נידה מו ע"א

וטעמא דלאחר זמן הוא דגמר' לה למילתיה הא תוך זמן כלפני זמן ועוד מתיב רבי זירא {במדבר ו-ב} איש כי יפליא לנדור נדר מה ת''ל איש לרבות בן י''ג שנה ויום אחד שאע''פ שאינו יודע להפליא נדריו קיימין ה''ד אי דלא אייתי שתי שערות קטן הוא אלא לאו דאייתי שתי שערות וטעמא דבן י''ג ויום אחד הוא דהוה ליה איש הא תוך זמן כלפני זמן תיובתא אמר ר''נ כתנאי בן ט' שנים שהביא ב' שערות שומא מבן ט' ועד י''ב שנה ויום אחד שומא רבי יוסי ברבי יהודה אומר סימן בן י''ג שנה ויום אחד דברי הכל סימן הא גופא קשיא אמרת מבן ט' ועד י''ב שנה ויום אחד שומא הא י''ג שנה גופא סימן והדר תני בן י''ג שנה ויום אחד סימן הא י''ג שנה גופא שומא מאי לאו תנאי היא דמר סבר תוך זמן כלאחר זמן ומר סבר תוך זמן כלפני זמן לא דכ''ע תוך זמן כלפני זמן ואידי ואידי בתינוקת ורישא רבי וסיפא ר''ש בן אלעזר ואיבעית אימא הא והא בתינוק ורישא ר''ש בן אלעזר וסיפא רבי ואיבעית אימא הא והא רבי הא בתינוק הא בתינוקת ואב''א הא והא ר''ש בן אלעזר הא בתינוק הא בתינוקת רבי יוסי ברבי יהודה אומר סימן א''ר כרוספדאי בריה דרבי שבתאי והוא שעודן בו תניא נמי הכי בן ט' שנים ויום אחד שהביא ב' שערות שומא מבן ט' ועד י''ב שנה ויום אחד ועודן בו שומא ר' יוסי בר' יהודה אומר סימן אמר רבא הילכתא תוך זמן כלפני זמן רב שמואל בר זוטרא מתני לה לשמעתא דרבא בהאי לישנא אמר רבא קטנה כל י''ב שנה ממאנת והולכת מכאן ואילך אינה ממאנת ואינה חולצת הא גופא קשיא אמרת אינה ממאנת אלמא גדולה היא אי גדולה היא תחלוץ וכי תימא מספקא ליה ומי מספקא ליה והאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנין ה''מ בסתמא אבל הכא דבדקו ולא אשכחו לא אי הכי תמאן חוששין שמא נשרו הניחא למ''ד חוששין אלא למ''ד אין חוששין מאי איכא למימר דאיתמר רב פפא אמר אין חוששין שמא נשרו רב פפי אמר חוששין הני מילי לענין חליצה אבל לענין מיאון חוששין מכלל דמ''ד חוששין חולצת והא חוששין בעלמא קאמר אלא לעולם דלא בדקה ולענין חליצה חיישינן וכי קאמר רבא חזקה למיאון אבל לחליצה בעיא בדיקה אמר רב דימי מנהרדעא הלכתא חוששין שמא נשרו והני מילי היכא דקדשה בתוך זמן ובעל לאחר זמן דאיכא ספיקא דאורייתא אבל מעיקרא לא אמר רב הונא הקדיש ואכל לוקה שנאמר {במדבר ו-ב} איש כי יפליא לנדור {במדבר ל-ג} ולא יחל דברו כל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל וכל שאינו בהפלאה אינו בבל יחל מתיב רב הונא בר יהודה (לרבא) לסיועי לרב הונא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מו - א

וטעמא דלאחר זמן הוא, דגמרה לה למילתיה. שיש לו גם שנים וגם שתי שערות, וגופו נגמר לגמרי להתבגר.

ומכאן מוכיח רב המנונא: הא תוך זמן, אפילו גדלו לו שערות, כלפני זמן. והשערות אינן אלא שומא בעלמא.

ועוד קושיא על השיטות שאם הביא שערות לפני הגיל נחשב כגדול, מתיב רבי זירא מברייתא. דתניא, "איש כי יפליא לנדור נדר". מה תלמוד לומר 'איש'? - לרבות בן י"ג שנה ויום אחד, שאף על פי שאינו יודע להפליא, נדריו קיימין ^[94]. היכי דמי הדין של הברייתא?

אי מדובר באופן דלא אייתי שתי שערות - קטן הוא,

אלא לאו, דאייתי שתי שערות. וטעמא, דבן י"ג ויום אחד שיש לו גם שנים וגם שערות הוא דהוה ליה איש,

הא תוך זמן, שיש לו רק שערות בלי שנים, כלפני זמן, והשערות הן שומא בעלמא!

ותיובתא לשיטת רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, הסוברים שתוך הזמן הוא כלאחר הזמן.

אמר רב נחמן: המחלוקת שבין רב ורב חנינה הסוברים שצריך גם שערות וגם שנים, ובין רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי הסוברים שמספיק רק שערות, היא כמחלוקת תנאי:

דתניא, בן ט' שנים שהביא ב' שערות, הרי הן שומא בעלמא, ואינן סימן שהוא כבר גדול, לכולי עלמא. אבל, אם הביא את השערות מבן ט' ועד י"ב שנה ויום אחד, בכך נחלקו: תנא קמא סובר שגם הן שומא. אבל רבי יוסי ברבי יהודה אומר: הן סימן שהוא גדול.

בן י"ג שנה ויום אחד - דברי הכל זה סימן שהוא גדול.

הא גופא קשיא. אמרת מבן ט' ועד י"ב שנה ויום אחד, שומא. הא כל הי"ג שנה גופא [מי"ב ויום אחד עד סוף הי"ג] - סימן. והדר תני: בן י"ג שנה ויום אחד, סימן. הא כל הי"ג שנה גופא - שומא!

מאי לאו, תנאי היא, דמר [התנא ששנה את הרישא] סבר, תוך זמן כלאחר זמן, והשערות בשנת הי"ג הן סימני בגרות. ומר [התנא ששנה את הסיפא] סבר, תוך זמן כלפני זמן, ושערות בשנת הי"ג הן שומא בעלמא.

דוחה הגמרא: לא. דכולי עלמא סוברים שהבאת שערות תוך זמן כלפני זמן. ואידי ואידי [רישא והסיפא] מדברים בתינוקת. ורישא רבי היא, סובר שתינוקת נעשית גדולה בגיל י"ב שנה ויום אחד. וסיפא, רבי שמעון בן אלעזר היא, הסובר שתינוקת נעשית גדולה בגיל י"ג שנה ויום אחד.

ואיבעית אימא, הא והא בתינוק. ורישא רבי שמעון בן אלעזר היא, הסובר שתינוק נעשה גדול בגיל י"ב שנה ויום אחד. וסיפא - רבי היא, הסובר שתינוק נעשה גדול בגיל י"ג שנה ויום אחד.

ואיבעית אימא: הא והא [הרישא והסיפא] רבי היא, אלא הא, הרישא מדברת בתינוק שנעשה גדול בגיל י"ג שנה ויום אחד. ואילו הא, בתינוקת שנעשית גדולה בגיל י"ב שנה ויום אחד.

ואיבעית אימא: הא והא, רבי שמעון בן אלעזר. הא [הרישא] בתינוק שנעשה גדול בגיל י"ב שנה ויום אחד, הא [הסיפא] בתינוקת שנעשית גדולה בגיל י"ג שנה ויום אחד.

שנינו בברייתא: רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אם בן ט' שנה ויום אחד הביא ב' שערות, אינו נידון כשומא בעלמא אלא כסימן.

אמר רבי כרוספדאי בריה דרבי שבתאי: והוא שהשערות נידונות כסימן ולא כשומא, בתנאי שהשערות עודן בו כשהגדיל. אבל אם נשרו בינתיים, זו היא הוכחה שהשער אינו סימן של בגרות אלא שומא בעלמא.

תניא נמי הכי: בן ט' שנים ויום אחד שהביא ב' שערות - שומא, מבן ט' ועד י"ב שנה ויום אחד ועודן בו - שומא. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: סימן. ^[95]

אמר רבא: הילכתא כמאן דאמר תוך זמן כלפני זמן.

[יתומה קטנה, יכולים אמה ואחיה להשיאה, מדרבנן. אבל נתנו בידה את הכח למאן בבעלה ולצאת ממנו במיאון גרידא, ואינה צריכה גט, ונחשבת לפנויה לכל דבר. אבל אם גדלה, ובא עליה בעלה בגדלותה, הרי היא מתקדשת לו בקידושי ביאה ונעשית נשואה גמורה לו מדאורייתא, ואינה יוצאת בלי גט. ואם התגרשה, הרי היא גרושה ולא פנויה.

קטנה שנשואה מדרבנן, ומת בעלה בלי זרע, אינה צריכה להתייבם או לחלוץ לאחים של בעלה, אלא ממאנת והולכת לה].

רב שמואל בר זוטרא מתני לה לשמעתא דרבא, שתוך הזמן הוא כלאחר זמן, בהאי לישנא. דהיינו, שדייק את הכלל הזה של רבא מתוך דבריו של רבא בסוגיה אחרת:

אמר רבא: קטנה שהשיאוה אמה או אחיה בנישאין מדרבנן, כל י"ב שנה, אפילו הביאה שערות, הרי היא ממאנת והולכת מבית בעלה, כדין כל קטנה שיכולה למאן.

והיינו, כיון שסבור רבא כי הבאת השערות בתוך הזמן היא כלפני הזמן, ואינן נחשבות סימן גדלות, אלא הן שומא בעלמא.

אבל מכאן ואילך, מגיל י"ב שנה ויום אחד, אינה ממאנת, כי שמא היא גדולה, ואינה חולצת, אם היא יבמה, כי עדיין אין מחשיבים אותה לגדולה, וקטנה אינה בת חליצה.

ודנה הגמרא: הא גופא קשיא. מצד אחד אמרת, מי"ב שנה אינה ממאנת. אלמא, גדולה היא, על הצד שהביאה שתי שערות, ולכן כבר לא מועיל בה מיאון בלי גט. אך אי גדולה היא, תחלוץ, שהרי גדולה [שהיא נשואה מן התורה], יוצאת מן היבם בחליצה, ומדוע אמר רבא שאינה חולצת!

וכי תימא מספקא ליה לרבא אם הביאה כבר ב' שערות והרי היא גדולה, או עדיין לא הביאה והרי היא קטנה, ולכן הולכים לחומרא, ואינה ממאנת, ואם היא יבמה היא אינה ממאנת.

הרי אי אפשר לומר כך. כי, ומי מספקא ליה לרבא?

והאמר רבא: קטנה שהגיעה לכלל שנותיה [י"ב שנה ויום אחד], אינה צריכה בדיקה אם הביאה ב' שערות, אלא הרי היא חולצת כי יש לנו חזקה ^[96] שכאשר הגיעה לגיל הגדלות, היא גם הביאה סימנין.

מתרצת הגמרא: הני מילי, דסמכינן על החזקה שהביאה כבר שתי שערות, בסתמא. אבל הכא, דבדקו אותה ולא אשכחו לה שערות, לא. אין לה את החזקה שהביאה שתי שערות.

מקשה הגמרא: אי הכי, שמדובר באופן שנבדקה ולא נמצאו בה שערות, תמאן! כי הרי בדקנו וראינו שהיא קטנה, ומדוע אמר רבא שאינה יכולה למאן.

מתרצת הגמרא: חוששין שמא הביאה ב' שערות, ואחר כך נשרו השערות, והיא באמת כבר גדולה, ואינה יכולה למאן.

הניחא למאן דאמר חוששין שמא נשרו השערות. אלא למאן דאמר אין חוששין, מאי איכא למימר, מדוע אינה יכולה למאן!?

דאיתמר, מי שנבדקה לאחר שהגיעה לגיל שתים עשרה שנה ויום אחד, ולא נמצאו בה שתי שערות,

רב פפא אמר: אם רואים שאין לה שערות, אין חוששין שמא נשרו השערות, אלא בודאי לא הביאה סימנים, והיא עדיין קטנה, בודאי.

רב פפי אמר: חוששין.

וקשה לפי רב פפא, הסובר שהיא קטנה ודאי, מדוע אינה יכולה למאן?

ומתרצת הגמרא: מה שאמר רב פפא "אין חוששין שנשרו", כוונתו היא, שאין לומר שבודאי היו שערות ונשרו, ועתה היא גדולה, אלא הדבר הוא בגדר ספק. ולכן, הני מילי שנחלקו אם חוששין שמא נשרו השערות והיא כבר גדולה, לענין להחמיר עליה שצריכה חליצה, שהחושש לכך שהשערות נשרו, סובר שצריכה גם חליצה. אבל לענין להקל עליה שיועיל לה רק מיאון לחוד, כולם חוששין שנשרו השערות והיא כבר גדולה, ולא מקילים.

מקשה הגמרא: מכלל, דמאן דאמר "חוששין", רק לגבי חולצת קאמר? והא חוששין בעלמא קאמר, ומשמע בין למיאון בין לחליצה?

מתרצת הגמרא: אלא, לעולם - דלא בדקה אם הביאה שערות. ולענין חליצה חיישינן שמא לא הביאה שערות. וכי קאמר רבא חזקה, ולא צריך לבדוק שהביאה שערות, למיאון, שאינה יכולה למאן, כי מסתמא היא כבר גדולה. אבל לחליצה בעיא בדיקה שהיא כבר גדולה. אבל בלי בדיקה, לא נותנים לה לחלוץ רק מכח החזקה שהיא גדולה ^[97].

אמר רב דימי מנהרדעא: הלכתא, חוששין שמא נשרו. והני מילי היכא דקדשה בתוך זמן [בשנים שהיא ודאי קטנה], ובעל לאחר זמן [בזמן שאם הביאה שערות היא כבר גדולה], דאיכא ספיקא דאורייתא, שאולי בעל אחרי שהיא כבר גדלה והביאה שערות, ועשה בה קידושי ביאה והיא נשואה גמורה מדאורייתא. אבל מעיקרא, אם בעל אותה רק לפני י"ב שנה ויום אחד, ואין לנו ספק שאולי היא נשואה לו מדאורייתא [כי בוודאי לא עשה מעשה המקדש אותה בזמן שהיא גדולה, וכשהיא קטנה לא תופסים בה קידושין מדאורייתא], לא חוששין שהיו שערות ונשרו.

אמר רב הונא: הקדיש תינוק בן י"ב שנה ויום אחד שנבדק ונמצא שיודע להפלות, ואכל את מה שהוא הקדיש, לוקה ^[98]. שנאמר "איש כי יפליא לנדור", ומשמע שגם מופלא הסמוך לאיש [שנה לפני שגדול היודע להפלות], חל נדרו, ואף לוקה אם עבר על נדרו, וזאת, על אף שקטן אינו בר עונשים באיסורים אחרים, כי בפסוק הסמוך לו נאמר "ולא יחל דברו", ודרשינן, כל שישנו בהפלאה - ישנו בבל יחל. וכל שאינו בהפלאה - אינו בבל יחל.

מתיב רב הונא בר יהודה לאמוראים שחולקים על רב הונא, ולסיועי לרב הונא, ממה ששנינו בברייתא:

הערות

^[94] שיטת הרמב"ם [נדרים י"א ג] וההלכות גדולות [הלכות מיאון] שגדול לגבי נדרים זה תלוי רק במספר השנים ולא בסימני שערות, ומקשה המשנה למלך אם כן איך הגמרא מביאה ראיות שלגבי נדרים לא אומרים תוך הזמן כלפני הזמן. הרי בנדרים זה לא תלוי בכלל שסימני הגוף ובשערות. ומתרץ השב שמעתתא [שמעתתא ה יא] שלמאן דאמר ששערות מועילות בלי שנים והוא גדול לכל דבריו, מודים הרמב"ם וההלכות גדולות ששערות מועילות גם לגבי נדרים, ורק להלכה שאנו פוסקים כמו מאן דאמר שצריך גם שערות וגם שנים, סוברים הרמב"ם וההלכות גדולות שמספיק שנים לבד.

^[95] נחלקו הראשונים מהי שיטת רבי יוסי ברבי יהודה: שיטת הרשב"א והריטב"א והר"ן היא, שגם קטן שגדל לו שערות בגיל י"ב ויום אחד נעשה גדול רק כשיש לו גם שנים וגם שערות כלומר בגיל י"ג ויום אחד, והמחלוקת בין רבי יוסי ברבי יהודה וחכמים היא, שלרבי יוסי השערות שהופיעו מקודם הן סימנים, ורק צריך שני תנאים לגדלות, שנים וסימנים, וגם אם אחרי גיל י"ג ויום אחד לא מופיעות שערות חדשות אפשר להסתמך על השערות הקודמות. ואילו לחכמים השערות שהופיעו לפני הזמן הן שומא בעלמא, ולכן הן לא מהוות הוכחה לגדלות, גם אחרי שנת הי"ג. שיטת התוספות רי"ד [בסוגיא] והרא"ש [נזיר ל] שרבי יוסי ברבי יהודה סובר שנעשה גדול מיד בהופעת השערות, ולא צריך שנים [ורק הוא גדול בתנאי שלא ינשרו הסימנים, ולכן גדלותו מוטלת בספק עד גיל י"ג שנה ויום אחד, ואם השערות עודן בו אז, הוא נעשה גדול למפרע]. וכן דייק מהר"י בכר מהירושלמי [דברי אמת סי' ו' ד"ה ויש לדקדק].

^[96] בגמרא כאן מבואר שכל מי שהגיע לגיל י"ג שנה ויום אחד, הרי הוא בחזקת גדול, ובחזקת שהביא ב' שערות, כי על פי רוב השערות מגיעות באותו יום. וחזקה זו קרויה "חזקה דרבא", על שם רבא שאמרה. ונחלקו האחרונים במהות החזקה: שיטת המהרי"ט [ח"א מט נא] שמדאורייתא החזקה היא חזקה גמורה, ורק מדרבנן חששו, כפי שמבארת הגמרא. שיטת המהר"ם קאשטאליץ [מובא במהרי"ט] שהחזקה היא מדרבנן בלבד, כי מדאורייתא הנער עדיין בחזקת קטנות, עד שיביא ראיה ברורה שגדל. שיטת המגיד משנה [גירושין יא] שמדאורייתא יש ספק, כי החזקה דרבא מתנגדת לחזקת קטנות. שיטת האבני נזר [אה"ע רטו יז] שמדאורייתא החזקה מועילה לגמרי, ורק מדרבנן צריך בירור במקום שאפשר לברר. ועיין בהערה הבאה למה חוששים למיעוט שלא מביאים סימנים בזמן.

^[97] מבואר בגמרא שחזקה דרבא מועילה רק לחשוש שהוא גדול, אבל לא לסמוך עליה להקל. וביארו הרמב"ן והרשב"א [חולין ג א, מלחמות ה' חולין י] הטעם, שכל ספק שאפשר לברר לא סומכים על רוב וחזקה אלא צריך לברר. אך בהרבה אחרונים נראה כי גם במקום שאי אפשר לברר לא סומכים על חזקה דרבא. ועיין בהערה הקודמת. ומאחר וחזקה דרבא מועילה רק להצריך אותנו לחשוש שמא היא כבר גדולה, הקשו הראשונים למה היא נקראת חזקה? ותירצו, מאחר ויש חזקה, מספיק שנשים יבדוקו אותה ולא צריך עדים כשרים. ועוד תירצו, שלגבי דינים דרבנן סומכים על חזקה דרבא. ועוד תירצו, שאם לא מוצאים שערות ולא ידוע לנו בת כמה היא, אנחנו מניחים שאם היתה גדולה היתה מביאה שערות, ולכן דנים אותה כקטנה.

^[98] שיטת רש"י ותוספות [וכן נראה ברוב הראשונים] שמופלא [היודע לשם מי נודר] הסמוך לאיש [בשנה לפני גודל] נדרו נדר רק בתנאי שבאמת יביא שתי שערות תוך שנה, אבל אם יביא שתי שערות אחרי שנתיים יתברר למפרע שהוא לא היה גדול בשעת הנדר, כי בשעת הנדר הוא לא היה "סמוך לאיש". והסיבה שלוקים על הנדר אפילו שזה רק ספק אם הוא כבר "סמוך לאיש", שהרי בשעת הנדר אין לנו ידיעה מתי יביא שערות, כי סומכים על חזקה דרבא שיביא שערות בזמן. ומכח החזקה לא נחשב אפילו התראת ספק. והקשה בשב שמעתתא [שמעתתא ה יג] הרי חזקה דרבא היא רק ספק, ומועילה רק לחומרא? ומתרץ, שיש כלל בהלכות חזקה, ש"שמא מת לא אמרינן, שמא ימות אמרינן". והיינו, אם ידוע לנו על אדם שהוא קטן או שהוא חי, אנחנו מניחים שבעתיד הוא יגדל, ובעתיד הוא ימות, אבל אנחנו לא מניחים שהוא כבר מת, או שהוא כבר גדל. ולכן, כאשר אנחנו דנים אם הקטן כבר גדל, אנו לא אומרים שיש חזקה דרבא, כי החזקה שאנחנו מחזיקים אותו שהוא במצבו הנוכחי [קטן] עדיפה על החזקה דרבא. אבל כאשר אנחנו מסתפקים אם בעתיד הוא יגדל [במקביל לחשש שמא ימות], אין חזקה שהוא לעולם לא יגדל, ולכן סומכים על חזקה דרבא.

וטעמא [והטעם] שנחשבת הבאת שתי השערות להגדירו כגדול, הוא משום לאחר זמן הוא דגמרא לה למילתיה [נגמר לו הדבר, סימן הגדלות, השערות], ומכאן הסיק רב המנונא: הא [הרי] שאם הביאו הילדה או הילד שתי שערות בתוך הזמן — הרי זה נחשב כלפני זמן ואין הם נחשבים גדולים.

ועוד מתיב [מקשה] ר' זירא על שיטת הסבורים שהבאת סימני גדלות בתוך הזמן נחשבת כהבאתם לאחר הזמן, ממה ששנינו בברייתא על האמור בפרשת נדרים "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש או אשה כי יפלא לנדר נדר" (במדבר ו, ב), מה תלמוד לומר (מלמדנו) הכתוב "איש", והרי כבר נאמר בכתוב "בני ישראל" — לרבות כל מי שהוא בן שלש עשרה שנה ויום אחד, שאף על פי שאינו יודע להפליא (להגדיר משמעות דבריו), נדריו קיימין.

ויש לברר: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר] באיזה ילד בן שלוש עשרה נאמרה הדרשה? אי [אם] שעדיין לא אייתי [הביא] שתי שערות — קטן הוא נחשב. אלא לאו [האם לא] מדובר במקרה דאייתי [שהביא] כבר שתי שערות, וטעמא [וטעם] הדבר, שדווקא מי שהוא בן שלש עשרה ויום אחד הוא דהוה ליה [שהינו] בכלל "איש", הא [הרי] שהבאת שתי שערות בתוך הזמן נחשבת כהבאה לפני הזמן! ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה חמורה] היא על שיטת ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי.

אמר רב נחמן: אין להקשות מברייתא זו על שיטת ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי, שכן כתנאי [כמחלוקת תנאים] שנוי דין זה ששנינו בברייתא, בן תשע שנים שהביא שתי שערות — הרי זו נחשבת כשומא סתם לכל הדעות, ואין משמעות הלכתית להבאת שערות אלה. מבן תשע ועד שתים עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות — הרי זו שומא. ר' יוסי בר' יהודה אומר: הרי זה סימן גדלות. בן שלש עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות — דברי הכל הרי זה סימן גדלות.

ויש לשאול: הא גופא קשיא [זו עצמה קשה], שכן בתחילה אמרת כי מבן תשע ועד שתים עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות — הרי זו נחשבת כשומא, ולא סימן גדלות. ומכאן ניתן לדייק: הא [הרי] אם הביא בתוך שלש עשרה שנה גופא [עצמה] — הרי זה סימן גדלות. והדר תני [וחזר ושנה] בברייתא כי בן שלש עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות — הרי זה סימן גדלות. ומכאן ניתן לדייק: הא [הרי] אם הביא שתי שערות בתוך שלש עשרה שנה גופא [עצמה] — הרי זו שומא, והרי זו סתירה בין שני חלקי הברייתא!

מאי לאו [האם לא] יש לומר כי מחלוקת תנאי [תנאים] היא, דמר סבר [שחכם זה שבתחילת הברייתא סבור] כי הבאה בתוך הזמן נחשבת כהבאה לאחר הזמן, ומר סבר [וחכם זה שבסוף הברייתא סבור] כי הבאה בתוך הזמן נחשבת כהבאה לפני הזמן. ושיטת ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי היא כצד אחד במחלוקת זו של התנאים.

ודוחים: לא, אין להסיק מכאן שמחלוקת תנאים היא, שכן אפשר לומר בהסבר הברייתא כי דכולי עלמא [שהכל] סבורים כי הבאה בתוך הזמן נחשבת כהבאה לפני הזמן, ואידי ואידי [וזה וזה, בתחילת הברייתא ובסופה] מדובר בתינוקת (ילדה), ואולם רישא [תחילת] הברייתא היא כשיטת רבי הסבור שגיל שלוש עשרה שנה אצל התינוקת נחשב כלאחר זמן, ולכן הבאת השערות בזמן זה הינה סימן גדלות. וסיפא [וסוף הברייתא] היא כשיטת ר' שמעון בן אלעזר הסבור שגיל שלוש עשרה בתינוקת נחשב כלפני הזמן.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: הא והא [וזה וזה, בתחילת הברייתא ובסופה] מדובר בתינוק (ילד), ורישא [ותחילת הברייתא] היא כשיטת ר' שמעון בן אלעזר, וסיפא [וסוף הברייתא] היא כשיטת רבי.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: הא והא [וזה וזה, תחילת הברייתא וסופה] כשיטת רבי, שבגיל שלוש עשרה אצל התינוק נחשב כלאחר זמן, ואולם הא [זה בסוף הברייתא] מדובר בתינוק, ולכן אם הביא לפני שלוש עשרה, הרי זה נחשב כהבאה לפני הזמן. ואילו הא [זה תחילת הברייתא] מדובר בתינוקת שמגיל שתים עשרה נחשב אצלה לאחר זמן, ולכן אם הביאה בגיל זה, הרי זה נחשב לאחר זמן. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: הסבר אחר בברייתא, הא והא [וזה וזה, תחילת הברייתא וסופה] כשיטת ר' שמעון בן אלעזר, ואולם הא [זה תחילת הברייתא] מדובר בתינוק, הא [זה סוף הברייתא] מדובר בתינוקת.

א שנינו עוד בברייתא כי ר' יוסי בר' יהודה אומר בדינו של המביא שתי שערות מבן תשע שנים ועד שתים עשרה שנים ויום אחד שהוא סימן בגרות. ובהסבר שיטה זו, אמר ר' כרוספדאי בריה [בנו] של ר' שבתאי: והוא (ובלבד) שעודן בו כשבא לכלל גיל גדלות. אבל אם נשרו השערות עד אז — התברר שהיו אלה רק שומא.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך, כהסברו של ר' כרוספדאי]: בן תשע שנים ויום אחד שהביא שתי שערות — הרי זו שומא, ואין זה סימן בגרות. מבן תשע ועד שתים עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות, ועודן בו כשהגיע לכלל גיל בגרות — הרי זו שומא. ר' יוסי בר' יהודה אומר: הרי זה סימן בגרות.

ב ולסיכומה להלכה של הדברים שלמעלה, אמר רבא: הילכתא [הלכה] היא כי הבאת שתי שערות בתוך הזמן נחשבת כהבאה שלפני הזמן, ואין נעשים בכך גדול. רב שמואל בר זוטרא מתני לה לשמעתא [היה שונה את ההלכה הזו] של רבא בהאי לישנא [בלשון זו], אמר רבא: קטנה יתומה מאביה, שהשיאוה אמה ואחיה (שתיקנו חכמים שיכולים הם להשיאה), בכל שנת השתים עשרה שנה לחייה — מתקנת חכמים שיכולה היא להיות ממאנת (מסרבת לנישואיה אלה, ובכך להפקיע אותם) והולכת (נמשכת) זכותה זו לאורך כל השנה. ואפילו אם הביאה בתוך שנה זו שתי שערות, והריהי גדולה. ואולם מכאן מגיל שתים עשרה שנים ויום אחד ואילך (והלאה) שהיא כבר גדולה — שוב אינה ממאנת, שזו אינה בכלל תקנת חכמים זו, וכמו כן אינה חולצת לאחי בעלה שמת בלא בנים.

ודנים בדבר, הא גופא קשיא [זו עצמה קשה], שכן בתחילה אמרת שמגיל שתים עשרה שנים ויום אחד שוב אינה ממאנת, אלמא [מכאן נסיק] שגדולה היא, ואולם אי [אם] גדולה היא שתחלוץ, ומדוע אמר שאינה חולצת?

וכי תימא [ואם תאמר] כי מספקא ליה [מסופק לו, לרבא], אם הביאה שתי שערות (והריהי גדולה), או שלא הביאה שתי שערות (והריהי עדיין קטנה), ומשום כך החמיר: שאינה ממאנת (כגדולה), ואינה חולצת (כקטנה). ואולם יש לשאול: מי מספקא ליה [האם מסופק לו לרבא בדבר זה]? והאמר [והרי אמר] רבא: קטנה שהגיעה לכלל שנותיה של בגרות, שהיא בת שתים עשרה שנים ויום אחד — אינה צריכה בדיקה אם הביאה שתי שערות, כדי להחשיבה גדולה, שחזקה שהביאה סימנין!

ומשיבים: הני מילי [דברים אלה], שרבא מעמיד את בת שתים עשרה שנים ויום אחד בחזקת שהביאה סימנים, אמורים דווקא בסתמא [בסתם], אבל הכא [כאן] מדובר כשכבר בדקו אותה ולא אשכחו [מצאו] בה סימנים, ובכגון זה לא אמר רבא שיש להעמידה על חזקתה זו, וספק הוא, ונוהגים בה להחמיר.

ושואלים על כך: אי הכי [אם כך] מדובר, שבדקוה ולא נמצאו בה סימנים יהא דינה ככל קטנה, ותמאן! ומשיבים: אף שאין מעמידים אותה בחזקת שהביאה סימנים, ואולם חוששין שמא היו בה סימנים ונשרו.

ושואלים על כך: הניחא למאן דאמר [זה נוח למי שאומר] כי חוששין לנשירה, אלא למאן דאמר [למי שאומר] כי אין חוששין לנשירה, מאי איכא למימר [מה יש לומר], דאיתמר [שנאמר] שנחלקו חכמים בדבר זה, רב פפא אמר: אין חוששין שמא נשרו, רב פפי אמר: חוששין. ומשיבים: הני מילי [דברים אלה] שנחלקו אם חוששים לנשירת סימנים, אמורים דווקא לענין חליצה, אבל לענין מיאון — לדעת הכל חוששין לנשירה, ולכן מגיל שתים עשרה שנים ויום אחד שוב אינה ממאנת.

ושואלים: מכלל דבריך עולה כי לשיטת מאן דאמר [מי שאומר] שחוששין לנשירת סימנים, הריהי חולצת כגדולה, והא [והרי] חוששין בעלמא קאמר [סתם הוא אומר]!

אלא, לעולם יש לומר בהסבר דברי רבא שהוא מדבר כאשר לא בדקה. ואינה ממאנת, משום החזקה שכבר הביאה שתי שערות והריהי גדולה. ואולם לענין חליצה חיישינן [חוששים אנו] שמא עדיין לא הביאה שערות, והריהי בכלל קטנה. וכי קאמר [וכאשר אמר] רבא חזקה שהביאה סימנים — הרי זה דווקא לענין מיאון, אבל לענין חליצה — בעיא [צריכה] בדיקה.

ובסיכום להלכה אם חוששים לנשירת הסימנים, אמר רב דימי מנהרדעא: הלכתא [הלכה] היא כי מי שהגיעה לגיל שתים עשרה שנים ויום אחד, ונבדקה ולא נמצאו בה סימנים, חוששין שמא היו בה סימנים, ונשרו. ומשום כך, אם קידשוה אמה ואחיה בקטנותה אינה יכולה אז למאן.

ואולם הני מילי היכא [דברים אלה אמורים דווקא היכן, כאשר] קדשה בעלה בתוך הזמן (לפני שהיתה בת שתים עשרה שנים ויום אחד), ובעל אותה לאחר זמן (כשהיא בת שתים עשרה שנים ויום אחד), דאיכא ספיקא דאורייתא [שיש כאן במקרה זה ספק מן התורה], שמא הביאה שתי שערות, והריהי גדולה, וחלו נישואיה (בביאה) מן התורה. אבל אם בעל אותה רק מעיקרא [בתחילה, בהיותה לפני שתים עשרה שנים ויום אחד] — לא חוששים שהביאה סימנים ונשרו, שהרי אלו רק נישואין מדברי חכמים.

ג ועוד בדינו של הקטן הנודר, אמר רב הונא: קטן היודע לשם מי הוא מקדיש, והריהו בתוך הזמן (הקטנה — בשנת השתים עשרה, והקטן — בשנת השלוש עשרה), והקדיש דבר מאכל, ולאחר מכן אכל אותו — הריהו לוקה (נענש במלקות, ככל האוכל הקדש).

שכן נאמר בפרשת הנדרים "איש, או אשה כי יפלא לנדר" (במדבר ו, ב), ללמד כי בכלל הנדרים אף זה שסמוך להיותו גדול ויודע לשם מי נדר ("מופלא הסמוך לאיש"), וכן נאמר "לא יחל דברו" (שם ל, ג), ללמדנו: כל מי שישנו בכלל הפלאה — ישנו בכלל איסור "בל יחל" ("איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה". שם). וכל מי שאינו בכלל הפלאה — אין נדרו נחשב, ומשום כך, אינו בכלל "בל יחל".

מתיב [מקשה] רב הונא בר יהודה (לרבא) מן הברייתא לסיועי [לסייע] לרב הונא

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and the reason that the development of two hairs renders him an adult is that the onset of his matter, i.e., his reaching puberty, was completed for him after the time? Rav Hamnuna infers from here that if the child developed two hairs during the time, it is considered as before the time, and he or she is not classified as an adult.

And furthermore, Rabbi Zeira raises an objection to the opinion that the development of signs indicating puberty during the time is equivalent to their development after the time. It is taught in a baraita which deals with the verse: “Speak to the children of Israel and say to them: When either man or a woman shall clearly utter a vow” (Numbers 6:2). What is the meaning when the verse states “man,” after it has already stated “the children of Israel”? This serves to include anyone who is thirteen years and one day old, that even if he does not know how to utter clearly and articulate the meaning of his statements, his vows are in effect.

Rabbi Zeira analyzes this baraita. What are the circumstances? If it is referring to a case where the boy has not yet developed two pubic hairs, then he is a minor, and the halakha with regard to him cannot be derived from the word “man.” Rather, is it not referring to a case where the boy has developed two pubic hairs? And by inference, the reason that he is considered a man due to his development of pubic hairs is that he is thirteen years and one day old, but if the boy developed two hairs during the time, it is considered as before the time. The Gemara concludes: This is indeed a conclusive refutation of the opinion of Rabbi Yoḥanan and Rabbi Yehoshua ben Levi that developing pubic hairs during the time is equivalent to developing hairs after the time.

Rav Naḥman said that the baraita is not a refutation of the opinion of Rabbi Yoḥanan and Rabbi Yehoshua ben Levi, as this matter is subject to a dispute between tanna’im, since there is another baraita which teaches the following: Everyone agrees with regard to a nine-year-old boy who developed two hairs that this is not considered a sign of puberty, as they are treated as hairs that grow on a mole. From nine years of age until the age of twelve years and one day, even if the hairs have not fallen out, this is still considered a mole. Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: At this stage it is a sign indicating puberty. If he is thirteen years and one day old and has grown two hairs, all agree that it is a sign indicating puberty.

Rav Naḥman analyzes the baraita. This baraita itself is difficult, as you initially said that from nine years of age until the age of twelve years and one day it is a mole, from which it can be inferred that if he developed two pubic hairs in the thirteenth year itself, it is a sign indicating puberty. And then the baraita teaches that if he is thirteen years and one day old and has grown two hairs, this is a sign indicating puberty, which indicates that if he developed the hairs in the thirteenth year itself, it is a mole.

Rav Naḥman concludes: What, is it not correct to say that there is a dispute between tanna’im, as one Sage, the tanna who states the first line of the baraita, holds that during that time is considered as after the time, and one Sage, the tanna of the last line of the baraita, holds that during that time is considered as before the time? If so, the opinion of Rabbi Yoḥanan and Rabbi Yehoshua ben Levi is one side of a dispute between tanna’im.

The Gemara rejects this suggestion: No, everyone, i.e., the tanna’im of both clauses of the baraita, agrees that during that time is considered as before the time, and this clause and that clause of the baraita are both referring to a young girl. And the difference between them is that the first clause of the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who maintains that the thirteenth year for a female is considered after the time, and therefore the development of two pubic hairs at this stage is a sign of maturation; and the last clause is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar, who holds that the thirteenth year for a female is considered before the time.

And if you wish, say that this clause and that clause are both dealing with a young boy, and the first clause is in accordance with Rabbi Shimon ben Elazar and the last clause is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who maintains that the thirteenth year for a boy is considered before the time.

And if you wish, say that both this clause and that clause are in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, and the difference between them is that this last clause of the baraita is referring to a young boy, whereas that first clause is referring to a young girl. And if you wish, say that both this clause and that clause are in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar, and that first clause of the baraita is referring to a young boy, whereas this last clause is referring to a young girl.

The baraita further teaches that Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says with regard to hairs from nine years of age until the age of twelve years and one day, that it is a sign indicating puberty. In explanation of this opinion, Rabbi Keruspedai, son of Rabbi Shabbtai, says: And this is the halakha only when the hairs are still upon him, i.e., they had not fallen out when he reached the age of puberty, as otherwise they are considered a mole.

The Gemara notes that this opinion is also taught in a baraita: With regard to a boy nine years and one day old who developed two hairs, this is considered a mole. If the boy is from nine years of age until the age of twelve years and one day, and the hairs are still upon him, it is still considered a mole. Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: It is a sign indicating puberty.

§ In summary of the rulings cited above, Rava said: The halakha is that the development of two hairs during the time is considered as before the time, and it does not render one an adult. Rav Shmuel bar Zutra teaches this halakha of Rava in this formulation: Rava says: With regard to a minor girl whose father has passed away and whose mother or brothers accepted betrothal on her behalf, a form of betrothal instituted by the Sages, throughout her entire twelfth year she has the continuous right to perform refusal with regard to this marriage and thereby annul it. From that point forward, when she is already an adult, she may no longer perform refusal, and she may not perform ḥalitza with the brother of her husband, if he died without children.

The Gemara asks: This statement of Rava itself is difficult: You first said that once she is twelve she may not perform refusal. Evidently, she is an adult woman. But if she is an adult woman, let her perform ḥalitza, like any other adult woman.

And if you would say that Rava is uncertain whether a twelve-year-old girl is presumed to have developed two hairs and is therefore an adult, or whether it is presumed that she has not yet grown two hairs and remains a minor, and consequently he is stringent on both counts, that she may not perform refusal, like an adult, but she may also not perform ḥalitza, like a minor, this suggestion is problematic, as is Rava actually uncertain in this regard? But doesn’t Rava say: A minor girl who reached her full age of maturity, i.e., twelve years and one day, does not require examination to determine whether she has grown two hairs, as there is a presumption that she has developed signs indicating puberty.

The Gemara answers that this statement, that it is presumed that a twelve-year-old girl has developed two hairs, applies only in an ordinary situation. But here Rava is referring to a case where they examined her and did not find hairs. In such an instance, Rava did not say that the presumption is in effect.

The Gemara asks: If so, that she was actually examined, she should be considered a minor in all regards and she should be able to perform refusal. The Gemara answers: We are concerned that perhaps the girl had already developed pubic hairs but they fell out. Consequently, although the girl is not treated with the presumption that she is an adult, she does not have the certain status of a minor either, and cannot perform refusal.

The Gemara objects: This works out well according to the one who says that we are concerned that the pubic hairs fell out. But according to the one who says that we are not concerned that they have fallen out, what is there to say? As it was stated that amora’im disagreed with regard to this matter. Rav Pappa says: We are not concerned that perhaps the pubic hairs fell out; Rav Pappi says: We are concerned that they might have fallen out. The Gemara answers that this statement of Rav Pappa, that there is no concern that perhaps the pubic hairs fell out, applies only with regard to ḥalitza, but with regard to refusal everyone agrees that we are concerned that they might have fallen out.

The Gemara asks: By inference, does the one who says that we are concerned that perhaps the hairs fell out maintain that this twelve-year-old performs ḥalitza? But this cannot be correct, as he says that we are merely concerned that the hairs might have fallen out, not that this is certainly the case. How, then, can she perform ḥalitza like an adult?

Rather, Rava is actually referring to a case where one did not examine the girl, and with regard to ḥalitza we are concerned that she might not have developed hairs and is still a minor. And when Rava said that there is a presumption that a twelve-year-old has developed signs indicating puberty, he was referring to refusal, but with regard to ḥalitza she requires examination.

With regard to the issue of whether there is concern that hairs might have fallen out, Rav Dimi of Neharde’a said: The halakha is that if a girl reached the age of twelve and she was examined and the signs of puberty were not found, we are concerned that perhaps the pubic hairs fell out. Consequently, if her mother or brothers had accepted betrothal for her when she was a minor, she cannot perform refusal at that stage.

The Gemara adds: And this statement applies only in a case where her husband betrothed her during the time, before she reached the age of twelve years and one day, and engaged in intercourse with her after the time, when she was already twelve years and one day old. This is a situation where there is an uncertainty with regard to Torah law, since if she had developed two hairs and is an adult, the marriage applies by Torah law, due to the intercourse. But if he engaged in intercourse with her only at the outset, before she turned twelve, there is no concern that perhaps she developed pubic hairs and they fell out, as this marriage applies by rabbinic law.

§ With regard to a minor who vowed, Rav Huna says: If the minor is aware of the meaning of his vow and in Whose name he or she vowed, and the minor’s age is during the time, i.e., the twelfth year for a girl or the thirteenth year for a boy, and he consecrated an item of food and subsequently ate it, he is flogged, which is the punishment for one who eats consecrated food.

Rav Huna explains: As it is stated: “When either a man or a woman shall clearly utter a vow” (Numbers 6:2), from which it is derived that if one on the brink of adulthood is able to articulate that his vow is in the name of God, his vows are valid. And another verse states: “He shall not profane his word” (Numbers 30:3). This indicates that any person who is included in explicitness of intent is also included in the prohibition: “He shall not profane his word,” and anyone who is not included in explicitness of intent is not included in the prohibition: “He shall not profane his word.”

Rav Huna bar Yehuda raises an objection to Rava, in support of the opinion of Rav Huna:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

[הא תוך זמן כלפני זמן תיובתא]. הא דאסיקנא תיובתא למ"ד תוך זמן כלאחר זמן ואתי רב נחמן לאוקמא בתר הכי כתנאי ולא קמא ק"ל דהא לקמן בפר' בא סימן אשכחן בה פלוגתא דר' יהודה ור"ש דר"י סבר תוך זמן כלאחר זמן ור"ש סבר כלפני זמן והיכי אסיקנא בתיובתא ולא אוקמינהו כתנאי.
אלא שמצינו כיוצא בה בתלמוד והרי בזו המסכתא עצמה בפ' ג' (דף כ"ה ע"א) אלמא בעור תליא מילתא ל"ש עכור ול"ש צלול ואסיקנא תיובתא והדר אמר ר' נחמן מחלוק' בעכו' והוינן עלה ממתני' ולא אשגח אתיובתא קמייתא ובפ' אין צדין (דף לה) מדברי רבינו נלמד חיה שקנה בפרדס אינה צריבה זימון ואסיקנא בתיובתא והדר מתרצין ברייתא אחריתי כאן בסמוכה לעיר כאן בשאינו סמוכה ומצי לפרוקי תיובתין וכולהו שקלא דבתראי בתר מסקנא הוא והא נמי דכוותייהו.

וכי קאמר רבא חזקה למיאון. אי קשי' למיאון למה לי חזקה בחששא בעלמא סגי והוה ליה למימר קטנה שהגיע לכלל שנותי' אינה ממאנת שמא הביאה שתי שערות. איכא למימר כי קאמר רבא חזקה לומר שאין ב"ד מטריחין עצמן לבדוק שלא תמאן ואם חששו היינו בודקין. א"נ אע"ג דאמרינן כי קאמר רבא חזקה למיאון לאו דחזקה אצטריכא ליה להכי אלא לומר דלא ממאנה וחזקה נמי היא ומהניא חזקה לנשים בודקת אותן כדלקמן בפ' בא סימן.
והראשונים שאלו א"כ הא דאמרינן התם בודקין לה לחליצה ולמיאונין היכי משכחת לה ורבי' הגדול השיב נפקא מינה להגיעה לכלל שנותיה וקדש בתוך זמן ולא בעל אתר זמן דהוה דרבנן.
ואלמלא שזה דבר ברור יכולין אנו לפטור עצמינו משאלה זו במה שאמרו מקצת המחברים בודקין למיאונין היינו כדאיתמר עלה לאפוקי מדר' יהודה דאמר עד שירבה שחור על הלבן קמ"ל בודקין ומכי אתיא שערות לא ממאנה ולאו למימרא דבדיקה צריך אלא בדיקה זו היינו שערות לומר דמשהביאה אותן בין בבדיקה בין בחזקה אינה ממאנת וקטנה שלא נודע אם הגיעה לכלל שנותיה והביאה סימנין לא מצינו בגמ' דינה מפורש ויש שכוללין אף בזו בכלל בודקין למיאונין ואם הביאה סימנין אינ' ממאנת ואע"פ שלא בעל אלא קוד' זמן ולא תלינן בשומא לקולא וה"נ לשאר הדברים מטילין אותה כחומרא כדין הספקות.

הא דתניא: בן תשע שנים ויום אחד שומא מבן ט' שנים ויום אחד עד י"ב שנה שומא. פי' משום הכי חלקן לשתי בבות משום דר' יוסי מודה בקמיתא ופליג בבתרייתא דהיינו מבן ט' שנים ויום א' ועד בן י"ב שנה. וק"ל דהיא גופה קשיא דברישא דהיינו בן תשע שנים ויום אחד מודה ר' יוסי דהוי שומא אלמא שנת עשרה גופה שומא והדר תני דמבן ט' ויום אחד עד י"ב סימן לר' יוסי אלמא שנת עשר גופה סימן. ומשום הכי נראה דלא גרסינן ויום אחד אלא הכי קאמר בן ט' שנים שהביא שתי שערות שומא מבן ט' שנים ויום אחד עד בן י"ב שנים ויום אחד שומא ר' יוסי ב"ר יהודה אומר סימן. ובתוס' דוחקים להעמיד גירסת הספרים ואומרים דבן ט' ויום אחד מיירי בשאין עודן בו דמודה ביה ר' יוסי ומבן ט' ויום אחד עד י"ב ויום אחד מיירי בעודן בו דפליגי. ואינו מחוור בעיני כלל חדא דבחד גוונא מיירי כולה בריתא ועוד דאי רישא בשאין עודן בו מ"ש בן ט' ויום א' דוקא אפילו בן י"ב שנה ואין עודן בו שומא אפילו לר' יוסי ב"ר יהודה.

הא דאמר ר' יוסי ב"ר יהודה דמבן ט' ויום אחד עד י"ב שנה ויום א' סימן. לאו למימרא דהוי גדול עד י"ג ויום אחד דבבן ט' ליכא מאן דפליג אע"ג דהביאה שתי שערות שיהא גדול דעד כאן לא פליגי אמוראי אלא בתוך זמן הא קודם לכן פשיטא לכולי עלמא אלא פלוגתייהו דר' יוסי ורבנן בשהביא ב' שערות קודם לכן לכשיגיע לכלל שנותיו אי הוו סימנים אי לא דרבנן סברי דלא הוו סימנים אלא אותן שבאו לאחר שהגיע לכלל שנותיו הא קודם לכן שומא בעלמא נינהו ואפילו עודן בו אינו גדול עד שיולדו בו סימנין אחרים ור' יוסי ב"ר יהודה סבר סימנים עשויים הם לבא קודם זמן גדלות והוא שישארו עד זמן גדלות והיינו דר' כרוספדאי א"ר שבתאי.

אלא לעולם דלא בדקן. כלומר הא דרבא בדלא בדקן ואפילו הכי לענין חליצה חוששים שמא לא באו. ולא שייכא הא דרבא בפלוגתא דרב כהנא ורב פפי דאינהו פליגי בדבדקן ולא אשכחו ולענין מיאון. ואיפשר דרבא בההיא ס"ל כמ"ד חוששים להחמיר דכיון דבדקן ולא אשכחן ס"ל כמאן דאמר אין חוששין, וכי קאמר רבא חזקה למיאון כלומר להחמיר ולא להקל. וא"ת א"כ מאי חזקה לימא אינה ממאנת שמא הביאה סימנים. י"ל דנפקא מינה לעלמא היכא דבדקו לאחר הפרק דסמכינן בה אנשים משום חזקה דרבא אבל תוך הפרק דליכא חזקה דרבא לא סמכינן אנשים כדאיתא לקמן בר"פ בא סימן אי נמי נפקא מינה להכא דהיכא דמיאנה ולא ידעינן אי הביאה אי לא הביאה מסתמא לא צריכה ב"ד למטרח ולבדוק דחזקה הביאה הא אלו חשש בעלמא הוא, צריכי למטרח.

הא דמשמע הכא: דקטנה שהגיעה לעונת הנדרים אינה חולצת לרבא עד שתגיע לכלל שנותיה ותביא שתי שערות. איכא למידק דביבמות פרק ב"ש ובגיטין פרק התקבל אמר רבא דכל שהגיעה לעונת הנדרים חולצת ושם הארכתי בסייעתא דשמייא.

אמר רב דימי מנהרדעא חוששין שמא נשרו. איכא למידק דהא אמרינן בודקין לגיטין ולקדושין ולחליצה ולמיאונין ואיתא בבבא בתרא פרק מי שמת (בבא בתרא קנו, א) ואי חיישינן שמא נשרו בדיקה זו למה. ותירץ רבינו אלפסי ז"ל דנפקא מינה להיכא דקדיש תוך זמן ולא בעל לאחר זמן דהוה ליה ספיקא דרבנן כדאיתא הכא דלא חיישינן בכי האי גונא. וי"מ דבודקין למיאונין לאו למימרא דבדיקה צריך אלא כדאתמר עלה התם בבבא בתרא למיאונים לאפוקי מדר' יהודה דאמר עד שירבה שחור על הלבן קמ"ל בודקין ומכי אתיא שתי שערות לא ממאנת בין שהביאה אותו בין דבדיקה בין בחזקה. וי"מ דבודקים למיאונין ונפקא מינה להיכא דלא ידעינן אם הגיעה לכלל שנותיה אם לא ואפ"ה אם הביאה סימנים חוששים לה שמא הגיעה לכלל שנותיה שאין תולין אותה בשומא מן הספק ואין תולין להקל ואפילו לא בעל לאחר זמן וכן נמי לכל שאר הספקות מטילין אותן לחומרין כדין הספקות, אבל תוך זמן לא, פי' דלא אמרינן כי גדלה גדלי קידושין בהדה. ופלוגתא דאמוראי היא ביבמות (קט, ב).

מתיב רב הונא בר' יהודה לסיועיה לרב הונא. כלומר מתיב למאן דאמר תוך זמן כלפני זמן מדמחייב ליה בריתא קרבן אלמא כגדול חשבי ליה לגבי הא מיהא.

אימור לאיסור בל יחל. כלומר איסורא בעלמא איכא אבל מילקא לא לקי.

מה נפשך אי מופלא סמוך לאיש דאורייתא מילקא נמי לילקי. ה"ה דהני מצי למיפרך אי הכי היכי קתני יכול יהא חייב על הקדשו קרבן דאי אפילו מלקות ליכא היכי הוה סלקא דעתך לחייבו קרבן אלא דעדיפא מינה אקשי ליה.

שמע מינה קטן אוכל נבלות ב"ד מצווין עליו להפרישו. פרש"י ז"ל דפלוגתא היא ביבמות פרק חרש (קיד, א) וק"ל דבכי האי ליכא מאן דפליג התם דבדרבנן לכולי עלמא אין מצווין להפרישו כדאקשינן התם למאן דאמר ב"ד מצווין להפרישו מדתניא בן חבר כהן שרגיל לילך אצל אבי אמו כהן עם הארץ אין חוששין שמא יאכילנו תרומה טמאה מצא בידו פירות אין זקוק לו ופריק בתרומה דרבנן, ובההיא דבן חבר שהיה רגיל לילך אצל אבי אמו עם הארץ פרקינן בדמאי דאלמא לכולי עלמא בדרבנן ליכא מאן דפליג אלא הכי קאמר שמע מינה קטן אוכל נבלות אפילו דרבנן ב"ד מצווין להפרישו. ושמא אף רש"י ז"ל לא נתכוון לפרש שתהא חלוקתן שבפ' חרש בכי האי אלא שעיקר חלוקתן קטן אוכל נבלות אם ב"ד מצווין להפרישו או לא היא ביבמות.
ומהכא שמעינן דלמאן דאמר אין בית דין מצווין להפרישו אפילו בקטן שהגיע לחנוך הוא וכן נמי משמע מההיא דתניא בסמוך קטנה שנדרה בעלה מפר לה ואוקמה רבא בר שמואל משום קטן אוכל נבלות שאין ב"ד מצווין להפרישו. וצ"ע דהא קטן שהגיע לחנוך מחנכין אותו אפילו במצות עשה כ"ש במצות לא תעשה וביבמות פרק חרש הארכתי יותר בס"ד.

אלא הכא במאי עסקינן בשהקדיש הוא ואכלו אחרים. כלומר לעולם כדקתני לאיסור ולבל יחל למלקות גמור דאוריתא קאמר. ומיהו איהו גופיה לא לקי אלא אחרים שאכלו את הקדשו לוקים. ובריתא הכי קתני לפי שמצינו שהשוה הכתוב הקדשו של קטן להקדישו של גדול לאיסור ולבל יחל שאדם שאוכל את הקדשו קאי בבל יחל משום דמופלא סמוך לאיש דאוריתא אלא שהוא עצמו אינו לוקה משום דקטן הוא ואינו בר עונשין.

יכול יהא הגדול שאכל את הקדשו של קטן חייב קרבן תלמוד לומר זה הדבר. כלומר ללקות עליו דוקא עשאו הכתוב כהקדשו של גדול אבל לא להביא עליו קרבן. וק"ל דכיון דמופלא סמוך לאיש דאוריתא סבירא לן איהו נמי לילקי כדאקשינן לעיל בסמוך מה נפשך אי מופלא סמוך לאיש דאוריתא מילקא נמי לילקי ויש לומר דלעיל לאו למימרא דכל מאן דסבירא ליה מופלא סמיך לאיש סבירא ליה דאף הוא גופיה לקי. י"ל דהא דמרבינן מופלא הסמוך לאישדהקדשו בלבד הוא דהוי הקדש כשל גדול אבל הוא גופיה לא הוי כגדול. אלא לעיל הוה סלקא דעתא דבריתא דקתני יכול יהא חייב על הקדשו קרבן אקטן גופיה קאי לומר שהשוה אותו הכתוב לאיסור בל יחל דהוא גופיה קאי באיסור אלא שאינו חייב קרבן על הקדשו וכאלו כתיב לא יחל שקטן בעצמו שאכל את הקדשו, ומשום הכי קא פריך אי מופלא סמוך לאיש דאוריתא דגזרה שוה דאורייתא היא א"כ קטן גופיה לילקי דהא אמרת דקאי בבל יחל. אבל הכא דאמרינן דגזרה שוה לאו להשוות גופו של קטן לגדול אלא להשוות הקדשו לשל גדול, תו ליכא לאקשויי הכין דהקדשו כשל גדול כנ"ל ולא עונשו כשל גדול.

הא ניחא למאן דאמר הקדיש הוא ואכלו אחרים לוקין דהיינו ר' יוחנן ור"ל. וק"ל דהא ודאי משמע הכא דלר' יוחנן לוקין קאמר אבל הוא גופיה לא לקי כדתריצנא לה לבריתא ואוקימנא כותיה ואלו לעיל (נדה מה, ב) קאמר דתוך זמן כלאחר זמן לעונשים וכגדול ממש הוא. ועוד ק"ל דמדמותיב רב הונא בר יהודה למאן דאמר תוך זמן כלפני זמן לסיועי לרב הונא דאמר לוקה אלמא משמע דרב הונא ס"ל כמאן דאמר תוך זמן כלאחר זמן. ואם כן אדמסייע ליה מבריתא דהשוה הכתוב את הקטן כגדול לותביה ממתניתין וממתניתא כדאותיבנא לעיל אדר' יוחנן ור' יהושע בן לוי, י"ל דהא ר' יוחנן וריב"ללחוד ודרב הונא לחוד דההיא דר' יוחנן וריב"ל דוקא כשהביא שתי שערות וההיא לאו מופלא שסמוך לאיש הוא לדבריהם אלא גדול ממש שמהרו שערותיו לגלות על גדלותו וההוא אפילו נדריו קיימין לגמרי כשל גדול ואם הקדיש ואכל לוקה ומביא קרבן על שגגתו ולא זהו שהשוה הכתוב לגדול, כדתניא בבריתא אלא בשלא הביא שתי שערות דהוה ליה מופלא סמוך לאיש וההוא אם הקדיש ואכל אינו לוקה דקטן הוא אלא שאחרים לוקין עליו מגזירת הכתוב שהשוה הקדשו לשל גדול. והיינו דקרי ליה רבה בר שמואל אליבא דר' יוחנן קטן אוכל נבלות ואם הביא שתי שערות לאו קטן אוכל נבלות הוא אלא גדול אוכל נבלות. אבל רב הונא סבירא ליה דתוך זמן בין הביא שתי שערות בין לא הביאה קטן הוא לעונשין דתוך זמן כלפני זמן אלא לגבי הקדשו כלומר כשאמר ככר זה קונם עלי הרי זה כגדול למלקות בלבד ולא לקרבן ומגזרת הכתוב וההוא דקטנה שנדרה או משום דרב פנחס אי נמי משום קטן אוכל נבלות משום דשוגגת היא דסבורה דכל שהפר לה הבעל מופר ולזדון שבועה בלבד הקישו הכתוב ולא למלקות. אלא דאין זה נכון לומר שתהא היא אסורה בהקדשה ולוקה עליו ואעפ"כ יהא הבעל מפר לה ומכשילה לאכול אלא לרב הונא מוקים לה כדרב פנחס. ואם תאמר א"כ היכי מותיב רב הונא בר יהודה מהא בריתא דהשוה הכתוב את הקטן כגדול למאן דאמר תוך זמן כלפני זמן ומסייע מינה לרב הונא דאלמא משמע רב הונא כמאן דאמר תוך זמן כלאחר זמן ס"ל י"ל משום דאינהו לא מפלגי במילתא כלל דאפילו לגבי הקדשו חשיבי ליה כקטן גמור כלפני זמן מדאמרינן דלכל עונשין הרי היא כלפני זמן משום הכי מותיב להו מינה ומסייע מינה לרב הונא כנ"ל.

מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. כלומר ולא לאיסור ולבל יחל קאמר אלא לאיסור בל יחל והא דאמרינן יכול יהא חייב על הקדשו קרבן לפי האסמכתא הולך ודורש בפסוק כאלו היא דרשה גמורה.

ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרוויהו לוקין. איכא למידק והא אית ליה לר"ל התראת ספק לא שמה התראה במכות (טז, א) ובזבחים פרק התערובת (זבחים עח, א) גבי הטמא הפגול והנותר שבללן זה בזה והכא התראת ספק היא דשמא לא יביא שתי שערות כשיהא בן י"ד שנה ונמצא דהשתא אכתי אינו סמוך לאיש. וי"ל דסמכינן ארובא דמביאין סימנים כשמגיעין לכלל שנים.

הוה ליה קטן אוכל נבלות ואין ב"ד מצווין להפרישו. תימה דהא לר' יוחנן הוא דמתרצים והתם בפרק חרש (קיד, א) אמרינן דר' יוחנן מספקא ליה אי ב"ד מצווין להפרישו אם לאו ועוד קשיא לי דהיכי קרי ליה קטן אוכל נבלות שאין ב"ד מצווין להפרשו דהא תניא בפרק חרש מניחו תולש מניחו וזורק אבל לא יאמר לו הבא לי חותם הבא לי מפתח דה"ל כעין מאכיל בידים ואסור כדאמרינן לא תאכלום קרי ביה לא תאכילום כדאיתא התם ביבמות והכא נמי כיון דאמר לה בעל מופר לך ה"ל כמ"ד לה קומי אכולי, וי"ל דאה"נ דה"מ למיפרך ליה הכין אלא דלפי המסקנא דאסיקנא אלא כדרב פנחס אתו שפיר ואפילו לספרים דלא גרסי אלא הוי פירושא כאלו כתוב בהן אלא ודכותה בפרק אע"פ בכתובות (נט, א) בההיא דאמר רב הונא בריה דרב יהושע באומר יקדשו ידיך לעושיהם דהוי כמו אלא אע"פ שאינו כתוב בספרים.

אלא כדרב פנחס. כלומר ואע"פ שלא בעל לאחר זמן הרי היא מותרת לאכול בהפרתו דהוה ליה כאילו נדרה על דעתו דכל הנודרת על דעת הבעל שמעלה לה מזונות היא נודרת. וא"ת א"כ למה נכתבה הפרת הבעל כלל תירצו בתוס' דאיצטריך דכי אמר קיים ליכי שוב אינו יכול להפר א"נ משום דנתנה תורה רשות לבעל להפר הוא דאמר שעל דעתו נודרת לפי שדומה לה שבידו להפר כמו בשאר נשים.

תיובתא. איכא למידק דהא בפ׳ בא סימן איפליגו תנאי בתוך הפרק וסובר ר׳ יהודה דתוך הפרק כלאחר הפרק וכיון שכן היכי אסיקנא לר׳ יוחנן ובר זוגיה בתיובתא ולא אמר תנאי היא. תירוץ ר״ת ז״ל דתוך הפרק האמור שם אינו תוך הזמן האמור כאן שהוא שנת י״ב לנקבה ושנת י״ג לזכר אליבא דר׳ אלא לאותו יום שלאחר י״ב או י״ג קורא תוך הפרק דמ״ס התם דאותו יום כלאחר היום לגדלות ומ״ס דלפני היום לקטנות ומיהו רש״י ז״ל פי׳ שם דתוך הפרק היינו תוך זמן שאמר כאן וכן דעת הגאונים ז״ל ולדבריהם י״ל בעיקר קושיין דסוגיין דהכא לא שמיע להו מתני׳ דהתם וטובא איכא בתלמודא רבותא וכן תירצו בתוס'.

ה״ג בן ט׳ שהביא ב׳ שערות שומא מבן ט׳ שנים ויום א׳ עד שנים עשרה שנים ויום א׳ שומא ר׳ יוסי בר יהודה אומר סימן ומשום דמודה ר״י ברישא פלגינהו בתרי בבי דלא נימא דפליגי בתרוייהו וזה ברור.

ויש נוסחא דגרסי ברישא בן ט׳ שנים ויום א׳ וקשה לגרסא זו דא״כ לרישא אחרי כן תשע שנים ויום א׳ שומא ואפי׳ לר׳ יוסי דהא מודה בה וא״כ היכי קתני בסיפא דמבן תשע שנים ויום א׳ ולמעלה סימן וליכא למימר דרישא מיירי כשאין עידן בו ומש״ה מודה בה ר׳ יוסי וסיפא מיירי במודן בו ומש״ה פליג ר׳ יוסי חדא דכלה בריתא בחדא גוונא מיירי ועוד דבאין עודן בו אפילו היו בה שנת י״ב עצמה הוו שומא ואפילו לר׳ יוסי למאי דקי״ל דתוך זמן כלפני זמן כדפרישי׳ וכמפרש בסמוך אלא ודאי אין לנו אלא הגירסא הראשונה והיא גרס׳ רבינו נר״ו ולפי גרסא ראשונה יש לדחוק בן תשע שנים ויום אחד שהביא לפנינו ב׳ שערות ביומו עצמו הרי הם שומא אבל אם לא הביאם אלא אחרי כן עד י״ב ויום א׳ רבנן סברי דהני נמי שומא ור׳ יוסי בר יהודה סבר סימן.

א״ר כרוספדאי ברי דר׳ שבתאי והוא שעודן בו. פי׳ שלא אמר ר״י בר יהודה שיהא סימן לגדלות אלא לאחר שהגדיל ויש לו שערות אלו שאם אינם בו האי ודאי קטן הוא ואין צ״ל דכל זמן שלא הגיע לכל שני גדלות קטן הוא גם למפרע ואעפ״י שעודן בו לאחר גדלות והא פשיטא ואפי׳ בעודן בו ולאחר גדלות אין הלכה כר״י בר יהודה.

אמר רבא הלכתא תוך זמן כלפני זמן. פי׳ לכל עונשין בין בעלמא בין בנדרים דהא אסוגייא דלעיל קיימי דפליגי בכלהו כדפרשי׳ לעיל ופליגא דרב הונא דלקמן דאמר הקדיש ואכל לוקה והיינו דאמרי עלה לקמן מתיב רב הונא בר יהודה לרבא ולסיועיה לרב הונא.

רב יהודה בר שמואל מתני לה להא דרבא בהך לישנא אמר רבא כל שנת י״ב ממאנת והולכת. פי׳ וסתמא קאמר ואפי׳ הביאה שערות והיינו. משום דתוך זמן כלפני זמן.

הא גופא קשיא וכו'. הלשון הזה זר הוא קצת דהא ודאי היא גופא לא קשיא דשפיר מתרצא ממילא בטעמא דמספקא ליה אי לאו דקשיא עליה אידך דרבא ולא הוה ליה למקשי אלא מדרבא לרבא למאי דקס״ד דאידך דרבא אף לחליצה אלא דניחא לן לברורה הא דרבא אגב אורחין.

אלא לעולם דלא בדקה ולענין חליצה חיישינן. פי׳ דקמייתא דרבא מיירי סתמא היכא דלא בדק׳ ולא ידעינן אם הביאה ב׳ שערות אם לא ואשמועינן דלענין חליצה חיישינן שמא קטנה היא ולא תחלוץ וכי איתמר אידך דרבא דחזקה הביאה סימנין לענין מיאון איתמר ולחומרא ולאפוקי מאידך דרבא בתריתא דלא נימא דלענין חליצה איתמרא כדהוה ס״ד מעיקרא איתמרא הא דרבא קמייתא והיכא דבדק׳ ולא אשכחן לא איירי רבא אם חוששין שמא נשרו לענין מיאון או לא לא איירי רבא ואפשר דבההיא נמי לחומרא וחוששין שמא נשרו ולא תמאן או אפשר דההיא חששא רחוקה היא ולא חיישי לה וממאנת והקשו בתוס׳ למאי דפרישנא דכי איתמר אידך דרבא למיאון בלחוד איתמר ולחומרא מאי חזקה דקאמר לימא אינה ממאנת שמא הביא סימנין ותירצו דנ״מ להיכא שכבר מיאנה דלא צריכי ב״ד למטרח למבדקה ואי ליכא חזקה היו צריכין למטרח ולבדקה שמא לא הביאה סימנין א״נ נ״מ לעלמא היכא דבדקן לאחר הפרק דסמכינן על בדיקת נשים משום האי חזקה דרבא משא״כ תוך הפרק וכדאיתא בפרק בא סימן. ואיכא למידק דהכא אמר רבא שאינה חולצת עד שתהא גדולה בשנים ודסימנין ואלו במס׳ גיטין בפ׳ התקבל אמר רבא ג׳ מדות בקטנה עד הגיע לעונת הנדרים נדריהן נדר והקדשן הקדש וכשנגדן בקטנה חולצת דאלמא חולצת בעונת הנדרים דהיינו שנת י״ב וכי תימא דההוא כשהביאה סימנין הא ס״ל לרבא תוך זמן כלפני זמן. ור״ת היה מתרץ דהתם רבה גרסינן שדרכו לעשות מדות כדאמר בפ׳ המצניע ג׳ מדות בכלי חרס ותדע דהתם אמר רבא ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים ואלו בפ׳ מי שמת אמר רבא אמר רב נחמן מבן י״ח שנה אלא ודאי דההוא דגיטין רבה ואין זה מחוור דבכלהו נוסחי אשכחן רבא וגם הוא עושה מדות בפ׳ השוחט ג׳ מדות בסכין וההיא דפ׳ מי שמת משמיה דר״נ אמר לה וליה לא ס״ל. תו ק״ל דביבמות פ׳ מצות חליצה גבי ההיא דר׳ יוסי דאמר איש כתוב בפרשה אבל אשה בין גדולה בין קטנה אמרינן עלה א״ר אמי מדברי ר׳ יוסי נלמוד דקטנה חולצת בפעוטות רבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים ויש מתרצים דההיא משמיה דר׳ יוסי קאמר ליה והיינו דאמר עלה התם והלכתא עד שתביא ב׳ שערות ואליבא דרבא אמר לה וכההיא דאמ׳ בפ״ב דפסחים גבי סכיני דפסחא א״ר אשי לדידי חדדתא עבדין לי והלכתא אידי ואידי ברותחין ועדין קשה ההיא דפ׳ התקבל דכיון דאיהו כרבנן ס״ל היכי פסק במדותיו כר׳ יוסי ודלא כהלכתא ולא עוד אלא שכל הגאונים ז״ל קבעוה הלכה לכך דכי קאמר וכנגדן בקטנה חולצת כנגד הפרק דזכר קאמר שהיא שנת י״ג ובקטנה דמעיקרא קאמר דהשתא ודאי גדולה היא.

אמר רב דימי מנהרדעא הלכתא חוששין שמא נשרו. פי׳ לענין מיאון ולחומרא כדמפרש ואזיל והקשו בתוס׳ דלפום הא אין בדיקה במיאון דהא מסתמא הביאה סימנים ולא ממאנת וכי בדקן נמי ולא אשכחן חוששין נמי שמא נשרו ואי תוך זמן אפי׳ הביאה שערות ממאנת דתוך זמן כלפני זמן וא״כ מאי האי דאמר׳ בפ׳ מי שמת בודקין לגיטין לחליצה ולמיאונין. ויש מתרצין דההיא להיכא דלא ידעינן אם הגיע לכלל שנותיה אם לאו דכי בדקן ואשכחן אינה ממאנת דתלינן שהגיע לכלל שנותיה ולהא נמי מהניא חזקה לרבא לתלות להחמיר ולא תמאן ואפי׳ לא בעל לאחר זמן. והרי״ף ז״ל תירוץ דנ״מ להיכא דקדיש תוך זמן ולא בעל לאחר זמן וה״ל ספיקא דרבנן כדאיתא הכא דלא חיישינן בכה״ג והנכון דבודקין דהתם לאו דוקא אלא לומר דבדיקה מהניא אי חזקה העומדת במקום בדיקה אליבא דרבא שלא תמאן לאחר הפרק מיד ולאפוקי מדר׳ יהודה דאמר עד שירבה שחור על הלבן והכי איתמר התם בהדיא למיאונין לאפוקי מדר׳ יהודה.

הקדיש ואכל הוא עצמו לוקה. פי׳ דאע״ג דבעלמא אינו בן עונשין. ואפילו הביא ב׳ שערות דתוך זמן כלפני זמן הכא גזירת הכתוב הוא שיהא לוקה דקסבר מופלא הסמוך לאיש דאורייתא דכיון דרביי רחמנא לאיסור נדר כדכתיב איש כי יפליא לנדור ממילא איתיה לאיש כי ידור נדר לא יחל דברו.

כי יפליא מה ת"ל איש כלומר אי הוה כתיב כי יפליא בלא איש ה"א כל מי שיודע להפלות אפי' קטן הרבה ת"ל איש איש וש"מ דהאי דמרבינן קטן מכי יפליא היינו סמוך לאיש מכלל דכשהוא איש לא בעי' שיהא יודע להפלות ולא מיסתבר ליה למידרש קרא כפשטיה איש כי יפליא משמע דבעינן שיהא איש ויודע להפלות משום שמילתא דפשיטא היא דכיון שהוא בן י"ג ולא הוחזק כשוטה שנדרו נדר והקדשו הקדש כנ"ל:

בן ט' שנים שהביא שתי שערות כו'. אי ל"ג בן יום א' ניחא דתנא הך בבא משום דמודה בה ר' יוסי ואי גרס ויום א' י"ל דמיירי דאין עודן בו בשנת י"ג דבהא מודה ר' יוסי בר' יהודה דלקמן:

אי הכי תמאן. חוששין שמא נשרו אבל כל שנת י"ב ממאנת אפי' הוי תוך זמן כלאחר שזמן ואין חוששין שמא נשרו:

אבל לחליצה בעיא בדיקה. משמע הכא לרבנן דקטנה לאו בת חליצה היא. ותימה דפ' התקבל אמר רבא ג' מדות בקטן הגיע לעונת נדרים נדריו נבדקין וכנגדו בקטנה חולצת אלמא בת חליצה היא כל שנת י"ב. ופי' רבי' שמואל וכנגדו בקטנה לאו שהגיעה היא לעונת נדרים קאמר אלא אזמן הגעת נדרים של קטן קאי דהיינו שכשהוא בן י"ב שנה ויום אחד וק' לר"ת דבהדיא קאמר רבה פ' מצות חליצה דקטנה שהגיעה לעונת נדרים חולצת ותלמודא פסיק הכא והילכתא עד שתביא ב' שערות. ואומר ר"ת דאליבא דר' יוסי דאמר דקטנה בת חליצה היא איירי רבא וכן מוכח בההיא סוגיא דפ' מצות חליצה דקאמר התם מדברי ר' יוסי נלמוד קטנה חולצת בפעוטות דבעי' שתהיה קצת בת בינה דחליצה צריכה כוונה וקאמר רבא עד שתגיע לעונת נדרים. ועי"ל דבההיא דבפ' התקבל גרס רבה משום דקאמר אחרי כן למכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' ואמרינן בפ' מי שמת אמר רבא אמר רב נחמן בן י"ח מוכר בנכסי אביו ולא מיסתבר לומר הא דידיה הא דרביה דהא מסיק התם דמכללא איתמר ומתוך מעשה שבא לפניו:

מאי לאו תנאי היא כולי פירש ואלו מר' יוסי בר יהודא דקאמר בפי' דמבן ט' ועד בן י"ב הוה סימן לא מצינן למימר תניא הוא דהא אמרנין לקמן והוא שעודן בו לאחר שנת י"ג אבל בתוך הזמן דקאמרינן אע"ג דנשרו דהא כלאחר זמן דמי ואלו הביא לאחר זמן ונשרי ע' לא הוה סימן:

ולא הוא דאי לנדרים פשיטא ליה ולא קמיבעיא ליה אלא לעונשין היכיפשטי רב המנונא ור' זירא לקמן מנדרים לעונשין אלא לאו ש"מ חד דינא אית להו והאי דאמרינן למאי הילכתא אלימא לנדרים כולי הכין פירושא אילימא לנדרים כגון שלא הביא שתי שערות שהוא מופלא סמוך לאיש וכדתנן במתני' לא כלפני זמן דמי ולא כלאחר זמן דמי אלא לעונשין פירש כגון שהביא שתי שערות אם הוא חשוב איש לכל ענושין שבתורה והוא הדין נמי לנדרים דכי קאמר לעונשין לאו לאפוקי נדרים מכללא אלא גם נדירם בכלל הן ומשום דלגבי עונשין בעינן איש גמור מש"ה אידכר עונשין:

גמ' י"ג גופא סימן והדר תני בן י"ג ויום אחד כו' דליכא למימר דהא די"ג גופא סימן היינו בעודן בו והא דקתני דאינו סימן באין עודן בו דהא בסיפא דקתני בן י"ג ויום אחד הוי סימן ליכא לאשכוחי אלא בעודן בו וה"ל למתני רבותא בכה"ג אפילו בי"ג גופא ודו"ק:

שם אלא למ"ד אין חוששין מאי איכא למימר כו' יש לדקדק מאי קושיא ואימא הא דאמר רבא לא תמאן דחוששין שמא נשרו היינו בבעל דהוי ספיקא דאורייתא כדקאמר רב דימי וההיא דאין חוששין בלא בעל לאחר זמן דליכא ספיקא דאורייתא וליכא למימר דא"כ מ"ט דמ"ד חוששין בלא בעל כיון דלא הוי אלא ספיקא דרבנן דהא ע"כ בלא בעל פליגי דלקמן בר"פ בא סימן מוכח דהא אהני לן חזקה דרבא אלא בבדקו ולא אשכחו ומשום חזקה אמרינן שמא נשרו כיון שבעל והוי ספיקא דאורייתא כמ"ש התוספות שם ונראה דקושטא הכי הוא למאי דמסיק רב דימי והלכתא חוששין שמא נשרו בבעל מצינן לאוקמא נמי הא דרבא בבדקו ולא אשכחו ומשום דחוששין שמא נשרו בבעל:

שם והא חוששין כו' פרש"י והא חוששין קאמר ולא ודאי נשרו וחיישינן לחומרא משמע כו' עכ"ל ולפירושו ה"מ למידק הכי אהא דאין חוששין לחומרא משמע אבל לפי מה שפירשו התוספות בההיא דחיישינן שמא חוץ לחומה לנו דמצינו לשון חוששין לקולא נראה דה"נ הכא לא מלשון חוששין קדייק [ליה] אלא מסברא קאמר הכי והא חוששין בעלמא קאמר דהא ליכא ודאי שנשרו אלא ספק והשתא א"ש דלא הוה מצי למידק הכי אההיא דאין חוששין וק"ל:

שם מתיב רב הונא בר יהודה לרבא לסיועי לרב הונא כו' ובגמרות ישנות מלת לרבא אינו וכן נראה ופירוש מתיב רב הונא ב"י להני אמוראי דלקמן דס"ל דאחרים שאכלו לוקין אבל הקטן אינו לוקה ולסיוע לרב הונא דס"ל דאף הקטן לוקה ומלת לרבא הגיהו לפי מה שהבינו המתיב קאי לרבא דלעיל דקאמר הלכתא דתוך הזמן כלפני זמן והכא קתני הקטן לוקה בתוך הזמן ולאו מלתא היא דרבא דקאמר בתוך הזמן כלפני הזמן היינו לשאר עונשין אבל אלאו דלא יחל מצי סבר נמי כרב הונא דלוקה אע"ג דבמלתא אחריתא לאו בר עונשין הוא כפרש"י ודו"ק:

גמ' אמר רבא הלכתא תוך הזמן כלפני זמן כו' כצ"ל:

גמרא הא גופא קשיא כו' הא יג"ש גופא סימן והדר כו'. ק"ל כיון דמוקמינן לקמן להא דריב"י בעודן בו. א"כ דוקא דרישא דבי"ג גופא סימן ג"כ אינו אלא בעודן בו. וסיפא דקתני בן יג"ש ויום א' סימן היינו אפילו בנשרו מיד. ודיוקא דבי"ג גופא שומא ג"כ איכא למימר דהיינו בנשרו ולא סתרו דיוקי אהדדי כלל. ודברי הגר"א ז"ל בא"ע סי' קנ"ה סקנ"ו תמוהים בזה מאד. וגם יש ט"ס בדבריו וצריכין תיקון:

שם מכלל דמ"ד חוששין חולצת והא חוששין בעלמא קאמר. נראה דה"ה דה"מ לאקשויי מהא דרבא דאמר ואינה חולצת. ומש"כ המהרש"א בשם התוס' שפי' בהא דחיישינן שמא חוץ לחומה לנו (הוא בשבת קנא) דמצינו לשון חוששין לקולא. בתוס' שם לא נמצא מזה מאומה. רק רש"י עצמו פי' שם כן. ועי' מה שהבאתי בגיטין (עג ב):

שם (בסה"ע) שנאמר איש כו' לא יחל דברו. כצ"ל בלא ו' וכן בפרש"י:

רש"י (ברה"ע). דגמרו למילתיה בין כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה והוא שעודן בו. כשהגדיל. וכן בתוס' בשנת י"ג. ובקדושין (טז ב) ברש"י ד"ה מבן תשע שכ' ועודן בו כשהגיע לי"ב כו' נראה דט"ס הוא וצ"ל לי"ג כו' אבל אם נשרו קודם י"ג ל"פ כו':

רש"י ד"ה אבל מעיקרא. דמכי עברה שתא די"ב לא בעל. כצ"ל:

רש״י ד״ה הני מילי וכו׳ ולא אשכחן לא חיישינן כצ״ל:

גמ' אבל מעיקרא לא. ע' לקמן נב ע"ב תד"ה הלכה:

ועוד מתיב ר"ז כו' הא דאלימי ליה ברייתא ממתני' דקדייק מניה ר' המנונא. י"ל ס"ל לר"ז חוששין שמא נשרו וליכא שום דיוקא ממתני' דלעולם בלא אייתי ב' שערות ומשום שמא נשרו הוא אבל מקרא דייק שפיר דאיצטריך קרא למעוטי ספיקא דפשיטא דספיקא לחומרא. ואם כן זהו ר"ז לשיטתו דס"ל בכריתות דמביאים אשם תלוי בכזית ומחצה אפי' לא איקבע איסורא ולדידיה ספיקא דאורייתא מן התורה להחמיר שפיר דייק מקרא דאיצטריך קרא למעוטי ספיקא משא"כ למאי דפסק הרמב"ם דהיכי דלא איקבע איסורא הוה ספיקא לקולא מן התורה שפיר איצטריך קרא הכא להחמיר בספיקא לק"מ קו' ר"ז וק"ל:

מה ת"ל איש לרבות בן י"ג ויום א' פי' דאין לומר דאתי להקל ולומר אף ע"פ שהוא איש ממש מ"מ בעינן יודע להפלות דא"כ לא לכתוב רק כי יפליא דמסתמא בגדול איירי כמו כל התורה כולה אלא ע"כ הכי קאמר או איש או כי יפליא וע' מ"ש ונדחק בסדרי טהרה בזה:

וטעמא דבן י"ג וי"א צ"ע אטו בן י"ג וי"א כתיב איש כתיב. ואי הל"מ דתוך זמנו נמי איש הוא קאי אתוך זמנו נמי ומאי קושיין ואי משום לשון הברייתא דנקט בן י"ג. הברייתא לא נחית לכך ועל הרוב ידבר שרגיל להביא בן י"ג וה"ה לתוך זמנו ומאי קושיא וצ"ע:

כל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל עי' תוס' נזיר ס"א ע"ב ד"ה הניחא כו' מבואר דלכ"ע אית ליה הך היקישא דלמ"ד מופלא סמוך לאיש לאו דאורייתא מקיש בהיפוך כל דליתניה בבל יחל ליתיה בהפלאה ולמעוטי קטן ישראל מהפלאה ומוקים ליה בנכרי דמופלא סמוך לאיש דידיה דאורייתא משום דלא אתי לידי בל יחל לא שייך כל שאינו בבל יחל אינו בהפלאה ע"ש. וקשה לר"י ור"ל דשמעתין וקיי"ל כוותייהו דס"ל מופלא סמוך לאיש דאורייתא אפי' בישראל ואינו לוקה. אם כן הך היקישא מאי עבדי ליה. ויש לומר ס"ל כשמואל בחגיגה י' ע"א דיליף היתר נדרים מלא יחל. ומקשי' כל שישנו בהפלאה ישנו בהיתר נדרים ולומר דיש היתר לנדרי קטן. דה"א אין לך בו אלא חידושו וכמ"ש משנה למלך בנדרי גוים אם יש להם היתר דיש פלוגתא בירושלמי ע"ש סוף ה' מלכים ה"נ גבי קטן. ואינך אמוראי לית להו דשמואל לכן מקשים הפלאה לבל יחל או למלקות או לומר דמופלא דישראל לאו דאורייתא ובדרוש הארכתי עוד בזה:

מתיב ר"ה בר יהודא לסיועי לרבא כו' כן גרס הר"ן בחי' וכ' משום דאמר רבא הלכתא תוך זמן כלפני זמן מזה משמע דגם לענין הפלאה ללקות עליו אמר כן משו"ה פריך ארבא. והוא תמוה קצת חדא מה"ת לומר כן והוא בעצמו כ' דר"ה נמי ס"ל כהלכתא תוך זמן כלפני זמן רק בנדרים אקשיה רחמנא וא"כ דילמא רבא נמי הכי ס"ל. ועוד מ"ש דפריך ארבא ולא ארב ור' חנינא דאינהו מרי' דשמעתתא דתוך זמן כלפני זמן. והנה שם בחי' הר"ן חסר בהעתקה ולא זכינו לכל דבריו. וע"ד פלפול אמרתי דודאי ארב ור"ח לא הו"מ להקשות דאפשר דלפני זמן הוא לענין שארי מצוה ולא לענין הפלאה וכנ"ל. אך לרבא ע"כ אין לוקין מיהת דהא הו"ל התראת ספק עכ"פ דאין לומר כבר אייתי ב' שערות דמה בכך הא תוך זמן כלפני זמן ושומא בעלמא נינהו ואי משום דאזלינן בתר רובא כתי' תוס' לקמן הא רבא לא סמך אהאי חזקה אלא להחמיר למיאון ולא לחליצה וא"כ איך ילקה על האי חזקה וא"כ קשה דוקא לרבא. אלא דלפ"ז כדפריך מהך ברייתא הומ"ל דאתיא כמ"ד התראת ספק שמה התראה. ועוד כי משני בתר הכי איסור בל יחל הומ"ל איסור דאורייתא ובל יחל ממש אלא שאין לוקין משום התראת ספק. ובחדוד הארכתי בזה:

וטעמא. דחשיבי להו שערות דלאחר זמן הוא דגמרו למלתיה בין בשערות בין בשנים הא תוך הזמן חשבינן להו שומא דקטן הוא ולא מצית לרבויי מאיש: בן ט' שנים שהביא שערות שומא. ואפי' לר' יוסי ברבי יהודה ומבן ט' ועד בן י''ב ויום אחד פלוגתא: שומא. ורוא''ה בלע''ז ודרכה ליגדל שער בה: הא י''ג גופיה סימן. ואפי' לרבנן והדר תני כו': מאי לאו תנאי היא. ואליבא דרבנן י''ג הוי תוך זמן לתינוק כדקתני במתני': ורישא. דמשוית י''ג סימן: רבי היא. דאמר בתנוקת הויא י''ג לאחר זמן: וסיפא. דמשמע שומא: ר''ש בן אלעזר. דאמר י''ג בתינוקת הוי תוך זמן בכל הנך תירוצי מוקמינן תוך זמן כלפני זמן: והוא שעודן בו. כשהגדיל אבל נשרו בינתיים איגלאי מילתא דשומא הוי: מתני לשמעתא דרבא בהאי לישנא. דשמעת מיניה נמי תוך זמן כלפני זמן: ממאנת והולכת. ואין חוששין שמא הביאה ב' שערות דאפילו הביאה שומא נינהו והיינו תוך זמן כלפני זמן: אינה ממאנת. שמא הביאה ועכשיו הוי סימן דהא לאחר זמן הוא ואם יבמה היא לא חשבינן לה גדולה לענין חליצה ואינה חולצת: גדולה היא. אם הביאה: וכי תימא מספקא ליה. אם הביאה אם לא הביאה הלכך מיאון לא דלמא הביאה וחליצה נמי לא שמא לא הביאה: והא מיפשט פשיטא ליה לרבא. דכיון דהגיעה לכלל שנותיה דודאי הביאה: ה''מ לענין. דאי אתיא למיחלץ לאחר זמן ובדקנו ולא אשכחן (ליה) חיישינן למימר גדולה היא ותחלוץ שהסימנין נשרו: אבל לענין מיאון חיישינן. שמא נשרו לחומרא וקנאה בביאה ובעיא גט: והא חיישינן קאמר. ולא ודאי נשרו וחיישינן לחומרא משמע: אלא לעולם. אינה ממאנת דרבא בדלא בדקנוה הלכך מסתמא אמרינן כיון שהגיעה לכלל שנותיה ודאי אית לה ואינה צריכה בדיקה ובעיא גט: ולענין חליצה חיישינן גרסינן כלומר ולענין חליצה משום הכי אינה חולצת דחיישינן שמא לא הביאה סימנין ודקשיא לך האמר רבא חזקה הביאה סימנין ל''ק כי אמר רבא חזקה למיאון דלא ממאנת מסתמא אבל לחליצה בעיא בדיקה: חוששין שמא נשרו. ואם הגיעה לכלל שנותיה ובדקו ולא אשכחו לא ממאנת: דקדשה תוך זמן. יתומה מדעת אמה ואחיה לדעתה: ובעל אחר זמן. דאיכא ספיקא דאשת איש דאורייתא דבשעת בעילה דלאחר זמן שמא הביאה והויא לה ביאה זו קדושין גמורין דהא גדלה ושוב אינה יוצאה במיאון: אבל מעיקרא. דמכי עברה שתא דתרתי סרי ולא בעל לא חיישינן שמא נשרו דהא לא הוו בה קדושין גמורין דאין מעשה קטנה כלום אא''כ קבל אביה קדושין הלכך מספיקא לא מחמרינן עלה היכא דלא אשכחן אבל הביאה ודאי סימנין אע''ג דקדושי קמאי לא הוו קדושין אלא מדרבנן לא תקנו רבנן מיאון בגדולה דלמא אתיא למאן הנבעלת לאחר שגדלה דההיא הויא אשת איש דביאה שבא עליה משגדלה מקדשה לה: הקדיש. תוך הזמן תינוק היודע להפליא: ואכל. את הקדשו: לוקה. ואע''ג דבמילתא אחריתי לאו בר עונשין הוא: כי יפליא. מיניה מרבינן מופלא סמוך לאיש מופלא יודע לפרש לשם מי נדר סמוך לאיש שהוא סמוך לבא לכלל גדול דהיינו שנה אחת קודם זמן שהוא ראוי להביא שערות והיינו בתינוקת כל י''ב ובתינוק כל י''ג: ולא יחל. אע''ג דבהאי קרא לא כתיב כי יפליא מ''מ כיון דנפקא לן מיניה דיודע להפלות הוי נדרו נדר קאי בבל יחל דהא כתיב איש כי ידור נדר וגו' ומופלא סמוך לאיש בכלל איש וסמיך ליה ולא יחל דברו:

בן ט' שנים שהביא ב' שערות שומא. אי ל''ג ויום אחד אתי שפיר דאתיא אף כרבי יוסי ואי גרסינן ויום אחד מיירי באין עודן בו בשנת י''ג דמודה רבי יוסי בנשרו: קטנה כל י''ב שנה ממאנת. להך לישנא אין להוכיח דתוך זמן כלפני זמן דהא ממאנת היינו דבדקו ולא אשכחו או כמו שמעמיד במסקנא דלא בדקו אבל היכא דאיכא שערות מצינו למימר דהוי כלאחר זמן ואינה ממאנת ומ''מ נראה דהלכה דתוך זמן כלפני זמן דמ''ד כלאחר זמן איתותב לעיל ור''נ דאמר לעיל נמי כתנאי דחי ליה הש''ס וגם בלישנא קמא פסיק רבא בהדיא דתוך זמן כלפני זמן: אבל לחליצה בעיא בדיקה. תימה דרבא סבר הכא דאינה חולצת עד שתהא גדולה ובפ' התקבל (גיטין דף סה.) אמר רבא ג' מדות בקטן הגיע לעונת נדרים נדרו נדר וכנגדו בקטנה חולצת משמע דקטנה בהגעת לעונת נדרים דידה חולצת דהיינו בת י''א ויום אחד ואפי' מיירי התם בהביאה הא אמר הכא דתוך זמן כלפני זמן ורשב''ם פירש כנגדו בקטנה היינו בת י''ב שנה ויום אחד דהוי עונת נדרים דקטן ולא נהירא ומפרש ר''ת דהתם רבא אליבא דר' יוסי דקאמר קטנה חולצת וקמ''ל דדוקא כשהגיעה לעונת נדרים וכן משמע בפרק מצות חליצה (יבמות דף קה:) דאמר מדברי ר' יוסי נלמד קטנה חולצת בפעוטות כבת שית וכבת שבע דאז היא בת כוונה לחליצה ורבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים פירוש לרבי יוסי והילכתא עד שתביא ב' שערות וכל זה מדברי רבא ועוד י''ל דהתם בפ' התקבל (גיטין דף סה.) גרסינן רבה דהא קאמר התם ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' שנה ואילו רבא אית ליה בפרק מי שמת (ב''ב דף קנה.) דלמכור בנכסי אביו עד שיהא בן י''ח וכן צריך להיות שם בספרים ולא כספרים דגרסי התם איפכא כדמוכח סוגיא דהתם:

נידה מו ע"א - טקסט הדף

דף מו - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד