו במשנה במסכת תרומות: קטן שלא הביא שתי שערות, ר' יהודה אומר: אין תרומתו תרומה. ר' יוסי אומר: עד שלא בא לעונת נדרים (שאין הוא עדיין בגדר מופלא הסמוך לאיש) — אין תרומתו תרומה, ואולם משבא לעונת נדרים — תרומתו תרומה.

סברוה [הניחו החכמים] כי קסבר [סבור הוא] ר' יוסי בדין התרומה כי תרומה בזמן הזה היא דאורייתא [מן התורה], ומעתה יש לדון בדבר: אי אמרת בשלמא [זה טוב, מובן דינו של ר' יוסי שמופלא הסמוך לאיש תורם, אם אומר אתה] שדינו של המופלא הסמוך לאיש הוא דאורייתא [מן התורה], לכן יש מקום לומר כי אתי גברא [בא אדם] שיש לו כח החלה לענין נדרים דאורייתא [מן התורה], כגון זה המופלא הסמוך לאיש, ומתקן בתרומתו שתרם תבואה המוגדרת כטבלא דאורייתא [טבל, שלא הופרשו ממנו תרומות ומעשרות, מן התורה]. אלא אי אמרת דרבנן [אם אומר אתה שדין מופלא הסמוך לאיש הוא רק מדברי חכמים], וכי אתי גברא דרבנן [בא אדם שכוח החלתו בנדרים הוא רק מדברי חכמים] ומתקן טבלא דאורייתא [טבל מן התורה]? ודוחים: לא, אין להביא ראיה מכאן שדין מופלא הסמוך לאיש בנדרים הוא מן התורה, שאפשר לומר שהטעם שמופלא הסמוך לאיש יכול לתרום אף שהוא בנדרים רק מדברי חכמים, משום שקסבר [סבור] ר' יוסי בדין תרומה בזמן הזה שהוא רק דרבנן [מדברי חכמים].

ותוהים על כך: וכי סבר [סבור] ר' יוסי שדין תרומה בזמן הזה הוא רק דרבנן [מדברי חכמים]? והתניא [והרי שנויה] ברייתא בסדר עולם על האמור בביאת הארץ "והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה" (דברים ל, ה), ולמדנו מהכתוב המציין שתי לשונות ירושה כי

ירושה ראשונה (שנכבשה הארץ בימי יהושע) והתקדשה לחיוב מצוות, וכן ירושה שניה שבימי עזרא — יש להן לבני ישראל, ואילו ירושה שלישית — אין להן. שכן קדושת הארץ מירושה שניה לא פקעה ממנה.

ואמר ר' יוחנן: מאן [מיהו] התנא ששנה את סדר עולם — ר' יוסי, הרי שר' יוסי סבור שבזמן הזה לא פקעה קדושת הארץ, וחיוב תרומה בה הריהו מן התורה!

ומשיבים: אכן ר' יוסי תני לה [שנה אותה], את סדר עולם, ואולם הוא עצמו לא סבר לה [אינו סבור כמותה]. ומוכיחים זאת, הכי נמי מסתברא [כך גם מסתבר] לומר, דתניא [שכן שנויה ברייתא]: עיסה (בצק) שנדמעה (שהתערב בה מן התרומה), או שנתחמצה בשאור של תרומה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא אין הבעל מפר בקודמין כדר' פנחס וכו'. פי' והא נמי על דעת כן נדרה שאם הקפי' הבעל לא יחול נדרה ומיהו משלא בעל משהגדילה אינו מיפר שכיון שלא קנה קנין גמור אינו מפר שמתחלה מתלא תלי נדרה אם נתקיימו קידושיה יפר נדרה שעל דעת כן נדרה ואם לא נתקיימו הקדושין אף הוא אינו מפר שלא נדרה על דעתו שמא סבורה היא לצאת ומיהו האי תירוצא לא אתיא כרב הונא דאמר הקדיש ואכל לוקה שא"כ היאך היא אוכלת תחלה בהפרתו הרי עדיין קידושי' תלויין והגדר גדר גמור.
ויש שגורסין אלא כדר' פנחסולא וכו'. כלומר לעולם בשלא בעל ולא מפר אלא שעה ראשונה ואעפ"כ אתיא הפרה דידיה ומבטל נדרה דאורייתא שעל דעתו נדרה מכיון שהוא חיי' במזונתיה ועומדת תחתיו ומשמשתו והאי פירושא עיקר ואפילו למאן דלא גריס אלא ה"ג מתפרש דבכמה דוכתא בתלמודא דהדר ביה מתירוציה קמאי ולא אתמר בהו "אלא".

ת״ל זה הדבר. וא״ת ולמאי דס״ד השתא דהא והא מידעי ליה למאי דדרשי ב״ה התם בנדרים חכם מתיר ואין בעל מתיר וי״ל דבהא כר״ש ס״ל להאי תנא דלא דרשי ליה להאי דרשא כדאיתא התם דמשמע להו דסברא הוא ולא צריך קרא כדפרישי׳ התם ואי נמי לעולם דב״ה ותרוייהו ש״מ זה הדבר אין לך אלא מה שכתוב כאן דהיינו לאו וכמו שכתוב כאן חכם בהתרה ובעל בהפרה ואמסקנא לא קשה מידי דאמרי׳ דהא דהכא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא:

אימא לאיסור בל יחל. וא״ת א״כ למה לי קרא למעוטי מקרבן וי״ל דאה״נ דמצי פריך הכי אלא דאידך עדיפא ליה א״נ דדילמא הוה ס״ד דרבי רחמנא שגגתו לקרבן כי היכי דתהוי ליה כפרה.

לאותן המוזהרין עליו. פי׳ שמוזהרין להפרישו שלא יחל דברו.

ש״מ קטן אוכל נבלות ב״ד מצווין עליו להפרישו. פרש״י ז״ל פלוגתא היא בפ׳ חרש ונר׳ מדבריו דאפי׳ בכי הא פליגי אבל זה אינו דלא אפליגו התם אלא באיסורין של תורה אבל בשל דבריהם דכ״ע אין ב״ד מצווין להפרישו כדאיהא התם בהדיא והא איסורא דרבנן הוא לאו דאוקימנא דסבר האי תנא מופלא הסמוך לאיש דרבנן הילכך הכא אליבא דכ״ע פרכינן לה ואגב אורחין שמעינן מהא וכן מההיא דלקמן דיתומה שנדרה דמ״ד קטן אוכל נבלות אין ב״ד מצווין להפרישו אפי׳ בקטן המופלא סמוך לאיש אמרה והא כתיבנא לה ביבמות שפיר בפ׳ חרש בס״ד.

מדרבנן וקרא אסמכתא וכו'. וא״ת ולהאי סברא היכי קתני יכול יהא חייב על הקדשו קרבן מי מחייבין קרבן אדרבנן וי״ל שלפי האסמכתא דורשה פסוק לדרשה בעלמא ויש הרבה כיוצא בו בתורת כהנים.

ר״י ור״ל דאמרי תרווייהו לוקין. פי׳ אבל הוא עצמו אינו לוקה והכי תריצנא למתני׳ דלעיל אליבה דידיה ואתיא בשלא הביא ב׳ שערות דאי לא הא ס״ל לר׳ יוחנן לעיל דתוך זמן לאחר זמן וה״ל גדול ואף לעונשין והוא עצמו לוקה כדאיתא לעיל. אלא ודאי כדאמרן ולהכי קרי ליה בכולה סוגיין קטן אוכל נבלות וליכא למימר דהדר ביה ר״י מההיא דלעיל משום דאיתותב מכאן דלא מפריש ליה תלמודא והקשו בתוס׳ אפילו אחרים היאך לוקים לר׳ יוחנן על מופלא סמוך לאיש דהא דילמא לא מייתי שתי שערות לאחר שנדרו וה״ל קטן שאינו סמוך לאיש וה״ל התראת ספק והתראת ספק לא שמיה התראה לר״י כדאיתא במ׳ מכות ובפ׳ התערובות ותרצו דכיון דרובא מייתי סימנים לכי גדלי בהא סמכינן ארובא.

מר סבר מופלא הסמוך לאיש דאורייתא. פי׳ איסורו דאורייתא הוא לאחריני וכיון דכן מלקא נמי לוקין אבל לגבי איהו גופיה אפילו איסורא דאורייתא נמי ליכא דאי לא מלקא נמי הוא לקי וכדאמרי׳ לעיל להדיא.

מה נפשך אי מופלא סמוך לאיש דאורייתא נמי מילקא לילקי כלומר אי מופלא סמוך לאיש דאורייהא לגבי איהו גופיה מילקא נמי לילקי וזה ברור ונראה דאפילו אחרים הלוקין עליו אין חייבין קרבן דהא בריתא דלעיל כשהקדיש ואכלו אחרי׳ אמרינן הניחא למ״ד הקדיש ואכלו אחרים לוקין דאלמא לדידיה שפיר אתיא כלה מתני׳ בין לחיוב מלקות בין לפטור קרבן.

אי דאורייתא קטן אוכל נבלות הוא אין ב״ד מצווין להפרישו. פי׳ ואפי׳ באיסורין של תור׳ ולמאן דאית לי׳ הכי בפ״ק חרש והקשו בתוס׳ דבפ׳ חרש מספקא לן אליבא דר׳ יוחנן אי אית ליה הכי או לא ותירצו דה״נ בדרך דחיה אמר לה ובדין הוא דה״ל למימר תפשוט אלא דזמנין דלא א״ל תלמודא ולמסקנא הא אוקימנא כדרב פנחס ותו ליכא למפשטה מהכא וא״ת והא אפילו למ״ד קטן אוכל נבלות אין ב״ד מצווין להפרישו היינו היכא דעביד מנפשיה וכדאמר התם מניחו תולש מניחו זורק אבל לא יאמר לו הבא לי חותם הבא לי מפתח דהוה ליה מאכילו בידים שהוא אסור משום לא תאכלום לא תאכילם ויש מתרצים דהכא לגבי דידה גופא איסורא דרבנן בעלמא ובאיסורין דרבנן מותר להאכיל בידים וליתא וכדכתיבנא בדוכתא בס״ד. ויש מתרצין דבדין הוא דמצי למיפרך הכי אלא דאידך פירכא עדיפא לן.

והא הדרינן מהא ואוקימ׳ בדרב פנחס ואינו מחוור לי דאם איתא דכי האי גוונא במאכיל בידים הוא היכי ס״ד לאוקומה בהכי כלל לכך נ״ל דכי האי גוונא לא חשיב כמאכיל בידים וכאומר הבא לי מפתח דהא לא כפי לה דתיכול מנדרה אלא דיהיב לה רשותא והתירה שאם תרצה תאכל.

ה״ג אלא כדרב פנחס ואפילו נסחא דלא גרסי אלא הכי נמי מתפרשא דלעולם בהפרה קמייתא אכלה דבר תורה ובהיתר גמור ואפי׳ לכי גדלה ואין כאן משום קטן אוכל נבלות ואפי׳ למ״ד מופלא סמוך לאיש בדאורייתא וטובא איכא בתלמודא דכוותא.

כל הנודרת וכו׳. פירשתי בנדרים בס״ד.

קסבר ר״י תרומה בזמן הזה דרבנן. ופסקן של דברים אלו כתבתי ביבמות ובמ׳ פסחים בס״ד דהלכתא כרבנן דפליגי עליה דר״י וס״ל תרומה בזמן הזה דרבנן אבל ר׳ יוסי בזמן הזה דאורייתא ס״ל כמסקנא וכמתני׳ דסדר עולם וכן חלה בזמן הזה כדאסיקנא הכא וכרב הונא בריה דר׳ יהושע ובכתובות פירשתיה לההיא בס״ד.

ש"מ קטן אוכל נבלות כו' תי' כי ב"ד מצווין נמי להפרישו ומי ניחא הא קתני יכול יהא חייב על הקדשו קרבן. וי"ל שהיה יכול לומר ולטעמיך:

הקדיש הוא ואכלו אחרים. הכי נמי הוה מצי למימר שגדל הוא עצמו ואכל א"נ לא רצה לומר לפי ששנה כבר לזדון שבועה ולכך מיתוקמא בהקדיש הוא כו' כדי שתהא איירי בתרוייהו ולא משכחת זדון שבועה באחרים הילכך בעי לאוקומי סיפא באחרים:

וקרא אסמכתא בעלמא הוא. והא דקא אמר יכול יהא חייב על הקדשו קרבן לפי האסמכתא הולך ודורש הפסוק:

ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו לוקין. תימה הא שמעינן לר"ל דאמר התראת ספק לא שמה התראה בפרק התערובות גבי הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה וכל מופלא סמוך לאיש התראת ספק היא דשמא לא יביא שערות ונמצא דאכתי לא הוי שנה שלפני גדול וכשהביא שתי שערות לא איירי דא"כ הוא עצמו אם אכל ילקה לר' יוחנן דאמר לעיל תוך זמן כלאחר זמן וי"ל דאזלינן בתר רובן שמביאין שערות בזמנן:

אי דאורייתא קטן אוכל נבילות כו'. תי' הוה מצי למיפרך והא בעי ר' יוחנן בפ' חרש דב"ד מצווין להפרישו אלא בלאו הכי פריך שפיר (ולהכי) [ולפי] המסקנא דרב פינחס בלא"ה ניחא:

כרב פנחס כו'. פרש"י ולהכי מיפר בקודמין הואיל שנדרה על דעת בעלה ודחק לפ' משום דאין כתוב אלא בספרים אחרים ומצינו בפ' אע"פ דאמר רב הונא בריה דרב יהושע באומרת יקדשו ידי לעושיהן ואין כתוב בספרים אלא אעפ"כ הוי פירושו כמו אלא. ובנדרים בסוגיא זו כתוב אלא בכל הספרים הילכך נראה לפ' דאדלעיל קאי דפריך אתי נישואין דרבנן ומבטלי נדרה דאורייתא ומשני אין כדר' פינחס דכיון דנודרת על דעת בעלה יכול להפר אפי' הוי נישואין דרבנן. ותימה א"כ למה נכתבה הפרת הבעל כלל כיון דכל אשה נודרת על דעת בעלה י"ל דכיון דאמר קיים ליכי שוב אין הבעל יכול להפר אפי' הוי נישואין דרבנן א"נ אפי' פירשה בהדיא שנדרה שלא לדעתו בעלה מיפר לה בעל כרחה. א"נ משום דנתנה תורה רשות לבעל להפר הוא דאמרינן דנודרת על דעתו לפי שנראה לה שבידו להפר כמו בשאר נשים הילכך כיון שנדרה על דעתו וסמוכה על שולחנו כל עיקרו על דעתו נדרה ויכול להפר:

סברוה קסבר תרומה בזמן הזה דאורייתא ובעי לאיתויי סייעתא לר"ל. ותימה דהא ר"ל סבר בפרק הערל תרומה בזמן הזה דרבנן וי"ל דהוה מצי למימר ולטעמיך:

אתי גברא דרבנן ומתקן טבל דאורייתא. ותימה אדפריך מדר' יוסי ליסייעיה מדר' יהודה דאמר אין תרומתו תרומה וי"ל דר' יהודה שפיר מצי סבר דמופלא סמוך לאיש דאורייתא ואפ"ה אין תרומתו תרומה דדוקא להקדיש ולאסור הוי מופלא סמוך לאיש כגדול אבל לתקן הכרי לא חשיב כגדול הילכך אין תרומתו תרומה:

מה נפשך אי מופלא סמוך לאיש דאורייתא מילקא נמי לילקי אי דרבנן איסורא נמי ליכא פירש אי מופלא סמוך לאיש דהוא עובר בכל יחל הוא מדאורייתא דדרשינן כל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל מלקות נמי ליחייב ואי דרבנן דמדאורייתא אע"ג דנדרו נדר הני מילי דמיענשי אחרים עילויה ואיהו נמי לכי גדיל אבל בעודו קטן כיון דלא מיחייב בשאר עונשין לא מיחייב נמי אהאי ולא דרשינן כל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל והמורה פירש אי מופלא סמוך לאיש דאורייתא מכי יפליא ונדרו נדר מילקא נמילילקי דהא כל מאן דנדרו נדר קאי עליה בבל יחל ואינו נ"ל דהא כי מתרצינן לקמן אלא הבמ"ע כגון שהקדיש הוא ואכלו אחרים ופירש המורה אבל לדדי' לא לקי ואחרים הוא דלקי על ידו אכתי איכא לאקשויי הכיאי מופלא סמוך לאיש דאורייתא דהוה נדר איהו נמי לילקי ואי מדרבנן הוה נדר אחרים נמי לא לילקי דהא לקמן אמרינן דטעמא דמאן דאמר אין האחרים לוקין משום דקסבר דנדר המופלא מדרבנן היא אבל מדאורייתא אינו נדר כלל אלא לאו ש"מ השתא ס"ד דנדר המופלא מדאורייתא הוא והאי דאמר מה נפשך הכי פירושיה אם הוא מן התורה לדרוש כל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל וחייב הוא מלקות ואם לאו לא מיחייבו אלא אחרים אבל הוא לא:

ולא היא דהא מתרץ אלא הב"ע וכולי ומוקים לה דהוא מדאורייתא ואי אכל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל קאי היכי אמרינן דאחרים לוקין ולא הוא אלא לאו ש"מ אמופלא סמוך לאיש קאי אם נדרו נדר דאורייתא ומעיקרא ס"ד דאי נדרו נדר הכי נמי דעובר בבל יחל והשתא מתרצינן דלא דרשינן כל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל אלא אחרים דבני עונשין נינהו לוקין על ידו ואיהו דלאו בר עונשין הוא לא לקי:

מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא קשיא לי דאי מדרבנן היכי אמרינן יכול יהא חייב על הקדישו קרבן ומי איכא קרבן דרבנן והא קא מיית חולין בעזרה ואמאי איצטרך זה הדבר למעוטי' אלא לאו ש"מ דתנא מופלא סמוך לאיש דאורייתא סבירא ליה:

אי דאורייתא קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצוון עליו להפרישו פי' דאע"ג דנדרה נדר מדאורייתא הני מילי לאיחיובי אחרים על נדרה אבל איהו גופא מיגו דלא מיענשא בשאר עונשין בהאי נמי לא מיענשא:

בהילכתין דלעיל סברוה קסבר ר' יוסי תרומה בזמן הזה דאורייתא כולי פי' ובהא פליגי ר' יהודא ור' יוסי דר' יהודא סבר מופלא סמוך לאיש דרבנן ותרומה דאורייתא ולא אתי גברא מדרבנן ומתקן טיבלא דאורייתא ור' יוסי סבר מופלא סמוך לאיש דאורייתא ומתקן טיבלא דאורייתא והאי דאמר אביי ת"ש הכי קא פשיט דתנאי נינהו אי נמי מר' יוסי קא פשיט משום שקיי"ל ר' יוסי נמוקו עמו ומהדר לא קסבר ר' יוסי תרומה בזה"ז דרבנן פי' ודכולי עלמא מופלא מסוך לאיש דרבנן ובהא פליגי דר' יהודא סבר תרומה בזה"ז דאורייתא ור' יוסי סבר דרבנן וליכא לפרושי דר' יוסי מילתיה דר' אתא לפרושי ולאפליגי דלא אשכחן בכה"ג אלא לר' יהודא כי אמר בד"א או אימתי שבא לפרש דברי חכמים אבל ר' יוסי לעולם לא בא לפרש דברי ר' יהודא:

בפרש"י בד"ה אלא כו' מדרבנן כלומר כו' איסורא בעלמא ומדרבנן ומקרא כו' עכ"ל פירוש איסורא לאחרים בעלמא שאכלו מדרבנן אבל לקטן אפילו איסורא ליכא כדאקשינן איסורא נמי ליכא דקטן לאו בר קבולי עליה תקנתא דרבנן ודקתני בברייתא יכול יהא חייב קרבן כו' בדרך אסמכתא קאמר ליה דאי הוי דאורייתא יכול יהא חייב כו' וק"ל:

גמ' רבי יהודה אומר אין תרומתו תרומה ובסדר המשנה שלפנינו ר"י אומר תרומתו תרומה וע"ש בפירוש הר"ש:

שם הניחא למ״ד הקדיש הוא ואכלו אחרים וכו'. יש לדקדק דמשמע דמשום דמוקי הא דקתני לבל יחל כגון שאכלו אחרים פריך הניחא אבל אי מוקי לה באכלו הקטן דלקי עליה משום בל יחל הוה אתי ליה שפיר ככ"ע והא ליתא דמכ"ש לא הוה אתי כמ"ד דהקדיש הוא ואכלו אחרים אין לוקין דכיון דאפילו אחרים אין לוקין עליה משום דס"ל מופלא סמוך לאיש הוי מדרבנן כ"ש היכא דאכלו הקטן דאין לוקה ויש ליישב דהמקשה הוה ס"ל דבין רב כהנא ובין רבי יוחנן ור"ל כולהו ס"ל דמופלא סמוך לאיש דאורייתא וכולהו ס"ל דהקדיש הקטן ואכלו לוקה כרב הונא וכברייתא דקתני שהשוה הכתוב קטן כגדול ולזדון שבועה וכו' ולבל יחל ר"ל שהוא בעצמו לא יחל דברו ואתי הברייתא ככ"ע אכל אי גם אחרים ילקו על הקדישו בהא פליגי וס"ל לרב כהנא דאין לוקין דלא גלי לן שגם אחרים לא יחלו את רברו אבל השתא דמשני דהקטן בעצמו אינו לוקה על הקדישו והא דקתני בברייתא שהשוה הקטן כגדול לבל יחל היינו כגון שהקדיש הוא ואכלו אחרים לכך פריך הניחא וכו' ומשני מדרבנן וכו' ר"ל דרב כהנא ורבי יוחנן ור"ל פליגי נמי בהאי סברא דמר ס"ל מופלא סמוך לאיש דאורייתא ומר ס"ל מופלא סמוך לאיש דרבנן אבל המקשה לא הוה ס"ל דפליגי בזה אלא שפליגי אי גם אחרים מילקי עליה או לא כמו שכתבנו וק״ל:

בתוס' ד"ה אי מופלא וכו' וי"ל דהכי פריך אי מופלא סמוך וכו' ואית ליה איסורא וכו'. ר"ל והוי כאילו פריך הכי ממ"נ אי אית ליה למופלא סמוך וכו' ואית ליה לאיש איסורא אם כן מילקי נמי לילקי ואי לא לקי איסורא נמי ליכא וק"ל:

רש"י בד"ה כדרבי פנחס כו' אהכי נדרה דאורייתא כו' כצ"נ:

גמרא ת"ל זה הדבר. כצ"ל וכן ברש"י:

שם אי דאורייתא קטן אוכל נבלות הוא ואין ב"ד מצווין עליו להפרישו. לכאורה קשה מזה לשיטת התוס' בשבת (קכא) דבהגיע לחינוך לכ"ע מצווין להפרישו. ועי' בהגר"א ז"ל או"ח סי' שמ"ג סק"ח:

שם ר"י תני לה ול"ס לה. עי' הגהות הב"ח ועמש"כ בעירובין (ד' צו ב) בס"ד. ואין סתירה עלי מפרש"י כאן שזווגם אהדדי. שלא פי' כן אלא בדעת המקשן:

תד"ה ריו"ח. ובהביא ב"ש נמי לא מיירי דא"כ כו'. תימה דא"נ דכלפני הזמן ג"כ לא א"ש דאכתי הוי התראת ספק דהא אותן שערות לא מהני אף אם יהיו לאח"ז דשומא נינהו עי' לקמן (מח ב). וי"ל בדוחק עפ"י מה שהבין המל"מ בפ"ב מהל' אישות הי"ח בשיטת ר"ת בתוס' לקמן (מט) בד"ה ואב"א. דלר"י בהביאה תוך הפרק אינה נעשית גדולה בהן עד שחשיכה. ואז נעשית גדולה על אותן השערות עצמן ע"ש. אולם בחדושי להרמב"ם הקשיתי עליו בזה:

גמ׳ רבי יוסי תני לה ולא סבר לה. נ"ב עיין כיוצא בה פר״ע (דף פח ע״א):

רש״י וזה הדבר הדבר וכו' שיהא אסורו איסור כצ״ל:

ד״ה יש להן וכו׳. נ״ב ונצטרכו לירושה כצ״ל:

גמ' שהקדיש הוא ואכלו אחרים. ע' נדרים טו ע"א בר"ן שם:

יכול יהא חייב על הקדשו קרבן ת"ל וזה הדבר הרמב"ם השמיט הך ומשמע דס"ל דחייבים על הקדשו קרבן נ"ל משום דלמאי דקיי"ל בעל מיפר וחכם מתיר ונפקא לן מזה הדבר עי' מסכת נדרים ע"ח ע"א וע' מ"ש תוס' בב"ב ק"כ ע"ב ד"ה מיבעיא להו וק"ל וא"כ לא אייתר לן קרא לדרשא דהכא ומביאים קרבן על הקדשו:

לאותן המוזהרים עליו הקשו תוס' האיך ס"ד שיתחייב ע"ז קרבן יל"ד ומ"ט לא הקשו כן לעיל כדמשני איסור דרבנן בעלמא אם כן איך ס"ד להתחייב ע"ז קרבן. ועוד למסקנא מסיק דלמ"ד סמוך לאיש לאו דאורייתא ברייתא אסמכתא בעלמא קאמר א"כ [איך] ס"ד לחייב קרבן וע"כ צ"ל דלמ"ד חולין בעזרה לאו דאורייתא שפיר משכחת ליה קרבן אדרבנן כמבואר להדיא בנזיר כ"ט לר"ל שם ע"ש וא"כ ה"נ נימא הכי וי"ל דעיקר קו' הוא דהו"ל מה שלא הפריש הקטן שב ואל תעשה ולא מייתי קרבן אלא בקום ועשה דמשו"ה לא מייתי קרבן אכרת דפסח ומילה כמבואר במכות י"ג ע"ב וזה מדוקדק מלשון תוס' בקושייתם שכ' איך ס"ד לחייבו קרבן משום שמניחים לו לעבור על נדרו עכ"ל פי' דהו"ל שב ואל תעשה. ולפ"ז לפמ"ש משנה למלך ס' ה' מאכלות אסורות דהכא מיירי בספי ליה בידים וה"ק ש"מ ב"ד מצווין להפרישו באיסור דאורייתא מיהת וא"כ בדרבנן ספי' ליה בידים מיתסר דלמ"ד אין מצווים להפרישו באיסור דאורייתא א"כ בדרבנן שרי למיספי ליה בידים ע"ש א"כ הו"ל ה"נ קום ועשה ולק"מ קו' תוס':

ש"מ קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו מכאן מקשים אשיטת הרמב"ם סוף ה' מאכלות אסורות דאפי' באיסור דרבנן לא ספינן לקטן איסורא בידים א"כ לא פריך הכא מידי דילמא לאותן המוזהרים עליו לספות ליה בידים. וי"ל דהשתא דלא ס"ד דקאי אאחרים שאכלו רק הברייתא מיירי אקטן עצמו ר"ל שהניחו לקטן לאכול איסורא. וא"כ סיפא דפטורי' מקרבן מעילה נמי קאי אקטן עצמו פטורים המוזהרים ואי מיירי דאחרים ספו ליה א"כ הם מעלו במה שספו ליה והקטן פטור לגמרי אפי' היה גדול כה"ג. ואין הקרבן משום הקטן ואין לומר אכתי משכחת ליה בשנתנו לו בשליחתו של הקטן שהוא צוה לגדול שיתנו לו ובמעילה יש שליח לדבר עבירה ולא מעל הגדול ולעולם דספי' ליה ז"א דהא אין שליחות לקטן ואלא ע"כ לא מיירי בספי' ליה בידים וא"ש פסק הרמב"ם אלא לפ"ז תהדר הקו' אפירש"י דמ"ש לעיל בשם משנה למלך ליישב פירש"י דמיירי בספי ליה בידים ליתא כמ"ש וי"ל לפמ"ש בסמוך אי"ה [דלשיטת] רש"י אליבא דמ"ד מופלא סמוך לאיש לאו דאורייתא קטן עושה שליח א"ש כנ"ל:

כגון שהקדיש הוא ואכלו אחרים הקשו תוס' דזדון שבועה לא מתוקם אלא בעצמו ולפע"ד משכחת ליה בשהתפיסו אחרים בשבועתו של קטן עי' ר"פ שבועות שתים בתרא כ' ע"א וכאביי דשם וע"ש בר"ן יתיישב גם אליבא דהלכתא וק"ל:

רבי יוחנן ור"ל דאמרי תרווייהו לוקין הקשו תוספות דהו"ל התראת ספק כו' ובהביא ב' שערות נמי לא מיירי דהא ר' יוחנן אית ליה תוך זמן כלאחר זמן דבריהם תמוהים אדרבא אי הוי ס"ל כלפני זמן מאי אהני ליה שערות שומא נינהו אבל השתא דס"ל כלאחר זמן א"ש ומיירי דיש לו שערות קטנות דלא כשיעור או באשה סי' שלא כשיעור המפורש במתני' דלקמן ומ"מ התראת ספק לא הוי דידעינן דעד שנת י"ג יגדלו הסי' הללו. אבל מ"ש תוספות דעל הרוב מביאין שערות בזמנן זהו ק"ק לרבא דלית ליה חזקה אלא למיאון ולא לחליצה ומכ"ש דלא יועיל ללקות וכבר הזכרתי זה לעיל:

בעלה מיפר לה ממ"נ לשון ממ"נ אינו מדוקדק ויש לומר דרשב"א ביבמות הקשה האיך יפר לה ומספי לה איסור בידים ועי' מ"ל סוף ה' מאכלות אסורות. ולפע"ד לפמ"ש תוס' בפסחים פ"ח ע"א ד"ה שה לבית אבות דלא אסור אלא דומיא דנבילה ושרצים אבל היכי דאיכא חינוך מצוה שרי וא"כ ה"נ אינו דומה לנבילה ושרצים דאיכא חינוך מצוה דהנודר כאלו בנה במה והמקיימו כאלו מקריב עליו קרבן ומצוה להפר ומשו"ה מותר להפר לה. אמנם זהו אם הוא נדר מן התורה אזי המקיימו כאלו בונה במה אבל אם הוא רק דרבנן אבל מן התורה אינו אלא דיבורא בעלמא בודאי אינו מצוה בהפרה. אלא דלפ"ז אין כאן איסור דאתי נישואין דרבנן ומבטלים נדרא דרבנן. והא"ש ממ"נ אי דרבנן ואז אין מצוה בהפרה נגד זה דרבנן ודרבנן היא. ואי דאורייתא א"כ הא אין ב"ד מצווין להפרישו. ואם כן היכי דאיכא חינוך מצוה נחתינן חד דרגא ומספינן ליה אפילו בידים:

כדרב פנחס כ' רשב"א ביבמות דיש אין גורסים אלא כדר"פ וס"ל דעדיין צריכין לשנויי קמייתא פי' דוקא הבעל יכול להפר ולא אחר אפי' נדרה על דעתו. ובעל נמי אין מיפר בקודמים משום דר"פ דכל עצמו לא התירה תורה אלא משום שנדרה על דעתו ושהוא בעלה ומה שנדרה קודם נישואין לא היה על דעתו. ולכן הכא בקטנותה הו"ל קטן אוכל נבילות ובגדלותה יכול להפר בקודמים שהרי הוא עתה בעלה וגם לשעבר נדרה על דעתו כצ"ל דברי הגורסים כן. אלא דלדידהו קשה קו' תוס' אר' יוחנן ור"ה ומ"ש תוס' דלמסקנא א"ש ליתא דהא אכתי צריכין לקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו. וי"ל דהא בנזיר כ"ט ע"ב פליגי תנאי אי הלכה היא בנזיר או לחנכו במצות ומסיק הש"ס דפליגי במופלא סמוך לאיש נמצא דר' יוחנן אתיא כתנאי ממ"נ או במ"ש הלכה היא בנזיר או במ"ש מופלא סמוך לאיש דאורייתא אלא מ"מ לק"מ אר"י לימא כתנאי משום דזיל הכי קמדחי [ליה וזיל הכי קמדחי ליה] ולא אתברר לן טעמא ופלוגתתיה דהני תנאי דהתם. ואפשר דמשו"ה מסתפק ר' יוחנן אי מצווין להפרישו או לא דאי פליגי הני (בהני) תנאי במופלא סמוך לאיש א"כ נימא דהך ברייתא אתיא כמ"ד מופלא סמוך לאיש לאו דאורייתא וב"ד מצווין להפרישו. אך אי פליגי בהלכה היא בנזיר ודכ"ע מופלא סמוך לאיש דאורייתא מוכח מהך ברייתא דאין ב"ד מצווין להפרישו וק"ל וכן יש לומר לרב הונא דמצי סבר בפשיטות דפליגי הני תנאי במופלא סמוך לאיש. וא"ש דהרמב"ם לא מייתי הך ברייתא דתינוקות דס"ל דאתיא כמ"ד מופלא סמוך לאיש לאו דאורייתא ואנן קיי"ל דאורייתא:

והנה הרמב"ם פסק מופלא ס"ל דאורייתא ופסק נמי הלכה היא בנזיר ופסק נמי דיכול האב להדירו עד שיביא ב' שערות והוא נגד הש"ס דנזיר שם והרגיש בזה הלח"מ. ולפע"ד ס"ל לרמב"ם דסוגיא דנזיר אזלא למ"ד אין ב' ידים זוכות כאחת א"כ א"א שידירו האב כשיכול הוא בעצמו להדיר א"ע אך אנן קיי"ל נערה היא ואביה מקבלין גיטה דשתי ידים זוכות כאחת א"כ ה"נ עי' גיטין ס"ד ע"ב:

עד שלא באו לעונת נדרים כו' הר"ש ריש מסכת תרומות מייתי בשם ירושלמי מאת כל איש ולא קטן אשר ידבנו לבו ולא חרש ושוטה שאין להם דעת לנדב והקשה ר"ש אמאי לא ממעט נמי קטן מהא ותי' משום דכשהגיע לעונת נדרים יש לו דעת לנדב ע"ש ולכאורה [אין] הדבר מובן דזהו אי מופלא סמוך לאיש דאורייתא אבל אי גבי נדר לא מהני מופלא מן התורה שפיר קשה כל איש ל"ל. וא"כ צ"ע מאי פריך הכא אדרבה נימא ר' יוסי ס"ל מופלא ס"ל לאו דאורייתא ואייתר ליה כל איש ודריש מניה אפי' כל דהו איש כדאיתא כה"ג בבכורות ג' ע"א גבי כל בכור ולפי גי' הר"ש דגרס במתני' ר"י אומר תרומתו תרומה אע"פ שלא הביא ב' שערות י"ל בהא פליגי דבין למר ובין למר מופלא ס"ל לאו דאורייתא ומכל איש מרבי' כל דהו איש אפי' קטן ור"י סבר כיון דמופלא לאו דאורייתא ממילא אין לו שום מעלה ומרבינן כל דהוא איש אפי' קטן ממש ור' יוסי ס"ל דעכ"פ משכחת שום מעלה במופלא דכוותיה כמ"ש תוס' בנזיר ס"א ע"ב וכמ"ש לעיל מוקמינן ריבויא דכל איש אמסתבר אהפחות מופלא סמוך לאיש ומאי פריך וצל"ע גדול:

אמנם אי גרסינן ר' יהודה אומר אין תרומתו תרומה י"ל קצת דהרי חזינן דר' יהודה ס"ל מופלא ס"ל דאוריית' והוי טעינן דקטן מופלא לא אימעט מאשר ידבנו לבו ומשו"ה אימעט מכל איש ולעולם קטן לא. ור' יוסי ס"ל נהי נמי דמופלא דאורייתא היינו לאיסור בל יחל אבל מקרבן אימעוט מזה הדבר כדלעיל בברייתא והה"נ מלעשות תרומתו קדש שיתחייב עליה מיתה וחומש ואינו בכלל אשר ידבנו לבו והוה שפיר בכלל המיעוט וכל איש ל"ל ע"כ לרבות מופלא כל דהוא איש וסברא זו היתה פשוטה כ"כ להמקשן ומשו"ה פריך מינה וכ"ז דוחק והקו' צל"ע:

ובסברא זו נ"ל ליישב קו' תוספות והראשונים אשיטת רש"י ביבמות ל"ד ע"א ד"ה מתוך י"ג כו' ע"ש היטב הנה מה שהקשה דהו"ל כמו אחר שתתגיירי אחר שתשתחררי לא חשו לה הראשונים ז"ל משום דהכא ממילא אתי ועי' מ"ל פ"ד מהלכות אשות ה' ד' אך הא קשיא איך הקטן יכול לעשות שליח וגם במשנה למלך לא מצא ישוב לזאת הקושיא. ולפע"ד להך תנא דנזיר כ"ט ע"ב דמס"ל לאו דאורייתא לדידיה אייתר כל איש דגבי תרומה לרבות קטן מופלא שיכול להפריש תרומה דאורייתא נמי וא"כ ממילא נעשה נמי שליח לתרומה דכתיב גם אתם ומקשינן גם לאתם דהיינו השליח דאתא מריבויא דגם מקשינן ע' רפ"ב דקידושין וה"ה לכל השליחות שבעולם כל מה שהקטן בעצמו יכול לעשות יכול נמי לעשות שליח אחר לאותו הדבר. והשתא כיון דהקטן עצמו יכול לקדש לאחר שאגדל ושתגדלי א"כ יכול נמי לעשות שליח על זה האופן וק"ל. ובגיטין פ"ה ע"א קרי לקטן בר הויה א"כ יכול לעשות שליח:

ירושה ראשונה ושני' יש להן התוס' יבמות פ"ב מייתי שיטת ר"ח ירושה ראשונה ושניה של אברהם ויהושע יש להן ושלישית של עזרא אין להם והקשו תוספות משמעתין דמסיק וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סליק ולפע"ד ס"ל לר"ח דיהושע קידש את הארץ באופן שכל פעם שיצאו ממנה ישראל ויחזרו ויהיה ביאת כולכם יתחייבו בחלה וכמו ביובל דבעי' כל יושבי' עליה ואי נסתלקו יושבי' בטל היובל ואי חוזרים אח"כ ממילא חזר היובל לאיתנו. וצ"ל דכך היה הקידוש מעיקרא שיהיה הארץ קדוש לכשיהיו כל יושביה עליה ינהג בו יובל ומ"מ אי נמי אין כל יושביה עליה לא בטלה מפני זה קדושת הארץ אלא כשחזרה הרי היא בקדושתה קמייתא ואינה צריכא קידוש מחדש ה"נ ס"ל לר"ח גבי חלה כשנסתלקו ממנה כל ישראל בחורבן בית א' והיה נ"ב שנים לא ישב שם אדם אז לא נהגה חלה אפי' כשחזרו עד שיהיה ביאת כולכם ועם עזרא לאו כולהו סליק. ויש להביא ראיה לזה מדאמר יכול בביאת ב' וג' מרגלים וקשה וכי אפשר לומר כן הא בעינן מלך ונביא וכה"ג ואורים ותומים לקדש כמבואר פ"ב דשבועות ע"ש י"ו ע"א. אלא ע"כ צ"ל דקדושת יהושע היה סגי לכשיבואו לשם יתחייבו והוה ס"ד דאפי' בביאת ב' וג' מרגלים סגי קמ"ל ביאת כולכם בעינן:

(מו ב) קטן שלא הביא שתי שערות ר' יהודה אומר אין תרומתו תרומה.—הנה בתרומות פ"א מ"ג שנינו: "ר' יהודה אומר תרומתו תרומה". ועי' ר"ש שם שהוכיח שגם בנדה כאן יש להגיה כן. אבל הגר"א בשנות אליהו שם כתב, שיש להגיה כאן "ר' מאיר אומר אין תרומתו תרומה", וברייתא היא. [המובאת גם בירוש' יבמות פי"ג יג סע"ג.]

ודע שכתב עוד בשנות אליהו שם, דבירושלמי תרומות שם ה"א איתא על הא דתנן "חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה החרש והשוטה והקטן" - "מאן תנא קטן דלא כר' יהודה דתני ר' יהודה אומר מעשה וכו'", ומהירושלמי הלז מוכח, דלא גרסינן במתני' כלל הא דר' יהודה, מדמצריך להביא ראייה מברייתא (ע"ש). ואנחנו לא באנו לידי מדה זו, כי לא קרבה זו אל זו. ולדעתנו משנה א' דחמשה לא יתרומו וכו' מיירי ברוצים לתרום מכרי של אחר ע"י שליחת הבעלים. והטעם הוא משום שאין לאלו דין שליחות, וכמו שנראה באותה משנה ובירושלמי שם. אבל במשנה ג' שם מיירי בקטן המפריש תרומה מכרי של עצמו, ולפ"ז אין ראיה על משנה א' שהיא דלא כר' יהודה דמשנה ג', דעד כאן לא אמר ר' יהודה דתרומת קטן תרומה אלא במפריש מכרי שלו, אבל אפשר שמודה, דאין שליחות לקטן להפריש מִכֻריו של חבירו; ולכן הוכרח הירושלמי להוכיח דמתני' דלא כר' יהודה מברייתא, שר' יהודה מתיר לקטן להפריש בשליחות אביו. וגם בירושלמי ה"ג שם מבואר, דאותה משנה ג' מיירי בקטן התורם את שלו. ועוד מצינו מפורש בירושלמי יבמות פי"ג ה"ב [יג סע"ג]: "תמן תנינן קטן שלא הביא שתי שערות ר' יהודה אומר תרומתו תרומה". הרי שכן היה נוסח הירושלמי במשנה. וגם הר"ש בתרומות פ"א מ"ג הביא הירושלמי דיבמות הנ"ל, ונדחק הרבה ליישב למה הביא בירושלמי שם הראייה מברייתא ולא מאותה משנה דתרומות פ"א מ"ג. וכבר נתיישב זה לפנינו יפה יפה, וניכרין דברי אמת.

לפי שמצינו שהשוה הכתוב. מכי יפליא דמשמע יודע להפלות סמוך לאיש דאכתי קטן הוא כל שנה זו: זה הדבר אשר צוה וגו'. כלומר לאיסר ולא יחל אמרתי שיהא איסרו איסר ונדרו בבל יחל ולא לקרבן מעילה ובל יחל היינו מלקות ומסייע ליה לרב הונא: אימא לאיסור בל יחל. כלומר איסורא בעלמא ולא מלקות: אי מופלא סמוך לאיש דאורייתא. מכי יפליא לנדור נדר: מילקא נמי לילקי. דהא כל זמן דנדרו נדר קאי עליה בבל יחל: איסורא נמי ליכא. עליו אם אכלו דהא אי אתו רבנן לתקוני הכי תקון שלא יאכלו אחרים את הקדשו או הוא לכשיגדיל אבל בקטנותו לא באו לאסור עליו דקטן לאו בר קבולי עליה תקנתא דרבנן הוא: ומשני לעולם דרבנן ואיסורא אמאן קאי על אותן המוזהרים עליו להפריש מאיסורא: ש''מ כו'. פלוגתא היא בפרק חרש שנשא פקחת ביבמות (דף קיד.): אלא הכא במאי עסקינן כו'. ולעולם כדקתני ולאיסר ולבל יחל דהוי מלקות גמור ואפ''ה לא תסייעיה לרב הונא מהא דהא דקתני מלקות אהקדש קטן לאו לדידיה קאמר אלא לאחרים שאכלו את הקדשו: מדרבנן. כלומר מ''ד אין לוקין מוקים להא דקתני לאיסר ולבל יחל כדאוקמינן לאיסור בל יחל איסורא בעלמא ומדרבנן ומקרא דכי יפליא דקתני שהשוה הכתוב אסמכתא בעלמא: יתומה. שהשיאתה אמה דבת מיאון היא דנשואין דידה מדרבנן: בעלה מפר נדרה. ולא קרי לה יתומה אלא בקטנותה כל זמן שראויה למיאון: אי אמרת בשלמא מופלא סמוך לאיש. לא הוי נדרו נדר אלא מדרבנן מש''ה בעלה מפר לה דאתו נשואין דרבנן כו': והא לכי גדלה אכלה. בההיא הפרה דלאו הפרה היא ונמצא גדול אוכל נבלות: כל שעה. ואף משגדלה: והוא שבעל. לאחר שגדלה דהויא הך בעילה קדושין גמורין דאורייתא דמעשה גדולה מעשה הלכך אתו נישואין דאורייתא ומבטלין נדרא דאורייתא: אין הבעל מפר. נדרים הקודמין לנישואין במסכת נדרים והאי נדר קדם להך בעילה דאורייתא על דעת בעלה. והך קטנה על דעתו של זה נדרה וכי אמרינן אין הבעל מפר בקודמין היכא דלית לה בעל בשעת נדר כלל: כדרב פנחס. כלומר לא תוקי לה לברייתא כשהבעל מפר לה כל שעה ושעה לעולם נדרה דאורייתא ודקשיא לך אתו נשואין דרבנן ומבטלין נדרא דאורייתא אהכי מבטלת דכל הנודרת כו': לעונת נדרים. היינו מופלא הסמוך לאיש שנדריו נבדקין: סברוה. רבנן בני הישיבה דבעו לאותובי לרב כהנא מהכא: תרומה דאורייתא. וקאמר משבא לעונת נדרים תרומתו תרומה ותרומה והקדש ונדר חדא היא דמקדשה בדבורו שקורא עליה שם: ירושה ראשונה. של יהושע: ושניה. בימי עזרא: יש להן. כלומר בגלות נבוכדנצר בטלה קדושת הארץ ונצטרכו ליורשה ולקדשה בשניה: אבל שלישית. לעתיד לבא: אין להם. כלומר אינה ירושה דלא יצטרכו לרשתה ולקדשה דלא בטלה קדושתה מגזרת הכתוב: ואמר רבי יוחנן. בעלמא: מאן תנא סדר עולם רבי יוסי. דהוא סתמה כי היכי דסתם מתניתין ר''מ: תני ולא סבר לה. להא דרשא דקתני שלישית אין להן אלא ודאי בטלה קדושת הארץ ותרומתה דהשתא דרבנן: עיסת חולין שנדמעה. כגון שנפל סאה של תרומה לתוך פחות ממאה של חולין:

אי מופלא הסמוך לאיש דאורייתא מילקא נמי לילקי. וא''ת ואמאי פריך בפשיטות דלילקי הא איכא אמוראי דאמרי דנדרו נדר לענין שאם אכלו אחרים שלוקין אבל הוא לא לקי דקטן הוא לעונשין וי''ל דהכי פריך אי מופלא הסמוך לאיש דאורייתא ואית ליה איסורא לקטן מילקא נמי לילקי: לאותן המוזהרין עליו. תימה א''כ היכי ס''ד דלחייבו קרבן לפי שמניחין לו לעבור על נדרו וי''ל דהוה מצי למימר ולטעמיך אלא דבלאו הכי פריך שפיר: כגון שהקדיש הוא ואכלו אחרים. וא''ת ואמאי לא מוקי כגון שאכל הוא בעצמו לכשהגדיל והוה ניחא טפי דזדון שבועה לא מתוקמא אלא כשאכל בעצמו דאפי' נשבע שלא יאכלו אחרים אין בכך כלום כל זמן שלא אסר עליהם בקונם דהוי כהקדש וי''ל דניחא ליה לאוקומי כשאכלו אחרים מיד סמוך לנדרו: רבי יוחנן ור''ל דאמרי תרוייהו לוקין. וא''ת והא סבר ר''ל התראת ספק לא שמה התראה בהתערובות (זבחים עח.) גבי נותר ופגול שבללן זה בזה והכא התראת ספק הוא דשמא לא יביא ב' שערות עד ב' שנים או ג' ונמצא דאכתי לא הוי מופלא סמוך לאיש ואי מיירי שאכלו אחרים לאחר שהגדיל א''כ הל''ל כשאכלו הוא בעצמו ובהביא שתי שערות נמי לא איירי דא''כ הוא עצמו אם יאכלנו ילקה דרבי יוחנן אית ליה לעיל דתוך זמן כלאחר זמן וי''ל דאזלינן בתר רוב שמביאין שתי שערות בזמנן דהיינו בני י''ג ויום א': אין ב''ד מצווין להפרישו. וא''ת לרב הונא דאמר שהוא עצמו לוקה מה מועיל הפרתו ותו מה משני הא בעי רבי יוחנן למימר בפרק חרש (יבמות דף קיד.) דב''ד מצווין להפרישו וי''ל דלמסקנא דקאמר דעל דעת בעלה נודרת אתי שפיר והוה מצי למימר השתא וליטעמיך הא סבר ר' יוחנן דב''ד מצווין להפרישו אלא דבלא''ה פריך שפיר: כדרב פנחס דאמר על דעת בעלה היא נודרת. והוי כמו אלא אע''ג דלא כתוב בספרים אלא וכעין זה יש בפ' אע''פ (כתובות דף נט.) אמר רב הונא בריה דרב יהושע באומר יקדשו ידיך לעושיהם דאין בספרים אלא ובנדרים (דף יג) יש בספרים אלא וא''ת א''כ אמאי נכתב בפרשת נדרים דבעל מפר לאשתו אפי' אינה אשתו כגון הכא הבעל מפר דעל דעתו נודרת וי''ל דאיצטריך לענין שאם אמר קיים ליכי שאינו יכול להפר א''נ משום דאמר רחמנא בעל מפר קאמר דלעולם על דעתו היא נודרת ואע''ג דהכא לא הוו אלא נישואין דרבנן ולא אמרה תורה שיפר מ''מ היא סבורה שבידו להפר כמו בשאר נשים ונודרת על דעתו: אי אמרת בשלמא מופלא הסמוך לאיש דאורייתא. וא''ת אדפריך מרבי יוסי לסיועי מדרבי יהודה דאמר אין תרומתו תרומה אלמא סבר דמופלא הסמוך לאיש דרבנן ולכך לא מתקן טבל דאורייתא וי''ל דר' יהודה נמי אית ליה דמופלא סמוך לאיש דאורייתא ולהקל לתקן טבל לא איתרבי להיות כגדול:

נידה מו ע"ב - Steinsaltz

דף מו - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד