נידה מה ע"א

The Gemara asks: Granted, according to the opinion of Rabbi Yoḥanan, just as there is a tanna who says that one day in a year is considered equivalent to a year, so too, there is a tanna who says that thirty days in a year are considered equivalent to a year.The baraita states that according to Rabbi Meir, a girl two years and one day old is considered like a three-year-old, following the opinion that one day in a year is equivalent to a full year. Similarly, Rabbi Yoḥanan maintains that there is a second tanna who says that thirty days in a year are considered equivalent to a full year, and therefore a girl can be betrothed by intercourse from the age of two years and thirty days.

But according to the opinion of Rabbi Yannai, that Rabbi Meir requires a full three years, this baraita is difficult, as it explicitly states that in Rabbi Meir’s opinion even a girl aged two years and one day can be betrothed by intercourse. The Gemara concludes: Indeed, this baraita is difficult according to the opinion of Rabbi Yannai.

§ The last clause of the mishna teaches that if the girl is less than that age, i.e., younger than three years and one day, the status of intercourse with her is like placing a finger into the eye. A dilemma was raised before the Sages: What happens to this hymen, i.e., to the hymen of a girl under three with whom a man engaged in intercourse? Does it disappear and come back again later, or perhaps it is not removed at all until after she reaches the age of three?

The Gemara asks: What difference is there in halakha between these two suggestions? The Gemara answers that there is a practical ramification in a case where a priest engaged in intercourse with a girl to whom he is married within her first three years, and found blood on her due to that intercourse, and again engaged in intercourse with her many times, including after she turned three, but on that occasion he did not find blood. If you say that after engaging in intercourse when the girl is younger than three, the hymen disappears and comes back again, here one can maintain that it disappeared due to the first time they engaged in intercourse and did not grow back because there was not enough time without intercourse for it to grow back.

But if you say that the hymen is not removed at all until after she reaches the age of three, the fact that this girl did not emit blood after three years must be because another man engaged in intercourse with her after she turned three, in which case she is classified as a zona, a woman who has engaged in sexual intercourse with a man forbidden to her by the Torah, and is forbidden to her husband the priest. The Gemara reiterates: What, then, is the resolution of the dilemma?

Rav Ḥiyya, son of Rav Ika, objects to this explanation of the practical ramifications of the dilemma: But even if one maintains that the hymen of a girl younger than three disappears and grows back, one can still contend that this girl engaged in intercourse with another man, as who will say to us that a wound that was inflicted within three years of a girl’s birth is not restored and healed immediately? Perhaps it is restored immediately, and this girl did not emit blood because another man engaged in intercourse with her previously, and she is therefore a zona who is forbidden to a priest.

Rather, the practical difference between the two suggestions relates to a case where the husband engaged in intercourse with this girl within her first three years, and found blood, and engaged in intercourse with her again after she turned three, and again found blood. If you say that the hymen disappears and comes back again, this blood emitted when she is less than three years old is blood from the tearing of the hymen, which does not render her impure. But if you say that the hymen is not removed at all until after she reaches the age of three, then this blood she emitted when she was younger than three is menstrual blood, which renders her impure. What, then, is the resolution of the dilemma?

Rav Ḥisda said: Come and hear the mishna: If the girl is less than that age of three years and one day, intercourse with her is like placing a finger into the eye. Why do I need the mishna to teach: Like placing a finger into the eye? Let it teach simply: If she is less than that age, intercourse with her is nothing. What, is it not correct that this is what the mishna teaches us, by its comparison to an eye: Just as placing a finger in an eye causes it to tear and tear again, when another finger is placed in it, so too after the intercourse of a girl under three the hymen disappears and comes back again?

§ The Sages taught in a baraita: There was an incident involving a gentile woman called Yusteni, the daughter of Asveirus, son of Antoninus, a Roman emperor, who came before Rabbi Yehuda HaNasi. She said to him: My teacher, at what age is a woman fit to marry, i.e., at what age is it appropriate for a woman to engage in intercourse, which would therefore be the appropriate time to marry? Rabbi Yehuda HaNasi said to her: She must be at least three years and one day old.

Yusteni further inquired: And at what age is she fit to become pregnant? Rabbi Yehuda HaNasi said to her: When she is at least twelve years and one day old. She said to him: I married when I was six, and gave birth a year later, when I was seven. Woe for those three years, between the age of three, when I was fit for intercourse, and the age of six, when I married, as I wasted those years in my father’s house by not engaging in intercourse.

The Gemara asks: And can a minor of that age become pregnant? But didn’t Rav Beivai teach a baraita before Rav Naḥman: Three women may engage in intercourse while using a contraceptive absorbent cloth, a soft fabric placed at the entrance to the womb to prevent conception, despite the fact that this practice generally is prohibited. They are a minor; a pregnant woman; and a nursing woman.

The baraita specifies the reason for allowing these women to use contraceptive absorbent cloths: A minor, lest she become pregnant and perhaps die from this pregnancy; a pregnant woman, lest she be impregnated a second time and her older fetus become deformed into the shape of a sandal fish, by being squashed by the pressure of the second fetus; and a nursing woman, lest she become pregnant and her milk dry up, in which case she weans her son too early, thereby endangering him, and he dies.

The baraita continues: And who is considered a minor? It is a girl from the age of eleven years and one day until the age of twelve years and one day. If she was younger than that or older than that, she may go ahead and engage in intercourse in her usual manner, i.e., without contraception. This is the statement of Rabbi Meir. Since it is assumed that a minor who is less than eleven years old cannot become pregnant, she is considered to be in no danger.

And the Rabbis say: Both in this case of a minor girl who can become pregnant and in that case of a minor girl who cannot become pregnant, she may go ahead and engage in intercourse in her usual manner, and Heaven will have mercy upon her and prevent any mishap, as it is stated: “The Lord preserves the simple” (Psalms 116:6). In light of the statement of Rabbi Meir, how could Yusteni have become pregnant at age seven?

The Gemara answers: If you wish, say that Yusteni was able to become pregnant at such a young age because she was a gentile, and the verse states with regard to gentiles: “Their flesh is the flesh of donkeys” (Ezekiel 23:20). And if you wish, say instead that Yusteni was lying when she said she became pregnant at age seven, as it is stated with regard to gentiles: “Whose mouth speaks falsehood, and their right hand is a right hand of lying” (Psalms 144:8).

The Sages taught in a baraita: There was an incident involving a certain woman who came before Rabbi Akiva and said to him: My teacher, I engaged in intercourse within three years of my birth; what is my status with regard to marrying into the priesthood? Rabbi Akiva said to her: You are fit to marry into the priesthood.

She said to him: My teacher, I will tell you a parable; to what is this matter comparable? It is comparable to a baby whose finger one forcibly dipped in honey. On the first time and the second time, he moans at his mother for doing so, but on the third occasion, once he is used to the taste of honey, he willingly sucks the finger dipped in honey. She was insinuating to Rabbi Akiva that she engaged in intercourse several times, and although the first couple of times were against her will, the third incident was with her consent. Rabbi Akiva said to her: If so, you are disqualified from marrying into the priesthood.

Rabbi Akiva saw his students looking at each other, puzzling over this ruling. He said to them: Why is this matter difficult in your eyes? They said to him: Just as the entire Torah is a halakha transmitted to Moses from Sinai, so too this halakha of a girl who engaged in intercourse when she was less than three years old, i.e., that she is fit to marry into the priesthood, is a halakha transmitted to Moses from Sinai, and it applies whether she engaged intercourse against her will or with her consent. The Gemara notes: And even Rabbi Akiva did not say to the woman that she was unfit to marry into the priesthood because that is the halakha; rather, he did so only to sharpen the minds of his students with his statement, to see how they would respond.

MISHNA: In the case of a boy, nine years and one day old, whose brother had died childless, who engaged in intercourse with his yevama, his brother’s widow, the status of the intercourse is that of halakhic intercourse and he acquires her as his wife; but he cannot give her a bill of divorce, if he chooses to end the marriage, until he reaches majority.

And he becomes ritually impure after engaging in intercourse with a menstruating woman to the degree that he renders impure all the layers of bedding beneath him, such that they become impure like the upper bedding covering a zav. Accordingly, the bedding assumes first-degree ritual impurity status and does not become a primary source of ritual impurity, and it renders impure food and drink and does not render impure people and vessels.

And if he is disqualified from the priesthood and the woman with whom he engages in intercourse is the daughter of a priest, he disqualifies her from partaking of teruma; but if he is a priest who marries an Israelite woman, he does not enable her to partake of teruma. And if he engages in bestiality, he disqualifies the animal from being sacrificed upon the altar, and the animal is stoned due to his act. And if he engaged in intercourse with one of all those with whom relations are forbidden, as stated in the Torah, e.g., his aunt or his mother, they are executed by the court due to having engaged in intercourse with him, because they are adults; but he is exempt, as he is a minor.

GEMARA: The mishna teaches that a boy aged nine years and one day cannot give his yevama a bill of divorce until he reaches majority. The Gemara asks: And even when he reaches majority, is a bill of divorce enough to enable her to marry any man? But isn’t it taught in a baraita that the Sages rendered the halakhic status of the act of intercourse of a boy nine years and one day old like that of levirate betrothal by means of money or a document performed by an adult man, which is an acquisition by rabbinic law? Accordingly, she is not his full-fledged wife.

Therefore, one can assert as follows: Just as after a levirate betrothal performed by an adult man, the yavam must give the yevama a bill of divorce to release her from his levirate betrothal and perform ḥalitza to release her from his levirate bond, so too with regard to the intercourse of a boy nine years and one day old, the halakha should be that he must give her a bill of divorce for his levirate betrothal and perform ḥalitza to release her from his levirate bond.

Rav said in response that this is what the tanna of the mishna is saying:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מה - א

בשלמא לרבי יוחנן, אפשר להסביר את הברייתא, כי היכי דאיכא תנא דקאמר יום אחד בשנה חשוב שנה, הכי נמי איכא תנא דאמר ל' יום בשנה חשובין שנה. וכולם מודים שרבי מאיר סובר שחלק מהשנה נחשב כמו כל השנה, ^[74] ורק נחלקו הברייתא הזו והתנא של הברייתא לעיל אם בשביל שיחשב חלק מהשנה לשנה, צריך יום אחד או שצריך חודש שלם.

אלא לרבי ינאי, הסובר שלרבי מאיר צריך ג' שנים מלאות ממש, קשיא הברייתא האומרת שמספיק יום אחד,

ומסיקה הגמרא: קשיא על דברי רבי ינאי!

שנינו במשנה: פחות מכאן - כנותן אצבע בעין [כלומר, אם בא עליה לפני שלש, הבתולין חוזרין לה. וכיון שאחרי הביאה היא עדיין בתולה, לכן לא נחשב הדבר למעשה ביאה].

איבעיא להו: הני בתולין שיש לתינוקת לפני ג' שנים, האם מיזל אזלי כשבא עליה, ואתו, וחוזרין לה בתולין חדשים אחר כך.

או דלמא, אתצודי הוא דלא מתצדי עד לאחר ג' שנים [אינם "ניצודים" הבתולים בביאתו, והיינו שאין ביאה בתינוקת פחותה מג' שנים הורסת ופותחת את הבתולין כלל].

למאי נפקא מינה? - כגון, כהן שנשא אשה פחות מג' שנים, שבעל אותה בתוך ג' שנים, ומצא דם בתולין, ובעל אותה גם לאחר שמלאו לה שלש שנים, ואז לא מצא לה דם בתולים.

אי אמרת מיזל אזלי בתוליה ואתו, אין חשש שמא זינתה עם אחר, כי מה שלא חזרו בתוליה, אינו מחמת שזינתה לאחר גיל שלש, אלא מחמת בעילותיו החוזרות ונשנות, כי שהות הוא דלא הויא להו לבתוליה להתרפאות ולחזור לפני גיל שלש.

אלא אי אמרת אתצודי הוא דלא מתצדי עד לאחר ג', הרי אם הבתולים לא ניצודו [לא נפגעו] כלל בבעילה בזמן שמתחת לגיל שלש, ^[75] אם כן, הוא היה צריך למצוא דם בתולים בהגיעה לגיל שלש, שהרי בביאה הראשונה לאחר גיל שלש, היו בתוליה הקיימים, אמורים להוציא דם. ולפיכך הא, שלא ראתה דם בתולים, זו ראיה כי אדם אחר בא עליה בהגיעה לגיל שלש שנים, לפני שבא עליה בעלה, ולא היה לה בתולים, ולפיכך לא מצא בעלה דם. והרי היא זונה, ופסולה מן הכהונה.

מאי, מהו הדין בשאלה זו?

מתקיף לה רב חייא בריה דרב איקא על מה שהגמרא אמרה שיש נפקא מינה, שלפי הצד שמיזל איזל ואתו, לא חוששים שמא היא זינתה.

ומאן לימא לן דמכה שבתוך ג' שנים אינה חוזרת ומתרפאת לאלתר, ולכן נאמר שמחמת בעילותיו החוזרות ונשנות לא היה זמן למכה להתרפאות. ולכן אין העדר דם הבתולים ראיה.

והרי שמא חוזרת המכה ומתרפאת לאלתר, אחרי כל בעילה, ואם כן, הא, אשה זו שלא מצא לה בתולים בגיל שלש, אי אפשר לתלות את זה בבעילותיו החוזרות ונשנות, ויש לנו ראיה כי אדם אחר בא עליה, ונפסלה לכהונה משום זונה, ואם כן, אין לנו נפקא מינה כי בכל מקרה שאין בתולים היא ודאי נבעלה אחרי גיל שלש.

אלא יש נפקא מינה אחרת בשאלה האם בתוליה מיזל אזיל ומתרפאים וחוזרים, או שעד גיל שלש לא נפגמים בכלל, כגון, שבעל תוך ג' ומצא דם, ובעל לאחר ג' ומצא דם:

אי אמרת מיזל אזיל ואתו, האי דם שראתה בין לפני ג' ובין לאחר ג', דם בתולין הוא, שבתוליה הולכים וחוזרים, שנפגעו, ויצאו, והתרפאו, ויש דם בתולים חדש. ובשתי הביאות זה דם בתולים, והאשה טהורה כי דם בתולים אינו מטמא.

אלא אי אמרת איתצודי הוא דלא מתצדי, ואין בתוליה נפגעים כלל בביאתו לפני ג' שנים, אלא עד לאחר ג' [ורק אז זה דם בתולים] האי, דם זה שראתה בביאה שלפני ג' שנים, דם נדה הוא! ^[76] ^[77]

מאי? איך נפשט הספק?

אמר רב חסדא: תא שמע ממה ששנינו במשנה: פחות מכאן, כנותן אצבע בעין. למה לי למתני "כנותן אצבע בעין", איזה חידוש יש במשל הזה?

אם בשביל לומר שלא נפגעו הבתולים קודם לכן, ליתני בפשיטות: פחות מכאן, ולא כלום!?

מאי לאו, הא קא משמע לן: מה עין מדמעת חוזרת ומדמעת, שאם מכניס אצבע לעין ונפתח שק הדמעות ויוצאים הדמעות מהעין ומיד מתרפא ומתמלא שוב. אף בתולין, מיזל אזלי ואתו. נפגעים ומיד מתרפאים שוב.

תנו רבנן: מעשה ביוסטני בתו של אסוירוס בן אנטנינוס, שבאת לפני רבי.

אמרה לו: רבי, אשה בכמה ניסת?

אמר לה: בת ג' שנים ויום אחד.

ובכמה מתעברת?

אמר לה: בת י"ב שנה ויום אחד.

אמרה לו: אני נשאתי בשש, וילדתי בשבע, אוי לשלש שנים [שבין גיל שלש לגיל שש] שאבדתי בבית אבא ^[78], שיכלתי להיות נשואה קודם לכן והייתי בבית אבא אף על פי שהייתי ראויה להבעל!

ותמהה הגמרא: איך יוסטני התעברה בגיל שבע, ומי מיעברה בפחות מגיל י"א שנה?

והתני רב ביבי קמיה דרב נחמן: ג' נשים משמשות במוך כדי שלא להתעבר [אבל לאשה רגילה אסור לשמש במוך ולהשחית את הזרע] - קטנה מעוברת ומניקה.

קטנה - שמא תתעבר ותמות. ולכן התירו לה לשמש במוך מפני פיקוח נפש שלה.

מעוברת - שמא תעשה עוברה סנדל [שאם מתעברת שוב דוחק הולד החדש את הישן ומועך אותו לצורת דג הקרוי סנדל]. ולכן התירו כדי להציל את העובר.

מניקה - שמא תגמול את בנה [כיון שעל ידי העיבור יחסר לה חלב] וימות בנה מרעב. ומפני פיקוח נפש של הבן התירו לשמש במוך.

ואיזוהי קטנה שמותר לה לשמש במוך? מבת י"א שנה ויום אחד ועד י"ב שנה ויום אחד. פחות מכאן או יתר על כן - משמשת והולכת כדרכה בלי מוך, דברי רבי מאיר. [כי בפחות מי"א שנה אין אפשרות שתתעבר, ויותר מי"ב אין סכנה אם תתעבר].

וחכמים אומרים: אחת זו ואחת זו [בין בת י"א בין קטנה או גדולה מגיל זה] משמשת כדרכה ללא מוך והולכת ^[79], ומן השמים ירחמו עליה שלא תמות, שנאמר "שומר פתאים ה'"!

ונמצא שבפחות מגיל י"א שנה אין מי שסובר שיכולה להתעבר. ואם כן איך התעברה יוסטני?

ומתרצת הגמרא: איבעית אימא, לא דיברו רבי, שענה ליוסטני שרק מבת י"ב יכולה להתעבר, ורבי מאיר הסובר שרק מי"א יכולה להתעבר, אלא בישראל, אבל בגוי שנאמר עליהם "אשר בשר חמורים בשרם"

יש להם טבע אחר ^[80], ולכן הגיל שיכולים להתעבר בו שונה בגוים ^[81].

ואיבעית אימא: אין דבריה של יוסטני נכונים והיא לא התעברה בגיל שבע. ומה שסיפרה שהיא התעברה בגיל שבע זה משום שהיא שקרנית כמו שנאמר על הגוים "אשר פיהם דיבר שוא וימינם ימין שקר" ^[82].

תנו רבנן: מעשה באשה אחת שבאת לפני רבי עקיבא. אמרה לו: נבעלתי לפסול, כשהייתי קטנה בתוך שלש שנים, ואם כן - מה אני להנשא עם שבט הכהונה?

אמר לה: כשרה את לכהונה!

אמרה לו: רבי, אמשול לך משל: למה הדבר דומה? לתינוק שטמנו לו אצבעו בדבש בעל כרחו. פעם ראשונה ושניה הרי הוא גוער בה על שהכריחהו לטבול את אצבעו, אבל בפעם השלישית כבר עמד על טעמו הטוב של הדבש ומצצה לאצבעו. והנמשל הוא: כך אני בתחילה הכריחו אותו להבעל לאותו פסול, אבל אחר כך נהנתי מזה ונבעלתי מרצוני לאותו פסול לפני גיל שלש.

אמר לה: אם כן פסולה את לכהונה!

ראה רבי עקיבא את התלמידים מסתכלים זה בזה ותמהים על הפסק שלו.

אמר להם: למה הדבר קשה בעיניכם?

אמרו ליה: כשם שכל התורה הלכה למשה מסיני, כך הדין של המשנה שפחותה מבת שלש שנים ויום אחד שנבעלה לפסול כשרה לכהונה, גם הוא הלכה למשה מסיני, ואי אפשר לחלוק על דין זה?!

ומסיקה הגמרא: שהתלמידים צודקים ואף רבי עקיבא לא אמרה לפסוק הלכה ולא היה לו צד שכך ההלכה, אלא רק אמר את זה לחדד בה את התלמידים. [לראות ממה יקשו עליו על הדין הזה].

מתניתין:

לאחר שביארה המשנה שבנקבה, הגיל שביאתה ביאה הוא שלש שנים ויום אחד, מבארת המשנה שבזכר ביאתו ביאה החל מגיל תשע שנים ויום אחד, ומפרטת כמה דינים שנובעים מהכלל הזה:

בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו ^[83] - קנאה.

אבל, ואין נותן גט ליבמתו שקנאה בביאה עד שיגדיל. שהרי היא אשתו גמורה, וקטן אינו יכול לגרש.

ואם קטן בן תשע ויום אחד בא על אשה נדה, הרי הוא מטמא בטומאת נדה כמו כל בועל נדה, שנטמא כמו הנדה עצמה, אלא שיש לבועל נדה קולא יותר מהנדה, לטמא משכב תחתון שלו רק כ"עליון של זב" [וכמו שהסברנו במשנה הקודמת, שהיא טומאה קלה של ראשון], ולא כמשכב הנידה שהוא אב הטומאה.

ואם הוא פסול לכהונה [כגון ממזר] ובא על אשה, יש לאשה דין 'זונה', ואסורה לה לאכול בתרומה ולהנשא לכהן. ולכן, אם היה אותו בן ט' פסול לכהונה [כגון ממזר] הרי הוא פוסל בביאתו את הכהנת מאכילת תרומה, ואת הישראלית מלהנשא לכהן.

אבל, אף על פי שאם היבם בן ט' בא על יבמתו נעשית היבמה אשתו של המייבם לכל דבר, אם הוא כהן, הוא אינו מאכיל אותה בתרומה, כי לקטן אין כח להאכיל את אשתו בתרומה.

בהמה שנרבעה על ידי אדם, אם יש שני עדים, סוקלים אותה, ואם יש רק עד אחד או שהבעלים ראו בעצמם את הרביעה, לא סוקלים את הבהמה, אבל אסור להקריב אותה על גבי המזבח.

ואם קטן בן ט' רבע בהמה, הרי הוא פוסל את הבהמה מעל גבי המזבח כדין בהמה שנרבעה [אבל לפני גיל זה אין ביאתו ביאה, והיא לא נחשבת בהמה שנרבעה], ונסקלת הבהמה על ידו [אף על פי שהוא לא נסקל, כי לא סוקלים קטן].

ואם בא בן ט' על אחת מכל העריות האמורות בתורה הרי הן מומתין על ידו, והוא פטור, מאחר והוא קטן, שאינו נענש על עבירות שעושה.

גמרא:

היבם יכול לקנות את יבמתו לאשה מן התורה רק בביאה, אך תיקנו חכמים שיקדש היבם את יבמתו בקידושי כסף או שטר [הנקראים קידושי מאמר], ותהיה מקודשת לו מדרבנן עוד לפני היבום.

המאמר מועיל, מדרבנן, לשני דברים:

א. לאחר שעשה אחד האחים קידושי מאמר ביבמתו אסור לאח אחר לייבם אותה, כי מדרבנן היא כבר מקודשת לאח שעשה את המאמר,

ב. אם עושה המאמר רוצה לחלוץ לה, הוא צריך לתת לה גט למאמרו.

ומקשה הגמרא: וכי לכשיגדיל וירצה להתירה אותה בשוק, בגט בלבד סגי לה?

והתניא: עשו חכמים את ביאת יבם בן ט', לחומרא, כמאמר של יבם בגדול, מה מאמר בגדול צריך גט למאמרו, כי מדרבנן היא מקודשת לו, וחליצה לזיקתו, כי מדאורייתא היא עדיין זקוקה ליבום או חליצה, ולא מועיל להוציאה בגט, אף ביאת בן ט' צריך גט למאמרו, וחליצה לזיקתו. והיינו, אף על פי שמהתורה ביאת בן ט' מועילה, תיקנו חכמים שהיא תיחשב רק כמו קנין מאמר, שהוא קנין קל יותר, כמאמר, ולכן צריכה גם חליצה מדרבנן בנוסף לגט מן התורה.

וקשה על המשנה שלנו שאומרת מספיק לתת לה גט, ולא צריך גם חליצה?

מתרצת הגמרא: אמר רב: הכי קאמר התנא:

הערות

^[74] בריטב"א כתב שלגבי למנות שנים כולם מודים שמספיק חלק מהשנה, כגון בערלה שצריך למנות שלש שנים, נחשב העץ בן שלש אפילו שעברו עליו רק שתי שנים מלאות ומעט מהשלישית. וכשעושה תנאי במכירה או נדר ואומר שנה, צריך שנה שלמה, שיעברו י"ב חודש מלאים, ונחלקו רבי מאיר וחכמים מהו המנין שאמרו לגבי גיל שנים בבתולים, האם שלש שנים מלאות, או מנין של שלש. והסיבה שרבי מאיר חילק בין בתולה לשאר הגילים שצריך שנים שלמות, מאחר וסובר רבי מאיר שבמציאות נראה שבתוליה של קטנה נפגעים גם לפני גיל שלש. ולכן סבר שהלכה למשה דיברה על מנין של שנים. [ועיין בחברותא למסכת פרה א א, ביאור ההבדל בין שתי צורות המנין].

^[75] ואף על פי שיצא דם, אינו דם הבתולים אלא דם אחר.

^[76] רש"י סובר שגם לפי הצד שבתולים ניצודים, זה דווקא אם ראתה דם גם לפני גיל שלש וגם אחרי גיל שלש, ואז אומרים כי מה שראתה קודם זה דם נדות, אבל אם ראתה דם רק לפני גיל שלש ולא ראתה אחר כך, לא אומרים שלפני שלש היה דם נדה, כי לפעמים קורה שנפתח הבתולים גם לפני שלש, ורק בסתמא שראתה שני פעמים דם בתולים, ואם כן, אחד מהם זה דם נדות תולים שמסתמא ניצודו בתוליה אחרי שלש ככל העולם. אבל התוספות סוברים שלא איכפת לנו אם ראתה אחרי שלש [והגמרא נקטה שראתה גם לפני וגם אחרי רק אגב הרישא] וכל שראתה לפני שלש בוודאי זה דם אחר ולא דם בתולים, בגלל שידוע לחז"ל שלא יתכן בשום אופן שבתוליה ניצודים לפני גיל שלש.

^[77] התוספות מבארים שבתחילה לא הביאה הגמרא את הנפקא מינה הזאת, כי הגמרא העדיפה להעמיד נפקא מינה השייכת גם לזמנינו [אם נפסלה לכהן], אבל היום שנוהגים איסור גם בדם בתולים אין נפקא מינה אם זה דם בתולים או דם נדה. בסדרי טהרה הקשה שלכאורה יש נפקא מינה גם היום האם זה דם בתולים או דם נדה, כי בדם בתולים אינה נאסרת על בעלה אם ראתה שלש פעמים דם מחמת תשמיש. אך הערוך לנר מסביר שאין בזה נפקא מינה כי אם ראתה דם נדה שלש פעמים מחמת תשמיש בזמן שלא היתה ראויה לביאה, אינה נאסרת בזמן שהיא ראויה לביאה.

^[78] בחיד"א [פתח עינים] מסביר שחז"ל סיפרו לנו את המעשה עם יוסטני, ללמדנו מוסר השכל עד כמה גדולה תאוות הגוים לעריות, שארורה זו שהיתה בת מלכים ולא היה חסר לה דבר, והתחתנה בגיל שש, ובכל זאת בכתה על תאווה של שלש שנים אלו, מגיל שלש עד גיל שש שיכלה להנות יותר.

^[79] נחלקו האחרונים האם חכמים באו להקל על דברי רבי מאיר ולומר שמותר לשמש בלי מוך, ואין איסור מפני סכנה, או שבאו להחמיר על דברי רבי מאיר ולומר שאין היתר של מוך, ואסור לשמש במוך מפני שהוא משחית את הזרע. ובגמרא [שבת פו] מבואר שיש שינוי בגוף גם מפני שאוכלים שרצים ורמשים ולא דאיגי במצוות.

^[80] ובחתם סופר [שבת פו עבודה זרה לא ב] הביא שלישראל יש כמה שינוים בגוף בטבע, ולכן אי אפשר ללמוד ממחקר של גויים על טבע של בני ישראל. [ועיין בשיעורי שבט הלוי [נדה קפז ח ג] להלכה על איזה מחקרים רפואים אפשר לסמוך ועל איזה אי אפשר לסמוך].

^[81] בגינת המלך [גן המלך סימן קלא] שבפועל גוים יכולים ללדת מגיל שלש, והסביר החזון איש [יו"ד סימן רטו כאן] שטבעם דומה לבהמות שממהרות להתעבר, אמנם בחיד"א [פתח עינים כאן] כתב שהמסקנא הוא כמו התירוץ השני שאין הבדל בין גוי לישראל בטבע של העיבור, ויוסטני היתה שקרנית בעלמא.

^[82] הריטב"א מבאר שבהוה אמינא סברה הגמרא שבשקר העשוי להתגלות לא חששו שיוסטני תשקר ובמיוחד לא לאדם חשוב כמו רבי, ועל זה מתרצת הגמרא שבכל זאת פיהם דיבר שווא. ועוד מבאר, שבהוה אמינא הבינה ממה שרבי לא הכחיש אותה סימן שהאמין לה. ומתרצת הגמרא שרבי לא חשש להכחיש את דבריה כי הכל יודעים שפיהם דיבר שוא.

^[83] שיטת רש"י [בסוגיין ובקידושין יט א] והרמב"ן והר"ן [בסוגיין] שקטן בן ט' שנים ויום אחד הבא על יבמתו, קנאה מדאורייתא. אבל התוספות והרשב"א והתוספות רי"ד [קידושין יט א] סוברים שהוא קונה את יבמתו רק מדרבנן. ובאחרונים [תוספות יום טוב ערוך לנר משנה ראשונה] העירו על כמה סתירות בדברי רש"י אם הוא סובר שהקנין דאורייתא או דרבנן. ובעיקר העירו, שמרש"י כאן משמע שקונה אותה רק לגבי לרשת את נכסי אחיו המת [ככל יבם שיורש את נכסי המת, ואין לשאר האחים חלק בירושה], ואילו אם האשה תמות, לא יירש אותה ככל בעל שיורש את אשתו. וכן אם הוא כהן, והאשה תמות, אסור לו לטמא לה, ואינו ככל בעל כהן שמותר לו להיטמא לאשתו. וביד המלך ביאר את סברת הראשונים, שיבם בן תשע קונה את היבמה לאשה מדאורייתא, כי ביאת יבום קונה גם אם נעשית באונס או בשוגג ואין צריך בה כוונה או דעת, אך בכל קנין המצריך דעת לחרש שוטה וקטן אין דעת לעשות את הקנין. אבל כאן שלא צריך דעת גם חרש שוטה וקטן שאין להם דעת וכוונה יכולים לקנות.

ומעתה יש לשאול: בשלמא [נוח, אין מכאן קושיה]] להסברו של ר' יוחנן, שכן כי היכי דאיכא [כמו שיש] תנא דקאמר [האומר, הסבור] כי יום אחד בשנה חשוב שנה, ולכן סבור ר' מאיר בברייתא זו כי בת שנתיים ויום אחד נחשבת כבת שלוש שנים, ומתקדשת בביאה, הכי נמי איכא [כך גם כן יש] תנא שאמר כי שלשים יום בשנה חשובין שנה, ולשיטת ר' מאיר התינוקת מתקדשת בביאה מבת שנתיים ושלושים יום, וכדרך שהסביר ר' יוחנן.

אלא להסברו של ר' ינאי שאמר בשיטת ר' מאיר שצריך שלוש שנים מלאות, קשיא [קשה] ברייתא זו, ששנינו בה במפורש לשיטת ר' מאיר שאפילו בת שנתיים ויום אחד מתקדשת בביאה! ומסכמים: אכן קשיא [קשה] ברייתא זו על הסברו של ר' ינאי.

א שנינו בסוף משנתנו כי ביאתה של זו שפחות מכאן, מבת שלוש שנים, אינה נחשבת ביאה, והרי זה כנותן אצבע בעין שהיא דומעת בכך, ולא נגרם נזק של ממש לעין, ובדומה לכך, אף אחר ביאה זו, יש לה בתולים. ובדבר זה איבעיא להו [נשאלה להם, לחכמי בית המדרש] שאלה זו: הני [אלו] הבתולין של בת פחות משלוש שנים שבאו עליה לפני היותה בת שלוש, מה אירע בהם בביאה זו? האם מיזל אזלי ואתו [הלכו הבתולים, ובאים] שוב לאחר מכן, או דלמא אתצודי [שמא צידתם, נטילתם] של הבתולים הוא דלא מתצדי [שאינם ניצודים, ניטלים] עד לאחר שנעשית בת שלש שנים, ולא לפני כן?

ומסבירים: למאי נפקא מינה [למה, לאיזה הלכה יש תוצאה ממנה, מבעיה זו]? — לענין כגון שבעל כהן את התינוקת בהיותה בתוך שלוש שנים, ומצא אצלה דם בעקבות ביאתו זו, וחזר ובעל אותה לאחר מכן שוב ושוב, וגם לאחר שנעשתה בת שלש, ובאותה בעילה לא מצא דם. ומעתה יש לדון: אי אמרת [אם אתה אומר, סבור] כי בביאת בת פחות משלוש, הבתולים מיזל אזלי ואתו [הלכו ושבו אחר כך] — בזו אפשר לומר כי הלכו בתוליה בביאתו הראשונה אותה, ואולם לא שבו משום ששהות (פרק זמן מספיק, ללא שיבעל אותה) הוא שלא הויא להו [היה להם] בכדי שישובו הבתולים.

אלא אי אמרת [אם אתה אומר, סבור] כי בביאת בת פחות משלש הבתולים אתצודי [צידתם, נטילתם] של הבתולים הוא דלא מתצדי [שאינם ניצודים, ניטלים] עד לאחר שנעשית בת שלש שנים, ולא לפני כן, והא [זה] שלא ראתה דם לאחר שלוש שנים — משום שאדם אחר בא עליה לאחר היותה בת שלוש שנים, והרי היא איפוא בגדר "זונה" האסורה לכהן. ומעתה יש לברר: מאי [מה] דינה של זו, ותלוי הדבר בפתרון הבעייה שנשאלה.

מתקיף לה [מקשה עליה, על הסבר זה של ההבדלים בין צדדי הבעייה] רב חייא בריה [בנו] של רב איקא: ואף אם נאמר שבביאת בת פחות משלוש שנים הבתולים הולכים ושבים, עדיין יש לחשוש בתינוקת זו שזינתה תחת בעלה הכהן, שכן מאן לימא לן [מי יאמר לנו בוודאות] שהמכה (הפגיעה בבתולים) שבתוך שלש שנים אינה חוזרת ונרפאת לאלתר (מיד), שמא הריהי חוזרת ונרפאת לאלתר, והא [וזו] שלא נמצא לה דם בביאה שלאחר היותה בת שלוש שנים — משום שאחר בא עליה, והיא בכלל "זונה" האסורה לכהן!

אלא נפקא מינה [יש תוצאה ממנה, מבעיה זו]? לענין כגון שבעל אותה בהיותה בתוך שלש ומצא דם, ובעל לאחר שלש ומצא דם. ויש לדון: אי אמרת [אם אתה אומר, סבור] כי בביאת בת פחות משלוש, הבתולים מיזל אזלי ואתו [הולכים ושבים] — האי [זה] הדם שהיא רואה לאחר הביאה בהיותה בת שלוש שנים, דם בתולין הוא, כשם שדם שראתה בביאתה בהיותה בת פחות משלוש שנים היה דם בתולים. אלא אי אמרת [אם אתה אומר, סבור] כי בביאת בת פחות משלוש הבתולים אתצודי [צידתם, נטילתם] של הבתולים הוא דלא מתצדי [שאינם ניצודים, ניטלים] אלא עד לאחר שלש שנים, ולא לפני כן — אם כן האי [זה] הדם שראתה לאחר ביאתה בהיותה בת פחות משלוש שנים, דם נדה הוא. ואם כן מאי [מה] דינה של זו, ותלוי הדבר בפתרון הבעייה שנשאלה.

ובפתרון בעיה זו אמר רב חסדא: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו במשנתנו בדינה של ביאת בת פחות מכאן משלוש שנים — הרי זה כנותן אצבע בעין. ויש לדקדק: למה לי למתני [לשנות] לשון "כנותן אצבע בעין", לתני [שישנה] התנא רק את ההלכה: הבא על הקטנה פחות מכאן — נחשב הדבר כולא כלום. מאי לאו [האם לא] — הא קא משמע לן [דבר זה, ההשוואה לנתינת אצבע בעין היא משמיעה לנו] עוד בהלכה זו: מה נתינת אצבע בעין — גורמת לעין שהיא מדמעת על ידי כך, ואולם היא חוזרת ומדמעת לכשתינתן בה שוב אצבע, אף בתולין בביאת בת פחות משלוש שנים — מיזל אזלי ואתי [הולכים ושבים].

ב ועוד בענין ביאת התינוקת, תנו רבנן [שנו חכמים], מעשה באשה גויה ושמה יוסטני ממשפחת הקיסרות, שהיתה בתו של אסוירוס בן אנטנינוס שהיה קיסר רומי. שבאת (שבאה) לפני רבי. אמרה לו: רבי, אשה בכמה ניסת, באיזה גיל הריהי ראויה לביאה, ונישאת לאיש? אמר לה: בת שלש שנים ויום אחד.

הוסיפה ושאלה: ובכמה באיזה גיל הריהי מתעברת מביאתה? אמר לה: מהיותה בת שתים עשרה שנה ויום אחד. אמרה לו: אני נשאתי בהיותי בת שש שנים וילדתי ילד לאחר שנה, בהיותי בת שבע שנים, אוי (חבל) לאותן שלש שנים שבין גיל שלוש הראויים לביאה לבין גיל שש שבו נישאתי, שאבדתי בלא ביאה בהיותי בבית אבא!

ושואלים על דבריה שהתעברה בגיל שבע: ומי מעברה [והאם קטנה בגיל זה מתעברת]? והתני [והרי שנה] רב ביבי קמיה [לפני] רב נחמן: שלש נשים משמשות במוך כדי להימנע מהתעברות המזיקה להן, ואלו הן: הקטנה, המעוברת והמניקה.

והסכנה שיש בעיבור לכל אחת מאלה: הקטנה — שמא תתעבר, ותמות על ידי הריון זה. המעוברת — שמא תעשה על ידי עיבור נוסף את עוברה שבמעיה לסנדל (מעוך). והמניקה — שמא ההריון החדש יגרום לה שתגמול (תחדל להניק) את בנה, ועלול הדבר לגרום לו שימות.

ואיזוהי המוגדרת קטנה שמשמשת במוך — מבת אחת עשרה שנה ויום אחד ועד שתים עשרה שנה ויום אחד. וזו שגילה פחות מכאן, א ו יתר על כן — הריהי משמשת והולכת כדרכה, בלא להזדקק למוך, אלו דברי ר' מאיר. שבפחות מכך — אינה מתעברת עדיין, וזו שגילה מבוגר יותר — אין ההריון מסוכן לה.

וחכמים אומרים: אחת זו שמתעברת בביאתה ואחת זו שאינה מתעברת בביאתה — משמשת כדרכה (ללא מוך), והולכת, ומן השמים ירחמו, שנאמר "שומר פתאים ה' "(תהלים קטז, ו). הרי שאין הקטנה מתעברת בגיל שכזה, וכיצד זו התעברה בגיל שבע?

ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] בתשובה: זו התעברה בגיל כה צעיר כיון שגויה היתה, ובהם נאמר "אשר בשר חמורים בשרם" (יחזקאל כג, כ). ואיבעית אימא [אם תרצה אמור] בתשובה: אף זו לא התעברה בגיל שבע, כדבריה, ושיקרה לרבי, שכן מצוי בהם השקר, כמו שנאמר "אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר (תהלים קמד, ח).

ג ועוד בענין ביאת התינוקת, תנו רבנן [שנו חכמים], מעשה באשה אחת שבאת (שבאה) לפני ר' עקיבא. אמרה לו: רבי, נבעלתי לפסול כשהייתי בתוך שלש שנים, מה אני (דיני) מעתה לענין להינשא לכהונה? אמר לה: כשרה את לכהונה.

אמרה לו: רבי, אמשול לך משל, למה הדבר דומה — לתינוק שטמנו לו בעל כורחו את אצבעו בדבש, כדי שיאכלנו. פעם ראשונה ושניה שעושים לו כן — הריהו גוער בה באמו העושה לו כך, ואולם בפעם השלישית, משהתרגל לטעם הדבש — מצצה את אצבעו הטבולה בדבש, מרצונו. ורמזה לר' עקיבא, שכמה בעילות היו אלה, וביאה ראשונה ושניה היו אכן בעל כורחה, אך בפעם השלישית היה זה לרצונה. אמר לה ר' עקיבא: אם כן — פסולה את לכהונה.

ראה ר' עקיבא את התלמידים שהם מסתכלים זה בזה כתמהים על דינו זה. אמר להם: למה הדבר קשה בעיניכם? [אמרו ליה [לו]]: כשם שכל התורה הלכה למשה מסיני, כך דינה של מי שנבעלה בהיותה פחותה מבת שלש שנים שהיא כשרה לכהונה אף זו הלכה למשה מסיני, בין שנבעלה לפסול בעל כורחה ובין שנבעלה לרצונה. ומעירים: ואף ר' עקיבא שאמר כן לאשה, לא אמרה משום שכך היא ההלכה, אלא אך ורק כדי לחדד בה את התלמידים, שיתמהו על דבריו אלה.

ד משנה ילד בן תשע שנים ויום אחד שמת אחיו בלא בנים, ונפלה לפניו אשת אחיו לייבום, ובא על יבמתו — ביאתו נחשבת כביאה, וקנאה ליבמתו בכך, ואולם אין הוא נותן ליבמתו גט להתירה להינשא לאדם אחר עד שיגדיל.

וכן בן תשע שנים שבא על האשה הנדה — הרי הוא מטמא (נטמא) בטומאת נדה, ככל הבועל נדה, לענין לטמא מעתה את המצעות עליהם הוא שכב, ואף אם מרובים הם המצעות הללו זה על גבי זה. ודינו של המשכב התחתון ששוכב עליו הבועל הריהו כדינו של הבגד העליון שעל גבי הזב, שזה וזה נחשבים כראשון לטומאה, ומטמאים אוכלים ומשקים, אך לא אדם וכלים.

ועוד בדין בן תשע שנים ויום אחד, שאם הוא מפסולי כהונה (כגון גוי או חלל), ובא על בת כהן — הרי הוא פוסל אותה בכך מלאכול עוד בתרומה. ואם הוא כהן שנשא ישראלית — אינו מאכיל (מתיר לה בכך לאכול) בתרומה. ואם בא בן התשע שנים ויום אחד על הבהמה — הריהו פוסל בכך את הבהמה מלהיקרב על גבי המזבח ככל הבהמה הנרבעת על ידי אדם. והבהמה עצמה נסקלת על ידו (בגללו). ואם בא בן התשע שנים ויום אחד על אחת מכל העריות האמורות בתורה כגון אחותו או אמו הגדולות, שבנות עונשים הן — הן עצמן מומתין (חייבים מיתת בית דין) על ידו, שכן נחשבת ביאתו ביאה, ואילו הוא פטור, שכן אינו בן עונשים.

ה גמרא שנינו במשנתנו שבן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו קנאה בכך, ואולם הריהו נותן לה גט להתירה לאחרים, רק לכשיגדיל. ושואלים על כך: וכי בגט סגי [די] לה להינשא לכל אדם, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: עשו (קבעו חכמים) כי ביאת בן תשע שנים ויום אחד ביבמתו, תיחשב כמאמר (מעשה קידושין, מתקנת חכמים) ביבם הגדול, שתיקנו לו חכמים שאם קידש את יבימתו ולא בא עליה, שאף שקונה אותה, אין זה קנין גמור מן התורה שתיחשב כאשתו לכל דבר.

ומעתה, מה (כשם) שמאמר בגדול על מנת להתירה להינשא לכל אדם צריך היבם לתת לה גט להתירה ממאמרו וחליצה להתירה מזיקתו, אף ביאת בן תשע שנים — צריך גט למאמרו וחליצה לזיקתו (להפקיע את זיקת היבמה)!

אמר רב בתשובה לכך: הכי קאמר [כך הוא אומר], זו כוונת התנא במשנתנו,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rav said in response that this is what the tanna of the mishna is saying:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

למאי נפקא מינה כגון שבעל בתוך ג' ומצא דם לאחר ג' ולא מצא דם. פי' שאלו בעל בתוך ג' ולא מצא דם ולאחר ג' נמי לא מצא ודאי ליכא ספיקא דאחר בא עליה דהא מכיון שלא בא דם בתוך ג' ודאי לא איתצדו הילכך לאחר ג' בשלא מצא היינו טענת בתולים דאיכא למיחש אחר בא עליה ובאשת כהן כדאיתא בכתובת פ"ק (ט, א).
והא דאמרינן ללישנא בתרא כגון שבעל בתוך ג' ומצא דם ולאחר ג' ומצא דם לאו דוקא דאפילו לא בעל לאחר שלשה נמי היינו בעיין אלא סירכא דלישנא קמא נקט כשבעל וחזר ובעל כשמצא דם שאלו לא מצא הא אמרן דאחר בא עליה ואסורה.

מדתנן בן ט' שנים ויום א' שבא על יבמתו קנאה. משמע קנאה לגמרי ליורשה וליטמא לה אלא שאינו נותן גט עד שיגדיל וכן נמי מדהוינן בה ולכשיגדיל בגט סגי לה והתניא עשו ביאת בן ט' כמאמר משמע דמדאורייתא קנאה לגמרי ובגט סגי לה אלא שהם גרעו כת ביאתו ועשאוה כמאמר וכן בדין שהרי ביאתו ביאה לכל דבר ואע"פ שאין לו דעת הא רבי רחמנא ביבמה ביאת שוגג כדמזיד וכבר פירשתי בפ' האשה רבה (יבמות צו, ב).

הא דאמרינן: כגון שבעל בתוך ג' ומצא דם ובעל לאחר ג' ומצא דם. לאו דוקא כשבעל לאחר ג' דעיקר בעיין אינה אלא כשבעל בתוך ג' ומצא דם אלא משום סירכא דלישנא קמא נקט וכן פירש רש"י ז"ל ודוחק הוא לומר דבכדי נקטינן אלא נ"ל דדוקא נקטיה ולומר דכל שבעל בתוך שלשה ויוצא דם ובעל לאחר זמן ולא מצא דם למ"ד מיזל אזינן והדר אתו הא ודאי זינתה אבל למאן דאמר איתצודי לא מיתצדי הא לא זינתה דכיון דבעל תוך ג' ומצא דם בודאי מהרו בתוליה לבא ומקטנותה ניצודו וכן פי' בתוס'.

הא דרשב"ג דאמר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל. כתבתיה ביבמות פרק הערל בסייעתא דשמיא.

בשלמא לר׳ יוחנן כי היכי דאיכא תנא דקאמר ל׳ יום חשובין שנה. איכא דס״ל יום א׳ בשנה חשוב שנה. פי׳ ובהא פליגי תנאי אליבא דר״מ אלא לר׳ ינאי קשיא. ונראה דלא אסקי׳ לי׳ בתיובתא משום דאיכא למדחק דתנא דלעיל להכי קתני ג׳ שנים ולא אדכר ל׳ יום ולא יום א׳ כדקתני אידך משום דס״ל שאף ר״מ שלש שנים שלמות בעי ותנאי היא אליבא דר״מ ואפ״ה מסקינן לה בקשיא משום דלא נשוי כולי האי פלוגתא בין תנאי אליבא דר״מ אלא שילמוד סתום מן המפורש כנ״ל. וא״ת וכי לית להו לרבנן ל׳ יום בשנה חשובים שנה והא לא משמע הכי דפ״ק דר״ה וי״ל דשאני הכי דקים להו שאין בתוליה קיימי בפחות מג׳ שנים ויום א׳ והיינו נמי טעמא דר׳ ינאי אליבא דר״מ והוי יודע דלא אמרי׳ כן אלא במנין שנים בלבד לומר זהו כך וכך בין באדם בין בבהמה ובין בשני ערלה וכיוצא בו אבל לענין תנאים ונדרים כל שאומר כך וכך שנים צריך שלמות שתהא ככל שנה י״ב חדש.

והא ודאי אחר בא עליה. פי׳ ונ״מ לפסלה מן הכהונה דאילו לבעלה ליכא למימר דסתם קטנה אונס הוא.

אלא דנפקא מנה שבעל תוך ג׳ ומצא דם ובעל לאחר ג׳ ומצא דם אי אמרת וכו'. מ״ד האי דם נדה הוא פי׳ דם שבתוך ג׳ דם נדה הוא ולא דם בתולין וא״ת ולהאי אוקמתא למה ליה למימר דבעל לאחר ג׳ ומצא דם וי״ל כדפרשי׳ ז״ל דאה״נ ומשום סרכא דלישנא קמא נקיט הכי ובתוס׳ פירש דנקיט לה לאשמועינן אגב אורחין דדוקא בדם שבתוך ג׳ פליגי אבל לאחר ג׳ ליכא פלוגתא כלל דאי בעל ומצא דם הא ודאי לא זנתה ואם לא מצא דם לדברי הכל זנתה דמכה שבתוך ג׳ לאחר ג׳ חוזרת לאלתר וכיון דכן ניחה ליה לאוקומי כשמצא דם ולא זנתה ומינה שמעינן לאידך. וראתי מי שכתב בשם התוס׳ פי׳ אחר דהא קמ״ל דאלו לא מצא דם גם לאחר ג׳ למ״ד מיזל אזלי ואתו הא ודאי זנתה כיון שחזרה לאלתר ולמ״ד אתצודי הוא דלא מתצדי עד לאחר ג׳ הא לא זנתה דכיון שבעל תוך ג׳ ומצא דם דודאי מיהרה זו להביא בתוליה ומקטנותה נוצדו עד כאן ואין זה במשמעות לשון הגמרא דהא לא פרכינן לעיל אלא סברא דמיזל אזלי ואתו ואי ס״ל השתא להפוכה לאוקמתא דלעיל ה״ל לתלמודא לפרושי ועוד ל״ל לומר אידך נפקותא דדם שבתוך ג׳ ניפכה לאוקמתא דלעיל בלחוד אי נמי גמרינהו לתרווייהו בהדיא אלא ודאי אין זה מחוור וגם אני לא ראיתי כן בתוס'.

והתני׳ רב ביבי ג׳ נשים משמשות וכו'. כבר פרשתי יפה ביבמות ובכתובות בס״ד וקושיין הכא למ״ד דהתם שמא תתעבר ותמות ודאי וכבר פירשתי דזמנין דפריך תלמודא סתם אליבא דחד ואע״ג דלית הלכתא כותיה.

ואב״א אשר פיהם דבר שוא וכו'. וק״ל ודקארי מאי קארי לה וי״ל דקס״ד דבמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרא לגברא רבה כר׳ ועוד דכיון דשתיק לה ר׳ דמשמע דהמנה והשתא פרקינן דלא חש לה שכבר ידוע אשר פיהם דבר שוא.

כשרה לכהונה. פי׳ אפילו לכהן גדול וכדברירנא במ׳ יבמות פ׳ הבא על יבמתו.

אחר בא עליה ואם אשת כהן אסורה אבל אשת ישראל לא דפיתוי קטנה אונס הוא. ותימה למה האריך כל כך לוקמה כפשטה לענין דם נדות דאי לא מיתצדי האי דם נדות הוא. וי"ל דניחא ליה השתא לאשכוחי איסור והיתר לבעלה ואי לענין דם נדה לא נפקא מינה מידי לבעלה דאפי' אם דם בתולים הוא הא תקון רבנן דבועל בעילת מצוה ופורש. אלא נפקא מינה כגון שבעל בתוך ג' ומצא דם ובעל לאחר ג' ולא מצא דם כו'. אי אמרת איתצודי הוא דלא מיתצדי עד לאחר ג' האי דם נדה הוא פי' אותו דם שמצא בתוך ג' ודאי דם נדה הוא דדם בתולים לא מיתצדי בתוך ג' וקשה לפירושו למה הזכיר בעילה דלאחר ג' כיון דליכא לספוקי בהך בעילה דלאחר ג' דודאי דם בתולים הוי כיון דלא מיתצדי בתוך ג'. לכ"נ כמו שפרש"י בתשובה איתצודי הוא דלא מיתצדי דקאמר היינו דלא שכיח דמיתצדי אבל כי מיתצדי לא הדרי והאי דקאמר האי דם נדה הוא בין תוך ג' בין אחר שלשה דבתוך ג' מספקינן דילמא לא איתצוד ודם נדה הוא והך דלאחר ג' אמרינן דילמא בתוך ג' איתצוד והשתא דם נדה הוא א"נ כגון שבעל בתוך ג' ולאחר ג' ולא טבלה בנתיים והשתא הויא ודאי [נדה] או מקמא או מבתרא. ותימה כיון דאמרינן דזימנין דמיתצדי היכי קאמר לעיל דאחד בא עליה והא זימנין דמיתצדי. וי"ל כיון דלא שכיח דמיתצדי תלינן באשת כהן לחומרא. והשתא ניחא דפריך דילמא מכה שבתוך ג' חוזרת לאלתר והא ודאי בא עליה אחר משום דכי היכי דאסרה לה מספק כי אסרת לה מטעם איתצודי הוא דלא מיתצדי הכי נמי יש לאוסרה מספק כי אמרת מיזל אזלי ואתו משום דילמא חוזרת לאלתר:

אמר לה בת י"ג שנה ויום אחד. תימה דלקמן אמתניתין דבת י"ב שנה ויום אחד נדריה (נדר) [קיימין] תניא אלו דברי ר'. וי"ס דגרסינן הכי בת י"ב שנה ויום אחד ואי גרס הכא י"ג סתם ניחא דמתעברת ויולדת בתוך שנת י"ג:

מה אני לכהונה. שנבעלה לפסול לה:

פיסקא בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו קנאה פירש המורה קנאה וזכה בנכסי אחיו ואע"ג דאין קנין לקטן הרי קנויה היא לו ואינו נ"ל כיון דאינה נפטרת באותה ביאה שתהא יוצאת בגט אפילו כשיגדיל אם לא יבעול פעם שנייה היאך יקנה נכסי אחיו באותה ביאה ונ"ל שגם נכסי אחיו אינו קונב בביאה זו דכל ביאת בן תשע כמאמר שויוה רבנן לכל מילי והאי דתני קנאה למימר דכיון שבא עליה קנאה להיות שלו ששוב אינה ראויה אלא לו שעד עכשיו היתה ראויה לכל אחד מהן אבל עכשיו אינה ראויה אלא לו שכיון שבא עליה פסלה על כל האחין:

תד"ה האי דם נדה הוא כו' דליכא אלא ספיקא אח' כו' ואם דם נדה היה הרי היא זונה כו' עכ"ל וליכא למימר דהוה ספק ספיקא דא"נ דם נדה הוא איכא לספוקי דבא עליה אחר תוך שלש והיו ניטלין אז ע"י ביאתו דהשתא לא הויא זונה כיון דבתוך שלשה הויא די"ל דהיינו ההוא ספיקא גופא דילמא ניטלין היו ע"י הבעל בתוך שלשה אבל לפום סברא דהשתא דנימא דדם נדה היה משום דלא שכיח הוא דאתצוד בתוך ג' לא נצודו נמי ע"י אחר שבא עליה אז ודו"ק:

בגמ' פעם הראשונה ושניה גוער בה. נ"ל להגיה גוער בם ואלישנא דאמר שטמנו לו קא הדר דאאצבע לא שייך לישנא דגוער וק"ל:

שם אמר להם למה הדבר קשה בעיניכם כשם שכל התורה כו' כך פחותה מבת שלשה כשרה לכהונה וכו'. הלשון דחוק דאדרבה היא הנותנת דכיון שהלכה למשה מסיני היא שכשרה לכהונה א"כ מזה הטעם היה קשה בעיניהם שפסלה לכהונה דבהלכה למשה מסיני לא שייך לחלק בין טעמה טעם זנות ללא טעמה ואי ר"ל למה הדבר קשה בעיניכם גם אנכי ידעתי שכשם שכל התורה כו' א"כ לא יתיישב מה שאמר בתר הכי ואף ר"ע לא אמרה כו' ואי לא מסתפינא ה"א דיש להגיה אמרו ליה כשם שכל התורה כו' ותשובת התלמידים הוא ולכך קאמר בתר הכי ואף ר"ע לא אמרה אלא לחדד התלמידים כו' נ"ל:

בתוס' ד"ה בת י"ג שנים ויום אחד וכו' ואי גרסינן בת י"ג שנים בלא יום אחד א"ש ומתעברה ויולדת קאמר וכו' כצ"ל. ור"ל דלעולם בת י"ב שנים ויום אחד היא גדולה אלא דלכך קאמר בת י"ג שנה משום דחשיב בהדייהו ג"כ תשעה חדשי העיבור עד שיולדת וק"ל:

רש"י בד"ה קנאה וזכה כו' לו ועומדת הס"ד:

גמרא ה"נ איכא תנא דאמר ל"י בשנה חשוב שנה. עי' פרש"י. ואף דר"מ גופיה אית ליה בר"ה שם דיום א' חשוב שנה. י"ל דתרי תנאי אליביה. ולריו"ח דחקו לשון הברייתא דאמרה ג' שנים כמש"כ התוס'. וק"ק דריו"ח עצמו אמר שם דטעמא דר"מ מדכתיב באחת ושש מאות שנה מדאכתי יום א' כו' וקא קרי לה שנה. וי"ל דש"ה דכתיב באחת בשימוש הב'. או דלשון תורה לחוד. ול"ח לחוד כדאריו"ח גופיה בע"ז (נח ב) ובחולין (קלז ב):

שם במשנה ונסקלת ע"י. בא"ר כ' לחלק לרבא בין קטן לקטנה משום דפיתוי קטנה אונס הוא אבל קטן לאו אנוס הוא דאין קישוי אלא לדעת. בעניותי לא הבנתי דכמו דקטנה אפי' מזידה נקרא אונס משום דדעת שלה אינה שלמה. כן קטן נמי מאי הוה דאין קישוי אלא לדעת כיון דדעתו אינה שלמה. ועי' מש"כ בחדושי על הרמב"ם בפ"ב מהל' סוטה ה"ד בס"ד:

תד"ה אחר. וי"ל דניחא ליה כו' דהויא כל ימיה אסורה לבעלה. מש"כ הס"ט דמ"מ נ"מ אם ראתה ג"פ מחמת תשמיש דאי אמרינן דלא מיתצדו אסורה לבעלה לעולם. ולי צ"ע לדינא די"ל דביאות של קודם ג"ש שלא היתה אז ראויה לביאה. אינן מחזיקות אלאחר ג"ש שתהא ראויה לביאה. ורואה אני שהדברים ק"ו מהא דאמרי' לקמן (סו) שאין כל האצבעות ואין כל הכחות שוות. אבל מ"מ דברי התוס' בתירוץ ותו כו' אינם מיושבים דמ"מ נ"מ לאסרה לשמש קודם ג"ש אם ראתה ג"פ:

רש"י ד"ה קנאה. וזכה בנכסי אחיו. עי' תוי"ט. וכ"ד תמוהין. א) דמאי ס"ד לחלק בין לזכות בנכסי אחיו לבין ליורשה הלא תרוייהון דבר שבממון הם. ב) דכיון שכן. מטמא לה נמי מטעם המבואר ביבמות (סוף דף פט) ע"ש. ג) למאי דפסיקא ליה לדעת הה"מ דמדאורייתא קני לה (אף דמדרבנן לא עשאוה אלא כמאמר בגדול) דיורשה ומטמא לה. א"כ הלא דעת רש"י בקדושין (יט) ג"כ דמדאורייתא קני לה וכ"פ שם להדיא דהא דתנן קנאה היינו ליורשה. והתוס' שם העתיקו משמו ג"כ וליטמא לה. דבאמת טומאתו תלויה בירושתו כמו שהוא ביבמות שם. וזה נראה לעין דאישתמיטתיה במחכ"ת. ד) כיון שרש"י פי' בסמוך דוא"מ בתרומה קאי איבם ב"ט. א"כ נראה לכאורה דאינו מטמא לה ג"כ ועי' ביבמות שם. ועי' בב"ש סי' ק"ע סקי"ב:

גמ' הא אחר בא עליה. נ"ב ושבר בתולי׳ ואתא דם על ידו:

שם האי דם נדה הוא. נ״ב ונ״מ לענין טהרות ולענין איסור לבעלה:

שם מסתכלים זה בזה. נ״ב כסבורים שלבסוף פסלה באמת והיה הדבר קשה בעיניהם שהקל מתחלה אע״פ שלא היה הדבר ברור לו כפי הנראה ממאמרו האחרון:

רש״י דה איתצוד וכו'. ואין דם בתולים כצ"ל:

ד״ה ואינו מאכיל וכו׳ אע״ג דקני לה בהך ביאה כצ״ל:

תוס' ד"ה אחר בא וכו׳ אמאי דחוק לאשכוחי וכו׳ כגון שבעל תוך שלשה כצ"ל:

ד״ה האי וכו׳ ומפרש ר"ת משום דנקטיה לעיל נקטי׳ נמי הכא כצ"ל:

ד״ה מה אני לכהונה שנבעלה לפסול לה. נ״ב א״נ דקבל בה אביה קדושין כשהיתה פחותה מבת שלש ונבעלה תחתיו אפי' הוא ישראל ושוב נתאלמנה פסולה לכהונה אם היתה ביאתה ביאה

הא אחר בא עליה הקשו תוס' לימא נפקותא בנדה ותי' משום דלא מיתסרא לעולם והקשה בסדרי טהרה לימא נפקותא בראתה ג"פ מחמת תשמיש דאי אתצודי לא מתצדי לא הוה בתולים אלא דם נדה ואסורה לבעלה לעולם. נ"ל דזהו רק מדרבנן לרוב הפוסקים משום דקבעה וסת לתשמיש והש"ס ר"ל נפקותא בדאורייתא. עוד תי' בתוספות דליכא נפקותא בזה"ז וגם ע"ז הקשה בסדרי טהרה הא נ"מ אי יפרוש באבר חי או לא דאי דם בתולים הוא מותר לפרוש באבר חי וי"ל דלא שכיח כלל דקטנה פחותה מבת ג' תרגיש בשעת תשמיש ותאמר לו נטמאתי באופן שידע הוא קודם פרישה. ולא מיירי הכא אלא בשמצא דם אחר תשמיש על עד שלו אחר שפירש וכה"ג וק"ל:

אב"א אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם צ"ל מה שינויי' הוא זה. וי"ל דהנה ע"פ טבע דישראל טבעם מחומם טפי משום דדייגי במצות מבטן ומלידה והריון ואפ"ה לא יתחמם הגוף כל צרכו לקבל הריון עד י"ב שנה מכ"ש בדידהו דמצוננות טפי עי' לעיל ל"ד ע"ב אלא דמה שנוגע בענין זימה וכה"ג זורו רשעים מרחם ומתחממי טובא שלא בדרך הטבע ומקבל הריון מהר. וידוע כי מטבע הסוס להיות שטוף בזימה וטבע החמור להיות מצונן מאד ומרוחק מתשמיש ע"כ אחז"ל חמורה שתבעה כו' וזהו שאמר הפסוק אע"פ שבשר חמורים בשרן מצונן כחמור מפני דלא דייגי במצות מ"מ זרמת סוסים זרמתם משום שהם שטופי זמה והוה שפיר תי' למה שהקשה:

א"ל א"כ פסולה את לכהונה י"ל דלפמ"ש הרשב"א בתשובה על מי שהעיד על פרה יתרת רגל שחיתה יותר מיב"ח אנו מכחישים אותו לומר שקר אתה דובר כדי לקיים דברי חז"ל וכל כיוצא בזה וא"כ ה"נ אנו אומרים א' משניהם שקר או שלא טעמה טעם ביאה או שטעמה והיתה יתירא מבת ג' ונאסרה לכהונה ואנו דנין עליה להחמיר לאוסרה לכהונה. ומ"מ יפה השיבו תלמידיו כשם שכל התורה הל"מ וכו' פי' בלי טעם שנדרוש טעמא דקרא וה"נ כוותיה מאן לימא לן שטעמו משום שקודם ג' לא טעמה טעם ביאה משו"ה לא נפסלה לכהונה כדי שנאמר זאת שטעמה ביאה טעם היתה יתירה מבת ג' מאן לימא לן טעמא הנ"ל דילמא אפי' טעמה טעם ביאה נמי אין ביאתה ביאה וע"ד צחות י"ל דרמזו ליה תלמידיו מ"ש במדרש שמרע"ה ביקש שיותן התורה ע"י ר"ע וא"ל הקב"ה שתוק כך עלה במחשבה לפני. וה"נ א"ל כשם שמה שכל התורה הל"מ ולא על ידך כשם שזהו בלי טעם נודע לנו אלא שכך עלתה במחשבה לפניו יתב' ה"נ פחותה מבת ג' כשרה לכהונה וק"ל:

בן ט' שנים ויום א' הבע"י קנאה לרש"י מדאורייתא ולתוס' מדרבנן בעלמא פלוגתתם בקידושין י"ט ע"א ובתוספות שם ד"ה ומדאורייתא וכו' ע"ש. והא דאמרינן נמי אינו מאכיל בתרומה ופרש"י כגון יבם בן ט' כהן הבע"י כו' והיינו משום דשומרת יבם אינו אוכלת בתרומה בהא נמי פליגי לרש"י מן התורה לא אכלה שומרת יבם ולתוס' מדרבנן בעלמא עי' פלוגתתם בכתובות נ"ח ע"א תוד"ה ואפי' וכו' וי"ל דלרש"י דס"ל דמן התורה קנאה בביאתו לא הו"מ למימר כהתוס' דשומרת יבם אוכלת מה"ת ורבנן גזרו דא"כ אמאי אינו מאכילה בביאתו כיון שהיא ביאה מה"ת ומן התורה אפי' בלא ביאה נמי אכלה ע"י זיקה א"כ מה ראו חכמים להחמיר כ"כ בזה אלא ע"כ דשומרת יבם מן התורה לא אכלה וחכמים עשו ביאת בן ט' כאלו עדיין היא זקוקה ומשו"ה אינה מאכילה בתרומה ולהתוספות לשיטתם תליא נמי זה בזה ואין להאריך במובן:

ואינה מאכיל בתרומה בכאן פירש"י דקאי איבם ובסנהדרין נ"ה ע"ב בסוגיא דתקלה וקלון פירש"י דקאי אכהן בעלמא והתוס' הקשו על פי' זה דמתני' לא מיירי מדין קנין לקטן אלא מה שהוא מדין ביאה ומסקו כפירושו דהכא ועי' מ"ש בסמוך אי"ה בישוב סתירת רש"י:

ולכשיגדיל בגט סגי ליה כו' פי' דהוה ס"ד דקמ"ל שאין לו יד לגרש ומשו"ה פריך לאשמעינן נמי שאין לו כח לחלוץ שאין לו שום קנין ומשני דמתני' לא פסיק כלל בדיני קנין אלא מה שנוגע לדיני ביאה והכי קאמר ביאתו ביאה לקנות יבמתו אבל לא להפקיע זיקתו כדי לפטרה בגט לחוד אלא לכשיגדיל יבא עליה ויתן גט. ומשו"ה נמי לא תנן במתני' אינו מקדש בביאה ואין חייבים על אשתו משום דמה שנוגע לדין קנין לא מיירי מניה מתני' מיהו בלאה"נ י"ל דסמיך עצמו מדנקיט במתני' דלעיל מתקדשת בביאה וחייבים עליה משום א"א ממילא נדע מדלא נקט ליה נמי הכא ש"מ דאינו מקדש בביאה ואין חייבים על אשתו משום א"א. והראשון נ"ל עיקר שהרי כ' הריב"א נ"ז ע"ב ד"ה וחייבים עליה כו' דבהמה אינה בכלל העריות והא דלא נקט נמי בהמה ברישא גבי תינוקות משום דאתיא מטפויי' דחייבים עליה משום א"א ע"ש ואם איתא הא איצטריך למיתני משום דיוקא דסיפא אין חייבים על אשתו של בן תשע. אלא ע"כ לא איצטריך להאי דיוקא דמאי שאינו נוגע לענין ביאה רק לענין קנין שאין אשתו קנוי לו לחייב אחר עליה זה לא נחית לאשמעינן:

ובזה י"ל מ"ש רש"י בסנהדרין נ"ה ע"ב ואינה מאכיל בתרומה בכהן שבא עליה ולא פי' ליה ביבם כמ"ש בשמעתין נ"ל דהיה קשה לרש"י על הפשטן ממ"נ אי לא ידע הך שינויי' דכיון דמזיד הוא איכא תקלה הו"ל להקשות ממתני' קמייתא דתינוקות כדהקשה שם באמת רב יוסף. אלא ע"כ צ"ל דרבא היה מפרש למתני' בא עליה יבם בכהן דעלמא מיירי שפיר נמי מדיני קנין וכדהוה נמי ס"ד דשמעתין נמי דפריך ולכשיגדיל בגט סגי ליה וכמ"ש לעיל ה"נ הוה ס"ל לרבא. והיה קשה ליה מ"ט לא תני נמי אין חייבים על אשתו משום א"א כיון דעסיק ובא נמי בדיני קנין וע"כ צ"ל דסמך (אדינא) אדיוקא דרישא גבי תינוקות דתני חייבים עליה משום א"א וכנ"ל. ואם כן לא אייתר ברישא שום בבא לטפויי בהמה וצ"ל או דאה"נ גבי תינוקות אין הבהמה נהרגת עליה ולא הו"מ למפרך מרישא. אלא שזה דוחק לחלק בין תינוקות לתינוק. או שנאמר דבהמה בכלל כל העריות דרישא הוא וא"כ דפרט ליה בסיפא בהמה לרבות אתא אפי' בשוגג ושפיר פשט מסיפא טפי מרישא ואפ"ה דחי ליה דבמזיד מיירי דבאמת לא מיירי מתני' מדיני קנין כלל משו"ה לא תני אין חייבים משום א"א ורישא דקתני ליה לטפויי בהמה אתיא שאינה בכלל העריות ולעולם במזיד. והא"ש דרש"י פי' התם ואינו מאכיל בתרומה אכהן דעלמא היינו לפי הס"ד דרבא התם והכא פי' לפי המסקנא דלא מיירי מתני' רק מדיני ביאה ומפרש ליה ביבם וכמ"ש תוס' בסנהדרין הנ"ל וק"ל:

ת"ר מעשה ביוסטני וכו' ואב"א אשר פיהם דיבר שוא. ראיתי להרב מהר"א הלוי בספר גן המלך סימן קל"א שכתב הגוים אפשר להם להתעבר ביותר מג' שנים ויום א' כהא דיוסטני דבשר חמורים בשרם ואף דמתרץ דשקר ענתה נראה לקיים התירוץ ראשון משום דהך עובדא מתנו לה בברייתא ואי אמרת דקושטא הוא משום הכי שנאוהו זהו תורף דבריו ז"ל. ולי ההדיוט יש להרהר על הרב ז"ל דאמרינן בעלמא מסוד חכמים ונבונים ומיסודן של גאונים דלישנא בתרא עיקר ושינויא בתרא עיקר לא שנא דקאמר איכא דאמרי ל"ש דקאמר ואב"א כמ"ש הרב הגדול מהר"ם ן' חביב בסוף ספר גט פשוט בכללים כלל ז' ואעיקרא ממע"ייני הישועה פורש הן להם כי אתמר בש"ס ואב"א דקשיא ליה איזה דקדוק בשינויא קמא ומשו"ה קאמר ואב"א. דפירושו וכי תימא דשינויא קמא לא סבירא לך אי בעית אימא האי שינויא דרויחא והשתא ניחזי אנן לדעת הרב דלישנא קמא כלומר שינויא קמא עיקר מדחזינן דתנא דבריתא משתעי אשר דיברה יוסטני. א"כ תקשי אמאי הש"ס לא מקשה הכי על תירוץ ואב"א. ומוכרח אתה לומר דאין זו קושיא רק הרגש בעלמא וכי מטית לומר דלאו קושיא הוא הנה עמך דשינויא בתרא עיקר. ומאי דקשיא ליה להרב ז"ל דאי כשינויא דאשר פיהם וכו' אמאי מתנו לה בבריתא. יש לישב דעיקר הבריתא לאשמועינן אמרי קדוש רבי וללמדנו תוקף עזות הארורה בת מלך דאמרה אוי לה לשלש שנים וכו'. ומאי דאיצטריך לשנויי ואב"א היינו משום דלשינויא קמא דמשני אשר בשר חמורים יש להרגיש מכדי כלהו חד שיעורא נינהו ואי אמרת דיוסטני מתוך חומ"ר שבה מעבר"א לה חומר"תא מ"ט לא חזי כהאי סימנא בפרק בנות כותים דאין גם אחת מעברא בשבע הא כלהו חד מינא ובשר אחד. ולהכי משני אשר פיהם דיבר שוא. ותו נהלך ברג"ש על הרב ז"ל דיוסטני זאת אומרת ילדתי בשבע והיא נפלאת בעינינו ומר נקיט דאפשר להתעבר אחר ג' שנים ויום אחד:

(מה סע"א) אמר להם למה הדבר קשה בעיניכם א"ל כשם שכל התורה הל"מ וכו'.—עי' מה שפירש בזה מהר"ם, אבל כל הענין זר לפי ביאורו וגירסתו, כי תלמידי ר"ע רצו ללמד הל"מ לר"ע רבם; וכי ר"ע לא שנה, תלמידיו - מנין? ומלבד זה הוסיף מהר"ם המלות "אמרו לו", שלא היה לפניו בספר, וכל המוסיף גורע. לכן העיקר כנוסח הקדמון, שכל הדברים אמר ר"ע לתלמידיו (וכעין זה לקמן נח ב), וה"פ דהיה הדבר קשה בעיני תלמידי ר"ע: מה בין ביאה אחת פסולה בתוך שלש שנים לביאות הרבה? דמאחר שבשתים ושלש ביאות היא נאסרת לכהונה, תהא אסורה אפי' בביאה אחת! ור"ע השיב להם: יפה אמרתם שיש הל"מ, שאין אשה נאסרת בתוך ג' שנים כל עיקר אפי' באלף בעילות. וליישב מה שאמר לה ר"ע "פסולה את וכו'" כששָנתה ושילשה אמרינן, שר"ע לא אמר אלא כדי שהתלמידים יתנו את לבם לשאול אותו טעמו של דבר, ואז יפרש להם שדין זה הוא הל"מ.

עוד יש לומר דאשה זו אמרה תחלה שנאנסה, ואמר לה ר"ע שהיא כשרה. ושוב כשסיפרה לו שנבעלה הרבה פעמים ברצון^*כנראה מזה שאמרה "פעם ראשונה [גוער בה] שניה גוער בה שלישית מ[ו]צצה" (כך הנוסח בכ"י מינכן). וכעין זה בירושלמי סוטה פ"ד ה"ה [יט ע"ד]: "איתתא אתת לגביה ר' יוחנן אמרה ליה נאנסתי. אמר לה ולא ערב לך בסוף. אמרה ליה ואם יטבול אדם אצבעו בדבש ויתננה לתוך פיו ביום הכיפורים שמא אינו רע לו ובסוף אינו ערב לו". ופסל ר"ע, וזה היה קשה לתלמידיו, שהרי לענין כהונה אין הפרש בין ביאת אונס לביאת רצון, והיה לו לאוסרה תחלה אף בביאת אונס. וענה להם ר"ע: ודאי פחותה מבת שלש אינה נאסרת כל עיקר אפי' בביאת רצון, ומה שאסרה בביאת רצון לא עשה זה אלא כדי לחדד בה את התלמידים.

וכל זה כתבנו ע"פ פי' רש"י, אבל חזרנו על כל התלמוד במקום שאמרו "לחדד" או "לחדודי" ולא מצאנו אף באחד שיורו הלכה למעשה להיפך מן הדין רק לחדודי בעלמא. ועוד נפלא הדבר: ענייה זו מה חטאה, שיאסרנה ר"ע מן הכהונה שלא כמשפט - רק לחדד את התלמידים? לכן נראה בעינינו, שר"ע אסר אשה זו באמת, משום שנשתרשה בחטא, ולפי הודאת עצמה נבעלה ברצון כמה פעמים בקטנותה, ורק לאחר כמה שנים סיפרה את הדברים לפני ר"ע, וחשש לה שמא זנתה גם פעם אחת לאחר ג' שנים, וכבר נעלם דבר זה ממנה ושכחה, ולכן פסלה לכהונה כפי הדין. אלא שהתלמידים לא הבינו את טעמו, וחשבו שר"ע פוסלה בביאות הרבה בתוך שלש, והיה הדבר קשה בעיניהם, דאפי' בביאה אחת באונס היה לו לפוסלה. אלא שר"ע סתם ולא פירש טעמו בפני תלמידיו כדי לחדדם. וכשאמר להם ר"ע דפחותה מבת ג' שנים כשרה לכהונה הל"מ, מיד הבינו התלמידים טעמו של דבר, שלכך חזר ר"ע ואסרה, אחר שאמרה שזינתה כמה פעמים ברצון, מפני שחשש שמא שכחה שנבעלה פעם אחת גם אחר שהיתה בת שלש שנים, שהוא דבר המצוי בקטנה הלהוטה אחר הזנות. וזה כאילו עשתה את עצמה כחתיכה דאיסורא.

בשלמא לרבי יוחנן. דאמר מכי איקלע חשיבות שנה בשנה שלישית לרבי מאיר הויא בת ביאה ניחא ואע''ג דאמר רבי יוחנן ל' יום והכא קתני יום אחד תנאי היא בפרק ארבעה ראשי שנים (ר''ה דף י.) דאיכא למ''ד יום אחד בשנה חשוב שנה ואיכא למאן דאמר כו': אלא לרבי ינאי. דאמר לר''מ עד סוף שנה שלישית לאו בת ביאה היא קשיא: הני בתולין. בתוך ג' שנים: איתצוד. לשון צידה כלומר אינן ניטלין על ידי ביאה ואינו דם בתולין עד ג' שנים ויום אחד: אי אמרת מיזל אזלי. בביאה בתוך ג' לגמרי והדר אתו לא מחזקינן לה כזונה דהא דלא הדור שהות הוא דלא הויא להו מתוך בעילה שבעל תדיר: אלא אי אמרת. לא אזלי בביאה תוך ג' הוה ליה למיתי דם לאחר ג' וכיון דלא חזיא אחר בא עליה לאחר ג' וזונה היא ופסולה לכהונה: ומאן לימא לן. כלומר אפי' אם תמצי לומר מיזל אזלי בביאה תוך ג' מי איכא למימר שהות לא הוה להו מאן לימא לן דלא הדרי לאלתר: האי דם נדה הוא. האי דתוך ג': יוסטני: אוי לשלש שנים שאבדתי. משנראיתי לביאה: משמשות במוך. תקנתן הוה לשמש במוך שלא יתעברו: סנדל. כשמתעברת תאומים פעמים שאחד דוחק את חבירו ופוחת את צורתו כדאמרינן במכילתין אין סנדל שאין עמו ולד: תגמול. תפריש את בנה מלהניק מחמת עיבורה: פחות מכן. אינה צריכה לשמש במוך דודאי לא תתעבר: יתר על כן. אם תתעבר לא תמות: מצצה. כלומר אף אני טעמתי טעם זנות: לא אמרה. הא דקאמר פסולה לכהונה אלא לחדד: מתני' קנאה. וזכה בנכסי אחיו ואע''ג שאין קנין לקטן הרי קנויה לו ועומדת: ואינו נותן גט עד שיגדיל. אם בא לגרשה דקידושי אחיו קידושין גמורין וגירושין של זה אינם גירושין גמורין דאינו בן דעת: ומטמא בנדה. אם בא עליה דביאתו ביאה לכל דבר: ופוסל. כגון בן ט' שנים כותי או ממזר שבא על הכהנת פסלה מתרומת אביה אבל בבן תשע ישראל שבא על בת כהן ליכא למימר דפוסל מן התרומה דאי משום ביאת זנות לא פסלה זנות דכשר מן התרומה ואי משום קדושין למהוי בת כהן לישראל לאו קדושין נינהו דקטן דקדיש אין קדושיו קדושין: ואינו מאכיל. כגון יבם בן ט' כהן הבא על יבמתו אע''ג דקני לה בהך ביאה לא אכלה בתרומה: ופוסל את הבהמה. אם רבעה ע''פ עד אחד או ע''פ הבעלים אבל סקילה לא דמודה בקנס פטור: ונסקלת על ידו. אם יש עדים: גמ' בגט סגיא לה. בתמיה אם בא לגרשה: מאמר. קידושי יבמה: וחליצה לזיקתו. דאין קדושין גומרין ביבמה להיות כאשתו לצאת בגט בלא חליצה אבל ביאה גומרת בה כדכתי' (דברים כה) יבא עליה: ביאת בן תשע. ביבמתו:

אחר בא עליה. ואם אשת כהן היא אסורה אבל אשת ישראל לא דפיתוי קטנה אונס הוא ואם תאמר אמאי דחיק לאשכוחי נפקותא שבא עליה אחר לגבי זנות לימא בפשיטות כגון שבעל תוך שלשה ומצא דם דאי לא מיתצדו האי דם נדות הוא כדאמר בסמוך. וי''ל דניחא ליה לאשכוחי לענין זנות דהויא כל ימיה אסורה לבעלה ותו דלענין אי הוה דם נדות או דם בתולין לא נפקא מינה האידנא מידי דאפילו הוא דם בתולים הא תקון דבועל בעילת מצוה ופורש: האי דם נדה הוא. פירוש הך דתוך ג' דהך דלאחר ג' לכ''ע הוי דם בתולין ותימה דאמאי נקט כלל שבעל אחר ג' כיון דלא נפקא מינה מידי ופירש ר''ת משום דנקטיה לעיל נקטיה נמי הכא ומיהו י''ל אף דם שלאחר ג' יש להסתפק בדם נדה אי אמרינן איתצודי הוא דלא מיתצוד כיון דבתוך ג' ראתה ודאי דם נדות אם כן דרכה לראות מחמת חימוד בעילה אם כן גם אחר ג' יש להסתפק בדם נדה ובתשובה. אחת פרש''י דאיתצודי הוא דלא מיתצוד דקאמר היינו דלא שכיח הוא דמיתצוד אבל כי איתצודי תו לא הדרי וקאמר דנפקא מינה דבעל תוך ג' ומצא דם ואחר ג' לא מצא דאי לא איתצוד האי אחר בא עליה דליכא אלא ספיקא אחת דאי דם בתולין היה תוך ג' מותרת ואם דם נדה היה הרי היא זונה והדר קאמר שבעל ומצא דם תוך ג' ואחר ג' דאיכא לספוקי בתרווייהו בדם נדה דאי בתוך ג' דם בתולין אחר ג' דם נדה דהא לא הדרי ואי תוך ג' דם נדה הוא אחר ג' דם בתולין וקשה לפי זה דאמאי לא אשכחן לענין זנות דמצא דם תוך ג' ושוב לא בעל עד י''ב שנים ולא מצא דם דאי מיזל ואתו האי אחר בא עליה אע''ג דספק בא עליה אחר בקטנות או בגדלות כיון דספקא אחת היא אסורה אף לבעלה ישראל ואי אתצודי לא מיתצוד שריא לבעלה ישראל דאימור דם דתוך ג' דם בתולין הוה ואפי' אי הוה דם נדות אימר אחר בא עליה בקטנות ואונס הוה וי''ל דאין רגילות שישהא עד י''ב שנה מלבא על אשתו: בת י''ג שנים ויום א'. תימה דלקמן תניא אלו דברי רבי אמתני' דקתני בת י''ב ויום אחד נדרה נדר ויש ספרים דגרסי בת י''ב ויום אחד ואי גרסינן בת י''ד שנה בלא יום אחד אתי שפיר ומתעברת ויולדת קאמר ושנת י''ג אין צריך להיות שלם: מה אני לכהונה. שנבעלה לפסול. לה: