נידה מה ע"ב

דף מה - ב

לכשיגדיל אותו קטן יבעול, וביאה זו תהיה ככל ביאת יבום של גדול, ולפיכך אז יתן גט בלבד, ואינה צריכה חליצה, ככל יבמה שהתייבמה על ידי ביאה של גדול, שאינה צריכה חליצה אלא יוצאת בגט בלבד.

מתניתין:

המשנה מפרטת דיני הגיל הקרוי "עונת נדרים":

א. קטנה בת אחת עשרה שנה ויום אחד שנדרה, נדריה נבדקין, שאם היא יודעת לשם מי נודרת או לשם מי היא מקדישה, חל נדרה או הקדשה, אבל אם אינה מבינה, לא חלים נדריה.

ואם היא בת שתים עשרה שנה ויום אחד, נדריה קיימין, ולא צריך לבדוק אותה.

ומבארת המשנה את הדין הראשון: ובודקין את נדריה אם יודעת לשם מי נדרה במשך כל שנת השתים עשרה [מיום היותה בת י"א ויום אחד עד היותה בת י"ב ויום אחד].

ב. וכמו כן, קטן בן שתים עשרה שנה ויום אחד, נדריו נבדקין.

ואם היה בן י"ג שנה ויום אחד, נדריו קיימין, ולא צריך לבדוק אותם. ^[84] ובודקין את נדרי הקטן כל שנת השלש עשרה [מי"ב שנה ויום אחד עד י"ג ויום אחד].

ג. אבל קודם לזמן הזה [בנקבה קודם י"א, ובזכר קודם י"ב], הרי אף על פי שאמרו "יודעין אנו לשם מי נדרנו", או אמרו "יודעין אנו לשם מי הקדשנו", אין נדריהם נדר, ואין הקדשן הקדש.

ד. ולעומת זאת, לאחר הזמן הזה [בת י"ב ויום אחד לנקבה וי"ג ויום אחד לזכר] אף על פי שאמרו "אין אנו יודעין לשם מי נדרנו", "לשם מי הקדשנו" - נדרן נדר, והקדשן הקדש. ^[85]

וטעם הדבר, לפי שקטן, אין תוקף לדבריו. ולעומתו, אדם גדול, אף על פי שאינו יודע בדיוק, חל הנדר. אך בגיל "עונת הנדרים", שאז הוא נקרא בלשון חכמים "מופלא [חכם ומבין, בגיל] הסמוך לאיש", יש ריבוי מהפסוק שאם הוא מבין בדיוק לשם מה הוא נודר, חלים נדריו והקדשיו.

גמרא:

וכיון דתנא ברישא "בת אחת עשרה שנה ויום אחד נדריה נבדקין" [כיון שהיא קטנה], אם כן, מה שהמשיך ואמר התנא "בת י"ב שנה ויום א' נדריה קיימין", למה לי? והרי פשיטא שאם רק קטנה צריכה בדיקה, הרי גדולה לא צריכה בדיקה?!

מתרצת הגמרא: המשנה צריכה לחדש שבת י"ב ויום אחד נדריה קיימין, כי סלקא דעתך אמינא בודקין לעולם, ואפילו בגדלות [כי הייתי חושב שהבדיקה לא נועדה לראות אם היא כבר מופלאת וברת דעת, אלא שיש כאלה שאינם מבינים מה זה נדר, ומי שלא מבין מה זה נדר, אין נדרו נדר, ולכן צריך בדיקה], והתנא כתב רק את זמן תחילת הבדיקה בגיל י"א ויום אחד, קא משמע לן שבודקים רק בגלל שהיא קטנה [ומטרת הבדיקה הוא רק לבדוק אם היא מופלאת וברת דעת]. אבל כשהגיעה לגדלות, יותר לא צריך בדיקה.

וממשיכה ומקשה הגמרא: וכיון דתני בדין השני של הרישא "בת י"ב שנה ויום אחד נדריה קיימין", אם כן, "בודקין כל שתים עשרה", למה לי? והרי כבר שנינו שבת י"א ויום אחד נדריה נבדקים, וגם שנינו שבהגיעה לגיל י"ב נדריה קיימים ואינם צריכים יותר בדיקה, ואם כן, כבר נדע בעצמנו שבמשך כל השנה שבין י"א לי"ב כן צריך לבדוק את הנדרים.

מתרצת הגמרא: המשנה צריכה לחדש שבת י"א ויום אחד נדריה נבדקים במשך כל שנת הי"ב, כי סלקא דעתך אמינא, הואיל ואמר מר "ל' יום בשנה חשובים שנה", לכן נאמר, היכא דבדקנא ל' יום אחרי שהגיעה לגיל י"א ויום אחד, ולא ידעה להפלות [לשם מי היא נודרת], אימא תו לא ליבדוק, ונאמר שהבדיקה של ל' יום הראשונים מוכיחה שבמשך כל השנה הזאת היא קטנה. דהיינו, שהיה מקום לומר שההגדרה של מופלא הסמוך לאיש צריכה להקבע מיד בתחילת השנה, ואם לא נקבעה אז, שוב אינה חלה, לכן קא משמע לן שיתכן ותתחיל הקטנה להבין גם באמצע השנה, ולהעשות אז "מופלא הסמוך לאיש", ולכן צריך לבדוק אותה אחרי כל נדר ^[86].

אך עדיין קשה: וליתני רק הני תרתי בבי, "בת י"ב שנה ויום אחד נדריה קיימין", ו"בודקין כל י"ב", וממילא נדע שרק החל מגיל י"א ויום אחד בודקים, אם כן, הא דתנן "בת אחת עשרה ויום אחד נדריה נבדקין" - למה לי?

מתרצת הגמרא: איצטריך. סלקא דעתך אמינא שרק קטנה סתמא, שאינה בולטת בחכמתה, רק בה נאמר כי בשנתה השתים עשרה בלבד היא בעיא בדיקה, ובשנת האחת עשרה כיון שאינה בולטת בחכמתה היא מוחזקת כקטנה, ובסתמא לא בעיא בדיקה.

אבל היכא דחזינן לה דחריפא טפי, שהיא חכמה ביותר משאר בני גילה, מיבדקה אפילו בשנתה האחת עשרה, עוד בטרם ימלאו לה י"א שנה ויום אחד. לכן, קא משמע לן משנתנו שבפחות מגיל י"א אינה צריכה בדיקה, ואפילו אם היא חריפה ביותר.

אך אם את זה לומדים ממה שאמרה המשנה שדווקא מבת י"א ויום אחד מועילה בדיקה, אז קשה מה שאמרה המשנה: קודם הזמן הזה, אף על פי שאמרו "יודעין אנו לשם מי נדרנו", אין נדריהם נדר, ואחר הזמן הזה, אף על פי שאמרו "אין אנו יודעין לשם מי נדרנו", נדריהם נדר", למה לי? [והרי זה כבר נתחדש קודם].

מתרצת הגמרא: סלקא דעתך אמינא, הני מילי שאפילו אם הם חריפים לא צריכים בדיקה בגיל שהוא פחות מאחת עשרה שנים ויום אחד, רק היכא דלא קאמרי אינהו, הקטנים, בפירוש שהם מבינים לשם מי נודרים.

אבל היכא דקאמרי אינהו, נסמוך עלייהו, ויחולו נדריהם, לכן קא משמע לן, שאפילו אם נדע בבירור שהם יודעים לשם מי הם נודרים, אין נדריהם קיימים. כי צריך גם 'מופלא' שיודע לשם מי הוא נודר, וגם 'סמוך לאיש', והיינו גיל י"א ויום אחד לנקבה, או י"ב ויום אחד לזכר.

תנו רבנן: זה ששנינו במשנה שנקבה ממהרת להתחכם יותר מהזכר, ולכן קטנה מגיל י"א ויום אחד נדריה נבדקים, ומגיל י"ב שנה ויום אחד נדריה קיימים, ואילו זכר מגיל י"ב ויום אחד נדריו נבדקים, ומגיל י"ג שנה ויום אחד נדריו קיימים, אלו דברי רבי.

אבל רבי שמעון בן אלעזר אומר: דברים האמורים בתינוקת, מה שרבי אומר שנקבה החל מגיל י"א שנה ויום אחד נדריה נבדקים, ומגיל י"ב שנה ויום אחד נדריה קיימים, גילים אלו בתינוק אמורים. כלומר, זה הוא הגיל שנדרי זכר נבדקים או קיימים, כי הוא ממהר להתחכם לפני הנקיבה, שהיא מתחכמת בגיל מאוחר יותר, והוא:

דברים האמורים בתינוק, הגיל שרבי אומר בזכר, שמגיל י"ב ויום אחד נדריו נבדקים ומגיל י"ג ויום אחד נדריו קיימים, בתינוקת אמורים. כלומר, זה הוא הגיל שנדרי נקבה נבדקים או קיימים.

ונמצא, שלפי רבי תינוקת נעשית ברת דעת ויש לה כח לנדור נדרים שנה לפני התינוק. ואילו לרבי שמעון בן אלעזר להיפך, תינוק נעשה בר דעת שנה קודם לפני התינוקת.

אמר רב חסדא: מאי טעמא דרבי הסובר שקטנה ממהרת להחכים לפני הקטן?

דכתיב ביצירתה של חוה [בראשית ב] "ויבן ה' אלוהים את הצלע". נאמר ביצירת האשה בלבד לשון 'ויבן', שהוא מלשון בינה, מלמד שנתן הקב"ה בינה יתירה ^[87] באשה יותר מבאיש. ומקשה הגמרא: ואידך, רבי שמעון בן אלעזר, הסובר שאין לאשה בינה יתירה, למה קורא הכתוב ליצירתה של חוה בלשון של "ויבן"?

ומתרצת הגמרא: הפסוק ההוא, מבעי ליה לכדריש לקיש. דאמר ריש לקיש משום רבי שמעון בן מנסיא: נאמר ביצירתה של חוה "ויבן ה' [אלהים] את הצלע, אשר לקח מן האדם לאשה, ויביאה אל האדם" - מלמד שקלעה הקדוש ברוך הוא לחוה, והביאה אצל אדם הראשון. שכן, בכרכי הים קורין לקלעיתא "בנייתא". ולכן נאמר ביצירתה של חוה לשון "בנייה", שמשמעותו קליעה.

ורבי שמעון בן אלעזר, מאי טעמא, מהו טעמו לומר שקטן מחכים ובא לעונת הנדרים לפני הקטנה? אמר רב שמואל בר רב יצחק: מתוך שהתינוק מצוי בבית רבו, ^[88] ושם מלמדים אותו דעת, נכנסת בו ערמומית ^[89] תחלה לפני הקטנה. ^[90]

איבעיא להו: קטן שהביא שתי שערות [שהן סימן גדלות] בשנה שלפני גדלותו, דהיינו, לפני גיל י"ג ויום אחד, שהיא התקופה הנקראת "תוך זמן", האם הוא נידון כ"לפני זמן", והוא עדיין קטן, והשערות הללו אינן סימן שגופו מתבגר, אלא הן מופיעות משום שיש לו שם "שומא" [נקודת חן], שטבעה למהר להוציא שערות אף על פי שהגוף לא התבגר.

או שהבאת שתי השערות בתוך הזמן נחשבת כהבאת שערות "לאחר זמן" [כמו הבאת שערות לאחר י"ג ויום אחד], ומעתה הוא כבר נחשב לגדול?

ודנה הגמרא: למאי הלכתא, לגבי מה הוא הספק?

אי לנדרים, אם נדריו קיימים, הרי לאו כלפני זמן דמיא, ולאו כלאחר זמן דמיא. שהרי הנדרים תלויים בגיל של מופלא הסמוך לאיש, ובבדיקת החכמה בלבד, ולא בהבאת שתי שערות ^[91].

אלא הספק הוא לגבי עונשין, מאי? כאשר הביא שערות בשנה לפני שמלאו לו י"ג ויום אחד, ועבר עבירה, האם בית דין מענישים אותו כגדול, או שמא השער הזה הוא בגדר "שומא בעלמא", ואינו נידון כגדול.

רב ורבי חנינה דאמרי תרוויהו: אם הביא שערות בשנה שלפני גדלותו, הנקראת תקופת "תוך זמן", הרי הוא קטן כלפני זמן, והשערות אינן אלא שומא בעלמא, ואין מענישים אותו.

רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי דאמרי תרוויהו: תוך זמן - כלאחר זמן, ^[92] ונעשה גדול בהבאת שתי השערות.

אמר רב נחמן בר יצחק: וסימניך, שלא תטעה לדעת מי הוא שאמר "תוך הזמן כלפני הזמן", ממה שנאמר במגילת רות "וזאת לפנים בישראל". "זאת" לשון נקבה הוא, ויהיה לך לסימן שרב חנינה, ששמו בלשון נקבה [עם סיומת של ה'], הוא זה שאמר כי תוך הזמן הוא "לפנים", כלפני הזמן. ^[93] מתיב רב המנונא: איך יתכן לומר שבנדרים תוך הזמן אינו לא כלפני הזמן ולא כלאחר הזמן? והרי נאמר במשנה שלנו: אחר זמן הזה, אף על פי שאמרו אין אנו יודעים לשם מי נדרנו, לשם מי הקדשנו - נדריהם נדר, והקדשן הקדש.

ומדייק רב המנונא: הא תוך זמן - כלפני זמן [ולקמן הגמרא מסבירה מהו הדיוק של רב המנונא].

אמר ליה רבא: עד שאתה מדייק מהסיפא של המשנה, אימא רישא: קודם הזמן הזה, אף על פי שאמרו "יודעים אנו לשם מי נדרנו", "לשם מי הקדשנו" - אין נדריהם נדר, ואין הקדשן הקדש. ותדייק מהסיפא להיפך, הא תוך זמן - כלאחר זמן!

ודוחה הגמרא: ולא היא. רבא לא תירץ על הקושיא של רב המנונא!

כי רבא קטעי בדברי רב המנונא. הוא [רבא] סבר, כי רב המנונא ממשנה יתירה קדייק, והיינו שדייק מכך שהמשנה כפלה את הדין, שבתחילה אמרה מי"ג שנה ויום אחד נדריו קיימים, ואחר כך אמרה עוד פעם שאחר זמן הזה נדריו קיימים, ללמד שדווקא בן י"ג שנה ויום אחד נדריו קיימים, אבל תוך הזמן, אפילו אם הביא שערות אין נדריו נדרים בלי בדיקה.

ולפיכך טען רבא כנגדו: ואדדייק רב המנונא מסיפא - לידוק מרישא! למה המשנה כופלת את הדין שרק מי"ב שנה ויום אחד נדריו נבדקים, ולפני הזמן לא מועילה בדיקה. אלא, באה הכפילות להשמיענו שדוקא לפני י"ב שנה אם הביא ב' שערות לא מועילות השערות, אבל אחרי י"ב שנה, אם הביא שערות, הן מועילות לפטור אותו מבדיקה.

ולא היא. רב המנונא לא דייק מכפילות הדינים שבמשנה כמו שחשב רבא, אלא רב המנונא מגופא דמתניתין קא דייק: הא "לאחר זמן" שאמרה המשנה, היכי דמי?

אי מדובר באופן דלא אייתי שתי שערות - קטן הוא [כי אפילו אם הוא יותר מגיל י"ג ויום אחד, אם לא הביא ב' שערות הרי הוא קטן].

אלא לאו, מדובר דאייתי שתי שערות, ולכן נדריו קיימים.

אלא לעונשים. פירוש וכשהביא שתי שערות וקא מיבעיא ליה אם הביא סימנין תוך זמן אי חשבינן ליה כגדולה או לאו דאי לא הביאה שתי שערות לאו בר עונשין הוא, וה"ה דהוה מצי למימר אין לנדרים וכשהביא שתי שערות, אלא דעדיפא מינה קאמר דיש בכלל עונשים הבאת סימנין כדאמרינן בנדרים, דאי גדול הוא גדול הוא לכל מילי.
הא דאותביה למאן דאמר תוך הפרק כלאחר הפרק ואסיקנא לה בתיובתא איכא למידק דהא לקמן בפרק בא סימן (נדה מח, ב) איפליגו ר' יהודה ור' שמעון אי תוך הפרק כלאחר הפרק או כלפני הפרק וקסבר רבי יהודה בתוך הפרק כלאחר הפרק אם כן היכי אסיקנא בתיובתא ימא תנאי ואיכא למימר דמאן דאסקה בתיובתאלא הוה שמיע ליה ההיא פלוגתא דבפרק בא סימן וטובא איכא בתלמודא תיבותא ותנאי. אבל ר"ת ז"ל פי' התם דלכולי עלמא תוך זמן כלפני זמן דלא כרבי יוחנן ור' יהושע בן לוי וכמתניתין ומתניתא דהכא ועד שיהא בן י"ג ויום אחד אינו גדול והתם בתוך הפרק דהיינו תוך אותו יום של אחר שלש עשרה שנה קא מפלגי דמר קסבר תוך אותו יום כלאחר היום ומר סבר תוך אותו יום כלפני היום די"ג שנה ויום א' שלם בעינן אבל רש"י ז"ל פי' שם תוך הפרק ולאחר הפרק תוך זמן ולאחר זמן.

תו לא נבדוק. פרש״י ז״ל וליחזקה בקטנה. פי׳ דליכא למימר בגדולה כדאמר בעלמא היכא דאמ׳ ל׳ יום בשנה חשוב שנה דהכא ודאי גדלות גמורה בעינן ועד שיגמרו כל שניו ליכא איש ואשה.

בינה יתירה. פי׳ שממהרת להבין דאי לא אמרינן נשים דעתן קלה.

תוך זמן וכו׳ או כלאחר זמן. פ׳ כשהביא שערות.

אלא לעונשין. פי׳ לכל עונשין שבתור׳ ואף נדרים בכלל שיהא נדון כגדול ולוקה על בל יחל שלו והיינו דאקשינן ממתני׳ דנדרים.

אלו דברי ר' כוותיה קי"ל בפרק מי שמת גבי בת י"ד שנה שמכרה בנכסי אביה. ופריך תלמודא ולישלח ליה בת י"ב שנה ויום אחד ולקמן נמי בשמעתין קאמר רבא כל י"ב ממאנת והולכת לה ובפרק אע"פ ובפ' יש נוחלין אמרינן הלכה כר' מחבירו:

מלמד שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש. פירוש הקדים בה בינה יותר מבאיש:

שהתינוק מצוי וכו'. ואפי' אין לו רב רגיל לבוא ולצאת עם בני אדם ומתפקח יותר ואפי' אין רגיל כלל אין תולדתו משתנית מאבותיו ואבות אבותיו:

תוך זמן כלאחר זמן. ומופלא סמוך לאיש הוי לעולם שנה אחת סמוכה לגדלות בין מיהר להביא בין איחר להביא:

וזאת לפנים בישראל. פי' ריב"ל היה לוי כדאמרינן בפ' כל הבשר [דף קו ע"ב] ר' מיאשא בריה דר' יהושע בן לוי לוי הוה. כלומר אותם שהם ישראל אמרו לפנים:

פיסקא בת אחת עשרה שנה ויום אחד כולי למאי הילכתא אילימא לנדרים לא כלפני זמן דמי ולא כלאחר זמן דמי אי קשיא אמאי לא מצי למיבעיא בעיתיה לנדרים הכי דהא דתנן ובודקין כל שתים עשרה אע"ג דהביאה סימנים היא דתוך הזמן כלפני זמן או דילמא כשלא הביאה סימנים היא אבל אם הביאה סימנים לא בעיא בדיקה דתוך הזמן כלאחר זמן חשובה אין ודאי דמצי למיבעיא הכי אלא הכי קאי פשוט ליה הא קחזינן לתנא דידן דלא אדכר סימנין במתני' אלא שנים וחילק שנת י"ב משנת י"א ומשנת י"ג בין הביאה סימנין ובין לא הביאה סימנין אלא לעונשין איכא למיבעיא הכי משום דתנא תלי מילתא בסימנין כדתנן בפרק דלקמן תינקת שהביאה שתי שערות חייבת בכל מצות האמורות בתורה כולה:

בד"ה קודם הזמן הזה ל"ל כו' ויש לומר דזו אף זו קתני כו' עכ"ל ונראה דאסיפא לא קשיא להו כיון דתנא לאחר זמן ל"ל למתני בת י"ב שנה ויום אחד נדריה קיימין דההיא דלאחר זמן כו' איירי בשערות כדמסיק לקמן אבל הך די"ב שנים כו' מצי איירי בלא שערות ונדריה קיימין משום מופלא דמסתמא בת י"ב שנה ויום אחד יודעת לשם מי נודרת ודו"ק:

גמ' אלא לאו דאייתי שתי שערות וטעמא דלאחר זמן כו' הא תוך זמן כלפני זמן כו' ליכא לאקשויי דאימא דאיירי בלא בדקו וכיון שהגיעה לכלל שנותיה אוקמה אחזקה שהביאה שערות אבל היכא דאיכא שערות אפילו בתוך הזמן הויא כלאחר זמן וכמ"ש התוספות ללשון שני דרבא לקמן די"ל כיון דבלאחר זמן נמי אינו אלא משום שהביאה שערות הוה ליה למתני רבותא טפי אפילו בתוך זמנו דבשערות הוי סימן ואי לאשמועינן דבלאחר זמן אוקמה אחזקה אף בלא בדקוה הך רבותא לא שמעינן לה ממתניתין דאינה מפורשת במתניתין מה שאין כן לרבא דהך רבותא מפורשת בדבריו ודו"ק:

דכתיב ויבן ה' את הצלע כו' מלמד שנתן כו'. בפרק עושין פסין מוכח דלא הוצרך למדרש כן אלא למ"ד פרצוף דלדידיה מאי ויבן שהרי בנויה היא ועומדת היתה וע"כ דרשוה מלשון בינה ולמאן דדריש מלשון קליעה אינו נופל מלשון בנין ממש כדאמרינן במסכת שבת פ"י גודלת ופוקסת משום מאי חייבת משום בונה וכי דרך בנין בכך אין כו' ומטעם זה הקב"ה קלעה לעשותה יפה כבנין כי היא עצמה לא תוכל לקלעות עצמה יפה בבנין כדאמרינן התם פוקסת לעצמה בשבת פטורה וק"ל:

בגמ' ולא היא רב המנונא מגופה דמתניתין קדייק האי לאחר זמן ה"ד כו'. מקשין העולם מפני מה לא קדייק מרישא דמתניתין דקתני בת שתים עשרח שנה ויום אחד נדריה קיימין וכן בזכר ה"ד אי דלא אייתי שתי שערות קטן הוא כו' כדדייק מסיפא דמתניתין דקתני לאחר זמן הזה כו' אבל נראה לי פשוט דלא קשה מידי דמרישא ליכא למידק כלל דאיכא למימר דאיירי דלא הביא שתי שערות ואף עפ"כ נדריו קיימין וא"צ בדיקה משום דאמרינן מסתמא יודע להפלות ולכך הוא דוקא לאחר י"ב ויום אחד לנקבה ואחר י"ג ויום אחד לזכר אבל בתוך הזמן דהיינו שנת י"ב גופו לתינוקת ושנת י"ג לתינוק צריכין בדיקה ולא אמרינן דמסתמא יודעים להפלות אבל בסיפא דקתני לאחר הזמן הזה אף ע"פ שאמרו אין אנו יודעים לשם מי נדרנו כו' נדריהם נדר ע"כ צ"ל דאיירי בהביאו שתי שערות דאל"כ מפני מה הוי נדריהן נדר כיון דאמרי בפי' שאין יודעין להפלות וקטנים הן אלא ודאי בהביאו ב' שערות איירי דבני עונשין הן וטעמא דלאחר זמן כו' הא תוך הזמן כלפני הזמן וע"פ דרך זה יתורץ ג"כ מה שמקשין במתניתין בת י"ב שנה נדריה קיימין ל"ל מאי אמרת סד"א בודקין לעולם כדמשני בגמרא לעיל זה אינו דל"ל בדיקה לאחר י"ב הא קתני בסיפא לאחר הזמן אע"פ שאמרו אין יודעים כו' נדריהן קיימין ומתרצין דלא זו אף זו קתני כמו שכתבו התוס׳ אבבא דקודם הזמן הזה כו' אבל לפי מה שכתבתי אין אנו צריכין לדוחק זה אע׳"ג דקתני בסיפא לאחר הזמן הזה אע"פ שאמרו וכו' צריך למתני בת י"ב שנה ויום אחד נדריה נבדקים דסד"א בודקין לעולם כדמשני לעיל בגמ׳ משום דאיירי בלא הביא ב׳ שערות ולכך ה"א דלעולם צריכה בדיקה אי יודעת להפלות או לא והא דקתני בסיפא לאחר הזמן הזה אע"פ שאמרו אין אנו יודעים כו׳ נדריהם קיימים היינו בהביאו שתי שערות דהוו גדולים לכל הדברים ולכך נדריהם נדר אע׳׳פ שאין יודעים להפלות ולכך צריך למתני בת י"ב שנה ויום א' נדריה קיימין לאשמועינן דאע"ג דלא הביאה ב׳ שערות אין צריכה בדיקה דמסתמא תלינן דידעה להפלות כיון שהגיעה לי"ב שנה אבל בסיפא כשאמרו בפי' שאין יודעין להפלות אז צ"ל ע"כ דאיירי שהביאו שתי שערות ובזה יתיישב הכל כהוגן והיינו טעמם של התוס' שלא הקשו אלא מדקתני מקודם הזמן הזה כו' בת י"א שנה ל"ל ולא הקשו דמדקתני לאחר הזמן הזה וכו' בת י"ב שנה ויום א׳ נדריה קיימין למה לי משום דלא קשה מידי כמו שכתבתי וק"ל:

תד"ה אלו. נראה דהלכתא כרבי כו'. לכאורה קשה פשיטא דהא קי"ל סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הל' כסתם ואפי' אתיא כיחיד נגד רבים עמש"כ לעיל (לב). ועיין בס' שע"ח שער ז' אות ח'. ואולי כאן דרבי סתם על דעתיה לא סמכינן עליה:

גמ׳ ויבן ה' אלהים את הצלע כצ"ל:

שם נדרן נדר והקדשן הקדש כצ"ל וכן לקמן:

רש״י ד"ה סד״א בודקין וכו׳ בת אחת עשרה (וכו׳) נבדקין כצ״ל:

ד״ה היכא דבדקנו כצ״ל:

ד״ה כלפני הזמן וכו׳. ושתי שערות הויין להו שומא כצ״ל:

תוס׳ ד״ה שהתנוק וכו׳ לצאת ולבוא וכו׳. נ"ב משא״כ בנקבה שאין מניחין אותה להיות יצאנית שכל כבודה פנימה ובמשנה דכלים נקראת הזונה יוצאת החוץ:

מְלַמֵּד שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּינָה יְתֵרָה בָּאִשָּׁה יוֹתֵר מִבָּאִישׁ (בראשית ב, כב). אף על גב דאמרו רבותינו ז"ל (שבת לג:) 'נשים דעתן קלה' היינו אחר חטא חוה אבל קודם החטא היה לה בינה יתירה כדי שלא תאמר לכך נתפתתי מן הנחש מפני שדעתי קלה ואם היה לי בינה יתירה הייתי גוברת עליו ולא היה יכול לי לכך נתן לה בתחלה בינה יתירה יותר מן האיש.
או יובן בס"ד ידוע פרצוף הבינה שלם ביה ספירות וארבעה תחתונות נקראים תבונה וששה עליונות נקראים בינה והאשה יש לה אחיזה בתבונה ולא בבינה וכיון דמספר תבונה יתר על מספר בינה לכך אמר שנתן הקדוש ברוך הוא בינה יתירה באשה כלומר שם תבונה שהיא בינה יתירה במספר על שם בינה.

מְלַמֵּד שֶׁקְּלָעָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַוָּה, וְהֵבִיאָהּ אֵצֶל אָדָם הָרִאשׁוֹן (בראשית ב, כב). פירוש כשגזר שיהיה לה שער ארוך גזר גם כן שיהיה קלוע והטעם נראה לי בס"ד כי השערות רומזים לכוחות הדינין והקליעה שלהם רומזת לעקידת הדינין וכפייתם זה בזה.

והיכי דחזינן לה דחריפתא טפי כו' סד"א היכא דלא קאמרה אינהי וכו' ויש לעיין מי דחקי' להני שינויי דחיקי דקשה עליה קו' תוס' ד"ה וקודם כו' ואמאי לא משני דהוה סד"א קודם הזמן הזה נמי נדרי' נבדקין אלא אם בדקוה שלשים יום בשנה ולא ידעה שוב לא בדקינן לה משא"כ בשנת י"ב בודקים כל י"ב וממשנה יתירה דייקינן דלאו הכי הוא ומזה ראיה לגירסת הרמב"ם שגרס בהיפוך היכא דבדקנא וידעה כו' פי' בודאי אי לא ידעה תחלת השנה פשיטא שצריכים לבדוק על כל נדר ונדר אולי עתה נתוסף לה דעת ובינה יתירא וזה אין צ"ל. אך קמ"ל היכי דבדקנא וידעה אפ"ה אם חזרה לנדור נדר אחר צריכין לחזור ולבדוק אולי השתא לא ידעה וזהו חידוש גדול. וא"ש נמי קו' הנ"ל דשפיר הקשה בתוס' י"א ל"ל דהשתא בשנת י"ב בודקים כל השנה מכ"ש בשנת י"א לא סגי בבדיקת כל שהו וע"כ צ"ל דשנת י"א כלל לא א"כ בת י"א ל"ל:

ואולי י"ל דהש"ס אזיל למ"ד הקדיש ואכלו לוקה וזה א"א לתלות מפני שיש בו דיעה ובינה להפלות דמה בכך וכי יש לו חכמה יתירה מנותן התורה ית"ש שאסר לנו חלב ודם ואפ"ה אם אכלו הקטן הזה איננו לוקה ומה טעם ילקה אם יאכל מה שאסר על נפשו מפני הך דעתא קלישתא דאית ביה. אלא ע"כ לא משום דיודע להפלות אתינן עלה אלא גזה"כ וסימנא בעלמא וכשם שהבאת ב' שערות שמשנת י"ב ויום א' לנקבה וי"ג לזכר הם סימני להתחייב בכל המצות ועונשים ואין בזה טעם אלא כך גזרה חכמתו ית' ה"נ דעה להפלות הבא בשנת י"א לנקבה וי"ב לזכר היא הסימן להענישו על איסור נדר והשתא שפיר אמר דהוה סד"א אי עברו שלשים יום משנת י"ב לנקבה ולא ידעה הו"ל כאלו כבר עבר כל השנה בלא ידיעה להפלות ותו אין תועלת למבדקה דא"נ ידעה אין זה הסי' שקבלנו הל"מ דבעי' שנת י"ב כולו בידיעה קמ"ל דסגי אפי' ביום אחרון ממנו. והא"ש נמי דלא הומ"ל דהוה סד"א דבשנת י"א בודקים נמי אלא אם עברו שלשים יום תו לא מבדקינן. ז"א דמהי תיתי לומר כן וכי נטעה לומר דשערות מהני קודם שנותיהם הראוי' וה"נ לא מהני הידיעה להפלות כיון שאינו אלא משום סי' בעלמא. אמנם הרמב"ם ס"ל כר"י ור"ל לקמן דאחרים לוקים ולא הוא נמצא דלא אתינן עלה אלא משום ידיעה ובינה יתירה ע"כ הוצרך לומר בהפוך וק"ל:

ת"ר אלו דברי רבי רשב"א אומר דברים האומרים בתנוקות כו' לכאורה היה נראה דלא פליגי אלא לענין נדרים ומטעמא דמפרש ר"ח דלמר יש בינה יתירה לאשה ולמר בהיפוך אבל לענין הבאת שערות ושארי סימנים לא יחלקו במציאות דהדבר ידוע שהבת ממהרת להביא אלא ע"כ כנ"ל. אמנם מה אעשה דבהדיא אמרינן לקמן מ"ו ע"א בשמעתין לא דכ"ע תוך זמן כלפני זמן ואידי ואידי בתינוקות ורישא ר' וסיפא רשב"א וכו' מבואר להדיא דפליגי נמי בשתי שערות וסימנים ממש. ועדיין אני אומר דסוגיא דלקמן קאי למ"ד דהקדיש ואכלו לוקה א"כ הכל גזה"כ בלי טעם ונאמר נמי דפליגי במציאות. אך ר"ח ס"ל דאינו לוקה והכל מטעם שיודע ומבין להפלות לכן חל נדרו וא"כ י"ל טעמי' משום בינה יתירה באשה וי"ל בנדרים הוא דפליגי אבל בשאר דוכתי' מודי כ"ע דתנוקות ממהרת להביא. ובזה הבנתי מ"ש הרמב"ם בפי' המשנה טעם חדש מלבו משום ששנות הנשים קצרות מאנשים ע"ש והא"ש דזהו הטעם לכל מצות ועונשים שתלה רחמנא בשערות שממהרת אשה להביא ומ"ט תלי רחמנא בהכי וע"כ משום שמהראוי' שהיא תקדים בחיוב מנות משום שחייה קצרים. ואע"ג שכ' כן גם לענין נדרים היינו משום דממילא תליא בזה דין מופלא סמוך לאיש. אמנם מ"מ שפיר אר"ח דמשום בינה יתירא הוא דהרי כתב מהרש"א דבת י"ב שנה שלא הביאה שערות מ"מ אינה צריכה בדיקה דמסתמא יודעת להפלא ואלו זכר בן י"ב צריך בדיקה וע"כ משום בינה יתירא הוא ועדיין הדבר צ"ע:

בינה יתירא באשה יותר מבאיש אם הדבר כפשוטו הוא תמוה קצת ומוכחש בחוש והנ"ל בזה ע"ד שאמרו אם אין בינה אין דעת ואם אין דעת אין בינה והמובן מפשוטו הוא כי הבינה הוא העיון החריף ההולך לעיין למרחוק והוא טועה ברוב ע"ד אגב חורפא שבשתא. וע"כ צריך לזה מדה אחרת והוא הדעת ליישב הדברים בלבו ולעיין באחריתם הטובה היא אם רעה. והנה אין בינה לבעלי חיים מפני כן אינם יודעים לעשות רע ולהשכיל על דבר. אמנם בן אדם שיש לו בינה צריך להיות ממוזג בדעת ואם אין לו דעת אזי בינה שלו כסילות הומי' וסכלות (חשוב) [תשוב] וע"כ אחז"ל כל ת"ח שאין בו דע"ה דייקא אלא כולו בינה לא מיבעיא שבהמה בחייה טובה הימנו דנהי דבינה אין לבהמה מ"מ יש לה חכמה בשלה כידוע מכמה חכמות לבעלי חיים ואם כן [פשיטא] שהבהמה טובה הימנו אלא אפי' נבילה שגם חכמה משוללת גם היא טובה הימנו והנה נדרים המה סייג לפרישות וכל העלול ומכור לתאותו צריך נדרים לעשות סייג לפרישות. ולהיות כי הנשים אין דעתם שלימה ולהדיא מרגלא בפומי' דחז"ל נשים דעתם קלות ובינה שלהם יתירא מהדעת שלהם ואינו ממוזג ע"כ צריכין סייג לפרישות יותר משום כן הקדים להם שנה לפלות נדר או נדבה כנ"ל לפרש. וכן בתינוק להיותו מתחבר בקטנותו עם רעים רבים בבית הספר ואיננו מתבודד רחוק הוא מהפרישות והוצרך לנדרים לעשות סייג לפרישות וק"ל:

איבעיא להו תוך זמן כלפני זמן או כלאח"ז יראה שמספקא להו אי הל"מ היא שהסי' הבאים בשנת י"ג מהני ואם כן יום א' בשנה נמי חשוב שנה ותוך זמן כלאח"ז והא דתנן בכ"מ י"ג ויום א' משום דיש מקדים בתחלת שנת י"ג ויש מאחר וא"כ אי לא בדקיני' מסתמא אחר שעבר שנת י"ג כולו כבר הביא אבל אה"נ אי בדקיני' ואשכחן ליה סימנים מתחלת השנה נמי מהני או דילמא דוקא קאמר שנת י"ג וי"א לא קודם:

אי דלא אייתי ב' שערות קטן הוא הא דקטעי רבא בדרב המנונא ולא אסיק אדעתיה הך דיוקא. י"ל משום דהוה ס"ל לעולם בדלא אייתי ב' שערות וחיישינן שמא נשרו ורב המנונא לא ס"ל חיישינן שמא נשרו. א"נ י"ל דרב המנונא גופיה לא מתמה כ"כ בפשיטות אי דלא אייתי קטן הוא אלא משום דס"ל הוא עצמו לוקה ונהי דביודע להפלות גזה"כ שיהיה זה במקום שערות אפי' להלקות דגלי רחמנא דלענין נדרים הוה יודע להפלות סי' מעליא כמו שערות בשארי מצות. מ"מ כשאינו יודע וגם לא הביא ב' שערות מה"ת ללקות. וא"כ כ"ז למ"ד הוא עצמו לוקה משא"כ למאי דקיי"ל כר"י ור"ל דשמעתין דאחרים לוקין על הקדשו ולא הוא. אין כאן תימא אם נאמר דמיתורא דאיש מרבי' אפי' איש כל דהו פי' שהגיע לכלל שנים אפי' אינו יודע להפלות וגם אין לו סימנים מ"מ דיבורו דיבור לגרום מלקות לאחרים מידי דהוה אבן ט' שביאתו גורמת מיתה לאחרים ומשו"ה קטעי רבא. והשתא א"ש מ"ש הרמב"ם דאפי' בלא אייתי ב' שערות וא"י להפלות נמי מכיון שהגיע לכלל שנים נדרו נדר והיינו כנ"ל דפסק או חוששין שמא נשרו או דאחרים לוקין עכ"פ וק"ל:

אמר רב נחמן בר יצחק וסימניך וזאת לפנים בישראל. פירוש רש"י דחוק. ואני בעניי אמרתי דרך גימטריא ונוטריקון ולא שוה לי. והרב פנים מאירות פירש על פי הזהר הקדוש ע"ש באורך סוף פרשת טהרה. ולפי פירושו אינו מובן מי בעל דברים ואינו כשאר סימנים אשר בש"ס דעיקרן לרמוז בכי האי גונא מאן אמרה. וראיתי בספר בן דוד [השגות על מהר"ם די לונזאנו בקבלה] שבהקדמת הספר פירש דביומא דף מ"ט קרי ראשונים לר' חנינא נגד רי"בל והכא דהקדים רב הוי קשיש מר' חנינא. וזהו לפנים כלומר שהיו ראשונים בערך ר"י וריב"ל אמרו לפני זמן זהו תורף דבריו. והריטב"א בחידושיו כ"י כתב וסימן וזאת לפנים בישראל פירשו בו דרב ור' חנינא ששניהם ישראל אמרי לפנים כלומר לפני זמן ולא ר' יוחנן וריב"ל דאיכא בינייהו לוי. ועוד פירשו בו פירושים אחרים וזה נכון מכלם עכ"ל והוא כפתור ופרח ועיין בסדר הדורות דף קי"ב ע"א וע"ב:

(מה סע"ב) וסימנך וזאת לפנים בישראל.—רש"י הביא שני פירושים, ושניהם דחוקים. אבל הרא"ש כתב: "פי' ריב"ל היה לוי כלומר אותם שהם ישראל אמרו לפנים". ולפ"ז צ"ל שגם ר' יוחנן לא היה ישראל, אבל רב ור' חנינא היו ישראלים. והנה בברכות (כ ע"א) אמר ר' יוחנן: "אנא מזרעיה דיוסף קאתינא", אבל אין זה מוכיח שהיה ישראל, דאפשר שמצד האם היה מיוסף.

ובסה"ד ערך ר' חנינא בר חמא כתב עליו שהיה כהן כדמוכח בברכות (נא ב), אבל כבר י"ל דר' חנינא זה דבכורות, שהיה כהן, אינו "ר' חנינא בר חמא", אלא ר' חנינא אחר, בן מחלוקתו של ר' אילעא ותלמידו של ר' יוחנן, או שהוא בן מחלוקתו של ר' מנא ותלמידו של ר' ירמיה, ששניהם כהנים היו, כמו שכתבנו בסנהדרין (ד ב).

לכשיגדיל יבעול. והך ביאה הוי קנין גמור ואם בא לגרשה אינה צריכה חליצה דכתיב (דברים כה) ולקחה לו לאשה כיון שלקחה נעשית כאשתו לכל דבר: מתני' נבדקין. אם ידעה לשם מי נדרה ולשם מי הקדישה: קודם הזמן הזה. כגון בתינוקת קודם שיבא ראש השנה של שתים עשרה ובתינוק קודם ראש השנה של שלש עשרה: אין נדריהן נדר. דקטנים הן: אחר הזמן הזה. בתינוקת מבת שתים עשרה ויום אחד ולמעלה בתינוק מי''ג שנה ויום אחד ולמעלה: אפילו אמרו אין אנו יודעין כו'. גדולים הם ובכלל שוטה נמי לא מחזקינן להו דסופו לבא לכלל דעת ואין שוטה אלא המקרע כסותו והלן בבית הקברות והיוצא יחידי בלילה אבל תוך הזמן הזה אם יודע לשם מי נדר הוי נדר ואם לאו לא הוי נדר דקטן הוא ובגמרא מפרש כולה מילתא: גמ' למה לי. ממילא ידענא דמכאן ואילך לא בעי בדיקה: סד''א בודקין לעולם. והאי דקתני בת אחת עשרה נבדקין למעוטי קודם זמן הזה דלא בדקינן ליה דאפילו ידע קטן הוא קמ''ל דלמעוטי אחר זמן נמי אתא: בודקין כל י''ב למה לי. הא תנא דמיום א' בשתים עשרה מתחילין לבדוק ואינן קיימין בלא בדיקה עד יום אחד בי''ג אלמא כל י''ב הוי זמן בדיקה: היכא דבדקנא ל' יום. קמאי דשתים עשרה: ולא ידעה להפלות. לפרש לשם מי נדרה ולישנא דקרא נקט כי יפליא לנדור: תו לא נבדוק. וליחזקה בקטנה: בת י''א כו' למה לי. מדתנן ליה בודקין כל י''ב שמעינן דמקמי הכי לא: הני מילי. דמקמי הכי מוחזקין קטנים ולאחר זמן מוחזקין גדולים: היכא דלא קאמרי אינהו. קודם הזמן יודעין אנו ולאחר זמן אין אנו יודעין: דברים האמורים כו'. דתינוק ממהר להתחכם יותר מתינוקת: לעונשין. וכגון דאייתי שתי שערות תוך הזמן דאי לא אייתי אפילו לאחר זמן לאו בר עונשין הוא ולאחר זמן אי אייתי ב' שערות הוי גדול ובר עונשין: כלפני הזמן. ולא ענשינן ליה ושתי שערות הויא להו שומא: וזאת לפנים. וזאת לשון נקבה כלומר רב חנינא דשמיה לשון נקבה אמר לפנים כלומר לפני זמן ולא תטעה להחליף דבריהם ל''א שמו של רב דאמר כלפני הזמן מובלע בתיבת בישראל: מתיב רב המנונא. קס''ד כדאמר לקמן דרב המנונא משנה יתירה דייק דלא איצטריך למתנייה כדפרכינן לעיל והא דתני ליה תנא דמתני' למידק מינה לענין עונשין הא תוך הזמן כלפני הזמן דאי לענין נדרים לא כלפני זמן ולא כלאחר זמן: מגופא דמתני' דייק. דלא מתוקמא אלא כשהביא שתי שערות ואפ''ה לא חשיב ליה גדול עד לאחר זמן והשתא ליכא למיפרך לידוק מרישא דהא לא דייק מידי דבין רישא ובין סיפא לגופא איצטריך לענין נדרים דלא תימא הני מילי היכא דלא קאמרי אינהו אבל היכא דאמרי אינהו כו' כדאמר לעיל ומיהו מגופא דסיפא שמעינן דעד דמטו לאחר זמן בעינן יודע להפלות ואם אינו יודע להפלות ואפילו הביא ב' שערות לאו איש הוא דניהוי נדרו נדר מחמת אישות בלא הפלאה: קטן הוא. ואמאי נדרו נדר הא לאו בחזקת גדול הוא כל זמן שלא הביא ב' שערות ומופלא סמוך לאיש נמי לא הוי דהא אינו יודע לשם מי נדר ומהיכא תיתי דנדרו נדר: אלא לאו כשהביא. ומשום הכי נדרו נדר אע''ג דאין יודע להפלות דהא גדול הוא:

קודם הזמן הזה למה לי סד''א כו'. וא''ת ובת י''א שנה למה ליה למימר דאילו חריפא לא בדקינן לה דהיינו קודם הזמן ויש לומר דזו אף זו קתני דלא מיבעיא דלא אמרי אלא אפילו אמרי לא מהני: אלו דברי רבי. נראה דהלכה כרבי דלקמן בפירקין אמרי' כל י''ב שנה ממאנת ומכאן ואילך אינה ממאנת ובפ' נערה שנתפתתה (כתובות ד' נא.) אמר דהלכה כרבי לגבי רשב''א לבד מלגבי מילתא דהתם וביש נוחלין (ב''ב דף קכד:) נמי פסיק הלכה כרבי מחבירו: שהתינוק מצוי בבית רבו. ואפילו אין לו רב רגיל לצאת ולבא ומתפקח יותר: אילימא לנדרים. ובלא הביא ב' שערות ואפ''ה נדרו נדר אם ידע למי נדר כיון שהוא שנה לפני גדלות דמסתמא יביא ב' שערות כשיהיה בן י''ג ויום אחד כדאמר רבא לקמן חזקה הביאה שערות: אלא לענין עונשין. וכגון שהביא ב' שערות תוך הזמן מי חשיב גדול כמו לאחר זמן לענין חליצה וקדושין ונדרים לקיים נדרו אפי' אינו יודע למי נדר כיון שהביא ב' שערות ומיבעיא ליה אי הוי שומא אי לאו: